פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני מכירה במסגרת עבודתי אנשים פרטיים בעיקר מבוגרים. זאת הפעם השניה שקורה לי כעין תלות רגשית בלבד באישה מבוגרת ממני בכ 30 שנה. נראה לי שזה לא הדדי אבל מצד שני היא חשובה לי מאוד והייתי רוצה לדעת איך לדעתכם אלי לנהוג. אציין שבתור ילדה היו לי יחסים מאוד קרובים עם הסבים שלי שנתנו לי להרגיש אצלם כמו נסיכה אמיתית. היום הם אינם בחיים ולפעמים אני חושבת שאולי אני מחפשת את אותה הסבתא שפינקה אותי בדמויות שבאיזה שהוא אופן התנהגות: חיוך וכד´ מזכירים לי אותה. הבעיה היא שהצורך הרוחני הזה מאבד כל פרופוציות.ואם כל זה שאני מכירה במצב שהוא לא בריא לי כי אם זה לא הדדי זה לא ימשך, אני מודעת לזה שזאת כאילו בעיה שעשויה לחזור על עצמה עם "סבתא" אחרת שאחפש לעצמי. כיצד למנוע זאת?

ira יקרה, לא לגמרי היה ברור לי מההודעה שלך מדוע את מרגישה שקשרי החברות האלה הם "לא בסדר"...יתכן כי ישנם עוד פרטים שאינני מודעת להם, אבל נראה לי שחברויות קיימות עם מגוון של אנשים ובמגוון של סוגים. אם החברויות האלה אינן גורמות לך מצוקה (מעשית או רגשית), לא ברור לי מדוע הן מפריעות לך. באשר לסיבות לגבי האנשים איתם אנו מתחברים - יש המון תיאוריות על זה...אני חושבת שכל חברות שיש לנו עונה על צורך מסויים כזה או אחר שלנו, לאו דווקא קשר ישיר וברור לדמויות עבר, אלא יותר צורך אישי במשהו שאנחנו מקבלים מאותה חברות. כמובן שאת תמיד יכולה להתבונן בעצמך ולנסות ולהבין מה יש בחברויות האלה- מה את מקבלת מהן- ומכך להסיק על הסיבות לכך שאת נמשכת לסוג כזה של חברויות. שוב, אינני מצליחה עדיין לראות מה את מגדירה כ"לא בסדר", ולמה את מתכוונת שאת אומרת "לא הדדי". אם כל העניין הוא בזה שזה לא מקובל (כלומר לא שכיח) אינני רואה בכך בעיה ממשית. אני מקווה שלכך התכוונת. בכל מקרה, סופשבוע נעים אורנה

.לאורנה שלום ותודה . בהתייחס לתשובתך נראה לי שהמשיכה הזאת נובעת קודם כל בשל הסימפטיה לאותה דמות ללא קשר לגיל ודבר שני מסקרנות גדולה לדעת מה קורה בגיל הזה, הרי בסופו של דבר גם אנחנו נצטרך להתמודד עם דברים דומים : בן זוג סיעודי, נכדים וכד'. הלא בסדר הוא לא פער הגילים אלה הקושי שלי שלפעמים ההתנהגות שלי עשויה להתפרש כאי התחשבות למרות שהכוונות הן הכי טהורות שאפשר ואם ארגיש שאוכל לעזור אעשה זאת בחפץ לב. למשל לפעמים קשה לי שלא לטלפן אז ניסיתי למקד עצמי במחשבה שונה מאיך היה, ל- הייתי רוצה שיהיה לה אושר גדול, אך לבסוף לא התאפקתי והתקשרתי למרות שאולי היה עדיף שלא ושהדברים יבואו ביוזמת הצד השני. זאת בעצם הבעיה ה ס פ ו נ ט נ י ו ת אף שהיא מכוונה טובה. כלומר השאלה היא בעצם כיצד לבלום את אותה ספונטניות פראית שהקצב שלה לא מתאים לפי הרגשתי לצד השני. תודה מראש לתשובתך ira

שלום רב, הנני מתעניינת בלימודי תואר שני בתחום הנוירופסיכולוגיה. אני מעוניינת לדעת אפשרויות תעסוקה לאחר הלימודים ובעיקר מתעניינת באפשרויות ההתמחות לאחר הלימודים. הבנתי שיש תקופת התמחות והייתי רוצה לדעת כמה זמן היא נמשכת? והאם תקופת ההתמחות שונה בין תחומים שונים? כמו כן, מה הם תחומי ההתמחות? אשמח לכל מידע, תודה.

היי דדי נוירופסיכולוגיה הוא לא התחום שלי – אולי כדאי לפנות לפורום ספציפי לכך בכדי לקבל תשובה ותר מוסמכת. מהמידע המסוים (והלא רב) שיש לי על התחום, אני יודעת שלימודי נוירופסיכולוגיה יכולים להיות מיושמים במחקר (ואז אני לא בטוחה אם בכלל צריך התמחות) או בבתי חולים באופן פרקטי (כשהעבודה מתמקדת פעמים רבות באבחון בעיות ולפעמים גם בטיפולים תמיכתיים או טיפולים המאפשרים התמודדות עם הקשיים). אך שוב, היות וזה לא התחום שלי, כדאי לפנות לפורום שמתמחה בנושא זה. כמו כן, נראה לי שאתה יכול לפנות לראשי המגמות השונים באוניברסיטה ולנסות לברר על התחום באופן יותר ספציפי (או לבקש ליצור קשר עם מישהו שלומד את התחום ולדבר איתו) בהצלחה אורנה

אורנה שלום לפני כחצי שנה התחלתי טיפול זוגי עם אשתי. הטיפול באמת עזר מאד לזוגיות בינינו אבל הכניס אותי לסרטים קשים לגבי עצמי. אני מאוד לחוץ לפני הפגישות עד כדי בחילות כל הדרך לשם. ולאחר הפגישות אני נכנס לדכאונות. אני מאד לא רוצה ללכת לשם אבל בת זוגתי טוענת (ובצדק...) שזה הכרחי לזוגיות שלנו. אני רוצה לציין שגם כשהלכתי בעבר לפסיכולוג, נכנסתי לסרטים דומים ולכן ברחתי משם תוך מספר פגישות. אני אדם שמאד קנאי לפרטיות שלו וחשיפה מסוג זה גורמת לי למבוכה ופגיעות רבה. אני לא מצליח להפתח בטיפול ופיתחתי המון רגשות כעס ושנאה כלפי המטפל (שלא באשמתו).אני מרגיש לכוד משום שהנישואים שלי מאוד חשובים לי ומבחינת אשתי מותנים בטיפול אך החיים שלי נהפכו לגיהנום מאז. מה לעשות??

שלום שמעון, הדבר שנראה לי הכי יעיל במצב הזה הוא בעצם לדבר על הרגשות שלך עם הפסיכולוג שלך ושל אישתך. ייתכן כי יעזור לך לקבוע איתו פגישה אחת לבד (אולי זה יגרום לך להרגיש יותר בנוח). אני מבינה שאתה מרגיש שהטיפול הזוגי עוזר לך ולאשתך (אני מקווה שזו אכן תחושתך האישית ולא רק הד לתחושה של אישתך). יכולות להיות סיבות רבות לתחושת האי נוחות שלך, שחלקן יכולות להיות כלליות וקשורות לחיים שלך וחלקן אולי ספציפיות לסיטואציה, אבל בכל קרה, לא ניתן לתת תשובה אחראית על כך במדיום הזה. הבעיה היא שהדרך לברר את החרדה שטיפול מעורר בך היא, באופן אירוני, דרך טיפול. אך שוב, אני חייבת לציין כי זה חשוב מאוד שתדבר על התחושות האלה (בין אם בטיפול פרטני או בטיפול הזוגי). השיחה על החששות הרבה פעמים עוזרת להפיג אותם. מעבר לזה, יש משהו מעגלי בחרדה. היות ומשהו בטיפול גורם לך לחרדה, אחר כך יתכן שכבר החרדה הזו מעוררת חרדה, ואז כמו בכדור שלג מתגלגל, יש חרדה הולכת ומתגברת. כך שאולי העצה שאני יכולה לתת לך היא לנסות ולדבר על זה בטיפול ואולי גם עם אישתך, ולנסות לברר מה המקור של החרדה, והאם ניתן לעזור לך (בשינוי של הטיפול או כל דרך אחרת שתגרום לך להרגיש יותר בנוח). בהצלחה אורנה

אני נמצאת במערכת יחסים רצינית וטובה למדיי. יחד עם זאת, אני סובלת מחוסר ביטחון משווע בקשר, וחוששת מרבית הזמן מפרידה ממנו. אני נוטה להעלב ממנו, גם אם כוונותיו היו טהורות, לפרש את דבריו באופן פוגע, וככלל, לא להאמין לאהבה שלו. התנהגות זו מעכירה את האווירה ביננו, גורמת לריבים מיותרים, התפרצויות מצדי, ומייד לאחר מכן, צער גדול, בכי ופיוס. מיותר לציין, שהוא אוהב מאוד, מפגין אמפתיה, סובלנות, חום ובגרות. הפער ביננו במנטליות, ברגש ואפילו בסטטוס החברתי והכלכלי, גורמים לי לחוש נחותה לעומתו.לטענתו, עוד חיזוקים לא יועילו אם לא תתרחש עבודה עצמית אינטנסיבית... איך מגשרים על פערים? הפכים משלימים? מה עליי לעשות?

בת שרה יקרה, הסיפור שלך עם בתך הוא אכן נשמע מורכב וקשה. אני חושבת שהרצון שלך לחדש את הקשר עם בתך ולהתאמץ בשביל לעשות זאת, הם צעד חשוב ובכיוון הנכון. לא ניתן להכיר את כל המקרה לפרטיו דרך האינטרנט, אך ייתכן כי בתך מחזיקה בתוכה כעסים רבים כלפיך על העבר. היות והיא הייתה ילדה בגיל בו הקשר ביניכם נותק, יש סיכוי סביר שהיא לא ממש הבינה את המציאות האובייקטיבית ואת הקשיים שהיו כרוכים בכך, ומבחינתה את בעצם נטשת אותה. כעסים אלה הם מובנים ונורמלים. כעת כשהיא מבוגרת יותר, ניתן אולי, לנסות ולדבר איתה, ועם הזמן היא תוכל אולי להבין את המציאות קצת אחרת. בכל מקרה, חשוב לתת לה לכעוס את הכעס שלה, למרות הקושי שלנו לעמוד מול הכעס של הילדים שלנו.... כי הכעס שלה, מנקודת הראות שלה, הוא לגיטימי. הבת שלך צריכה ללמוד לבטוח בך שוב, ומבחינתה להרגיש שאת אוהבת אותה ושלא "תיעלמי" עוד פעם. ייתכן והצורה בה היא מתייחסת אליך, משקפת את הפחד שלה שאם היא תיקשר אליך שוב, היא תחווה את אותו כאב שהיא חשה כשהייתה ילדה ואת "נעלמת".... עם זאת, חשוב גם לשמור על הגבולות שלך. כמו תמיד בהורות, את צריכה לנסות ולמצוא את האיזון בין לתת לגיטימציה לרגשות שלה, ומצד שני כשהיא פוגעת בך או עוברת את הגבול מבחינתך, לנסות ולומר לה את זה – אך שוב, בצורה בה היא עדיין תרגיש שאת אוהבת אותה ורוצה איתה קשר. בהצלחה אורנה

היי אורית, קודם כל אני חייבת לך התנצלות. התשובה שכתבתי לך התחלפה עם תשובה אחרת בפורום...אני מקווה שתסלחי לי. בנוגע למה שכתבת - קשר עם אדם אחר הוא דבר מאיים עבור כל אחד,למרות שכל אחד חווה את האיום ברמות אחרות ובשלבים אחרים של הקשר. כך שהפחד לאבד מישהו אהוב, ברמות מסויימות, הוא טבעי. עם זאת, ממה שכתבת נשמע שהפחד הזה אצלך מקשה עלייך מאוד, ויכול להיות שהוא מזיק גם לקשר. לא היה לי ברור ממה שכתבת האם הפחד הזה היה נוכח גם ביחסים קודמים שלך או שהוא יותר ספציפי לקשר הנוכחי. ייתכן שפחד זה קשור אליך ואל התחושה שלך לגבי עצמך. פעמים רבות כשיש לנו קונפליקט לגבי הערך שלנו (באופן כללי) המקום בו קונפליקט זה מתפרץ בצורה הברורה ביותר הוא בקשר בינאישי (לרוב בעל אופי זוגי). במקרים כאלה, חיזוקים חיצוניים אכן לא מספיקים (היות ואנחנו צריכים כל הזמן שיזכירו לנו שאנו בעלי ערך). אם אכן את חושבת שזהו המקרה, ייתכן כי הפתרון הטוב ביותר הוא לפנות לטיפול בכדי לברר מהו מקור ההרגשה הזו, ומדוע את מרגישה, כפי שכתבת בסיום הההודעה, שאת "נחותה". אם התחושות שלך הן יותר ספציפיות לקשר הזה, ייתכן ויש משהו ביחסים בינך ובין בן זוגך שמעוררים אצלך כאלה רגשות (וזה לא משהו שצריך להיות עם כוונה מאחוריו אלא לפעמים פשוט תוצר של אינטראקציה). במקרה כזה, אני חושבת שאולי כדאי לברר מה מעורר אצלך את התחושות האלה ולנסות לדבר על כך עם בן זוגך או אפילו לפנות לטיפול או ייעוץ זוגי. אני מבינה את החשש שלך לשלום הקשר ואת המצוקה שלך סביב הפחדים לאבד אותו. ואני חושבת שכדאי לתת מקום ראוי לפחדים שלך, באופן מועדף במסגרת טיפולית. בהצלחה אורנה

בס"ד שלום למנהלי הפורום ! אני פונה בבקשה להדרכה כיצד עלי להתנהג עם ביתי ? הסיפור הוא כזה,אני גרושה,ביתי שהייתה בת 5 כשהתגרשתי בחרה לעבור לגור עם אביה בגיל 12 (מאוד לחצה 12 עבור לגור איתו),כשהיא עברה לגור אליו,אביה תבע אותי למזונות ולא זכה במשפט ומאז המשפט הוא היתנה למרות שלא הגיע לו את הקשר עם ביתי בכך שעם שילמתי לו אז ראיתי אותה ואם לא שילמתי לא ראיתי אותה.ולמעשה עברו כמה שנים ולא ראיתי אותה כי היא סרבה לבוא אלי אלא אם שילמתי לאבא שלה עבור הביקור.לאחר הצבא היא חידשה את הקשר בינינו אבל גם ציינה שהיא מחדשת את הקשר בגלל שהיא צריכה ממני כסף וגם אמרה שבעינהאני לא מצטיירת כאמא אלא כאכר שזורע זרעים בשדה ומה שנקלט נקלט. כמובן שאני מאוד נפגעת מכך ולא יודעת אייך להתייחס אליה.ישנם במשפחתי הקרובה כאלה שעוד מתערבים והמעט שנותר בינינו עוד הורסים .כמו שציינתי אני גרושה וזאת ביתי היחידה,מה עלי לעשות,אני כמובן רוצה להיות איתה בקשר ולהיות לה לאמא אבל אני לא רוצה שהיא תתייחס אלי כאל סמרטוט. מה עושים? תודה

בס"ד אני מבקשת להוסיף להודעה,שאני רוצה להבהיר שבנגוד לרושם שיכול להיווצר,אני מאוד אוהבת אותה ולמרות שהיא אמרה לי בהתרסה שהיא חידשה את הקשר איתי בגלל הכסף ושבעיניה אני כאיכר שזורע זרעים בלי שאכפת לי ,כל זה שמעתי והבלגתי בגלל שהיא חשובה לי ואני אוהבת אותה. אבל בזמן האחרון אני קולטת ממנה יחס מזלזל מתנשא ופוגע,אני רוצה להיות איתה בקשר של אמא ובת,אבל מה לעשות כדי לשנות את היחס והזלזלול שלה כלפי.אני לא רוצה לריב איתה אבל גם לא יכולה לשאת יחס כזה כלפי,כך שאם זה יימשך זה יביא שוב לניתוק ואני לא רוצה שזה יקרה.מבקשת עיצה דחופה. שלה

בס"ד אני מבקשת להוסיף להודעה,שאני רוצה להבהיר שבנגוד לרושם שיכול להיווצר,אני מאוד אוהבת אותה ולמרות שהיא אמרה לי בהתרסה שהיא חידשה את הקשר איתי בגלל הכסף ושבעיניה אני כאיכר שזורע זרעים בלי שאכפת לי ,כל זה שמעתי והבלגתי בגלל שהיא חשובה לי ואני אוהבת אותה. אבל בזמן האחרון אני קולטת ממנה יחס מזלזל מתנשא ופוגע,אני רוצה להיות איתה בקשר של אמא ובת,אבל מה לעשות כדי לשנות את היחס והזלזלול שלה כלפי.אני לא רוצה לריב איתה אבל גם לא יכולה לשאת יחס כזה כלפי,כך שאם זה יימשך זה יביא שוב לניתוק ואני לא רוצה שזה יקרה.מבקשת עיצה דחופה.

