אכילה כפייתית- אני צריכה עזרה.

שלום לכם! אני במצוקה!!! אני לוקחת תרופות אנטיאפילפטיות כ8 שנים כבר. בקיצור נמרץ, לקחתי כל מיני תרופות , עד שהגעתי לתרופה האידיאלית לכאורה. לתרופה זו יש השפעה אנטידיכאונית, אבל עם תופעת לוואי מאוד מאוד מעצבנת- היא מעלה את התאבון. אני עליתי ביותר מ20 ק"ג מלפני 5 שנים(בכתה י' שקלתי 45 ק"ג, ועכשיו אני שוקלת 68!), ואני עדיין במגמת עליה. אני אמנם לא דבה עכשיו, אבל אני על הסף, ואני מפחדת שאני אשמין עוד יותר. ומדוע? כי משום מה, אבדתי את השליטה על התזונה שלי. עד כמה שאני מנסה לשלוט על האכילה שלי- אני לא מצליחה! וזה לא שאני לא יודעת איך צריך לאכול. לצערי הרב- אני יודעת יותר מדי. כמה קראתי וכמה חקרתי- שלא נדע מצרות.אבל למה? למה כ"כ קשה לי לשלוט על המתקפה הכימית שיש לי על המוח? הרי בסה"כ אני זאת שמחליטה מה להכניס לפה ומה לא! למה אני מוצאת את עצמי בסיטואציות שבהן אני יכולה לחסל חבילת עוגיות שלמה, או כל מיני מאכלים פחמימתיים ממכרים... מה לעשות? את התרופה אני לא יכולה להוריד, ואין תרופה טובה מזאת. מה שעצוב זה, שאני לא יודעת איך אני בהתמודדות עם אוכל באמת. בשנים האחרונות הרבה מהתזונה שלי הייתה מושפעת מהתרופות, ולא מעצמי גרידא. אני מרגישה שיש איזו מפלצת במוח שלי ששולטת עלי, ואני לא יכולה להגיד לה: "עצור". וזה מפחיד, ועצוב. ואני מרגישה בודדה במערכה. אף אחד מסביבי לא מבין אותי. אני כל הזמן אומרת שאני שמנה, כי עכשיו אני באמת קצת שמנמנה, אבל אני הולכת להיות יותר שמנה, אם משהו אצלי לא ישתנה. חוץ מטיפול פסיכיאטרי, יש לכם עצות אחרות שיכולות לעזור לי לצאת מהמעגל הסגור הזה, שאני סובלת ממנו כבר שנים? אוף! פעם הייתי רזה, ולא חשבתי על אוכל כל הזמן. מה קרה לי ? למה הפכתי? אני לא יודעת מה לעשות! בבקשה תעזרו לי. תודה!

אורית היקרה שלום, אני לא ממש יכולה לעזור ואני מצטערת אני מרגישה בדיוק כמוך בזמן האחרון אושפזתי לפני שנה בתת משקל של 8 קילו השתחררתי במשקל יעד ומאז אני רק עולה במשקל כבר ארבעה קילו בחודש האחרון, אני יואשת מאוד אבל מקווה שזה יעצר חזרתי גם להתעמלות (ממליצה מאוד תנסי). מצטערת שאני מתלוננת במקום לעזור אך זה מצבי. יום טוב ובהצלחה ליאור

את יודעת מה הבעיה ולמה את כאילו לכאורה "שמנה" .. "מה זאת אומרת?! שמנה אני שמנה!!!!".. את בטח תגידי לי עכשיו אנחנו לא שמים לב אנחנו מפעילים כל כך הרבה לחץ סביב עניין השומן הייתי מגזימה והולכת לכת באומרי שזה הפך להיות מצורע ומושא לשנאה הכי גדול היום בתפיסה בכלל ....