תוצאות חיפוש עבור הזנחה-עצמית

שלום, אני בת 26 עם עבר של חוסר תפקוד חוזר מילדות/נעורים. חשוב לציין שיש היסטוריה משפחתית של חוסר תפקוד ובעיות נפשיות )אבא עם ptsd ברמת תפקוד נמוכה ומשפחה שסובלים מדיכאון( אני סובלת מדיכאון קשה, חרדה, אנחדוניה, מחשבות אובדניות ללא סיכון מיידי ואני מוכרת בביטוח לאומי וזכאית לסל שיקום. יש לי פגיעה קלה בזיכרון לטווח קצר כתוצאה מהטיפול בחשמל אבל לא ברמה של בלבול קשה או חוסר התמצאות. הייתי במסגרות שונות במהלך החיים )אשפוז נוער שנמשך 8 חודשים, פנימיה פוסט אישפוזית, אשפוז יום, טיפול ect, dbt/נזעי חשמל( בשל חוסר תפקוד שכולל הזנחה עצמית בשל "חוסר כוחות". למשל אי יכולת לקום מהמיטה, לצחצח שיניים, להתקלח או לצאת מהבית. אני על תרופות וליווי פסיכולוגי+פסיכיאטרי מגיל 14 אך עדיין לא מצאתי טיפול או מסגרת שמתאימה לצרכים שלי ולתנודות התפקוד. אני כן חווה תקופות טובות שבהן הצלחתי להתנהל באופן כמעט עצמאי לחלוטין )לעבוד ואפילו לסיים צבא( אבל הן לא נמשכות יותר משנה ולאחריהם יש נפילה מאוד קשה בתפקוד. כרגע אני מחפשת מסגרת שתתאים לצרכים שלי מאחר ואמי מן הסתם כבר לא יכולה להמשיך לתמוך בי. ביקרתי בקהילה תומכת אך הבנתי שהם לא מעניקים מספיק תמיכה וליווי. הלכתי גם לראות הוסטל אחד וגם שם אני מבינה שאין סיוע ברמת התפקוד שאני זקוקה לו. האם קיימת מסגרת שמסוגלת לתת תמיכה או ליווי פיזי לאורך זמן ? אחרי הכל אשפוז הוא נחשב קצר טווח. חשבתי גם על כלב שירות לצורך הליווי הפיזי אבל אין ממש הכרה בארץ בנושא. אני מרגישה חסרת אונים ומפחדת שבלי סביבה תומכת אני אתמוטט שוב. רוב המקומות שבהם רמת התפקוד היא ממש ירודה מזהירים אותי שהם יותר מתאימים לאנשים עם בעיות שכליות ועם "מנת משכל יותר נמוכה". אני כן מעוניינת לנהל חיים עצמאיים אבל זקוקה למעטפת תמידית. אני שומעת מהרבה גורמים שאני אצטרך "להנמיך" את עצמי למקרים יותר קשים בגלל שאלו המסגרות היחידות שמסוגלות לענות על הצרכים שלי. אני לא רואה פתרון אחר. אשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא ולשאול האם שמעת על מסגרת אחרת/שיטת טיפול או ליווי חדשה.

שלום ד"ר , מהו הטיפול הפסיכולוגי המתאים ביותר לטיפול בתסמינים שליליים של סכיזופרניה ביחד הם התפרצויות כעס ואימפולסיביות האם זה טיפול פסיכודינמי או טיפול התנהגותי קוגנטיבי , אני גם לוקח בחשבון מהו הטיפול שמביא לתוצאות חיוביות באופן מהיר יותר ולהטבה באופן המהיר ביותר ?

פעם הייתי לוקח במשך שנים דפלפט 1250 מ''ג ופאקסט 30 מ''ג לפני מספר חודשים הפסיכיאטר שלי המליץ להפסיק עם זה. שבוע שעבר הוא המליץ לחזור בהדרגה עקב דיכאון שהתחיל לי [בעקבות נטילת אנדרוקור]. התחלתי לקחת יומיים 10 מ''ג פאקסט, ועוד יומיים 20 מ''ג. היום אחרי 4 ימים ייתכן שאני מרגיש שיפור כלשהו, או שזה רק דמיונות ?