בת שרה יקרה, הסיפור שלך עם בתך הוא אכן נשמע מורכב וקשה. אני חושבת שהרצון שלך לחדש את הקשר עם בתך ולהתאמץ בשביל לעשות זאת, הם צעד חשוב ובכיוון הנכון. לא ניתן להכיר את כל המקרה לפרטיו דרך האינטרנט, אך ייתכן כי בתך מחזיקה בתוכה כעסים רבים כלפיך על העבר. היות והיא הייתה ילדה בגיל בו הקשר ביניכם נותק, יש סיכוי סביר שהיא לא ממש הבינה את המציאות האובייקטיבית ואת הקשיים שהיו כרוכים בכך, ומבחינתה את בעצם נטשת אותה. כעסים אלה הם מובנים ונורמלים. כעת כשהיא מבוגרת יותר, ניתן אולי, לנסות ולדבר איתה, ועם הזמן היא תוכל אולי להבין את המציאות קצת אחרת. בכל מקרה, חשוב לתת לה לכעוס את הכעס שלה, למרות הקושי שלנו לעמוד מול הכעס של הילדים שלנו.... כי הכעס שלה, מנקודת הראות שלה, הוא לגיטימי. הבת שלך צריכה ללמוד לבטוח בך שוב, ומבחינתה להרגיש שאת אוהבת אותה ושלא "תיעלמי" עוד פעם. ייתכן והצורה בה היא מתייחסת אליך, משקפת את הפחד שלה שאם היא תיקשר אליך שוב, היא תחווה את אותו כאב שהיא חשה כשהייתה ילדה ואת "נעלמת".... עם זאת, חשוב גם לשמור על הגבולות שלך. כמו תמיד בהורות, את צריכה לנסות ולמצוא את האיזון בין לתת לגיטימציה לרגשות שלה, ומצד שני כשהיא פוגעת בך או עוברת את הגבול מבחינתך, לנסות ולומר לה את זה – אך שוב, בצורה בה היא עדיין תרגיש שאת אוהבת אותה ורוצה איתה קשר. בהצלחה אורנה

בס"ד לאורנה,תודה על התשובה. (ההסבר נשמע לי מאוד הגיוני).כמו שאת כותבת בתשובתך הנושא מורכב וסובך. הבעיה היא שהיא חושבת שאני הרעה בכל הסיפור,בעוד שאני מרגישה שאני הקורבן של הסיפור כי היא זו שבחרה לעבור לגור עם אביה ומצד שני מאשימה אותי בכך ומתעלמת בצורה חד צדדית וילדותית מחלקה שלה ושל אביה בסיפור.(עדיף לצייר אותי כאישה הרעה, כי אם היא תקבל את הצד שלי היא צריכה להשחיר את אביה או את עצמה) אני מאוד פגועה מהתנהגותה, כל ניסיון שלי לדבר איתה ולנסות ללבן עינינים איתה ניתקל בחוסר רצון שלה לדבר על כך. אייך לגרום לה שתסכים לשמוע גם את הצד שלי ולהתגבר על על חוסר הרצון שלה לשמוע את מה שיש לי לומר.(שרציתי ואני רוצה בטובתה) תודה מראש.

אוי לילה, איזה קור. מה זה אומר כשהמטפל יושב מולך ומנהל שיחה לכאורה רגילה אך אינו צוחק מבדיחה קטנה, ומדי פעם מהיר הערה צינית, מכריז על כך שהוא לא כועס אך לא אומר מה הוא כן. מנתח אותך ואת מה שכואב לך אך ללא טיפת חום ואמפטיה. רציתי להסב אלי את כל תשומת ליבו ואני חוששת שפגעתי, שהגזמתי, שעברתי אולי גבול. איזה קור. מרגישה שמגיע לי . הגזמתי פרומתאוס אם אתה כאן...

היי, אימצת לך כינוי יפה... אני רק יכולה לומר לך, שאחרי הפגישה הזאת תבוא הפגישה הבאה, ואחרי הבאה, זאת שאחריה וזאת שאחריה. הקשר לא מסתיים, גם אם לפעמים מתקרבים לגבולות, רק מתמתח, מתרחב, משתנה, משקף עוד חלק ממך, ועוד חלק ממך. אולי דווקא מתוך התחושה שיש לך בסיס בטוח בטיפול, את מרשה לעצמך להתרחק, להיות פחות "טובה", לבחון אותו, לגלות צדדים אחרים, משחקים אחרים? אני חושבת שזה כמו גל מחזורי, לא כמו גל שנשבר. לפעמים יותר קרוב, אחר כך רחוק יותר, לפעמים הכי טוב ובטוח, אחר כך מאכזב ומעורר חרדה. ומחשבה אחרת - כשמשתפים לגבי הטיפול, בהתחלה זה מביא להקלה. כאילו אפשר ולו במקצת להתחלק במצוקה שמרגישים לפעמים (או לעיתים קרובות...). אבל אחרי כמה זמן, חשיפת התהליך בפני אנשים אחרים, יוצרת תחושה פחות טובה. מהנסיון שלי בעיקר, אני ממליצה לך לשים לב מתי את כותבת בגלל שאי אפשר עוד ואת חייבת לכתוב! (כמו אז, כשהיית במצב רוח מאד קשה) ומתי את משתפת במשהו שעדיף להשאיר בתוך גבולות הטיפול. מהנסיון שלי מתישהו זה חוזר כמו בומרנג, מתישהו זה מתחיל להטריד שיש כל כך הרבה מטופלים בעולם, כל כך הרבה קשרים "דומים", ושהאינטימיות של הטיפול הפרטי חשופה לעיני אנשים אחרים. אז תשמרי על מה שיקר לך, בסדר?

היי, מבינה אותך. שומרת על עצמי.

היי הגבול שבין מערכת היחסים האנושית ובין זו הטיפולית הנרקמת בין המטפל והמטופלת יכול לתעתע פעמים רבות. בעוד שאת חושפת את רגשותייך הכמוסים ביותר המגיעים ממעמקי נפשך והמבטאים את נקודות התורפה ,ההופכות אותך לפגיעה ורגישה,נמצא המטפל שם בארשת פנים קפואה ובוחן בצורה "כמעט מדעית" כל זיע גופני ותמורה נפשית החלים בך במהלך הטיפול. אני חושב כי למעשה אחד הנושאים המציקים ביותר ביחסי הכוחות בין המטפל למטופלת הוא שלך יש רק אותו,המטפל, ואילו לו יש עוד הרבה מטופלים אחרים.. עובדה זו לכשעצמה יוצרת תהליך בו המטפל שומר על כוחותיו הרגשיים ומתאמץ שלא להיסחף יחד עם המטופלת דרך עולמה הרגשי והמורכב.השאיפה הכללית שלך,גם אם אינה מודעת, היא לתפוס עד כמה שיותר מקום בחייו של המטפל,כאשר אחד האינדיקטורים המשמעותיים ,הוא הפגנת רגשות אותנטית מצידו אשר מקהה את תחושת המפגש הטיפולי ומעלה את התחושה, כי את חשובה לו באופן אישי וכי מה שעובר עלייך נוגע בו ללא התערבות המסגרת העיסקית מקצועית. ללא ספק ,חלק מתפקידיו של המטפל הוא להעניק יחס אמפתי ככל שניתן אשר מעבר לניזקקות שלו כצעד בונה בטיפול הנוגע לבעייה המסוימת,תופס תפקיד מרכזי ביחסים הבין אישיים שבין המטפל למטופל. שיחה עם אדם אשר מפגין ארשת פנים קפואה,מקומה בזירה הטיפולית חלף מהעולם ונראה כי היחסים הטיפוליים אשר מבטאים גישות טיפוליות שונות ניבנים באופן משמעותי על האמפתיה אשר כוללת הפגנת רגשות והזדהות המעניקה נופך אנושי ליחסים על קרקע רגשית כה עמוקה. נדמה לי,אני2 יקרה כי העלאת הנושא הזה חשובה מאד משתי סיבות עיקריות. האחת-יתן לך אפשרות להביע את עצמך בכל הנוגע למה שמציק לך בטיפול. השנייה- טיפול בנושא הזה יאפשר שינוי בכל הנוגע לגישתו במקרה הטוב ובמקרה אחר יאפשר לך להבין את המקום ממנו פעל (יתכן ועייפות או ניסיון מכוון להימנע מהפגנת רגשות אותנטים הובילו אותו להמינעות חריגה) בברכה, פרומתיאוס

פרומתאוס יקר, ברצוני להקשיב לקולה של לילה ולשמור על עצמי אך אומר בכל זאת (כי כואב ) רק זאת , אני מרגישה שאתמול הוענשתי. על כך שבחרתי בשתיקה אל כך שנתתי לו לחשוב יותר מדי זמן שאמר משהו שפגע ועם זאת לא לדעת מה. וזה משאיר אותי עם תחושות קשות לגבי עצמי וגם לגביו .לשים את נפשי בכפו של מי שאני סומכת עליו שרוצה רק בטובתי ושיכול פתאום להחליט לפגוע ולהשתמש בציניות שמעולם לא היה לה מקום בחדר , לא כלפי. יודעת שכשאעלה את זה בפגישה הבאה זה יחזור אלי ולמה שאני מרגישה .והמעניין הוא שהרגשות שלי כבר היו בסדר, וחזרתי לטיפול עם כוחות מחודשים, והוא בחר להיות ציני וקר ו"עבד" עלי ו"ניתח" אותי וידע שהוא פוגע. מצד שני למרות הכאב אני יודעת היום שהוא אמיתי. הוא צוחק כשאני מצחיקה אותו, הוא כועס כשאני מכעיסה אותו וכנראה שהוא מתרחק כשאני מתנהגת אליו בגסות. וידיעה זו למרות שעכשיו היא כואבת מצליחה להכניס אור למנהרה החשוכה בה אני נמצאת היום. מחשבה נוספת שעולה בי שאולי אני מאותם אנשים שזקוקים לכאבים האלה כדי להרגיש בחיים. קצת עצוב. אני אפסיק לכתוב פה קצת ואתמודד. תודה לך

אניטו יקרה, קראתי את ההודעה שלך, וגם את זו של פרומיתאוס. יש גישות שונות לפסיכותרפיה, שכל אחת מהן כוללת מידה כזו או אחרת של חשיפת רגשותיו של המטפל עצמו בטיפול. יש טענות בעד ונגד כל אחת מהשיטות האלה, אך בסופו של דבר, כל מטפל מוצא את הדרך המתאימה לו. אני חושבת שהיכולת לומר למטפל את מה שאת מרגישה כלפיו היא קריטית לטיפול ולהתקדמות שלו. . הרצון שלך להיות מוכרת מוערכת ואהובה על ידי המטפל שלך, הן תחושות טבעיות וטובות, ומאוד לגיטמיות בתוך המסגרת הטיפולית. בכל מקרה, ברוב הגישות שאני מכירה, לא "עברת את הגבול" (ואולי אפילו להיפך). לגבי אם פגעת או לא פגעת ברגשותיו, אינני יודעת, ואולי זה גם לא ממש חשוב כרגע. אני בטוחה שתוכלו לדון על כך בפגישה הבאה שלכם. מעבר לכך, לפעמים אנחנו מרגישים שמאוד פגענו במישהו, ואחר כך מגלים שזה היה יותר קשור לחרדות שלנו מאשר לרגשות של האחר – כך ששווה לברר את זה בטיפול . מטפלים רבים שמחים כשהמטופלים משתפים אותם ברגשותיהם כלפיהם (גם הרגשות הרעים או הלא נעימים לאוזן) היות וכמו שציינתי קודם, היכולת לומר למטפלים את רגשותינו כלפיהם היא חשובה , עקרונית ומקדמת את התהליך הטיפולי. אני מקווה שסוף השבוע יעבור יותר בקלות.... בהצלחה אורנה

שלום בן של חברה בן שנתיים וחצי וכשהוא הולך לישון הוא מרדים את עצמו על ידי דפיקות ראש חזקות במזרון. לפעמים מתעורר בלילה וחוזר על כך שוב על מנת לחזור לישון. הם מאד מודאגים ורוצים לדעת מה לעשות והאם יש לפנות לבעל מקצוע. תודה.

שלום יעל, מסרי לחברתך שלילדים יש כל מיני דרכים להרגיע את עצמם, חלקם נראות לנו מוזרות למדי... במידה והילד מתפתח היטב, תקשורתי ונראה רגוע בשעות הערות שלו, סביר כי אין צורך להתערב בהרגלי ההירדמות. עם זאת, אני ממליצה להתייעץ עם רופא/ת הילדים שלו, על מנת לוודא שההתפתחות הכללית תקינה וכן שאינו גורם נזק לעצמו בדפיקת הראש. בהצלחה, אורנה

שלום רב יש לי שאלה שהתשובה עליה מאוד תעזור לי הבעיה היא שאינני מוצא תשובה מקצועית וממקור מוסמך כולי תקווה שאתם תוכלו לעזרו לפטור את הבעיה הזאות השאלה היא - מה זה בדיוק מבחן ר.מ. או בלועזית RM? רצתי לדעת איזה סוג של מבחן זה ראיון אישי אם פסיכולוג או פסיכאטר? מבחן פסיכולוגי או פסיכוטכני? או משהו אחר כדומה למבחן שציינתי

שלום אבישי, לצערי אינני מכירה מבחן ר.מ. אולי כדאי לפנות למקור שממנו שמעת על המבחן? בהצלחה, אורנה

מה ההבדל בין לחץ לחרדה? איך בן אדם יודע אם התופעות (כגון: סחרחורת ,עייפות ) שהוא מרגיש זה כי הוא לחוץ או חרד? איך אפשר להבחין כדי לטפל נכון ?

