כוחו של הרגל

אחרי שכמעט סגרתי 9 ימים ללא הפרעות באכילה נשברתי היום ב-7 בערב , שעה לפני שיצא הסופשבוע הקשה הזה ששרדתי אותו בקושי רב. מאיפה להתחיל? היה לי כל כך קשה ועצוב הממ.. אחותי באה מחול .. עכשיו נכון לעכשיו אין לי איתה בעיה אבל לצערי מכל האנשים שהיו כאן בשבת.. היא היחידה עם האחות הקרובה אלי אני לא מדברת והיא באה עם חבר שלה וגם איתו לא דיברתי כי מה לעשות הוא חלק מהעניין בעקיפין ואני לא יכולה להיות צבועה כי אני מתעצבנת עליו כי הוא כל הזמן לוקח לי אותה.. כן כן אני מבינה שהוא חבר שלה ומה לעשות בלה בלה בלה.. אבל לא צריך להשאיר אותי כל חג לבד עם ההורים שלי שאני כל כך נהנית לבלות זמן איתם במיוחד שזה רק אני והם...ממש תענוג למנוע עששת.. אז זה כבר שניים איתם אני לא מדברת.. נמשיך.. אחותי הבינונית.. באה גם ואני והיא זה אף פעם לא היה חיבור טוב ובמילים אחרות אני לא ממש סובלת אותה אבל אני מכבדת אותה בד"כ וגם היא משתדלת.. עכשיו היא נשואה.. והיא חרדית.. אבל זה מדהים כמה שהיא לא השתנתה.. מאז שהיא קטנה נתנו לה לחשוב שהיא מיוחדת והיא הפנימה את זה חזק מדי עד שהיא לא מחשיבה את עצמה כבעלת חובות דומות לשלי ואחותי השניה וכך תמיד עלינו הכל נופל והיא יכולה לטייל בבית כל היום ואני ואחותי נעשה את כל מה שצריך ואמא שלי אפילו לא תעיר לה על זה.. ויום שישי אני ממש התעצבנתי ואמרתי לה שתצא מהמעשיה שהיא חיה בה ותקלוט שאם היא עושה משהו אנחנו לא צריכים להשתאות אל מול ההקרבה שלה ולהכיר לה טובה, וזה שנתנו לה להינות מהספק עד עכשיו זו טעות טקטית שאני לא אבלה כל ביקור שלה כאן בניסיון להבליג עליה. (אוף למה אני כזו סטומה ? עכשיו בן דוד שלי בא והוא סתם ת'בע כזה אז לא טרחתי לסגור ופשוט מזערתי והוא דיבר איתי ואיזה 3 פעמים הסתכל על המחשב מוזר כי כתוב בריבוע "פורום הפרעות אכיל" שיטטט מקווה שהוא לא קלט ,אוף מה הוא מסתכל?) בקיצור אז זה כבר 3 אנשים שאני לא מדברת איתם.. וככה התחיל הסוף שבוע.. היה לי ממש קשה.. קודם כל הרגשתי שאני כל הזמן רוצה לאכול משהו וזה קרה לי גם שבוע שעבר אבל אז זה עבר יותר טוב .... הפעם זה היה ממש מעצבן גם ככה קשה בשבת כי זה לא כמו כל השבוע.. הזמן כאילו עוצר מלכת ויש לך זמן להתחרבש בעצמך יותר מהרגיל, אז ארוחת ערב עברה בשלום ואחר כך פשוט הלכתי לחדר כל הזמן כי לא היה לי נח עם המשפחה.. ואחותי כל שניה קוראת לי (זו שחזרה מחו"ל) ואני באה ותוך שתי שניות אחת האחיות שאני לא מדברת איתן אומרת משהו ואני מתעצבנת ונמלטת שוב ואחותי קוראת לי שוב "נו... יאללה יסנובית בואי" ואני חושבת "אבל לא כיף לי אני לא קשורה אליכם בכלל וגם כשאני אומרת משהו אף אחד לא מקשיב לי! אני מדברת והם לא עונים , אז מה יש לי להיות