מקווה שעכשיו את בטוב...המטפלת שלי בחופשה, בחו"ל, אני שמחה בשבילה שהיא יודעת לקחת חופשות כשכלם עובדים ומקנאה בה קצת כי אני לא יכולה לקחת חופש כשמתחשק לי, החופש שלי הוא מוכתב ואז כל עם ישראל בחופש כשאני גם...ועולה לי הרבה כסף בזמן הזה והמשכורת נמוכה יחסית...ואף אחד לא מבין, כלם אומרים איזה כייף לך, יש לך הרבה חופש, מה את מתלוננת?... אני מתגעגעת אליה, ואף פעם לא יצרתי איתה קשר בחופש ואני שמחה על כך שיש לי גבולות לפחות בזמן חופשות שלה שאני יודעת לעצור....הפעם אני ממש בסדר עם החופש שלה, מרגישה געגוע שונה..זה חדש ומלהיב אותי שאני מצליחה לשמור את הידיעה שהיא פה בשבילי גם אם לא נפגשות...ולהחזיק את החסר הזה. יש לי הרגשה שהטיפול זה כמו באוכל, אני יכולה לא לדבר איתה כשאני יודעת שהיא בחו"ל אבל אם היא בארץ אני כן, לפעמים מגזימה בהודעות, כך גם באוכל כשאני בדיאטה אני שומרת אבל כשנמאס מהדיאטה ואני מגיעה למשקל סביר אני עולה הכל בחזרה ודי מהר... :( מבחינת האוכל אני רוצה לספר שפעם ראשונה שאני ממש לא רוצה להעלות בחזרה, מעולם לא הצלחתי לשמור, איך שהייתי מגיעה למשקל סביר הייתי עולה הכל בחזרה, הפעם אני נלחמת בזה וקשה לי נורא!!!!!! אני נלחמת בלמלא את החסר במשהו אחר..כל כך קשה :( והמטפלת שלי כל כך רזה שכל פעם אני אומרת לה שהיא לא מבינה...היא רוצה להבין אך היא מעולם לא עשתה דיאטה בחייה (כך הודתה בפניי) והאוכל אצלי כל כך מתחבר עם הרגש....אני מנסה לנתק את האוכל עם הרגש ולא יודעת אם נכון לעשות את זה ואיך בכלל...תמיד הצלחתי לרדת אבל אלו היו מעין מבצעים...איך אוכל לשמור על המשקל ולא להרוס? לא לאכול עם הרגש אלא עם השכל? איך משתלטים על התנפלויות כאלה? רוצה להלחם בזה.....הלוואי שאצליח, טוב היא לא כאן אז העליתי הכל פה, מקווה שבסדר בינתיים לכתוב פה...

שלום רב, לאבי בן 83 היה מקרה של היפוגליקמיה בהיותו בנופש ועד שהגיע לירושלים וטופל עברו יותר משלוש שעות.היה לו 30 סוכר.מאז שנתיים וחצי סובל מירידה קוגניטיבית הדרגתית ורופא פסיכוגריאטר שהיה אצלו קבע שזה על רקע הסוכרת. פאסיביות, אבדן זיכרון, חוסר התמצאות בזמן ומקום וחוסר נכונות לשתך פעולה, הזנחה עצמית, זקוק להשגחה ADL. האם היפוגליקמיה שלא טופלה שלוש שעות גורמת לירידה לטווח ארוך בתפקודי המוח? האם ייתכן שמה שקרה לו הוא אירוע מוחי וההיפוגליקמיה היתה רק תופעת לוואי לכך? יש בדיקה שאפשר לעשות כדי לדמות את המוח? האם ניתן לעשות משהו כדי לשפר את המצב?

