פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בת 27. חולה במחלה כרונית לא קלה. לפני זמן מה קראתי בעיתון מאמר שאומר שתלישת שיער היא בעיה פסיכולוגית רצינית. יש לי נטיה לשחק עם השיער בראש ואז לתלוש שערה... הדבר חוזר כמה וכמה פעמים ביום. אני מאמינה שאני תולשת בלי לשים לב כ-15 שערות ביום. אני לא תולשת קווצת שיער אלא רק שערה אחת בכל פעם. רציתי לדעת אם ההפרעה עליה היה מדובר קיימת אצלי ואם כן מה אפשר לעשות כנגד זה? טיפול פסיכולוגי או משהו? אודה על תשובה, מפל

שלום רב לך, ההפרעה הזו נקראת טריכוטילומאניה והטיפול בה הוא פסיכיאטרי תרופתי. במקרים הקשים תלישת השיער היא עד כדי יצירת קרחות קטנות באזור התלישה. כדי לאבחן את מצבך באופן מקצועי , פני לרופא המשפחה בקופת חולים ובקשי הפנייה לפסיכיאטר. רק פסיכיאטר יוכל לאבחן אם זו אכן טריכוטילומאניה ולהציע טיפול.

שלום מפל, המחלה עליה כתבת נקראת טריכוטילומניה, וכדי לקרוא עליה יותר אני ממליצה לפנות לאתר http://trichotilomania.info/ אם תמצאי שם הדים לחששותייך ותרצי להתייעץ, כדאי לפנות לשיחת ייעוץ עם פסיכולוג קליני. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם גם תלישת גבות נמצאת בהפרעה הזו? אני מוצאת את עצמי תולשת לעצמי שיער גבות מתוך שעמום/לחץ וכו. פעם לא הייתי עושה את זה, אני מכירה אחת שעושה את זה ודי "נדבקתי" ממנה... אח"כ זה כבר הפך להיות לשגרה. רציתי לדעת אם יש קשר. תודה.

אורנה שלום, האם את מכירה תופעה בה בעקבות טראומה יש זיכרון מאוד חזק של ריח שלא עוזב. כמו פלשבקים של ריח במקום תמונות... או כמו הזיות- משום שהריח אמיתי כל כך , אבל אין לו שום עדות בנמצא. איפה אני יכולה לקרוא על זה? תודה רבה ויום טוב נטלי

נטלי יקרה, התיאור שלך סביר בהחלט. לאחר אירוע טראומטי יכולים להישאר זכרונות מטרידים, והם אינם מוגבלים לתמונות וויזואליות בלבד. כדי לקרוא בנושא אני מציעה לך לערוך חיפוש בגוגל עם מילים כמו 'הפרעת דחק פוסט-טראומטית' Post Traumatic Stress Disorder בנוסף, אם אני זוכרת נכון, בספר 'סערת נפש' של ד"ר יורם יובל יש פרק בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני אמא לילד בן 4.5 (וכרגע בהריון מתקדם, מה שמגביל אותי פיסית לצאת איתו בחוץ ולכוון אותו באופן אקטיבי) ילדי הוא ילד שאוהב חברה (כבר מהיותו בן שנה), אבל הוא "חנון". הוא לא מצליח לעמוד על שלו, הוא בוכה(עצוב) מכל דבר, רגשני מדי ולא יודע איך למשוך אליו חברים. הדבר מפריע לו עד מאוד והוא מבטא את זה. גם מבחינה מוטורית הוא לא ספורטאי גדול. יש לציין שהוא ילד טוב (אולי מידי?),חכם, ובין היפים והגבוהים בגן. תמיד הוא רוצה לרצות את כולם (זאת בעיה גדולה מאוד!), תמיד דואג שאני לא אכעס עליו (ואני ממש אמא לא קשוחה). לאחרונה ראיתי אותו מרביץ לעצמו בפנים ליד חברה מהגן ואומר: "אני לא אוהב את עצמי". - אני חושבת שזה ממש בעיתי. אני ממש שבורת לב. אני לא יודעת מה לעשות. הוא כ"כ מתוסכל מעצמו. יש פתרון? תודה

שלום אושרת, אני יכולה להבין את חששותייך בנוגע לבנך, אף שבסך הכל מדברייך עולה תמונה של ילד נחמד ונעים עם רגישויות מסוימות, שהן לאו דווקא חריגות... אני חושבת שכדאי לך לשוחח עם הגננת של בנך, ולבדוק באיזה מידה היא שותפה לחששותייך. במידה ויש צורך, היא תוכל להפנות אותך להמשך התייעצות בשפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי). שם יוכלו לייעץ לך בנושא של אבחון וטיפול, אך כאמור אינני בטוחה שיש צורך בכך. בינתיים נסי לתמוך בבנך ולקבלו כפי שהוא, גם עם החלקים הרגישים והפגיעים. זו אמנם אמירה פשטנית, אך ככל שירגיש בטוח יותר במחיצתך, יוכל לבטא חלקים בטוחים גם במחיצת אנשים אחרים. אם תרצי להמשיך להתייעץ בשיחה טלפונית, את מוזמנת להתקשר לקו ההורי באוניברסיטת ת"א 03-6406888. ליאת תוכל לשוחח עמך בטלפון זה ביום ראשון בבוקר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היכן ניתן להשתתף בסדנה כזאת?

שלום מלי, אינני יודעת לאיזו סדנה בדיוק את מתכוונת. אם כוונתך לקבוצה דינמית העוסקת בנושא יחסים בין-אישיים, כדאי לך לפנות למכוני שונים לפסיכותרפיה (משירותי הייעוץ באוניברסיטאות ועד מכונים פרטיים). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אנו מעוניינים לדעת מתי/באיזה גיל רצוי להפסיק להסתובב בערום בקרבת הילדים עם בכלל. אנו מרגישים מאוד חופשי להסתובב בערום בבית אבל איננו רוצים לפגוע בילדים

שלום ע, אין "כללים" חד משמעיים בנוגע לעירום בנוכחות ילדים, והדבר תלוי בעיקר בנוהג החברתי-תרבותי (אני מתכוונת לכך שיש בתים בהם הדבר ייחשב לנורא, בעוד בבתים אחרים העירום יתקבל בטבעיות נינוחה). בעיני, חשוב לשים לב לתגובה של הילדים (בכל גיל) - האם זה מעורר בהם מבוכה ובושה, האם הם מתעניינים בגוף ההורה באורח שיש בו מאפיינים אירוטיים וכד'. להערכתי, כאשר יש סימנים למבוכה כדאי להניח לנושא, ולהסביר לילדים שהגוף הוא דבר מהנה ביותר, אבל גם פרטי... מקווה שזה עוזר לכם בחיפוש הדרך האישית שלכם בהורות, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני מרגישה כמעט תמיד רע, קרוב להרגשת בחילה, אני יודעת שזה לא משהו פיזי, אלא נפשי, מרגישים את זה. הטיפול הפסיכולוגי לא עוזר. אין איזו סיבה מרכזית, הרבה דברים קטנים לא הכי מסתדרים ,אבל אני מאמינה שאצל הרבה אנשים לא הכל מסתדר, התחושה הזו מלווה אותי כבר כמה שנים, למרות שאני בחורה צעירה(25) . מה עוד אפשר לעשות חוץ מהטיפול ? האם במצב כזה מומלצות תרופות? סה"כ אני מתפקדת כלפי חוץ כמו שצריך...

שלום הילה, את מתארת תחושת מועקה מתמדת הנמשכת לאורך שנים, ואינני רואה סיבה מדוע לא לברר את הנושא גם בייעוץ פסיכיאטרי. יתכן שיהיה להם רעיון טוב כיצד לעזור... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

עוד פעם תרופות... לא רוצה יותר. "קיבלת פעם פרוזאק? מה דעתך לנסות?". כן, קיבלתי פעם פרוזאק. לא רוצה לנסות שוב. זה מתחיל באנטי דכאוני כרעיון. בפועל? קודם צריך להתחיל עם אנטי פסיכוטי, כי אחרת לאנטי דכאוני תהיה השפעה איומה והרסנית. זה שהם לא מבינים כלום, לא אומר שאני צריכה להיות שפן נסיונות. לא רוצה תרופות. רק רוצה שיעזבו אותי בשקט... זה דבר כל-כך מסובך להבנה? ממשיכה עם הטיפול הפסיכולוגי, אם כי בכלל לא ברור למה, אבל שיהיה.

שלום DID, תחושת הייאוש עוברת בבירור... אני יכולה להבין את ההרגשה של "שפן נסיונות", אבל האמת היא שלא תמיד פשוט למצוא את הטיפול התרופתי הנכון, במינון הנכון, שיצור את האיזון הנכון. זה אכן לוקח זמן, ולפעמים הסבל בתהליך רב. אני שולחת לך מכאן עידוד ותקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

אני נתקלת בעיות רבות בעת הגלישה בפורום. לרוב, כשאני מנסה להכנס להודעות נאמר לי שהדפים לא זמינים והפורום מאוד איטי לי. רציתי לברר האם זאת בעיה ידועה בפורום או שזאת בעיה שאני צריכה לבדוק במחשב שלי (למרות שזה קורה לי רק בפורום הזה). תודה בכל אופן

דנה יקרה, גם לי זה קורה כאן לפעמים. שמתי לב שזה קורה כשאני מדפדפת מהר מדי מהודעה להודעה. נסי לשאול בפורום 'אתם ואנחנו', שם הם יוכלו לתת תשובה מוסמכת. ועד אז - נסי לדפדף לאט יותר. מה בוער? ליאת

ליאת, אני באמת חייבת להגיד לך שמקריאתי את תגובותייך ותשובותיך לפונים בפורום זה, ניכר שאת פסיכולוגית מדהימה ואנושית. מעבר לחוכמה הרגשית ולתבונה שאת מפגינה, מבין השורות ניתן לחוש ברכות שלך, בחום שלך ובאהבה העצומה שיש בך להעניק לכל כך הרבה אנשים. הלוואי והיית המטפלת שלי. נראה לי שהייתי נירפאת רק מכוח האהבה שלך. מנחם לדעת שאת קיימת. תודה.

ממש לא מזמן גיליתי את הפורום הזה ויצא לי קצת לעבור על תגובותיך ורציתי להצטרף לדעתה של אני, הרגישות שלך ואופן הראיה האופטימית שלך לדברים זה פשוט תענוג לקרוא את תשובותייך, באמת תודה רבה לך שאת נמצאת כאן בהישג יד אלכס

(מעפעפת בענווה): תודה על המחמאות. שמחה לעזור. :-) ליאת

אבל גם אורנה, וגדעון...

פניתי לפני יומיים לגביי שאלה בנושא זוגיות, והיום יש לי שאלת דומא למה שהתכוונתי, הכרתי בחור נחמד בן 35 דיברנו תחילה הרבה בטלפון ומההתחלה הוא אמר שבדיוק יצא מקשר ומרגיש קצת עצבות וקושי, דיברנו הרבה על זה והוא התחיל לחבב אותי מהשיחות שלנו בטלפון, שהיו נעימות ונשמעו לי כנות, נפגשנו והייתה גם משיכה שראיתי את זה כסימן טוב, נפגשנו 3 פעמים והוא נהג לטלפן אלי כל יום, אחרי שחזר מהעבודה, פתאום, הוא התחיל להתקשר בתדירות הרבה יותר נמוכה על אף ששנינו פתאום התפנינו מהעבודה בגלל חופש החג, וכשנפשנו הוא טען שאני מוצאת חן בעיניו והוא נמשך אליי אבל קשה לו כי הוא מרגיש שהוא לא יכול להיות בשבילי מה שאני רוצה, אני אמרתי לו שאני ילדה גדולה ואם אני נמצאת במקום שלא טוב לי הו אני פשוט אקום ואלך וחבל לי שעל סמך הרגשותיו הוא קובע שאין עתיד, אחרי שבשבוע הראשון בשיחות טען שוב ושוב כמה הוא מעוניין בקשר אמיתי ולא סתם מזדמן, וחבל שפשוט במקום להניח שפשוט ישאל אותי מה אני רוצה, לא? בקיצור פגישתנו האחרונה הייתה ביום חמישי, ולא שמעתי שוב ממנו עד אתמול בלילה שהוא התקשר וסיפר שעברו עליו כמה ימים קשים, והוא לא מבין מה מצאתי בו וכו', האמת היא שהוא מוצא חן בעיני, לפחות לפי מה שהצלחתי להכיר עד עכשיו ואני יודעת שיש עוד דרך ארוכה להכיר כדי באמת להחליט, אני אבל לא מבינה מה אני אמורה לעשות עכשיו, מצד אחד אני לא רוצה להציב לו עובדות כי אני פוחדת שיברח לי ומצד שני מצב כזה ממש לא מקובל עליי, לחכות לטלפונים שאולי יגיעו ואולי לא, אני מבולבלת ממנו כי אני מרגישה שהוא כן מחבב אותי אבל אני לא מצליחה לראות ולהבין האם יש אולי סיכוי או לא, בבקשה תעזרו לי להבין את הראש של הבחור המתוק הזה אלכס

אלכס יקרה, איני מתיימרת להיות יועצת לענייני דייטים באינטרנט (אני באמת לא טובה בזה...). ובכל זאת - להתחיל מע' יחסים מתוך עמדה של 'פחד שהוא יברח לי' נשמע לי לא כ"כ בריא. למיטב ניסיוני, כאשר נוצר קליק נכון, ויש משיכה אמיתית, הדברים פשוט קורים מעצמם, ואין חשיבות דרמטית מאד למה שתגידי או תעשי (אלא אם כן זה יהיה אסון ממש). כשמתנהלים בתוך מערכת יחסים עם פחד עצום להינטש, זה בדרך כלל משתקף החוצה ויוצא לא מוצלח. אני חושבת שמוטב לתת לדברים לזרום בקצב נינוח, ולכבד את המרחב והמקצב של הצד האחר. אני גם יודעת שקל מאד לדבר... אין אהבות שמחות :-) ליאת

אני בת 30, בחורה מוצלחת לכל הדעות, נראית טוב, קרירה משגשגת וכו' היו לי מספר בני זוג לאורך השנים. הרגשתי מאוד לא בטוחה בתוך הקשרים, תמיד כשנכנסתי לקשר פחדתי מהרגע שהוא יסתיים והרגשתי שמשהו קורה לי, כאילו אני נהיית חלשה פתאום וחרדה ולא חושבת בהגיון וכל הזמן דואגת ודואגת ולא מצליחה להרגע אפילו שאני יודעת שההתנהגות שלי לא הגיונית. בין הקשרים היו תקופות ארוכות של לבד ותמיד סטואציה של היכרות מלחיצה אותי, אני מרגישה לא מושכת ולא זורמת וישר יודעת שלא ירצו אותי ואני מרגישה כאילו אני גורמת ברים לא לקרות ומרגישה שאני לא אוהבת את עצמי ושאני בן אדם דפוק. . גם כאן אני חושבת וחושבת ולא מצליחה להפסיק לחשוב את המחשבות המטרידות האלו. הן כאילו רודפות אותי, אני מרגישה כאילו הן לא שלי בכלל אלא רק באות ומציקות לי. קשה לי ככה מאוד. הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך שנים ודיברנו הרבה על הנושאים האלו, אבל אני לא מרגישה שמשהו השתנה. מה אפשר לעשות? האם כדאי לי לקחת תרופות? איך יוצאים מזה? אני לא רוצה להיות לבד כל החיים או להיות בקשרים שאני מרגישה לא טוב בהם.

