פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב , שמי מעיין ואני בן 24 , התחלתי לעבוד לפני שלושה חודשים בעבודה מסוימת . זו עבודה מאוד חברתית , כולל הבוס שמפקח על כל העיניינים. עם כל האנשים הצלחתי לפתח קשרים "חברתיים" אך דווקא עם הבוס (שאני הכי מעריך אותו והוא מאוד מאוד נחמד) אני לא מצליח "להתחבר" כולמר לא ממש מנסה . לא יודע להסביר זאת . אני חייב להוסיף שכל שאר העובדים נממצאים איתו בקשרים מעולים צוחקים איתו חברותיים מאוד איתו ואני נורא רציני מולו ולא מצליח , להגיע איתו לרמה ששאר העובדים מצליחים . דבר זה מהווה מאוד בעיה מבחינתי שכן , חוסר קשר כזה עם הבוס , בעבודה מסוג זה פשוט תמנע את הקידום שלי, ואת הערכה שלו כלפיי. אני לא מבין מהיכן זה נובע. אני אומנם רוכש לו כבוד אך מדוע כל שאר העובדים מסוגלים לשבת אצלו במשרד לצחוק איתו , לדבר על דברים מעבר לעבודה , ואני כלל לא נכנס למשרד שלו . ואם כן אז לשאלות בקשר לעבודה נטו ללא הצלחה מרובה להיות קליל וזורם איתו . הדבר מאוד מפריע לי לחיים ולהתקדמות שלי והייתי שמח לשמוע את דעתכם ועזרתכם . בהמון המון תודה , מעיין

מעיין, כתבת אמנם אני רוכש לו כבוד, ובכל זאת ני לא חברותי איתו כמו שאר העובדים". אולי דווקא בגלל שאתה רוכש לו כבוד קשה לך להיות סחבק איתו. זה די הגיוני. העובדה שאתה בסדר עם שאר העובדים, היא חשובה לא פחות. לפי דעתי, ככל שיעבור הזמן ותוריד עצמך את החובה להיות סחבק איתו - אתה תרגיש יותר בנוח איתו ותיפתח גם אליו. 3 חודשים זה לא הרבה, יחסית למקום עבודה עם כל כך הרבה אנשים. בכל מקרה, שיהיה בהצלחה

מעיין שלום האם אתה יכול להבין מדוע קשה לך עם הבוס? האם הוא מזכיר לך מישהו בחיים שלך? האם היה לך קשה גם בעבר עם דמויות סמכות? סביר להניח שהבוס מעורר אצלך משהו שלא בהכרח קשור אליו ישירות אלא למה שהוא מייצג עבורך. אתה מתאר שיחסיו עם האחרים ידידותיים וזורמים כך שכנראה לא מדובר באדם שחוסם את התקשורת אליו. אם תבין יותר טוב את מקורות הבעיה, יהיה לך יותר קל להשתחרר ממנו. בכל מקרה, רק אתה יכול לנסות ולהעלות את ההשערות הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ,אני חיפאי ומחפש בטיפול בהיפנוזה דרך קופת החולים שלי (מכבי) רציתי לדעת עם משהו יכול להמליץ או להפנות לגורם המתאים המטפל בתודה מראש, זיו

זיו הטוב ביותר זה להתקשר לצוות בריאות הנפש בסניף הקרוב לביתך ולבקש המלצה. אין הרבה אפשרויות בד"כ ולכן הם ידעו לכוון אותך בצורה המתאימה ביותר. תוכל לראות מטפלים בהיפנוזה שלא דרך קופת החולים באתר האגודה הישראלית להיפנוזה בכתובת www.hypno.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

כלומר אין אפשרות לטיפול כזה דרך קופת חולים ? (אגב אור המליצה לי בדף הקודם לפנות לטיפול בשלוחה האלטרנטיבית של קופת חולים,בשיחה איתם נאמר שהם לא מטפלים בהיפנוזה) אני מניח אז שסדרה של טיפולים תעלה לפחות אלפיה :( אגב מה זה צוות בריאות הנפש ? אף פעם לא שמעתי על צוות כזה ,היכן ניתן למצוא בחיפה? תודה מראש, זיו

שלום רב אני לא יודע אם זה המקום לשאול אבל יש לאחותי בעיה של ניתוק מהמציאות ואני אסביר הבחורה בת 25 ומעולם לא עשתה שום דבר משמעותי בחייה בכוחות עצמה כל נושא שאיתו היתה צריכה להתמודד נעשה בעבורה על ידי הוריה או אנשים אחרים שהיו צריכים להילחם את המלחמות שלה ומעולם לא היתה צריכה לבצע שום מאמץ הדבר גרם לה לקבל כל דבר כמובן מאליו והיא לא מסוגלת להבין בכלל את משמעות החיים האמיתיים מחוץ למסגרת המשפחה כלומר ברור לה כי אם יהיו לה קשיים בעתיד בכל נושא שהוא בעבודה או בכל נושא אחר היא לא תצטרך להתמודד עם הבעיה אלא ההורים או החברים שלה או כל בן אדם אחר חוץ ממנה יעשה את העבודה יש לה בעיה חמורה מאוד של ביטחון עצמי והערכה עצמית שהיא מודעת לה היא מתפשרת על כל נושא בו היא צריכה לבצע התמודדות מעל למינימום הנידרש וזה ממש לא משנה לה שהיא לא תהיה מסופקת כי גם כך היא רגילה להתפשר על דברים זה בא לידי ביטוי במערכות היחסים שהיו לה עם גברים ועם חברות שלה עכשיו לאחר שכבר מעל לשלוש שנים לא היתה לה מערכת יחסים עם גבר היא חושבת שהיא צריכה להתחיל להכיר בחורות ולפתח מערכת יחסים עם נשים כי פשוט זה יותר קל לה ולא מצריך ממנה מאמץ יותר מידי והיא לא מסוגלת להבין את משמעות הבחירה הזו ואת המחיר הכבד שהיא תצטרך לשלם ואת ההקרבה והחיים הקשים שהיא תצטרך להתמודד איתם בתור אחיה כואב לי לראות איך היא הולכת להרוס לעצמה את החיים בבחירות הלא רציונליות שלה היא לא מוכנה לשמוע בכלל על טיפול פסיכולוגי או כל עזרה אחרת היא מנותקת לגמרי מהמציאות וחושבת שכולם נאורים וליברלים וכולם יקבלו אותה והחיים יהיו יפים וטובים ומספקים בבחירה שלה בקיצור בחורה לא מחוברת למציאות בכלל רציתי לדעת איך בכלל אפשר לגשת לבחורה כזאת שלא מוכנה לקבל כל עזרה ולא מוכנה לשמוע בכלל עצות של אחרים כי היא חושבת שהיא יודעת יותר מכולם בתודה מראש

שי שלום לצערי אי אפשר לעשות הרבה בלי שלאחותך תהיה מודעות לכך שיש לה בעיה וכן בלי שהיא עצמה תרצה לקבל עזרה, כמו למשל דרך טיפול פסיכולוגי. אני מתאר לעצמי שאם היא היתה קלה לשכנוע כבר מזמן הדברים היו מסתדרים וחוסר נכונותה לעשות שינוי זה חלק מהבעיה שלה. יתכן שכאשר הדברים יפסיקו להסתדר לה והיא תהיה במצוקה אז תהיה מוכנה לקבל עזרה. לפעמים אין ברירה וקשה למנוע מראש את הבעיה, וצריך להתמודד עם הדברים בעת התרחשותם. לבסוף, מי יודע, אולי דווקא הנאיביות שלה והמחשבה שהכל יהיה בסדר ינצחו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אני נורא נבוכה להעלות את שאלתי אפילו על דף הנייר ,זה אולי יראה כהלצה אך אני מבקשת להתיחס לבעיה בכובד ראש. בחודש האחרון שמתי לב לכך שאני מחטטת באף תוך כדי שינה.אני מגלה סימנים לכך בבקר ואף זוכרת משהו במעומעם, האם הדבר מעיד על מתחים, בעיות פסיכולוגיות,או הפרעות בשינה? קראתי מאמרים על שלבי השינה ובהם תוארו מקרים שאנשים עושים תנועות עם הגפיים,אך לא קראתי על מקרה כמו שלי, האם ניתן להפנות אותי למאמרים או גורמים אחרים המומחים לנושא? ברצוני לציין שאני בת 30 ובשנה האחרונה אני נוטלת תרופה נגד דיכאון. תודה מראש שירה

שלום ד"ר כבר שאלתי אותך לפני מספר ימים האם אפשר ללוח שאלה בלי שכתובת המייל תופיע, ובכן אשיתי כהמלצתכם אך איני מצליחה למחוק את הכתובת והאתר אינו מוכן לקבל ממני שאלה ללא מילוי שדה הכתובת האם אוכל לקבל תשובה יותר מפורטת? תודה אלמונית

שלום לכולם לפני מספר ימים שאלתי כיצד ניתן לשלוח הודעה בלי לציין את כתובת המייל בהתאם לתשובה ניסיתי לשלום הודעה ללא כתיבת המייל והאתר לא איפשר לי לשלוח את ההודעה. כנראה שלא הבנתי את התשובה, אנא שלחו לי תשובה יותר מפורטת או ומחק את כתובת המייל שלי מהודעה זו ומהודעה הקשורה להפרעות שינה תודה שרון

דבר ראשון כאשר את כותבת הודעה אל תמלאי את המייל דבר שני בתחתית בריבוע להודעה ישנם שני ריבועים קטנים כאשר על התחתון כתוב: נא צרפו את האימייל... עמדי עם העכבר על הריבוע שמסומן והקליקי קליק שמאלי עכל העכבר כדי שיגיע למצב לא מסומן. ואז לחצי על שליחת הודעה. תעשי ניסוי.

שרון שלום לגבי המייל פשוט אל תמלאי את השורה של האימייל או הכניסי שם כתובת שגויה. לגבי הבעיה שאת מציינת, יתכן שאת מגיבה תוך שינה באופן לא נשלט, זה יכול להיות קשור לכדור שאת לוקחת, למצב הדיכאון בגללו את לוקחת את הכדור ולהפרעה בשינה. אני מציע לשוחח עם הרופא הפסיכיאטר שנותן את התרופות ולשאול אותו האם הכדור יכול לגרום לתופעות לוואי של הפרעות בשינה. במידה וכן יתכן שצריך להחליף את הכדור. נראה לי שמוקדם לפנות למעבדת שינה אבל זו תמיד השיטה הבדוקה והטובה ביותר לבדוק הפרעות בשינה. בזמן שאת מקבלת טיפול נוגד דיכאון לא הייתי מנסה להתערב בטיפולים נוספים. במצב רגיל אולי היפנוזה היתה עשויה לעזור, אבל כעת בתקופה של דיכאון זהו טיפול שאינו מתאים לך. בשורה התחתונה, עם כל אי הנעימות עליך לדבר עם הרופא המטפל שלך, אם אינך מסוגלת להסביר לו את הדבר ישירות הסבירי לגבי התנהגות דומה שמתרחשת תוך שינה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן המון תודה על ההתיחסות הרצינית לדברי בענין הפרעות בשינה שרון

אני רואה שאתן מגיבות כאן להרבה פונים והרבה פעמים לומדת המון מהתשובות שלכן אני שמחה שאין צורך לחכות תמיד לתשובות הרופא ואני שמחה שאתן כאן. סתם, חשבתי לומר את זה.

תודה על המילים החמות. אך בכל מקרה, התגובות (שלי בכל אופן) אינן של איש מקצוע ויש להתיחס אליהן בערבון מוגבל. יום טוב.

גם תודה, וגם אני כמובן רק מחווה דעה לא מקצועית. לפעמים, אחרי שאני כותבת, אני חושבת שאני כותבת דברים שהם לא נכונים.... למשל, יש מישהי שבעצם רצתה להתייעץ עם ד"ר קפלן (מפתיל או שניים למטה) ואני נדחפתי והצלחתי להרגיז אותה. וקצת בצדק. אז אחר כך אני מתחרטת קלות... אבל טוב לדעת שאני לא מרגיזה את כולם באופן גורף :)

גלי שלום אני מסכים עם דבריך, הפורום נועד לא רק לתגובות של מנהל הפורום אלא גם להתייחסויות של המשתתפים האחרים בדיון. בברכה ד"ר אורן קפלן

"התאהבתי" במטפלת שלי. בעזרתכם ובעזרת פורומים אחרים הבנתי שעלי לשתף אותה ועם כל הקושי בכך - שתפתי. היתה שיחה גלויה ובה הסברתי מה אני מרגישה. יש לי תחושה שבמקום "להוציא" אותי מזה - היא מתחילה להתייחס אלי בצורה יותר "חברית". מה דעתכם?

מטופלת יקרה חוויתי את אותו "סיפור" כמו שלך, אצלי המקרה היה מאוד קיצוני , המטפלת שלי היתה טראפיסטית בעלת נסיון רב אך לא פסיכולוגית , היא ידעה על כך,וגילתה הרבה אמפתיה , ואף הבטיחה שהטיפול לא יסתיים בניגוד לרצוני,אך לאחר שלוש שנות טיפול היא החליטה שאין לה יותר מה לתרום לי ושעלי לסיים את הטיפול, אני לא הייתי מסוגלת לעמוד בכך, ( כמובן שהייתי מודעת לכך שאני עוברת תהליך של 'העברה' אבל המודעות לא עזרה לי לפתור את הבעיה, ) למרות חוסר רצוני המטפלת אילצה אותי לעזוב למרות התנגדותי, היא עשתה זאת באופן לא אתי ולא מקצועי .למזלי הגעתי אחריה לפסיכולוגית מעולה שאחרי שנה וחצי נוספות הצליחה להוציא אותי מהסיפור בקיצור, לא כל מטפל הוא מספיק מקצועי בכדי לדעת להתמודד עם בעיות שצצות במהלך הטיפול, לכן אני ממליצה מאוד לשתף את הפסיכולוגית במה שעובר עליך באופן חד משמעי, ולהיות בטוחה שהיא מקצועית.

שכחתי לציין שבעקבות הפרידה הכפויה חוויתי משבר קשה מאוד, מבחורה שמחה עם בעיות מסוימות כמו כולם הפכתי לאדם מדוכא,ואפילו נאלצתי להעזר בתרופה נגד דכאון. כיום, בזכות התרופה ובזכות הפסיכולוגית המעולה שלי אני כבר אחרי המשבר בהצלחה שרון

שרון שלום יש מצבים שמטפלים עושים טעויות ויתכן שזה מה שקרה אצלך. מה שחשוב הוא שכיום את בטיפול שמתאים לך ויכול לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

ההתייחסות היותר "חברית"? ואיך את חושבת שהיא יכולה להוציא אותך מזה? ומחשבה חיובית (רק כניגוד לשרון): אולי היא פשוט ממשיכה את הטיפול תוך התייחסות לרגשות שלך, ונותנת לך לחוש אהובה ולא דחויה, כדי שתוכלו להמשיך הלאה?

מטופלת שלום אני לא יודע אם אפשר או רצוי "להוציא" אותך מזה. מדובר בתחושות שלך ואף אחד אחר לא יכול להתערב באופן ביטויים. לגבי הפסיכולוגית, באותו אופן שהתחלת לשתף אותה במה שאת מרגישה, כך כדאי גם להמשיך ולומר שמפריע לך שאחרי שסיפרת לה את מרגישה שהיחס שלה השתנה וכו' וכו'. ככל שתוכלי להעלות את תחושותיך, החיוביות והשליליות, כך הדברים יהיו גמישים יותר וברי טיפול. זה לא התפקיד שלך "לשמור" על המטפלת. אמורים להיות לה כלים להתמודד עם מה שאת מביאה ולשמור עליך ועל הטיפול בצורה הטובה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

העניין שהיחס החברי שלה מאוד מוצא חן בעיני. אני מאוד רוצה בקשר איתה אך ברור לי שזה לא אפשרי במסגרות טיפוליות. ולכן, למרות שאני יודעת שזה לא יהיה לעולם , היחס מצידה גורם לי לחשוב שאולי כן. שאולי היא כן חברה שלי. בסך הכל זה נראה לי לא כ"כ בריא ואני אמורה לשמור את האנרגיות שלי לדברים אחרים.

העניין שהיחס החברי שלה מאוד מוצא חן בעיני. אני מאוד רוצה בקשר איתה אך ברור לי שזה לא אפשרי במסגרות טיפוליות. ולכן, למרות שאני יודעת שזה לא יהיה לעולם , היחס מצידה גורם לי לחשוב שאולי כן. שאולי היא כן חברה שלי. בסך הכל זה נראה לי לא כ"כ בריא ואני אמורה לשמור את האנרגיות שלי לדברים אחרים.

מי מחליט על הפסקת טיפול וכיצד? האם המטופל צריך להגיש שזהו? או שהמטפל "משחרר" את המטופל? כיצד זה נעשה?

יום ההפסקות. לדעתי זה תהליך, לרב איטי, שבו שני הצדדים מעורבים. אני חושבת שהנושא יעלה כחוט השני ככל שזה יהפוך להיות יותר רלוונטי. אבל עדיין, לדעתי האחריות על הכוונה לקראת סיום נמצאת בראש ובראשונה אצל המטפל. בתור מי שמקבל תשלום ואחראי על "ניהול הטיפול" זה רק הוגן שהמחשבה - האם המטופל כבר בשל להפסקה תהיה אצלו במודעות. לא באופן אובססיבי, אבל עליו/ה לזכור שהזמן יקר, והכסף יקר, ושאם אפשר לעשות משהו בשנתיים אולי זה עדיף על פני שמונה שנים... ככה אני מאמינה. לצערי, נראה לי שיש הרבה פסיכולוגים שגוררים טיפולים על פני עשרות שנים.

