תוצאות חיפוש עבור ילדות-קשה

שלום , אני נמצאת כעת בהריון ראשון, בשבוע 29+3 מאז ילדותי אני מתמודדת עם פוביה קשה מאוד של בחילות והקאות. הבנתי שיש לזה שם ברפואה אך זה פחות העיניין.. אני מונעת את עצמי מהמון חוויות\בדיקות\נסיעות\טיולים וכו' רק בגלל ההתמודדות הזו. כעת אני צריכה לעשות חיסון לשעלת וחוששת עד מוות שיהיו לי תופעות לוואי שמכילות בתוכן גם בחילות או הקאות. קראתי קצת והבנתי שהתופעות המשמעותיות יותר הן כאבים ביד ואולי חום. אך במקום אחר קראתי שיש תופעות כלליות של בחילות, סחרחורות, הקאות, שלשולים ועוד. האם זה באמת נכון שזה קורה מהחיסון? מתחננת לתשובה כנה מכם.

שלום ד"ר לוסטיג עברתי ילדות בעייתית והוגדרתי בגיל 23 כסובלת מפוסט טראומה. עד אז השתדלתי להיות מצטיינת בכל מה שעשיתי ולכן סבלתי ממתח אם לא עמדתי ברף הציפיות שהצבתי לעצמי. בגיל 23 התחילו בעיות שינה. נטלתי נוקטורנו 7.5 מ"ג במשך 11 שנים. הכדור עזר מאוד בשנים הראשונות ואז הפסיק. חייבת לציין שברקע היו חרדות ודכאון שלא הגיבו טוב לטיפול תרופתי. כשהנוקטורנו הפסיק להשפיע ניסיתי נוגדי דיכאון מיישנים כמו מירו שגרם לי לתופעות לוואי ולכן הפסקתי ואלטרולט שלא עזר. בחמש שנים האחרונות לקחתי שני כדורים של טרזודיל עם כדור של בונסרין ושני כדורים של פרותיאזין. זה עזר לי לזמן מסוים לישון אבל ההשפעה נחלשה עם הזמן. בגלל ריבוי התרופות והעלייה במינונים החלטתי על דעת עצמי ובצורה הדרגתית לרדת במינונים. קרוב לחצי שנה אני בלי תרופות ולא ישנה בכלל. החיים גיהינום. אין לי דרך לתאר כמה סבל כרוך בלא לישון. הראש שלי לא מתפקד. אני מבולבלת ולא זוכרת מה עשיתי לפני שנייה. אפילו לכתוב לך דרש ממני מאמץ עילאי. בדיעבד זו הייתה טעות ללכת מקיצוניות אחת לאחרת. ניסיתי שוב את הנוקטורנו שעזר לי להירדם אבל למעט מאוד זמן. הלכתי לפסיכיאטר פרטי והוא נתן לי סרוקוול. ישנתי ממנו למספר שעות אבל בבוקר הייתי מטושטשת והתקשיתי לתפקד. האם יש כדור שיעזור לי לעוררות היתר ולדריכות שאני נמצאת בה כי אני חווה סטרס מטורף, חורקת שיניים ואני מניחה שבעיית השינה נובעת גם מזה.

