בבקשה תקראו אני כל כך נואש...

שלום לכולם אני כותב את זה אחריי נסיונות רבים וכושלים שלי להפסיק עם הפרעת האכילה שלי. אני אתחיל מההתחלה תמיד הייתי מודע לגוף שלי ותמיד הפריעו לי דברים בגוף. מאז שאני בן 12 בערך אני מתעסק במראה החיצוני שלי ללא הפסקה (אני היום בן 24)\ יש לי בעיית השמנה קלה ובנוסף השמנה במקומות כאלה לא רצויים כמו חזה ירכיים ישבן אני מרגיש ממש כמו בחורה לפעמים! תמיד הייתי נחשב לילד רזה אבל אני לא סבלתי את הגופף שלי מכיון שהחזה שלי היה ועד היום כמו של נערה מתבגרת משהו שאנשים לא ראו מתחות לחוצה והבעייה הזאת הולכת ונהיית יותר גרועה עם השנים. כשהייתי בן 13 זה היה עוד בסדר ויכלתי להתמודד אבל עד היום תמיד היו לי חרדות מללכת לים עם חברים וגם בצבא להתקלח עם עוד 50 בנים שכןלם רואים את הגוף שלי וחלק גם היו צוחקים עליי וזה פגע לי מאוד בדימוי העצמי שלי בביטחון ובהיותי גבר. בגיל 15 בגלל הרבה סיבות נכנסתי למצב שאני כל הזמן מרזה ומשמין הייתי מרעיב את עצמי הייתי רץ המון אוכל דברים דיאטטיים הכל רק בשביל שהחזה או איזור אחר בגוף לא ייגדל ועם הזמן היה לי יותר ויותר קשה לשמור על יציבות עם האוכל עד שבגיל 15 התחלתי להקיא (בולמיה) אף אחד לא ידע על זה חוץ ממני ושנה שלמה הייתי מקיא נהייתי מאוד רזה אבל עדיין נשארו לי שניי גושיי שומן כאלה שממש לא קשורים לגופי וזה עד היום מתסכל אותי! בסוף בגיל 17 הפסקתי להקיא וחזרתי שוב להקיא בצבא גם תקופה של שנה בערך ושוב הפסקתי ושוב חזרתי להקיא אחריי הצבא גם כן עוד תקופה של שנה. אחריי הצבא הייתה לי תקופה מאוד קשה בבית הביטחון העצמי שלי ירד בצורה מפחידה נהייתי מאוד לחוץ ומפוחד פתחתי סוג של חרדה חברתית והתביישתי מהמון אנשים שלא התביישתי מהם בעבר כמו חברים קרובים שלי היה לי מאוד קשה לשמור על יציבות נפשית וכן גם בעבודה כי כל פעם היה תוקף אותי איזה בולמוס רעב ובין אם נ=הייתי מקיא ובין אם לא זה לא היה משנה כי לא הייתי רוצה ללכת לעבודה למחרת הייתי מאוד מדוכדך עד שלבסוף פיטרו אותי מעבודתי וזה ממש שבר אותי וגם הפכתי להיות מאוד מאוד רגיש בנוסף לכל וזה פוגע בי מכל הבחינות (משפחה חברים חברה ובינתיים גם אין לי עבודה) . אני כבר לא מקיא שנתיים בערך אבל עדיין מקבל התקפיי רעב מפעם לפעם . לא מזמן חזרתי לארץ אחריי תקופה שלא הייתי שנה וחצי שבה גם טיילתי וגם עבדתי שעשתה לי בעיקר טוב למרות שפה ושם ואפילו לעיתים קרובות בהתחלה הייתי מקבל התקפיי רעב בהתחלה וישר הייתי אוכל בכמויות מסחריות אבל הפעם לא הייתי מקיא זה דבר שלא הייתי נותן לעצמי לעשות יותר ת היה לי מאוד קשה בטיול היו לי תקופות שהייתי ממש לבד בחורים מאוד נידחים והייתי מוד מתוסכל מזה וגם מאוד פחדתי ליצור קשרים חדשים עם אנשים ולא ידעתי מה לעשות הרגשתי פשוט חסר אונים שאני לא שולט בכלום בחיים שלי ובאמת שרציתי כבר לגמור עם זה. אבל תמיד הייתי מתעלה באיזשהו שלב לא הייתי מוותר לעצמי ואז שוב נופל . וככה אני חי כבר יותר מ 10 שנים . היום אני בן 24 יש לי חברה שאני מפחד ומתבייש לספר לה על כל מה שעבר עליי חשבתי שכשאחזור הכל יהיה אחרת גם הרגשתי אחרת והייתי בטוח שהפעם אני אעזור לעצמי ולא אחזור להיות כמו שהייתי. טעיתי ובגדול ואני כבר כל כך נואש ומתוסכל מהחיים שלי שאני לא יודע מה יהיה מחר אפילו הגעתי למסקנה שאין לי ברירה ואני חייב שמשהו יעזור לי עם זה .