פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מרגישה כמו ניסוי, כאילו נולדתי לעולם הזה בתור ניסוי. אני חושבת שיש לי מחלה נפשית שעוד לא התפרצה, אני לא יכולה לתאר בדיוק מזה כי זה המון המון דברים שנחשבים לקצת "משוגעים" אני מרגישה כאילו המחלה שלי היא כאילו בניסוי עכשיו. אף אחד לא מאמין לי שככה אני מרגישה, פעם אמרתי את זה לאיזה פסיכולוג והוא אמר דברים לא קשורים, לא נכונים. אף אחד אחר לא יכול להבין את זה כי יחשבו שאני באמת הוזה והשגעון שלי בין היתר הוא גם להזות דברים. כל הזמן רצות לי בראש תמונות וכדי לצאת מהם אני מנערת את הראש ואני עושה כל מיני דברים מוזרים. לפעמים אני חושבת שיש מישהו איתי בחדר שמסתכל עלי כדי לדווח על הניסוי. לאמא שלי יש קצת בעיות נפשיות וזה משהו שיש לעוד מישהו מהמשפחה אבל אני לא חושבת שמישהו מהם מגיע למצב שלי. אני יותר קיצונית ואצלי זה פשוט דוגר. אני בטוחה שעוד כמה שנים המחלה שלי תתפרץ באיזה שהוא אופן ואז כולם יבינו אבל אז יהיה כבר מאוחר מידי. לפעמים יש לי דיכאון אבל אז כשאני יוצאת ממנו אני חושבת שאין לי כלום ואני סתם הזיתי את כל זה כשזה קרה. אל תכתבו לי שטויות כמו "בטיפול נפשי הכל יסתדר" כי זה לא. זה כל החיים שלי ככה. כבר בגיל מאוד צעיר ידעתי שבסוף יאשפזו אותי.

הי אדריאנה, אני יכולה רק להזדהות עם רגשותיך לגבי הדברים המוזרים שאת חשה, שאת לא ממש יודעת מה נכון ואמיתי ומה לא, ושאת לא יכולה לסמוך על אף אחד. אני חושבת שזה מאוד קשה להרגיש שגם על המטפל אי אפשר לסמוך, ובנוסף לחכות שמשהו רע יקרה, שזה יתפרץ. אולי תנסי לדבר עם המטפל שלך על טיפול תרופתי שאולי יוכל להקל עליך. את לא חייבת לספר לו את כל מחשותייך אם את חוששת, רק את הכיוון, והוא יוכל לכוון אותך לפסיכיאטר. (שאותו תוכלי לראות באופן פרטי מבלי לחשוש שכולם יגלו).

אדריאנה שלום, אין סיבה שתישארי לבד עם מצוקתך ופחדייך. אם אכן התחושה שלך, שיש לך מחלה נפשית שעוד לא התפרצה הינה נכונה, הרי ההרגשה של "לחכות שזה יקרה" הינה קשה מאוד.ניתן לדעתי להקל עלייך דרך טיפול תרופתי. לכן, הייתי ממליץ שתקבעי פגישה עם פסיכיאטר, תשתפי אותו במחשבותייך ותחושותייך ואני מקווה שהוא יוכל לסייע לך. בהצלחה, גדעון

שלום. בני בכיתה ו , סובל מבעית קשב וריכוז. הילד מאוד בודד, כבר תקופה ארוכה שאף אחד לא מזמין אותו למפגשים כתתיים. ניסינו להזמין אליו חבר או חברים ודבר לא השתנה. הוא כבר לא רוצה ללכת למסיבות בטענה שהוא לחא מוצא את עצמו שם. בל"ג בעומר הוא עזב את המדורה יחסית מוקדם בעוד שכל כיתתו נשארה במדורה. רוב הזמן הוא משחק עם אחיו הקטן (בכיתה ג) או רואה טלביזיה. מה עושים כדי לחזק אותו?

הי אביב, הדבר הראשון שעולה לי לראש זה שאולי כדאי לשלוח אותו לאיזה חוג בו יוכל, בין השאר, ליצור קשרים חדשים. אולי משהו כמו ג'ודו שיוכל לחזק אותו, מה שמשפיע גם על מצב הרוח ולא רק על הגוף.

לבייעת קשב וריכוז יש לטפל בזה דחוף ביותר כי אם לא הילד יגדל עם דימוי עצמי נמוך וידחה מהחברה ואז שום הון בעולם לא יחזיר אליכם ילד מאושר טוב ושמח. כל מה שעליכם לעשות זה לקחת אותו לנוירולוג מומחה לילדים (בתשלום פרטי ולדרוש החזר מהקופה)ואז יתכן ויתנו לו רטלין שזה עוזר מאוד לריכוז והקשבה . לנו הרופא אמר כי הבן הוא גבולי אל תתנו לו ואנחנו סובלים היום אחרי 15 שנים סבל מוות הבסן גדל עם כל הבעיות שהעליתי אותום לכן עדיף לתת רטלין ושלבן יהיה טוב ושקט ויוכל לקשור קשרים יפים בכיתה כי זה מאוד מאוד חשוב. מלבד זאת אני מציעה לכם לקחת טיפול משפחתי עם פסיכולוג/ית טובים מומלצים ולעבוד על הקטע איך לצאת למען הילד איך להתנהג עימו וכו'

אביב שלום, אני מסכים את התגובות שקיבלת. א. יש צורך ביעוץ וטיפול של מומחה לנושא הפרעות קשב וריכוז. הן התייעצות בגבי טיפול תרופתי והן טיפול בפן החברתי. כמו כן נשמע שגם אתם תזדקקו ליעוץ מעת לעת איך להתמודד עם הקשיים של בנכם. אני מסכים גם לגבי זה שאין טעם לדחות את היעוץ. ב. נסו לחפש את הצד החזק של בנכם ולטפח אותו. חוג בכיוון הזה מאוד יכול לעזור לשפר את הדימוי העצמי הושמחה של בנכם. היו יצירתיים: ג'ודו זו רק אופציה אחת. ספורט. חוגי יצירה. צילום. אמנות. .. בהצלחה, גדעון

במכון רמת אביב מתארגנת קבוצה טיפולית למבוגרים בטווח הגילאים של 20 עד 35, בעלי לקות למידה. הקבוצה תונחה על ידי פסיכולוג ומומחית לאבחון וטיפול בלקויי למידה. הקבוצה תעסוק בתכנים רגשיים הקשורים בחייהם האישיים של המשתתפים. לפרטים: שלמה 054-6351251 תמר 054-4614607

"קבוצה טיפולית".. בתור מי שהייתה רוב חייה בקבוצות טיפוליות, שזכו ליותר מידי כינויי גנאי בחברה ההגדרה הזו עושה לי רע. אבל סחתיין על היוזמה.

אבישג שלום ! ראשית, לא ברור מדברייך אם את סובלת מלקות למידה או מתייחסת לנושא בכלליות. אם את כן אני רוצה מזמין אותך להזדמנות לחוויה מתקנת אצלנו, ואם לא אז כנ"ל, רק לא בקבוצה הזו. שנית אני מבקש לנצל את תגובתך ולהדגיש שכאן אנו מבקשים ליצור קבוצה הומוגנית של אנשים שאפשר שיש בבעיותיהם מן המשותף, מעצם ההתמודדות עם קשיים דומים, מעצם כך שלא תמיד ידעו למקם את הבעייה שלהם ואולי לא הבינו, וכדומה, ומצד שני לפגוש גם את השוני והבדלי הגישות דווקא על רקע הבעיה הדומה. אני שב ומזמין מי שמתאים ומעוניין לפנות לפגישת היכרות הדדית שלמה (מספרי הטלפון בפנייה המקורית).

שלום אינני מצליח להכנס לפורום פסיכיאטריה אולי משהו יודע מה קרה שם? האם גם אתם לא מצליחים? הבעיה היא רק אצלי? תודה

הבעיה לא רק אצלך, זה בסדר, זה כנראה יסודר בקרוב

אולי ד"ר הידש משדרג את הפורום למצבו הרגיל... תודה

אם אני מרגישה לא אמיתית שאני מרגישה שיש בי חור שאני מרגישה שאיני מסוגלת לסמוך על אף אחד שאיני מסוגלת לחיות איפה שהדעות של אחרים שאני מרגישה נורא פגיעה ונורא מפחדת להיפגע כי כבר נפגעתי המון רק מנוכחות האנשים בחיי נפגעתי כי הרגשות שלי היו קיצוניים מדיי ולא במקום ועדיין אני מרגישה שזאת לא אני ויש לי צורך לכסות על עקבות ואני לא יודעת מה לעשות ואני מפחדת שהפסיכולוגית שלי תשחק בי כמו בובה עם חוטים. היא יודעת על האוסידי אבל נראה לי שיש יותר ואין טעם להמשיך את הטיפול אם הוא לא מתאים.. ואני אהיה עסוקה מדי בתהיות ופחדים ואני רובוט. עזרה בבקשה...

תוהה, את מתארת דברים כואבים. המטפלת שלך יודעת שכך את מרגישה לגבי עצמך ולגבי הטיפול? אני חושבת שכדאי תדברי איתה על הדברים האלה ותשתפי אותה במה שקורה אצלך; בספקות לגבי האבחנה (האם רק OCD או שיש עוד משהו), בספקות לגבי יעילותו של הטיפול, בפגיעות שלך... לעזוב את הטיפול את תמיד יכולה, אבל אני חושבת שכדאי לך לברר קודם האם המחשבה על הפסקת הטיפול נובעת באמת מתחושה שהוא לא מתאים, או כחלק מהתליך ההתנגדות לטיפול. ס.מ.

ערב טוב בניסוח נוגע ללב את מתארת רגישות, חוסר חיבור וחוסר אימון בעצמך ובסביבה. אני מרגישה את הכאב ואת הקושי שלך... שולחת לך חיבוק חם ואוהב נינה

שלום, אני מסכימה עם התגובות שקבלת בפורום, בנוגע ליכולתך להביע ברגישות ובבהירות את תחושת ה"חור" הכואב, שאינו מתמלא... אני מצטרפת להצעה לדבר על-כך בטיפול, ונסות לבנות תקווה... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני נתתי לפסיכולוגית שלי בכתב מה אני מרגישה והיא לא ראתה צורך לדבר על כך בטיפול היא טענה שככל שנתקוף את האוסידי הדברים יותר יתבהרו... אני כועסת עליה על זה שלא היתה מספיק חד משמעית ואני יודעת שאין לי מה לכעוס ולהיות פגועה, הטיפול רק בתחילתו ולכן אני כרגע מפקפקת ביעילותו בעתיד נראה שאמצא דרכים אחרות לפקפק ביעילות הטיפול): זה לא פסיכותרפיה זה טיפול קוגנטיבי היתנהגותי אני די מפחדת להמשיך.. ועוד פעם תודה על התגובות אני מעריכה אותן.

שלום! יש לי בת בכורה בת 8 וכרגע אני נושאת בבטני תינוקת. הילדה הגדולה ממש לא מעוניינת באח נוסף והבהירה שאחות היא בהחלט לא מוכנה לקבל,ושתהיה מוכנה להתפשר במידה ונביא לה אח.כיצד לבשר לה את הבשורה על התינוקת שבדרך?

שלום אלדה, מין האחות הוא רק אחד הדברים שבתך הבכורה תצטרך להסתגל אליהם, וזו הזדמנות טובה להתחיל להתאמן... אני מציעה לספר לה על התינוקת, להסביר כיצד נקבע מינו של תינוק ושלא באמת יכולתם "לבחור", ולהציע לה להביע את תחושותיה בקשר לכך. בהדרגה כדאי להתחיל לתאר ולדמיין ביחד כיצד ייראו החיים עם תינוקת בבית, על-מנת לאפשר הסתגלות ראשונית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, אני חייבת לחלוק נושא שכואב לי מאוד ומטריד אותי: בן זוגי זה כשנה איבד את אביו בהיותו בן 16 כיום הוא בן 30 אבל המשפחה עדיין לא מוכנה לעכל את האובדן. הוא חונך על ערכים ואהבה וקשור מאוד למשפחתו. אימו לא חוותה מעולם גבר מאז, טוענת שהשאיר אותה מלאה. הבעיה היא שבן זוגי, כאשר מדבר על האובדן מתחיל לשאול שאלות: למה זה קרה? למה המשפחה שלי היתה צריכה לחטוף את המכה הזו? הוא חרד מאוד לאמו כי היא ההורה היחיד שלו. היתה חסרה לו הכוונה במהלך השנים, מי שייעץ לו איך להתקדם בחיים ועוד. שתבינו, הוא האדם הכי עצמאי ולא פרזיט שהכרתי בחיי, אך לטענתו יש לו חלל שתמיד יהיה. הימים הללו, הבכי הכואב הזה והשאלות מותירות אותי, בתור בת זוגתו שכל כך אוהבת חסרת אונים, כל כך אוהבת ומנסה להיות חזקה, אך מתפוצצת מבפנים ולצערי גם מולו לעיתים. לפני שהכיר אותי, כלל לא דיבר על האובדן עם אף אחד ואני, לטענתו, נותנת לו את ההכוונה בחיים, כפי שהוא במקביל משלים לי צרכים אחרים. אצלם במשפחה , שיש בעיה "לא מדברים". אני באה ממקום אחר לגמרי: למדתי פסיכולוגיה (למרות שידע לא מספיק כשהרגש משתלט) ואני מדברת עם חברי נפש על כל דבר. גם אני חוויתי קשיים בחיים, בציפיות גבוהות מידי ועוד וזה מה שעזר לי להתמודד. הגעתי למצב שבשבועיים האחרונים אני בוכה יום יום, הוא מבקש לא לדבר על זה כי ז מכאיב לו ואני רוצה לעזור לו. איך אני עושה את זה? אגב, לטענתו הכלים שלו יבואו מבפנים והוא מסרב לדבר עם משהוא מקצועי.

