לוקסמקסינג ודימוי גוף: מתי הרצון להיראות טוב מתחיל לנהל אותנו?

הרצון להיראות טוב הוא טבעי. השאלה היא מתי הוא מפסיק להיות בחירה והופך לצורך שמכתיב את ההתנהלות. אילוסטרציה: AI

פנים סימטריות יותר, קו לסת מודגש, גוף שרירי, אחוזי שומן נמוכים, עור מטופח ושיער שכל קווצה שבו מונחת במקום המדויק. הרצון להיראות טוב כמובן אינו חדש, אבל בזמן האחרון הוא קיבל שם, קהילות שלמות ברשת ובעיקר קהל עצום – גברי וצעיר: לוקסמקסינג – Lookmaxxing. תפיסה שבבסיסה עומד הניסיון למקסם את הפוטנציאל של המראה החיצוני.

המנעד רחב. בצד אחד נמצאים כושר, תזונה, טיפוח העור והשיער, לבוש והשקעה במראה - פעולות שיכולות להיות חלק טבעי ובריא מהדאגה לעצמנו. אלא שהעיסוק יכול להגיע גם למחוזות אחרים: בחינה בלתי פוסקת של הגוף והפנים, השוואה לאחרים, חיפוש אחר הדבר הבא שאפשר לשנות והתחושה שגם אחרי שהשגנו את השיפור שרצינו, עדיין לא הגענו ליעד, מה שמביא במקרי קיצון לתופעות כמו ניתוחי פנים בשידור חי ברשת, מתיחת איברים ואף ריסוק עצמות. 

השיח על אידיאלים של יופי ודימוי גוף התמקד במשך שנים בעיקר בנשים, אך בשנים האחרונות הולך ומתבסס גם אידיאל גברי שמציב במרכז גוף שרירי, חטוב ואטרקטיבי. מחקרים עדכניים מצביעים על קשר בין הפנמת האידיאלים האלה וחשיפה לתכנים ממוקדי שריריות ברשתות החברתיות לבין קשיים בדימוי הגוף ודיסמורפיית שרירים בקרב נערים וגברים צעירים. עם זאת, עצם הרצון לטפח את הגוף, להתאמן או לשפר את המראה אינו מעיד כמובן על בעיה.

אז איפה בכל זאת עובר הגבול? לדברי ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה, מנהל ומייסד מרכז טל לתמיכה רגשית ונפשית, אחת השאלות החשובות אינה כמה אנחנו משקיעים במראה, אלא האם אנחנו עדיין חופשיים לבחור כמה מקום הוא יתפוס בחיינו. בשיחה איתו ביקשנו להבין מה עומד מאחורי הלוקסמקסינג, מדוע הצורך בשליטה עשוי להיות חלק מהסיפור, כיצד הרשתות החברתיות מזינות אותו - ואיך אפשר לרצות להיראות טוב, ליהנות מכך ואפילו לחזק באמצעותו את הביטחון העצמי, מבלי להפוך את המראה למדד היחיד לערך שלנו.

ד"ר טל, טרנד ה"לוקסמקסינג" תופס תאוצה בעיקר בקרב גברים צעירים, ומבוסס על הרצון למקסם את המראה. מה עומד מבחינה פסיכולוגית מאחורי התופעה, ולמה היא פורחת דווקא עכשיו?

"היה צפוי שבשלב מסוים נראה מקבילה גברית להפרעות אכילה. חשוב להבין שהפרעת אכילה איננה באמת הפרעה בתחום האכילה, אלא הפרעה בדימוי הגוף, שהאכילה נגזרת ממנה. המסר הפנימי הוא ׳לא משנה איך אני נראית, אני לא מספיק יפה או רזה׳. אצל גברים נוצרה וריאציה מקבילה - ׳אני לא מספיק שרירי׳ - שהובילה לצריכת תוספי מזון ולשאיפה לגוף נפוח יותר, ולכן זה הגיוני שאנו עדים לגלגול נוסף של אותו עיקרון: התעסקות מוגברת במראה החיצוני שלעולם אינה מסופקת. כל מה שאני עושה, אני עדיין מרגיש שאיננו מספיק.

