פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אדם בשנות העשרים לחייו, שיש לו חסכונות ונמצא זמן רב בחופש, תקופה לא קצרה מתוך בחירה לאחר תקופה של מאמץ קשה. כרגע חוץ מלעשות ספורט ויחסית להתמיד ולקרוא קצת, אין לו מוטיבציה לעשות דבר. הוא רוצה שינוי בכל מיני דברים אך לא מצליח להביא את עצמו לידי כך. חיפוש עבודה, קשרים וכו'. האם זה בהכרח אומר שהוא נמצא בדיכאון?

שלום זה כמובן לא אומר בהכרח שהוא בדיכאון, אבל זו אחת האפשרויות לפרש את המצב הקיים. מדובר בכל מקרה בצומת דרכים ויתכן שהדיכאון הוא רק צבע אחד בסיפור רחב יותר. דיכאון יכול להיות הסבר לתופעה, אבל הוא גם יכול להיות תוצאה של תופעה. אפשר בהחלט לנסות ולאבחן מה בא קודם אבל לצורך כך רצוי לפנות לאיש מקצוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני נמצא בקשר (שנותק לפני יומיים אבל אני בטוח שזה לא סוף העניין) עם אדם שמתנהג בצורה מוזרה, האדם התאהב בי לחלוטין ובגד בבן זוגו, אמר שזאת בגידה ראשונה סיפר על כך לחבריו הקרובים , לאחר כמה חודשים העניין התפוצץ שהחבר גילה ואז הוא חתך איתי עזב את מקום עבודתנו כדי להתרחק. נורא ריחמתי ואז ביררתי וגיליתי שמלבדי הוא ניהל 3 מערכות יחסים כאלה במקביל של אהבה בכי נתינה עצמית שקרים. הוא אדם כריזמתי מאד שמחפש חברים ויש לו כאלו בשפע , הוא עוזב עבודות סדרתי (בן 25 וכבר החליף כ5 פעמים עבודות קבועות ויציבות מבלי קושי מקצועי) הוא תלוי כלכלית בחבר שלו... אבל הוא כן אוהב אותו על כך (לא נראה כניצול נטו) הוא משקר לגבי עברו בנסיבות רבות (סוג של שקרן פתולוגי אבל אני לא בטוח) אני פסיכולוג חובב:) ואני מאבחן את זה היום לאחר ההבנה כאישיות הסטריונית - אני צודק? אגב ידידה משותפת הוכיחה אותו על אחד הרומנים המקבילים והוא הכחיש (כשאני יודע שזה נכון בודאות) בסוף הודה ואמר שזה היה לפניי (מה שלא יכול להיות כי הוא הכיר את האדם אחרי רק הידידה לא ידעה) אם אני צודק ומדובר בהפרעה חמורה- איך גורמים לאדם כזה לקבל טיפול אם הוא אינו מודה לבעיה. ארוך ואשמח לקבל תשובה תודה ש.

אי אפשר להכריח אדם ללכת לטיפול נגד רצונו. גם כאשר יש לו בעיה והוא טינו מודע לה. גם אם ילך לטיפול אם תלחץ עליו , לא יחזיק מעמד ולא ישתף פעולה ברצון.

אני לא רק רוצה תשובה על הטיפול אלא גם על אבחנה. גיליתי שבמקום עבודתו הקודם הוא עזב ונחשב לשקרן כרוני כהגדרתם

ש. שלום אינני עוסק באבחנות אישיותיות כמעט כעיקרון. הן מוטות מאוד ואין כל טעם להשתמש בהם. בכל מקרה, ללא היכרות אישית פנים מול פנים לא ניתן לערוך כל אבחנה, בוודאי לא אישיותית. מבחינת המשחק האינטלקטואלי, האבחנה הזו טובה כמו עוד רבות אחרות שאפשר לבחור מספר האבחנות. תוכל בקלות לשקול גם הפרעה גבולית, אנטי סוציאלית, נרקיסיסטית ועוד. אדם פונה לטיפול אם הוא חש במצוקה. במידה ואותו אדם יחוש במצוקה יהיה אפשר להציע לו טיפול. אני בספק אם יחוש במצוקה מאותם דברים אותם אתה רואה כסיבה למצוקה. בסוג כזה של התנהגויות המצוקה היא בד"כ מכך שהוא נתפס ולא בשל מקור העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני בן 17 ולי אח קטן (בנוסף לשני אחים). בתקופה זו אמי ובעלה נמצאים בחופשה בחו"ל ואני נסעתי עם סבתי,אחותי החורגת ובת דודתנו למסיבה בגן של אחי (בן שנתיים). לפתע, בעודנו נהנים עם אחי מחוץ לגן (בפעילות שהייתה שם לילדים) בת דודתי החלה לבכות ואף אחד מאתנו לא להבין למה. לאחר כמה זמן לקחתי אותה הצידה ובמשך מספר דקות דיברתי איתה בנסיון לברר מה קרה. לאחר כמה דקות (בהן היא סירבה לספר) היא החליטה לספר שהיא מרגישה שמשהו רע עומד לקרות. כששאלתי למי או למה היא אמרה שלא יודעת אלא הרגישה כך פתאום בזמן שראתה את הילדים משחקים או משהו בסגנון. אני לא יודע למה אבל אני נורא מפחד (בעיקר דואג לאחי הקטן שבימים האלה הוא קצת חולה-סטרידו). מה לעשות? האם לדעתכם יש סיבה לפחד שלי? תודה

עמית שלום בת דודתך הגיבה למשהו ללא ספק, אבל זה לא אומר שזה קשור למשהו חיצוני או לפחות לסוג הפחדים שמטרידים אותך כרגע. אתה כנראה מקשר את זה לנסיעה של אמך ואולי לחרדה מסוימת שזה מעלה, הן לגבי היותה רחוקה והן לגבי האחריות שמוטלת עליך כרגע. נסה להבין שאתה מגיב לשרשרת אירועים ולא להרגשה הרעה הספצפית של בת דודתך. כמו כן נסה אולי לשוחח מעט עם אמך בטלפון כדי לקבל חיזוק ולהרגיע את עצמך. במידה ויש קרוב מבוגר שאתה מרגיש מספיק קרוב אליו אולי כדאי ליצור גם עימו קשר כדי לקבל תמיכה. בברכה ד"ר אורן קפלן

עליי לדאוג לבת דודה עצמה ולא למה שהיא טענה (כלומר,אין לי מה לחשוש מההרגשה הזו שלה)?

שלום לפני כמעט 10 חודשים נפלה עלי משום מקום תסמונת העיפות הכרונית( עם חשד לפיברומיאלגיה), המצב התדרדר באופן הדרגתי ואיתו גם התדרדר מצבי הנפשי. חייתי במשך חצי שנה ללא ידיעה מה קורה לי בעצם ואובחנתי רק לפני ארבעה חודשים.מיותר לציין שזו הייתה תקופה מבהילה מאוד, בלשון המועטה. כמו כן אני נמצאת בתהליך העברה לפסיכיאטר/פסיכולוג אחר מה שמקשה עוד יותר על המצב. הבעיה היא בעצם שאני משוכנעת שלא אוחנתי נכון מחוסר זמן. כוונתי היא שזמן רב הייתי בהפסקה של הטיפול ואז הרופאה המטפלת הבחינה בהדרדרות ו"המליצה" בחום על התחלת טיפול תרופתי וכך עשיתי אך זה החמיר את העייפות וכל התרופות שנסיתי עד כה לא היו יעילות במיוחד. המטפלת אצלה הייתי בטיפול טענה שכדור זה ואחר דווקא עזרו לי אך היא לא ראתה את כל התמונה היות וזה היה כבר לקראת סיום הטיפול . כדי לא לסבך את העניינים יותר מדי אני פשוט אגש כבר לבעיה שלי....אני משוכנעת שיש לי מאניה דיפרסיה ולא דכאון רגיל- במחצית מהזמן אני מאוד עייפה ומלאת רחמים עצמיים וחוסר עונים, הרגשה שאני מיותרת ולא שייכת לעולם הזה ובחלק השני מלאת אנרגיה ללא יכולת לשבת רגע אחד בשקט ואם ביטחון עצמי מוגזם והרגשה שאני הכי טובה בעולם ממש נכס לאומי, חוסר יכולת להרדם או לעצור מרוב אנרגיה...אני יודעת עד כמה ההרגשות האלו מטופשות ואינן מציאותיות אבל בגלל שבסך הכל מדובר בחוסר איזון כימי אני שולטת בהן , הן מתגנבות לראשי , עוברות דרכי ולפעמים אני מרגישה שאינן שייכות לי. כמו כן אני מרגישה עצבנות אדירה וכעס בחלק מהזמן. לעיתים ההחלפה הקיצונית במצבים אלו עורכת ימים, לעיתים שעות ובמקרה הגרועה מכל תוך דקות ספורות בלבד. כמובן שאינני רופאה או פסיכולוגית אך יש לי תחושה שמדובר ביותר מסתם דיכאון אחרת הייתי כל הזמן במצב רוח רע... שאלתי היא, האם אני צודקת? ואם כן, האם עדיין אפשרת להשתמש לצורך בעיה זו בתרופות כמו רסיטל, לדוגמא או שיש צורך בתרופות חזרות יותר מהדור הישן? חשוב לי להוסיף כי תהיה לי הזדמנות לדון בבעייתי אך רק בעוד זמן רב יחסית( ב13 בחודש) לכן אני פונה לפורום זה לבינתיים מתוך חשש שאולי אני צודקת ובתקווה שזוהי טעות... בנוסף גילי הוא 19 ולאימי ישנה מאניה דיפרסיה תודה מראש, מתנצלת על אורך ה"מכתב" נגה

נגה שלום שאלת האבחון במקרה הזה היא קריטית והיא המפתח לקבוע מהו סוג הטיפול שמתאים לך. בפורום הזה הייעוץ הוא בנושאים פסיכולוגיים בלבד כך שלא אוכל לייעץ לך בנושא תרופות. אני מציע שתתייעצי עם מספר רופאים מומחים בתחומים מהם את סובלת שכן יש כאן בעיה שנוגעת במספר התמחויות רפואיות. אחרי מספר רב של חודשי סבל ולחץ הבעיה המקורית כבר יכולה להיות מורכבת יותר שכן לחץ שכזה עלול לגרום לדיכאון והשפעות פסיכולוגיות נוספות רק בשל קיומו. בשורה התחתונה, נסי להיכנס לתהליך מסודר של אבחון וטיפול שכן חלק מהעניין הוא העובדה שהכל נגרר זמן כה רב בלי שאת יודעת באמת מה שקורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ישנו גבר הגר בקרבת ביתי, ברגע כשקולט אותי הוא מאיט את קצב הליכתו, מביט בי ממושכות, מחייך אך אינני יודעת מדוע לא עונה לי שלום בשעה שאני אומרת לו שלום עם חיוך? אני לא מסוגלת לשאול אותו. מה יש לך לומר בנידון? (אגב שנינו נשואים). בתודה-חיה.

"הוא מאיט את קצב הליכתו, מביט בי ממושכות, מחייך" - לדעתי זו אמירת 'שלום' מכובדת בהחלט. אפרת

היי אפרת. אך באותו רגע אני מרגישה מושפלת, האם זה לא מכבודו לענות לי ל"שלום"?, הרי הוא לא אילם?!. האם התנהגותו זו משקפת צורה של חיזור או התלהבות מצד הגבר ממני?? - בתודה מראש - חיה.

חיה שלום זו פעם ראשונה שההודעה שלך מתפתחת צעד אחד קדימה ואת מתייחסת גם לצד שלך בסיפור. אני חושב שזו התקדמות משמעותית למרות שעדיין הדפוס אינו משתנה: הגבר שמתקרב אליך, נותן רמיזות, ואת לא יודעת לפרש את משמעות רמיזותיו. אני מעריך שעד שלא תבחני בצורה רצינית את מה שקורה לך בסיפור לא תוכלי לצאת מהמעגל הסגור של המחשבות והתהיות לגבי כוונותיו. אותן איש לא יוכל לפרש לך (למעט הוא עצמו) אבל את מה שאת מרגישה אולי אפשר לברר בכל זאת יותר לעומק, ואני לא בטוח שמדובר רק בגבר הזר כמו גם במשפחתך שלך ויחסיך עם בעלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אוקיי. אך לעצם שאלתי לא ענית: מדוע הוא לא עונה לי חזרה "שלום", שזוהי מילת נימוס, זה הרי סותר את התנהגותו... לא כן? אודה על תשובתך - חיה.

לדוקטור קפלן שלום רב, אני דיי סובל בחיי, אני סובל מבעיה רפואית שלא נמצא לה פתרון ממשי, אין לי חברה ואני די סובל ביום יום. האם נכון הדבר שרוב האנשים סובלים, שבאמת החיים כל כך קשים לכולם ? האם יש אנשים מאושרים לאורך שנים ? האם אני נמצא עם הרוב ? עם המיעוט ? אם הייתי צריך לאמר איך אני ממצא את החיים שלי מ1-10 הייתי אומר 4 מינוס בערך האם זה הממוצע ? לדוקטור קפלן: מאוד הייתי שמח לתשובה קונקרטית ולא תשובה כמו "תשפר את החיים שלך" או תפנה לפסיכולוג וכדומה.. כלומר לפי חוות דעתך (ברור שלא ניתן למדוד זאת במדויק) וניסיונך האישי היכן לדעתך עומד הממוצע ? האם רובנו סובלים ? שמחים ? אני מודע לקושי השאלה, מה גם שאין תשובה קונקרטית לשאלה כזו אך אם תוכל לנסות בכל ואפילו רק מאינטואיציה... (למרות שאני בטוח שיש תיאוריות שלמות על הנושא ) אודה לך מאוד :) בהמון המון תודה מראש , מעיין

למה בעצם זה ככ משנה לך? ואם הרוב כן ואם הרוב לא. מה זה נותן ?? לדעתי לא הגדרת מספיק את מהות הסבל שלך אבל אני מבינה שזה לא רלבנטי לשאלה.

אני אשאל שנית בן כמה אתה אורן ובבקשה תענה לא יפה לא לענות לפונה

(זוהי תשובה פילוסופית לשאלה פילוסופית.) לדעתי מהות הסבל האנושי נמצאת בהשוואה. השוואה בין מה שאנו חושבים שצריך להיות, למה שיש. השוואה בין מה שיש לאחרים, למה שיש לנו (שזה אותו דבר, רק קצת יותר ספציפי), השוואה בין מה שהיה לפני רגע, למה שיש עכשיו. ממש בשנייה זו. אם אנו מניחים שהכל תקין, הכל בסדר כרגע, אין שום דבר שאמור להיות אחרת, אין סבל. יש רק חיים. מדובר ברף החלטה אישי מאד על פיו אדם מחליט: מכאן זה טוב, מכאן זה רע. מעבר לכך, ואני מודעת לכך משום שהייתי במשך כמעט עשור חולה, הגוף יכול לגרום לסבל. אבל אני לא מאמינה שאין פתרונות. אולי לא פתרונות שיביאו אותך אל ה"נורמה" או מעליה, אבל פתרונות שיכולים להיות מספקים עבורך. אז בכיוון הזה, אני חושבת לא כדאי להתייאש - לא כדי להגיע "לבריאות" הנורמטיבית, אלא כדי למצוא את הבריאות שלך, את מה שאתה יכול לקרוא לו בריאות. אני מאמינה שבאופן בלתי תלוי ישנן חוויות שגורמות לאדם אושר. להיות בקירבה לטבע, לנשום אויר צח, לשיר, לרקוד, לישון טוב, לאכול אוכל מזין, (ורצוי כזה שבעונה, ולא כזה מאריזת פלסטיק בסופר), לצחוק. לנהל שיחה טובה עם אדם, לתת ולקבל חיוך, לתת ולקבל מגע, לנהוג בעדינות. ללמוד משהו חדש על העולם, ועל עצמך, לחוות חוויה חדשה, רצוי כזאת שלא מתרחשת במח, אלא במגע אמיתי עם העולם. כמו להתרחץ בנהר קפוא, או לדעת מה הטעם של תפוח שרק נקטף מהעץ, או איך זה לסוע נורא מהר באופניים בירידה. וגם מה ההרגשה כאשר נפרדים מאדם אהוב? מה ההרגשה של ללכת בלי שעון ולשכוח מה השעה, מה ההרגשה של לעשות משהו שעדיין לא עשינו, ולהרגיש קצת "כמו בסרט".

החוכמה האמיתית היא לא לקבל את הסבל כמובן מעליו השאלה היא לא מהיא מהות הסבל אלא מה אתה עושה אם המצב בו אתה נמצא תראה את צ'רלי צ'פלין לדוגמא שהבהיר כל כך יפה את הנושא ,שאת עקבותיו אני מנסה לשחזר איכשהוא: בסרט הנער הוא עני מרוד בחליפה אומנם ישנה ומלוכלת אך הוא הולך בגאווה, שופכים עליו מים מלמעלה והוא מנגב אותם בקלילות עם חיוך כאילו היו קצת אבק שדבק בחליפתו ואינו רואה כלל השפלה במה שנעשה לו( כך בשאר סרטיו כמובן) וכו וכו.... והמסר הוא כמובן, באופן ככלי וגס ביותר כמובן - הסבל הוא בחירה לפעמים מפורסים מקרים על אנשים שהגיעו לפיסגה היה להם הכל והם שמו להכל ולעצמם קץ.... ולפעמים על אנשים חסרי פרוטה שחיים באושר אי שם במקומות רחוקים..... כמובן שקיים גם ההפך הגמור! לא משנה המצב משנה מה אתה עושה ממנו יש אנשים שתמיד אומאים על תסתכל על העשיר ממך כי תרגיש רע, יש אנשים שנמצאים במצב קשה יותר אני ממש לא מסכימה אם המשפט הסתום הזה שנזרק לכל עבר בכל עת- ישנם אנשים שמבחינה חיצונית נראים מסכנים מאיתנו כי אין להם עושר חומרי או שיש להם מחלה פיזית איומה אך מבפנים הם מרגישים שהם במקום הכי טוב שאליו יכלו להגיע( ולא אני לא מדברת על תרופות..) כך שזטת ממש לא חוכמה להסתכל לצד השני! צריך לקבל את המצב לא את הסבל שהו גורר אימו, הסבל הוא רק צל....אם תרצו רק צל של השליה

מעיין שלום יש כאן נקודה מאוד לא פילוסופית אלא עובדתית, אתה סובל וכך אתה מרגיש כעת. כל אדם סובל לפחות תקופה מסוימת בחייו, יש אנשים שזוכים שתקופה זו תהייה קצרה ושתדירות התקופות הללו תהיינה מעטות, ויש אנשים שלרוע המזל חווים תקופות קשות ארוכות ותכופות. הסטטיסטיקה לא תעזור הרבה לשיפור המצב, אם כי הידיעה שפניה לטיפול הן ברמה הפסיכולוגית ולעיתים הן ברמה התרופתית יכולים להועיל, עשויה לתת עוגן וניחומים. הבעיה שתארת כללית ולכן קשה לתת לך הכוונה ספציפית למעט המלצה לפנות לטיפול שילווה אותך בתקופה הזו שכנראה מכבידה עליך כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שמעתי שפרוזאק עוזר לאנשים ביישנים. זה נכון? אני יודעת שפרוזאק הוא נגד דכאון ואני חושבת שזה גם יכול לעזור לי. הדכאון שלי נובע מביישנות ובדידות. הרבה בדידות. אני נגד תרופות אבל אני כבר מיואשת ומוכנה לעשות הכל. אני לא רואה לעצמי שום עתיד אחרי סיום בית הספר. בבקשה אל תגידו לי ללכת לפסיכולוג כי אני לא אלך, אבל כדי לקבל מרשם לפרוזאק כן, אם רק ככה אפשר לקבל אותו.מה עוד אפשר לעשות?

טוב קודם כל זהו לא פורום תרופתי. דבר שני, מאחר שכבר שאלת- יש תרופות עדיפות על פרוזאק- שכבר נחשבת ישנה. כן, רק רופא יכול לרשום את התרופות הללו, אבל לפעמים גם רופא משפחה ירשום. צריך וכדאי לקחת בחשבון שיש לתרופות הללו תופעות לוואי. יש עוד שיטות, ועוד סוגי טיפולים, כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי. האם את סובלת מח"ח? (חרדה חברתית)?

בנוסף את יכולה לנסות גם טיפול הומיאופאטי.