שלום רוית, את מתארת תחושת קרבה עמוקה בינך לבין חברך, המתבטאת בתחושות רבות עוצמה שלך כאשר הוא עצוב. עם זאת, לעיתים אנו זקוקים לנפרדות מסויימת על-מנת שנוכל לעזור לאחר. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הדינמיקה בין הזדהות ונפרדות שיש בין הורה וילדו: כאשר ילד נחבל ובוכה, מובן שההורה מזדהה עם כאבו, אבל הוא גם צריך להישאר מספיק "נפרד" על מנת לטפל במצב כמו שנדרש מהורה, כלומר להיות פנוי להרגיע ולשים פלסטר... חבל שחברך אינו מעוניין להיעזר בשיחות עם איש מקצוע, אך באפשרותך להתייעץ בעצמך לגבי דרכים מתאימות להגיב אל הכאב שלו, ולחוש את עצמך אוהבת ומזדהה אך גם נפרדת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם, אני נמצאת בטיפול מזה כמה שנים ומנסה לבחון את השינויים שעברתי, אבל קשה לי מאד להבחין בהם. האם הם משמעותיים? האם שינויים מאד קטנים הם בעצם גדולים? האם ישנם שינויים פנימיים? שינויים חיצוניים? כמה עמוקים השינויים? רציתי להיעזר בכם. בניסיונכם ובהרגשתכם. אולי הם יוכלו לעזור לי להתבונן גם על עצמי. המוני השאלות שלהלן מופנות לאנשים בפורום שנמצאים בטיפול בשיחות, ובוודאי שגם ובעיקר לעצמי, רק שלי יש בעיה לענות עליהן עכשיו. אני מניחה שעצם הצגת השאלות מראה על איזו הבחנה דקיקה ומוסווית בשינויים, אולי הבחנה שקשה לי להביט בה בצורה ישירה:-). לא אולי. בטוח. ברור שאציג את הנושא הזה בטיפול שלי בעצמו, אבל בינתיים רציתי להעלות כאן את מחשבותיי, להתבונן בהן מבחוץ, והייתי רוצה לשמוע גם אתכם, אם אתם מוכנים:) אולי השאלות שלי יוכלו לעזור במידה מסוימת גם להתבוננות עצמית שלכם:) האם אתם(/אני...) נמצאים או הייתם בטיפול בשיחות במשך זמן, חודשים, שנים? האם אתם מבחינים בשינויים פנימיים או חיצוניים? אלו שינויים? (זה הכי מעניין אותי...). באיזה מצב הגעתם לטיפול, באיזה מצב אתם עכשיו? האם אתם מבחינים בשינוי בהתנהגות שלכם, בתפיסה, בתפקוד? האם בעיות נפתרו? חלק? הרבה? כלום? האם קיבלתם בטיפול כלים שטובים גם לעכשיו וגם לעוד הרבה שנים? האם אתם יודעים כבר להשתמש בהם? פחות או יותר? האם לפעמים ורק קצת? האם בכלל לא? האם השינויים מספקים אתכם? האם אתם חושבים שנעזרתם די בטיפול או שיש מקום לעוד המשכים (תמיד יש מקום, אבל השאלה היא עד כמה, כמובן) ה א ם   א ת ם    מ ר ג י ש י ם    י ו ת ר    ט ו ב ? האם חלו שינויים לרעה? האם אתם כועסים ומאוכזבים כי אתם לא רואים כל שינוי, או שינוי משמעותי ולכן גם שוקלים לעזוב את הטיפול? אולי ברגע הכי קריטי שלו? אולי אתם מבינים שבמקרה כזה נתקעתם כי הגעתם ללב הבעיה? האם טיפול תרופתי היה או ישנו במקביל וגם עזר? האם בכלל החלטתם לעזוב כל טיפול מכל סוג כי הוא רק הוביל אתכם למטה? ... בהסתכלות כללית - הטיפול מאד טוב לי. הטיפול חיוני לי. אני לא שוקלת לעזוב. עדיין איני מודה שאני מבחינה בשינויים משמעותיים וכרגע ישנה הרעה גדולה במצבי (כי מתקרבים לגעת היכן שהכי כואב). שינויים חיצוניים חלילה להם להראות. זו האמא (!) של כל החרדות (!!!). אבל השינוי האמיתי הוא מה שקורה שם פנימה, ואותו חשוב לי לבחון. אם השינוי הפנימי יהיה מספיק רציני, אני מקווה שתפחתנה החרדות הנוראיות וגם שינויים חיצוניים יבואו לידי ביטוי. הו, יש עוד המון מקום לשינויים משמעותיים וגדולים. קיבלתי כלים רבים ומצוינים. אני די מאבדת אותם עדיין במצבי אמת. לפעמים כן, לפעמים פחות. אני זקוקה לכלים רבים נוספים. כרגע איני מוכנה ואיני בריאה. כלל לא. אני כועסת פעמים רבות על התקיעות, על ההכאבה הבלתי אפשרית כמעט, אבל גם יודעת מהיכן היא באה, ויודעת שהתהליך ארוך. בוודאי שמדברים על זה. יש לי סבלנות, אפילו יותר מידי, למרות שהזמן אינו מיטיב עמי:(. המממ... זה מה יש. הוי כמה שהתעייפתי מכל השאלות האלה. פפפפפפפפ. למרות שהאמת היא שסתם הייתי צריכה לשחרר את הדברים האלה בשביל עצמי. וואו! היה לי קשה להוציא את הדברים האלה החוצה למן מקום כזה. הצילו! עכשיו זה בחוץ וכבר לא בשליטה שלי. חי חי. איזה אומץ, איזה פחד... אז תודה שיש פורום לכתוב בו את הדברים שיישארו מתועדים ומגובים חחחחחח ותודה למטפל שלי גם:). איך שבנאדם מנסה לטפל בעצמו... איך שבנאדם משוויץ בטיפול שלו ... נותר לגלות מה יקרה, או לא:) אשמח מאד לשיתוף מצדכם, תודה לכולם:-)

שלום, אני חושבת ששאלת שאלות מעניינות ורגישות, ומקווה שתקבלי התייחסויות בפורום. אני מבינה שאת מעוניינת בהתבוננויות של מטופלים, לכן לא אכתוב יותר מזה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

סליחה על השאלה ההזויה, אבל האם הד"ר יכול להמליץ על קבוצת תמיכה למכורים למחשב ולאנטרנט? ואולי גם כמה טיפים מועילים למכורים? אל תכתבו דברים כמו "תפני לטיפול פסיכולוגי" משום שאני גם ככה בטיפול, פשוט עוד לא הגענו לזה ואני בינתיים מבזבזת ימי במחשב. אני מכורה מזעזעת. אני מודה. אני יושבת שעות על המחשב, יש אתרים מסוימים - בעיקר פורומים שאני מכורה אליהם עד עמקי נשמתי, את מרפרשת באתר כל שניה, אני לא נפגשת עם אנשים, אני מאחרת בגלל הטחינה מול המחשב, אני לא הולכת ללימודים. עזרו לי!!!.

אני לא ישנה בלילות ועקב כך הופכת את הלילה ליום והיום ללילה משום שרק בלילה הפעילות ענפה בפורומים ובתוכנות המסרים. ובכך מבזבזת את חיי במחשב. עזרו לי!!!. סליחה. זה כל כך מביש.

עוד לא ישנתי הלילה בכלל. אז אל תתפלאו על השעה.

אין לך מושג כמה את מובנת ובטוח שישנם עוד רבים עם בעייה דומה, אבל... פורום ברשת... ??? רק ישאיר אותך מול המחשב... אז מה פתרנו... אילו היתה קבוצת תמיכה כזו שמורכבת מקשרים ריאלים עם אנשים הייתי רואה בכך תועלת מרובה יותר. ולנושא הטיפול: למה לא לדבר על זה עכשיו? למה לדחות? זה נושא מספיק חשוב כדי לדחות אחרים. אהה, נכון, כשמכורים עושים הכל כדי לא לטפל בבעייה... די נראה לי שגם הטיפול נפגע מכך. אולי את מאחרת לפגישות? אולי את כותבת בכל הפורומים את מה שאת לא יכולה להביא לפגישות? אולי את נורא מתביישת להביא לטיפול את נושא הכתיבה ברשת, אולי מרגישה נורא אשמה, כי את לא יכולה להביא את זה לטיפול? קודם כל, טוב שכתבת את זה כאן. זה שלב ראשון. טיפים? לדעתי, את מספיק חכמה כדי לתת לעצמך תשובות. התשובות המקובלות והמוכרות. אין לי מושג מה באמת יוציא אותך החוצה, תמיד תוכלי לוותר גם על דברים חיוניים, ולהרגיש גם אשמה אחר-כך, אז אין לי רעיונות, וגם דבילי יהיה אם מישהו אחר ייתן לך הוראות מה לעשות:-/ זה צריך לבוא ממך. התשובה אצלך. אם את כבר מדברת על זה, סימן שיש איזה רצון התחלתי לפתור את הבעיה, ואולי לך בעצמך יש כיוון. למרות שאת לא רוצה לשמוע, ואולי מצד שני כן מבקשת לשמוע - לא לדחות וכן להביא את זה לטיפול. אם לא לשם, אז לאן...

פורום אדם ואינטרנט: http://demo.ort.org.il/ortforums/scripts/forum.asp?pc=920455712 פורום התמכרויות: http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-2236-14830,00.html פורום התמכרויות של תפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?forum=78

שלום, אני מצטרפת להמלצות של הכותבים הנוספים, להביא את הדברים עכשיו לטיפול הפרטני, ולהיעזר בקישורים שקיבלת על-מנת לאתר קבוצת תמיכה מתאימה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום. האם יתכן מצב כזה לאישה לאחר לידה רביעית (מאוד קשה 27 שע'). הלידה ב-12.2004 תינוקת בת שנה + האמא עזבה את הבית באפריל עם הילדה וזנחה אותי עם 3 ילדים.עברה 3 דירות עם זוג תמהונים +גבר נרקומן.מאוד מבולבלת מתקשרת רוצה לחזור אחרי זה מדברת על גירושין,נראת כמו מסוממת.פחד שאני רודף אחריה,חזרה הביתה עם תיקים ושוב נעלמה,בפעם האחרונה שהיתה אצלנו בבית לפני שבוע הבחנתי שהיא קצת אפטית לילדה שמה לה אוכל בצלחת ונתנה לה להתמודד לבד. יתכן גם שהאנשים שהיא איתם מוסיפים אש למדורה .סמים!!

אני אמנם לא רופא, אך לא צריך להיות רופא כדי להבין שאשתך במצב פסיכוטי קשה. עלייך לעשות הכל כדי להביא אותה לפסיכיאטר, כולל פניה לפסיכיאטר המחוזי. האם משפחתה מודעת למצבה? בקש את עזרתם בטיפול במצב זה. יש לטפל דחוף כדי למנוע הדרדרות נוספת.

שלום יוסי, בהחלט ייתכנו מצבים נפשיים חריגים לאחר מספר לידות, אם כי למיטב ידיעתי האבחון מתבצע במהלך השנה לאחר הלידה. אנא פנה לסיוע פרטני, ולא באינטרנט! נראה סביר ביותר לערב בהתרחשות שתיארת עובד/ת סוציאלי, שיחוו את דעתם בנוגע לנזקים העלולים להיגרם לארבעת ילדיכם. אני מקווה שתוכל לעדכן אותנו בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

עברתי התעללות נפשית ולכן אין לי ביטחון עצמי ואני פוחדת מקהל כלומר יש לי בעיה לרצות לני קהל בנוסף אני לקוית למידה מה לעשות ? האם טיפול בשיטת אלבאום מומלצת - טיפול המתמקד בארבעת האינטלגנציות -

http://www.ima-adama.co.il/info/healers/healers_elbaum.htm

שלום יערית, אינני מכירה את שיטת אלבאום באופן מעמיק, ולכן אמנע מלהעריך את התאמתה ויעילותה. מנקודת מבטי כפסיכולוגית, הייתי ממליצה לך להתייעץ עם פסיכולוגים בעלי מומחיות בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (היעיל לטיפול במצבי חרדה), ועם מומחים בלקויות למידה אצל מבוגרים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 25, אני יוצאת עם מישהו כבר 8 שנים!! (כן, זו האמת..).אני אוהבת אותו והוא אותי ויש לנו קשר מדהים.אבל אנחנו לא מתחתנים... מדברים על זה, הוא אומר שהוא רוצה אבל לא מציע לי.. זה נשאר בגדר דיבורים.. חברות שלי כבר החלו להתחתן ואני מוצאת את עצמי מקנאת בכל אחת שמספרת לי שהיא מתחתנת.אני מרגישה שזה לא הוגן ושלי מגיע יותר... אני יודעת שאולי זה נשמע קטנוני , אבל ככה אני מרגישה.. היו לנו בעיות בשנתיים האחרונות, קרתה לי טרגדיה במשפחה והדבר השפיע עלי מאוד, הפך אותי למדוכאת וחרדה ואפילו קצת היפוכונדרית.. זה השפיע על הקשר כי אני הייתי די מרוכזת בעצמי ובכאב שלי ובאובדן..הוא אפילו אומר שהוא רצה להציע לי אבל בגלל איך שהייתי, הוא הרגיש שזה לא מתאים.. אחרי הטרגדיה (אבא שלי נפטר בפתאומיות), כמה חודשים אחרי עברנו לגור ביחד כי הייתי חייבת לברוח מהבית.. היה לי מאוד קשה להיות שם- וכשנה אחרי שגרנו ביחד, החלו כל הבעיות והחרדות שלי- אז הוא אומר שהוא לא רצה שנתחתן כי הוא פחד שזו לא תהיה עוד בריחה למשהו... אני רוצה להתחתן ואני מקנאה וכועסת שהחיים שלי נהרסו בגלל האובדן, ולא מספיק קשה לי, אז הוא גם לא מתחתן איתי בגלל זה... אני צריכה עיצה ועזרה- האם הוא צודק? ואולי אני? נמאס לי לקנא בכולם ולשמוח בשביל אחרים- רוצה לשמוח בשבילי ולהיות מאושרת, זה לא מגיע לי? אשמח לכל עזרה. תודה.

נראה לי הגיוני לגמרי לרצות לבסס את הקשר אחרי כל כך הרבה שנים, ולרצות יציבות עם הבנאדם אותו את אוהבת. ולכן גם הקנאה בחברותיך שכבר השיגו את מה שאת רוצה בו טבעית לגמרי. הפתרון היעיל ביותר הוא להזמין אותו לשיחה רצינית בעניין, לתקשר איתו את הכל, להסביר לו בדיוק איך את מרגישה, מה את רוצה וכו' - ולראות מה יש לו לומר בעניין. בתקווה שההודעה הבאה שלך תהיה בנושא חתונות... קוקי

שלום שירז, אני מסכימה עם קוקי שברמה הפרקטית כדאי לשוחח עם בן-זוגך על תחושותייך סביב מיסוד היחסים. לצד זאת, נראה לי נכון לברר לעומק נושאים הקשורים להתמודדות הרגשית שלך עם הטרגדיה שעברת, והשפעתה על היחסים הזוגיים. את הבירור הזה אני מציעה לעשות במסגרת טיפול פסיכולוגי, בו תוכלי לנסות להבין מה קרה לך בעקבות האובדן. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום למנהלי הפורום אני גרוש, ואשתי לקחה את ילדינו, הנמצא במשמורת משותפת, לטיפול אצל פסיכואנליטיקאי. ברצוני לדעת א) מהו ההבדל בין פסיכואנליטיקאי לפסיכולוג קליני. ב) האם לכל פסיכואנליטיקאי אישור לשמש כפסיכולוג קליני ג) לאור העובדה כי הפרופסור המטפל המליץ על טיפול תרופתי, האם יכול פסיכואנליטיקאי להמליץ על טיפול כזה?

פסיכואנליטיקאי הוא בעצם פסיכיאטר , כלומר רופא מומחה בפסיכיאטריה ופסיכואנליזה. רופא כזה מוסמך כמובן לרשום תרופות. פסיכולוג קליני איננו רופא ואינו רשאי לרשום תרופות. הוא התמחה בפסיכולוגיה ומוסמך לטפל באנשים בשיטות פסיכולוגיות שונות, אך ללא תרופות. מכאן לשאלתך, פסיכואנליטיקאי אכן יכול להמליץ על טיפול תרופתי.

מדובר בפרופסור ספציפי שעל הטפסים שלו, ובכל מקום בו הוא מגדיר עצמו מופיעה המילה "פסיכואנליטיקאי" ולא "פסיכולוג קליני" וגם לא "פסיכיאטר" גרושתי, לקחה אליו לטיפול את ילדינו. הוראותיו והתנהגותו היו תמוהות בעיני, ולכן התעורר בי החשד שהוא אינו פסיכולוג קליני מוסמך. חיפתי ברשימות איגוד הפסיכולוגים והוא אינו מופיע שם. יכול להיות שאדם יגדיר עצמו "פסיכואנליטיקאי" ולא יהיה בעל רשיון עיסוק בפסיכלוגיה קלינית?

עכשיו זה די ברור. אתחיל מההתחלה: לפני עשר שנים התגרשתי. מעודף רצון טוב לא עשינו הסכם להסדרי-ראיה. לאחר שנה הורעו היחסים וגרושתי צימצמה את הפגישות שלי עם הילד לפעם בשלושה שבועות למשך שעה. משזעמתי על העניין, ענתה כי מדובר בהוראה של פסיכולוג. הדבר היה תמוה בעיני וביקשתי לדבר עם האיש, אך הדוקטור (פרופסור לייתר דיוק) סירב בטענה כי אין הוא מעוניין לטפל במקרה אלא רק לתת ייעוץ לאשה. לאחר שנה וחצי שלח בקשות חוזרות ונשנות הסכים הפרופסור לראות אותי לא לפני ששלח אותי להיבדק בדיקת שפיות אצל פסיכולוג אחר. לאחר שהלה חיווה דעה חיובית מאד, נפגש איתי הפרופסור, אחרי שיחה אחת המליץ להתחיל בתהליך שבסופו תהיה רגולציה של היחסים - המצלה שלא קוימה מעולם. כיום, אחרי הרבה שנים של נסיון, התייאשתי והגשתי תביעה לבית-המשפט. בכתב ההגנה הביאה גרושתי חוות דעת מקצועית של אותו פרופסור הטוען כי ביקורי אצל הילד גורמים לו סכיזופרניה, (כך במקור) חרדות ומתחים והוא ממליץ על טיפול תרופתי. חוות הדעת שנוסחה באופן חובבני ומוזר עוררה את חשדי. העובדה שעל ניר המכתבים שלו לא הופיעה המילה "פסיכולוג קליני " לא תרמה לעניין. אחרי בירור שעשיתי, שכלל שאילתא באיגוד הפסיכולוגים, ושאלת הפרופסור עצמו (דרך מתווך) הסתבר כי אכן צדקתי. האיש פרופסור לעבודה סוציאלית והנחיית קבוצות. אינו פסיכולוג קליני או בעל רשיון עיסוק בפסיכולוגיה קלינית, ואינו פסיכיאטר. שאלתי היא: א) האם כ"פסיכואנליטיקאי" רשאי האיש לטפל על בסיס קבוע בילדי? האם עלי להסכים לכך? ב) האם מותר למומחה להנחיית קבוצות להמליץ על טיפול תרופתי לילד בגלל הכשרתו כ"פסיכואנליטיקאי"? ג) האם אין בהתנהגות זו משום פגיעה כלשהיא באתיקה המקצועית? האם הקוד האתי מחייב פסיכואנליטיקאים?