שלום רינה, על-פי התיאוריה הפסיכואנליטית, לחץ או פחד קשורים לגורם ברור במציאות (כמו לחץ בעקבות אירוע טראומטי), בעוד חרדה יכולה לנבוע ממקור פנימי, ופעמים רבות אין אירוע חיצוני מסביר (למשל, דאגות מטרידות ללא סיבה "מציאותית"). עם זאת, חשוב שתדעי שאבחנה זו הינה בעייתית, ופעמים רבות אינה תקפה. בנוסף, חשוב לי לכתוב לך שללא קשר למילה ה"נכונה", לחץ וחרדה יכולות להיות חוויות קשות ביותר, במרבית המקרים יש להן טיפול יעיל, ולא חייבים להישאר איתן לבד... בהצלחה, אורנה

שלום! רציתי לפנות לגבי אימי, אימי נמצאת מגיל מעבר, והדבר מלווה בדיכאונות ממושכים, אני מאוד מעוניינת להפנות אותה לטיפול פסיכולוגי, רק שאיני יודעת למי לפנות, הודה לך מאוד, אם תמליצי לי על פסיכולוגית באזור נתניה ורצוי שתיהיה אישה.

שלום אביטל, אני ממליצה לפנות לקופת החולים של אמך, ולבקש את רשימת הפסיכולוגים העובדים באיזור מגוריה. בנוסף, אני מציעה לקבל ייעוץ פסיכיאטרי בנוגע לדכאונות המתמשכים (גם זאת ניתן לקבל באמצעות קופת חולים). בהצלחה, אורנה

מעולם לא הייתי אדם שמדבר יותר מידי ולעיתים זה הקשה עליי (ולעיתים לא) במפגשים עם אנשים חדשים. אני מוצאת את עצמי נתקעת בשיחה כעבור מס' דקות. עם חברים קרובים לא היתה בעיה. לאחרונה הבעיה החמירה ואני מוצאת שפשוט אין לי מה להגיד לאף אחד. שיחות עם מכרים מסתיימות כעבור 10 דקות כי אני לא מוצאת מה לספר והבעיה מטרידה במיוחד כאשר אני עם בן זוגי ואני מוצאת את עצמי מנסה בכוח לחשוב מה על מה לדבר. זה נותן לי הרגשה שאני אדם משעמם ולא מעניין אך אני יודעת שאני לא כי לעיתים יש לי שיחות נפלאות וארוכות עם חברים. ככל שאני חושבת על העניין בזמן שיחה אני באופן אוטומטית משתתקת. לא ברור לי מהיכן נובעת הבעיה ואין להתמודד.

שלום לילך, אני מבינה שבתקופה האחרונה את מתוחה ומוטרדת בסיטואציות בין-אישיות. כדאי לפנות לייעוץ אישי, על-מנת לברר האם התפתחה בעיה מסוימת של של חרדה (זוהי אינה אבחנה כלל, רק המלצה לברר את הנושא של חרדה חברתית ואת אופיין של המחשבות המטרידות), או שאולי קיימים נושאים הקשורים לדימוי העצמי שכדאי לטפל בהם. איש מקצוע יוכל לאבחן את בעייתך במפגש אישי, ולהציע את דרכי הטיפול המתאימות ביותר. בכל מקרה, לא כדאי לדחות את הפנייה, על-מנת שתוכלי לחזור בהקדם לשוחח בהנאה עם מכרייך. בהצלחה, אורנה

שלום רב, היכן אני יכול לקנות מנורות מיוחדות 10000 לקס לטיפול בדיכאון חורף. ג.

שלום ג', לצערי אינני יודעת היכן ניתן לרכוש מנורות אלה. אני מציעה לנסות בפורום פסיכיאטריה, או לחזור לרופא/ה שהמליצו על הטיפול. בהצלחה, אורנה

שלום רב, בשירותי הצבאי הכרתי גבר שאהבתי מאוד עד כדי למות עבורו.היינו כזוג יונים על אף העובדה שהוא היה מתנש ויהיר.אני פשוט השתגעתי מרוב אהבה ותסכול.הוא פשוט עשה לי רע מרוב אהבה וטירוף.בסופו של דבר נגדעה אהבתנו תוך ארוע טרגי..מאז אני חושבת שזה היה לטובה אך טעם האהבה המטורפת נשאר לאורך השנים..הכרתי מאז עוד כמה גבאים "נתקעתי" במערכת יחסים ארוכה תוך ניהול רומן מהצד וכן במערכת היחסים הנוכחית שנמשכת מספר שנים אף היא לא הייתי בטוחה האם זו פשרה או שמא נוחות?? לרגע לא מרגישה את טעם התשוקה של אז.. עברתי הרבה דברים מאז שלימדו אותי שאולי הגבר הראשון אולי נתן לי תחושה של מתח בלתי פוסק מאהבה אך הוא היה מתח לא נורמלי שכן הייתי כעוסה קנאית מאוד עצבנית כאשר היינו יחד..והבחור הנוכחי אמנם לא גרם לי לסערת רגשות כזו אך השרה עליי מהרגע הראשון תחושת אמון בטחון הערכה וכבוד.. אני שואלת האם נכון הדבר שאהבה מטורפת אין לה מקום בעולמנו משום שיתכן וזה קרה בשל הגיל ואי המחוייבות עדיין לדבר או שאין עליי לוותר ועליי כן למצוא אהבה חזקה ולהרגיש פרפוי בטן.. יש אפשרות לומר שחשוב יותר קשר מבוסס ואמין על אהבה מטורפת..??. שוב,אני נמצאת עם בחור טוב אמין כנה מאוד משפחתי שרוצה תא משפחתי וילדים אני מאוד מעריכה אותו הן על אופיו והן על השינוי שחל בי מאז שהכרתיו דהיינו-ללא כעס עצבים מיותרים אין קנאה חולנית כי הוא לא מאפשר זאת.. כדי להבין את הרקע לכל-מאופיי איני מסופקת מדבר לא באהבה ולא בעבודה ואלי בשל כך תמיד יהיו לי הרהורים לגבי גבר חיי ואלי כדאי להניח ולהישאר עם האדם הנוכחי שעושה לי טוב.. הלוואי והייתי מוצאת הרמוניה גבר נוח ומבין ואהבה מטורפת.. האם זה קיים...

שלום תמי, שאלתך מעבירה בבירור את תחושת האהבה הסוערת והמכאיבה שהייתה לך בעבר. את שואלת האם נכון לוותר על רגשות עזים מעין אלה, ולהחליפם ברגשות מתונים ורגועים יותר. למעשה את שואלת אותי היכן תהיי יותר מאושרת - בעולם מטורף ופראי או בעולם מבוסס ואמין... אני מבינה שהתלבטות זו משקפת נושאים נוספים בחייך (כמו רמת הסיפוק שלך בתחום המקצועי), ומן הסתם מדובר בקונפליקט מעמיק הקשור לחוויות והתנסויות רבות. תמי, את שואלת את עצמך שאלות קשות, שהתשובה להן מאוד אישית ומורכבת. נראה לי שתהני ותמצאי תועלת בתהליך טיפולי בו תוכלי לבחון שאלות אלה לעומק. בפורמט הנוכחי אוסיף רק עוד נקודה למחשבה - האמנם החיים מחולקים להתנסויות שהן רק "סוערות ומלהיבות" או רק "מתונות ומשעממות"? האם אפשרי לחוות חוויות שהן גם וגם? בהצלחה בחיפוש אחר האושר, אורנה

תוכלי להסביר מה זה בעצם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי? במה הוא שונה מטיפולים אחרים? תוכלי לתת הפניה למטפלים מהסוג הזה?

שלום מיכל, הטיפול ההתנהגותי מתבסס על עקרונות של למידה והתנייה. באופן כללי, ההנחה היא שהתנהגויות לא-מסתגלות הן דרכים נלמדות להתמודדות עם לחץ, שניתן להחליפן בהתנהגויות מותאמות יותר. בשונה מגישות דינמיות, טיפולים התנהגותיים אינם מתמקדים באופן בו קונפליקטים מהעבר משפיעים על ההתנהגות, אלא מתמקדים ישירות בהתנהגות עצמה ובשינוי דפוסיה. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מוסיף התמקדות בקוגניציה (בחשיבה), וטוען שחשוב לעבוד בטיפול על שינוי האמונות והמחשבות הבלתי מסתגלות. זהו כמובן הסבר על קצה המזלג, ואת מוזמנת לכתוב אלי באופן אישי לגבי המלצות. שימי לב להודעה של פרופ' רובי דר בפורום זה, לגבי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קצר-מועד ללא תשלום. זוהי התנסות מעניינת ביותר, ואני ממליצה מאוד לשוחח עם פרופ' דר באופן אישי. בהצלחה, אורנה

תודה על התשובה, אבל קראתי את ההודעה של דר רובי דר והבנתי שמדובר בטיפול קוגניטיבי התנהגותי חינם רק לגבי אנשים הסובלים מ- OCD, זה נכון?

יש לי ילדה בת שנה ושלושה חודשים שכבר הרבה זמן מושכת משיערות ראשה ומוצצת אצבע. עצם המשיכה היא על מנת שתהיה לה שערה בכף היד ואותה היא ממוללת בזמן מציצת האצבע. האם יש משהו לעשות בנושא? האם תספורת יכולה לעזור?

שלום שרון, אני מאמינה שבגיל זה ההתנהגות של בתך מבטאת דרך להרגעה עצמית. היא כנראה התרגלה לכך שמשהו באופן בו היא מושכת ולאחר-מכן ממוללת את השערה מרגיע ומנחם אותה. אולם, מאחר והיא עדיין איננה יכולה לומר לנו במילים האם היא חווה מצוקה כלשהי, אני ממליצה להתייעץ עם רופא/ת הילדים שלה. חשוב לציין בפניו/ה האם התלישה מתבצעת רק בזמנים מסויימים (למשל, כשהתינוקת נרדמת) או כל היום, האם נראה שהתלישה מעוררת כאב או הנאה וכו'. בכל מקרה, נראה לי שזה אחד מאותם הרגלים שיחלפו מעצמם... בהצלחה, אורנה

וחוץ מזה: www.trichotilomania.info יש שם מאמר על ילדים גם כן.

שלום שמי גל ואני בן 28 , האמת אני חושב שיש לי כמה וכמה בעיות שאני צריך עזרה בטיפול בהם והייתי רוצה לפגוש פסיכולוג אבל אני מתעתד לעבור לחו''ל בעקבות הצעת עבודה רצינית המעבר צריך להיות בעוד חודש וחצי ,האים אני יכול לקבל יעוץ או טיפול בזמן כול כך קצר ?האם נכון לעשות זאת? אודה מאוד על תשובה בתודה מראש גל

שלום גל, אפשר בהחלט לקבל ייעוץ למשך טווח זמן קצר. חשוב לדעת שיש דברים שאפשר לעשות בטיפול בן כמה שבועות, ויש דברים שאי-אפשר. אפשר למשל לסמן מהן הבעיות המרכזיות, לדון באפשרויות פתרון שונות ולסלול את הדרך לטיפול הבא שלך - בארץ אליה אתה עובר. קרוב לוודאי שאי-אפשר להגיע לפתרון מעמיק של בעיותיך - אבל זה לא אומר שלא כדאי להתחיל... בהצלחה, אורנה

טוב האמת אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לבעיה שלי . אבל היא גדולה מידי בשבילי ואני מבקשת מראש סליחה שזה ארוך אבל בבקשה אני זקוקה לעזרה. מגיל קטן יש לי בעית משקל (וגם קצת בעיות אכילה)ולכן עשיתי דיאטות חוזרות אבל לא הייתה לי חריגת משקל מסוכנת (רק מבחינה חברתית) כל דיאטה הייתה נגמרת ב5 קילו פחות וב7 יותר. ברור שתמיד הייתה לי דיאטנית זו הוא אחרת אחרי הצבא אפילו נתנו לי תרופות לא טיביעות שעשו עבודה מדהימה אבל אחרי שנה הגוף התרגל ובגלל המחיר הפסקתי וגדלתי ל90 קילו אני 172 אחרי הרבה הרבה ניסיונות ואחרי שבקופת חולים אמרו לי שאני לא יכולה לקבל דיאטנית עשיתי דבר שלא חשבתי שאפשרי מבחנתי והפסקתי לאכול המשקל ירד והייתי מאושרת בלי אוכל בלי בעיות אבל הרופאים ואמא שלי היו מבוהלים שלחו אותי במשקל של 56 לפסיכולוגית פסיכאטר ודיאטנית שיש לי עד היום אז כן התחלתי לאכול בהתחלה לאט ועם הרבה פחד ואז רגיל ומכאן הבעיה ואז בחצי שנה שמנתי 14 קילו אני לא מצליחה להפסיק לאכול לאכול ולאכול אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אוכל מה מתי כמה אך גם שכבר כאבת לי הבטן אני אוכל כן יש לי דיאטה מסודרת ודיאטניות נחמדות אבל אני זקוקה לאכול כמו לסמים לפעמים אני צמה יומים כי כל עוד אני לא מתחילה לאכול אני מצליחה לעצור מעצמי אז המשקל עדין לא ענק אבל קשה לי ולפעמים בה לי למות כמיות האוכל שאני דוחפת מגעילות אותי. אני ממש מנסה לא לאכול אבל לא מצליחה ואני רוצה עוד ועוד ומזה ומזה אני יושבת עם חברים ורוצה לאכול לימודים עבודה הכול אוכל אוכל אוכל ונכון שגם פעם הייתי אוכלת המון ואוכל היה חשוב אבל עכשיו הוא מקיף אותי חונק אותי ואני טובעת כאשר לא אכלתי רצו אחרי עזרו לי ועכשיו אני לבד נכון יש משפחה ודיאטנית ואבל לצערי אין לי יותר כסף חשבתי ללכת להיפנוזה אבל אף אחד לא מכיר את הנושא ממש טוב אני רוצה להרים ידים ולא רוצה מה אתה אומר לגבי היפנוזה ואיפה אני מרגישה שהאוויר שלי נגמר ואני נעלמת בין כול האוכל ולא אני ממש לא רעבה אני סתם פרה גדולה ומפגרת ושני פסיכולוגיות שהיית בטיפול איתן לא הצליחו לגגלות למה אני אוכל והפסיכאטר אמר שאני אוכלת כי אני רוצה להיות שמנה . ואני לא רוצה אני ממש לא רוצה להיות שמנה . בבקשה תעזרו לי :-(

שלום דנית, ההודעה שלך מעבירה תחושת יאוש גדולה. אני מבינה שאת מרגישה שניסית הכל, ושאף-אחד לא באמת מבין או יכול לעזור. אני מרגישה שחשוב להמשיך ולחפש את הדרך, עד להפסקת הפגיעה שלך בגופך ובדימוי העצמי שלך. אני יכולה לחשוב על שני כיוונים טיפוליים: הראשון הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהפרעות אכילה, שיוכל לסייע לך ללמוד טכניקות שליטה עצמית יותר יעילות. הכיוון השני הוא - למרות תחושת הייאוש מטיפול - טיפול פסיכולוגי דינמי שיאפשר לך להבין את המקורות העמוקים של הפגיעה העצמית. אני מאמינה שאת זכאית לקבל סיוע במרכזים שעוסקים בהפרעות אכילה - ויש כאלה גם פרטיים וגם ציבוריים. חשוב לי לכתוב לך, שלצד הייאוש יש בהודעתך גם כוחות רבים ורצון עמוק לשינוי. אני מחזיקה לך אצבעות, אורנה

תשלימי עם העובדה שאת שמנה ותחיי עם זה. זה עדיף מלהרוס לך את לאט לאט את החיים, או להפוך לאנורקסית שלא אוכלת כלום. תאכלי מה שבא לך ותגמרי עניין. כי לפי מה שאת אומרת, באמת ניסית הכול. מה לעשות, החיים לא תמיד מושלמים אבל הם יהיו יפים יותר אם תשלימי עם עצמך.