שחף שלום אין תשובה חד משמעית לשאלה, זה די תלוי בקונטקסט של הטיפול ובגישה הטיפולית. יש פסיכולוגים שלעולם לא יציעו הפסקת טיפול מתוך גישה טיפולית שהחלטות בטיפול מבוצעות ע"י המטופל בעוד שתפקידו של המטפל "להיות" שם ולא "לעשות". לפי גישה זו הצעה של המטפל להפסיק את הטיפול מנוגדת לעקרונות הטיפול הדינמי בו המטפל משקף ומפרש אך לא נותן עצות והוראות כיצד לנהוג. לכן אם זה סגנון הטיפול בו מטופל נמצא הוא יכול להבין בעצמו שרק הוא עצמו יכול להציע ולהביא לסיום הטיפול. מצד שני יש גישות שונות לחלוטין בהם מטפלים לוקחים את האחריות לומר שהטיפול צריך להסתיים. במקרים רבים ההחלטה לסיים את הטיפול היא תוצר משותף של המטפל והמטופל גם יחד. נוצרת בחדר אוירה שבה שני הצדדים מסכימים שזה הזמן להיפרד. בשורה התחתונה, סגנון הטיפול מכתיב בד"כ גם את אופי סיומו ואין לכך כללים אוניברסליים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, הנני מטופלת 10 שנים אצל אותה מטפלת, כמובן שידענו עליות וירידות אבל בסה"כ אני מאוד נתרמת מהטיפול, ואף פעם לא היתה הפסקה של ממש, למעט נסיעות שלי או שלה, לאחרונה הנני מוטרדת בשאלה האם אין טעם לפגם באיכות הקשר הטיפולי שביננו לאור כ"כ הרבה שנות טיפול אצל אותו מטפל, האם ההיכרות הארוכה אינה בעצם לרועץ ביננו ואולי גם היא בעצם מתקשה לסיימו... ממניעים שלה ואין כוונתי כלל ועיקר למניעים כספיים.... כמו כן ברצוני להוסיף שהטיפול מאוד אינטנסיבי - 3 פעמים בשבוע.... נא חוות דעתך , תודה תמר

למה לא הפחתן את מספר הפגישות לפגישה בשבוע, או שתיים? האם רצית בכך והיא התנגדה? האם זה אי פעם עלה? אני חושבת שזה יכול להוות התנסות חשובה מאד. בשבילך לראות איך זה להיות קצת יותר עצמאית - אבל עדיין מבלי לאבד את התמיכה. זה יכול לגלות לך מה את מרגישה באמת, ולמה את זקוקה. מה שבכל זאת מפתיע ממה שאת כותבת הוא שאחרי עשור שנים אינך יכולה לדבר איתה גלויות על הספקות שלך. אולי אם תעשי את זה, זה גם יהיה משהו שיקדם את הטיפול ואותך.

לילה שלום, ציינתי את מספר הפגישות כנתון ולא כמשהו שאני קובלת עליו, ואני אינני בודקת ותוהה לגבי יכולתי להמשיך "לבד" אלא באמת שואלת שאלה מקצועית- איש מקצוע "מחוץ לחדר" האם אפשר להמשיך בטיפול ומה מידת יעילותו בחלוף כ"כ הרבה שנים .... את בוודאי מתארת לעצמך שאחרי 10 שנות טיפול אני קצת יודעת מה אני רוצה ולמה אני זקוקה.... ומידת הפתיחות ביני ובין המטפלת היא יותר מטובה.... לעיתים מטפל מתקשה לנקוט בצעדים מסוימים ואינו כשיר ואין זה אומר שהוא חוטא לתפקידו ומקצועיותו.... שאלתי היא באמת ברמה המקצועית.... ישנם מצבים בחיים שמצריכים ליווי במשך תקופה ארוכה וזה יכול להמשיך גם אצל מטפל אחר... תודה על התיחסותך, תמר

תמר שלום הדבר העיקרי שצריך לברר כעת הוא מדוע המחשבות הללו צצות דווקא עכשיו. סביר להניח שמשהו בחיים שלך גורם לכך שתתלבטי בכך כיום וזה לדעתי הדבר העיקרי שכדאי לכוון אליו את החשיבה. עקרונית אין רע בטיפול שנמשך 10 שנים 3 פעמים בשבוע. ההחלטה של "טוב" או "רע" היא מאוד אינדיבידואלית. כל עוד את מרגישה שהטיפול תורם לך ושאת צריכה ורוצה אותו, וכן שהמחיר, לא רק הכספי, שאת משלמת על היותך בטיפול זמן כה רב שווה את התמורה, מדוע להתלבט בכך? מרכיב הזמן בפני עצמו איננו יכול להיות סיבה מספיק טובה בעיני לקבלת החלטות. צריך להסתכל על החיים שלך באופן יותר רחב ועל מקומו של הטיפול בתוך ההקשר הזה. אם בהסתכלות הרחבה הזו הטיפול משתבץ טוב, אין כל סיבה להפסיקו גם אחרי 10 שנים. מצד שני, אם ההרגשה שזה כבר כוחו של הרגל ולמעשה מבפנים את רוצה לעזוב, יש מקום לבחון את ההרגשות הללו בצורה רצינית. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום, ראשית תודה על תשובתך המאירה - ואין זו שגיאת כתיב... לשאלתך מדוע ההירהורים מתעוררים כעת , ובכן לאחרונה הנני מרגישה בטיפול שאנו שתינו מאוד צפויות, אם זה בדברים שרצינו לומר, כלומר יודעות כמעט בודאות מה כל אחת חושבת ומרגישה ורוצה לומר או היתה רוצה לומר, כמו גם שפת הגוף מאוד ידועה ושקופה.... לשתינו וזה קצת מפריע לי כנראה ולא משום צורך להסתיר משהו אולי משהו בתפיסה שלי קצת מעוות ומשדר לי שאין זה תקין - בריא לטיפול, או שכדרכם של מערכות יחסים ארוכות נוצרת שקיפות , מחכה לתשובה, תודה תמר

שלום לך אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מזה כחצי שנה אני לא יודעת מה אני צריכה להרגיש לאחר טיפול של חצי שנה אבל המועקה בלב עדיין קיימת וגם הגוש בגרון אני עדיין "מפחדת" ממנה ומרוחקת ומרגישה שאין לי יותר על מה לדבר בפגישות מעבר למה שכבר דיברתי איתה ושיתפתי אותה המטפלת שלי עוסקת בשיטת הטיפול הדינאמית, התחלתי לחשוב שאולי השיטה לא מתאימה לי או שמא אנחנו לא מתאימות אחת לשניה מה דעתך? תודה

חצי שנה זה מספיק זמן להרגיש/לדעת שהמטפל מתאים, חבל על הזמן, או לפנות למטפל אחר, או לחשוב על הנחיצות מחדש בטיפול, לא להתייאש, לעיתים מחליפים מטפל אחד או שניים עד שמוצאים את המתאים, חבל ללכת ולבזבז זמן וכסף..... בהצלחה.

מההודעה שלך אין לאף אחד כאן בפורום, מידע מספיק כדי לענות לך. מה שבטוח הוא שאם תעלי את הנושא בטיפול - כולל שאלת ההתאמה, האם יש או אין התקדמות, ואת התחושה שלך שאין לך הרבה על מה לדבר יחד עם המחנק (שימי לב שזה פרדוסקלי כמעט) אני בטוחה שזה יוכל לקדם ולהבהיר קצת את מה שקורה. אין לדעתי שום טעם להגיע למסקנה לבד בלי לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך. חצי שנה אינה כל כך מעט זמן, אבל היא גם לא כל כך הרבה. ובכלל זמן אינו עניין מוחלט...

חלום שלום נראה לי שאת בצומת דרכים בטיפול שלך ויש שתי אפשרויות על הפרק. האחת, שאכן הטיפול לא מתאים לך, צריך לסיים אותו להחליף במטפל אחר שתוכלי לתקשר איתו בצורה יותר ידידותית. השניה בדיוק הפוכה. הבעיה שיש לך עם המטפלת הנוכחית היא לב הבעיה שבגללה היגעת לטיפול ומספרת משהו על צורת התקשורת שלך עם אנשים בכלל. במקרה כזה זו הזדמנות פז לטפל בבעיה והטיפול איננו רק תהליך ייעוצי בו מקבלים רעיונות כיצד לטפל בבעיות, אלא הוא כולל תהליך אישי וחוויתי, כמו שקורה לך. אני מציע לך לנסות ולכתוב את הדברים שאת מרגישה ולהגיש את המכתב לפסיכולוגית שלך לקריאה. נראה לי שאת מתקשה לומר את הדברים בעל פה ובצורה ישירה ואולי הכתיבה תקל עליך. לפני החלטה לעזוב חשוב מאוד לבדוק את האופציה השניה שהזכרתי. זאת מכיוון שאם הבעיה איננה בפסיכולוגית אלא בדפוסי ההיקשרות שלך הרי שתיכנסי לקשר טיפולי נוסף ועוד חצי שנה תמצאי את עצמך בדיוק באותו המקום. שווה לנצל את ההיכרות שכבר נוצרה ולמצות אותה עד תום לפני שמחליטים "לפרק את החבילה". בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן תודה על תגובתך. אתמול נפגשתי איתה, לא העזתי כמובן לעלות את נושא ההתאמה, אך שיתפתי אותה בכך שאני רוצה לעזוב כי אני לא מצליחה להעלות נושאים וחשה מבוקרת כל הזמן. אני באמת חושבת שזו בעיה רצינית אצלי ואולי אין לי כוח להתמודד מול זה כל שבוע מול הפסיכולוגית. דיברנו על זה...מבחינתי היתה פגישה ממש טובה (מלבד השתיקות הרבות שלי) כרגע נראה לי שאני ממשיכה איתה. תודה רבה חלום

שלום מה כבר אפשר לעשות לנער בן 16 שהפסיק ללכת לבי"ס.כל היום במחשב,ולא מוכן לעזור לעצמו או ללכת ליוצץ כלשהו? תודה רבה

נילי שלום אי אפשר לעשות הרבה למעט לשוחח איתו ולתת לו תמיכה. יש אפשרות שההורים יפנו לקבל ייעוץ והדרכה ודרך התהליך שיקרה אצלם יצליחו להבין ולשנות משהו אצל הבן. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי כתבתי פה לפני כשבועיים על התלבטות האם לעזוב את הפסיכולוג או לא. הרגשתי שהקשר איתו מסב לי צער. כי הוא משמעותי לי מאוד ואני לא משמעותית לו. למרות שהוא אומר שאני חשובה לו וכו'. אני תמיד מזכירה לו שיש לו משפחה וילדים וזה משגע אותי שאני לעולם לא אהיה מרכזית בחייו. וגם כמטופלת - אני בטוחה שאת ההרגשה הטובה שהוא נותן לי בטיפול הוא נותן לכולם ולכן זה הכל אשליה. תחושת הקושי עם חוסר המשמעות שלי בעיניו והפגיעות העצומה שלי בעקבות זה גרמה לי להיפגע מכל שטות. למשל הוא ביטל שתי פגישות לראשונה מתחילת הטיפול (אני מטופלת 8 חודשים). הביטול היה מוצדק בגלל מחלה של קרוב משפחה, אבל כל כך כאבתי את "הנטישה" הזו בדיוק בתקופה שהייתי ממש בקרשים - שכבר התלות שלי בו הגיעה לשיאה. והוא פתאום נעלם. זה הבהיר לי את האשליה הזו שנקראת טיפול ביתר שאת. ברור לי שעולים בטיפול הרבה כאבים עמוקים ושדווקא בגלל זה עליי להישאר בטיפול אבל... בספונטניות הרמתי טלפון יום לאחר הפגישה האחרונה ואמרתי שאני מפסיקה את הטיפול. מעולם לא ביטלתי פגישה או דחיתי. דבר שנחשב גן הישג מבחינתי. ופתאום החלטתי שדי אני לא יכולה לסבול גם את התחושות הקשות שהקשר איתו מעלה בי וגם את חוסר ההתקדמותש לי בחיים מאז התחלת הטיפול. הוא אמר לי שזה חלק שכל מטופל צריך לעבור החלק התלותי. ואני הסכמתי איתו ובכל זאת אני פגועה. והרגשתי שרציתי "להעניש" אותו על הנטישה. שיכאב לו שאני עוזבת. בדיוק כפי שאני עושה עם חברים רומנטיים בכל פעם שאני נפגעת אני פשוט עוזבת ומחכה שירדפו אחריי (או שאני חוזרת ומנסה לאחות את השברים). עכשיו למה אני מספרת את כל זה? כי לפני שבוע ניתקתי את הקשר. היו לי 3 ימים לא נעימים ביני לבין עצמי. וזהו! כאילו שכבר נחמד לי להיות "לבד" וטבו לי ואני באמת יותר פרודקטיבית. זה מצד אחד עושה לי טוב - הנה לא ניקשרתי אליו יותר מדיי, אני מסוגלת לחזור לחיי. מצד שני - הרגשתי שאיתו היה לי חיבור ומערכת יחסים הכי משמעויתי בחיים שלי. בתור אחת שלא מחזיקה מעמד בקשקים ארויכם ומרגישה שכל קשר ריקני יותר מקודמו. ופה הבעיה. פתאום אני קולטת שגם הקשר הזה השאיר בי כלום. פשוט כלום. כלומר נחמד לי לחשוב עליו ועל זה שמתישהו אני אחזור ואספר לו איך התמודדתי לבד עם הבעיות שלי ואבקש עיצה מינורית כזו או רחרת. אבל לא יותר מזה. הוא כבר לא משמעותייותר. איך זה יכול להיות? מה פה לא בסדר? תודה על תשובה!

בוקר טוב נטע, את המכתב כתבת כמעט בארבע בבוקר, אז אולי ההתמודדות לבד לא קלה כל כך אם זה מטריד אותך גם בשעות אלו. אני יודעת שכולם ימליצו לך על זה, אבל אני רוצה גם להמליץ לך בחום לחזור לטיפול. אני מכירה את ההרגשה שנראית כביכול כל כך לא הגיונית, הרצון הזה שנהיה הכי חשובות לו, אבל תחשבי שאולי אני הולכת לאותו פסיכולוג שאת, ואת הרצון שלך יש גם לי, והוא בחיים לא יוכל למלא את הרצון הזה בצורה שנרצה.. אני גם כן מכירה את ההרגשה שכביכול זה הקשר הכי משמעותי וקרוב - אבל אל תשכחי שזה לא בהכרח קשור אליו - אלא ליכולת שלך ליצור קשר כזה, ואם הצלחת במעבדה הקטנה שלו ושלך - את תצליחי שוב, וזה רק ישתפר. תחשבי על כל השנים שהוא למד והשקיע ורצה להיות מה שהוא עושה, תחשבי כמה עונג זה גורם לו לראות מתקדמת ומשפרת את איכות חייך, יחד איתו, תחשבי שמכל המקצועות בעולם, ומכל הדברים בעולם שהוא יכל לעשות הוא בוחר לשבת איתך באותם רגעים ולהיות איתך. (זה גם נחשב..) נכון שזה לא משנה אם הביטול שלו היה מוצדק, וגם את היית פועלת כמוהו, אבל הרגשות עולים בכל זאת, אבל כדאי ללמוד מהם ולהבין מהם ולא לתת להם להרוס את הטיפול שבטח נבנה עם כל כך הרבה זמן והשקעה. תחשבי על העניין כמו על משבר בקשר שלכם, אבל אפשר לפתור אותו, יחד, וכל כך כדאי לך לעשות את זה, ולמצוא פתרון יחד.תחשבי על רגשות חוסר ההתקדמות, ותחשבי שאולי עכשיו את מרשה לעצמך לעשות את זה שוב, להפסיק את התקדמות הטיפול ולהמשיך שוב לבד.. עדיף לעבד את הרגשות האלו, גם של הרצון להעניש אותו, אבל תדאגי לעצמך, כמו שהוא רוצה לדאוג לך, ותנסי להמשיך עם העניין.. אני תמיד חושבת על הקשר הטיפולי כאל מעבדה קטנה - שכל הרגשות שעולים לי שם, עולים אצלי גם כך בקשרים אחרים, וזו בעצם ההזדמנות היחידה שלי להסתכל עליהם יחד עם עוד מישהו , לנסות להבין אותם, לראות אם זה מתאים לי או מפריע לי, ולהשאיר או לשנות אותם. אבל אם לא נמשיך בקשר הזה, על אף הקשיים, אולי נמצא את עצמינו שוב ושוב עם אותם צרות שלא פתרנו... אני מקווה ששאר ההודעות שתקבלי יעודדו אותך וישכנעו אותך לחזור. עם המון המון רגשי הבנה... אפי

מה בדיוק עושה את הקשר אשלייתי בעיניך? עצם העובדה שאת משלמת לו - עצם ההרגשה שהוא שם בשביל הכסף ולא בשבילך? הרי גם את שם בשבילך ולא בשבילו, אז גם הוא שם בשבילו ולא בשבילך - אולי ככה זה נראה מבחינה הגיונית, אבל בתוך כל ההגיון הזה כביכול, יש עוד משהו. שאת יושבת שם, את מרגישה את זה. משהו קורה, את מרגישה שיש שם משהו אמיתי, שהרי את זה את מרגישה ואוהבת כל כך. אם לא היה את זה, לא היה לך קשה לוותר על זה, ולכן זה והוא כל כך חשובים לך. מה נראה לך שהוא יכל לעשות בכדי שהקשר לא יורגש כאשליתי? איך את רואה את הקשר הטיפולי המושלם מבלי שיהיה בו משהו אשליתי? זה מדהים איך בפורום הזה תמיד באויר עומד הקשר הטיפולי והנסיון הנואש להבין מה בדיוק קורה שם.