שלום גרשון, פסיכואנליטיקאי הנו מומחה בפסיכואנליזה (שיטת הטיפול שפיתח פרויד). מדובר בדר"כ בפסיכולוגים קליניים או פסיכיאטרים שעברו הכשרה מקיפה וממושכת בשיטת טיפול זו. לאור זאת, הם מורשים לרשום טיפול תרופתי רק אם הכשרתם הנוספת היא בתחום הפסיכיאטריה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

פסיכואנליטקאי יכול להיות פסיכיאטר או פסיכולוג או עובד סוציאלי אשר למדו פסיכואנליזה והתמחו בתחום. פסיכולוגים ועובדים סוציאלים אינם רופאים ולכן אינם רשאים לתת תרופות. פסיכיאטרים הם רופאים שהתמחו בפסיכיאטריה ורשאים לתת תרופות.

אם הפרופסור הוא עובד סוציאלי בהכשרתו איננו רשאי לרשום תרופות. להמליץ ולהציע כן , אבל מי שמחליט על כך ונותן מרשם זה פסיכיאטר בלבד.

שלום לכולם אני מקווה שאני נמצא בפורום הנכון. שאלתי -מה הפיתרון להיתמכרות יום יומית בצפיה באתרי סקס ואוננות .נמעס לי שזה פוגע לי בלו"ז היומי.השמח לכל תשובה על קבוצות תמיכה ,שיטות טיפול וכו

שלום ניראל, ראשית כדאי לבדוק האם קיים פורום ספציפי לנושאי התמכרות. באופן כללי, התמכרות היא בעיה פסיכולוגית שיש לאבחן בפגישה עם איש מקצוע, וניתן לטפל בה בדרכים שונות. אני ממליצה לפנות לייעוץ אישי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

בתי בת 23 ומטופלת שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית, היא הגיעה איליה עקב דכאון בעקבות משבר רומנטי, ואז היא גם עלתה על סימפטום של הפרעת אכילה שיש לה. רק בזמן האחרון, אחרי שנתיים מתחילים לראות אצלה שינוי. היא יותר שלמה עם עצמה, פחות מתפרקת במשבר, יותר מקבלת את העולם וצרותיו בהומור, ולא בבכי, יותר מדברת על עצמה ומספרת. היא אמרה לי שיש לה נטיה לדכאון, וגם הפרעת האכילה לא בכוןן של להיעלם, ולכן היתה רוצה שלתמיד תהיה לה התמיכה של הפסיכולוגית שלה, כי השעה השבועית הזו נותנת לה כח להמשיך ופרופורציה. האם זה נורמלי? האם טיפול לא צריך להסתים? האם זה אומר שהיא פיתחה תלות במטפלת? או שיש אנשים שבאמת זקוקים תמיד לטיפול?

שלום סימה, יש קשרים טיפוליים הנמשכים מספר שנים, במיוחד בגישה פסיכואנליטית. אני מאמינה שלאורך הטיפול בתך תרגיש תחושות שונות, ויתכן שבעוד זמן תעדיף להיפגש עם הפסיכולוגית בתדירות נמוכה יותר, ובשלב מסויים תחוש רצון משלה לסיים את הטיפול. כרגע נראה שהיא נעזרת ונתמכת בטיפול בצורה טובה, ולכן נכון להמשיך בו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב . זה זמן רב שלאחותי (22) יש מחשבות לא רציונליות כגון פחדים לא מוגדרים או פחדים ומחשבות כפייתיות שהשתרשו עם השנים - דבר שהובא לידיעתי רק בתקופה האחרונה. בשבוע האחרון המצב החמיר עד לכדי מצב שהיא פוחדת לאכול ולשתות מחשש שמא תבלע את לשונה - האם ייתכן שמדןבר בהפרעה טורדנית כפייתית . לאחותי יש בעיה להתבטא ולהסביר את מקור החשש בהרבה ממחשבותיה ולגורמים להתנהגותה. שאלתי היא : האם במצב כזה מומלץ לפנות לטיפול פסיכיאטרי עם תרופות - מכיוון שהיא איננה מצליחה להסביר את מקור הבעיה או שמא ניתן לטפל בה בעזרת טיפול פסיכולוגי קוגנטיבי . כמו כן ברצוני לדעת האם פסיכולוג יכול לרשום תרופות לבעיה זו או שמא הדבר הוא בידי הפסיכיאטר בלבד. כמו כן אשמח לקבל רשימה של פסיכולוגים / פסיכיאטרים טובים מטעם כללית מושלם המתמחים בבעיות מעין אלו באזור ירושלים . תודה

שלום אח דואג, מכייון שרק פסיכיאטר יכול לתת תרופות ולא פסיכולוג - רצוי לפנות קודם כל לפסיכולוג והוא יפנה אותה במידת הצורך לפסיכיאטר לקבלת תרופות. לא כתבת מספיק על מה עובר עליה בכדי לדעת אם זו הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, מה שכן - ברור שטיפול יעזור לה מאוד. כתבת שקשה לה להסביר אך בעזרתו של איש מקצוע הכל יסתדר ולכן כדאי לה לפנות בהקדם. בהצלחה

שלום דן, בהחלט כדאי לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. תרופות יינתנו (במידת הצורך) על-ידי פסיכיאטר. אין זה נכון להרחיב בנושא האבחנה והטיפול מבלי לפגוש את אחותך, וכדאי להקדים ולהיפגש עם איש מקצוע. פנו לקופת חולים ובקשו שמות של מטפלים באיזור מגוריכם, וגם אם לא קיבלתם המלצה אישית כדאי להקדים וללכת. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני אם לילדה מחוננת בת שמונה. הילדה מעדיפה להתידד עם ילדים מאוד לא חיובים בכל קבוצה בה הילדה נמצאת (בית הספר,חוגים , קיטנות) היא בדרך כלל יוצרת קשרים עם ילדים בעיתיים , אלימים וכו' למרות שבקרבתה יש ילדים מאוד חיוביים היא מאתרת בדרך כלל את הבעיתיים ונמשכת אליהם . אני מדברת איתה ומסבירה לה ללא סוף וגם מחנכת הכיתה בה היא נמצאת מסבירה לה אבל ללא הועיל . שאלתי היא קודם כל מדוע לדעתכם זה קורה ? וכמובן השאלה העיקרית כיצד עלי להתנהג? במשפחתנו שלושה ילדים הילדה היא אמצעית בין שני בנים תודה על תגובתכם רות

רות שלום, את מתארת התנהגות של התחברות לילדים בעייתיים, אצל מי שאינה כזו. להתנהגות כזו יכולות להיות סיבות רבות. לדוגמה: ילדים מחוננים לעיתים רגישים מאוד לציפיות ההוריות מהם ויכולים להרגיש כי הם מאכזבים ולא עומדים בציפיות. התחברות עם ילדים "רעים" יכולה להיות מסר להורה להוריד את רמת הציפיות, שכן קשה לביתכם להיות טובה ומחוננת כל הזמן. זו רק אפשרות אחת מיני רבות אחרות. יתכן שתרצו להתלבט בסוגיה זו עם יועצת ביה"ס , או פסיכולוג ילדים בתחנה הפסיכולוגית חינוכית הקרובה למקום מגוריכם. הדיאלוג עם איש המקצוע ניתן יהיה לאתר סיבות אפשריות נוספות להתנהגות זו של ביתכם ולהציע דרכי פתרון. בברכה, גדעון

דוקטור שלום. אני לא הטיפוס של פורומים וכו.אולי קצת יהיה ל יקשה לבטא הכל פה,אבל אני מקווה כי תוכל לתת לי הכוונה כי זה דחוף.אני נמצא במשבר נפשי עמוק. אז ככה. אני יוצא עם משהי שאני מכיר כבר 15 שנה ואנחנו יוצאים כשנתיים ואנחנו אמורים להתחתן בעוד כחודשים.ואנחנו נמצאים במשבר,כי אני אובחנתי אצל פסיכולוג שהתחלתי לטפל אצלו, כבע לשליטה ותלות בבת הזוג.וזה מתבטא בקנאה מטורפת ,למרות כי אני יודע כי אין לי מה לדאוג ,מן טירוף כזה כאילו היא מתלבשת בשביל אנשים בעבודה ,ובבית פחות שמה לב,יש דברים שיש בהם הגיון מסוים ,אבל לרוב אני מציק לה על ללא עוול בכפה ,והיא בחורה חכמה עם המון סבלנות והמון הקשבה ,אבל אני כאילו תמיד מפחד שאני כבר לא יעניין אותה . אני תמיד רוצה לדעת איפה היא ותמיד רוצה לשמוע אותה,גם כשאני יוצא לחבר ,א ובעבודה ,אני תמיד רוצה לדעת מה איתה.משהוא אוכל אות יבפנים כשהי א לבד או שהי א אפילו עם חברות. הבעיה כבר ידועה וכבר עברנו משברים מסוג זה ,רק שזה כבר פעם שניה שהיא מבטלת את הקשר הזה ,למרות שהתחלתי טיפול {לפני כ 2 חודשים הייתי בכ 10 מפגשים אצל פסיכולוגית ולא הייתי מרוצה}ועכשיו התחלתי כבר פעם שניה אצל פסיכולוג טוב ,אבל היא כבר החליטה לעזוב הכל ולבטל את החתונה.לאחר שלקחתי את זה קשה ,היא החליטה שאני יחשוב על :אם אני מסוגל לשנות את השליטה על החיים שלה ,ולהפסיק לקנא לה ,אני גם כ להזמן הייתי זורק הערות ציניות לגבי הלבוש {לגבי צניעות}והייתי כל הזמן טוען כביכול כי היא מתלבשת עבור אחרים .שבדיעבד אני יודע כי אני סתם מחפש תשומת לב ומתבייש לבקש .טוב אני גלשתי פה בכל אופן אשמח אם תוכלו להסיק משהוא מזה ולייעץ לי דחוף דחוף דחוף דחוף. תודה מראש ...

יוסי שלום, אתה סובל מהקנאה שלך בבת הזוג שלך ומהנסיון שלך לשלוט בה. אתה גם סובל מהתגובה שלה וחששותיה לשמור איתך על קשר על רקע התנהגותך. כל זה אכן מצריך טיפול פסיכולוגי ועשית טוב שהתחלת טיפול כזה. טיפול כזה מטבע הדברים אורך זמן ועליך להתכונן לכך ולהתאים את רמת הציפיות שלך לכך. לכן עצתי הינה להתמיד בטיפול הפסיכולוגי שהתחלת בו. בברכה, גדעון

אני רוצה להציע לך בחורצ'יק לטפל בבעיה שהעלת כאן וכרגע לצאת מעניין החתונה כי יתכן שאתה לא סגור עדיים על אותה אחת שיש לך מערכת תלותית .חכה קצת הזמן מרפא הרבה דבריםהבן שלי החליך מספר פסיכולוגים עד שהגיע לאחז מיוחדת במינה בחיפה. אל תוותר לעצמך כי מחר מחרתיים יהיה לך יותר קשה אם לא תטפל כעשיו בבעיות אלו. בהצלחה

בני בן 30 מטופל כ-3 שנים בתדירות של כמעט 2 פעמים בשבוע, לאחר אשור בני לשוחח עם הפסיכולוגית, שוחחתי עמה ולמעשה תשובתה לא ספקה אותי, מאחר ולטענתה מצבו קשה, כי במבחן התוצאה חל שינוי אך לא המצופה(כמו לעבוד או ללמוד), כשדברתי עם בני שאולי שווה לבחון אופציה של פסיכולוג אחר, נתקלתי בתשובה "אין לי כח להתחיל עם פסיכולוגית אחרת" טענה לכשעצמה הגיונית. הבעיה : כיצד אני יכול לשכנע את הפסיכולוגית לשכנע את בני שכדאי להתייעץ עם בעל מקצוע נוסף, במלים פשוטות אני מרגיש שהפסיכולוגית לא עושה את עבודתה המצופה, אני ציפיתי שהיא תיזום את מעבר הבן לפסיכולוג אחר או לבחון שיטת טפול אחרת אצל משהו אחר, אך היא לא עושה דבר בענין. תחושתי שהמצב הזה הוא נוח לה. מ ה ע ו ש י ם????

היכן ניתן להשיג את רשימת הפסיכולוגים הקלינים בארץ? או במלים אחרות אזור הצפון? תודה

דודו שלום, מתקיים פער בין תפישתך את עבודת הפסיכולוגית עם בנך, לבין תפישת הפסיכולוגית עצמה. אתה חושב שהפסיכולוגית לא עושה את עבודתה כראוי והיא חושבת שהיא כן עושה את עבודתה כראוי. לכן לא נראה לי שמזוית הראיה שלה יש הגיון שהיא תשכנע את בנך לגשת לחוות דעת נוספת (שכן כאמור היא חושבת שעבודתה נעשית כראוי). עם זאת במידה ובנך מעוניין הוא זכאי ויכול לקבל חוות דעת נוספת על מצבו ועל דרך הטיפול המומלצת. בהצלחה, גדעון

אני מניח שהפסיכולוגית מרגישה שהיא עושה את עבודתה כראוי, אולם במבחן התוצאה מותר לי לעצור ולחשוב אחרת. כמו"כ כשתרופה מסוימת אינה מועילה אפשר לשנות אותה הכוונה לתרופה או את הרופא , אך זהו הענין במבחן התוצאה אולי הדבר היה צריך לקרות מתוך היושר המקצועי של הפסיכולוגית, לעצור ולעשות חושבים ואולי לשלוח את המטופל לעוד חוות דעת נוספת, מאחר ויש לי תחושה שעבודתה נעשית בצורה לא יסודית, עד כדי כך שאין הצבת יעדים בטפול. סתם על תקן האזנה , לצערי עם כל הכבוד הדבר אינו נראה בלשון המעטה כרציני ואולי אפילו רשלני.