שלום יש לי ילדה בת שלוש.לאחרונה החלה לפתח פחד מעכברים.אין סיבה חיצונית לפחד.יש לציין שלאחרונה היא התקררה ופיתחה דלקת בדרכי השתן אשר מפריעה את מנוחתה(מתאפקת ולעיתים אינה עוצרת מבעד לשחרור השתן כיון שכואב לה) לפני כשנה נולדה לה אחות.אלו הנתונים ונראה שהיא מקבלת אותה בעזרת הכנה טובה ללא ארועים משמעותיים. השאלה-כיצד ניתן לטפל בפחד מעכברים ..עצות מעשיות ומהו המקור שיתכן לפחד הזה? תודה

שלום יצחק, עניתי לשאלתך אתמול בלילה, אנא הסתכל בסוף העמוד הנוכחי בפורום (או בעמוד הקודם). אורנה

3 חודשים אחרי לידה-מבולבלת-הרבה אמא מעט מכל השאר אין ממני מאושרת בילדתי הקטנה כמה אהבה מצאתי בעצמי כמה דאגה לילדה אוהבת אותה מאוד ומרגישה עייפה עד מאוד ומבולבלת האם זהו תפקידי להיות אמא ותו לא מתלבטת לאן פני לחזור לעבודה האם לאותה העבודה לא יודעת מבולבלת ומרגישה שמאבדת את הביטחון לגבי עצמי. אני מקווה שאני אחלה בתור אמא אבל משהו לא מסתדר לי עם עצמי הייתי פעם בסרט הזה של חוסר ביטחון עצמי הלכתי לטיפול והיום אני מרגישה שתחושות האי וודאות ששיתקה אותי בעבר חוזרת למחוזותי. יודעת שלא מעט אימאות נמצאות במקום הזה כזמן חופשת הלידה מסתימת איך יוצאים מהבילבול איך מחזירים את הביטחון העצמי (איך חוזרים למשקל נורמלי)

אימא יקרה, את מתארת תחושת בלבול ועומס, שאופייניות למצבי דחק ושינוי בחיים. את מאושרת ומוטרדת, רוצה להיות בבית ורוצה להיות בעבודה, שמחה ואשמה בו זמנית. יש לי תחושה שתמצאי תמיכה רבה בשיחות עם אימהות אחרות, החולקות איתך מציאות דומה. בנוסף, יתכן שזה הזמן להתחיל בייעוץ מקצועי תהליכי, שיסייע לך להבין מהם כיווני ההתפתחות האישית והמקצועית המושכים אותך. החיים עם תינוקת הם מורכבים ומרגשים, ואל תהססי לקבל תמיכה ועזרה. בדיוק בשביל זה יש מטפלות שישמרו על התינוקת כשאת זקוקה לאוויר, יש פסיכולוגים לדבר איתם על התחושות שלך, ויש דיאטניות שיתמכו בירידה המבוקשת במשקל... בהצלחה בכל, אורנה

לאחרונה חלמתי חלומות די מפחדים לגבי בתי פעם אחת יצאנו לקניות בחנות בגדים ואני תוך כדי מדידות קולטת ששכחתי את הילדה ואני רצה לחפש אחריה. חלום אחר שהילדה נשרפה מהתנור בחדר קמתי בהיסטריה. האם זה נורמלי לחלום חלומות כאלה מה זה אומר האם מדובר בדיכאון אחרי לידה. מיד אחרי הלידה נאלצתי לעבור גרידה שכחו לי חלק מהשיליה וחוץ מזה היה די בלאגן בחדר לידה הדופק של הילדה ירד בקיצור היו בהתחלה חלומות על חדר הלידה על חדר הניתוח. בחודש האחרון היה שקט ולא זכרתי חלומות ופתאום החלומות על הילדה האם זה נורמלי? מה זה אומר

לאורן ואורנה שלום רב. ברצוני להציג בפניכם בעיה שמטרידה אותי מאוד, ולשמוע את דעתכם בנושא. אני בקרוב מתכנן בכל מיקרה להתחיל טיפול פסיכולוגי בנושא,אך ברצוני לשמוע כמה שיותר כבר עכשיו. אני בן 22. עד גיל 17 נימשכתי לנשים (יכול להיות שגם לגברים, אך זה לא היה בולט), ולאט לאט המשיכה שלי לנשים דעכה, ועכשיו המשיכה המינית שלי לנשים ממש חלשה, ובאה והולכת כל פעם, אך כשבדקתי את עצמי אל מול עירום גברי, גיליתי לתדהמתי שיש לי משיכה מינית חזקה לגברים. הרצון שלי הוא להשיב את המשיכה לנשים שהייתה לי. האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ? מה יכל לגרום לשינוי בנטייה? האם שמעתם על מיקרים כאלה פעם ? אודה לכם אם תוכלו להשיב לי

שלום למוטרד, אני מסכימה איתך שפנייה לטיפול יכולה לסייע להבין את הקונפליקט שלך בצורה מעמיקה. בפורמט הקצר הנוכחי, אוסיף רק שמשיכה וזהות מינית הן מבנים פסיכולוגיים מורכבים, ובכולנו יש חלקים "גבריים" ו"נשיים" והיבטים שונים של משיכה (שאנחנו מודעים להם יותר או פחות). בהצלחה בחיפוש הדרך, אורנה

לא קיבלתי תשובה אם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע/להשפיע על הנטייה המינית, כלומר להפוך את החלק שנימשך לנשים, שהוא כעת יכול חלש, ליותר חזק (על חשבון או לא על חשבון המשיכה לגברים).

בקשר לנטייה המינית שלך קיבלת תשובה מקיפה מד"ד גידי רובינשטיין. אתה יכול לקבל את עצתו או לא לקבלה וללכת ל"עצת נפש". גם אם תשאל בעוד מאה פורומים את אותה שאלה-תקבל את אותה תשובה. הנטייה קיימת אצלך!!!!

אבל לכל מקום שאני פונה, לפורום של גידי רובינשטיין, לפורום הזה, לפורום של אילן בירן, או לאתר של עצת נפש אני מקבל תשובה/עצה לגמריי שונה ! ושאלתי היא לא לגביי הקיום של הנטייה, אלא האפשרות לשינוייה (מאחר שלא קיימת לה יחידות).

שלום. רציתי לשאול מה אורכה של פגישה טיפולית במסגרת טיפול פסיכודינמי ארוך טווח? ושאלה נוספת, אני סובלת מהפרעת חרדה מוכללת, ואני כל הזמן חשה עליות וירידות, בעיקר מעין מעברים בין דיכאון לתקווה, אני גם לא מבינה איך הטיפול בשיחות יעזור ומתי אדע אם הוא אפקטיבי או לא...זאת בניגוד לטיפול התרופתי שדי מהר הביא להקלה.... תודה.

שלום ניבה, מרבית המטפלים נוהגים לסיים את הפגישה הטיפולית לאחר 50 דקות, אך יש גם ווריאציות אחרות (פחות נפוצות). בדר"כ המטפל/ת יגדירו בתחילת הטיפול את משך הזמן, עלות פגישה, נוהל ביטול פגישות וכד'. נהדר שהטיפול התרופתי השפיע במהירות. הטיפול הפסיכולוגי הוא באמת אחר - לא תמיד קל לכמת אותו לערכים של יעילות ותועלת. לגבי מצבי חרדה, המחקר מצביע בבירור על כך שטיפול תרופתי ופסיכולוגי (בעיקר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) מעצימים זה את זה, ומסייעים לשמירה על שיפור לאורך זמן. בהצלחה, אורנה

שלום ניבה, מרבית המטפלים נוהגים לסיים את הפגישה הטיפולית לאחר 50 דקות, אך יש גם ווריאציות אחרות (פחות נפוצות). בדר"כ המטפל/ת יגדירו בתחילת הטיפול את משך הזמן, עלות פגישה, נוהל ביטול פגישות וכד'. נהדר שהטיפול התרופתי השפיע במהירות. הטיפול הפסיכולוגי הוא באמת אחר - לא תמיד קל לכמת אותו לערכים של יעילות ותועלת. לגבי מצבי חרדה, המחקר מצביע בבירור על כך שטיפול תרופתי ופסיכולוגי (בעיקר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) מעצימים זה את זה, ומסייעים לשמירה על שיפור לאורך זמן. בהצלחה, אורנה

שלום ,, השבוע זו הפעם הראשונה שהתחלתי לפקפק ביעילותו של הטיפול שלי. האם באמת יש הוכחות לכך שטיפול פסיכולוגי באמת מעלה את הערכה העצמית של אדם, גורם לו לאהוב את עצמו ולא לרצות לנסוע להשאיר את עצמו באיזה מקום ולחזור (או אולי עדיף להיפך- להשאיר את עצמו פה ולנסוע לאיזה מקום:-)). פשוט אחרי השיחה האחרונה שלי עם המטפל שלי הרגשתי כאילו אין טעם בכך, אזלו ממני כל הכוחות, הרצון לשפר את עצמי נעלם. לדעתי צריך איזשהו מינימום של רצון להשתפר, מה עושים כשלא מרגישים כל מוטיבציה להמשיך ולעבוד על עצמך?. להשלים עם הדכאונות והחרדות נראה פתאום אפשרות יותר מציאותית, וגם עולה לי הרבה פחות. אני לא אוהבת את עצמי נקודה. לא רואה מצב שזה היי פעם ישתנה. שנה טיפול פעמיים בשבוע עד עכשיו לא עשו את ההבדל, זה נכון שיש תקופות טובות יותר, אך התקופות הרעות לא משתנות ודומות מאד למה שהיו לפני הטיפול. כמו שאמרתי, אשמח לשמוע מניסיונכם או סתם לקבל מילת עידוד תודה

שוב את בקיצוניות? :-) אפשר אולי גם להגיד שהטיפול עוזר, בדרכו, בקצב שלו, וגם שהוא לא הפתרון האולטימטיבי לכל דבר? את יודעת, לפעמים צריך להלחם, ולרצות להשתפר, ולפעמים טוב לוותר ולהשלים. יש דכאון, יש חרדה, אין שלמות. ואחרי שקצת נחים, מוצאים שוב איזה רצון לשפר קצת, שיהיה אחרת. חוץ מזה חוש ההומור שלך לא עוזב אותך :-) אני גם תמיד טענתי שהדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות זה לסוע לחופשה ולהשאיר את עצמו מהבית. אבל אין לנו חופשה מעצמנו, ותחשבי איזה מזל זה. אנחנו בתוך חבילה כזאת, מהודקת (אצל רב האנשים) וצריך למצוא דרך לפתור את הפאזל, להרכיב את החלקים, ליצור תמונה יפה. ואת אפילו מקבלת עזרה בכך. איזה בת מזל את שיש לך פסיכולוג נחמד בתוך קופסת משחק ;-) לא הכל אפשר לקבל בטיפול, ואולי זה הייאוש. לא משתנים מהקצה לקצה, רק לאט, בקטנה, כל פעם קצת. צעד קדימה אחד וחצי אחורה. או שאולי זה אמור להיות הפוך? :-)

להבדיל מהפעם הקודמת שהיית מיואשת (מה זה מיואשת, הורדת אותי יחד איתך למטה :-)) הפעם את מעבירה את הייאוש שלך בצורה אחרת. כאילו שאת מנסה לשכנע את עצמך בדבר מה. ("פעמיים בשבוע לא עזרו. אני לא אוהבת את עצמי. נקודה") משום מה זה נשמע (סליחה על הפרשנות יתר) כאילו את דווקא כן מרגישה אחרת, אבל מאד מנסה לשכנע את עצמך שאת באותו מקום שהיית קודם. היתכן? האם הייאוש שאת מנסה לתקשר הוא לא באופן פרדוקסלי בעצם סימנים של תזוזה ושיפור?

היי לילה, המעודדת הלאומית שלי. אלופת הארץ. את צודקת . ביטלתי פגישה היום. מה שלא עשיתי מעולם. ואכשהו אמרתי לעצמי בדרך הביתה מהעבודה: " איך העפתי אותו בוולה". בחיוך קטן. אני יודעת שהגעתי לנקודה קריטית בטיפול ושבוע שעבר זה כאב כאב כאב, ומצאתי את הסיבה הכי מטומטמת להעיף אותו. שתקתי ב10 דקות האחרונות של הפגישה ולא איפשרתי כניסה ובנוסף ביטלתי היום את הפגישה. אני יודעת בתוכי לאן אני צריכה להגיע ומבינה לאן זה יוביל (בקשר מסויים שלי עם מישהו קרוב) ופוחדת מזה נורא. לא התנגדות - האמא של ההתנגדות.! אני מודעת לזה אך לא יכולה לעצור את זה. אני רוצה לכעוס עליו למרות שאין לי באמת סיבה, אני רוצה שהוא יעשה טעות אבל הוא בדרך- כלל לא עושה מה שמשאיר אותי עם העבודה הקשה והכואבת. האמת היא שהעובדה שלא הלכתי היום באמת שינתה משהו. הוא לא מחזיק אותי בכח, אני צריכה לרצות את הטיפול (כמו שמישהו חכם כתב לי פעם כאן) ואני מתחילה להרגיש שוב רגשות חיוביים כלפיו מה שלא ממש איפשרתי כל הסופ"ש .(כשכתבתי לך אלופת הארץ זכרתי שפעם אמרתי לו שהוא אלוף העולם - והתואר הזה כנראה עדיין שמור לו). ועוד דבר קטן- אחרי שכבר למדתי להזדקק לו אני עוד עלולה להשתפר ולא להזדקק לו כלל - היעלה על הדעת?.:-) ידעתי שתכתבי לי, ועצם הידיעה שכשאחזור מהעבודה אקבל ממך זריקת עידוד כבר שיפרה לי את מצב הרוח . תודה. ותגידי חשבת להפוך את מה שאת עושה למקצוע? לדעתי את יכולה להתפרנס מזה בכבוד ואף יותר (את לא חייבת לענות). במחשבה שניה- בטוח את מביאה את מי שאת לכל מקצוע שבחרת...