אפי כבר כתבה לך את התגובה האמפתית :) אז עכשיו אני... פנית לטיפול בשל בעיות. כשהן עולות - את עוזבת? אולי עכשיו - את מחכה שהוא יתחנן שתחזרי. אבל האחריות לטפל בעצמך היא שלך. נכון - יש לו משפחה, וילדים. נכון, את המטופלת. מטופלת. אפילו בלי הה'. אבל אני מאמינה לו - בלי להכיר אותו - כשהוא אומר שאכפת לו. האם לא היית אי פעם במצב בחיים שהיה אכפת לך יותר מאדם אחד? האם טיפלת בהם במשהו - בילד, בגור חתולים, באדם זקן? זה קושר כל כך חזק. לא רק את התלוי, גם את זה שתלויים בו. אז עזבת. אוקיי. אבל את זו שבסופו של דבר תחיי את כל החיים עם עצמך. כל הזמן. כל רגע. כל דקה. כל מערכת יחסים. כל פעם שתצאי לחופשה - תהיי שם. כל פעם שתכירי גבר ותקלעי לדפוס שמרע לך. זאת את. לא הוא. הלכת כדי לטפל בבעיות - אני ממליצה לך לחזור כדי לטפל בהן. את שואלת איך זה יכול להיות שהוא כל כך לא משמעותי פתאום? אני חושבת שלעיתים אנחנו יכולים לשקר לעצמנו בצורה שהיא יוצאת מן הכלל. אבל האמת היא אחרת. ונראה לי שעצם השאלה שלך אומרת שאת מבינה את זה. אבל הדבר הטוב הוא שלהבדיל מקשרים קודמים, שאחרי נטישה היית לעיתים מנסה לחזור ולאחות שברים, להתנצל, להתמודד עם אדם אחר עם כל מלוא עוצמת רגשותיו. יש אדם שמחכה שתחזרי. ומוכן להיות שם בשבילך עד שהחיים שלך יהיו "בסדר". יש לך *עכשיו* הזדמנות לראות איך דברים יכולים להרגיש אחרת. לא תקחי אותה?

בוקר טוב נטע. אני מחזיקה את עצמי בכוח כדי לא לקרוא את התגובות האחרות כדי שלא להיות מושפעת. לא ברור לי איך המטפל שלך הסכים לסיום טיפול בצורה כל כך חד צדדית ופתאומית? היכן האחריות הטיפולית? אולי אני טועה ואני מסייגת את דברי מראש, אבל שימי לב מה שהוא עושה- ברגע שאתם מדברים על התלות שלך בו, הוא מבטל שתי פגישות. אין לי מושג אם הוא ביטל את כל הפגישות האחרות גם כן,לדעתי יש כאן משהו מאוד מכוון מצידו, דבר שמראה על זה שאת מעסיקה את מחשבותיו יותר ממה שהוא מוכן להודות בפנייך (ואולי בפני עצמו). בטיפול התנהגותי מנסים לעמת את המטופל עם הבעיות שלו על ידי חשיפה מוגברת אליהן.. שימי לב, זה בדיוק מה שהוא עשה.(אני מקוה שגם הוא יודע את זה...) הקשר הזה לא השאיר בך כלום? המטפל לא חשוב לך יותר? סליחה על הבוטות אבל אני לא קונה את זה. ישנה הפרעה שנקראת הפרעת אישיות גבולית ושם עוברים ממצב של אידיאליזציה למצב של דה-ולואציה מוחלטת. נשמע מדברייך שאין אפור אלא רק שחור וורוד, זה לא מצב של סיום טיפול, אלא בדיוק המצב שצריך להתחיל טיפול. אחרי 8 חודשים הצלחתם להגיע לעיקר וחבל שתהיי עסוקה ברציונליזציות לגבי מה שקורה ותצדיקי את זה בפנייך כאילו סיימת את הטיפול בגלל שזה לא הוביל אותך לאף מקום... את בעצמך מודעת לבעיה שמשהו פה לא בסדר. כנראה שזה שאת יודעת שמשהו לא בסדר הוא סימן שאת צריכה להתייחס אליו ברצינות. תשכחי מזה שהטפל 'יחזר' אחרייך, גם אם הוא מתפוץ ממה שעשית אין סיכוי ש'יחזר' אחרייך שמא תביני לא נכון ותפרשי את כוונותיו כמו שאת רוצה לפרש אותן. את מעמידה אותו במבחן וחבל.זה לא לעניין, את עוסקת בתפל ולא בעיקר ולדעתי מצפה לקבל מחיאות כפיים על הצעד שעשית ואת מכנה אותו התקדמות. זו לא התקדמות זה במקרה הטוב דריכה במקום. מצטערת אם זה נשמע כמו נזיפה, אבל תרימי אליו טלפון ותחזרי לטיפול. אפרת. לאפי- מזל ששיניתי את השם, היו חושבים שיש לי/לך פיצול אישיות.

נטע יקרה, תראי איך כולם מודאגים מהמצב.. אני בטוחה שהכל נאמר מהזדהות ומרצון לעזור אפילו מעט, אפילו שאנחנו לא מכירים, אפילו שזה פורום, אבל בכל זאת אפילו לכולנו איכפת מספיק בכדי להשקיע זמן ומחשבה בכתיבה אליך. תחשבי כמה איכפת לו , הרבה יותר מאיתנו, אחרי שהוא ליווה אותך כל כך הרבה חודשים. את חושבת שלמטפלים לא עצוב לסיים טיפול? אפילו שזה כביכול עבודה, אבל אין הפרדה ברגשות, נראה לי. זה כמו מישהו שעובד בצער בעלי חיים, ומטפל בכלב חודשים עד שמאמצים אותו - אז למרות שזו העבודה שלו, ולמרות שזה משמח שהוא עזב, הכלב, למשפחה שתדאג לו, ונכון שיש לו עוד הרבה כלבים אחרים לטפל בו - אבל הכלב שהוא אוהב בכל זאת עוזב וזה עושה לו עצוב , אפילו שיש לו משפחה וילדים והוא היה מבטל משמרת או שניים לטובתם... אני מאוד מקווה שתסמכי עליו שהוא עושה את מה שהכי טוב בשבילך,אפילו אם מה שבא לך זה דברים אחרים, ותחזרי אליו מהר.

אפרופו אישיות גבולית.. אני שמחה שהתפצלנו ושמעכשיו נחיה בשלום.. :)

נטע וכל המשתתפים בעץ ההודעות הארוך הזה, שלום אני חושב שנוצר שיא חדש בכמות התגובות להודעה של נטע ובכלל נושא סיום הטיפול תופס היום מקום מאוד רציני ומרכזי בפורום. אני שואל את עצמי האם זה מקרה או שבכל זאת יש משהו באויר, סיום שנת הלימודים, סיום החורף, סיום הפורמט של הפורום הישן או כל דבר אחר שמעורר כל הרבה הרבה אסוציאציות על סיום הטיפול. ועכשיו לעניין עצמו. אני מעריך נטע שזו הדרך שלך לעזוב. את עוזבת כאשר בתוכך את מרגישה שלא הפסדת למעשה כלום, שזה בכלל לא כואב. למרבה הצער זה מעורר בך כאב מסוג אחר, בדיוק התהייה שאת מציגה פה. "אם הייתי כל כך הרבה זמן בקשר, איך זה שאני לא מרגישה כלום? אולי זה אומר שבכלל לא היה כלום, שבכלל לא הרגשתי דבר?" זהו מנגנון יעיל מאוד לחיסול כאבים, אבל יש לו מחיר יקר למדי. הוא משמיד במקביל את האהבה. אני לא טוען שאת לא יודעת לאהוב, אבל הדברים באים אצלך כנראה בעסקת חבילה. אם את אוהבת את גם סובלת וכואבת. אם את לא אוהבת את לא סובלת אבל מרגישה גם מנותקת משהו עם איזו כהות חושים. התוצאה הסופית שההנאה מהדברים איננה יכולה להתממש באמת כי השילוב של הנאה, אהבה ועוצמות שמגיעים ללא כאב לא קיים. יתכן שבאמת ניתקת את משמעותו של הקשר הטיפולי, או אפילו יתכן שבאמת הוא לא היה חשוב מעולם, אבל כל זה מוביל לבעיה המרכזית שבגללה נכנסת לדיכאון וחשת את הריקנות שוב ושוב בקשרים, ולמעשה כיום את כנראה די תקועה איתה עדיין. אז מה לעשות? יש כאן היבטים של הטווח הקצר והטווח הארוך. בטווח הקצר אולי זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות. נפרדת מהטיפול בדרך היחידה שאת מכירה ויכולה, את מרגישה בסך הכל טוב ומתפקדת כנראה בסדר כך שאולי אין צורך בטיפול כעת עד להודעה חדשה. בטווח הארוך נראה לי שיש בכל זאת משהו לא סגור, והאופן בו הסתיים הטיפול משאיר את הכותרת והאתגר לטיפול הבא, אם וכאשר תפני אליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הייתי רוצה לדעת מה קורה לגוף שלנו/למוח שאנחנו לקראת או בתהליך של מוות הנושא מאד חשוב לי תודה ציפי קרליק

ציפי שלום אני לא חושב שיש לי תשובה ממשית לשאלה שלך. יש תיאורים שונים של אנשים שכמעט מתו אך נותרו בחיים בסופו של דבר, הם מתארים דברים שונים, למשל תסריט מהיר של כל החיים שלהם שעוברים מולם, חוויות של יציאה מהגוף ועוד. מאחר שמי שבאמת מת לא חוזר כדי לספר מה קרה אין לנו כלים כדי להבין את התהליך הזה ולאנשים שונים יש אמונות שונות לגבי תהליך המוות. אולי תוכלי לספר מדוע הנושא מטריד אותך ומה בעצם היית רוצה לשמוע או להבין. זה עשוי לעזור כדי לכוון יותר את התשובה למה שאת זקוקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' קפלן שלום המוות החליף את צורתו בעיניי בשנה האחרונה, צורתו המפחידה המאיימת והלא ידועה הפכה למקור עניין וסקרנות עבורי בעקבות מותו של אבי. גם אני שמעתי על התסריטים השונים שהציגו אנשים במפגשם הקצר עם המוות וייתכן וכולם נכונים, אני יודעת שנעשו תחקירים רבים שקובצו לספרים שונים ע"י פסיכולוגים, אנתרפולוגיים וכו' שאספו עדויות מאנשים ש"חזרו מהמוות" אך מה שרציתי לדעת האם ישנו איזה תהליך פיזי /כימי שהגוף עובר/ מפריש בזמן המוות , האם נעשו מחקרים בנושא זה? בימים אלה, בעקבות האובדן וקירבתי אל המוות ומהיותי יוצרת דקומנטרית אני מתחילה בתחקירים ובודקת את המושג מוות כאפשרות לסרט דקומנטרי בברכה ציפי קרליק

שלום אני מובטל חודשיים אני מחפש עבודה חדשה יש לציין שאני מרגיש מיואש נמאס לי להיות בבית אני מטפס על הקירות כדי לדעת איך להעביר את הימים אני ממש רוצה למצוא עבודה ולמצוא שינוי בחיים אני מרגיש שאני חייב לעשות עם עצמי משהו אני ממש משתגע בבית איך מתמודדים ואם יקח עוד הרבה זמן עד שאני ימצא עבודה אני ממש משתגע י ש לציין שאני כל יום יוצא לחפש עבודה לראיונות עבודה אבל זהרק לוקח כמה שעות ואחרי זה אין לי מה לעשות מה עושים ? תודה

שבוע טוב שלמה צר לי על המצוקה האמיתית שמשתמעת מדבריך. אכן המצב אינו פשוט. אין לי משהו חכם במיוחד לומר או איזה פתרון יצירתי שלא חשבת עליו, אלא אולי רק קצת עידוד. לא ציינת בן כמה אתה, אם יש לך ילדים וכמה כזמן עבדת בעבודתך הקודמת ומהן הסיבות לפטורין. לא שזה מפחית מעוצמת הייאוש . נשמע שאתה נחוש בדעתך להמשיך הלאה, מחפש עבודה ושינוי וטוב שכך! נכון, זה לוקח 'רק' כמה שעות אבל אולי אם תנסה להתיחס לזמן הפנוי כאל חופש, משהו זמני לחלוטין תצליח לעשות בו משהו פרודוקטיבי. לקורא ספרים, לעשות ספורט, לראות חברים, משפחה. ברור שכאשר הלחץ הנפשי גדול קשה לעשות פעולות כאלה 'בכיף' ולהנות מהן, אבל גם לא לעבוד וגם להשתגע? לפעמים כשקורים לי דברים ש'מפילים אותי' אני מנסה לקחת את זה בפרופורציה, להודות על מה שיש ולקוות שיהיה יותר טוב. מצטערת על לקט הקלישאות, אבל אני מקווה שתתחזק קצת. אפרת

תשמע גם אני הייתי בבית כמה חודשים עד שמצאתי עבודה אחרת. מה עושים? אם יש לך דברים לתקן ולשפץ בבית אז זה הזמן. אפשר להתנדב לעזור לאנשים בתחום קרוב למקצוע שלך, ככה אתה צובר עוד נסיון ונשאר בעניינים. אתה יכול לקרוא הרבה, ללמוד דברים חדשים. משעמם בבית? תנסה להתחבר לעוד אנשים כמוך מחפשי עבודה תהיה בקשר איתם אולי תקימו עסק ? חלטורה מהצד?

שלמה שלום התמודדות עם הזמן הפנוי שנוצר אחרי פיטורין היא בעיה לא פשוטה ולצערי מאוד מוכרת לאחרונה. הרעיונות של אפרת ועודד הם באמת הפתרון היחידי שיש למילוי הזמן. מעבר לחיפוש העבודה צריך לפתח תחביבים ועיסוקים שונים, אפשר להתנדב היכן שהוא, והכי חשוב לא להשאיר זמן ריק בו אתה מטפס על הקירות. נסה להתבונן על כך בצורה הכי חיובית שאפשר, כמה פעמים בחיים יוצא לאדם זמן באמת פנוי? נסה להפיק ממנו את המיטב עד כמה שניתן, במקביל לתקווה למצוא עבודה חדשה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם היית מציע לכל זוג שעומד להינשא או לכל זוג נשוי לעבור טיפול זוגי?

יוכבד שלום הייתי מציע לכל זוג לפני נישואין לבדוק האם קיימים בין בני הזוג קונפליקטים מסויימים שמפריעים להם באופן נשנה וחוזר, כמו כן, האם ברקע האישי של כל אחד מהם יש היסטוריה של סיבוכים כאלה ואחרים בתוך מערכות יחסים או במשפחת המקור. אחרי איתור מקורות כאלו לבעיות בזוגיות צריך לחשוב יחדיו האם מעוניינים לקחת זמן לכניסה לתהליך טיפולי כדי לפרק כמה מוקשים בעוד מועד. מנסיוני, זוגות שלקחו את העניין ברצינות שיפרו את חיי המשפחה הטרייה. אינני מציע לכל זוג לעשות זאת כיוון שלא כל זוג מתאים לכך ומוכן להשקעה הרגשית הכרוכה בכך. עם זאת, זוג שיש לו מודעות עצמית ומחפש העמקה שלה יחד עם שיפור חיי הזוגיות בהחלט יוכל להנות מטיפול זוגי, גם אם אין בעיות אקוטיות על פני השטח. בברכה ד"ר אורן קפלן

מדבריך משתמעת המלצה. אני חולקת על דעתך. אני חושבת שכדאי לזוג לעבוד על הזוגיות, וחשוב לשמור על ערנות, ורגישות, להעמיק את הקשר, ולטפל בבעיות כשהן קטנות לפני שהן הופכות לגדולות, אבל נראה לי שיש עוד הרבה מאד דרכים שלא כוללות פסיכותרפיה לעשות זאת! כל זוג בהתאם לאופי שלו, לאהבות שלו, לאופן בו מתקשרים. לא שפסיכותרפיה זה רע, אבל לדעתי זה יכול גם ליצור בעיות, להעלות בעיות טרם זמנן, ולהכניס אפילו מימד של תחרותיות בעצם הרצון ליצור קשר מושלם ללא בעיות. אם זה יהפוך להיות סטנדרט או נורמה שלפני חתונה חייבים לעשות טיפול זה יהיה בעיני עצוב מאד. יש כל כך הרבה אנשים שלא זקוקים לטיפול. שיש להם כלים ותעצומות נפש להתמודד לבד או ביחד עם הקשיים והאתגרים של החיים. אני נורא נגד הגישה לפיה אדם הוא נכה אם אין לו פסיכולוג באיזור. טוב, כמובן שלא אמרת את כל זה, אבל אני עונה לגישה מסויימת, מוקצנת, שיכולה להווצר אצל אנשי מקצוע, אולי משום שפלח העולם שהם רואים נוטה להיות שרוי בסבל, מצוקה, וקושי.