שלום פעם חשבתי שאני יודעת מי אני ומה אני כלומר שאני מכירה את עצמי. עם הזמן שמתי לב שאנשים אחרים רואים אותי בצורה שונה ממה שאני רואה את עצמי אבל אמרתי לעצמי שאני יודעת מי אני ומה אני וזה מש שחשוב. כיום אני חושבת שמה זה בכלל משנה מה אני יודעת על עצמי ואיך אני רואה את עצמי אם הסביבה רואה אותי בצורה אחרת ומתיחסת אלי בהתאם. בעצם לא משנה מה אני חושבת על עצמי ואיך אני רואה את עצמי כי כנראה אני טועה והסביבה צודקת - היחס אותו אני מקבלת הוא מהסביבה ולכן מתיחסים אלי כמו שרואים אותי. לא ברור לי בדיוק מה השאלה שלי אבל אשמח לקבל את דעתכם לגבי המחשבות הנ"ל. חשוב לציין שלא מדובר בנושא ספציפי או בעיה מסוימת אלא נקודות מחשבה שעלו במהלך השנים האחרונות. תודה

בוקר טוב יעל. אני לא חושבת שיש אדם אחד עלי אדמות שאצלו יש חפיפה מדוייקת בין הדימוי שלו בעיני עצמו, ובין הדימוי שלו בעיני החברה. תמיד ישנו פער מסויים, ההבדל הוא בגודל של הפער הזה. אצל חלק יש פער גדול מאוד, ואצל חלק אחר הפער פחות קיצוני. לפעמים זה דבר חיובי. דוגמא מצויינת היא הרבה אמנים שמספרים שיש להם פחד קהל או מגדירים את עצמם כביישנים, ובאופן מוזר הם מופיעים באולמות ענקיים, עומדים מול אלפי זוגות עיניים שבוחנות אותם ומצליחים לעשות את זה למרות הבושה, המבוכה והחוסר בטחון. אני משוכנעת שהקהל שצופה בהם לא חווה אותם כ"ביישנים", אבל הם מרגישים כך בינם לבין עצמם. אני חושבת שאדם צריך להיות מודע כיצד הסביבה חווה אותו, כי לפעמים זאת יכולה להיות דרך מצויינת לשנות דברים מסויימים. אם למשל, אני שומעת מהרבה אנשים סביבי שהרושם הראשוני שאני משאירה בחברה הוא רושם אגרסיבי או כוחני ואני לא מעוניינת ברושם הזה - אולי רצוי שאנסה לברר מה בהתנהגות שלי יוצר את הרושם הזה, ואנסה לשנות את צורת הביטוי הזו. (כמובן שאם אני מייצרת את הרושם הזה בכוונה תחילה - זו כבר סוגייה אחרת). אנחנו מכירים את עצמנו מבפנים, יודעים מה עובר לנו בתוך הראש והלב והנפש, אבל מי שרואה אותנו מבחוץ רואה רק את צורות הביטוי החיצוניות של הדברים הפנימיים האלה, ולפעמים הרושם שנוצר הוא שונה לגמרי מהמסר שרצינו להעביר. שפת גוף מביעה המון, לפעמים היא יכולה לעמוד בסתירה גמורה למילים שיוצאות מהפה שלנו, ואז העומד מולנו יאמין לשפת הגוף ולאו דווקא למילים... נושא רחב מאוד ומעניין מאוד, וכנראה שהלמידה מתרחשת במשך כל חיינו.

לא שאני יכול לעזור, אבל אני חי ומתפקד(לא כמו שרציתי) ומצבי די דומה לשלך, עם הזמן למדתי שיהיו אלה שיראו אותי כמו שאני רואה את עצמי ואחרים לצורך הנוחות יראו את מה שהם רוצים לראות. הייתי ממליץ לך לשאול מס' אנשים שיגידו איך את נראית להם?(אנשים שהם קרובים כנים ואמיתיים)את הפתרונות תעשי עם עצמך, כלומר צריך באמת לראות את עצמך במראה שלא תעוות את הדמות שנצבת מולה.

יעל שלום, קיבלת התיחסויות מעניינות ונראה שאת מעלה נושא המעסיק עוד אנשים: הפער בין איך אנו נראים ומרגישים את עצמנו לבין איך אנו נראים כלפי חוץ. אכן למילת המפתח "מודעות" יש שתי פנים: המודעות לעצמי, לתחושותי, למי שאני. וגם המודעות לאיך אני נתפס ונראה בעיני האחר. למרות שאת לא שואלת שאלה ספיציפית נראה לי שאת עסוקה בפער הזה לגבייך. בין איך את רואה את עצמך ואיך אחרים רואים אותך. את מוזמנת להעמיק בחשיבה על כך ולשתף אותנו במסקנותייך, בברכה, גדעון

חברתי בת 43 + 4 בנות, בעלה מזה 11 שנים ותמיד באותה תקופה (אביב קיץ) מתנהג כחולה מין, הוא הופך לטיפוס כפייתי, לא אלים, אך מרבה לחשוד בחברתי על לא כלום, חושד בה בצורה אובססית ולא מניח לה. מחפש בתיקים ומתקשר מהעבודה הבייתה פעמים רבות. הבנות בבית סובלות ממריבות ההורים וחשופות לכל המצב. לאם כבר נמאס. היא מתחילה לדבר על התאבדות או גירושין. היא אוהבת את בעלה. תמיד באותה תקופה נראה הוזה ואפטי, הם היו בשיחה אצל פסיכולוג והוא קיבל טיפול בכדורים שאותם לקח בהתחלה ואחר כך הפסיק. האם יש שם מוגדר לתופעה זו?ואיך מטפלים? אשמח לקבל תגובה ולהעביר אליה בהקדם. תודה.

הבעיה מתחלקת לשתיים לדעתי, הראשונה טיפול בחברתך והשני טיפול בבעלה. שיש מצב של דיבורים על התאבדות זה הופך לדבר הכי חשוב, לחוץ ודחוף. גירושים זה בסדר התאבדות פחות ולכן יש להביא אותה במהירות לטיפול. אם תוכלי לעזור לה עם הילדים יותר בתקופה זו אני בטוחה שזה יעזור לה מאוד. לגבי הבעל - זה פחות משנה מה יש לו ואיך קוראים לזה - והוא צריך להיות מטופל גם הוא. בקיצור - לדאוג להביא אותה לטיפול דחוף כי דיבורים על התאבדות מעידים על מצוקה רצינית ודחופה.

רותי שלום, נשמע אכן שחברתך סובלת מזה תקופה ארוכה מקנאתו של בעלה. גם הילדים סובלים מהמתח בבית. מצב זה לא רצוי שימשך, מה גם שחברתך מדברת על פתרונות קיצוניים: התאבדות או גרושין. הבעל - מומלץ שישקול להגיע לפסיכיאטר לאבחון מצבו. אם כבר לקח כדורים בעבר. סביר שהכדורים ניתנו ע"י פסיכיאטר. בהתאם לאבחנה ידרש אולי גם טיפול פסיכולוגי משולב. האישה - מומלץ שתגיע ליעוץ פסיכולוגי. הרבה שאלות עומדות לפניה: איך לחיות עם המצב? מה עושים עם המתח והמצוקה שהיא מרגישה? איך מסייעים לבנות? אופציה נוספת היא להתחיל דרך טיפול זוגי ומשם לקבל יעוץ לאיזה כיוון טיפולי להמשיך. בכל מקרה נראה לי שיש צורך בטיפול ע"י אנשי מקצוע ולא להשאיר את המצב כפי שהוא. בהצלחה, גדעון

בני בן 3 שנים +9 חודשים, התחיל לאחרונה לקרוא לי בשמי הפרטי במקום 'אמא'. גם לאביו הוא נהג לקרוא בשמו הפרטי, אך מזה תקופה ארוכה. יש לציין שאני בחודש השמיני להריוני. אמנם, אני לא יכולה להגיד שזה לגמרי לא מפריע לי, אבל אני בשום מקרה לא מעירה לו על כך. רציתי לדעת האם יש לתופעה הזו איזה משמעות? (נ.ב. - בתור בת בכורה, גם אני כיניתי את הוריי בשמותיהם הפרטיים, בערך עד גיל 4, אבל אז אני זוכרת בברור שבגן הילדים שאלו אותי לפשר העניין בתימהון רב (ילדים ואנשי צוות) ומאז זה נפסק).

שרון שלום, ילדים יכולים לקרוא להורה בשמו הפרטי מסיבות שונות, בין השאר חיקוי של המבוגרים. במידה והוא לא נתקל בתגובה לכך הוא ימשיך את התנהגותו עד שארוע חיצוני כמו תגובת תדהמה בגן תעורר אותו לשנות את התנהגותו. במידה וזה מפריע לך ואת רוצה שבנך יקרא לך אמא הייתי ממליץ להפנות את תשומת ליבו בעדינות לכך שנוח לך יותר שהוא קורא לך אמא ולא בשמך הפרטי. כמו כן יתכן שבנך מגיב רגשית על היותך בהריון. כדאי לשוחח איתו על כך שבקרוב יוולד לו אח או אחות. (ישנם גם ספרים טובים בנושא). וגם לאחר שיוולד לו אח או אחות את עדיין תמשיכי להיות אמא שלו, והוא הילד שלך. ואסיים בעצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון

בתי הבכורה בת 9.5. ברבה פעמים היא מנסה לעבוד עלי ואני מתעלמת (למשל - כשאני שואלת אם צחצחה שיניים, התשובה היא תמיד כן כשבמציאות - לרוב לא.) הסיבה שאני מתעלמת מהדברים היא כדי ליצור אצלה תחושת אמון, להראות לה שאני בוטחת בה. (ובהמשך לאותה דוגמא, אני לא שואלת אותה אלא אומרת לה לצחצח שיניים ואז נמנעת מהשקר). לאחרונה הבנתי שהשקרים מתרחבים גם לעניינים אחרים (שאלתי אותה למה לא הלכה למקום מסויים אליו הולכת כל שבת, והיא אמרה "מה?! בטח שהלכתי!! ואז הבינה שאני יודעת שהיא לא היתה שם ואמרה סתם,סתם... וניסתה להסיט את הנושא) השאלה שלי האם וכיצד אני צריכה להתעמת איתה בנושא, איך להראות לה שכך אני לא יכולה לבטוח בה ולסמוך עליה? מקווה שהצלחתי להבהיר את הדילמה שלי. אודה על עצתכם

גל שלום, שקרים אצל ילדים בגיל זה יכולים להיות מסיבות שונות. לעיתים כתוצאה של ציפיות מוגזמות או לא מציאותיות מצד ההורים, או ציפיות לא ברורות מצד ההורים. אז הילד מנסה לקיים את מה שלדעתו הוריו מצפים ממנו. יתכן שהתעלמותך יוצרת מצב של ציפיה לא מספיק ברורה וביתך מתוך רצון להשביע את רצונך אומרת את מה שהיא חושבת שאת מצפה ממך. נסי לבדוק את עצמך, האם את מעבירה את מסרי לגבי מה חשוב לך בצורה ברורה. במידה ולא נסי להבהיר את עצמך יותר. כמו כן אני סבור כי יש מקום לשוחח עם ביתך בצורה עדינה על כך שאת מוכנה לקבל תשובה כמו לא צחצחתי את השיניים ולא תכעסי עליה ותעריכי את זה שהיא אומרת אמת. פחות רצוי להתחיל שיחה כזו עם הדגשת הדברים השלילים (אני לא יכולה לסמוך עלייך) אלא עם הציפיות והדברים אותם כן תעריכי. בהצלחה, גדעון

תודה רבה על העזרה

שלום בני בן 9.5 , אינו רוצה ללכת לבית הספר. הוא הולך לסירוגין , ובימים שהוא הולך זו ממש "מלחמת עולם" בבוקר. המורה ויועצת בית הספר רוצות לשלוח מכתב לעיריה לקצין ביקור סדיר. נ.ב לילד אין בעיה חברתית, יש לו הרבה חברים. לפי מה שאני רואה הוא לא רוצה ללמוד, כמו כן אינו מכין שיעורים.ואינו מוכן ללכת לבית הספר ללא שיעורים. בימים שהוא לא הולך לבית הספר הוא מקבל עונשים- לא לצאת מהבית, לא לשחק במחשב, לא ללכת לימי הולדת... מה עלי לעשות , כי אני רואה שהוא מתחשל מהעונשים, ו"לא מזיז לו".

בלבול בכותרת

לילך שלום, השאלה המרכזית הינה: מה מפריע לבנך עד כדי כך שהוא לא רוצה ללכת לביה"ס? האם הוא מתקשה בלימודים? האם מציקים לו? האם הוא סובל מבעית קשב וריכוז? האם הוא מגיב לארוע קשה שעבר? האם יש מתח בבית וזוהי תגובתו למתח הזה? מה ניסיתם לעשות כדי לעזור לו? מה חושבת היועצת? (לא מה היא חושבת לעשות אלא מה היא חושבת לגבי הסיבה לבעייתו?) כפי שאת רואה, ישנן אפשרויות רבות והפתרונות הן בהתאם להבנת הבעיה. הייתי ממליץ לכם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. או דרך התחנה החינוכית בישובכם או דרך קופת חולים. בהצלחה, גדעון

שלום גדעון, תודה רבה על תשובתך אך לא ענית לי על מה שהכי בער לי. הייתי שמחה לדעתך (בתור פסיכולוג) האם יש בעיה מוסרית בעיניך שאדם ייכנס להריון כשיש לו מחלות כלשהן (נפשיות)? איפה עובר הגבול ומתי מומלץ וכדאי ומותר לאדם לעשות ילדים ומתי לא. קראתי פעם בספר "נפש לא שקטה" שרופא אחד אמר לרדפילד שהיא לא יכולה לעשות ילדים כי יש לה מאניה דיפרסיה והיא נעלבה מאוד. (בסופו של דבר באמת לא עשתה ילדים). אני מבינה את הפנייתך לטיפול וסביר להניח שעוד מעט ניאלץ להגיע לשם - אך לא על כך שאלתי באמת.. ראיתי בשבת תוכנית בערוץ 8 שנקראת "ההורים שלי משוגעים" - והראו אם שסבלה מדכאון וסכיזופרניה ורצתה למות והיא שמעה קול שאומר לה לקחת את ילדיה איתה. לאחר שהרגישה טוב יותר סיפרה זאת לילדיה - והם לקחו את זה לא ממש בקלות ואחת הבנות הגיעה לאישפוז עקב פציעה עצמית דכאונות וכו'. ושוב אני אעלה את אותה שאלה - היכן עובר הגבול? הרי אפשר לטפל במאניה דיפרסיה ודיכאונות אבל יש דברים שעוברים הלאה לילדים. פרוזאק לא מעלים דיכאונות וליתיום לא מעלים מאניות. מה אתה אומר? (השאלה היא ברמה הפילוסופית יותר כך שאתה יכול לענות מבלי שוב לשלוח אותי לטיפול..בבקשה.)

איילת שלום רב, זו אכן שאלה מוסרית , פילוסופית והיא חורגת מתחום הכשרתי כפסיכולוג קליני. במובן הזה תשובתי טובה כמו כל משתתף אחר בפורום. זה שהוכשרתי כפסיכולוג לא מקנה לי יתרון בשאלות של החיים. ובכל זאת: זו הרי שאלה של גנטיקה. מה הסיכוי הסטטיסטי שילדך יסבול ממחלת נפש? איני יודע , אך בודאי התשובה היא לא 100%. התיחסותך הרגשית לכך הינה כאילו הסיכוי הינו 100%. וזו כבר טעות קוגנטיבית, שיש לתת את הדעת עליה. לדעתי, זו זכותך להיות אמא !!!. זו חובתך לעשות זאת באופן האחראי ביותר: לקבל יעוץ גנטי, פסיכיאטרי , פסיכולוגי, כדי שתדעי שעשית כל מה שביכולתך כדי לקבל החלטה שקולה . לא את בחרת את מחלתך. זה נגזר עלייך . אך השאלה איך לחיות עם המחלה באופן הטוב ביותר ולהעניק מהטוב שבך, לך לבן זוגך ולילדיך היא היא השאלה הקיומית העומדת לפתחך. הרבה הצלחה, גדעון

ראשית, הרשה לי לברך על הפורום המצויין. שנית, אני מחפש פסיכולוג קליני באזור באר שבע. אני יודע שככלל, הפורום לא מפנה, השאלה היא איזה דרך יש לי למצוא מישהו מומלץ, האם תוכל להפנת אותי למקום בו אוכל לקבל הפנייה למישהו ספציפי. זה חשוב לי מאוד. זה בשביל אבא שלי, וכבר היינו אצל פסיכולוגית אחת שפשוט לא קידמה אותנו. שיטת הטיפול לא התאימה, היא כבר כמעט חודשיים לא עובדת מסיבות בריאותיות ולא הפנתה אותנו למישהו אחר, וכל פעם אומרת שבוע הבא אחזור. בבקשה??? תודה מראש.