איבד כל פרופורציה אפשרית .... זה הכל בראש.. איזה קשקוש את בטח אומרת.. "זה בגוף שלי!!!!!.. מה זאת אומרת בראש?!".... את סיגלת את עצמך לחשוב שאת שמנה בין את כן ובין אם לא ברמה הטבעית שלך את לא!!!!.. זאת עובדה!!.. הלחץ שהפעלת עלייך גרם לך לפחד יממה שלמה ועוד סביב הנושא הזה וככל שאת מפקסת את עצמך על משהו יהא אשר יהא הוא תמיד יגדל ויתעצם כמו בכל דבר .. נכון/לא נכון זה כבר סיפור אחר... הבעיה שבשבילך לא להיות שמנה שווה להיות אנורקסית .. זאת ההגדרה הכי מדוייקת לרזון שאת הכי היית רוצה על סמך כל מה שכתבת .. וזה בלתי אפשרי לא מפני שזה בלתי אפשרי אלא מפני שעם גישה כזאת הלחץ רק גובר את מתרחקת מהייעד וייצר "הדווקא" נכנס לפעולה ושם את "נכשלת".. את חייבת לרדת מזה ברמה השכלית באצמעות מחשבה אחת פשוטה להבין שהמשקל שלך הוא כפי שאת עכשיו ואת כל האנרגיה שלך את ממקדת בלשמור עליו ולהזין את עצמו כפי שהוא.. השינוי הספציפי הזה יגרום בסופו של דבר להורדת הלחץ סביב העניין ובלי יותר מידי צפיות את גם תוכלי להשיל משקל במידה וזה מתאים לגוף שלך... את חותרת לשומן לא מפני שזה הטבע שלך אלא שזה הפך להיות הפחד הכי גדול שלך והלחץ הכי גדול שלך .. ואני רק יכולה לומר לך שפחד ולחץ מושכים תמיד את האשליה .. נותנים לה חממה לגדול בה בעוד שהיא אשליה.. ולא המציאות .. אחF בדיוק מה שאת מתארת עכשיו זה יורד לפסים של מציאות אבל לא מפני שזה באמת קרה אלא מפני שאת מובילה את עצמך לשם כדי להזין את הפחד שלך את חייבת להבין וכל אדם שברגע שתאכלי רגיל אין שום סיבה שהגוף שלך יאבד את גבולותיו לא ידע שובע ולא רק אלא יגזים את עצמו בשומן.. את מובילה את עצמך לשם כדי להוכיח לפחד שלך את "צדקתו" לגבי הכדורים .. אני נאלצתי לקחת תקופה מאוד ארוכה תרופות פסיכיאטריות והן ללא ספק גרמו לי לרעב יתר .. במקרה שלי לא הייתה לי ברירה הייתי חייבת ואולי לפי המשקל שאת היית בו אולי גם את.. הרעיון הוא שעם כל הרעב שהכדורים מעוררים באיזשהו שלב זה אמור לעצור .. אם לא.. אני הייתי חותרת להפסקה של זה .. כי אם את רק משמינה ברמה אובייקטיבית בגלל איזון תרופתי לוקה .. אני חושבת שברמה אובייקטיבית זה בכל מקרה לא נכון ויש לשקול לעבור לתרופות אחרות את כבר יכולה להתייעץ עם הפסיכיאטר ולשאול לגבי לוסטרל .. כי לוסטרל הוא אנטי דכאוני לא רק יש לו השפעה נפלאה ללא תופעות לוואי גלויות ובטח שלא על גירוי של רעב אלא יותר ברמה הנורמאלית.. תבדקי את זה הוא כדור חדש יחסית .. מעבר לזה תמיד טוב לדעת כיצד לנהל תבנית חיים בריאה מבחינה תזונתית שאני מניחה שאת יודעת לבד.. אבל חשוב לעשות את זה עם עוד מישהו שמבין .. והייתי מציעה לך לשלב גם תחומים אלטרנטיביים ולא רק להישאר בקונבנציונאלי כי יש מענה שהאלטרנטיבי בשלב זה בהחלט יכול לתת לך ושגם את תפיקי תועלת מזה .. את מתארת מצב לא פשוט .. הדיבורים יפים והתרגול הזה לא פשוט מה את צריכה לעשות?..... להרפות !!!!! פשוט להניח לזה כי ככל שתאבקי בזה את רק תסבלי .. אם את כבר אוכלת .. תישארי בכמות שאת אוכלת ואל תגדילי אותה .. פשוט תישארי בה מבלי לצפות .. אל תגדילי אותה בכוונה כדי לומר לעצמך בכוח שאת שמנה כי זה מה שקורה .. אני מכירה את זה מקרוב לכן אני מצביעה לך על הנקודות החשובות וזה אפשרי זה רק עניין של החלטה .. כי את מנסה להוכיח לכולם שאת צודקת ...