שם? למה? "לצורך העניין" הנה אני איתכם ואני "יושבת עם המשפחה" איזה סיוט טוב.. הלכתי לישון באמת הייתי עייפה ואז קמתי אחרי איזה שעה והייתי שוב רעבה הכנתי גזר וקולורבי ואחותי הגדולה באה ואכלה לי מזה ורציתי להרוג אותה מה את עושה? ואז היא כזה"אכלת בכלל ארוחת ערב"? "כן!!!!!!!!" "לא ראיתי, אמא היא אכלה?" ואז אני שומעת את אמא שלי מדברת בלחש ויודעת שהיא מרכלת עליי!! ואני רותחת מזעם סליחה??!?!? לא מספיק אני אוכלת בזמן שלכם שאני בכלל לא רעבה ועושה מאמץ ועוד את אומרת שלא ראית אז אולי היה עדיף שלא הייתי אוכלת באמת! הרגשתי פראיירית די כברררררררר טוב.. היום יום שבת.. קמתי ב-8! שתיתי אכלתי וחזרתי לישון וקמתי שוב.. הייתי בעולם אחר נראה לי... בכלל שכחתי מהכל .. שכחתי כמה החיים שלי השתפרו בזמן שחלף והייתי פשוט מדוכאת.. כל הזמן הרגשתי חוסר שליטה שאני רוצה כל הזמן לאכול \ ללעוס משהו וכאילו דיייייי כאילו לא יכולה להירגע... הלכנו לדודים שלי שאותם אני דווקא מאוד אוהבת.. והיה בסדר .. נחמד... אפילו נרגעתי קצת ובשלב מסויים כבר ידעתי שאני אהיה בסדר.. כי לפני זה כבר הרגשתי שאני פשוט רוצה לא להרגיש רעב ואולי אני אוכל היום יותר מהתפריט שלי אבל מהכירות קצרה עם עצמי וחוסר ה"זרימה" שלי בכל מה שקשור לאוכל.. החלטתי שאני פשוט צריכה להירגע כי תכלס זה לא רעב זה פשוט חוסר יכולת לסבול את הרגע .. את המצב שאני חלק ממנו עכשיו.. את המציאות שלי עכשיו, שהיא מוגבלת אמנם לכמה שעות כי כשתצא השבת הכל יחזור למקום ואני אוכל לחזור לתוך עצמי ולשגרה שלי בלי להרגיש שהקיום שלי בלתי נסבל לי,אבל יש לי תמיד תחושה בזמנים האלה שהמצב הוא סטטי ומה שהיה הוא שיהיה. אני לא רואה המשך אחר, אני לא רואה את עצמי מרגישה אחרת אוף אני לא ברורה אפילו לעצמי אז כבר חיכיתי שנלך לא הבנתי למה אנחנו ממשיכים לשבת שם כאילו מיצינו לא?? בד"כ אנחנו הולכים אחרי איזה שעתיים לא היום. ודודה שלי שאני מתה עליה הכינה דג.. ואף אחד לא רצה לאכול אותו חח וכל אחד שבא היא מציעה לו ואני מה זה ריחמתי עליה שבשלב מסויים רציתי להגיד לה "יודעת מה? זה יום המזל שלך.. בואי אני אוכל במקום כל מי שרצית.. " חח פשוט חשבתי כמה זה פשוט .. רציתי לעשות לה תטובה הזו באמת חחחחח אני יודעת שאני יכולה אין שום בעיה הייתי מפרקת לה חצי מגש בקלות רק שתהיה מרוצה חחחח אבל זו בטח היתה מחווה מוזרה מצידי אז נמנעתי מההצעה. טוב, אז אני כבר מחכה שנלך יאללה 7 כבר עוד שעה אני בעולם אחר... הכל יחזור לקדמותו .. אני רצינית שאני אומרת שהייתי בעולם אחר ולא זכרתי בכלל מה היה לי כל השבוע.. וזה מה שתסכל אותי שעברתי את כל הסוף שבוע ושעה לפני הסוף הגיע הקש ששבר את גב הגמל, מסמר אחרון בארון הקבורה של כושר