איני חושבת שבהכרח כל זוג יכול להפיק תועלת מהטיפול הזוגי. להערכתי (הלא מקצועית) יש ללכת לטיפול כאשר הבעיות כבר עלו מעל פני השטח והן מפריעות לתפקוד. וגם אז, צריך לנסות ולהתגבר בכוחות משותפים. טיפול הוא חשוב אך אין צורך לחפור לצורך חפירה בלבד אלא רק אם יש סיכוי למצוא משהו מועיל. כמובן שאני מקצינה את הדברים אך רק כדי לחדד את הנקודה. שבוע טוב, אפרת.

שלום שלום זה עתה סיימתי את קריאת הספר "שינוי" של ואצלאוויק, ויקלנד ופיש. אז דבר ראשון, אני ממליץ בחום ! אפשר לדלג בשלב ראשון על החלקים הראשונים, התיאורטיים. היתר מעניין מאוד. מישהו יכול להמליץ לי על המשך קריאה בנושא? חן חן ירון

מה נושא הספר?

קודם כל קריא, ומשעשע, ובעל רעיונות מעניינים. בסך הכל קראתי די מזמן, אבל לפי מיטב זכרוני הספר מדבר על הצורך בשינוי נקודת מבט והשקפה כדי להביא לשינוי המיוחל. לפי הבנתי, ב"תרגום חופשי" של הרעיונות לפי הבנתי: אפשר לחשוב עלינו כעל אנשים שחיים להם בדו-מימד, עם הסתכלות של דו-מימד, ובעיות של דו-מימד, אבל כדי לפתור את הבעיות צריך למצוא דרך לצאת ולראות את הדברים מזוית של תלת מימד... בקיצור, הם טוענים שהרבה פעמים אנחנו נגשים לפתרון בעיות שלנו, גם במסגרת טיפול, לא ממקום שיכול באמת להועיל. מעבר לכך אני לא זוכרת הרבה, אבל אשמח לשמוע עוד כדי לרענן את הזכרון.

ירון שלום אני לא יודע בן כמה אתה, אבל הספר מעברים של שיהי גייל עשוי לעניין אותך, במיוחד אם אתה בסביבות גיל ה 40 או מתעסק במעברים ושינויים בחייך. אגב, מדובר בזוית התבוננות שונה למדי מזו של הספר שינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן תודה, אני אכן בן 40. לאפרת, ברמה הטיפולית, הספר מדבר על כך שהפסיכואנליזה מתעסקת ב"למה", מה הביא למצב הנתון, ובכך לעתים קרובות הופכת לבעיה בפני עצמה. בעוד הם ממליצים לעסוק ב"מה", כלומר מה המצב כעת וכיצד ניתן לשנותו, לעסוק בלי בושה בשינוי הסימפטומים. ברמה החברתית והאישית הוא מדבר על איך פעמים רבות אנחנו לכודים בנסיון לפתור בעיות על ידי "עוד מאותו דבר", ומציע להגדיר מחדש את הסיטואציה ולתת פתרון ברמה אחת מעל (כמו שלילה תיארה). הספר מלא בדוגמאות משעשעות ומרגשות על שינויים שהתרחשו בדרך זו. מומלץ בחום,

http://www.psychom.com/articles.asp?id=25

מדהים. כל כך נכון. גאון פרויד. דרך אגב, החלטתי לשנות את השם, או בעצם, לחזור לשם המקורי. אפרת

כאילו, למה לבחור כינויים זהים? זה מבלבל.

שלום אפי-אפרת מעניין האם השינוי קשור לקישור הספציפי על פרויד ונשים. בכל זאת חזרת משם שעל פי רוב נחשב של גבר לשם של אשה. זה באמת די נדיר שבאותו מקום תהיינה שתי אפי נשים. בכל מקרה, welcome back אפרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעייה קשה מאוד עם החמות שלי. אני נשואה מזה 3 חודשים לבעלי, חמותי מאז ומתמיד (3.5 שנות חברות) ליכלכה עלי מאחורי הגב וניסתה לסכסך ביני לבין בעלי. שנה שעברה לאחר שבעלי הציע לי נישואים היא עשתה הכל כדי שלא יתחתן איתי והוא אכן ביטל את החתונה, היום כאמור, הוא נשוי לי. היא אישה פולנייה, גרושה גירושים מכוערים, מדברת כל הזמן על הסבל שלה ועל ההקרבות שלה לילדיה.לאחר שהתחתנו (חתונה אזרחית בחו"ל, אנחנו נהיה בחו"ל 4 שנים לצורך הלימודים של בעלי) היא רתחה מזעם וקראה לבן שלה יתום ושאין לו לאן לחזור + הרבה גידופים ולכלוכים עלי ועל אמא שלי. היא מאמינה שאני ואמא שלי "לכדנו" את בעלי כדי שאני אתחתן איתו. זו הקונספירציה שלה. (אמא שלי היא אישה מאוד דיפלומטית ואינה מתערבת ביחסים של אחרים). הבעיה היא שבקיץ אנו רוצים להתחתן חתונה נוספת בארץ בשביל המשפחות והחברים. מצד אחד כל כך מתחשק לי לפגוש את כולם ואני מצפה לאירוע בקוצר רוח אך מצד שני אין לי מושג איך ואם בכלל לתקשר עם חמותי. ניסיתי הכל, ולמען האמת אני מרגישה הכי נעים כשאין שום תקשורת איתה. אני כועסת עליה מאוד וקשה לי לסלוח לה, וכל פעם שאני מדברת איתה יש לי דפיקות לב מואצות ואני חשה ברע. זה ממש יכול להרוס לי את היום. אני סטודנטית לפסיכולוגיה ואני כל הזמן מנסה להסביר לעצמי מה קורה. אני מבינה שקשה לה מאוד לראות את בנה מתבגר ופורש כנפיים (הוא בן 30!) מה גם שהיא תמיד מצהירה שילדיה הם כל חייה (וכל ילדיה אכן פורשים עכשיו כנפיים). למרות שאני יכולה איכשהו להבין את מצבה, אני יותר מידי מעורבת בכדי לסלוח לה. לבעלי קשה המצב והוא שואל אותי אם אי פעם זה ישתנה. אני גם חוששת מה יהיה כשיהיו לנו ילדים. אבל מצד שני הלב שלי כ"כ רוצה לא להיות בקשר איתה, לא לדבר איתה יותר, היא רק גורמת לי לחוש ברע. מה כדאי לעשות? תודה רינת

רינת שלום יש מצבים מורכבים שעלולים להישאר כאלה לעד. רצף הדברים שאת מספרת על חמותך אינו מנבא טובות, והייתי מנסה לסגל צורת מחשבה שלמעשה הבעיה לא תיפתר באופן מושלם לעולם. במידה וחמותך תעבור שינוי משמעותי מסיבה כזו או אחרת אפשר יהיה להודות למזל שכך עשה. לא הייתי בונה בשלב זה על הנכדים או על כל מרכיב אחר. כדי שלא תקבלי דפיקות לב מואצות בכל פעם תצטרכי לעבוד לצורת חשיבה אחרת לגמרי. תצטרכי לקבל שמדובר באשה עם בעיה אישיותית מורכבת שלא תקבל אותך כבת משפחה רצויה, שזה לא קשור אליך באופן ישיר אלא למה שאת מייצגת עבורה. ברגע שהציפיות שלך תפחתנה (כי את לא ויתרת מעולם על המשאלה לקבל את אהבתה) יתכן שמשהו גם ירגע ויגיע לשיווי משקל נסבל. בעלך יכול להמשיך מן הסתם בקשר הקבוע עם אימו, מידי פעם אולי גם תצטרפי אליו, אבל כל עוד תמשיכי לפתח ציפיות או תקוות שהיא תברך אותך סביר להניח שתמשיכי לסבול. העניין איננו רק שלך אישית אלא קשור לזוגיות שלך ולבעלך. העובדה שחתונתכם בוטלה בעבר בשל התערבותה של האם מטיל צל כבד שבוודאי משפיע על הקשר ביניכם, גם אם הדבר נמצא מתחת לשטח. אני מציע שבהזדמנות תפנו לייעוץ זוגי בו תוכלו לעבד את מה שאירע וכן להתארגן כיצד היחס לאימו לא הופך שוב ושוב למקור לקונפליקטים וסבל עבורכם. לגבי החתונה בקיץ, זו ההזדמנות שלך לבדוק את הצעותי, כיצד את נהנת עם כל הלב בלי קשר לאם. זו החתונה שלך, בן הזוג שלך, ובקטע הזה תצטרכי לבודד את כל השאר ולהשאירו מחוץ למשחק. אני לא אומר שזה קל... בברכה ד"ר אורן קפלן

הי. לא יודעת אם את זוכרת ניהלנו דיאלוג ממושך על יחסי מטפל/מטופלת והגבולות הרצויים. אשמח אם תוכלי ליצור אתי קשר במייל. אפי

[email protected]

ברצוני להפנות בעיה אך איני רוצה שכתובת e.mail שלי תפורסם האם זה אפשרי?

בה כתוב: "אימייל". רק לידיעתך כרגע האימייל שלך כן גלוי.

שרון שלום כמו שלילה כותבת, את פשוט צריכה לא להכניס את כתובת המייל שלך להודעה. מאחר ואכן הכתובת שלך הופיעה בהודעה, מחקתי אותה כדי לשמור על האנונימיות שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה שנתיים לבעל מקסים. מערכת היחסים ביננו מצוינת ושנינו מאושרים. הבעיה היא שבתקופה האחרונה אין לי חשק לקיים יחסי מין מלאים. אני נהנית מכל המשחק המקדים, חיבוקים ונשיקות אבל לא רוצה יותר מזה. האם אני צריכה לדאוג?

אם את בטוחה בטוחה שאין בעיות ביניכם (אולי יש מתחים מתחת לפני השטח?) והוא מקסים ומבין שזו תקופה כזו שלא בא לך, אז אל תדאגי. (אם זה ימשיך יותר מתקופת זמן שנראית לך סבירה, אז אולי כדאי לפנות לטיפול.) אפשר להינות כל כך הרבה ממה שכן יש לך חשק אליו אז לא נראה לי שצריך לדאוג... אבל צריך לבדוק שבאמת הכל תקין.

שירלי שלום מישהו אצלכם דואג, את, בעלך או שניכם, אחרת לא היית שואלת את השאלה כאן. הדאגה מבטאת בד"כ מצב של חוסר וודאות, משהו שמשתנה בלי ששולטים בו באופן מלא. הנקודה היא מה באמת קורה. את מתארת שנעימים לך החום והקרבה אך אינך רוצה במין עצמו. האם בתקופה האחרונה היה מצב לחץ אצלך, במשפחה, אצל בעלך? האם את מזהה שינוי כלשהו בחיים שלך הפרטיים או המשותפים שעשוי להאיר את העניין? עצם אי קיום היחסים לתקופה מסוימת ומוגבלת אינו חשוב בפני עצמו. השאלה מה עומד מתחת ומה יגרום לעניינים לחזור למסלולם. מאחר ולא נתת פרטים רבים על עצמך אני משאיר כאן שני קישורים למאמרים על דיכאון ועל חרדה. יתכן שהם לא רלוונטיים כלל, אבל אם זה עשוי להתאים למצבך כדאי לקרוא כי לעיתים העדר חשק מיני הוא תופעה משנית לבעיה אחרת. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לשניכם על התגובה. רציתי לחדד קצת את הנושא. היחסים ביני ובין בעלי באמת מצוינים והוא מאד מבין ולא לוחץ. לדעתו זו סתם תקופה והוא מוכן לחכות ולהסתפק במשחק המוקדם כל עוד זה מה שעושה לי טוב. לי זה מפריע כי אני לא מבינה את עצמי ומרגישה צורך לספק את צרכיו למרות שהוא כזה מבין ומתחשב. יש לי תקופות שפתאום לא מתחשק לי לקיים יחסי מין מלאים מתוך תחושה של השפלה או סתם מתוך חוסר חשק ומצד שני יש תקופות מאד פורות בתחום הזה. זה ממש בא לי בתקופות וזה די מלחיץ אותי. אני חוששת להעלות את הנושא עם הפסיכולוגית שלי גם משום שהנושא מביך אותי וגם משום שאני חוששת שהיא תחשוב שיש בעיות בזוגיות שלנו.

שלום וברכה, מטבעי אני אדם שמח ואופטימי לאחרונה היו לי כמה פעמים של תחושה שפשוט נמאס לי מהחיים ומתחשק לי לשים קץ לחיי.......... כאשר נאי יוצאת מהמצב אני בסדר ורגילשה האם זה קורה לאנשים שפתאום נמאס להם מחייהם והם ממש מחזיקים את עצמם בכח כדי לא להרוג את עצמם< בברכה, אנונימית

הי. אני מניחה שלהרבה אנשים ישנה תחושה של חוסר אונים מול מצבים מסויימים (דבר נורנטיבי לחלוטין) והם היו רוצים לצאת המצב הזה. המצב שאת מתארת אם הבנתי נכון הוא מצב של ריקנות, חוסר עניין ואולי מחשבות אובדניות, שאינן נובעות מסיבה ספציפית. גם מחשבות אלו הן לגיטימיות ונפוצות . רצוי ואף צריך לטפל בהן. אין צורך להלחץ מהן, אם זו מחשבה חולפת על מהות החיים והעולם אך אם את מרגישה שאת 'מחזיקה את עצמך בכח כדי לא להרוג את עצמך' יש לקחת זאת ברצינות ולטפל בבעיה. מקווה שעזרתי , יום טוב

חמודה, את במצב טוב כי את יודעת שיש לך בעיה אז מה שאת צריכה זה פשוט להתחיל טיפול ולדאוג לעצמך. בנוסף את יכולה לחפש פורומים של תמיכה באינטרנט ולהישען על חברים ומשפחה, ויחד עם הטיפול את תראי שתוך זמן לא ארוך את תרגישי יותר טוב אני מבטיחה! קודם כל טיפול. לפני הכל. אני עדיין כאן,(בפורום ובעולם) ותאמיני לי שכדאי להתחיל טיפול. לא לחכות!

I believe that every one sometimes feels desperate, but the feeling that you hold yourself not to kill yourself is very acute!! , try to pay attention, raise AND answer few questions : ?how often AND for how long you feel that feeling ?when do you feel that feeling ?what causes you to feel the way you feel and how it happens that after a while you feel better again ?what is different then, maybe if you succeed to understand AND answer those questions, you'll be able to try AND halp yourself goodluck...

אנונימית שלום מחשבות יאוש שכאלה לא קורות סתם. את מתארת את הדברים בצורה מדאיגה מאוד ולא כאיזו מחשבה קלילה שחלפה כך סתם בראש. אני מציע שתפני לפסיכולוג או פסיכיטאר בדחיפות כדי לבדוק במה מדובר. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון, אנא קראי ובדקי האם הסימפטומים תואמים למה שקורה לך. האם היה אירוע טראומטי לאחרונה או בעבר שעשוי להסביר מה שקורה כיום? http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

מה הסיכויים שבעיית חרדה תעבור בתורשה ?

נראה לי שגם אם זה לא היה עובר בתורשה, עצם המגורים מתחילת החיים עם מישהו עם בעיות חרדה מדביק את הנוכחים בחרדה גם כן, במיוחד אם יש להם נטיה לכך. כדאי לך לשאול יותר ספציפית לבעיה שלך בכדי לקבל תשובה יותר ספציפית מכן או לא.

ניקול שלום כנראה שיש היבטים תורשתיים בחרדה. הם בוודאי לא מסבירים את כל הבעיה. לצערנו ידע זה לא תורם בכלום כדי להתמודד עם החרדה, אבל ההתמודדות אפשרית. אני מצרף קישו ר למאמר על חרדה וההתמודדות איתה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ברצוני לדעת האם יש בשיטת הטיפול בחשיפה (שפיתחה עדנה פואה) יכולת לעזור גם למי שחווה טראומה מתמשכת ולא חד פעמית הכוונה לארועים רבים. לתשובתך אודה.