מדובר בטווח. בקצה אחד נמצא מי שאינו מרוצה ממראהו אך אינו עושה דבר מהותי בעניין, ובקצה השני נמצאים אנשים שמקבלים את עצמם מבחינה פיזית וחזותית. חשוב להדגיש שההפך מהתעסקות אובססיבית במראה איננו הזנחה. כשם שההפך מלחץ כבד לקראת מבחן אינו הימנעות מוחלטת מלמידה אלא למידה סבירה שתאפשר לעבור - כך גם כאן, ההפך מאובססיה אינו אדישות אלא התנהלות מאוזנת.

התופעה קשורה גם לכך שעל דברים מהותיים רבים בחיינו - פרנסה, ילדים, בריאות פיזית - יש לנו השפעה מסוימת אך מוגבלת. כשאנו חשים שאיננו יכולים לשלוט בדברים המהותיים הללו, המיינד מפצה לעיתים על ידי הפניית תשומת הלב למשהו שכן נתון לשליטתנו, למשל המראה. כך אנו רואים אנשים שעוסקים בכך ללא הרף, כפיצוי לתחושת חוסר שליטה בתחומים אחרים.

כמובן, זה אינו מדויק לחלוטין, משום שיש אנשים שמפתחים דפוסים אובססיביים מגיל צעיר מאוד, וקרוב לוודאי שיש לכך גם רקע ביולוגי. אך מבחינה פסיכולוגית, התעסקות היתר במשהו שנתון לשליטתי - במיוחד כשהוא רלוונטי להערכה העצמית שלי ולערכי בעיני אחרים, דבר שחשוב לי אף יותר - היא הליבה. אלה מחשבות שאינן נגמרות, משום שאין כאן באמת יעד שאפשר להגיע אליו. גם אם לרגע נראה טוב יותר, תמיד יישאר עוד משהו שאפשר לשאוף אליו."

נשים מתמודדות כבר שנים עם אידיאל היופי ועם לחצים הנוגעים למראה החיצוני. מה השתנה בדימוי הגוף הגברי, והאם גברים צעירים חווים כיום לחצים דומים, או שמדובר בתופעה שונה לחלוטין?

"אני חושב שזו מקשה אחת. אצל הגברים התפתחה עם הזמן הווריאציה של ׳מי נראה מספיק בכושר׳ ו׳כמה שרירים יש לך׳, עד שהפכה למקבילה להפרעות אכילה. אידיאל היופי מזין את התופעה, והדברים מזינים זה את זה", אומר ד"ר טל.

"ככל שאנו חיים בעולם מודרני יותר, שבו יש לנו יותר מידע על מה שקורה במקומות רבים - מידע שעל חלקו אנו יכולים להשפיע ועל חלקו לא - תחושת חוסר השליטה והאי-ודאות גדלה. זה מזין מצבים שבהם אנו נעשים אובססיביים סביב אידיאלים שונים, כולל יופי, ואידיאל היופי מזין את זה בחזרה.

אני מניח - וזו הנחה בלבד, ללא ביסוס, שמכיוון שכקבוצה נשים מחוברות יותר לרגשות של פגיעוּת וחוסר שליטה, סביר שאצלן נראה תחילה את הפיצוי, ורק אחר כך נראה אותו גם אצל גברים. בדומה לדיכאון וחרדה, ששכיחים יותר אצל נשים, אך עם הזמן הפער מצטמצם, בעיקר בחרדה.

אגב, זה אינו שונה מהותית מחרדה. גם בחרדה יש מחשבה אוטומטית חוזרת ומטרידה, ובסופו של דבר אדם מנהל את חייו לפי אותה מחשבה, גם כשהוא יודע שאינה הגיונית. לגבי המראה קשה לעיתים לזהות שהמחשבה אינה הגיונית. אדם יכול לומר לעצמו ׳איזו בטן יש לי׳, גם כשאין לו בטן; אילו ראה זאת אצל אחר, היה אומר ׳על מה הוא מדבר, אין כאן דבר׳. גם כשאנו מבינים זאת בשכל, הצורך שלנו בתחושת שליטה חזק מאוד. בסופו של דבר זה אינו תלוי בגוף, אלא בצורך."