ההתמודדות שלי. פתאום הם החליטו לאכול סעודה שלישית.. טוב רק הדודים נכון? הנה אנחנו תכף הולכים "יאללה אתם באים"? לאאאא פתאום כולם... כולם רוצים לאכול! עכשיו! אבל מה איתי? מה יהיה עליי? אני אכלתי כבר היום צהריים תודה רבה אני עדיין מתמודדת עם ההשלכות.. וכמעט שמצליחה עד שהחלטתם להישאר לאכול.... מה אני אעשה עכשיו? לאן אני אלך?? זה שבת! הם דתיים וגם אני משתדלת לשמור ..אין טלויזיה אין מחשב אין את החדר שלי להעלם אליו -אין - לאן - לברוח. מה אני אעשה ? אני לא יכולה לשבת שם ולא לאכול במיוחד שאחותי הגדולה שם - ואם אני אוכל למרות שכבר אכלתי היום מה שאני צריכה .. זה לא יכול לעבור.. ותכלס אמנם כבר נרגעתי מהצורך לאכול והייתי בסדר ואם היינו הולכים הביתה היה בסדר אבל כבר לא יכולתי יותר לחשוב ופשוט ישבתי שם, ואכלתי עם כולם, ואמרתי "יאללה נו נאכל עכשיו וזהו נמשיך הלאה.. אולי נעשה יותר ספורט" המממ זה היה קשה כל כך וכל ביס הרגשתי שאני נחנקת ושנאתי את עצמי ושנאתי את המצב שנעמדתי בו ואפילו בדיעבד אני לא יכולה לחשוב מה יכולתי לעשות הרי לא יכולתי פשוט לשבת שם ולהתכל עליהם ולא יכולתי ללכת למקום אחר והם היו מציקים לי ומהרגע שכולם ישבו לאכול והרגשתי שאסור לי אבל אין לי ברירה, זו היתה פשוט תאונה שמחכה לקרות.. אז אכלתי ,אכלתי יותר מהרגיל אכלתי והרגשתי זוועה אבל המשכתי פשוט הרגשתי שזהו .. "כאשר אבדנו, אבדנו.." .. ואז אמרתי לעצמי "אוקיי זה סתם.. אני לא צריכה לאכול עוד והנה אני רואה כמה שכבר סיימו.. אכלתי בין 500-700 לדעתי שזה לא מעטטט אבל נו .. לא משהו ששווה עכשיו להמשיך לבלוס ולהקיא ולהרגיש שוב את מה שלא הרגשתי כמעט 9 ימים ברציפות-את החוסר אונים ואת העליבות הזו. אבל זה כנראה כוחו של הרגל.. אמנם הנסיבות היו לצידו, אבל עדיין עם קצת יותר זמן בעולם השפיות ואולי קצת פחות זמן בעולם האופל.. חח זה היה נגמר אחרת.. בכל מקרה באמת שחשבתי להמשיך בחיים, עם רגל אחת פצועה עדיין אפשר להגיע כברת דרך מסויימת עד ההגעה למקום בטוח. עד יעבור זעם.. אבל ניסיתי לשבת שם על הספה.. ולא הייתי רגועה רציתי ללכת.. ומסביבי כולם פתאום לקחו תזמן.. מה קורה פה? בד"כ אני זו שרוצה להישאר ולהם יש קוצים בתחת .. אז הרגשתי חרא עם עצמי "למה למה למההה למה עשית את זה? למה מפגרת עוד שעההההה ולמה פתאום הם החליטו לאכול פה? הרי אם זה לא היה הייתי חוזרת לבית וממשיכה בחיים שלי אחרי שעה הייתי הולכת למחשב לטלויזיה להתקלח להליכון הכל היה בסדר.. זה פשוט לא יאומן כמה פעמים שאני נפלתי לבולמוסים האלה רק כדי לא לעורר תהיות או הצקות או לעמוד על שלי בעניין האוכל. זה כאילו אני יודעת שאני אשמה - מראש .. וגם ככה חושדים שאני פחות או יותר דפוקה בעניין הזה ולכן