היי, אני מבין שהינך סובל מביישנות ומייחסת את התחושה הזו למקור הדיכאון שאת מרגישה. האם חשבת אולי שהעובדה שאת בדיכאון היא זו המשפיעה על היותך ביישנית וכן על עצם הרגשת הבדידות. אנו מסיקים מסקנות על סיבתיות בין שני ארועים על פי יחס הזמנים בינהם וכאן תמיד יש מרכיב של ניחוש:אם הדיכאון קדם לבדידות ולביישנות אנו יכולים להניח שהוא הסיבה לאלו,ואולי הביישנות והבדידות הם אלו שגרמו לדיכאון... נראה כי את מחפשת את הדרך הקלה אל הפיתרון עי בליעת הכדורים. ובכן, אכן השימוש בפרוזק או בשמו הפרמקולוגי,פלואוקסטין ,אצל אלו הסובלים מדיכאון סמוי , נתגלה כמועיל גם אצל אנשים אשר סבלו מביישנות ומפסימיזם בחייהם והחלו לחיות אחרי השימוש בכדור בצורה אסרטיבית וחיה יותר. אולם יש לטיפול התרופתי גם צד אפל,אין תרופות פלא והן אינן יעילות תמיד.התרופות הנוגדות הדכאון מתחילות לפעול רק לאחר כמה שבועות והן אינן פותרות את הבעיה אלא רק מטפלות בה.כמו אינסולין לחולי סכרת,הן מתקנות ליקוי תיפקודי אך לא מסלקות אותו. במילים אחרות, נדמה לי שעלייך להבין כי הדרך לאושר ולשינוי היא לשנות את המיכשולים שגורמים לך להרגיש בדיכאון ולחוש רגשות של ביישנות ובדידות במקום לטפל בתוצאות שלהם. לעיתים קרובות הטיפול הטוב ביותר בבעייתו של אדם הוא הטיפול המשולב,תרופתי ופסיכולוגי,שיחות ותרופות גם יחד. אולי כדאי שתישאלי את עצמך שאלות עצמיות אשר יעיזרו לך לאתר את מקור הדיכאון,מתי בפעם האחרונה היית מאושרת,האם היה ארוע מסוים שהיווה את הנקודה הגאומטרית ביחס להרגשתך הפנימית וכו. מובן גם שיש לבליעת הכדורים חסרונות הכרוכים בהתמכרות ושינוי לאור דעיכה בהשפעתן לאורך זמן. בההצלחה, יאיר.

א. שלום אכן הפורום הזה עוסק רק בהיבטים פסיכולוגיים ולא תרופתיים, ואת האפשרות הפסיכולוגית את פוסלת. אני מציע לכן שתפני לייעוץ פסיכיאטרי, יש בהחלט אפשרות לעזור לך גם תרופתית, אם כי יש דברים שבכל זאת עבורם הטיפול הפסיכולוגי יעיל יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהי הגישה ההתיחסותית בפסיכולוגיה? תודה.

אלעד שלום זה כנראה תרגום לעברית של משהו. האם יש לך את המונח באנגלית? בברכה ד"ר אורן קפלן

בביקור אצל פסיכיאטר נאמר בין היתר שאני סובלת מבעיית אשיות של elusfer cp (סליחה עם לא כתבתי נכון הכתב מאוד לא ברור). רציתי לדעת מה זה אומר . תודה מראש על התשובה.

את לא חושבת שאוליי את מפספסת תגובות של אנשים אחרים כאן, עם ידע וניסיון, שיכולים איכשהוא לתרום?

מה זה השטויות האלה? מי זה בכלל יאיר? פתאום יש כאן שני יועצים? את ממש מגזימה. נורא חבל, יכולת לקבל תגובות חכמות מאנשים שכנראה נימנעים לענות לך.

היי לי(ר)ז לא הספקתי להודות לך על דברי העידוד בכל הנוגע להישתתפותי בפורום ואנצל הזדמנות זאת כדי להביע את הערכתי המלאה והכנה. אני מצטער אך איני מבין בדיוק את הפרוגנוזה המצוינת על דף האבחנה אותה קיבלת ביחס למצבך.אני ממליץ לך מאד לפנות אל הפיסיכאטר המאבחן ולקבל בפרוט רב את הפרוש המלא וההשלכות לרבות דרכי הטיפול וההערכות הנידרשות מצידך בכל הנוגע למצבך.אני כמובן מאחל לך רפואה שלימה בריאות וחיים בהרמוניה לצד בעייתך הרפואית. נראה כי חלק מהפונות כאן בפורום מצאו לנכון להעלות את המיפלצת הירוקה וגאוותן המתפרצת אל מול העובדה שבחרת לנכון לציין את שמי. הבנות הנחמדות החליטו כי במידה ושמן לא מצוין זוהי שעת כושר לגדף את שמי ובעיקר גברת י..."מי זה בכלל יאיר"...האם זוהי תגובה ראויה לדעתך?(י) (ואולי אין זו יד המקרה ששתי העלמות מצוינות בכינויים ...ט ו- י......) אני חושב שאולי כדאי להסביר להן כי הסיבה ששמי שורבב לשם היה בשל העובדה שרצית להביע את תמיכתך והרצון שאשאר בפורום חרף החלטתי המנוגדת. בנוסף אולי כדאי שהבנות הניכבדות תשמנה לב כי רבים מציינים את שם האדם ממנו הם מקווים לקבל תגובה. אין זה אומר שהאחרים פסולים מלענות להודעה . אלא שלעיתים אנשים בוחרים לענות רק לפניות מסוימות והבקשה ברחל ביתך הקטנה לתשובה מאנשים מסוימים הינה בבחינת רצון לקבל תשובה מהם אך אינה פוסלת את העצות האחרות ואינה מורידה מערכן.. בברכה , יאיר.

יאיר שלום קודם כל אני שמחה שאתה ממשיך להשתתף בפורום , למרות ההתנגדות הנחרצת של העלמות י. ו- ט. ואפשר להוסיף גם - ש... גברת אות אחת לדורתיה תוקפת אותך בכל היזדמנות כמו שלפני כן היא דחפה את תחושת "הסיחרור מהטיפול " להגדרתה בכל היזדמנות . היא פשוט חייבת להיות אנטי משהו . האמת שאני לא רוצה להיכנס לויכוחים ועימותים , אני שונאת את זה, אבל המתקפה שלה כלפי רק משום שבחרתי לציין את שמך טיפשית למדי וחסרת טעם . אני מתוך הרגל טיפשי ורצון לישמור על שלום בית ישר כתבתי את היתנצלותי - ( אם כי לא הכנה ביותר ). אתה צודק לגמרי לתגובה "מי זה בכלל יאיר " אין מקום אבל לא ניראה לי שיש טעם להילחם על כך הרי ידוע לך שהגברת מרגישה מאוימת שמא תיתפוס את מקומה . אתה מאיים עליה בכך שהתשובות שלך נכונות ומלומדות . אבל אתה כבר בטח רגיל לקינאה מחיי היום יום שלך . לאנשים קשה לקבל אנשים שיודעים יותר מהם אם מנת משכל אינטילגנציה ואינטואצית גבוהות. לסיכום - המלחמה הזאת ניראת לי מיותרת (אם כי משעשעת מאוד) ומוטב לך להילחם בטחנות רוח . לי(ר)ז

ליז שלום אני לא מצליח לזהות את האבחנה שקיבלת. בכל מקרה, אין כל סיבה שפסיכיאטר יתן לך אבחנה בלי הסבר מפורט מה השם המדויק של זה, מה המשמעות של המונח ומהו הטיפול המתאים לבעיה. אני מציע לך לחזור לגורם המאבחן ולבקש הסברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, ברצוני לברר, האם פרופיל צבאי מסוים (למשל 21) עלול לפגוע בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה ? וכנ"ל השאלה לגבי רפואה. תודה על תגובה.

הי יונה, אולי לפגוע בלימודי תואר שני (פסיכולוגיה),אבל לא נראה לי, כי עובר הרבה זמן מיום קביעת הפרופיל ועד שמנסים להתקבל לתואר שני - והמון דברים משתנים בזמן הזה. מבחינת תואר ראשון לא צריכה להיות בעיה. הכי טוב שתפני לאוניברסיטה שאת מעוניינת ללמוד בה, ותבררי שם האם פרופיל 21 מהווה מכשול (גם לגבי פסיכולוגיה וגם לגבי רפואה).

יונה שלום הפרופיל הצבאי אמור לבטא בעיה רפואית או פסיכולוגית כלשהי. במידה והבעיה הזו עלולה לפגוע ביכולתו של המועמד להיות רופא או פסיכולוג זה כמובן רלוונטי. אם הסעיף אינו קשור לליקויים צפויים אז מן הסתם לא תהיה לכך השפעה. השאלה כללית מידי שכן פרופיל 21 הוא כינוי להרבה בעיות רפואיות. גם במידה וסוג האבחנה יוצר בעיה, קשה לדעת מראש לאן זה יוביל בבחינות קבלה לחוגים שונים כמו גם למקומות עבודה. מאחר והפרופיל איננו עניין של בחירה אלא תוצאה של בעיה כלשהי צריך להתמודד עם בעיה זו כיום ולקוות שההשפעה על העתיד תהיה מינימלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

פרופיל 21 לפחות! ב 50% מהמקרים הוא כן עניין של בחירה. למה אתם הפסיכולוגים תמיד מדברים פוליטקלי קורקט? בתודה , יעל

היה לי קטע ממש עצוב השבוע. היה לי דייט עם מישהו שהכירו לי. אנחנו כבר שבועיים וחצי בטלפון יש בנינו מחרק שעתיים וחצי נסיעה. נפגשנו ביום חמישי שהוא בא. (כמובן בטלפון מלראות אותי במצלמת אינטרנט הוא החליט שהוא מאוהב). והדייט היה ממש טוב הוא אפילו החליט שמבחינתו הוא רוצה אותי ורק אותי, בגלל שהוא אהב את הטירוף שלי (פה אצטרך להודות שאני לא בחורה שיגרתית). ואז שדיברנו הוא טען שהוא רוצה אותי ולא יכול משום שאני מטורפת מידי. השאלה שלי היא אם יש אפשרות לדעת להיות גם מטורפת וגם יציבה. ושנית אני כבר חצי שנה בטיפול בגלל זה אז מה קורה לא זזים הדברים? לא הגיוני משהו.

יוליה שלום אני לא יודע מה זה מטורפת מידי. זה תיאור פלסטי מאוד אבל קשה לקחת אותו למקום בו אפשר לומר לך דברים חד משמעיים לכאן או לשם. מאחר ואת בטיפול אני חושב שאלו שאלות שאת צריכה להפנות למטפל/ת שלך. ההיכרות במסגרת הטיפולית היא בוודאי יותר עמוקה מזו שלי כאן בפורום וכדאי לקבל פידבק הן לגבי השאלה הזוגית והן לגבי התקדמות הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולכם אני שמח לראות שהאוירה בפורום נרגעה ושההודעות חוזרות לשגרתן. אני מזהה מן הסתם עקיצות לפה או לשם אבל בסך הכל נראה לי שאנחנו נמצאים באזור הנכון שמקיים את מטרות הפורום למען כולם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לדר קפלן, גם עקיצתך לא נעלמה מעיני ואני משתתף בשימחתך על החזרה לשיגרה. אני רוצה להודות לך ולכל המישתתפים על הפורום המכובד והמורכב. אני סיימתי כאן , כך שנראה כי תוכל להניח את הרדר בכל הנוגע לאווירה העכורה על אף שאיני מודה כלל ועיקר ביצירתה. תודה והצלחה. גם לאפרת:) יאיר.

יאיר שלום אני מאוד נהנית לקרוא את תשובותיך הן מעשירות ותורמות. מקווה שתמשיך להישתתף בפורום . לי תרמת רבות בתשובותיך . שיהיה לך רק טוב לירז

אורן בן כמה אתה? תודה על תשובה

הילה שלום ראי את תשובתי למעלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מדיכאון ונמצאת בטיפול זמן רב. לפעמים יש לי תחושה שלעולם המצב לא יהיה יותר טוב ושאין לי כוח יותר לנסות להלחם. אני חושבת שאולי יכול לעזור לי לדבר עם אנשים שסבלו מדכאון דומה לשלי והיום הם מרגשים טוב. ככה אני יאמין יותר שיש אפשרות שהדיכאון יעבור לי. וגם ככה תהיה לי הזדמנות לדבר אם משהו ולהרגיש שהוא באמת באמת מבין מה עובר עלי. האם יש קבוצות תמיכה או אירגונים דרכם יש אפשרות לדבר אם אנשים כאלו?

מיכל שלום הדרך הטובה ביותר כיום היא דרך האינטרנט. יש הרבה פורומים וקהילות שעוסקים בבריאות הנפש, ודיכאון הוא נושא נפוץ מאוד. כמעט כל אדם באוכלוסיה עובר דיכאון לפחות פעם בחיים כך שהנושא מוכר בין אנשים רבים. אינני מכיר קבוצות שנפגשות באופן קבוע, במיוחד כעת בתקופת הקיץ. במהלך השנה יש קבוצות במרפאות שונות אך צריך לברר זאת באזור מגוריך. התמיכה החברתית היא אחת התרופות החשובות ביותר לטיפול בדיכאון, זאת כמובן מעבר לטיפול המקצועי. האינטואיציה שלך לחפש אנשים שעוברים דברים דומים היא נכונה מאוד ואני בטוח שתמצאי רבים כאלה בשיטוטים בקהילות האינטרנט השונות. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

אפרת שלום היא יודעת עד כמה אני אוהב אותה והבעייה שהיא ביקשה שלא אצור איתה קשר כי זה יקשה על הפרידה ומבחינתה אין מנוס ועליינו להפרד. אני חושב שהדיעה שלה נובעת מגילה הצעיר 20 ואני 27 ומלחיץ אותה העובדה שיש לה חבר בוגר והיא עדיין באיזשהו מקום ילדה. אני מאד אוהב אותה והייתי עושה הכל למענה הבעייה שהיא ביקשה שלא אתקשר ואני לא יודע מה לעשות האם לכבד את בקשתה ולא להתקשר ולקוות שאולי היא תזכר בי ותתקשר בעצמה ואפשרות זו לא נראיית לי ריאלית כי היא אמרה שמבחינתה זה סופי או שמא לנסות בכל זאת להתקשר ואולי אולי אולי היא תרצה שנחזור להיות יחד כי גם היא מתגעגעת אלי. אז מה לעשות?? אני בדילמה ובדכאון.

הי אלון. ההחלטה בסופו של דבר שלך. קיבלת מספר תגובות, ואיני חושבת שמישהו יוכל לענות לך על השאלה מה לעשות. אכן, יש כאן דילמה, האם להענות לבקשתה או להכנע לרצון שלך. אני באמת לא יודעת מה יהיה נכון במקרה הזה. מערכות יחסים הן דבר אינדיוידואלי וכל תגובה שלה יכולה להתקבל על הדעת. אל תחמיר עם עצמך בקשר להרגשתך, תנסה לעסוק בפעילויות מהנות, אולי ספורט, חברים, משפחה. אין פתרונות קסם ואין קיצורי דרך, התהליך הוא הרבה פעמים ארוך וקשה, ונכון שקלישאות מאוד מתסכלות במקרים כאלו, אבל ככל שהזמן יעבור אני מניחה שתרגיש טוב יותר, ומקווה שאכן זה יהיה כך. תשמור על עצמך, אפרת.

יאיר לדעתך עלי להשלים עם העובדה שיותר לא אראה או אשמע את אהובתי ולא כדאי לנסות לאחר זמן כלשהו שאולי היא גם תחוש עצובה בניתוק הקשר בינינו לפנות אלייה שוב ולשאול האם תרצה לשוב אלי?

יאיר עדיין ממתין לתשובתך אלון.

אלון, אהבה היא מבורכת רק כאשר היא הדדית. נראה כי לעת עתה אהבתך מקבלת ביטוי של ממש רק מצידך בעוד זוגתך החליטה כי אינה יכולה לקיים הקשר גם אם עדיין נותרו רגשות כלפיך. הרדיפה אחר האושר מבטאת הרגשה של האני הבודד והנמס המתמזג אל תוך האנחנו-מכנה משותף לכל סוג של אושר-רומנטי,מיני,פוליטי,דתי ומיסטי.הכול רוצים בהתמזגות המבורכת ושמחים עליה. כאשר הרדיפה אחר האושר נעשית לא מתוך רצון עצמאי אלא מתוך תחושה כי חובה שזה יתקיים על מנת שיסייע בבריחה..שם טמונה סכנה. כמובן שתוכל לפנות אל אימה או לנקוט באמצעים נואשים ואולם אזי תיאלץ לבחון על ציר התועלת אל מול הסיכון את האפשרות של הקטיעה הנחרצת וההתמודדות עם האבדן המוחלט. אני מוצא זאת כמעשה אמיץ המבטא את הרצון שלך לדעת באופן וודאי את כוון הרוח של מערכת היחסים הזו שהותירה אותך מבולבל. בהצלחה, יאיר.

יאיר שלום אז מה אתה אומר עדיף לא לעשות כלום ואם היא תתחרט אז היא תמצא את דרכה אלי כלומר להיות פאסיבי או שמא להיות אקטיבי וליצור קשר מחודש איתה ולברר האם שינתה את דעתה. מה דעתך עלי לעשות. תודה על העזרה

כולם מייעצים לי לא לפנות אלייה כלל כי אם היא תרצה ותתחרט היא כבר תפנה אלייך אבל אני לא יכול לשבת ולחכות שאולי שהיא תפנה אלי ואני מרגיש צורך עז לפנות אלייה ולברר אם יש טעם לחיות באשלייה שנחזור להיות יחד או שגם הפרידה לא עוררה בה שום רצון להיות יחד ואז אבין שזה סופי וצריך להמשיך הלאה למרות הקשיים. השאלה שלי אחרי כמה זמן מאז הפרידה כדאי לפנות אלייה אם בכלל כי כשנפרדנו היא ביקשה שלא אתקשר אלייה כי אחרת זה יקשה על הפרידה. ודבר נוסף כיצד לפנות אלייה האם כדאי לדבר איתה ישירות או בעקיפין חשבתי לפנות לאמא שלה ולברר דרכה איך הבת שלה מרגישה עם הפרידה ואם לדעתה יש דרך שבה עלי לפעול כדי שאני וביתה נשוב להיות יחד. מה לדעתך הפתרון הטוב יותר ומהו העתוי הנכון? או שאולי לדעתך עדיף לא לעשות כלום שזה משהו שאני לא יודע אם אצליח להתמודד איתו. אני סובל מאד בימים אלה מאז הפרידה ונראה כמו צל מהלך. איבדתי עניין בכל דבר ורק חושב עלייה. מה עצתך ?

היי אלון, ד"ר קפלן עונה לכל ההודעות, גם לכאלו שנמצאות קצת יותר למטה, אבל הוא לרוב עונה להודעות בפורום פעם ביום או ביומיים, בבת אחת למספר הודעות, כך שאני מניחה שהוא פשוט עדיין לא קרא את ההודעה הקודמת שלך אליו.

