פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לך את ודאי זוכרת אותי. עבר יותר מחודש. מצבי חמור עדיין. אין לי ולו חבר אחד באונ'. יש לי ידידים וידידות שלום שלום אבל אני ממש חש בלחץ שההפסקה מתקרבת. זה גורם לי לסבול בלימודים. החומר מעניין דווקא. לא נלאה שוב בפרטים. חזרתי לפסיכולוג שלי ואין לו תשובה. הוא אומר שאני לא סובל מחרדה חברתית אלא להפך אני סובל מצורך מוגבר לאנשים. אני באמת ובתמים אדם חברותי ואני חושב שהפתרונות הם: 1.לעזוב האוניברסיטה ולעבור לאותה פקולטה באחרת-מסיימים סמסטר עוד מעט ואין התפתחויות. 2. לעבוד על עצמי מבחינה פנימית-על הצורך לחוש נאהב וכו'- אני חושש שזה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יודע איך להסביר את זה לאנשים "נורמלים" אני חש שאם אני לא יהיה במגע עם אנשים אני אשתגע. אני לא יכול לשבת בצד. זה מחרפן אותי. יש לציין שאם אני כן הבעיה הזאת לא התחילה היום. אני לא יודע מה לעשות. הפסיכולוג כאלו מנסה לשנות את מי שאני ולהפוך אותי ל"מה אכפת לך תתעלם תקרא ספר בהפסקות ותבלה עם חברייך אחה"ץ" אני לא מסוגל!! גם בגלל ההשפלה -אני בטוח שכולם רואים את הבדידות שלי ולא מעניין אותי שהפסיכולוג אומר שאני מדמיין. אני בולט בשטח תאמיני לי. אני כבר לא יודע לאן לפנות. אני ממש מדוכא. ועוד לא דיברנו על בעיות אחרות שיש לי. אני ממש הפכתי לאדם מריר, אני מדכא את אימי שסובלת מסרטן-מוציא עליה את תסכוליי, אין לי לאן לפנות, לא מאמין לאף אחד אבל אני יודע שאני חייב עזרה. אני חייב פסיכולוג ברמה שיסבול אותי על שאחד מול אחד אני נחמד . וכל יום זה נמשך ואני לא עושה כלום. בעצם אני שואל: לעזוב תפסיכולוג ואם כן לאן?? כבר היתי אצל שתיים ופשוט נמאס לי מה הניתוח שלך ככה בגדול לגבי מה שאני עובר?

היי, רציתי לומר לך שאתה כל פעם מפספס את ליאת...(גם ההודעה הקודמת שרשמת פיספסת אותה קצת...) ליאת כאן בימים ב', ג', ד' אגב,היא לא דר'

שלום אני, אכן, ליאת מנדלבאום תשיב כאן בימים ב-ד. בינתיים, אני רוצה להעיר שהעבודה הפנימית שכתבת עליה ("על הצורך לחוש נאהב וכו') היא עבודה ממושכת ומעמיקה, שפעמים רבות נמשכת לכל אורך חיינו (זה לא אומר שנמצאים בטיפול לכל אורך החיים...). אז קח הרבה אוויר! בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי, מזדהה מאד אם מה שכתבת לגבי הפחד שיראו את הבדידות שלך. אני נשואה ואמא לילדים ויש לי חברות קרובות אך בכל מפגש חברתי עם הרבה אנשים אני מרגישה אאוטסיידרית. גם אותי מעסיקה השאלה אם רואים את הבדידות שלי (לא חושבת שיש סיבה לדאגה ,שמתי לב שאנשים בדרך כלל רואים בעיקר את עצמם). מדי פעם מעירים לי על כך שאני יושבת לבד , או שאומרים לי שאני נראית עייפה (למרות שאני לא), וכל הערות האלה נותנות תחושה מאד לא טובה. העצה היחידה שקיבלתי פעם מחברה היתה ללכת לטיפול בקבוצה. אני מניחה שבטיפול קבוצתי אפשר ללמוד על התגובות שלנו לאחרים, ואיך אחרים רואים אותנו, ולחזק את יכולת יצירת הקשר עם אחרים. במקביל אולי כדאי להשאר בטיפול האישי עם הפסיכולוג על מנת להבין מאיפה נובע מעיין חוסר הבטחון. אני טרם עשיתי זאת אולי בהמשך. בינתיים כל טוב

לצוות היקר שלום ברצוני להפנות אליכם שאלה שאני לא מבקש עליה אכבחון מדויק, אך לפחות ניסיון לאבחן. אני בן 25 סובל מאז שאני מכיר את עצמי מOCD ברמה נמוכה (אני לא מטופל ואני מסתדר עם זה ) בנוסף לכך בשנים האחרונות אני סובל מאיזשהו דכאון-דיסתימה וקשיים בריכוז ובחשיבה מעמיקה, שעל תופעות אלו לא קיבלתי אבחון מדויק מאף פסכיאטר מתוך 3 שביקרתי אצלם, ואף התרופות לא השפיעו עלי. מה שנוסף בשנים האחרונות והחמיר עם הזמן - אני כל הזמן משתמש בדמיון בכדי לחוש דברים או להבין דברים יותר טוב, או לשחזר מקרים שהיו. למשל אם אני צריך לדעת משהו חשוב שאדם אמר לי לפני כמה חודשים ואני לא זוכר במדויק מה, ואני מתלבט בין שתי אפשרויות, אני אדמיין את אותו אדם אומר לי את האפשרות שבה אני רוצה יותר להאמין וכך אני בא לתחושה טובה יותר. ובכלל בכדי להבין כל מיני דברים, אני לעיתים קרובות מנסה לדמיין את ההתרחשות שלהם פיזית, וכך לחוש יותר את ההבנה. אודה לכם מאוד מאוד, אם תתיחסו בצורה ישירה לגורמים האפשריים בשימוש המוגזם והמוזר, בדמיון.

שלום איציק, המאמץ לשחזר בחשיבה אירוע מסוים, על-מנת להיות בטוח מה קרה, אופייני לקומפולסיות של בדיקה. לאור זאת, אולי כדאי לטפל ב- OCD, למרות רמתו הנמוכה? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה רבה על תשובתך המהירה. אני בהחלט מקבל ומבין אותה, אבל הענין שזה לא רק בניסיון לבדוק מה קרה, אלא בכלל שימוש בדמיון ע"מ להגיע לסיפוק כאילו כך קרה. כמו שבסרט או בספר דמיוני אדם נהנה כאשר הוא חווה ריגושים למרות שהוא יודע בסתר ליבו שלא מדובר בהתרחשות אמיתית. אך סרט או ספר זהו דבר בריא, אך מה קורה במקרה שאני משתמש בחוש הדימיון ככלי לחוות תחושות למרות שאני יודע שהם לא התרחשו, אלא רק לספק את הדחף בדמיון ב"כאילו". לדוגמא אם כמעט אפסיד אוטובוס לאירוע חשוב, למרות שלא הפסדתי, אני מסוגל לקבל דחף לדמיין עצמי מפסיד את האוטובוס וההשלכות של זה. האם זה גם יכול ליהיות חלק מה- OCD??? תודה רבה

רע. רע. רע. אני מרגישה כל כך רע. כואב לי ובא לי לצרוח אבל אסור. צריכה להיות בשקט ולהתנהג כאילו הכל בסדר. צריכה שמישהו ישמע אותי אבל הפסיכולוגית נוסעת לחודש. שוב פעם היא נוסעת ושוב פעם אני נשארת לבד. כבר שלושה שבועות מרגישה שצריכה להיות בסדר כדי שהיא תסע בתחושה טובה ולא תדאג. אבל רע. כל כך רע כרגע... הרבה שינויים ואני הולכת לאיבוד. צריכה להרשם ללימודים לשנה הבאה הכל חדש לי וזר. אחותי מתגייסת החודש. הילדה האחרונה שיוצאת מהבית וזה מפחיד. אני לבד. כל כך לבד. היא תכף נוסעת ואני לא מצליחה להגיד לה שאני צריכה אותה. שונאת את הצרכים שלי שונאת את עצמי כשאני צריכה. רוצה להסתדר לבד ולחיות לבד ולא להצטרך כלום. אין לי אוויר לנשימה. ילדה קטנה בגוף גדול. לא כותבת בדרך כלל ברשת אבל עכשיו כבר לא יכולה. כואב מיידי ורע.