בני סובל מocd ומחרדות מגיל נורא צעיר כיום הוא בן 18 לא שירת בצבא עקב מצבו הנפשי . בזמן האחרון הוא טוען שיש לו כוחות על ושהוא מקריב את עצמו למען אחרים זה מתבטא בהקרבה של הזנחה עצמית קשה ,ועוד שלל הקרבות כאלו ועוד יותר קשות (לדוגמא הוא מסתובב רק עם תחתונים הוא טוען שיש להם כוחות ואסור לו לעשות דברים ספציפים שאותם הוא לא מוכן לחשוף )הוא טוען גם שאסור לאכול דברים אדומים עקב המצב הביטחוני בגדול אם הוא היה אומר שהוא עושה את הדברים האלה כדי להרגיע את עצמו לא הייתי כותב את ההודעה הזו אבל בזמן האחרון הוא טוען שזה אמיתי ואי אפשר לשכנע אותו אחרת ! כמה שאני מנסה להסביר לו שזה לא הגיוני הוא טוען שזה הגיוני מאוד המצב החמיר יותר שהוא טען שהוא לבד בלילה הוא שומע קולות בראש לא קולות שפוקדים עליו מה לעשות אבל קולות שמציקים לו מאוד של אישה ששרה לו בראש ולא מפסיקה וגם של מישהו מנגן על פסנתר מנגינה שחוזרת על עצמה הוא מטופל אצל פסיכיאטר ומגיל קטן אצל פסיכולוגית הוא לא מוכן להפגש עם שניהם במצב הזה והוא לא יוצא מהבית וישן בממד ולא זז ממנו בזמן האחרון הוא מתעניין בדברים נורא מוזרים תוכנית טלוויזה על מקרי רצח ופשע קודם הוא לא היה כזה . הוא מטופל על ידי ציפרלקס 15 מ"ג וקלונקס 0.5 מ"ג להתקפים שני הכדורים לא עוזרים לו אני אשמח לקבל את דעת המומחים באתר

אמא שלי חולה בסכיזופרניה ככל הנראה כבר 15 שנה, ניסתי לקחת אותה לפסיכולוג ואף הבאנו פסיכיאטר הביתה, היא מסרבת לשתף פעולה. היום היא לא מוכנה לשמוע על זה החיים בבית אינם נורמטיבים, יש לי אבא לאחר 5 ארועים מוחיים שהתמודדות איתה קשה לו מאוד ואח קטן שקשה לו מאוד להתקדם בחייו בעקבות כך. אמא מדמיינת שהיא רואה אנשים ודברים ואף מנהלת עימם שיחות, היא חושבת שכולם נגדה עשו לה גנבו לה וכולם עוסקים רק בה. לא ניתן לומר שהיא מסוכנת לעצמה או לאחרים, אך היא הזניחה את בריאותה בצורה קשה מאוד היא בקושי אוכלת ושותה מחשש שיכניסו לה דברים לאוכל והיא תמיד טוענת לדברים יש טעם מוזר ועשו להם משהו. אני לא יודעת אם יש קשר אבל היא חזרה בתשובה במקביל להתעוררות המחלה. אני אובדת עיצות, מה עושים במצב בו אדם מסרב להכיר שיש לו בעיה וחושב שההזיות שלו הן המציאות וכולם טועים? אני משוכנעת שאם נכניס אותה לאשפוז בכוח (אם זה בכלל אפשרי) היא לעולם לא תצא מהמקומות הללו. אני פוחדת שדווקא שם נביא אותה למצב בו היא תפגע בעצמה.. היא מאחלת לעצמה למות כל הזמן ושה' יקח אותה, היא לא תעשה לעצמה משהו ברמה הפיזית אבל מצבה הבריאותי מדרדרעקב הזנחה עקבית. האם ניתן לאשפז אדם כזה בכוח? האם זה נכון? לאן אוכל לפנות וכיצד אוכל להקל על אבי ואחי בעניין? אני ממש אובדת עיצות,כולנו מרגישים חסרי אונים כאילו אין לנו מה לעשות בנדון.. המקומות בארץ אינם איכותיים ואף נראים מסוכנים.. הדילמות רבות אשמח לעיצה מכוונת