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2896978,00.html http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=822&sivug_id=1 (פרופסור עדנה פואה, ישראלית המתגוררת בארה"ב, פיתחה את שיטת הטיפול בחשיפה להתמודדות עם טראומות קשות מכל סוג ומין. בבסיס השיטה עומדת חשיפה ממוקדת וישירה של המטופל לטראומה, והתמודדות נוקבת רבת עוצמה עם הפרעות החרדה שבאות בעקבותיה. חוויה לא קלה ולא פשוטה, אבל השיטה מביאה תוצאות מוכחות. לגיהנום ובחזרה בעשר פגישות) בהצלחה

גלית שלום שתי השיטות היעילות ביותר לטיפול בטראומה, הן חד פעמית והן מתמשכת, הן CBT -טיפול התנהגותי קוגניטיבי שעדנה פואה היא אחת מהדמויות הבולטות בכיוון זה, וכן EMDR עליו תוכלי לקרוא במאמר בקישור הבא http://www.psychologia.co.il/emdr.htm חשיפה היא טכניקה אחת בתוך מערך טיפולי שלם ולא עומדת בפני עצמה. היא נכללת בשתי השיטות הנ"ל. אגב, שתי השיטות פותחו בארצות הברית על ידי פסיכולוגיות יהודיות... כאמור, שתי השיטות רלוונטיות לכל סוג של טראומה בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. יש לי בעייה כואבת ואודה באם תוכלו לעזור לי. כשאני מוזמנת לארועים עם בעלי, באמצע הארוע בעלי נוטש אותי בטענה "שאינו מסוגל לשבת במקום אחד זמן רב" והולך ומתיישב ומדבר עם חבריו, ומשאיר אותי נטושה באולם הארועים. מה עוד שקהל המוזמנים אינם חמים במיוחד ואנו לא חברים שלהם , שזה מוסיף לאי הנוחות שאני חשה באולם. אני מנסה להתיידד לזרוק משפט פה ושם, אך לא נעים כשאני רואה שכל הגברים באולם יושבים לצד נשותיהם, מדברים יחד, צוחקים יחד, ואני מרגישה עזובה. קורה בארועים שבעלי נפגש עם אנשים שלא ראה אותם זמן רב, מקובל עלי שילך וידבר איתם, אך מדוע באותו מידה האנשים הללו גם לא ראו את בעלי זמן רב והם אינם מעיזים לעזוב את נשותיהם בשביל לשוחח עם בעלי. החלטתי, שלארועים שלא מדברים אלי, פשוט אשלח את בעלי לבד. מה יש לכם לומר על הנ"ל על התנהגותו המגעילה של בעלי?. כואב לי גם לראות שעם אחרים הוא מרבה לפטפט ואיתי מעט מאד, והוא הבהיר לי שהוא רק מדבר פוליטיקה ועל מכוניות האם תמיד אני אמורה לחזור מדוכאת מארועים לביתי??? - מה עושים , האם לבעלי יש בעייה? האם אישה היא מובן מאליו???? - חנה.

שלום חנה, יכול להיות שיש בעיה יותר עמוקה מזה במערכת הזוגית שלכם. שווה לדעתי לבדוק. עדי

היי עדי. אין שום בעייה במערכת הזוגית שלנו, הכל על מי מנוחות. יש הקשבה, עזרה רבה בבית, אבא נפלא, רק בארועים שמזמינים אותנו, אני מוטרפת מבפנים. האם זה נראה לך נורמלי שבעל יעזוב את אשתו באמצע האירוע וידבר זמן רב עם אחרים, מדוע אחרים לא מתנהגים כך עם נשותיהם? הוא משוחח עם אחרים ונסחף עמם בדיבור ולא מעניין אותו שאותי הוא משאיר לבד. זה קורע אותי מכאב. לא נעים להרגיש בודדה בשמחות, כל הזמן אני צריכה בכוח למלא את הריקנות והחוסר ולדבר עם אחרים שאין לי איתם כלום בכדי לא להרגיש בודדה? ובעלי לא מוכן להשתנות. אני יותר לא מוכנה ללכת איתו לאירועים מסויימים, אם הוא היה יותר רגיש לצרכי ומכבד אותי לא היה עוזב אותי.

חנה שלום שאלת את השאלה הזו פחות או יותר לפני מספר ימים ועניתי לך. רצ"ב התשובה להודעה הקודמת. אני לא חושב שמדובר בבעיה מקומית סביב הביקור אצל חברים. נשמע שיש משהו יותר יסודי בקשר ביניכם שדורש התייחסות. מאחר ולא בטוח שבשלב הראשון תדעי כיצד למצוא קצה חוט לפתרון אולי כדאי שתפני את לייעוץ פסיכולוגי כדי לספר את הסיפור במלואו ולקבל חוות דעת מאיש מקצוע מה הוא מזהה ושומע. יתכן שבשלב מאוחר יותר תוכלו לפנות ביחד לייעוץ זוגי אבל לפי מה שאת מתארת את צוברת הרבה תסכול כיום בחייך ואני חושב שתוכלי להיעזר או לפחות לדעת יותר טוב מה הבעיה אם תפני לפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבוס בעבודתי עזב וכרגע יש מישהי שהיא בסמכות גם כן בכירה שהחליטה לקחת את כל הכוח לידיה. כמובן, שאנו, כעובדים, לא יכולים לאמר דבר. איננו יודעים מתי יתמנה בוס חדש. הבוסית הזו, כך העובדים מרגישים, היא אישה רעה, יש המכנים אותה אף כמכשפה. משום מה גם שמתי לב שאישה נמצאת בעמדה בכירה.....היא מרגישה לפחות מלכה. הנ"ל הפכה עורה, מאישה שקטה יחסית, שלא הפגינה סמכותיות יתר, הפכה לבלתי נסבלת. אם נקבעה פגישה עם אחד העובדים עימה, היא כלל לא מתייחסת, מחכה שיתחננו אליה כדי שתקבל לפגישה, גם אם זה בענייני עבודה בלבד.ושמעירים לה על כך ומציינים כי נקבעה פגישה, היא מתייחסת בזלזול, מנסה להאשים את הצד השני בכך ואף לא אכפת לה לבטל את הפגישה. בישיבה שהיתה היא אף ציינה שהיא המנהלת והכל חייב לעבור דרכה. מצד אחד היא מייללת שהכל נופל עליה ויש לה המון עבודה ואם היא עושה הכל אז אפשר לפטר את כולם ומצד שני, היא לא מוכנה לתת עבודה לאנשים. היא נהנית שהכל מרוכז סביבה. היא עובדת מס' שנים במקום ואף פעם לא אמרה משהו על צורת העבודה (אולי בגגל המנהל שהיה, שפחדה ממנו). כעת, היא רוצה לשנות הכל. ה"עוזר" שלה, טען אף בפנינו שלא מעניינת אותו מערכת היחסים בעבודה בין האנשים ומצדו, שכולנו לא נדבר האחד עם השני. ההרגשה נוראית, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אני אעזוב....אך המצב קשה היום. מה ניתן לעשות עם טיפוס כזה? היא אף לפני זמן מה, חשבה שמשקרים לה בענייני עבודה ולא אמינים כלפיה. היא אף דורשת שכולנו ננתק את הקשר עפ הבוס הקודם. מה שבחינה בין אישית זה לא הגיוני, כי הוא חבר שלנו. ומי שמדבר איתו "נמחק" מבחינתה. היא אישה שקשה ליצור איתה קשרים, וזאת מעידים אנשים שעבדו עימה שנים קודם ואף מכרים יותר קרובים לה. יש גברים בעבודה שטוענים שהיא הציעה להם לשכב עימה, סטוצ'ים וכד' (היא נשואה), היא אף דואגת שהאנשים שהיא עובדת עימם יהיו גברים צעירים (גברים מבוגרים / נשים אין), היא אף מציעה לגברים מסויימים בעבודה לקדם אותם תמורת פיטור אחרים(אלה שהיא ביחסים קרובים עימם ונפגשת עימם גם לא בענייני עבודה). מה ניתן לעשות? איך להתמודד עם דבר כזה?

אוריתה שלום במצב כמו שאת מתארת יש כמה אפשרויות, אני מתאר לעצמי שאת גם יודעת אותן פחות או יותר בעצמך, אבל אמנה אותן בכל זאת. האחת פשוט לעזוב. האפשרות הזו מתאימה אם מקום העבודה הזה איננו חשוב לך במיוחד ואם בין כך חשבת לשנות מקום. הקיצוניות השניה היא לא לעשות כלום ולהמתין עד יעבור זעם. עם הזמן אולי ימונה מנהל קבוע במקומה והדברים יחזרו לקדמותם. אפשרויות הביניים הם להתארגן עם העובדים הכפופים לה ולעשות משהו, בין אם לשוחח איתה ישירות או עם הממונים עליה. בכל מקרה, תמיכה בין עמיתים לעבודה הינה חשובה מאוד במצבים כאלה, גם אם אתם מחליטים לא לעשות דבר. לגבי המנהלת החדשה, לא תמיד יש אפשרות לשנות אנשים ומאחר והיא בעמדת כוח נוצרה כאן בעיה שיתכן שאיננה פתירה בטווח הקצר. השאלה כמה אורך רוח יש לך להמתין ולראות איך הדברים יתגלגלו בהמשך. כדאי לחשוב עד כמה באמת העבודה שלך מושפעת מאותה מנהלת. אם בפועל את עושה את שלך ונאמר 10% מהזמן בלבד רואה את המנהלת או צריכה לקחת בחשבון מה שהיא אומרת, אולי אפשר להיכנס לצורת חשיבה אחרת שמפחיתה מעוצמת המצוקה שהיא מעוררת בך. לבסוף, אני לא יודע כמה זמן המנהלת החדשה בנעליה, לפעמים מעבר בין מנהלים הוא תקופה קשה אבל אחרי זמן דברים נרגעים ומשתנים. סביר להניח שהיא מאויימת מהמנהל הקודם והנאמנות לו זכה מהעובדים, כך זה נשמע מתיאוריך. יתכן שכאשר תרגיש בטוחה יותר במעמדה היא גם תירגע ותהיה נחמדה יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן. יש לי מספר שאלות על פסיכולוגיה 1)האם פסיכולוג קליני רשאי לתת תרופות למטופל? 2)מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכולוג רגיל? 3)האם למטופל במירפאה ציבורית יש את הזכות לבחור מטפל לפי עדה (מוצא)? 4)האם לרופא משפחה יש את הזכות לקבל מידע על לקוח שלו שמטופל במיסגרת ציבורית? 5)האם משרד הבריאות מקבל מידע רפואי על אנשים שמטופלים במיסגרת ציבורית (אם כן אנא ציין באילו נסיבות) תודה

י.כ. שלום פסיכולוג קליני לא מטפל בתרופות, לשם כך צריך לפנות לרופא פסיכיאטר. פסיכולוג קליני מורשה לטיפול פסיכולוגי אחרי שעבר התמחות במשך כמה שנים ואת בחינות משרד הבריאות. פסיכולוג הוא כל מי שסיים תואר שני בפסיכולוגיה אך לא התמחה. יש פסיכולוגים בתהליך ההתמחות הקלינית שרשאים לטפל. בחירת מטפל לפי מוצא איננו מקובל, אלא אם מדובר במשהו לטובת המטופל, כמו למשל קשיים בשפה אצל עולים חדשים. לרופאים יש זכות להעביר מידע ביניהם על המטופלים שלהם. אין להם זכות להעביר את זה למקומות אחרים. משרד הבריאות זה דבר מאוד רחב. השאלה למה בדיוק הכוונה. בעיקרון יש חסיון רפואי על טיפול ולכן אין זכות להעביר מידע בין גופים שונים ללא הסכמת המטופל. יתכן שבתוך משרד הבריאות יש מעבר חומר בעיקר בנסיבות של לוגיסטיקה (תשלומים וכדומה בין גופים שונים) אבל לא בהקשר הטיפולי. רצ"ב מאמר על עובדות שונות על הטיפול הפסיכולוגי. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, על רקע הפרידה עם האדם שאהבתי, אדם עם בעיות פסיכיאטריות לא פשוטות ועם סוג של תסביך אדיפאלי, תוכל בבקשה לומר לי היכן אני יכולה למצוא מידע על תסביך אדיפוס - סימפטומים והשלכות? האם זה נכון שאנשים הלוקים בתסביך זה מתקשים לבסס מערכת יחסים, גם אם יש היא טובה ויש אהבה גדולה בין בני הסוג? תודה.

הי, תוכלי לערוך חיפוש במנועי החיפוש השונים כמו: google.co.il walla.co.il ועוד. ותמצאי מליוני אתרים חוץ מאלו: http://he.wikipedia.org/wiki חפשי את המושג אדיפוס. מוסבר יפה. http://psy.haifa.ac.il/~rubin/ed00.htm http://www.keshet-tv.com/Item.asp?GroupID=899&ItemID=16771&ProgID=644

לוליטה שלום הייתי מנסה לחשוב על הסברים יותר פשוטים ותקשורתיים מתסביך אדיפוס. זו תיאוריה די ראשונית בפסיכולוגיה ומאז קרה הרבה בתחום. את הרעיון הכללי של התסביך אפשר לסכם בפסקה ואני לא חושב שכדי להבין את הבעיה של בן זוגך לשעבר כדאי או רצוי להעמיק דווקא בהקשר האדיפלי. בכל מקרה, יש על הנושא חומר רב, אם כי רובו בשפה מקצועית. תוכלי להתחיל כמובן מכתביו של פרויד עצמו ובהמשך על אין סוף מאמרים שנכתבו בתחום. היכנסי לכל ספריה אוניברסיטאית ובקשי מהספרנית היועצת חומר מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מישהו יודע לאן נעלם הפורום תמיכה הדדית? הוא כבר לא נמצא ברשימה.

א. שלום אני אכן לא רואה את הפורום הזה. אני מציע ליצור קשר עם הנהלת האתר לברר זאת בברכה ד"ר אורן קפלן

הוצא לי לעבור טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (c.b.t)כנגד בעיית דכאון מתמשכת האם מישהו יכול להמליץ על טיפול זה? האם אוכל לקבל מידע נוסף כי עדיין לא הבנתי מה אורך הטיפול וכיצד הוא עובד. תודה יקי

יקי שלום זהו טיפול ממוקד יחסית ומיועד לרוב לטווח קצר, כלומר בין פגישות בודדות ועד חצי שנה. הטיפול שם דגש על דפוסי חשיבה והתנהגות שגורמים לבעיה והוא נחשב יעיל לטיפול בדיכאון, בעיקרון בשלבים החריפים שלו. יש מרפאה ל CBT במרפאת קופת החולים הכללית ברמת חן ובוודאי במסגרות נוספות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על התשובה ד"ר!!

ד"ר קפלן היקר! אני בת 24 ונפרדתי מחברי בן ה-30 לפני כשבוע . (היינו 7 חודשים ביחד) . הבעייה היא שהוא לא מרפה ומתקשר כל הזמן כדי להוכיח אותי . הוא אומר שאם באמת אהבתי אותו לא הייתי מוותרת בגלל מריבה כ"כ מטומטמת , הוא צועק , הוא מתעצבן , רגע אחד הוא אומר שהוא אוהב אותי ושאני ממשיכה בנחישותי (כי אני בשום אופן לא רוצה לחזור) הוא אומר שהונתי אותו ושהוא שונא אותי על זה . לפני יומיים הוא התקשר ואמר לי (כמובן אחרי שחזר על אותם הדברים שוב) שהוא יתלה את עצמו וישאיר פתק עם שמי ליד הגופה . לא ממש ידעתי מה נכון להגיב על משפט שכזה , אני הבנתי שהוא נכנס לטירוף והאמת שזו פעם שניה שהוא מעלה את אפשרות ההתאבדות רק שהפעם זה נשמע אחרת , אני לא ממש יודעת להסביר . מאז הוא צלצל שוב ואין לי מושג כבר איך להתנהג איתו . אני פוחדת שניתוק בבום הוא הדרך הלא נכונה ולכן אני מנסה לדבר איתו יפה , אך אני ממש חוששת . גם מדבריו וגם מהרגע שאגיע לקחת את דבריי ממנו (כבר דאגתי שיבואו איתי ) , שאלתי היא כנראה ברורה , איך מתנהגים במצב כזה? מה נכון לעשות?

גלית שלום בן זוגך לשעבר סוער מאוד כתוצאה מהפרידה שלכם ומתוך המקום הזה מגיב. קשה לי לדעת עד כמה המצב חמור ללא היכרות עימו, ואני מתאר לעצמי שגם את מתקשה להעריך זאת כיוון שמעולם לא ראית אותו במצב כזה. אינך יכולה לקחת אחריות למצב שלו. אם את מכירה חברים שלו, את הוריו וכו' אולי תשוחחי איתם ותספרי על איומי ההתאבדות שלו. חשוב שאנשים קרובים לו יקחו עליו חסות כעת ויתנו לו משענת. בכל מקרה, אסור שאת תמצאי את עצמך מאויימת בתוך המצב הזה. זו אכן החלטה נכונה שמישהו ילך איתך לאסוף את הדברים. כדאי להפחית את השיחות עימו למינימום. את יכולה לומר בכנות שאחרי הפרידה השיחות עימו קשות לך ושאת צריכה את המרחב שלך לצורך הפרידה. אני מעריך שגם עבורו ההפרדה הזו עדיפה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעיה היא שאין לי עם מי לדבר . אין לו חברים קרובים , הוא אדם די מבודד עם קשר מאד שטחי עם אנשים , חוץ מהלימודים שלו אין לו עניין בכלום (ובי כמובן) ועם המשפחה חבל על הזמן , אין עם מי לדבר , לא נראה שבכלל אכפת להם ממנו . לכן אני מצד אחד מתלבטת אם לנסות ולהמשיך לדבר איתו יפה עד שיבין או שפשוט כפי שאמרת להמנע מכל קשר , אני לא רוצה להרגיש שום אחריות למצבו למרות שאני יודעת שאני פה לא אשמה . הוא לא מרפה ממני וזה מתחיל להעיק . בכל אופן תודה על תשובתך.