שלום רשת, באמת אפשר להרגיש כל-כך נטושים... את מתארת את המאמץ שלך להיראות בסדר, כדי שהפסיכולוגית שלך תוכל לנסוע בהרגשה טובה. זה מאוד נחמד מצידך, אבל אני חושבת שחשוב מזה שהפסיכולוגית שלך תדע מהי התחושה האותנטית שלך, ואז תוכלו לטפל בזה. דברי איתה על חילוף התפקידים שנוצר, בו את דואגת לרווחתה הנפשית במקום להפך. אני בטוחה שתמצאי מגוון דברים חשובים ומעניינים ללמוד על עצמך, ועל היחסים שאת מקיימת עם אנשים משמעותיים בחייך. חזקי ואמצי בתקופת הנסיעה, ואל תשכחי שאנחנו כאן בשבילך, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה, תודה רבה על המילים שכתבת. אכן, חילופי תפקידים, חלק מסיפור חיי... (ואפילו לא שמתי לב שזה קורה גם כאן). ביום ראשון אולי אפגוש אותה לפני הנסיעה (אין לי מושג אם יש לנו פגישה או אין, לא הבנתי כלום בסוף). ואם כן- אנסה להגיד לה על זה כמה מילים. זה קשה לי. תודה על זה שאתם כאן, בטח עוד תפגשו אותי כותבת החודש. רשת

הי, אני נמצאת באחת התקופות הקשות בחיי, אני חייבת עזרה מפסיכולוג, איש מקצוע, אני יודעת כמה זה יקר ואין לי אפשרות לממן לעצמי פסיכולוג, האם יש דרך לגשת לפסיכולוג דרך קופ"ח מכבי? במחיר שונה? והאם אלו פסיכולוגיים מקצועיים? חייבת עזרה דחוף, אני כבר לא יכולה יותר לשמור בבטן.. תודה רבה....

שלום שרון, בהחלט ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי מצויין דרך קופות החולים. פני למוקד של קופת החולים שלך כדי לקבל אינפורמציה מדוייקת. בנוסף, אני ממליצה לבדוק את האפשרות לקבל טיפול במסגרת מרפאות ציבוריות, ומצרפת את הכתובת הבאה: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

תודה רבה...

שלום רב למומחים היקרים! אני בחורה בת 23 ועדיין לא מצאתי את עצמי אם זה לגבי לימודים ואם זה לגבי תחום שאני רוצה לעסוק בו וזה אחרי שלוש שנים של לימודי מדעי ההתנהגות ועיצוב פנים פתאום מרגישה שאני מאוד מתחברת לתחום של נטורופטיה וקוסמטיקה רפואית עכשיו יש לי מס נקודות שאני רוצה לשמוע את חוות דעתכם ראשית כל הסובבים אותי משרים עליי תחושה של אחת לא הלטית ושלא יודעת מה היא רוצה מעצמה שנית האם ללכת אחרי הלב כי בלימודים האלו אין בדיוק תואר מה ללכת נגד כל הנורמות המוקבלות בחברתנו?? מה אתם חושבים אני די איבדתי את עצמי ומרגישה שהלכתי קצת לאיבוד אני די מיואשת תודה מראש!!!!

שלום אביב, בחירת מקצוע היא חלק מתהליך עיצוב הזהות שלנו, ולכן היא יכולה להיות מאוד מורכבת. אישית, אני חושבת שזה בסדר גמור לשנות את הבחירה, גם אם זה מנוגד לדעת סביבתך הקרובה. בסופו של דבר, מדובר במקצוע ובזהות שלך, לא של הסובבים אותך... עם זאת, אני חושבת שאת הבחירה המקצועית הבאה כדאי לעשות בצורה מושכלת. מומלץ לאסוף אינפורמציה על המקצועות שמעניינים אותך, לקרוא על נושאים רלוונטיים, לשוחח עם אנשי מקצוע בתחום, לבחון מספר תוכניות לימודים לפני שמחליטים וכיוצ"ב. בנוסף, כדאי לדעת שפגישות ייעוץ עם פסיכולוג תעסוקתי, יכולות לתרום מאוד לקבלת החלטה מיטבית. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לכולם, יש לנו ילדה בת שנתיים וארבעה חודשים. כבר כמה שבועות (חודשיים- שלושה) שהיא משחקת ומדברת עם שתי חברות דמיוניות. אני ובעלי מגדלים אותה בבית והיא לא הולכת לגן ילדים. האם זאת הדרך שלה לאותת לנו שהיא צריכה גן? בכלל זה נראה לנו מאוד מוקדם לדמיין חברים בגילה. זה נורמלי? תודה רבה מראש, איריס.

"יש לי ידיד ושמו טינטן והוא קטן קטון קטן" בגיל כזה זה מעיד על דמיון מפותח.

בגיל שנתיים לא נראה לי שחברים דמיוניים זה עניין בעייתי. זה קורה להרבה ילדים וחולף עם הזמן. בלי קשר לכך, עדיף לדעתי שתלך לגן ותהיה בחברת ילדים. אינני יודע מה השיקולים שלכם בלהשאיר אותה בבית , אבל לקראת השנה הבאה כדאי שתחשבו על גן ילדים.

שלום איריס, בדומה לתגובות שקבלת, אין צורך לדאוג בנוגע לדמיון המפותח, ואין כל בעיה עם כניסה לגן בגיל 3. תמשיכו להנות מבתכם היצירתית, אורנה ראובן-מגריל

כן לצערי השלמתי עם העובדה הזאת די מזמן.. זה התחיל עוד בכיתה י' ונמשך יום לפני הצבא שידידה שלי פחדה שאני אתאבד ושלחה אליי גדוד שוטרים. וזה לא קרה בגלל הצבא, לא חששתי מזה והיה לי בסדר שם. עכשיו אני אחרי צבא, 6 שנים ואני לא זוכר מתי הייתי מאושר באמת. אני עצוב וחושב הרבה פעמים על מוות ולא מבין למה באמת אני כאן ואני לא אעשה כלום כדי לא לפגע באנשים קרובים.יש הרבה סיבות לזה אבל למה להיכנס..השאלה היא כזאת!! אתם הולכים להעץ לי כולם ללכת לפסיכולוג, אני לא מוכן לזה ולא מוכן לקחת כדורים..מסיבה פשוטה שאני לא מאמין בזה ולא אני לא מוכן לנסות משהו שאני לא מאמין בו אפילו קצת. האם אאפשר איך שהוא מדעית לבדוק ת'מוח..לבדוק מה קורה שם? שאני אדע שאולי זה גנים או משהו שנהרס כשנפלתי מאופניים (סתם דוגמא).

שלום לאנונימי, אני חושבת שאין שום דבר לא נורמלי בעצב ותחושות דיכאון. זה עצוב, זה כואב, אבל זה נורמלי ואנושי. לידיעתך, דיכאון הוא דווקא מצב שנחקר רבות. יש מספר סיבות אפשריות לדיכאון (על נפילה מאופניים לא שמעתי כסיבה לדיכאון, אבל אולי עוד יכתבו על זה משהו... ) * גורמים גנטיים - נמצא שילדים להורים דכאוניים סובלים גם הם מדיכאון בסבירות גבוהה יותר מילדים להורים ללא דיכאון. אז כן, יש כאן מרכיב גנטי. * גורמים ביולוגיים - העובדה שתרופות מסייעות במידה רבה בשיכוך מצב הרוח הדכאוני, יכולה להעיד על מעורבות של מנגנונים וחומרים ביולוגיים (סרוטונין נמצא קשור בדיכאון, אך לא רק הוא). * גורמים פסיכולוגיים - דיכאון נמצא קשור בנסיבות חיים קשות כגון אובדן, אסון, גירושין, התעללות, וכו'. * גורמים אנטומיים - הפתעה! הפתעה! יש חוקרים שמצאו כי פעילות יתר של האונות הימניות-קדמיות של המוח גורמת לדיכאון. גם נזק מוחי לאונה השמאלית יכול לגרום לדיכאון בסבירות גבוהה יותר מאשר נזק לאונה הימנית (אולי בכל זאת הנפילה מהאופניים אשמה בכל). אני שמחה לבשר לך, אם כך, שלא תמיד מה שאין אנו יודעים אינו קיים באמת. יש הרבה מאד ידע בתחום הדיכאון, והרבה מאד ידע איך לטפל בו. בכל מקרה, זכותך לא להאמין, והבחירה להמשיך לסבול היא בחירה לגיטימית. ליל מנוחה, שקט ושלווה ליאת

שלום, אני חושבת שאתה מכשיל את עצמך. אתה מתמודד עם תחושות לא נעימות, דיכאון ומלנכוליה ובכ"ז שולל טיפול תרופתי או פסיכולוגי באמתלה של "לא מאמין בזה". אני חושבת שזה הסבר מאוד שטחי ולא בוגר, עיקשות ונוקשות וחוסר פתיחות משוועת. אם אתה מסתייג מה"קונבנציונאלי" אני ממליצה לך לקרוא את הספר "ללא פרוייד, ללא פרוזק" שנכתב ע"י פסיכיאטר ומציע פתרונות חדישים, טבעיים ומעניינים מאוד. אני מקווה בשבילך שיגיע יום ותרצה באמת להיות מאושר, או לנקוט בצעדים שיגרמו לזה להתקיים. צריך לקחת יוזמה וקצת אומץ לנסות משהו אחר. בהצלחה, מאחת שלא מוכנה לוותר לעצמה ורוצה להרגיש טוב ולחוות הנאה בחיים.