שירה יקרה, תרופות אינן פותרות קשיים בזוגיות. הן יכולות להיות יעילות מאד במקרה שדיכאון או חרדה מחבלים ביכולת לקיים קשרים אינטימיים ומשמעותיים. לפיכך, הייתי שוקלת טיפול תרופתי רק יחד עם איש מקצוע שיעריך בזהירות רבה את הצורך בכך. בהנחה שטיפול דינמי לא עזר לחולל את השינוי הרצוי, ניתן לבחון אפשרות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שיסייע בשינוי מחשבות ואמונות ביחס לעצמך, ובתרגול 'ידידותי' ושיטתי של מצבים בינאישיים מלחיצים. אופציה נוספת היא סדנא קבוצתית לשיפור מיומנויות בינאישיות. אני רוצה להזכיר לך גם, שטיפול המגיע בזמן הנכון, כשנוצרת בשלות ומוטיבציה חזקה, עשוי להועיל יותר מטיפול הניתן בזמן אחר. אולי הפעם זה יוכל להיות אחרת? אל תוותרי ! בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך הטיפול שהייתי נמשך חמש שנים. במהלכו לפי מה שסיפרה לי המטפלת ניסינו שיטה דינמית וגם קוגניטיבית התנהגותית.הייתי גם בקבוצה טיפולית בעבר. איכשהו שנכנסנו בטיפול לתוך המחשבות שיש לי בראש הן רק גדלו ונהייו יותר מאיימות. אני די עייפה מנסיונות אלו. הטיפול הסתיים לא מזמן וכעת אין לי כוחות לנסות עוד טיפול. אולי בהמשך. אבל בינתיים לא טוב לי. לכן התחלתי לחשוב על תרופות. גם המטפלת שלי הציעה לי אפשרות זו בעבר. אני מבולבלת ולא יודעת מה טוב. עוד טיפול, קבוצה טיפולית, תרופות...לפעמים יותר קל לי כשאני פשוט מצליחה לצחוק על הכל אבל יש רגעים שממש רע לי ואני לא יודעת מה הפתרון.

אני במבוי סתום בחיי רוב החברים והחברות נשואים הרווקים רחוקים ממני כך שלא נפגשים לעיתים קרובות המציאות הנפשית והפיזית כואבת מאוד גילי 33 ולבד שיחות שניסיתי במשך תקופה לא עזרו כלל, להיפכך הוציאו אותי עם עצבים יותר חזקים ממה שהיו לפני השיחות. קיימת גם מחלה גנטית בעור (נוירופיברומטוזיס) שהיא לדעתי שורש הבעיה שנראית חיצונית על פני הגוף כולו - מתרבה עם השנים ומגרד נורא ומאוד לא סימפטי הבעיה הזו מושכת מבטים של אנשים - מבטים לא נעימים בכלל הביטחון ירוד גם כך וחוסר אונים מוחלט של מה הולך לקרות במשך החיים בעתיד עבודה כרגיל - היום עובר איכשהו - שיגרה נוראית - נשמה כבויה ומתה החיים עוברים מיום ליום ו.... סתם לא משהו מיוחד קיים פחד להתחיל דברים חדשים או להכיר אנשים חדשים מפאת התגובה של המחלה המקוללת הזו פשוט זוועה שמעתי על כל מני סדנאות של חשיבה חיובית - הייתי בעבר היה על הפנים סדנאות של אסרטיביות או דמיון מודרך או יחסי אנוש השאלה היא אם לאור התיאורים שתיארתי יש את הסיכוי שאוכל להשתלב בסדנאות מסוג זה לאור העובדה שמגיעים לשם אנשים עם בעיות שאולי יהיה לי יותר קל להשתלב איך אדע לאיזו סדנא ניתן ללכת מבלי ליפול בפח עם כל מני שרלטנים תודה מראש

שלום לך, מגבלה גופנית מהסוג שתיארת היא אכן אתגר לא פשוט. יחד עם זאת, מוגבלויות, נכויות או פגמים אסתטיים זוכים לעיתים למשקל רב מכפי שיש להם באמת כקובעים בלעדיים של איכות חיינו. ההחלטה לפנות לסדנה בעלת אופי בינאישי 'מתמודד' נראית בעיני מבורכת ואמיצה. כדי להבטיח שמדובר בסדנה רצינית ואחראית, יש לבחור בזהירות את האכסניה שלה. יש לא מעט מכונים פרטיים המנוהלים ע"י אנשי מקצוע רציניים וידועים (פנקס הפסיכולוגים עומד לרשותך כאינדיקציה להכשרה פורמלית, וכך גם רשיונות מטעם משרד הבריאות) ואין להתבייש כששואלים על הפרטים הללו. דרך נוספת אפשרית, היא להתעניין אצל חולים אחרים דרך האינטרנט (נתקלתי בכמה כאלה בפורומים ש'חזרו' בעקבות חיפוש קצר בגוגל). אני מאחלת לך הצלחה רבה, ואשמח לשמוע על התפתחויות. ו...כן. אני חושבת שהחיים יפים, למרות שהם מזמנים לנו לפעמים 'סיבובים חדים'. ביי ליאת

בעבודתי ניתקלתי עם לקוח שבמהלך דיבורו עם אנשים אוהב לקלל כל הזמן, מחפש את ההזדמנות להשחיל קללה או ניבול פה כל שהוא,בהתחלה הייתי בהלם, אך בהמשך התרגלתי והבנתי שזהו צורך אישי שלו להשחיל קללות,מעין סיפוק אישי. גם בטלפון הסלולרי כשמתקשרים אליו המזכירה האלקטרונית משאירה צרור של קללות,ברצוני לציין שהאדם הינו אדם נחמד אינטליגנט ורגיש לזולת,מאוד מעניין אותי התופעה ומה ההסבר שלה

ירון יקר, יתכן שמדובר בהפרעה הנקראת 'טורט', שמאפייניה העיקריים הם 'טיקים' מוטוריים וקוליים והתפרצויות לא נשלטות של קללות מביכות. אם תרצה לקרוא יותר על התופעה, תוכל לעשות זאת כאן (באתר של ארגון טורט הישראלי). http://www.solgar.co.il/tur-et/ בהחלט יתכן שהמניעים להתנהגות זו שונים בתכלית, אך לא נוכל לעמוד עליהם מכאן. בברכה ליאת

שלום לכם אני יועצת חדשה בבית הספר במגזר הבדוי, פנתה אלי מורה שהיא אמא לילד בן שש, והיא מספר שמגיל ארבע הבן שלה מתעניין בגוף שלו, מוריד את הבגדים ומשחק בגוף. בשבוע שעבר האמא ראתה שהבן שלה נכנס לחדר עם בת דודתו והסתתר מתחת למיטה וביקש מהילדה להוריד את הבגדים ולשחק איתו משחקי מין כששאלתי את האמא האם הילד רואה את ההורים מקיימים יחסים אזה היא אמר שאף פעם. המלצתי לה להתייעץ עם פסיכולוג השאלה שלי מה עושים במקרים כאלה? למי פונים? מי יכול להגיש עזרה? הרבה תודות

נירית יקרה, להתייעץ עם אנשי מקצוע זה אף פעם לא מזיק. ולעצם העניין. כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, ילדים הם סקרנים מטבעם, וגופם הוא בהחלט נושא מכובד לחקירה. חשוב להסביר לילדים בכל גיל, שגופם הוא עניין פרטי, ובמיוחד איברי המין - ואין להרשות לאיש זר לגעת בהם, גם אם המגע הוא נעים. באופן דומה יש לכבד את גופם של האחרים. כל ילד אמור לדעת די מוקדם מהן נגיעות 'מותרות' ומהם האזורים הפרטיים בגופנו, אליהם 'אין כניסה'. חשוב להימנע מלשים על הילד 'תווית' של ילד בעייתי או מסוכן, שכן מדובר בהתנהגות טבעית ונפוצה, שיש לטפל בה ברגישות ותבונה. בהצלחה ליאת

לצערי, למרות הכותרת, תשובתי ניתנה תחת הרושם שמדובר בילד בן ארבע. כשמדובר בילד בן שש, ההתנהגות כן דורשת התייחסות, שכן בגיל זה ילדים אמורים להכיר כבר את נורמות ההתנהגות הללו. עדיין אין לראות בו 'עבריין מין', אך לפעול לאלתר להפסקת התופעה, ולוודא שהילד עצמו אינו קרבן למעשים דומים. הפנייה לגורמים מקצועיים נראית רלוונטית במקרה זה. ערב טוב ליאת

שלום רציתי לדעת אם יש מחלות שיכחה בגיל צעיר שהן לא סניליות בגיל מבוגר. אני שואלת כי במהלך השנתיים האחרונות אני מתנהגת באופן מאוד משונה, אני לא זוכרת דבר. לא שמות של אנשים לא אנשים שפגשתי זמן קצת לפני כן, לא חומרי קריאה, לא תוכניות וסרטים שראיתי, לא מקומות שביקרתי בהם, לא דברים ששאלתי ודיברתי עליהם זמן קצר לפני כן (לפעמים אני שואלת את אותה השאלה בהפרש זמן קצר) וכן הלאה. אני מרגישה קצת מנוונת. אני רוצה לדעת אם זה פסיכולוגי או נוירולוגי ומה לעשות בנידון. אני בת 24. תודה.

עמית יקרה, הזיכרון שלנו הוא כמו מחסן ענק, עם המון מדפים ומגירות. גורמים רבים ושונים משפיעים על יכולת הזכירה שלנו. לפעמים הבעיה היא במחסן עצמו, לפעמים משהו בשיטת האחסון אינו יעיל, ולפעמים המחסנאי עצמו עייף או מבולבל :-). אין לצפות שאוכל, מכאן, לדעת היכן הכשל, ואם בכלל מדובר בכשל. לשם כך יש צורך בבירור יסודי. הייתי מתחילה אצל רופא המשפחה, שיוכל להעריך האם יש בכלל בעיה, והאם הכיוון הוא נוירולוגי/אורגני או אחר. אשמח לשמוע עדכונים, אם תרצי כמובן. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני פשוט סובלת מבלק אאוט טוטאלי.

אני לא בדיוק בטוח שזה קשור לפה?? אבל נקווה שתוכל לענות לי.. לקחתי תרופת רואקוטן נגד אקנה בכיתה י' בערך...כיום אני כבר אחרי צבא.. מאז כיתה י' לערך אני במצב נפשי ירוד מאוד ואפילו הייתי קרוב להתאבדות יום לפני הגיוס (לא בגלל הצבא חלילה)..קראתי לא מזמן כתבות שרואקוטן יכול לגרום לדיכאונות ואפילו להתאבדויות..האם זה יתכן שאני מרגיש תופעות לוואי של התרופה אחרי 6 שנים כמעט??? או שמה זה לא בגלל זה...מאוד חשוב לי לדעת...לענות בהקדם

ערב טוב, לא אוכל להשיב על שאלתך בעניין התרופה והשלכותיה. תוכל להתייעץ על כך בפורום 'רוקחות ותרופות'. אולם ללא קשר לסיבות שחוללו אותו, יש לטפל בדיכאון ללא דיחוי. אין להישאר לבד במצב כזה, בוודאי כאשר מדובר במחשבות אובדניות. חשוב שתדע שיש פתרונות יעילים למדי להתמודדות עם דיכאון, ואין סיבה לחכות. אני מעודדת אותך בכל לב לפנות לגורם מקצועי (פסיכולוג, פסיכיאטר) שיוכלו לחשוב איתך על טיפול מתאים. גם דיכאון חריף (יהיו סיבותיו אשר יהיו) אינו 'דופק את החיים' לנצח. דרך צלחה ליאת

איך מתמודדים עם פיטורין? אני בן 22, פעם 1 שפיטרו אותי (אחרי 8.5 חודשים, שזו תקופה ארוכה במקום בו אני נמצא, טלמרקטינג).

ערב טוב, פיטורין ממוקמים גבוה יחסית בסולם 'גורמי הסטרס'. לפסקת העבודה שלנו באופן חד צדדי יש השלכות מעשיות (אבדן פרנסה, זמן לא מנוצל) ופסיכולוגיות (עלבון, פגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי) גם יחד. לא סיפרת מדוע פוטרת מעבודתך - האם זה היה על רקע אישי (חוסר התאמה) או על רקע צמצומים, ויש הבדל בין השניים. אם זה על רקע אישי, לא נותר לך אלא לשמוח על כך שנפטרת ממשהו שלא באמת מתאים לך. אם זה על רקע של צמצומים או קשיים של החברה, זה בוודאי אינו מעיד דבר עליך ועל כישוריך. נראה לי שבכל מקרה, פיטורין בגילך אינם אסון כבד מדי, שכן אתה צעיר, וכל עתידך לפניך. נסה לקחת אוויר, להרשות לעצמך כמה ימי חופשה, ולהתחיל לחפש במרץ מקום עבודה חדש שיכיר בכישוריך. ועד אז - נא להדק חגורות... :-) נסה לשמור על אופטימיות והומור, ולהביא אותם עמך לראיונות העבודה. חיוך הוא תמיד סחורה מבוקשת. הרבה הרבה הצלחה בפעם הבאה ליאת

תודה רבה על התגובה. מדובר אכן על אי התאמה על רקע אישי (שחיקה שלי שהובילה לחוסר מקצועיות). אני רואה את זה כמנוף, הזדמנות לתכנן את הטיול אחרי צבא לחו"ל.

שלום סבתא שלי ז"ל, לקראת סוף חייה בהיותה בת 80 הייתה רואה צללים של חיות על הקירות. זה היה קורה לה בלילות.ממה היא סבלה? היא הייתה אישה חולנית - מחלות פיסיות למיניהן וגם קצת דיכאון. קיבלה תרופה נגד דיכאון. תודה

נטלי יקרה, סבתא שלך סבלה - כמו שסיפרת בעצמך - ממחלות פיזיות ומדיכאון. האם העובדה שראתה צללים על הקיר מבהילה אותך, שמא יש כאן איזו מחלה מסתורית נוספת? לא אוכל, כמובן, לדעת על סמך התיאור שלך האם הייתה כאן 'אבחנה' כלשהי שלא אותרה, אבל מעניין אותי לשמוע מה מעוררת אצלך התופעה הזו? לא סיפרת הרבה על מצבה המנטלי, על מידת הצלילות שלה, על חדות המחשבה שלה. צריך לזכור שאנשים מבוגרים נוטלים בדר"כ לא מעט תרופות, וחלקן (גם אם הן נועדו לטפל בתופעות פיזיות לגמרי) יכולות לגרום אצל קשישים למידה של בלבול וטשטוש בין מציאות לדמיון. אני מקווה שתצליחי להתגבר על הפרידה מסבתא, ולזכור אותה כפי שהייתה בימיה הטובים. הרבה בריאות ליאת

שלום , אני כבן 30 ומגיל צעיר ,אני סובל מהפרעות בהשתנה ,בשנים האחרונות זה רק מחמיר יש לי בעיה ,מאין שלפוחית בישנית ,שיש איתי אנשים זרים בבית ,ובמקומות זרים או שאני מרגיש שלא נוח לי להשתין ,אני לא מצליח להשתין ,לא משנה כמה אני צריך ,פשוט אני עומד מול האסלה וכלום לא יוצא. הדבר משפיע לי על החיים ,אני פתאום מפחד בגלל זה לטוס או לצאת לנסיעות ארוכות הייתי מעוניין לדעת ממה זה נובע ,וכיצד אפשר לטפל בזה (איזה טיפולים מומלצים ? NLP אולי או היפנוזה ?)

רועי יקר, התופעה שאתה מתאר אכן מכבידה מאד על חיי היומיום. כדי להתעמק בשאלה 'ממה זה נובע', יהיה עליך להתמסר לטיפול דינמי ממושך, אך נדמה שלפני כן, עדיף באמת טיפול התנהגותי, הכולל אחת או יותר מן השיטות שהזכרת (אם כי לא רק). הייתי ממליצה לך לפנות למטפל התנהגותי מיומן (הבקי בדר"כ במגוון טכניקות טיפוליות) ולהתייעץ איתו על השיטה הספציפית המועדפת במקרה שלך. רק לאחר שתחוש הקלה בסימפטום, תוכל להתפנות לעיסוק מעמיק יותר בסיבות לו. אני מאחלת לך הצלחה רבה ליאת

שלום אני אמא ל3 בנים אחד מהם חייל בן 20 יש לו חברה קבועה ולפניה היתה לו חברה אחרת במשך שנתיים ואני לא יודעת למה יש לי חששות לפעמים שמה הוא מתנסה ביחסים עם בני הזוג השני:גברים אולי בגלל שהוא מבלה הרבה מאוד זמן עם החברים שלו ואחד מהם די עושה רושם של הומו . הוא הרבה מאוד יוצא איתו , מבלה אצלו בבית , המון מדבר איתו בטלפון. לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני סתם מדמיינת או שיש דברים בגו דרך הגב הוא טוען שאני טועה והחבר בכלל לא הומו. השאלה שלי כאמא מה הם הסימנים? איך אני יכולה לדעת אם אני צודקת או לא תייעצו לי תודה

תפסיקי לאהוב את הבן שלך? תפסיקי להיות אמא שלו? אני בטוחה שלא. וחוץ מזה מאד יתכן לאור העובדה שיש לו חברה, שהוא אפילו לא בכיוון של הומוסקסואליות... אני רוצה לספר לך משהו. במקום העבודה שלי יש מישהי שהבת שלה לומדת באוניברסיטה, בפקולטה יוקרתית עם רף קבלה מאד גבוה. וכל הזמן היא היתה נורא גאה בבת שלה.. ויום אחד אני רואה אותה עם דמעות בעניים, שאלתי אותה מה קרה? והיא אמרה לי שהבת הזאת מקור הגאווה שלה התוודתה בפניה שהיא לסבית...שעה ארוכה הרגעתי אותה שמדובר בנטייה מינית לגיטימית לגמרי.. שאלתי אותה מה מפריע לה? אמרה שלא יהיו לה נכדים... נתתי לה דוגמא של זמרת מפורסמת לסבית מוצהרת, שמגדלת יחד עם בת זוגה תינוק. המשכתי לשאול... אחר כך הפריע לה שהבת שלה עם כל ההשכלה שלה בחרה לצאת עם...מלצרית. הלאה מה עוד? לא היה משהו מיוחד, והיא רק נזקקה לזמן כדי לעקל את הידיעה... התחננתי אליה שתשכיל לקבל את ביתה על הנטייה המינית שלה. וזה עדיף מאשר לאבד אותה. והיא הסכימה איתי. מקווה שהתשובה שלי סייעה לך לא לראות את העניין כסוף העולם.

חני, ונניח, רק בשביל הדיון, שהבן שלך מתנסה גם או רק ביחסים הומוסקסואליים - אז מה? אני יודעת שקל לשאול את זה ויותר קשה לענות על זה. אני לא יודעת אם עקבת אחרי העונה, שהסתיימה זה לא מכבר, של "רצים לדירה"; הזוג שזכה בדירה הוא זוג חד-מיני, יש להם זוגיות מדהימה! הרבה יותר מוצלחת משל מרבית הזוגות ההטרוסקסואליים שהשתתפו בתכנית. בכל אופן, הנטיה המינית של האדם לא משנה את האופי שלו, אם מישהו יוצא מהארון, זה לא הופך אותו למפלצת או לאדם נחות. ואת, כאמא, לא היית רוצה לדעת שבנך מאושר וטוב לו? זה היה רק לצורך הדיון. בפועל, אם בנך הומוסקסואל או לא רק הוא יודע (וגם זה לא ודאי) בשלב זה. אולי הוא יודע אבל פוחד לספר, משום שהוא ספג בבית או בבילויים עם החבר'ה רמה מסוימת של הומופוביה. אם הוא יחליט להסתיר מכם - בני הבית - את הנטיה המינית שלו, יהיה לכם קשה למצוא סימנים, ואולי גם בלתי אפשרי. השאלה היא, מה באמת מפריע לך ברעיון, שאולי זו הנטיה המינית של בנך? ס.מ.

חני שלום אני מרגישה את הבהלה שלך. קל להזדהות עם הרתיעה שלך. היום הומסקסואליות הנה יותר "מקובלת" מבעבר ויש לגיטמציה גדולה יותר. אבל אני יכולה להבין אותך, גם אני לא הייתי רוצה שהבן שלי יהיה הומו, זה מבהיל, מלחיץ ואפשר בקלות ללכת לאיבוד בתוך התהיה של כן או לא. את כותבת שבנך אמר לך שהוא לא הומו, למה לא להאמין לו? אני חושבת שהיום יש טשטוש גבולות גדולים יותר בין בנים לבנות.למשל: מתלבשים אותו הדבר, נועלים אותן נעלים, גברים מתאפרים יותר... יש מקום רגיש יותר לגברים מאשר היה פעם . כך שיכול להיות שהגבול המטושטש הזה שנראה מעינייך, שלא שייכת לדור של הילדים, כלא מתאים. למה לא להאמין פשוט לילד שלך? אני חושבת שאם הבחור היה הומו, בגיל הזה, גיל 20, נוטים יותר להסתיר את זה, וגם את "הסימנים " לזה, מה שלא נשמע בסיפור שלך. דבר נוסף, בגיל הזה יש המון חבריות של בנים עם בנים ובנות עם בנות: חבר'ה מהצבא, חבר'ה מהלימודים. אני יודעת את זה מהאחיינים שלי שכל הזמן מסתובבים עם כמה חברים קבועים, נפגשים מדי ערב באחד הבתים (למורת רוחם של ההורים) ואפילו ישנים המון אחד אצל השני. זה גיל כנראה שמחפשים את הקשרים בעיקר של בני אותו המין, בעיני זה יפה קשר טוב בין חברים וזה עוזר אחר כך , בהמשך החיים... אני לא חושבת שתוכלי למצוא סימנים, חבר של אחי הומו, בן 40 שרק לפני 3 שנים אמר להוריו את סיפור חייו, אמו התעלפה.. היא לא ידעה כלום, אבל היום היא למדה לקבל את זה. החיים מסתבר צופנים לנו המון הפתעות, חלקן נעימות וחלקן פחות, אני מאחלת לך לחוות כמה שיותר חוויות נעימות, אבל לא פחות להשכיל לקבל גם את אלו שנבצר מידנו לשנות ודרוש מאיתנו להכיל. שיהיה לך רק טוב ניבה

חני יקרה, התשובות הכל כך רגישות וחכמות שקיבלת כאן לא מותירות לי הרבה מה להוסיף. מתחילת דברייך עלתה נימה של חשש או תחושת בטן (חששות לפעמים...שואלת את עצמי...מדמיינת...), אך בסוף דברייך נוצר רושם של עימות גלוי, ממש כאילו היית חוקר בזירת הפשע, המחפש באופן נואש טביעות אצבע או עדות מרשיעה אחרת של מישהו שכבר הורשע. ניבה צודקת. הורים מתקשים לקבל חריגות אצל ילדיהם, והחששות שלך מובנים לי לגמרי. מרבית ההורים יעדיפו ילד שיהיה 'כמו כולם' (מותר לו להיות יותר חכם ויותר יפה) ויצעד במסלול מוכר וצפוי מראש. לצערנו, לילדים שלנו יש רצונות והעדפות משל עצמם, שלא תמיד חופפים לאלה שלנו. לא נוכל, מכאן, להכריע בשאלת ההעדפות המיניות של בנך, אך נוכל להציע לך להניח לזה, לאהוב ולתמוך בו בצעדיו הראשונים כאדם בוגר ועצמאי, ולבסס יחסי אמון וקרבה בינכם. כל טוב ליאת

יש לי קשר טוב עם אחיינית בת 3 שנים,משחק איתה וברוב המקרים גם מדבר אליה כאילו אני בין גילה,למרות שאני מציין תמיד שהיא ילדה קטנה ואני בן אדם מבוגר,היא סקרנית לדעת דברים וזה אופייני לגילה,מה גם שהיא רוצה להראות ולהידמות כאדם מבוגר,לדוגמה : היא אומרת אני רוצה להיות אימא,מתי תהיה אתה אבא? האם אמירות בסיגנון זה תקינות למערכת היחסים שנוצרו בינינו?וזאת אני טוען כדי להבין אם אין סכנה שהיא תאבד את הילדות שלה תוך כדי רצונה העז להיות מבוגר?

aa, עבור ילדים עולם המבוגרים נראה מסעיר, ומותר לעשות המון דברים שלילדים אסור או שהם עדיין לא יכולים. ולכן, הרצון של האחיינית שלך "להיות גדולה" מובן מאוד. סקרנות היא תכונה שאופיינית לילדים, משום שהם עדיין צעירים וצריכים ללמוד את מה שלנו, המבוגרים, נראה מובן מאליו. ס.מ.

היי, ילדים צעירים הם אכן יצורים סקרנים מאין כמותם, ויותר מזה - הם יצורים לומדים. אם תתבונן במשחק חברתי של ילדי גן, תוכל לראות שהוא מורכב ברובו ממשחקי 'כאילו', בהם ממלאים הילדים תפקידים של אנשים מבוגרים (אמא ואבא, גננת או מורה, נהג רכבת, כבאי-אש, שוטר, סופרמן, וכיוב'). תפקידנו, כמבוגרים, לאפשר להם זירה בטוחה ומוגנת לאותם משחקים, תוך שמירה על שלומם הגופני והנפשי. לפעמים ילדים קטנים 'מתאהבים' במבוגרים ואף 'רוצים להתחתן איתם'. אין צורך להיבהל מאמירות כאלה או לראות בהן 'אבדן הילדות'. זהו ביטוי אמיתי וספונטני לאהבתם הילדותית, ויש לראותו ככזה. בברכה ליאת

שלום רב, אימי בגיל 60 ועברה לפני חמישה ימים ניתוח קשה ומורכב להוצאת גידול וכעת היא בהתאוששות והעניין הוא שנראה שהיא שקעה במרה שחורה היא ממעטת לדבר מה שלא אופייני לה בכלל, בוהה בתיקרה רוב היום, היא צלולה בדעתה וכששואלים אותה היא עונה לעניין אבל משיבה בקצרה וחוזרת להתכנס בתוך עצמה, שאלתי היא האם זהו תהליך טבעי או משהו שדורש התערבות של פסיכולוג או פסיכיאטר, ובמה אני יכולה לעזור לה בכדיי לנסות להוציא אותה מהמצב הזה?

שרון, אם מצב הרוח של אמך - לפני הניתוח - היה טוב, אז הגיוני שהירידה במצב הרוח היא תוצאה ישירה של הניתוח. זו תגובה טבעית להליך לא נעים, ולכל אחד דרוש פרק זמן אחר להתאוששות מהחוויה, שעבור חלק מהאנשים היא טראומתית מאוד. תני לה "זמן התאוששות", פיזי ונפשי. במקביל כדאי להתייעץ עם איש בריאות הנפש (פסיכולוג, עו"ס, פסיכיאטר) לגבי פרק זמן סביר להתאוששות, שלאחריו יש כבר מקום לבירור מקיף יותר של מצבה הנפשי של אמך. ס.מ.

שרון יקרה, ניתוח להסרת גידול אינו דבר של מה בכך. מעבר לקושי הפיזי (כאבים, אי נוחות, שינויים בשגרת מעגלי שינה ואכילה) קיימת ההתמודדות עם הפחדים, הדאגה לעתיד, הכעסים (למה דווקא לי?), האבל על הגוף הבריא שאינו עוד, וכד'. לפעמים, דווקא לאחר שהסכנה המיידית חולפת, אפשר להתפנות לכל אותן תחושות קשות, ויש לכבד זאת. בדרך כלל, במחלקות בתי החולים ישנן עובדות סוציאליות ופסיכולוגים רפואיים שיכולים להיות לעזר רב, גם אם מדובר בדכדוך טבעי וחולף. אני חושבת שאת בהחלט יכולה להיות לעזר, אם תצליחי לקבל את מצב הרוח הדקורני ללא בהלה גדולה מדי. אני מניחה שגם עליך עברו לא מעט ימי חרדה לפני ובמהלך הניתוח. לפעמים מתבזבזת לא מעט אנרגיה, הן של החולה והן של מקורביו, על ניסיונות להסתיר זה מזה את הכאב, את הדאגה ואת הדיכאון. לטעמי, כדאי לעבור את הדברים יחד, מבלי לנסות לכפות זה על זה עליצות מלאכותית. עם זאת, חשוב שמישהו מכם יוכל להחזיק עבורה את הביטחון בהמשכיות וברצף הבריא של החיים. אפשר להביא אליה נכדים לביקור (אם כבר יש כאלה), להזמין חברים טובים במינון מבוקר, ולשדר ציפייה עדינה להתאוששות בקצב שלה. לא אמרת מהיכן הוצא הגידול, אבל יש לא מעט עמותות וקבוצות תמיכה הפועלות בהתנדבות מול חולים 'דומים', ומסתבר שזה מחולל פלאים. נסי להתעניין אצל העובדת הסוציאלית במחלקה. וכמו ש(ס)מישהי ציינה, חשוב להמשיך ולעקוב, ולערב גורם מקצועי במידה והמצב נותר ללא שינוי. אני מאחלת לאמא החלמה מהירה והרבה הרבה בריאות ונחת עד מאה ועשרים. ליאת

שאגודה למלהמה בסרטן נתנה לי קבוצה תמיהה וכל חיים אני לבד כמו כלב, אף אהד לא טוק טוק אצלי בדלת אז עכשיו למרות סבל של הקרנות והימותרפיה יש לי פתאום הברים מקבוצה של תמיהה, שאני אומרת שאין טוב בלי רע ורע בלי טוב

אני יודעת שכבר כתבו לכם זאת בעבר,אך - היום יום-הולדתי,ואני מרגישה תסכול עצום במקום לשמוח,בנוסף לא שמרתי קשרים עם חברות וחברים ובמשפחה המורחבת לא זוכרים אפילו שזה יום-הולדתי,ורק במשפחה המצומצמת זוכרים ואמרו לי מזל-טוב וכו'. מה עושים כדי לצאת מהיאוש שאני חשה כעת?

לכלת יום ההולדת המון מזל טוב ! כמו שאת זוכרת, באמת הזכרנו כאן לא מזמן את התופעה המוכרת של דכדוך יום ההולדת. לא כתבת בת כמה את, אבל אני מסכימה שעם השנים השמחה הופכת עמומה מעט, וכובעי הליצן ושקיות ההפתעה מפנים מקומם לתחושות של חשבון נפש, תהיות ולפעמים אפילו עצב ותסכול. לא הסברת מדוע בחרת להתרחק מחברים ובני משפחה, אבל אולי יום ההולדת הגיע כדי להזכיר לך שנוכחותם בחייך חשובה בכל זאת, ויש להשקיע בהם כדי שיישארו חלק ממך. לטעמי, לא כדאי - דווקא היום - להכות על חטא או להתחשבן עם עצמך. במקום זאת, הייתי מציעה לך לקחת הרבה אוויר, להביט בראי, ולחשוב מה יעשה לך טוב ונעים היום. אמבטיית קצף? להזמין את עצמך לפאב? (אלוהים, אני מקווה שאת לא בת 12...) לעשות טיול אופניים ברחבי העיר ולתת לרוח להעיף את השערות לכל עבר? להזמין ארוחת שחיתות ממסעדה כייפית? אפשר לנסות להתגבר על מחסומים, ולהזמין חברים ישנים בהפתעה וללכת יחד לאיזה מקום מדליק, כחלק מחגיגה מאולתרת. אפשר, כמובן, להתנחם בעובדה שמחר זה נגמר, והשגרה המבורכת חוזרת. בסופו של דבר יומולדת הוא עוד יום בשנה. אפשר גם להזמין את חברי הפורום לשלוח לך מתנות וירטואליות. אנסה לשלוח לך אחת, ממני, ולאחל לך הרבה בריאות, שמחה, הצלחות, והישגים, מלוא חופניים. http://www.tipo.co.il/zone/uploaded/91956293663353/260615-13536945277666u22.GIF עד מאה ועשרים ליאת

תודה זה כ"כ חמוד,אני בת 35 היום, ולכן הדכדוך.

אוי את מקסימה... את הלב והנשמה הענקית שלך את מביאה לפורום. אלמד את העצות שלך למיואשת, ומבטיחה לנסות ולישם לפחות אחת מהן ביום הולדתי הרחוק. שמיאש אותי מסיבה אחרת. הוא חל בחג הפסח והעוגה הכשרה בהתאם... ולמיואשת המון מזל טוב....

שלום, אני בת 34, רווקה ונמצאת בטיפול כבר כמה שנים, הגעתי לטיפול בעקבות חוסר ההצלחה שלי למצוא קשר, בעבר היו לי 2 קשרים ארוכי טווח ומשמעותיים מאד אך מאז הפרידה האחרונה, לפני 8 שנים אינני מצליחה למצוא קשר יותר משבועיים, במהלך הטיפול עלו בעיות אחרות שהיו דחופות בשעתן אך עד היום אינני מצליחה להחזיק מעמד בקשר יותר מכמה ימים, ברור לי שזה כנראה משהו שאני משדרת כי הדפוס הוא קבוע , מישהו ראוי תמיד יעזוב, גם אם בהתחלה שיכנע כמה הוא מעוניין בקשר רציני, אני מאד מתוסכלת מהמצב, הטיפול מאד עזר לי להבין שבעצם אינני פחות מאף אדם אחר אולם אין לי מושג איך להעביר את המידע הזה לפועל??? אשמח מאד לשמוע תגובות ואולי כמה עצות על מה צריך להשתנות תודה

כתבת כי מישהו ראוי תמיד יעזוב ומכאן אני מבינה כי כנראה בפנים את חשה כי אינך ראויה, אחרת מדוע שגבר ראוי לא יהיה איתך? מה שאת חשה כלפי עצמך הוא מה שאת מקרינה. אני שמחה שבטיפול הבנת שאינך פחות מאף אחד אך אני תוהה האם ההבנה שלך היא רציונאלית בלבד או מופנמת. כלומר- האם את חושבת שאינך פחות מאף אחד או האם את מרגישה כי אינך פחות מאף אחד. יכול להיות פער בין מה שהראש מבין ויודע לבין מה שהלב מרגיש ומקבל. ההבנה לא בהכרח מביאה לשינוי הרגשות במיידי, זהו תהליך וההבנה היא בהחלט צעד ראשון. תמשיכי בטיפול כי נראה שהוא עוזר ולמרות שזה קשה תנסי להעזר בסבלנות, את בדרך הנכונה ותזכרי שקיצורי דרך אינם מובילים לשום מקום. בהצלחה

היי, לפעמים, כמו שדנה ציינה נכון, מתבססת אצלינו הבנה על הסיבות והמניעים העמוקים להתנהגות שלנו, אך אין בה די כדי להביא את השינוי המיוחל. לא ברור מדברייך על איזה רקע נולד ה'קלקול' אחרי שבועיים, ועוד פחות ברור לי מהו בחור ראוי או בלתי ראוי בעינייך (אולי בכלל כאן הבעיה?). האם מי שבוחר להישאר איתך ולא לברוח הופך בעיניך לבלתי ראוי? זהו, למשל, דפוס מוכר אצל מי שעוד לא השתכנע מהראש ומהבטן (כהגדרותיה של דנה) שהוא אכן "שווה". בהחלט יכול להיות שתוכלי להפיק תועלת (בנוסף על הטיפול שלך) מטיפול קבוצתי הממוקד במיומנויות בינאישיות, וכאלה אפשר למצוא במכונים טיפוליים או באוניברסיטה. אני מאחלת לך שהשנה החדשה תביא עמה בשורות חדשות, הפתעות נעימות, והרבה שמחה. ליאת

תודה על התשובות שלכן, ראוי, גרמתן לי לחשוב על הגדרתי כ"ראוי" ובכן, זוהי ההגדרה שלי למישהו שמושך אותי פיזית ריגשית ואינטלקטואלית, לפחות בשלב ההתחלה כשנדמה לי שיש בסיס לנסות להכיר האחד את השני, איפשהו בנק' הזאת שיש משהו ראשוני בד"כ הדדי הכל בסדר לכמה ימים, ואז הכל נהרס, "הבריחה הגדולה" והרבה פעמים הם גם "בורחים" בצורה מאד מנומסת, כמה אני ממש מוצאת חן בעינהם, אבל פשוט, לא, זאת הרגשה מאד מתסכלת, וכנראה באמת שיש אולי הבנה בראש של דברים אך בפועל ברגעי האמת אני לא נמצאת שם לעזרתי, מתסכל אותי כי אני מאד רוצה להיות בקשר זוגי ואני חווה כישלון אחר כישלון, היו בערך 6 בחורים כאלה בחצי שנה האחרונה, עד אז לא הייתי בכלל מוכנה להסתכל על בחורים במשך יותר מידי זמן, כעת אני מרגישה "מוכנה" ו"רוצה" קשר ופשוט לא הולך לי! תודה שוב על עזרתכן, דנה וליאת אשמח לעוד תובנות אלכס

שמתי לב שהמטפלת שלי מפהקת מדי פעם וזה נותן לי הרגשה של חוסר אכפתיות האם יש משהו בזה?

תחשוב על עצמך בסיטואציות מסויימות. למשל, נניח שאתה רואה סרט ממש מרתק ומעניין. לא קורה לך שלמרות זאת אתה מפהק תוך כדי הצפייה ? האם זה אומר שאתה לא מתעניין בסרט או שלא אכפת לך מה קורה בהמשך ? אולי זה פשוט אומר שאתה עייף או שסתם קפץ עליך פיהוק שלא בשליטתך...? אני ממש לא חושבת שפיהוקים הם אינדיקציה לחוסר אכפתיות בפני עצמם, אבל תלוי אם הם קשורים לעוד צורות התנהגות שגם הן מעידות על חוסר אכפתיות או לשפת גוף שמתפרשת כחוסר אכפתיות. האם יש משהו נוסף בהתנהגות שלך שנותן לך להרגיש שלא אכפת לה ממך ?

תודה, אכן אין סימנים נוספים המעידים על חוסר אכפתיות.

וואו, בהחלט לא נעים כשהמטפל מפהק מולך. האמת שזאת סוגיה מאוד מעניינת. מצד אחד בהחלט ייתכן כי המטפל אולי אינו עושה את עבודתו כראוי ובכך משדר כי אינך מעניין אותו אך מצד שני יש תופעות בפסיכולוגיה שיכולות להסביר את זה. פעם מטפל סיפר לי שהוא מפהק אך ורק עם מטופל אחד, ובכל מפגש עם אותו המטופל זה קורה. לאחר בירורים התברר שהפיהוק של המטפל הוא ביטוי לתחושות של המטופל-קצת מסובך אבל אני בכל אופן הייתי ממליצה לך לפתוח את זה בפני המטפל מפני שייתכן שדרך זה תעלו מדרגה בטיפול.

אני לא אותה המגיבה שהגיבה למעלה

ערב טוב וחג שמח, לא נעים להודות, אבל לפני כמה שנים יצא גליון שלם של "שיחות" שהוקדש לנושא המטפל הנרדם בטיפול. נכתבו שם תלי תלים של הסברים מלומדים על סיבות אפשריות לתופעה. מי שממש מתעניין יוכל לחפש ולהתענג על ההסברים העמקניים. ממש כמו שנכתב כאן בהודעה הקודמת, מטפלים הם בני אדם, עם מנגנונים ביולוגיים זהים לאלה של מטופליהם. מטפלים לפעמים שוכחים, לפעמים סובלים מכאב ראש, רבים עם בן-זוגם, קמים לתינוק בלילה, ואפילו עייפים. יש לאורך יום העבודה, כמעט לכל מטפל, שעות מסוימות של משבר עייפות. אין בכך ולא כלום עם זלזול או חוסר אכפתיות. אם, כמו בתיאור שלך, זה משהו שחוזר לעיתים קרובות, אולי באמת הגרלת את השעה הזאת, של משבר העייפות. אגלה לך סוד קטן שאולי ינחם אותך. הפיהוקים שלי (טוב, זה לא קורה כל הזמן, אבל בכל זאת...) חומקים דווקא במחיצת מטופלים שאיתם התבססה קרבה מיוחדת ותחושת אמון ונינוחות. היש בכך מעט נחמה? ושמחת בחגך והיית אך שמח ! ליאת

אבל זה ממש-ממש לא מנומס לפהק מול הפרצוף של מטופל. זה ממש נותן הרגשה של זילזול, גם אם לא מתכוונים לכך. תחשבו על זה...

שלום ליאת האם פסיכולוג/ית אמורים לזכור את כל מה שהמטופל מספר להם בטיפול? במקרה המסויים שאני מתכוונת אליו, המטפלת נזכרה בסיטואציה מסויימת לאחר שהתחלתי לספר (והודתה שהיא זכרה משהו בנושא אך לא זכרה תוכן) ,ובמקרה אחר ביקשה שאזכיר לה במה חולה אימי (בערך בפגישה השלישית הזכרתי את זה ולאחר כחודשיים ,כשדיברתי על הנושא שוב היא בקשה תזכורת...). האם אפשר לקבוע את נושא הזיכרון כקריטריון לעד כמה המטפל טוב ? האם זה מפריע לי רק בגלל הצורך שלי שהיא תזכור את מה שאני מספרת כדי שאני לא אצטרך לחזור על הדברים, או אולי מתוך צורך אחר או שיש כאן בעיה מבחינת הטפול ? חשוב לי לציין שהיא מאוד משתדלת, והיא בהחלט יוצרת אוירה טובה שתאפשר לי להיפתח ולדבר אך למרות זאת מפריע לי מאוד שהיא לא זוכרת לפעמים, ואני מוצאת את עצמי לפעמים חוזרת על דברים למקרה שהיא לא זוכרת.... מה דעתך ? נ.ב. תודה על הפורום הנפלא ! (הוא מסייע לי באופן אישי כבר כמה פעמים)

היי ליאת, המון פעמים אנחנו תולים כל כך הרבה במטפל שלנו. אנחנו רוצים שהוא יראה אותנו, ידע כל דבר, יזכור כל פרט ופרט שאי פעם דיברנו עליו. בנוסף לציפיות שלנו אנחנו נוטים להאדיר את המטפל ושוכחים לפעמים שהוא לא סופרמן אלא בן אדם רגיל. אמנם היינו רוצים לחשוב שאנחנו המטופלים היחידים או לפחות שאנחנו המטופלים האהובים על המטפל ולכן הוא יזכור הכל, ובכל זאת אנחנו לא. המחשבה שהמטפל יזכור כל מילה ומילה שנאמרה במרחב הטיפולי אינה מעשית, כשם שאת בוודאי אינך זוכרת הכל. אני מניחה שכשאת מספרת משהו והמטפלת שלך לא זוכרת, את חשה שאולי אינך חשובה לה מספיק או שהיא אינה רואה אותך.

טליה יקרה, מיומנות ההקשבה הטיפולית אינה מובנת מאליה, וצריך להבין שמטפל חייב להקשיב לפעמים להרבה יותר מערוץ אחד. לפעמים דווקא אזכורים טכניים (אפילו כמו שם של מחלה) חשובים פחות מהאופן בו המטופל מזכיר אותם, מהבעות פניו, משפת הגוף שלו, ומהחוויה העוברת מבעד לתיאור המילולי. דווקא פרויד הוא זה שהמליץ על סוג קשב מסוים מאד, שיאפשר תשומת לב קבועה ומתמשכת, שאינה מוסבת דווקא לעניין זה או אחר. לדבריו, המאמץ להתרכז במכוון בדבר אחד, מחייב את המטפל לברור מתוך החומר את מה "שחשוב יותר או פחות", ובכך לחטוא לחומרים שמביא המטופל, ולשמוע - אולי - רק את מה שהוא מצפה לשמוע. לטענתו של פרויד, ברגע הנכון, יצופו אצל המטפל הדברים הרלוונטיים, שנדמה היה לו ששכח. ומעבר לזה, כמו שאמרה דנה כל כך נכון, מטפלים הם רק בני אדם. חג שמח ליאת

שלום רב, אני חושדת שארחותי חולה במחלת נפש כלשהי ואני זקוקה למידע למי לפנות וביאיזו דרך ניתן לעזור לה , אחותי בת 38 גרושה , גרה בארה"ב , בשיחותינו האחרונות היא מאשימה את כל העולם שרודף אותה (כולל המשפחה) היא מאיימת בהתאבדות ובנקמות ,היא חושבת שכל הזמן מצלמים אותה , היא נמצאת לבד , בלי בית עבודה ומשפחה . אני לא יודעת למי לפנות , ניסית את הקונסוליה ואיזו אגודהשל יהודים שעוזרים זה לזה , ללא הועיל . האם יש מישהו שיכול לעזור לי להציל אותה ? אני לא רוצה לערב את ההורים שלנו כי שניהם חולים . תודה , שרי

שרית שלום, אני מציע להיות בקשר עם הקהילה היהודית בעיר מגוריה של אחותך. נסי לברר מי הרבי המקומי ולשוחח איתו. אם זו עיר מספיק גדולה יתכן ותהיינה כמה קהילות - קונסרבטיבית ורפורמית. יתכן וגוף כזה שאינו פסיכיאטרי - ממסדי יוכל להוות "גשר" אל אחותך. בהצלחה, גדעון

שלום רב לבני יש התקפי זעם מרביץ משתולל עשיתי לו איבחון בנוסף סובל מתסמונת טוראט נורולוג אמר שהילד זקוק לפסיכולוג שאלתי יש ליד הבית שלי תחנה לבריאות הנפש ללא תשלום שיושבים שם פסיכולוגים יש לציין שאין לי תקציב לשלם לפסיכולוגים האם דרך מישרד הבריאות זה לא מסוכן הכוונה שיפגע בעתיד של בני עם זה בצבא לאורך כל הדרך

רונית שלום, התחנה לבריאות הנפש מומלצת מכמה סיבות: הן כלכלית אבל גם מקצועית. זה לא יפגע בעתיד בנך, גם לא בצבא, שכן ישנה סודיות רפואית על הטיפול שמגנה עליו. בברכה, גדעון

יש לי חברה טובה מאד, כבר הרבה שנים. עברנו הרבה ביחד, אם כי בשנתיים האחרונות התווסף הרבה מתח למערכת היחסים שלנו. מאז שנולדה לה הילדה שלה, היא הפכה למאד אגואיסטית (שלזה עוד הייתי רגילה מקודם) אך גם במקרים אחדים גם מאד מעליבה ופוגענית הן כלפי והן כלפי ילדי. היתה תקופה ארוכה ש"ויתרתי" לה מאחר והשתדלתי להתייחס לקשייה כאם חד הורית במצב כלכלי קשה וללא תמיכה, אך בתקופה מסויימת התחלתי להתרחק כי היה נדמה לי שלא רק אני נפגעת מהתנהגותה אלא גם ילדי (היא מרשה לעצמה לצעוק עליהם בהזדמנויות שממש לא נחשבות מקובלות בעיני). לאחרונה נחתו על חברתי אסונות קשים. ילדתה אובחנה כסובלת ממחלת ניוון שרירים קשה מאד עם פרוגנוזה של הדרדרות מהירה ומוות תוך מספר שנים. בנוסף אימה חלתה בסרטן, ומצבה מתקדם מכדי שיהיה בר טיפול. כמובן שחשתי רחמים עזים על חברתי ותקופה ארוכה (לאורך תהליכי האיבחון הקשים) העמדתי את עצמי לרשותה כפי יכולתי. חברתי, שעברה תקופה קשה מאד, לא הקלה עלי לעמוד לצידה. היא העמידה אותי במקום (בו לדעתי הייתי בעיניה לאורך כל השנים) של החברה ה"מוצלחת" שלה יש את כל המזל בחיים.היא מרשה לעצמה להוציא עלי את כל הכעסים והתיסכולים שלה. כך כל פעם שהיא רואה את ילדי היא אומרת :" לך יש את כל המזל בחיים, ילדיך בריאים" (לפעמים היא מוסיפה גם רמיזה פוגענית כגון, "מה זה עזר לי שביתי יפה אם היא חולה"\ כדי לרמוז שילדי לא יפים כמוה, למרבה המזל אני לא נעלבת מהאמירה שכן אינני חושבת כך, אך אני נעלבת מהעובדה שהיא מנסה לפגוע בי). כשמצאתי עבודה, בתקופה ששתינו חיפשנו (אך היא הפסיקה לחפש בשל מצבה של ביתה) וסיפרתי לה (בחשש רב) היא הגיבה שוב בכעס, "את רואה, לך יש הכל". אני מנסה לספוג הכל ולהבין שעוברת עליה תקופה קשה וזה לא הזמן להוכיח אותה על התנהגותה, למרות זאת אני כן מנסה לצמצם את הגעתה אלינו שכן כעת היא רוצה לבא הרבה כי ילדתה נהנית לשחק בביתנו, אך היא צועקת אף יותר על ילדי (אם במקרה הם משחקים בצעצוה שלהם שילדה רוצה עכשיו היא דורשת שהם יוותרו, אך גם הם ילדים קטנים בעצמם). לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר כועסת עליה ופחות ופחות מרחמת עליה. בנוסף על התנהגותה כלפי היא מצטיירת בעיני כיותר ויותר קרה וחסרת רגש. היא סיפרה לי איך כעסה על אביה שהתקשר לבכות על אימה וטענה כלפיו שיש לה מספיק צרות בחיים ולא נשאר לה פנאי לרחם על אימה (אליה היתה בעבר קשורה מאד). לעיתים היא אומרת אמירות שלא מובנות לי, למשל אחרי ששמעה מהרופאה את הפרוגנוזה על מחלת ביתה, היא התקשרה אלי לספר, וגם אמרה שהיא חשבה לעצמה שזה אומר שתצטרך לעשות עוד ילד. אני הרגשתי שזה ממש צורם, העובדה שהיא מוטרדת מההריון הבא שלה כשרק עכשיו שמעה על גורל ביתה המאד אהובה. כעת היא חושבת על המתת חסד (לא חושבת שהיא אכן תבצע זאת בפועל). אני יכולה להבין מחשבות כאלה אך כשהיא מדברת על כך היא נשמעת כל כך קרה ועינינית שאני מתחתחלת (היא מזכירה לי את המתנחלת מרצועת עזה שלשלושה מילדיה נקטעו רגלים בפיגוע באוטובוס של בית ספר לפני מספר שנים וצוטטה בדרך לבית החולים אומרת "אני יודעת אילו נכויות יתרוצצו לי עכשיו בבית?" משפט שסימן בעיני את שיא חוסר הרגש האימהי. אי אפשר להגיד שחברתי חסרת רגש לגמרי, היא מרבה לבכות (אך כבר אני חושדת בה שהיא בוכה על עצמה ולא על ילדתה). היא גם מרבה להגיד לי שאלמלא אני לא היה לה למי לבכות, מה שמחזק את רגשות האשם שלי (החזקים במילא בשל ההבדל בין מר גורלה לבין גורלי). עם זאת אני מאבדת בהדרגתיות את האמפתיה שלי כלפיה ומתחילה להרגיש כלפיה רגשות עוינים (מה שכמובן מגביר את תחושת האשם שלי). לפעמים אני אפילו חושדת בעצמי שיותר קל לכעוס עליה מאשר לחיות עם מלא עוצמת הכאב שלה, אך אני לא שולטת בעצמי. אני מחפשת עיצה, או דרך להחזיר את האמפתיה שלי אליה (אני מנסה לשכנע את עצמי שההערות הקרות והמחושבות שלה הן דרך התמודדות עם כזו עוצמה של כאב, אך אני לא לגמרי מצליחה להשתכנע). אשמח לכל תגובה. עדי.

עדי שלום, שאלתך ארוכה. תשובתי קצרה. דברי איתה ישירות. חברות טובה נמדדת בין השאר ביכולת לומר לחבר גם את תחושותינו אנו. את לא חייבת להיות רק זו שמכילה ותומכת ואמפתית וסימפטית ומבינה ומחבקת וסופגת... מותר לך גם לבטא ולהמחיש לחברתך שיש שני צדדים למטבע וגם לך יש רגשות ותחושות. זה לא פשוט, אבל לדעתי יש לזה מקום. בהצלחה, גדעון

שלום לכולם, לפני כמה חדשים החלטתי החלטה שדרשה ממני המון אומץ, והלכתי למפגש בפעם הראשונה בחיי עם פסיכולוגית. כשהגעתי הסתבר לי שהיא עובדת סוציאלית, אבל שיתפתי פעולה. כיוון שאף פעם לא הייתי במפגש מהסוג הזה, ייתכן שהיו לי קצת ציפיות. העניין הוא, שיכלתי להשבע שאני רק מפריעה לה שם. לאחר ששאלה אותי על העדה שלי מצד אימא, מצד אבא ומצד כל סבתא, היא נתנה לי שתיקה ומבט נועץ למעלה מ - 10 דקות. הסתכלתי מסביב, החדר היה מלוכלך ומבולגן. אני לא אדם ביקורתי, ואני מודה שאני מבולגנת ללא תקנה בעצמי. אבל היא המשיכה לשתוק, כשאמרתי לה שאף פעם לא היתי בפגישה כזאת, היא לא ענתה. היא הסתכלה בשעון כל 10 דקות ובשלב הזה התחלתי לבכות: מה אני עושה פה? איך הגעתי לזה? כמובן שהיא גם לא זכרה את שמי והמציאה לי שמות חדשים: "אמ... דליה, נכון?" היא הסתכלה עלי, אבל ברור שלא הקשיבה. כששתקתי, היא המשיכה להסתכל. וחצי שעה לפני שהפגישה הסתיימה, היא כבר הסתכלה בייתר הפגנתיות בשעון: "..טוב..." "..אמ..." ונקבה במחיר. זה עשה לי אסוציאציה לא נעימה של דברים שאדם משלם עליהם, ולא נופלים תחת ההגדרה "אהבה" או "אכפתיות". באתי להגיד לה שכל הדלתות בחיים שלי סגורות, והיא טרקה לי עוד אחת. זה תמיד ככה?

הי דנה. נתחיל מהסוף - לא זה ממש לא תמיד ככה. חבל ש(כפי הנראה) נפלת על מטפלת שהרגישות שלה לאחרים היא לא מפותחת במיוחד. זה ממש לא מייצג את כלל אוכלוסיית המטפלים בנפש ! אני מקווה שלא תניחי למקרה המצער הזה למנוע ממך את המשך הטיפול בעצמך (כמובן לא אצל האישה הזו אלא אצל מישהו אחר). והערה קטנה אך משמעותית לדעתי: ציינת שהיא היתה עובדת סוציאלית אבל שיתפת פעולה למרות זאת... האופי שלה מן הסתם לא היה שונה לו היא היתה לומדת פסיכולוגיה במקום עבודה סוציאלית. לצערי יש גם פסיכולוגים (או פסיכיאטרים) מוסמכים לכל דבר ש-מה לעשות- לא נולדו עם התכונה החשובה מכל לטעמי לעוסקים בתחום בריאות הנפש: רגישות לזולת. בחיפושייך אחר המטפל הבא שלך, נסי לא לפסול על הסף אדם שהוא "רק" בעל תואר בעבודה סוציאלית, כי יתכן מאוד שהוא יהיה מטפל הכי טוב שאפשר עבורך. בהצלחה ואל ייאוש ! אבישג

דנה שלום, התייחסתי אתמול לפגישה האחרונה בטיפול ואת מעלה את הנושא של הפגישה הראשונה בטיפול. כמה חרדות מחד וציפיות מאידך קיימות לגבי הפגישה הזו. אכן לא היה לך ברור למה לצפות ומה אמור להתרחש בחדר הטיפול.מי מדבר? מה עושים כשהמטפל שותק? אני סבור שזה לא חייב להיות כך והאחריות היא עלינו המטפלים, שלא להשאיר את המטופל נבוך ובחוסר ידיעה מוחלטת. ההמלצה שלי בבחירת מטפל היא : לקבל המלצות, ללכת לכמה פגישות היכרות כדי לראות אם יש "כימיה". ואם לא - אז "לא קרה אסון", להמשיך הלאה ולחפש. חשוב שתרגישי שאת בוטחת באדם מקצועי ומהימן . מקווה שלא תתיאשי ושתמצאי את המטפל שמתאים לך, גדעון

מה הסיבה האמיתית שבן אדם שקט באירועים חברתיים, וכשהוא עם לבד עם עוד מישהו נגיד הוא מרגיש חופשי להביע דעתו? ביישנות? אפשרות לחרדה חברתית? אם לא הספקתם לנחש, הבעיה אצלי. זה בא לי בתקופות, לפעמים אני מאוד יכול להיות בשיחה ולהשתתף כמו כולם, אבל ברגע שאני מתחיל לחשוב רק שפונים אלי אני מתחיל לדבר. אני לא בן אדם ביישן, וגם לא חרד חברתית לדעתי. העניין הוא כשאני מתחיל לחשוב מחשבות, כמו "איזה בן אדם אני? שקט? דברן?" "אולי אני באמת בן אדם שקט באירועים חברתיים וזהו?" ואז מישהו יכול לבוא אלי בהערה של "אתה יותר מדי שקט היום", ואני שם לב שזה בגלל שאני חושב יותר מדי. במקום להשתתף בשיחה. מה אני יכול לעשות? אני יודע שחלק נכבד מהסיטואציות שבהם אני שקט זה בגלל שאני חושב שלילי, אבל זאת עדיין לא ידיעה שמשחררת אותי. ואני ממשיך לחשוב כל פעם מחדש, ולהיות שקט ולא נוכח בשיחות בכלל. במצבים שבהם אני לא חושב, אני בהרבה יותר משוחרר, וצוחק ומצחיק ונוכח באופן מוחלט בשיחה. יש לציין שעברתי התקפי פאניקה בעבר, ועדיין נשאר לי קצת בסיס במחשבות שליליות רבות. תודה מראש!

אלעד שלום, אתה מתאר מצב , שאתה "חושב יותר מידי" . כאילו שאתה בוחן את עצמך בשאלה: "למה אני לא ספונטני?". אבל איך אפשר להיות ספונטני כשכל הזמן חלק ממך מנהל בקרה כל כך צמודה? זה אכן יכול להיות קשור לאפיונים חרדתיים , שאתה עדיין סובל מהם. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם איש מקצוע , שכן גם טיפול תרופתי וגם טיפול פסיכולוגי הינם בעלי פוטנציאל לעזור. תלוי כמובן במגוון של משתנים שיכולים להיות מאובחנים בפגישה היעוצית. בברכה, גדעון

שלום, אני בת 24. ומתישהו אני אכיר את הבחור שאיתו ארצה להתחתן ואני ממש מרחמת על הילדים שיהיו לי. אני טיפוס ביישן, חסר ביטחון, לא יוזמת, עדינה מדיי ובגדול- לא ממש משתלבת בעולם הזה. אין לי מחשבות אובדניות אבל אני כנה עם עצמי ויודעת שהעולם הזה הוא לא בשביל אנשים כמוני. ממש לא פשוט לי פה. אין לי אופי. אני אישה אבל לא נשית (לא מתאפרת, לא מפזרת שיער, נראית ילדה-ומרגישה ככה ועוד מיליון דברים שאין פה מקום להמשיך ולהרחיב... אפילו לערוך שולחן בקושי יודעת. וזה עצוב מאד.. אני בת 24 לא בת 4..). זה נורמלי להרגיש ככה? אני רוצה ילדים אבל אני אהיה אמא על הפנים. יש עוד בחורות שמרגישות ככה או רק אני ? זה נורמלי ? איזה בחור ירצה להתחתן עם בחורה כמוני. אני תמיד אומרת להורים שלי שקבלתי את כל הגנים הדפוקים. וזה לא נובע מביטחון עצמי נמוך זה פשוט האמת.

טליה יקרה, אני מכירה ומזדהה עם התחושה של הלבד הזה בעולם. של העולם הזה לא בשביל אנשים כמוני, ואז אני שומעת על עוד אנשים שמרגישים כך ואני חושבת שגם לנו מגיע, פשוט קשה לנו יותר. אני במקומך הייתי עושה שני דברים. האחד הוא לפנות לטיפול פסיכולוגי ולדבר על הדברים שאת מעלה פה - על חוסר הביטחון, על הפחד, בדידות ועוד תחושות קשות. ודבר שני - אולי הצד המעשי יותר- דברים שמפריעים לך (למשל לערוך שולחן). פשוט עשי לך רשימה עם כל הדברים שהיית רוצה לדעת לעשות ואז כל שבוע ברי אחד ועשי אותו. חפשי דודה שמסדרת הכי יפה לדעתך ותבקשי ממנה אם תוכל להראות לך מה עושים, וכך לגבי שאר הדברים. אני בטוחה שזה יהיה מהנ, ויחד עם זאת גם תדעי לעשות את אותם דברים שאת חושבת שצריך לדעת לעשות וגם אולי ביטחונך יגבר כי תראי שאת מסוגלת, כמו כל אחת אחרת. לגבי ילדים - אני בטוחה שדברים יראו לך אחרת, לאחר שתכירי את הבחור, לאחר שתרצי להתמסד, דברים יקרו בעצמם, למרות שעדיין הייתי נעזרת בטיפול דווקא בגלל שאת מתארת בדידות שכזו. שיהיה לך שבוע מצויין וחג שמח.

טליה, את מכירה את המלאך הטוב והמלאך הרע שנמצא לכל אחד מאיתנו מעל הכתפיים? כשקראתי את דברייך יכלתי לראות איך על כתף ימין עומדת טליה האישה שרק מחכה שטליה הילדה תגלה אותה ותתן לה לפרוץ, ובכתף שמאל ראיתי את טליה המפוחדת אשר נותנת לפחד להשתלט. את כותבת שזה לא חוסר בטחון אלא הכרה שכזו את, אך מצד שני ברור לכל קורא כי המצב אינו מוצא חן בענייך וכי היית רוצה לשנותו. כשרוצים לשנות משהו ולא עושים כן, סימן שיש משהו שמונע מאתנו לעשותו. בין השורות של דברייך אני רואה פחד שלך לצאת אל העולם ולכבוש אותו. את אומרת שאינך חשה נשית מכייון שאינך מתאפרת, לא מפזרת שיער- כביכול התשובה ברורה לכך- פזרי שיער ותתאפרי. אני חשה שיש בך כוח גדול מבפנים שמונע מהאישה העצמאית והבטוחה שבך לצאת, ולדעתי כדאי שתנסי לבדוק מהיכן הוא נובע ואיך קוראים לו. בא לי לתת לך חיבוק גדול ולאחר מכן לתת לך דחיפה לצאת אל המסע לעצמך על מנת שתכלי להתגבר על זה שיושב לך על הכתף השמאלית ומונע ממך לחיות את חייך כפי שהיית רוצה לחיות אותם. כך או כך שיהיה בהצלחה

תודה

טליה שלום, קראתי את ההתיחסויות החמות והתומכות שקיבלת וחשבתי על כך שהאומץ שלך לפנות דרך האינטרנט אל העולם מביא איתו אהדה ותמיכה וגם נותן לך , כך אני מקווה, הרגשה שאת לא לבד בעולם. הרבה אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי עם הרגשה של "לא משתלב בעולם" או "לא נשית" או "לא גברי" ואני סבור שרובם אף מצליחים להעזר בטיפול ולהרגיש טוב יותר עם עצמם. אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול ולהתחיל את ה"מסע" הזה. הרבה הצלחה, גדעון

או.. יזיזות. הכרתי גבר באמצע שנות השלושים לחייו, ומהתחלה הוא הבהיר לי שהוא לא מעוניין איתי בקשר מחייב, אלא בידידות בלבד, כיון שהוא לא מסוגל כרגע לתת לי יותר.. שכבנו כמה פעמים, אבל במהלך המפגשים האלה התעוררו בי ספקות ו"זרקתי" אותו כמה פעמים, אך גם החזרתי אותו ברגע של חולשה. בפעם האחרונה שהוא "חזר" הוא הזמין אותי ללכת איתו לים סתם לשבת, ולמרות שהיה לו רצון לסקס, זה לא קרה בפעם הזו. אני תוהה, האם ניתן לקיים קשר כזה, כשכל הזמן מרחפת העננה הזו של חוסר הוודאות? האם להחזיק אותו בצד כי אין משהו אחר בנתיים, ולגלות סבלנות, אולי הבחור מבולבל וכן יכול להתפתח פה משהו?

יתכן כי הבחור מבולבל. יתכן גם שאת מבולבלת לא פחות ממנו. הייתי מציע לך לחשוב מה את רוצה מהקשר הזה, למרות אי הוודאות הרבה הנלוות אליו. אין מה לעשות, החלטות רבות בחיינו נעשות בתנאים של חוסר וודאות. האם ההחלטה מסוימת לגבי הקשר הנדון היא בלתי הפיכה או יכולה לגרום נזק בלתי הפיך ? אם התשובה שלילית אז אולי אפשר קצת להירגע וללכת עם תחושותייך ? וכמובן, אפשר להתיעץ עם איש מקצוע לגבי הלבטים. בהצלחה.

שלום לך, הוא מעוניין בידידות או ביזיזות, תלוי כפי הנראה במצב רוחו. הוא לא מסוגל כרגע לתת לך יותר. השאלה היא האם "החוזה" הזה נראה לך או לא? אם את רוצה, מסוגלת ומתאים לך להיות בקשר כזה, אז כן. ואם לא מתאים לך, אז לא. השאלה כמובן - מה את רוצה ומה מתאים לך? ואת זה את צריכה לשאול את עצמך. אפשר ישירות ואפשר גם דרך טיפול. בהצלחה, גדעון

מתאים לי יותר. אני רוצה ביותר. אבל קשה לי למצוא. אני נמצאת לבד הרבה מאוד זמן, והוא אופציה מסויימת למעט סקס. האמת שגם אני מבולבלת, ואולי אף לא מעריכה את עצמי מספיק.

אני כבר לא יודעת מה קורה לי. אני חושבת שזה משהו שקורה לי בשנה האחרונה. אני מרגישה שאני ממש ממש עצבנית ברמות שאין לי מושג מאיפה הן מגיעות. תמיד הייתי אדם שאולי יחסית לאחרים קצת חם מזג (כנראה בירושה מאבא שלי) אבל זה אף פעם לא הפריע לי. עכשיו, אני כבר לא יודעת מי אני. אני מתעצבנת על אבל! על כל שטות. אני עובדת בשרות לקוחות ולפעמים הלקוחות מצליחים להוציא אותי מהכלים ובגלל שאני צריכה תמיד לשמור על 100% שירותיות אני סופגת הרבה כעסים בעבודה ולפעמים מסיימת לעבוד ממש בלי כוחות נפשיים. החבר שלי מזה 5 שנים מצליח לפעמים ממש לשגע אותי לא בדברים שהוא עושה לי ישירות אלא בדברים שקשורים לצורת החיים שלו לדוגמא זה שהוא לא מוריד את הכלב שלו מספיק או זה שהוא בכונה לא משלם וועד בדירה שלו. הוא פשוט אדם כזה אולי הוא מקור הבעיה? אני יכולה ממש להשתגע מאנשים שעושים שטויות מאצ'ואיות בכביש. אולי זה בגלל שיש בי מעין רצון לשנות את התרבות בארץ? אני כבר לא יודעת אם כדאי לי לקחת כדורי הרגעה כימיים או צמחיים או ללכת לפסיכולוג. אני יודעת שאני ממש רוצה לקחת הכל בקלות גם את חבר שלי. מה עושים??

הי רלי, קודם כל אני מניחה שחלק מזה יכול להיות חלק מהאופי שלך והאישיות וחלק אחר של זה יכול להיות מוגזם או בעייתי. את החלק שבך שחם מזג תיאלצי לקבל, נראה לי, כחלק ממך, ולראות את היתרונות שלו, למשל שזה גורם לך "להזיז עניינים" ולהיות יעילה ומהירה אולי. לגבי החלק שמפריע לך - צריך לשים מאין זה נובע - האם זה מהעבודה באמת, האם מדובר בעצבים שנגרמים ממתחים מסוימים. לא ציינת את גילך אך אני מניחה שאת בשנות העשרים שלך, אולי כדאי לפנות לכמה פגישות ייעוץ אצל פסיכולוג בכדי להיעזר בו להבין מה עושה אותך כך ואיך ניתן לשנות את זה. שתהיה שנה רגועה ומעולה..

רלי שלום, יכולות להיות הרבה סיבות לעצבנות שלך ואת ציינת חלק מהן: העבודה עם לקוחות והצורך להיות נחמדה ושרותית, יכולה לעצבן גם את האנשים היותר סבלניים. יתכן שאת גם אדם עם צרכי שליטה גבוהים ומתקשה לפיכך לקבל אותם מצבים בהם אינך שולטת. גם ירושת האבות והתפוח שלא נפל רחוק מהעץ, גם לכך יש חלק. אני סבור שעלייך להשקיע יותר בעצמך, לעשות דברים שהינם טיפוליים עבורך. הליכה לפסיכולוג וטיפול בעצמך יכולה להיות התחלה טובה לשנה שהינה רגועה יותר . ברכות, גדעון

היי רלי, אני יכולה רק "לשים את עצמי בנעלייך". את מזכירה לי ממש את עצמי. גם אני, כמוך, מסוגלת לצאת מהכלים בגלל אנשים שמתנהגים בצורה לא הולמת, מזלזלת, או אנשים שעושים דווקא. לא אוהבת "פוזות", דאווינים וכו'. בדרך כלל אנשים עצבניים הם אנשים יותר אחראיים, פרפקציוניסטים, רגישים, איכפתיים, שלא אוהבים ש"דברים לא זזים" ומרגישים שהכל על הכתפיים שלהם. גם את כזו, נכון או לא? איך פותרים את הבעיה? לצערי אני לא יכולה להגיד לך. הדבר הכי מעצבן שהיו אומרים לי זה: "תירגעי", "אל תילחצי" או "תספרי עד עשר". זה אולי טוב בתור קלישאה שכבר "יצאה לפנסיה". מה שכן, אני קצת התמתנתי עם הזמן. אני פשוט מכניסה לעצמי לראש שאי-אפשר לשנות את העולם ואי-אפשר לחנך את כל האנשים. נכון שזה מרגיז שאנשים מתנהגים לפעמים כמו שהם מתנהגים, אבל חבל על הבריאות שלנו, יקירתי! מצד שני, כמובן שאי-אפשר להתעלם מהיתרונות. זה לא רע להיות עירני, אכפתי, פרפקציוניסט וטמפרמנטי. רק צריך אולי לדעת לנתב את זה לאפיקים הנכונים. שיהיה לך בהצלחה!!

פגישה אחרונה עם מטופל לאחר שנתיים איך היא צריכה להיות. אני כמטופלת מצפה שלאחר תקופה של שנתיים, יועבר למטופל גם כמה מילים טובות על הבן אדם... מצד המטפל למטופל , בכל אדם ניתן למצוא כמה נקודות חיוביות אני לא חושבת שתוך כדי טיפול זה תמיד נחוץ ונכון תלוי באדם ובסיטואציה , אבל בסוף טיפול האם זה לא מקובל?

רחל שלום, אז מה היה שם בפגישה האחרונה הזו? האם נאמר משהו עלייך? האם ביקשת לשמוע? האם תחושת האכזבה היתה כבר בתוך החדר או התעוררה רק לאחר כמה שעות? למעשה רחל, אין מה שמקובל לפגישה האחרונה. מומלץ שהמטפל יהיה יותר גמיש, קשוב לאותם דברים קטנים שצפויים לעלות בין השורות. הרי המטופל בודאי רוצה לשמוע משהו עליו. מטופלים שאלו אותי: אז איך הייתי? או בהומור: אפשר לקבל תעודת סיום? מה יהיה ברגע הפרידה עצמו? לחיצת יד רשמית, חיבוק? סתם לומר שלום? כל כך הרבה שאלות ישנן ושאלות אלו מכילות בתוכן גם רגעי כאב על החמצה על אכזבה. כאב על קשר טיפולי שנגמר ומסתיים. כאב על פרידה. הכרת תודה. והכל מתכווץ לדקות אחרונות של פרידה. או לשעות אחרונות של מפגשי סיום. אז אולי נפנה שאלה למשתתפי הפורום: איך היה המפגש האחרון שלכם עם הפסיכולוג/ית? האם אמרו לכם "כמה מילים טובות"? אולי דרך הנסיון שלכם נלמד "מה מקובל". ממתין להתיחסויות, גדעון

בצבא היה לי קב"ן מדהים, הייתה כימיה נפלאה (סער תודה). והוא הוסיף לי ארבעה מפגשים ביוזמתו, כי ידע שהפרידה ממנו לא פשוטה עבורי. ובפגישה האחרונה אמר לי שלדעתו צעדתי ארבעה צעדים קדימה... ועניתי לו (בהומור המיוחד שלי) וחזרתי חמישה אחורה... והוא צחק נורא, ואמר לי שגם בתור בדיחה, זה לא מוצלח...אבל צחק... וכמה שנים עברו מאז?...שבע עשרה שנים, ואני זוכרת עדיין. כי לי התאים להפרד ממקום של הומור...

מכיוון שבאמת אין איזה ספר חוקים שמפרט בדיוק איך אמורה להתנהל פגישה טיפולית אחרונה, אני מניחה שהפגישה האחרונה משקפת את הלך הרוח של כל המפגשים שקדמו לה. אם האווירה בכלל בפגישות היתה כזו שהמטפל אפשר לעצמו להעיר הערות אישיות יותר, אז בוודאי שהוא יעשה זאת גם בפגישה האחרונה. מצד שני, יש מטפלים שמנסים לשמור על אווירה מאוד מקצועית (להבדיל מאישית) במהלך כל הטיפול, כך שיתכן שהם יתייחסו למפגש האחרון כאל סיכום מקצועי, ולא כל-כך יתייחסו לפן האישי של המטופל. מנסיוני האישי, הפגישה האחרונה הוקדשה באמת למעין סיכום של העבודה שעשינו ביחד במשך התקופה, דיברנו על הדברים שהושגו לעומת הדברים ששנינו הרגשנו שעדיין נשארו לא פתורים, לא זכורה לי התייחסות אישית והאמת שלי באופן אישי זה מתאים יותר (בטח הייתי פורצת בבכי אם זה היה קורה... וגם ככה היה לי קשה בסיטואציה הזו של הפרידה). ההתייחסות האישית מבחינתי תמיד קיימת ממילא, כי הנושאים שעולים בטיפול הם הכי אישיים שאפשר, כך שכל האינטראקציה חייבת להיות אישית גם ללא "הערות אישיות" בהגדרתן. כשנפרדנו שאלתי אם אפשר לחבק אותו והתשובה היתה שכן, זה היה משהו שרציתי לעשות ואני שמחה שעשיתי זאת . חבל שסיימת את הפגישה האחרונה בתחושה כזו. אם זה עדיין מפריע לך, אולי יש אפשרות לאיזו חוויה מתקנת... ? (יש לך אפשרות לבקש פגישה נוספת ?) אבישג

את מציינת שבטח היית פורצת בבכי לו היה מועבר משהו אישי כלפיך לא התכוונתי למשהו איש ברמה זו אני חשובת שלומר לאדם משהו טוב על עצמו להמשך הדרך (קליל) להרגשה הטובה זה טוב, אני לא מהטיפוס שבוכה אצל פסיכולוגים אבל, אם זה מה שמתאים לרגע של פרידה כשאומרים את הדברים שצריך, אז מה הבעיה אם זה? כמובן שכל אחד מה שמתאים לו ולמטפל שלו.

האם במהלך השנתיים לא זכית מצד המטפל שלך לשמוע קצת דברים חיוביים עלייך?? נשמע לי תמוהה ולא הגיוני... האם "זכית" לשמוע ממנו רק דברים שליליים?? אולי זאת ההרגשה שלך כחלק ממורכבות הפרידה? אולי יש בך קצת כעס על הפרידה או משהו כזה... בקשר לאיך אמורה להראות הפגישה האחרונה, אני מצטרפת לקודמי שאמר שאין מרשם לפרידה. בדרך כלל הפרידה אמורה להמשך על יותר ממפגש אחד. אם עדיין לא הייתה הפגישה האחרונה נסי לדעתי לא לתכנן אותה יותר מידי, תני לה פשוט לקרות.

שלום לכם יש לי תלמיד בכיתה ח' שכל יום התלמידות באותה כיתה מתלוננות על התנהגויותיו המוזרות כך שהתלמיד מסתכל עליהן בצורה צוזרה ומביישת, לא מפספס הזדמנות להתקרב מהבנות ולגעת בהן בצורה מגעילה תמיד זורק מילים שמכילות משמעות של מין השאלה איך ניתן לתפל בתלמיד כזה מה השלב הראשון בטיפון אנא עזרו לי

מירה1 שלום, נשמע לי שהתלמיד זקוק לטיפול ואת זקוקה להדרכה. השלב הראשון בטיפול הוא שהוא ירצה בטיפול מתוך הבנה שהוא זקוק לעזרה. ההדרכה עבורך היא איך לשים גבולות לתלמיד כזה מחד וליצור איתו קשר מאידך. אם את מורה ישנן דרכים שונות לקבל את ההדרכה הזו. הדרך הפשוטה ביותר הינה דרך יועצת ביה"ס. אפשרות נוספת הינה השרות הפסיכולוגי החינוכי, אשר יוכל גם ליעץ לך וגם לטפל בתלמיד. בהצלחה, גדעון

כשילדה בת 3 רוצה לראות בולבול של אדם מבוגר איך צריך להתיחס?מה לומר? האם לומר לה שמותר לראות רק את של אחיה ושל הוריה? איך מתייחסים לעניין זה על מנת שתבין לא לשאול זרים בענין זה?

רונה שלום, גיל 3 הינו גיל בו הסקרנות המינית אצל הילד מתפתחת מאוד . הילד מחד לומד להבין את גבולות התנהגותו ומאידך המיניות במובנה החברתי קשה להבנתו. זה הגיל שצריך לדבר עם הילד על גופו ועל מיניותו ועם זאת ללמוד את ההבדל בין גבולות הדיבור והעשיה. לגבי בתך : שאלתה מעידה על סקרנות בריאה וטוב שהיא שואלת אתכם ולא זרים. ובודאי יש לה שאלות נוספות, למשל - למה לבנים יש בולבול ולבנות אין?. נראה לי שלראות איברי מין של אח צעיר, או של ילדים בני גילה. לכך היא חשופה בודאי בגן או במקלחת משותפת. אני מסוייג לגבי לראות איבר מין של אביה. יש דברים שהצינעה והפרטיות יפה להם וזה צריך להיות גם המסר לילדה. ממליץ שיהיה בבית, ספר בנושא של לדבר על נושאים מיניים עם ילדים. בברכה, גדעון

מדובר בילדה בת 3 אשר מתנהגת כמו גדולה,בנוכחות משפחתית מדמה את עצמה כגננת ומצפה מאחרים להיות הילדים בגן,לכל אורך התנהגותה מתנהגת כביכול כבוגרת לגילה,איך צריך להתייחס? ועל מה זה מעיד? בנוסף כשהיא מבקשת ללכת איתה לאיזה שהוא מקום,וכשהיא נענת בשלילה, אז היא מיד שואלת אם היא יכולה להישאר בנוכחותך ,האם זה מעיד על חוסר ביטחון? או שמה היא זקוקה להרבה תשומת לב?

ליאת, מה טבעי יותר לילד מאשר להזדהות עם גדולים, כמו הגננת ולהתנהג כמו הגננת. היא "מתרגלת" כך משחק תפקידים של עצמה כגדולה ומעבדת חוויות יומיומיות שלה מהגן בצורה כזו. זה טבעי, נורמלי וטוב. החלק השני של שאלתך פחות מובן לי. היא מבקשת ללכת לחדר הסמוך? או לבד לגן המשחקים? עם זאת נשמע לי שביתך מצויה בשלב של "להיות גדולה" אבל גם "להיות קטנה". היא בוחנת את גבולותיה, עצמאותה, כוחה והשפעתה על הסביבה , אך עדיין כמובן זקוקה לעזרה, תמיכת המבוגרים, תשומת ליבם של המבוגרים והגנה של הגדולים, שידעו להסביר לה לגבי מגבלות כוחה. בברכה, גדעון

אני רואה את עצמי כאדם טוב, ובכל זאת לאחרונה צצו בי רגשות קינאה ורוע אשר זרים לי ואיני מצליחה להדחיקם. מדובר בגיסתי אשר ילדה את ביתה הראשונה סמוך להולדת בני הראשון, וכבר בזמן ההריון דמיינתי שאני בועטת לה בבטן וקיוויתי שיאונה להריון רע. כביכול כעסתי על כך שהיא נכנסה להריון יחד איתי. לאחר הלידה זה לא נגמר, ועד היום אני מייחלת ביני לביני שיתגלו בעיות בהתפתחות של הילדה. כשמדברים עליה אני מעבירה נושא. אני מעסיקה את עצמי הרבה במחשבות הרעות האלה. אציין שהיא ובעלה אנשים טובים ונחמדים, והיחס שאני מקבלת במשפחה הוא כאל בת משפחה. כמו-כן אני בת יחידה להוריי.מה קורה לי? מאיפה הרוע הזה? אני ממש נבהלת כשאני קוראת את מה שכתבתי. בברכה.

איך אפשר אפילו לחלום לבעוט בבטן של אשה הרה? ולייחל לתינוקת חפה מפשע בעיות בריאות? את פשוט מזעזעת אותי..... אולי הפינוק שקיבלת בתור בת יחידה, כשכל העולם קפץ דום לכל גחמה שלך, גרם לך לאנוכיות שכזאת? לראות רק את עצמך וזהו? אני המומה ... אמא לילדים.

אנחנו לא כאן כדי לשפוט אחד את השני. רונה בעצמה אומרת שהיא לא מרוצה מהמחשבות האלה.

רונה שלום, פנטזיות יכולות להיות לפעמים מפחידות מאוד. ביחוד כשהן תוקפניות ועוד יותר כשאנחנו לא מכירים את הצדדים הללו בתוכינו. כדאי לך לדעתי לברר את נושא רגשות הקינאה שבך במסגרת בטוחה ומסודרת של טיפול. ועם זאת כמה מחשבות ראשוניות: תהליך ההריון והלידה פותח במקביל עוד "חלונות" בתוך הנפש. "חלון ההורות", בו נפתחים חשבונות חדשים - ישנים עם הורינו , במקביל לבחינה העצמית שלנו כהורים. בחלון זה למשל מתקבלות ההבטחות , שלעולם לא נהיה כמו הורינו... . חלון נוסף הינו "חלון הילדות" - כאן נפתחים נושאים של הזדהות עם ילדינו ועולים נושאים של קינאת אחים, תחושות קיפוח וכדומה. יתכן שרגשות הקינאה שלך שייכים ל"חלון" הזה, שנפתח לאחרונה. כאמור, תוכלי להפיק לדעתי בבחינה מסודרת יותר של תחושותייך ורגשותייך בטיפול. שיהיה בהצלחה, גדעון

אז זהו, טיפסתי וטיפסתי מתחתית המסך והנה אני כאן. שבת שלום וחג שמח לכולכם, אורנה

אני בת 44, גרושה עם שלושה ילדים. בארבע וחצי השנים האחרונות אני במערכת יחסים. אהבה של פעם בחיים. והיום זה נגמר. הבעיה היחידה לאורך כל הזמן היתה הקנאה שלי. אחרי 20 שנות נישואין לאדם חונק וצורך לחופש, הפכתי לחונקת בעצמי. רוצה אותו רק לעצמי, מפחדת שיתאהב במשהי אחרת. לא יכולה לסבול שמדבר עם אחרים, מפחדת לאבד אותו. מבחורה מוקפת בחברים ופעילה בהמון נושאים הפכתי למישהו שצמוד, חי חיים של אדם אחר. נתתי את כולי וביטלתי את עצמי. בחודש האחרון הגיעו מים עד נפש מבחינתו. נמאסתי עליו לגמרי, והבאתי על עצמי את מה שחששתי ממנו מכל. אני יודעת שאהבתו אלי אדירה אבל לא הצלחתי להתאפק, לא רציתי שייפגש/ידבר/יקשר לאחרים. האם הבעיה שלי היא אובססיה אליו, או חרדת נטישה? אף פעם לא הרגשתי חוסר ביטחון כזה באף מערכת יחסים. האם זו מערכת היחסים הספציפית הזו או שאולי פיתחתי בעיות פסיכולוגיות/פסיכיאטריות? אני במצוקה נוראית. לא יודעת לאן לפנות ומה לעשות. תודה.

את טוענת שאינך מצליחה להגדיר את הבעיה. ההגדרה המדויקת באמת פחות חשובה. בטח לא היום שסיימת מערכת יחסים מאד משמעותית. ההתרשמות שאת מוצפת ומבולבלת, וביום שמסיימים מערכת יחסים כה משמעותית, זה מאד מתאים ו"נורמלי" להרגיש מוצף ומבולבל. כיון שהכל טרי (אני מבין שזה ממש מהיום) נראה שפשוט צריך להמתין מספר ימים, ואולי הדברים יראו יותר מאורגנים ויותר ברורים. אולי תקבלי מעצמך את התשובות לכל השאלות ששאלת. שווה גם לשקול פניה לגורם מיקצועי שיוכל לסייע לך לעבור את התקופה המבלבלת ולחפש ביחד כיוונים. המון בהצלחה.

לפני הכל תודה על התגובה המיידית זה לא ממש מהיום,זה כבר חודשיים, התכוונתי לומא שזה טרי. וכבר כל השנים האלה אני מתלבטת לגבי ההתנהגות שלי. הייתי בשיחות עם פסיכולוג וברור לי שישנה בעיה. אולי אני צריכה טיפול תרופתי? למה ההתנהגות הזאת חזקה ממני

שלום שירי, אני יודעת שכאב הפרידה יכול להיות בלתי נסבל, ובוודאי כאשר את חשה אשמה בבעיות שנוצרו בקשר. הדבר הראשון שחשוב לי לכתוב לך, הוא שכדאי לשתף בכאב אנשים הקרובים לך, ומנקודת מבטי זה גם זמן טוב לחזור לטיפול ולהיתמך שם. תהליכים בזוגיות הם תמיד מורכבים וקשורים לשני הצדדים. כשבעלך היה "החונק" את יכולת להיות משוחררת וחופשיה, ובלעדיו גילית שגם לך יש חלקים "חונקים" וחוששים משלך. אני חושבת שכדאי לברר לעצמך לעומק מתי מתאפשר לך לחוש בטוחה בעצמך ומתי את כל-כך פוחדת, בראש ובראשונה עבור עצמך, וגם לקראת הקשר הבא. טיפול פסיכולוגי הוא מרחב מצויין לבירור כזה. בתקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בת 34 ומזה כמה שנים נמצאת בטיפול, אין לי ספק שהטיפול הועיל לי בהרבה תחומי חיים חשובים, אולם כעת יש לי בעיה, עד עתה התמקדתי בטיפול בפתרון "בעיות קיומיות" על אף שמה שהביא אותי מלכתחילה לטיפול היה קושי ביצירת זוגיות, אחרי כל השינויים שחלו בי, קריירה אישיות ובכלל אני לא מצליחה למצוא קשר זוגי, כל מי שאני מכירה ומוצא חן בעיני, (ואני מחפשת קשר רציני בלבד שיוביל לעתיד משותף,) נעלם אחרי שבוע שבועיים, גם אחרי שאמר לי בהתחלה כמה הוא מחפש קשר רציני, ואני נשארת עם תחושות מתסכלות, השתכנעתי בטיפול ש"גם לי מגיע" ושיש לי המון מה לתת ומאד טוב לי עם עצמי היום, הייתי מאד מעוניינת לשמוע חוות דעת ואולי איזה הכוונה קצת, מאד מעניין אותי היכן אני טועה או מה אולי כדאי לי כן לשנות, לעשות, יש לציין שבד"כ בסיומי הקשרים הבחורים המעורבים אומרים כמה שאני מוצאת חן בעיניהם וכמה הם לא רוצים לפגוע בי, רק המשפט הזה, "אני לא יכול לתת לך את מה שאת מחפשת..."

שלום רב, לפני כשלושה שבועות הכרתי בחור נחמד ומאז יצאנו 3 פעמים. הדייט הראשון היה די מוצלח, הייתה כימיה , השיחה קלחה. למחרת הבחור התקשר ואמר לי ללא כל " סינון " שמצאתי חן בעיניו ושהוא סיפר לאמא שלו שהוא הכיר בחורה מקסימה ושהוא מתכוון ללכת על זה.... שמעתי את הדברים וכמובן שנרתעתי. הבחור בן 34, ללא ניסיון משמעותי בקשר זוגי. הוא מאוד אינטיליגנט ורגיש, נראה לא רע בכלל , אך בכל מה שקשור בינו לבינה הוא קצת " ילדותי" בלשון המעטה. החלטתי לתת צ'אנס ולנסות להכיר אותו ורק לאחר שאכיר אחליט אם להמשיך בקשר או להיפרד. אני לא נמשכת אליו, אך יחד עם זאת הוא כלל לא דוחה אותי. מה עושים? האם המשיכה יכולה לבוא בהמשך? מהו פרק הזמן הסביר לניסיון? אף פעם לא קרה לי שהמשכתי לצאת עם בחור שאני לא נמשכת אליו ושהוא לא " עושה " לי את זה. אני בת 33 , היו לי בעבר מערכות יחסים ארוכות ואני דוגלת ומאמינה גדולה באהבה!!! האם זה שהוא מצהיר על רגשותיו כלפיי, זה גורם לי לדחייה? האם יהיה זה נכון לומר לו שיאט את הקצב מבחינה ריגשית ושישמור את רגשותיו לעצמו בשלב הקרוב? אודה על תשובתכם, בברכה, ליעד

"אף פעם לא קרה לי שהמשכתי לצאת עם בחור שאני לא נמשכת אליו" ובמקרה הנוכחי זה דווקא כן קרה. לדעתי, כדאי לך לברר עם עצמך מדוע הפעם יש שינוי. לא בהכרח שהתשובה פשוטה וחד מימדית, ואת כמובן יכולה להעזר באיש מקצוע. בירור שכזה יכול לספק לך תשובות לחלק מהשאלות ששאלת. בהצלחה.

אני מאוד שמח לשמוע כמה דברים בסיפור. א. שהיה לך כיף. ב. שאת נותנת לזה צ'אנס. ג. הבחור. תשמעי, אני הייתי מאוד מעריך את זה, יש בזה משהו מקסים וכנה לדבר כך ללא סינון על ההתחלה. אני מבין שזה נראה כילדותיות כי כביכול הוא אמור להבין דבר בסיסי כמו "לא להראות רגשות על ההתחלה" - אבל תחשבי כמה זה בעצם הדבר הלא נכון. זה דווקא מאוד חיובי בעייני שהוא שם את כל הקלפים לפנייך. את לא צריכה לחשוש שמא חיבב אותךם או לא, אם כיף לו או לא - הוא אומר לך שזה מתוק בעייני.. לגבי המשיכה - מנסיון שלי משיכה יכולה להגיע אחר כך. את יודעת אפילו הגיבן מנוטר דם נהיה בחור מושך לאחר שמתאהבים בו ולכן זה לא לגמרי משיכה על השניה הראשונה או לא בכלל. אני במקומך הייתי הולך על זה ומנזה לראות לאן זה לוקח אותי. שיהיה המון הצלחה ותכתבי עדכונים..

