אני פה, שוב.

לא הייתי כאן קרוב ל 4 חודשים אני חושבת.. אפילו יותר. היללוש, בנות .. ממ, בפעם האחרונה שהייתי כאן, הייתי בשליטה, שלא רציתי להקיא לא הקאתי.. שלא רציתי לאכול, לא אכלתי. הנה אני, חלשה מתמיד, המון זמן אחרי. אני בולימית, אני מקיאה פעם-פעמיים ביום .. ואני לא מצליחה להקיא טוב, בכלל. אני מקיאה בעזרת מקל שמורחים איתו שעווה.. כי הידיים שלי כבר לא מזיזות לגוף שלי, ולא עושות שומדבר. ממ, אני לא אדם שמח, רע לי.. והחיים שלי חרא. כול מה שאני חושבת עליו זה רק מתי אני אוכלת.. אני כבר לא בקיץ. ואוו, בקיץ הייתי אנורקסית. שקלתי 47 ואני 1.76. ואווווווו כמה כיף זה היה. לא אכלתי כלום .. לא רציתי לאכול. היום אני כולכך מנסה לא לאכול.. אבל זה משתלט עליי, אני אוכלת כול היום.. וחלק אני מקיאה.. וחלק לא. הגרון שלי כבר מת.. היה לי טיול שנתי וניסיתי להקיא פיצה וירד לי מלא דם מהגרון, מרוב שהוא חרוך. אני ילדה מסכנה, לא מרחמת על עצמי.. אבל אמא של חברה שלי תמיד אמרה לי אין ילד עצוב, יש ילד מסכן. אז עצוובה אני לא, כי זו אשמתי.. זה המוח שלי, הנפש שלי, ואני הרסתי אותה. אני העליתי במשקל ואני שוקלת 51 עכשיו,והבטן שלי והרגליים שלי לא כמו פעם.. והיום אני לא נראית אנורסית. בכלל . אני נראית כמו שכולם אומרים " ממש טוב ".. מבחינה גופנית.. ו-"בר אבל עדיין אם תוסיפי קצת ציצים ותחת זה יהיה יותר יפה".. אז שיזדיינו כולם, סלחו לי. אני רוצה חזרה את הרזון שלי .. אתם יודעים מה ? לפחות את השליטה עצמית שנאבדה לי..למה אני לא מצליחה להקיא לעזעזאל כמו שצריך ? למה אני לא מצליחה להשתלט על היצר של לאכול ? אוכל זה מגעיל!! ככה תמיד הייתי.. אוכל זה רע רע.. ואיזה גוףףףף רזה היה לי.. ואוכל זה רע הייתי אומרת לעצמי, ולא הייתי אוכלת. והייתי רזונת. והייתי הכי יפה . מה קרה ?

מה שקרה שאיי אפשר להתקיים לנצח בלי אוכל!!! מה לעשות!?פשוט איי אפשר!!! וזה אשליה אם את חושבת שכן בדר"כ בהתחלה הצום עוזר ובאמת מרזים אבל אחרי תקופה מסוימת כבר לא הגוף מתרגל "לעבוד" על כלוםם! ואחר"כ כול ביס קטן שאוכלים נאגר כשומן!!! ומפעם לפעם משמינים יותר! ובגלל כול הצומות הממושכים יש אחר"כ הרבה בולמוסים שקורים אם רוצים או לא רוצים! אין לך מה להאשים את עצמך... את לא אשמה!! לרחם על עצמך גם לא יעזור... ואם הקאת דם...זה מאוד מאוד מסוכן יש מצבים שזה בגללל שנקרע הוושט את חייבת לעשות בדיקות וכמובן לא להקיא! וכול זה לא יקרה ביוםם אני יודעת ומבינה אותך אבל אל תמשכי את הזמןן כי זה רק ניהיה גרוע יותר ואת יודעת! אז כדאי מאוד שמעכשיו תאספי את כול הכוחות שנשארו ותראי לאיפה את ממשיכה מפה איך את מרימה את עצמך למעלה!!! ותזכרי שאת רק בנאדם ושום דבר לא יקרה ביום אחד הכול זה תהליך מאוד ממושך וצריך הרבה סבלנות! אז באמת תשמרי על עצמך כי את חשובה!! תרגישי טוב אני

ברוש מתוקה כמה פעמים אני אזכיר לך אוכל=דלק כדי לחיות?? האוכל אינו רעל כפי ששמת לב שאת אוכלת זה לא הורג אותך אלא המחשבה שלך איך להוציא את האוכל מהגוף או המחשבה על האוכל זה מוציא אותך מדעתך את עדין מדגמנת?? ברוש מתוקה הילונת לימדה אותי משהו אל תלחמי בזה.. תני לגוף שלך לנוח מההקאות ומהכל הרבה זמן אני לא כתבתי ובזמן שלא כתבתי למדתי על עצמי המון כמה אני חכמה ואני לא אתן למחלה להרוג אותי (היום ישנה מחלה שכן יכולה להרוג אותי בלי לשלוט ש% גבוה זה מה"א לדעתי) באהבה דניאלה שבוע טוב מלאכית

