פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני עוד מעט בת 16 ועולה לי"א, טופלתי עד לפני חודש בערך בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי במשך 3 חודשים, אבל ההורים שלי החליטו להפסיק אותו, ובמקום זה להכניס אותי לאשפוז. זה הסיפור בערך: עד כיתה ו' אבא שלי היה מרביץ לי כשהיה עצבני עליי, וגם כמעט בכלל ולא היו לי חברים. בחטיבה הכרתי כמה חברות טובות, והתחיל קצת להסתדר לי. אבל באמצע ט' התחילה לי הפרעת אכילה, בעקבות מחלה אחרת. בחופש שבין ט' לי' נכנסתי גם לדיכאון בעקבות אהבה נכזבת... באותה תקופה הייתה לי "חברה" שפשוט נדבקה אליי... היא הייתה מורידה לי את הביטחון העצמי, מחליטה עליי, חוקרת אנשים לגביי- ובמילה אחת- אובססיבית. היא לא נתנה לי לחיות... ואז היא התחברה עם ההורים שלי, והם הכריחו אותי לענות לטלפונים שלה (4 פעמים ביום) ולהתחבר איתה כי "היא ילדה חיובית" ואני הייתי אומרת להם שהיא עושה לי רע... אבל זה לא עזר... הם גם רצו שהיא תבוא עם אח שלה (שהיה אז בגיל של אחי- שנה וחצי) כדי שהם ישחקו ביחד,ועשו לי רגשות אשמה שבגללי לא יהיו לו חברים כשיהיה גדול כי אני אוסרת גם עליו להיפגש איתם, וגם היו אומרים שהיא באה בשבילם ולא בשבילי... וביחד איתה הם היו מדברים עליי (בלעדיי), היא סיפרה להם על האהבה שהייתה לי, ועל דברים אישיים שלי, והם ביקשו ממנה עצות... ועוד... כיום אני מרגישה שההורים שלי הכריחו אותי להיות עם השטן. בכיתה י' הפרעת האכילה רק גדלה וגברה ביחד עם המצב הנפשי... בתחילת שנת הלימודים הוטרדתי מינית על ידי אחד הידידים שהיו לי. זה גרם לי לפחד קצת, והיו לי המון מחזרים, אבל סירבתי לכולם. המחנכת שלי שמה לב להפרעת אכילה, ודיווחה על כך ליועצת שכבה, היו לנו פגישות, הייתי מספרת לה על המצב בבית, על שאין לי פרטיות, ואפילו סיפרתי לה שברחתי מהבית יום אחרי שזה קרה, ופניתי אליה ברגעים ממש קשים שהיו לי, שבעקבותם התחלתי לפגוע בעצמי לזמן קצר, אבל לא סיפרתי לה על זה. כמה חודשים לאחר מכן רבתי עם אותה חברה, היא כמובן חשבה שהיא תוכל לשכנע אותי ,כתמיד, לחזור אליה, אבל הפעם זה היה סופי מצידי. היא פנתה ליועצת בנוגע לריב... בהתחלה כמה אנשים מצוות המורים ניסו לפייס בינינו, אף אחד לא הבין באמת מה היא גרמה לי להרגיש. פעם אחת היא זרקה את עצמה לכביש אחרי שלא פתחתי לה את הדלת, היא הייתה רודפת אחרי, והייתה מונעת ממני ללכת בכוח. המון אנשים אכזבו אותי, והגעתי למצב שחשבתי עם עצמי על מי אני יכולה לסמוך ועל מי לא. 5 אנשים- 4 חברים והיועצת. אותה ילדה גרמה לאותם 4 חברים לשקר לי, ולהעביר לה פרטים עליי ומה אני עושה, ולבסוף גרמה לי לחשוב במכוון שליועצת לא איכפת ממני, ושהיא רוצה להפסיק את הפגישות שלי איתה בעקבות אותו ריב. המצב היה ממש רע, בכיתי כל הזמן, ולמרות שהיועצת אמרה לי שהיא מוכנה להמשיך במפגישות, וגם גילתה שהיא שיקרה לי, לא רציתי להמשיך איתה, גם בגלל שהיא המשיכה להיפגש עם אותה ילדה, ולא אמרה לה כלום בנוגע לשקר. שוב התחילה הפגיעה העצמית, ורגעים שפשוט הייתי לא שפויה. אחרי כמה זמן ההורים שלי שלחו אותי לפסיכיאטרית (גררו אותי לשם בבכי) שקבעה לי טיפול פסיכולוגי, ופגישה איתה פעם בשלושה שבועות. בפעמים הראשונות הייתי בורחת מהבית כדי שלא יוכלו לקחת אותי אליה, אחרי כמה זמן הוחלט על 2 פגישות בשבוע כי כלום לא התקדם. לאט לאט נוצר קשר, התחלתי לחבב אותה אבל לא הייתי מספרת לה דברים, רק עניתי לשאלות שלה... בו בזמן התחלתי להתחבר עם חברים אחרים שהילדה ההיא לא מכירה, שלא יוכלו לאכזב אותי בקשר אליה, התאהבתי באחד מהם, והעניינים השתפרו. הקשר ביני לבינו היה מאוד חיובי, הייתי מספרת לו מעט דברים שהפריעו לי, והוא הראה שהוא גם מעוניין בי. אבל אז שוב התחילו כל הריבים עם ההורים שלי, באחת הפעמים אמא אמרה לי שאין לי למה להשקיע בחיים שלי, כי הם במילא לא שווים כלום. נורא נפגעתי, גם כי הייתי עדיין בדיכאון עוד מלפני זה. חיכיתי ללילה, ולקחתי כמה משככי כאבים, ידעתי שאני לא אמות מזה. ביום העצמאות- יומיים לאחר אותו ריב, יצאתי עם החברים אחרי עוד ויכוח עם ההורים. שמה ידיד שלי אמר לי שלאותו ילד שאהבתי יש מישהי חדשה. חזרתי הביתה, חיפשתי כדורי שינה, אבל לא היו. לקחתי הרבה משככי כאבים, והלכתי לישון. זה רק גרם לי להרגיש ממש לא טוב, ולישון הרבה. אחרי יומיים הייתה לי פגישה עם הפסיכולוגית, ורק בסופה סיפרתי לה על המעשה. היא נורא נבהלה, והייתה מתקשרת אליי פעם ביום לראות לשלומי. ואז גם הפסיכיאטרית רצתה להביא לי סרוקסט, אבל סירבתי. ושלחו את ההורים שלי לפגישות עם יועצת. אני חייבת לציין שבשלב כלשהו ההורים שלי התחילו לשנוא את הפסיכולוגית שלי, ואת היועצת שלהם במיוחד, ולא חששו בכלל להראות לי את זה, דבר שמאוד הקשה עליי לסמוך על הפסיכולוגית שלי, ובכלל. בינתיים אותה ילדה ממקודם חזרה, ואמרה לי שהיא השתנתה ושהיא רוצה שנחזור להיות בקשר, לא רציתי, אבל לבסוף היא ביקשה רק לדבר איתי כשיהיה לה רע. לזה כן הסכמתי... אבל זאת הייתה טעות, כי היא התחילה שוב עם כל העניין, ויותר דיברנו עליי מאשר עליה. לאחר כמה ימים היא אמרה לי בהפסקה בבית הספר שכמה חברים שלי רוצים להתרחק ממני בעקבות זה שחזרנו לדבר, בטענה שהם נפגעו אז מהריבים שלנו. חזרתי לשיעור, אבל התחלתי להרגיש שוב את ההרגשה שאני לא יכולה להשתלט על עצמי... יצאתי מהכיתה בבכי, וברחתי לשירותים. חתכתי את עצמי, התחלתי לרעוד, לא הפסקתי לבכות, ולא ידעתי מה אני עושה. אותה ילדה איכשהו ראתה אותי בתא, וקראה ליועצת. היא הגיעה במהירות וביקשה ממני לפתוח את התא. אחרי כמה זמן פתחתי לה את הדלת, ואפילו לא חשבתי על זה שהיא תראה את מה שעשיתי. אחרי הרבה שאלות שלה, היא ביקשה ממני שנלך לחדר. התעשתי קצת, והצטערתי שפתחתי לה את הדלת. לאחר חצי שנה שהייתי ב"ריב" איתה, הלכנו לחדר שלה, ואמרתי לה שאני לא רוצה לחיות, שכבר ניסיתי למות, ודברים שלא הייתי אומרת לה ברגעים אחרים. היא ביקשה פגישה עם ההורים שלי, ולא הסכמתי, אבל בגלל שאני יודעת שהיא חייבת לדווח על זה, הצעתי לה שתדבר עם הפסיכולוגית שלי. היא הסכימה, אמא חתמה באי רצון על ויתור סודיות, והן קבעו פגישה של שלושתנו בבית ספר. כמה זמן לאחר מכן רציתי לצאת מהכול. הפסקתי לא רק לדבר עם ההורים שלי, אלא גם להבליג מההערות שלהם. התרחקתי מעט הפסיכולוגית, אולי כתוצאה ממה שהם היו אומרים לי.. והחלטתי לקחת את עצמי בידיים, לאכול בריא, לא לקחת אנשים ללב, ולדאוג לעצמי ורק לעצמי. זה כלל גם להתרחק מכולם, כי הבנתי שאנשים בחיים שלי עשו לי רק רע. לפני חודש ההורים שלי הפסיקו את הטיפול, בטענה שהוא לא עוזר לי, ושהפסיכולוגית לא יודעת מה היא עושה והיא חושבת רק על הכסף ו... בבוקר אחר כך ההורים שלי העירו אותי ואמרו לי שנוסעים לשניידר. 40 דקות לקח להם להוציא אותי בכוח מהבית. בשיחה עם הפסיכיאטרית שם התברר לי שהם לא יכולים לכפות עליי אשפוז במקום הזה. זה שבר אותי כל ההתנהגות שלהם. שבוע שלם הייתי בחדר שלי (זה היה בזמן בית ספר) פרשתי מהמגמה שהייתי בה-תיאטרון, כי כבר חודשים אני לא מסוגלת לשחק. הפסיכולוגית התקשרה אליי, אמרתי לה על המצב, והיא אמרה לי שמכיוון שהיא לא הצליחה לתפוס אותי בטלפון היא שלחה לי מכתב. אחרי כמה ימים הוא הגיע, היא שמה בו מעטפה כדי שאני אחזיר לה, שלחתי לה בחזרה. זה חיזק אותי קצת, לא הייתי תלויה בה, אבל היה לי מאוד קשה לדעת שגם היא ככה עזבה אותי. ביום האחרון של בית הספר פניתי ליועצת, ואמרתי לה שההורים שלי רבו איתה ו.... היא רצתה שנפגש אנחנו בחופש... כי היא לא מוכנה להשאיר אותי ככה לבד, אבל לא רציתי. אחרי הבגרות בלשון (בחופש) היא קראה לי, ואמרה לי שהפסיכולוגית התקשרה אליה וביקשה ממנה לדבר עם ההורים שלי כדי שנמשיך בטיפול. לא הסכמתי... אבל היא לא הקשיבה לי. היא התקשרה אליהם אחר כך, והם נפגשו יום למחרת, ביחד עם המחנכת שלי. (הכל נודע לי רק לפני כמה ימים) בפגישה הם דיברו על המשך הטיפול, ההורים שלי אמרו שהם מתכוונים להמשיך בטיפול אבל לא באותו מסלול... המחנכת אמרה להם שכל השיעורים הייתי רק מציירת (אני מציירת תמיד) ולא עושה כלום... וגם שהתעודה שלי מצוינת, למרות שלימודים בכלל לא היו לי בראש. עברו מאז כמה שבועות, והמצב נשאר אותו הדבר. אני שונאת להיפגש עם חברים שלי, לראות אותם מגביר לי את הדיכאון, וכל היום אני רק ישנה ומציירת. לא מזמן התחילו לי חרדות... אני מפחדת מדברים שלא הפחידו אותי פעם... מללכת לבד ברחוב, לעלות במדרגות הבניין בלילה, להיות לבד בחדר סגור- דבר שהיה שגרת החיים שלי. לפני כמה ימים התעלפתי, ואם סבתא שלי לא הייתה אומרת להורים שלי אף אחד לא היה יודע. אני גם פוחדת שמשהו רע יקרה לסבא וסבתא שלי.... אני יודעת שהדבר היחידי שאפשר לעשות זה לקחת סרוקסט ולהמשיך אצל הפסיכולוגית, אבל כרגע לי כוח להמשיך בטיפול...

היי, קראתי את מה שכתבת, זה קשה ועוד יותר מזה קשה להאמין שיש הורים שלא מבינים ורק מזיקים.את עדיין תחת חסותם כך שאין לך הרבה ברירות כרגע.נראה לי שמה שאת חווה כרגע זה סוג של התקפי חרדה.אני הייתי מציעה לך להמשיך להיפגש עם הפסיכולוגית, לרכוש בה אמון , להיעזר בכדורים שרק יעשו פלאים ולהתחיל סוף,סוף בדרך חדשה.את בחורה מאוד אינטליגנטית וזאת אפשר לראות מהניסוח שלך.חבל שתלכי לאיבוד.כל אחד בשלב מסויים בחייו מגיע למשבר זה או אחר.לך זה קרה מוקדם מידי.תנסי לעזור לעצמ, תתקשי לפסיכולוגית וקבלי את עצותיה, בטוח שדברים יסתדרו ועד תחילת שנת הלימודים תרגישי הרבה יותר טוב. בקשר לחברה האובססיבית נתקי כל מגע איתה ואל תתפתי להאמין לה.היא לא פחות ממך ואוליי אפילו יותר,חייבת טיפול. בלי להכיר אותך שולחת לך חיבוק גדול, הרבה כח להמשיך וכמובן חיים מאושרים. בהצלחה, שלהבת

אני לא יכולה ללכת להיפגש איתה, כי ההורים שלי לא ממש מחבבים אותה...והם גם רבו איתה. ועד שרכשתי בה אמון, ולקח לי המון זמן, לא נראה לי שיהיה לי קל להתחיל הכל מחדש עם פסיכולוג אחר... אותה ילדה הולכת לטיפול... ואני לא אתקרב אליה יותר בחיים שלי... תודה רבה

שלום לך , שמי מעיין בן 23 .. סטודנט לפסיכולוגיה. רק רציתי להגיד שקראתי את דברייך ושתהיי חזקה! את נשמעת בחורה בוגרת אינטילגנטית ומקסימה... אני נשבע לך שלכל אחד יש תקופות כאלה בחיים , רעות מאוד מאוד לחלק זה מגיע מוקדם כמו לך ולחלק מאוחר יותר. אני מאמין שבגלל שזה בא לך מוקדם כל כך זה קשה עוד יותר... תשמרי על עצמך !!!!!! החיים שלך שווים יותר מכל , אני יודע שאת יודעת את זה. ! גם אני רציתי להתאבד בחיים שלי , והיום אני כל כך שמח שלא עשיתי את זה. החיים כל כך דינאמיים כל כך משתנים . אין לך מה לדאוג . אין לי עצה בשבילך , אני לא יודע אפילו מה נכון להגיד.... אז תהיי חזקה ! אני בטוח שדוקטור קפלן יכוון אותך הכי נכון שאפשר. כתבת ממש יפה , ממש עוררת אצלי סימפטיה. תבטיחי שתשמרי על עצמך?

שלום, כרגע אני לא חושבת על להתאבד... אבל אני יודעת שיהיו רגעים, ואני מסוגלת להגיע אליהם בקלות... שאני אעשה דברים בלי לחשוב ממש... אתה מבין? אני יכולה להתחרט אחר כך והכל... אבל ברגע כזה אני לא חושבת על כלום.. תודה רבה, אני מאוד מעריכה את זה ואני לפחות אשתדל לשמור על עצמי...למרות שאני לא יכולה להבטיח.

שלום הדברים שאת כותבת קשים ועצובים ומעוררים רצון לעזור לך לצאת מהמצב ומהתחושה ש"רק אני" כלומר רק את נמצאת שם לבדך. נראה שזה מה שקורה לך בסופו של דבר, שאת נמצאת בודדה בלי אף אחד בעולם שאת מרגישה שיכול להבין או לעזור לך. אפילו היועצת או הפסיכולוגית שאיתן התחיל משהו כבר לא זמינות מבחינתך. המצב נשמע די מסובך כי את נאבקת על עצמך ועל עצמיותך, ואפשר בהחלט להבין את נסיונך לשמור על עצמאות. הבעיה שבדרך נשרפים הרבה גשרים והזדמנויות שהיו יכולים אולי לעזור לך לצאת מהמצב. זה די ברור שאת צריכה להיות כעת בטיפול קבוע ומסודר לאורך זמן. לא משנה כל כך באיזו דרך תשיגי את הטיפול הזה אבל חשוב שהוא יקרה. אני לא בטוח שאשפוז הוא דרך גרועה. זה יכול להוציא אותך מהבית לזמן מה, לשים אותך במקום אחר וניטראלי בו תוכלי לספר את סיפורך באופן נקי וחסר השפעה, ואחריו אולי יהיה אפשר להתחיל לטפל במערכת כולה כי אין ספק שגם הוריך צריכים להיות בטיפול כלשהו, אם הם מסוגלים לכך. אני מבין שאת לא בוטחת כבר באף אחד אבל במידה ותצליחי בכל זאת לבטוח באיש מקצוע כלשהו אולי זה יתן לך עוגן לצאת מהמצב המורכב אליו נכנסת. זכרי שאינך אשמה במה שקורה, שזה נובע מדברים רבים שקרו לך בעבר ושנובעים מטעויות של אנשים אחרים שלא יכולת לשלוט בהם. כל עוד את נלחמת נגד היציאה מהמצב הזה זה גם הצהרה שלך שאת לא מוכנה להתקרב לאזור הזה של האשמה. אין ברירה, צריך כנראה לעבור שם כי מתחת לפני השטח את שם כבר מזמן, וכדי לראות את ההאשמה העצמית מאחור נדרש גם תהליך נפשי כלשהו שהגיע הזמן כנראה לעשותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

הדבר שאותי הכי העציב בהודעה שלך היה שלא תלכי למישהו אחר. נגיד שהלכת לרופא שיניים, לשם הדוגמא, והוא פישל, לא יעלה בדעתך לא ללכת לתקן אצל מישהו אחר, אפילו שסבלת המון אצלו, אבל מה שכואב לא יפסיק לכאוב. אותו דבר בטיפול, וכמה שהכאבים שם גדולים יותר, גם השינוי יהיה גדול יותר.. לא להתייאש כל כך מהר...

מאחר ואין לי כח נפשי להתחיל הכל מחדש. זו הפעם הראשונה שלי אצל פסיכולוגית, ובחודש הראשון סבלתי מנידודי שינה פשוט נהרסתי מזה(ממה שגיליתי על עצמי) אין לי את הכח להתחיל את התהליך שוב

יעל זה רק מחזק את העניין שהפגיעה שלך מהפסיכולוגית איננה מקרית וקשורה גם לנושאים שאיתם את מתמודדת בטיפול עצמו, בין אם תכננת זאת מראש ובין אם לא. תהליך מקביל כזה בין היחסים בתוך הטיפול ובין הבעיה שאיתה מגיעים לטיפול קורה פעמים רבות ולכן המלצתי שנתתי קודם לכן לחזור לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, הסיפור הוא מורכב אנסה לתמצת בקצרה.לפני כשלוש שנים נפרדתי מהאקס לאחר שהיינו יחד שנתיים.חצי שנה לאחר שניפרדנו הוא התחתן וכיום יש לו יש בן כמה חודשים. חודשיים לאחר שנישא, הוא ניסה ליצור עימי קשר אך נענתי בשלילה ( באותו הזמן הייתי בקשר שרק התחיל) מפה לשם הקשר בנינו חודש לתקופה של מספר חודשים ובתדירות של פגישה או שתיים בחודש למרות היותו נשוי.לאחר שהתברר לי שאשתו בהריון והם אוטו טו משפחה ביקשתי ממנו להפסיק להתקשר ובטח ובטח להיפגש.הוא היה אובססיבי לפגישות בנינו אבל אני זאת שמשכתי בחוט פעם יותר ופעם פחות , הכל היה תלוי בי.לאחר שהילד נולד הוא התקשר אך מלבד איחולי מזל טוב לא הסכמתי להמשיך לדבר ובטח לא להיפגש.לא רציתי להיות זאת שעוזרת להצמיח קרניים, זה נוגד את כל עקרונותיי.היום לאחר כחצי שנה שלא שמעתי ממנו ולאחר שעברתי תהפוכות בחיי ואף טרגדיה אישית אני מרגישה צורך עז לדבר איתו. בשבוע האחרון לא מפסיקה לחשוב עליו ומייחלת ששוב תהיה תלפטיה בנינו והוא יתקשר.המחשבו עליו הן לא פנטזיות של מין ולא אהבה אלא צורך לדבר איתו בגלל שהוא אוליי יכול לכאוב יחד איתי.אני פוחדת להתקשר אליו ויודעת שאוליי זה גם לא הדבר הנכון לעשות.אני חייבת לציין שזה בא ממקום נקי לחלוטין ואין פה בכדי להזיק או לפגוע במערכת היחסים שלו.הפסיכולוגית שלי ידעה בזמנו שאנו נפגשים ותגובתה הייתה שזה לא מועיל אבל בטח ובטח לא מזיק לי.במילים אחרות, זה בסדר את יכולה להתראות איתו.... מה לעשות עכשיו, זאת שאלה שמקוננת. האם להתקשר אליו או לא? אני פוחדת שזה סתם דחף ריגעי ואח"כ הוא פשוט יחזור להתקרצץ. האם להתקשר או לא????? תודה , מיתר.