אלון, קראתי את כל תיאורך ביחס להרגשתך בשל הפרידה הפתאומית והכואבת שאתה חווה בימים אלו. אני מבין היטב את תחושתך ביחס לנקיטת כל האמצעים, אשר יקנו לך את התחושה כי עשית הכל למען "הצלת הקשר". פעמים רבות אנו מרוויחים את דרך היציאה מהקשר עי התחושה כי אכן עשינו כל שביכולתינו כדי להבטיח כי הפרידה אכן היתה בילתי נמנעת. לעיתים תחושת הנטישה זורקת אותנו לאחור אל ההוויה שלנו כתינוקות.בתחילה אנו פוחדים מאובדנה של אימנו שאינה כבר חלק מאיתנו ולאחר מכן פוחדים באובדן אהבתה.האבטיפוס של כל החששות הללו שבאובדנים, נובע מהפחד הראשוני הזה שלנו כתינוקות.נראה כי במהלך הקשר שלך עם חברתך, הגעת למסקנה כי על מנת להיות מאושר ועל מנת לחוש אהוב בחייך עליך להיות עימה בקשר בל יותר, מה שהגביר את התלות שלך בקשר עימה וגרם ככל הנראה לתחושה של מחנק מצידה.נדמה לי ,שאם היית לוקח צעד לאחור ומשמש עד הראיה של עצמך היית מבין כי ככל שתנסה להשיבה יותר, ותינקוט בפעולות עקיפות, כך תחזק את תחושתה כי החלטתה להיפרד היתה נכונה וזאת בשל מידת הלחץ והתלות שפיתחת. האם האשמת עצמך בפרידה הזו?האם חשבת לעצמך,מה עשית לא נכון כך שחברתך נפרדה ממך בצורה כזו שתותיר אותך פגוע ונטוש? האם האבל שלך, ואולי גם ריגשי האשמה אינם מהווים אלא גולת הכותרת של תחושת הערך העצמי הנמוך שלך? נראה, כי נדרשת כאן פעולה של ניתוח שלאחר המוות של הקשר הזה לעת עתה,אשר תאפשר לך לבחון את אופן ההתנהלות שלך, כך שתוכל להפיק לקחים ביחס לקשרים עתידיים או ביחס להתנהלות אחרת שלך בקשר עם אותה עלמה זאת אם תימלח בדעתה בשלב מסוים. שאל את עצמך מה הוביל אותך ליצירת תלות כזו והאם היית בודד לפני כן.אדם בודד הפחד משמש לו חברה.האם בעצם ההתקשרות שלך עימה נבעה מנסיון ההתרחקות שלך מהבדידות, ואולי מאורח חיים שאינו מספק, ולאוו דווקא התקרבות אל חברתך בשל מי שהיא? נראה כי התחושות האלו, והתלות שפיתחת הוקרנו בצורה ברורה עד שגרמו לחברתך לשקול מחדש את עוצמת הרגשות שהפגנת ואולי שאליהם לא היתה מוכנה וערוכה. לא מן הנמנע, שהפגנת ,לאור התלות הזו ,גם ניסיונות של השתלטות שרק הרחיקו את הסיכוי שלכם לקשר מאוורר . שאל את עצמך,האם אתה אדם שלם שמחפש בת זוג לחיים או שאולי אתה מרגיש כחצי אשר מחפש נואשות את החצי השני שלו ורק כך תוכל להרגיש שלם ומאושר. נדמה לי ,שרק כאשר תרגיש כי אתה אדם שלם ובטוח בעצמו ,המבין שמתן אמון בבת הזוג תוך הימנעות מפיתוח תלות ,הוא פונקציה של התובנה כי אתה סומך על עצמך שתשרוד במערכת יחסים זוגית ללא קשר ביחס להחלטתה של בת זוגתך ,רק אז תוכל גם לקיים קשר בריא המשלב את צרכי "האני" ו"האנחנו של הקשר". אני מזדהה היטב עם הכאב שאתה חש בפרידה המעלה בך תחושות קשות של נטישה ללא הסבר.אתה מנסה להרחיק את הכאב בכך שניתלה על תקוות כי ישנה דרך להשיב את הנעשה. נדמה לי ,שאולי כדאי שתיקח לעצמך פסק זמן ותאפשר לעצמך את זמן ההתאוששות המגיע לך.ישנם מיקרים בהם היכולת שלך להשפיע מוגבלת וזה מתסכל על אחת כמה וכמה כאשר הסיבה אינה מספקת.ואולם בסיטואציה הזו אני חייב לומר כי כל ניסיון שלך להשפיע על ההחלטה של חברתך הוא בבחינת "כל המוסיף גורע". אני מאחל לך שתוכל למצא לעצמך את הזמן הראוי להתמודדות עם סוג האבל הזה שאתה חווה ולאזור כוחות מחודשים לקראת היציאה חזרה אל עולמך החברתי, בברכה והצלחה, יאיר.

הי. כנראה שהדעה שלי אינה כל כך פופולארית בין משתתפי הדיון, ובכל זאת החלטתי לכתוב לך את זה. אם אכן אין סיבות נוספות לפרידתכם, ולא קרה שום אירוע שהוא מבחינתה 'יהרג ובל יעבור' איני רואה שום פסול בכך שתנסה ליצור עימה קשר. כתבת שעברו כבר מספר ימים,והייתם מאוהבים, אני הייתי מנסה שוב, אבל מתוך ידיעה והשלמה ברורה עם האפשרות להתקל בתשובה שלילית נחרצת. אין כל רע בלנסות לחזר אחרי בחורה שאתה אוהב, כל עוד זה נעשה במינון הנכון וללא לחץ מיותר. למרות שזה פורום פסיכולוגיה, לא הייתי (בשלב זה) גולשת לניתוחי אישיות ולחזרה לילדות. אם אתה חושב שיש סיכוי להציל את הקשר, נסה זאת. אבל... קח לתשומת ליבך שיתכן והיא אינה מתכוונת לשנות את דעתה. לדעתי, פנייה ישירה היא הכי טובה, לא לפנות לאמא, זהו צעד שנתפס קצת פטרנליסטי. פנה אליה, תספר לה מה שאתה מרגיש ותראה מה תגובתה. אם היא עדיין בשלה, אין מה לעשות, רק לעבד את הצער, להרשות לעצמך להתאבל ולהמשיך הלאה. אפרת

אויש, מאד מחמיא לי שאת קוראת את הערותיי,אולי בסוף עוד תלמדי משהו, נראה כי חרף העובדה שניתוחי עומק אל מול המידע המצומצם הם לא בבחינת האידיאל, נשכחת ממך העובדה כי הפונים לפורום הנל לעיתים מחפשים מזור במידע אשר יאפשר להם להבין כי אינם לבד במערכה וכי רבים וטובים עברו את המשברים האלו בכבוד ובנחרצות למרות הערכות קודרות ביחס לסיכוי לכך. אני תוהה אם הנטייה הנון-קונפורמיסטית בעיקר במקרה דנן אינה לשם הסטיה מהכלל בלבד ואין בה כדי לשקף את האבחנה הסוביקטיבית כאן. העובדה להתנהלות הזו הנשענת על עקרון המטוטלת היא מפני קוצר המשיגה או אולי מפני עומק המושג? בברכה, יאיר.

אלון שלום קיבלת תגובות רבות ואני לא חושב שהתגובה שלי יכולה להוסיף כעת משהו נוסף. בסופו של דבר אף אחד לא יוכל לקבל את ההחלטות במקומך. אני שומע את המצוקה בה אתה נמצא, מה גם שההתלבטות האם להתקשר או לא אינה פותרת את הבעיה המהותית ביותר והיא האם היא רוצה את הקשר איתך. בשורה התחתונה, אם אתה מתענה כל כך אולי כדאי שתיצור את הקשר, תאמר בצורה ישירה שאתה מתגעגע ורוצה לבדוק האם היא עדיין איתנה בדעתה. לפי תשובתה תהיה לך אינדיקציה ברורה מהם פני הדברים. אם היא מוכנה להיפגש איתך ולדבר כנראה שיש עוד משהו פתוח. אם לא, תצטרך לקבל את המצב ולהמשיך הלאה. אין כאן חוקים לכאן או לכאן. תצטרך להפעיל שיקול דעת ולעשות מה שאתה מרגיש שהכי נכון לעשות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן אני בן 48 ושקוע בדכאון עד צוואר אין לי טעם ומשמעות בשום דבר . קיבלתי טיפול תרופתי ומספר שיחות אך ללא הועיל . יש לי 3 ילדים קטנים ואני דואג להם נורא . אינני מתקרב לאישתי כי אין לי חשק לכלום . מה עושים ?

שלום החלמה מדיכאון היא תהליך. לא לוקח מספר שיחות לצאת מהדיכאון. בהחלט דרוש שילוב של תרופות ושיחות. כמה זמן את מקבל תרופה? לוקח רק חודש עד שהתרופה בכלל מתחילה להשפיע. אם אתה לוקח כבר זמן ממושך את התרופה, ייתכן והתרופה לא מתאימה ויש צורך להחליפה. יש מבחר גדול בתרופות נגד דיכאון. שיחות זה גם תהליך ממושך. וגם, ההחלמה היא לא בקו לניארי. יחד עם זאת, יש לציין כי התהליך שונה אצל כל אדם. אני ממליצה לך להתאזר בסבלנות ולא להיבהל מעליות וירידות שיש בדרך. נסה לא להיות בלחץ, תהיה סבלני ותגייס הרבה תמיכה סביבך. נ.ב.אני גם מטופלת בתרופות ובשיחות נגד דיכאון. תהיה בריא

שלום התשובה של נטלי מאוד נכונה. אין כאן פתרונות קסם ולוקח כמה שבועות עד שהטיפול התרופתי עוזר. חבל שקיבלת מספר שיחות כל כך מצומצם, היה כדאי שתהיה בטיפול פסיכולוגי במקביל לטיפול התרופתי. תזדקק לסבלנות רבה, מדובר בתופעה שהיא לפעמים עקשנית, אבל במוקדם או במאוחר תצא ממנה. ידיעה זו עשויה לעזור לך לקחת את הטיפול המתאים ולהמתין לשיפור. אם תוכל לעשות ספורט זה יוכל להועיל גם כן שכן זו התרופה האנטי דיכאונית הטבעית היעילה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיות פסיכולוגיות שבעיקבותן התחלתי טיפול פסיכולוגי. אבל אני לא מבינה מה הטעם בכל זה . אני לא מאמינה שאי פעם אני יגיע למצב של שלום עם עצמי. אני לא חושבת שאני ראויה ללדת , ומתוך המחשבה הזאת מה הטעם שיהיה לי חבר ומה הטעם לחיים ללא שאיפות. אין לי אומץ להרוג את עצמי ומצד שני אין לי אומץ לחיות . מאז שאני קטנה הדגישו בפני כמה שאני מיותרת ולא נחוצה בעולם ולמרות שאני יודעת שנולדתי להורים מטומטמים ושהם זרקו את הדברים לעברי מתוך רוע טהור ותו לא המחשבות הללו קימות בי ואני לא יכולה להיתנתק מהן. אני לא מאמינה שטיפול יוכל לעזור לי להעלים או אפילו להמעיט את המחשבות עלהן גדלתי. אני מרגישה כמו כלום לא לחיים ולא למוות - אז אני שואלת אותכם מה הטעם ?

נטלי שלום קודם כל אני יכולה להגיד בראשית דבריי, למרות שזה נשמע קלשאי...לא לאבד בשום פנים ואופן תקווה...אני יכולה להגיד לך שכרגע אני נמצאת בתקופה המגעילה והנוראית ביותר שחוויתי אי פעם או שחשבתי שאני אחווה...אולם אין לי מושג מאיהפ זה מגיע...אבל אני משארת כאישה מאמינה שאלוהים שולח כוחות..כוחות חזקים מנשוא להתמודד עם כל מצב שאנו נתקלים בו....במקרה שלך חווית עבר וילדות קשים אולם עכשיו את בראשות עצך..קחי את עצמך ביידים..האמיני..חייכי ותרמי את הראש למעלה.. תדבקי במטרות שאיפות...האמיני בעצמך תגיעי להשגים ותראי שיהיה לך טוב....אני אישית בוכה הרבה על גזרה נוראית שנכפתה עליי...אולם אני מאמינה שיהיה לי טוב ואהיה מאושרת בעתיד... אני מקווה בשבילך שגם את תמצאי את האמונה הזאת בעצמך...ותהיה מאושרת מכל הלב...

נטלי שלום היאוש בו את נמצאת וחוסר האמונה שאי פעם הדברים יוכלו להיות אחרים, זו הבעיה העיקרית שעימה את מתמודדת כיום. מטרתו הראשונה של הטיפול צריכה להיות לפיכך החזרת האמונה והביטחון העצמי שלך. גם אם תהליך השינוי יקח זמן ארוך, האמונה שזה אפשרי יכולה להתממש בטווח קצר יחסית. מה שחשוב לכן שתסמכי על הפסיכולוג או הפסיכולוגית שלך ותוכלי לעשות את השינוי הלכאורה פשוט הזה, המעבר בין יאוש לאמונה. מסתבר שאין צורך בשינויים דרמטיים בסביבה החיצונית ו"האובייקטיבית" כדי לפתח חשיבה חיובית יותר. אנשים במצבים קשים מאוד הצליחו להישאר אופטימיים ואחרים במצב לכאורה מצויין לעיתים נמצאו בדיכאון ויאוש. אני מקווה שתצליחי לעבור לצד האופטימי והחיובי של החיים והחשיבה, אני בטוח שזה ישפר את איכות החיים שלך באופן בלתי תלוי בכל שאר המטרות הטיפוליות שאת מציבה לעצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

את תתפלאי לראות איך את משתנה עם השנים מה שנראה לך עכשו ככ קשה להאמין בו יתממש, זה שברגע מסויים משהו נראה ככ קודר בנקודת זמן אחרת , ולאוו דווקא רחוקה, הכל יכול להיראות אחרת. את מודעת לעצמך, לקיומן של סיבות למצבך שלא נובעות ממך, אני חושבת שבתוכך את יודעת שיש טעם שהרי את פנית לטיפול, את גם צעירה ואני משום מה בטוחה שהכל ישתנה. (אגב חבר הוא לא רק בשביל ללדת) אגב לא סיפרת כמה זמן את בטיפול והאם את מרוצה בו.

היי אני מבינה את דבריך. גם אני לא מעט פעמים הרגשתי מה הטעם. כיום אני יותר ויותר מבינה שהמחשבות הללו הן תוצאה של דיכאון, דיכאון שמערפל את הכל, שגורם לך לאבד כל תקווה. וגם אני לפעמים חושבת מה הטעם לפנות לטיפול פסיכולוגי, מה זה יעזור אך אם אנו פונות לשם כנראה שאנו מאמינות שיש תקווה. מה שבטוח מדובר בתהליך, צריך הרבה סבלנות ועם שינויים קטנים באה גם התקווה. תרגישי טוב

לכולם תודה על המילים החמות והעידוד... זה עזר ס. רק התחלתי טיפול היו לי 3 פגישות בינתיים. מה שדוקטור קפלן אמר זה נכון המעבר מיאוש לאופטימיות הוא מהיר , ומתוך פרץ אופטימיות הלכתי לטיפול . 2 הפגישות הראשונות היו טובות ,אבל , אני לא נותנת לעצמי לחיות באופטימיות זמן רב , וכמו שהמעבר מיאוש לאופטימיות הוא מהיר כך גם ההפך. דוקטור קפלן המילים שרשמת השפיעו ועזרו ...תודה.

אני בחורה צעירה בת 24 שנישאתי לפני שנה לבעלי לאחר היכרות בת 5 שנים היינו מאוהבים עד מעל הראש ותמיד חלמנו על הבית והמשפחה שתהיה לנו אולם לאחר שמונה חודשים הגיע הברק הנורא "ביום בהיר אחד" הכל התחיל כאשר אמא שלו ניכנסה לנו לורידים והחלה להתערב בעניין המגורים שלנו...חשוב לציין ששנינו משני מקומות שונים בארץ אולם הייתה בנינו עסקה לגביי המקום שנבחר לגור בו...אולם לאמא היקרה שלו זה לא הזיז והיא גרמה לקרע נורא בנינו עד כדי פתיחת תיק ברבנות ...ומכאן כבר השתלשלו האירועים...המתחים געו..."הלכלוך" יצא החוצה והיא גרמה לנו פשוט לשנוא אחד את השני..הוא היה קרוע בין שתינו לבסוף הוא נכנע וחזר להוריו. נכון להיום אנו פרודים כבר 4 חודשים ומנהלים מאבק כוחות מגעיל בכל תהליך הגירושים מאוד קשה לי לקבל את העובדה שנהרסו לי חיי הנישואים...ולא היה בידי שום דבר לעשות עולה בי שוב השאלה כיצד הוא קם ועזב אותי לטובת אמא שלו.... איך אני מתמודדת עם האובדן הנורא הזה המשולה למוות.....אני כואבת...מתגעגת אך יודעת שאין דרך חזרה...הוא מבחינתו שונא ולא מעוניין בקשר.. הצעתכם, מה עליי לעשות??????

אור שלום זה באמת סיפור עצוב במיוחד לאור האהבה שסררה בינכם קודם לכן. במידה מסוימת אני נוטה לומר לך שאולי התמזל מזלך שזה קרה כל כך מהר. זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע אם הדברים היו נמשכים עוד כמה שנים, ואחרי שישנם גם ילדים ומחויבויות עמוקות יותר פיצוצים מסוג כזה יכולים באמת להרוס את החיים. למרות שמבחינתך מדובר בהפתעה מוחלטת קשה לי להאמין שאישיותו של בעלך התהפכה לה ביום אחד. כנראה שבכל זאת היו ברקע דברים שלא ראית או לא רצית לראות, שהיו אולי מספרים משהו על העומד לקרות. אינני מתימר לשפוט ביניכם, סוג כזה של פרידה הוא בד"כ טנגו של שניים ואולי אפילו יותר. לפי מה שאת כותבת אין סיכוי לחזרה, למרות שכבר ראיתי בעבר מקרים שעימותים קשים מאוד בכל זאת הכריעו את האהבה. נראה שכעת נדרשת התארגנות מסוג חדש. את הרבה פחות נאיבית ממקודם, ואולי אפילו עלולה להיות חשדנית בעתיד בשל המכה החזקה שניחתה עליך. אני חושב שיש צורך להבין יותר לעומק את מה שאירע. אם הכל היה אמא של בעלך זה היה פשוט, אבל מנסיוני זה לא הסיפור המלא. את חייבת ללמוד משהו מכל מה שקרה כדי שהעתיד יהיה חיובי יותר. לצערי אני לא יכול לומר לך מהו אותו משהו, ואני בספק אם את יודעת זאת בעצמך. זו תקופה בה מתבקש לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעבור את התקופה של החודשים הקרובים בשלום, תוך בנית התשתית להמשך אחרי צומת הדרכים הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, קודם כל תודה רבה להתייחסותך לבעייתי..יצא לי לחשוב על מה שהעלת על הכתב, אני מודעת לכך שהתהליך של העזיבה של בעלי נבע כתוצאה ממטענים שככל הנראה הוא צבר בתוכו...אתה מבין אני זאת שהייתי מדרבנת במערכת היחסים לשאיפות ומטרות..אני לומדת רוצה לשיג קריירה ומקצוע והוא לעומתי חי את הרגע...מפחד להתחייב מושפע ולא יציב...ככה אני רואה את הדברים היום...גיליתי שהוא חסר אופי ונוטה לברוח מבעיות וממשברים בכל פעם שקשה הוא היה מרים ידיים..זה בא ליידי ביטוי בהמון דברים כגון: הפסקת עישון, דיאטה, לימודים..לא הייתה לו שליטה על הוצאות בחשבון .הוא כל הזמן רטן שאני אומרת לו מה לעשות שאני זאת שמחליטה תמיד מה יהיה...הוא כל הזמן אמר שאני מתנשאת מעליו וחושבת שאם אני לומדת אז אני יותר חכמה ממנו... שאלתי היא האם לאור דברים אלו הגיוני במידה מספקת לומר שזה תרם לעזיבה והאם העובדה שזהו החבר הראשון היחדי שלי מקשה עליי יותר להתמודד עם המצב??? אתה מבין, הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אולי היה לי חלק בעזיבה שלו אולי באמת יותר מידיי לקחתי שליטה ופיקוד במערכת היחסים...למרות שבידעה אני עשיתי זאת מתוך כוונות טובות להצליח בחיים ולהציב מטרות ושאיפות...המטרה היתה טובה. אודה לתשובתך, אור.

בוקר טוב אור. רציתי רק לומר לך, כי האדם בשם עזרא, שביקש ממך ליצור איתו קשר במייל, שייך לכת הסיינטולוגיה, שמשום מה, עוסקת בימים האחרונים בנסיון לגייס אנשים חדשים . אולי מקורותיהם הכלכליים הולכים ומתדלדלים,או אולי מניע אחר, ואולי באמת רצון כן לעזור, אבל תיזהי ותדעי לקראת מה את הולכת. אפרת.

אני בת 30, אמא ל- 2 ילדים ועובדת במשרה מלאה. ברצוני לדעת כיצד להתמודד עם עצבנות יתר שבאה לידי ביטוי בחוסר סבלנות לילדים ולסביבה?? האם באמצעות טיפול תרופתי? האם יש צורך לפנות לנוירולוג או לפיסכיאטר? העצבנות באה לידי ביטוי בעיקר באי יכולת להקשיב . אני שומעת ולא מקשיבה... לפעמים לא מסוגלת לענות לשאלה הפשוטה של ילד בשל חוסר הסבלנות.