היי ליאת, אני קוראת כאן בפורום שהרבה אנשים (אולי לא כ"כ הרבה) מספרים שהטיפול בעצם לא עוזר להם, האמנם?

ערב טוב, איני מתרשמת כמוך. לתחושתי, רוב האנשים כאן מדווחים דווקא אחרת. הכל בעיני המתבונן :-) חשוב לזכור שפסיכותראפיה אינה תרופת קסם, וככל טיפול אחר, היא לא עוזרת לכולם באותה מידה. מה שיפה במיוחד בטיפול הפסיכולוגי, אלה ההפתעות שהוא טומן בחובו. לפעמים אנו מגיעים לטיפול בגלל סיבה כלשהי, ומשיגים את השיפור דווקא איפה שלא התכוונו. יש לזכור עוד, שלא תמיד השפעותיו הממשיות של הטיפול מזהירות בבוקר המחרת. ברוב המקרים זהו תהליך ממושך ואיטי. לצערי, לא לכולם טיפול אכן עוזר. לילה טוב ליאת

אני מניחה שזה בעייתי לחסרי סבלנות כמוני... לילה טוב

באילו מצבים/סוגי הפרעות/נסיבות יש לשער שהטיפול אכן אינו יעיל ואינו עוזר? לאחר תקופה של כמה זמן ניתן לחזות שאין שיפור בטיפול פסיכולוגי ולהרים ידיים בהשלמה?

שלום רב, האם יש מטפל שאתם יכולים להמליץ עליו למבוגר בן 24 עם חשד לאספרגר (לא למטרת אבחון) באזור ירושלים? תודה מראש

אריק, אני מקווה שתיבת הדואר שצרפת פעילה, ומזמינה את חברי הפורום לעזור בהמלצות למייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן 4 ושלושה חודשים. מאז ומתמיד היו לו קשיי הסתגלות לאנשים ומקומות חדשים. הרבה רעש והרבה אנשים מציפים אותו והוא באופן כללי חש הכי הרבה בטחון בבית. מאוד מאוד אוהב את הבית ולא אוהב לצאת. ביישן ומופנם. תמיד הוא לא כ"כ אהב ללכת לגן והיה לו קשה להסתגל. מתחילת השנה היה כל בוקר מעט בוכה אבל מתרגל במהלך היום. בשבועיים האחרונים המצב החמיר מאוד. הוא מתחיל את הבוקר בגן בבכי ומסיים בבכי. אומר שהילדים מציקים לו (לטענת הגננת זה לא נכון) ושלא טוב לו והוא רוצה רק להשאר בבית. גם בשכונה אין לו הרבה חברים והוא משחק יותר עם החברים של הבת שגדולה בשנה. ביומיים האחרונים הוא לא הסכים בשום אופן ללכת לגן וצרח כשביקשתי ממנו להתלבש. לפני יומיים נאלצתי להשאירו בבית ואתמול, פשוט הגעתי איתו לגן וחשבתי שאשאר איתו קצת עד שירגיש יותר טוב אבל הוא סירב לאפשר לי ללכת ופרץ בבכי כשהסברתי שאלך. יצא שנשארתי איתו כמעט עד הסוף ושבנו יחד הביתה. היום בבוקר הוא גם סירב ללכת והלכנו יחד. הגננת לא חושבת שזה רעיון טוב שאבוא אבל גם אין לה פתרון. הוא יכול לבכות כל היום בלי הפסקה. אין משהו ספציפי שקרה לו בגן ואף ילד לא ממש מציק לו יותר מלילד אחר. פשוט קשה לו מאוד להסתגל. מה אני עושה? האם זה נכון לבוא לגן? כמה זמן? מה לעשות? אנא עזרו לי אני חסרת אונים.

ערב טוב נויה, המצב קשה אך לא אבוד :-) ילדים רגישים וחרדתיים מציבים בפנינו אתגר לא פשוט. הם זקוקים ליותר זמן הסתגלות, והם נוטים לחשוש גם בסיטואציות עליזות ורעשניות שילדים אחרים דווקא מחבבים. היכרתי לא מעט ילדים חביבים ונבונים, שהיו אחוזי אימה בהצגות ילדים, במסיבות יומולדת (ליצנים ומפעילים צווחניים היו חורצים את גורל האירוע סופית), בקניונים ואפילו בחנות נעליים. אוכל לספר לך שעבודת המחקר שלי (תזה) עסקה בין השאר בקשר שבין רגישות לרעשים לבין הימנעות וחרדה חברתית. ילדים שסובלים מרעש חזק מדי, יעדיפו סביבות משחק רגועות ושקטות יותר, ויש לנסות ולכבד זאת. עם זאת, גם ילדים ביישנים ושקטים אמורים להסתגל בסופו של דבר למסגרת החינוכית הרגילה, ויש לסייע להם בכך. יש לי הרגשה שאצלכם החרדה של הילד קיבלה נפח וחשיבות מיוחדת, הרבה מעבר למימדים הממשיים שלה. בתבונתו הרבה ילדך למד שבאמצעות החרדה והבכי הוא מפעיל אותך כרצונו, עד כדי אבסורד. את משאירה אותו בבית בגלל שצרח, ולמחרת נשארת איתו יום שלם בגן, ובכך יוצרת סטנדרט חדש: "אם אני אבכה מספיק חזק, אקבל יום חופש, או אקבל את אמא איתי ליום שלם!". את עצמך אומרת שאין בגן שום דבר שמצדיק התנהגות כזו. זוהי נקודה חשובה ביותר, שעליך לשנן לעצמך שוב ושוב. הילדים מאד חשים אותנו, וכשאנחנו משוכנעים שהכל בסדר, משהו מזה עובר גם אליהם. ברגע שאת מצטרפת לחרדה שלו, את מאבדת מכוחך להוות גורם מרגיע. לפיכך, עצתי לך, לשוחח עם הילד, ולאמר לו שממחר, הוא יצטרך ללכת לגן גם אם קשה לו. את יכולה להיות אמפתית לקושי שלו, ולהגיד משהו על כך ("אני יודעת שקשה לך, זה באמת לא פשוט להיפרד ממני. אבל אני סומכת עליך שתתגבר. אתה ילד חזק וחכם. אני אבוא לקחת אותך בצהריים, ואז נוכל לעשות כייף ביחד"). אין לי ספק שתגיע מחאה קולנית, אבל כדאי מאד להישאר רגועה גם מול הבכי. אפשר להחליט עם הגננת על טלפון אחד באמצע היום, בו תוכלי לשוחח איתו (כשאת זו שמתקשרת). כדאי לומר גם לגננת שאת סומכת עליה, ומבקשת ממנה לעזור לכם בפרידה. יתכן שהיא חשה בספקות שלך, המקשים גם עליה. הימנעי מרחמים על הילד, שכן הוא הולך למקום טוב ונעים, שמיטיב איתו. ילד שמרחמים עליו באמת מרגיש מסכן. ילד שסומכים עליו, באמת מרגיש כשיר ומתמודד. אני מחזקת אותך לפעול ברוח זו, ומזמינה אותך לעדכן אותנו בהמשך. תוכלי כמובן לקבל ייעוץ נוסף בקו להורה, טל: 03-6406888 בימי ראשון או רביעי בין תשע לשלוש. (אני עצמי אהיה שם ביום ראשון הקרוב). בהצלחה ליאת