לדעתי אל תתקשרי. את מחפשת כרגע מישהו יוכל להבין אותך, מישהו קרוב, אבל גם אם הוא יכול להיות כזה, יש לזה מחיר. את מודעת למחיר ולא רוצה לשלם אותו. המחיר הוא שגם אחרי שתקבלי ממנו את הדבר שאת מיחלת לו, כלומר קירבה והבנה, עלולים להווצר סיבוכים והקשר ימשיך מעבר למה שאת מעוניינת. תמצאי את עצמך מעורבת בקשר עם גבר נשוי, תיצרי הפרעות לחיי הנישואין שלו, תאלצי שוב להשקיע הרבה אנרגיה בלדחות אותו ובלהתלבט. ומה אחר כך? ואם עוד חצי שנה שוב תחושי רצון אליו? החשוב לדעתי להבין הוא שנפרדתם. היה לכם קשר רומנטי ממושך, וכל אחד הלך לדרכו. המקום שאת נותנת לו יכול להתמלא על ידי קשר אחר, מציאותי. ללכת בעקבות "חוטים" של הלב - שאינם מקדמים את המציאות שאת רוצה ליצור לך בחייך לא נשמע לי רצוי. זה נראה לי מאד מובן לרצות שמישהו שהיה קרוב ידע מה עובר עלינו ומה קרה לנו, במיוחד אם קרו דברים משמעותיים. אבל בכל זאת, אני ממליצה לך לחשוב איפה הטלפון הזה, או השיחה הזאת תשתבץ בתוך התמונה הכוללת, וכמה את באמת זקוקה לה.

מיתר שלום את מבקשת עצה שמבוססת בעיקר על ההגיון, כאשר למעשה הצורך שממנו עולה העניין אין לו קשר אפילו קל להגיון. מן הסתם ההגיון אומר שאין כל טעם להתקשר, להיפך, זה עלול לסבך את הדברים. אבל זה כנראה ממש לא העניין. יש לך צורך שהוא נפשי, רגשי, ואולי את מוכנה לשלם את המחיר לבלאגן שעלול לקרות אח"כ, אם יקרה. השיקול העיקרי כעת הוא באמת האם זה יסבך אותך, אני לא בטוח שאת חסינה כמו שאת מתארת. אם באמת זו שיחה תמימה של לחלוק ולספר למישהו שהיה מאוד קרוב אליך על מה שקרה, אז מדוע ההתלבטות כל כך מסובכת? כנראה שזה לא עד כדי כך קל ופשוט כמו שנדמה. אני לא בטוח שהחלטה להתקשר או לא להתקשר היא הדבר המשמעותי ביותר, בכל כיוון שלא תבחרי העניין המרכזי הוא מה קורה ויקרה לך מבחינה נפשית והייתי מציע לבחור באלטרנטיבה בה הנזק הוא הקטן ביותר עבורך, לפי שיקול דעתך המיטבי. לי אישית אין דיעה לכאן או לכאן לאור מה שכתבת, חבל שאין אפשרות שלישית זולה יותר כי בשתי האפשרויות שעומדות בפניך את תשלמי מחיר כלשהו. בברכה ד"ר אורן קפלן

מישהו פה מאלו שלמדו פסיכולוגיה יכולים לתת לי דימויים גרפיים מה עולה להם בראש כשאני אומר "מודע ולא מודע שניים שהם אחד" אני מאוד אודה לכם על העזרה.

נועם שלום פרויד הזכיר דימוי של קרחון ענק שרק קצהו מבצבץ מעל פני המים. זו לפחות האסוציאציה הראשונה שעולה אצלי מהמשפט הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אדם שהוא קלפטומן יכול לצאת דובר אמת בפוליגרף כאשר נשאל על גניבות שביצע? כמו כן מה הדרך הנכונה ביותר לגשת לאדם כזה שגנב ממך?

קרן שלום פוליגרף אינו מכשיר אמין ב 100 אחוז ולכן ממצאיו אינם מוכרים בפני בית משפט. מכאן שבהחלט יתכן שאדם מסוים, במיוחד אם הוא שקרן פתולוגי, יוכל "לסדר" אפילו את המכונה. זה בהחלט לא פשוט. תלוי מיהו אותו אדם ומה המטרה של הפניה אליו. לעיתים נדרש עימות ישיר אל מול העובדות, ברוב המקרים תהיה הכחשה. לעיתים עדיף פשוט לנתק מגע ולהתרחק כדי להפחית פגיעה עתידית. ההחלטה מה לעשות תלויה ספציפית במקרה ואי אפשר לעשות הכללות. אם תתני עוד כמה פרטים אפשר יהיה לנסות לכוון אותך יותר במדויק. בברכה ד"ר אורן קפלן

מנסיון חינוכי מול תלמידות קלפטומניות הדבר החשוב ביותר הינו תגובה מידית מרתיעה כל הבעהשל אמפטיה כלפי הקלפטומן עלולה לעודד במקום להרתיע

טוב אז ככה.. שמי הוא שיראל (שם בדוי)אני בת 15 עוד פחות משבוע ויש לי בעיות שאני כבר לא יכולה להיתמודד איתם אני כבר עייפה נפשית.. קודם כל... אני יספר לכם בכללי עלי.. אני הבת הבכורה יש לי עוד אחות קטנה בכיתה ב' ואני מחולון מאז שאני קטנה אני זוכרת שההורים שלי רבים הם אף פעם לא היסתדרו ואף פעם לא הייה לי אבא כמו לכולם הוא הייה בעייתי מקלל ומיתנהג בצורה מאוד לא יפה..(לא מכה!) מאז שאני קטנה רציתי מאוד אחות .. נידנדתי להורים שלי הרבה עד שהם הביאו לי אחות קטנה... ואז עד שבסוף הם הביאו לי אחות יש לה בעיות ריכוז והיא מאוד ילדותית לגילה..קיצר לא ילדה רגילה.. אבל בואו נעזוב את זה עכשיו.. מילדות הייתי ילדה שמנה מאוד עד שלפני שנה עשיתי שינוי ורזיתי 15 קילו... וזה ממה הטיב עימי.. התחלתי לדבר עם ילד בן 15 (אז הוא הייה גדול ממני בשנה) באיי סי קיו וזה היתפתח לטלפונים יום יומיים וקשר ממש הדוק וממש היתאהבתי עוד לפני שראיתי אותו... כאילו ראיתי אותו רק בתמונות והוא ראה אותי בתמונות.. אחרי 4 חודשים ניפגשנו ואז הוא התחיל להיתרחק הוא אומר שזה בגלל שהוא ראה כמה המרחק משפיע (הוא גר בבאר שבע) אבל אני חושבת שהוא לא אהב את איך שאני ניראת בכל זאת.. קיצר הבן אדם שיגע אותי.. כל פעם שהוא בא לחולון הוא מראה שהוא רוצה שנהייה יותר מסתם ידידים (מנשק אותי) ושהוא חוזר לבאר שבע כאילו הוא שוכח ממני לא מתקשר לא כלום.. אתן בטח מכירות את ההרגשה הזאת של להיות מאוהבת.. שאת מאוהבת את הנערה הכי מאושרת בעולם יש לך את הכח להיתמודד עם כל דבר... יש לך את הכח לשנות את העולם.. וזה כמובן מה שהייה לי כי הייתי מאוהבת בו אנושות.. אחרי שניתקנו קשר הייתי כמו מתה.. היית ממש גמורה לא הייה לי כח לכלום כל דבר הכי קטן הכניס אותי לדיכאון ובאמת שאיבדתי את שימחת החיים.. ואז אחרי 8 חודשים הגיע הזמן שהייתי צריכה לאסוף כוחות והפעם בילעדיו ואספתי..! עכשיו לעיניין אחר.. לאמא שלי יש 3 דודים אחד מבאר שבע אחד מרעננה ואחד מחולון.. לפני כשנה דוד שלי מרעננה חלה בסרטן ובמשך שנה הוא נאבק על חייו ובסוף הוא הבריא מהמחלה אבל איבד עין אחת.. זאת הייה תקופה מאוד קשה כי כל הכובד הוטל על כפתי... הייתי צריכה לא לבכות ליד אמא שלי כדי לעזור לה .. לא לבכות ליד אחותי כי היא לא הבינה מה קורה סביבה והייה עדיף שהיא לא תבין.. הייתי צריכה לטפל באחותי הקטנה כל הזמן ולידאוג להכל... אבל בסוף עברנו את זה..(באותה תקופה אני ולירן (שם בדוי) היינו חברים ובאמת שזה חיזק אותי..) שנה אחרי שהכל קרה בפסח השנה... הודיעו לאמא שלי שגם לאח הבכור שלה זה מבאר שבע יש סרטן וזה ממש יותר חמור.. התחילו לעשות לו טיפולים כימיים ושוב עברנו תקופה של גיהנום.. והפעם הייתי צריכה להיתמודד עם זה בלי לירן בלי הכוחות שהיו לי איתו.. אתמול עשו לדוד שלי בדיקה לראות אם הטיפולים עזרו והתוצאות לא טובות והרופאים אמרו שנישארו לו עוד חודשים ספורים לחיות... אני כבר לא יודעת מה לעשות כבר אין לי כח נפשית להיתמודד עם כל זה... אני כבר לא יכולה לראות את אמא שלי סובלת ואני גם לא עשויה מברזל.. אני גם בן אדם... ואני לא יכולה לבכות לידה או ליד אחותי ואני צריכה לטפל בהכל... ואני הולכת לאבד את הדוד שאני הכי קשורה אליו אני לא יכולה יותר, ואל תגידו לי להאמין או להיתפלל לאלוהים כי את האמונה שלי בו מזמן איבדתי אני כבר לא מאמינה באלוהים....ואני כבר לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות בבקשה עזרו לי החברות שלי איתי והן מעודדות והכל אבל זה לא עוזר עדיין.... תנו לי עצה איך אני יכולה להיתגבר על כל הדברים האלה ?!

את נשמעת כמו נערה מאד נבונה ובוגרת. אבל נראה לי שאת במצב שנאלצת לקחת על עצמך יותר מדי. אין לי דרך כמובן להגיד לך איך לפתור את הבעיות, וכמובן שסרטן היא מחלה קשה שמשפיעה על כל המשפחה והאנשים הקרובים, אבל יש דבר שלדעתי חשוב שתעשי לפני שתרגישי שאת מתמוטטת. הדבר הזה הוא לגשת לאמא שלך, ולדבר איתה. את יכולה גם לכתוב לה, אבל באיזושהי דרך היא חייבת להבין שאת עדיין ילדה, שיש לך הרבה דברים שמטרידים אותך ושקשים לך, גם בתוך המשפחה וגם בחיים האישיים שלך. שמצב בו את מרגישה שאת לא יכולה לבכות לידה, אלא צריכה להיות "מברזל" הוא לא מצב שכדאי להמשיך בו. אני מבינה שלכולכם בבית קשה, אבל את באמת רק נערה, ילדה מבחינות מסויימות. כשתהיי אמא, אני בטוחה שתוכלי לתת הרבה מאד בטחון לילדים שלך, אבל עכשיו זה התפקיד של אמא שלך ואבא שלך. ואם אבא שלך הוא לא מישהו שאפשר לדבר איתו, חשוב שתדברי עם אמא. אם בבית הספר יש לך יועצת, וזאת מישהי שנראית לך שאפשר לדבר איתה, לכי לדבר איתה. שיחה עם אדם שיוכל להבין מה שעובר עליך ואולי גם לייעץ לך תוכל לעזור לך מאד. העיקר, שיראל, תמצאי דרך לא להשאר לבד. למרות שאת נשמעת לי כמו נערה מאד חזקה, נדמה לי שאת גם מאד לבד, וחשוב שלא תשארי ככה!

אני לא ממש רוצה לדבר עם אמא שלי בשלב הזה כי אני יודעת שמאוד קשה לה ואני רוצה להראות לה שגם אני חזקה כדי שגם היא תיהיה... אני לא רוצה להגיד לי שאני מרגישה עומס כל כתפי כי היא סתם תתאכזב שהיא גורמת לי לסבל ואני לא רוצה שהיא תחשוב ככה... אני בכל זאת אני צריכה לשמש לאחותי עכשיו אמא קטנה כי לאמי לא יהיה הרבה זמן להקדיש לה ואת הזמן הזה אני צריכה למלות.. יש לי חברות שתומכות בי מאוד ועוזרות לי בכל אני לא ממש לבד.. אבל יש לי תחושה שאם לירן הייה איתי הייה לי יותר קל לעבור את זה כי הקטע עם לירן מאוד הכאיב לי ובמשך 8 חודשים ניסיתי לשכוח אותו בכל דרך אפשרית אבל לא הצלחתי.. וזה ממש משפיע עלי במיוחד ברגעים קשים שאני הכי זקוקה לו.. אומרים לי שכל מה שאני עוברת זה יטיב עימי בעתיד כי אני ידע יותר על החיים וכבר עכשיו אני מאוד בוגרת לגילי.. אבל אני לא חושבת שיש בי כח לעבור את כל זה... ואמא שלי רואה כמה קשה לי למרות שאני מישתדלת להסתיר אבל אני לא חושבת שזה יהיה נכון גם להגיד לה את זה... תודה על ההקשבה ..

שלום רב... אני בת 26 סטודנטית שנה שניה לפסיכולוגיה...ובמסגרת לימודי למדתי שיש חלק במוח שאחראי על ויסות תחושות הרעב והשובע...ההיפותלמוס. בחודשים האחרונים אני נתקפת בולמוסי אכילה מטורפים...ממש מכל הבא ליד.בנקודה זו עלי לציין שבעבר,בגיל 16,אובחנתי כאנורקטית...ולכן שאלתי היא:האם יש לעברי קשר לסימפטומים האלה של בולמוסי האכילה?והאם ההיפותלמוס הונטרו מדיאלי(מרכז השובע)יצא מכלל שליטה?וכיצד ניתן לבדוק זאת? אני ממש ממש מפחדת...והייתי רוצה לקבל תשובה שתוכל להסביר לי מה קורה בתוך הגוף שלי,או יותר נכון במוח שלי... בתודה מראש אנג'ל

אנג'ל שלום אין ספק שיש היבטים ביולוגיים ופיזיולוגיים כמעט לכל תופעה נפשית. את רובם אפשר להבין בצורה גסה למדי אבל בהחלט לא ברזולוציה טובה. ידוע שיש תרופות מסוימות שיכולות לעזור אבל גם הן פועלות באופן די גס ולא ספציפי לחלקיק כזה או אחר במוח. למשל תרופות נוגדות דיכאון וחרדה ניתנות פעמים רבות גם לטיפול באנורקסיה והפרעות אכילה שונות. בסופו של דבר אי אפשר לדעת מה המקור ומה התוצאה. יתכן שדיכאון וחרדה נמצאים בבסיס של כל הפרעת אכילה ולכן ההפרעה הביולוגית היא תוצר או סיבה. איך שלא נסתכל על זה הטיפולים הנפוצים הם שילוב כלשהו של תרופות וטיפול פסיכולוגי. אין כיום כל דרך לבדוק את מרכז המוח הרלוונטי באופן אמין. פה ושם יש ניסויי מעבדה בעכברים שיכולים לספר משהו עקיף גם על חיי בני אדם אבל אנחנו עדיין רחוקים מאוד מלהבין את פעולת המוח. בשורה התחתונה, לפעמים זה יותר קל לדעת שיש רכיב ביולוגי שיצא משליטה כי אז אולי רכיב ביולוגי אחר בצורה תרופה או משהו דומה יוכל להחזיר את שיווי המשקל. עם זאת, לרכיב הפסיכולוגי עדיין משקל משמעותי בתמונה הכללית. אני מציע לך בכל מקרה להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי אופי התרופות שאפשר לקחת כדי להרגיע את המצוקה. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי הרגל מגונה מילדות לאכול ציפורניים. איך אני יכול להפסיק יש למישהו עצה ולא מרה? אשמח להפניה למקום בו יוכלו לעזור בענין תודה

מוטי שלום זהו הרגל כפייתי שלא פשוט להפסיקו. נסה לעשות בשלב ראשון יומן מסודר למשך שבוע וסמן בו את כל הפעמים בהם תפסת את עצמך כוסס. זאת בלי להילחם בסימפטום. בצורה כזו תוכל לגלות משהו על אופי הבעיה. אי ספק שהיא מאפיינת מצבים מסויימים של לחץ, שיעמום או כל דבר אחר. בשלב הבא תצטרך להיגמל, בין ע"י מודעות רבה יותר למצבים הללו ובין אם ע"י שיטה התנהגותית הכוללת מריחת חומר מר על הציפורניים שתמנע פיזית את הכסיסה, בד"כ אחרי כמה ימים הכסיסה נפסקת או מצטמצמת מאוד ויש לחזק את הטיפול אחת לכמה זמן באותה דרך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, מידי פעם אני כותבת כאן ומצאתי שזה עוזר לי. אני בטיפול פסיכולוגי מזה 3 חודשים הענין הוא כזה: לפני כמה ימים הגעתי לפגשיה אם הפסיכולוגית שלי הייתי עיפה וכו' תוך כדי שיחה איתה היא שאלה מה אני מתכונת לעשות שנה הבאה לאחר שעזבתי את עבודתי מרצון, אמרתי לה שאני לומדת ורוצה לסיים את התואר מהר יותר......... היא שאלה איזה תואר אני עניתי לה. תגובתה הפתיעה אותי, היתה בה נימה של כעס ומעט תיסכול, היא אמרה לי את לומדת ולא סיפרת לי ?! כל מי שמגיע אלי מספר כזה דבר ואת לא מספרת כלום , אמרתי לה לא הסתרתי כלום פשוט לא חשבתי שזה רלוונטי ולא ייחסתי לכך חשיבות ומאחר ולא היתה לי הזדמנות לכן לא סיפרתי. היא ענתה לי תראי, את בראש אחד אחר משלי אני בראש אחר משלך אני מנסה ליצור קשר ביננו אבל פשוט לא הולך לי אתך , חלק מהענין לספר דברים גם אם הם לכאורה אינם רלוונטים זה כדי ליצור קשר...... היא המשיכה לדבר אבל אני לא כל כך הקשבתי. אני חושבת שלאחר משפט" את בראש שלך ואני בראש אחר אני מנסה ליצור קשר ולא הולך לי" אין לי טעם להמשיך אצלה בטיפול, מאחר ואם היא חושבת שאין ביננו כימיה לאחר שלושה חודשים מדוע אני יגיע אליה? התקשרתי לבטל את הפגישה אתה וגם הסברתי את עצמי, היא אמרה שהיא לא מבטלת ומשאירה את הפגישה ומחכה לי ומקווה שאני יגיע. (וכן אמרה שאכן היא אמרה את הדברים שאני אמרתי לה בטלפון שהיא אמרה, אבל היא לא התכוונה, ומה זה משנה מה השאר כך זה אני, אני גם חושבת כך אך היא זו שעשתה השוואה לשאר מטופליה ) הייתי שמחה לו היתה מבטלת את הפגישה וכך זה היה לי לעזר לשכוח ממנה ומשלושת החודשים האחרונים, תשובתה עדין השאירה את הדלת אליה פתוחה , ואני חושבת לעצמי האם יש לי טעם לחזור אליה בכלל?! מה דעתכם? יעל נ.ב מאוד קשה לי להיפתח אני לא ילך לפסיכולוגית אחרת, אני פשוט יפסיק ללכת. בגלל שכל כך קשה לי הקרבה והיכולת להיפתח אני חושבת שניפגעתי מדבריה מאד( יש בזה חוסר הבנה אלי ולאופי שלי).