ד"ר ברקאי שלום, אימי בת 75 סובלת מדכאון למעלה משנה שמתבטא בחוסר תפקוד, אי יכולת הנעה עצמית, מצב רוח ירוד, חוסר יכולת להנות בעצם משום דבר. אמא טופלה ב- 2-3 סוגי כדורים (האחרון ציפרלקס) אבל אף פעם לא נתנה לזה סיכוי אמיתי, תמיד מפסיקה אחרי כמה ימים בטענה שזה עושה לה להרגיש גרוע יותר (שלא לדבר על הסטיגמה של "אני לא פסיכית" ). הצעתי לה להתייעץ לגבי הרמוטיב , היא פסלה גם את זה... כואב הלב לראות אותה בסבל המתמשך הזה מבלי יכולת לעזור לה, אני חייב לציין שבעברה היו תקופות שסבלה בהן מדכאון אבל יצאה מהן בסופו של דבר ללא טיפול תרופתי, אני מניח שבשל הגיל , החוסן הגופני והנפשי הירוד היא מתקשה לצאת מהדיכאון כבר למעלה משנה. מה אני יכול לעשות כבן דואג לעזור לה?? תודה מראש וסליחה על השאלה הארוכה

לד"ר, שלום. יש לי שאלה: אני חולה סכיזופרניה. ישנה שמועה שאומרת כי תוחלת החיים של חולי סכיזופרניה קצרה באופן משמעותי, או לא באופן משמעותי, אבל בכל זאת קצרה מתוחלת החיים של אנשים נורמליים. האם זה נכון? אם כן - האם תוחלת החיים קצרה באופן משמעותי? או באופן לא משמעותי, אבל קצרה יותר?

שלום, אנו אחים של בחור בן 26, בן זקונים שעדיין גר בבית ההורים (מבוגרים יחסית). אנחנו מודאגים מאד מהמצב של אחינו, מעתידו ומאיכות החיים של הורינו המושפעת מכך. אין לנו ספק שישנה בעיה, אך אין לנו הכלים להגדירה או לאבחנה. אנו רוצים מאוד לעזור לו, אך חוששים לפנות אליו ולפרט בפניו את הבעיות שלו מחשש לפגוע בו ומחשש מתגובתו. להלן המאפיינים העיקריים של בעיותיו ושל דפוסי התנהגותו: • חוסר יכולת/רצון להתמיד בעבודה או בלימודים. • נטייה לקפוץ ממטרה למטרה ולא להתמיד בשום דבר בצורה קבועה. • בעיה בקבלת מרות, תחושה ש"הוא צודק תמיד וכל העולם דפוק". • דחיין כפייתי. • תמיד מאחר. • נוטה למצבי רוח קיצוניים והתפרצויות זעם. • עצבני. • אובססיבי, נודניק,"חפרן", עד כדי מיאוס וחוסר רצון להיות בחברתו. • ישן הרבה, גם על חשבון המחויבויות שלו. • חוסר היגיינה והזנחה עצמית. • בלאגניסט. • מפזר הבטחות ללא הרף, אך אינו מקיים דבר, מדיניות של "יהיה בסדר". • מעריך את עצמו מעבר למה שהוא בפועל. • עצלן. • אובחן כלקוי למידה וכבעל הפרעת קשב וריכוז, נוירולוג המליץ על רטלין אך אינו נוטל. • היה ביעוץ פסיכיאטרי בשל הפרעות חרדה ואובססיה. אינו מתמיד בטיפול התרופתי (20 מ"ג ציפרלקס). • מוציא את ההורים מדעתם. מתערב להם כל הזמן בעניינים, צועק, משליט טרור ומבלגן את כל הבית. • לא היה בקשר זוגי. עוד נציין כי המאפיינים הללו קיימים, לפחות ברובם מזה 10 שנים, בדרגות שונות של חומרה. הסיבה שהעניין הפך כרגע דחוף, היא העובדה שההורים אינם מסוגלים עוד לחיות איתו ואינם יודעים איך להתמודד. מצד אחד הם רוצים שיעזוב את הבית, אך מצד שני הסיכוי שיצליח להיות עצמאי ללא עזרה מתאימה אפסי, והם מוטרדים מאוד מכך. נשמח לקבל הכוונה לגבי אפשרויות העזרה שאנו יכולים לקבל, ולגבי התחום שעלינו לפנות אליו - פסיכולוגי, פסיכיאטרי, קואוצ'ינג, עזרה סוציאלית, רשויות החוק. האם אנחנו, בתור אחיו, צריכים להיות אלה שמתעמתים איתו ושמים מולו "מראה" המשקפת את הבעיות שלו, או עדיף שהדבר יבוא מגורם חיצוני? אנחנו סבורים שהוא לא יודה בבעיות שלו, ולכן נראה כי לא ישתף פעולה איתנו או עם גורם מקצועי, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בטיפול לאורך זמן שאינו מניב תוצאות מיידיות. תודה מראש, אחים מודאגים.