אני-2, הפסימיות שאת משדרת הנובעת מהתהליך שאת עוברת אינה בהכרח סמן ניבוי שלילי בנוגע לעתיד. את מרגישה עייפה מעט מהדרך ואולי יתכן שאת זקוקה להפסקה כדי לחשוב כיצד היית רוצה לראות עצמך ללא "הקביים המלאכותיים".בסופו של דבר הראייה הפסימית אינה שלילית אם אינה גוררת עימה את החרדה הנילוות ,המונעת ממך לבטא עצמך ולממש יכולותייך.לעיתים יש מקום להשלים עם המורכבות התוך אישיותית יחד עם תכונות האופי הנלוות ולהבין כי הראייה הפסימית עשויה להיות הדרך שלך להימנע מכישלון או מרגשות שליליים הנוגעים לכישלון אפשרי(מהטיפול ואולי גם ביחס לחלקים אחרים בחייך).יכולת ההנעה העצמית הנוגעת למוטיבציה נוגעת לרבדים שונים באישיותך.אפשר שישנם מניעים שונים המביאים אותך לחוש כפי שאת חשה,יתכן שחלקם אינם מודעים ואף מנוגדים לאחרים.מעניין לבחון את הנטייה לדאוג לכולם ועד כמה היא באה על חשבון על הדאגה לעצמך. טיפול בנוגע לדימוי עצמי אינו תהליך פשוט וגם לא קצר.עליות ומורדות הן חלק מאותו תהליך ודווקא תחושת הדיכאון לעיתים משמשת אות לכך שהניתוח נוגע בלב ליבו של המקור לפיחות בערך העצמי שאת משווה לעצמך.(האם הדימוי העצמי הנמוך הוא כתוצאה מסביבה שאינה תומכת,האם הוא מגיע מתוכך למרות סביבה אוהדת,נראה שישנן סיבות רבות הרלוונטיות לכך).אין להתעלם מכך שתחושת הדיכאון הנילוות לתהליך אותו את עוברת מקשה על ראייה בהירה בנוגע להמשך וביחד עם הנטל הכלכלי לא אחת עלולה להטות כובד המשקל להחלטה פזיזה.אפרופו הדאגה,נראה כי האדם היחיד שאת מאפשרת לו לדאוג לך הוא ..המטפל..ולכן גם רמת הציפיות שלך ממנו גבוהה..לעיתים את מתאכזבת כשמתגלים בקיעים בהרמוניה שלפעמים מתגלה כמלאכותית משהו בשל האופי העיסקי שבה(אהבה שתלויה בדבר..)..ומידי פעם עולים בך הרהורי כפירה בכל הנוגע למידת כדאיותו של הטיפול על רקע התחושה כי את בכל מקרה נותרת לבדך.. לעיתים אנו היינו רוצים לראות דרך מישהו שאנו מאד מעריכים את הדעה החיובית שלנו על עצמינו משתקפת דרך עיניו(מעניין לדעת במי היית בוחרת..) ולעיתים אנו צריכים לומר לעצמינו זאת..זקופים וגאים. אני מקווה שתגלי את הדרך להרגיש טוב עם עצמך, פרומתיאוס

קראתי, קראתי וקראתי שוב. דבריך היו לי כמתנה. תודה.

שלום לזקוקה לעידוד, את מעלה שאלות נוקבות וחשובות, לגבי טבע הנפש והטיפול הנפשי. למרות שניתן לפתח דיון פילוסופי בשאלות אלה, אני מרגישה שהדבר הנכון ביותר הוא להמליץ לך להביא את התחושות האלה לתוך הטיפול עצמו. זהו המקום הנכון לדון בו בייאוש, גם כשהייאוש נוגע לטיפול עצמו... חזקי ואמצי, אורנה

הילדה שלי בת שנתיים וחודשיים התחילה לאחרונה להתעורר מספר פעמים בלילה בבכי היסטרי, בלתי ניתנת להרגעה לפחות רבע שעה. לא ניתן לגעת בה או להתקרב אליה או לדבר אליה. לאחר כרבע שעה היא מתחילה להרגע וחוזרת בד"כ לישון במיטתה. אני חייבת לציין שעד עכשיו הילדה ישנה רצוף בלילות, שאלתי בגן האם קרה לה משהו חריג. ואמרו לי שלא. שבגן היא מתנהגת למופת. אך בבית היא התחילה לבכות הרבה ולהרביץ. היא אינה חולה. ולא נראה כי משהו כואב לה. לקחנו אותה לרופא ילדים והכל בסדר אצלה. אנחנו ממש בחוסר אונים כי נראה שהילדה ממש סובלת ואין באפשרתנו לעזור לה. כשהיא במצב כזה שום דבר לא מרגיעה אותה. מה עושים? האם זה נורמלי? תודה רבה.

שלום מתי, העובדה שבתך בת השנתיים נרגעת לאחר כרבע שעה, ואפילו חוזרת לישון במיטתה, בהחלט מעידה על כך שאת מצליחה להרגיע אותה. אני מבינה שקשה במיוחד לא לדעת מה הגורם לסבלה, אך בשלב זה הדבר הנכון ביותר הוא להמשיך לעזור לה לשאת את המצוקה. אם ההתעוררויות ימשיכו מעבר למספר שבועות, אני ממליצה לפנות לאיש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית (ניתן לקבל קישור גם דרך טיפת חלב). בהצלחה בלילות, אורנה

שלום, אני בת 26, חיי מאוד מורכבים ולא פשוטים חייתי וגדלתי לבד בדירות שכורות מאז גיל 17 יש לי משפחה אך רחוקה מימני פיזית ונפשית , אני חיה ומשתכרת בזכות עצמי ואף גם לומדת{מנסה } אין לי חברים אוליי אחד או שניים, יש לי עבר מלא במערכות יחסים שנטשתי בגלל חוסר ביכולת לאהוב באמת, אני מרגישה שאיבדתי את עצמי, המראה החיצוני שלי טוב מאוד שאני כל כך שונאת את עצמי כך שלדעתי אני נראת כמו תמונה ותו לא, עברתי דברים הכי קשים שאפשר לתאר בחיי האומללים כגון ניצול מיני בילדות, כמה הפלות לאחר מכן בקיצור אף פעם כושר השיפוט שלי ואחריות על מעשיי לא היו נכונים, הרבה פעמים איבדתי תקווה ולא היה לי סיבה לחיות אך לא היה לי אומץ לכלום, בכיתי כאבתי פגעתי פגעו בי הכל מסובך כל כך אף אחד לא מבין אף אחד לא יבין. אבל....... נעלתי את הדלת מהעבר המחורבן שלי , אני בחורה חזקה מאוד , הלכתי לטיפול פסיכיאטרי קיבלתי טיפול לפני כשלשה שבועות בכדור שנקרא ציפראלקס הוא מטיב עימי אני כבר לא בוכה כל לילה על עצמי ומבדידותי אני שותקת וקפואה זומבי אמיתית, קמה בבוקר חוזרת לדירה אוכלת ומקיאה{מיזה כ12 שנה} ועולה לישוןןןןןןןןןןןןןןןן....והמוןןןןןןן יש לציין שאני מבינה בדיוק את כל הבלה בלה של החיים שלי ומה גרם למה ומי כך שאין סיכוי שיהיה לי את היכולת הנפשית והכספית ללכת לפסיכולוגים... בעצם זה המצב ואין לי שאלה סתם איזשהו רצון לשתף את כל העולם מה שאף פעם לא קרה תודה שקראתם..

את יודעת, גם בסרט "נערה בהפרעה" אפילו הדמות שמגולמת על ידי אנג'לינה ג'ולי (לא הדמות הראשית) לבסוף מוצאת עזרה. אני לא יודעת איזה דמות בסרט נגעה ללבך, או אם את בכלל משתמשת בסרט הזה כאנלוגיה למצבך. את מציינת שני גורמים שמונעים ממך ללכת לטיפול, אחד הקושי הנפשי שטמון בטיפול, והשני הוא הקושי הכלכלי. אני חושבת שאת מאד זקוקה לטיפול, ושאולי השאלה שאת כן שואלת בפורום הזה היא איך אפשר לעשות את זה בכל זאת. אני חושבת שברב המקרים (אולי לא שלך) יש אפשרות לסדר את העדיפויות בחיים כך שגם לטיפול פסיכולוגי תהיה אפשרות כלכלית. אפשר להצטמצם בהרבה תחומים, אני חושבת. תחשבי שאת מאד חולה, מאד פגועה, ורק טיפול ממושך יוכל לעזור לך להשתקם, להבריא. האם לא תעשי הכל כדי ללכת על הטיפול הזה? את מבינה את הדברים, אבל החלמה לא נמצאת רק בהבנה, אלא ביכולת באמת לקבל עזרה, להאמין שדברים יכולים להיות אחרת, למצוא את הכח לבנות לך חיים, שהם לא רק המשך של מה שהיה, אלא משהו שהיית רוצה לעצמך. בכוחות שיש לך, אני הייתי מחפשת עזרה, ולא מוותרת עד שתמצאי אותה. אפילו, ואולי זאת העיצה הכי גרועה שנתתי מימיי - אולי אפילו יש מקום לשקול מסגרת שלמה שבה תחיי ותתמודדי עם הבעיות... אני לא יודעת עד כמה האפשרות הזאת טובה, אבל נדמה לי שלפעמים כשהבעייה באמת מורכבת, צריך שכל הכוחות מסביב יתאספו כדי לפתור אותה. אבל את מרכזת של הכוחות האלה. רק את מחליטה אם להמשיך לחפש או לוותר.

רומי יקרה, את מתארת רצף חיים מכאיב ומורכב, שוודאי משפיע על תפקודך ורגשותייך. אני שמחה לשמוע שפנית לעזרה וקבלת טיפול תרופתי, אך תופעות הלוואי שאת מתארת ("קפואה, זומבי"...) מחייבות התייעצות נוספת עם הרופא/ה. קרוב לוודאי שהטיפול התרופתי רק מתחיל את השפעתו, ובתחילת הטיפול חשוב להיות במעקב תכוף יותר. ציינת שזה לא הזמן בשבילך לפנות לטיפול פסיכולוגי, אך מהודעתך עלתה גם תחושה שאת זקוקה למישהו שיקשיב ויבין אותך. לפעמים ההבנה הרציונלית של הדברים, אינה פותרת את הכאב הרגשי שאנו חשים. אני ממליצה לבדוק את האפשרות לקבל טיפול מסובסד במסגרות כמו "מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש". אינך חייבת להישאר לבד עם התחושות המורכבות. בהצלחה, אורנה

בעבר היה לי דכאון קל, אבל זה לא המצב היום, אין לי בעיה לחייך או לצחוק,אין לי חוסר באנרגיות, או בעיות תאבון או שינה.לפחות לא באמצע שבוע. בסופי שבוע זה משהו אחר לגמרי. בסופי שבוע:כשאני מקבלת שיחה בטלפון שהיא לא מזוהה, אני חוששת לענות. כנ"ל אם מישהו דופק בדלת. אני מנתקת את עצמי מכל החברים, לא יוצאת מהבית, חוץ מלבקר משפחה. גם לא עונה לטלפונים של חברים. אני מנסה להלחם בזה, אבל לא ממש מצליחה. יכול להיות שזה בגלל חרדות? מה ניתן לעשות?

שלום איילת, משהו ללא ספק מטריד ומפחיד אותך, גורם להסתגרות והימנעות. פני לאיש מקצוע, שיוכל לעזור לך לברר מה קורה. צרי איתי קשר אם את זקוקה לסיוע בהפנייה. בהצלחה, אורנה

איזה איש מקצוע? פסיכולוג או פסיכיאטר? אשמח להפניה

מירב.

הי מירב, תשובתי נמצאת בהמשך הנושא הקודם (איבה אוטיסטית). אורנה

שלום, אני פניתי אליך לפני כחדשיים בקשר לביתי שעברה חרם בגיל 13 וכיום היא סטודנטית. אתה הצעת להניח לה וכניראה שאני זו שלחוצה ולא היא לדעתך.בנוסף ציינת שניתן לפנות לעזרה נפשית באוניברסיטת בה היא לומדת במקרה שלה זה "בן גוריון". לצערי היום המצב מאוד קשה מאחר והיא ילדה שרגילה להוציא ציונים גבוהים מאוד וכיום בתקופת המבחנים היא התחילה עם מבחן ראשון שקיבלה 80 והייתה מאוד מאוכזבת.בהמשך ,הציונים שלה הוסיפו לדרת ואז איבדה את הבטחון ואף קיבלה ניכשל. אני לא מבקשת ממנה לעולם להביא ציונים גבוהים נהפוכו-אמרתי לה שעקב התקופה החדשה שהיא עוברת היא חייבת לקבל כל ציון ולא לבחון את עצמה ולכעוס. אחרי כחודש ימים שהיא לא הגיעה הביתה עקב הלימודים, השבת היא באה ומצבה היה קשה מאחר והיא לא יכלה יותר להסתיר ממני וסיפרה שהיא מרגישה לא טוב, לא ישנה, לא מצליחה להתרכז בלימודים ואפילו אמרה "אמא אני פוחדת מהלימודים" כשהיא מצביעה על הדפים מהם היא לומדת וזה מלווה בבכי" אני מרגישה שאני לא קולטת כלום". אני גם מרגישה שהבטחון שלה ירד והצעתי לה עזרה נפשית ז"א פסיכולוג. יש לציין שבעבר היתה אצל פסיכולוג שאיכזב אותה מאוד והחליטה שאף מטפל פסיכולוגי לא יכול לעזור נפשית. שאלתי אליך מה עלי לעשות? בנוסף איך אני מגיעה למקום שנותן תמיכה נפשית לסטודנטים בתקופות מבחנים או בכלל, שמגיבים בצורה כזו . תודה רבה

שלום אפרת, ניכרת דאגתך ואהבתך לבתך, שעוברת כעת תקופה קשה. סטודנטים רבים, במיוחד בתחילת דרכם באוניברסיטה, מגיבים בלחץ ובחשש. בדיוק מסיבה זו קיים בכל אוניברסיטה "דקנאט הסטודנטים", שתפקידו לתמוך ברווחת הסטודנט. אני ממליצה לבתך ליצור קשר עם השירות הפסיכולוגי (בדקנאט הסטודנטים) של אוניברסיטת בן-גוריון, ולקבל שם סיוע פסיכולוגי במחיר מסובסד. ספרי לבתך שישנן דרכים יעילות להתמודד עם חרדה, ובחלק משירותי הייעוץ באוניברסיטאות מועברות סדנאות ממוקדות להתמודדות עם חרדת בחינות. בהצלחה רבה, אורנה

בני בן ה10 משחק בלבני נשים מודד מתחפש בסתר אומנם מה לעשות?