את שמנה! בעוד שאת לא אנורקסית וזה מבחינתך כישלון מאיזשהי סיבה שאני עד היום לא הצלחתי לתהות על קנקנה .. אני בכוונה מגזימה ואומרת אנורקסית כי בתוך תוכך זה הרזון שהיית רוצה וזאת הטעות שלך כי את מבקשת משהו בלתי אפשרי לנשמה שלך.. ברגע שתרפי כפי שאמרתי לך את תראי לבד שלא תרצי בזה ושגם לא יהיה לך צורך לאכול מעבר למה שאת אוכלת .. מעבר לדימוי וזה החלק החשוב .. את יודעת שלא משנה מה ..לרפד את עצמנו שווה ליצור הגנה סביבנו הגנה מפני עצמנו .. הגנה מפני הרגשות שלנו והתחושות שלנו .. אני חושבת שהמסר העיקרי הוא לא לברוח מהם .. ביום שתתני להם מקום ותחווי אותם ותרגישי אותם הרבה כובד יושל ממך .. אני מבטיחה לך זה עניין של תהליך ארוך למדי ותרגול יומיומי של התכוונות אחרת למצב הזה שאת מתארת .. את חייבת להמשיך טיפול ולבדוק אם הוא אכן יעיל במידה ולא הייתי מציעה לשקול להחליף ע"י בירורים מקיפים .. אני יכולה לעזור לך בזה .. מעבר להכל דעי שיש לך מקום בדיוק כמו לכולם וזוהי זכותך מלידה לחיות כפי שאת לא פחות ולא יותר אני מחזקת אותך המון אהבה ואני מזמינה אותך להמשיך לכתוב בכל עת שתבחרי .. אנחנו תמיד יכולים לתמוך זה גם חשוב .. בכל שאלה ... יום נעים ונחמד.. נשמי קצת את השמש ותתחזקי .. באהבה הילה :-)

אל תיבהלי מעלייה במשקל יכול מאוד להיות שאת צריכה אותה ואני בטוחה וזה מה שיפה שכשאת אוכלת מה שאת צריכה הגוף עוצר הוא לא ממשיך לעלות .. סביר להניח שאת עולה בגלל שהרגלת את עצמך לאכול כלום ועכשיו את אוכלת אז זה מצב של שוק.. וכן הוא עולה מהר אבל זה ייעצר.. בדוק! הוא יתגבר על זה .. זה רק עניין של זמן.. אל תישברי מזה .. תני בזה אמון זה לטובתתך.. המון אהבה יקירה יום נפלא.... :-)

היי אורית אני כ"כ מבינה אותך - למרות שאצלי זה לא קשור לתרופות אני מכירה את "המפלצת"... יש ליהצעה אחת בשבילך ואני מקווה שזה יעזור - תעשי כל מה שאת יכולה כדי לעצור את זה עכשיו, כי ככל שזה יתגבר יהיה לך יותר קשה לעצור את זה... עוד כמה עליות "קטנות" וכבר לא תוכלי להיכנס לחנויות בגדים רגילות, תתחילי להרגיש יותר ויותר רע מבחינת כוחות פיזיים והדיכאון רק יעמיק... אני חושבת שמה זאת צריכה לעשות , אם את יכולה, זה להעסיק את עצמך כמה שיותר כל הזמן! לא לשבת בבית מול הטלויזיה איפה שהאוכל נגיש, לא לקחת איתך כסף לבי"ס כדי שלא תהיה אופציה לקנות חטיפים. לעשות שיעורי בית אצל חברות, אם יש להורים כסף לנסות אולי מאמן כושר אישי (לא להתבייש לבקש