יותם שלום, קודם כל תודה על הברכות. אכן, מנהלי הפורום לא מפנים לפסיכולוגים פרטיים. אולם הייתי ממליץ לך להתחיל את החיפוש מהפסיכולוגית שאתה מכיר, לבקש ממנה כמה המלצות ולהמשיך משם. אפשרות נוספת הינה להתייעץ עם תחנות לבריאות הנפש באזור מגוריך. למשל המרפאה של ביה"ח הפסיכיאטרי. יתכן שהם מחזיקים רשימה של פסיכולוגים מומלצים. תמיד קיימת האפשרות לפנות ולקבל שרות מהמרפאה עצמה. מהתחנות לבריאות הנפש ומקופת חולים. בסופו של דבר חשובה הכימיה ותחושת הבטן של אביך לגבי הפסיכולוג העובד איתו והם קובעים אף יותר מההמלצות. בהצלחה בחיפוש ואיתור איש המקצוע המתאים, גדעון

נכדי בן ה-14, שהיה עד לפני שנה נער "שהלך בתלם" היה חבר בתנועת נוער, התמסר לתחביבים מתחום המוסיקה, בניית דאונים וכד' - חבר לנוער שוליים. ההתחברות הזו גרמה לו לצאת מכל הפעילויות הנ"ל ולאבד עניין בחבריו מהעבר. הדימוי של ילד ההולך בתלם "חנון" הפך בעיניו לנחות ואילו דמות "המאצ'ו" היא הדמות המככבת כיום בחייו. אין לו כל עניין בלימודים, הוא מתחמק מבית הספר לעיתים קרובות, הגיע להדרדרות מוחלטת ביחסיו עם מורות בית הספר והפך לנער בעייתי, עם גישה ברורה שהלימודים לא מענינים אותו ובית הספר הפך לו למיטרד. כל מה שמעניין אותו זה בילויים במועדונים בחברת אותם נערים שחלקם אף מבוגרים ממנו ב-2 עד 5 שנים. הוריו דוגלים בשיטה של אין טעם להתערב במעשיו ולהגבילו, כי אם כן הוא יעשה את מעשיו ללא ידיעתם. אני כסבתו מודאגת - למרות שברור לי שזה לא תפקידי. מה עושים ????

לסבתא המודאגת שלום, אימרה ישנה ונכונה אומרת "שככל שהילדים גדולים יותר, הדאגות גדולות יותר". ביחוד קשה כשמדובר על נכדים ויכולתך להשפיע מטבע הדברים היא פחותה יותר. מה שיכול לסייע זו הידיעה שגיל ההתבגרות מאופיין במעשי מרדנות והפניית עורף ל"דרך הטובה". אך עם ההתבגרות, ישנה התמתנות וחזרה אל "גירסא דינקותא". החינוך ההורי הטוב ומה שהפנים בבית הוריו, לא הולכים לאיבוד וממתינים בנפש לשעת הכושר - לצוץ אל פני השטח כשענני ההתבגרות מתפזרים. לבנתיים חשוב שאת כסבתו תשמרי על קשר טוב איתו ועם הוריו. נסי ליצור מצב שביתיך יהווה מקום מפלט ממצבי הרוח והסערות החולפות. ככל שהקשר ביניכם ועם הוריו יהיה טוב יותר, כך הוא ירגיש בטוח יותר להתייעץ ולחזור אליכם בזמן קושי. בהצלחה, גדעון

שלום, הסיפור שלי הוא כזה: התחתנתי פעם ראשונה בגיל 20, התגרשתי לפני 3 שנים, אחרי שהיינו 10 שנים ביחד, יש לי ילד. עוד 3 חודשים אני מתחתנת. יש לי הרגשה שעוד לא כ"כ התאוששתי מהגירושין כי מצבי הרוח שלי מאוד משתנים. אני יכולה להיות שבוע-שבועיים להיות בשמיים מרוב האושר (ויש ממה) ואחרי זה יכולה להיות תקופת ירידה ודאון (מה שקורה עכשיו). האמת שכל תחומי החיים שלי מאוד לא יציבים. 1. פרנסה. לפני כמה חודשים פתחתי עסק חדש ואין לי עדיין פרנסה קבועה. אני ודעת שאצלי זה עיניין של חשיפה, למקצוע החדש שלי יש פוטנציאל (מדריכה להתפתחות תינוקות-עשיתי הסבה מקצועית, המקצוע הישן שלי - תעשיה וניהול, עבדתי בענף ההיי-טק). כשפירסמתי את עצמי - היו לי לקוחות. כרגע הפסקתי לפרסם אז אין לי גם כסף להשקיע בבפרסום וכך נוצר מעגל שמזין את עצמו, איך יוצאים ממנו - אין לי מושג. לגבי הלוואה - יש לי חשש גדול לקחת הלוואה. 2. כשהייתי חיה עם בעלי ה-1 ניסינו להביא ילד נוסף, עשינו טיפולים וזה לא הלך. אחרי זה התגרשנו. הייתה אצלו בעייה. לפני כמה ימים נודע לי שאישתו החדשה בהריון ומשום מה זה מאוד הכאיב לי - מעין קנאה כזאת, למה היא כן ואני לא? (אני חיה כשנתיים עם ההחבר שלי שהולך להיות בעלי ואנחנו רוצים ילד אבל לא עושים טיפולים ממש). 3. לבעלי לשעבר יש בית חדש ואנחנו גרים בשכירות, הם מסודרים יותר, נושאים לחו"ל לפחות פעם בשנה ואנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמינו. אני כועסת על עצמי על זה שאני קנאית ויודעת שזה לא מתאים לי אבל לא יכולה לעשות עם זה כלום. 4. כמובן שמצב רוח שלי גם משפיע על יחסים שלי עם בעלי לעתיד. אנחנו מאוד אוהבים, אבל כל המצב הזה מאוד-מאוד מפריע לי. 5. לאחרונה עליתי קצת במשקל ולא מצליחה לרדת. מאוד מלחיץ אותי שבחתונה אני אהיה מלאה, אני חייבת להוריד 10 ק"ג עד החתונה ולא מצליחה כי אני מוצאת נחמה באוכל. מה לעשות? ממה להתחיל? הלכתי לאיבוד לגמרה. אני מאוד-מאוד לחוצה ומוטרדת, אבקש לעזור לי. תודה, אנדראה

הי, אני הייתי הולכת במקומך לכמה פגישות ייעוץ אצל פסיכולוג שיוכל לכוון ולעזור ואולי להמליץ על טיפול שילווה אותך בתקופה הזאת שאת מתארת אותה כמלחיצה ומטרידה. אין סיבה לעבור את התקופה הזו לבד, ואת בהחלט יכולה להיעזר בעזרה מקצועית. (אם יש לך בעיה כלכלית - אפשר לפנות לטיפול דרך השירות הפסיכולוגי החינוכי או שירותי הייעוץ של האוניברסיטה וכמובן דרך קופת חולים). שיהיה בהצלחה ומזל טוב קוקי

אנדראה שלום, אך טבעי הוא שבתקופת מעברים כה עמוסה בחייך יעלו שאלות ותהיות לגבי העבר, תהיה עליה ברמת המתח, החששות לגבי העתיד, ושאלות לגבי עצמך. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול כדי לקבל כלים להתמודדות עם תחושות הקנאה, מצבי הרוח, העיניינים הלא סגורים לגבי העבר. יתכן שדוקא היום יותר מתמיד, מקום שבו תוכלי לשוחח על רגשותייך וללמוד ממה שהיה, יפנה לך אנרגיות חיוביות יותר כלפי הקשר הזוגי וכלפי התוכניות העסקיות החדשות שלך. מאחל לך הרבה הצלחה, גדעון

שלום, אני דודה לילד שהיום הוא בן 6. מאז היותו בגיל צעיר יותר הוא גילה סימנים די ברורים של עניין רב במין. בכל הזדמנות הוא ביטא את עצמו כך או אחרת אבל תמיד זה היה באופן מיני. לאחרונה הוא שדרג את עצמו (ברצוני להוסיף כי אין אני רואה אותו לעיתים תכופות אלא אחת לכמה חודשים). ברגע הראשון שהוא ראה אותי הוא הוריד את המכנסיים והתחתונים שלו והראה לי את איבר מינו, כמו-כן בכל הזדמנות הוא ניסה לגעת לי בשדיים או בקרבת איברי המין שלי. ממש בכל הזדמנות והזדמנות אם זה ע"י בכי שטותי או צחוק רם, העיקר לגעת בי. באותו היום הלכתי איתו לקניות וכאשר לא שמתי לב אליו, הוא ניגש לאחת מהבובות בחנות הבגדים, קרע מעליה את החולצה (זו היתה חולצת V) והחל לגעת לה בשדיים!!!! הייתי בשוק נוראי. איש לא ראה זאת לשימחתי, נמלטתי מהחנות. כאשר שאלתי אותו מדוע הוא עשה זאת, הוא היה שמח ומאושר מעצמו ואפילו התגאה במעשיו ובכך שהחולצה עשתה רעש בשעה שהוא קרע אותה. אצלי אישית, אקט זה, יצר קונטציה של אונס!!! הייתי מזועזעת. רציתי לדעת האם כל זה עומד בתחום הסביר והנורמלי בטווח גיל זה ובכלל. היות והמקום קצר אני נמנעת מלהוסיף ולספר על עוד מקרים רבים שקרו באותו עניין. כשניסיתי לדבר עם אחותי (אימו) בעניין, נתקלתי בחומה אטומה ואין ספור הגנות על הילד. לכן, אני מבקשת לדעת האם מעשים והתנהגות מסוג זה נחשבים/ת לנורמלים/ת? נ.ב. אני בת 30

איילת שלום, ילדים בגיל 6 עסוקים רבות במיניותם, בהבדלים בין המינים וברצון לחקור את המיניות שלהם. לרוב זה אכן נעשה בצנעה, אך לא תמיד. במקביל, לעיתים ישנו רצון לזעזע את המבוגרים,לבחון את תגובותיהם, לחפש גבולות דרך עשיה קיצונית. נראה שאחיינך מפיק הנאה הן מגילוי מיניותו והן מהזעזוע שהוא גורם לך. על פניו מעשיו נראים חורגים מהנורמה, אך היות ואת רואה אותו רק אחת לכמה חודשים, יתכן שהבוטות מיועדת לעיניך בלבד. לכן, קשה לענות חד משמעית לגבי הנורמטיביות של פעולותיו. מה גם שאימו לא מגלה סימנים של זעזוע. עדיין מעוררות שאלות רבות: האם הוא חשוף לתכנים מיניים לא הולמים, האם הוא חשוף לגרייה מינית לא הולמת? מה המסרים המיניים שהוא מקבל? מה התגובות מבית על התנהגותו זו? אני מציע שתשוחחי עם אחותך על הסיטואציות השונות ותחפשו דרך להתייעץ על ההבנות השונות שיש לכם על התנהגות הילד. מביא לידיעתך על כך שאוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון

היי, אני והחבר כבר כמעט 4 שנים ביחד וביולי אנחנו מתחתנים. ברור שהיחסים שלנו טובים מאוד ובד"כ אנחנו מאוד מבינים אחד את השני. לפי דעתי אתמול פשוט התחיל מרגל שמאל. בבוקר היה כך: היה איזשהו וויכוח קטן שאחריו השלמנו, הבנו אחד את השני, אני הלכתי לעשות משהו במחשב והוא ראה סרט. סיכמנו שכשיסתיים הסרט אנחנו עושים כמה שינויים בבית(תיכננו מה אנחנו מזיזים ולעין, ומה זורקים ). כשהסתיים הסרט, אחרי שעה וחצי בערך, התחלנו. תוך כדי עבודה עלה לי איזשהו רעיון חדש לגבי איזשהו שינוי ופה זה התחיל. הוא התעצבן ואמר שהוא לא אוהב שינויים, אם יש לי רעיונות חדשים שאני יעשה את זה בעצמי. אני מצידי הוא יכל לפסול את הרעיון או לקבל אותו אבל בשביל מה להתפוצץ? ואז הוא גם חזר לאותו וויכוח שהיה בבוקר שמבחינתי כבר היה סגור. חשבתי שזה סגור גם מבחינתו, אבל הוא אמר שמבחינתו זה לא סגור (זה היה ממש משהו קטן ולא משמעותי) ואז הוא גם גלש לנושאים אחרים......... בקיצור אני הגעתי למצב של בכי, נורא נפגעתי, לא דיברנו כמה שעות, הוא המשיך בעבודה לבד. כשסיים אני עזרתי לו לסדר את הספרים וכל מיני דברים קטנים, אבל לא דיברנו. אחרי זה הוא ביקש סליחה והשלמנו. אצלי עדיין זה נשאר בפנים, נוצר אצלי סדק רציני ועוד חודשיים לפני החתונה!!! שלא תבינו, אנחנו מאוד אוהבים ובד"כ זה לא קורה, כמובן שיש וויכוחים לפעמים אבל בד"כ זה לא מסתיים בריב ועוד בכי?!??!!? קשה לי מאוד לעבור האלה ולהתנהג כך כאילו ששום דבר לא קרה ומצד שני אני לא רוצה לדבר איתו על זה ולחזור לזה ולפתוח את זה שוב. אבקש לא לכתוב לי לשקול שוב את עיניין החתונה כי זה לא סיבה לביטול או דחיית החתונה. השאלה שלי האם זה טבעי? כל הזוגות רבים מידי פעם ומשלימים? ואיך ממשיכים הלאה? אולי צריכים לדעת לריב נכון? אם כבר רבים מה עושים כדי שהנזק יהיה מינימלי? תודה, אלגרה

אלגרה שלום, בודאי שזה טבעי לריב. גם לפני החתונה וגם אחרי החתונה. ריב וקונפליקטים הינם חלק מהיותינו בני אדם עם רצונות מנוגדים ועם צרכים שונים. לעיתים הריב הינה דרך ליצור מרחק אחד מהשני, לאחר שהקירבה היתה מעיקה מידי. לעיתים הריב מסמן חוסר הסכמה באזורים אחרים כגון: מי קובע בקשר. לפני חתונה יש לעיתים קרובות מתח רב, סביב השינויים הרבים שאתם עוברים. (על זה רבתם... על השינויים). אז, כן צריך לדעת לריב... צריך גם לדעת לדבר אחרי שרבים ולברר על מה רבנו בעצם. וצריך לעשות מאמץ הדדי שלא לשבור את הכלים כשרבים ולא לפגוע באחר. ועל כל הצריכים האלו יש חיים משותפים לעבוד. אז מזל טוב ובהצלחה בהמשך, גדעון

בתי,בת 15,מבקשת ממני לקחת אותה לפסיכולוג. היא מהר מטעצבנת מכל הערה קטנה,מעליבה אנשים,אחרי זה בוכה ומתחרתת. היא גם ישנה עם אור בלילה,כי פוחדת מחושך. לאן לפנות ומה לעשות,היא נורא מוטרדת.

הי, אני חושבת שאם ילד מבקש עזרה - צריך פשוט להסכים. אולי היא לא מספרת לך את הכל, אולי היא פוחדת ובטוח שהיא מוטרדת. תחשבי שאולי היה לה קשה לפנות ולבקש עזרה.. פשוט תסכימי.

אירית שלום, את מתארת סימני מצוקה של ביתך: קוצר רוח, תגובות רגשיות קיצוניות, פחדים בלילה. למזלך ביתך מתקשרת איתך גלויות ואומרת מה יכול לסייע לה - ללכת לפסיכולוג. לכן, צריך להענות לבקשתה ולקחת אותה לפסיכולוג. האופציות: או דרך קופת חולים או באופן פרטי, או דרך התחנה הפסיכולוגית החינוכית באזור מגוריכם. בהצלחה, גדעון

כאשר נפרדתי מבן זוגי, ניהלנו שיחה לגבי הדברים שהציקו לי ולו בקשר. כאשר הסברתי לו מה פגע בי ואיזה דברים גרמו לי לרגשות רעים לגביו, הוא כינה אותי משוגעת וצרח עליי שאני צריכה טיפול ושיש לי בעיות רציניות. נפגעתי מאוד, כי העלתי בפניו דברים שחלקתי עם חברותיי הטובות ועם אחותי שקרובה לי, וכולן טענו פעמים רבות שהקשר פוגע בי ושעליי להיפרד ממנו מזמן אך לא עשיתי זאת. מיותר לומר שהנושאים שהעליתי בפניו היו לגיטימיים- אנחנו רבים תמיד, מקיימים יחסי מין בתדירות נמוכה, הוא מעולם לא נותן לי להביע דיעה, קובע לי איך להתלבש, לא מסכים שאצא עם חברות, איים עליי מספר פעמים בפרידה ועוד... כאשר העליתי בפניו את העניינים, הוא צרח עליי שאני משוגעת . איך אני אמורה להרגיש בקשר לזה? הקשר הסתיים בצורה זוועתית. איך לקחת את המילים שלו?