כי אני כל כך רוצה להפסיק עם זה שבא לי לבכות אני כל כך רוצה לחיות חיים נורמליים לקום ען חיוך בבוקר כי יש לי כל כך הרבה לתת וכל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ואני לא יכול בגלל שאני פוחד מתבייש ובעיקר מדוכא . אני כבר לא נהנה כמעט מכלום ואני תמיד מרגיש שמשהו מאיים עליי שמשהו רע הולך לקרות ואם הכל פתאום נראה טוב אני מפחד מזה וזה נראה לי כל כך לא הגיוני עד שאני פשוט נכנס לזה ורק בשביל להרגיע את עצמי אני אוכל ואוכ ואוכל ואוכל עד שהכל נהיה שוב שחור!!! אין לי מושג מה לעשות יותר אני מרחיק את עצמי מהרבה חברים ומהסביבה הקרובה שלי על חברה שלי אני מנסה לשמור כל כך חזק ואני יכול להגיד שהיא זאת שמחזיקה אותי שפוי כרגע ובשבילה אני מנסה להיות בן אדם . הייתי אצלה בסוף שבוע ואיך שהגעתי היום הביתה ישר רצתי למקרר אני לא מחפש עבודה אני יש לי טראומה מהמקום עבודה האחרון שלי שבו סבלתי נורא (מבחינה נפשית העבודה כשלעצמה דווקא די קלה ו) הייתי ברמן במסעדה אבל התברר לי שגם את היה לי קשה לעשות כי התביישתי נורא מהבוסים שלי ומהאנשים שעבדו איתי והייתי מאוד פגיע בקושי הייתי מדבר. פעם הייתי כזה מקובל כולם רצו להיות סביבי אנשים פשוט חיבקו אותי ותמיד רצו את חברתי הייתי המרכז ומנהיג כמעט בכל מקום שבו הלכתי (אפילו בצבא כלוחם 3 שנים קיבלתי תפקידים פיקודיים והייתי מאוד אהוד בו בזמן שהייתי מקיא בצד כשאף אחד לא היה רואה) . היום אין לי טיפה של ביטחון בכלום ואני כל כך רוצה לשנות את זה !!! אני רוצה להיות בטוח שזה לא יקרה לי יותר בחיים לא משנה מתי שיהיו את הכלים להתמודד ולנצח את היצר או הדחף העז הזה שיש בי ממש כמו הרס עצמי . אני בחור יפה שהורס את עצמו לאט לאט ואני כאילו מסתכל על עצמי מהצד הורס את עצמי וזה כואב לי כל כך כי יכולתי להיות כל כך הרבה דברים והיו לי המון דלתות עד היום והזדמנויות שלא ניצלתי או מימשתי רק מהסיבה הזאת שאני לא יודע אם אני אוכל ללכת עם דברים עד הסוף יציב איתן וחזק מכל הבחינות בחיי לא נפתחתי ככה ואני מבקש ממכם אנשי הפורום היקרים אנא עזרו לי להתגבר על הבעיה . אני לא יכול יותר זה גומר אותי לאט לאט ואני כל כך רוצה לחיות את החיים כמו כולם יש לי כל כך הרבה תוכניות ואני כל כך רוצה לאהוב את החיים. אני כבוי כבר 12 שנה במרדף אחריי עצמי ,במרדף אחריי כלום שבסוף אני נותר לבד וגלמוד בלי אף אחד לדבר איתו ולשתף כי אני מאוד מתבייש מזה . אני נואש וחסר אונים ומתחנן לעזרה מכם תודה רבה לכולכם על ההקשבה אני מאוד מעריך את זה ואשמח לשמוע על כל דעה שיש לגביי הבעיה שלי ואודה לכם מקרב לב... שוב תודה