שלום אלמונית, אני מניחה שהעצבנות שלך היא מעין סימפטום קצה, ביטוי למשהו באורח החיים שלך שלא מספיק מתאים לך כרגע. לא סיפרת כלום על היחסים עם בן הזוג, גילאי הילדים, אופי העבודה וכו', אבל נשמע לי שמשהו בחיים הוא "יותר מדי" עבורך כך שאת אינך יכולה למצוא מקום בתוכך להכיל עוד (ד כדי כך שקשה לך לשמוע.) השאלה איך לעשות לעצמך מרווח לנשימה, קצת מקום בפנים, היא השאלה החשובה בעיני, וכמובן שכדי לענות עליה, את צריכה להתבונן על החיים שלך ולנסות לאתר מה קשה לך בהם, מה עוזר, אם זה משהו שלווה אותך זמן רב, או משהו חדש שקשור לאירועים מהזמן האחרון.

אלמונית שלום השאלה המרכזית היא כמה זמן התופעה הזו קיימת. האם מדובר בסוג של נטייה אישית שלך מאז ומתמיד, או לפחות שנים רבות, או שמדובר במשהו חדש מהתקופה האחרונה (כמובן יתכן שילוב של נטייה מהעבר עם החמרה כיום). נטיות עבר רחוקות יומין דורשות טיפול מעמיק ויסודי כדי להגיע לשורש העניין ולהעניק לך כלים שכנראה חסרים לך להרגיע את עצמך. אם מדובר במשבר או קשיים של התקופה האחרונה צריך לטפל במקור הבעיה עצמה ובהתייחסות שלך אליה, העצבנות תפחת באופן אוטומטי אם הבעיה תטופל. אפשר כמובן לבדוק תרופות אצל פסיכיאטר אבל רוב הסיכויים שמה שאת מתארת לא יקבל מענה מתרופות. הן אולי יטשטשו מעט את הלחץ אבל לא יטפלו במקורותיו האמיתיים. אני מציע לפיכך לפנות לטיפול פסיכולוגי ואני מצרף מאמר קצר המסביר על אופן הפניה. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 30, אמא ל- 2 ילדים ועובדת במשרה מלאה. ברצוני לדעת כיצד להתמודד עם עצבנות יתר שבאה לידי ביטוי בחוסר סבלנות לילדים ולסביבה?? האם באמצעות טיפול תרופתי? האם יש צורך לפנות לנוירולוג או לפיסכיאטר? העצבנות באה לידי ביטוי בעיקר באי יכולת להקשיב . אני שומעת ולא מקשיבה... לפעמים לא מסוגלת לענות לשאלה הפשוטה של ילד בשל חוסר הסבלנות.

טכניקות הרפייה, דמיון מודרך, טיפול פסיכולוגי, תרופות, חוגים למיניהם, ספורט, ריקודים, שיאצו, סוגי תראפיה שונים, רפואה משלימה, סוגי תראפיה שונים (אמנות, תנועה ועוד) אלו מקצת האפשרויות.

שלום שמי אלון בן 27 , הייתה לי חברה בת 20 במשך 3 חודשים שאהבתי אותה אהבה עצומה למרות הזמן הקצר של ההיכרות. הייתי מאושר לצידה וגם היא נראתה מאושרת לצידי ואף ציינה שהיא מתאהבת בי מיום ליום יותר ויותר. לפני 10 ימים הודיעה לי שעליינו להפרד עם כל הכאב שבזה כי זה לא ילך בינינו והיא חוששת שאם נשאר יחד אז נאלץ להפרד עוד שנה שנתיים ואז זה יהייה קשה יותר כי אז בכלל ניהייה מאוהבים זה בזה. שאלתי אותה ומה רע בזב שנהייה מאוהבים למה שנאלץ להפרד והיא אמרה שהיא ילדה עדיין לעומתי שבטח עוד שנה שנתיים ארצה להתחתן והיא עדיין לא תרגיש בשלה לכך ואז מה נעשה? אמרתי לה שאם נאהב אחד את השני אז לגיל ולזמן אין פקטור אבל היא התעקשה ואמרה שאנחנו לא מתאימים כי לדוגמא אני אוהב בעלי חיים והיא לא . כל הדברים הללו נראים לי כתרוצים ואני לא מבין את הסיבה האמיתית לרצונה להפרד. כי היא ציינה שהיא מאושרת איתי ושהיא תתגעגע אלי ושהיא שמחה שהכירה אותי. היא גם ביקשה שלא אתקשר אלייה כי אחרת זה יקשה על הפרידה. מאז הפרידה אני חושב עלייה כל היום חולם עלייה בלילות איבדתי תאבון ואבדתי כל עניין בחיי היום יום אני רק מנסה לחשוב האם יש דרך להשיב אותה אלי כי אני פשוט מרגיש מבפנים שהיא אהבת חיי ואני לא יכול לפספס אותה. עברו כבר 10 ימים ובינתיים הצלחתי להתאפק ולא לצלצל אלייה אבל אני מרגיש שאני לא יכול יותר להתאפק. חשבתי אולי לצלצל ולדבר עם אמא שלה שמכירה אותה הכי טוב ויודעת מה עובר על הבת שלה ולנסות לברר דרכה אם יש איזו דרך שאני והבת שלה נוכל לחזור להיות זוג. ברצוני לציין שכל פתרון אחר כמו לנסוות לצאת עם בנות אחרות או לעסוק בפעילות גופנית נוסו על ידי וללא הצלחה כי המחשבות עלייה לא מרפות ממני לא בימים ולא בלילות. הפכתי לשבר כלי ואני לא אהייה שקט עד שאדע שניסיתי כל שביכולתי לבדוק האם אחרי שנפרדנו היא מרגישה שקשה לה בלעדיי והיא רוצה אולי לחזור להיות ביחד אבל אין לה את האומץ לצלצל אלי. אני חייב שמישהו ייעץ לי איך לפעול נכון כדי לנסות להשיבה לחיכי . האם הדרך של לפנות לאמא שלה יכולה להיות דרך טובה? מה לעשות? אני בדכאון ואובד עצות. בבקשה עזרו לי.

זה בטוח אם אחד מהחברים שלי היה פונה להורי או לחברי בשאלות עלי, אני חושבת שהייתי רואה בזה חדירה גדולה מאד לפרטיות ואופן התנהגות ילדותי, שמתייחס אלי כאל ילדה. אם אתה מרגיש שאתה חייב לדבר איתה וללבן איתה את נושא הפרידה, עשה זאת ישירות מולה. לגבי הרגשתך הקשה, אני חושבת שפרידות הן הדבר הקשה והכואב ביותר שאנו חווים בחיים... כשלא מרגישים את זה שוכחים, אבל זה כאב קשה מאד. ובכל זאת, אני מציעה לך לנסות להבין מדוע התלות והקשר אליה כל כך חזקים, עד שאתה מרגיש שאתה חדל או לא מסוגל להתקיים בלעדיה. אני כמובן לא מכירה אותך, אותה או את הקשר, אבל נדמה לי שיש מידה של "בעלות" שאתה מפגין כלפיה, ואולי מהטוטאליות הזאת היא בתור בחורה צעירה חוששת. אולי יש לה רצון להתנסות ולבדוק ולהכיר ולסוע בשל גילה הצעיר (לעומת שלך) והיא עושה בחכמה שהיא אומרת לך את זה עכשיו. המחשבה שלך לפנות לאמה, במידת מה רומזת על כך שהיא גם בעיניך עדיין קצת ילדה.

כשהיא החליטה על הפרידה היא אמרה לי שלא אתקשר אלייה כי זה יקשה על הפרידה ועלינו להפרד. האם בכל זאת לאחר שיבור זמן כלשהו כדאי לנסות לצלצל אלייה?

אלון שלום אתה מתמודד כעת עם פרידה כואבת, אולי הראשונה בחייך שהתרחשה כך. אתה יכול כמובן לנסות להחזיר את חברתך אליך בדרכים שונות, במידה והיא מתלבטת זה יכול לעזור, אם היא באמת לא רוצה בקשר רוב הסיכויים שזה לא יעזור. עליך לקחת בחשבון את הדחיה שאתה עלול לקבל, ואם אתה שלם ומוכן לכך נסה כל דבר שנראה לך מתאים. עם זאת, כדאי גם להתארגן נפשית לאפשרות שזו פרידה שאין ממנה חזרה. זה מאוד טבעי שתרגיש בדיכאון ובאבל תקופה כל כך קצרה אחרי קשר שהיה עבורך מאוד משמעותי. אל תדחוק בעצמך לחזור מייד לחיים כרגיל. החודש הראשון הוא בוודאי קשה יותר ואח"כ הכאב ילך וידעך. במידה ואתה מרגיש שזה משתלט עליך פנה לרופא המשפחה ובקש משהו להרגעה ואולי לשינה טובה יותר. זכור שמדובר בתהליך טבעי לחלוטין ושלמרות שקשה לך לראות זאת כעת, הכאב ילך ויפחת ותוך זמן יותר קצר ממה שאתה חושב תוכל להתחיל שוב לנהל את חייך כמיקודם ואף להכיר בנות זוג חדשות. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר שלום למרות שהחברה ביקשה שלא אצור איתה קשר כי זה יקשה על הפרידה אני לא אהייה שקט עד שאנסה פעם אחרונה לברר בדרך כלשהי האם יש סיכוי שנחזור להיות יחד. ההתלבטות שלי כיצד ומתי לעשות זאת. כלומר מה העיתוי הטוב ביותר לעשות זאת מבחינת זמן שעבר מאז הפרידה. והאם כדאי לפנות אלייה ישירות או לנסות לדבר עם אמא שלה שמכירה אותה הכי טוב ויודעת מה הבת שלה מרגישה מאז הפרידה וכך אולי דרך האמא שלה אדע אם כדאי לי לנסות לדבר עם הבת שלה ואם כן אז באיזו דרך. מה דעתך האופציה הטובה יותר מבחינת העיתוי ומבחינת הדרך. בכבוד רב אלון.

שלום אני מקווה שהגעת לפורום הנכון, יש לי בעיה קטנה שמציקה לי מאוד אני מאוד עצבנית מכל דבר קטן מתעצבנת אני מגיבה במהירות ומדברת בקול רם ומתחילה לענות ויכולה קצת לפגוע ( אני לא מקללת ) מאוד מציק לי כי כולם אומרים שזה לא היה צריך לעצבן אותך כך למה את מגיבה כך כל הזמן, תירגעי זה לא שווה את זה, ואחרי כמה זמן באמת אני חושבת על זה וזה באמת לא היה במקום כל ההתנהגות, וגם זה גורם לאווירה לא יפה בעבודה ובבית. בבקשה תעזור מה הפתרון לזה? רק אם תחשוב שיש לי היפרתירואידיזם כבר עשיתי בדיקות TSH ו- T3 הרמה נורמלית. תודה

קיטי שלום לפני מספר דקות נתתי תשובה לשאלה מאוד דומה ופשוט אצטט אותה גם עבורך. השאלה המרכזית היא כמה זמן התופעה הזו קיימת. האם מדובר בסוג של נטייה אישית שלך מאז ומתמיד, או לפחות שנים רבות, או שמדובר במשהו חדש מהתקופה האחרונה (כמובן יתכן שילוב של נטייה מהעבר עם החמרה כיום). נטיות עבר רחוקות יומין דורשות טיפול מעמיק ויסודי כדי להגיע לשורש העניין ולהעניק לך כלים שכנראה חסרים לך להרגיע את עצמך. אם מדובר במשבר או קשיים של התקופה האחרונה צריך לטפל במקור הבעיה עצמה ובהתייחסות שלך אליה, העצבנות תפחת באופן אוטומטי אם הבעיה תטופל. אפשר כמובן לבדוק תרופות אצל פסיכיאטר אבל רוב הסיכויים שמה שאת מתארת לא יקבל מענה מתרופות. הן אולי יטשטשו מעט את הלחץ אבל לא יטפלו במקורותיו האמיתיים. אני מציע לפיכך לפנות לטיפול פסיכולוגי ואני מצרף מאמר קצר המסביר על אופן הפניה. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני גולש כאן לפעמים, ואני בכוונה לא כותב את השם שלי, כי אולי גם אני יפול לפה של יאיר, אז אני מעדיף ככה. נורא חבל שאתה נותן לאדם כמוהו להשתמש בפורם שלך כדי לנבל את הפה, לכתוב הודעות בוטות ומעליבות,בזמן שאתה יכול לימחוק אותם, וכך היה צריך. יש כאן שתי משתתפות, לילה ואפרת שהן עוזרות להרבה אנשים ותורמות המון לפחות לי אישית.ואני בטוח שלא רק לי. אני חושב שזו טעות שלך שאתה לא מוחק את ההודעות שלו. ברור שזה איש עם בעיות לא מעטות, אם הוא רוצה להתייעץ, אז בסדר, אבל סתם להיכנס כדי להשפיל אנשים? אני חטשב שאני בוחר לא להיות חלק מהפורום הזה יותר, אם אני מגיע למצב שאני פוחד (כן, ממש פוחד) לכתוב את השם שלי, כדי שלא יקלל גם אותי אדון יאיר הנכבד. מקווה שאתה מבין את הנזק שניגרם לפורום בכך שבחרת להשאיר את ההודעות המגעילות שלו.

שלום ישנם מצבים בהם הודעות בוטות שמופיעות בפורום נמחקות. הודעות מסוימות שנרשמו ביום האחרון היו זוכות בוודאי לטיפול כזה, אבל אני מעדיף להסתכל במקרה הנוכחי על התמונה המלאה. אם תקרא את תגובותי למטה תראה את גישתי לעניין. אני חושב שמחיקת הודעות כעת היא הקצנה של התהליך שקרה פה ואני מעדיף קודם כל לתת סיכוי לדברים להירגע מתוך אמונה שכל מי שהיה מעורב בחילופי הדברים, כולל יאיר, יעברו לסוג אחר של דיאלוג. אני מקווה שתמשיך את מעורבותך בפורום ואני יכול להבטיח לך שאני עוקב אחר הדברים ובמידת הצורך גם אשים גבולות ברורים. הפורום הוא סוג של קבוצה ובקבוצה קורים תהליכים שכאלה לעיתים. ישנו מרווח עדין בין הצבת גבולות כוחנית (כולל מחיקת הודעות שיש בה משהו כוחני מאוד) לבין קבלה אמפתית של כל תהליך כמשהו שאפשר ללמוד ממנו. עדיין לא החלטתי היכן אני מציב את עצמי במקרה הנוכחי, אני עדיין מקווה שמעט יותר חמלה ועדינות אפשריים גם לאחר "קרבות" יום האתמול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני מודה לכולם על שאיפשרו לי לבחון מספרי אבני בוחן בכל הנוגע לדינמיקה קבוצתית מוטה. אני מתנצל על הבוטות המגמתיתת שהיתה חלק מנסיון של בחינת אפקט הסרת העכבות וכן בחינת תהליכים של העברה והשלכה השכיחים כל כך בהתקשרות מקווננת. המניפולציה היתה מגמתית ואינה גלויה מה שהפך את הדיאלוג לחריף וגרם לשיחרור של חיית הבר השוהה בתיכנו בכל פעם שאנו מרגישיםחזקים ומוגנים מספיק. אני שואב עידוד רב מרב השיח שנוצר כאן ומודה לכולם על ההשתתפות. נ.ב תודה מיוחדת לדר קפלן על הורום המהנה והיעיל המספק מידע רב תוך מתן צענה למשברים קצרי טווח וכן על האינפורמציה שלעיתים עושה את ההבדל בין הייאוש ובין התקווה בברכת לילה טוב יאיר.

מה קרה, בדכ את עונה לכל הודעה? רשמתי לך למטה שתיים.

היי אפרת, אני חושב שאם את היית הברומטר הייצג את רמת התלמידים הלומדים פסיכולוגיה באוניברסיטה העיברית היו משלמים לך ובלבד שלא היית מזכירה את הקשר בינכם. נראה כי את מתהדרת בנוצות לא לך..האם שמעת על תסביך האני הכוזב של וויניקוט..ואולי יש לך בעיית זהות ואת מגיעה לכאן ושואבת עידוד מתשומת הלב שחסרה לך כל כך,משלימה את החסכים הרבים שניצטברו במדרון החלקלק של חייך המורכבים במשברים ובהתמודדות יום יומית עם הקיום וצרכים בסיסים כבר בגיל צעיר.. אין ספק כי היעדר האושר ניכר מתוכך,את משליכה את הרגשת הייאוש והתיסכול ומאשימה אחרים במין ציד מכשפות אחר אילו שאינם עונים לתבנית המשחק הדימיוני שיצרת...האם גם בחייך החברתיים,אם ישנם כאלו,קיימים חברים דימיוניים עוד מתקופת הילדות שעזו לך להפיג את החרדה המתמדת ? אולי כדאי שתסירי מעלייך את שמיכת ההונאה העצמית ותחושי את צינת המציאות? עלייך להבין כי על אך הרווח המישני של החוויה הנוירוטית שאת עוברת הסימפטום הנברוטי הזה סופו להכריע אותך במאבקך כנגד המלחמה באי השפיות . החלמה מהירה ומשחק מהנה, יאיר

יאיר שלום אנא קרא את הודעתי מהערב, אשמח אם תוכל להימנע מהמשך הדיאלוג בסגנון הזה. אין כאן סיכוי לנצחון, רק תוספת של כעס ומפח נפש. את מה שרצית לכתוב כבר כתבת מספר פעמים. אין כל טעם להמשיך כך. אני מגיב אליך כעת בגלל הודעה זו אבל פנייתי זו רלוונטית לכל שאר המשתתפים בשיח הזה. בתודה ד"ר אורן קפלן

לצערי עברתי התקף חרדה לא מזמן כנראה לאחר תקופה ארוכה של לחץ מתח שהוביל לדיכאון ואז להתקף שהיה לי כרגע המצב שלי בסדר אני מרגישה מאוד חזקה ,מה שכן אני מפחדת בכל זאת כי אני עדיין מרגישה קצת מוז ר אני מרגישה שלא החלמתי לחלוטין אני בעצם מרגישה שאני חייבת לנסוע לאנשהו רחוק לבד כדי לצאת מזה לחלוטין ...לא פניתי לטיפול פסיכולוגי כי אני יודעת בדיוק למה הגעתי למצב הזה וכמובן שעכשיו אני מצטערת ואילו ידעתי אז שלזה זה יוביל אולי הייתי נוהגת אחרת... ונלחמת מאז.. בכל אופן אני מרגישה שאני יכולה לצאת מזה לבד... אך מנסיונכם האם זה אפשרי? אני בחורה בת 22

ותראי מה קורה איתך? יכול להיות שאם הנסיבות השתנו, ויש לך מספיק תמיכה, ואורח חיים מחזק את יכולה לבד, מצד שני, יכול להיות שטיפול יכול לתת לך משהו מעבר, שיתרום לך לכל החיים. לפעמים אי אפשר לסוע לאנשהו רחוק כדי להחלים אז צריך למצוא את "הלאנשהו רחוק" הזה כאן. ולפעמים טיפול זה קצת "לאנשהו רחוק", כי זה מקום שהוא לא ממש בעולם הזה.