היי דניאלה יקירה, ושלום לך אני .. ממ, נתתי לעצמי שבוע מנוחה מההקאות. בטיול השני, אחרי שהקאתי את הפיצה.. אמרתי לעצמי זיין עם כול העולם. נמאס לי להיות שונה מכולם.. זאתי שכולם אומרים באוטובוס "הנה בר הולכת להוציא חסה".. וכולם יושבים עם הבמבה והנחשים. אז בטיול הזה החלטתי להתמרד עם הנפש שלי .. לתת לגוף קצת. שיחקתי אותה כול הטיול כאילו אני נהנית, ובאמת שניסיתי ללמד את עצמי שזה עניין של כמה ימים של טיול שנתי, תהני.. תאכלי. ובאמת, זה היה כיף. אבל זה היה כיף עם המון סבל וכאב. כי בשבילי, לראות תוצאות של קילו שמונה מאות יותר, זו תוצאה.. וזה סבל. אני אוהבת קלילות, אני אוהבת שמרימים אותי ואומרים אוי בר, כמה את רזה.. אני אוהבת להרגיש כמו נוצה, חסרת משקל.. אני אוהבת את העצמות שלי בולטות, ואני אוהבת את החוסר אוכל. אני אוהבת את החוסר הזדקקות לו, את החוסר מעש סביבו. התחושה הזו כבר בגדה בי.. היא הולכת ומתרחקת ממני, אומרת לי שלום מרחוק, ומזכירה לי לפעמים איזה טוב היה לי איתה, ולמה עזבתי אותה. אני מנסה להסביר לה, שאני לא שולטת בשומדבר שקורה לי לגוף.. אני בכלל לא רציתי להיות שאננה, אני לא רציתי להגיד לה שלום.. לא, אני לא רציתי שהיא תבגוד בי, תלך למקום רחוק. אני רוצה אותה פה. את ההקאות אני שונאת.. אני לא טיפוס של מיה. אני טיפוס של אנה. כי יש הבדל מאוד גדול בין השניים, מאוד. מיה היא טיפוס בלי שליטה.. היא עושה משהו, מתחרטת עליו. היא לא שולטת.. היא רצה למקום אחר, להיטהר. להוציא משהו שהיא הכניסה ועושה לה רע. אבל היא הכניסה אותו.. היא לא שולטת בעצמה. אנה, היא טיפוס אחר לגמריי. היא טיפוס שעזב אותי.. הלך לחפש מקום טוב יותר, ואני משתוקקת לה כמו בחורה שנבגדה והבחור שהיא כולכך אוהבת, עזב אותה, ולא מראה סימני חזרה, ואין לה מה לעשות, היא כבר מיואשת. אנה, היא טיפוס עם שליטה עצמית. היא טיפוס שיודע להגיד "לא" מתי שהיא רוצה. ויש לה שליטה עצמית בכל מקום, בכל שעה. היא גם הטיפוס הרזה יותר.. הקליל יותר. הטיפוס שיש לו יותר שליטה וביטחון. היא לא תלויה בשום דבר, היא לא מתחרטת, כי היא לא עושה . אנה עזבה אותי.. ומיה חיה בתוכי. אני לא רוצה אותה. אני לא הייתי רוצה להגיד לשניהן שלום, כי אני סובלת מהן.. אבל הן מביאות לי אושר רגעי ומאוד קצר כשאני מגיעה אליהן. ושומדבר בחיים לא יותר משמח מהאושר הרגעי הזה, שהוא כבר מעבר לגוף הרזה והירידה המסיבית במשקל.. זו השליטה העצמית, היכולת לשלוט. היכולת להגיד לגוף שאני הבוס, לא אתה. אני חושבת שהרדיפה של כולנו סביב ה"משקל האידיאלי" כמוהן שמורכב, והמרדף שלנו אחרי הבלתי מושג.. הוא לא עניין של משקל כבר ממזמן. אנחנו כמו נרקומנים, והרזון, השליטה, הקלילות, הרעב , הם הסם שלנו. ולא כדאי להרחיק נרקומן מהסם שלו, אחרת הוא מאבד כל שפיות אפשרית . אוהבת בלי סוף. בר

אוי בר יקרה שלי..כל כך הרבה מרירות ורוע בדברייך..מקווה שתגיעי לאיזשהו טיפול שיעשה לך סדר..בדברים בקשר לאוכל..בהתייחסות למזון שהוא הזנה ולא רע ואוייב ודווקא טעים ונפלא..אפילו שכרגע לא תראי זאת.. הנפיחות והעליה במשקל רק מהבולמוסים כי לעולם לא נצליח להוצי ממש הכל וזה פול קלוריות.. לכי לטיפול אני דואגת לך ומקווה שתעזרי לעצמך שתראי חיים יפים יותר..בלי ללכת ולצפות במבטים או במה הם חושבים עליי?!! נשמה שלי פה למענך..בכל עניין ודבר שבוע טוב דינדין

אני לא חושבת.. קשה לי להאמין שאני אצליח. כל בולמית או אנורקסית שאני מכירה או שמעתי, הבנתי שמצליחות להיפטר מהמחלה אולי ב 60 אחוז. בחיים בחיים לא בבמאה. אני מאמינה שיש מקרים נדירים, כמו הילה אולי.. אבל עדיין, הפחד מהמשקל.. הרזון של אחרות, זה תמיד יהיה דבר נחשק.. זה דברשלעולם אני לא אצליח להיפטר ממנו. אני לא מאמינה שאפשר לצאת מזה.