הניחי לו לעת עתה... כל עוד הבדיקה מסתכמת בלבישת לבני נשים לעיתים ואינה חורגת מכך ובאה לידי ביטוי באופנים אחרים...תמתיני שבדיקת הזהות שלו לגבי מיניותו תלבש זהות ומשמעות ותתקבע.. בכל אופן: כל בחירה מינית שלו עקב נטיה ומשיכה מינית שלו..הנה לגיטימית ואנושית...ותצריך את תמיכתך המלאה בו וקבלתו כמות שהוא! חזקי ואמצי! המתוסכלת האלמותית.

שלום נטע, ילדים מרבים לשחק במשחקי תחפושות ולהתנסות בזהויות שונות. במרבית המקרים אין בכך עדות לבעיה בזהות האישית או המינית. לא ציינת האם בנך חברותי ופעיל, מתפקד היטב כתלמיד וכו'. במידה והתפקוד שלו תקין, קרוב לוודאי שיש להניח לו להמשיך לגדול ולהתנסות... עם זאת, אני מבינה שהנושא מטריד אותך, ויתכן שמטריד גם את בנך (למשל: מה זה אומר "לשחק בלבני נשים בסתר" - האם הוא מסתתר מחבריו? מהוריו ומאחיו? האם היו אירועים לא נעימים שבהם העיסוק שלו "נחשף"?). במידה ואתם עסוקים בנושא באופן כזה, אני ממליצה להתייעץ באיש מקצוע, במסגרת השירות הפסיכולוגי החינוכי או במסגרת פרטית. בהצלחה, אורנה

אילו הפרעות נפשיות יכולות להתפתח לאחר לידה והאם כולן זמניות וניתנות לטיפול?

השכיח והנפוץ ביותר הנו: דכאון לאחר לידה... בדיכאון קל ולא מג'ורי הפוגם בתפקוד הפסיכומוטורי..סביר להניח שהוא זמני ויחלוף.. כל דכאון קשה יותר רצוי לאבחן ולטפל בזמן... כמו כן יכול להתפתח הפרעות חרדה ופאניקה..במיוחד לאחר לידת ילד ראשון והכתרתך לאם- עם כל המשתמע! כל טוב, המתוסכלת האלמותית.

איזה יופי שהעתקת את התשובה של דר' הידש מפורום פסיכיאטריה.

שלום רונה, התקופה לאחר לידה דורשת התמודדות עם שינויים רבים, וההסתגלות אינה תמיד פשוטה. במצבי דחק מסוג זה עלולות להתעורר בעיות נפשיות וגופניות שונות, שלא באו קודם לכן לידי ביטוי. חשוב לדעת שהמצב החמור ביותר, המחייב מעורבות מיידית של איש מקצוע מתחום הפסיכיאטריה, הוא מצב של דיכאון פסיכוטי. אם יש לך חששות בכיוון זה, אני מעדיפה שתפני את השאלה לפורום פסיכיאטריה. אם את זקוקה למידע לגבי מצבים אחרים, אנא ספרי יותר על חששותייך, כדי שאוכל להתייחס באופן ספציפי. אורנה

שלום, פניתי לא מזמן לפסיכולוג באופן פרטי בבעיה הקשורה בבני. בסוף השיחה שאלתי את הפסיכולוג אם אפשר לקבל קבלה על התשלום כי אני רוצה לנסות לקבל החזר מקופ"ח מכבי. הפסיכולוג מיד הציע שניתן לעשות את כל הטיפול דרך קופ"ח מכבי. כמובן ששמחתי מאד כי הדבר הקל עלינו מאד מבחינה כספית, אך מטרידה אותי המחשבה האם הוא היה מחוייב לעשות זאת?. הרי פניתי אליו באופן פרטי. האם הוא הפסיד מכך? תודה

לדעתי אסור לו לקבל באופן פרטי מי שחבר ב"מכבי" אם הוא עובד עם הקופה. משמעות הדבר שאת גם חותמת אצלו על וויתור סודיות רפואית עבור "מכבי". האם חתמת על מסמך כזה?

אכן כן. בזמנו הייתי לחוצה מבעייתו של בני והייתי מוכנה לחתום חו גם על ערבות בנקאית אם היה מבקש. מה זה בדיוק אומר ויתור על סודיות רפואית. מישהו יכול להגיע לתיק של בני?

שלום לשואלת, מדברייך ניתן להבין שפנית אל הפסיכולוג באופן פרטי, והוא יידע אותך על האפשרות לקבל אצלו טיפול מסובסד ע"י קופ"ח. גם אם לא הייתה זו חובתו, הרי הפסיכולוג נהג באורח הגון, מאחר ותפקידו הינו להציע לך את הטיפול המתאים ביותר (גם בהיבט הכלכלי). אם השאלה מטרידה אותך ניתן בהחלט להעלות אותה בטיפול, שכן גם שאלות "חיצוניות" לטיפול הן חלק ממנו. בהצלחה, אורנה

סיימתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות לפני כמה שנים.בפועל לא עסקתי ממש בתחום.. כעת אני עובדת בעבודה שאינה קשורה כלל ובטח לא תמקצע אותי בכיוון. האמת שאני מאוד אוהבת לימודים ולא היתה לי בעייה מעולם להשקיע ולהצליח אולם יש לי כרגע מבוי סתום- מצד אחד שאיפתי כמובן להמשיך לתואר שני להצליח להתקדם ולצאת ממעגל העבודה המייאש שלא ממצה ולו במעט את הפוטנציאל ומאידך אני ללא החלטה מגובשת מה ללמוד במה להמשיך איני בת 20 שיכולה להחליט לשנות כמה מסלולים באם לא ימצא חן בעיניי מסלול שאבחר וכן יש לי חרדה גדולה מהגיל וההרגשה שפספסתי בגדול והפחד שקיים בי פשוט שיתק אותי ו"הרס" לי את שאיפותיי. אין לי בעייה ללמוד כעת אך שוב עצם הבחירה והחשש שוב לאחוז בתואר שלא יניב דבר וכן בעייה עמוקה יותר זה חשש עצום להצליח דהיינו להיות בדרגה סמכותית או ניהולית אף פעם לא האמנתי שאוכל לעשות זאת ואולי זו אחת הסיבוות שלא המשכתי ללמוד.. כאילו אמרתי לעצמי:" טוב, תואר ראשון זזה לא הרבה ואז אוכל עדדין לתפוס עמדה זוטרית.. אבל עם תואר שני אהיה חייבת להוכיח עצמי אחרת למה למדתי?? יש לי הרגשה חזקה מאוד של תסכול חשש ודימוי עצמ נמוך ולכן אני לא מצליחה לטפס הלאה על אף שנראה לי שהחברה כן חושבת שאני מתאימה גם בעבודה הנוכחית שבה אני סובלת במלוא מובן המילה אני "כאילו" מכשילה עצמי.מצד אחד,מצפים ומאמינים בי ויש לחשושים לגבי קידום..אז,אני נרתעת-העבודה באמת לא מעניננת אותי אבל אני נשארת כי אני יודעת שיהיה לי מאוד קשה להצליח במקום חדש לאור ניסיוני הארוך (אפילו בתק' הצבא הציעו לי "קידום" ולא רציתי..) בתוך תוכי אני מתה להצליח שיעריכו אותי שאוכל להוכיח לעצמי אני מנסה משתדלת אך לא ממש מצליחה וזה קשה לי לחיות בתחושת פספוס. כואב לי שלא ניסיתי לפתור זאת מילדות-אני ממש זוכרת סיטואציות בכיתה א' והלאה שפשוט פחדתי להצביע בכיתה שמא אטעה.זה מאוד קשה לדעת שאני כן טובה ויכולה להצליח ורק בגלל מחסום פסיכולוגי מטופש ואכזרי אני "תקועה" ומתוסכלת. אם רק הייתי יודעת להסיר המכשול הזה חיי היו נראים מאושרים יותר-חבל@@@ ד"ר אשמח להבין למה זה קורה...לפעמים עדיף לא להבין דברים ולקבל אותם כמובן מאליו ואז הם לא ממש מציקים מאשר לנתח את אישיותי ולהבין עד כמה סבוכים חיינו. מה באמת יכול לעזור ומה עושים בטיפול פסיכולוגי בבעייה כזו.

שלום כרמית, את מתארת ברגישות רבה קונפליקט פנימי מתמשך, בין תחושות שונות של ערך עצמי. את מתקשה לקבל החלטה מקצועית שהיא גם החלטה זהותית, ולכן את חשה חוסר מיצוי עצמי ואובדן דרך. אני מרגישה שהפורמט הנוכחי אינו מתאים לדיון מעמיק יותר בתחושותייך. בשלב זה ברצוני להמליץ על שני כיווני מחשבה: הראשון הוא ייעוץ מקצועי תהליכי, במסגרתו תוכלי לברר מהם המכשולים שמפריעים לך בקבלת ההחלטה ובירור הדרכים השונות העומדות בפנייך. הכיוון השני הוא תהליך טיפולי, במהלכו תוכלי להתבונן בגורמים העמוקים של הקונפליקט שאת מצוייה בו. כל אחד מהכיוונים מדגיש היבט אחר של הקושי שאת עומדת בפניו, ועשוי לסייע בחיפוש הדרך שלך. בהצלחה, אורנה

שלום יש לי ילדה בת שלוש.לאחרונה החלה לפתח פחד מעכברים.אין סיבה חיצונית לפחד.יש לציין שלאחרונה היא התקררה ופיתחה דלקת בדרכי השתן אשר מפריעה את מנוחתה(מתאפקת ולעיתים אינה עוצרת מבעד לשחרור השתן כיון שכואב לה) לפני כשנה נולדה לה אחות.אלו הנתונים ונראה שהיא מקבלת אותה בעזרת הכנה טובה ללא ארועים משמעותיים. השאלה-כיצד ניתן לטפל בפחד מעכברים ..עצות מעשיות ומהו המקור שיתכן לפחד הזה? תודה

שלום יצחק, אתה מציין שילדתך בת השלוש עוברת בשנה האחרונה שינויים רבים: היא מסתגלת לשינויים במשפחה בעקבות לידת אחותה, היא מתמודדת עם דלקת בדרכי השתן ולאחרונה היא מבטאת פחדים. קרוב לוודאי שהתנהגותה של בתך נורמטיבית לגילה, ומבטאת את המתח שהיא מצוייה בו. ילדים בגילאים שונים מרבים לבטא פחדים, והם זקוקים למבוגרים בסביבתם על-מנת לחוש מוגנים ומוחזקים. כדאי לנסות לבטא הבנה כלפי המצוקה של בתך, ובו בזמן להעביר את התחושה שהמבוגרים בסביבתה "מטפלים בעניינים", כולל בעכברים... במידה והפחדים מתמידים זמן רב, אני ממליצה להתייעץ במפגש אישי עם איש מקצוע, שיוכל לסייע לכם להבין את הפחדים ולטפל בהם. בהצלחה, אורנה

היתה לי לפני שנה בערך תקופה מאוד לחוצה מלווה בסימני חרדה. התגברתי בעזרת הרפיה שלמדתי וחומר שקראתי. היום אני בהריון, פעם נינוחה ופעם מתוחה, נלחצת מכך שאין דרך חזרה. ברצוני לציין שאני רוצה בהריון. מה דעתך?

שלום נועה, לא ציינת איזה סימפטומים של חרדה הופיעו בעבר, ומה בדיוק קורה היום. חשוב שתדעי שהריון (גם רצוי) הוא מצב דחק מורכב, הדורש הסתגלות גופנית ונפשית מתמשכת. טבעי לחוש לעיתים מתוחה או מבולבלת לגבי העתיד. אני ממליצה להיעזר בספרים כמו "ההריון הפנימי" של יונה רפאל, או "הולדתה של אם" של דניאל שטרן, הממחישים היטב תהליכים נפשיים בהריון. בנוסף, ניתן כמובן להיעזר באיש מקצוע שיאפשר התייחסות להיבטים השונים של המתח שאת חווה. בהצלחה, אורנה

לאחרונה נודע לי על מישהי שמרגישה אלי איבה אוטיסטית, איני יודעת מה פרוש המושג. מישהו יכול להסביר לי מה זה והאם זה עובר? תודה

שלום לסובלת מאיבה אוטיסטית, אינני מכירה את המושג, אבל אני מניחה שהכוונה לתחושת כעס המבוטאת באורח אוטיסטי - כלומר בצורה מנותקת, עם קשיים ביצירת הקשר. האם זה נשמע לך מתאים? אורנה

אורנה שלום רב. תודה שענית לי. קודם כל יש לתקן שאני לא זאת שסובלת התופעה זו. שאלתי על התופעה כיוון שהצגתי שאלה ברדיו לורדה ראזיאל זאקון, והיא אמרה לי שהמושג נקרא איבה אוטיסטית. התיאור שלך נראה לי מתאים מאוד. העניין הוא שלאחרונה גיסתי בתוודאה בפניי שהיא לא סובלת אותי עד כדי כך שנזקקה לטיפול ארוך, הדבר גרם לה כמעט לגירושין מאחיו של בעלי. אני והיא מתראות לעיתים רחוקות, וכשזה קורה אינני מנסה להתבלט או להתייחס אליה בצורה לא נעימה, ההיפך הוא הנכון. כלומר, אין לה סיבה הגיונית להרגיש אליי את מה שהיא חשה, שלהגדרתה "לא יכולה לסבול אותי מהרגע שראתה אותי לראשונה". בשיחה עם ורדה ראזיאל העלתי את הדברים לאחר שקיבלתי הלם קל מההתוודעות של גיסתי. וורדה העלתה בפניי את המושג, ולא הסבירה. לכן רציתי להבין יותר, כדי לדעת אם יש מצב שזה עובר. כי אם לא, איני רואה סיבה לפתח את הקש ביננו, למרות שאנו משפחה... תודה על תשובתך, ואשמך אם תחווי את דעתך.

אורנה שלום רב. תודה שענית לי. קודם כל יש לתקן שאני לא זאת שסובלת התופעה זו. שאלתי על התופעה כיוון שהצגתי שאלה ברדיו לורדה ראזיאל זאקון, והיא אמרה לי שהמושג נקרא איבה אוטיסטית. התיאור שלך נראה לי מתאים מאוד. העניין הוא שלאחרונה גיסתי בתוודאה בפניי שהיא לא סובלת אותי עד כדי כך שנזקקה לטיפול ארוך, הדבר גרם לה כמעט לגירושין מאחיו של בעלי. אני והיא מתראות לעיתים רחוקות, וכשזה קורה אינני מנסה להתבלט או להתייחס אליה בצורה לא נעימה, ההיפך הוא הנכון. כלומר, אין לה סיבה הגיונית להרגיש אליי את מה שהיא חשה, שלהגדרתה "לא יכולה לסבול אותי מהרגע שראתה אותי לראשונה". בשיחה עם ורדה ראזיאל העלתי את הדברים לאחר שקיבלתי הלם קל מההתוודעות של גיסתי. וורדה העלתה בפניי את המושג, ולא הסבירה. לכן רציתי להבין יותר, כדי לדעת אם יש מצב שזה עובר. כי אם לא, איני רואה סיבה לפתח את הקש ביננו, למרות שאנו משפחה... תודה על תשובתך, ואשמך אם תחווי את דעתך.