שלום! כבר כמה שנים אני סובלת מאכילה כפייתית. והעלתי במשקל בצורה משמעותית. ניסיתי אין ספור פעמים להתחיל דיאטה אך אני לא מצליחה. מחזיקה מעמד יום יומיים ונשברת. כמובן שזה נורא משפיע על מצב רוחי ותפקודי בכלל. בעבר תמיד היתי בעלת כוח רצון חזק כבר ירדתי במשקל יותר מ20 קילו ושמרתי על עצמי. אני גם מבינה שזה לא העניין למצוא דיאטה נכונה זה לא העניין.פשוט היום אני לא מצליחה לעמוד מול שום פיתוי, אני קראתי המון בנושא, אני בעצמי מבינה הרבה בפסיכולוגיה ובתהליכים שקורים לי. אך למרות הכל אני לא מצליחה להפסיק - יש לי כל הסיבות הטובות והחשובות לרדת במשקל, אני בעצמי לא מקבלת את עצמי ככה ולא מוכנה לוותר ולהשלים עם איך שאני נראית היום כי זו לא אני האמיתית. איך למצוא את הכוח וסוף סוף לקבל החלטה סופית? כי אם לא אעשה זאת בקרוב אני יכולה לאבד את כל מה שיש לי - אהבה גדולה, את עצמי ואת הרצון לחיות. מה אני יכולה לומר לעצמי? ואין טעם להמליץ על טיפול כי אני מטופלת אך זה לא עוזר לי. מה אני צריכה לעשות כדי להציל את עצמי ולהוציא את עצמי מהבוץ שסוחב אותי פנימה ויותר גרוע מהדכאון הקשה שאני מתחילה לפתח? עזרו לי בבקשה!!!

רינה יקרה, הבנה טובה בפסיכולוגיה, אין בה די - כך מסתבר - כדי להוציא את עצמנו מהבוץ. גם פסיכולוגים דגולים הולכים לטיפול ונעזרים בגורם חיצוני כדי לפתור את מצוקותיהם. אכילה כפייתית אכן מצריכה יותר מדיאטה כזו או אחרת. מדובר במצב רחב ומורכב, המחייב מעורבות משולבת של גורמי בריאות הנפש (פסיכולוג או פסיכיאטר) יחד עם אנשים שמומחיותם תזונה נכונה (תזונאית או דיאטנית). ההחלטה שכה קשה לך לקבל, היא ההחלטה להיעזר בצורה מקיפה ואחראית ע"י גורמים טיפוליים מקצועיים. זו לא ההחלטה היחידה. לא מספיק 'רק' להיות בטיפול ולהכריז שהוא לא עוזר. להיות מטופל זו אמנות כמעט כמו לטפל. מטופל צריך לדעת להתמסר, להתגייס, לשתף פעולה, לשפר עמדות לאחור, ליפול ולקום, ובעיקר - לשמוח בכל הישג, גם אם הוא נראה קטן ממה שציפיתי. נדמה לי שאני מצליחה לשמוע בדברייך סוג של נחישות לא לוותר. נפילה לדיכאון היא סוג של פריווילגיה שלא כדאי להרשות לעצמך כרגע. נסי להיעזר (תרופות לתקופה מוגבלת עשויות לסייע) בכל מה שעומד לרשותך, ודווחי לנו אם תהיה התקדמות. אנחנו, מכאן, מחזיקים לך אצבעות ליאת

היי רינה, גם אני כמוך מגדירה עצמי כאכלנית כפייתית. גם אינ כמוך נמצאת בטיפול. גם אני כמוך מבינה את הנושא שנקרא אכילה רגשית, קראתי המון המון חומר בנושא, דברתי עליו במהלך שנה וחצי בטיפול-ונאדה, כלום!!! להפיך, מאז הטיפול רק עליתי ועליתי והגעתי למשקל שיא של עצמי. ההשמנה מאז הטיפול הגיעה דווקא מתוך ההבנה שהאובססיה שלי באוכל אינו קשור כלל לדימוי גוף ולדייאטות (ואני תמיד קישרתי את העיסוק האוכל בגורמים אלו), מה שנתן לי לגיטמציה לאכול עוד ועוד, כי הרי -היי, אני מתעסקת באוכל לא בגלל שאני שמנה, אז למה לא לאכול עוד?? הרי כבר לא אוכל לעשות כלום כדי לשנות את המצב?! לשמחתי היום אני יכולה לכתוב לך מתוך מקום הרבה הרבה יותר בריא. מתוך מקום שממלא את הרעב הנפשי. לאחרונה עזבתי את בית הורי ובתוך חודש וחצי ירדתי 8 קילו-לא כי אין לי אוכל בבית, לא כי אני בדיכאון, לא כי אני בדיאטה-להפיך, בפעם הראשונה אני אוכלת מה שבא לא בלי להתעסק בזה יותר מידי. פשוט הצלחתי לצאת מהמקום שפער בי את החוסר ולכן אין לי צורך עוד למלא באוכל. זה לא מטה של קסם ולטיפול הייתה המון השפעה בעניין. אני לא יודעת מהו החור שאותו את מנסה למלא אבל אני מניחה שהעיצה הכי חכמה שאני יכולה לנסות להעניק לך זה לנסות למלא את המקום החסר. כמובן שקל להגיד והרבה הרבה יותר קשה לעשות, אני עצמי נרפאתי אולי רק ב-50 אחוז אבל אני בדרך... מאחלת לך המון הצלחה ואל תוותרי על עצמך...

הי רציתי לשאול, האם זה חשוב שהמטפל והמטופל יהיו מאותו המין? תודה

שלום בנצ'י, מטופל יכול להפיק תועלת רבה ממטפל גבר או מטפלת אישה. כמובן שמינו של המטפל (והמטופל) עשוי לצבוע את טיב האינטראקציה בצבעים הייחודיים לה, לטובת התהליך הטיפולי. במקרים מסוימים מאד, קיימת עדיפות למטפל ממין מסוים (מצב כזה מתברר בדר"כ בפגישה הראשונה או השניה), ובדר"כ המטפל עצמו ער לכך, ויוכל לכוון לדמות המתאימה בהתאם לצורך. בברכה ליאת

בנצ'י שלום רב, זוהי אחת השאלות הקלסיות והשכיחות בסוגיית ה"מטפל המומלץ", בטרם טיפול. עם זאת, אין זה מפחית מחשיבותה ורצינותה. הרשה נא לי להוסיף עוד דבר שניים, לדבריה הטובים של ליאת. בעיקרון, אין זה משנה קרדינאלית אם הולכים למטפל או מטפלת. תהליך טיפולי תלוי בראש וראשונה בקשר הטיפולי המתרקם בין שניים: בכימיה האישית-טיפולית ה"מתבשלת" ביניהם, וזה יכול להיות עם זה ועם זו. יתר על כן, בכל אדם, בכל מטפל/ת, כך מלמדנו מר יונג, יש את החלקים הנשיים והגבריים, אשר יכולים לבוא לידי ביטוי כלשהו בטיפול, במידת הצורך. מטפל/ת טוב/ה אינו מותנה בגזע, מין או צבע, אלא במיומנותו המקצועית ותבונתו הטיפולית. אפילו נסיונו הכללי של מטפל יכול להיות מעין "חרב פיפיות", אם נכשלים לנצלו בחוכמה וברגישות. גם נסיון ספציפי יכול ליפול לאותה מכשלה, אם משתמשים בה שלא לצורך ו/או שלא בתבונה. לבעיית גירושין, דרך משל בדחנית קצת, אין צורך ללכת דווקא למטפל/ת גרוש, או בהליכים..... יחד עם זאת, מתיאוריות בלבד לא ניוושע, לכן הייתי מוסיף ואומר, כי במידה והמטופל מזהה אצלו קושי או "חולשת אכילס" כלשהי בנושא זהותו המינית, או בנושא דמות גברית או נשית, מופנמת או לא מופנמת, עדיף, לדעתי ונסיוני, ללכת למטפל ממין אותה הבעייה. לפעמים, "פחד מחושך אפשר להדביר ע"י החושך עצמו". בכל מקרה, כמו שאומרת ליאת, ניתן ללבן את הסוגייה בפגישה הטיפולית הראשונה, ומטפל אחראי יסייע לך להחליט. בהצלחה, סמי ארגון

כאשר הקושי הבין אישי נובע מדמות מפתח בחיינו כגון אבא או אמא יש משמעות רבה לבחירת מין המטפל שיותאם למין דמות המפתח הבעייתית אצלנו לצורך "חוויה מתקנת". יתרה מכך עבר של פגיעות מיניות ממין מסוים יכולות להוות החלטה כבדת משקל בבחירת מין המטפל והפתיחות והכנות הם אבני היסוד לקשר טיפולי טוב ומועיל. לעיתים נוצר מתח מיני בין מטופל למטפלת או בין מטופלת למטפל שמחד יכול לשרת ולקדם את הקשר הטיפולי ולהוות מנוף למרקם היחסים הטיפוליים ומאידך גיסא עלול לעיתים רבות להוות מכשול משמעותי בפתיחות הטבעית שמחייב קשר טיפולי איכותי ומעמיק בין מטופל למטפל ויש לשקול ולקחת זאת בחשבון. והחשוב מכל הוא כימיה טובה ואינטראקציה פתוחה וגלויה עם מטפל באשר הוא.