התגובה שלי מעט קיצונית. אצלי דברים הגיעו רחוק יותר:-( אבל היא שלי וכך היא: נראה לי שהוא הופך עליך את הכל. הוא מחפש שתרגישי אשמה. הוא מחפש שליטה, בגלל חוסר שליטה. זה מתבטא גם בדברים כמו: לא לתת מקום לדעה שלך, לא לתת מקום לרצונותיך: כמו לנסות לקבוע לך איך להתלבש, וגם כפי שאת מתארת זאת עכשיו, מחפש לשלוט במעשיך, מחשבותייך וכד', רק במילים. מילים מפחידות כאלה. הנה תראי, הדברים האלה עושים את העבודה. המילים לא עוברות אליך בצורה שקטה. ממש לא. מעין סחיטה ואיומים רגשיים... קטנים כגדולים. הוא מגלה (באופן לא מודע) שהוא מאבד שליטה, מגלה שאינו יכול לשלוט במעשייך (את עוזבת, את מחליטה, את תופסת מקום וזה לא לרוחו). הדברים מעוררים אצלו תגובת זעם אדירה, שכמובן מחזיר אותה אליך. הוא כנראה אינו מבדיל בדיוק בין הפנים שלו לחוץ שלך. שניהם - אחד. הוא היה רוצה שלא יהיה בינהם גבול, מנסה לפרוץ. הוא ה"משוגע", לא את. לנסות להסביר לו, זה רק דבר שיחזור אליך כמו בומרנג ויפגע בך מאד. כמו שכבר קרה. הוא לעולם לא יבין. להיפך, זה רק יעורר בו עוד ועוד התנגדות וזעם. ואת, דווקא בגלל שאת בחרת בדרך הנכונה וקיבלת החלטה אמיצה וחכמה -לעזוב, דווקא את צריכה לעמוד מול כל זה כשהרגשות שלך מוצפים ואת בבלבול גדול. דווקא לך, המבינה יותר, אך הפצועה בנפשה, הייתי ממליצה כן ללכת לטיפול, כן ללכת לשיחות, לייעוץ. (הרי פנית לפורום הזה, לא?:-)) זה לא בגלל שאת ה"משוגעת", אלא בגלל שאותך פצעו, לך הכאיבו, ואת זה צריך לרפא, וגם אפשר. ללכת לטיפול זה לא להוכיח לו (לבן זוג ה"מאיים") שאת משוגעת, זה לא. זה לא להוכיח לו או לכל דבר פנימי אחר דומה לו. זה פשוט לקבל עזרה שאת צריכה. העזרה הזו תוביל אותך להבין למה דווקא בחרת בקשר איתו. למה נשארת איתו. למה לא עזבת כבר מזמן. מדוע עכשיו קיבלת את האומץ לעזוב, ובעיקר תנסה ללמד אותך להכיר את עצמך ולטעות פחות בבחירות, ולדעת איך להפסיק ולא לגרור את מה שכבר התחיל והתגלה כמזיק יותר ממועיל. זוהי התגובה הרגשית שלי. אולי היא קיצונית מידי. דימיתי אותה למשהו שהכרתי מחיי, למה שהכרתי מעצמי בצורה הקשה ביותר. היי חזקה וטוב שיש לך חברות תומכות. זה מאד מאד חשוב! שיהיה רק טוב

אני חייבת לציין שהתגובה של רגשית היא כל כך נכונה ונבונה. אישית הייתי מאמצת ממנה כל מילה.

דליה שלום רב, קיבלת אכן התיחסות חמה ואוהדת שעזרה לך מעט להוריד מנטל ההאשמה העצמית. אמרו כבר חז"לינו כי "כל הפוסל במומו פוסל" ולכן יש להתייחס בזהירות לההאשמות המוטחות בך ולבחון אם אכן הן משקפות דברים אמיתיים שאת צריכה לשנות בעצמך או שהן משקפות דברים שבן זוגך לשעבר צריך לשנות בו. ויחד עם זאת אני מחזק את אמירתך לגבי הצורך שסוג כזה של קשר לא יחזור במערכת היחסים הבאה וחשיבותו של טיפול בהקשר זה. בהצלחה, גדעון

שלום, אני בחורה בת 28 גרושה ללא ילדים ועומדת להינשא בשנית. אני סובלת מכמה דברים (מאניה דיפרסיה, התקפי חרדה, OCD)ולא מטופלת בתרופות. יש לי חרדות נוראיות מפני כניסה להריון מכל כך הרבה סיבות - אני חרדה שאכנס לדיכאון בהריון, דכאון אחרי הלידה, פסיכוזה אחרי לידה - אני פוחדת מהכל. בנוסף אני חוששת שעקב כל הבעיות שלי - אני אעביר את כל מחלותיי לילדיי אם בצורה נרכשת או נלמדת.. הייתי בטיפול ולא השתכנעתי ש"מותר" לי (מוסרית) להביא ילדים לעולם, ועכשיו ישנו ריב רציני ביני ולבין בעלי לעתיד משום שהודעתי לו שאינני מתכוונת להביא ילדים לעולם. מה עליי לעשות? אינני מוכנה לטיפול זוגי משום שאינני רוצה להביא ילדים ואינני מוכנה להתפשר בנושא. אני אוהבת את בן זוגי מאוד ואינני רוצה להיפרד ממנו אך אני מבינה את רצונו במשפחה. הייתי בטיפול שנים וחרדותיי חזקות כנראה יותר מהטיפול (ניסיתי גם תרופתי) ולכן אינני רוצה לפנות שוב לטיפול, אלא אם כן יש מטרה ברורה..? אני אבודה. ותלושה מהעולם ואין לי מושג יך לפעול. אינני מתכוונת לקחת תרופות למאניה דיפרסיה ולכן לא אהיה יציבה בחיים - ואינני מתכוונת לתת לילדי לסבול אותי כך. מה דעתך? האם אין גבולות לגבי אילו נשים מותר להן להיות אמהות עקב בעיות נפשיות ואילו לא? לפחות גבול מוסרי כלשהו, הרי לא ייתכן אחרת. אשמח לשמוע את דעתך.

איילת שלום, קודם כל מזל טוב על נישואייך הקרבים ועם זאת התקרבות לבן הזוג מובילה איתה לבטים ודילמות סביב בנין הבית המשותף. חליל ג'ובראן בשירו על הנישואים אומר כי על בני הזוג להחזיק ידיים ולהסתכל על עתיד משותף. (בתרגום מאוד חופשי ומהזכרון). האם תוכלו להסתכל על עתיד משותף? האם יש לך ולבן זוגך התבוננות על עתיד דומה? נראה שלפחות בשאלת הילדים אתם חלוקים. נראה לי שהדרך הטובה להגיע להסכמה הינה בהידברות. אם אתם יכולים להידבר ביניכם על הנושא מה טוב. אם לא, אולי אנשי המקצוע יוכלו לסייע. נראה לי איילת, שאת חוסמת הרבה אופציות לשינוי ולהטבה במצבך (לא תרופות, לא טיפול שיחתי, לא טיפול זוגי.) ולכן הייתי ממליץ לך לבחון שוב את עמדתך זו. ויחד עם זו ההחלטה על ילדים הינה ביניך לבין בן זוגך ואני מאחל לכם שתצליחו לגשר על הבדלי הדיעות והרצונות. בהצלחה, גדעון

מחפשת המלצה על פסיכולוג/יתטובה באזור תל אביב תודה עדינה

יש לי המלצה מצויינת בשבילך בתל אביב.

הייתי מעוניין לדעת איך לתרגם את המושג bogus pipeline, המשמש להשגת תשובות אמיתיות בסקרים ומחקרים פסיכולוגיים. תודה.

שלום רן, אינני יודעת מהו התרגום הנכון, אך יתכן שמשתתפי הפורום יוכלו לעזור. אורנה ראובן-מגריל

הי, ביתנו בת שנתיים וחצי, גילתה את חדוות ה"תראי איך אני מדגדגת לי פה :-) הי-הי-הי" . עד כאן הכל בסדר, כמובן. אולם: ביתי מנסה לקחת את היד שלי ולהביא אותה לאיבר מינה, או מטפסת עלי ונצמדת חזק כשהיא עירומה (בעיקר לפני אמבטיה). שאלתי היא: האם אני אמורה לאפשר לה ? אם לא - כיצד עלי להעביר את המסר שמין זה בסדר, ושהאוננות עצמה לא דוחה אותי? ולהפך: אם אני כן מאפשרת לה - האם אין פה בעיה של גבולות אנטי-נורמטיביים, שעלולים לפגוע בעצמאות המינית שלה, והנפרדת מהוריה? המון תודה, יעל

שלום יעל, אני מבינה שחשוב לך לא לפגוע בחדוות הגילוי הגופני של בתך. בהדרגה (וגיל שנתיים וחצי הוא קרוב לוודאי מוקדם מדי להבנה זו), כדאי יהיה להסביר לילדה שחדוות הגילוי הזו היא פרטית. לילדים גדולים יותר כדאי לומר שזה בסדר גמור להינות עם הגוף, אבל עושים את זה לבד בחדר. מאחר ובתך עדיין לא בשלה לדיון מסוג זה, תצטרכו למצוא את הדרך להגיב בעדינות ולהסביר שזה נחמד, אבל שהגוף שלה הוא רק שלה... יתכן שתרצי להמשיך ולהתייעץ בנושא עם פסיכולוגים המתמחים בתחום ההתפתחותי, למשל באמצעות הקו הטלפוני של אוניברסיטת תל-אביב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה - תודה על תשובתך!!

האם אפשר לקבל את מספר הטלפון של הקו הטלפוני של אוניברסיטת תל-אביב. אם אין לך אותו, מה לבקש ב- 144?

רופא פנימאי אמר לי שלדעתו אני בדיכאון קל,ומזה נובעות בעיותיי הבריאותיות, אומנם אני מרגישה מעט מדוכדכת בגלל התקופה הקשה שאני עוברת (אבטלה,לחץ בלימודים, ריבים משפחתיים וכו') אך איני חושבת שאני בדיכאון, איני רוצה לגמור עם חיי או משהו דומה לזה להיפך - אך מצד שני אני לא עושה שום דבר כדיי לאפשר לרצונותיי להתגשם- כמו מציאת עבודה,בן-זוג לחיים וכו'. האם זה אומר שאני בדיכאון או לא? והאם דיכאון באמת יכול לגרום לבעיות רפואיות - תופעות פיזיולוגיות? אודה לכם מאוד על תשובה מהירה.

קודם כל בטח שדיכאון יכול לגרום לתופעות פיזיולוגיות. אני לא חושבת שאבחון דרך האינטרנט זה מה שאת צריכה. הרופא אמר לך "דיכאון קל" ואת כותבת "איני רוצה לגמור עם חיי" - שזה דיכאון פחות קל שבו את אינך מרגישה שאת נמצאת. אני במקומך הייתי הולכת לפגישת ייעוץ או שניים עם פסיכולוג ובודקת מה קורה איתי. קוקי

תודה על תגובתך, אך בסה"כ הרהרתי בשאלה :האם יש סיכוי שהרופא צודק,ואני באמת בדיכאון קל, אך אין זה אומר שאני באמת נמצאת במצב זה ו/או שאני צריכה פסיכולוג. וגם יכול להיות שכל בעיה רפואית שהרופאים לא מוצאים לה פתרון,ישר משייכים אותה למצבים נפשיים.

שלום, דיכאון מאופיין בירידה ניכרת במצב הרוח, בפעילות, בהתעניינות, בהנאה ובאנרגיה, הנמשכת ברציפות במשך שבועיים לפחות. לדיכאון יש גם מרכיב פיסיולוגי, המתבטא לעיתים קרובות בעייפות, תחושת כבדות וחוסר מרץ, כאבי ראש וכאבים בבטן ובחזה. יכולה להתרחש ירידה ניכרת בתיאבון (או דווקא בולמוסי אכילה), יש הפרעות בשינה, ירידה ביכולת המינית ועוד. אני מניחה שהרופא הפנימאי שראה אותך סבור שכדאי לבדוק את הנושא יותר לעומק, ובהחלט ממליצה על שיחה עם פסיכולוג. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 24 סובלת ממצוקה ומועקה נפשית,פחדים,חרדות והרגשת נחיתות מאז היותי קטנה. טופלתי עד כה (שנתיים בערך) באופן פרטי בארגנטינה בצורה פסיכואנליטית ואובחנה אצלי תופעה הנקראת : "נאורוזיז". התופעה הכי בולטת היא היתפרצויות (פריקה) שבדרך כלל מטופלות ע"י כדורי הרגעה. הגעתי לארץ לפני חודשיים וניסיתי להמשיך טיפול על פי המלצת המטפל שלי מארגנטינה. מחירי הטיפול בארץ אינם הגיוניים בצורה שאינה מאפשרת לי לבנות את חיי ולטפל בבעיה זו בו זמנית. קופת החולים שלי איננה רואה במקרה שלי כדורש טיפול מיידי והתורים הארוכים למתן טיפול גורמים לחיי להתמוטט ולמצבי להדרדר למרות כל הישגי בטיפול הקודם. הגעתי אף פעם אחת למיון והפסכיאטר התורן טען שאין הרבה ביקוש ברפואה המודרנית לטיפול פסיכו-אנליטי ושכבר לא משתמשים בכך ברפואה בארץ.הפסיכיאטר פשוט אמר שהיום לא דוגלים בשיטה של הריפוי של פרויד ושאם אקבל איזשהו טיפול כזה אז הוא יהיה קצר ולא אפקטיבי. הייתי גם באיכילוב ושם כמו בקופת חולים התורים אינם מאפשרים לי לקבל תשומת לב מיידית במקרה הצורך. בינתיים אני חווה משברים קשים למרות שאני מנסה להתגבר אל כך בכוחות עצמי. אינני יודעת למי לפנות וכסף אין לי ממש בשביל 100 דולר למפגש. העובדה היא שאני אינני פוגעת רק בעצמי .הדבר פוגע בכל מי שקרוב אלי..בן זוגי ומשפחתי. אני מרגישה נבוכה וחסרת אונים וכן גם אלו האוהבים אותי סביבי. עזרו לי בבקשה למצוא מרפא ועזרה. אקבל ואנסה טלפונים ,כתובות או כל מה שצריך. תודה מראש

הי מוריה, אין סיבה שתנסי להתדגבר לבד, ללא טיפול, על המשברים אותם את מתארת. אולי כדאי לך לנסות טיפול אחר, לאו דווקא פסיכואנליזה (שהיא יקרה מאוד). טיפול דינאמי יכול להתאים אולי למה שאת צריכה וסביר להניח שתוכלי לעמוד בכך כלכלית (אפשר ללכת לטיפול דרך השירות הפסיכולוגי החינוכי או שירותי הייעוץ באוניברסיטה - שעלותם נמוכה יותר מן הטיפול הפרטי). אם בכל זאת תרצי הפנייה לטיפול פרטי, שלחי לי מייל ואשמח להמליץ לך. [email protected] קוקי

שלום מוריה, המורכבות של הגירה לארץ אחרת אכן יכולה להציב אתגרים רבים לתהליך ההתמודדות וההתפתחות שלך. במידה ואת נחושה להמשיך בפסיכואנליזה, אני מציעה לשוחח עם המכון הפסיכואנליטי ולבדוק את עלויות הטיפול אצל קנדידאטים של המכון. אני חושבת שכדאי לבחון גם את האפשרות להתנסות בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, שכוללת היקף אחר של פגישות ולכן גם עלויות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

קודם כל תודה על תגובתך אך אני חייבת לציין שאינני מהגרת אלא אזרחית ישראל. הייתי רוצה לדעת קצת יותר על "פסיכותרפיה פסיכואנליטית" והיכן ניתן לגשת לטיפול/יעוץ בתחום זה. תודה מראש מוריה

קודם כל תודה על תגובתך אך אני חייבת לציין שאינני מהגרת אלא אזרחית ישראל. הייתי רוצה לדעת קצת יותר על "פסיכותרפיה פסיכואנליטית" והיכן ניתן לגשת לטיפול/יעוץ בתחום זה. תודה מראש מוריה

שלום אורנה, השתמשת פה במונחים שונים. לא הצלחתי להבין מה ההבדל בינהם. אם קיים ואם משמעותי: מה ההבדל בין פסיכואנליזה לבין פסיכותרפיה פסיכואנליטית? האם האינטנסיביות? יש / אין קשר עין? האם טיפול של מספר פגישות בשבוע פנים מול פנים לא ייקרא גם הוא טיפול פסיכודינמי? (ידוע לי שהשיטה הפסיכודינמית התפתחה מתוך הפסיכואנליזה) סתם שאלה של דקויות... כי... משום מה לא הצלחתי להבין. אשמח לקבל תשובות:-) תודה מראש