חבר קרוב קיבל מרשם לתרופה הזאת. הוא סובל מחוסר אנרגיה וגם הפרעות קשב וריכוז.אפשר פרטים לגבי תופעות לוואי של התרופה וקצת בכלליות.האם יש בעיה למי שעבר ניתו לב פתוח להשתמש בתרופה...

שלום דנה, שאלות לגבי תרופות כדאי להפנות לפורומים בתחומי הרפואה והפסיכיאטריה. עדכני אותי במידה ותזדקקי לאינפורמציה נוספת. אורנה

רציתי לדעת, מה עושה פסיכולוג שלא אוהב את המטופל כי הרי הטיפול לעיתים הוא למשך שנים! מה קורה במקרה כזה?

אני אמנם בטיפול, אך אני גם מטפלת. מנסיוני גיליתי, שזהו דבר נדיר שמטפל לא אוהב ממש את המטופל שלו. לרוב, גם אם הקשר לא פשוט, המטפל מוצא את הנישה אותה הוא אוהב אצל המטופל. מוצא את נקודת האור שלו וממנה הוא ממשיך הלאה. ולפעמים, המחשבה, שהמטופל לא אהוב - היא היא אישיו הטיפול ולאו דווקא המציאות עצמה. אם הקשר עמוק דיו - כדאי להעלות זאת בטיפול. האם את המטפלת או המטופלת? אם את המטופלת - חשבי על מה שאמרתי לגבי שאולי זהו דבר סובייקטיבי שלך. ואם את המטפלת - אולי זכרי מה נקודת האור של המטופל שלך.

הי ליטל, זה נכון שאחד המרכיבים החשובים בקשר טיפולי הוא האמפטיה שהמטפל חש כלפי המטופל, אבל הבנה אמפטית וקשובה זו לא בדיוק אהבה... בכל מקרה, קשר טיפולי ממושך (כמו כל קשר אחר) מתפתח ומשתנה, ובמהלכו גם המטפל וגם המטופל חווים כל מיני תחושות. חשוב לנסות לדבר עם המטפל על תחושות כלפיו (גם על תחושה כמו : "אתה לא אוהב אותי"), כי זה בדיוק מה שמקדם את התהליך הטיפולי. אורנה

נראה לי שלא הובנתי נכון. אני אמנם בטיפול אבל אני לא מרגישה שנואה או משהו כזה - אני כן מרגישה אמפטיה מצד המטפל. אני לא מתכוונת לזה שאנשים מתבלבלים בין אהבה לאמפטיה, זו פשוט שאלה שמסקרנת אותי - איך מטפל יתמודד עם מטופל במצב שאין כמייה מינימלית, או אפילו סלידה ממנו? במישור המיקצועי והאישי, מה עושים. תודה.

אני חייבת להבין קצה לפחות לבעייתי כי לבטח תמליץ לי ללכת לטיפול לקבל תמונה כוללת עדיין אשמח אם תוכל להאיר את דבריי.. מדוע אין אני מסופקת מדבר?? לא מעבודה? לא בתחום הזוגיות?. לא מחיי משפחה והורות-(אני עתידה להתחתן השנה ..) לא מאושרת מבפנים לא יודעת לקבל החלטה מאוד שלילית לגבי החיים שאינם צודקים שאינם פיירים?? מרגישה תמיד בלחץ במועקה.? כועסת עצבנית לא מוכנה לזרום לקבל דברים ברוח טובה הכל במלחמה רבה על מקומי מתווכחת על דברים מנסה להראות שתמיד אני צודקת לא מאמינה באחר?? תמיד חוששת ל"הידפק" מנסה להיזהר ממחוייבות נרתעת להתקדם במקום עבודה יד כדי הכשלה עצמית?? אני יכולה להשתגע כאשר עליי לקבל החלטה אני חייבת להרגיש בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון ולכן אני בעצם לא מחליטה אם זה למשל להמשיך ללימודי תואר שני או להתחתן שעכשיו אני מתפוצצת מכעס בסידורים עד כדי רצון לעזוב הכל.. אני חייבת לשפוט כל הזמן אנשים ברמה מטורפת גם בעבודה שעליי "לשחק" תפקיד אני כועסת מבפנים על כל אדם ואדם על אישיותו ועל שאלותיו המטופשות לדעתי.. למה אני לא נינוחה לא מקבלת תדברים מאליהם??. לא קל לחיות כך במתח ובעסה תמידית.. האם כולם בסוף מתפשרים על דברים ורק לי יש תחושה שיכול להיות אחרת.. מה שנגמר רק בתחושה ומחזק את מעגל הייאוש!!

הי מבולבלת, אני חייבת להסכים עם תחילת ההודעה שלך - שללכת לטיפול יכול להבהיר במשהו את הבלבול. בכל מקרה, כדאי שתדעי שגם אירועים חיוביים מאוד בחיים (כמו חתונה) יכולים לעורר מתח, כעס ובלבול, וזה בהחלט תהליך טבעי. מדוע לא להיעזר באיש מקצוע כדי להבין את מקורות העומס שאת מרגישה? בהצלחה, אורנה

שלום רב אני מתגורר בירושלים והייתי רוצה להתחיל טיפול\ייעוץ פסיכולוגי אני נתקל בשתי סוגיות אשר כרגע מונעות\מעכבות אותי. 1) מחיר 2) הפסיכולוג כלומר אני יודע שטיפול פסיכולוגי הוא מאוד יקר. האין מקום בו ניתן לקבל ייעוץ במחיר מוזל? מהו בכלל מחיר סטנדרטי של ייעוץ שכזה? ויתר על כן, לאיזה פסיכולוג לפנות? יש כל כך המון אסכולות. פרוידיאני? יונגיאני? מודרניסט? אני הולך לאיבוד בתוך כל הסבך הזה. אולי כדי שאציין את בעייתי - התמודדות עם זהות מינית הומוסקסואלית בעיקר, חרדות, פראנויות, קשיי הסתגלות ומה לא... בתודה מראש! יובל

הי יובל, החלטה על טיפול איננה החלטה פשוטה, ובדרך-כלל חושבים על הטיפול ו"מתכוננים" אליו זמן רב מראש. כדאי שתדע, שזה בהחלט לגיטימי להיפגש עם מספר פסיכולוגים פרטיים לפגישת היכרות, לשוחח עימם על גישתם הטיפולית ולבדוק עם מי מתאים לך להמשיך. טווח המחירים לפגישה טיפולית הינו רחב מאוד, ונע בין 200 ל- 500 ש"ח לפגישה, ואף יותר. כמו במקצועות אחרים, המחיר תלוי במיקום, בניסיון ובגורמים רבים נוספים, ולא תמיד המטפל היקר ביותר הוא המטפל שאיתו תהנה לעבוד. בכל מקרה, ניתן לקבל טיפול במחיר מוזל בשירותי הייעוץ של האוניברסיטאות (סביב 125 ש"ח לפגישה לסטודנט, ו- 180 ש"ח לפגישה למי שאינו סטודנט), דרך קופות החולים ובגופים ציבוריים אחרים. במקומות אלה ניתן לקבל טיפול מצויין, אך לעיתים יש רשימת המתנה ארוכה וכמובן לא תוכל לבחור את המטפל/ת בעצמך. בהצלחה, ותעדכן אותנו, אורנה

יובל היקר, ראשית, להיות הומו זו לא בעיה - זו הויה.קבל זאת ותהנה. זה טבעי. טבעי כמו להיות סטרייט. אני סטרייטית ורואה הומאיות באותה הטבעיות (רוב חברי הגברים הם הומואים). (כבר פתרתי לך בעיה אחת). אני בטיפול אצל פסיכולוג קליני קלאסי (דינאמי) ובשבילי - הוא נפלא. מאד תלוי בקשר ביניכם, במידת הפתיחות ובנכונות לעבוד קשה. בעבר, הייתי אצל מטפלת גרועה ומבחינתי - שהיא הייתה לגמרי חסרת משמעות בעיני (לא עשתה רע - אך גם לא טוב). ובאופן מעשי - מצא לך: בן זוג אוהב מטפל טוב לתמיכה בתחילת הקשר הזוגי ולכל השאר. בהצלחה.

יובל היקר, ראשית, להיות הומו זו לא בעיה - זו הויה.קבל זאת ותהנה. זה טבעי. טבעי כמו להיות סטרייט. אני סטרייטית ורואה הומאיות באותה הטבעיות (רוב חברי הגברים הם הומואים). (כבר פתרתי לך בעיה אחת). אני בטיפול אצל פסיכולוג קליני קלאסי (דינאמי) ובשבילי - הוא נפלא. מאד תלוי בקשר ביניכם, במידת הפתיחות ובנכונות לעבוד קשה. בעבר, הייתי אצל מטפלת גרועה ומבחינתי - שהיא הייתה לגמרי חסרת משמעות בעיני (לא עשתה רע - אך גם לא טוב). ובאופן מעשי - מצא לך: בן זוג אוהב מטפל טוב לתמיכה בתחילת הקשר הזוגי ולכל השאר. בהצלחה.

שלום ליאור, יש מגוון של גישות פסיכולוגיות העוסקות בהערכה עצמית. אחת הגישות שיכולה להסביר את "התופעה" שאתה מציין היא הגישה הדינמית. על פי גישה תיאורטית זו, ההערכה העצמית שלנו מתעצבת דרך האינטראקציה עם ההורים שלנו בילדות המוקדמת. כך שהיא בעצם נובעת יותר מחוויה פנימית שלנו את עצמנו (האם הרגשנו שההורים שלנו אוהבים אותנו או מקבלים אותנו וכדומה), ולאו דווקא מהמציאות ה"אובייקטיבית" העכשווית שלנו. לדוגמא, בחור שהוריו, מסיבה כל שהיא, לא היו מסוגלים לתת לו את התחושה שהוא אהוד או אהוב בילדות, גדל עם תחושה שהוא לא מספיק טוב או מוצלח או שלא ניתן באמת לאהוב אותו. לתחושה זו לא חייב להיות קשר ממשי עם המציאות שלו כאדם בוגר (הוא יכול להיות מאוד מוצלח ונאהב...). עם זאת, חשוב לציין שההערכה עצמית איננה מאפיין קבוע שאינו נתון כלל להשפעות חיצוניות, או שאינו ניתן לשינוי. זהו אחד הנושאים שמומלץ לבחון אותם בטיפול פסיכולוגי (בדרך כלל דינמי). בהצלחה, אורנה

תודה אורנה על התשובה... כיוון שאני אחד שלא מצליח להרגיש אהבה ואהדה... אינני יודע מה לעשות... אנשים אוהבים אותי ומעריכים אותי מאוד מאוד ואני לא מצליח להרגיש אפילו קמצוץ....

הי ליאור, נשמע שאתה מאוד מודע להבדלים בין החוויה הפנימית שלך ותגובות הסביבה אליך. האם שקלת לבחון את הנושאים האלה בטיפול? זה יכול להיות מאוד פורה... שלך, אורנה

שלום יש לי שאלה שהייתי מעוניינת בחוות דעתך לגביה: פרויד דיבר על דחפי האדם - מין ותוקפנות אשר מניעים אותו. ואילו האדם הרי שואף להיות רציונלי בהחלטותיו והתנהגותו. שאלתי היא - מה מניע את האדם להתעלם מהרציונל ולפעול על פי הדחף? כפי שקורה בבגידות או בהכאה או כל דחף אחר.. אינני מדברת על חולי נפש או אנשים בעלי אובססיות, אך האדם הנורמלי הממוצע - מה גורם לו להתעלם מהרציונל ולפעול דווקא על-פי הדחף? תודה מראש

שלום לפילוסופית, התנהגות האדם מושפעת מהרבה מאוד גורמים; דחפים, יצרים, משאלות, זכרונות עבר, ציפיות, היגיון ועוד. כל הגורמים הללו נמצאים באיזשהי מערכת מורכבת של איזון, ובמצבים שונים (וגם באנשים שונים) חלקים מסוימים נעשים דומיננטיים יותר. לכן כדאי לבחון כל מצב לגופו... אגב, גם פרויד טען שאנחנו נולדים עם רמות שונות של דחפים, הנמצאים באינטראקציה עם חלקים אחרים של האישיות והסביבה (אגו, סופר-אגו), כך שדחפים ורציונל פועלים תמיד במשותף. אורנה .

שלום. אני התחלתי עכשיו טיפול ואני רציתי לדעת מנסיונך כפסיכולוגית ומנסיון של אחרים בפורום- האם נהוג לדבר עם המטפל על מין, על התנסויות שלי וכו'? אני שואלת את זה כי לא נשאלתי על זה מצד המטפלת ואני לא יודעת אם ואיך להעלות את הנושא הזה. אני מניחה שזה שהיא מבוגרת מקשה עליי, זה נראה לי כמו לדבר על זה עם אימא שלי ואת זה אני לא עושה. אשמח לתגובות.