אני זקוקה לפסיכולוגית טובה וחיובית באיזור חדרה וקשה לי לבחור, אני מפחדת לפול על פסיכולוגית לא טובה שתסבך אותי עוד יותר.גם המצב הכספי קשה אבל אני חייבת עזרה. בבקשה אין לי למי לפנות, תוכלי להמליץ לי?

בבקשה זה חשוב לי נורא

ירדן, ככל הנראה, המייל שכתבת כאן למעלה אינו פעיל. נא שלחי אלי מייל אישי מתיבת הדואר שלך, ואוכל לשלוח לך שוב את המלצתי. זוהי כתובת המייל שלי [email protected] בברכה, ליאת

ירדן שלום רב, אין זה מקובל להמליץ בפורום על מטפלים. כל המלצה יכולה להינתן, עם זאת, בדוא"לים הפרטיים. מוזמנת להתקשר. בברכה ובהצלחה. סמי

שלום, אני בן 19 אני מרבה לחשוב על המיניות של בנות ואיך הן נהנות מסקס ומי נהנה יותר נשים או גברים ולפעמים אני שואל את עצמי אם אני הייתי אשה איך הייתי מרגיש האם החיים שלי יהיו שונים? אני תמיד עסוק במחשבות האלה שאני לא מצליח להשיב עליהן האם זה מעיד על בעיה מסוימת? תודה

שלום איתן, תודה לאל, שעל מחשבותינו אין כל צנזורה חיצונית. מחשבות על מיניות מאד טבעיות ונורמליות, בעיקר אצל אנשים צעירים. גם מחשבות ותהיות סביב הזהות המינית שלנו הן חלק מההתבגרות הנורמלית. לא ברור לי לאיזו בעייה אתה מכוון, אבל במחשבות כשלעצמן אין כל דבר שנשמע לי מדאיג. במידה ותחוש שהמחשבות טורדות אותך עד כדי הפרעה לתפקוד תקין, תוכל להתייעץ שוב. בשמחות ליאת

הי איתן נראה לי שאם כל המחשבות והשאלות שמעסיקות אותנו ואין לנו תשובות להן היו מוגדרות כבעיה, אז באמת היינו בבעיה :-). ובטח ובטח כשמדובר במיניות. סתם רציתי לציין שזה בהחלט לא נושא שמעסיק רק אותך, ואני מדברת מן "הצד השני של הגדר".. כשקראתי את השאלה שלך הדבר שראשון שעלה לי בראש זה השיר "מאה אחוז גבר" של יונה וולך, על הרצון להבין/ לדעת/ וגם לפעמים להיות בעור האחר (וגם קצת על המסגרות המגדריות שמקבעות אותנו..). אז אני מצרפת את השיר, ומקווה שתמשיך לתהות בנושא - פשוט כי הרצון להבין ולדעת מה הצד השני מרגיש הוא חלק בלתי נפרד מההדדיות הנפלאה שיכולה להיות בין גברים לנשים.. לפי דעתי, כמובן:) לילה טוב, אילת. "מאה אחוז גבר יש לו רגשות של גבר כשהוא יורד אני רוצה לרדת יחד איתו כשהוא עולה אני רוצה לעלות יחד איתו מאה אחוז גבר יש לו רגשות של גבר כשהוא בוכה אני רוצה לבכות יחד איתו כשהוא צוחק אני רוצה לצחוק יחד איתו מאה אחוז גבר יש לו רגשות של גבר כשאני מתנהגת כמו לא אישה הוא לא אוהב אותי...". (מתוך "אור פרא")

שלום, האם בשלב כולשהו בתהליך הטיפול, המטפל אמור לתת דיאגנוזה? ואם כן מתי? האם אתם (אלו הנמצאים בטיפול) קיבלתם דיאגנוזה מהמטפל?

ערב טוב, כשאדם פונה לפסיכולוג, הוא מגיע עפ"י רוב עם מוקד מצוקה ברור, או עם תלונות סימפטומטיות אלה ואחרות. ברוב המקרים הוא לא שואל 'מה יש לי?' אלא 'האם אפשר לעזור לי?' או 'הייתי מצפה מהטיפול שיעזור לי ב....'. אבחנה פסיכיאטרית אינה אלא כותרת לקבוצת סימפטומים שכיחה, ויש בה כדי לאפשר תקשורת נוחה וחסכונית בין אנשי מקצוע, בנוגע להבנה תיאורטית, מחקר ומסורות הטיפול בהפרעה. כיום, זכותו של החולה לקבל את מלוא המידע הנוגע למחלתו, תהא זו מחלה גופנית או בעיה פסיכולוגית. חשוב לציין, שלא כל הפונים לטיפול עונים על קריטריונים מלאים ה'מזכים' אותם באבחנה. הרבה בריאות ליאת

היי ליאת, באיזה שלב של הטיפול המטפל מסוגל לתת דיאגנוזה? לאחר כמה זמן. והאם המטפל אומר "מה יש" גם אם לא שואלים? או אין לכך כללים...

הי, העלת חיוך על שפתיי. גם אני כמוך רציתי ועדיין רוצה, אבל היום קצת פחות. אני בטיפול מעל שנתיים ובהתחלה זה די הכעיס אותי, הכל נראה לא ברור ופסיכולוגים לא יגידו את האבחון. אני אישית מה שעשיתי זה הלכתי וקראתי חומר, "חיפשתי " את עצמי שם, וכל פעם הייתי באה אל הפסיכולוגית שלי עם אבחנה חדשה על עצמי , וכך היא "נאלצה" להגיד לי כל פעם "לא, את זה אין לך" או משהו כזה. אבל בתהליך שלי הבנתי משהו אחר, שאם מסמנים משהו, אז הוא שם, למשל אם תגידי לילד שהוא תוקפן, זה נכנס, הילד הופך את זה חלק משלו, כל עוד לא תגידי את זה לילד, אז הוא יחפש את דרכו בתוך שלל ההתנגויות ולא יאמץ לו גישה אחת, או אחרת בהתאם למה ש"אמרו לו", מה שאני מנסה להגיד, שגם בטיפול , זה צריך לבוא ממקום מאמין מצד המטפל, ממקום שלא "מסמן" בכדי שהרצון לשינוי / מכוונות לשינוי תיהיה גדולה מההתחלה (שינוי/ קבלה עצמית). אני מקווה שהבהרתי את עצמי טוב בשעת לילה מאוחרת זו. אני גם אומרת בזהירות , כי אני לא בטוחה, שנראה לי שגם על פי החוק אסור לתת אבחון אלא לצרכים רישמיים, אבל שוב, יכול להיות שאני טועה. הבקשה שלך לדעת "מה יש לך" זו גם יכולה להיות הדרך שלך לא להיות ממש בטוחה בעצמך, חוסר בטחון שמישהו מבחוץ יגדיר דברים, העניין שהמשהו מבחוץ זה הפסיכולוג והוא אדם מאד חשוב בחיים בשלבי הטיפול. לא אוסיף "לקשקש" לילה טוב ניבה

הי,ניב"וש!איך התגעגעתי אליך.את יודעת,פעם מרצה פסיכולוג אחד אמר לי:"כל מה שיש לאחר יש לך..."שאילה באיזו רמה,שילוב היחודי וכו' מהנקודה הזות אני פיתחתי מודעות העצמית ולא תאמיני אני יכולה להזדהות עם כל הפרעת אישיות וסיפור האישי של מישהו ולהשאר "אני".

רציתי לשאול אותך מה דעתך על הסדרה של הגרושים שמנחה קובי מידן.

