אני, שוב, כבר לא אותה הבר.

הנה, סוף סוף אני בוכה. אני כ"כ חזקה בזמן האחרון, בשנה וחצי האחרונות.. אני כבר לא בוכה כמו פעם מהמחלה, אני כבר יודעת שאני כ"כ בתוך זה.. זה נהיה כבר שגרת החיים שלי, רואים את זה עליי. אני לא מתביישת בזה, אני שונאת שאנשים אוכלים הרבה לידי. אני שונאת שאחי דוחף אוכל לצהריים ומבקש מנה שנייה, אני שונאת שדודה שלי רזה בטירוף ואוכלת כל היום. אני שונאת להיות אני, שונאת להיות מושלמת. שונאת להיות "בר.. ואוו, כמה שהיא רזההה!!" נמאס לי. אבל אני משועבדת. אני העבד של המחלה. המחלה שולטת בי, בכל אורח חיי.. בכל מערכת יחסים שלי, או שאין לי, בכל הבידוד שלי.. בכל ההתרחקות שלי מהמון אנשים.. בהמון כסף שאני מוציאה על המון המון בגדים, ולא לובשת אף אחד מהם פרט לחולצות וי הלבנות הגדולות, מהיינס, של הבנים, ומכנסי כדורסל של האקס שלי. למה אני כזו? מה בי נדפק? למה אני לא יכולה להסתבכל על אוכל כמו פעם.. למה לא כואב לי ? למה אני מרגישה שאלו החיים הטובים, להיות רזה ? למה אני לא רגישה כמו פעם.. איפה החיוך שהיה לי ? איפה בר לעזאזל ? אני כבר מתתי. אני חגגתי 18 לפני חודש, והרגשתי כאילו אני חוגגת 4 שנים לאנורקסיה, 4 שנים מאז שמתתי נפשית אבל המשכתי לחיות פיזית, ועדיין חייה. למה אני לא מצליחה לישון בלילה ? למה אני נרדמת כל יום כשעולה השמש .. ולמה אני קמה כ"כ מוקדם . למה ? למה אומרים עליי שאני אוכלת מוזר.. ולמה כל הבנות הצעירות שאני מכירה רואות בי כמודל חיקוי, בר.. עם הציונים המעולים, עם השיער הבלונדיני הארוך.. הגבוהה, הדוגמנית. -בר, בר שמתה. בר בלי כלום. אפילו לציורים שלי כבר נעלמת ההבעה .. אפילו לפנים שלי, לעיניים שלי נעלמה הצורה שהיו להן פעם, שכל בחור שהתחיל איתי היה אומר לי.. ואוו, יש לך עיניים מדהימות. את מה אני מנסה להשיג ? איפה אני.. נעלמתי. להורים, אני משקרת.. הם משקרים לעצמם. הם יודעים שאני לא אוכלת. אני חייב על ירקות בלבד, כבר מעל לשנה .. לא קיבלתי מחזור כבר .. ואוו, שכחתי. אני 1.73 ושוקלת 46. ואני יודעת שאני רזה, אני רזה. אבל אני לא רזה מדיי , הייתי רזה מדיי.. אבל אמא שלי בכתה כל יום, והתחננה, אז עליתי. ואכלתי . ולא הקאתי, כי אני כבר מתחילה לשנוא את זה . אני גם לא מצליחה לעשות את זה אף פעם כמו שצריך, גם אז שהייתי עושה את זה בקביעות. הילונת, זוכרת אותי? בר.. בת 16 שרק מחפשת את עצמה בעולם של ההפרעות אכילה ולא מבינה שומדבר? בר.. בת 14 שעשתה דיאטה מטורפת והתחילה ממשקל של 65 קילו , ושיער קצר.. הפכה לבר אחרת , בר בוגרת.. בר שלא סופרת אף אחד. שעונה לכולם, ששונאת שאוכלים הרבה לידה , בר ששונאת לחיות. בר שכבר לא מתאכזבת משומדבר.. כי היא התרגלה לאכזבות . למה אני אוכלת כ"כ הרבה? אני אוכלת כ"כ הרבה.. רק ירקות, רק סלטים.. בלי שמן, בלי כלום.. רק ירקות ופירות. אבל אני דוחסת אוכל. למה אני אוכלת כ"כ הרבה? למה אני חייבת למלאות את