אני צריכה להיות נורמאלית למענם רק כדי לא לעורר תשומת לב מיוחדת .. אבל אף אחד לא יודע כמה באמת לא נורמאלית זה גורם לי להיות כשאני נאלצת להפר את התנאים שלי למען שלום בית מעושה. הרי בסופו של דבר אם הייתי אומרת להם "שמעו.. אם אני אוכל עכשיו אז אני יכנס לטראנס מסויים שאתם תמשיכו הלאה ,ואני אמשיך לאכול ואז אקיא.. הם היו מוותרים על הרעיון לא? אבל יש גבול לכנות שאפשר לגלות במקרה שאתה מעוניין לדבר גם על דברים אחרים בהמשך השיחה. בכל מקרה עמדתי ליד הדלת כמו ילדה קטנה שמשגעת את אימא ואבא ללכת כבר כי כולם פה מבוגרים ומשעמם לההה ואני אומרת לאחותי הגדולה "חאללה נו יאללה יש לי מלא מה לעשות" והיא "את כלכ ך אנוכית רוצה שיעשו מה שאת רוצה רק" הממ זה נכון אבל עכשיו זה טיפה יותר מורכב טוב הלכתי לבד- ומכאן כל ההבדל... חזרתי הבית.. המשכתי לאכול.. מה כבר יש לי להפסיד הרי אני לא אלך לחטוף תנומה עכשיו.. אז מה? הנזק כבר נעשה! אני לא אעצור לפני שאני ארגיש שהכאתי בתחתית.. יש אנשים שרוצים לחיות את הרגע ויש רגעים שעדיף לי למות מאשר להיות פיקחתת בהם. אז הקאתי כן, והרגשתי שאת הקושי שלי בל הסוף שבוע הזה יכולתי לעבור.. אבל ברגע שהייתי צריכה להגיד "לא" לאנשים שבסך הכל אין להם מושג מה זה בשבילי לרצות אותם.. במה זה כרוך ואחרי הכל הם סיימו לאכול והעבירו צחוקים.. אני עברתי התמוטטות עצבים. בכל מקרה זה נגמר כולם נסעו מפה ואני נרגעתי בינתיים .אני אדפוק לעצמי תראש בקיר לפני שאני אכנע שוב לצורך האינפנטילי שלי לרצות את כולם, גם כשה מבטל לגמרי את הרצון שלי. תתבגרי כבר היחידה שלוקחת את זה באמת קשה זו רק את, לאף אחד לא נעצרו החיים ברגע שהצטרף לארוחה, אם את לא יכולה לדעת שאת תאכלי ותהיי בסדר אל תאכלי.. מה הבעיה שלי? ממתי אני כזו פחדנית? למה אני לא יכולה לסבול את זה שמישהו יגיד לי "יש לך בעיה? את בדיאטה?? את מגזימה עם עצמך?" אני יודעת שזה לא רק זה.. אני יודעת שגם לפני זה היה קשה אבל רק בגלל הארוחה הזו נשברתי אני מכירה את עצמי טוב מאוד! זה בחיים לא היה קורה אם היינו חוזרים לבית, ומצד שני ניסיתי לחשוב מה הייתי יכולה לעשות ולא עלה לי כלום כאילו זה היה מעבר למה שאני יכולה להתמודד עם איתו זה כל כך דפוק! זה מעצבן אותי עכשיו , ואולי זה רק סימפטום של משהו אחר ואולי זה רק בעיה אחת מני רבות אבל פרה פרה כמו שאומרים ואני מתכוונת להפסיק לפחד בעניין האוכל כי אני כן בסדר! וכן אוכלת!! ואני לא חייבת לעשות את זה מתי שנח לאחרים רק כדי "להרגיע אותם" רק אני חשובה רק אני אני לא אשים את עצמי במצבים כאלה בשביל אף אחד אף אחד לא שווה את זה ואף אחד ממילא לא מעריך את זה ולא יודע אז בשביל מה? בשביל מי? never again אני אעשה רק מה שטוב לי!