אודי. הייתה לי ילדות קשה ואפילו לא הייתי מודעת לזה שזה לא טבעי לשנוא את המשפחה שלך ולראות בהם 'אוייבים' מרוב אטימות והתעללות רגשית בילדות. והיו לי הפרעות אכילה והמיניות שלי הגיחה לאויר העולם בצורה של סיוטים שפקדו את הכרתי.. לא הייתי פעילה חברתית בתיכון. התבודדתי והתמקדתי בהצטיינות בציונים. לקראת הבגרות המוקדמת נשטפתי חרדות והיו לי קשיי תפקוד. פיתחתי סימפטומים של בולימיה ופציעה עצמית, הכל בסתר. לצד זה הייתי הישגית ושאפתנית וניסיתי ללמוד בכל מיני מסגרות, גם מקצועיות וגם אקדמיות. זה לא החזיק. התמדה בתפקוד היתה לי קשה. הזהות החברתית שלי לא הייתה מגובשת ומחשבות על הפרעות אכילה מלאו את עולמי הפנימי לצד ניסיון לתפקד בעולם החיצוני. לא יצרתי או שמרתי קשרים, דחיתי אנשים שניסו להתקרב ואפילו לא ידעתי שזאת בעיה . פשוט התנהגתי באופן הגנתי אוטומטית. בלי מודעות. תמיד שאפתי לתשוקה מקצועית שתהיה לי ולהתממש בתחום כלשהו שאוהב. והשקעתי זמן וכסף בניסיונות ללמוד אך לצערי החרדות התפקודיות היו חזקות ממני ולא הצלחתי לממש בפועל באופן מקצועי ותעסוקתי תחומי עניין שלמדתי. נראה שהייתי מתאימה יותר לתחומים אחרים שכרוכים בפחות לחצים וללא יותר מדי התמודדויות דינמיות מול אנשים. הגעתי לטיפול פסיכולוגי. זאת הייתה פעם שניה בחיי. היו לה 'תעריפים'. היה לה בית בצפון ת"א ורמת חיים מאד גבוהה וזה ניכר. וגזרת גוף שקינאתי בה.. קצת איירוני מטפלת 'חתיכה במיוחד' למופרעות אכילה. היא גם לא ניסתה להכחיש. כשחשתי צביטה מכל הפערים שהשתקפו שם בינינו היא אמרה 'עבדתי קשה להגיע היכן שאני היום'. אודי, אני לא יודעת מה איתך , אבל לדעתי ההתנשאות והצביעות שגלומים במשפט כזה כאשר לוקחים בחשבון את ההקשר החברתי ההיסטורי-התפתחותי המלא זה הופך את הביזוי והאטימות לא לחוויה סובייקטיבית אלא אובייקטיבית לחלוטין! בתור פסיכולוג בוודאי ידוע לך היטב שיש אנשים עם מזל התפתחותי וכאלה עם פחות. אדם עם הקשרות לא בטוחה שעסוק ב'דחפי שימור עצמי הגנתיים מפני התפרקות פסיכולוגית' ותפקודים ניהוליים פגועים יהיה פחות פנוי לנצל הזדמנויות שפתוחות בפניו בחיים ללמוד דברים חדשים ולתפקד באופן יעיל כדי להתקדם. אם פסיכולוג אומר 'עבדתי קשה' כאשר מולו אדם פגוע שכזה זה כאילו הוא פשוט משתין בקשת על כבודו של האחרון (הוא כמובן בונה על חוסר מודעותו לעניין ההשפעות בשנים המוקדמות על גורלו ההתפתחותי. אבל לי כבר הייתה מודעות לפחות לעצם העובדה שלא כל האנשים סובלים מקשיים חרדתיים ותפקודיים שכאלה באותה רמה) . כפסיכולוגים אתם מודעים היטב לעובדה זו. אז איך אפשר לטעון שהחוויה שלי שאמירה כגון "עבדתי קשה" למטופל כמוני להצדקת פערים היא צבועה ומבזה נשענת על תחושה סובייקטיבית גרידא? הצביעות זועקת לשמיים כאן. להפוך את הכל לסובייקטיבי. זה פשוט לא נכון. אתה אומר זאת כפסיכולוג, ואני? מי אני בכלל... אז יש לך יותר כח. אז אם תגיד שהכל סובייקטיבי כנראה יותר אנשים ייטו להקשיב לך ולהסכים איתך ולראות בי איזה אומללה תמהונית שמחפשת להתקע בחוויות הסובייקטיביות שלה. אבל זה לא הופך את זה לנכון. תפיסה אמיתית ואובייקטיבית היא דבר שמתקבל מתוך התבוננות על ההקשר המלא של דברים. הפסיכולוגית לא אמרה דבר שקר. אני בטוחה שהיא עבדה קשה. אבל היא יושבת שם מולי כאדם שתפקידו לעזור לי! ואני בטח לא בחרתי בקשיי התפקוד או במשברים שעברתי . לכן שמטפלת פסיכולוגית בכירה אומרת 'עבדתי קשה' ואף חוזרת על כך גם לאחר שהבעתי מורת רוח, אז בהקשר שבו אנחנו פועלות היא אכן מתנהגת בצורה מבזה אטומה ופוגענית וזה לא סובייקטיבי בכלל. זה אובייקטיבי מאד כאשר בוחנים את ההקשר המלא של הנסיבות. פגיעה 'סובייקטיבית' מספר 2- שאמרתי לה שאני רוצה להיות פסיכולוגית ולמעשה בכלל לא הבנתי מה טיבעו של המקצוע. היא לא הבהירה לי 'מימה. זה לא רק שנותנים אמפתיה פה לאנשים ומבריאים אותם מסבל והכל ורוד טוב ויפה. מתסכלים אותם, אוכפים גבולות, מתמודדים עם דכאונות וכעסים ושחזורים וסערות רגשיות..'. לא היה לי מושג. כמובן שבפועל גיליתי זאת כשחוויתי על בשרי אבל אם אמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' בלי להבין על מה אני בעצם מדברת כי לא הבנתי מה מטרותיו של טיפול פסיכולוגי באמת - היא הייתה צריכה לכבד את החלק של האדם הבוגר שבי ולהסביר יותר טוב. לא רק לכפות עליי את התהליך עצמו בזמן שהחלק הילדי 'מתחרפן' שם. גם זה פגיעה נרקיסיסטית בכבודי ולא משהו סובייקטיבי. נגיד אודי אתה מגיע לאיש מקצוע בתחום כלשהו עם ידע והבנות משלך והוא מתוקף מקצועיותו מזהה שאתה בעל ידע חסר/שגוי ולא טורח להסביר לך. מותיר אותך בבורות. מכשתגלה זאת בשלב מאוחר יותר לא תכעס? וודאי שתכעס! ואם שלמת לו כסף אז בכלל. בקיצור היו שם כל מיני טעויות שהיא עשתה זה כבר ברור. לא הכל סובייקטיבי שלי. אבל המזעזע מכל עבורי היה שנכנסתי על תקן 'רוצה להיות פסיכולוגית' ויצאתי על תקן 'בעלת הכרה בנכות נפשית'. זה זעזוע אדיר מאין כמוהו לתחושת הזהות! ואם הגברת כבר עשתה את הסיפתח האטום הפוגעני של 'עבדתי קשה' תאר לעצמך כמה היא חיבלה ביכולת לתקן פה משהו ולאפשר לי להשלים עם השתלשלות העניינים כפי שאירעו. האם הביזוי הנרקיסיסטי הזה היה הכרחי? לא. אם מלכתחילה הייתה רגישה יותר אולי היה אפשר לעכל הכל אחרת. למשל התגלגלתי לעוסית שהסבירה לי אחכ מהי פגיעה על רקע נפשי וכיוב. יחס הרבה יותר מותאם ואנושי. והיא גם העבירה ביקורת על כך שהפסיכולוגית לא טרחה בעצמה להתייחס לחרדות התפקודיות שלי וליידעני שיש זכויות סוציאליות שניתן לממש. סתם הורתה לי בפטרנליסטיות סמכותנית 'תמצאי עבודה'. במקום לשוחח 'דוגרי' על קשיים וזכויות הפסיכולוגית הייתה עסוקה בלומר 'עבדתי קשה'. אולי היא רצתה להוות מודל? אולי היא ניסתה להעצים? איני יודעת מה היא ניסתה אבל היא בבירור שגתה בגישה שלה וזה עלה לי ביוקר. צרם ומירר. ואתה יודע שסחבתי הרגשת הפגיעה בתוכי המון זמן כתוצאה מזה ואת הכעסים פלטתי בין היתר כאן.. ונטילציה. ועכשיו לחלק הסוביקטיבי - השחזור עצמו שהיה שם. הוא סובייקטיבי. הזעקות לעזרה. ההרגשה שהיא רוצחת אותי עם אטימותה ולא אנושית. כל הדברים האלה שרגשית יצאו לי לחלוטין מפרופורציות. השנאה, הזעם הנקמני.. זה הכל סובייקטיבי ו'משוחזר' כנראה. כי ההגיון מצביע שאין התאמה בין גירוי לתגובה. גיליתי שיש לי פצע בנפש והיא לחצה עליו. הוא דימם מכאב וכך הגיע למודעותי. פצעי נטישה. היות ילד לא רצוי. שאין זמינות עבורו. שהוא בר תחליף וכיוב'. כל זה ההשלכות והסובייקטיבי שבי שכנראה עשוי להשתחזר בכל קשר רגשי ולא רק איתה. פצע שהוא בתוכי.. שגיליתי אותו שם, וזה כאב נורא.. אז לא מספיק שטרם זכיתי למימוש תעסוקתי מספק , גם גיליתי שבענייני קשרים וזוגיות ואהבה הכל בי מסובך ופצוע. לא התעסקתי בכך יותר מדי לפני הטיפול. פשוט הכחשתי צרכים והזדהיתי עם סימפטומים. אבל מה שתארתי לפני כן- פגיעות אובייקטיביות ומתוך התבוננות בהקשר הן מאוד ברורות ומובנות. בשביל להבין שיש להן מימד אובייקטיבי לא צריך להיות גאון. רק בן אדם חף מצביעות.