הי מישהי. אני לא יודעת אם זה יהיה נבון לנסות ולמצוא פתרון ללא עזרה מקצועית. את מתארת מצב של התקף חרדה, דיכאון, אלו דברים שעוברים לבד, אך עם הרבה מאמץ וסבל. ואל תשכחי, לא משנה כמה רחוק תברחי, לא תוכלי לברוח מעצמך ומהמצוקות שלך. הן ישארו כל עוד לא תעקרי אותן. בהצלחה. אפרת

מ. שלום חרדה היא תופעה טבעית לחלוטין, סוג של מנגנון התרעה של הגוף. לעיתים הוא עלול לצאת מסינכרון ובאותה מידה אפשר בד"כ להשיב אותו לפעולה תקינה. הבעיה העיקרית של מי שעובר התקף חרדה חריף הוא הפחד מהישנותו של הסינדרום. התקף החרדה נחווה כסוג של טראומה ולמעשה ההתמודדות האמיתית איננה עם החרדה עצמה אלא עם הטראומה כולל הפגיעה בדימוי העצמי בעקבותיה. מודעותך למקור החרדה היא חשובה ובהחלט עשויה לעזור, אבל היא לא בהכרח הפתרון לבעיה. את נשמעת עדיין די מבוהלת ממה שקרה ואולי כדאי לך להיעזר בכל זאת בטיפול פסיכולוגי כדי להחזיר את המצב לשיווי משקל. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך על המאמר! וזה אכן מה שיש לי לצערי... קראתי כל כך הרבה חומר על התופעה הזאת מאז שזה התפרץ אצלי ממש חקרתי בנושא. תראה אני הבנתי שכדי לצאת מזה אני צריכה הרבה כח ואני ממש ממש רוצה להעלים את זה לחלוטין ממני. אני מרגישה שאילו ידעתי אפילו כשהתרחש הההתקף הראשון שזה מה שיש לי אולי זה לא היה מתפרץ ,ההתקף היה מאוד חזק. אני לא מבינה ממש בתהליכים וההשפעות אבל אני מרגישה שהגוף שלי נמצא במצב של פחד תמידי מאז ,לפעמים קצת פחות ולפעמים יותר (מתבטא בדפיקות הלב שלי) אני משתדלת להתעלם מזה ואף לעשות מזה צחוק, באופן כללי זה מעיק ומטיש הגעתי לכאן, אולי לקבל עוד טיפים ועזרה... יש משהו שאני לא ממש מבינה לגבי ההתקף אוקיי אז הבנתי שיש אנשים שיש להם סיכון גבוהה יותר לפול קורבן לתופעה והם בדר"כ האנשים הרגישים יותר אני רוצה לדעת ולהבין מה קורה בגוף לאחר ההתקף כדי שאוכל להלחם בה ביתר קלות...אני מבינה שכנראה כל מה שהפחיד אותי כביכול ברמות סבירות עד עכשיו כאילו מקבל מעמד מועצם יותר מבחינת תופעות החרדה אני צודקת? מה גורם לכך? אשמח לשמוע ממך תשובות ותודה שוב

דוקטור קפלן שלום עד לפני שנתיים שקלתי 43 קילו וכיום אני מעל 90 . הלכתי לתזונאית על מנת שתיקבע לי דיאטה אך לאחר שיחה איתה היא אמרה שאין טעם בדיאטה ללא טיפול פסיכולוגי משום שיש לי הפרעת אכילה (אכילה כפיתית). מה ההבדל בין השמנה לאכילה כפיתית והאם באמת יש צורך בטיפול? תודה מראש

שלום מיטל, ההשמנה היא הסימפטום הנובע מאכילת יתר והפרה של יחסי הגומלין שבין מטבוליזם,תוצר גנטי,פעילות גופנית והתנהלות לא תקינה בכל הנוגע לאכילה לרבות שעות לא מתאימות סוג האוכל והכמות. בהפרעות אכילה לרבות האכילה הכפייתית יש נטייה מוגזמת בהרבה לאכילה מוגברת שלא מתוך רעב כי אם לאור ניסיון להמיר חסכים ריגשים דרך הרעב.במילים אחרות הסובלים מאכילה כפייתית נוהגים לאכול כאשר הם חווים רגשות של צער ,פחד,כעס וכיוב עוד מימי הינקות המוקדמת אימהות רבות נוטות לענות על כל צרכי התינוק עי האכלה מה שיוצר התניה לא טיבעית ולא נכונה בין צרכי התינוק לחום לאהבה,להחלפת צרכים וכו ובין האכילה. מי אינו ניתקל בתופעה בה בנים ובנות בוגרים מגיעים לבית הוריהם ומרגישים צורך לאכול כיון שהאם מודדת אהבתה עי האכלת ילדיה.>ובמידה ויסרבו תפגין האם את מורת רוחה כאילו והסרוב מעיד על היעדר אהבה כלפי האם< בברכה, יאיר.

מיטל שלום אכילה היא דבר ראשוני מאוד. זו הפעולה הראשונה בחייו של התינוק הצעיר שמחברת בינו לבין אימו, ואין מדובר רק בהזנה פיזית, יש לכך משמעות נפשית עמוקה. דרך האוכל נוצרת הרגעה עמוקה ומאחר שמדובר בתהליך כל כך ראשוני אין אפשרות לטפל רק בהיבטים הפיזיולוגים של השמנה וחייבים להתייחס לחלקים הרגשיים. אם תעשי יומן מסודר ותכתבי בו מתי את אוכלת ובמקביל מה קרה קודם לכן או על מה חשבת תגלי ללא ספק שהטריגרים לאכילה לא היו רעב ברוב המקרים אלא צורך נפשי. הטיפול הפסיכולוגי יכול לעסוק בנושא האוכל עצמו, אך חשוב מכך הוא לטפל באותם היבטים רגשיים שעליהם צריך לפצות באכילת יתר. הנושא הוא מורכב יותר מתהמכרות רגילה מאחר וסיגריות למשל ניתן להפסיק לחלוטין ללא נזק, אולם אי אפשר לחדול לחלוטין לאכול. ברגע שצריך לשמור על מינונים נכונים המטלה הרבה יותר מסובכת. אני לא חושב שיש הפרדה דיכוטומית בין השמנה לאכילה כפייתית, יש קשר בין שתי התופעות ואת צריכה למצוא את המקום בו את נמצאת ולטפל בו. אין טעם לעשות דיאטה רצחנית, לרזות כמה עשרות ק"ג ואח"כ לעלות מחדש במשקל. זה לא בריא הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית. לכן אני מקבל את עמדת הדיאטנית שכדאי לשלב טיפול פסיכולוגי ודיאטני יחדיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אפשר להסביר לילד בן 5 שנכנס באופן פתאומי בלילה לחדר ההורים בזמן שהם קיימו סקס עירומים לגמרי? מה הוא חושב ?

ורד, יש הרבה ספרים בנושא, אבל אני חושבת שכדאי ללמד אותו שכשהדלת סגורה, דופקים לפני שנכנסים. עדי

הי ורד, פעמים רבות הורים נאלצים להתמודד עם הגבולות שבין הסטטוסים שהם מייצגים,הורים,אנשי מקצוע,בעל ואשה ועוד. אם הילד שואל ביחס למה שראה אני ממליץ לך להושיב אותו על בירכך ולהסביר לו כי ישנם דברים שרק גדולים מבינים וכשיהיה גדול יוכל גם הוא להבין. אין צורך להרחיב כי אם לגבש את הגבולות של הידע שילד בן חמש אמור לדעת ולהמשיך הלאה. בברכה, יאיר.

ורד שלום קשה לדעת מה הילד חושב, הוא בוודאי לא מבין את המשמעות של יחסי מין באופן שבו מבוגרים מבינים זאת. אפשר לומר לו שאמא ואבא אוהבים אחד את השני ושהוא נכנס לחדר כאשר התחבקתם. התופעה קוראת פעמים רבות, היא טבעית וכדאי להתייחס אליה בצורה כזו. אכן בעמוד הראשי של האתר יש כרגע כתבה מעניינת בנושא. לצורך הרוגע שלכם בעתיד כדאי להתקין מנעול בכניסה לחדר ובזמן שאתם מקיימים יחסים לנעול את החדר. בהעדר אפשרות לפרטיות מלאה אתם עלולים להיות במתח במיוחד לאור כניסת הילד לחדר וכדאי למנוע זאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

ש שלום אני מבינה מה שאת אומרת על כך שלא תמיד חיבים לרוץ על כל בעיה לטיפול,אבל לא חושבת שפה זה המקום למחאות החוזרות ונישנות שלך. האנשים שפונים לאתר זה ולעזרתו של ד"ר קפלן (ובינהם אני )פונים בשל צורך אמיתי לעזרה שברוב המקרים נימצאת דווקא בטיפול הפסיכולוגי . צר לי מאוד שהטיפול לא עזר לך ואפילו גרם ליותר נזק אך להיות כל כך נגד טיפול לא יעזור לך להיתמודד עם הקושי שנותר לך אחרי הכישלון של הטיפול שלך , יש לי הרושם שיש בך כעס רב .לדעתי על תתני לכשלון הזה לימנוע ממך להמשיך ולקבל טיפול . אולי המטפל או שיטת הטיפול שהיית בה לא היו בשבילך ודווקא הטיפול הבא כן יהיה חיובי ומוצלח. אין ספק שאת מתוסכלת והדרך בה את מוציאה את כעסך באנטי טפול פסיכולוגי לא תקדם אותך לפיתרון. בהצלחה בכל דרך ...מירב

שיש משהו מאוד מפרה בדיון הזה, ואפילו בטונים הצורמים שלו (שהתפתחו שם למטה) זה ממש כמו שני הקולות שמתרוצצים לי בראש (מטאפורה כמובן..) אני חושבת שאני בעצמי לא יודעת איזה צד לקחת בו, מכיוון שאני מסכימה עם שניהם. מסכימה עם שניהם מתוך הטיפול ולא מחוץ לו. אפרת

היי מירב הטיפול שלי לא נכשל דווקא עזר לי מאוד.... אולם מישהי כאן שאלה על בעייה שעדיין לא אקטואלית ככ עבורה היום וזה מה שגרם לי להגיב, אגב אני מציעה לך שאם את מגיבה למשהו קודם תקראי אותו בדיוק ובעיון ורק אחכ תגיבי. יש בהחלט מקום להתראה שלי על הסיכונים בטיפול, בשביל האנשים שעדיין אין להם התנסות בכך ולא מודעים לכך שטיפול עצמו כרוך בבעיות, אגב התייחסתי בעיקר לעניין של כניסה לסיחרור טיפולי ותלות קיצונית במטפל בכל אופן אני מאחלת לך כל טוב וקריאה יותר מדוייקת של הטקסטים שאת מגיבה אליהם. ש.

מירב אפרת וש. שלום אני מציע לסכם שלכל אחד אג'נדה משלו. למשל, אדם שלא היה בטיפול יכול אולי להיעזר בטיפים ממי שהיה אבל באותה מידה יתכן שלא יוכל לדעת באמת מה מתאים עבורו עד שלא יחווה בעצמו את התהליך. התהליך הטיפולי והמצוקה שבגללה פונים בד"כ לטיפול פסיכולוגי הם דברים מאוד אישיים כמו גם המפגש עם הפסיכולוג שהוא אישי, סובייקטיבי ותלוי בסוג של כימיה אישית בין שני אנשים. הצורך בתהליך הטיפולי, ההצלחה של הטיפול וכל ההתבוננות מסביבו נשפטות בסופו של דבר מתוך החוויה האישית וקשה לי להאמין שאפשר לתת הנחיה אוניברסלית שתתאים לכולם. אפילו ההשתתפות כאן בפורום מגיע ממניעים וסיבות שונות כך שאולי אפשר להתמקד בהיבט והתרומה האישית שכל אחד ואחת יכולים לתת פה ופחות לעסוק בביקורת אחד על דבריו של האחר. כל טוב ד"ר אורן קפלן

שלום דר אורן קפלן, אני מניח שזמנך יקר וכי אין באפשרותך לענות באופן מעמיק לכל שאלה הנשאלת כאן ואולם אני חש לעיתים קרובות לאחר קריאת תגובותיך שהן כלליות באופן כזה שלא נותנות מענה ביחס לקצה הקרחון ביחס לשאלה או לבעיה המוצגת.. נראה כי האיזון שבין מתן תשובה שתספק את הקורא ותענה על מצוקתו ביחס לבעייתו ובין הניסיון שלך מלהימנע מלפרט בשל סיבות מגוונות ולגיטימיות אינו מאפשר לשואל לקבל את המידע הנדרש באופן שיוכל להחליט החלטה של ממש,או שיוכל להקל על מצוקתו. אני מבין את המיגבלות של מתן עצה ברחל ביתך הקטנה מחד אך גם יכול להבין את רצונו של הקורא לקבל מעט יותר פרטים שיספקו לו את הקרקע המתאימה בכדי שיוכל להחליט החלטות שלשמן היגיע לכאן. בברכה, יאיר.

יאיר שלום אני מתאר לעצמי שלפעמים התשובות לא מקיפות. הפורום מציב מגבלות מסוגים שונים, הן של היקף התשובות אבל גם של העומק הרצוי. אין כוונה ליצור דיאלוג טיפולי אלא לתת קצה חוט שממנו אפשר להמשיך הלאה. לפעמים אני בוחר להעמיק יותר ולפעמים פחות, בהתאם לשאלות, בהתאם למידע שאפשר לקבל מחיפוש תשובות קודמות בפורום ובהחלט גם בהתאם לזמן שעומד לרשותי באותו יום. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני דווקא חושבת, בניגוד לך יאיר, שדר אורן קפלן עושה את המיטב במסגרת האפשר בפורום כזה. בתקופה שבה אני עוקבת אחר הפורום אני מוצאת שתשובותיו הן האופטימאליות שניתן לתת כאן, כפי שכתב- לעיתים אכן מעמיק יותר לעיתים קצת פחות, אך בסך הכל איני מוצאת מקום לטענות.

גם מבחינתי, התשובות בפורום הינן מספקות ומעניינות והולמות את המדיום. בכל פעם ששאלתי שאלה קיבלתי התייחסות רצינית וכך גם פונים אחרים, לדעתי.

ש. ולילה, עמידתכם מאחורי דר קפלן כחומת מגן וההגנה על תיפקודו כאפוד מגן ממש מרגשת ונוגעת ללב. נראה כי מוטב לעיתים שהערותיכן תישארנה בגדר מחשבה שלא ראתה אור. אם הייתן מתעמקות בהערתי הייתן מבינות כי ההערה היא לגופו של עניין ולא הערה גורפת ביחס לתיפקודו הכללי כמנהל הפורום. אין ספק כי תרומתו ניכרת ומשרתת רבים הזקוקים לעזרה ולעיתים נמצאת כפסע לפני הייאוש והחידלון. אף על פי כן מצאתי כי בחלק מהתשובות הכלליות והניסיון להישאר נייטרלי בעמדותיו כפי שהוא רואה למיטב הבנתו וידיעותיו כאיש מקצוע מיומן, נשאר הכותב ללא מענה של ממש לשאלתו או בקשתו. אני מודע היטב שזה לא המקום לדיאלוג טיפולי ולבניית אינטראקציה כזו שתאפשר כניסה לעומק הבעיה ואולם על ציר האיזון שבין מיגבלות הזמן והמקום מחד ובין הרצון לספק תשובה שתענה בכותרות על אופי השאלה יש ולפעמים שהתשובות מתומצתות כדי שלא יהיה ניתן לקלב מענה הולם, במיחלה מכבודן של הפונות, ובהוקרה והערכה כלפי דר אורן קפלן, יאיר.

חברים יקרים צר לי שהדיון הפך לתיגרה המונית וזאת משתי סיבות שונות מאוד. ראשית, עוצמת התגובות הרגשיות כל כך חזקה שהיא משקפת עלבון וכאב מאוד לא נעימים לכל מי שקורא את הכתוב ולכל מי שכתב. אני מניח שאיש מהכותבים והקוראים לא יוצא בהרגשה טובה וזה חבל. זה מנוגד לעיקרון הראשוני של הפורום הזה שמטרתו לשפר במשהו מצוקה או דאגה. אישית זה גורם לי תחושה מאוד לא נוחה ואני מקווה שאפשר יהיה להפוך את הקונפליקט שגלש לרמות מאוד אישיות ונוקבות למשהו נדיב, ידידותי ורגוע יותר. זו מוביל לסיבה השניה והיא שזו פעם ראשונה בהרבה זמן שנוצר כאן דיאלוג רב משתתפים. דיאלוג כזה יכול היה להיות פורה ומהנה לכולם וחבל שהוא בנוי על כעס ועלבון במקום על הכלה ונתינה. שמתי לב שכל הכותבים בעץ העמוס הנ"ל הינם בעלי יכולת גבוהה לנתינה והענקה, גם אם בעץ הנ"ל יצאו חלקים זועמים ופוגעים. אני מזמין את כולכם לקחת נשימה עמוקה, לספור עד 10 ולחזור לכתיבה רגועה וחברית יותר. אם הייתי אדם דתי אולי הייתי מקשר את מה שקרה כאן לאוירה של 9 באב שחל השבוע. הדבר המרכזי שהעסיק אותי השבוע סביב תוכניות 9 באב בתקשורת הוא הנושא של שנאת חינם בין אחים שגרמה לחורבן. אנחנו חיים בתקופה מאוד אלימה ובלתי סובלנית במדינה שאמורה לתת הגנה מבפני כל כך הרבה איומים חיצוניים. עצוב לגלות שהפחד הגדול ביותר כיום הוא דווקא מהאיומים שבאים מבפנים. אולי אם נהיה יותר מודעים לתהליכים הקבוצתיים הללו שקורים מסביב נוכל להפחית את התוקפנות בסביבה הקרובה לנו. במקרה הנוכחי, פה. סוף שבוע מוצלח לכולכם. אורן.

אהבתי את תגובתך רינת

כנ"ל.

שלום ד"ר, אובחני ע"י הרופא הפסיכאטר שלי כסובל מ REC MDD . מה זה? תודה, שי

שי שלום מדובר באבחנה של דיכאון. אני מציע שתקרא את המאמר הבא: http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

מי שסובל מדמנסיה למי מומלץ לפנות לגריאטר או לפסיכוגריאטר

שלום, הדמנציה או השיטיון היא הפרעה המתבטאת בהידרדרות מתקדמת של תהליכים שיכלים בגלל מחלה אורגאנית של המוח.והיא מתאפיינת בהפרעות בזכרון בהתמצאות ובתפיסה. הטיפול המוצע הוא תרופתי ונידרש בחינת פסיכיאטר או פסיכוגריאטר. בברכה, יאיר.

שלום בעיקרון שניהם מתאימים אבל עדיף התמחות של פסיכוגריאטר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני פונה אליך בעניין אמא שלי. מזה כשנתיים אמי מקבלת מדי פעם התקפים שאובחנו ע"י הרופאים כדכאון. ההתקפים הללו כוללים לטענת אמי תחושות בחילה, אבדן ראייה רגעי וקצב לב מהיר מאד. כמו כן במהלך התקופה הזו אמי בוכה המון ותולה את האשם במצבה בכל אחד מבני המשפחה, בהאשמות מהאשמות שונות. אמי אינה מוכנה להכיר בעובדה כי היא סובלת מדיכאון, למרות שהיא אושםזה כבר פעמיים לבדיקות מקיפות בבית חולים ולא נמצא דבר, וממשיכה לטעון שאבחון הדכאון היא הדרך של הרופאים להתחמק מלהודות שהם אינם יודעים לאבחן את מחלתה או כיצד לטפל בה. היא מסרבת ליטול כדורי הרגעה בטענה שהם גורמים לה להיות עייפה ומחוסרת אנרגיות ולא מוכנה בכלל לשמוע על טיפול פסיכולוגי. כתוצאה מכך, המצב בבית שלנו בלתי נסבל ושתי אחיות כבר עזבו את הבית. האם תוכל לייעץ לי מנסיונך כיצד בכל זאת ניתן לשכנע אותה לטפל בעצמה בדרך כלשהי לפני שיהיה מאוחר מדי.

גלית שלום לא ניתן להכריח מישהו לפנות לטיפול ובוודאי לקבל טיפול, אלא אם הוא במצב של אישפוז. כל שניתן הוא להסביר לאמך את המחיר שהיא ובני המשפחה משלמים על כך שאיננה בטיפול. גם אם היא לא מקבלת את היותה בדיכאון, היא הרי מבינה שהיא סובלת ממשהו. נסו לשכנע אותה לפנות למומחים כדי לקבל אבחנה רפואית שמתאימה לה ושהיא מוכנה לקבל אותה. תוכלי לתת לה לקרוא את המאמר הרצ"ב הכולל בין היתר שאלונים לאבחון עצמי של דיכאון. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כתבתי בפורום הזה כבר פעם, והמליצו לי לגשת לטיפול יותר מעמיק, אבל שקלתי ואני לא אגש לטיפול בשום מחיר. גם אני חושבת שהבעיה לא כל כך נוראית וגם אין לי כסף לזה. בכל אופן רציתי לדעת האם הבעיה שלי היא באמת כל כך חמורה, או שזה יעבור עם הזמן. הבעיה היא שאני לא יודעת להחליט שום החלטה בחיי. לגבי ההחלטות הגדולות זה נמשך שנים ומייסר אותי עד חוסר אונים מוחלט. לגבי ההחלטות הקטנות עוד איכשהו אני סוחבת ומחליטה פעם לפה ופעם לשם. הייתי פעם אחת אצל פסיכולוג והוא אמר שיש לי בעיה של כניסה לתהליכים, חשבתי שזה שטויות וסתם התעצבנתי עליו. השאלה שלי היא האם אכן קיים כזה מושג של כניסה לתהליכים? מה הוא אומר? ומה לעשות עם הבעיה שלי חוץ מללכת לטיפול? האם יש משהו פרקטי, איזה תירגול או משהו שיכול לעזור לי?