שלום יוני, לא ראיתי שום תכנית בסדרה זו. מכאובים של אנשים המנוצלים לטובת רייטינג לא עושים לי את זה. לילה טוב ליאת

היי ליאת הרשי לי לציין שעילעלתי לי בתגובותייך והתפעלתו מהשילוב של החום והחכמה שאת מקרינה. אז ככה ,השאלה שלי: אני בחורה בגיל 23. בגדול אחת כזו שאפתנית בכל מה שקשור בלימודים בעבודה. העניין הוא שיש לי מלא אנרגיות. אני כבר עובדת יותר משנה באותו מקום עבודה, לא מעניין שם במיוחד אבל אני מסתדרת טוב מאד עם כולם. אני הולכת כל יום לעבודה ומרגישה מן כזה פספוס...יש כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לעשות עכשיו בגילי.. כאילו האנרגיות שלי נרדמות כל ים מחדש. אני משקיעה ומצליחה בעבודה אבל אני מסתכלת על האנשים שעובדים איתי ולא מבינה איך טוב להם עם חיים היבשים האלה (בית עבודה בית עבודה) מאד שסיימתי תיכון רציתי ללמוד בחו"ל (ממליון סיבות ולא בגלל שרע לי כאן). אז אני חושבת המון זמן לעשות את התואר השני שנה הבאה בחו"ל. הבעיה היא שכל יום רצות לי תוכניות חדשות בראש :) אני רוצה ללמוד מלא דברים.. כל פעם אני עוברת מתוכנית לתוכנית וחוזרת לתוכנית הקודמת וחוזר חלילה.. למשל אני מאד רוצה לנסוע לאיטליה ללמוד איטלקית (כמובן הייתי שם לפני שנה ומאד הרעיון הזה לא מרפה ממני) אבל מצד שני לנסוע לקנדה/ארה"ב כדי לסקור ת המקום ולראות אם מתאים לי ללמוד שם לתואר.. הרעיון הוא שאני עובדת בשביל לתכנן (שאלתי אנשים באיטליה על עבודה דירה וכו..) אבל אז אני מתחילה להתלבט למה לא ללכת על התוכנית השניה. תגידי, זה נורמלי? א"א לעשות הכל, חשבתי לי פשוט ללכת שלב אחרי שלב.. מה שמציק לי הוא שאני לא רגועה, שיש לי דחף כל הזמן להספיק, ללמוד.. תודה לך ליאת ד

ד' יקרה, לפעמים, דווקא כאשר עומדות לפנינו הרבה אפשרויות, אנחנו חוטפים סוג של שיתוק, ומתקשים לקבל החלטה. התלבטות היא בהחלט דבר נורמלי ולגיטימי אצל אנשים צעירים ומוכשרים, היכולים להתממש בדרכים שונות. אני מכירה לא מעט אנשים שהאויב הנורא ביותר שלהם הוא השגרה. נראה שגם אצלך, שגרת היומיום יוצרת סוג של שחיקה, ואת מחפשת ריגושים - בשלב זה ברמת התכניות לעתיד. ללא קשר להחלטה שתתקבל בסופו של דבר, עליך לזכור שגם באיטליה או צפון אמריקה, מסתתרת שגרת חיים שיש ללמוד לחיות איתה. לפעמים הפתרונות נמצאים מתחת לאף, דווקא בבית. חשוב לבדוק מה באמת נח מאחורי המשאלה לנדוד לארצות רחוקות. בכל מקרה, אני מקווה שתצליחי לממש את עצמך בכל מקום על פני הגלובוס, ולהגשים חלומות ישנים וחדשים בזה אחר זה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני שנה וחצי. התחלתי טיפול בעקבות דיכאון מאוד מאוד קשה. במהלך הדיכאון המטפלת היתה הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים. היום אני כבר לא בדיכאון תודה לאל. ובתקופה האחרונה, כבר כמה חודשים, אני פשוט לא יכולה לסבול את המטפלת שלי. אני מנסה להמשיך בכל הכוח. אבל יש בי התנגדות איומה לכל התהליך הזה שנקרא טיפול פסיכולוגי. היא מצידה מאוד נחמדה. אני מרגישה ממש במילכוד. מה דעתך? נטלי

שלום נטלי, לפעמים טיפול באמת ממצה את עצמו. אבל את מדברת על מטפלת נחמדה מאד, שמשום מה מעוררת בך רגשות של סלידה והתנגדות. איכשהו, זה נשמע כמו משהו שמחייב בדיקה מעמיקה, ולאו דווקא כמו עבודה שהסתיימה באופן טבעי. משהו כאן עדיין לא פתור. לא מעניין אותך לבדוק מדוע את לא סובלת את מי שהשיבה אותך לחיים? לטעמי את עשוייה להרוויח מעיבוד נוסף של היחסים ביניכן. אומץ ! אומץ ! :-) ליאת

היי ליאת, אתמול בלילה נכנסתי לפורום וראיתי שהתייחסת לכל ההודעות חוץ מלהודעה שלי ולא הבנתי למה. אני שמחה שהגבת. אני אנסה להסביר מעט יותר. כשהייתי בדיכאון יצאתי מהמיטה רק כדי ללכת לפגישות איתה. וגם זה לא תמיד. היא היתה מדהימה, באמת. היום כשאני כבר לא בדיכאון ויש לי קצת יותר כוח ובעיקר כוח להתנגד. הרבה דברים לא מוצאים חן בעיני. היא מפספסת אותי כל הזמן. היא באמת מקסימה ומאוד משתדלת. הנושא מדובר כבר שלושה חודשים. ברור שלא השתמשתי במילים "אני לא סובלת אותך" אבל אמרתי לה מה שאני לא אוהבת ואיפה היא מפספסת אותי. אני לא מצליחה לעבור את השלב הזה. כבר שלושה חודשים כל פגישה רק על זה אנחנו מדברות. אולי הגיע הזמן להתייאש? אני מודה לה מאוד. אבל גם קשה לי מאוד. שיתפתי אותה בהתלבטות שלי והיא אמרה שהתהליך שאנחנו עוברות עכשיו הוא מאוד מאוד חשוב. אני רוצה לנוח. נטלי

היי, אני שואלת על פן מסויים של בעייתי. יש לי נטייה לחשיבה אובססיבית, אבל זה לא משבית את הניהול התקין של חיי. (עובדת, לומדת..) לאחרונה אני נשאבת מחדש לתוך תחושות דיכאון, חרדה ואובססיביות (מסיבות שונות). התחושות מאוד מושפעות ממצב אובייקטיבי שקשור לבעיות בגוף. יש לי בקרקפת בעיה די חריפה של קשקשת, שנובעת בעיקר, ככל הנראה, מחפיפה לא נכונה של השיער. הדבר הזה הופך למוקד התעסקות מוגזמת. כלומר, התחלתי להשתמש בשמפו נגד-קשקשים, אבל אני לא מצליחה להגיע לקרקפת, ולנקות אותה. יש לי שיער ארוך, אחרי שהשיער רטוב כמעט בלתי אפשרי להגיע לקרקפת, ואני בד"כ מקציפה את השיער שמעל הקרקפת. ניסיתי לחפוף כהראש מורד מלפנים וזה קצת הקל, אם כי הפך את כל ענין המקלחת למסורבל. למה פעולה פשוטה, לכ"כ הרבה אנשים, מסובכת כ"כ בשבילי? יש לציין שהשיער הולך ונעשה דליל, מלא בקשקשים (ביקרתי כבר אצל רופא עור). והמצב מערער מאוד את בטחוני העצמיויש הרבה מחשבה סביב זה. אני בטיפול פסיכולוגי שנים רבות. (ידידה חושבת שהגיע הזמן לעבור הלאה..). תודה

שלום מירב, בניגוד לידידה שלך, אני דווקא חושבת שמוטב להישאר בטיפול, ולנסות להבין מה תפקידן האמיתי של אותן מחשבות טורדניות ואובססיביות סביב הגוף והשיער. במקביל, אפשר להתייעץ גם עם פסיכיאטר, ולשקול סיוע תרופתי לתקופה מוגבלת. ממש כמו שמשון הגיבור, שראה ברעמת ראשו מקור כוח ועוצמה, נראה שגם אצלך, התפתחה סביב השיער מערכת שלמה של חשיבה והתעסקות, החורגות מהמקובל אצל מרבית האנשים. נהוג לראות באובססיה סוג של מיסוך לבעיות אחרות, עמוקות יותר, אותן חשוב לברר במסגרת הטיפול. בברכה ליאת

יש לי בן בגיל 3 שעלה השנה לגן היו לו קצת קשיים בהסתגלות בהתחלה, אך הוא התגבר עליהם. למרות זאת יש לו נטייה מאוד רצינית לסרב לשתף פעולה עים הגננת בזמן יצירה בגן ,ובעיקר לצייר . הגננת מנסה לדרבן אותו בכול מחיר כולל הפתעות אבל הוא מסרב וקם לחפש עיסוק בפינות הגן . גם בבית אני לא מצליחה להביא אותו לכך והרבה פעמים פשוט התעלמתי שאולי הוא עייף ולא בא לו. ברצוני לדעת האים זה מעיד על בעיה מסויימת כיום, ועל העתיד.