היי, אני בת 29 ויש לי אחות בת 27. גדלתי בבית שבו מערכת יחסים בין ההורים הייתה לא תקינה בלשון המעטה- אמא בתסמונת האישה המוכה מאוהבת באבא עד עמקי נשמתה, ואבא שלא אוהב את אמא, בעל עולם תוכן רחב משלו )מאןד מוכשר( ולא מעריך אותה. היו אינספור ריבים אלימים בבית מאז שאני זוכרת עצמי. אמא תמיד לקחה את תפקיד הקורבן ואבא תמיד ההיה כביכול האיש הרע. לא ידע לשלוט בעצמו והיה צורח בקול רועם, שובר דברים בבית ופעם אחת הרים עליה יד. גם עלי. לא יודעת למה אבל תמיד התחברתי יותר לצד של אבא )גם את עולם הכישרונות קיבלתי ממנו( אמא שהייתה אז שבד כלי, מתוסכלת אבל יחד עם זאת מאוד מניפולטיבית, הייתה מתעללת בי כדי לפרוק את תסכולים שלה מאבא. כמובן שאת זה הבנתי בדיעבד. בזמנו חשבתי שזה מגיע לי. הרגשתי אשמה כל הזמן ורציתי למות כי חשבתי שאני כתם של המשפחה. זה מה שגרמו לי לחשוב על עצמי כל הזמן. זה היה מתבטא באפליה ביני לבין אחותי, ניכור, ביקורתיות יתר הרסנית מאוד, אמירות חוזרות ונשנות שאני לא שווה ושאני לא טובה, עונשים מאוד לא פרופרציונלים שרק אני הייתי מקבלת וריסוק הביטחון העצמי לחתיכות- תיוג שלי כילדה בעייתית, ממש עד לפני שנתיים וחצי. אבא שלי כן ראה את הנפש שלי ואולי בגלל זה התחברתי אליו יותר למרות שהוא היה אחראי על "האבחון" שלי בפני בני הבית למרות שבבית הספר אובחנתי בכלל כילדה מחוננת .כצפוי עזבתי את הבית בגיל מוקדם )20( ואחותי לקחה את תפקיד הילדה הטובה, היסמנית. כילדה/נערה הייתי מאוד מרדנית, לוחמנית, שצועקת את הרגשות שלה החוצה ורק מחכה שיכירו בהם לשניה ולא יבטלו אותם כאילו הם לא חשובים. כבוגרת גדלתי להיות בעלת חוש צדק מפותח מאוד,)כצפוי( פיתחתי מודעות מאוד גדולה, לעצמי, לסביבה, הבנתי איך דברים עובדים, למה יש לנו דפוסים מסוימים, מה לשמר ומה לזרוק לפח בדפוסים שקיבלתי כי הבנתי כמה הם הרסניים. הבנתי הכל. הבנתי למה עשיתי כל דבר שעשיתי, למה חשוב לי כל דבר שחשוב לי היום, והכל התחבר לי. הבנתי גם אותם פתאום, הבנתי שגם להם היו חיים לא קלים וגם הם עברו ילדות קשה ומשם זה מה שהם הכירו. הבנתי למה אמא בחרה דווקא בבחור כמו אבא ולמה אבא התעלל בה. הבנתי הכל. )בשנים האחרונות לאבא פרצה מחלת נפש של הפרעה דלוזיונלית, מה שעוד יותר חיבר את הכל. סלחתי לאמא אחרי שנים של כעס וטענה כלפיה על מה שעברתי, על אבא אף פעם לא באמת כעסתי ואף עזרתי לה לשפר את עצמה דרך התנהגות חדשה שלי ואי שיתוף פעולה עם הדפסים הישנים. למדתי לא להקשיב למניפולציות שלה יותר ושמה שהיא אומרת לא תמיד נכון לגבי, היא מצידה הבינה שאני לא אזין לה יותר את המעגל הוצאת אגרסיות והחדרת תגיות שגויות על מי שאני והתחילה להרפות. ככל שהיא הרפתה יותר כך היא התחילה לראות אותי באמת. היום היא בתחילה של עבודת מודעות גם על עצמה ולקיחת אחריות מה שעוזר לנו להחלים יחד. כמובן שהם התגרשו לפני עשר שנים. העניין הוא אחותי. אחותי לקחה את הקיצון השני וכנראה בגלל שראתה יחסים כל כך לא מפרגנים ותומכים בבית היא פחדה לחשוף את עצמה באמת ובחרה לנעול את העולם האישי שלה ורק לציית. הרי אצלנו בבית אם היית משתף משהו זה מיד היה הופך לנשק נגדך. אז היא צפתה בי מהצד ומהריקושטים שאני חוטפת ובחרה בהפך הגמור. אחותי בחורה משכמה ומעלה, תואר, תפקיד מפתח בעבודה, כסף, אבל פוחדת מאינטמיות פחד מוות. מאוד פחדה מאבא שלי בילדות והייתה תמיד בצד של אמא. סולדת ממנו היום וכועסת עליו, אבל שמה את זה בצד כי הוא חולה ונמצאת שם בשבילו במקרים דחופים. כשהוא בריא היא בנתק ממנו. לא מעריכה אותו. בתור ילדה היא פחדה ממנו מאוד. היום בתור בוגרת יש לה קושי מאוד גדול באינטימיות. היא לא יכולה להסתכל בעיניים כמעט, לא לשתף איך היא מרגישה, לא מגע, לא חיבוק, צינית מאוד וסגורה, למרות שבסביבה שהיא לא המשפחה היא מאוד חברותית ואהובה. ליד המשפחה היא נסגרת עד אפז ברמה שלעולם לא שמעתי אותה שרה, מזמזמת, רוקדת, או מזמינה פיצה בטלפון. אגב היא בתולה. כמובן שהיא לא סיפרה באופן ישיר- אמא גילתה ממקור עקיף. היא מאוד משפחתית כביכול אבל לא מסוגלת לדבר על דברים אישיים. לא להגיע לשום אינטימיות עם אף אחד. מיותר לציין שהיא ממשיכה את הדפוס שאימי הפסיקה ומתייחסת אליי כמו שאימי הייתה מתייחסת אליי עד לא מזמן. אני לא יכולה להגיע אליה כי היא להבדיל ממני פחות מודעת, פחות נגישה, ואי אפשר לדעת מה עובר עליה היא גם לא תספר גם אם נשאל, אלא תגיב בציניות או בבכי כדי שנפסיק לשאול אותה דברים אישיים. אז אנחנו לא שואלים. אני נורא רוצה לעזור לה להשתחרר מהעוצר הרגשי ואני לא יודעת איך. חבל לי על כולנו שככה היינו צריכים לגדול, גם על ההורים שלי. הם לא אשמים. אבל ההשלכות קיימות. אשמח אם יש לכם איזשהו פתרון שלא כולל לפנות אליה באופן ישיר ולהציע טיפול כי היא לא במקום שהיא מוכנה להודות שיש בעיה. מה גם שהיא לא מאמינה בפסיכולוגיה כמוני. ממש ממש אודה לעצה

כמו בפשע מתוכנן היא השאירה הוראות אפילו לגבי הקבורה שלה והמצבה שלה. כתבה את המתכונים שאילתרה כדי שהילדים יוכלו להמשיך ולאכול את האוכל שלה. היא היתה גם טבחית מעולה. רק לי אין הוראות הפעלה ואני לא בטוח שאני יודע בכלל מה לעשות עם כל זה. את הבן הצעיר הניקה עד גיל 3 והוא מחובר לגוף שלה לריח שלה. כל תקופת האשפוז הבאתי לו חולצות עם הריח שלה והוא ישן איתם אבל עוד מעט הריח יגמר מהחולצה האחרונה ומה אז... הבת לובשת את הבגדים שלה מתבשמת בבושם שלה ולפעמים נדמה לי שהיא חזרה והכל היה חלום רע. ההורים שלה מרוסקים מבחינתם נגמרו החיים למרות שהשאירה להם מכתב מפורט מלא אהבה וביקשה שימשיכו בחיים שלה. כמו בחיים גם במוות לא עשתה חשבון עם אף אחד מה הטעם היתה אומרת להוכיח את ההורים על ילדות קשה זה מה שהם ידעו והם עשו את המקסימום. היא היתה אמא מדהימה ובת מסורה ותמיד אוזן קשבת לכולם עזרה לכולם ואני אומר את זה כי זו האמת ולא אידאליזציה של אחרי. ואיך כל זה בסוף קם נגדנו הבגידה הזו בי במשפחה ובארבעת הילדים שגידלה ואהבה והיתה מסורה להם כל כך. אני מודה לכם על התגובות והחיזוקים. אורי

לפי מה כמטפל דינמי אתה מעריך אם מטופל צריך טיפול דינמי או לא? או שכל מי שפונה אוטומטית 'מתקבל לטיפול'? ולמה התהליכים הדינמיים האלה מוצעים במתכונת ארוכת טווח? ממתי יש לאנשים זמן וכסף לזה? זה ממש מרגיש שאתם אטומים למשתנים מציאותיים בחיים של אנשים. וזה גם מבלבל כי כשעוד הייתי בתוך הטיפול אמרו לי שאין זמן ודחפו להסתגלות למציאות אבל מצד שני אומרים שהטיפול הוא תהליך ארוך טווח שלוקח זמן.. זה כמו סתירה במסרים

אודי, אני קוראת כאן הרבה זמן (בהתחלה לא היה לי אומץ לכתוב) וזה בולט מאוד שהטיפול גורם לנו להמון סערה, כאב, תלות ובלבול. שאלתי היא, האם משהו פה לא מתפספס??? האם טיפול טוב עם מטפל טוב לא אמור להעניק למטופל רוגע ושקט? כמו ילד להורה טוב שמרגיש בטוח לחקור את העולם, להתנסות ויודע שגם אם יפול, יש מישהו חזק וטוב שיעזור לו לקום ולאסוף את השברים. למה הטיפול גורם לי לכל כך הרבה סבל? אולי משהו בפורמט של הטיפול הדינמי לא עובד על אנשים כמוני? אולי אני זקוקה לסוג אחר של טיפול? אודי, אני מקדישה הרבה זמן וכסף בטיפול. לא מאחרת ולא מחסרת. אני רוצה להרגיש שאני בתזוזה והכי חשוב - אני רוצה להרגיש מובנת. ויותר חשוב - רוצה להרגיש שאני לא לבד. זה יותר מדי לבקש? בא לי לפעמים לקחת את הכסף הזה ולבזבז אותו על נסיעות לחו"ל, בגדים, הופעות. משהו שיגרום לי הנאה ולא סבל! נטע.