לפני כ-5 חודשים סיבבתי תברך מאז כשאני מנסה לעשות פעילות גופנית נורא כואב בברך , כשאני לא עושה פעילות הרגל משתפרת אבל עד לתנועות מוגבולות בגלל הכאב (הרגל לא משתפרת למצב שאני יכול לעשות פעילות רק הליכה רגילה וכד') , האם בגלל שעבר 5 חודשים וזה הזנחה הברך לא תוכל לחזור למצבה? תודה.

שלום,חבר שלי מזה 4 השנים היה מאושפז פעמיים כבר בבית חולים לחולי נפש. וכל פעם הוא יוצא משם כמו חדש ואז אחרי כמה זמן מפסיק לקחת את הכדורים שלו ומצבו מתדרדר...הוא מתחיל להתרחק מכולם. לא עונה לטלפונים ומפחד מהעולם ואפילו ממני...הבעיה שהוא לא מאמין שיש לו בעיה, הוא חושב שהכניסו אותו לשם בלי סיבה, הוא פשוט לא מוכן להודות שיש לו בעיה. עכשיו שנה וחצי בערך הוא היה בסדר לקח את הכדורים ותפקד ועבד והכל...לפני כ 4 חודשים הוא הפסיק לקחת את הכדורים שלו וחזר לעשן סמים שזה גם עושה לו רע...ובשבועיים האחרונים אני ממש רואה התדרדרות במצבו, אני רואה שוב את אותם הסימפטומים שהיו לו כבר...הוא אפילו גירש אותי מהדירה שלנו ובקושי מדבר איתי בטלפון...ואני ממש לא יודעת מה לעשות, כי אי אפשר לדבר איתו על העניין הוא ישר חושב שאני מנסה להרע לו וישר נכנס ללחץ כי הוא בטוח שהכל הסדר איתו וכולם רק רוצים לפגוע בו...אבל מצד שני אני לא יכולה פשוט לשבת ולחכות עד שהוא שוב יתדרדר ויצטרכו לאשפז אותו?!וזה גם גורם לי להרבה לחץ ופחד נוראי כי אני מתגעגעת לאדם שהולך ונעלם שוב...אז אם תוכל לעזור לי, אולי איך או מה לעשות או להגיד לו כדי שיקשיב לי ויבוא לקבל טיפול מרצון לפני שיהיה מאוחר מידי והוא יצטרך להתאשפז שוב...או גרוע מזה...אני ממש דואגת. אודה אם תענה לי בהקדם. תודה ענת.

שלום, רציתי לדעת אם חולי סכיזופרניה יכולים לתפקד בצורה נורמטיבית, לגבי הגנטיקה האם המחלה יכולה לעבור לילדים ואם כן איך אפשר לגלות את זה כמה שיותר מוקדם?