לחברי הפורום שלום. הגעתי לפנות אליכם בבקשת עיצה בנוגע לגברת, בת 15, שאיתה אני מתכתב באיי סיי קיו, אשר אותה מצאתי בתוך הבלוגים של ישרא-בלוג. שוחחתי איתה רבות ועמוקות והמלצתי לה שכדאי שתלך לאיש מקצוע כדי שיעזור לה להתגבר על המחשבות שלה. הבעיות ששמתי לב אליהן הן דיכאון, פגיעה עצמית בדחיפות לא גובהה על ידי הטחת הראש בקיר, ומחשבות כפייתיות ברמה נמוכה אשר מתבטעות בטענה כי אינה חושבת (היא חושבת אך רק על דברים חזרתיים שאינם נשמרים בזיכרון). היא גברת אינטיליגנטית אך אינה מסתדרת בחיים וחושבת עצמה לכסיל. המצלתי לה, כאמור, לפנות לטיפול מקצועי בכדי לקבל חוות דעת על המחשבות והרגשות שלה. אך היא מצידה מפחדת, ולחלופין טוענת כי טיפשה היא ולכן מגיע לה לסבול. ניסיתי בכל תוקף לשכנע אותה, אך היא בשלה, מסרבת. פניתי ארגון לסה"ר והמליץ הוא לפנות אל פורום זה להתייעצות עם מומחים. איך אם כן אוכל לשכנע אותה לפנות לטיפול? איך אוכל לעזור לה להתגבר על הפחדים השטותיים מטיפול? בכבוד רב, ובתודה מראש, דודו.

דודו שלום אי אפשר להכריח אדם לפנות לטיפול, ופעמים רבות דברים נשמעים אחרת דרך הקשר הוירטואלי מאשר הוא באמת במציאות. אני חושב שתוכל לתת את כל הטיעונים שכבר השמעת, לתת לה קצה חוט, המלצה לפנות להוריה כדי שיעזרו לה למצוא טיפול וכו'. במידה והיא אינה מוכנה לכך כעת אין גם טעם בטיפול כיוון שהיא תגיע אליו ללא מוטיבציה וכוחות לעשות שינוי. לפעמים המצב צריך להתדרדר עוד קצת כדי שאדם יהיה מודע מספיק למצבו ולצורך בטיפול. תוכל להפנות אותה לשני המאמרים שלהלן כדי שתוכל לאבחן את עצמה באופן בסיסי ולראות אם אכן היא סובלת מדיכאון והפרעת חרדה. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, הנני כבת 38 רווקה. מיזה כ- 5 שנים אני נמצאת בקשר עם גבר רווק בן גילי. בשנתיים הראשונות יצאנו באופן קבוע. לאחר כשנתיים החלטתי לעזוב אותו בגלל אי יציבתו ואי נכונתו להראות ענין במיסוד הקשר. למרות אהבתי הגדולה אליו החלטתי שהדבר הטוב ביותר עבורי זה להתנתק ממנו. במשך כחודש ימים התאבלתי על הקשר וסבלתי מגעגועים אליו. לאחר תקופה זו הוא חידש עימי את הקשר וכך מצאתי את עצמי שוב באותו קשר סבוך. בקצרה, מאז ועד היום במשך שנתיים הימים הקשר נמצא ב- OFF ONE. בכל פעם שהקשר מתנתק לוקח לי זמן לא מעט כדי להחלים ממנו ואז, כאשר אני מרגישה שאני מעט חזקה - הוא שוב מופיע בחיי ושוב עם אותם הבטחות וכך חוזר חלילה. הוא יודע שמה שיקרה הוא תמיד יוכל למצוא אצלי פינה חמה ותמיד אני אהיה מוכנה לקבל אותו בגלל שבתוך תוכו הוא יודע שליבי שייך לו. הוא פוחד להתחייב לקשר של נישואין ואני מוצאת את עצמי בגילי ללא ילדים וללא מסגרת מחייבת. בפעם האחרונה כאשר הוא ניסה לחדש עימי את הקשר (לאחר כ- 3 חודשים) החלטתי שאני לא מוותרת ומעמידה לו תנאים. יש לי מספר שאלות: האם הוא יוכל להשתנות????. או שאני חיה באשליות ומחכה למשהו שלעולם לא יקרה. עלי לציין שאני מרגישה עצובה ומתוסכלת מכל המצב הזה האם זה יתכן שהוא אכן אוהב אותי למרות כל הניתוקים לזמנים ארוכים (כחודשיים שלושה) האם זו אובססיה מצידו (או אולי אפילו מצידי????) מה עלי לעשות ?????

אסנת שלום אי אפשר לקבוע באופן נחרץ שהוא יכול להשתנות או שלעולם לא ישתנה. הדבר תלוי בהרבה דברים, לא כולם נשלטים על ידך. השאלה האם אפשר לתקוף את הענין מכיוון אחר. כנראה שאתם אוהבים אחד את השני אחרת לא הייתם חוזרים שוב ושוב. נושא מיסוד הקשר הוא לא רק החתונה אלא רכיבים רבים נוספים, והשאלה היכן נמצאת הבעיה האמיתית. אם הוא לא באמת אוהב אותך ולא יכול לדמיין חיים משותפים איתך כולל ילדים וכל מה שכרוך בזה אז באמת חבל על הזמן. אבל אם העניין קשור לתסבוכת סביב המחוייבות האמיתית יש על מה לדבר. אחרי 5 שנים של קשר מורכב שכזה אני חושב שיש מקום להגיע להחלטות. אחת הדרכים הנכונות לדעתי היא שתפנו ביחד לטיפול זוגי. במסגרת הזו יהיה אפשר לבדוק את הדברים אצל כל אחד מכם ולהגיע במשותף לקשיים ולפתרונות האפשריים. מבחינתך זו יכולה להיות הצהרת כוונות. אם הוא מוכן לפנות איתך לטיפול משותף יש כאן נכונות להשקיע בקשר בלי התחייבות מראש לאיזה הסדר ופתרונות תגיע במהלך הטיפול. אם הוא מסרב גם לאפשרות הזו אולי כדאי שתפני בעצמך כדי להיעזר בטיפול להיפרד באופן יותר סופי מהקשר הזה ולהתחיל להיפתח לכיוונים חדשים בחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן , תודה בעד תשובתך. יש משהו שלא ציינתי בהודעה ה'קודמת שלי וזה, ברגע שהוא חוזר אלי ויודע שאני עדיין מעוניינת בו ועדיין אוהבת אותו, לאחר מכן הוא שוב נעלם ושוב מסביר לי שהוא לא מסוגל להתחייבויות. האם המצב הזה נורמלי???? מדוע כל פעם הוא בודק את רגשותיי???? אודה לך על תשובתך. חג שמח

שלום, אני מרגיש כבר מזה זמן מצוקות ודכאונות שקשורים בהרבה דברים שעוברים ועברו עליי, החלטתי שאולי טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי, הבעיה שאני לא יודע איפה אני יכול למצוא את אותו הטיפול ולמי לפנות, ואיך למצוא את המטפל הקרוב למקום מגורי - ב"ש לא יקר אמין וכמובן שאני רוצה לשמור על מקסימום דיסקרטיות, אז איך אני מתקדם מכאן?

דרומי שלום הפשוט ביותר זה להתקשר לסניף קופת החולים הקרוב למגוריך ולברר אילו אפשרויות הם מציעים לך. אפשר גם להתייעץ עם רופא המשפחה שמכיר לרוב את המטפלים באזור שלך. כמו כן יש רשימת מטפלים בדפי זהב, זאת כמובן אם אינך יכול להתייעץ ולקבל שמות מאנשים קרובים לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, אני תמיד הייתי היפה שבחבורה ולאחרונה אני מרגיש שהתכערתי ,הפסקתי לקבל מחמאות וכאלה, אז רציתי לדעת אם זה יכול להיות בגלל שאני נמצא במצב דכאוני נגיד או בבאסה כזו וכאלה? אני מתכוון מתכער בפנים (אני לא מדבר על לבוש וחוסר טיפוח) עיניים אדומות לפעמים וכל מיני דברים שאני התכערתי האם זה בגלל זה?

אלמוני שלום יופי הוא דבר מורכב. אלו לא רק תווי פנים יפים אלא משהו אינטגרטיבי שגם מקרין החוצה. במצב של דיכאון מתרחשים שני דברים. ראשית יתכן שמשהו שאתה מקרין החוצה כבוי ומדוכא, זה לא בהכרח קשור ליופי אלא למשהו שמזמין או לא מזמין קשר ומגע. בנוסף לכך במצב הדיכאון אתה נמצא במצב ביקורתי יותר כלפי עצמך, שומע יותר את הביקורת ופחות את המחמאות. לכן חשוב לטפל במצב הדיכאון בלי קשר לנושא שאתה מעלה בפנייתך. להלן קישור למאמר על דיכאון דיכאון ואח"כ חרדה http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

הבן שלי בכיתה א' יש בעיות היתנהגות בביה"ס וגם לא רוצה ללכת לבית הספר בעיקבות כל זה הוא נימצה בטיפול פסיכולוגי . יום אחד שסירב ללכת לביה"ס וכל השיכנועים שלי לא עזרו אז שיקרתי לו שאם לא ילך לביה"ס אני העצר ע"י המשטרה וזה עבד . נהז אני ממש לא שקטה האם נהגתי נכון מחכה לתשובה בתודה מראש.

נאי שלום איום בשוטר אולי עבד במקרה הספציפי הזה אבל כמו שחשת, זו לא שיטה שתעבוד לאורך זמן וכמובן גם עלול לפגוע ביחסים שלכם. אני מציע שתקבלי הדרכת הורים באופן מסודר מהפסיכולוג אצלו הילד מטופל כיצד לנהוג במצבים כאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם מישהו יודע היכן ניתן ללמוד פסיכולוגיה ברמה אקדמאית ע"י השתתפות בקורסים בודדים ולא תוכנית מלאה . אני יודע על האוניברסיטה הפתוחה אבל מחפש אלטרנטיבות בנוסף. תודה. אלון

אלון שלום האוניברסיטה הפתוחה היא האפשרות הנרחבת ביותר. יש קורסים בפסיכולוגיה במסגרות של מתנס"ים מקומיים וכן ביחידות ללימודי חוץ של האוניברסיטאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני הולכת מחר לפסיכולוג פעם ראשונה. מה אני צריכה לעשות שם? הוא ישאל אותי למה באתי? כי אם כן אני לא יודעת מה לבגיד, פשוט לא טוב לי! איך צריך להתנהג שם?

שי, את לא צריכה "לעשות" שם כלום, חוץ מלדבר. סביר להניח שבפגישה הראשונה הפסיכולוג ישאל אותך שאלות - כדי להבין, באמת, בשביל מה הגעת לטיפול. תגידי לו מה שכתבת כאן - שפשוט לא טוב לך. טיפול זה לא מבחן... אין תשובות נכונות ולא נכונות. כל מה שנאמר בטיפול נכון, והמטפל לא שופט. תתנהגי בטבעיות. תהיי מי שאת, כי זה מה שמעניין את המטפל - מי שאת. בהצלחה!

שי שלום התנהגי באופן הטבעי ביותר. ספרי על הסיבה שפנית ועל עצמך באופן חופשי כפי שהיית מספרת לחברה שלא ראית הרבה זמן. הפסיכולוג יוכל לכוון אותך אם יש צורך. הדברים יזרמו מאליהם ונסי להתייחס כך לתהליך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אנו זוג נשוי. כשאנו מוזמנים לאירועים של אנשים הגרים בקרבת ביתנו, באים רק בכדי לכבד אותם. אך לא נעים לי להיות במחיצת האורחים המוזמנים היות והם אנשים מאד לא חמים וסנובים, ואני מרגישה כאילו שמתייחסים אלי כאל עב"מ, למרות שאני טיפוס מאד מאד חם. בנוסף לכך, בעלי נוהג באופן קבוע לקום באמצע האירועים שאנו מוזמנים, מכסאו , בטענה "שאינו מסוגל לשבת במקום אחד" , והולם ומוצא מספר גברים ופתאום "מסוגל" לשבת במקום אחד במחיצתם. מרבה לדבר עם אחרים ואיתי (גם בבית ממעט בדיבור, מדבר בראשי פרקים, ואני תמיד צריכה לחלוב ממנו מילים), אני מרגישה שבעלי זר אלי למרות שטוען שאוהב אותי. האם אחרים יותר חשובים מאשתו? מדוע גברים אחרים באולם לא עוזבים את נשותיהם ומדברים עם אחרים?. אני מרגישה פגועה עד עמקי נשמתי, והחלטתי חד וחלק, והבהרתי לא שאני לא מוכנה להרגיש עזובה יותר, ושאני יותר לא מצטרפת לאירועים איתו. הוא קיבל בלית ברירה את הודעתי. מה יש לכם לומר על התנהגותו של בעלי ועל הצהרתי כלפיו? לעזבו קשה לי, כי הקמנו משפחה טובה, וגם מבחינה כלכלית איני מסוגלת לעזבו. אך אני מרגישה שהוא משקיע באנשים אחרים פי כמה וכמה יותר מאשר בי. איך אפשר להתמודד ולהמשיך לחיות כך?? - בתודה מראש - חנה.

חנה שלום אני לא חושב שמדובר בבעיה מקומית סביב הביקור אצל חברים. נשמע שיש משהו יותר יסודי בקשר ביניכם שדורש התייחסות. מאחר ולא בטוח שבשלב הראשון תדעי כיצד למצוא קצה חוט לפתרון אולי כדאי שתפני את לייעוץ פסיכולוגי כדי לספר את הסיפור במלואו ולקבל חוות דעת מאיש מקצוע מה הוא מזהה ושומע. יתכן שבשלב מאוחר יותר תוכלו לפנות ביחד לייעוץ זוגי אבל לפי מה שאת מתארת את צוברת הרבה תסכול כיום בחייך ואני חושב שתוכלי להיעזר או לפחות לדעת יותר טוב מה הבעיה אם תפני לפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

שאלתי היא מה ניתן לעשות עם סיוטי לילה, הגורמים להתעוררות של מס, פעמים בלילה, אכילת לילה. מישהו פעם רמז לי שייתכן שהדברים קשורים לטרואמות מיניות. הן התעוררויות בלילה מסיוט והן אכילת לילה אודה על תשובתך

נירית שלום התעוררות בלילה קשורה לא פעם לתגובה רגשית ונפשית, אבל הייתי נזהר בפירוש הספציפי איזה סוג בעיה עומדת מאחור. אם את זוכרת באופן ספציפי התעללות מינית אז כמובן שזה רלוונטי. אבל אם את לא זוכרת שום דבר כזה, סביר להניח שזה לא הגורם לסיוטי הלילה. יש אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לברר את העניין. ניתן להיעזר בשיטות כמו EMDR והיפנוזה כדי להאיץ תהליכים כאלה. תוכלי לקרוא על כך במאמרים דרך הקישור מצד שמאל. בברכה ד"ר אורן קפלן

במזל טוב נולד לנו תינוק לפני שבוע. חששתי מאד מתגובת בני הקטן ב ה-5 לתינוק החדש. בהתחלה הוא מאד התרגש ולא יכל לחכות לראות את האח החדש. לאחר מכ הבנתי שלאט לאט הוא נהיה דורשני יותר ויותר. הוא רצה את הפלאפון שלי ל"מתנה". הוא רדף אחרי בעלי לכל מקום ולא איפשר לו ללכת לעבודה. אפילו לבדיקת רופא שלפני הברית הוא אילץ אותנו להכניס אותו. שאלתי היא.. איך אתמודד עם הילד ואסביר לו שמקומו לא נלקח ממנו אלא להיפך.. הוא קיבל "קידום"? איך אדאג לכך שהוא יבין שאיננו צריך לחשוש?

יעל שלום מדובר בתהליך הסתגלות שייקח חודשים אם לא שנים. את צריכה כמובן להסביר לילד את כל מה שאת מתארת, אבל ברמה הרגשית זה לא יספיק. הילד יכול לאהוב את התינוק החדש, אבל אי אפשר להתכחש לעבודה שמקומו בבית השתנה בצורה דרמטית, גם אם מבחינתך זה נחשב לשדרוג. אני מציע להתייחס בצורה טבעית להתנהגויות של הילד, להגיב אליהם בחיבה, אמפתיה תוך כדי הצבת גבולות ראויה גם כן. השבועות הראשונים עשויים להיות יותר קשים אבל ככל שהזמן יעבור נוכחות האח החדש בבית תהפך לחלק מהחיים באופן טבעי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מעוננינת לדעת איזה טיפול אני צריכה לעבור כדי להיגמל מקנאה חולנית כלפי חברי וכמובן בלי שום סיבה מוצדקת תודה רבה

שלום לך, גם אני מנסה לעבור כעת טיפול אצל פסיכולוגית בנושא.....כעת אין לי חבר, אבל התופעה הזו נורא הציקה לי. לי אומנם לעיתים היה ביסוס לקנאה, אבל אני מרגישה שלעיתים אין צורך בכך. בינתיים, עוד לא הגעתי לתובנות בעניין, אך אשמח ליידע אותך בהמשך. טיפול פסיכולוגי בכל אופן, אמור לעזור.

אני גם חושבת כמו אורית שלרדת לעומק העניין, ולנסות לעבוד על זה בסביבה שהיא "מוגנת" - כמו בטיפול פסיכולוגי (מקום בו בין השאר לדבר ולבטא רגשות כאלה זה לגיטימי) יכול לשחרר אותך מהקושי הזה. בהודעה שלך את גם כותבת מאד מעט על הסיבות או הרקע, ואולי זה באמת לא המקום, אבל כדאי שיהיה מקום שבו תוכלי לדבר על הסיבות, הרגשות שלך, האם תמיד היית ככה, באיזה עוד תחומים זה בא לידי ביטוי, על התיייחסות שלך לעצמך, לגוף שלך, על הקשר עם חברך באופן כללי וכו'. אני כותבת את כל "רשימת המכולת" הזאת, כי נראה לי שקינאה היא רגש מורכב שיכול לנבוע ממקורות שונים.