שלום לכולם, עברתי ילדות קשה במובן הרגשי היה לי חסך של אהבה. אמא שלי דחתה אותי ומאז שאני זוכרת את עצמי היה לי קשה להתמודד בלי גב הורים תומך ואוהב בכל משבר הייתי נופלת קשות לדיכאון וחושבת על מוות מגיל 7 אפילו פחות כאב לי נוראה להתמודד עם זה הורים שלי דוחים אותי והפתרון היה למות לא היה לי אומץ וכך משכת. כיום אני בת 28 ובגיל ה 20 התחלתי לטפל בעצמי מול הפסיכולוגית ואחר כך עובדת סוציאלית על הביטחון העצמי והדכאונות. היום אני אוהבת את החיים ונמאת במקום אחר. התקדמתי בחיים פיתחתי את עצמי ובחרתי לחיות ולשים את העבר בצד. אני עובדת ולומדת ומכשירה את עצמי בתחביבים. אך יש בעיה קטנה, אין לי אהבה ולא זוגיות. אני נראת ממש טוב ותמיד משכתי גברים בלי בעייה העניין הוא שאין לי מערכת יחסים כבר הרבה זמן כי כולם הולכים ממני או שלא רצינים או שנעלמים. ואני שואלת מה דפוק בי? האם נשרטתי בגלל הילדות? אני מנסה כל כך לעבוד על עצמי ולהרפות. או שזאת התמכרות לאהבה נכזבת לאותם אנשים שאין באמת סיכוי לאהבה הדדית? זה חוזר לי בכל קשר: בהתחלה מחזרים אני פחות להוטה מראים עניין ואני שומרת על עצמי לא להיפגע לאחר כיבושים ארוכים אני מבינה שאפשר לסמוך על הבן אדם והוא רציני ואני נפתחת כמו פרח עם הרגשות ואהבה ואז הם מזלזלים פחות רוצים ואני מנסה להבין מנסה להחזיר אותם אפילו רודפת עד שנופל אסימון שאין מה לעשות הוא לא בעניין עם אשפלה שכזאת וירידה בביטחון עצמי נשברת מה לא בסדר בי?

בעלי בן אדם בן 56, היה אדם שקט, מופנם וסגור, אבל מאוד ביקורתי אבל רק המשפחה הקרובה והמצומצמת שלו סבלה זאת. לפני כשנתיים הייתה לו תופעה דומה לשל היום, היה מדבר שטויות, עושה צחוק מעצמו, קצת "קוקו", אבל לא באופן קיצוני ובצורה פחות קשה ממה שיש לו היום (בכ-50% ויותר פחות קשה), הבעיה חלפה לו אחרי 4 חודשים ללא טיפול תרופתי/פסיכולוגי לבד, ומאז הוא חזר לשנתיים של התנהגות נורמטיבית וחיים נורמליים. לפני כ-4 חודשים התחילה אצלו שוב בעיה, מי שמדבר איתו חושב שהוא קוקו, לא מפסיק לדבר, התקפי זעם, צועק, משוטט ברחובות, מדבר עם אנשים זרים באופן מצחיק עד מוזר ומרתיע, שר בקול רם במקומות ציבוריים, עושה צחוק מעצמו, מספר שהוא זמר/בשבכ, מחלק תטלפון שלו לאנשים שיקחו אותו להופעות, לא אוכל כמו בן אדם ולא בשעות סבירות, לא ישן כמעט, קושי בתפקוד היומיומי, בלילות משוטט ברחובות, רב עם אנשים במשפחה ובעבודה, אלים בצורה מילולית, שותה באירועים, מתווכח שעה אפילו על הדבר הכי פשוט, מדבר שטויות ולא באופן שאדם בן 56 צריך לדבר. שונא את המשפחה של אשתו בצורה קיצונית, באופן שהוא מקלל בבית שלו את האחים שלה, ואת הוריה ז"ל. מעביר ביקורת קיצונית על אנשים אחרים ובמיוחד על בני משפחתו שיש להם כביכול דפקות, והוא חושב שהוא מושלם. צורת הדיבור שלו השתנתה באופן מוזר, דיבור מהיר, קולם רם - צועק, לא מפסיק לדבר, תופס אנשים בידיים. כל האנשים הנורמלים וגם עם הבעיות שמים לב שיש לו בעיה. לא מודע לכך שהוא מעיק ומטריד את האנשים (המשפחה, חברים, זרים) וגורם רע לבניו ולאשתו. בן אדם לא משכיל (ללא בגרות), פועל פשוט 15 שנה בארגון, רוצה להיות מנהל, הלך למנכ"ל לבית ולמשרד ואיים עליו, רוצה קידום, צועק בעבודה, בעבודה הרים כיסא יום אחד על מישהו אך לא זרק אותו, רוצה קידום, צועק בעבודה, רב עם ם, רוצה לעבור לעבודה אחרת. כמעט ולא מגיע לעבודה, וכשמגיע הולך לכמה שעות בודדות לא כמו בעבר. (לא מפטרים אותו כי מודעים לכך שיש לו בעיה, רצו לפטר אותו אבל אשתו מסבירה להם כל פעם מחדש שיש לו בעיה). התפקוד היומיומי שלו נפגע. בריב משפחתי מסוים, ברח מהבית לשבוע (כשחזר אמר שהיה אצל חברים בירושלים/טבריה). בנופש באילת, במקום להינות מהמלון האוכל והמשפחה, כל היום שוטט בשכונות המצוקה של אילת, ובין בתי המלון השונים. עושה ביקורי פתע בבתים של חברים וקולגות ומכרים, משגע אותם. הוא צלול, זוכר את העבר, נמצא בהווה, אבל לא מתפקד, מי שמדבר איתו רואה שהוא צלול, אבל כבר בצורת הדיבור שלו ניכר שיש בעיה ושמשהו הסתובב אצלו. הבעיה היא שהוא לא מכיר בעובדה שיש לו בעיה, לא מוכן ללכת לפגישה אצל פסיכולוג/פסיכאטר/רופא, חושב שהוא הכי חכם ונורמלי, ושכולם טפשים ומפגרים (המשפחה והרופאים) ושהם משוגעים, אי אפשר להעיר לו על זה, ניסו המון (אמא, אחים, דודים, חברים, קרובים, קולגות וכו'), לא רוצה לטפל חושב שהוא בריא ושהשאר דפוקים. הוא מוזג לעצמו את האוכל והשתיה כך שכקשה לתת לו כדורים באוכל, חווה ילדות קשה, אחות נפטרה, אחותו השניה התאלמנה במלחמת כיפור, אביו נכנס בעקבות כך לדיכאון והפסיק לתפקד והתמכר לשתיה, וברח מהמציאות (אבל כילד הוא לא חווה בעיות). אבל משנות ה80 (35 שנה) המצב בבית השתפר ונהיה בסדר, הוא שירת שירות צבאי מלא, עבד ללא כל הפרעה, התחתן, קנה דירה, הביא 3 ילדים, והקים חיי משפחה, בנו הבכור התחתן, ונולד לו נכד. אודה לכם, אם רק יהיה איזה קצה חוט, מה זה יכול להיות, כי הוא לא מוכן להיפגש עם שום איש מקצוע, לא מכיר בבעיה, ובטח שלא לטפל בכל צורה שהיא (הוא חושב שהוא בריא)