שלום, אחותי בת 32+ נשואה ואם לשני ילדים קטנים מטופלת כבר שמונה חודשים בפפרנאן (16 מ"ג ) וזיפרקסה (10 מ"ג ) ליום עקב התפרצות של מצב פסיכוטי ביולי האחרון עקב שימוש בגראס. אציין שבחודש הראשון היא הייתה נתונה למצב פסיכוטי שלווה בהזיות, חשיבה לא הגיונית וחוסר יכולת לתפקד בטיפול בילדים. נשקלה האפשרות לאשפזה אבל הוחלט שלא והיא הייתה נתונה להשגחה ביתית. בחודש הראשון, המינון של הפפרנאן היה 32 מ"ג ובנובמבר האחרון הופחת למנה הנוכחית. אציין, שהטיפול בה הוא פרטי ואין לי מידע אם היא סובלת ממחלת נפש או שההתפרצות בקיץ היא חד-פעמית? אציין, שבמהלך נובמבר לאחר חודשיים של תפקוד תקין יחסית במטלות הבית (לא עובדת מהקיץ האחרון ), היא נכנסה לדכאון מאוד עמוק שלווה בפסיביות מוחלטת של שינה במהלך כל שעות היממה, אי יכולת לאכול באופן עצמאי, לשתות באופן עצמאי, הזנחה עצמית וכמובן הפסקה בטיפול שוטף במטלות בבית מלבד טיפול מינימלי בילדים בהכנתם לבה"ס/גן ( נלקחים/נאספים ע"י בעלה ). במהלך תקופה של שלושה חודשים, נסענו ההורים ואני כל יום לטפל בה ולדאוג שתאכל ותשתה ולדאוג לתחזוקת הבית ע"מ להקל על בעלה. לאור הדכאון העמוק בו הייתה שרויה, החליטה הרופאה לשלב ציפרלקס במינון 10 מ"ג ליום בבוקר. אחרי חודש כאשר לא חלה ההתקדמות הרצויה ( המשיכה לשכב כל היום ), החליטה הרופאה לשנות את התרופה לויפאקס במינון 15 מ"ג וכאן החל שינוי משמעותי לטובה ממצב של אפטיות מוחלטת לתפקוד יומיומי נורמטיבי של אכילה, שתייה, צפייה בטלוויזיה ואף נהיגה. הבעייה היא שלאחר חודשיים של שימוש בויפאקס ולמרות שהמצב שונה לחלוטין ממה שהיה לפני חודשיים, הוא עדיין חוסר יכולתה לבצע מטלות ביתיות כמו כביסה, כלים, ניקיונות. מלבד להכין את הילדים בבוקר לגן/בה"ס ולהכין אוכל לילדים בצהריים, היא טוענת שאין היא מסוגלת לבצע מטלות ביתיות פשוטות. ברור לי, שעוד מוקדם לדבר על כך שהיא תמצא עבודה אבל נושא המטלות הביתיות מטריד אותנו ואני שואל האם יש סיכוי שהרופאה תבטל לחלוטין את התרופות הפסיכיטריות ? או שזה ילווה אותה עוד שנים רבות?

אילנה שלום, (כבר שלחתי את ההודעה לפני מספר ימים, אם כבר ראית, מתנצלת על הפעם השניה) אנחנו נשואים 5 שנים, לפני כן היינו חברים במשך שנה. בני שלושים פלוס, הורים לבת שנתיים וחצי. מאז שהריתי את בתנו, מאז המגע המיני בו נכנסתי להריון, לא קיימנו יחסי מין. לידת בתנו (האהובה עד מאד) דרדרה מאד את היחסים ביננו שהפכו מלאי קונפליקטים ומאבקי כוח. אני פגועה עד עמקי נשמתי מהעובדה שהוא נמנע מלשכב איתי, ויותר מזה - מכך שרק אני זו שמציפה שוב ושוב את הנושא. לו לא הייתי מדברת על זה - זה לא היה בא ממנו. אני מרגישה שנשיותי נרצחת, ממש כך. כרגע, אנחנו צוות עבודה שמשתף פעולה בהורות ובאחזקת הבית וזהו. ניסינו טיפול זוגי במשך שנה, שהביא לשיפור בתקשורת ולהכרה הדדית מעמיקה יותר, אבל לא הכניס אותנו למיטה. שקלתי אינספור פעמים זיונים מהצד. נפסל כי זו לא דרכי. רקע: הוא סובל מעודף משקל חמור (עשרות ק"ג). אני לא נמשכת אליו כרגע, אבל מפריע לי שהוא לא רוצה. טוען שאינו גיי ושאין לו משהו מהצד. הוא אוהב אותי ואני, עדיין, אותו. אני מבועתת מהאפשרות להתגרש ולהיות אם חד הורית. רוצה שזה יצליח לנו, למרות הכל. יש סיכוי ריאלי???? תודה רבה