מלי שלום את מניחה שהמצב צריך להיות איום ונורא כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי. כמו שטיפול רפואי מתאים לטווח בעיות, החל מכאב ראש קטן ועד לניתוחים מסובכים כך גם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור במגוון של בעיות, החל מהדברים שאת מתלבטת בהם (גם אם אינם בעיה קיצונית) וכלה בדברים מסובכים. הבעיה לא נשמעת לי כספית כי אפשר לקבל טיפול מוזל או בחינם בשירות הציבורי. נראה לי שאת לא רוצה להיכנס לעניין ומעדיפה, כמו שאת כותבת, לסחוב את זה עוד קצת. זו החלטה לגיטימית לחלוטין, אבל קחי בחשבון שיש לה גם מחיר כלשהו לאיכות החיים שלך. אני לא רואה טעם להיכנס למשפט כזה או אחר שאמר הפסיכולוג. צריך לראות את התמונה המלאה של הבעיה ולהתמודד איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אהלן דר. עניין זה מפריע לכל תחומי החיים בולם מונע מציק ומתסכל מה עושים ולמי פונים? אני מבין שיש דרכים מגוונות לטיפול בין אם תרופתי או פסיכולוגי הגעתי לנקודה שעליי לעצור את זה וגם אני חושש לכבד שלי...

אריה שלום, אין ספק כי התסמינים של החרדה החברתית מפריעים בקיום אורח חיים תקין ופוגעים באיכות החיים של הסובל. התסמינים משתרעים על שטחים רבים,פיסיולוגיים ופסיכולוגיים כאחד. תוכל לפנות לטיפול אשר יוכל לטפל בעיקר בתסמינים עי טיפול קוגניטיבי התנהגותי אשר יקנה לך כלים מעשיים כיצד להתגבר על הסימפטומיים החיצוניים הפיסיולוגיים של החרדה. בברכה, יאיר.

לאריה התרופות של היום לא פוגעות בכבד אל לך לחשוש.

אריה שלום אכן יש אפשרויות פסיכולוגיות ותרופתיות. אני מציע שתפנה לטיפול ותתחיל את התהליך. אני מצרף מאמר על עובדות על טיפול פסיכולוגי שיוכלו לכוון אותך. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm לגבי החשש לכבד, התייעץ עם הרופא בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 48 בחור בריא ועליז עד לא מזמן . לפני כשנה עברתי לגור עם משפחתי בדירה שכורה עד למציאת דירה אחרת . מאז כניסתי לבית זה נכנסתי לדכאון כל הגוף כואב לי . אני מודאג ממצבי כי גם לעבודה אין לי חשק לצאת . יש לי שלושה ילדים קטנים . נוצר ריחוק גם מאשתי מאז . הכל סוגר עלכי אני מרגיש שאין טעם לחיי . פניתי לפסיכולוג וקיבלתי טיפול תרופתי אך ללא הועיל . הפסקתי את הטיפול כי לא ראיתי שיפור במצבי אני מיואש אנא עיזרו לי למצוא מרפא לחשכה שאופפת אותי .

בני בן ה- 3.5 עומד לעבור ניתוח לכריתת שקדים . רציתי לשאול כיצד אני אמורה להכין אותו לניתוח? אם בכלל. כמה זמן לפני הניתןח אני אמורה להכין אותו? האם צריך להכנס לפרטים? לספר בכלליות? האם תשאר לו טראומה מהניתוח? לפי השאלות אפשר להבין שאני ממש חוששת. אודה לך על תשובה מפורטת עד כמה שניתן ובהקדם האפשרי. תודה מראש איריס

שלום איריס, יש מרפאות טרום ניתוח ואפשר לשאול שם. בעיקרון: 1. לספר לו מה הבעיה שלו (למשל: כל הזמן אתה חולה ומתלונן על כאבי גרון(. 2. לספר לו מה עומדים לעשות ולהבהיר לו שמותר להגיד שכואב. 3. הרבה ילדים עוברים ניתוחים ולא נשארת להם טראומה. רוב הניתוחים נעשים במסגרת אשפוז יום. אם אתם תישארו בלילה, חשוב שאחד מכם יישאר איתו. מקווה שעזרתי, עדי

איריס שלום מאחר והוא צריך להיבדק בכל מקרה זמן מה לפני הניתוח הסבירי שיש לו בגרון משהו שנקרא שקדים שקצת מפריעים ולכן הרופא בודק אותם. כך את מתחילה ליצור תשתית להמשך. אל תשתמשי במילה ניתוח באף אחד מהשלבים כי ילדים מפחדים מזה ואין צורך לעורר חששות. את יכולה לדבר על טיפול רפואי שהוא צריך לעבור. על הניתוח (הטיפול) עצמו ספרי יום קודם, תסבירי שאתם הולכים לבדיקה רפואית ושם הרופא יעזור לו לתקן משהו בגרון כך שאח"כ הוא יישן יותר טוב בלילה. הסבירי שאצל הרופא הוא יקבל מסכה מיוחדת וילך קצת לישון ואחרי כמה דקות הוא יקום. הרגיעי שאת תהיי שם כל הזמן ושתשארו קצת בבית חולים ביחד. שאחרי הטיפול לפעמים מרגישים משהו בגרון ולכן אוכלים גלידה. תכננו מראש איך אתם משיגים את הגלידה כי רוב הסיכויים שזה הדבר היחידי שיוכל לאכול יום יומיים. אחרי הניתוח אל תחסכו באקמול (בכמות בהתאם להמלצת הרופא), זה מונע את הכאבים החדים ומונע נפילות במצב הרוח. אל תחכו שהכאב יופיע, תנו את האקמול כל כמה שעות בצורה מסודרת. שלושת הימים הראשונים קצת קשים בערך כמו דלקת שקדים חריפה. ההתמודדות שונה בין ילד אחד למשנהו וצריך לקוות שזה יעבור יחסית בקלות. אין מה להילחץ מכל הסיפור. זה לא יותר חמור מכל מחלה אחרת. אם הילד עבר דלקות אוזניים או גרון חריפות בעבר, זה בערך אותו הדבר מבחינת כאב והתגובה. אין סיבה שתשאר טראומה, אם הניתוח נחוץ איכות החיים של הילד שתשתפר בעקבות הניתוח שווה את הימים הספורים שתצטרכו להתמודד. הטראומה והלחץ הם בעיקר של ההורים. אם אתם תהיו רגועים זה יקרין גם על הילד והכל יעבור יותר בקלות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן היקר תודה על התשובה המהירה והמרגיעה. לילה טוב איריס

שלום, בהריון הראשון שלי לפני כ 4 שנים התחלתי להרגיש שאני לא צריכה את בעלי, כאילו הוא מילא את תפקידו כזכר והרביע אותי ואין לו תפקיד יותר בחיי, באותו זמן צחקתי והתלוצצתי על התחושה הזו וכמו שזה בא כך זה הלך. כיום אני שוב בהריון ואני ממש לא סובלת את בעלי, זה לא יאומן לאילו תהומות של שינאה אני מגיעה, אני ממש מקווה שהוא יעלם מחיי. שאלתי, למה התחושה הזו מופיעה לי בהריון? האם זה נורמלי? תודה רווית

אומרים שכאשר שונאים את הבעל בהריון תוולד בת וכאשר אוהבים יוולד בן. אצלי זה באמת היה כך.מה שבטוח זה נורמלי מאוד מאוד וזה קורה להמון נשים שהם חוות שנאה כלפי הבעל כאשר הן בהריון. את בחברה טובה תרגעי

רווית שלום תקופת הריון ולידה משפיעים על מערכת הזוגיות בבית. את חווה את זה בצורה חזקה מאוד. אני לא מתיימר לתת לזה הערכה, האם זה טבעי לחלוטין או קיצוני, זה מה שקורה לך ומן הסתם כדאי להתמודד עם זה בדרך כלשהי. השאלה המרכזית היא האם את מקבלת ומבינה שמה שקורה הוא זמני ושהוא מכיל מתחתיו גורמים פסיכולוגיים וביולוגיים שקשורים למה שעובר עליך, כמו כן האם זה משפיע בפועל על מערכת היחסים, כיצד בעלך מקבל את זה וכו'. אם הכל עובר בשלום אפשר לחכות עד יעבור זעם. לרוע המזל לעיתים חוויה כזו עלולה לשבש את מערכת הזוגיות גם לטווח הארוך ובמקרה כזה עדיף לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק איך בכל זאת לעבור את התקופה הזו בצורה טובה. זה יכול להיות טיפול אישי עבורך או במסגרת זוגית, בהתאם למה שאת מרגישה. בברכה ד"ר אורן קפלן

המשך למחשבה מהלילה הקודם... ובכן מה שהביא אותי לכתוב את דבריי הייתה אותה הודעה של אותה אחת שכרגע אין לה בעצם בעייה מהותית עם חייה נהפוך הוא הכל טוב, אבל חוששת מה יהיה אם וכאשר........ אז מדוע פשוט לא להמתין להגיע לגשר ואז לחצות אותו. זה התקשר לי למה שנראה כאופנה טיפולית, לכך שהיום נראה כי אם אינך נמצא בטיפול אתה ממש צריך לחפש בתוך עצמך סיבות להגיע אליו.(אוליי רק אז תהיה נורמאלי....). אין ספק שאותה אחת כרגע לא נמצאת במצוקה, אם כי ברור גם שישנה בעייה. אבל למה לדאוג לצרת המחר? מישהי כאן כתבה לי משפט יפה, תני למחר לדאוג לעצמו. לילה טוב.

אולי זה מה שנקרא חרדה קיומית שטבועה בכולנו מה לעשות. גם אנשים שמצבים הכלכלי שפיר, הבריאות תקינה וכו' וכו' קיימת בהם החרדה הזאת. זו נורמלי וטבעי לחלוטין מפני ששום דבר לא קבוע וממשי בחיינו, אפילו החיים שלנו הם מתנה זמנית. כל אחד מפחד מזה שיום אחד הוא לא יהיה מי שהוא, את יודעת, פיטורין לא צפויים, מחלה לא צפויה וכדומה. אי אפשר "לכעוס" על אנשים שקיימת בהם החרדה הקיומית וזה אך טבעי. אני בטוחה שאם מישהו יבטיח לנו שמצבנו הכלכלי יהיה מצויין, בריאותינו הנפשית והפיסית תשאר כך עד ליום מותנו - לא נדאג למחר - וזה אף לא יעבור במחשבה. אני זוכרת שכאשר עבדתי במקום בו נחשבתי עובדת כ"א וזה היה במשך 10 שנים, מה שאומר שאני נחשבת עובדת זמנית, תמיד התהלכתי בחרדה מתמדת, למרות שידעתי שעבודתי נחוצה מאוד ולא יפטרו אותי, לא היה לי רגע דל של מנוחה ורגיעה.זה לא היה קורה אילולא הייתי עובדת קבועה. והנה לאחר 10 שנים פוטרתי עקב קיצוצים. למחשבות שלי הרעות כן היתה הצדקה. מה שאני מנסה להגיד, שהחיים שלנו זמניים, לא קבועים וכל הזמן משתנים עקב מאורעות בלתי צפויים. זה אך נורמלי שאנשים שלכאורה יש להם "הכל" יהיו מוטרדים מהמחר. טוב - זה גם סוג של מחשבה שעברה בי. המון בריאות ורגיעה אריאלה

אריאלה יקרה תודה על תגובתך ברור שאת צודקת להיות מוטרדים מה יותר טריוויאלי מזה מי לא דואג מיום המחר אבל מכאן ועד ל לפנות היום לטיפול כדי לטפל בצרה שאוליי תצוץ מחר בזמן שגם בטיפול עצמו יכולות לצוץ צרות משלו זו הנקודה שאליה כיוונתי וזהו ההבדל, כי צריך לקחת בחשבון כשפונים לטיפול שגם פה תיתכנה בעיות כך שאם כרגע אין לך מצוקות מסויימות למה לא לחכות עם זה.

ש. שלום אולי זה שאלה של סגנון ותיזמון. יש אנשים שיפנו לטיפול פסיכולוגי רק אם יש בעיה חמורה שכבר לא יכולה יותר לחכות. אחרים תופסים את הטיפול כחוויה אישית ומסע אותו הם רוצים לעבור בלי קשר לבעיה ספציפית. זה גם תלוי בעיתוי של הפניה במהלך החיים, יש תקופות שמזמינות יותר התעסקות פנימית, יש תקופות בהם אנשים לא רוצים לעסוק בעצמם גם אם הם צריכים. בקיצור, סיבת הפניה לטיפול איננה אוניברסלית ולכל אחד מערכת שיקולים משל עצמו. אני סבור שתמיד יש מידה מסוימת של מצוקה בעת הפניה, אני לא מכיר אף אחד שפנה כי היה מאושר מדי. ובכל זאת, יש אנשים שיכולים לתת למחר לדאוג לעצמו. יש כאלה שלא סומכים עליו, ואז הם מודאגים היום מה יקרה אם המחר יהיה חסר כוחות לעשות את העבודה. זה הופך מן הסתם את הבעיה מהמחר אל היום ואל החיים בכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה.

עברתי התקף חרדה לפני 3 חודשים בעקבות איזושהי מחשבה שלא יכולתי להשתלט עליה מאז צצו לי כל מיני מחשבות כאלה שנושאות אופי רע ולכן חשבתי על מחשבות טורדניות אחרות ומחלות שיחליפו מחשבות בלתי נסבלות אלו נשמע מוזר אבל זה הצליח הבעיה היא שהמחשבות המחליפות היו על כל מיני מחלות נפשיות אחרות שיש לי כמו דיסוציאציה , וסכיזופרניה פרנואידית ( פתחתי ספרי פסיכיאטריה) המצב כיום הוא שהמחשבות הראשוניות נעלמו לי אבל התחלתי לפתח תסמינים ומחשבות כפייתיות לגבי סכיזופרניה אני כל הזמן מפחדת שיש לי את זה ואפילו התחלתי לפתח סימפוטמים האם אני חולה בזה האם בן אדם יכול לפתח סכיזופרניה על ידי החלטה? אני נורא מפחדת שיש לי את זה אני מפחדת פחד מוות מזה שאני אשתגע ושיאשפזו אותי במחלה סגורה מצד אחד אני יודעת שמה שעשיתי היה באופן מודע מצד שני יש לי מחשבות שממש מצביעות על סימפטומים ( חשוב לציין שרוב הסימפטומים שלי זה ממה שקראתי ומהסרט נפלאות התבונה) בכל אופן אני מתפקדת כרגיל הולכת לאוניברסיטה, עבודה , יוצאת עם חברים יש לי חבר עושה ספורט וכו' אבל הכל עם מאמץ (אני בת 32) מה זה יכול להיות ואיך נפטרים מזה רק אציין שאין לי התקפי חרדה והמחשבות הראשוניות נעלמו לחלוטין אשמח לתגובות ואיך יוצאים מזה אם בכלל? דרך אגב אני יודעת שמחשבות האלו לא הגיוניות אבל הם תוקפות אותי ואני לא יכולה להשתלט?

שלום הסימפטומים שאת מתארת אופייניים ל OCD, הפרעה טורדנית-כפייתית. מרוץ המחשבות שמחליפות אחת את השניה וטרדות שמציקות לך הן חלק מבעיה כוללת שקשורה באופן ישיר להתקף החרדה שהיה לך. אנא קראי את המאמר הרצ"ב והסימפטומים המופיעים בו ובדקי האם מה שקורה לך דומה. אני מציע שתפני לייעוץ וטיפול פסיכולוגי, כמו כן כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר האם נחוצות תרופות נוגדות חרדה. שילוב של שני הטיפולים עשוי להיות יעיל במיוחד אם התופעות הללו מתרחשות אצלך לראשונה. לא כדאי להזניח מאחר והתופעות הללו אינן נעלמות במהירות מעצמן. יש כנראה בעית חרדה ברקע שצריך להתמודד איתה כעת. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ... יש לי בעיה חמורה של פחד מכל מה שקשור לריקוד..... שמעתי על הסוג הזה של הטיפול רק שאין לי מושג איך מוצאים מטפל מהסוג הזה. אשמח לכל עזרה בכיוון. תודה :)

היי רונית נסי בסמינר הקיבוצים. לומדים שם את התחום ויוכלו להפנות אותך. בהצלחה רינת

רונית שלום טיפול בתנועה פועל במסגרות רבות, כמעט כל מרפאה שנותנת טיפולים פסיכולוגיים מציעה כיום גם טיפולים בתנועה. סמינר הקיבוצים מכשיר הרבה אנשים בתחום וזו גם כתובת מתאימה לברר. תוכלי לברר גם עם טלי פרידמן בפורום השכן של עבודה סוציאלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי רונית. לא ציינת באיזה אזור בארץ. במידה ומדובר על אזור הצפון- היכנסי לאתר www.icallisrael.com חיה הידש היא תרפיסטית בתנועה.

שלחתי לך מייל שאלתי גם אני מהו האיזור בארץ בו את גרה לצערי לא ענית

שלום. רציתי רק לשאול אם טיפול פסיכולוגי היפנוטי או רגיל יכול לעזור במקרים של דיסאסוסיאציה ופסיכוזה (הכוונה לטיפול שורשי בבעיה ולא בסימפטומים).

האם דיסוציאציה יכולה להיות משהו מולד? וכן במידה ואדם דיסוציאטיבי האם הוא צריך לפנות לטיפול לבירור הענין הוא לא זוכר שום טראומה שעבר , אך הוא מרחף לעיתים קרובות ולא שם לב למתרחש סביבו למרות זאת יש לו עבודה טובה (בתחום המחשבים) ומעלותיו הרבות לדעיתי מחפות על החסרון שלעיתים הוא מנותק מהסביבה.(ולכן זה לא מעוד מפריע לו בחיים)

שלום דיסוציאציה אינה דבר מולד, היא סוג של דפוס התמודדות נפשי שקורה פעמים רבות כתוצאה מחוויה טראומטית. טראומה איננה בהכרח מאורע קונקרטי שנזכר, זה יכול להיות גם תקופה בחיים, כולל בגילאים צעירים שלא ניתן לזכור, שגרמו לדפוס שכזה. אדם שמרחף אינו בהכרח דיסוציאטיבי. אם זה לא מפריע לו בחיים הסיכוי שיפנה לטיפול נמוך והסיכוי שישרוד בו נמוך עוד יותר. אנשים פונים לטיפול רק כאשר יש מידה של סבל שמעורר מוטיבציה לעשות משהו כדי להפסיק את הסבל. בברכה ד"ר אורן קפלן

מיכאל שלום היפנוזה יכולה לעזור לטיפול בדיסוציאציה, אבל פסיכוזה זה סיפור אחר לחלוטין ששייך גם לסוג אחר של אבחנות, שם היפנוזה לא מתאימה, בעיקר בשל העבודה שאדם במצב פסיכוטי יתקשה להתרכז כדי להיכנס למצב ההיפנוטי. בעיני כל טיפול פסיכולוגי אמור לטפל הן בסימפטומים והן בשורשי הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה עשו אנשים לפני היות הפסיכולוגיה, לפני פרוייד ויתר התורות? (שלא לדבר על לפני המצאת התרופות). אני שואלת בכל הרצינות.

לפני המצאת התרופות , אנשים מתו ממחלות שלא מתים היום, או שהיו נכים ממחולת שונות כגון פוליו ורמת חייהם ירדה. וכך לדעתי גם בתחום הרגשי לדעתי איכת החיים היתה ירודה יותר

זה נכון, אבל גם אם אדם נפטר בגיל שלושים וחמש נגיד ממחלה, עדיין בעיות נפשיות צצות גם הרבה לפני כן. נכון גם שכשרמת החיים ירודהיותר פחות מתעסקים בבעיות האלה... שזה יותר פריבילגיה לעשירים...