ובא לי גם לשתף אך מפחדת מתביישת הרבה פעמים כתבתי ומחקתי לא תיארתי לעצמי שזה כל כך קשה בכל זאת אני אנסה לא לעצור ולצאת , אני היום בת 21 לא זכור לי בכלל אך זה התחיל אבל משכן זכור לי זה שטן ככה אני רואה אותו בתור שטן לא מסוגלת לראות את הפנים שלו חייתי איתו באותו בית לצערי הוא היה נשוי לאחת קרובת משפחה שלי שגרנו אצלה הייתי בת 6 בערך משאני זוכרת זה את המבט הזה של לכי לחדר הייתי הולכת בלי ברירה מפוחדת ובשנאה רבה הלכתי לחדר העינויים חדר אפל מלא בזכרונות מגעילים ודוחים אף אחד לא היה שם לב שיש משהוא לא תקין הייתי יושבת בחדר מחכה לשטן שיהרוס לי את הילדות ואת התמימות שיכניס לראש שלי דברים שיגרום לי להגעל מעצמי לדוחה הזה שרצה שילדה בת7 תממש כל פנטזיה מגעילה שלו נתן לי לגעת בעצמי מולו כדי שיתסכל ויהנה לו כל שנה שגדלתי ככל שזה החמיר אפילו פעם הבן שלו גם התעלל בי שפעם עזבו אותנו לבד לא היסס להתקרב אליי ולספק את עצמו ,הוא היה בן 20 ומשהוא אבל ראיתי אצלו משהוא שלא ראיתי אצל האבא ראיתי מבט עצוב ומאוכזב מין חרטה כזאתי והוא לא חזר על זזה שוב, פחדתי כל כך לספר פחדתי שמישהוא יגלה את כל משקרה לי וקורה לי עד שיום אחד הייתי בגיל 10 נראלי אשת השטן ראתה אותו בפעולה והתחילה לבכות והבשורה המשמחת נודעה גם לאימי ובה והיא גם בכתה שהיינו לבד שאלתי אותה למה היא בוכה והיא ענתה לי שכלום היא במצב רוח לא טוב ואז נכנס בי האומץ ושאלתי אותה זה בגללי? התפקעה מבכי ושאלה אותי איפה הוא נגע בי מה עשה לי חסכתי ממנה פרטים ואז אמרה לי שלא נדבר על זה יותר ושאשכח מזה מאוד שמחתי שהיא אמרה את זה זה משרציתי אבל רק לא לדבר על זה הצלחתתי לשכוח ? בלתי אפשרי אחרי שנות ההתעללות בגיל 12 ראיתי גם בגידות של אנשים שקרובים אליי אחת בעלה הלך לחול אז היא נכנסה עם מישהוא אחר למיטה וכן אני הייתי צריכה לראות את שניהם זרוקים בלי בגדים אחד על השני מסביבם חגיגה של סגריות ואלכוהול וסגריות עם חשיש וגם אבא שלי שהיה אמור לקחת אותנו לחופשה השאיר את אמא שלי בבית אמר לה אני וחבר נוסעים עם הילדים וזה נכון רק כנראה רק שהוא שכח לציין שהוא מצרף רוסייה למיטה שלו ושל חבר שלו , אני והבן של חבר של אבא שלי צפינו מפתח הדלת באמצע את הבלונדה מעל אבא שלי (איזה גאווה הרגשתי באותו רגע ) התחלתי לבכות הוא עידד אותי וחיבק אותי וישבנו במרפסת סוף סוף בן שלא נוגע בי עם כוונות מיניות! כמובן שלא סיפרתי לאמא שלי אבל אמרתי לאבא שלי ששמעתי קול של אישה והוא אמר לי בטח מהחדרים שלידנו (איזה שקרן גרוע) אחרי שנה של שקט עברנו דירה שם היה מחכה לי שכן צעיר שככל הנראה היה בן 14 או 13 לא זכור לי בדיוק שגם הוא מעוניין בלמרר לי עוד את החיים בהתחלה הוא היה נחמד ביומיים הראשונים עד שיום שיחקנו בכדור והוא תפס אותי מאחורה חזק ואמר לי זה משחק חדש אם אני תופס אותך אני זוכה ואמרתי לו שאני לא רוצה הוא התעצבן עליי והתחיל לקלל נורא פחדתי ממנו הכי פחדתי יותר מכל דבר בעולם אז הייתי חייבת להסכים שזאת הייתה תחושה נוראית שוב מנצלים אותי נכון שזה עם בגדים ושלו עדיין היה קטן אבל עדיין הרגשתי לא נעים והפסקתי לשחק מחוץ לבית עד שיום הוא בא אלי הביתה וביקש שאני אבוא אליו התנגדתי אבל הוא איים עליי שיכה אותי ובסוף נכנעתי והלכתי הלב שלי דפק בטירוף פחד נוראי הרגשתי כי יותר הבנתי את המשמעות של ההטרדה מינית אמרתי זהו עכשיו אנחנו לא ברחוב בטח הוא יעשה משבא לו להפתעתי הוא לא עשה לי כלום הוא התנהג אליי טוב שזה לא אופייני לו כי הוא קשוח עם כולם הוא כנראה גם עבר התעללות כי הרגשתי שהוא משדל לא לפגוע בי עוד פעם. אני מתנצלת מאוד על זה שכתבתי המון וזה ארוך מדי אבל טוב לי עכשיו שהוצאתי ורק משהוא אחרון שכל זה קרה כי ההורים שלי לא היו בבית גדלתי לבד חינכתי את עצמי לבד לא קיבלתי אהבה וחום היום אני ילדה טובה בסך הכל לא נתתי למשקרה לי שיהפוך אותי למה שאני לא אפילו סיגריה לא עישנתי למרות עם הזמן שאני לבד בבית הייתי יכולה לעשות משבא לי והחלטתי לשמור על עצמי וגם להשאר בתולה עד לחתונה ורציתי להגיד לבנות שפה וזה לא סוף העולם אז נפלנו קורבנות אין מה לעשות צריך לקום ולהמשיך ולחיות כמו שאנחנו רוצות הייתה לי ילדות קשה חוץ מזה שנוצלתי קרה לי עוד הרבה אבל הנה אני ממשיכה הצלחתי להגיע למצב שאני אזכר במשהיה ולא לבכות זה הישג עצום בשבילי

שלום. רציתי לדעצ עם תוכל לעזור לי.. אני סובלת כבר המון זמן מנדנודי שינה. יש לי כל מיני מחשבות וחרדות בלילה... בילדותי עברתי ילדות קשה. אני כמעט נאנסתי... וניכסנתי לדיכאון ..ההורים שלי לא הבינו מה עובר עלי כי לא שיתפתי אך אחד במה עברתי והחליטו לילשלוח אותי לפסיכולוגית... עבר המון זמן מאז והכל עבר לי קצת זיכרון מר... אבל זה עבר... לפני כמה שנה וחצי הכרתי בחור רציני לחתונה ומאוד אהבנו אחד את השני. לצערי המשפחות לא היתחברו אחד לשני והקשר בינינו ניגמר...בנוסף... ניכנסתי מימנו להריון... וביגלל שראינו שהמשפחות לא תומכות בקשר שלנו ואנחנו עלולים לגמור ברחוב... החלטנו להפיל.... היה לי מאוד קשה עם זה כי... לא רציתי להרוג את הילד שלי.... אני עדיין חושבת כיאלו שזה היה אתמול ובוכה... עדיין לא היתבגרתי על זה...אחרי תקופה של בכי וכאב רב. עברתי גם את זה (גם את זה אף אחד לא ידע) הכרתי בחור חדש שסוף סוף המשפחה שלי חיבבה אותו... והוא היה סוג של אליל שיוציא אותי ויעזור לי לצאת מכל הכאב אני חשה... אבל לצערי זה לא היה ככה... הוא סתם חיפש להיתקרב אלי כדי לנצל אותי. ואני נפלתי בפח... מאז קשה לי ליבטוח באנשים. הישתנתי. אני לא ישנה בלילות יש בי חרדות. כאבי בטן. אני שותה כדורים לבטן שמרגיעים לי אותה. יש לי לפעמים בבוקר בחילות עם כאבי בטן והזעה ורעידות... בדקתי הכל ויצא שאני בסדר... הרופא אמרה שאני לא רגועה ביגלל זה יש לי את כל זה. לאחרונה התחילו לי מחשבות שבזמן שהוא היה איתי הוא בגד בי עם עוד כמה... וזה יצר לי מחשבה שאולי הוא חולה... ניבדקתי ושילמתי 300 שקל על הבדיקה ביגלל הפניקה שלי. והכל ב סדר... שוב יש בי את המחשבות האלה שלא נותנות לי מנוחה... והכל שמור בבטן כל מה שעברתי... עד היום אני בוכה... אני רוצה לדעת עם כדי לי לקחת כדורי הרגעה בלי אישור רופא. ובלי ללכת לפסיכולג. אני רוצה עוד מעט לילמוד וזה יכול ליפגוע לי בלימודים עם ידעו שאני יקח את זה או שאובחנתי על ידי פסיכולוג. גם בבית ירדו עלי. בבקשה עזור לי....