שלום. אני מחפש דרך להקל על סבל משפחתי. יש לנו אח בן 36 סגור בחדרו כבר 10שנים, לא מעוניין לקבל טיפול מאשים את כולם במצב בו הוא נמצא.לפני כשלוש שנים הוא טופל ע"י תרופות והיה שיפור אך הוא אינו מוכן להמשיך, אינו משתף אף אחד ושוב מאשים ומאשים. אנו משפחה סגורה שמפחדת להוציא כך שההזנחה נמשכת. כעת אני מנסה לצאת מהבועה בה אנו נמצאים ולעזור לו ולמשפחה . אני אודה לכם אם תדריכו אותי לפחות בתחילת הדרך. אני חייב להגיד כי אף אחד מבני המשפחה לא יודע על המהלך ובמיוחד לא אימנו. תודה.

שלום אני סובלת ממצבי רוח ימים שאני בסדר לא במצב רוח טוב במיוחד אלא סתם בסדר, פעם בשבוע בעיקר בשעות הלילה ובסופי שבוע אני נופלת למצב רוח מיואש משהו, עצוב, כאילו נעלמת לתוך חור שחור עם בכי נוראי. אני עובדת לומדת בזוגיות יציבה כבר כמה שנים ונמצאת בטיפול פסיכולוגי אין לי סמפטומים דכאוניים כמו אנדוניה או הזנחה עצמית איני נכנסת למיטה ונעלמת אלא פשוט ממשיכה לתפקד. כל החיים היו לי מן מצבי רוח כאלה (בעברי יש אנורקסיה ובולמיה) ברגעים קשים אני חושבת על המוות כמחשבה לא כממש אפשרות ממשית. מה עוד שמאז שאני בטיפול (כמה חודשים) אני מועסקת רגשית יתר על המידה בטיפול במה שנאמר בו - נוברת בעצמי (כשאני עם עצמי לבד) במחשבות ובתחושות. אני מרגישה המון מן הריחוף לא מוסבר לעיתים אנשים מדברים איתי או שאני עושה פעולה ואז קולטת שהתנתקתי. באופן היפותטי אם הייתי מגיע אליך כפסיכיאטר מה היית אומר לי? ומה זה לעזעלזל הנבירה הזו והמחשבות האינטנסיביות על הטיפול ושיחות שאני מקיימת עם המטפל ביני לבין עצמי?כמובן שאיני מצפה שתאבחן אותי דרך המסך, אבל סתם מחשבות שעולות בך יוכלו לעזור. תודה מקרב לב

אני זוכרת שפעם הייתי יותר דואגת לניקיון גופי, היום אני יכולה להזניח את עצמי, ללבוש את אותם בגדים כמה ימים, בעיקר בבית ואפילו לא להתקלח 3 ימים. האם זה דיכאון? אני גם לא מתה על הגוף שלי אולי זה בגלל זה?

כבר מספר ימים יש לי כאבי ראש ממש חזקים ממש מרגיש ת'ראש שלי כבד כל תנועה חדה איתו גורמת עוד יותר לכאבים. אני לוקח כל היום אקמולים שמעבירים טיפה ת'כאב כמו כן אני מצונן ושאני מקנח ת'אף יוצא לי דם כל הזמן. יש טעם לבדוק את זה? או סתם מזג אוויר המשתנה הביא שפעת קטנה

אני רווק גר עם אמא שלי היא בת 76 אלמנה . היא מתפקדת בבית לבדה וזקוקה למעט עזרה הבעיה שהיא תמיד סבלה מפחדים + חרדות אך לא טופלה בתרופות למעט תרופות לסכרת ולחץ דם לאחרונה היא טוענת שהיא מפחדת להישאר בבית לבדה בערבים וכשאני לא נמצא בבית היא משלמת לשכנים כדי לבוא ולהיות איתה בבית כיצד ניתן לפתור את הבעיה תודה מראש בנצי