ב"ה שלב ראשון לשתף... נראה לי שאולי החברה שלך אפילו תזדהה מי יודע אולי גם לה יש הפרעות אכילה?..סליחה על הצניות אבל זה כל כך בינינו שאתה תהיה בשוק לגלות. שלב שני ללכת לרופאת משפחה להיות גלוי לב עימה ולבקש את כל הבדיקות הרצויות כולל הפניה לפסיכולוג ופסיכיאטר במידה וצריך ולהתחיל להתמודד אולי רצית לשמוע משהו אחר אבל נשמע שזה כבר יותר מידי עמוק ומסובך והגיע הזמן להתערבות שעשויה לעלות לך באשפוז... צר לי .. אבל אתה נמצא במצב קשה ואתה חייב לקחת אחריות על כך ולהתחיל לספר ולשתף קודם כל עם אנשי מקצוע אח"כ עם הקרובים לך.. אני לא רואה דרך אחרת, אלא אם כן אתה רוצה למות אגב... במהלך התהליך אני מזמינה אותך לכתוב פה ולשתף מה עובר עליך באמת כי ברמה הסימפטומטית כולנו יודעים ומכירים מהי בולימיה... נראה לי שדרך כתיבה תוכל להכיר עצמך יותר על אחת כמה וכמה אם כולנו נוגעים בדבר....ולכולנו יש מה להאיר... אבל את הצעד שאתה פוחד לעשות שנים אתה חייב לעשות עוד היום!!!!! כי רק אתה יכול ללכת בשביל שלך אף אחד לא יוכל לעשות זאת מלבדך.. ומאחר והבעיה כבר מכוננת בך שנים עם כל המורכבות שבה אתה חייב עזרה מקצועית ממש. המון אהבה מצפה לעדכון וליוזמה של כוח.... חיבוק

ב"ה מתי את הגוף שלך לא תוכל לשנות אולי תוכל לחזק ..אלי תוכל לנהוג בו אחרת אולי תוכל לקבל שיש מה שיש ועם זה אתה תהיה הכי טוב אגב אתה מוזמן לסדנא בעלות שהיא די סמלית...אני ושבת שזה מאוד יכול לעזור לך אבל בנוסף לטיפול פסיכולוגי... אני סומכת על יגאל שהוא ידע לכוון אותך נכון... מעבר לזה אתה חייב להבין ש"הם" צוחקים עליך... מפני שאתה צוחק על עצמך..אתה זה שהולך עירום... אני מכירה עיוור שלא עושה מזה שום עניין עד כדי כך שיש אנשים ששוכחים שהוא עיוור כי הוא פשוט לא שם על זה...הוא קיבל את זה... נתון! חלק ממנו! בצעירותי חשבתי שדיאטה ורזון ישנו את מבנה גופי את פתיחת האגן שלי והרחבת שריר התאומים כדי לעמוד על פויינט שוז...רציתי להיות רקדנית בלט ולא משנה כמה תרגילים עשיתי לאגן שלי היתה פתיחה מסויימת שעם כל העבודה שעשיתי כדי לפתוח אותו הגעתי לפתיחה מקסימלית שלרקוד בלט ברמה שרציתי זה קלוש ונשאר קלוש... אז יש לי לפחות את התבנית הטובה של הבלט כדי להחזיק שלי נכון אבל כדי לרקוד הייתי צריכה לבחור בפלמנקו כי שם יכולתי לקבל את פתיחת האגן שלי כפי שהוא והגעתי לרמה גבוהה ביותר. אז למה אני מספרת לך את זה?... כי גם לי ולהרבה אחרים יש סוג של "דפקט"..השאלה מה אתה בוחר לעשות איתו.. אגב ברגע שאנחנו מורידים את הפוקוס שלנו מדבר מסויים במקרה שלך מראה החזה...אתה תשים לב שהתופעה תעלם ..לא מפני שלא יהיה לך בליטה, אלא מפני שאתה בחרת לא לשים פוקוס יותר על הגוף שלך אלא ובלבד על מי שאתה וזו עבודה לכל החיים... לכן חשוב יוצר מתמיד שעם כל השק הכבד הזה אני חושבת שייעוץ מקיף כולל ייעוץ פסיכיאטרי ואולי גם השתתפות בסדנא "התזונה החדשה" יוכלו לסיע לך ... אתה אדם גדול... וזה תמיד נוח ליפול.. הגעתי לשם והכרתי את זה תמיד מקרוב יותר ותמיד יותר מידי קרוב... ותמיד הבנתי שזה קרוב עד שאני שמה לזה סטופ.. יש בי כל כך הרבה הפכים שלעיתים זה יכול להטריף אנשים אבל בעיני זאת מתנה כי זה אפשר לי לזהות שזה מה שקורה ברגעים האלה וזה גם אפשר לי להיות מודעת שאם אנהג כך או אחרת זו תהיה התוצאה ועליה עלי לקחת אחריות לטוב ולרע... ואתה בוורייצאיה זו או אחרת לא שונה ממני .... המון אהבה בהצלחה :-)