מהם עזרה!!!) , אם לא אז למצוא איזה חוג ספורט שתהני ממנו כמו כדור עף או משהו כזה, משהו שתהיי מחוייבת אליו (קשה להתחייב למשהו משעמם כמו חדר כושר..) , לשכנע חברות לעשות צעירות בערב, ללכת לחודים שיעניינו אותך כמו אומנות או כתיבה יוצרת או משהו, להתנדב במקום נחמד ( כמו חוות רכיבה טיפולית למשל - דברים כאלה עושים ממש טוב על הנשמה) וכן - כן לפנות גם לעזרה מקצועית , אולי לקבוצת תמיכה אם את לא מתביישת. חוץ משה תנסי לעשות כמה שיותר מחקר על המחלה והתרופות שלך בWEB, לכי תדעי מה תמצאי. עוד עצה קטנה: תנסי לבקש מאמא (או אבא...) לדאוג שיהיו במקרר תמיד כל מיני תבשילי יקרות טטעימים ומרקים טובים וכד', וכשבא לך "התקף פחמימות" , אל תנסי סתם לדכא אותו, תאמרי לעצמך כקודם כל תאכלי ירקות טעימים ואח"כ את מה שרצית מלכתחילה. בדר"כ אחרי המנה הראשונה כבר יהיה לך פיזית הרבה פחות מקום לאכול את השטויות שרצית קודם... בקיצור להיות הכי אקטיבית שאפשר - כי זה הזמן לעשות את זה וזה יגרום לך להרגיש טוב. איון לך מושג כמה קשה להתמודד עם זה אח"כ , כמוני למשל - סטודנטית ועובדת וגרה לבד, יש לי כ"כ הרבה דאגות ומינוס ענק ואין לי זמן - הלוואי והייתי מטפלת בעצמי יותר טוב כשעוד היה לי זמן לעצמי. גם אני אהיה חייבת למצוא דרך משלי, אבל לך יש הזדמנות נהדרת עכשיו, פשוט תחליטי שאת עושה למען עצמך ולא משנה אם זה התקפות כימיות או לא, מובטח לך שתתחילי להרגיש טוב יותר. מקווה שזה עוזר...

רעיון נחמד.. איך את??. מתי בורחת לנו?.... תעדכני אני ישמח לשמוח אוהבת המון ומחזקת אותך.... יום נעים :-) הילה

שכחתי לכתוב את הדבר הכי חשוב .. לגבי העבר שהרגשת שזה הכי טבעי לאכול .. זה נבע מזה שלא חשבת פעם על שומן.. או על רזון וזה לא סתם כי היית ילדה והאנסטנקטים שלך היו בריאים עד שחנכו אותך לקלקל אותם וזה בדיוק הנקודה שעליה דיברתי .. התרגול הזה של לקבל את עצמך כפי שאת עכשיו יוביל אותך בחזרה לתחושה הכל כך בסיסית הזאת שאת מתארת וזה יקרה אם תרשי ! את תשובי לאכול רגיל אם תסכימי לצאת מהמטרה הזאת שייעדת את עצמך אליה בנוקשות רבה ... פשוט תגידי לה שלום ואת תחזרי למסלול ... אם יהיה לך קשה ואם לא תרצי פתאום תביני שיש פה הרבה התנגדות ואז את צריכה להבין שאם ההתנגדות חזקה ממך כנראה שמשהו במצב הזה כן משרת אותך וכן נותן לך איזשהו ביטחון שאת יכולה ללא ספק להשיג ללא זו הצרה... .. שוב זה מתחיל בכוונה אחכ באמון ובכל התהליך שאחכ כדי לשוב לחיות באיזון המון אהבה המשך יום נעים

