גמגום אצל ילדים

בני בן ה- 7 מגמגם מהיום בו התחיל לדבר. היינו אצל קלינאיות למיניהן (מהטובות ביותר באיזורנו- בדוק !!!) אף אחת לא עזרה או שיפרה, עיתים המצב היה טוב - אז קיווינו שזה נגמר, אבל לא לתקופה ארוכה, אחרי העליה תמיד הגיעה הנפילה. בני לא מתיחס לגימגומו, הוא הכוכב של הכיתה ובכל מקום שאליו מגיע הוא אהוד ונערץ (ילד מדהים...). עשיתי הפסקה בטיפול, לא חושבת שכרגע יש עוד מקום לטיפול מה גם שהוא בכיתה א' ואינני רוצה שיעדר מהכיתה. לפני כמה ימים החל בני הצעיר בן 3 וחודש לגמגם.... גימגום - ש"חבל על הזמן" - קטסטרופלי. ככה סתם, באמצע חופשה בימים נעימים וכיפיים - טראח - אפילו אמא הוא לא אומר רצוף. עם הקטן אנו מבחינים בהלם שלו ממצבו, הוא מביט בי בעיניים שואלות ומסמן לי בידים שאמשיך, או שאומר - לא משנה... שאלותי: א. האם את ממליצה להמשיך בטיפול עם הגדול אולי בכל זאת משהו יקרה? ב. האם מיד לרוץ לקלינאית עם הקטן או לחכות כי לפעמים זה עובר כמו שזה בא? ג. האם להמשיך לקטן את המילים האבודות או לתת לו "לשבור" את ראש לבד? ד. מאז החל הגמגום בקטן אנחנו באובר התיחסות אליו (כל הזמן מקרקרים סביבו) האם זה טוב לו או להמשיך לנהוג כרגיל ? ה. האם זה גנטי ? אני לא מגמגמת ולא בעלי- דוד שלי (אח של אבי) מגמגם קל מאד. ו. מתי ימצאו פתרון לבאג הזה? זה הורס אותי !!! תודה על תשובתך... אורית

א. לא כדי להמשיך בטיפול ב.לחכות עם הטיפול לקטן, עייני בתשובתי לחגית ב 5.10 ג. לפי הצורך ד.הוא יהינה מהקירקור ואולי יהיה לו "כדאי" ךהמשיך בחוסר שתף, קחי את עצמך בידיים ותחזרי להתנהג אליו רגיל כי אחרת יהיה לו פיצוי משני. ה. ידוע שגימגום "רץ" במשפחות עדיין לא בודדו גן ספציפי ולא ידוע כמה מהופעת התופעה הינה נלמדת או נתמכת בידי המשפחה והסביבה, תתיחסי לגמגום כמו אלרגיה - זה בא והולך ואנו רק יכולים להשתדל לא להחמיר את המצב!