שלום אורטל, סרוב לצייר בגיל שלוש אינו בהכרח מעיד על בעיה מדאיגה כלשהי. ילדים צעירים, בעיקר מי שנמצאים שנה ראשונה בגן, עדיין מעדיפים פעילות חופשית, לא מו?ב?נ?ית, המערבת את כל החושים. לפעמים, מוטיבציית-יתר של הורים וגננות להביא ילד לפעילות יצירתית מוכתבת, עלולה להביא לתוצאה הפוכה ולהתנגדות. חשוב לאפשר במסגרת הגן מגוון גדול של פעילויות, בהן יוכל הילד לתרגל את השרירים הגדולים והקטנים, ובמקביל גם את הכישורים החברתיים והקוגניטיביים. כאשר הוא בוחר באופן ספונטני לצייר או ליצור בחומרי עבודה אחרים, יש לעודד אותו, ולעקוב לאורך השנה אחר גרף השיפור שלו. אם יופסק הלחץ, ולמרות זאת תימשך הימנעות עקבית מציור, אפשר לברר בעזרת מרפאה בעיסוק אם קיים קושי גרפו-מוטורי - ורק אז להתחיל בתכנית טיפולית. כרגע, זה נראה מוקדם מדי, ולא מדאיג במיוחד. בברכה ליאת

שלום בתי בת ה7 (היא בת אמצעית בין חמישה ילדים בני 9-2) מתעוררת לאחרונה כשעה לאר הרדמותה עם היסטרייה של בכי צעקות ואמירות די משונות (לדוגמא "יש לי חול על הידיים"). נסיונות ההרגעה שלי ושל אשתי הם די ממושכים עד שהיא נרדמת שוב. יש לציין שיש לה אף רקע של השתנה במיטה מדי פעם. אודה על ההתייחסות.

ערב טוב רני, ביעותי לילה הם דבר מוכר ושכיח בשנות הילדות. במקרים כאלה, חשוב להגיע אל מיטתה של הילדה, להרגיע אותה, אך להשתדל לצמצם למינימום את הפעילות בחדר. לפעמים הבהלה של הילד כה נוגעת ללב, עד כי ההורים עושים ניסיונות הירואיים להרגיעו באמצעים שלמעשה מעירים אותו לגמרי ו'מוציאים אותו מהשינה'. חשוב שאנחנו, המבוגרים, נישאר רגועים מאד, נדבר בקול שקט, ונאמר משהו בנוסח כגון : "אבא פה, הכל בסדר, את יכולה לחזור לישון". לא כדאי לפתח טקסים ממושכים סביב ההתעוררות, כדי לא ליצור רווחים משניים מסערות הלילה. אם התופעה נמשכת מעל שבועיים, ומלווה בהרטבה, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שיוכל לעשות בירור מקיף יותר ולהציע התערבות מתאימה. בברכה ליאת

דודתי לוקה במחלת הדיכאון-דיכאון מז'ורי יש לציין. כבר חצי שנה. היו לה בעבר תקופות של דיכאון בינוני שהיא יצאה מהם אך הפעם המצב מדרדר ביותר. היא לא אוכלת, לא ישנה, הקיבה שלה הצטמקה עד שקשה לה לעכל מכסת אוכל נורמטיבית. היא נהייתה צל מוזלמן מהלך. היא לא מעוניינת בכדורים אנטי דכאוניים ובנטילת כדורים בכלל. היא סובלת מבעיות בכיס המרה וחוששת להבדק אצל רופא. היא מטבעה אשה אנרגטית וכיום היא כבויה, רפויה, בוכה לעיתים תכופות, שוכבת כל העת במיטה ומשוחחת על מוות ועל רצונה למות. היא עושה טובה שהיא נוטלת ויטמינים שבעלה מרסק לה- מידי פעם אך לא בעקביות. הרופאים טוענים שבקצב הזה מהר מאד יאשפזו אותה בבית חולים. אני מבינה שלא ניתן לכפות על אדם טיפול אך אם הוא מאיים בהתאבדות והוא מצוי במצוקה קשה ונואש האומנם אין דרך לסייע לו לצאת מהבועה שלו? הייתי שם במחלה הנוראה הזו ואני מזדהה וכואבת עמה בכל לבי ואני מאד רוצה לעזור לה לצאת מזה. אך באין לה כלים איך אוכל להגיש לה אותם כאשר היא מסרבת להאחז בכל עוגן הצלה שמציעים לה? מה עלי לעשות על מנת למצות את שלל האפשרויות העומדות בפני?

ערב טוב, קשה מאד לראות אדם באומללותו, במיוחד כאשר אנו יודעים שניתן לעזור לו. אדם מבוגר הוא הריבון המוחלט על גופו ועל נפשו, ואין אפשרות לכפות עליו טיפול פיזי או נפשי בניגוד לרצונו. ובכל זאת, הפחד להיבדק ע"י רופא, יכול אולי להעיד על כך, שלמרות ההצהרות הגלויות על רצון למות, קיים בכל זאת גרעין פסיכולוגי השואף לשרוד. אפשר לבקש מהאנשים שהיא אוהבת במיוחד, לבוא אליה, לשוחח עמה, ולכוון אל אותו גרעין קטן הרוצה לחיות. כיום ישנם פסיכיאטרים העורכים ביקורי בית. יתכן שמפגש עם דמות טיפולית-סמכותית דווקא בסביבה הבטוחה של הבית, תאפשר לה לשקול ביתר אהדה פתרונות אפשריים ודרכי טיפול רלוונטיות. מקווה שיימצא פתרון במהרה. ליאת

ליאת, קראתי את תשובתך שלך ושל גדעון,אכן התחלתי את הטיפול בדצמבר וציפיתי שתיהיה התקדמות כי חודשים נראים לי כמו המון זמן בשביל טיפול פסיכולוגי,למרות שאני שומעת שאנשים הולכים שנים לטיפול. אני נמצאת למזלי ב"ידיים טובות"המטפלת נורא סבלנית ואמפטית,וגם היא תמימת דעים עם גדעון ואיתך(סיפרתי לה על פניותי לפורום). למרות שהכל טוב ויפה הטיפול קצת מעיק עליי מבחינה רגשית,גורם לי לבכות המון כי אחנו מעלות דברים שקשורים גם במשפחה שלי,באקס המיתולוגי וכו.... על האירוע עצמו אני עדיין לא מוכנה לדבר לא בגלל שאני לא פתוחה למטפלת שלי אלא בגלל שאני לא רוצה לגרום לעצמי להיזכר והמטפלת גם לא לוחצת עליי יותר מידי. לפעמים אני חושבת שכבר אין טעם לחשוב על לימודים באוניברסיטה,כי אני מרגישה שזמני תם וזה מאוחר מידי,אני בת 24 יקח לי שנה-שנתיים לגמור בגרות,פסיכומטרי אז אני כבר אהיה בת 26 עד שאני אסיים תואר ראשון זה עוד 3-4 שנים,מה שאומר שאני יהיה בת 30 ויהיה לי יותר קשה למצוא עבודה(ככה אני חושבת,אולי אני טועה)למרות ששמעתי על אנשים שהלכו ללמוד גם בגיל מאוחר,אני סקפטית אם אני אצליח.אני כבר בשלבים שאני עומדת להיכנע לוותר על לימודים. אני כולי תקווה שיהיה לי יותר קל עם הטיפול כי ברגע שזה יקרה אולי אני אשנה את הגישה שלי אבל בינתיים אני במצב לא הכי טוב. אשמח אם תגיבי חן

אני רק יכולה להמליץ לך משהו בהקשר הלימודי (אני אשאיר את הפן הפסיכולוגי לליאת..)בקשר להשלמת הבגרויות- לדעתי תעשי מכינה באונ'. נראה לי מיותר ללמוד לבגרויות... מכינה שנה ואז בגיל 28/29 תסיימי.לא הכי נורא שבעולם...