יקרה שלי..עברת את זה ונפלת לא קרה כלום תמשיכי מכאן בלי להתבעס על זה ולהרוס לך את כל השבוע בגלל זה.. מה כן? תבדקי במדוייק מה היה שם! הכל התחיל מהחוסר נוחות שלך עם האחיות וההרגשה שאני לא רצוייה אנחנו לא מדברות אז אני אתחבא שלא יראו אותי והרגשה זיפתית כזאת..שהיית חייבת להרוס לעצמך הכל כדי לא לחוש תהרגשה הזו.. האוכל? הוא לא הבעיה הוא הסימפטום..ההרגשה שזהו אני עברתי תגבול גם ככה ההרגשה שלי חרא בפנים עמוק..רק לי וצר לי והייתי רוצה להיעלם מהסיטואציה..ובמקום לשבת לאכול קצת אפילו סתם בשביל לטעות או אם לא היית רעבה להגיד לא אני באמת לא רעבה אני עוד שבעה בחרת להתעלם מהתחושה שלך ובכוח כאילו לרצות מישהו שלא יחשבו שאני חולה? שלא יחשבו שאני שונה? שמה? ואז אמרת טוב כבר הרסתי לעצמי כי אכלתי למרות שלא הייתי רעבה אז יאללה אם כבר אז כבר נמשיך לבלוס ואז נוציא את זה ואז גם יצא משם הרע והמגעיל! וזה יצא ? לא!! רק הרגשתי פיזית משוחחרת והרוגה אחרי הקאה כאילו רק באשליה שלי זה כאילו הסתדר אבל המציאות בעינה עומדת.. אולי במקום לכעוס על כל העולם תלמדי לקבל אותם כמו שהם..שאחותך תחשוב מה שהיא רוצה..ואם היא מרגישה על הגובה סבבה לה הלוואי עליי..ואחותי השנייה חזרה מחו"ל נסי לשבור את הברוגז המטופש..החיים קצרים ואז תשפרי תהרגשה שלך עם כולם וזה גם מן סליחה עם עצמך תחיי בשלום!! גם אם יש לך כעסים פתחי תדברי ותבהירי אבל זה שאני יאכל תעצמי והם יחיו בשלום זה עוזר לי...לא! גם לא עוזר לי וגם אני אמשיך לסבול.. את מבינה? אז מה שיהיו 10 ארוחות וסעודות את לא חייבת לאכול אם לא בא לך מה איכפת לך מכולם..ואם בא לך לטעום משהו גם אם את לא רעבה סבבה זה שבת יש נשמה יתרה וכייף להתענג על אוכל טעים ..בשבת..וגם קצת יותר..סו וואט..אסור לך להנות? למה? למה להעניש את עצמי? אז בשבת אוכל קצת יותר ואח"כ אחזור לשבוע רגיל לא יקרה כלום!! לא תעלי גרם!! מבטיחה לך ..הבולמוסים הם אלא שמשגעים את הגוף והוא נכנס לסטרס עמוק תסיקי מכך..תלמדי מהמקרה ותתחשלי לפעם הבאה לא נורא תגידי לעצמך דחוף!! שזה חלק מתהליך למידה לפעם הבאה ואת תצליחי..ולא תלחיצי את העולם ואישתו על האוכל והסיטואציות שאת רוצה לברוח מהם ללא סיבה במקום להנות עם הדודים שאת אוהבת וכן היה להורים כייף להישאר עוד..תהני מזה! גם לך מגיע להנות מגיע לך טוב! נשיקות ושבוע טוב אהובה דינדין