עצמי , להרגיש מפוצצת עד כאבי בטן איומים.. ולא להתרוקן ? לחיות עם זה.. ואז אחרי שעתיים לאכול שוב ? נכון, זה רק ירקות ככה, אבל מה גורם לי לאכול כ"כ הרבה מהן, שתחושת השובע שלי ממזמן כבר התבטלה.. אני כבר לא מכירה את המושגים של רעב, ושובע .. כי אני תמיד אוכלת, ואני לא מבינה מתי אני שבעה באמת. למה אני שותה כ"כ הרבה פפסי מקס ? מה גורם לי להתעצבן כ"כ מהר..? מה גורם ללב שלי לפעום כ"כ מהר שאני חושבת על להקיא.. מאיפה מגיע הלחץ הזה. ? אני לא יכולה לקיים יחסי מין כשאני מלאה, אני לא נותנת שייגעו בי. אני לא נותנת לאף אחד להרים לי את החולצה.. גם שאני שוקלת 46 וגם שאני שוקלת 48. שבוע שעבר התפתתי, אכלתי לאחר 3 שנים שלא נגעתי בבצק, גם לא לפני הקאה מתוכננת, 3 חתיכות פיצה. והענשתי את עצמי, אמרתי לעצמי שהעונש הוא שאני אאכל אותן. ואני אסבול . וזו אשמתי.. כי אני כ"כ מחכה להתפתות. כי נמאס לי להיות מושלמת ותמיד לעמוד בפיתוי. מאיפה מגיע ההרס העצמי הנוראי הזה ? להעניש את עצמי ? מה עובר לי בראש.. נהייתי פסיכוטית. אני סובלת כבר קרוב ל4 שנים מאנורקסיה, אני אובססיבית לאוכל , אני סובלת מאינסומניה, אני לא מצליחה לסדר את החדר אף פעם, הוא תמיד מבולגן.. ואת יתר הבית אני תמיד דואגת לסדר. אני ברמנית בין היתר, ואני לא יכולה לסבול רבע לכלוך או חוסר סדר בחלקה שלי בבר.. לא יכולה להגיש אלכהול בלי מפית, מפחדת שאנשים מתלכלכים לידי. לא לובשת שום בגד עם כתם קטן אפילו. והחדר שלי מבולגן ברמות לא נתפסות. אני אומרת לאמא שאני אמן, ואמנים הם שרוטים חזק, אז החדר הוא אשמת העובדה שאני יוצרת . עכשיו אמא שלי התעוררה. ".. קטנה שלי, אבל למה את אף פעם לא הולכת לישון .." אוהבת . בר.

אני רק חייבת להגיד שכל כך הזדהיתי איתך ועם כל מה שעובר עלייך...התחושות/ רגשות שזה פשוט מפחיד... את צריכה לרצות לצאת מהמקום הזה...עד שלא תירצי באמת..אבל באמת תירצי זה פשוט לא יקרה...אני יודעת...אני עוד מעט בת 25 ואולי רק לאחרונה הבנתי באמת מה זה אומר לרצות לצאת מהמקום הזה... מה זה באמת אומר להתכוון ולרצות ולחוש את תחושת המיאוס מהמקום הזה..מהשיעבוד הזה...מהחיים האלו עם ההפרעה הזו...ולעשות צעדים קטנים קטנים אל ההחלמה... הרבה פעמים שמעתי עצות מאנשים...זה לא שלא הבנתי..ההיגיון שלי הבין הכל מצויין..אבל אני חושבת שרק לאחרונה זה באמת התחבר לי...ההבנה הזאת וההיגיון הזה יחד עם העולם הפנימי/ המוכנות הפנימית שלי... היום אני יודעת עד כמה זה באמת חייב לבוא אך ורק ממך...עד כמה זה לא הולך להיות פשוט אבל זה שווה את זה.... הלוואי ותירצי... שבאמת תירצי ותיהיי מוכנה זה יקרה... מוזר איך המילים האלו ששמעתי הרבה מהילה וקראתי כל כך הרבה פעמים כאן בפורום מקבלות משמעות קצת אחרת עכשיו....מוזר... הלוואי שתירצי...זה כל מה שאני יכולה ורוצה לאחל לך... השאר כבר יגיע עם המוכנות והרצון הזה... המון אהבה וחיזוקים.. המון..