ש. שלום פרויד פתח אמנם תקופה חדשה בתחום הפסיכולוגיה אך הנושאים הפסיכולוגיים נדונו גם לפני כן. למשל ההיפנוזה היתה נפוצה עוד די הרבה זמן לפני כן. אנשים בעולם הישן נשענו בעיקר על הדת ועל כוהני הדת ששימשו במידה מסוימת גם הרופאים והפסיכולוגים של הקהילה. התופעות עליהן דיבר פרויד היו מן הסתם גם קודם לכן אבל אולי רק במאה ה 20 עם הקידמה שהגיעה גם אל העם ולא רק אל האצולה, הפסיכולוגיה יכלה להתפתח ולחדור כפי שעשתה ב 100 שנים האחרונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי בעיה סבוכה וקשה, לכן ההודעה תהיה ארוכה, אך אודה על הסבלנות ועל המענה לבעייתי. אני בת 28. מזה כחמש שנים סובלת מכאב כרוני בבטן כתוצאה ממחלה שהיא פשוטה בדר"כ אך כתוצאה מהזנחה ורגישות יתר התפתחה למצב נורא. מזה כשנה אני מטופלת בסרוקסט שגורם לי לתופעות לוואי רבות -עייפות מטורפת, השמנה של 15 קילו, אפטיה טוטאלית, ולטווח ארוך פגיעה בבטן הרגישה שלי(כי הוא לא מתאים לעיכול בבטן רגישה). בטווח הקצר הסיבה שאני ממשיכה לקחת אותו היא כי הוא מאלחש לי את הכאבים ברמה ששום כדור אחר לא הצליח ובזכות זה אני עוד מתפקדת. חוויתי אכזבה אישית מעצמי לפני כשש וחצי שנים, כאשר כתוצאה מעצלנות תהומית לא השקעתי במבחנים שונים ובגללם לא הצלחתי להתקבל לחוג הלימודים שהשתוקקתי אליו. חזרתי שוב על המבחנים הללו שנה לאחר מכן ושוב בתקופה שהייתי אמורה להשקיע בהם, ברחתי לשינה ובילויים. כמו ילדה קטנה. מאז היתה לי תקופה קשה של התפרצות המחלה הכרונית שלי בבטן, בעקבותיה ובעקבות המצב הנפשי גם דיכאון. אך למרות כל זה, הייתי ועדיין אני עצמאית כלכלית במשך השנים הללו, שוכרת דירה ועובדת במשרה מלאה. לפני כשנתיים אף חזרתי לאקדמיה, והתחלתי בלימודים לתואר ראשון במקצוע שהוא פשרה איומה מבחינתי, ולו רק בשביל לסיים תואר ראשון ולא להרגיש שאני הולכת לגמרי לאיבוד. היום מצבי הוא כזה, אני שמנה, חסרת חיים, עדיין עובדת בעבודה שלי שאותה אני אוהבת(אך היא אינה מהווה קריירה). אני ממשיכה להזניח את בריאותי שהולכת ומתדרדרת ורק בזכות הסרוקסט אני מחזיקה מעמד. בשנתיים הללו שנרשמתי ללימודים כמעט ולא הגעתי לשיעורים, אך מאחר ותחום הלימודים שבחרתי הוא קל יחסית והומני (שזו הנטייה שלי) אני מגיעה רק למבחנים ומוציאה ציונים טובים (ממוצע 90). פניתי לטיפול פסיכולוגי כתוצאה מהזילזול שלי בעצמי. מכך שאני הורסת את עצמי במו ידיי. בעבר, בצבא, הייתי מאוד מוצלחת מאו דשאפתנית. אך גם שם כשהמצב הגיע לדברים האפורים, לעשייה היומיומית המשעממת במזל רב והרבה תיחכום הצלחתי להימלט ממטלות משמימות. מה גם שהשפעת הסרוקסט שמעייף לא היתה קיימת. הייתי בטיפול פסיכולוגי שסיימתי לפני חודשיים. הטיפול נמשך במשך חצי שנה פעמיים בשבוע לערך. לא רק שהטיפול לא עזר. נשאבתי כל כולי לטיפול והוא החליף את החיים שלי, פשוט ברחתי מהחיים לטיפול. הייתי מדוכאת יותר מעכשיו, נקשרתי מאוד למטפל, ונכנסתי לסחרחרה רגשית מהקשר הטיפולי. פניתי על מנת לטפל בדחיינות שלי, ובהזנחה הבריאותית שלי ויצא שהפכתי שבר כלי. הבעיה היא שבכל שנה אני נרשמת להמון קורסים ואין לי כח להגיע אליהם או להשקיע. ככה יוצא שמקום לסיים כבר יותר ממחצית שעות הלימוד לתואר (120) סיימתי רק 35! אני יודעת שתמיד הייתי סטודנטית חופשייה כבר מכיתה א' אבל עכשיו זה עוד יותר חמור, גם בגלל שזה חוג לימודם שאני סתם עושה אותו בלי מטרה שמעניינת אותי.נוסף על כך, אני כועסת על עצמי, על העצלנות שהפכה לחלק ממני. תמיד הייתי עייפה יותר מאחרים ולא ממש טיפוס פיזי. אבל כעת זה נורא. בניתי לי הרגלים איומים שתמיד היו שם ועכשיו הפכו לחלק אישיותי ממני. אני לא מצליחה לעמוד בדיאטה שנגזרה עליי בשל מצבי הבריאותי ואחת כמה וכמה בדיאטת הרזייה. אני תמיד מתמלאת אופטימיות ורצון לשנות, לעמוד במטלות ותמיד רובן לא מתמלאות ונדחות עד אין קץ. המצב החברתי גרוע ביותר. אין לי רצון לצאת עם בנים בגלל ההשמנה שלי. ולחברות פשוט אין לי כח. זה הורס אותי. קראתי ספרים, הבטחתי לעצמי ולכל העולם הבטחות, הייתי בטיפול פסיכולוגי. מה עוד? תודה טלי

לדעתי את מייחסת לסרוקסט תכונות והשפעות שלא בהכרח שייכות לה. אפאתיה למשל, שבקלות יכולה להיגרם על ידי מצבך כפי שתיארת אותו, ולעניות דעתי אין לה שום קשר לסרוקסט. במצב כזה קשה להפריד בין השפעות התרופה לבין מה שנובע מהמצב. לדעתי. ושאלה: עלה בדעתך שמא את בעצם נהנית מן המצב הזה שלך? בוחרת בו? שיש לך גם יתרונות ממנו? שאלה אחרונה: איך הצלחת בכל זאת לצאת מהסיחרור הזה של הטיפול הזה שהיית בו?

ראשית הכל יכול להיות ויכול להיות שהאפתיה היא מהמצב ולא מהסרוקסט. אבל זה לא סביר. הסרוקסט משפיע עליי בצורה חיובית מבחינת אילחוש הכאבים, הוא גורם לי פיזית לעייפות. לא העייפות הנפשית שאני מכירה מזה שנים. אלא פיזית. שנית אני כבר חמש שנים בשיכאון, אבל רק שנה וחצי אפטית מאז תחילת הטיפול בסרוקסט. לשאלתך השנייה, אכן אני מרוויחה המון מההתנהגות שלי. יש משהו מאוד כייפי לא להיות מחוייבת לכלום. לא לדחות סיפוקים, להתחמק ממחוייבויות -זה במישור המיידי. אבל ברובד העמוק יותר- זו התנהגות הרסנית. אני גם חושבת שזה תוצר של חינוך שנורא קשה להתנתק ממנו. כלומר בלי קשר לכמה אני מרוויחה מזה אם בכלל, אני רגילה להיות כזו וזה הרגל כל כך קשה להיפטרות שעובדה שאני עדיין כזו. והיום הסבל עולה על התועלת. לגבי השאלה השלישית. לא הצלחתי להיפטר מהסיחרור הרגשי ולכן הפסקתי את הטיפול למרות שהמטפל אמר שאני צריכה להיות מטופלת עוד זמן רב. מאחר והייתי שבר כלי, העדפתי לעזוב.

את כותבת שהפכת להיות שבר כלי - אך המצב שאת מתארת היום נשמע רע מאד. אני לא יודעת מה כבר עדיף להיות - שבר כלי או בדכאון מתמשך והרסני כמו שלך. כי מלהיות שבר כלי אפשר אולי לבנות משהו חדש, לאחות, לתקן. המצב שלך, איך שהוא נשמע כרגע מוביל אותך להיות שבר כלי. רק שאולי עד שתגיעי לנקודה שבה תהיי בהתמוטטות הבעיות יהיו עוד יותר כרוניות ועוד יותר קשות לטיפול. לדעתי חבל שויתרת על קשר טיפולי שאולי לא מביא תוצאות מהירות, אבל יכול לאורך זמן לעזור. זה נכון, את כבר לא החיילת הצעירה והשאפתנית שהיית, וצריך להתמודד עם הזמן שעבר ועם הנזק שנגרם/גרמת לעצמך, אבל עדיין, חייים מאושרים אינם משהו שאינו בהישג יד. אולי יש דברים שאי אפשר לעשות עוד, אולי הנזק נותן סימנים בגוף, אבל גם הנפש וגם הגוף מסוגלים להחלים, גם אם לא להיות "כחדשים". אושר לא נובע מקבלה למסלול לימודים זה או אחר, אחא מתחושת ערך עצמי וחיוניות, ותחושה כזאת לא מוגבלת לתחום לימודים מסויים... נשמע לי שאת זקוקה למישהו שירכז את הטיפול בך בנושאים שונים: 1. את זקוקה לרופא/מטפל אחר שמטפל בכל הנושא של התרופות, הגוף, הבריאות, התזונה. את זקוקה ליותר מדיאטה שמטרתה הרזייה, אלא "דיאטה" - או הרגלי אכילה שמטרתם יהיו הזנה נכונה של הגוף שלך, כך שתתחזקי. מצאי לעצמך רופא + מטפל מתאים לנושא זה. 2. טיפול נפשי. דמות אחת שתרכז את נושא הטיפול הנפשי. האם יתכן לחזור לטיפול הקודם? אולי יכולות להיות נסיבות שיקלו עליך להמשיך למרות הקושי? האם יש לך רעיון מה היה יכול לעזור? אולי שווה לך לדון איתו בזה? לדעתי את נמצאת בנקודה שבה שינוי אפשרי. יש לך ראייה של עצמך בהווה, ראייה מאד קשה, ביקורתית, ולא מחמיאה. וראייה של עצמך בעבר, שאפתנית, מצליחה. איכשהו את צריכה ללמוד לגשר בין האני השונים שלך, כדי שתוכלי להמשיך עם אני חדש, שהוא קבלה של עצמך בהווה, עמצך בעבר, והסתכלות קדימה לעתיד. את זקוקה לדעתי לעזרה, כי ככל שנכשלים יותר פעמים, וקשה יותר להתמודד עם המצב בהווה, יש צורך בדמות שתכיל את הכאב הזה, ותוכל להחזיק עבורך את התקווה לשינוי, (שינוי ריאלי). יכול להיות שיש מקום גם לבקש עזרה ממשפחה, או אנשים קרובים אחרים. בכל מקרה, המצב שאת מתארת נשמע לי כל כך קשה שלא הייתי משאירה אותו כמו שהוא! בשום אופן! יכול להיות שאני לא צודקת בהרבה דברים שאני כותבת, אבל זה מה שעלה בדעתי כשקראתי את ההודעה הבאמת קשה שלך.

רק מי שמכיר את המצב הזה של להישאב לסיחרור טיפולי מבין שמצב זה בעצמו עלול להביא להתמוטטות ויכול להבין על מה טלי מדברת טיפול- לא בכל תנאי!!! ושוב כל הכבוד לך שאזרת אומץ לעזוב את הטיפול. טיפול שמגיע לדרגה כזאת טומן בתוכו סיכון רב אני יודעת שקשה להבין זאת. ואלו הן לא מילים בעלמא. דבר נוסף: מי שקרא היטב את ההודעה שלך טלי לא יכול להתעלם מריבוי הסופרלאטיבים המוצמדים לתופעות השליליות שתפקידם להעצים כאילו את הבעייה: עייפות מטורפת אפתאתיה טוטאלית עצלנות תהומית ובנוסף- הבטן הרגישה שלי, (והחזרה על זה בצורות שונות) יש לי בעייה סבוכה וקשה, וכו'. אני חושבת שטלי כבר מאוד נמאס לה מצד אחד ממצבה ומצד שני עדיין חסרת אונים לפתור אותו שכן היא מפיקה הרבה רווחים מהמצב שבו היא נתונה. לי זה נדמה כאילו טלי די מאוהבת מצד אחד במצבה, (ותקני אותי טלי), למרות שמצד שני ברור שנקעה נפשה ממנו. מאחר שעבר סהכ זמן כה קצר מהניסיון הטיפולי אני לא בטוחה שזה יעבוד אבל בטוחה שתמצאי את הדרך הנכונה, בין מגוון השיטות שקיימות היום, לטפל בעצמך. הרבה הצלחה, ש.

ט. שלום אני מתאר לעצמי שהרבה אנשים בהיסטוריה שלך כבר אמרו לך שיש לך פוטנציאל גבוה ושהיית יכולה להגיע לכל כך הרבה דברים, אבל שאת לא מנצלת אותו כראוי. אני גם בטוח שאת השופט הכי מחמיר של עצמך, ומוסיפה למנטרה הנ"ל עוד כמה תוספות. רצף ביש המזל שאת מתארת נמשך כבר זמן רב, כולל המחלה הארוכה וכל הסימפטומים שמהם את סובלת מבחינה פסיכולוגית. הסיפור שאת מתארת נשמע לי מוכר ומעורר הרבה תהיות מה עוד ניתן לעשות מכאן הלאה. אינני רואה פתרון אחר מאשר טיפול, הן פסיכולוגי והן תרופתי, אבל שבו תישארי לטווח ארוך. את לא יכולה לצפות שהדברים ישתנו במהירות, זה ייקח זמן. צריך לבנות את הייעדים שלב אחר שלב. לסיים את התואר, לצאת מהדיכאון, לצאת עם בחורים, לטפל בנושא המשקל, כל דבר, וזמנו הוא. העובדה שהטיפול סוחף אותך וממלא את כל עולמך כפי שקרה הוא תהליך בלתי נמנע כנראה, ומוכר לך בסך הכל גם ממקומות אחרים. הפחד מהסחף הזה הבריח אותך החוצה, אבל אחרי הבהלה הראשונית אני מציע לך לאסוף הפעם את עצמך ולחזור אל הטיפול. אם הסרוקסט אינו מתאים, יש עוד שלל תרופות נוספות וכדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל מה אפשר לעשות שיקל עליך. חשוב שהטיפול התרופותי ישתלב טוב גם עם הטיפול במחלה הכרונית, כיוון שאפשר להיעזר בו לכמה דברים. בשורה התחתונה, חזרי לטיפול ואל תתני לעצמך להמשיך ולהתדרדר הלאה. כל טוב ד"ר אורן קפלן

אני קוראת בעמוד זה שתי הודעות של נשים שלכאורה סהכ טוב להן בחיים הן מתפקדות היטב והרבה היו רוצות להיות במקומן. ואני שמה לב איך הורגלנו לחשוב שטיפול הוא חלק בלתי נפרד מהתפריט שמציעים לנו החיים האלה. וכשהכל יחסית סביר ומסתדר, אז מתחילים לחטט איפה והאם בכל זאת ואוליי ומה יהיה אם וכאשר וכו' וממש דוחפים את עצמנו לזרועות הטיפול. אם צריך ואם לאוו. או כשרוצים לעזוב טיפול זה נעשה קשה כקריעת ים סוף כי הרי אוליי, כמובן, איך לא- זו הבעייה של ההתנגדות שלנו לטיפול טיפול אינו פיקניק, ויש בו גם סיכונים. אני חושבת שלא כל האנשים מודעים לכך. בדיוק כמו שתרופות יש להן תופעות לוואי ויש בהן סיכונים של התמכרות וכד' לא שונה מזה טיפול פסיכולוגי. אני מציעה כאן מחשבה אחרת אוליי בעצם פשוט לשמוח בטוב ואם תהיה בעייה, נטפל בה כשתצוץ, ולא להפוך כל דבר למצריך טיפול ואם כבר נמצאים בטיפול, ובא לך לעזוב אז למה להתגמד נוכח טיעוניו של המטפל ולהפכם לרבי משקל מאלה שלנו. לפרגן לעצמנו את המנוחה מהטיפול (הערה מבורכת של דר קפלן גם את המנוחה הזאת צריך לפעמים. והזכות לחזרה לטיפול שגם היא שמורה תמיד הערה מבורכת נוספת שלו). טיפול הוא אופציה, שטוב שקיימת, אבל בואו לא נהפוך אותו למנה הכרחית בחיינו.

אבל אני פשוט מניחה שרב האנשים לא רצים לטיפול כי יש להם עודף זמן או כסף. ואפילו לא בגלל "ההנאה" הגדולה שטיפול מביא [הערה קטנה: אני מרגישה שלפעמים זה ממש סבל עבורי, אבל בכל זאת. זאת ההחלטה שלי. אני מאמינה שזה עוזר/יעזור לי. אז באיזהשהו תחשיב פנימי זה שווה לי...] אלא בגלל קושי. כמובן שיש גם מקרים אחרים, וכמובן שיש גם דרכי התמודדות אחרות, אבל זה גם עניין של אמונה אישית: מי שמאמין בטיפול - בצורת החשיבה הזאת - יוכל אולי להעזר יותר ממי ששולל את הדרך הזאת, ומאמין נניח בתפילה, במציאת מסגרת קהילתית, או בהתמודדות לבד, אפילו דרך מידה מסויימת של הדחקה של בעיות. אין דבר אחד שנכון לעשות...

ש. שלום אני מאמין שאנשים פונים לטיפול מתוך מצוקה כאשר מוצבת בפניהם מטרה לשפר את איכות חייהם. זה נכון שהכל יחסי ומצוקה של אדם אחד יכולה לכאורה להתגמד אל מול צרות נוראיות של אדם אחר, אבל כל אחד בתוך עולמו הפרטי חי ולכן חווית המצוקה היא סוביקטיבית לחלוטין. אם עזיבת הטיפול הופכת לקריעת ים סוף יש לכך בד"כ סיבה ואולי זה אומר שעדיין לא בשלו התנאים לעזיבת הטיפול הזה. קשה לי לקבל שהטיפול הופך לבעיה היחידה וכל השאר תקין. זה נכון שיש מצבים בהם נדרשת החלטה אמיצה לשחרר את היד ולהמשיך לבד. חלק מתפקידו של הפסיכולוג גם לדאוג שתהליכים כאלה יקרו בצורה הנכונה ביותר למטופל. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 4.3 שאל אותי היום ל"למה אני לא בת". הסברתי לו את ההבדלים בין המינים, ואז הוא ענה אני רוצה להיות בת כדי לשחק בברבי. הסברתי לו שגם בנים יכולים לשחק בבובות . האם זה מעיד משהו על התפתחות הזהות המינית שלו. עלי לציין כי הוא ילד עדין, מאוד נבון לגילו ורגיש. הוא לא נמשך למשחקי מלחמה. הוא מאוד אוהב משחק בבובות מיניאטוריות ומשחק איתם משחקים סוציודרמטיים נפלאים. בנוסף בשבוע שעבר הוא צייר שעון והפך אותו לדמות - הוסיף פנים וגוף וכו'. ואז צייר שמלה לשעון צבע את השפתיים באדום ואמר ציירתי שעונה. בכלל כל בע"ח הם נקבות (כלבה, תנינה, תמנונה וכו'). אני נשואה ובעלי עובד עד שעות מאוחרות. האם יש קשר לכך, כי נראה לי שהוא מזדהה רק איתי. אני מודאגת, מה עליי לעשות? אם בכלל. ושוב, האם זה מעיד על בלבול בזהות המנית

היי דפנה לא יודעת מה לענות לך מבחינה פסיכולוגית התפתחותית, את זה יעשה הדוקטור.. ובכל זאת אספר לך משהו. אחייני שיחק בבובות, רקם ועשה עבודות יד "נשיות" מדהימות. בזמנו נורא דאגתי... הוריו ממש לא. הם גם אמרו ש...מקסימום, את יודעת... היום הוא כמעט בן שלושים, גברי למדי, נשוי באושר ומצפה לילד. רינת

לעניות דעתי זה לא מעיד על בלבול בזהות המינית. כשהייתי ילדה הייתי לובשת את המכנסיים של אחי ואת הבגדים שלו והייתי עומדת מול המראה ומדמיינת שאני בן. הייתי משחקת כדורגל עם הבנים וכד' אין לי היום של בלבול בזהות המינית , אני יכולה רק להיזכר בשנים האלה ולחייך אבל לא להבין מדוע רציתי להיות בן.