למוריה ולצופה שלום רב, אורנה תענה רק ביום רביעי ולבנתיים אנסה להתייחס. טיפול פסיכואנאליטי או טיפול פסיכודינמי או טיפול באוריינטציה פסיכודינמית או אנאליטית אלו מונחים שונים לטיפול שיחתי הנשען על העקרונות של פסיכואנאליזה אך שונה ממנו באינטנסיביות בעיקר. (בדרך כלל פגישה בשבוע, יש קשר עין ). אפשרויות הטיפול: טיפול פסיכואנאליטי דרך קנדידטים של המכון לפסיכואנאליזה אינו טיפול יקר לפגישה, אך היות ומדובר על 3-4 מפגשים לשבוע זה יכול כן להיות יקר. טיפול דינמי "רגיל", שאינו פרטי ניתן דרך קופות החולים (וכמו שציינת עם תור המתנה, בחלק מהקופות), דרך תחנות לבריאות הנפש (תחנות איזוריות) ודרך השרותים הפסיכולוגיים של האוניברסיטאות. אלו האופציות הזולות יחסית. שיהיה בהצלחה, גדעון

אני מרגישה טיפשה. כאילו אני אדם לא משכיל וגם כשאני לומדת משהו אני תמיד שוכחת אח"כ. אני מנסה לכסות את זה בזה שאני אדם מעניין ומשכיל אבל זה לא ככה, דווקא אני לומדת עכשיו לימודים גבוהים אבל עדיין, אני מרגישה ריקנות. זה לא עקב הלימודים, מה שאני לומדת זה משהו שאני אוהבת ומתאים לי, וזה לא שמשעמם לי ואני צריכה משהו חדש, באופן כללי, אני מרגישה אדם ממש טיפש, ואני חושבת שכל החיים שלי תמיד ניסיתי להסתיר כל מיני דברים על ידי התחזות למשהו שאני לא עד שהתחלתי כמעט להאמין בזה בעצמי. ליד אנשים אפילו כאלה שאני סומכת עליהם אני מתחזה למשהו שאני לא, זה תמיד היה ככה. אני מרגישה כאילו יש לי איזה פיצול אישיות. אני אדם אחר לגמרי ליד אנשים, ליד המשפחה שלי אני אדם אחד, ליד חברים מסוימים אדם אחר ליד חברים אחרים אדם אחר, ליד אנשים חדשים אני אדם אחר אחר. אפילו ליד האקסים שלי ואלו שאני יוצאת איתם אני אדם אחר. כל פעם אני מישהו אחר. לפעמים אני ממש מאמינה בזה, שאני כזאת - מי שאני לא.

אני חושבת שזה נובע גם מזה שתמיד הרגשתי בושה להודות בדברים - במה שאני אוהבת או החלומות שלי ליד אחרים אז תפסתי עמדה של מישהו אחר. אולי?

אני גם מרגישה שאני תמיד מנסה להתאים את עצמי לסביבה -כמו זיקית אבל מצד שני אני תמיד נשארת ב"יחודיות" שלי. אני כל הזמן מפחדת שאנשים יגלו שאני אדם טיפש, אני לא יודעת דברים בסיסים במקצועות כמו מטמטיקה, היסטוריה, אומנות, ספרות, גיאוגרפיה וכו.אני כל הזמן מפחדת שיגידו שאני טיפשה או סתומה. אני לא נמשכת לאנשים טיפשים ואני תמיד מחפשת אנשים אנטיליגנטים וחכמים מעל הממוצע ומצד שני, מתה מפחד כשהם יגלו עד כמה אני בורה. אני מספרת להם שאני אוהבת כל מיני דברים שאני בכלל נורא שונאת, רק כדי להראות שאני כן חכמה וכן משכילה וכן מעל הממוצע. ואני נורא מפחדת שיום אחד זה יפול. וכל פעם שמישהו שואל אותי שאלות על נושאים מסוימים אני מוצאת דרך לברוח או להעזר בכל מיני בעיות שיש לי הכל על מנת שלא לענות ולבייש את עצמי. אני ממש לא תופסת מאנשים "טפשים", אני חושבת שזה גרוע מאוד. אבל אני בעצמי כזו. זה כמעט כמו אדם ששונא משהו מסוים רק בגלל שהוא בעצמו נמשך לזה. סוג של הדחקה?

יקירתי, הרבה דברים את אולי כן !!! אבל תואר - טיפשה, לא הייתי מכניס לרשימה הזו. שמתי לב לסגנון הכתיבה ולצורת ההתבטאות בהודעתך. משב רענן של שפה רהוטה וברורה עם דגש על הסבר לרגשותייך בנושא (ורגשות קשות להסבר באופן מילולי בכל מקרה) . אך מכיוון שזו הרגשתך, זוהי המציאות הקיימת בהווה בעינייך. לא אוכל באופן הגיוני לשלול זאת או לחליפין לשכנע אותך בהפך הגמור. טפשים לא כותבים ומתבטאים כך ולא מגיעים ללימודים גבוהים. לעניות דעתי,את מבודדת מאד ושופטת את עצמך בחומרה רבה. ההאשמה העצמית אינה עוזרת לך אלא גורמת נזק גובר והולך. מה גם שכתבת בהודעה שלך : "אני מנסה לכסות את זה בזה שאני אדם מעניין ומשכיל "... כלומר,קיים קונפליקט בין דעתך האישית על עצמך כאדם, ובין הדרך בה את מפרשת ומתרגמת את מה שמשקפת חזרה החברה. למעשה,רובנו לומדים מי אנחנו עצמנו , מתוך התבוננות בתגובות האנשים סביבנו. אנא ממך,בתור מי שחווה זאת על בשרו , בחרי לעצמך יום אחד בלבד ושכנעי את עצמך לנסות גישה חדשה : "היום אני לא צריכה להוכיח דבר וחצי דבר לי ולסובבים אותי" נסי לעבור יום אחד בלבד ללא שיפוט עצמי או סביבתי. מקווה שאוכל לשמוע שהיום הזה עבר ועזר ולו במעט. מחזיק לך אצבעות . בהצלחה - אלעד

זו הבעיה, אני לא חושבת שאני יכולה יום אחד פשוט להפסיק להוכיח לאחרים או לעצמי, משום שזה כבר "יוצא" ממני אוטומטית. אני לא יכולה פתאום להפסיק לשקר, כי השקר הפך לאמת שתמיד השתוקקתי אליה, למרות שגם האמת הזו היא שקר מוחלט. אני מרגישה כאילו כל החיים שלי הם שקר.

שלום, אני נוטה להסכים עם אלעד שכתבת בבהירות וברגישות רבה על תחושה של עצמי מורכב, עם חלקים שנחווים "מזוייפים" ולא מתאימים. זו חוויה עצמית שיכולה להיות מאוד מכאיבה ומבלבלת. אני ממליצה בחום לדבר על כך בטיפול פסיכולוגי דינמי, בו תוכלי להתקדם לקראת בניית עצמי יציב ואינטגרטיבי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אבל יש הבדל בין להיות אנטילגנטי לבין להיות חכם.... אז חכמה אני לא.... אם אני לא יודעת דברים בסיסיים במקצועות שונים. אז אולי זו בורות.

היי אני גם הרגשתי כך פעם וגיליתי שזה נובע מהערכה עצמית מאוד נמוכה. פניתי לטיפול והדברים החלו להשתפר. בטיפול - הדרך ארוכה ומפותלת, לפעמים מפחיד ולפעמים אתה מגלה על עצמך דברים מאוד יפים. שווה את זה..

נטלי יקרה. איזה יופי,סוף סוף אפשר לפנות אלייך ישירות בשם במקום בשם תואר. מה גם שהתואר שבחרת לך כל כך שגוי לדעתי. מאד משמח לשמוע שכבר התנסית בטיפול כלשהו והגעת לתגליות חדשות על עצמך. נכון,טיפול אינטנסיבי בדרך פתלתלה זה לא פיקניק אבל הוא בהחלט חיובי. מה גרם לך להפסיק ? אולי תשקלי להתחיל מחדש ? את חושבת שבעבר היתה לך תועלת מכך ? אם יש סיבה להתמקד בהערכה העצמית הנמוכה אותה כבר הגדרת כבעייה עבורך,אולי תוכלי ללמוד תרגילים לשיפור ההערכה ? מה דעתך ? מחכה לשמוע , אלעד.

חזרתי לטיפול פסיכולוגי אחרי הפסקה של שש שנים. אני זוכרת מעט מאוד ממה שהיה אז. ממש לא-כלום. יש כל מיני זיכרונות בעצם, מעטים, אבל לא שום דבר עם רגש. זו היתה תקופה אפלה, דיכאונית, אובדנית, הייתי מסוממת בתת-הכרה, יש דברים שהייתי מעדיפה לא לזכור. אבל גם כאלה שגם כשאני רוצה לזכור אני לא מצליחה. אין קו רציף. אין המשכיות. אני מנסה לאסוף את עצמי, אבל מול אנשים אחרים, גם מול המטפל שלי, זה כמובן עוד יותר מסובך. אני הכי ברורה לי כשאני רחוק ולבד ובכל זאת אני לא נוסעת רחוק ולבד. אני מנסה להיאחז במה שלכאורה הוא ברור ומוכר, אבל שום דבר אינו ברור או מוכר וכבר שנים שאני מנסה ולא מצליחה לבנות אותי מול זה. לבד. מה שאני מנסה לומר הוא שנראה לי שאני עובדת פה על עצמי, שבלתי אפשרי להיבנות מול אדם אחר כשאני מנותקת, מפורקת, מחפשת בו אותי, מחפשת זיכרונות ורגשות כדי לאסוף ולהרכיב. אני מזהה את הדבר הזה אצלי שהוא פגוע ומפורק, מה שצריך לטפל בו. אבל אני לא רואה איך זה עוזר. כל פגישה היא כמו לקחת אוויר ולצלול ולעצור את הנשימה. אני במצב חירום ולא באמת לומדת כלום כשאני כל הזמן עסוקה בלנסות לשרוד אותי מתוך הפגישה. איך לא ללכת לאיבוד. איך להיות בה. איך לזכור ממנה. אז אני על טייס אוטומטי. לעולם לא באותו רגע. לעולם לא שם. החיוכים קופאים לי על הפרצוף. אני רק מנסה לאסוף משהו כדי לשמור לאחר כך, לאיזה זמן שבו אני כן אהיה נוכחת ואוכל לזכור. ולעבד. להפוך את הנקודות הרסוקות לקו. אני מדברת על הדברים האלה בטיפול. זו רק ההתחלה, אבל זה עדין נראה לי מטורף, בטיפול, בסילוף, כי כל זה הרי לא אמיתי באמת, לבנות דבר אמיתי באמת. נדמה לי שהשאלה שלי היא איך הופכים את הפרגמנטים ליצירה אחת כשאני לא באמת נמצאת שם, כשזה לא באמת אמיתי. אם אני לא מנותקת טוטאלית אני עסוקה בלנסות לזכור לאחר כך, או לנסות להציג איזו גרסה מתפקדת ושפויה יחסית שלי. מישהי שמבינה מה קורה סביבה, מישהי שאפשר לדבר איתה. אולי אי אפשר לדבר איתי. אני מרגישה פתטית ומטומטמת. שונאת להיחשף בבורות ועוד יותר בבורות שלי לגבי עצמי. אז מצד אחד יש משהו באמת פגוע שמוכרחים להתייחס אליו. מצד אחר, אני מתביישת שעוד לא התעליתי מעל זה, כאילו אני רק מחפשת הוכחות, הכרה, הבנה, לפרגמנטליות שלי. זה לא מה שיעזור לי. ותמיד ויש את הפחד לחזור למקומות אפלים שבקושי יצאתי מהם, אני מרגישה את השדים והתהומות ופוחדת. אוף איתי.

שלום, את כותבת ברגישות ובכאב על החיפוש שלך אחר עצמי אינטגרטיבי ושלם. אני מקווה שאת יכולה להביא את התחושות המורכבות האלה לתוך הטיפול, ושם לנסות להתבונן בהן, "לשחק" איתן, לפרק ולהרכיב... אני מאחלת לך הצלחה, זו באמת דרך ארוכה אך לעיתים קרובות מרגשת ומתגמלת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כשנתיים.אני מתקדמת בחיי אך באופן איטי. אני חשה שיש לי איזה חור שחור בעברי שאולי הדחקתי או שנעשה בגיל צעיר מכדי שאזכור. אינני מפסיקה לחטט בעבר וביחס הורי כלפי. האם היפנוזה יכולה לעזור לי? אם כן מהיכן מתחילים לחפש? העליתי את הנושא מס' פעמים בטיפול אך הוא לא זכה לעידוד.

שלום מילי, התחושה שישנם חלקים של הנפש שהם מוסתרים ו"נמנעים" מלהופיע, היא תחושה מוכרת בטיפול פסיכולוגי דינמי. היפנוזה היא רק אחת הטכניקות להתייחס לכך, ואני מבינה שהיא אינה טכניקה שהפסיכולוג/ית שלך משתמשים בה. כדאי להמשיך ולשוחח על תחושות אלה בטיפול, ובמקביל את יכולה לקרוא עוד על היפנוזה. למיטב זכרוני ישנם מאמרים של ד"ר אורן קפלן במקבץ הכתבות המצורף לפורום זה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

הנני בת 26 מטופלת אצל פסיכולוגית כשנתיים, בחודשיים האחרונים יש לי קצת קושי להגיע לפסיכולוגית שלי כי הוא גר כ20 דקות ממני ויש (לא תמיד) פקקים בדרך וכאשר אני מודיעה לו שאני יאחר הוא לא מוכן לתת לי את המעט זמן שאני מפסידה (בדר"כ כ20 דקות).מצב זה של איחוריי קורה לעיתים רחוקות ואני לא מבינה מדוע היחס שלה כאשר אני מודיעה על איחור נעשה נוקשה וחסר כל הבנה.כאשר מצב זה היה קורה בשנה וחצי הראשונות של הטיפול היא תמיד היתה מבינה! שאלתי היא האם מצב זה של היחס שלה כלפי הוא חלק מהטיפול?או שעדיף להחליף את הפסיכולוגית?(למרות שהיא טובה). אגב אחרי הטיפול שלי אין לה אף פעם פציינט!!!כך שאת הזמן יש לה!

הי, אין ספק שאת מה שאת מעלה כאן את חייבת להעלות לשיחה בינך לבין המטפלת. אני בטוחה ששיחה על העניין תבהיר לך את עמדתה ואולי תוכלי להבין במקום לכעוס, או להבין ואז לכעוס.. יכול להיות שהאיחור שלך מצביע על משהו שקורה אצלך (הרי סך הכל אפשר לצאת 20 דקות לפני הזמן בכדי לודא שאת לא מאחרת) ולכן היא לא מוותרת, והאמת היא שלא באמת תדעי עד שתדברו על כך.

לי זה ברור, שהפסיכולוגית שלך מנסה להרגיל אותך לדבר שנקרא :אחריות ושיגרה,את אחראית על הזמן שלך,וכפי שקוקי כתבה לך- את פשוט צריכה לצאת מוקדם יותר,ולחכות את לפסיכולוגית ולא ההיך, היא נותנת לך כאן "שיעור נפלא" בחיים,ששם לא תמיד יתחשבו בך,כי הנה - כתוצאה מהאיחורים שלך את משלמת מחיר יקר- של פחות זמן לטיפול. לכן,לא רק שאינך צריכה להחליף פסיכולוגית,אלא את צריכה להיות אחראית ולשנות את הרגלייך,ואם השעה לא מתאימה לך,פשוט תשני אותה.

שלום לינור, הקשר שלך עם הפסיכולוג/ית מתקיים בתוך המרחב הטיפולי - שמוגדר באמצעות מקום, שעה, תשלום, סגנון תקשורת ועוד. בתוך המרחב הזה את יכולה לעשות כל דבר (כולל להגיע באיחור), אבל אין זה אומר שהמרחב יתאים את עצמו אלייך. שם - בתוך 50 הדקות האלה - מתקיים הטיפול שלך, וזו יכולה להיות שאלה מעניינת בשבילך מדוע את "מקצרת" לעצמך את השעה הטיפולית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, יש לי שאלה לגבי בני הקטן בן השלוש, יש לו העדפה ברורה לצבע השחור! כאשר הוא מתחלי לצבוע הוא תמיד מתחיל בשחור, כשהוא צריך לבחור צבע מדבקות להדביק הוא בוחר בשחור וכו'. יש לציין שהוא גם מצייר ומשתמש בצבעים אחרים אבל הוא מעדיף באופן בולט את השחור ותמיד יבחר בשחור ראשון. האם יש מקום לדאגה?? האם יש משמעות לכך?? הילד באופן כללי שמח, חברותי, משתתף בחוגים ולא מראה סימנים לבעיה כלשהי.

שלום לימור, מהתיאור שלך עולה ילד שמח וחברותי המעדיף לצייר בגוון מסויים (אגב, האם היית מוטרדת לו היה מעדיף באופן ברור גוון אחר?), ובאופן כללי אינני רואה בכך עדות לבעייה כלשהי. במידה ואת מוטרדת גם לגבי תכני הציורים של בנך, אפשר להראות אותם לאיש מקצוע בעל מומחיות בתחום ההתפתחותי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לד"ר שלום רב, ביתי בת שנה ו 11 חודש מדברת וממלמלת המון בקרב בני המשפחה הקרובה והמורחבת, מאוד דומיננטית, מקבלת המון חיזוקים חיוביים על כל מילמול מובן והתחדשות בשפה... הבחנו שבעת פגישתה עם בני גילה אחרים ילדי הגן/ זרים וכו' שמדברים "קצת"יותר טוב ממנה... היא משתתקת ולא משמיעה את קולה , הקיצוניות מאוד בולטת.. רציתי לשאול האם זה מעיד על חוסר בטחון של הילדה? אשמח לשמוע את דעתך המקצועית בנושא, תודה מראש, האמא הלחוצה...

שלום לאמא המוטרדת, ראשית חשוב לי לכתוב שזה טבעי ומובן לדאוג לבתך, לרצות שתתפתח היטב ושלא יהיה לה קשה... אינני מומחית בנושא רכישת שפה, אך אני יודעת שהטווח התקין הינו רחב ביותר (כלומר, פער הזמן בין ילדים נורמליים ובריאים שמתחילים לדבר מוקדם, ובין ילדים נורמליים ובריאים שמשתלטים על השפה מאוחר יותר הוא מאוד גדול). לאור זאת, קרוב לוודאי שבתך נמצאת בטווח התקין, ויתכן שהיא פשוט ילדה ביישנית הזקוקה ליותר זמן "להתחמם" במפגשים עם בני גילה. עם זאת, אני מציעה לך להמשיך להתייעץ בנושא - בעיקר על-מנת שתחושי יותר רגועה. כדאי להתייעץ עם מומחה בתחום ההתפתחותי (פסיכולוגים התפתחותיים, קלינאי תקשורת וכד'). וכמובן שאת מוזמנת להמשיך ולעדכן אותנו בפורום... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לקלינאית התקשורת, נכדתי בת ה-2 ו-10 חודשים, החלה עכשיו לדבר באופן ברור ושוטף, אך לפעמים היא "נתקעת" במילה ומתחילה לגמגם. שמתי לב שבדרך כלל כאשר היא אומרת "אני" זה גורם לה לגמגום. האם יש סיבה לדאגה ולטיפול כלשהו. בתודה, אהובה רובין

שלום רב! אני וחברה שלי נפרדנו לפני כ3 חודשים.מאז אני פשוט לא חיי.חיי הפכו להיות סיוט! אני כל הזמן עובד ומגיע הביתה ובבית אני מדוכא אז אני הולך לישון.גם שאני יוצא לבלות אני עצוב כי אני חושב עליה תמיד ורוצה להיות איתה.הסיבה לפרידה היא שהיא טענה שהיא צריכה להית לבד בגלל וויכוחים עם אמא שלה במשך 8 חודשים על איך שהקשר שלנו התנהל(חברתי הייתה משקיעה את כל כולה בי ובקשר ומזניחה את משפחתה ואת הדברים שהיא צריכה לעשות למרות שאני גיניתי זאת)וזה פשוט שבר אותה.כמו כן אמרה לי שהייתי חבר מצויין ושאהבה אותי המון ושהפרידה בכלל לא בגללי,היא אמרה לי זאת מספר פעמים.עם זאת היה לי מאוד קשה לעכל את הפרידה כי לא היו סימנים מקדימים וזה נפל עליי פתאום.מאז הפרידה בכל פעם שניסינו לדבר רק התווכנו.אני ממש אוהב אותה,אני לא יכול בלעדייה,אני חולם עליה בלילה ועצם המחשבה שהיא תהיה עם מישהו אחר מפחידה אותי!!! שאלתי היא כזו:האם יש שיטה עוזרת לגרום לה לרצות לחזור אליי?בבקשה,עזרו לי,כיצד ניתן לגרום לה לחזור אליי.איך צריך להתנהג?מה צריך להגיד ולעשות?היה לנו עבר לא קטן יחד...מה לעשות?

הצורך שלך להחזיר אלייך את החברה הוא מובן, כי אתה עוד אוהב אותה. בגלל שעוד אהבת אותה, והיא נפרדה ממך בפתאומיות, אז זה אפילו מעצים את האהבה, מעצים את כל התחושות לגביה ,וזה מתערבב גם עם תחושת נטישה, תחושת כישלון. תתמקד על לקבל את זה ,במקום להתייעץ איך לחזור אליה ולשמור איתה על קשר. התקופה הזו רק תחשל אותך, לא להיות שביר באופן כללי. כשזה יעבור לך, אפילו אם תיזכר בה זה לא יעשה לך כלום, ואפילו אם תפגוש אותה זה לא יעשה לך כלום.בדוק. צפויה לך התאוששות, עולמך לא הגיע לקיצו. כשנסגרת דלת, נפתח חלון... סוף זה התחלה חדשה.... ועוד תהיה לך אהבה.

שלום, התמודדות עם סיום של קשר רגשי עמוק היא באמת התמודדות קשה. אני לא יודעת אם זה עוזר לך לדעת שלכל אחד מאיתנו היה לב שבור, וכפי שכתבו לך בפורום הכאב לא נשאר באותה העוצמה... מהתיאור שלך עולה שסיום הקשר היה מפתיע מבחינתך, ולא זכה לעיבוד הדרוש. חשוב שתדע שאת תהליך העיבוד הזה אפשר (וכדאי) לעשות גם אחרי הקשר - במחשבות שלך, בשיחות עם אנשים קרובים, ואם תרצה גם בשיחות עם פסיכולוג/ית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני יודע שרוב הפסיכולוגים כותבים אחרי פגישות מעין סיכום פגישה או רשמים כדי שתהיה להם אפשרות לחזור אחורה אם צריך ולבדוק דברים, בשביל שיהיה מעקב כלשהו אחרי הטיפול, בשביל הדרכה וכו'. המטופלים זכאים לראות את הרישומים האלה או לא?

שלום אלון, פסיכולוגים אכן משתדלים לכתוב את תחושותיהם לאחר פגישה טיפולית. במקומות ציבוריים ישנו תיק עם רישומים כלליים, שהמטופל זכאי לראות אותו (במגבלות מסויימות, למשל אלא אם כן יש סברה שחשיפת התיק תגרום לנזק). אבל נדמה לי שאתה שואל לגבי הרישומים הפרטיים, האישיים, שפסיכולוגים עורכים. למיטב הבנתי אלה הם אכן רישומים פרטיים, ואינם שייכים לחלק הפורמלי של מעקב תקין אחר מהלך הטיפול. אם תרצה, אני מציעה להעלות את הנושא גם באתרים פסיכולוגיים דוגמת "פסיכולוגיה עברית". בברכה, אורנה ראובן-מגריל

נפרדתי מהחבר שלי, אחריי שנתיים. אני שלמה עם ההחלטה, אך כשנפרדנו הוא גרם לי לייסורי מצפון קשים מאוד. זאת אומרת, אני לא מתחרטת שנפרדנו, אבל כואב לי עד העצמות שפגעתי בו ולחשוב שהוא עכשיו פגוע וכואב עושה לי רע . אני אפילו במצב שאני רוצה להתקשר אליו לדבר איתו, רק לשמוע שהוא סלח לי. אני מרגישה כאילו פשעתי, אני יודעת שעשיתי מעשה רע לגביו. ורע לי, ואני לא מצליחה למצוא שלוות נפש כי הלכתי עם הצרכים שלי ונפרדתי ממנו. האם זה נורמלי, התחושות שלי?

הי, קודם כל התחושות הן נורמאליות לגמרי. מצד אחד את מרגישה שלמה ואין בך חרטות, שזה בסדר גמור וזה לגמרי לא "מעשה רע לגביו" ומצד שני הגיוני שלאחר שנתיים של יחד (לא ציינת את גילך) יש בך רגשות אליו וואת חשה כאב שהוא סובל כביכול "בגללך". את שלוות הנפש את תרגישי לדעתי לא כשהוא "יסלח" לך אלא שהזמן טיפה יעבור... ושתפנימי את העובדה שזה לגמרי הגיוני ונכון ללכת עם הצרכים שלך.. קוקי

תודה. אני בת 26. היו דיבורים על חתונה, והיו המון דברים גדולים וקטנים שהרחיקו בינינו, לפחות ככה זה היה לגביי. הוא לא מרגיש באופן זהה אליי שהקשר נחלש ואיבד טעם, כנראה זה שינוי שהתחולל רק בתוכי. אני עדיין באיזשהו מובן צריכה להתגבר עליו, כי הוא היה אהבת חיי וקשה לי עם זה שהוא עדיין מרגיש כלפיי כך. אני כל כך רוצה בטובתו ושיהיה מאושר, שזה מאמלל אותי שאני זאת שגורמת לו להיות לא מאושר.

שלום, את מתארת את התחושות המורכבות שאפשר לחוש בתוך קשר, וגם כשהקשר מסתיים - אהבה, עצב, אשמה... אני מניחה שגם במהלך הקשר עצמו היה עיסוק בנושאים כמו פגיעה, בטחון, כוחות (מי יותר "רוצה"?, מי יכול לפגוע? איך עומדים בפגיעה?), ואולי את רוצה להמשיך לחשוב על הנושאים האלה. בכל מקרה, בן-הזוג שלך לשעבר יצטרך לעבור את הדרך שלו (ויש לו מן הסתם קצב משלו...), כפי שאת עצמך צריכה להתמודד עם הדברים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום .אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר 4 שנים פעם בשבוע ,הגעתי למצב שמספיק לי פעם בשבועיים כי אני לא מטפלת בכלום ואני מרגישה מצויין ,אבל הפסיכולוגית מתנגדת נחרצות בטענה שזה מזיק לתהליך של הטיפול ,יש לציין שאין לה אינטרס כספי.מה עושים ?

הי, מה שעושים זה מעלים את הנושא לשיחה ארוכה יותר. תוכלי לומר לה את כל דעותייך בעניין (שאין צורך ושאת מרגישה טוב וכו') והיא תוכל לומר לך את כל דעותיך בעניין - עד שתגיעו להסכמה. הרי בסופו של דבר את תקבעי - פשוט חשוב להין ממנה את דעתה, ובכלל חשוב לתקשר איתה על נושאים הקשורים לטיפול... בהצלחה קוקי

שלום טלי, אני מסכימה עם קוקי שחשוב להבין את הסיבות העמוקות לרצונך להפחית את תדירות הטיפול, כמו גם את תחושתה של המטפלת שלך לגבי הנזק שעלול להיגרם. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא כמובן לשוחח על כך בטיפול עצמו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, רציתי לבקש עצה קטנה ברשותכם;כל פעם שאני בדייט אני לא מסוגלת "לצאת" מהסגירות שלי ,אני מרגישה ומשדרת ריחוק למרות שאני ממש לא רוצה בכך ובמקום מסוים אפילו מרגישה שאני נקשרת! איך אפשר לצאת מזה בלי טיפול ארוך טווך? בתודה א.נונימית

תשאלי את עצמך למה את משדרת את הריחוק? האם את חוששת ממשהו? האם הדייט עצמו מביך אותך? אולי את חוששת להפתח ולדבר בחופשיות על דברים שאולי ,"יסגירו" חולשות שלך? כל השאלות האלה, ושאלות נוספות שכדאי שתשאלי את עצמך , יתכן ויובילו אותך לתשובה. אחרי שתגיעי לתשובה תנסי לבדוק עם עצמך האם וכיצד את יכולה להרגיש יותר משוחררת ופתוחה בדייט. יתכן וקשה לך , אולי את ביישנית או חסרת ביטחון. במקרה כזה יתכן ובכל זאת תצטרכי עזרה מקצועית אבל היא לא אמורה להיות ארוכת טווח.

תנסי לשנות את הלבוש ואת שפת הגוף שלך בפגישה. תנסי אולי גם לגעת בפרטנר שאיתו את נפגשת. בצורה כזאת יהיה ברור שאין לך כוונה להתרחק.

לא. נונימית היקרה. אני מניחה שהדבר הזה מפריע לך רק במידה והדייט שיושב מולך אכן מוצא חן בעינייך ואת מעוניינת שתהיה פגישה שניה (כי אם הוא לא מוצא חן בעיניך - עדיף שיקבל את הרושם שאת מרוחקת... לא ?) אני אישית מאמינה בגישה הישירה, אני חושבת שרוב בני האדם אוהבים שמדברים איתם בפתיחות ובכנות, לכן במקום לנסות להסתיר את הביישנות שלך ואת הנטייה להסתגר, במקום לנסות "להתחכם" לנטייה הזאת שלך כפי שהציעו לך לפניי, אני דווקא הייתי מציעה לך לא להתעלם ממנה אלא לדבר עליה. המחקרים מוכיחים שכבר בשניות הראשונות של הדייט אפשר לזהות האם יש כאן פוטנציאל להמשך או לא. אם את מרגישה שיש משהו, הייתי מציעה לך פשוט להיות כנה ופתוחה ולהגיד לו מיד בהתחלה שאת קצת ביישנית ושיתכן שבלי כוונה את משדרת ריחוק או הסתגרות. אל תתעלמי מהעניין, להיפך, דברי עליו וכך תשיגי שתי ציפורים במכה אחת: גם תנטרלי את המוקש הזה ולא תצטרכי לתהות האם הוא חושב שאת מרוחקת והאם הוא תוהה מה זה אומר לגביו, וגם יכול מאוד להיות שהפתיחות הזאת שלך, מיד בהתחלה, תיצור אינטימיות נעימה ותחושת קרבה. אני לא אומרת שישר על הדקה הראשונה צריך לחשוף את כל הצדדים המורכבים של אופיינו... אבל גילוי קטן כזה יכול בהחלט לדעתי לתרום, לשני הצדדים. בהצלחה.

שלום, אני חושבת שקיבלת תשובות מעוררות מחשבה: אחת מהן מציעה לך לחקור את הנושא לעומק, השנייה מציעה ליצור שינוי התנהגותי, והשלישית מתייחסת לקבלה עצמית ודיבור פתוח על חולשותייך... התשובות האלה מסמנות מגוון אופציות רגשיות והתנהגותיות, ואת תצטרכי למצוא את הדרך שלך בין האפשרויות השונות... לצורך זה, טיפול פסיכולוגי דינמי יכול להיות מאוד מתאים, ולא בהכרח ממושך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מה עושים במצב שמרגישים לא שייכים לעולם הזה? אני שונאת את החיים ואין לי כוח להתמודד איתם. אני קמה בבוקר ומאחלת לעצמי שזה יהיה היום האחרון וכשזה לא קורה אני שוקעת בדיכאון אני מנסה כל מני דרכים למות ולא מצליחה, החיים האלה כבדים עליי וקשים לי. אני עובדת במקום מסודר שתמיד חלמתי להיות שם וברגע שהתקבלתי הרגשתי כאילו מיציתי את מה שרציתי כל הזמן והגיע הרגע שזהו מספיק יותר אין לי יותר מה לחפש בחיים האלה.

מעיין יקרה, מה שעושים זה למצוא את הכוח לגשת לאיש מקצוע, ולהתייעץ לגבי טיפול פסיכולוגי ותרופתי. בבקשה אל תישארי עם התחושות הקשות האלה לבד... אורנה ראובן-מגריל