ב"ה מוזר אבל לא מוזר הרבה אנשים מהעבר פתאום כותבים לי או פונים אלי באופן זה או אחר הרבה ממה שכתבת ידוע, לעוס ומוכר והזוי למדי וגם כשאת חושבת שזה לא כואב הכאב ניכר זה לא מפתיע אותי בתור אחת שיודעת כמה הזוייה יכולה להיות הפרעת אכילה וכמה היא מאבדת כיוון ומשנה צורות לאורך זמן ועד כמה היא מתעצמת ומתאדרת למימדים שקשה לזהות מרב שהתרחקות מהחלמה הופכת להיות עצומה למדי עד שאת מאבדת כיוון שזה קורה מהר מאוד. גם אני עברתי שלבים רבים ואני לא מאחלת לך את כל השלבים שאני עברתי מהדור "של כל החיים בערך" היום אין לי הפרעות אכילה אבל למדתי להודות שיש לי מחלה אחרת שהפרעות אכילה היו חלק ממנה ויתכן ועוד אסבול ממנה אני כבר לא יודעת מה התיק הזה שלי אומר מבחינתי ומה עוד עלי לעבור אבל בואי נאמר שכרגע יש לזה התמודדיות אחרות. אני לא אומרת שזה הקייס שלך אבל לפעמים ללמוד לקבל שיש לך משהו בקבלה מלאה גם אם זה הזוי זה כבר חלק מהפתרון. אני רואה את זה לבד ואני לא היחידה שזה קורה לי כשהיא מקבלת על עצמה משהו ממקום של השלמה. אני חושבת שהתסכול גובר כשאנחנו מצפים להפתר מזה באחת אנחנו רובנו רואים או שחור או לבן אבל אנחנו לא יכולים לגשר בין הפערים שבין השחור והלבן ולכן הנפילות חדות ולכן הקבלה היא קשה ולכן אי הקבלה מעצימה כל רגע ורגע את ההפרעה למי שלוקה בה ואני כבר לא מזכירה לאן הוא משוייך מבחינה נפשית כגון הפרעה ממשית מאנית או דו קוטבית או מה שזה לא יהיה זה כבר לא משנה מה את אוכלת ..מה את לא אוכלת זה לא משנה רק השנה גיליתי להבדיל כי חוץ מלהיות רגישה להפרעות אכילה ברמת הרעיון כרגע אני לא שם ומקווה שכך ימשיך והוא שאם אני לא מקבלת מצב מסויים הרבה ממנו מחמיר ברמות אדירות. זה פשוט לא יאומן. לפעמים את חייבת לקבל שחלק מהאישיות שלך היא בעצם המציאות שלך ורק את זה יש לך גם אם את מייחלת למשהו אחר. אגב לא בושה לבקש את חסדו לכל אחד מגיע (לאלה כמובן שלא רוצים לשכוח אותו עם כל מה שזה אומר מבחינת הקדושה) אז קחי לתשומת לבך והיי סבלנית עם תוצאות בקשותייך כי הן נענות\ העניין הוא שעד היום רבים מאתינו כולל אני עסקנו בלהרוג את המציאות ולהתכחש לה ומשם כאמור נובעות הרבה מאוד צרות רגשיות והפרעות שלא נדע הפרעת אכילה היא חבילה אחת אחכ יש הרבה מאוד ביטויים וסימפטומים למה שמלכתחילה ייצר הפרעת אכילה אבל בשיט של "המכתחילה" אף אחד לא נוגע והאמת שלא תמיד אפשר לגעת. קחי דוגמא אותי..אני עם כל המודעות שלי וההבנות שלי רק היום נזכרת בדברים מזעזעים שעברתי שלא העזתי לגעת בהם ובצדק ..תארי לך... הרבה מעבר לכל הזוועות שכתבתי פה יש הרבה זוועות אחרות שלא כתבתי עליהן ובספק אם אי פעם אכתוב זה משהו כמו "להקבר עם זה" או להוציא את זה "רק שהורי ימותו" אבל אנני מאחלת להם את זה אז בואי נשאיר את האופציה הראשונה סבירה יותר..פשוט ללכת עם זה לקבר. תגידי מה שתגידי פעם חשבתי שאין אשמים אבל הורים אשמים בהפרעות אכילה של ילדיהם אין דבר כזה שלא לא שזה עוזר אבל זאת עובדה! אני בכלל לא מבינה איך עברתי את זה אבל פתאום כבר לא מתפלאה למה אני כזאת אז בר יקירתי אני לא יודעת מה מצב השק שלך וזה לא באמת משנה כי בפועל העבר הזה מת ואין הרבה מה לעשות איתו אבל יש לך מציאות נוכחית שאותה את מתקשה לקבל כמו רבים שאין להם הפרעות אכילה ופה צריכה להיות הקבלה האמיתית שלך כדי שהאנשים הנכונים יגיעו אליך. אגב אתמול בגלל ה 27/9/2007 שזה הצירוף השלישה החודש בערך ה 999 (9/9 וה-18/9) התפללתי לשם חסד לכל הבנות פה בפורום לכל אלה שלקחו חלק פעיל וסביל בפורום ולכל אלה שאני מכירה מחוץ לפורום ואני רוצה לומר לך שזה היה עוצמתי בטירוף וטוב ממש אני מקווה שזה הגיע אלייך אין לי הרבה מה לומר אין לי תרופת פלא אבל אני כן מזמינה אותך לכתוב כי הכתיבה ההדדית של כולם עושה את זה למשהו משמעותי שגם אני למדה ממנו שווה בשווה ואני מניחה שכולם אז חזרי חשבי טוב מה נכון להיום את יכולה לעשות רק משם יבוא לך הכוח הפסיקי להתמקד במה שממילא את לא יכולה לעשות כי התסכול רק יגבר המון אהבה וחיבוקים אגב עכשיו אני ביאן שלך :-)