צריכה לפרוק...=[

עוד קשה לי ממש לדבר על זה ככה בגילוי לב, כי זה מאוד מביך. רק לפני כמה ימים התחלתי באמת לעכל את העובדה שיש לי הפרעת אכילה, ואני לא יודעת מה לעשות בנידון...=[ אני בת 18 עוד מעט,ושוקלת 58 על 1.70. הכל התחיל לפני שנה בדיאטה נורמאלית.ממשקל של 62 ירדתי ל54 ונבהלתי. כלומר, מעצמי. מהאובססיה שפיתחתי לכל מה שניכנס לי לפה. הפסקתי את הדיאטה, ומאז הכל התדרדר. החלו להופיע התקפי בולמוס נוראים, שאחריהם באות הרעבות, או אכילה מועטה כמה ימים עד הבולמוס הבא. תחושת הייאוש לאחר כל בולמוס קשה לתיאור. מצד אחד אני יודעת שהכל יירד עוד יומיים לאחר שאני אוכל מעט מאוד. אבל האשמה הזאתי, על כך ששוב זה קרה. ששוב לא עמדתי בפיתוי. ששוב הייתי חסרת שליטה. אני רוצה להיות רזה עד שכולם יתחילו לדאוג. ומצד שני כשאני כבר לא אוכלת, ואפילו אם אני סתם אוכלת מעט, מתחילים לי ייסורי מצפון על מה שאני עושה. אני מעמלת כל יום 45 דקות בריצה. אפשר לומר שאני אובססיבית ברמות למשקל,וקלוריות. אני יודעת שאני רזה. אז למה זה לא מספיק??? ואיך לכל הרוחות אני מצליחה להישתלט על הבולמוסים...? =[[[

מתוקה שלי זה לא שאת צריכה לפרוק זה שאת יודעת בתוך תוכך שאת בבעיה רצינית ואם לא תבקשי עזרה תהיי בצרה נוראית. את כבר איבדת את השליטה על זה וזה יצא מפרופורציות ולכן זה מטריף אותך. לכי קבלי עזרה מקצועית שתעזור לך לצאת מהבלאגן הזה והבלבול הנוראי שאת נמצאת בו רק כך תצליחי לעשות סדר בדברים ולהשתלט על הבולמוסים. זה לא שפעת שעוברת לבד.