שלום אורטל, יש כל מיני סגנונות של טיפול, ויותר מכך - יש כל מיני סגנונות אישיים של מטפלים ושל מטופלים. מה שברור הוא שטיפול אמור להיות המקום לבטא את רגשותיך האמיתיים, בכל התחומים, כולל מיניות. אני מציעה להעלות את החששות שלך בנוגע לשיתוף הפסיכולוגית בנושאים מיניים, בפני הפסיכולוגית עצמה. אני יודעת שזה לא פשוט, אבל פעמים רבות שיתוף המטפלת ברגשותייך כלפיה מקדם את הטיפול. בהצלחה, אורנה ,

רקע: אני אם חד הורית, המגדלת את ילדי מחמדי במבואות בית הורי. הבעייה: ילדי בן ה-6(בקרוב) מתנהג בצורה מאד מוזרה ותמוהה לאחרונה... יש לו דפוס התנהגות שחוזר על עצמו בריטואל קבוע... ובו..לאחר שאני נוגעת בו לצורך נשיקה, לטיפה או עוברת לידו ומתחככת בו בטעות.. הוא רץ לאמא(בדרך כלל, ואם אינה בשטח לאבי) או אבא שלי, על מנת לנטרל את הנגיעה שלי. כמו כן הוא לא מוכן בשום אופן שאני אכין לו אוכל ו/או אגע בו בזמנים רבים במהלך היום.. ופוצח בצעקות איומות ועסוק בבריחות, כאשר אני מנסה ללטפו, לדובבו או לשדלו שאכין לו אוכל במקום אימי.. רק לאמא שלי הוא נותן חופש פעולה מלא! ופעמים רבות שאני מנשקת אותו או מחבקת אותו הוא אץ לאמא שלי שתגע בו גם, במקביל! ובאם בטעות אני נוגעת באוכל שלועל מנת לעזור לו לאכול וכדומה..הוא רץ לאמא שלי ומבקש ממנה שתגע לו באוכל, בכל חתיכה וחתיכה שנגעתי בטעות... (על מנת לנטרל את הנגיעה שלי כאמור)ומאיים שאם לא יעתרו לגחמותיו החולניות, הוא אינו ממשיך לאכול! נהיר לי שאין זה התנהגות נורמטיבית.. אך לדאבוני אינני יכולה לעצור אותה(וניסיתי בדרכים שונות בשיטת המקל והגזר) ואינני יודעת מה התסמינים הללו מורים על בעיתו הנפשית האמיתית... האם יתכן כי הוא סובל מתסמונת טורדנות כפיתית?(ocd) האם יתכן והמקור להיווצרות המחלה שהתפתחה לו לאחרונה.. מקורה בהתעללות מינית מצד מבוגר (חשד מאד סביר ומבוסס שנבדק ברצינות תהומית - כרגע..)?! ואם כן: מדוע הוא מתעל את האגרסיות והתסכולים שלו מפני התקיפה המינית- כלפי? כלפי אמו מולידתו..השוחרת את טובתו? ולא כלפי התוקף? האם ישנו שם(דיאגנוזה קלינית)להפרעה הנוראה הסטטמתית הזאת? אם כן..מהו? על מנת לקרוא לילד בשמו(תרתי משמע) מהם דרכי הטיפול להפרעה המוזרה, בהתחשב בנסיבות!?? עלי לציין כמובן שהרעפת תשומת לב מיוחדת, הענקת מתנות וניסיונות חינניים לדובבו- עלו בתוהו.. וההתנהגות החולנית התמוהה, נותרה בעינה. חסרת אונים. אמא מודאגת

אמא מודאגת יקרה, את צודקת בכך שההתנהגות של בנך יוצאת דופן. אמנם, ילדים בגיל זה מראים התנהגויות טקסיות כחלק מההתפתחות הנורמלית, אבל במקרה זה נראה לי שדרושה התערבות של איש מקצוע. לא מספיק ברור האם בנך נמצא בטיפול בעקבות האפשרות לפגיעה מינית, ואני מאד ממליצה לפנות בהקדם לאיש מקצוע. בכל עיר או יישוב יש מערכות סיוע ממשלתיות (המרכז לטיפול בילד או השירות הפסיכולוגי) שניתן לפנות אליהם לקבלת עזרה. חשוב שתדעי שילדים במצוקה נוטים לבטא את מצוקתם כלפי הוריהם, ואכן זה אחד החלקים הקשים ביותר בלהיות הורה. נסי לזכור שהתנהגותו כלפייך נובעת ממצוקתו. אני לא נכנסת כרגע לטיפול ב- OCD, כי לא מספיק ברור האם הילד סובל מכך. חזקי ואמצי, אורנה

שלום מתוסכלת, רצית למצוא "הוכחה" לכך שבנך סובל מהתעללות מינית ולבסוף כביכול את מוצאת אותה. במקום ללכת לטפל בעצמך, את מעבירה את הבעייה שיש לך הלאה. המצב בוודאי מורכב ולא קל, אך נשמע שאת מעדיפה להפיל תיקים כבדים על ילדך במקום להתמודד עם מה שעבר עליך בחייך.

אשמח אם תפני אותי לרשות ציבורית ממסדית ומוסמכת לטיפול בילדי יחידי... תודה רבה. אמא מודאגת.

שלום אני סטודנטית לפסיכולוגיה, תואר ראשון, אני לקראת סיום התואר ואני מעוניינת להכין את אחת העבודות הסמינריוניות שלי בנושא ה"פרפיליות" בעיקר בנושא הפטישזם, סאדיזם ומזוכיזם, אשמח לקבל מקורות מידע (אתרי אינטרנט, ספרים,מאמרים, מחקרים וכדו') בנושא. בתודה מראש שגית.

הי שגית, מומלץ להיכנס ל- psychinfo (כפי שאת מן הסתם יודעת...) ולחפש את הנושאים המתאימים. בכל מקרה, ספר מורכב אבל מאוד מעניין בנושא (מבוסס על חשיבה דינמית) הוא הספר של ג'סיקה בנג'מין Bonds of Love שמנסה להסביר את תופעת הסאדו-מאזו מתוך דינמיקת ילדות. בהצלחה בתואר הראשון, אורנה

שלום לך תודה רבה על התגובה, אכן נכנסתי לאתר שהפנת אותי אליו אך לא מצאתי חומרים רלוונטים לנושא הנדון, הספר bonds of love אכן מעניין וחוקר את התופעה אך חסרים לי חומרים אקדמאיים לנושא הנחקר ואשמח לקבל הפניות נוספות. בתודה שגית לוי

שלום לכולם כפי שציינתי לפני מספר ימים אני אפסיק את פעילותי בפורום לפסיכולוגיה קלינית למהלך החודשים הקרובים עד לסיום סמסטר ב'. אני מברך את אורנה ראובן מגריל שתענה במקומי בפורום בתקופה הזו. להתראות ד"ר אורן קפלן

תוכל עוד לענות לי הלילה?

נתגעגע

ולהתראות אחרי סמסטר ב' (אני מקווה). בינתיים אני סקרנית לקרוא גם את התגובות של אורנה... אז תודה על תקופה ארוכה של תשובות מעניינות, ואפשרות לקיים לעיתים גם דיונים בפורום.

הכל אני יודעת...אני יודעת שאין סיבה שיהיו לי רגשי אשמה. אני יודעת שלא הבאתי את הדברים עלי. אני יודעת, שהייתי רק ילדה. אני יודעת שאני חכמה...אז למה אני מרגישה כל כך רע? למה הדכאון האין-סופי. הרי לא נאנסתי. רק פגעו בי כל כך הרבה פעמים מינית. אנשים שונים. אז אולי כן הבאתי את זה על עצמי? באיזו זכות אני מרגישה כל כך רע ולא נאנסתי. אולי הייתי צריכה...אז היה צידוק לרגשי ההאשמה. לדכאון התמידי.

בעלת רגשי אשמה יקרה, פגיעות מיניות בילדות (ולא רק בילדות) מובילות לתחושות דיכאון, כעס, קושי לתפקד ועוד. ההגדרה של עד כמה האירוע היה "חמור" ("אונס" או "לא אונס") היא לא ממש רלוונטית לאפקט של הפגיעה או לתחושות הפנימיות שלנו. אגב, פעמים רבות אנחנו מרגישים דברים שאנחנו יודעים שהם לא "רציונליים", ובעצם הרגש שלנו וההבנה האינטלקטואלית שלנו הן שתי מערכות נפרדות שלא תמיד פועלות בכפיפה אחת. עם זאת, בהודעה שלך ניתן להרגיש את המורכבות וההתלבטות שלך, ונראה לי שיש מקום להסתכל על הדברים באופן יותר מעמיק בטיפול פרטני או בטיפול קבוצתי במסגרת מתאימה (כמו מרכזי סיוע). שלך, אורנה

שלום אשתי מטופלת אצל פסיכולוגית התפתחותית בנוגע לילדה והיחסים הנירקמים בין השלושה.לאחרונה מגיעה מצידה בקשה להצטרפותי לפגישה. אני יכול שלא לחוש כי אני מגיע "למגרש חוץ" בו הקואיליציה המקומית תעשה כלל שביכולתה "לשכנע ליישר קו" עם מה שטוב ונראה מועיל בעיני אישתי בכל הנוגע לקשר עם ילדה בתוך המערכת הזוגית. א.האם תחושותיי מוצדקות ביחס "למחנאות הטיבעית" לאור העובדה כי זוהי המטפלת שלה. ב.מה עליי לעשות בנידון. תודה מראש עומר

שלום עומר, לפי מה שהבנתי, אישתך פנתה לייעוץ בנוגע לבתכם - כך שהפסיכולוגית איננה המטפלת של אשתך, אלא המטפלת של בתכם. התושבה שלי מבוססת על הנחה זו. חשוב שתדע שקשיים של ילדים מטופלים בצורה הטובה ביותר כאשר ההורים הם חלק פעיל ומעורב בתהליך, ולכן נוכחותך מאוד יכולה לעזור. התחושה של "מחנאות" מאוד מובנת לי, מעצם המצב שאשתך והפסיכולוגית נמצאות כבר בקשר מסוים. עם זאת, דווקא משום שמדובר בטובתה של בתך, אולי שווה בכל זאת לנסות ולהיפגש עימה (אגב, אתה יכול לבקש פגישה אישית עם המטפלת ללא נוכחות אשתך, אם זה יקל עליך). כמו כן, אתה יכול לדבר על התחושה ה"מחנאית" שלך עם הפסיכולוגית, ואולי היא תוכל לעזור גם בנושא הזה. בהצלחה, אורנה

למה יש אנשים שנראים ממש ממש טוב אבל הם בטוחים שהם מכוערים והמראה שלהם ממש מפריעה להם והם רוצים לשפר אותו כל הזמן. ולעומתם כאלה שאינם נראים טוב והמראה שלהם ממש לא מפריעה להם? אותו כנ"ל לגבי כל תכונה אחרת ממראה כמו חוכמה, אלגנטיות, יכולות חברתיות וכדומה... למה יש אנשים שיש להם הכל! - חכמים,חתיכים,מוכשרים אבל הערכה עצמית ממש נמוכה ולעומתם אנשים שאין להם כמעט כלום אבל הם מרוצים מעצמם ותופסים מעצמם כהכי טובים

היי ליאור, בשל בעיות טכניות של מתחילים...התשובה להודעה שלך נמצאת כהודעה נפרדת עם הכותרת "הערכה עצמית"... אורנה

לכל משתתפי הפורום שלום, אני שמחה להצטרף לצוות הפורומים של דוקטורס, ואשתדל להשיב לכל שאלותיכם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני כאן עוברת לרגע...לא מהקבועים. תחדשי.

אני לא ממש יודעת למה אני כותבת, אולי כדי לראות איך מישהו אוביקטיבי מבחוץ רואה אותי.. אני בת 24, סטודנטית לפסיכולוגיה- רוצה להיות פסיכולוגית קלינית.. זה החלום שלי.. אבל גם חלום זה ביחד עם הרבה חלומות אחרים שהיו לי, כבר מוטל בספק.. אבא שלי נפטר לפני שנתיים מהתקף לב פתאומי- זה הרס את חיי... ממישהי שמחה ומאושרת שהכל לפנייה, הפכתי להיפוכונדרית, לעצובה, למישהי שאני לא אוהבת.. אני עושה הכל רגיל- לומדת ועובדת ומתפקדת אבל זה קשה כי אני לא רואה אושר יותר בעבורי. לדוגמה- אני עם חבר שלי מספר שנים- מאוד רציתי להתחתן איתו אבל עכשיו כבר לא- כי אני לא רוצה לרשום על ההזמנה הורי הכלה- ואת שם אבא שלי עם ז"ל ליד השם!! אני לא רוצה!! ואין לי ברירה... אני לא יודעת מה לעשות ואיך להתמודד, אני כל כך מאוכזבת מעצמי- גם כן פסיכולוגית קלינית לעתיד.. אני רוצה לחיות ולהיות מאושרת שוב.. מה אני יכולה לעשות? נאלצתי להתבגר ברגע ועכשיו אני מרגישה ריקנות ועצב וזהו. לא יודעת לאיזו תגובה אני מצפה, אבל אודה לכל תגובה שהיא.

טליה שלום מותו של הורה הוא שבר שנותר בלב למעשה לתמיד. הוא מציב בפני האדם התמודדות ואבל על האדם הקרוב שאבד, אבל גם משפיע בצורה רחבה מאוד על תפיסת העולם ומשנה אותה. מות הורה מקרב אדם במהירות הבזק אל מותו שלו. אמנם זו ידיעה ברור מאליה, מרגע הלידה ועד רגע המוות, אולם זה נעשה לפתע מוחשי מאוד, גם אם לא תמיד יש תשומת לב מודעת לכך. את מתארת סימפטומים שמן הצד נשמעים דיכאוניים: דברים שונים בחיים שלך מאבדים את ערכם או את טעמם, את מפחיתה בערכך ("גם כן פסיכולוגית קלינית לעתיד") ועוד. עם זאת, בתהליך אבל מופיעים לא פעם סימפטומים דיכאוניים כחלק טבעי מתהליך האבל. אני חושב שאת צריכה לבחון עם עצמך בצורה רצינית האם את נמצאת בדיכאון והאם צריך לטפל בזה. אין ספק שבלי קשר לאבחנה את מתמודדת כרגע עם דברים קשים ולכן מתאים לפנות לטיפול, במידה ואינך נמצאת כיום במסגרת כזו. אני מצרף קישור למאמר עד דיכאון. אני ממליץ לקרוא אותו ולנסות לענות על שאלונים לאבחון עצמי שנמצאים בסופו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני רוצה להתחיל טיפול. מאחר ויש לי בעיות כלכליות אני רוצה ללכת לטיפול במסגרת קופת החולים. אבל אין לי שמץ של מושג איך לבחור פסיכולוג מתוך הרשימה. לפני כ6 שנים הלכתי לטיפול (גם הוא היה ממומן בחלקו) אצל פסיכולוגית שמאוד לא התאימה לי ולא הייתה מאוד מקצועית (הפגישות לא התחילו בזמן, שמעתי את המטופל שלפני, היא ענתה לטלפון מסוכן הנסיעות שלה באמצע פגישה, וכו'), והפסקתי מהר מאוד את הטיפול. איך ממזערים את הסיכוי למפגש עם פסיכולוג לא טוב או לא מתאים?? אני לא רוצה לחכות אחר כך עוד 6 שנים. תודה רבה. ענת

ענת שלום הטוב ביותר הוא לקבל המלצה ממישהו שהיה בטיפול כזה. אם אינך מכירה נסי לקבל המלצה מרופא המשפחה שלך או התקשרי לצוות בריאות הנפש במרכז מכבי באזורך, הסבירי את הבעיה שהיתה לך בעבר ובקשי מהם לעזור לך לאתר מטפל מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי, ענת, . אני אדם לא שמח, אבל המון דברים טובים בחיי קרו במקרה מחלט. (הסיפור ארוך...גלי סבלנות...) לפני כ-4 שנים, החלטתי ללכת שוב לטיפול. אך בגין דכאון ועצלות כללית, לא התכוונתי להשקיע מאמץ רב בכך. פתחתי את ספר מכבי (וידעתי שאני רוצה רק מטפל גבר) וחיפשתי מי נמצא ברחוב שלי או מקסימום שניים שלושה רחובות ליד. מצאתי שניים. אחד היה מאד עמוס וברחובי והאחר שני רחובות ליד ויותר פנוי. קבעתי תור לשניהם. הלכתי לרחוק יותר במיקום (אך הקרוב יותר בזמן). והתרשמתי די לטובה. אך אמרתי לעצמי, אבדוק גם את השני. התקשרתי אליו ואחרי דין ודברים קצר - הוא נשמע לי נורא. החלטתי להישאר עם הראשון. היום - הוא אחת הדמויות החשובות בחיי. הוא מקדם אותי. לא היתה בחירה נפלאה ממנו. בזכות המקריות ומכבי - התמזל מזלי. אז אולי לא ניתן לבנות על מזל של אשה אחת...אבל ודאי לא לדאוג. סמכי על עצמך. אם את רואה שמטפל אינו טוב עבורך, אחרי זמן שיפוט מתאים - דאגי לעצמך וחפשי אחר. בהצלחה!

תודה רבה