צעירים שעוסקים בלוקסמקסינג מספרים ששיפור המראה מעלה את הביטחון העצמי שלהם, משפר את ההצלחה בדייטים ואף משנה את היחס שהם מקבלים מהסביבה. עד כמה יש לכך בסיס, והאם השקעה במראה יכולה באמת לתרום לדימוי העצמי ולרווחה הנפשית?

"הכול תלוי במינון - כל עוד אני קובע את המינון ומשנה אותו כרצוני. הדימוי העצמי אכן משתפר כשאנו נראים יותר לטעמנו, ואנשים אכן מתייחסים אחרת למי שנראה אחרת, וזה נכון. עם זאת, איננו רוצים שהמראה יהיה הדבר היחיד שמשפר את הדימוי העצמי. הדימוי העצמי צריך להיות סביר, בין אם אנו היפים בעולם ובין אם המכוערים בעולם.

זה אינו רע להיראות טוב כדי להרגיש טוב - אנו עושים זאת כל הזמן, כשם שאין פסול באכילת שוקולד כדי ליהנות. אבל אם זה הדבר היחיד שאני נשען עליו, ההרגל מתהפך עליי בסופו של דבר והופך למה שמכתיב את חיי - המראה מכתיב כיצד אני מרגיש. אז אני משועבד אליו ללא הרף, ולעיתים אף עושה דברים בניגוד לאמונותיי ולמחשבותיי.

בהפרעות אכילה הדבר ברור יותר. אישה עשויה לשמוע מבן זוגה שכשהיא רזה מדי הוא נמשך אליה פחות, והיא מאוד רוצה שהוא יימשך אליה - אך ההרגל כבר אינו מאפשר לה את החופש הזה. וברגע שאין עוד חופש בחירה, אנו משתמשים בכל מיני דברים כדי לבסס את מצב הרוח ואת תחושת הערך שלנו.

זה אינו דבר פסול, ואנו אף רוצים להיראות טוב - כל עוד אנו יכולים לבחור וזה אינו כופה את עצמו עלינו, וכל עוד אין זה הדבר היחיד. זהו פחות או יותר הגבול. אך נכון שאנשים מעריכים מי שנראה טוב יותר; יש בנו ביולוגיה כזו."

איפה עובר הגבול בין רצון בריא לטפח ולשפר את עצמנו לבין מצב שבו תחושת הערך שלנו הופכת תלויה במראה? אילו סימנים יכולים לעזור לאדם לזהות שהצורך לעסוק במראה מתחיל להכתיב את התנהלותו?

"קודם כול, הרצון עצמו תמיד בריא. הרצון בטובת עצמי, גם באמצעות שאיפה להיראות טוב, אינו רצון רע בשום שלב - גם כשהוא מתהפך על האדם.

פעמים רבות הסובבים מזהים זאת ראשונים; הם רואים את מי שנלכד בדבר עוד לפני כולם. האדם עצמו מתחיל לחוש בכך כשהוא מבחין שההתנהגות מנוגדת לערכיו. למשל, הוא אינו רוצה לעמוד מול המראה ולסדר את שערו שעות, משום שזה גוזל זמן מדברים אחרים - אך הוא עושה זאת בכל זאת, לעיתים ללא ברירה. כשההתנהלות מנוגדת לעולם הערכים, פוגעת בדברים אחרים שהיה רוצה, או מסבכת אותו עם אנשים מפני שהוא מאחר - אלה סימני אזהרה חזקים, וכך גם תלות מלאה בשאלה כיצד הוא נראה. שוב, מי שנמצא לצד אותו אדם רואה זאת הרבה קודם."

הרשתות החברתיות לא יצרו את הצורך לשפר את המראה, אבל החשיפה המתמדת לאידיאלים של גוף וכושר עשויה להזין אותו. אילוסטרציה: AI

איזה תפקיד ממלאים טיקטוק, אינסטגרם ואפליקציות דומות באופן שבו צעירים תופסים את המראה שלהם?

"זה דומה למפעל הפיס. אלמלא היו דוכנים, אנשים היו ממלאים פחות טפסים - אך מי שהצורך חזק אצלו היה מוצא דרך למלא, גם אם באופן לא חוקי. ברור שכאשר מגיעים לטלפון שלנו סרטונים רבים הקשורים למראה, נהיה עסוקים בכך יותר.

האם ללא הרשתות היינו עסוקים פחות? סביר שכן. האם לא היינו עסוקים כלל? סביר שלא. האם היו פחות אנשים שנמשכים לתופעה? סביר שכן. האם ייתכן שחלקם היו נעשים אובססיביים לדבר אחר? ייתכן. הצורך קיים, והרשתות והצורך מזינים זה את זה. אילו התכנים לא היו נוכחים כל העת, סביר שהיינו רואים את התופעה פחות - איני יודע בכמה. אני משוכנע שאנשים הנמצאים בקצה, שאצלם זה אובססיבי יותר ומהווה צורך נפשי, היו עשויים למצוא את עצמם אובססיביים למשהו אחר, משום שהצורך הנפשי הוא להרגיש בשליטה.

עם זאת ברור שאם אני רוצה להתמודד עם הצורך ולא להיות משועבד אליו, החשיפה לטיקטוק - או צמצומה - היא חלק מהסיפור. אם החלטתי לצאת לדיאטה, מילוי המקרר בעוגות אינו הדרך הנכונה לשם."

מתי נכנסת לתמונה הפרעת גוף דיסמורפית (BDD), ואילו סימנים עשויים להעיד על כך שהעיסוק במראה כבר חורג מחוסר שביעות רצון רגיל?

"הגבולות הם בעיקר מה שתיארנו קודם. BDD מתקיימת כשאדם מוצא את עצמו סובב זמן רב סביב עניין אחד, תלוי בו מאוד עד כדי כך שהתנהגותו משתנה".

ד"ר טל מסייג ומוסיף שהיה נזהר מלהדביק אבחנות, גם כשקיימת אבחנה, "משום שפעמים רבות האנשים הנמצאים בתוך זה רגישים מאוד לביקורת או לביטול מצד גורם חיצוני. אם בן משפחה קורא ומתרשם שיש BDD אצל קרוב, אמירה כמו ׳יש לך BDD׳ רק תחמיר את המצב. מוטב לשאול את האדם: האם אתה רוצה שכך יתנהלו הדברים? האם אתה רוצה שאם לא תרגיש שאתה נראה מספיק טוב, לא תצא מהבית? האם היית מעדיף שתהיה אפשרות לצאת מהבית גם כשאינך מרוצה לגמרי ממראך? פתיחת אפשרויות נוספות ומסגור מחודש שלהן בראשו של האדם מועילה יותר מהצבעה על אבחנה."

ד"ר אילן טל - פסיכיאטר מומחה, מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית. צילום: פרטי

ד"ר אילן טל הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל ומייסד מרכז טל לתמיכה רגשית ונפשית. בעבר ניהל יחידה קלינית רב־מקצועית במרכז הקהילתי לבריאות הנפש רמת חן ושימש כחבר סגל ומדריך אקדמי באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר־אילן. הוא בעל ניסיון רב באבחון ובטיפול בחרדה, דימוי עצמי, הפרעות אכילה וקשיים רגשיים, ומשלב בעבודתו גישות פסיכיאטריות ופסיכותרפויטיות. מרכז ד"ר טל פועל באמצעות צוות רב־תחומי של פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומטפלים נוספים, ומעניק טיפולים המותאמים לצורכי המטופל בתחומי בריאות הנפש, בהם חרדה, דיכאון, התמכרויות, משברים רגשיים וטיפול בילדים ובני נוער.

*חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל[email protected] 

**המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי