המחיר הבריאותי של החיים בארון - מה קורה לגוף כשמסתירים את מי שאנחנו?

מאחורי החיים בארון מסתתר לעיתים מחיר בריאותי שרבים אינם מודעים אליו, אילוסטרציה: AI

עיקרי הכתבה:

• הסתרת זהות לאורך זמן עלולה לגרום לסטרס כרוני, שמקושר לחרדה, דיכאון, הפרעות שינה ופגיעה בבריאות הנפשית והפיזית.
• לא כל חיים בארון גורמים לאותה מצוקה – ההשפעה משתנה בהתאם לסביבה, לרמת הקבלה ולתחושת הביטחון של האדם
• לפי ד"ר אילן טל, זיהוי מוקדם של סימני מצוקה ופנייה לעזרה, יכולים לסייע להפחית את העומס הנפשי ולשפר את איכות החיים.

חודש הגאווה מזוהה בדרך כלל עם שיח על זכויות, קבלה ושוויון, אך מאחורי הדגלים והמצעדים מסתתר לעיתים נושא פחות מדובר: המחיר הבריאותי של החיים בהסתרה. עבור רבים, החיים בארון אינם רק החלטה אישית או מצב חברתי, אלא מציאות יומיומית של דריכות, חשש מחשיפה וניסיון מתמשך לשלוט במה אומרים, למי מספרים ואיך הם מציגים את עצמם בפני הסביבה.

מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על קשר בין סטרס כרוני הנובע מהסתרת זהות, לבין פגיעה בבריאות הנפשית והפיזית. חרדה, דיכאון, הפרעות שינה, בדידות ואף השפעות על מערכות גוף שונות נקשרו למצבי לחץ הנמשכים לאורך שנים. עם זאת, האם מדובר בתופעה ייחודית לקהילה הגאה, או במנגנון אנושי רחב יותר המופיע בכל מצב שבו אדם נאלץ להסתיר חלק משמעותי ממי שהוא?

לרגל חודש הגאווה, ביקשנו מד"ר אילן טל, פסיכיאטר ומומחה לבריאות הנפש, מייסד ומנהל מרכז ד"ר טל, להסביר מה קורה למוח ולגוף כשחיים לאורך זמן בתחושת הסתרה, האם ניתן לזהות את סימני האזהרה בזמן, ומה יכול לסייע לאנשים המתמודדים עם הפער המתמשך בין זהותם הפנימית לבין האופן שבו הם מציגים את עצמם לעולם.

ד"ר טל, כשאדם חי בארון במשך שנים, האם מדובר רק במצוקה נפשית או שגם הגוף עצמו משלם מחיר בריאותי? מה זה בעצם אומר להישאר בארון מבחינה רפואית?

"סטרס נפשי כשלעצמו מעלה תחלואה פיזית, אך ככל שהסטרס נמשך לאורך זמן רב יותר, כך הוא מתורגם באופן ישיר לעלייה בתחלואה פיזית ממשית", מסביר ד"ר טל. "עם זאת, מבחינה קלינית, קיים קו גבול ברור המפריד בין שני מצבים שונים של המושג לחיות בארון.

מצב אחד הוא בחירה בפרטיות מתוך השלמה. אם אדם מזהה את נטייתו המינית, מרגיש שלם לחלוטין עם זהותו, אך מקבל החלטה מודעת שהוא אינו מעוניין שאחרים ידעו זאת - הוא אינו משלם מחיר של סטרס נפשי הרסני. ההחלטה שלו נובעת מהתפיסה שמדובר במידע פרטי שלו, בדומה לאדם הבוחר שלא לשתף את סביבתו בהיסטוריה הרפואית שלו או במחלותיו הפיזיות. במצב כזה, ההסתרה אינה מייצרת מצוקה.

המצב השני, המאפיין את רוב המקרים, הוא ההסתרה הכרונית. במרבית המקרים, המציאות שונה בתכלית. האדם מזהה בעצמו מאפיין זהות מהותי, אך סביב זיהוי זה מתפתחים רגשות עזים של בושה, אשמה ופחד קשה מחוסר המקובלות של הנושא בחברה. הדיסוננס העמוק בין מה שהאדם מציג כלפי חוץ לבין מי שהוא באמת, מייצר סטרס כרוני חריף, המוביל במישרין לעלייה בתחלואה הכללית.

כדי להמחיש את ההבדל, ניתן להסתכל על התוכן של המחשבה: זה כמו ההבדל בין אדם שנמנע מגלוטן פשוט כי יש לו צליאק, לבין אדם המפתח חרדה ופחד תהומי מגלוטן וממה שהוא עלול לעולל לו".

מה קורה בפועל במוח ובמערכת העצבים של אדם שחי בחשש מתמיד מפני דחייה או חשיפה?

"המצב המדעי הקרוב ביותר לדריכות מתמדת זו הוא פוסט-טראומה. בדומה לנפגעי פוסט-טראומה החשים כי משהו אינו בסדר וכי הם נתונים בסכנה קבועה, כך גם האדם בארון מתנהל מתוך חרדה בלתי פוסקת. המוח מריץ ללא הרף תרחישים גרועים, דמיוניים או ממשיים, סביב הבושה הכרוכה בחשיפה. המחשבות הללו הופכות לעיתים קרובות לאובססיה, ומערכת העצבים מתרגלת לפעול במצב קבוע של עוררות יתר.

עם הזמן, מתרחש בתהליך הנוירולוגי מנגנון של הביטואציה, כלומר התרגלות לפחד. המוח לומד להיות מורעל ומבוהל מכל דבר, והדריכות שהחלה סביב הנטייה המינית משתרשת ומחלחלת לתחומי חיים אחרים לחלוטין.

את יודעת למה זה דומה? לבן אדם מאומץ, שמתבייש בכך, ומפחד שסודו ייחשף. המוח שלו נמצא בלולאת מחשבה קבועה שצריך לפחד ולהסתיר כל הזמן, והמחשבות הללו הופכות לאובססיה. בגלל הניסיון המתמיד להסתיר והחשש מחשיפה, גם פה, מערכת העצבים מתרגלת לפעול במצב קבוע של עוררות יתר. המוח 'מתאמן' ומתרגל להיות במצב פוסט-טראומטי, שבו הוא מרגיש שמשהו תמיד לא בסדר ושיש סכנה קבועה באוויר. בשלב זה מתרחש תהליך שכבר אינו רק סביב השאלה 'האם יגלו שאני מאומץ': המוח לומד לפחד מכל דבר, והחשש מחלחל ועובר גם לתחומי חיים אחרים לחלוטין. מערכת העצבים מתרגלת להיות במצב מוצף ומבוהל, בדומה לפוסט-טראומה, כך שכל טריגר קטן מפעיל אצל האדם תגובת פחד חריפה. המוח פשוט הופך להיות 'מורעל' מתפיסות שליליות ומחוסר אונים."

כיצד רגשות האשמה והבושה הללו משפיעים על האדם, והאם ניתן להשוות זאת להתמודדויות נפשיות אחרות?

"הפחד המנהל את האדם בארון קשור באופן הדוק לשלושה אלמנטים מרכזיים: בושה, אשמה ופחד מדחייה. האשמה המלווה את הנטייה המינית היא לרוב בלתי הגיונית, ובמסגרתה האדם תופס את עצמו כמשובש או מקולקל רק בשל עצם קיומו של הרגש הזה בתוכו.

דינמיקה זו דומה מאוד למה שחווים אנשים הסובלים מהתמודדות נפשית, כגון חרדה או דיכאון. אף אחד לא 'בוחר לסבול', אך הוא חושש שאם יספר את סודו, החברה תדחה אותו, לא ירצו לקבל אותו למקומות עבודה או לא ירצו להיכנס איתו למערכות יחסים זוגיות. כאשר מדובר ברכיב זהות כה מהותי בחיים ולא בעניין סתמי, הפחד שהגילוי יוביל להשלכות הרסניות מייצר מצוקה עצומה שהולכת ומתעצמת עם השנים. כתוצאה מכך, הפרעות חרדה ודיכאון הן התוצאות הקליניות הראשונות והשכיחות ביותר של מבנה חשיבה זה".

לא כולם מרגישים שהם יכולים לצעוד, אילוסטרציה: AI

ציינת שמנגנוני הגנה פסיכולוגיים צורכים אנרגיה רבה. מהם סימני האזהרה לכך שמנגנון ההסתרה מתחיל לקרוס, ומתי אנשים מוצאים את הכוח לצאת מהארון?

"כל מנגנון הגנה פסיכולוגי שאנו מגייסים כדי למנוע מעצמנו להתמודד עם מציאות מסוימת, בין אם מדובר בהסתרה, הדחקה או הכחשה, גובה מחיר יקר המשולם באנרגיה נפשית. הסימנים הקליניים לכך שהמאמץ מתחיל לגבות מחיר בריאותי ונפשי מסוכן מופיעים בשני מישורים מרכזיים.

במישור הראשון חלה חריגה מגבולות ההסתרה הראשוניים. האדם מתחיל לראות בכל אלמנט בסביבתו סכנה פוטנציאלית. הוא מתחיל להסתיר עוד ועוד דברים, להתנהג בחשדנות מוגברת, ולחוות חרדה הולכת וגוברת שמא יחשפו אותו.

המישור השני כולל תסמיני דיכאון פיזיולוגיים ונפשיים המבטאים פגיעה קשה באיכות החיים. אלו מתבטאים במצב רוח ירוד, חוסר חשק כרוני, ירידה ניכרת בעניין, שינויים קיצוניים בתאבון ואף שינויים בתחושת הטעם, לצד קשיי שינה ועייפות מוגברת. בעבר, המקרים שבהם מטופלים הגיעו לקליניקה עם תלונות על חרדה, עייפות ובעיות שינה, ורק בהמשך הטיפול התברר שהשורש נעוץ בחיים בארון, היו שכיחים מאוד; כיום זה עדיין קורה, אך השכיחות פחתה. תלונתם המרכזית לרוב היא תחושה פנימית קבועה שמשהו אצלם לא נכון.

לגבי מציאת הכוחות, התהליך קורה כאשר המשוואה האנרגטית מתהפכת. גם הגילוי והיציאה מהארון דורשים אנרגיה נפשית רבה, אך אנשים מפסיקים להסתיר ברגע שהם מבינים שמנגנון ההסתרה הפך ליקר, שוחק ומתיש מדי בהשוואה למחיר הפוטנציאלי של החשיפה".

עד כמה החוויה של החיים בארון משתנה בהתאם לסביבה?

"המצוקה של החיים בארון אינה אחידה, ומושפעת באופן דרמטי מההקשר החברתי, הגילאי והגיאוגרפי של המטופל.

למשל במגזר הדתי והשמרני, באוכלוסיות שבהן קיימת חובת הסתרה נוקשה כמו החברה החרדית, החברה הערבית והחברה הבדואית, המורכבות מכפילה את עצמה. אנשים במגזרים אלו חווים אשמה כבדה ותחושת בגידה קשה כלפי בן או בת הזוג, מתוך הבנה שהחשיפה תפגע ישירות באנשים הקרובים להם ביותר, שהם לעיתים האב או האם של ילדיהם. בשל כך, הניסיונות לעכב את הגילוי נמשכים על פני עשורים. אנשים אלו מגיעים לטיפול או לתובנות בגילאים מבוגרים יחסית, אפילו בשנות הארבעים או החמישים לחייהם, כאשר התהליך התפתח והבשיל אצלם במשך שנים, לעיתים מאז שנות השלושים לחייהם, ולאו דווקא מגיל צעיר.

בנוסף לכך, קיים פער גיאוגרפי ושוני תהומי התלוי באזור המגורים בארץ. באזורים ליברליים ומבוססים במרכז הארץ, כמו צפון תל אביב או רעננה, התהליך לרוב עובר בצורה חלקה וללא קשיים מהותיים, בעוד שבמקומות מסוימים בדרום הארץ מדובר בסיפור מורכב ושונה לחלוטין."

מה לגבי ילדים? האם הם סובלים מתחושות של צורך להסתתר?

"כיום תחושות המצוקה והשוני הללו כמעט ואינן פוגשות ילדים צעירים, אלא בעיקר בני נוער. אצל ילדים צעירים, הבחירה והזהות המינית טרם התפתחו מספיק כדי להגדיר זאת. גיל ההתבגרות הוא הגיל הטבעי והרצוי שבו בני נוער אמורים לשאול שאלות לגבי זהותם בכלל וזהותם המינית בפרט, ולבחון האם הם דומים להוריהם או שונים מהם. הורים לעיתים מגיבים מתוך עולם התוכן והפחדים של עצמם; הם עשויים לזהות חלק מהחיפוש של הילד ולהיות ערים לו, אך לפספס את העובדה שמדובר רק בניסוי וטעייה, או לחילופין לפספס את הפחדים האמיתיים של הילד".

ד"ר אילן טל, צילום: עופר עמרם

לסיום, האם יציאה מהארון היא תמיד הפתרון הנכון שפותח דף חדש ובריא יותר, ומהו המסר המרכזי שחשוב להעביר?

"אחת הטעויות הנפוצות היא ההנחה הגורפת כי יציאה מהארון תמיד פותרת את כל הבעיות. המציאות הקלינית מורכבת יותר: אנשים שיצאו מהארון ונדחו לחלוטין על ידי הקהילה והמשפחה שלהם, מוצאים את עצמם ללא שום רשת תמיכה. תחושת אי-השייכות הזו מהווה גורם סיכון פסיכיאטרי חמור בפני עצמו. במקרים אלו המחיר נותר גבוה, והמטופלים מדווחים כי אף שהם חיים את האמת שלהם, חייהם האישיים נפגעו קשות. מנגד, כאשר הסביבה מקבלת ותומכת, חל שיפור דרמטי ומובהק ברווחה הנפשית ובבריאות הפיזית.

המסר המרכזי שחשוב להעביר הוא אם כך, שאין נכון או לא נכון מוחלטים בתהליך הזה. יש רק את מה שמתאים לאדם הספציפי, ברגע הספציפי בחייו.

הפחד האנושי מנוהל ומיוצר על ידי משימות וחשיבה נוקשה ומוחלטת של מה מותר ומה אסור, או קביעות נחרצות לגבי מה שבטוח יקרה. כל מה שיכול לרכך את התפיסה הזו – כמו ההבנה שמותר לנו לשנות את דעתנו בכל רגע נתון וכל האופציות פתוחות – מפחית את רמות החרדה. גם אם אדם מחליט לא לספר לאיש לעולם, עצם הידיעה שמותר לו לספר ושהוא אינו חייב להסתיר זאת באופן כפוי, מרככת את המוחלטות, מסייעת לשחרר את הדריכות הכרונית ומגנה על בריאותו".

 ד"ר אילן טל הוא פסיכיאטר בכיר, מנהל ומייסד מרכז ד"ר טל

*המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי

** חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל mailto:[email protected]