נורא כואב לי לקרוא מה שאת כותבת. אבל אני חושבת שלמרות שיתכן והפסיכולוגית שלך מעדה, כלומר, הכניסה את עצמה יותר מדי לתוך התמונה (את הרגשות שלה, ציפיות שלה וכו') בכל זאת כדאי ללכת לפגישה כדי לדבר על זה ולסגור דברים או להתקדם מאותו מקום הלאה. אם תביני בדיוק מה קרה ולמה, תהיה לך יכולת טובה יותר להתמודד עם כל החלטה שלא תעשי. אני מקווה שהיא תהיה מספיק הגונה כדי לעזור לך להבין מה קרה, ולא לטשטש דברים... סיפור אישי - גם אני כתבתי כאן לא מעט ואחד הלבטים שהיו לי היה ביחס לפסיכולוג ולמידת ההתאמה בינינו. הדברים התדרדרו ככה שתקופה שלמה היינו במאבק כוחות קשה מאד, אבל מה שהיה בשבילי נורא הוא שהוא באמת כעס עלי, ממש כעס אני מתכוונת. כעס על גבול השינאה. וזה היה נורא. המצב הזה גרם לי להרגשה מאד קשה, ועד עכשיו אני לא בטוחה מה יהיה בעתיד, האם אני אוכל לתת בו אמון. אני מבינה שהוא אדם, ושכל פסיכולוג הוא אדם, אבל היה משהו שבעיני היה לא מקצועי בסיטואציה שנוצרה וזה גרם לי לאומללות קשה מאד. אבל משהו השתנה, והעיקר הוא שמאז שהבנתי את מה שקרה, ומאז שהוא היה מוכן לקבל את הפרשנות שלי, ולהודות באמת, הרבה יותר קל לי. קודם לא יכולתי להכיל את המצב הנוראי הזה, ועכשיו, עם ההבנה גם קרה איזה שינוי. אין ספק שמה שהפסיכולוגית שלך אמרה יכול להיות פוגע, ונובע ממנה ולא כל כך ממך. אבל אולי, זאת יכולה להיות נקודה שתקדם אתכם. אולי יש עוד מקום ליצור קשר, דווקא מהמשבר הזה... אני לא מכירה אותך, ולא אותה. יכול להיות שפסיכולוגית אחרת תדע לגעת בך יותר טוב. את צריכה להקשיב ללב שלך, אבל פגישה נוספת, בעיני, מתבקשת.

אמנם היא למעשה "תקפה" אותך, אך הרגש שהיא הביעה הוא רצון להתקרב אליך ותסכול מכך שהיא לא בטוחה שהיא עושה את זה מספיק טוב. בבסיס, אם כך, מדובר ברצון לקירבה, ולא בחוסר אכפתיות. זה לא אומר שאת צריכה לסלוח או לשכוח, אבל אולי בתוך התמונה המכאיבה הזאת, זאת יכולה להיות נקודה חיובית.

יעל שלום נראה לי שהדיאלוג שהתרחש כאן כבר נתן לך את קצה החוט אותו רצית. אוסיף רק שלדעתי את חייבת להגיע לפחות לפגישה אחת נוספת. עם כל הכעס שלך (שקצת נרגע לפי דבריך) את עלולה להשאיר כאן משהו פתוח שעבורך יהיה לא טוב. לא ללכת זה כאילו להעניש אותה על כך שפגעה בך, אבל זה למעשה להעניש אותך. חשוב מאוד לברר מה קרה, למה היא אמרה מה שאמרה, למה את נפגעת כל כך, למה לא יכולת להגיב על כך מייד בפגישה אלא לקח לך זמן לעכל את זה וכו'. יתכן שתגלי שדווקא הדו-שיח הזה ישמש מפתח משמעותי לטיפול שיגרום לכך שתהיה ביניכם כימיה טובה וזורמת. כאשר לא מדברים על מה שמטריד הדברים נתקעים. שיחה בטלפון במקרה כזה באמת איננה מתאימה, היא עלולה רק לחזק את הקושי ותחושת העלבון. גם אם את בטוחה ברצונך לעזוב, מה שכנראה כבר לא נכון, כדאי להגיע לפגישה הבאה שנקבעה ביניכם. לסיום, אני ממש לא בטוח שאין ביניכם כימיה. קיומו של כעס לא אומר בהכרח שהקשר אינו מתאים. אולי הכעס שלך, זה שמבוטא, וזה שלא מבוטא, הוא הסיבה העיקרית לפנייתך לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגישה שאני בדרך ללא מוצא, כואב לי ואני מבולבלת מאד ואשמח לקבל קצת עידוד ועצה טובה. הסיפור הוא כזה - לפני מספר שנים נפטרה אימי. לפני כשנתיים הגעתי לעבוד במקום עבודה חדש בו עובדות רק בנות (6 בנות + בוסית). כבר מהתחלה יצרתי קשר טוב עם הבוסית והיא שהראתה לי יחס חם הפכה אותי צמאה עוד יותר לקשר. קיוויתי (אני קצת נבוכה בכך) ליחס אימהי ועשיתי כל מיני דברים שהיום אני יודעת שהיו טעות כדי לזכות בתשומת ליבה האמהית והבלעדית, כגון: לספר סיפורים קורעי לב על חיי, חלקם נכונים וחלקם לא וכדי להיראות טוב בעיניה הייתי צריכה לגרום לבנות האחרות לא להיראות טוב והפכתי למלשנית. היום אני מגעילה את עצמי על ההתנהגות הזו אבל אז הייתי מוכנה לשלם כל מחיר כדי שהיא תאהב אותי ואכן הקשר התהדק והפך לקשר חברי והיה לי טוב. יחד עם זאת, הקשר עם הבנות הלך והתקרר ויום אחד כשעשיתי איתן שיחה על כך שאני מרגישה קצת בודדה במשרד הן פתחו את הלב ואמרו לי שהן מרגישות שכל דבר אני אומרת לבוסית ושאנחנו חברות במקום להיות בוסית ועובדת וכד'. הכחשתי שזה נעשה בכוונה, אמרתי שחלק מהדברים נאמרו בתמימות בלי לשים לב (זה גם קצת נכון אבל אני מרגישה שברמת הקשר שלנו הבוסית יודעת איך להוציא ממני דברים. היא רואה מתי אני מוטרדת ויודעת לשאול את השאלות הנכונות ואני שכל כך הייתי צמאה לתשומת ליבה רציתי גם אני לספר) ומאז שיניתי את עורי. לא סיפרתי לה עוד דברים על הבנות אלא רק על עצמי אבל היחס שלהם לא השתנה. ניסיתי לשמור על פרופיל נמוך ולשמור מרחק מהן לתקופה מסוימת אבל עם הזמן איבדתי את הבטחון להתקרב ונכנסתי לתוך עצמי, לא יצרתי איתן קשר, לא הצטרפתי לשיחות המשותפות וכד'. הקשר עם הבוסית היה עדיין טוב מאד אבל כבר לא המשכתי לספר עליהן דברים למרות שזה היה מאבק פנימי קשה כי הרגשתי שהקשר ביני לבינה גם מתרופף. עם הזמן המצב הפך לכזה שאני עציץ שלא שמים לב אם הוא נמצא או לא ואין שום התייחסות של הבנות אלי או שלי אליהן. אני לא מאשימה אותן כי אני התרחקתי מתוך פחד ותחושת אשם וההתרחקות שלי הרחיקה גם אותן. הפכתי להיות בודדה מאד במשרד. היום היה פיצוץ גדול בו היה מקרה שמישהי חשבה שהלשנתי עליה וממש זה לא היה נכון ומה שקרה זה שפרצתי בבכי וכדי לא לבכות במשרד ירדתי למטה ובכיתי ברחוב לבעלי ולחברות ואחרי השיחות איתם החלטתי לגשת לבוסית עם אותה בחורה ולדבר על הדברים ועשיתי את זה ומה שקרה זה שהיא אמרה שאף אחד לא סובל אותי במשרד ושיש להם סיבה, שלא יכול להיות שכולם טועים ורק אני צודקת ומסכנה וקורבן והיתה עלי התנפלות גדולה ואני שהרגשתי אשמה על מה שעשיתי להם בעבר התכווצתי בכסא ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היא כל כך התעצבנה שיצאה באמצע השיחה והלכה לחדרה והבוסית שלי הלכה אליה והן דיברו עוד חצי שעה. ביקשתי לדבר עם הבוסית לאחר מכן והיא הבטיחה להתקשר ולא התקשרה וזה פוגע בי מאד. הרגשתי פתאום שאני לבד ושיצאתי קרחת מכאן ומכאן. אני אכולת רגשות אשמה על מה שהיה בעבר, מרגישה שהרסתי הכל במו ידי, מבולבלת, מיואשת ופגועה. אני לא יודעת איך לעמוד מולן כי הטענות שלהן בחלקן נכונות ואני מרגישה רצון לברוח ולהתחיל דף חדש במקום אחר. הבעיה היא שאני אוהבת את העבודה, התנאים טובים, המשכורת טובה, היחס מההנהלה מצוין ואני מקבלת המון פידבקים טובים מכל הגורמים שאני עובדת איתם וחבל לי לעזוב את כל זה כי אני יודעת מה הולך היום בשוק וזה נדיר למצוא שילוב של משכורת טובה, עבודה מעניינת, תנאים טובים ובוס מצוין. אבל אני בודדה כל כך, כואבת, הבטחון שלי ירד לקרשים. מה עושים?

מה שאת מתארת הוא מצב שבו הבעיות כבר עולות על פני השטח והולכות לקראת פתרון. הבנות שכעסו עליך יכולות לבטא את זה, את מתמודדת עם האמת של מה שקרה תוך הבנה של המצב שבו היית, הרצונות שלך, וגם הטעויות שעשית. יש לך הסתכלות מאד בוגרת על המצב, גם אם ההתנהגות שלך היתה פחות בוגרת. יכול להיות שמתוך המקום הזה יגיע שינוי. יש אפשרות גם להתנצל, ולהציע התחלה חדשה. יש אפשרות גם למצוא מקום עבודה חדש, ובו ליצור יחסי עבודה חדשים. מה שבטוח הוא שדברים הגיעו למצב של תזוזה, ולדעתי זה טוב. אמנם כרגע את מרגישה רע, ופוחדת שאבדת הכל, אבל לדעתי מה שאת צריכה לעשות הוא לקחת נשימה, ולהמשיך לראות לאן דברים הולכים. לפעמים אנשים גם עוזבים עבודות טובות, כי לפעמים בחיים פשוט צריך שינוי... אני מאמינה שהרבה דברים שעשית ואת לא מרוצה מהם, תנהגי אחרת לגביהם בעתיד. בכלל, כולם עושים טעויות! יחסי עבודה הם יחסים מורכבים - מצד אחד יחסים קרובים, מצד שני תחרותיים. כולם רוצים להיות "הילד האהוב" של הבוס, ולהיות במקום הזה יכולה להיות הרגשה טובה, אבל יש גם קינאה, חרדה וכו'. למעשה, אני חושבת שבמרבית מקומות העבודה יש מתחים שונים שקשורים ליחסי העבודה. נראה לי שהכי טוב יהיה לך עכשיו - לקחת נשימה ולהתבונן... לא להסחף אל תוך מערבולת רגשית. אולי להתמקד בעבודה עצמה עד שהדברים ירגעו.

רונה שלום את מה שקרה אי אפשר להשיב והשאלה כיצד לומדים מטעויות העבר, מבינים אותם טוב יותר, וממשיכים הלאה. אני מעריך שהדברים קרו מתוך מצוקה הן ממותה של אמך ואולי מדברים אחרים שקשורים להסטוריה האישית שלך. ניסית להיות כנה ולספר מה שקרה, זה עורר סערה והשאלה מה יקרה בהמשך. את מעוניינת להמשיך בעבודה הזו ואני מציע לתת קצת לזמן לעשות את שלו. סביר להניח שהדברים ירגעו לאיטם ואז תוכלי לקבל החלטות בצורה שקולה. יתכן שהבנות תוכלנה גם להעריך את הצעד שעשית כעת ואת נסיונך האמיתי להתקרב אליהן. סביר להניח שגם הן פגועות ולוקח זמן עד שאנשים יכולים להתרחק מהכעס. בקיצור, אל תעשי כעת שום דבר, נסי עם כל הקושי לראות איך הקיץ חולף ואחרי החגים, זמן ניכר מעכשיו אך לא רחוק מידי, וקצת אחרי חופשות, תוכלי לעשות הערכה מחדש של מצב והחלטותיך. ברמה הנפשית, יהיה שווה לעשות במוקדם או במאוחר חשבון נפש ובדיקה על מה שקרה. כמו שאמרתי זה מבטא מצוקה גדולה בה היית או עדיין בה את נמצאת וזה נושא שאולי כדאי לטפל בו כי במצבי לחץ יתכן ששיקול הדעת שלך מוטה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום אני בת 30 ו6 -7 שנים האחרונות אני סובלת מנשימות לא סדירות הכוונה לנשימות קצרות ,לא עמוקות רק בזמן פיהוק אני "מרוויחה נשימה טובה" אני יודעת שזה נובע ממצבי לחץ וממתחים וכו אבל זה מצב בלתי נסבל כל איזור החזה כואב לי מקצב הנשימות הזה ואני עייפה רוב הזמן ובכלל זה פוגע לי בריכוז ובאיכות החיים הייתי מאד רוצה לטפל אצל פסיכולוג אך כרגע זה לא הזמן (כלכלית), ניסיתי כל מיני דרכים כדי להרגיע את עצמי אבל זה לא בשליטה השאלה שלי האים כדורים יכולוים לעזור ? ואם כן איזה הכי מומלצים ?

שירלי שלום יתכן שכדורים יעזרו אך לצורך כך צריך להתייעץ עם רופא פסיכיאטר ולבדוק. הייעוץ שאני נותן כאן הוא בנושא פסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, קראתי את המאמר שצרפת בהודעה הקודמת בנושא חרדה והתקפי חרדה והדבר כאילו נכתב עלי... מה עושים? עם מי מדברים? איך מוצאים פסיכולוג טוב? מעולם לא פניתי לעזרה למרות שזה קרה לי כבר בעבר. אני היום בבית כי חוויתי התקף כזה בעבודה. הפעם החלטתי לא לחכות שזה יעבור אלא לנסות לקבל עזרה מקצועית. אשמח להנחייתך.

שלום הפעם אני מצרף מאמר על עובדות לפניה לטיפול, שם יש גם הסבר על אופן הפניה לפסיכולוג. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על המענה המהיר.

שלום , יש לי חבר שסובל ממניה דפרסיה כבר כחמש שנים היום הוא בן 27 הוא בחור מאד חכם שאושפז כבר מספר פעמים מרצון זה מספר חודשים שהוא עובד בעבודה מסודרת ולוקח כדורים (אבל בטח לא ממש מתמיד) היו לו תקופות מאד קשות במהלך המחלה שלו ,עד כדי אובדן של ממש , הוא היה גונב מתפרץ מילולית על חברים שלו ועוד הרבה דברים לא נעימים . לאחרונה הוא נכנס לקבלה וזה קצת הרגיעה אותו ,הבעיה היא שהוא יכול להיות בסדר שנה שלמה ואז פתאום הוא משתנה באופן קיצוני , אף אחד כמעט לא מוכן להיות איתו מכיוון שהוא נהפך למטרד כשהוא במצב הזה. אבל כמו שאמרתי כרגע עובד והוא מאד רוצה עזרה הבעיה היא שאני מחפש פסיכאטר או פסיכולג (בכסף כמובן) עבורו שיש לו ניסיון אמיתי בנושא הזה אולי יש לכם מושג היכן להתחיל לחפש? תודה זיו

זיו שלום בהחלט חשוב שהבחור יהיה בטיפול פסיכולוגי לאורך זמן. אין מה לדבר על כך שהוא חייב להתמיד בתרופות. השאלה מה מצבו הכלכלי והאם הוא מסוגל למממן טיפול לתקופה ממושכת. במידה ולא כדאי לבדוק אפשרויות בשירות הציבורי דרך קופת חולים או מרפאות בריאות הנפש. אם הוא מחפש טיפול פרטי כדאי לברר באזור שלכם האם יש מישהו מומלץ דרך חברים וקרובים. תמיד טוב לפנות למישהו עם המלצה. רצ"ב קישור למאמר קצר שדן בעובדות על הטיפול הפסיכולוגי כולל כיצד לבחור פסיכולוג. אולי תתן לו לקרוא אותו. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

כסף זו לא הבעיה ,חבר שלי עובד ומוכן להשקיע בעצמו הבעיה היא שאני לא מכיר שום פסיכאטר או פסיכולוג מומלץ . תודה

טוב, סליחה מראש שזה יהיה ארוך... נתחיל בזה אני בת 24, נחשבת בחורה מאד "רצינית", את מסלול חיי התחלתי עם רצון עז להצליח ולהרים את עצמי על הרגלים לאחר התבגרות וילדות מאד קשה, התעלמות מההורים, ויציאה מהבית בגיל 18 ... הסיפור מתחיל אחרי הצבא שקיבלתי מילגה ללימודים מקצעיים (בהיי טק) ובגלל שיקולים כלכלים ופחד מהעתיד הלכתי ללמוד. ואכן הצלחתי מאד... מצאתי עבודה במקצוע והקרירה של מאד משגשגת, חברותי מודות שהיו מוכנות לחיות את חיי (מבחינת ההצלחה במקצוע).. ועד לפני כמה חודשים חשבתי שגם אני אוהבת את זה...ואפילו נרשמתי לתואר ראשון במקצוע. אבל :( עכשיו לא נראה לי שאני אוהבת את זה, אני רוצה לשנות מקצוע.. ללמוד משחק או משהו כזה - עד גיל 18 רקדתי בצורה מאד מקצועית אך פציעה עצרה את הקריירה בזה.. אני מקנא בכל מי שעוסק במקצוע חופשי, אני רוצה לכתוב ליצור , לפנות לצד האומנותי שלי. אבל אני מפחדת ... אני מפחדת שאני לא אצליח, אני מפחדת להרוויח פחות ממה שאני מרוויחה עכשיו (אני מרוויחה הרבה מאד לגילי). אני מפחדת לזרוק את מה שבניתי בעמל רב מאד.. אני לא יודעת מה לעשות, נרשמתי ללימודים ושאני בכלל לא רוצה ללמוד את זה :( (מדעי המחשב) ... מצאתי מסלול שמתאים לעבודה במשרה מלאה.. בקיצר אני ממש מבולבלת.

קסם שלום אל תוותרי על החלום שלך ובמקביל אינך חייבת לזרוק כל מה שעשית עד עכשיו. אין לי ספק שיש דרך לשלב בין הדברים. בתקופת הלימודים תהיי חייבת בכל מקרה להמשיך ולעבוד כדי לשמור על אורח החיים שהתרגלת אליו. יתכן שזה יגרום לכך שהלימודים יהיו ממושכים יותר, אבל מה בוער? תוכלי לארגן לך יום או יומיים בשבוע ללימודים כמו גם לימודים אחרי או לפני שעות העבודה. כך תוכלי לאט לאט להתקדם ולבחון האם זה הכיוון שלך בחיים. אם תראי שאכן כך תוכלי להשלים את ההסבה המקצועית ולנטוש את המקצוע הקודם. בהחלט יתכן שתגלי בסופו של דבר שאת נמשכת לשני הדברים גם יחד ושהם מאזנים שני חלקים שלך שכל אחד מהם רוצה ביטוי. מדוע לוותר על אחד מהם כאשר אפשר לזכות בשניהם? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הייתי רוצה לדעת אם יש איזשהוא תרופה טיבעית לניקוי רעלים שראויה לטיפול במחשבות טורדניות ולא מציאותיות, פחדים ו"מחשבה עקומה" לאחר שימוש בסמים קשים( - L.s.d)?

ש. שלום בנושא תרופות וטיפולים מסוג זה אנא פנה לאחד הפורומים הרפואיים שבאתר. בפורום זה הייעוץ הוא בפסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה 14 סובל מחרדה קשה שעוצרת,פוגעת ןמדרדרת אותו בכל תחום. הילד מסרב לקבל זריקות, לעשות בדיקות דם וכו ... כתןצאה מזה נמנה ממנו טפןך רפואי בבעייה רפואית אחרת שמאד מעקה עליו. בחודשים האחרונים זה התרחב גם לחרדת בחינות לאמרות היותו תלמיד מעולה הוא מתדרדר במהירות. דימוי עצמי נמוך תסכול וכעס וכנראה תחושת אין אונים - דיכאון. בעיית אכילה וצמיחה לגובה. ניסנו היפנוזה בוולפסון - נכשל על הסף, ניסנו טיפולים פסיכולוגים אצל 2 שונים וגישות טיפול שונות - נכשל. אשתי לשעבר עצרה חשבה שהילד צריך לבוא ולבקש/לרצות עזרה - אך חלף זמן יקר והילד רק מדחיק את הבעיות - אולם התעוקה והעומס שהוא נושא בלתי אפשריים - הילד בסיכון בקשה בקשה מישהוא שיעזור - זה דחוף !!!! תודה א.

גם אני כשהייתי בן 16 סבלתי מחרדה כל כך קיצונית שלא הייתי מסוגל לצאת מהבית או אפילו מהמיטה יום אחד הלכתי לפסיכיאטר שנתן לי תרופה בשם קלונקס שהיא נגד חרדות התחלתי מחצי מיליגרם והגעתי ל-4 תוך פחות מחודש מצבי השתפר במהירות ללא תופעות לוואי וכעט אני אפילו משרת בצבא בתור חייל קרבי עצתי היא נסו את הכדור הזה אני יכול להישבע שהייתי במצב הכי חרדה שיש ויצאתי מזה וזה גם הכדור הכי טוב נגד חרדות בהצלחה

א. שלום לפי מה שאת מתארת לא מדובר בבעיה ממוקדת אלא בסדרה של בעיות שונות שמצטברות יחדיו לפגיעה בתפקוד. זה כולל פוביות שונות אבל גם קושי עם דימוי עצמי, כעסים וכו'. במצב כזה יש צורך בטיפול מסודר לאורך זמן שילווה את הילד. עם זאת, במידה והוא מתנגד ולא מעוניין אי אפשר להכריח אותו וגם אם מכריחים הטיפול הופך ללא יעיל. מנסיוני, במקרים כאלה כדאי להתחיל בטיפול משפחתי שבו מגיעים עם הילד גם ההורים ואולי בני משפחה אחרים. בתוך המסגרת הזו יהיה אפשר לתת לילד הרגשה שכולם איתו באותה סירה ותומכים בו, שלא הוא היחידי שיש לו בעיה, ולמעשה לפי מה שאת מתארת זה גם נכון, כל המשפחה נמצאת כעת בבעיה, גם אם הוא נמצא במוקד. יש לקוות שתוך כדי הפגישות המשפחתיות אפשר יהיה לראות שינוי בהתייחסותו הכללית של הנער לטיפול מקצועי וכך יהיה אפשר להתחיל להתקדם. צפי בכל מקרה לתהליך ארוך שדורש סבלנות מרובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

חברים וחברות שלום אני כולי נרגשת מהדרך שבה עניתם לי והמשקפתכם כי ישנן וקיימות דרכים למימוש חלומי כל כך נעם לי להכיר דרכים שונות וחוויות אחרות ודרכם להבין כי דרכי רק מתחילה הבאתי לתשומת ליבי נתון חשוב ובו התנאי ללימודים אז אני ממשיכה לשתף..... אני מאוד מאוד רוצה להיות אחות במקצועי ותנאי הלימוד הינם תעודת בגרות ופסיכומטרי לגבי מימון הלימודים אין לי כל עזרה מהורי או מהורי בעלי ואני אאלץ למצוא עבודה נוספת בכדי לממן , המרגיז בכל הנושא הוא שעד גיל 26 ניתן להשלים בגרויות ללא תשלום בעזרת מלגות ומגילי 26 והלאה אתה נחשב "לא כשיר". עצוב לא!! אשמח לשמוע על נתונים נוספים בנושא ותודה והמון הערכה לאלה שנתנו מעצמם והגיבו למייל ...

שמש שלום כדאי לבדוק את כל האפשרויות, יש היום מגוון רב של הצעות כולל מכינות קדם אקדמיות. כפי שציינתי בהודעה למטה, התייחסו לדבר כהשקעה לטווח ארוך בכל המובנים, גם ברמה הכלכלית ובעיקר ברמה האישית ואפילו המשפחתית. אמא ובת זוג מאושרת יותר היא גם הרבה יותר נעימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 14 , בחופשה כבר כשלושה שבועות, ובכל התקופה ממש לא יוצא מהבית. הפעילות היחידה שלו זה מול המחשב או מול הטלויזיה. היציאה היחידה שלו מהבית זה לסבא וסבתא או לקניות עם ההורים. אני מנדנדת לו כל הזמן ואפילו מציק ויורדת עליו על כך. יותר ממעודדת לצאת לחבר או לפגוש חבר בפארק אני מכריחה אותו לעשות זאת. כשרוצים להעניש אותו העונש הכואב ביותר זה לצאת החוצה מהבית. אני מרגישה שאני יורדת עליו בנושא יציאה מהבית, נותנת לו דוגמאות של חברים שכל הזמן נמצאים בחוץ עם חברים והוא כל היום בבית. כשאני חוזרת מהעבודה בשעות אחה"צ אני לא מרשה לו לשחק במחשב או לראות טלויזיה, אך גם זה לא גורם לו לצאת מהבית ולפגוש חברים. האם אני עושה טוב בכך שאני מכריחה ללכת לחבר ובזה שאני מורידה אותו מהמחשב או שיש דרך אחרת שעלי ללמוד? לתשובתך הדחופה אודה.

נראה לי שלא במקום להכריח אותו ולהעניש אותו על בעיה שגם ככה עושה לו רע, במקום זאת כדאי לברר מה מרתיע אותו כ"כ ביצירת קשרים עם בני גילו ובחברתם. את יכולה בעצמך לנסות לדבר איתו על כך אבל לבוא מתוך גישה אחרת - תנסי לשדר אמפתיה ותראי לו שאת רוצה להבין אותו ולעזור לו ולא לכפות עליו . יתכן שהעניין מורכב ואולי כדאי לנסות שיחות אצל פסיכולוג. את יכולה לנסות לגרום לו לצאת לחברה בדרך עקיפה שאולי תועיל לו גם במובנים אחרים - למשל לקחת אותו לחוג עם בני גילו בתחום בו הוא מתעניין... מקווה שבקרוב בנך ירצה ויהנה להיות עם חברים...

אסתי שלום אני באותו סרט עם הבן שלי הוא כל היום משחק במחשב (במשחק משותף של כמה חברים אומנם) אבל לצאת מהבית הוא לא אוהב וגם אני כל הזמן כועסת עליו לפעמים הוא יוצא עם חברים לסרט אצלו עד כמה שאני רואה אן בעיה של חברה אלה הוא לא אוהב הוא מעדיף לשחק במחשב עד 3 בלילה ישן עד 12 בצהריים וככה מעביר את הזמן וכשאני מעירה לו על זה הוא טוען שזה החופש שלו וככה הוא נהנה אני בדלימה אם להגביל אותו עם המחשב או לעזוב אותו אבל שתדעי שאת לא לבד במערכה יש עוד הרבה ילדים במצב דומה בי

אסתי שלום תעזבי את העניין ותני לילד להסתדר לבד. את יכולה לאתר עבורו פעילויות מעניינות שמתאימות עבורו בחוץ, להציע חוגים כאלה ואחרים, סרטים וכו', אבל כל זאת באופן מאוד גמיש ומאפשר. אין טעם ללחוץ עליו, זה רק מחמיר את העניין. במידה ואת מרגישה שהוא במצוקה או בדיכאון זה סיפור אחר. כאן צריך התערבות מקצועית ובדיקה מה קורה. אבל אם הילד בסך הכל מתפקד טוב, הוא אוהב להיות בבית ואינו מראה סימנים של מצוקה הדבר הטוב ביותר שתוכלי לעשות זה לקבל את זה. בזמנו החופשי הוא ימצא את דרכו החוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לחברה שלי יש חבר חדש הסובל ממאניה דיפרסיה (בעבר אף היה מאושפז), הוא לא סיפר לה שהוא חולה, אך לאחר בדיקות מעמיקות גילינו שהוא אכן חולה השאלה שלי היא האם חולים , החולים במחלה בזו עלולים לפגוע פיזית באדם אחר? (בזמן התקף ) ואני מתכוונת לכל סוג של פגיעה, לדוגמא אונס או הכאה? שאלה נוספת שלי היא, האם עלינו לחשוד בו שהוא לא אמין ושהוא עלול להיות נוכל , משום שהוא כה פנטזיונר?

שירי שלום חולים במניה דיפרסיה אינם מסווגים באופן אוטומטי. יש ביניהם מגוון רב של אנשים עם נטיות אישיות שונות ורק בשל האבחנה הזו אי אפשר לומר דבר. הנושא צריך לעלות בצורה ישירה בשיחה בין חברתך לבן זוגה, היה רצוי שהיא תבקר עימו ביחד את הפסיכולוג או הפסיכיאטר המטפל שיסביר על הבעיה ועל השלכותיה בחיים, זאת כמובן במידה והקשר הזה מתוכנן לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית כל - תודה על תשובתך המהירה, שנית, האם עלי לחשוף את הדבר בפני חברתי?משום שהוא אינו טרח לספר לה על הבעיה הזו. אני לא מעוניינת לפגוע בבחור וכמובן גם לא בחברתי

רציתי לדעת , מהו הטיפול באקסהיביציוניזים , והאם יש תוספי מזון או ויטמינים שיכולים לעזור . אני סובל מהבעיה הבאה : צורך רב להיכנס לאתרי סקס . התעסקות במחשבות על סקס משך רוב שעות היום אוננות מרובה דחף להיות בעירום בחברת נשים . תודה על התשובות

אוהד שלום תוספי מזון לא יעזרו לך במקרה הנוכחי. יש צורך בטיפול פסיכולוגי וכניסה לתוך העולם הפנימי שממנו מן הסתם עולים הדחפים והצרכים עליהם אתה מספר. אדגיש שצריך גם לעשות הפרדה בין צורך מיני טבעי ולבין נטיה מינית בעייתית. חשוב לראות את התמונה המלאה, מה אתה עושה בחייך, איך אתה ממלא את הזמן השוטף. לעיתים מדובר בסוג של פעילות שמכסה על דברים אחרים לגמרי שמטרידים. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אורן,יש לי שאלה די חשובה אליך בנוגע לזיהוי של התמוטטות עצבים. איך יודעים לזהות את זה? ואם זה קורה אז יכול להיות שאחרי כמה דקות מתגברים על זה וממשיכים באותה פעולה שעשינו? כשבתי בת ה-16 ניגשה לבחינת הבגרות שלה היא הרגישה חלשה מבחינה נפשית בזמן כתיבת הבחינה ובכל זאת המשיכה ופתאום,לפי דבריה,היה לה פלאש-באק של כל השבוע שעבר עליה (חבר שלה מאושפז בביה"ח והיה לה מאוד קשה במהלך אותו שבוע לשבת וללמוד תוך כדי מחשבות עליו) והיא הרגישה שהיא רוצה להגיש את הבחינה כי היא לא מסוגלת לעשות אותה,אחרי כמה דקות היא נרגעה והמשיכה את הבחינה. המצב הזה מאוד הרתיע אותי כאמא שלה ורציתי לדעת אם האבחון של מה שעבר עליה אומר שהיא הגיעה למצב של התמוטטות עצבים (היא ילדה רגישה מאוד)?

א. שלום התמוטטות עצבים היא ביטוי פופולרי אבל אין לא כל בסיס מקצועי. יש שלוש תופעות מרכזיות סביבן אפשר למקד את הבעיה: דיכאון, חרדה או תקופה של התלבטות שמלווה פעמים רבות במתח. אם בתך נמצאת במצב סוער יותר מכמה ימים או שבועות את יכולה להציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי שיוכל לעזור הן בבעיה הנוכחית שנוצרה והן בהתמודדות עתידית. אם היא ילדה רגישה לא יזיק שתרכוש כלים להתמודדות מנטלית עם מצבי לחץ עתידיים שמן הסתם יקרו באופן טבעי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה לך דבר ראשון והתקופה המתוחה הזאתי שחבר שלה מאושפז אכן משפיעה עליה לעיתים יותר מדי כי הוא שם כבר 3 שבועות ואני מדי פעם מתעדכנת במצב שלו כשאני מדברת עם אמא שלו.

לכל מי שיכול לעזור שלום רב , הכרתי בחורה , לא ממש הכרתי אבל ישבנו בבית קפה עם כמה אנשים והיא ישבה שולחן לידי והתחלנו לדבר. דיברנו איזה 20 דקות וזרמנו ממש ממש טוב (אפילו מעולה) וכשכול אחד הלך לדרכו לקחתי ממנה מספר טלפון ואמרתי שאתקשר מחר. התקשרתי אליה למחרת, והקליטה בפאלפון הייתה מאוד לא טובה, אז הצעתי שאתקשר אליה הביתה אך היא טענה שאין לה כוח לצאת מהחדר ושאתקשר מחר. לכל מי שיכול לעזור!!! יש לי תחושה שזה אומר שהיא לא רוצה, הרי אם בחורה רוצה היא הייתה צריכה להיות מאושרת שאני מתקשר... בטח לא להגיד "אין לי כוח לצאת מהחדר" מצד אחד זרמנו ממש מעולה - והתחושה הייתה ממש טובה. ומצד שני אני חושב שזה סימן שמעיד שהיא לא רוצה... (למרות שברור שזה לא חד משמעי) בכל מקרה אני כנראה לא מתכוון להתקשר אליה .... יש לה עכשיו את הפאלפון שלי אז אם היא באמת תרצה ותראה שאני לא מתקשר היא תוכל להתקשר. נורא מעניין אותי לדעת מה אתם חושבים ? אתם חושבים שיתכן שזה אקט של - לא רוצה? בהמון המון תודה על כל תגובה , מעיין

מעיין יכול מאוד להיות שהיא לא רצתה לתת לך את מספר הטלפון שלה בבית ופשוט התחמקה. אולי זה יישמע פרנואידי, אבל מישהו שהיא מכירה 20 דקות, הוא לא בדיוק האדם שהיא הכי יכולה לסמוך עליו בעולם וכנראה שזה מה שהיה. אנשים מפחדים המציאות של כנות ויושר דלה בימינו

מעיין יכול מאוד להיות שהיא לא רצתה לתת לך את מספר הטלפון שלה בבית ופשוט התחמקה. אולי זה יישמע פרנואידי, אבל מישהו שהיא מכירה 20 דקות, הוא לא בדיוק האדם שהיא הכי יכולה לסמוך עליו בעולם וכנראה שזה מה שהיה. אנשים מפחדים המציאות של כנות ויושר דלה בימינו

ליוליה - תודה רבה על התשובה . אבל לא נראה לי שאת צודקת . נגיד והייתה חוששת (למרות שקשה לי להאמין אבל זאת אופציה) , היא יכלה לבקש להתקשר אליי הביתה. (ולתרץ זאת במיליון ואחת סיבות אפשריות) מעבר לזה אני אתקשר אליה נגיד היום (והקליטה אצלה בפאלפון על הפנים.. היא אמרה לי את זה ) אז מה שוב לא תתן את הטלפון בבית ?? נראה לי מופרך... זה מאוד פשוט לביצוע לבקש שאני אתקשר ולכן ,לדעתי, הסיכוי קלוש שמה שאמרת נכון.

שלום מעין אפשר להתפלסף על זה שעות אבל את התשובה האמיתי תוכל לברר רק אצל הבחורה עצמה. תנסה עוד פעם אחת ותראה . אם היא לא מעוניינת בטח תבין טוב יותר בשיחה הבאה אם העניין ישנה. בינתיים חבל לשחק משחקי כוחות

היי מעין! כדי להסיר ספקות מליבך, הייתי מציעה להתקשר עוד פעם אחת די! לתת לה צ'אנס אחרון (אולי היא מעונינת והיא סתם נבהלה או משהוא כזה). מקסימום היא תגיד לך :לא!!! שזה גם לא נורא כי יהיו לך עוד אלף כמוה! אולי היא תשנה גישה ותפתיע אותך. אם לא תתקשר , אז כל הזמן תגיד לעצמך שאולי פיספסת! לך על זה! שרון.

אני לא מכירה אותה. אבל אם הייתי שמה את עצמי במקומה, אם היה מתקשר אלי מישהו שהייתי רוצה לדבר איתו, הייתי מוצאת דרך, או חוזרת אליו אחר כך. ובלי קשר ישיר אליך, אני חושבת ששיחה זורמת ומהנה לא חייבת בהכרח להסתיים בכך שנוצר קשר רומנטי. עבורי העובדה שכל אינטראקציה כמעט היא מוכוונת זוגיות הינה מדכאת. למדתי לדכא את החברותיות שלי כדי לא למצוא את עצמי פוגעת באנשים. בטבעי אני פתוחה, ויוצרת קשר קרוב בקלות - עם השנים למדתי שאני חייבת להזהר כי הפרשנות היא כל כך אחת, שאין כמעט מרווח לסתם שיחה...

היא פשוט רוצה למשוך אותך אליה יותר שיהיה אתגר להוכיח שהיא לא קלה להשגה זוהי דעתי

קודם כל תודה רבה על כל התגובות שקיבלתי.. .כל אחד בפני עצמו תרם לי לגיבוש דעה, למרות שכל אחד בדעתו הוא. מדהים ששאלה כל כך פשוטה ולא מהותית זוכה לקבל כל כך הרבה תגובות. מעניין מה זה אומר ? מה הפסיכולוגיה מאחורי זה - (שאלה לדוקטור...)? רציתי במיוחד לציין את התגובה המקסימה של לילה, כך בדיוק אני מרגיש ולפעמים כשאומרים לך בידיוק מה שאתה מרגיש , אתה חש כל כך צודק... זה בידיוק מה שהייתי צריך , וכנראה מה שהרגשתי . תודה רבה לך. ! בחורה בשם נרקיס אמרה לא לתת לחוסר ביטחון שלי למנוע ממני להתקשר.. גם זה משפט שנגע בי מאוד - אבל אין ספק שמאזניים נוטים לכיוון לילה. תגובות כמו לא תנסה לא תדע - או אין לך מה להפסיד , אם לדבר בכנות , קצת באנליות בעניי שכן החוכמה היא , לדעתי , לא ליזום תמיד ובמאה אחוז עד שאתה יודע שלא רוצים אותך , החוכמה היא לקלוט רמזים ולהגיע למסקנה הכי נכונה מבחינתך . זו החוכמה! בשורה התחתונה... בטח כבר הבנתם.. אני לא מתקשר.. קצת פיספוס קצת כואב ... ממשיכים הלאה העיקר שאני מקשיב למה שאני מרגיש ... לא? לילה טוב לכולם, מעיין

מעיין שלום קיבלת תגובות והצעות רבות והשאלה מה אתה מרגיש או חושב כעת. בשורה התחתונה, אם חיכית קצת והיא לא התקשרה כדאי להתקשר שוב. חבל על החשבונות כי אולי בכל זאת אתה מפרש לא נכון את תגובתה. מה הכי גרוע יכול לקרות? יתכן שאתה חושש להיפגע מדחיה, אבל דווקא התנסות והעזה היא הדרך להתמודד בצורה ישירה עם החשש הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום עבדתי כמעט 6 שנים בחברה, בתקופה האחרונה לא היה לי חשק לקום בבוקר לעבודה כיוון שהיו שתנאי העבודה הורעו (רעש מכונות נוראי), המנהל שלי הישיר היו קורא לי בשמות גנאי ומאשים אותי בכל דבר ללא שום הצדקה, צועק עליי הרבה ובכל הזדמנות גם לפני העובדים, מזלזל בי וכך הוא הביא אותי למצב שבו אהיה חייב להתפטר (מה גם שהיו לי שני תפקידים בחברה והשכר היה זעום, יחסית). לפני חודש וחצי סיימתי את עבודתי שם, אחרי שחפפתי מישהו שההנהלה הביאה וסיימתי בצורה מכובדת מבחינתי. בשבועיים שלושה הראשונים של האבטלה הרגשתי טוב עם עצמי ושזה היה הדבר הנכון לעשות, אולם בשבוע האחרון מתחילים להופיע אצלי סדקים ורגשי אשמה שאולי עשיתי טעות שכך עזבתי בלי למצוא עבודה אחרת (למרות שאת החלטתי קיבלתי בלב שלם), אולי הייתי צריך לנסות יותר לפתור את הבעיות שהיו לי במקום העבודה. מה יהיה אם לא אמצא משרה בקרוב ? איך אפרנס את משפחתי ? לא יודע איך להעביר את זמני ? וכו' איך לטפל בחרדות אלו ? ואיך להיפטר מן ממחשבות על מקום העבודה הקודם, מאחר ואין "לבכות על חלב שנשפך". תודה על העזרה

רוני שלום את מה שקרה אי אפשר להשיב כנראה ולכן כדאי להתמקד בעתיד. אני מעריך שיש לך דמי אבטלה לתקופה מוגבלת וזה הזמן לחפש עבודה חדשה. כדאי בכל זאת לנתח את מה שקרה לך ולהבין אותו טוב יותר. האם באמת זה רק מקום העבודה הגרוע שלא נתן לך ייחס ראוי או שמדובר בסוג של משבר או צומת דרכים שאיתו אתה מתמודד כעת, ואז עזיבת מקום העבודה הוא רק סימן לבעיה אחרת שכדאי לטפל בה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב דוקטור, ברצוני להתייעץ עמך בסוגייה המעסיקה אותי מס' חודשים. עם חזרתי מחו"ל לאחר 7 חודשים החלה אצלי תופעה שידועה בשם PVC, שהם בדיקות מוקדמות בלב. נשלחתי לבדיקות אצל קרדיולוג הכוללות הולטר,אקו,מאמץ וא.ק.ג ולמעט מס' מועט יחסית של החסרת פעימות לא מצא הקרדיולוג משהו שעלול להעיד על בעיה רצינית ואף המליץ לי לא לקחת כדורים. תהליך הבדיקות עד לקבלת התשובה לקחה הרבה זמן, ובמהלכו לא נמסר לי אף מידע בנושא. במהלך זמן זה וגם לאחר קבלת התשובות החלו אצלי תופעות נוספות שלא ידעתי לקשר ללב כגון סחרחורות, כאבי ראש, כאבים בחזה ודקירות מדי פעם, חוסר תאבון וגאזים. עשיתי בדיקות דם שיצאו תקינות ושאלתי היא, האם תופעות אלו יכלו לקרות עקב חרדה, פחד או לחץ שנגרם לי במהלך הבדיקות? אודה לחוות דעתך המקצועית לגבי המשך הטיפול במצבי. תודה

התופעות שאת מתארת יכולות להיות קשורות ללחץ וחרדה. בפירוש. לאחר בדיקות פיזיות כמובן. ביופידבק יכול לעזור, שיחות אולי עם איש מקצוע. או אולי טכניקות של הרפייה- ללמוד ולתרגל. תנסי גם להרגיע את עצמך ולקבל את הדעה של הרופאים, שהכל בסדר. שיש מי שבדק אותך וראה אותך ושמדובר על משהו כנראה על רקע רגשי. לפעמים זה יכול לעזור. כי יודעים שלא הולכים למות .

שלום! אני בת 29 , יש לי בעיה אסטתית של שיעור יתר שמפריעה לי מאד ביצירת קשר זוגי. אני מטפלת בבעיה ,אבל בין טיפול לטיפול יוצא שאני לא כל כך אסטתית . מה שקורה זה שכל קשר זוגי שאני מתחילה, אני מסיימת במן "בריחה" אחרי זמן קצר כי אני לא יודעת איך לספר לבחור על הבעיה , אני נורא חוששת ובטוחה שלא יבין , או שפשוט יעדיף לעזוב כי יש מיליון בנות חלקות. אני נאה מאד כלפי חוץ ,אבל לא מסוגלת לתת לבחור להתקרב אלי בגלל השיעור. אולי יש למשהוא עצה מה אפשר לומר במקרה כזה, איך אפשר להפתח, הרי לכל אחד ישנה איזושהיא בעיה לא? אשמח לתגובות, קארין

קארין היי. יש כמה דברים שמאוד חשוב שתדעי, אותם למדני מנסיון אישי שלי. תמיד אבל תמיד תהיה בחורה יותר יפה ממך, יותר חלקה ממך, עם טוסיק יפה יותר וכו' העניין הוא לא מה יש יותר ממך. אפילו נתן אלתרמן רשם לאהובתו. יש יפות ממנה , אבל אין יפות כמוה. ולגבי השיעור, אם את מטפלת בלייזר אז זה קר עניין של זמן ואני לא חושבת שגבר לא יבין את זה. ואם את עושה שעווה את פשוט צריכה להקפיד לעשות את זה בזמן על מנת שזה יטריד אותך כמה שפחות. אם את ויצאת עם מישהו ואת מרגישה קרובה אליו תעיזי לדבר איתו. אני בטוחה שמישהו יום אחד יאמר מה שאלתרמן אמר לאהובתו.

תודה על העידוד! קארין

קודם כל קארין תשמחי במה שיש לך גם לי יש הרב שערות בגוף וגם אני מטפל בהם אך לבינתיים אני נמנע מלהראות את גופי למעט חברים קורבים אני למדתי וכך כל חבריי אמרו לי שצריך להתגאות במה שיש לך שכן יש מצבים הרבה יותר גרועים בחיים לכן אני מציעה לך לחיות לבינתיים עם הבעייה וכשאת נפגשת עם מישהו במטרה להכיר אל תספרי על בעייתך אלא בשלבים יותר מאוחרים וככה גם תיבדקי אם הבן אדם יתמוך בך לכל החיים וחשוב שתדעי שאת מטפלת בבעיה ובטוח שזה יעבור תוך זמן מסוים ואז תרגישי חופשייה בהצלחה רפי

תודה!

אשמח מאד לתגובות של בנים דווקא! תודה!

קארין שלום שיעור יתר ברוב המקרים איננו דבר "אובייקטיבי". הוא בעיני המסתכל, ובמקרה הזה במיוחד איך את מסתכלת על זה. את כותבת שאת בחורה נאה, ואני בטוח שיש לך גם מה להציע מבחינה אישיותית. הבעיה היא בעיקר בראש, באופן שאת תופסת את העניין. את יכולה להמשיך עם הטיפול בשיער, אבל יתכן שהבעיה העקרית היא דווקא בדימוי העצמי ובדימוי הגוף שלך שאם היית מטפלת בהם מבחינה פסיכולוגית השיער היה הרבה פחות מפריע. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, תודה על התגובה. אני מסכימה איתך שחלק מהבעיה נעוץ בהסברים פסיכולוגים, אחרת הייתי מפנה שאלה בפורום של אסטתיקה. באמת יש לי בעיה של דימוי גוף ודימוי עצמי נמוך באופן כללי. אך אני חושבת ששתי המיומנויות האלה , הן דבר שנרכש בבית, מילדות ,מפדבקים של ההורים . גדלתי בבית תומך ומגונן אך הורי לא חינכו אותי להאמין בעצמי. האם אתה חושב שיש אפשרות לשפר דימוי עצמי בגיל 29 בטיפול? הבעיה של השיעור אצלי, די חמורה ומטרידה ומעסיקה אותי חלק נכבד מחיי. כלומר ישנה הצדקה לדימוי גוף הנמוך שיש לי.( שיעור יתר אצל נשים זו לא תופעה "נסלחת") כלפי חוץ (מרחוק יותר) אני מאד נאה אך לא מסוגלת לתת לבחור להתקרב אלי יותר מדי (רק בחושך). אי אפשר לקיים כך קשרים זוגיים, בשלט רחוק. אני מרגישה שאני מפספסת את חיי, איך אני יכולה לחשוף את חולשותי בפני בחור חדש שהכרתי מבלי שהוא יברח, אני לא מסוגלת לשים את הפחדים שלי בצד ולתת לקשר להתפתח, האם אתה חושב שיש מקום לטיפול פסיכולוגי במקרה כזה? יש לציין שאני מתפקדת יפה בכל שאר התחומים:עבודה, לימודים. אודה על התיחסותך. קארין.

היי, מה הבעיה ללכת לטיפול הורדת השיער בתידרות גבוהה יותר?? כשיש שיער אפילו מעט מעט- פשוט תסירי אותו- מייד.

זה לא כל כך קל כמו שאת או אתה חושב/ת כי השערות צומחות בחזוריות מסוימת. אני יכולה להוריד ואחרי יומיים צומחות לי אחרות. זה מתסכל נורא.

שלום אני סובל קרוב לשנתיים מחרדות ודיכאון מאוד קשים בעקבות משבר הייתי אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים רבים אך כלום לא עזר הבעיה שלי היא איך לחזור לחיים נורמליים כי אני מרגיש שאחרי מה שעברתי כל כך קשה לי לעשות דברים רגילים אני מרגיש שמה שעברתי חוסם לי את כל מה שיכול להיות שאלתי היא האם יש טיפול שיכול לעזור לכאלה שעברו טראומה קשה כמו זו ? והאם הטיפול שכתוב בפורום emdr יכול לעזור? ואיפה ניתן לקבלו?

רפי שלום דיכאון וחרדות קשים בתקופה ממושכת ונסיונות טיפול שונים מצביעים שכאן נדרשת הרבה סבלנות ונכונות להיכנס לתהליך ארוך של טיפול. ניסית כנראה דברים שונים, אני בספק אם באמת התמדדת בטיפול אחד עם איש מקצוע אחד. לא כל כך משנה סוג הטיפול שתבחר, ו EMDR עשוי גם להתאים. העניין הוא שאתה צריך טיפול קבוע ושילווה אותך למשך הרבה זמן ולאט לאט יוציא אותך מהמשבר. אני מצרף שני מאמרים על חרדה ועל דיכאון לעיונך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני נשואה מזה כ- 8 שנים ואמא לילד מקסים וחביב בן שש, למרות שנות נישואי אני רק בת 28 , כאדם עברתי חיי לא פשוטים התחנכתי בפנמיות ואף עשיתי שגיאות רבות היתרון שאני מרגישה בסיפורי הוא מן תהליך "הבשלה פנימית" ויכולת התמודדות גבוה. לצערי לא סיימתי את לימודי ואני מוצאת את עצמי מספר פעמים מסתכלת אחורה ושואלת האם ניתן לתקן את המעובת ולהגשים חלום כיום אני עוסקת עם ילדים ומרוצה מעבודתי אך מחשבות על העתיד והגשמת חלומי אינן מרפות יחד עם זאת עולות המחשבות אודות הכשלונות שכן ניסתי בעבר אך הרגשתי שמאוד מאוד קשה לי להכיל את כל הנושאים יחדיו : עבודה , ילד, לימודים מכן מתעוררות מספר שאלות שמרחפות באוויר ואינן מרפות : האם אדם צריך להגשים את חלומו ויהי מה ? הרבה מהאנשים אשר סובבים אותי טוענים כי אני "זקנה" מידי ללכת ולהתחיל להשלים בגריות , וללמוד תואר וכדומה. אני חושבת שלראשונה הגעתי לצומת ואנני יודעת לאן לפנות ? ראוי וחשוב לציין כי מצב המשפחתי ישאר כפי שהוא מתוך בחירה שלי ושל בן זוגי , כמו כן בן זוגי לא כל כך שמח עם הרעיון של יציאה ללימודים וזאת מפני שהוא טוען שמדובר בהוצאה כספית גבוה מאוד וכמו כן לחצים רבים. האם הנכם מכירים אדם שעבר מסלול לימודים בגילי המפורך ? האם אתם חושבים שעלי לוותר ולהשלים עם המציאות כפי שהיא ? אני חייבת לצין כי כל מסלול שבררתי לגבי לימודים דרש ממני תעודת בגרות , מאוד התאכזבתי שהשמועות אומרות כי היום ניתן ל"אכוף " את זה ד"ר אורן אשמח לחוות דעתך!!!! ,

היי אני מציעה לך לא לוותר על החלום שלך ללמוד ועל הרצון שלך לעשות כן. נכון, לימודים היא תקוםה לא קלה, אך אם את מרגישה שאת לא מממשת את עצמך, אז חבל.. לגבי בגיל- מותק, את כולה בת 28!!! לא בת 100. ויש גם אנשים מבוגרים שלומדים ועושים הסבות. נכון, זה לא פשוט, צריך תמיכה וכח רצון וגם כסף. אלו דברים שצריך לחשוב עליהם. איך מוציאים את זה לפועל, אך אני מאמינה שלעולם לא מאוחר מדי. מכללות בדרך כלל לא דורשות פסיכולמטרי. תלוי באיזה חוג. וגם חלק מהחוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות. כמו כן, יש מקומות שאם מתחילים ללמוד אחרי גיל 30 יש הקלות בכניסה ללימודים. שווה לבדוק עם מקומות שונים. קודם כל, יהיה עלייך להשלים ולשפר בגרויות, ממה שהבנתי. לאט לאט...

שלום, לדעתי כדאי לך להגשים את החלום שלך. כי החלום שלך אינו רק חלום, אלא דרך מסויימת שאת היית רוצה ללכת בה. דרך של לימודים והגשמה עצמית שלמה יותר. מה שכן, לא כל חלום חייבים להגשים מייד, בקצב מהיר, ובדרך אחת ויחידה. אני בטוחה שאפשר להשלים לימודים ובגרויות בקצב שיתאים לך ולא יהווה הפרעה לחיים שלך רק יתן להם עוד טעם. השאלה היא מה המטרה שלך להמשך.את צריכה קצת לענות לעצמך על השאלה מה היית רוצה ללמוד מעבר לבגרויות, והאם באמת המסלולים שנראים לך מעניינים מחייבים תעודת בגרות. לא נראה לי שכדאי לך לוותר על החלום, רק להבין יותר טוב מה החלום ומה הדרך הנכונה להתקדם (באופן בטוח) לקראת הגשמתו. בלי חלומות ושאיפות - ועוד חלומות כל כך נכונים שנוגעים בצמיחה אישית והתפתחות מה עוד יש בחיים?

שמש שלום מאד קל להיות מושפע ממה שהסביבה חושבת. אבל אני חושבת, שאם יש בך אי שקט כל שהו הוא לא ינוח עד שתממשי משהו שבוער בך. אנשים סביבך לא יכולים להרגיש מה שאת מרגישה, כך שרק את יכולה לתת לעצמך את התשובות. אני יודעת שבן הזוג- דעתו חשובה, לכן , לפי דעתי , ברגע שתבצעי החלטה, יקח לו זמן להתרגל לרעיון ואז זה יראה אחרת. אני עשיתי את התואר השני שלי בגיל 28 והוא "נמרח" על 5 שנים. היום אני בת 34 ומתחילה ללמוד שוב באוניברסיטה, מסלול הסבה, כך שהלבטים מובנים לי.אבל תמיד אני זו שמנחה את עצמי , אני מחליטה ושכולם "יתיישרו " בהתאם (כולל בעלי והמשפחה). אני עוזבת עבודה בטוחה ומשכורת גבוהה ועושה צעד "קשה", אבל זה מה שאני מרגישה שנכון לי. חבל לי להתעורר עוד 20 שנה "ולבכות". אגב, אמא שלי התחילה מסלול מאד מאד קשה של לימודים בגיל 40, ואני אומרת לך שזה היה שווה לה. כך שלגיל אני חושבת, אין משמעות יש הרבה אנשים "שמתחילים" מאוחר כל אחד לפי הקצב שלי אנחנו לא חייבים לעבור מסלול זהה שהחברה מנחה בהצלחה (לכי על זה)

שמש שלום חשוב מאוד שתמצאי דרך למממש את עצמך גם אם בעבר הדבר לא התאפשר. יש הרבה מאוד מסגרות לימוד אפשרויות, חלקן לימודי תעודה שלא דורשים בגרות וחלקם כמובן מסגרות אקדמיות ומקצועיות שמחייבות תעודת בגרות. גילך אינו מבוגר כמו שנדמה לך, פשוט מבחינת התהליך בחיים התחתנת מוקדם ולכן את חווה את עצמך מבוגרת מכפי שאת באמת. הרבה אנשים התחילו לימודים בגיל כזה ואף הרבה יותר מבוגר מכך. יש אפשרות להשלים את הבגרויות בקצב שלך, כמו כן יש אפשרות להשתלב במכינה קדם אקדמית שמחליפה את הצורך בתעודת בגרות. החשיבות של הלימודים ורכישת המקצוע איננה רק במימוש העצמי אלא גם מבחינה מעשית, אפשרויות התעסוקה שלך תהינה הרבה יותר רחבות ומכניסות לאחר לימודים. זו השקעה כספית שגם תחזיר את עצמה אבל צריך להתארגן מראש כיצד להיערך לקראת תהליך שכזה והאם את באמת מוכנה אליו נפשית. חלק מהעניין יהיה גם לגייס את בעלך לטובת הענין שכרגע נשמע לא מעוניין ואולי אף מאוים מכך, מה שקורה לא פעם. כשיבין שזה יעשה לכולכם במשפחה טוב יותר הוא בוודאי יתמוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בזמן האחרון אני מרגישה די מוזר יחסית לעצמי ואני לא יודעת בדיוק למה. לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת על כל מיני דברים ופתאום, בלי שום סיבה שאני יכולה לחשוב עליה אני מתחילה לבכות. נכן זה יכול להישמע די נומלי אתל אנשים מסויימים, אבל לא אצלי. אני בדרך כלל אדם נורא מאופק כך שאני זוכרת את עצמי בוכה רק בפעמים נדירות. חוץ מזה, לפעמים אני יושבת ועושה מן רשימה של מה עשיתי בחיים לעומת מה שרציתי. התוצאה היא שיש כל כך הרבה דברים שרציתי ובסוף נשארתי בלי כלום. אני מרגישה דברים כל כך פשוטים, שלכל אחד יש או הצליח להשיג, אני נכשלתי בתהליך כי היו לי יותר מדי דברים שרציתי בו זמנית כך שיצאתי מופסדת בשני הדברים. אני לא יודעת למה זה רק בזמן האחרון, אבל זה ממש מתחיל להטריד אותי כי אתמול אפילו אנשים מסביבי התחילו לשים לב ושאלו אותי כל שתי דקות אם הכל בסדר. אני לא אוהבת למשוך תשומת לב והשאלות שלהם כבר הטרידו אותי בשלב מסויים. אני רוצה למצוא פיתרון למצב הזה, כי אני מרגישה שזה מפריע לי באורח חיי.

היי אני חושבת שאולי הגעת למסקנה שבא לך להגשים יותר מהשאיפות שלך והרצונות שלך. פסיכולוג יכול ללות אותך בדרך שלך. את יכולה גם להכין רשימה של דברים שבא לך להשיג, להתחיל אולי מדברים יותר פשוטים ולללכת על זה. דברים שהכי חשוב לך להשיג, לשנות. אני לא יודעת בת כמה את, אך כשנראה הגעת למצב של חשבון נפש. חשבון נפש מדי פעם הוא טוב לטעמי, כי הוא מקדם וחושבים אם אנחנו בדרך הנכונה בחיים, מה מתאים לנו וכו'. שיהיה לך בהצלחה..

מיה שלום מה שאת מתארת מאפיין שני מצבים אפשריים ונפוצים. בהחלט רצוי להבין מה קורה ולטפל בו בצורה מקצועית כדי למנוע התדרדרות וכדי לשמור על איכות חייך בעתיד. כיוון אחד הוא צומת דרכים. יתכן שאת חווה כעת סוג של משבר על רקע של שינויים. לפעמים אלו שינויים ברורים וחדים, לפעמים תהליך איטי שפתאום נקלט בתודעה. סוג כזה של צומת מעורר תגובה רגשית חזקה שמתאפינת גם בתופעות של בכי, חרדה וכו'. אפשרות שניה, שלא נוגדת אגב את הקודמת, הוא מצב דיכאוני. מצב כזה יכול להיות קשור לאירועים חיצוניים אבל יכול גם לקרות באופן בלתי תלוי לחלוטין. קראי את המאמר הרצ"ב ובדקי את הסימפטומים כולל השאלונים שבסוף המאמר. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בכל מקרה, מומלץ שתפני לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לכבוד ד"ר קפלן אורן יש לי אח בן 20 + כרגע הוא משרת בצבא הוא כילד סבל מאפליה של אבא שלי שהעריך יותר את אחיו הבוגר מימנו בשנתיים, סבל ממכות מאבי לא באופן יומיומי לעיתים רחוקות אך באופן משפיל בנוסף הוא גדל בצל של חוסר אמון בו וביכולות שלו כל הזמן היו נזרקים לעברו משפטים כמו אתה תצא עבריין ,אפס כלום לא יצא ממך וכיו" הוריינו היתגרשו כשאחי היה בן 10 ואנחנו האחים כשישה עברנו לגור עם אבי, הבית שבו גדלנו היה בית עם הרבה מתחים לחצים וצעקות. אותו אח שעליו אני מספרת כתב מכתב היתאבדות בגיל ההיתבגרותו.כל זה הוא רקע שתוכל אולי להבין את שאלתי שהיא - אחותי הגדולה הזמינה את אחי אליה הביתה כשהיא ושתי בנותה בנות 5 ו-3.5 בבית הם צפו בטלויזיה ולסרוגין אחותי הכינה עוגיות פתאום אחותי שמה לב שאחי יושב על הספה כשעליו כרית והוא נוגע באבר מינו ואף הוציא אותו מהתחתונים אחותי לא היתייחסה למקרה ולא אמרה לו כלום אך נותרה המומה מפני שזה לא אופייני לאחי להיתנהג כך הוא בחור מופנם וביישן והוא לא יעשה דבר כזה במודע האם זה סימן למשהו שמתפתח אצלו?

שירלי שלום אם זה האירוע היחידי שנראה חריג לא ניתן לומר שהוא סימן למשהו. עם זאת, לפי מה שאת מתארת הנער הזה גדל באוירה לא טובה ויתכן שבלי קשר לאירוע הזה הוא זקוק לייעוץ פסיכולוגי ואפשר בהזדמנות להציע לו זאת. אני חושב שכדאי להעיר לו גם על מה שקרה. לא בצעקות ולא בצורה בוטה, להעיר שהיא שמה לב למשהו לא נעים שקרה, אוננות זה דבר טבעי אבל הוא צריך להתרחש בחדר באופן פרטי ובוודאי לא בסלון ליד הילדים הקטנים. יש לבקש ממנו שהדבר לא יחזור על עצמו, עם כל אי הנעימות שכרוכה בכך, דווקא לאור העובדה שנעשה ליד הילדים הקטנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני יודעת שזה לא המקום לשאלה מסוג זה, מפני שזהו פורום פסיכולוגיה ולא פורום לבעיות חברה ותעסוקה, אך החלטתי להפנות את השאלה לכאן מכיוון ואני רוצה לקבל תשובה טובה ולא תשובה של הפנייה ליעוץ כפי שבד"כ קורה בפורום חברה ותעסוקה... טוב, אז שאלתי היא כזו ולדעתי היא מתאימה גם מבחינה פסיכולוגית: אני בחורה צעירה בתחילת שנות העשרים לחיי ובתחילת דרכי המקצועית ובכלל... לפני כמה חודשים הכרתי בחורה לעבודה ולחברות. עבדנו ביחד בצורה עצמאית וגם התחברנו מאוד. ידעתי שלה למשל אין כל כך חברים והרגשתי שאני חברה שלה כמו שהיא חברה שלי ושאין מצב שהיא "מעלי" בנושא של עבודה. לאחרונה נסדק הקשר עקב חיכוכי עבודה וכך גם החברות נהרסה. אני יודעת שאין כזה דבר להיות חברים וגם להיות שותפים לעבודה, אבל זה זרם בצורה כל כך יפה שגם אחרים התפעלו. עכשיו זה כבר גמור ככל הנראה ואני מרגישה למען האמת כאילו מה שהיא עשתה היה פשוט לתקוע לי סכין בגב. אחרי כל מה שעשיתי בשבילה, השקעתי בשבילה את כל כולי והיא לקחה את זה בצורה כפוית טובה. שלא לדבר על כמות הזמן שהשקעתי עבורה... על כל פנים, כעת היא רואה בי רק יחסים של "עובד-מעביד" אף על פי שזה לא היה ככה מכיוון ומלחתחילה עבדנו כשותפות, כעבודת צוות והיא התחברה איתי בצורה כזו נפלאה שלא היה נגלה לעין העובדה שיום אחד היא פתאום תפנה אלי את הגב. ברמת העיקרון, אני לא מרגישה שאפשר לתקן משהו, כי זה לא רק שצד אחד מנסה לתקן, זה אמור להיות הדדי, אבל יש לה כל מיני בעיות שלדעתי היא מעדיפה להדחיק אפילו על חשבון פגיעה באחרים. אני יודעת שהסיבה לכך שאין לה חברים טמונה בעובדה שהיא אוהבת להיות בשליטה ולקחת שליטה על אחרים, וגם כל מה שהיא רואה זו רק עבודה עבודה עבודה. ואין בזה שום רע, גם אני בכיוון הזה, אך להבדיל ממני, אין לה שום רגש כלפי חברות, או אנשים וגם לפי הסיפורים שלה ושל אחרים, הבנתי שפשוט אנשים נפגעו ממנה עקב החסרונות האלה שלה ועוד. הנושא קצת מורכב, בסה"כ מדובר בבחורה המבוגרת יותר ממני, ואמורה כביכול להיות בוגרת אך ברגע שהכל מתפוצץ היא מתנהגת כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הגלידה. לכן אני חושבת שאין מה לעשות בנידון, כנראה שלמדתי עוד שיעור בחיים ואולי עדיף להמשיך הלאה. אם כך מהי בעצם שאלתי? מכיוון וככל הנראה נאלצתי ללמוד עוד שיעור בחיים, וכנראה עלי להמשיך בחיי, אני מניחה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ואני עוד צעירה ואולי קצת נאיבית לעיתים, אני מרגישה שאני לא כל כך יודעת כיצד עלי להמשיך למשל בלהכיר אנשים חדשים: בין אם זה דרך עבודה או "סתם"... ז"א, אני לא יודעת אם אפשר לסמוך עליהם, ומה כדאי לחלוק עמם בצורה כזו שלא תבוא אלי בהפוכה ביום מן הימים. יש לי חברים וותיקים שהם חברי הטובים ביותר, אך ברמה של להכיר אנשים חדשים, ובמיוחד כאלה שאני מתקרבת אליהם- זה תהליך. יש לי ידידים שאני מדברת איתם, ואנחנו אפילו מאוד קרובים מבחינה ידידותית, אך שאלתי יותר מתרכזת ברמת החברות שהיתה לי עם הבחורה בהקשר לעתיד: כיצד אוכל לדעת בהווה שהאנשים שאני מתחברת אליהם הם לא כמו הבחורה ההיא, כיצד אוכל לדעת אם אוכל לסמוך עליהם, או האם הם "בסדר"... אני לא יודעת כעת כיצד לנהוג. הכרתי בינתיים עוד אנשים והתחברתי לעוד אנשים מבחינת עבודה גם כן, ואני קצת חוששת מהמצב שזה עלול להגיע אליו. בסה"כ יש לי אינטואיציה ממש טובה, אבל לעיתים האינטואיציה עלולה לבגוד... אז מה לעשות?

אה עוד משהו חשוב... הקשר ביני ובינה נותק ואנחנו כרגע לא מדברות ולא עובדות ביחד יותר.

ראשית אני חושבת שאני מדברת בשם כמעט כל אחד בפורום הזה, כשאני אומר לך שישנם הרבה אנשים שנכווים ועוד הרבה אנשים שאת עוד תכווי מהם. מה שאת מחפשת זו מעין מסננת שכזו שתגרום לך להבדיל בין אנשים שכדאי שתכניסי אותם לחיים שלך לבין אלו שעדיף שלא. צר לי לומר לך אבל בהחלט אין דבר כזה. הלוואי. אבל אל תתיאשי ישנם הרבה דברים שתוכלי לעשות. הדבר הראשון שאני מציעה לך לעשות זה קודם כל לשמור על המעגל הפרטי שלך. כלומר כשאת מתחילה להכיר חבר/ה אל תתחברי איתו במהירות ותחשפי את כל סודותייך. מעבר לכך תמיד תנסי לבחון אם גם האדם השני משתף פעולה. דבר נוסף שאפשר לעשות הוא להיעזר בקרובים אלייך. את אמרת שיש לך חברי ילדות מאוד טובים מידי פעם תשמעי לעצתם. תספרי להם על האדם שהכרת, היחס שלהם יהיה הרבה יותר אובייקטיבי. מעבר לך אני מאמינה שבמשך הזמן את תדעי לבחור את האנשים שיעשו לך טוב בחיים. המסננת הזו שדיברתי עליה רוקמת עור וגידים עם הגיל. פשוט ללמוד תמיד להמשיך הלאה ותמיד להפיק את מירב הלקחים ממה שקורה. כי מה שלא הורג אותנו מחזק אותנו. מקווה שהצלחתי להכל על כאבך

נעמה שלום אין לך כלי אחר מלבד האינטואיציה שלך, כל דרך אחרת שתנסי להפעיל תכלול גם היא סיכון לטעויות. מה שניתן זה לחדד את החושים ולפעול עם אינטואיציה משודרגת, וזה מה שקורה באופן טבעי לאורך החיים. מצד שני את צריכה להיזהר שלא תהפכי לחשדנית מידי בגלל חוויה לא נעימה שקרתה לך הפעם. בהחלט אפשר לשמור על חברות בשילוב עם עבודה, רק שאולי צריך לתכנן זאת בצורה טובה כדי למנוע תקלות. הייתי מציע לבחון את העניין ע"פ קריטריון פשוט. במידה וזה אירוע חד פעמי שאיננו מוכר לך ולא מתרחש לעיתים קרובות נסי להתייחס לזה ככזה ולא להכליל ממנו לסיטואציות נוספות. מצד שני, אם את מזהה דפוס שחוזר על עצמו בצורה כזו או אחרת אז יש בעיה ביחסים הבין אישיים שצריך לטפל בה. במקרה כזה כן מומלץ לפנות לייעוץ כי יתכן שאינך רואה את התמונה המלאה והאובייקטיבית. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם שטיפת מח היא התעללות מילולית ?

א. שלום השאלה לאיזה שטיפת מוח הכוונה. גם פרסומות זו שטיפת מוח ואף אחד לא מייחס לזה התעללות. זה תלוי בהקשר בו הדברים נאמרים ונעשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אולי תוכל להסביר לי את פשר ההתנהגות הבאה: אני סטודנטית ויש בחור שעושה רושם דווקא כבחור נחמד שגר בעיר שלי, נוסע בקו שאני נוסעת... מתחילת השנה יצא לנו להפגש יחסית די הרבה באוטובוס. הבעיה שבהתחלה לא ממש ידעתי שהוא לומד איתי, וכשכבר ידעתי זה היה מאוחר מכדי לומר שלום. נוצר מצב שאנחנו עומדים בתחנה אחד ליד השני וכלום. הוא לא אומר שלום ואני מנסה לחשוב על תירוץ לומר לפחות שלום ולא מוצאת כי משהוא פשוט "נדפק". אני מנסה אבל משהוא בו גורם לי להרתע כי הוא לא מנסה אפילו, או לפחות כך נדמה. לפני שבוע באתי לתחנה והוא היה שם לבד והחלטתי ישר כשראיתי אותו מרחוק שאני אגיע ואגיד שלום, הוא ראה אותי ופשוט סובב את הגב. גם כשפגשתי מישהוא והתקדמתי לכיוון שאליו הוא מפנה את הגב הוא סובב את הגב לצד השני וכשחזרתי למקום שעמדתי בו לפני שפגשתי את האדם שאני מכירה הוא שוב הפנה לי גב. האמת, הדבר היחיד שמפריע לי בכל זה זה שאני פשוט לא מבינה מה מניע אותו לנהוג כך? הרי באותה מידה שאני לא אמרתי שלום בכל התקופה גם הוא עצמו לא אמר. אז למה לנהוג בכזאת גסות? יש הסבר פסיכולוגי מאחורי התנהגות קיצונית כזאת? (מיילא לא להגיד כלום אבל להפנות גב בצורה בוטה שוב ושוב, גסות מוחלטת)

דנה שלום עד שלא תשאלי אותו באופן ישיר לא תדעי את התשובה המדויקת. בהחלט יתכן שכמו שאת חושבת מה הוא חושב ולמה הוא מתנהג כך או אחרת, גם הוא עובר תהליכים שונים של חשיבה. יתכן שהוא נעלב או חשב שאת מתעלמת ממנו מסיבות מסוימות, יתכן שהוא נבוך, ובהחלט יתכן שהוא גם לא רוצה לפתוח בשיחה. יתכן שיהיה לך פשוט יותר לומר לו באופן ישיר שלום ולהחליף כמה מילים ואולי זה ישבור את הקרח. כרגע שניכם מתעלמים זה מזה כך שאי אפשר להאשים אף אחד מכם בניסיון רציני לשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת אחרת אל תתיחסי בכלל ותפני לו גם את הגב , או שהוא שחצן או שהוא בישן אבל לדעתי הוא שחצן אם הוא מפנה את הגב לכן תתעלמי ממנו לגמרי תאמיני לי שאם הוא יהיה מעונין הוא ידאג לתקשר איתך בי

שלום ד"ר אני בת 22 ומאז שאני זוכרת את עצמי יש לי קושי ביצירת קשרים עם אנשים בכלל ובפרט עם המין השני, כלומר כשאני נמצאת בסיטואציה שבה יש אנשים שאני לא מכירה אני נלחצת מאוד ולא מרבה לדבר (בדומה לפוביה חברתית) וזה מוביל לכך שאני מתקשה ליצור קשרים עם אנשים זרים. הבעיה גרועה יותר כמדובר על בנים. בכל פעם שבחור ניגש אליי ומביע התעניינות אני נרתעת ודוחה אותו ונותנת לעצמי סיבות "מוצדקות" לדחייה (הוא לא הטעם שלי וכו..) אך בתוך תוכי אני יודעת שהסיבה מורכבת הרבה יותר. עקב הבעיה הזו עדיין לא היה לי חבר ואני חוששת שגם לא יהיה אם אני אמשיך להתנהג כך. אני לא מבינה למה יש לי את הפחד ליצור קשרים חדשים אך אני חושבת שזה כנראה בגלל שיש לי דימוי עצמי נמוך איך ניתן לטפל בפחד הזה?? תודה

היי יסמין אני שמחה שאת מודעת לכך שיש לך איזשהוא קושי שכדאי לעבוד עליו. אני חושבת שטיפול יכול להועיל לך ולבדוק איתך מאיפה באה הרתיעה, השמירה על עצמך וכו'.

יסמין שלום יש שלוש אפשרויות (לפחות) כדי להתמודד עם מה שקורה לך. הראשונה לא לעשות כלום ולתת לזמן לעשות את שלו. סביר להניח שמתישהו יגיע אותו בחור שכן ימצא חן בעיניך וכן תצליחי לדבר איתו. יתכן שהמצבים החברתיים ההמוניים מביכים אותך ואולי אם תיפגשי עם מישהו בהקשר אחר זה יהיה יותר קל. אפשרות שניה זה להתאמן על מצבים חברתיים. לומר לעצמם שאת עושה ניסויים, ובמסגרת זו תנסי לפתח שיחה גם עם אנשים שבד"כ לא מהווים מטרה ראשונה לקשר. זאת כדי לתרגל את יצירת הקשרים. אפשרות שלישית זה לפנות לטיפול פסיכולוגי במסגרת אישית או קבוצתית כדי להבין את הענין יותר לעומק ולטפל בו. קשה לדעת מה הסיבה לפחד. הוא יכול לנבוע מנושאים שונים ואת זה אפשר לברר במסגרת הטיפול. עם זאת, גם ללא הבנת מקורות הפחד יש אפשרות לשינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם. אני ליז, בת 17 וחצי מאיזור המרכז אני סובלת מחוסר בטחון עצמי שמוביל אותי לתלותיות, דיכאון ובעיקר הרס עצמי. פעם בשבוע אני נמצאת בשיחה אישית עם עובדת ממחלקת הרווחה של העיריה - אחראית נערות, שתפקידה לחייעץ לכל הנערות בעיר (היא במקצועה עובדת סוציאלית). היא לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית והשיחות אצלה הן דיסקרטיות ולא מחייבות. לאחרונה היא הגיעה למסקנה שאין שום דבר שיכול לעזור לי חוץ מכדורים (טבעיים ופשוטים יחסית), שנרשמים ע"י פסיכיאטר. הבעיה היא שאני יהיה בת 18 רק בעוד 4 חודשים, ועד אז שום מוסד או פסיכיאטר לא מוכן לקבל אותי ללא אישור הורים (אני כמובן לא רוצה שההורים שלי ידעו). אין לי כסף לממן לעצמי טיפול כי אני רק תלמידה... פנינו למרפאות החוץ של שלוותה והם לא מוכנים בשום אופן - מסיבות משפטיות, גם עם אישור מפקידת סעד. פנינו גם לקופת החולים שלי ושם נשמעה אותה התגובה. שאלתי היא מה לעשות? כיצד אני יכולה לקבל את העזרה שלה אני ממש זקוקה מבלי שההורים שלי ידעו על כך? האם זה אפשרי בכלל?? תודה לכולם, ליז.

ליז אני עובדת בשירותי בריאות כללית. יש לי שתי שאלות אלייך. באיזו קופה את ואיזו עיר. אני מוכנה לבדוק אם יש איזושהי פירצה במידה ואת בשירותי בריאות כללית

הי ליז אני חושבת שיש משהו סותר במה שאמרה העובדת הסוציאלית- כדורים טבעיים אינם צריכים מרשם של פסיכיאטר או של כל רופא אחר. אני חושבת שכמעט בכל קופה יש פסיכיאטר ילדים ותוכלי להתייעץ איתו במסגרת הקופה (אולי תזדקקי להפניית רופא המשפחה). בל מקרה, אני מניחה שהבעיה היא לא אקוטית, והדבר המרכזי הוא אכן שיחות, ולא טיפול תרופתי, וארבעה חודשים הם לא זמן ארוך במיוחד... תרגישי טוב. אפרת.

תודה לך יוליה, אני מהוד השרון, ואני בקופ"ח מאוחדת אשמח לקבל טיפול בכל עיר בשרון, אם זה מה שאצטרך.... תודה, ליז.

זה לא אפשרי. כל עוד ההורים שלך הם גם אפוטרופסים עליך פסיכיאטר לא יכול לבדוק אותך בלי אישור שלהם. לכן כדאי לשתף את ההורים במצוקה ולפנות למרפאה בשלוותה שיש להם מרפאות לנוער ומבוגרים כאחד שבהם ניתן לקבל טיפול טוב ללא תשלום (לתושבי השרון-שומרון). תשתפי את ההורים שלך במצוקה רק בשביל שיסכימו שתקבלי טיפול שלא יעלה להם כסף.

ליז שלום אני מציע שתמשיכי בטיפול אצל העובדת הסוציאלית ותמתיני עוד חצי שנה כדי לקחת את הכדורים, זאת במידה ואכן את עומדת על כך שאינך רוצה לספר להוריך. אני לא רואה דרך אחרת לפעול מאחר ומיצית פחות או יותר את כל האפשרויות שיש. בכל מקרה, ראי את הודעתה של יוליה ואם יש פתרון אני גם אשמח לדעת עליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, מזה הרבה זמן שמתי לב שעם בא החושך אני "מתהפכת" עולות בי מחשבות מדאיגות מחיי היום יום שנראות לי באותם רגעים כבעיות רציניות עם השלכות פטאליות. תיפקודי בזמנים אלו נפגע, ואני חשה שגם בן זוגי "נופל" כשהוא שם לב שאני "נכבית". יום למחרת המחשבות הלו נראות לי מינוריות ביותר, והכל נראה שוב אופטימי ושמח פרט להרגשת המרירות מהאוירה שיצרתי ערב לפני. האם זאת תופעה מוכרת? האם יש דרך להתגבר עליה ללא תרופות?

היי האם חווית איזשהיא טראומה או משהו דומה בעבר בשעות הללו?

הי לא שזכור לי משהו מיוחד

תנסי טיפול פסיכולוגי אך אני עם כדורים

כלומר, זה לא קורה לי כל לילה, אבל יש לי תקופות שאני פשוט מרגישה שאני שני אנשים שונים. ואני מחכה לבוקר, כי בבוקר אני שפויה, אופטימית, מעשית ולכן שקטה וגם שמחה. הלילות לעומת זאת קשים לי הרבה פעמים. פעם הייתי בסיני עשרה ימים, וכל פעם שהשמש היתה שוקעת הייתי ממש בדאון מזה לכמה שעות. פחדים, התנהגות לא שפויה. האמת - אני עד היום לא הצלחתי לרדת לעומק העניין...

אורית שלום הלילה מעורר קשיים החל מהילדות המוקדמת בהקשרים שונים. יש בו פרידה מההורים בילדות, יש בו פרידה מהעולם שזה סוג של מוות, יש בו חושך ועוד רכיבים רבים שאפשר לציין אותם כמעוררי חרדה. התופעה אינה נדירה וקוראת רבות גם בגיל המבוגר. לרוב אפשר לטפל בענין ללא תרופות בעזרת טיפול פסיכולוגי, במיוחד אם אין ברקע בעיות נוספות. צריך להיכנס לעניין ולהבין אותו טוב יותר. לאור זה אפשר יהיה לתכנן את הטיפול המתאים. קשה לי לומר מראש איזו גישה הכי מתאימה כיוון שזה תלוי באבחון. תוכלי לקרוא במאמרים השונים המצורפים משמאל תחת סמל הפסיכולוגיה (האות היוונית פסי) על שיטות שונות שבוודאי אחת מהם עשויה להתאים ולעזור לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! סבלתי לאחרונה מ4-5 התקפי חרדה לקחתי יומיים "קסנאקס" (כדור כחול) והרגשתי יותר טוב(לא יודע אם מהכדור? או עצם זה שדיברתי עם הפסיכיאטר,פעם ראשונה) אבל הכדורים עשו אותי כמו סמרטוט. הוא נתן לי גם "קסנאגיס" שגם עייפו אותי אז הפסקתי עם שניהם ואני 3 ימים ללא התקפים אבל קצת בדיכי+בחילות\אי יציבות. האם יש מצב שאני יכול בעצם להתגבר על המצב לבד או בטיפול פסיכולוגי ללא כדורים? למרות ששורה תחתונה מדובר בחומר שחסר במוח(הגוף יכול ליצר אותו לבד?)

גיא שלום חרדה איננה רק ביולוגית ולכן רצוי לטפל בה בכלים פסיכולוגיים בשילוב עם טיפול תרופתי. אני מצרף מאמר על חרדה שאולי יתן תשובות מדויקות יותר על אופי הבעיה. בטווח הארוך לא כדאי להשתמש בקסנקס מאחר והוא ממכר. יש תרופות אחרות שאינן ממכרות. תוכל להתייעץ על כך עם הפסיכיטאר שלך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא מאמינה שכל דבר צריך לדחוף כדורים.. אני מציעה לך לגשת לשיחות, לפנות למדיטציה או ללמוד סוג של הרפייה, ולמצוא מה מרגיע אותך. אולי ספורט, או פעיליות אחרות. ליצור לעצמך סביבה נעימה ותומכת..לעשות מה שעושה לך טוב. באם המצב קשה, ניתן לחשוב ולבדוק אופצייה של כדורים.

היי, בעבר טופלתי בביו פידבק ללא כדורים וזה עזר למרות שפחד מגבהים/טיסה בעקבות התקפי החרדה לא עברו. כיום לאחר 4 שנים חזרו התקפי החרדה וממש הגעתי לדרגות סבל שלא יכלתי יותר. הלכתי לפסיכולוגית כי חשבתי שזה יעבור אך נשברתי והלכתי לפסיכיאטר. נתן לי סרוקסאט (נגד חרדה ודיכאון) ולוריוון להרגעה לשינה בלילה. קסאנאגיס נתן לי רופא המשפחה אז ועכשיו אך זה ממכר ואכן עשה אותי סמרטוט ואפתית. אם התקפי החרדה עברו ונראה לך שתוכל להתמודד רק עם פסיכולוג תנסה קודם ללא תרופות, אך אם הסבל גדול לא שווה לסבול. אשמח לייעץ בכל דבר [email protected]

שלום, אני במצוקה בת 33.5 רווקה גרה בבית ההורים האווירה בבית חולה,אבא סובל מדיכאון קשה מאוד סגור ועצבני ההורים פנסיונרים,וכן מאוד שמרנים פרימטיבים ולא מתפשרים חונכתי לכבד אותם וזה דפק לי את החיים כי הכל שקר וכזב אני סובלת מאחר ועברתי מסע בתוך עצמי,המודעות רק עוללה לי בעיות ניסיתי להבהיר את רגשותיי להוריי אך אין עם מי לדבר... אני לא מסוגלת לקשור קשרי חברות שלא נדבר על זוגיות אני לא עובדת רק אובדת עצות גם גיליתי כי כל חיי ברחתי אל חייהן של החברות שלי שהתאהבתי בהן וכיום אני בחיי לבד בלי כלום רק מבטם המאוכזב של הוריי איך הגעתי עד הלום ואין באפשרותי לשלם שכר דירה כי אין לי כסף מה עושים? לאן בורחים הפעם?

אני קוראת את המכתבת הכואב שלך.. צר לי על החיים שאת עוברת.. מה שכן, עושה רושם שנמאס לך מהמצב ואת מעוניינת בינוי כלשהוא. טיפול יכול לתת לך גב והבנות למה שתעשי הלאה ולדחוף אותך לשינוי. ניתן דך קופת חולים, אך קודם עלייך למצוא עבודה. עבודה כלשהיא רק על מנת שתוכלי לחסוך מעט ולהרשות לעצמך טיפול והתקדמות לעצמאות. אל תוותרי, גם אם העבודה היא קשה. אינך מחויבת לחיות את חיי הורייך לנצח. ובכלל. תני לעצמך צאנס להיות מי שאת ולהתפתח למה שאת רוצה להיות. אני מאחלת לך בהצלחה....לאט לאט אני מאמינה שעם הרבה רצון ותמיכה של איש מקצוע(תחילה) תוכלי להתחיל חיים חדשים, חיים שיותר מתאימים לך.

יש לי חברה שהיא כמעט בת גילך וגם היא יושבת וחושבת אייך לצאת מהפלונטר הזה של ההורים. העניין הוא שכל מה שאת צריכה הוא לבחור. את יכולה להמשיך לכבד את ההורים שלך אבל להמשיך בחייך וכמו שהלוחמת אמרה הצעד הראשון הוא למצוא עבודה. העבודה לא תתן לך רק את האפשרות לחסוך כסף לדירה אלא בנתיים היא תוציא אותך מהבית לכמה שעות ביום זהו יופי של איוורור בנוסף לזה תנסי לחפש לך בחיים את הדברים הקטנים ופשוט תנסי לקיים אותם כמה שיותר אם אלו מחשבות שעושות לך טוב או אפילו יצירה חוגים מסויימים... מה שנקרא להרים את הראש מעל המים עד שתגיעי לחוף מבטחים. ואם את צריכה רעיונות ותמיכה יהיו כמה שישמחו לעזור לך...

יש לי חברה שהיא כמעט בת גילך וגם היא יושבת וחושבת אייך לצאת מהפלונטר הזה של ההורים. העניין הוא שכל מה שאת צריכה הוא לבחור. את יכולה להמשיך לכבד את ההורים שלך אבל להמשיך בחייך וכמו שהלוחמת אמרה הצעד הראשון הוא למצוא עבודה. העבודה לא תתן לך רק את האפשרות לחסוך כסף לדירה אלא בנתיים היא תוציא אותך מהבית לכמה שעות ביום זהו יופי של איוורור בנוסף לזה תנסי לחפש לך בחיים את הדברים הקטנים ופשוט תנסי לקיים אותם כמה שיותר אם אלו מחשבות שעושות לך טוב או אפילו יצירה חוגים מסויימים... מה שנקרא להרים את הראש מעל המים עד שתגיעי לחוף מבטחים. ואם את צריכה רעיונות ותמיכה יהיו כמה שישמחו לעזור לך...

שלום אינך יכולה לברוח מעצמך, תפגשי אותך שוב ושוב. מאחר ומדובר במכלול של בעיות שכל אחד בפני עצמה מורכבת נדרשת כאן תוכנית ארוכת טווח שמטפלת ברכיבים השונים כל אחד בנפרד. למעשה הגעת כרגע למצב של חוסר תפקוד מוחלט וממצב כזה אי אפשר לקפוץ מייד לשיפור מוחלט. אני לא בטוח האם גם לך אין דיכאון ברמה כזו או אחרת. אינני יודע איזה סוג טיפול עברת והחמיר את מצבך, אבל די ברור שאת זקוקה לעזרה מקצועית חיצונית ושלא תצליחי כעת לעשות הכל לבדך. אני מציע להתייעץ עם פסיכיאטר כדי לבדוק האם יש צורך בטיפול תרופתי שיוכל לתת לך כוחות רבים יותר להתמודד ובמקביל לבדוק אילו סוגי טיפול את יכולה לקבל במסגרת השירות הציבורי, בין אם פסיכולוגי ובין אם איש מקצוע אחר כמו עובד סוציאלי וכו'. העניין הוא להתחיל לעשות משהו ולא להשאיר את המצב סטאטי כפי שהוא כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כמו שד"ר קפלן כתב, נראה שיש לך כמה בעיות מה שהופך את הכל למורכב, ואת החיים שלך לתקועים. לדעתי יש לטפל דברים, בכולם, אבל יש גם סדר פעולות. גם אם אינך יכולה לעבוד עכשיו, עבודה צריכה לקבל עדיפות על פני יצירת קשר כזה או אחר עם ההורים או עם אנשים אחרים. עבודה היא עצמאות, עצמאות היא חיים בוגרים. עבודה מאפשרת גם יחסים יומיומיים עם אנשים ויכולה להביא לשיתוף פעולה, ידידות, ואף לחברות. לכן, לדעתי, גם אם כל השאר לא מסתדר, ולא מתקדם, ונראה מאד רע - את צריכה למצוא את הדרך, האיטית והבטוחה, להגיע לעצמאות כלכלית. זה א'ב'. בהמשך, כשיש לאדם בסיס, הוא יכול לטפל לאט לאט בכל מיני דברים אחרים. אם אין אוכל, (אני מבינה שיש לך אוכל, כמובן) קשה מאד לטפל בנפש. ואז הנסיון לטפל בנפש יכול ליצור גם סיבוכים. זאת כמובן רק דעתי הפרטית, והכרגיל קצת שחור לבנית.

תודה לד"ר אורן ולכולם

להתקפי חרדה ודיכאון מה היית ממליץ-טיפול פסיכודנאמי או קוגנטיבי-התנהגותי?

אורטל שלום הבעיה שתיארת היא די כללית ולמען האמת אני לא חושב שכותרת שיטת הטיפול היא באמת המפתח לפתרון. רוב המחקרים מדברים על כך שהצלחת הטיפול תלויה במיוחד בכימיה האישית בין מטפל למטופל. הייתי מבקש המלצות על פסיכולוגים טובים ומנסה להגיע לאיש מקצוע רציני. לאחר אבחון של הבעיה יהיה אפשר להציג בפניך את אפשרויות הטיפול. לכן לא משנה לדעתי לאיזה גישה תפני כעת, העיקר שתמצאי פסיכולוג שאת סומכת עליו ומרגישה נוח בנוכחותו. בהמשך הוא כבר יכוון אותך הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

1. אתר רציני ראשון וחדש בעיברית הולך להיפתח בקרוב שנושא טריכוטילמניה - תלישת שיער. האתר יורכב משני חלקים שאחד תיאורתי (מאמרים ומחקרים שתורגמו לעברית), והחלק השני מסיפורים אישיים (אנונימים) שאנשים התנדבו לכתוב. (שיתארו את הבעיה, הסימפטומים, דרך ההתמודדות, טיפולים שעזרו וכו') כל המעוניין להצטרף ולעזור מוזמן לכתוב לי לכתובת הדואר האלקטרוני שמצורף למעלה. 2. קבוצת תמיכה הולכת להיפתח בקרוב (נרשמו כבר 30 משתתפים). מי שמעוניין להצטרף ולשמוע פרטים מוזמן להתקשר לגלי - 064-874874

גלי שלום בהצלחה במיזם החשוב. אנא פרסמי את כתובת האתר כשיעלה לאויר בברכה ד"ר אורן קפלן

אחראית האתר ופותחת קבוצת התמיכה הן שני נשים שונות. תודה על הברכות ואם למישהו יש הצעות, רעיונות, דברים שהיה רוצה למצוא באתר - אני אשמח לשמוע. תודה רבה

לפני כשבועיים נפגשתי עם בחור שמאוד מצא חן בעני לאחר הפגישה הראשונה נפגשנו עוד פעמיים ולצערי אחרי שלוש פגישות הוא התקשר ואמר שלא מתאים לו. אני לקחתי את זה מאוד קשה, לא ידעתי איך להתמודד עם האכזבה, כמובן התחלתי להשליך את הסיבות על הצורה החיצונית שלי ואולי בגלל שאני שמנה הוא לא רוצה אותי? שאלתי אלייך כיצד מתמודדים עם תחושות הכישלון?

לשיר החמודה זה בסדר להתאכזב מדחיה , אין אדם שיקבל את זה בשמחה במיוחד לאחר שציפה. יהיו עוד אנשים שידחו אותך כפי שאת בודאי תדחי אותם. בסופו של דבר תמצאי את אושרך-אני בטוחה. עדיף לך להיות בקשר טוב עם אדם שמעונייך בו כמוך. בינתיים , זה בסדר להרגיש קצת "דיכי" אבל אל תכנסי לזה יותר מדי. צאי, תפגשי, תשמחי ובהצלחה.

שיר שלום הבעיה עם האכזבה איננה שהיא מתרחשת, כיוון שזה הדבר הטבעי ביותר, אלא שהיא מורחבת לתחומי חיים נוספים. נסי לקבל שמקרה הנוכחי זה לא הסתדר. אני לא טוען שזה לא קשור אליך לחלוטין, אבל ללא ספק זה קשור רבות לבחור, להיסטוריה האישית שלו ולאישיות שלו ואין מה לעשות, בפגישות זוגיות יש גם מרכיב של מזל. יש לקוות שהמפגש הזוגי הבא יהיה מוצלח יותר ואם תצליחי להתבונן על כך עם פחות ביקורת עצמית הדברים יראו פחות קשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי שיר זוגיות וקשרים זה עניין של זמן ואני יכולה להגיד לך, שלפעמים חושבים שזה משהו בנו, כאשר אלו בכלל עניינים של הבחור/ ה מולינו. תמשיכי לצאת ולהכיר, ותמצאי מישהוא שיקבל אותך כמו שאת ואת אותו כפי שהוא. גם אם זה קשר שמיועד להיות קשר קצר. לא להרים ידיים:)

אין לך מושג כמה הזדהיתי עם מה שכתבת אני בת 30, יוצאת המון לפגישות. חלק מהבחורים, אני לא רוצה וחלק לא רוצים אותי. זה לא קשור רק לחיצוניות, חיצוניות זה רק רושם ראשוני, ניתוק קשר יכול לקרות מאלף סיבות. אם הוא לא היה רוצה אותך בגלל איך שאת ניראית, הוא לא היה יוצא איתך פעם שנייה...יכול להיות שהוא עשה חושבים ומצא שזה לא מתאים,,, כמו שאת היית יכולה לעשות את אותו הדבר לגביו או לאחרים. אני מבינה אותך שהתאכזבת ניסית לשאול אותו למה הוא לא רוצה לצאת איתך? יכול להיות שהוא פשוט לא המזל שלך ואין לך מה לחשוב עליו בכלל תאמיני בעצמך ותחשבי על זה שאם הוא הלך זה הפסד שלו

אין לך מושג כמה הזדהיתי עם מה שכתבת אני בת 30, יוצאת המון לפגישות. חלק מהבחורים, אני לא רוצה וחלק לא רוצים אותי. זה לא קשור רק לחיצוניות, חיצוניות זה רק רושם ראשוני, ניתוק קשר יכול לקרות מאלף סיבות. אם הוא לא היה רוצה אותך בגלל איך שאת ניראית, הוא לא היה יוצא איתך פעם שנייה...יכול להיות שהוא עשה חושבים ומצא שזה לא מתאים,,, כמו שאת היית יכולה לעשות את אותו הדבר לגביו או לאחרים. אני מבינה אותך שהתאכזבת ניסית לשאול אותו למה הוא לא רוצה לצאת איתך? יכול להיות שהוא פשוט לא המזל שלך ואין לך מה לחשוב עליו בכלל תאמיני בעצמך ותחשבי על זה שאם הוא הלך זה הפסד שלו

אין לך מושג כמה הזדהיתי עם מה שכתבת אני בת 30, יוצאת המון לפגישות. חלק מהבחורים, אני לא רוצה וחלק לא רוצים אותי. זה לא קשור רק לחיצוניות, חיצוניות זה רק רושם ראשוני, ניתוק קשר יכול לקרות מאלף סיבות. אם הוא לא היה רוצה אותך בגלל איך שאת ניראית, הוא לא היה יוצא איתך פעם שנייה...יכול להיות שהוא עשה חושבים ומצא שזה לא מתאים,,, כמו שאת היית יכולה לעשות את אותו הדבר לגביו או לאחרים. אני מבינה אותך שהתאכזבת ניסית לשאול אותו למה הוא לא רוצה לצאת איתך? יכול להיות שהוא פשוט לא המזל שלך ואין לך מה לחשוב עליו בכלל תאמיני בעצמך ותחשבי על זה שאם הוא הלך זה הפסד שלו

שלום לכולם, מעט רקע: אנו הורים לילדה בת שנה וחצי, בת ראשונה.. בחודש האחרון יצא שבתי לא הרגישה טוב ואיכשהוא, כנראה מתוך רצון שלי (פחות שלה) לקחתי אותה למיטתנו.. הילדה, כנראה, מהפעמיים שלוש הספורים הללו – התרגלה! בכל אופן, בשבוע האחרון היא חלתה באבעבועות וביומיים שלושה הראשונים של המחלה נתנו לה להירדם איתנו במיטה ואח"כ מעבירים אותה למיטתה (רק כשהיא רדומה, כמובן!, אחרת יהיה סרט) ביום הרביעי כשהיא כבר הרגישה הרבה יותר טוב, החלטנו שאנחנו מתחילים להחזירה למסלול רגיל (הווה אומר; בקבוק במיטה ולישון. ביום הראשון, היא פשוט צרחה בלי הפסקה במשך שעה ולבסוף נרדמה בלי לשתות מהבקבוק (אחרי שעה של בכי היא עדיין בכתה מתוך שינה בכי קטן כל פעם לסירוגין – נדמה היה מתוך היעלבות כנראה!) ביום השני אותו דבר- היא פשוט לוחמת וחזק! ביום השלישי – שזה אתמול! כנ"ל… ושוב לפנות בוקר … הערה: אני נכנסת מדי פעם ומנסה להסביר ואיך שאני הולכת היא בהיסטריה של בכי.. הפחד שלנו הוא שאנחנו נגרום לה לטראומה מהחדר והמיטה שלה.. כי מה שקורה עכשיו זה שאיך שאני מכניסה אותה לחדר היא כבר נתלית עליי בהיסטריה של בכי.. מאוד… מאוד… מאוד קשה לנו! שאלתי: האם אנו פועלים נכון?? ומהי הדרך?? האם מה שקורה לה לגיטימי? אנא עיזרו לנו.. תודה מקרב לב, ההורים ..

ט. שלום הרגל מיטת ההורים מפתה מאוד ובקלות הוא יכול להפוך להרגל שלא ניתן היה להפסיקו. עם כל הקושי שבעניין תהיו חייבים להחזיר אותה למיטתה. אחת האפשרויות למצב ביניים הוא לשים מזרון על הרצפה ליד המיטה שלה ואחד מכם ישכב לידה, לפחות עד שהיא נרדמת בימים הקרובים. גם את ההרגל הזה יהיה צריך להפסיק אבל זה יהיה יותר קל מתוך חדרה שלה. כמו כן, אפשר להתחיל להנהיג טקס שינה בו מתרחצים, אוכלים, נכנסים למיטה, שומעים סיפור, נרדמים. הטקס חשוב ורצוי לשמור על כלליו. ילדים צעירים אוהבים פעמים רבות לשמוע את אותו סיפור או אותו שיר לפני השינה. יתכן שאם חווית הפרידה תהיה קלה יותר היא תוכל לוותר על מיטתכם במהירות רבה יותר. בכל מקרה, לא כדאי לתת לזמן לעשות את שלו. הוא לא יעשה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן היקר, ראשית תודה על התשובה המפורטת.. אבל!! , כפי שציינתי - היא לא מוכנה להיכנס לחדרה.. ואגב ה"טקס" שדיברת עליו היה מונהג והוא ממשיך להיות מונהג עד הקטע של הכניסה לחדרה.. כרגע, המצב הוא שאנחנו תקועים עם קטע השינה ומה שקורה (כדי למנוע טראומה ) הוא שאנחנו מכבים האורות בבית והיא יושבת איתי או עם אביה בסלון עד שהיא נרדמת לבד ואז מעבירים אותה בזהירות לחדרה. אין בעיה ל"התעקש" - יש בעיה עם מה שקורה מזה ... אני לא מעוניינת לפתח לה את התכונה הזאת.. במידה ויש לך עוד רעיונות - נשמח!!ושוב תודה..

עוד חודש פחות חמישה ימים אני אצטרך לדגור מעגל. אחד הקשיים בחיי. עברתי לפני שנה הפלתי ואני לא מצליחה לשאוב את הכוחות להמשיך הלאה להיפך, אני נרקבת יחד עם התינוקת המתוקה שהיתה לי בבטן. לאחרונה קיבלתי פרוזק מהפסיכולוג שלי. השאלה אם זהו הפתרון הנכון לגרום לי לעמוד על הרגליים. אני מרגישה כאילו יש לי מניה דיפרסיה במינון נמוך. אני מגיעה להייפרים גורדי שחקים ולנפילות קשות מנשוא. כדאילקחת כימיקלים?

שלום יוליה, אני מצטערת לשמוע על הכאב שסבלת ואת סובלת. חשבתי לבקש ממך לדמיין שיש לך חברה מאד קרובה, או אולי אפילו בת, שקרה לה מה שקרה לך. מה היית מייעצת לה לעשות? איך היית חושבת שהיא יכולה להחלים מבפנים? איזו צעדים ושלבים את חושבת שהיה עליה לעבור כדי להגיע מחדש למקום שבו האבל לא יגבר על שימחת החיים? לפעמים ככה אפשר להבין משהו לגבי הדבר שבאמת הכי יעזור לנו...

יוליה שלום התיאור שלך קשה ונשמע שאת מתמודדת עם סוג כזה או אחר של דיכאון. הטיפול התרופתי נחוץ במקרים כאלה בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. אני מציע לקבל את הצעת הפסיכולוג. לדיכאון יש היבט ביולוגי ולא רק פסיכולוגי. תוכלי לקרוא את המאמר הרצ"ב על דיכאון http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, עברה עליי ילדות קשה וטראומטית , נהגתי לרוב להשתמש בדמיון על מנת לברוח מהמציאות הקשה , לדוגמא הייתי מדמיינת שאבי סופרמן , שאני מפורסמת וכו' לרוב הייתה הבריחה לסיפורים טובים עם סוף טוב, השנים חולפות בהן הייתי בטיפול כ 7 שנים אצל 2 מטפלים שונים , פתרתי בעיות רבות והגעתי לתובנות רבות , נישאתי לאחרונה והמציאות בה אני חיה היום סבירה , ימים טובים יותר ופחות טובים למרות הכל יש לי בעיה מטרידה אותי , הדימיון היום לוקח אותי למקומות קשים כמו מוות של הורי , בעלי , שאני נמצאת בהלוויה וכולם מנחמים אותי , שקורה לבני בן שישה חודשים דברים נוראים , השבוע עמדתי ליד החלון עם שבני על ידי ועבר לי בראש באם הוא יפול מהחלון ומהר מאוד זזתי ממנו , כאילו קיימת אצלי איזה במה אחורית שבה מתנהלות כל המחשבות האיומות האלה בלי יכולת לחזור ולהשתמש בדימיון לסיפורים טובים , מחשבות אלה התחילו לפני לידת בני , כך שאני לא חושבת שיש קשר ללידה אודה לך על תשובך

שלום לך אני מאוד מבינה אותך למרות שאני לא חושבת שיש קשר ישיר להתעללות שעברת בילדותך אומנם גם לי לא היו חייים טובים אך היו סבירים וגם אני מרגישה את ההרגשות שעוברות בך אני אם חד הורית שאבי הילד לא בקשר איתו ותמיד מקוננת בי המחשבה מה יקרה אם יקרה לי משהוא אם יקרה לילד משהוא מחשבות על מחלות קשות אסונות וכו אני חושבת שזה נובע מהמצב בו אנו חיים ומכל הדברים שסובבים אותנו יום יום שומעים על אסונות ובתת מודע מקונן הפחד שאסון לא יפגע בנו ושניהיה תמיד בריאים אני מבינה אותך כי כאשר אתה הופך להיות הורה האחריות שעל כתפיך מאוד כבדה אם כל האהבה שיש בזה זה לוקח המון כוחות נפשיים לכן אני יכולה רק להגיד לך תנסי לחשוב רק דברים טובים וכך יהיה יום טוב מירית

צחית שלום הדמיון הוא המפלט המוכר ביותר למצבי טראומה. לתוכו נמלטים בעת מצוקה, אך הוא גם עלול לייסר בדיעבד ולהחזיר פלשבקים מהאירועים הקשים וממחשבות טורדניות על מה שעלול לקרות. הייתי מתייחס לעניין כמו סוג של פוסט טראומה, ודווקא לאור העובדה שכבר עברת טיפולים ארוכי טווח מציע על תהליך שהוא ממוקד במהותו ולכן עשוי להיות קצר מועד, וזהו טיפול בשיטת EMDR. תוכלי לקרוא על הגישה בקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, מאז שאימי נפטרה ( 3 חודשים ) אבי אינו ישן בביתו אלא אצל בנותיו/אחיותי הנשואות. אבי בן 67, יצא לפנסיה בעקבות נתוח מעקפים שעבר לפני מספר חודשים. הוא לא עובד וגם לא יכול לעבוד בעבודה פיזית מבחינה בריאותית.בימים האחרונים נראה שהוא בדיכאון, מבקש לחזור לביתו אך לא מסוגל.( במשך היום הוא בבית ורק בערב הוא ישן אצל אחת מבנותיו).ניסתי לפנות למועדון לפנסיונרים בתקווה למצוא לו תעסוקה כלשהי ושכך יהיה טעם לחייו אך ללא הועיל. כל המועדונים בהם ביקרתי לא מתאימים לו מבחינת האוכלוסייה שנמצאת שם.מצבו הכספי של אבי אינו טוב, הוא מתפרנס מהקיצבה של הבטוח הלאומי בלבד. כך שגם דבר זה מקשה הוא לא יכול להרשות לעצמו מותרות. אני פונה בבקשה לעזרה, איך אפשר לעזור לו לא לשקוע בדיכאון? איך אפשר לעזור לו לחזור לישון בבית ולהרגיש בטוח, איך אפשר לנסות להכניס טעם לחייו? אודה על מציאת כיוון כלשהו באם זה מועדון או התנדבות וכו'. בברכה, שחף

האם הוא יכול לכתוב? כתיבת סיפור החיים, אפשר עם עזרה של מישהו שעוסק בכך, יכולה לספק תעסוקה ועניין. זה כמובן תלוי באישיות שלו. ואין בכך פרסום עצמי, למרות שאני עוסקת בכך :) מחשבה אחרת היא כל עיסוק יצרני שיכול לתרום לו או לקרובים לו. האם הוא יכול לשמש כביביסיטר? לקחת לפעמים ילדים מהגן? וכו'? הוריי, שאינם צעירים בהרבה מאביך (כן, אבי למעשה בן 68) עוזרים לאחותי ולאחי בטיפול בילדים, לפעמים הנכדים גם נשארים לישון וכו'. כמובן שזה קשה יותר לבד, וקשה יותר כאשר המצב הגופני חלש, אבל אולי בכל זאת יש מקום לא רק להיות מטופל ונעזר אלא לעזור.

שחף שלום אני חושב שכדאי להתייעץ עם איש מקצוע שמתמחה בתחומים הללו ולנסות להפגיש את אביך עימו. עובדים סוציאליים עוסקים בנושא רבות. יש כאן תהליך של עיבוד אבל, התמודדות עם דיכאון וחרדה בעקבות האבל, וחזרה למסלול של חיים סדירים תוך מילוי תוכן בחיים הללו. ללא הכנסת אביך למסלול שכזה יש סכנה של ממש לשלומו. המצב הגופני תלוי לא מעט בחוסן הנפשי שכן המערכת החיסונית של הגוף נתמכת ע"י הבסיס הנפשי. ניתן להיעזר בעובדים סוציאליים של קופת החולים או היחידה לשירותים חברתיים. כמו כן ניתן להתייעץ עם עמותות לקשיש שמופעלות ע"י ארגון אש"ל. יש להם גם כמה קווי ייעוץ המופעלים ע"י עובדים סוציאליים. כל אלו שירותים בחינם או בעלות נמוכה ביותר. רצ"ב קישור לאתר אש"ל http://www.eshelinfo.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

.

אוף. מה עושים במקרה של דימוי עצמי נמוך בטירוף? איך יוצאים מזה??? אל דאגה. אני לא מחפשת פה תחליף לפסיכולוג. אני בטיפול פסיכותרפוייטי וכן פסיכיאטרי. אנינ לוקחת ליתיום כבר שנים רבות וכרגע גם ציפרמיל עקב דיכאון אחרי לידה. המצב בהחלט משתפר אבל הדימוי העצמי לא ממש עולה...... אשמח לכל עצה שהיא. רוצה כבר להפסיק לחשוב שכולם יותר טובים ממני...

ארזי שלום אני לא חושב שיש לכך פתרון מהיר, בדיוק כמו שאת כותבת. טיפול פסיכולוגי ותרופתי שאת לוקחת אמור לטפל בבעיה המרכזית שעימה את מתמודדת. יתכן שהיא תוצאה של הדימוי הנמוך ויתכן שהיא הסיבה לדימוי הנמוך. בכל מקרה, צריך שהמצב יתייצב והחוסן הנפשי שלך יתחזק ובמצב כזה באופן טבעי הדימוי העצמי ילך וישתפר. הוא לא עומד בפני עצמו, הוא תוצר של הרבה דברים שקרו ויקרו לך בחיים. אני מציע להעלות את הנושא עם המטפלים שלך מתוך הבנה שזה תהליך ארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, אני כבר שלושה חודשים בטיפול פסיכולוגי הגעתי לבעיה לא מאוד גדולה אך שהציקה לי ומשום מה הפסיכולוגית שלי נוטה להתייחס יותר לבעיה אחרת שלי שלא בשבילה הגעתי לטיפול. זה נכון שהבעיה היא מנסה לגעת בה חמורה יותר אך אין לי חשק לגעת בזה יותר נכון כח נפשי לעסוק בזה. אני מציינת מידי פעם שזו לא מטרתי ואז היא עוברת נושא אך כל כמה פגישות היא מנסה לעלות זאת שוב, יש לציין שהעלת הנושא שאני לא רוצה לעסוק בו גורמת לי לנדודי שינה. כיצד ניתן להבהיר לה שאני מתכוונת ברצינות שאיני רוצה לשוחח על כך? שאלה נוספת: אין לי בעיה של בטחון עצמי אך אני איני מסוגלת לרקוד וכד' , יש לי תחושה שאני מאבדת את התחושה שלי, יש לכם מושג ממה בעיה כזו נובעת תודה מראש יעל

היי יעל אינני יודעת מהי הבעיה שגורמת לך לנדודי שינה. אך אני מציעה לך להבהיר שוב למטפלת שלך שקשה לך רגשית מדי עם זה. היא צריכה לכבד את זה ולדעת שדברים לוקחים זמן ויייתכן שעוד כמה חודשים תהיה יותר פנויה ופחות מאוימת לדבר על הבעיה ההיא. זה צורך שלך...

אולי תדעי יותר טוב אם את באמת רוצה להניח לנושא אם תדמייני מצב שבו הפסיכולוגית מניחה לכך לחלוטין ומותירה לך להעלות את הנושא כאשר תרצי בכך. אם הדמיון גורם לך לתחושה טובה, יכול להיות מאד שאת באמת לא בשלה לדבר על הנושא, אך נסי לראות האם לא תתאכזבי אם המטפלת שלך תניח לנושא. בכל מקרה, טיפול פסיכולוגי זה דבר מוזר ביותר. לעיתים העלאת הנושאים למודעות יוצרת תחושה של יותר בעיות, ועצם ההתעסקות אינה מאפשרת למנוחה. איכשהו צריך לנווט בין הטירדה שהטיפול יותר, לתמיכה וצמיחה שהוא מאפשר. לגבי לרקוד - נסי לרקוד יותר לבדך בבית. הגוף יתרגל לחוש את עצמו בריקוד. שימי מוסיקה איטית ונועי איטה, שימי מוסיקה קצבית, ותתפרעי. לאט לאט תלמדי להכיר את הגוף שלך, איך הוא אוהב לזוז, מה מדליק אותו ואיפה את בכל העניין. אחד הדברים המהנים בריקוד הוא מצב בו זה לא את שרוקדת ומפעילה את הידיים והרגליים, אלא שאת רק מתבוננת במה שהגוף חפץ לעשות. לפעמים זה ממש מפתיע מה מתחשק לגוף לעשות. בקיצור, להתנסות בכך עם עצמך נראה לי כמו התחלה טובה של ידידות נפלאה.

במידה והיא תניח לנושא אני לא יעלה אותו. זה נושא כאוב בשבילי, ולא הגעתי לטפל בו. אין לי את הכח לסבול את הכאב של לגעת בנושא זה. ונדמה לי שלכן היא אינה מרפה מזה. מה שמפריע לי זה שאני הודעתי שאני רוצה להפסיק את הטיפול(בגלל בעיה טכנית שלא קשורה אליה) ובפגישה שלאחר מכן היא העלתה את הנושא הזה וכך נוצרה אצלי תחושה שאני לא יכולה לעזוב אותה כשאני מעורערת כל כך, לפני שהיא העלתה נושא זה הרגשתי שלא כל כך נורא אם אני יפסיק את הטיפול. אני לא מבינה מדוע היא עשתה זאת כמה פגישות לפני סיום......... כמובן שיתכן שאני ישנה את דעתי בעקבות כך. אבל זו לא היתה מטרתי

יעל שלום כתבת כותרת להודעתך: כן לגעת ולא לגעת. נשמע שזה המצב והוא קשור רק לפסיכולוגית. אולי ברמה גלויה את לא רוצה לעסוק בבעיה העמוקה יותר אבל זה פשוט קורה. יתכן שהפסיכולוגית מזהה משהו ואיננה יכולה להימנע מקישור אותו נושא שאפילו לא יכולת לציין מהו. במצבים כאלה קורה הרבה פעמים שהטיפול לא שורד. קשה לומר לנפש לא. היא לא מבינה שפה כזאת. ברגע שאת מתחייבת לטיפול פסיכולוגי לא ברור שאפשר לשלוט בענין. מאחר ולא תיארת מה הבעיה בגללה הגעת לטיפול ומהי הבעיה שאת רוצה לשים בצד, קשה לי לתת התיחסות ישירה האם המשאלה לטיפול מפוצל (כן לגעת ולא לגעת) הוא אפשרי. זה בוודאי נושא שכדאי שתדברי עליו ברצינות עם הפסיכולוגית, בלי קשר להחלטה האם תישארי או תעזבי את הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי יעל נראה לי שהעובדה שאת חווה נידודי שינה לאחר שהפסיכולוגית מגיעה לנושא הכאוב, מעידה על כך שהיא יודעת לאן לכוון את הזרקור.... לפעמים בטיפול צריכה להיות ירודה לצורך עליה. אל תכעסי על הפסיכולוגית, היא עושה מה שנראה לה שיהיה לך טוב ואם היא מתעקשת כנראה שישנה סיבה טובה לכך. את תמיד יכולה להגיד לה לא כשהיא מעלה את הנושא, אף אחד לא יכריח אותך לדבר, אבל אל תכעסי על זה שהיא מעלה את הנושא, אני בטוחה שזה לטובתך... מקווה שעזרתי מיכל

מיכל, תודה על תגובתך. יעל

אני נורא ביישנית.. אני רוצה עצה או כל דבר שיעזור לי לצאת מזה. תודה מראש

שלום ביישנות היא סימפטום חיצוני, הוא לא מתאם באמת את מה שקורה מבפנים. השאלה מה מסביר את הבישנות, האם היא מוחלטת בכל מצב או במצבים ספציפיים, האם היא משתנה בחברה מוכרת או לא וכו' וכו'. זה נושא שצריך להיכנס אליו לעומק ואז יהיה גם אפשר להתמודד איתו. יתכן שכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. לעיתים טיפול קבוצתי מומלץ במיוחד במצבים כאלה, אם כי מסגרת קבוצתית היא נדירה יחסית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 17. לפני כ שנתיים וחצי היה לו מקרה של התעלפות ועשו לו mri תקין וכן 3 בדיקות eegובכולם היה ממצא של "איטיות טמפורלית ימנית קלה לא קבועה" או eeg בשינה ואז נרשם "תרשים עירנות ושינה בעל הפרעות כללית איטית וחדה בעירנות. בשינה תקין" כשהיה בן 14 כשחום גופו עלה מעל 39 היו לו הזיות קשות (ראה נחשים יוצאים משקע החשמל או דימין שהוא רואה את אימו למטה ואף רצה לרדת מהחלון קומה 3 ) טיפלנו מול פרופסרים בבית חולים ללא תרופות ובימים אלה אמרו שניתן להפסיק להגיע לביקורות. ילד במגמה גבוהה בבית ספר תיכון מהטובים בתל אביב מתנהג בסדר. בחודשים האחרונים הוא עושה דברים שאין לו שליטה עליהם לדבריו. (באמצע הלילה לקח מפתחות של ריכבי ונתן לחברו לנהוג - לדבריו הוא מבין שטעה ולא הבין למה זה קרה לו. השיא היה השבוע לאחר המקרה הקודם שהוא הסביר את טעות השיקול דעת שלו, בשעה 2:30 בלילה הוא לקח את רכבי ללא רישיון נהיגה והמשטרה למזלנו תפסה אותו) האם יש קשר בין התופעה הבריאותית מבדיקות eeg לתופעות לא רציונליות או חוסר עשיה ללא חשיבה מוקדמת. (להזכירכם ילד לומד במגמה גבוהה בבית ספר מהטובים בתל אביב עולה לשמינית) תודה

מירי שלום את מתארת מצבים בהם יש רפיון של בוחן המציאות ועשית דברים קיצוניים. זה יכול לנבוע ממצב נפשי כלשהו או/ו מנטייה אישיותית. אני מציע לפנות למבדקים פסיכודיאגנוסטיים כולל דגש נוירולוגי. יש כאן שאלות פתוחות שהתשובה עליהם צריכה להינתן דרך אבחון רציני. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אדם שאוהב להתעמק במחשבות פסיכולוגיות על כל נושא שאני מתעסק בו בחיי היום יום אחד מהדברים שאני מתעסק בהם הרבה הוא תחום של עסקים והשקעות, גם בתחום הזה אני מרבה לחשוב ולהתבונן על הרובד הרגשי והנסתר שמתחת ומסביב למתרחש, האם אתה מכיר ספרים או אנשים שחקרו את השילוב של רגשות ופסיכולוגיה בעולם העסקים, אני מכיר כמה ספרים בודדים בעברית בנושא הזה אלא שרובם שטחיים מדי ועוסקים יותר בקיטלוג פשוט ולא יורדים לעומק....

יוני שלום הנושא רחב מאוד ויש עליו די הרבה ספרות. אכן בעברית יש מעט מאוד חומר, הרוב באנגלית. חומר בעברית תמצא בעיקר על תחום משאבי אנוש וכן על התנהגות צרכנים ושיווק. בתחום של פסיכולוגיה ופיננסיים ומערכות מידע יש הרבה פחות חומר בעברית וכאן אם זה מעניין אותך תצטרך לחפש באנגלית. אולי תתעניין במאמר הרצ"ב שפירסמתי לפני מספר שנים בכתב העת סטטוס http://www.psychologia.co.il/status2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד''ר אורן קפלן.... יש לי שאלה בנושא לימוד פסיכולוגיה אני עתה בן 18 וסיימת את הלימודים שלי ואני רוצה לדעת מה צריך כדי להתקבל לאוניברסיטה ללימוד פסיכולוגיה למשל איזה ציון עליי להשיג בבחינות הבגרות וגם בפסיכומטרי וכמה שנים זה לוקח כדי להיות פסיכולוג אני יודע שיש הרבה ענפים בפסיכולוגיה אבל רציתי לדעת בדרך כלל וכמה שנים למדת עד שקיבלת את התואר שלך אם אפשר כמובן אני אשמח לקבל תשובה מכל אחד בפורום הזה תודה רבה

אתה יודע מה מושך אותך ומעניין אותך בתחום? כי נראה לי שקשה מאד לקבל החלטות טובות לגבי העתיד אם אין הבנה ברורה של - עצמך - רצונותיך, כישוריך, הסיבות השונות שאתה רוצה דווקא את זה, ויחד עם זה גם לדעת מה זה "זה" - מה זה אומר להיות פסיכולוג. נראה לי הוא שלא כדאי להחליט החלטות גדולות מהר מדי, אלא באמת לבדוק דברים טוב. אתה יכול להכנס למשל לאתר האוניברסיטה העברית, ושם נותנים לך את סיכויי הקבלה לתואר ראשון בכל מיני תחומים. אתה צריך לדעת מה ציון הבגרות המשוקלל שלך (מה שאני מבינה שעדיין אין לך - אז תמציא משהו סביר), ואז אתה יכול לנסות לבדוק עם כל מיני פסיכומטרים אם אתה מתקבל... אני יודעת שעם הציונים הסבירים+ (שלי התקבלתי בקלות לפני כ-6 שנים! אך כיום - סתם מתוך סקרנות כשהכנסתי את הנתונים לא התקבלתי! מפתיע עד מטריד.

ידעתי שאת פסיכולוגית לפי התשובות המרגשות, עמוקות ויסודיות שלך בפורום הזה את עושה עבודה נהדרת אחת שקוראת את התשובות שלך.

שלום אינני מכיר את תנאי הקבלה כיום, אפשר לפנות לאוניברסיטאות ולמכללות ולברר שם את תנאי הקבלה שמשתנים בין מוסד למוסד. תמצא די הרבה מידע על לימודים באתר: http://www.yoram.co.il לימודי תואר ראשון אורכים שלוש ארבע שנים, לימודי התואר השני שנתיים שלוש, לאחר מכן נדרשות עוד 4 שנות התמחות. אני ביליתי 13 שנה באוניברסיטה בין התארים השונים אבל לא עברתי מסלול סטנדרטי. אני מציע לא לתכנן לטווח ארוך מידי כי אינך יודע בוודאות מה ימצא חן בעיניך בהמשך. כדאי להתמקד ברישום לשנה הראשונה של התואר הראשון עם ידיעה שאתה נכנס למסע חיפוש ורצוי להפעיל הרבה גמישות בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן