הילה וכל הבנות היקרותף שלום!!!!!!!!! הסיפור שלי...
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
מה נשמע? מה שלום כולן? אני מקווה שכולן בריאות ושלמות עד כמה ששאפששר. אמנם לא כתבתי המון זמן, אבל נכנסתי מדי פעם, לפעמים קצת דפדפתי , לפעמים סתם לבדוק שאתן עדיין קיימות... פעם שעברה שכתבתי, אמרתי שאני רוצה להפרד סופית מההפרעה, אז החלטתי ששלב אחד לפני זה אני רוצה כאילו 'לשכתב ' את ה'סיפור' שלי, כדי קצת לקבל תמונה כללית והבנה. ואז. באופן עקרוני שלומי בזמן האחרון בלי עין הרע ממ שמעולה. הלכתי בעצת הילה להקיב לגוף שלי, לא להגביל, וזה ממש נפלא, ואפילו קצת רזיתי. בטח בחופש אני אשמין הכל חזרה, אבל אני עובדת על זה. מדהים איך כמשחררים את הלחץ זה נהיה יותר קל. אני לא נשקלת, אבל מבחינת הבגדים זה נראה יותר טוב, ולדעתחי זה מוסיף למראה גם שמחה ובטחון שזה בכלל יותר בריא... בכל מקרה...הריהו לפניכם.. סיפור חיי... (הגדרה מצחיקה) אני הבכורה, עכשיו אנחנו 9 ילדים בלי עין הרע. אח אחד נולד כשהייתי ממש בתוך המחלה ואחותי הקטנה בת חצי שנה... יש לי משפחה מקסימה, הורים מקסימים, אחים מקסימיםץ יש לי חברות מקסימות, למדתי בבית ספר מעולה. אני באה מבית דתי, אני עצמי דתיה ותמיד הייתי, הבי"ס שלי דתי, הסניף... תמיד הייתי עגלגלה משהוץ לא ממש שמנה, אבל גם לא ממש רזה. נורמלית+. בסביבות סוף כתה ח', החלטתי שנמאס לי מהשומנים. זה היה הגיל שגם בו התחלתי להתפתח, ולא הרגשתי בנח עם הגוף שלי. אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי, שאני מתחילה לאכול בריא, ובאותו רגע אכלתי קלמנטניה.. ואמא שלי שמחה ועודדה אותי. לא ציינתי שאמא שלי גם מלאה... היום היא נראית מצויין לדעתי, בשביל מישהי שעברה 9 לידות, אבל היו לה גם תקופות שהיא היתה מאד שמנה, וזה בהחלט היה נושא שהעסיק אותה הרבה. אני לא אוהבת להוציא את אמא שלי אמשה בסיםור, אבל יש לזה קשר. היא גדלה בבית מאד קשה. סבתא שלי ז"ל בנוסף למאניה דיפרסית,היתה אכלנית כפייתי, סבא שלי ז"ל היה מכור להימורים, שניהם עישנו הרבה. הם היו ניצולי שואה, מהגרים, ומה לא ועברו חיים מאד קשים.שלא נדע. בקיצור גם הילדות של אא לךשי לא היתה משהו, ואחד הפאזות שהיא עברה כמתבגרת היו אנורקסיה. אמנם זה היה אצלה קצר (חצי שנה ) והיא לא מייחסת לזה הרבה משמעות בחיים שלה, אבל נושא המשקל העסיק אותה הרבה. אל תשכחו שגם ראיצי אותה הרבה בהריון ומיניקה שזה זמן שאוכלים לא כל כך מאוזן...אמא שלי הקימה בית מדהים ועשתה שינויים מדהימים בחיים שלה. בהחלט ראויה להערצה. לענינינו, התחלתי 'לאכול בריא'. אני לא זוכרת לו"ז מדוייק, כי אני באמת לא התחלתי מתוך מרד או דווקא. פםע הייתי ממש פרפקציוניסטית, היום אני לא כל כך אבל אני מאד מסורה. אם אני לוקחת על עצמי משהו שחשו ב לי , אז זה עד הסוף.אז לקחתי את זה עד הסוף. קשה לי אפילו להגיד מתי בדיוק זה יצא מכלל שליטה, כי באמת זו לא היתה הכוונה שלי. שיחקתי באש, ונכוויתי. אני רק זוכרת שבאזור ראש השנה ישבתי יום אחד בסלון ואמא שלי אמרה לי- וואו רזית מלא! את בטוחה שאת אוכלת? רציתי למות מבושה כי בדיוק דודים שלי היו אצליו ושניהם רופאים, ופחדצתי שהם יגידו לי שאני צריה להפסיק או משהו כי זה לא בריא. בערך באותה תקופה התחלנו לחוות בבית תקופה כלכלית קשה. אבא שלי פוטר מהעבודה שלו,הוא רצה לעבוד ודמי האבטלה התחילו הלגמר, והורים שלי היו נואשים לפתרונות. התחילו לדבר על זה שנסע לחו"ל לשנה או שנתיים. דבר שמאד מאד מאד לא רציתי. במשך כל החופש שבין כתה ח לט לא ידעתי מה יהיה אינו בשנה שאחר כך. לא ציינתי שגם בחופש הזה סבא שלי מצד אמא נפטר, גם הוא בחו"ל, ואמא לשי ישבה שבעה בארץ. זה העלה שוב בפני ההורים של את המציאות הלא פשוטה שהם היו נתונים בה כשעלו לאץ לבד. הורים שלי גם היו נתונים בתקופה שלפני זה באיזשהוא מתח זוגי שאני לא אפרט, אבל הרגשתי פחד ובלבול מאד גדולים. אמא שלי גם היתה בהריון, שזו היתה שמחה גדולה בשביל מצד אחד, ומצד שני היום אני יודעת שהוסיפה מאד לתחושת האחריות הגדולה שגם ככה הרגשתי על הבית. בסופם של לבטים גדולים הוחלט שאבא שלי יסע לחו"ל לעבוד שם לבד, ואנחנו נמשיך לגור בארץ. אנקצת מקצרת, אבל אף אחד לא ידע מה תהיה אורך התקופה,דובר על בערך 3 חודשים. היה לחץ מאד גדול סביב זה אבל העדפנו את זה מאשר להשתקע שם כולם. בסיכומו של דבר היו בערך שנתיים שאבא שלי עבד בחו"ל וחזר הביתה בערך פעם בחצי שנה . באמצע היתה תקופה שבה הוא עוד חיפש שם עבודה (ואז הוא נסע רק לחודש כי אמא שלי היתה צריכה ללדת), ובאכרה לא היה לנו כסף. הייתי הולכת עם אמא שלי לקניות, והייינו מציאים על אוכל ל8 נפשות 200 ש"ח לשבוע- שבועיים כולל הכל, וגם זה היה נראה לנו יותר מדי. אני זוכרת כמה זמןשבו הארונות היו ריקים, לחלוטין. כמובן שזה רק הוסיף וחיזק אצלי את העניין שלא צריך לאכול, ואסור לאכול. גם משמינם, גם אין לנ כסף וגם זה לא בריא, וגם אני רוצה לרזות.וכל הזמן רציתי לרזות ואף פעם לא ראיתיש רזיתי וגם אם כן זה אף פעם לא הספיק לי ושאפתי ליותר. ושכנעתי את עצמי שאני עושה את הדבר הטוב ביות ר בעבורי. הייתי כמובן אובבססבית לאוכל, ידעתי בעל פה כמה קלוריות בכל דבר, כה גרמים בתפוח, וכמה שומנים במסטיק אורביט. אפילו מסטיקים לא לעסתי כי זה ההרגלים רעים, וזה לא בריא וחוצמזה שגם 3 קלוריות זה משמין... רק לפני כמה שנים הצלחתי להבין ולהודות (ובעצם כל המשפחה שלנו) שהשתיים האלו היו סיוט. כשאבא שלי טס, קבלתי על עצמי שאני אל מתלוננת, ואני שמחה ומואשרת עם מה שהקבה גזר עלי. ובאמת כך היה. כל דבר שהיה לאמא שלי קשה ספגתי, וניסתי להקל עליה, לקחתי את כל הבית כאחריות שלי, אפילו שאף אחד בעצם לא דרש את זה ממני. בקושי יצאתי מהבית, לא הסצובבתי עם חברות, הפסקתי קצת ללכת לסניף שהיה מרכז חיי. הברזתי כל הזמן מהלימודים בטענה ש'אני צריכה לעזור לאמא שלי'. גם רצתי לעזור לה וגם רציתי להיות איתה ולהיות בבית בזמן של ארוחת צהריים כדי לא לשבור חלילה את ההרגלים ה'מעולים' שסיגלתי לעצמי. הייתי נשאר בב"יס לפי התכנון של האוכל. אם לא הייתי רוצה לאכול באוצו יום הייתי נשארת כי היה יותר קל לא לאכול, ואם כן הייתי הולכת הביתה. ובגלל שהייתי מהילדות הטובות, אף אחד לא דאג והיתה לי יד די חופשית לעשות מה שבא לי. גם בבית לא הציבו לי יותר מדי גבולות או אמרו לי מה לעשות, מתוך חופש וכבוד, אבל בדיעבד זה לא היה כל כך טוב לי. האבסורד הוא שהייתי בטוחה שאני מאושרת, שאין שום דבר רע בעולם. כלום לא היה לי קשה, לא מאמץ פיזי, לא רעב, לא עצב, לא הלוויות, לא כאבי ראש.. ואולי הרעב היה סוג של סמים. מילים כמו עצוב וקשה פשוט לא היו בלקסיקון שלי. היום אני יודעת שכמעטש ום רגש לא הי בלקסיקון שלי... הורים שלי שמו לב ודאגו,אבל אל שמתי עליהם. היו לי גם יחסים עכורים עם אמא שלי, כי במובן מסויים אני הייתי בן הזוג שחה, אז הרבה דילמות וגם הרבה עצבים יצאו עלי. גם עשיתי חלק מהעבודות של אבא שלי... אבל באמת עשיתי את זה מתוך שמחה ותחושת שליחות גדולה. מסתבר שהורים שלי התייעצו םע כל מיני אנשים, אבל היה להם את השכל לא להגיד לי את זה. הם התייעצו הרבה עם חברה מחו"ל שהיא פסיכיאטרית, והיא כאילו 'קבעה' להם סופית שאני אנורקסית. כשאב שלי חזר הוא גם יותר נכנס לי לוריד לאלכול, וכנראה שהורים שלי החליטו לפעול להציל אותי... (המשך בשרשור, אני לא יודעת אם הכל יכנס בהודעה אחת)
שלך דניאלה
דניאלוש! איזה מותק, אני לא מאמינ ה שקראת הכל... תודה רבה, את לא יודעת כמה זה עושה לי טוב.. חיבוק ענקי. מה שלומך? מהרפרוף הקצר שלי היה נראה שהיו כמה ימים לא טובים? איך את עכשיו? אוהבת ומעריכה, שיר