ונוס שלום לא מדובר בסוג מסויים של טיפול. את יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל איש מקצוע שקיבלת עליו המלצה. הוא צריך להיות קשוב ואת צריכה להרגיש נוח להיות איתו. הנושא הוא די אוניברסילי ואין שיטת טיפול ספציפית שעדיפה לגביו. לכן מה שחשוב זה שתמצאי פסיכולוג שמתאים לך ומכאן הדברים כבר יזרמו, ניתן יהיה לאבחן מה העניין ומדוע הקנאה כל כך חזקה, ולאחר מכן לבדוק כיצד יוצרים שינוי. קראי את המאמר על עובדות על טיפול פסיכולוגי בקישור הבא http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני רוצה להתיעץ ולקבל טיפים איך אפשר להתנהג עם נער בן 16 שלא רוצה ללמוד ורק מחשב מענייו אותו? תודה

קשה מאד להכריח אדםשלא רוצה ללמוד, זה בטוח. יחד עם זה יש חשיבות לסיבות. האם לנער (בנך?) יש קושי עם החומר הנלמד ולכן, מתוך זה שהוא כבר מרגיש מחוץ לעניינים הוא אומר שהוא לא רוצה? הרבה פעמים זה כך. מאבדים את הכיתה ומהר מאד מרגישים שאין טעם בכלל לנסות. אם זה לא המקרה, אולי מה שהוא זקוק לוזה דווקא משמעת וגבולות ברורים - מישהו שיגיד לו שיש לו זכויות וגם חובות, וחלק מהחובות שלו כרגע הם הלימודים. אולי כדי לעזור לו את יכולה לבדוק אם יש אפשרות לבוא לקראתו - אולי הוא לומד בבית הספר במגמה שלו מתאימה לו, אולי יש בית ספר אחר שהוא כן היה רוצה ללמוד בו? וכו'. בקיצור, מכל מה שכתבתי העיקר הוא להבין קודם מה הגורמים לאי הרצון ובהתאם להתמודד.

נילי שלום הכותרת היא נשירה מבית ספר, כך שהדברים כנראה חמורים יותר מאשר סתם חוסר למידה לבחינות וכו'. במצבים כאלה אין טיפ אחד שיעזור אלא צריך להבין לעומק את הסיפור המלא, כולל ההיסטוריה האישית של הנער, מה נעשה בעבר כדי להשיב אותו ללימודים, מה הרקע המשפחתי וכו'. אני מציע שבשלב ראשון תבקשי שיחה אישית עם פסיכולוג בית הספר אליו שייך הנער. ניתן להתקשר ישירות לשירות הפסיכולוגי של העיריה ולקבוע פגישה כזו. הפסיכולוג יוכל לכוון את השאלות ולתת לך הצעה מה לעשות. במידה ותרצי את יכולה לפנות גם באופן פרטי או דרך קופת חולים לפסיכולוג המתמחה בילדים ונוער. הטיפ החשוב ביותר הוא ליצור דיאלוג עם הנער ולא מלחמה. לנסות לדבר איתו, להבין אותו, לראות מה מציק לו, ובמקביל, להבין אילו פתרונות באמת עשויים לעזור לשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קודם כל תודה על היחס. בנוגע ללימודים של הילד,אולי השנוי שאחיו התגייס ובאותו זמן אני ואביו יצאנו לפרישה מוקדמת,ורק הוא היה אמור ללכת לבי"ס. אבל מתחילת השנה הוא התנדנד,ולא השקיע בלימודים.ברגע שהיה חייב תוך יומיים לימודים הציון שלו היה מעל 90 . בחודשים האחרונים רק שהיינו מדברים על לימודים ,הוא היה מגיעה למצב של בכי כמעט. הוא היה פעם אצל פסכולוג ולא עזר,ולא מעוניין ללכת לאף אחד. את הבי"ס, ומגמא הוא בחר יחד התייעצות איתי והוא מאוד אוהב .את כל ההצעות ושיחות מוטיבציה עברתי איתו ללא תועלת. תודה רבה

ברצוני ללמוד קצת על הנושא מכיוון שהנני מה שנקרא פוט פטיש, מא ילדותי אני נמשך ומצא גירוי מיני חזק מלהסתכל לגעת לנשק ולפנטז על כפות רגליים נשיות. בעבר התנסתי בכך ושלבתי הנושא ביחסים עם נשים, הנני נשוי מזה 16 שנה ואשתי ואני מנהלים מערכת יחסים חמה בריאה וטובה, אשתי מודעת לעניין ומשתפת איתי פעולה. הבעייה היא שאני לא מסוגל להפסיק לחשוב על הנושא כל אישה שאני מכיר או לא מכיר שכנה, מישהי בסופר בקופת חולים בכל מקום שאני נמצא קודם כל אני מסתכל לה על הרגלים המצב הזה מונע ממני מלהתרכז בעבודה גורם למצבים מבכים ואני מעוניין לשנות אותו ולהגיע ליכולת לתחם אותו רק לרגעים אינטימים ביני לבין אשתי. אודה על עצה עזרה או הפנייה לספרות בנושא. לכל המתבדחים הנושא הוא רציני אנא שמרו על תגובות הולמות....תודה

כדאי מאוד שתפנה לטיפול פסיכולוגי אצל מי שמתמחה בהפרעות מסוג זה.

הי, יש לי את אותה בעיה עם גברים. גברים שאני יוצאת איתם אני קודם מסתכלת על כפות הרגליים ואם משהו מפריע לי שם...אני לא מסוגלת לצאת איתם. מה זה???

שלום אין לי ספק שהנושא רציני. כל עוד העניין היה מסתיים בינך לאשתך זה באמת יכול היה לזרום עם החיים, אבל אתה מתאר מצב בעייתי שפוגע באיכות החיים שלך בצורה משמעותית. הנקודה היא לא להישאר עם הסימפטום עצמו אלא לנסות ולהבין את המשמעות שלו עבורך, ומתי העניין מקבל האצה. הפטיש מתפתח בגיל די צעיר וקשור ליחסים בין אישיים או אופן ההפנמה של יחסים כאלה בגיל די צעיר. כך לפחות מקובל לחשוב בספרות בנושא. הנקודה היא לא כל כך ביטול המשיכה לרגליים אלא הבנה עמוקה יותר מתי זה קורה. בד"כ מדובר ברגע בו קיימת נסיגה מסויימת ביחסים. רגע בו יש תחושת נטישה, השפלה, געגוע, משהו רגשי שיוצר טריגר ואחריו נוצרת המשיכה, במקרה שלך לרגליים. זה יכול לאפיין תקופה מסויימת ואני מתאר לעצמי שאתה מזהה בעצמך תקופות שבהם זה חזק יותר וחזק פחות. במידה ותחליט לפנות לטיפול פסיכולוגי המיקוד יהיה בד"כ במקורות הרגשיים לנטייה ולא בנטייה עצמה אותה די קשה לשנות. יש אפשרות להשתמש בטיפול התנהגותי קוגניטיבי וגם בהיפנוזה כדי להילחם בפטיש עצמו, אבל לדעתי ללא טיפול רציני בשורשי העניין זו מלחמה אבודה. הנטייה חזקה וראשונית מדי מכדי להילחם בה בכלים כל כך פשוטים וישירים. במידה ותצליח להכיר יותר טוב את נקודות החולשה שלך סביר להניח שהבעיה שאתה חווה כתוצאה מהנטייה הזו תלך ותדעך, גם אם הנטייה עצמה לא תיעלם ואולי תחזור בגלים כאלה ואחרים במקומות מסויימים בחיים. מבחינת חומר קריאה, האינטרנט עמוס הסברים בנושא, נסה דרך כל מנוע חיפוש בסיסי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי דודה בת 60 בערך, לאחרונה שמנו לב לתופעה מוזרה: היא נוהגת להמציא דברים לשכנע את עצמה שהם נכונים ולהתנהג כאילו הם באמת קיימים. לדוגמא? קנינו אוטו חדש והיא משוכנעת שאפשר לקנות את הדגם הזה בחצי מחיר במקום אחר. משהו לגמרי לא ריאלי, אבל היא מאמינה בו לחלוטין ובכל הזדמנות מקטרת באוזנינו איזה טיפשים אנו ששילמנו כל כך הרבה. דוגמא אחרת בעלי כרגע חסר עבודה, היא אומרת לו מדוע אינך מתקבל לעבודה מסויימת (עבורה מקבלים רק אנשים בעלי תעודות הסמכה מיוחדות). הוא מסביר לה שאין שום אפשרות להתקבל ללא הסמכה, אך היא עונה לו איזה טיפש אתה, אפשר ועוד איך, למרות שאין לה שמץ מושג בתחום זה. הוא שואל אותה: על סמך מה את קובעת שאפשר? והיא עונה: אני יודעת שאפשר. אנחנו מביאים לה הוכחות שחור על גבי לבן שדבריה חסרי שחר, וזה לא עוזר. התופעות האלה הופכות תכופות יותר ויותר. האם זו פסיכוזה? היא אישה בריאה ובעבר לא היתה מתנהגת כך. גם לא לוקחת תרופות כלשהן.

זה נשמע כמו איזה הפרעה פסיכיאטרית אבל לא ברור מה בדיוק. האם רק אתכם היא מתנהגת כך כי אתם בני משפחה או שגם עם אנשים אחרים שהיא פחות קרובה אליהם. בכל מקרה אם הבעיה נמשכת ומחריפה יש מקום לייעוץ פסיכיאטרי. אם היא אינה מודעת לבעיתיות של מצבה , ספק אם תסכים ללכת לייעוץ כזה אבל אתם כמשפחה , כדאי שתהיו עם אצבע על הדופק.

זה מדהים, אבי ישי לי גם דודה בת 65 לערך שגם ממציאה דברים. היא חושבת שמישהי שהיתה בקשר עימה בעבר מאיימת לרצוח אותה בגלל שגנבה לה לפני 20 שנה 3 אשכוליות. היא גם המציאה שאחי לפני 16 שנה היה בבית חולים בגלל הברית. מה זה? מה ניתן לעשות?

לילי, השאלה הכי גדולה היא, האם התופעה שאת מתארת החלה לאחרונה או שזה משהו שקיים כבר כמה שנים אבל רק עכשיו שמתם לב? כדי לפנות לפסיכיאטר או לנוירולוג, לאבחון ראשוני, כדי לבדוק האם מאחורי התופעה עומדת הפרעה נפשית או אורגנית. וברגע שתהיה לכם אבחנה ראשונית, תוכלו להתמקד בטיפול המתאים.

שלום חשוב לנסות ולהבין האם התופעה חדשה או שמדובר במשהו שהיה בעבר, גם אם בעוצמה חלשה יותר. כמו כן, האם מערכות היחסים הבין אישיות הן בד"כ טובות או לפחות היו עד היום טובות. האם אירע משהו חריג בתקופה האחרונה? כמו כן, האם יש תופעות נוספות של התנהגות מוזרה או ביטויים מוזרים. האם התפקוד השוטף, למשל, בעבודה, בניהול הבית נשמר או שגם בדברים אחרים רואים התדרדרות. במצבים כאלה חשוב כמובן לערוך בדיקה פסיכיאטרית או נוירולוגית, אבל זה דורש שיתוף פעולה מלא. יותר קל לשכנע להגיע לנוירולוג מאשר לפסיכיאטר. נסו לבדוק אם יש סיבה שאפשר לומר לה כדי להגיע לפגישה עם נוירולוג ונסו לספר לו קודם לכן על התופעות הנ"ל. התיאור עצמו אינו מצביע בהכרח על פסיכוזה ובוודאי שאי אפשר לאבחן זאת באמצעות האינטרנט. זה נושא שדורש מפגש אישי ובדיקה בכיוונים שונים תפקודים קוגניטביים ורגשיים שיתנו מענה אבחוני ברור על הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אולי מישהו מכיר פסיכולוג (גבר) טוב שעובד עם קופ"ח מאוחדת? או שאולי מישהו יודע היכן יש ברשת רשימת פסיכולוגים של מאוחדת?

אלניס. הכי פשוט לפנות לסניף של קופ"ח מאוחדת הקרוב אלייך ולבקש שיתנו לך רשימה של פסיכולוגים. אין לי מושג אם למאוחדת יש אתר באינטרנט. אבל אם יש, אז סביר להניח שבאתר יש רשימה כזו, או איזושהי התייחסות לנושא.

אלניס שלום אינני מכיר אבל כדאי לשוחח עם הסניף המקומי שלך ולבקש המלצה. כמו כן אפשר מרופא המשפחה. חשוב לשמוע המלצות מקומיות מהמקום בו את מתגוררת. בברכה ד"ר אורן קפלן

התחלתי לצאת עם ידיד שלי באופן קצת יותר רציני, אך מה שראיתי נורא הבהיל אותי. תמיד שאנו יוצאים מרכבו הוא נועל עם האזעקה את האוטו, אבל הולך ובודק כל דלת בנפרד האם היא סגורה ובנוסף מביט מהחלון פנימה לראות שהכל נעול וסגור. מה זה? פעם קראתי על OCD והבנתי שזה אחד המאפיינים-האובססיביות, הכפייתיות. אני ממש פוחדת שזה יתאפיין בעוד דברים. אני רוצה לעזור, אך אין סיכוי שירצה ללכת לטיפול פסיכולוגי.

קודם כל תירגעי. מה שאת מתארת לא נשמע בהכרח כמו OCD, יכול להיות שהוא דאגן במיוחד לגבי האוטו. את יכולה לשאול אותו אם יש לו עוד קטעים כאלו, אבל גם אם כן - אם הוא לא רוצה ללכת לטיפול סימן שזה לא מציק לו, אם זה לא מציק לו או מטריד אותו, אז אין לך מה לדאוג ולא תוכלי לעזור אם הוא לא חושב שהוא בבעיה. נגיד שזה מתבטא בעוד דברים, למה את מפחדת?

תחילה תודה. יש הרבה אנשים שלא מודעים לבעייתם, אז מה? אין להם בעיה?

אורית, לא חסרות בעיות בחיים... אין צורך לחפש חדשות מתחת לשטיח :-) אם זה רק האוטו, אז לא נראה לי שמשהו חריג. אני מכירה יותר מאדם אחד ששומר על הרכב שלו בצורה כזו. אחרי הכל, כמות המכוניות שנגנבות בארץ עולה משנה לשנה, אז לא מזיק להיות עירניים, ואפילו לבדוק פעם נוספת. חוץ מזה, שידוע שגברים דואגים למכוניות שלהם יותר מאשר לחברות שלהם :-))) בקיצור - אם חוץ מעניין הרכב הכל בסדר, אז אין לך סיבה לדאוג שהוא כפייתי. הרי כתבת שאת פוחדת שזה "יתאפיין" בעתיד, ז"א שכרגע זה לא מתאפיין בשום דבר אחר. אין טעם להציע לו טיפול פסיכולוגי בגלל העניין הזה, ההצעה שלך עלולה להיתפס כמוזרה יותר מאשר ההתנהגות שלו בעניין.

אורית שלום שמירה על שלום המכונית אינה מצביע בהכרח על OCD, אולי הוא רגיש למכונית וחושש לגביה. יש שאלה מהו הגבול הסביר בין מחשבה שמטרידה סתם בגדר הסביר ומה הופך למחשבה טורדנית שהולכת לכיוון OCD. פעמים רבות המצב הוא בתחום האפור והשאלה העיקרית איננה האם יש מחשבות או התנהגויות שכאלה אלא באיזו תדירות זה קורה והאם זה פוגע במשהו באיכות החיים. אם מדובר רק במכונית ואת מרגישה איתו נוח אני מציע להסיר את העניין מסדר היום. נטייה אובססיבית קומפולסיבית היא תופעה די נפוצה באוכלוסיה וברמות נמוכות שלה איננה בהכרח מפריע לחיי השגרה. אם את רוצה שוחחי איתו באופן גלוי, אמרי ששמת לב להתנהגותו לגבי המכונית ותשאלי אם גנבו לו את המכונית פעם או משהו דומה. אולי תקבלי תשובה שתניח את דעתך, או לפחות תתן לך קצה חוט האם הכיוון שחשבת עליו אכן נכון. גם אז, אין מקום לפחד, זו לא תופעה כל כך חמורה שאי אפשר להתמודד איתה, אבל מכאן צריך כבר להבין את הדברים באופן אישי עבורו וכמובן עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אובחנתי כסובלת מחרדת בחינות, שאלתי היא מה עדיף טיפול אינדבידואלי או פרטני?

שיר שלום שתי האפשרויות שציינת זהות. אני מתאר לעצמי ששאלת האם עדיף אישי או קבוצתי. בעיקרון אפשר להיעזר בשתי צורות הטיפול הללו ולכל אחת יתרונות וחסרונות משלה. אני מציע לשאול ישירות את מי שהציע לך את האפשרויות מה הוא ממליץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

אוסיף רק שבמפגש הקבוצתי היתרון שאת שומעת אחרים ויכולה להיעזר בנסיונם ולראות שמה שקורה לך קורה גם לאחרים. במפגש האישי אפשר להתמקד יותר ישירות בך ובבעיה שלך אבל אין את האינטראקציה הקבוצתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

מישהו מוכן לומר לי לאיפה פורום פסיכאטריה של ד"ר הידש נעלם?

מוזר לחלוטין. הוא נעלם.