מה היה שם? הממ הייתי מדוכאתאבל גם היום אני מדוכאת ואפילו לא חשבתי על זה.. זה היה זרז די רציני(הארוחה) אפילו שעוד לפני היה לי קשה..לא משנה אני פשוט מפחדתלמשוך תשומתלב בעניין הזה.. אולי נראה לי שעדיף שאני לא אעשה בעיות כי גם ככה הם עושים לי טובה שהם לא מדברים על זה כל הזמן.. כאילו יש איזה פצצה מתקתקת שאף אחד לא מדבר עליה ואני צריכה לעמוד על המשמר מפני פיצוץ אפשרי.. אגב ההורים שלי לא היו זה רק אנחנו 4 האחיות את לא יודעת כמה שאני לא מקבלת אותם כפי שהם זה כבר נהיה מגעיל באמת בד"כ אחותי פה זו שאני בקשר טוב איתה ואז אני דרכה מגיבה אל המשפחה וזה יוצא בסדר אבל שהיא לא פה אני פשוט אין לי תקשורת עם אף אחד אני רק עוברת לידם כשחייב. אין לי כח לאף אחד מהם, אני חייבת לעזוב את הבית אתמול באמת הייתי בסטרס.. כל היום לחוצה.. תכננתי לחזור לעצמי בלילה אמרתי זהו! ואז קמתי באיחור ואין לא יודעת למה תמיד כשאני לא קמה בזמן לעבודה אני ישר חושבת לאכול.. ואחרי כמה דקות זה מה שעשיתי.. אין פשוט הייתי הפוכה רצח.. בקיצור אמרתי שאת החג הזה אני לא אעבור בצורה הזו ואני באמת אנוח וככה מ4 -5 אתמול אני הייתי בסדר אכלתי מה שצריך לא בלסתי לא הקאתי ואני ממש מתרחקת מהקישור בין אוכל למה שקורה לי שמתי לב לזה חבל על הזמן.. קודם כל נראה לי שבחיים לא קרה שבאמצע היום החלטתי לחזור לשליטה וזה עבד, דבר שני שבערב מה זה הותקלתי פתאום היה תאוכל החלבי הזה נתקפתי פאניקה לרגע מה קורה פה מה זה כל הלזניות האלה מה נרהא להם?!?!??! אבל בסוף הסתדרתי בלי להתחרפן וגם היום כל היום שיעמם לי רצח ולא היה לי תחדר שלי כי אחי בא הוא משתלטטט וכמה שהייתי ריקה ומשועממת ומרגישה מתה זה לא גרם לי לרצות לפנות למחלה כמו פעם.. לעניין אחר אתמול היתה פה הפסקת חשמל ל3 שעות.. אבא שלי נכנס לחדר שלי לבדוק ששום דבר לא בתקע.. אני ישנתי עם שמיכה ובלי מאוורר (כי לא היה חשמל!) בקיצר אחר כך הוא יצא וישב במטבח והאור שלי בחדר היה דולק אני באתי לקום! פתאום אני שומעת את אמא שלי אומרת "היא שם מה לא ראית".. "לא!" ואז אמא שלי "כי היא מתכסה כולה היא כמוך".. יעני לא רואים אותי.. אז אני כזה לא מבינה איך הם לא רואים שהאור דולק וקמתי .. ואז פתאום אני שומעת את אבא שלי אומר "אל תבלבלי תמח זה בגלל האנורקסיה.. (הוא קצת התבלבל) יעני שקר לי .. אבל לא היה לי קר היה לי חם חשבת על זה שלא היה מאוורר??? בכל מקרה ישר כיביתי את האור חזרה ואז אני שומעת שוב את אבא שלי אומר "כשמגימים זה מה שקורה.. את צריכה לדבר איתה את אחראית על הבנות".. והיא אומרת "ניסיתי" ואז הוא כזה "מה את מפחדת ממנה" אז היא אמרה לו "בסדר אז אני מפחדת אז דבר איתה אתה" אז הוא אמר " ניסיתי היא אומרת זה בעיה שלי אני אעשה מה שאני רוצה אל תתערב".. ממש לא!!!! הוא אף פעם לא דיבר איתי על זה ואני בכלל הייתי בשוק מכל המהלך של השיחה הזו לא ידעתי שעדיין מדברים על זה שכל הימים האחרונים שאני אוכלת לידם לא גרמו להם לחשוב שאני בסדר כאילו.. אתם לא רואים שכן?!??! וזהו פעם אחת הוא כולה שאל אם אני מקיאה אמרתי שלא והוא אמר בסדר יותר הוא לא דיבר איתי .. זהוו ישר התחלתי לפחד רצחחחחחח ופחדתי כל כך כי תכף היה א.ערב ישר אמרתי זהו! אני עפה מפה.. אבל בסוף היה בסדר ובכל מקרה אני פשוט הגעתי למסקנה שאני רע לי מסביב לאנשים פה ואני צריכה לעוף. בזמן האחרון אני פשוט שמה יותר ויותר להב לכמה שאני עצובה אני מסתכלת על אנשים שמחים ואני פשוט אומרת הלוואי עליי .. אותי כבר שום דבר לא משמח תקופה די ארוכה..

קראתי את מה שכתבת עם המון כעס וכאב שעצור בתוכך כלפי כל המשפחה. את בעצם לא סובלת את עצמך ודרך זה את גם לא סובלת אף אחד מהם ושוב חזרנו לנושא שאת חייבת לרצות אך ורק את עצמך ולעשות רק מה שטוב לך בלבד ושיתפוצצו כולם. אני יודעת שזה לא קל לעמוד מול כולם אבל פעם אחת יתפוצצו ויברברו פעם שניה יתפוצצו ויברברו ופעם שלישית יגידו טוב זה ממילא לא עוזר אז לא נדבר- ולך עדיף ככה. אל תכעסי שאני אומרת אבל את חייבת ללכת לטיפול בכל הבעיות, הפחדים והכעסים שעצורים בך ויש הרבה לפי מה שאני קוראת. ברגע שתקבלי כלים נכונים אז יהיה לך קל יותר לקבל אותם, לסלוח ולהמשיך הלאה מבלי שזה ישגע אותך הדברים שהם אומרים ואיך שהם מתנהגים. כשתלמדי לאהוב ולקבל את עצמך יהיה לך קל יותר לקבל גם אותם ואז הם יראו ויקבלו גם אותך. אני לא מאמינה שהם שונאים אני מ אמינה שגם להם יש פחדים וכעסים והם לא ממש יודעים איך להתמודד מולם. לגבי הנפילה בשבת אז כן מותר לפול מי שלא נופל לא קם ומכשלון רק מתחשלים ולומדים וקמים חזקים יותר, לא נורא ממי יהיו עוד נפילות בדרך- זה לגיטימי- מותר לך- אף אחד לא מצפה שתהיה גברת פרפקטווכן אני יכולה להעיד שגם אחרי 3 ו- 5 שנים יש נפילות קטנות ומשברים אך כשיש כלים נכונים ואנתה נמצא במקום הנכון אתה יודע לפול ולקום לפול ולקום וזה רק מחשל ומחזק.

אבל אני לא אעשה את זה מצטערת זה לא יקרה- עצוב אבל אני לא מסוגלת אני אין לי מילים כבר לומר כשאני פוגשת באחד מבני המשפחה אני פשוט ממשיכה ללכת לחדר, לחצר .. איפה שיהיה אני מפחדת מכל דבר שהם יגידו,ישאלו בגלל זה הגעתי למסקנה הברורה כל כך שאני חייבת להתרחק,חייבת אין לי אויר ואני כל היום כועסת ומתעצבנת פה.