דפנה שלום הדברים אינם מצביעים על בלבול בזהות המינית ואין לך מה לדאוג. אלו שאלות טבעיות מאוד לשלב ההתפתחותי של בנך. ענית לו תשובה טובה שמאפשרת לו לשחק בבובות, כדאי גם לקנות לו ברבי מאחר וכבר הביע את המשאלה לכך. זו לא הדרך בה מתפתחת בעיה בזהות מינית. בהחלט סביר שהוא עוסק כעת בשאלות הקשורות לבנים ובנות, אולי אומר משהו גם על ההבדל בין אבא לאמא. בנוגע לעבודה המאוחרת והקשר שלכם ההורים עימו, זה נושא שיכול לעמוד בפני עצמו שאם את מרגישה לא טוב עם מה שקורה כדאי לחשוב על זה ולטפל בזה, בלי קשר לדבריו ולהתפתחותה של זהותו המינית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני גבר בן 30. כילד, שיחקתי בבובות, הייתי עדין ורגיש, אמרתי לאמי שאני רוצה להיות בת, קשרתי לעצמי קוקיות, אהבתי לשחק בשיער של בנות כיתתי ו...כן...היום אני הומו, וטוב לי עם זה. שאלתך גרמה לי לחשוב על ילדותי. אני לא חושב שאם בנך נולד להיות הומו יש לך הרבה מה לעשות, מלבד לתמוך בו, ולא לתת לו להרגיש שונה משאר הילדים או אחיו/תיו. לפעמים, מתוך השוני והיחודיות שלו, הוא עשוי להרגיש בודד. אולי כדאי לדאוג שיעשה פעילויות שבנים 'רגילים' עושים, אבל רק כדי שלא ירגיש שונה! *לא* כדי לשנות אותו או להפוך אותו ל'נורמלי'! (אבא שלי ניסה להכריח אותי ללכת לחוג טיסנאות, זה לא עזר לו ורק רבנו על זה כל הזמן. בסופו של דבר - כילד - חזרתי לצייר, לכתוב שירה, להצליח בלימודים - כל הדברים שמתקשרים חברתית למשהו שבנות עושות). אל תקחי את תשובתי כמובנת מאליו. זה לא בטוח שבנך הומו. אבל מה שבטוח שאת צריכה לקבל אותו כמו שהוא. מאחל לך רק אושר וסיפוק. גיא

גיא שלום אני מבין את הקשר שאתה עושה בין רגישותך כילד להיותך הומוסקסואל כיום, יתכן שהוא גם קישור שנכון עבורך באופן אישי. עם זאת, אני לא חושב שאפשר ליצור קשר ישיר בין אופי המשחק והדיבור של ילד צעיר לזהותו המינית בעתיד. הומוסקסואלים רבים לא חוו את המשיכה למשחקי בנות בגיל צעיר, ובאותה מידה סטרייטים רבים כן חוו, וכך הלאה לגבי הצירופים השונים. הדבר החשוב בעיני הוא בדיוק מה שאתה כותב, לקבל את הילד כפי שהוא בדברים שהוא אוהב לעשות, בנטיותיו הרגשיות ובהמשך חייו גם בנטיותיו המיניות. לא כדאי לתייג ילד צעיר בגלל משפטים שהוא אומר או משחקים שהוא אוהב. צריך לתת לו להתפתח באופן טבעי בלי לחץ ובלי שיפוטיות ולסמוך על כוחותיו הפנימיים שיובילו אותו למקום הנכון ביותר עבורו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מקווה שהגעתי למקום הנכון, ילדי הקטן בן 4 לפני שנה עברנו משבר בנישואים והיו קצת "בלאגנים" מאז הילד קצת מפוחד וכל פעם שאנחנו אפילו בצחוק מרימים את הקול הוא סותם את האוזניים אם הידיים ומבקש לא לדבר הוא ניהיה פחדן כזה קשה להסביר מה אפשר לעשות .. יש לציין שהמצב בבית פחות או יותר השתפר מאז ואנחנו משתדלים ששום דבר לא יהיה בנוכחותו

שירלי שלום הילד אינו פחדן. הוא מציאותי. כנראה שה"בלאגנים" שהיו בבית השאירו עליו רושם עמוק והוא פוחד מחזרתם של המהומה ואי הסדר. יציבות היא דבר חשוב אצל כל אדם, אבל אצל ילדים צעירים זה חשוב במיוחד. אני מציע לא להתעלם מתגובותיו, כדאי לדבר איתו ישירות, להסביר שלפני שנה כעסתם אחד על השני אבל שבינתיים השלמתם, ושלפעמים ההורים כועסים אחד על השני אבל זה לא אומר שהם לא אוהבים וכו' וכו'. אם יש צורך התייעצו עם פסיכולוג ילדים כיצד להחזיר לילד את תחושת הביטחון. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, אני מחפשת חומר קריאה - מאמרים ספרים בעיברית ובאנגלית בנושא ילד הורי - PARENTAL CHILD. במנועי החיפוש לא מצאתי כלום, והייתי רוצה המלצות של ספרים שאתה מכיר. תודה רבה.

שלום זה מאוד תלוי בנושא בו את מתעניינת. מדובר בתחום שהולך לכיוונים רבים ושונים מאוד זה מזה. למשל, וויניקוט עוסק רבות בעצמי האמיתי וכיצד הקשר עם ההורה משפיע על התפתחות עצמי אמיתי או מזוייף. ילד הורי הוא ילד שמוותר על משהו מהעצמי האמיתי שלו למענו של ההורה. בהקשרים הללו ספריו של וויניקוט עשויים להתאים, רבים מהם תורגמו לעברית. בהקשרים אחרים מדובר למשל על ילדים להורים מוגבלים והאופן בו הם הופכים בהכרח למטפלים שלהם וכך מתהפכים התפקידים. הקשר נוסף מדבר על חשיבות סדר הלידה במשפחה ונטייתם של בכורים לקחת תפקיד הורי יחסית במשפחה ואח"כ בחיים. אני לא מכיר ספר שעוסק באופן בלעדי בנושא, הוא בד"כ עולה בהקשרים פסיכולוגים שונים, כך שאין לי המלצה ספציפית. בהתאם למה שאת מחפשת בדיוק כדאי להיכנס לספריה אוניברסיטאית ולעשות חיפוש במאגר המידע האקדמי שם, אין ספק שתמצאי חומר רב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב , הנני בחור בסביבות גיל 40 מעט שמנמן וגם סובל בחום מהזעת יתר ובד"כ , גם בחורף אני נוהג להתקלח הרבה פעמים . והבעיה היא כזו - אני נוהג לפחות פעמיים בשבוע ללכת לים , לחוף שייש בהם מקלחות סגורות ואני מתרחץ מספר פעמים בשל הזיעה המאד לא הנעימה והמגבילה . לאחרונה המציל או העוזר שלו התייחסו אלי כאל אדם סוטה ואף התחילו לדבר ביניהם בנושא . בשל העובדה שאני מתרחץ הרבה זמן , כנראה נראה להם חשוד . זאת למרות שאני לא מדבר עם אף אחד , אני אנונימי .הדבר מפריע לי ואני חש לא נוח שהם מתייחסים כך ומדברים ביניהם על הנושא, זה פשוט מבזה . ולכן אני חושש לצאת לחוף הים לטייל או לשחות . הסטיגמה לא נוחה לי. במידה ואגש לאחראי ואגיד לו שאני חייב להתקלח מספר פעמים בשל הבעיה , האם זה יועיל ? או שאולי כדאי שאחפש חוף ים אחר ? בתדה מראש

נ. שלום ישנן שתי אפשרויות למה שקורה לך. האחת היא שבאמת ביש מזל גרם לכך שתסתבך במשהו לא נעים, במקרה כזה באמת כדאי שתחליף חוף רחצה, אין טעם להיכנס לדין ודברים עם האחראי על החוף. האפשרות השניה היא שאתה סובל ממחשבות טורדניות, הן בהקשר לצורך במקלחת עצמה והן בהקשר של הסטיגמה והחשש שחושבים עליך מחשבות שליליות. במידה וזה נכון, סביר להניח שהמחשבות הטורדניות תוקפות אותך גם לגבי דברים נוספים בחיים כך שלא יהיה לך קשה לענות לעצמך האם זה נכון או לא. במידה ואכן יש בעיה של מחשבות טורדניות כדאי שתפנה לטיפול כיוון שניתן לעשות משהו לגבי זה שיוכל להפחית את המצוקה והמטרד. במידה וזה לא הכיוון, פשוט החלף חוף רחצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, אני בת 24 באופן כללי מצליחה בחיים , יש לי תואר ראשון עבודה מעולה המון ידידים וחברות וסביבה תומכת. "הבעיה" שלי :יש לי בעיה להביע רגשות בסביבה הקרובה (המשפחה שלי אני אדם חם ואוהב) בסביבה של החברות אני שונאת מגע לא אוהבת שמחבקים או נוגעים בי......... למרות זאת אני לא דחויה מבחינה חברתית ולהיפך. כמובן שהתנהגותי משפיעה גם על הקשר הזוגיים שלי אני נרתעת מקשרים, כשמנסים להתחבר אלי אני מנתקת קשרים ברגע שמתחילים להתקרב אלי מידי ז"א להביע רגשות. אני לא מרגישה בזה בעיה מאחר ולא חסר לי דבר וגם הקשר הזוגי לא חסר לי עדין. אני רק שואלת את עצמי האם זה עדין לא חסר? בברכה, אלמונית נ.ב שכחתי לציין אולי זה קשור אני גם לא מסתכלת על אנשים כשאני מדברת איתם. אך זה לא מפריע כי אני משדרת ביטחון עצמי

הוספה קטנה: בשורה האחרונה כתבתי שאני שואלת את עצמי האם זה עדין אל חסר? והשאלה שלי ז"א האם זה יחסר לי האם בשלב מאוחר זה יפריע לי ואז כדאי שאני יתחיל לטפל בזה כבר עכשיו? פניתי לטיפון אך זה מאוד קשה לי כל הקשר הזה

אני לא חושבת שתצליחי לטפל עכשו במשהו שטרם מפריע לך כמו שאת בעצמך כותבת לא הצלחת לקיים קשר טיפולי. כשיפריע לך , תטפלי, אז גם יהיה לך קל יותר לטפל. לפעמים בעייה צריכה מאוד להפריע לנו כדי שנוכל לטפל בה. ההבנה התיאורטית שיש בעייה לא מספיקה לדעתי.

שלום אלמונית, לדעתי פנית לטיפול ולא סתם. כנראה את מרגישה שמשהו חסר לך בחיים, ונשמע שיש לך הרבה לבטים סביב השאלה האם את בסדר (במובן של "נורמלית" או לא). מצד אחד את מצליחה ואהודה ומצליחה לשדר בטחון עצמי, אבל נשמע לי שאת לא בטוחה עד כמה הבטחון העצמי הזה הוא חיצוני - משהו ש"משדרים" או משהו שבא מבפנים, ממך. אני חושבת שכל אחד מביע רגשות באופן אחר, במינון שונה, לא כולם אוהבים להתחבק כל הזמן, אבל העניין הוא שאת מזהה שזה משהו שמפריע לך. קשר זוגי מצריך הרבה קירבה והחשפות, ואני חושבת שטוב שפנית לטיפול. ואם זה קשה, אולי זה קשה כי את מתמודדת עם משהו אמיתי, בעייה אמיתית, ולא בעייה מדומה. כמובן לא כתבת מה בדיוק מקשה עליך בטיפול, וכמה זמן את כבר הולכת, אבל לי נשמע שזה הדבר הנכון לעשות. לדעתי אין צורך שבעיות יהפכו להיות חריפות כדי לטפל בהן. למה לא לטפל לפני כן? כל החיים אנו בסוג של טיפול - טיפול עצמי... נסיון לוסת את עצמנו, להשתפר וכו'.

העובדה ששמת לב לתופעות שציינת ופנית לפורום מעידה שנראה לך שמשהו כאן לא תקין. כל עוד זה לא מפריע לך ולא גורם לבעיות חברתיות , אולי אין צורך בהתיחסות מיוחדת. אבל מה יהיה אם תרצי קשר ותתחיל התקרבות כל שהיא מצד הבחור? האם תרתעי ? לא תרצי איזה חיבוק? איזו נשיקה? אם אז תמשך התופעה וזה יקשה עלייך ליצור קשרים שתהיי מעוניינת בהם , מה יהיה. בשורה התחתונה , אם נראה לך שיש כאן מצב שיכול להפריע לך בחיים לכי לטיפול פסיכולוגי. שםינסו לעזור לך להתגבר על הבעיה.

לגבי שאלה על התקרבות מצד בחורים , כל פעם שמשהו הופך להיות רציני אני נרתעת אבל תמיד יש לי תרוצים שזה לא מתאים וכד'..... כך שאני לא יודעת אולי זו תגובה של שכנוע עצמי בגלל הפחד שלי מקרבה

שלום אלמונית, נראה כי את מתקשה ביצירת אינטימיות .את חשה מבוכה ואולי בושה על אף העובדה שאינך מרגישה ירידת ערך בדימוי העצמי. פעמים רבות אנו מתקשים לנהל מערכות יחסים עם אלו שרוצים בנו בשל העובדה כי איננו מקבלים את עצמינו ולכם הדיאלוג הפנימי מורה על נטייה להמעיט בערכם של אלו הרוצים בנו."סנדרום גראוצו מרקס".התוצאה היא שאנו בוחרים באופן לא מודע באנשים אשר לא מעוניינים בנו ודווקא הם אשר מושכים את עיננו והופכים למבוקשים ולו בשל סירובם. לעיתים,אנשים מתקשים להביע ולקיים יחסים אינטימיים עם בני המין השני בשל סיבות מגוונות,יתכן ובשל הפחד מניצול שהכה שורש בשל קשר בעברך אולי בזמן ילדות שיוצר קונפליקט לא מודע ואינו מאפשר לך להרגיש בטוחה.אפשרות נוספת עלולה להיות הפחד מהשתלטות,החשש כי תאבדי את החופש שלך במסגרת ההתקשרות עם בן המין השני שמלווה באופן טיבעי בעשיית פשרות והניסיון לסלול דרך אמצע. עוד אוסיף כי לעיתים הפחד מנטישה הוא זה המפריד בינך ובין היכולת לקיים אינטימיות אשר תאפשר לך לקצור את הפירות הכה רצויים של ההתאהבות והקשר הזוגי הבריא. ואולי זו גם הסיבה שאת חשה קושי מה לקיים קשר בטיפול אשר אף הוא מצריך לקיחת סיכון בצורה כזו אשר תיאלץ אותך ליטול חלק במסע הריגשי והקוגניטיבי בדרך אל עולמך הפנימי. עלייך לדעת כי הבעיה באקסטרוברטיות שהיא החצנת הרגשות הפנימיים והנאה מעולם גירויי חיצוני עלולה לנבוע מהפחד ביצירת אמון.עלייך לדעת כי אמון אינו פונקציה של יושרו של העומד מולך כי אם נובע מהתובנה הפנימית כי תוכלי לעמוד בכל התנהלות של הצד השני.במילים אחרות,אם תאמרי לעצמך שאת יכולה לקחת סיכון ולבטוח בצד השני גם אם ימעל באמונך..תוכלי לקיים את המשואה של התגמול אל מול הסיכון כך שתקיימי יחסים בצורה מלאה ומהנה. מאחל לך שתוכלי להביע את רגשותייך באופן שתוכלי להרגיש בטוחה בעצמך ובתגובה של הסובבים אותך. בברכה, יאיר

תודה על התגובה, זה בהחלט מענין

די ברור כי אותו קושי שקיים בטיפול הוא זה שאת מזהה גם בחיים ברור שכל עוד קשה לך ליצור קשר זה יתבטא בטיפול ואוליי אף לא יאפשרו. לדעתי טיפול כרוך בהשקעת משאבים מסוגים שונים ובנוסף עלול להיות כרוך בקשיים שנוצרים במהלך הטיפול עצמו. השאלה שאת לדעתי צריכה לשאול את עצמך האם יש לך כרגע את האנרגיה הנפשית והמוטיבאציה לטפל בבעייה כי שוב, מאחר שהבעייה בשלב זה לא ככ מפריעה לך ייתכן שטיפול כרגע יהיה עבורך קשה מדיי ואוליי גם בלתי אפשרי. אני חושבת שייתכן שהשאלה כפי שניסחת אותה בהתחלה "האם עדיין לא חסר" ניסוחה מהווה בגדר טעות פרויידיאנית ואת כבר מרגישה בחסר. העובדה היא גם שפנית לטיפול ושאת כותבת לכאן. יחד עם זאת לדעתי ומניסיוני בעייה צריכה לעיתים להבשיל כדי שניתן יהיה לטפל בה ולא ניתן לקצר תהליכים.

אלמונית שלום קיבלת מספר רב של התייחסויות ואני מתאר לעצמי שהן כבר נותנות לך מספיק חומר למחשבה. עצם העובדה שאת שואלת את השאלה כאן בפורום לפסיכולוגיה קלינית אומר שכנראה את חושבת על מה שקורה לך וגם אם אינו ממש מטריד אותך כעת, בכל זאת, משהו בכך מטריד. נסי לגעת או כמה סנטימטר קדימה ולומר אם משהו מטריד כאן, מהו? הרי אם הכל באמת היה מושלם השאלה כלל לא היתה עולה. הגישה שלי היא שעד שאין מצוקה של ממש קשה לטפל בבעיה, גם אם מכירים בקיומה. עם זאת, לא חייבים להמתין עד שבעיה מתפרצת במלוא עוצמתה, לפעמים אפשר להרגיש את הקושי שנוצר ולמנוע התדרדרות. את נמצאת בטיפול ועם כל הקושי שהוא מעורר אצלך זה חלון הזדמנויות להבין מה מטריד והאם וכיצד צריך לטפל בו. אגב, מדוע החלטת לפנות לטיפול? מה קשה לך בהתבוננות ישירה באנשים? זה באמת לא מטריד אותך? בברכה ד"ר אורן קפלן

אלמונית שלום, נראה כי מרגישה איזשהו צורך לפנות לקבלת עזרה או ייעוץ בשל התנהלות מסוימת הכוללת הימנעות ממבטים וקשר עין עם הקרובים אלייך וכן ממגע מוחשי שהוא הד להרגשה פנימית.. אני מניח שאם לא היית מרגישה בעיה המתעוררת כתוצאה מכך לא היית חשה לפנות לקבלת עזרה פוטנציאלית או מתייעצת.אני מניח שהאנשים הקרובים אלייך מרגישים את האופן בו את מתנהלת איתם בכל הנוגע לקשר עין ואו להבעת רגשות מוחצנת ומוחשית.את מציינת כי את מרגישה בטוחה בעצמך ואולם נראה כי אלו פוגעים בבטחון העצמי שלך שכן ההתנהלות הזו מקרינה הימנעות ואולי ריחוק מהקרובים אלייך מה שמשפיע על האופן שבו את נתפסת בעינהם. אנו מלמדים את האחרים כיצד לנהוג בנו ולכן עליך לשאול עצמך,מה את מקרינה דרך הריחוק הפיסי והריגשי עי כך שאת נמנעת מקשר עין.האם קיבלת איזה סוג של משוב מקרובייך ביחס להתנהלות הזו?האם את חשה כי את נמנעת להיפגש או להיקלע למצבים אינטימיים עם חברים וחברות כדי שההימנעות שלך ממגע גופני או מקשר עין לא יעלו על שולחן הניתוחי החברתי. לית מאן דפליג ,כי התנהלות שכזו בוודאי עלולה לטעת רושם הפוך ממה שאת מנסה לשדר בכל תחום בחייך,אם במישור החברתי,האישי,התעסוקתי ובמיוחד בכל מה שנוגע לראיונות ועבודה עם אנשים שם הקשר הבין אישי משחק תפקיד מרכזי ולכן נראה כי הזמן המתאים ביותר לטפל בשורש הבעיה וכן בסימפטומים הנוגעים אליה הוא עכשיו בעיקר משום שכבר התחלת בטיפול אשר מעלה על הפרק אפשרויות שונות ונוגע בנקודות הדרושות טיפול. אני סבור כי עלייך לבחון היטב את מידת הכדאיות של הטיפול אשר עשוי לשפר את איכות חייך מהקצה אל הקצה.אולי כדאי לשאול עצמך מהי התועלת שתיצמח לך מהטיפול אל מול ההשקעה וההיחשפות שהן אמנם מתישות ולעיתים מתסכלות אך לטווח ארוך יהיו בבחינת יצא שכרך בהפסדך. בברכה ובהצלחה, יאיר.

לשאלתך מדוע פניתי לטיפול, פניתי לטיפול מאחר ויש לי חרדות לפני השינה, יש לי צמרמורת ותחושת חלחלה בקצור חרדה של אי קיום. לא פניתי מפני הסיבה של הקושי ביצירת קשר. האם יכול להיות קשר בין הדברים?