בוקר אחד, שזכור לי וב טוב, בכתה י', אמא שלי העירה אותי ואמרה לי שהם התייעצו הרבה עם החברה הזאת וכו', ושאולי לא עשיתי את זה בכוונה וסתם הסתבכתי, אבל.. את אנורקסית. זה נחת עליי כמו פצצה... נפגעתי, נבהלית, נלחצתי... והתחלתי לבכות (שזה היה נדיר באותם ימים). דברנו קצת, ואז אמרתי לה , 'מה אני אמורה לעשות עכשיו? לאכול 2 קערות קורנפלקס לארוחת בוקר?!' (כאילו שבדרך כלל אכלתי אחת...) ...דברנו ואז היא אמרה לי שהדבר הכי מדיאג הוא שכבר שנה אני לא מקבלת מחזור(לקח לו אחר כך בערך עוד שנה לחזור. וזה הפחד הכי גדול שנשאר לי עד היום...). ושהיא שמעה על נדוקרונולגית טובה, ואלי זו פשוט בעיה הורמונלית, ונלך אליה. ראיתי שההורים שלי 'באים לקראתי' וממש מתנגדים לאשפוז ולא מכריחים רותי ללכ ת לפסיכולוג או משהו, אז הסכמתי בלב כבד. בסוף הסתבר שהם קצת עבדו עלי, כי היא בכלל לקחה אותי לרופאת ילדים שהציבה לי את זה שאני אנורקסית ועזרה לי לעולת במבשקל או יותר נכון שכנעה אותי, אבל כבר זמן קצר אחר כל הערכתי רת זה שהם הצילו את החיים שלי. הרופאה הזאת היתה מקסימה, אבל הטיפול אצלה הסתיים באופן די פתאומי, כי היא עברה מרפאה, אני זוכרת שאפילו לא שילמנו לה על הרבעון האחרון וחיפשתי כל דרך לחעשות את זה ולהדות לה ולפחות להפרד ממנה, אבל זה לא הצליח. הכל היה נראה לי טוב ויפה, עליתי במשקל, (כשהגעתי אלי השקלתי בערך 35, בגובה 1.57 בערך), עברתי כמה חודשים מפחידים בטירוף עדש קבלתי מחזור... ולכאורה זה סוף יפה לסיפור.וכך גם אני חשבתי, שהסיוט מאחרוי. בגדול, זה היה נכון, וב"ה משם הדרך היתה די למעלה, אבל רק לאחרונה התוודעתי לזה שזה לא נגמר שם. התייחסנו בבית רק לאספקט הפיזי של המחלה, קצת דעברתי עם אמא שלי על דבבבברים כמו פרפקציוניזם, על זה שאני הבכורה וכו', אבל לא התייחסנו לבחי נה הנפשית. וגם הייתי מאד לבד בכל העלייה במבשקל, לא למדתי הרגלים נכונים, פחדתי , הייתי עצובה ונגעלתי מעצמי. אבל כנעתי את עצמי שאני עושה את הדבר הנכון, ופשוט אכלתי. סיימתי את השמינית במצב די טוב, ונראה לי גם במשקל די תקין , נראיצ=תי בסדר . ואחר כך התחיל השירות הלאומי.לא הייתי מודעת לזה שזו הפרעה וזה קשור לאנורקסיה, אבל ידעתי שמשהו לא בסדר. ב2 שהשנים מלאתי תפקידים מאד טובעניים ואראים, שעשו לי מאד טוב. במיוחד בשנה הראשונה חיפשתי תפקיד שבו לא יהיה לי רגע של מנוחה. רציץתי שכל הזמן שלי יוקדש לתפקיד. ובאמת ככה היה. מאד נהניצי מהתפקיד, אבל לידעת להנות עם עצמי, לא חייתי כל כךל טוב עם עצמי, והים אני ודעת שאם כן, הייתי גם ממלאה את התפקי דדטוב יותר.לא אכלתי כל כך ליד אשנים (במיוחד לא בנים) והייתי מעדיפה לחכות יום שלם בלי לאכול כדי שאני אוכל לאכול 'מסודר' בדירה. עם עצי. לפעמים הייתי מחכה ששאר הבנות ילכו לישון, או שיהיו בדירה רק בנת הדירה, כדי לאכול. היו ימים שהיו בסדר, אבל היו ימים שאכלתי בערך כל מה שהיה בדירה. ומי שמכיר דירות שירות יודע שזה לא מקום שופע באוכל. אני בושה להגישזה היה זמן איכות שלי עם עצמי. הייתי מחסלת לפעמים אוכל שלי ושל חברות. אני לא מביהנ איך הם לא עלו על זה שיש איתם בדיר החולת נפש...האמת שזה לא קרה כל יום, גם היו תקופות, אבל זה היה בערך פעם בשבוע שבועיים. בכל מקרה בסוף כל יום (והימים שלי לא היו נגמרים לפני 11 בלילה) הייתי צריכה להתמלא במשהו. והמשהו הז התמיד היה אוכל. אז המנתי הרבה... לא הייתי מקאיה . אף פעם בהפרעה לא הקאתי. חוץ מלילה אחד בדירה, שחברה שלי הביאה פקאנים סיניים, ואכלתי כמעט את כל החבילה. אחר כך הקאתי ושלשלתי כל הלילה ורב היוםש אחר כך. הייתי כל כך חולה שאפילו לא יכולתי לנסוע הביתה איזה יומיים.עד היום יש לי בחילה רק מלחשוב על פקאנים (בשיא הרצינות), אם אני מריחה זה בכלל סרט.. זה היה מבאס, אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי, סופסוף אני מוציאה משהו! יש לי את היכולת להוציא, והגוף שלי דוחה משהו שהוא לא רוצה . זה היה ממש מדהים בשבילי. כמה שבועות לפני זה שמעתי הרצאה שדברה ב2 משפטים על הקטע של לאכול ולאגור דברים בבטן...בשנה השניה התקדמתי עוד מבחינה אשויותית, בטחון עצמי, כנות עם עצמי וכו', אבל השמנתי עוד... מאד... גם כל הבנות שירות באותו מקום, אכלנו בשביל אנרגיה זמינה ובשביל נחמה מסויימית, כי זה היה מקום מאד קשה מבחינה נפשית... השנה, בנס, הגעתי ללמיודים ופגשתי חברה מדהימה, שעברה ה"א , בצורה מטורפת, והבריאה לחלטין.. היא עזרה לי הרבה להבין,ובזכותה חיפשתי קצת ואפילו הגעתי לפורום הזה, וקבלתי כאן עזרה מדהימה... והמון נקודות למחשבה ועידוד.וא ני משתדלת לקבל את עצמי כמו שאני, כמובן עם האמונה והידעיה שישי דבריםש אפרשר וצריך לשות ובכלל זה גם את הגוף שלי. שהו אממש לא מושלם, אבל הוא שלי, והוא היחידי שיש לי, ברוך ה'. אם מישהי היתה מספיק אמיצה וסבלנית לקורא עד עכשיו, אז אני מעריצה שלה, בשיא הרצינות, ותודה רבה. לי זה עזר גם אם לא תקראו את זה...(אבל זה יעזור לע עוד יותר גם אם כן) בהמון אהבה וובברכת בקרוב אצלכם, שיר.
קראתי מתוקה... את נורא אופטימית אל תוותרי על זה... חשוב מידי... לילה טוב... רוני.. :))
אני קראתי רק את החלק הראשון ואני חיבת לזוז .. אז אני ידפיס לי את זה ואני מבטיחה להגיב יותר מאוחר .. כל הכבוד.. אוהבת אותך . שיהיה יום נפלא.. :-)
קראתי הכול וואווו... עצם העובדה שכתבת את כול זה זה כבר מראה לך כמה את חזקה היום!!! את מדהימה!!!! אני מאחלת לך שתרגישי הכי טוב בעולם! חגג שמח לך ולכולן!!! אוהבתת המוןןןןןן המוןןןןןןןן המוןןןןןןןן עד אינסוףףףף לינוי המשך יום טוב בובה! :-)