לא נעלם. פשוט לא מפויע בעמוד השער. הקישו דר' הידש בחיפוש באתר וזה יפתח את הפורום. בי

שלום, אני בן 30 סובל מבעיית שלפוחית ביישנית (לפחות ככה נאמר לי מהאורולוג) הדבר מתבטא שאני לא יכול להטיל שתן בסביבה שאני לא מרגיש נוח בה,לפעמים זה במקומות ציבוריים ,לפעמים זה אצל חברים,ולפעמים אפילו בבית שיש אורחים לפעמים כשאני צריך דחוף מאד בד"כ אין לי בעיות,אבל יש גם מקרים שהשתן יוצא בצורת טיפטוף ובצורת זרימה לא סדירה ,לפעמים גם בגלל התסכול שהשתן לא יוצא אני מנסה בלחץ וזה יוצא חלקית אם תחושה של צורך כמו כן כיום אני מובטל ובזמן האחרון אני צריך ללכת להתיל שתן כל שעתיים בערך יכול להיות שזה כתוצאה מלחץ נפשי או סיבה נפשית כלשהי ? (כמות השתן יחסית קטנה כל פעם וקצרה) עשיתי בדיקות אורולוגיות ,אולטראסאונד ואירודנמית הבדיקת אולטראסאונד הראתה שארית שתן וזה היה לפני שנה וחצי ,ולפני חצי שנה עשיתי את הבדיקה האירודנמית והכל היה תקין חוץ מבדיקת הflow שלא יכולתי לבצע בגלל השלפוחית הביישנית בכל אופן רציתי לדעת כיצד אני יכול להתגבר על הבעיה של האי יכולת להשתין במקומות לא נוחים ?(נאמר לי פעם שזה כתוצאה מקונפליקטים פנימיים) אשמח אם תוכל להפנות אותי לספרות מתאימה או לאתר או כל עצה טובה ,כרגע אין לי כסף להתחיל טיפול ריפואי אצל פסיכולוג בכבוד רב, זיו

שלום זיו, אינני יודעת אם אוכל לסייע, אך היה לי חבר שגם היו לו בעיות כאלה, לא ניסיתי להתערב יותר מידי,למרות שבאמת רציתי לעזור, כי נראה לי שהוא די סבל מכך. אך נראה לי שזה די הציק לו שהתערבתי בכך.פעם הצעתי לו ללכת לאורולוג כשהיתה לו בעיה כלשהי. והוא הלך. נתנו לו כדורים. היה קשה לו גם להטיל שתן מייד אלא לאחר זמן מסוים. כדאי לך לפנות לרופא המשפחה ולהסביר לו את כל הבדיקות שעשית ומה הוא מציע כעת. בטוח יש פיתרון לכך. אולי יש קשר לבעיות נפשיות. אני מניחה שכל מיני מצבים נפשיים בחיים משפיעים על הגוף שלנו, וצדק מי שאמר: "גוף בריא בנפש בריאה" וגם ההיפך הוא הנכון.ו"אין חכם כבעל ניסיון".... אני מניחה שאם עברת כל מיני ארועים וציינת שאתה מובטל, או שיש לך לחץ נפשי כלשהו מארועים שחווית כפרידה, מצוקה נפשית כלשהי, זה רק "יתרום" לבעיה. חוץ מהבעיות הנפשיות אם אתה שותה הרבה בעיקר תה/קפה גם זה מגביר שתן. מעצמי אני יודעת כאשר אני בלחץ, השתן מוגבר יותר ותכוף. אני בד"כ גם מתעוררת באמצע הלילה, אמנם פעם אחת, בשל כך, אבל נראה לי שזה עוד בגדר הסביר. הבנתי שאין לך אפשרות לטיפול פסיכולוגי, וזה אכן יקר......אך אולי טכניקות רגיעה ודיבור עצמי יוכלו לסייע לך. אתה חייב להסביר לעצמך כי אין לך ממה להתרגש שיש לידך אורחים/חברים וכד', לנשום עמוק, להירגע......יהיה טוב. האם זה משהו של הזמן האחרון? או האם זה משהו שכבר יש לך זמן רב ולאו דווקא צץ בזמנים בהם אתה בלחץ נפשי? ההתאפקות לא טובה כי זה עלול לגרום לדלקות שתן (אשר האיפיונים הם טפטוף שתן, כאבים בבטן תחתונה ואף תחושה של "שורף"), אך אני מניחה שזאת לא בעייתך. תשאל תחילה את רופא המשפחה.... רק בריאות!

אור את אכן אור (יש לנו שמות עם משמעות דומה גם אם הם בדויים :)) ותודה רבה לך בכל אופן כל הנאמר ידוע לי ,ניסיתי לדבר עם הרופא משפחה ואין לא עצה ,ניסיתי ללכת גם לנורולג שאולי זה משהו עצבי במערכת העצבים,הרחקתי לכת לטיפולים אלטרנטיבים כגון דיקור שלא שינה לי הרבה את המצב אני מניח שחלק מהבעיה שלי זה מאין פחד (שאני לא מבין אותו וממה אני מפחד) זה כאילו אני בא לשירותים וכמו שאדם מתאפק ולא יוצא לו שתן שהוא לובש מכנסיים ככה אני במצב שאני בשירותים , ושאני רגוע ושלב יש זרימה טובה והכל טוב (עדיין יש את התקיפות בשתן) תמיד היה לי בעיה להשתין ליד זרים אבל איכשהו התגברתי על זה בתקופת הצבא ובטיולים,אבל היום זה כאילו חזר ובעוצמה מאד חזקה

זיו שלום אחת השיטות היעילות בנושא היא טיפול בהיפנוזה. נסה לברר בקופת החולים שלך אם יש אצלם פסיכולוגים או רופאים המטפלים בהיפנוזה כך שהעלות הכספית לא חייבת להיות שיקול בעניין. הטיפול הוא קצר יחסית ועשוי להיות יעיל מאוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

דרך קופ"ח יש רפואה משלימה והם עושים היפנוזה , כמובן, לאחר אבחון, שאתה חייב לעבור.

כל סוף השבוע הזה אני מתבשלת בתוך עצמי, מתוחה ועצבנית והחלטתי לנסות ולכתוב כאן ואולי לשאוב עידוד או תובנות שאני לא מגיעה אליהן בעצמי. אני עובדת במקום בו עובדות יחד איתי עוד 4 בנות + בוסית (אין גברים במשרד). התחום בו אני עוסקת שונה מהתחום בו עוסקות שאר הבנות. בהתחלה הסתדרתי טוב עם הבנות אבל בגלל הביישנות שלי והקשיים שיש לי להיכנס לתוך קבוצה, קצת הבדלתי את עצמי וזה הלך והחמיר. עם הזמן יצרתי קשר חברי מאד טוב עם הבוסית וזה יצר חוצץ עוד גדול יותר ביני לבין שאר הבנות. בשבוע שעבר היה אירוע משרדי של כל הסניפים ורק אני והבוסית החלטנו ללכת (לכולם היתה אפשרות להצטרף, הן לא רצו). למחרת הייתי צריכה להיות באחד הסניפים כדי ללמוד משהו שקשור לעבודה שלי. משום מה שני הדברים האלה יצרו המון גלים במשרד. הבוסית סיפרה לי שהן ניגשו אליה ושאלו אותה למה הייתי צריכה ללכת לשם, מה היה לי לחפש שם ולמה היא לקחה רק אותי לאירוע. אחת הבנות אף אמרה לה שאני שונה מהן ולכן הן לא מסתדרות איתי. עד עכשיו המילה הזו כואבת לי. למחרת כשהגעתי למשרד כמעט אף אחד לא דיבר איתי. אני מרגישה המון עוינות במשרד מצד כל הבנות. אני לא חלק משום דבר שהן עושות ביחד. אני תמיד לבד וזו הרגשה איומה. לא קוראים לי לשיחות בנות, לא לארוחות צהריים, לא מתקשרים אלי כשאני חולה וכד'. בחודשים הראשונים שלי שם עוד ניסיתי להתחבר אליהן (למשל הזמנתי אותן אלי הביתה לארוחה) אבל עם הזמן היתה התנתקות גדולה מאד. פעם אחת עשיתי להן שיחה וניסיתי להבין מה קורה פה. הן אמרו שהן מרגישות שאני מרכלת עם הבוסית עליהן ומלשינה עליהן ושמוזר להן שיש כזה קשר ביננו. בנוסף הן הרגישו שמהיום שהגעתי למשרד לא ממש התעניינתי בהן אלא רק סיפרתי על עצמי וזה חרה להן. הבטחתי לשים לב, לחשוב ולשנות ואכן כך עשיתי. אני יודעת שלא שאלתי הרבה עליהן כי חששתי. אני תמיד חוששת לשאול שאלות כשאני מכירה אנשים חדשים כדי לא לפגוע בנקודות רגישות, כדי לא לקבל דחיה, כדי לא לומר שטות. אני פונה למה שבטוח -לספר על דברים שאני לא יכולה לטעות בהם, על עצמי. חשבתי גם וראיתי שהן צדקו בכך שהיו דברים שסיפרתי לבוסית בהסח דעת ומאז תיקנתי את דרכיי ואני שמה לב למה שאני אומרת לה. יש ביננו קשר חברי חם ואנחנו משתדלות לא לדבר על הבנות במשרד. אני אפילו לא מספרת לה כמה רע לי שם. בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות. אני מלאת כעס על היחס כלפי ועל כך שהן כל כך כעסו שהייתי באירוע של החברה ובסניף השני למרות שזו זכותי להיות באירוע כזה וגם הן יכלו לבוא ולמרות שההליכה לסניף השני היתה כדי ללמוד משהו שקשור בעבודה אבל אני לא יכולה להתעמת איתן על כך כי אני לא אמורה לדעת שהן פנו לבוסית והתמרמרו על כך. חשוב לציין גם שבמסגרת העבודה שלי אני צריכה לצאת הרבה לפגישות וגם זה מעורר המון הדים. אני תמיד מקבלת את ההרגשה שאני מרמה אותן וצריכה להתנצל על היציאות האלה למרות שהן קשורות אך ורק לעבודה ומעולם לא ניצלתי את היציאות שלי למטרות אישיות. אני יודעת בדיוק איפה טעיתי ולא מצליחה להפסיק לאכול את עצמי. אני יודעת ששיניתי את מה שהפריע להן ולקחתי לתשומת ליבי אבל לא נראה שזה עזר. הפכתי לשעיר לעזאזל של המשרד ואני מרגישה כל כך לבד. אין לי אומץ לשוחח איתן שוב, במיוחד משום שרמת העוינות עלתה כלפי ואני מרגישה אחת מול רבים. כל כך קשה לי ורק המחשבה על לבוא מחר למשרד ולהיות שוב לבד, מלאה כעס ועלבון, מעוררת בי חלחלה. אנא עזרו לי

לרב אני בחורה שקל מאד לקשור איתה קשר, ויש לי הרבה חברים. אבל היתה סיטואציה אחת בחיים שהיתה קשה מאד ולא מובנת לי. זה היה כשהייתי בצבא, והייתי במשרד עם עוד בנות. ונוצרה שם אווירה, כמו שתארת, שפשוט היה לי קשה לבוא בבוקר. די דומה למה שאת מתארת - עוינות, ריחוק, זלזול, רכילות... בהתחלה זה נראה לא נורא, סתם יום או שעה, בהמשך זה התדרדר לרמה שממש ממש סבלתי. בסוף עברתי משם. בנות יכולות לפעמים להיות נורא קשות. נורא. נורא. אני די שונאת בנות :) וגם אוהבת. אני לא יודעת מה הייתי מייעצת לי עצמי אז לעשות, משום שעד היום אין לי ממש תובנה ללמה דברים קרו ככה שם, ובמקרים אחרים אחרת. במקרה שלך כיום, אני חושבת ששיחה עם אחת מהן, אחת שאת הכי פחות מרגישה רע איתה, ושאת יכולה לשתף אותה במצוקה שלך יכולה להביא לשינוי. בסופו של דבר, החבורה לא מודעת לרב לעוצמת הרגשות שיש למי שהופך להיות האאוטסיידר לה. החבורה מגדירה את עצמה דרך האאוטסיידריות, אבל דברים כאלה יכולים גם להשתנות. האם יש מישהי שם, אחת, שנראה לך שהיית יכולה לדבר איתה? בסופו של דבר, אם זה לא ישתנה, הייתי מחפשת מקום עבודה אחר. אין טעם לסבול כל כך עמוק בחיים. השאלה היא האם זוהי סיוטאציה מוכרת לך? אם כן, אז אין ברירה אלא להתמודד. אם אלא בעיקר נסיבות, אפשר לפעמים להגיד - "זה לא אני, זה הם, והנסיבות, וגורם מיסתורי של כימיה שלא תמיד מובן" וללכת.

שלום לך, היו שאמרו שבנות יחד בלבד זה "קן צרעות".....וכנראה לא טעו. אין לי מושג למה בנות צריכות להיות מכשפות אחת לשנייה, כ"כ צרות עין. גם אצלי במשרד זה כך. אומנם יש גברים, אך הבנות זה משהו בלתי נסבל. מרכלות, מגעילות ובייחוד שכרגע הבוס עזב ומישהי החליטה שהיא כרגע ה"בוסית". יש אופי "חרא" לחלק מהנשים שהן בתפקיד ניהולי להיות מכשפות ורעות בדרגה שלא תאומן. איך צריך להתנהג איתה? עד עתה לא היו חילוקי דעות עימה, אך מהרגע שמינתה עצמה כבר החלה לריב עימי. הסתבר שלא רק בעבודה זו היתה "מכשפה" אלא גם בעבודות קודמות וגם השכנים שלה חושבים כך..... יש אף גברים בעבודה שטענו שהיא "הציעה" להם לשכב עימה (היא נשואה) ואף הציעה לחלק משרות נכבדות במקום. ????

רונה שלום לסיפור שלך יש שני היבטים. האחד הוא הקשר השלילי שנוצר עם עמיתותיך לעבודה, אבל השני שלא מודגש מספיק הוא הקשר הטוב שנוצר עם הבוסית שלך, ולא הייתי מפחית מחשיבותו. אינני יודע להסביר מה קרה אצלך במשרד, אני מתאר לעצמי שזה סיפור מורכב ויש לו ללא ספק כמה מקורות. יש כאן את האישיות הפרטית של עמיתותיך ושלך, את הקנאה שמתעוררת מצידן והחשדנות שמלווה לה, ועוד. לא קל להיות במקום בו עוינים אותך והשאלה האם הקשר הטוב עם הבוסית מכפר בכל זאת על כל זה, האם את יכולה לשתף אותה ואולי לנסות להיעזר בה כדי לשנות את הדברים. בחלק מהארגונים יש יועצים שיכולים לבוא כאנשים אובייקטיבים מבחוץ ולטפל בבעיות מסוג זה, במידה ויש אצלכם יועץ ארגוני נגיש היה כדאי לשוחח איתו ולברר אם יוכל לעשות משהו. לפי מה שאת מתארת קשה כעת לשפר את היחסים באופן ישיר עם הבנות, יש משהו שלא מאפשר את זה. יכול להיות שכדאי לנסות להוריד פרופיל, לעשות את עבודתך כראוי ולא להתאמץ ליצור עימן קשר, כמו גם לא להתעמת איתן. במידה והן לא מיקשה אחת, ויש אפשרות לשוחח עם אחת מהן שבכל זאת יותר ידידותית מהשאר, שווה לנסות. בכל מקרה, חשוב שתנסי לחשוב איך את מגבשת תמיכה חברתית מחוץ למקום העבודה מה שאולי יפחית את עוצמת הכאב ממה שקורה לך בתוך שעות העבודה. לבסוף, שווה לחשוב האם כל זה הוא פשוט מצב ביש של חוסר מזל או שיש כאן משהו שקשור גם להתנהלות שלך בחברת אנשים. במידה ואת מרגישה שיש לך חלק בכל העניין וזה מטריד אותך שווה לפנות בהזדמנות לייעוץ בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לכולם על התשובות. רציתי להוסיף שדיברתי עם אחת מהן שהרגשתי שהיא הכי פחות עוינת והשיחה עזרה קצת בהיבט שהיום היא משתדלת להיות יותר נחמדה אלי אם כי משום מה שהן כולם ביחד יש פשוט עוינות והתעלמות כואבת. כבר כמה חודשים שאני פשוט עושה את העבודה ומתעלמת מהקשרים החברתיים במשרד וזה עבד די בסדר עד אותה תקרית לפני כמה ימים. הקשר שלי עם הבוסית הוא קשר חם וטוב, אני מרגישה נוח איתה אבל אנחנו לא עוברות את הגבולות (כמו למשל להיפגש מעבר לשעות העבודה, לקבל טובות הנאה וכד'). מבחינת העבודה אני לא מקבלת ולא מבקשת ולו פסיק קטן יותר ממה שאחרות מקבלות. מעולם לא ביקשתי ולא קיבלתי התייחסות יתר. לכן גם אני לא מבינה על מה הקנאה והכעס הגדולים. אני פשוט אובדת עצות וקשה לי מאד. חבל לי לוותר על העבודה כי התנאים טובים, השעות נוחות, המשכורת טובה, העבודה מעניינת, אני מסתדרת מצוין עם הבוסית. חבל לי לאבד את כל זה בגללן אבל השאלה היא מה עושים? אני כבר מוצאת את עצמי ממש במתחים בגלל זה. היום כל היום בכיתי. רע לי נורא להיות האאוטסיידריות וקשה לי מאד שאני יודעת שגם אני הובלתי לזה בהתנהגויות מסוימות. אני אוכלת את עצמי וקשה לי להירגע מזה.