לצערי ויטליגו היא מחלה נפוצה אצלי .אני מטפלת בה בעזרת איפור קבוע אצל המכון הרפואי של לילך קפלן(ממליצה בחום ובאהבה).. לא ייאמן מה שאנשים צריכים לעבור, נולדים עם פגמים אמנם אסתטיים אך לכולם זה מפריע,כאב וסבל חתכים בעור על מנת להיות יפה..איפה נשמע דבר כזה? ככה האדם היה צריך להיברא ? להיוולד לתוך גוף שהוא לא אוהב,לא שלם עם עצמו, לא בטוח בעצמו,הביטחון העצמי ברצפה ומקווה רק לחפש את האחד שאולי ואיכשהו זה לא יפריע לו ויקבל אותך כמו שאת,עם כל הפגמים... מנסה לשנות משהו שכך ה' ברא אותי ולצערי אני לא שלמה איתו כי הוא נוגד את חוקי הטבע "הטבעיים" כיביכול וזה מביא איתו לחוסר אונים ילדות קשה וחוסר אהבה עצמית המביאה איתה להרבה קשיים וגם שקרים להמון אנשים הסובבים אותך בגלל משהו שאת לא שלמה עם עצמך ולא מסוגלת לחשוף אותו לאף אחד מלבד הגרעין הקטן הזה של המשפחה המצומצמת שלך .. כואב שזה ככה צריך להיות .. בנתים אני עוברת סבל ומקווה שבסופו של דבר התוצאה תיהיה לשביעת רצוני , אפילו אני לא מסוגלת לחשוב על הדבר הזה שאולי ויש סיכוי,אפילו קטן של הלקום בבוקר עם מכנס קצר ואני אהיה מסוגלת לצאת איתו החוצה מבלי לעשות כלום או למרוח טונות של מיקאפ על הרגליים שלי, ישנם אנשים המביטים מהצד יכולים לקרוא לי משוגעת או מגזימה הראי זאת רק בעיה אסטתית,אז למה היא מפריעה לי כל כך ???????? לעולם לא תדעו מה זה להיות במקומי ולגדול עם כל הדברים הלא ברורים האלה על הגוף שלך, חלקם במקומות נסתרים וחלקם לא .. לנסות להסביר לחברות שלך למה את לעולם לא הולכת עם מכנס קצר ? .. או הבררנות האוימה של חבר שלך שאינו מבין למה את לא מוכנה אפילו להדליק את האור ושהוא יראה אותי , האמיתית. כואב שאנשים צריכים לעבור דברים כאלה ולצערי זה המצב אצל אחוז נכבד מהאולוכסיה שלנו , וצריכים לדעת להתסדר איתו למרות שזה מלווה בהמון כאב וצער ! או שפשוט.. ללמוד לאהוב את עצמך ולהיות שלמה עם עצמך .. שזאת הסגולה הכי גדולה

ד"ר חרמון שלום, עברתי ילדות קשה מאוד הכוללת אלימות פיזית ומילולית קשה. היום אני נשואה + שלושה ילדים. לעיתים אני מרגישה שאני עדין תקועה בעבר. לא פעם יש לי התפרצויות זעם ואני עושה דברים שאח"כ אני מתחרטת עליהם. (על הסביבה הקרובה והאוהבת שלי - על בעל ועל הילדים). עוברות בי הרבה מחשבות על הסבל הרב שעבר בעבר - לעיתים בא לי להיפגש עם אבי (שמימנו ספגנו אני ואימי אלימות קשה)ולנזוף בו קשות ולהוכיח אותו על שהשאיר בי צלקת נפשית כה קשה. אציין בנוסף שאנני בקשר איתו מאז היותי נערה כאשר הורי נפרדו. הייתי שמחה לקבל מימך מענה - מה ניתן לעשות? איך לתקן את העבר? איך להתגבר עליו, לשכוח הכל ולהמשיך הלאה בחיי. תודה גלית

האם יש הוכחה בספרות הרפואית על לקשר בין ילדות קשה לבין מיגרנה שמתפתחת לקראת סןף שנות ה-30

האם יש הוכחה בספרות הרפואית על קשק בין ילדות קשה לבין מיגרנה שמתפתחת לקראת סןף שנות ה-30

שלום ד"ר, יש לי שאלות בקשר לבעיות דימוי עצמי, אשמח אם תוכל לענות לי: 1. האם תמיד דימוי עצמי נמוך ינבע מבעיות ילדות או משקעי עבר חבויים, במידה ואין סיבה אחרת גלויה וברורה יותר? 2. מנסיונך, האם ניתן לטפל בבעיות דימוי עצמי תמיד, או שרק ברוב המקרים? כלומר, האם יש מקרים שבהם לא ניתן לשפר דימוי עצמי של בן אדם? 3. בעקרון, איך מטפל מוסמך אמור לטפל בבעיות דימוי עצמי נמוך כתוצאה ממשקעים ישנים/ ילדות בעייתית? תודה

האם מישהו יכול לשתף על תרופה טבעית לחרדות ודיכאון של דיפרסון, האם זה באמת עוזר?

מרגישה כאילו לקחו את הלב שלי,חסמו אותו מכל הצדדים בחומות גבוהות וכל הרגשות,ההרגשות,האויר, הנשימה מתערבבים בפנים כמו במיקסר.אין לי כח ללמוד יש לי התפרצויות עצבים אני כל הזמן לחוצה וזה גורם לי לכאבי בטן תמידיים.לפעמים אני מנסה להזכיר לעצמי שרק עברתי קצת ילדות קשה ורק הורי התגרשו ורק לא טוב לי בבית ורק אני צכה תדבר שאף פעם לא קיבלתי..אהבה.זו בעיה נפשית שאני מרגישה כך או שזה טבעי ואנשים במצב שלי גם מתמודדים עם הרגשה כזו?תודה מראש על ההתייחסות..