הילה- ראשית כל- תודה רבה רבה על דברייך החכמים, רואים שיש בהם הרבה נסיון והבנה. את באמת קלעת לשורש הבעייה- חוסר היכולת לקבל את עצמי כפי שאני. יש לי הערכה עצמית נמוכה, וזה מתבטא בהרבה דברים. לדוגמא- הרבה אנשים אומרים לי שאני חכמה, אבל אני לא מצליחה להרגיש חכמה. אני כל הזמן אומרת על עצמי שאני טפשה, ולא משנה שבפסיכומטרי שלי קיבלתי מעל 700, ולא משנה שהציונים שלי הם בד"כ הרבה מעל הממוצע, תמיד יבוא לו היצר הרע וילחש לי: " את טפשה". לכן אני כל הזמן מפחדת מכשלון במבחנים, למרות שרציונלית אני יודעת שאין לי מה לפחד. וכולם צוחקים עלי שאני אומרת על עצמי שאני טפשה, אבל מה אני אעשה, אני לא מצליחה להרגיש חכמה. ואותו דבר לגבי המראה החיצוני שלי. הרבה אנשים מסביבי אומרים לי שאני רזה, ונראית טוב וכו'. ובאמת- אני מודה שפעם הייתי רזה. אבל לא קיבלתי את זה, ולכן נכנסתי למעגל הזה של האכילה הכפייתית, בלי שאני רוצה- אולי איזושהי דרך בלתי מודעת להוכיח לעצמי שאני באמת שמנה... ועכשיו- תראי מה עוללתי לעצמי! אני שוקלת עכשיו 68 ק"ג! אני מעל המשקל המותר.ומתי זה התחיל? כשחשבתי לעצמי, ברוב טפשותי, ש50 ק"ג זה המון. דיברתי על זה עם חברה מאוד טובה שלי. היא עשתה איתי שיחה מאוד ארוכה, ונסתה להוציא אותי מהדימוי העצמי שלי על מבנה הגוף שלי. ואת יודעת מה? היתה תקופה קצרה שהאמנתי לה! ופתאום- קסם! הcravings נעלמו כלא היו, ופתאום יכולתי לאכול עוגיה אחת, ולא להרגיש צורך לאכול את כל הקופסה. פתאום לא חשבתי על אוכל. וראיתי קסם- אני לא בדיאטה, ודווקא אז אני מורידה משקל! אבל המצב האידילי הזה לא החזיק מעמד יותר משבועיים. אחרי כשבועיים, שוב לחש לי אותו יצר הרע:" אורית, את שמנה, את יכולה להיות יותר יפה. את צריכה לרזות". וניסיתי להיאבק עם זה. באמת שניסיתי. וחברה שלי נסתה לדבר איתי. והסביבה שלי. אבל זה לא עזר! לא הצלחתי, ואני עדיין לא מצליחה להזדהות עם זה רגשית. ועכשיו- לא רק שרגשית אני לא מרוצה מהמשקל שלי, גם רציונלית- אני מספר קילוגרמים מעל המשקל המותר, משהו שמחייב אותי לעשות דיאטה, בלי קשר ללהיות יפה יותר, אלא בגלל הסכנה של משקל עודף. הילה, את צודקת! אני צריכה להיאבק בדימוי העצמי שלי- שזה שורש הבעיה. אני רואה אצלי את הפער העצום בין אזורים שונים של המוח- הידיעה, וההזדהות עם הידיעה. גם אם הידע העובדתי יגיד לי שאני במשקל המותר(מבחינת הBMI- מה שלא נכון עכשיו), וגם אם אראה במו עיני תכונות שהן כהנה וכהנה, ההזדהות , הקבלה של העובדות האלה- אינן באות לידי ביטוי! נורא קשה לי לתת קרדיט לעצמי. אולי זה פרפקציוניזם. אולי זו סתם הערכה עצמית נמוכה, ואולי האחרון הוא תולדה של הראשון. אני לא יודעת. אבל תכל'ס- איך יוצאים מזה? איך יוצאים מהמעגל הזה של נסיונות כושלים לדיאטות ושבירתם ב"בומים", כשאני אף פעם לא מקבלת את עצמי כפי שאני? במילים אחרות- איך אני מתרגלת את עצמי לקבל את עצמי כפי שאני, בלי לרצות להיות אחרת? איך אני יכולה להגיע למצב שאני שלמה עם מבנה הגוף שלי? יש לך אולי עצות איך לעשות את זה? תודה רבה רבה!