אורלי יקרה.....
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
זה הלך רחוק מידי. הפרעת האכילה לקחה אותי רחוק...או שאני אותה? אחרי תקופה של דיאטה...ואז אכילה כפייתית...ואז אנורקסיה.... הבולימיה הזו...........עשרות פעמים של כמויות עתק של אוכל ואז עשרות פעמים של הקאות................ והכול כואב כל כך. בעיקר שעולים במשקל...מה גם חיסול הבריאות והנפש וגם עוד לעלות במשקל? אבל אכשהו ההפרעת אכילה "לא מאכזבת" ואת מתחילה להרזות......... לטרוףףףףףףףף להקיאאאאאאאאאא וליהיות רזההההההה לפחות כך המשקל אומר. ואז זה נשכח. הסבל. ואת הולכת לישון. וקמה...ליום נוסף....... להאבקות נוסף עם עצמך. ועם מי שהפכתי ליהיות. ואני מתה מפחד ממי שאני. וממה שאני עושה לעצמי...ומיזה שאני כבר רובוט שלא מרגיש כלום.......ורק רוצה למות.......ושירחמו עליו...כי אני מנסה לרצות את החיים וליחיות אותם ולא הולך לי בשיטטט. וככול שאני כואבת יותר...והורסת את עצמי...ומודעת לנזק שעלול להוביל אותי למוות..ומפחדת מיזה......הפחד..שזה כבר בי...גורם לי רק להרוג את עצמי עוד. ושנים כבר זה לא מרפה ממני.....מ15 ועד עכשיו שאני בת 22 עד מתי?עד שבאמת אמות?? וכלום לא עוזר לי..לא טיפול לא כלום............. ואמא שלי. שגמוורה בגללי. שאני ניגמרתי בגללה (אבל זה כבר סיפור שלא אפתח כעת) ואת אורלי.......שהיה לך כוח להילחם על הבת שלך איזה אמא את...חזקה.
מתוקה שלי קראתי את דבריך ועיני נתמלאו דמעות כי מייד חזרתי אחורה בחמש שנים לימים שגם בתי היתה כמוך עמוק עמוק בתחתית של התחתית- לא פשוט בכלל ומה שאת מתארת היה גם מנת חלקנו אבל לרגע לא וויתרנו- היה רגעים של בכי ושבירה והמון המון פחדים נוראיים שלנו ושלה מהלא צפוי וממה שקורה לה ומהחוסר ידע- אבל נלחמנו בציפורניים עד הדקה האחרונה ולא היינו מוכנים לוותר וכן גם ביני לבינה היו המון מאבקים ומריבות כמו שלך יש עם אמא שלך אבל תדעי שאמא גם מפחדת אבל היא אוהבת אותך ואני בטוחה שתעשה הכל למענך ולא תעזוב ותתן לך לפול למרות שיש רגעים שאתה פשוט נואש כי אין עם מי לדבר אסור לתת לזה לשבור אותכם. תלחמו אפשר גם לחיות אחרת ואפשר לצאת מזה יש תקווה- שווה כי בעצם מקבלים חיים חדשים ונהדריםוזה כמו להייולד מחדש.
רשמת תילחמו עד הסוף. איפה תלחמו....אני ורק אני מתמודדת עם זה, אף אחד לא מנסה אפילו...כולם ויתרו והתייאשו מממני מזמן. זתומרת..בהתחלה הכחשתי...מעצמי אפילו...אבל זה הוביל אותי למקומות כל כך איומים...שלא יכולתי לקבל את זה שאני סובלת ככה...ואז שכבר זעקתי לעזרה...הלכתי לטיפול...שכשל...ומאז אף אחד כבר לא מאמין בי...אומרת שאני חולה ומטורפת וזהו..(למען האמת ה"משפחה"שלי במרכאות כפולות לא ממש הם אנשים מין המיניין ככה שמה נראה להם.......ועדיין מידי פעם שאני ממשיכה ליפול....ומאותת שאני כבר לא יכולה...ומנסה להסביר....סותמים לי את הפה.....אין אין פשוט הם לא יכולים להבין...... אמא שלי אישה חלשה......לא כמוך...חזקה...והחוזק הזה הוא שהציל את ביתך הקרה. כבר אין לי כוח להקיא...אין לי כוח לא להקיא...אין לי כוח לאכול ואין לי כוח לא לאכול. אין לי כוח לשנוא את עצמי וגם אין לי כוח לא לשנוא את עצמי. אני סתם במבויי סתום. שמי יודע איך ולאן זה יוביל אותי בסוף.