שלום ד"ר נעמן, השעה קצת אחרי 22 בלילה יום ה'. הרדמתי את הילדים ובעלי יצא עם חברים. מצאתי רצון וכוח, ענין נדיר כשלעצמו, לכתוב דבר על מה שעובר עליי בחיי. לא אכעס אם תרגיש כי "נשפכתי" במקום הלא נכון ואולי מקומי על ספת הפסיכולוג ולא כאן ובכל זאת אקח את הצ'אנס ואנסה את מזלי כאן. אני כובת היום לאור בחינה בספקטרון רחב אך ממוקד של חיי בנקודה בה אני נמצאת היום. אני אם ל 2 ילדים ונשואה באושר. אני בת למשפחה מורחבת הלוקה ברובה בהפרעת חרדה ברמה כזו או אחרת. אני המקרה הקשה ביותר. מזה 12 שנים אני מוגדרת כסובלת מהפרעת חרדה קשה המלווה בתסמינים גופניים ידועים וקצרה היד מלתארם ומממצבי רוח משתנים. עברתי ילדות קשה גם בבית וגם בבית הספר עד גיל 14 בערך. בגיל 15 איכשהוא המצב הוטב ברובו. מפגש ראשון שלי עם התקף חרדה היה בגיל 17 ורק היום אני מבינה שבזה היה מדובר. עברתי התמוטטות עצבים לייט. אך הייתי נטולת פחדים וחרדות למיניהן. בגיל 23 החלטתי שאני סקרנית לראות שריפת גופה בהודו ונסעתי עפ"י הטרנד למזרח. טסתי לבדי בכייף ותשוקה אדירה ומשנחתי הבנתי שאינני רוצה להיות שם. בענינם אטנוצנטריות שפטתי הכל ורציתי לשוב לארץ מיד אך א. נתתי צאנס וב. לא היו לי "פנים" לשוב עם זנב מקופל בין הרגליים למשפחתי ולומר שטעיתי והיה לי קשה והרגשתי מפוחדת ורע. נשארתי כמה חודשים וטסתי מארץ לארץ במזרח. זמן קצר מאז נחתתי שם חטפתי שוב התקף חרדה שאופיין בעיקר כקוצר נשימה. כששבתי לארץ גמורה ולא מרוצה (לא העזתי ולא נגעתי בשום סם או אחר) ומותשת נפשית התופעות לרוב לא היוו בעיה. בגיל 24 שוב חזרו תופעות של קוצר נשימה בעיקר בספורט והחלטתי להיבדק. נבדקתי מספר פעמים עד שיום אחד לאחר תקופה לא קצרה של שלשולים, ירידה דרסטית במשקל, חוסר מנוחה, דופק וחום פנים,ועוד ועוד ועוד... קבלתי התקף קוצר נשימה שבו חשתי במצוקה נשימתית אמיתי ובצומת הרצליה הזמינו לי אמבולנס ושם ד"ר סרוב מתה"ש אבחן אותי חרדתית. נטלתי משך חודש סרוקסט אחרי הסתגלות קשה והחיים שלי נראו ורודים מאי פעם. לצערי הנצח היה קצר ומיד הכל חזר... תקופה של שלוש שנים החליפו לי כדורים ועשו עליי ניסויים וטופלתי במקביל אצל אולי 5 פסיכולוגים בזה אחר זה החלפתי אותם כי להזכר בעבר ולטחון אותו עשה לי רק רע. כלום לא עזר עד שמצאתי אהבה ובו בעת החליפו לי את הכדורים ללוסטראל והמצב השתפר ברמת התסמינים הגופניים והנפשיים. מאז אני נוטלת כדור זה במינון של כדור ליום וחצי כדור אלפרוקס בשנה האחרונה כמעט מידי יום. אני עובדת ומנסה להשלים את התואר אותו הפסקתי עוד לפני כמה שנים באוניברסיטה הפתוחה בדיוק בגלל הענין הבריאותי. והיום אני כותבת לך ובוכה ולמה ? אני עייפה מאד מאד עייפה מהחיים האלה שלי. אני עצובה וכואבת ומבכה על מר גורלי . חיים ללא רוח חיים לבחורה עם כל כך הרבה חדוות חיים עמוק בפנים ותבונה רגשית. אני רואה הכל בעיניים של אדם זקן ואנשים אפילו נוטים להעיר לי על כך. אני בקושי יוצאת מפתח הבית. אין מצב לטיולים מרוחקים, אין מצב לינה מחוץ לבית, אין מצב לטיסה, אין מצב לחזור לימים בהם הראש עבד והזיכרון היה דבר שראוי היה לשבח בקרבי. היום אני שוכחת דברים ללא הרף בעיקר בזכרון לטווח הקצר וקצר מאד. אני נוטה לחוסר ביטחון ולהתבודדות חברתית, משהו בשטף הדיבור שלי נפגע ומילים נשכחו ומשפטים כבר אינם יוצאים בשטף ובשלמות (ענין בו הייתי גאה בעברי). הבטחון העצמי שלי ברצפה ואני עסוקה בקנאה אין סופית בבניי גילי, בהצלחתם, בתואר אותו סיימו, בעובדה שהם מתרגשים לקראת טיול שנתי עם כל הח'ברה מהעבודה ובקרוב טסים לפראג חוץ ממני כמובן. לפני כחודש נדרשתי להשתתף בפגישה עם מספר גורמים בכירים ונאלצתי להציג עצמי כחלק מסבב. עד שהגיע טורי הלב שלי פעם דרך החולצה אולי בדופק של 140 פעימות בדקה. חשבתי שאחטוף שבץ ובקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה, יש לי קפיצות בדופק ללא הרף ונראה לי שלא אחזיק מעמד עוד 10 שנים אפילו, כואב לי על מה שנהייה ממני ומה יכול היה להיות. אני מרגישה שאינני ראויה לקידום מקצועי ואם חשבתי פעם שאוכל להגיע אף למשרת ניהול כי חשתי שביכולתי אז היום המצב הזוי. אני חולמת להיות נורמאלית, להשלים בכבוד את התואר הראשון הכללי העלוב הזה ופשוט לזכור מה שמדברים איתי לפחות 5 דקות. אני חולמת לא לחשוש למצבי הגופני ולהחזיר לעצמי את הבטחון ולשפר את הדימוי העצמי הירוד כל כך. אני חולמת להרגיש ראויה לחיות חיים סבירים ולא להיות כלואה בתוך גוף ומוח חולה כל כך. אני רוצה לחזור לשטף הדיבור הריכוז והזיכרון שהיו לי בעבר ועזבו אותי לאנחות. אני מרגישה כל כך עייפה ופניי כבר מקומטות מרוב עצב מתח כעס עצבים חרדות וגועל נפש. אני עומדת מול הראי ולא מאמינה שזו אני. הכל מעוות מבחוץ ומבפנים אני פשוט שונאת מה שנהיה ממני ומרגישה שאין תקווה. אני יודעת שללא המחלה הארורה הזו החיים שלי היות נראים אחרים לחלוטין ולא הייתי עסוקה מלהסתכל על אנשים במבט מושפל כל כך. המוח שלי מלא עננים ואבק והמחשבות אינן צלולות אין לי שקט נפשי ואני מתוחה ומתוסכלת ללא הרף. אני מאמינה בהחלט שלא אחייה שנים רבות. אני עצובה על מטען גנטי שהעברתי לילדי בחוסר אחריות משווע. אני בטוחה שאם לא הייתי נשואה היום ואמא אולי כבר לא הייתי כאן. אם הגעת עד הנה ד"ר וקראת את הדברים זה כבר ראוי להערכה. האם יש תקווה עבורי ? האם? תודה מראש, אני.

אני מנסה לעזור לבוס שלי, שעומד חסר אונים בתקופה זו. הוא בתהליך גירושין מאישתו, שיזמה זאת. לאורך כל השנים היא הייתה אישה די מעורערת בנפשה, לא יציבה, לא עובדת, "גידלה" את ילדיהם, אך עברה ילדות קשה נטולת חום ואהבה מהורים רופאים שלא העניקו לה דבר, גדלה בפנימיות ובקושי קיבלה יחס מהוריה. בזמן האחרון, מצבה די התערער. היא מתכתבת בפייס בוק עם בחור מרומניה, שלטענתה "רוצה עימה בקשר", והוא רק בן 32. (היא בת 53.). היא מתכחשת כאילו למציאות, לא מבינה שעובדים עליה, חושבת שהבחור לא יוצר עימה קשר רק כי היא עדיין נשואה, וביקשה מהבוס שלי שיאיץ את הגירושין, כדי שתוכל להיות עם הבחור בקשר, היא אף אמרה לבוס לי שהיא שוקלת לגור חצי שנה ברומניה בשכירות. בקיצור, האישה איבדה כל שפיות וקשר עם המציאות. מה שגרוע כאן, זה שהכל נופל כרגע על הבוס שלי. הוא הציע לאישתו טיפול פסיכולוגי/ייעוץ/עזרה, אך היא מסרבת בתוקף. יתרה מכך, היא מבקשת ממנו לתמוך בו בכל מה שנוגע לאותו בחור, היא מבקשת ממנו לתמוך בה ריגשית, כי הוא החבר הטוב ביותר שלה, היא פשוט מטרידה את מנוחתו, ולא מקילה עליו עם הגירושין. העניין הוא שהבוס שלי חושש לה, וגם לילדיו הקטנים יותר (2) שעוד חיים יחד איתה. היא איימה אף להתאבד אם הבוס שלי ינסה ליצור קשר עם הבחור בחו"ל ו"להכשיל" לה את הקשר...הבוס שלי חסר אונים, זה מטריד את מנוחתו בעבודה, ורציתי לדעת: במצב בו היא מסרבת לקבל עזרה, מהן האפשרויות שעומדות בפני בעלה כדי לעזור לו, לה ולילדים? אודה על קבלת תשובות.