שלום רב, בשנים האחרונות אימי נמצאת במצוקה נפשית קשה, למרות שאינה מודה בכך. היא אינה מצליחה להישאר באף מסגרת תעסוקתית (ולאור זאת במצב כלכלי מחריד), אינה מצליחה לשמור על קשרים חברתיים (היא מצליחה לריב קשות עם כל מי נמצא איתה באינטראקציה), משפחתה הקרובה והרחוקה סובלת מהתפרצויות זעם, היא מוזנחת מבחינה פיזית ועוד. העלתי מספר פעמים את נושא הטיפול והיא לא מקבלת אותו. אני צופה בה מהצד, רואה את ההרס העצמי ולא יודעת מה אפשר לעשות. אז מה עושים? האם ללחוץ יותר לכיוון של טיפול, למרות שהדבר מכעיס אותה? אם כן - איזה טיפול מתאים לה (אולי קבוצתי?)? האם ניתן לקבל טיפול בתשלום מוזל במסגרת כלשהי? אשמח לשמוע את עצותיך.

הבעיה שלי היא כזאת, אין לי בטחון עצמי. פשוטו כמשעמו. הבעיה נובעת מהעובדה שיש לי פגם, אני פוזל. בעקבות פזילתי איני מסוגל לפתח בטחון עצמי, בעקבות העובדה שאיני מסוגל לפתח בטחון עצמי איני יותר קשרים רומנטים (הדגש תחת רומנטים בלבד) עם בנות. (קשרים על בסיס של ידידות - קיימים) בעבר ניסיתי ניתוח לתיקון הפזילה, הצלחתו היתה מינימלית ונשארתי פוזל.

שלום. אמי חולה נפשית כשתפקודה מוגבל למספר פעילויות קבועות אותן היא מבצעת ביום יום, תוך הזנחה עצמית משוועת. בנוסף לאבחנתה (סכיזופרניה-היא לוקחת פרוזק ורספרדל) נמצא כי חלק ניכר ממוחה איננו מקושר (הפסיכיאטר הקודם אמר כי אולי זה נובע משבצים קלים שלא הורגשו בעת היותם) אנו מעוניינים למצוא פסיכיאטר חדש אך כל אדם שאנו פונים אליו איננו מעוניין לטפל או מכיוון שישנו פן נוירולוגי או מכיוון שתפקודה הוא אפסי. אני אשמח אם תוכל לתת לי שם של מטפל אשר עוסק בשלוב של השניים, ובתפקוד מינימליסטי מכיוון שלהוריי כיום נמאס ללכת לעוד פסיכיאטר, לשבת מולו ושבסוף הפגישה יגיד להם סליחה אבל אני לא הכתובת. בנוסף אודה לך אם תאמר לי אם יש קבוצות שבהם בני משפחה או חולים יכולים להשתתף. בתודה מראש

שלום רב, אני בת 32, רווקה עם חבר + הריון מתחיל. יש לי בעיקר תחושות שליליות וחרדות אינסופיות בנוגע לאימהות. יש לציין כי ההריון אינו מתוכנן לחלוטין וכי מעולם לא חשבתי על להפוך לאמא. אולי אשמע חריגה ולא מציאותית אך הרגשתי היא שאני לא מיועדת ומתאימה לגדל ילדים וע"כ כל הפחדים והחששות המרובים שמקננים בתוכי. על מנת להבהיר יותר, אני אפילו במצב של דכאון שנמשך כבר חודשיים (הפרעות שינה קשות, התרחקות חברתית, הזנחה עצמית, חוסר תיאבון). רציתי לדעת אם כל החששות יתבדו לאחר הלידה או שמא קיים סיכוי כי הן ריאליות?? האם יש משקל כבר לשינויים ההורמונליים החלים בגופי ליצירת ההרגשה הנוראה שבה אני שרויה? והאם יתכן מצב שאצטער על הנעשה לאחר הלידה ??? אני פשוט מוטרפת הפחד להיכנס למצב אל-חזור לא רצוי !!!!!!!!!!