שלום ליעד, לאחר שקראתי את חילופי הדברים בפורום, אין לי אלא להצטרף לתחושה שיש כאן מספיק דברים ששווים המשך בדיקה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי, אני סטודנט שמעוניין בטיפול נפשיבמסגרת התקציב שלי, כשמה שאפשרי כרגע הוא טיפול דרך מוסד הלימוד. אבל לצערי הבירוקרטיה מונעת ממני, עלי למלא טופס בו יש צורך להסביר מדוע אני מעוניין בטיפול, טיפולים קדומים וגם בהמשך ללכת לשיחה אצל מרצה שאחראית על כך שבמקרה גם מיכרה אותי שתבחן את דחיפות הטיפול ולא רק זה במידה ומאשרים הם משתתפים ב4 עד 8 פגישו שגם זה נראה לי מעט יחסית... מה אני העשה במידה וארצה להמשיך? ממש אין לי 200 ו... להוציא על טיפול פרטי ומצד שני זה קצת פולשני מידי כל הפרוצדורה (אני לא מעוניין דרך קופ"ח כי זה ממש לא יותר זול וגם לא רוצה שזה יהיה כתוב במקום ציבורי כלשהו). מה עושים?? האם עלי להגיד לה מהן סיבותי שבגללן אני זקוק לטיפול? מביך אותי להיחשף כך בפני אדם שבשנים הבאות ימשיך להיות מרצה שלי... אשמח על עצה ... חג שמח, רון

המלצתי לרשום בטופס סיבה כללית ומנימליסטית לדוגמא: בעיות אישיות לבקש שהשיחה הנדרשת תהיה עם מישהו אחר תוך הסבר שאתה מכיר את המרצה שבדר"כ מבצעת את השיחות. אם מדובר במסגרת טיפולית רצינית, כל הקשורים ל"בירוקרטיה", כולל מזכירות, אמורים לשמור על חסיון רפואי, כך שלא צריכה להיות בעיה מיוחדת. אם מדובר במסגרת טיפולית לא רצינית עדיף להיות מטופל במקום אחר.

רון, עוד אפשרות, שאינה כרוכה בתשלום ו/או יצירת קשר (מעבר לקשר מורה-תלמיד) עם המרצה שלך היא טיפול נפשי במסגרת המרפאה לבריאות הנפש של משרד הבריאות באיזור מגוריך. גם שם תצטרך להסביר מדוע אתה מבקש טיפול - אבל המידע לא יגיע למוסד האקדמי בו אתה לומד ולא ישפיע בשום צורה על הלימודים שלך. ס.מ.

שלום רון, לטיפול במסגרת ציבורית יש יתרונות וחסרונות. עלות הטיפול מהווה יתרון בולט, אך למולו צריך לקחת בחשבון רשימת המתנה, חוסר אפשרות לבחור את המטפל ועוד. עם זאת, מנסיוני עם מסגרות ציבוריות ישנה אפשרות לפתור לא מעט מהבעיות אם מסבירים את מקור הקושי. למשל, נראה סביר בהחלט לבקש שאת ראיון הקבלה יערוך מטפל אחר במקום המרצה שלך. כדאי להשתמש בטופס הראשוני שהתבקשת למלא גם לתיאור הצרכים הספציפיים שלך, ולבקש שיבדקו את האפשרות להיענות לצרכים אלה. אגב, נשמע לי מוזר שמדובר ב 4-8 פגישות מסובסדות בלבד, וכדאי לבדוק זאת שוב. בשירותי הייעוץ של אוניברסיטת ת"א ישנו מחיר קבוע לשעה טיפולית לסטודנט (125 ש"ח) ולמי שאינו סטודנט (180 ש"ח), ומחיר זה נשאר קבוע לאורך הטיפול. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

פגשתי כמה אנשים בחיים שלי, שמהרגע הראשון שראיתי אותם, שמתי לב שהם פשוט לא מסוגלים לדבר בלי ללוות את זה בחיוך. קשה לי להאמין שזה נובע מאיזה אושר יוצא דופן, כך שאני מניח שיש פה איזה "קטע" פסיכולוגי... הם מחייכים גם כשנושא השיחה "רציני" ואין שום סיבה לחייך או לצחוק. יש הסבר?

זה יכול לנבוע מסיבות שונות. לדוגמא: ממבוכה.

שוקי, יש גם אנשים מאושרים בעולם... לפעמים זה נשמע כמו רעיון דמיוני, אבל כן, יש כאלה שמצאו את האושר שלהם. מעבר לכך, יש אנשים שפשוט מנסים להותיר רושם נחמד וחברותי על אחרים, ולכן מלווים את דבריהם בחיוך (זה קורה בעיקר בפגישות ראשונות. ברגע שנוצר קשר, האדם מרשה לעצמו להפגין גם צדדים אחרים ופחות "חייכניים" שלו). אצל אחרים, כמו שים 3 כתבה לך, חיוכים הם תוצאה של מבוכה. אי-אפשר לתייג את כל המחייכים למיניהם תחת טיפוס אישיות יחיד, משום שמאחורי החיוכים של כל אדם יש אופי שונה וסיטואציות שונות. ס.מ.

זה בטח תלוי במיליוני דברים אך לי עולה לראש ישר מבוכה או פחד להישמע טיפש או חוסר ביטחון עצמי-דימוי עצמי נמוך - שכביכול במילים שאני אומר לא מספיקות, אני צריך לחייך. אולי צריך שיאהבו אותי.

שלום שוקי, אין לי הרבה להוסיף על התשובות המחכימות שקבלת. כשאין התאמה טובה בין תוכן הדיבור והבעת הפנים אפשר להניח שיש כאן קושי מסוים (מבוכה, נסיון להימנע מרגשות מסוימים, חשש שהרגש האותנטי לא יתקבל וכד'). בפעם הבאה שתיתקל בכך אולי תרצה לשאול... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

1) מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכותרפיה ? 2) האם ידועה לכם סטטיסטיקה: % החלמה מהפרעות אישיות (האם יש הבדל בין הפרעות שונות ?) % מהאוכלוסייה שהם פסיכופטים והאם זה במגמת עלייה או ירידה ? תודה מראש

שלום ברק, פסיכולוגיה קלינית היא תחום המחקר והטיפול בפתולוגיה נפשית, והיא כוללת ענפים רבים ומגוונים. פסיכותרפיה הוא שם כללי לטיפול נפשי (פסיכה=נפש תרפיה=טיפול). לגבי סטטיסטיקה, כדאי לך לחפש מחקרים עדכניים בנוגע לטיפול בהפרעות אישיות (למשל, לחפש מחקר השוואתי הבוחן שיטות טיפול שונות - סוגים שונים של פסיכותרפיה עם וללא טיפול תרופתי, וסוגים שונים של הפרעות אישיות). חיפוש במאגרי המידע של אחת הספריות האוניברסיטאיות יכול להועיל מאוד. לגבי פסיכופתים, לא ברור לי האם אתה מתכוון להפרעת אישיות אנטי סוציאלית או לפסיכוזה, ובכל מקרה אין בידי מידע סטטיסטי מעודכן. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

יש לי בעיה קשה מאד של קורדינציה וחולשות עברתי כל מיני בדיקות של תשישות כרונית ועכשיו אני מבצע בדיקות נוירלוגיות , זה משהו שממש מתיש אותי המאבק הזה והחוסר עונים של בעיית קורדנצייה בידיים אני חייב עזרה יש מישהו שיכול לעזור ולהפנות רק להפנות למקום שיכול לעזור בשיפור הקורדינציה ממש ממש תודה ....גילי

גילי, מכיוון שהתחלת אבחון נוירולגי, תתאזר בסבלנות, משום שמרבית בעיות הקורדינציה קשורות בצורה כזו או אחרת למערכת העצבית של האדם. ס.מ.

שלום גילי, תהליך של אבחון יכול להיות כל-כך מתיש... נכון שכדאי להמתין בסבלנות לסיום תהליך האבחון, אבל ישנם דברים שאפשר לעשות בינתיים. למשל, אפשר להתחיל לבנות מערכת תמיכה טובה, שתעזור לך להתמודד. מערכת תמיכה יכולה לכלול בני משפחה וחברים שתרצה לשתף בכנות במה שעובר עליך, ויכולה להתרחב לכלל פגישות אישיות עם איש מקצוע שילווה אותך במתח הנוכחי. מה דעתך? בתקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, זה אולי יהיה נשמע קצת מוזר אבל חשבתי שבכל זאת אני חייבת איך שהוא להוציא את זה ולהתייעץ עם מישהו... אני בת 23, לא מזמן איבחן שכנראה יש לי IBS, ובגלל שאני נחשבת מאוד רזה הוא שלך אותי לדיאטנית בשביל לסדר את התזונה. בגלל שהבטן שלי מאוד רגישה, כמעט כל אוכל לא מוכן להיכנס לבטן וזה מאוד כואב. עכשיו זה כמו מעגל אצלי, אני מתרגזת בגלל שכואב לי, ואז כואב לי יותר... לפעמים היום שלי מתחיל עם כאבים ואז כל היום "נדפק", כי יש לי מצב רוח רע.. גם בלילות אני בדרך כלל לא ישנה טוב, יש לי הרבה סיוטים ואני כל הזמן מתעוררת באמצע. אני גרה עם חבר שלי, עברתי לעיר כי במקום הוקדם היה לי לא טוב, העבודה המקום עצמו... פה טוב לי עם חבר שלי, שאני מאוד אוהבת אותו! אבל עדיין יש לי מצבי רוח מוזרים.. כל דבר יכול להכניס אותי לזה וברגע שאני נכנסת לזה, היציאה מאוד מאוד קשה.. אני מסוג האנשים שכל הזמן חושבים ודואגים על מה קורה ביום, מה שיקרה בעוד כמה ימים.. גם בגלל הבטן אני צריכה לתכנן כל דבר לפרטים וזה "משגע" אותי. וה"עצבים" בדרך כלל יוצאים על חבר שלי כי הוא שם, אבל הוא ממש עוזר ותומך! בעצם רציתי לקבל חוות דעת.. כי לפעמים אני מרגישה כאילו אני "משתגעת"... תודה וסליחה על המייל הארוך!

שלום לז, אבחנה של בעיה רפואית היא לעיתים קרובות רק תחילת הדרך, ועכשיו הזמן לנסות להבין את מקור המחלה, לצמצם את השפעותיה השליליות ככל האפשר, ובכלל ללמוד לחיות עם הבעיה בשלום... אני מבינה שבמקרה שלך מדובר בחיפוש המזון המתאים שגורם לך פחות ייסורים, ואני בטוחה שזה אינו חיפוש קל. חשוב שתמשיכי לקבל ייעוץ מקצועי ממומחה בתחום התזונה, ואולי כדאי לשוחח עם אנשים שסובלים מבעיה דומה וללמוד מניסיונם. מעבר לכך, אני חושבת שכדאי לטפל בתחושות המתח, הדאגה, שינויי מצב הרוח וקשיי השינה שתיארת. לצורך זה, כדאי לפנות לייעוץ אישי אצל פסיכולוג קליני, שיוכל להעריך כיצד ניתן לסייע לך. אני מאחלת לך הקלה קרובה והצלחה רבה בהתמודדות, אורנה ראובן-מגריל

היי אני בת 23 ועד לפני זמן לא רב היו לי שתי חברות האחת נפטרה בנסיבות טרגיות לפנחי שנתיים השנייה התחתנה לפני כמה חודשים ועכשיו אני מרגישה מאוד בודדה גם בבי"ס עד כיתה ח בערך נהגו להציג לי כל הבנים בבית ספר כמעט כי התפתחתי לפני שאר הבהנות ובנוסף הייתי שמנה ועם המון פצעי בגרות היו מציקים לי הן גופנית הן מילולית בנתיים אני לא עובדת אך מתחילה ללמוד עוד מעט במוסד אקדמי קשה לי מאוד ליצור קשרים מקסימום אומרת שלום אבל כמובן כששואלחים אותי שאלות אני עונה ומרגישה שאני מסוגלת לדבר עם בן אדם זר רק בנוכחות אדם אחר מוכר לי ושנוח לי בחברתו אני מרגישה בדכאון ובודדה לאחרונה גם התאהבתי במישהו שמבוגר ממני בכ15 שנה הוא רווק ללא ילדים גר ביישוב שלי (אנחנו בני עדה מסוימת כל היישוב) וממש לא מסוגלת להתחיל איתו כי כבר לפני כשנה כשרציתי ליצור קשר ידידותי עם מישהו אמר לי שאני לא יפה בפרצוף (לא יודעת אולי הייתי יותר מדי תוקפנית או גסה אליו) בקיצור מה אני עושה (אני מוכנה לשנות את האופי שלי אבל צריכה עזרה ....

טליה יקרה, לא בטוח ש"שינוי אופי" הוא הצעד הדרוש (ספק אם זה בכלל אפשרי). ביישנות היא תכונה יציבה למדי, שיש ללמוד לחיות עמה ולעקוף את המכשולים שהיא מציבה. את מתארת חוויות קשות מתקופת ההתבגרות, והן מועצמות נוכח העובדה שגדלת ונשארת עד היום באותו יישוב קטן וסגור. אבל מוכרים לי לא מעט מקרים של אנשים שהצליחו לנצח את עברם, כאשר יצאו לעולם הגדול, פגשו חיים חדשים, אנשים חדשים ותחומי עניין חדשים. את עומדת בפתחה של תקופה חדשה, תקופת לימודים. באקדמיה אנשים נמדדים לא רק עפ"י מראה חיצוני, וזו בהחלט הזדמנות להפגין כישורים אחרים. זו גם הזדמנות טובה למפגש עם אנשים רבים ומגוונים, בני גילך (!) חלקם ביישנים כמוך, שכמהים לחברה וקשר. ברצוני להזכיר לך, שבמסגרת האוניברסיטאות אפשר לפנות לשירותי הייעוץ, ולהגיע לטיפול פסיכולוגי במחירים שווים לכל נפש. במידה ותמשיכי להרגיש בודדה או עצובה, זו בהחלט אופציה ראוייה כתחילתו של השינוי המיוחל. במסגרת שירותי הייעוץ באוניברסיטה מתקיימים לעיתים קרובות גם טיפולים קבוצתיים המתמקדים בשיפור מיומנויות בינאישיות וחברתיות. אני מאחלת לך שנת לימודים פורייה ומהנה, שנה של התחלות חדשות והישגים. בהצלחה ליאת

ולא כל מי שאומר לך משהו זה קדוש. נכון, זה פוגע, אבל זה מאוד תלוי גם איך את תקחי את זה. ותרשי לי להגיד לך, את הוא האדם החשוב פה, כי מדובר בך. וכשמדובר בך, את הבוס. וכדאי מאוד שתקריני את זה לסביבה! חג שמח, דנה

ליאת, מצטערת אבל הייתי חייבת להגיב.... את כזו מקסימה... תמיד עם תשובות מרגיעות, מעוררות והכי חשוב - תמיד עוזרות. יישר כח!!! שירה

שירה יקרה, תודה על דברייך החמים. הם ממלאים באנרגיה להמשיך. חג שמח ליאת

ליאת אני מצטרפת לשירה, מתשובותיך עולה הרבה חום, רגש, אכפתיות לי אישית מאד נוגעות התשובות שלך, המקום הגדול שיש לך בלב בתגובות שלך תודה ניבה