שלום לד"ר גידי, גיליתי את עולם הגייז בגיל 20 ועד היום (25 מתקרב ל26) לא יצרתי שום קשר עם גבר, יש לי עוד בעיות חוץ מזה... הייתי בעבר בפגישות של גייז (לדתיים) וממש לא התחברתי עם חברים בגילי. אני טיפוס דיי שקט שקשה לו להשיג חברים, הייתה לי ילדות קשה הייתי בודד בלי חברים וגם היום, בגלל החוסר בטחון עצמי שלי אין לי חברים יש לי חבר אחד שניים אבל זה לא מתקרב בכלל למשהו חברותי ומעבר לזה שום דבר ז"א לשמור על קשר או להפגש וכו'... כיום אני עובד ולומד משקיע מעצמי המון בשביל זה, ולא רואה באופק שום מצב לזוגיות, אפילו חשבתי לחפש בחורה אבל זה לא עולה כרגע באופק. גם במצבאינטימי בין גברים אני דיי חושש ומפחד כי אי אפשר כיום לסמוך על גברים כי ככה הם... גם לטוס לחו"ל לבד אין לי את האומץ לעשות זאת. גם במשפחה אוהבים דיי להסתיר את זה.. (רק ההורים יודעים) ואין לי מערכת יחסים נהדרת עם האחים שלי, וגם אם הם יגלו עליי זה עוד יותר יחמיר את המצב... התחלתי טיפול פסיכולוגי מכספי שאני מרוויח ביושר, אבל אני לא רואה את הפתרונות שלי באופק אני דיי מבולבל ולא יודע מה יהיה בעתיד. כל דבר יכול לקרות בעתיד ועד שאני עומד על הדיעות שלי פתאום אני מפחד לאבד את כל הדברים שיקרים לי מכל. מה הייתי מציע לי לעשות?

אבא שלי עבר התעללות מאוד קשה מצד הוריו גם בילדות וגם עד היום : *כשהוא ואמי רצו לעבור לגור ביחד אז סבי וסבתי מצד האמא ומהצד השני סיכמו שהצד של אמי כמעט ישלם על כל רהיטי הבית והצד של אבי על תאורה וחשמל, יום לאחר מכן אחרי שהצד של אמא שלי קנה כבר את רוצה הרהיטים ושילם על עוד דברים.אמא של אבי התקשרה אלינו ואמרה לאמא שלי תגידי שיצחק היה שיכור ולא התכוון למה שאמר ובטח לא מתכוון לשלם וכד' בילדותו היו נוהגים להרביץ לו עם מטקות לגנוב את כספו אשר היה מרוויח לקלל אותו ועוד. לכל ארבעת אחיו הייתה ילדות קשה. וגם אני חוויתי דברים מאוד לא נעימים מהם שמשפיעים עליי עד היום ביום הולדת של אח שלי אבא ואמא שלי ואח שלי הגיעו אל ביתם כמו מדי חודש כדי לכבד אותם ולא לעורר אצלנו שנאה אליהם ואבא שלי הודיע שעקב השיפוצים הוא יביא לאחותו את הכסף לבריתה במועד מוחר יותר(חשוב לצמיין שמצבה הכלכלי של אחותו ובעלה ואב ילדתה חמור מאוד והם גרים אצלהם הוריי אבי וגם היא לא הביאה לו כסף על אירוע כל שהוא ומבחינתה זה היה בסדר ונוסף , מצבנו הכלכלי קשה מאוד בתקופה האחרונה ואבי לא מתלונן לרגע ולא מספר על כך לאף אחד) תמי אחותו ישר הסכימה ואמרה אין בעיה אך כנראה אבא של אבי שמע ת זה והתחיל לצרוח עליו שייסתלק מהבית ושהוא אפס והתחיל לקלל אותו וכמעט נגע בו והתחילה שמה מלחמה מאוד קשה שהחזירה את אבא שלי לתקופות מאוד לא טובות... (אבא שלי ספג מהוריו מכות קשות הן פיזית והן נפשית מה זגרם לדירדורו ולהתנהגותו הטראומטית עד גיל 32 בערך) מאז הם בברוגז ובאירועים הם נועצים בנו עיניים ואמא של אבי היא דווקא הייתה איתו בסדר רוב הזמן גם בילדותו ואחרי שאביו היה מכה אותו היא הייתה נכנסת לחדרו ואומרת אל תרגיז אותו פעם הבאה לא שזה עוזר במשהו.. מחר אבא שלי בגללנו (אני ואחי) מעוניין חעשות סולחה עם הוריו (חשוב מאוד מאוד לציין שעקב היחסוההתנהגות ועקב הריסת חיי כמעט באופן מירבי לא סבלתי אותם אף פעם גם בתור סני אדם עוד לפני שידעתי שהם אחראים למצבנו הקשה לא רק מבחינה כלכלית.. ואני לא מוכנה להשלים איתם בכלל ולא רוצה לפגוע באבא שלי..

אני חי יום יום את החרדות שלי זה בלתי נסבל אני לא מצליח לצאת מהבית בלי להיות חרד לאלוהים יודע מה אני חיי לפי החרדות אם הן מאפשרות לי לצאת ולחיות אני יוצא אם לא אני נשאר קבור במחשב או שאין בררה הולך לבסיס אני לא מצליח לשים משקפי שמש כי אני מרגיש שכולם חושבים שזה מכוער אני חושב שכולם מסתכלים עליי על ההליכה שלי אני לא מצליח לצאת לחפש עבודה ב90% מהזמן וגם ב10% הנותרים שאני כן יוצא אז אני רוב הפעמים מתחרת וחוזר מהר הביתה אני לא מצליח להגיע לשום כלום עם בחורות אני קופא פשוט ולא שאני לא נראה טוב להפך אני כן.. למרות שאני מסתכל על עצמי אני מרגיש הכי מכוער בעולם פשוט נגעל מעצמי.. אני יודע עמוק בפנים שזאת אשלייה.. אני לא מתפקד פשוט אני סגור עמוק בתוכי עמוק עמוק עמוק. כלום לא זורם שום דבר לא הולך חלק הכל מלווה בהמון מחשבות וסבל.. שאני אומר אין לי כוח כבר אנשים מתעצבנים מה אתה בן 19 כל החיים לפנייך הם לא מבינים שכבר עכשיו לא נשאר לי כוח נפשי עברתי ילדות קשה מהמון בחינות ואז בגיל 17קבלתי את כל מה שאפעם לא היה לי חברים,חברה,מכונית, כל מה שמישהו בגיל שלי רוצה היה לי קבלתי טלפונים 24 שעות בימים והכל נהרס בגלל שקבלתי הכל במכה כל מה שאפעם לא היה לי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה.. והיום אני בן 19 וחצי ילד אוהב מצחיק סימפטי כריזמתי שקבור מתחת לחרדות שלו...............

אני בן 25 הייתה לי ילדות קשה מאוד ואמא זאת שכל הזמן תמכה בי וגידלה אותי ולא הרימה ידיים. היא כל הזמן התפללה בשבילי ורצתה את טוב בשבילי, אבל אבא לא היה בשבילי, הוא היה מעדיף שאמות כי הוא לא היו לו דרכים להתמודד עם ילד חולה מאוד. הוא לא נתן לי חינוך של אבא ובן, והשאיר אותי בצד וכל הזמן הזה אמא גידלה אותי ובגלל זה אני סובל עד היום מחוסר בטחון עצמי. האם בגלל החוסר חינוך ואהבה שקיבלתי מאבא ז"א דמות גברית.. אז אני הומו? יש לי בעיות בבטחון העצמי? תודה.