חשבתי על זה אבל לא נראה לי שאני אתקבל למכינה,יש לי 11 שנ"ל ואין לי ציון בגרות אחד אפילו. אני אפילו לא מנסה כי אם אני אקבל תשובה שלילית זה ישבור אותי. תודה לך בכל אופן חן

לחן היקרה, כמה את קשה כלפי עצמך... את עברת דבר נורא ואיום. תנסי להיות קצת יותר סלחנית כלפי עצמך. חודשיים של טיפול זה ממש לא הרבה. זה שלב ההכרות. אני בטיפול שנה וחצי ויש עוד עבודה רבה לפני. אל תתייאשי, תמשיכי. את חייבת את זה בשביל עצמך. מגיע לך. מגיע לך הטוב ביותר. כל מה שאת מאחלת לעצמך. תניחי לעצמך קצת. כל החיים לפנייך. את תספיקי הכל. מי אמר שצריך לסיים תואר ראשון בגיל 25? אני בת 25 בתחילת התואר. אז מה? לאן את ממהרת? תהייה חזקה. אני שולחת לך רשת תמיכה. וחיבוק דוב. אל תוותרי. וכן, אני יודעת שלפעמים זה מאוד קשה. מגיע לך הטוב ביותר יערה

יערה יקרה, תודה על העידוד ועל המילים החמות,אני שולחת לך חיבוק חזרה :-) אוהבת חן

שלום, בעקבות דכאון בינוני-קשה התחלתי לקחת תרופה נגד דכאון. הפסיכיאטר אמר שכדאי שאתחיל גם טיפול פסיכולוגי. התחלתי את הטיפול התרופתי לפני 3 חודשים בערך, ואני כבר מרגישה שיפור במצב רוח. רציתי לשאול למה, ואם בכלל, כדאי להתחיל גם טיפול פסיכולוגי אם התרופה עוזרת לי? תמר.

היי תמר הטיפול התרופתי מטפל בסימפטומים של הדיכאון. הוא כאילו "מכסה" על הפצע, ומאפשר תפקוד. ברגע שמפסיקים עם התרופה, עלולים לחזור הסימפטומים. הטיפול התרופתי לא מטפל בפצע. הוא לא מטפל בסיבה לדכאון. כדי לטפל בסיבה לדכאון אי אפשר לקצר דרכים. צריך לגעת בפצע, לחטט בו קצת (זה כואב, אבל עם תרופה - פחות), ורק אז להרפא באמת. בהצלחה נוגה

שלום תמר, לפני הכל, נעים לשמוע שאת מרגישה שיפור במצב הרוח שלך. חשוב שגם אנשים נוספים ישמעו שדיכאון הוא בר-חלוף. אז למה בכל זאת טיפול? ראשית, לא לכולם תרופות עוזרות באותו אופן. שנית, גם מי שנעזרים בתרופה לא תמיד מדברים על שיפור מוחלט. הדבר החשוב יותר, הוא הניסיון המחקרי המראה כי לטווח הארוך, ההישענות על תרופות בלבד פוגמת ביכולתו של האדם להשתמש ביעילות במנגנוני ההתמודדות הפסיכולוגיים האישיים שלו עם הדיכאון. אדם הלומד למצוא את משאבי התמודדות שבתוכו, ואינו מייחס את השיפור במצבו רק לתרופה, חסין יותר מפני התפרצות נוספת של הדיכאון בעתיד. כמו שכבר הוזכר כאן לא פעם, אצל האדם הדיכאוני נמצא דפוס אופייני של חוסר אונים (מחשבות, אמונות וציפיות שליליות ביחס לעצמו, ביחס לעולם וביחס לעתיד), עליו ניתן לעבוד בטיפול קוגניטיבי, ואשר אינו מושפע מן הטיפול הכימי-תרופתי. אני חושבת שכדאי מאד לשמוע לעצתו של הפסיכיאטר, לנצל את הכוחות שהעניקה לך התרופה, ולמצוא לך פסיכולוג/ית בהקדם. זהו מאמץ משתלם. בהצלחה ליאת

שלום, אני מטופלת כ-10 חודשים במסגרת השירות הפסיכולוגי של אחת האוניברסיטאות, והיום חשבתי על זה והבחנתי בכך שיש לי רק עוד חודשיים לטיפול... הקצב שלי מאד איטי, אני כן רואה התפתחויות מסויימות, אך כמובן גם הן בקצב שלי, ואני יודעת שאין לי סיכוי להתחיל תהליכים מסויימים או להמשיך תהליכים קיימים בזמן כל כך קצר.. מה עושים? הרי אין אפשרות "לזרז" את הנפש.. והטיפול מתאפשר רק לתקופה של שנה כדי לאפשר גם לסטודנטים אחרים את הטיפול. אך אני מרגישה שהטיפול כ"כ הכרחי עבורי.. ואין לי אמצעים נוספים (סטודנטית תפרנית..)כך שהסבסוד הזה הוא קריטי. מה עושים?

ערב טוב, אני מציעה לך לשוחח עם המטפלת/ת שלך ולשתף אותה במצוקה שלך. האם סיום הטיפול הוא משהו מדובר בחדר? האם ה'הבחנה' הפתאומית הייתה ספונטנית או שמישהו אחר העלה אותה? אומר בזהירות, שמניסיוני, גם במסגרות המשתדלות לתחום את הטיפולים בזמן קבוע, לא זורקים אנשים מטיפול רק כי הזמן נגמר. ברוב המקרים נכנסים שיקולים נוספים הנלקחים בחשבון, וקיימת התחשבות רבה בצרכים האמיתיים של המטופל. יש תקווה. ליאת

תודה על התגובה המהירה. לגבי שאלותייך, הנושא לא עלה בצורה ספונטנית, מישהו אחר העלה אותה. לגבי הדיבור בחדר- עד הפגישה האחרונה היו לי המון blackouts, התנתקויות ממחשבות על הדברים הקשים, בפגישה האחרונה ממש חוויתי רגש-אך לא יכולתי להוציא מילה מהפה.. לכן אני חושבת שזה דבר שמצריך עוד זמן, מה גם שנראה לי שגם בנושא זה אחווה בלק אאוט או שאשכח אותו במהלך הפגישה..

אוקי אז ככה... רציתי רק להגיד שאיתך או בלעדייך הייתי הולכת לרופא נשים גדעון אבל בכול מקרה תודה מכול הלב .. הייתי היום יחד אם חבר שלי ולא קרה כלום -אני עדיין בתולה הקרום שלי לא נפגע פשוט נהיה חתך קטן וזה גרם לדם ! עברתי את זה וזה כבר מאוחרי תודה לך על תשומת הלב לירון (:

לירון, תודה על העדכון. העיקר שנגמר בטוב, תשמרי על עצמך, ברכות, גדעון

שלום, אני אמא למתבגר בן 16, עד לפני שנה היה ילד טוב להפליא. בתקופה האחרוה מלא כעסים, מצבי רוח, והרבה ברוגזים איתי או אם אביו. האם זה נורמלי? מה עושים? הוא כועס אם האוכל לא נראה לו, אם התשובות שלנו לא מספקות, ולא מוכן להיפתח בשיחות איתו. מחכה לתגובתכם אפרת

שלום אפרת, אני מפנה אותך למס' דיונים קודמים בנושא גיל ההתבגרות. את מוזמנת לדפדף קצת בשבועות האחרונים ולמצוא התייחסויות נוספות של מנהלי הפורום לנושא זה. בקרי תחילה בלינקים המצורפים, ואם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. בברכה ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/527770/xFP/527821 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/534928/xFP/535056 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/535161/xFP/535179

שלום, הייתי רוצה לקבל שמות של ספרים מומלצים על גיל ההתבגרות, תודה

שלום, אני סובל מכאבים פסיכוסומטים, האם יש טעם בתרגילי הרפיה בלבד או שמחייב טיפול יותר שורשי? תודה

א' יקר, תרגילי הרפייה הם אחת הטכניקות ההתנהגותיות המגייסות את הגוף לטובת הנפש. כדי לדעת אם תוכל להסתפק בזה, לא נותר לך אלא לנסות ולראות... תמיד אפשר לגייס 'ארטילריה' כבדה יותר במידת הצורך. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני ימיני ביד. בנוסף אני אדם מאוד מאוד ריאלי ומדעי וממש לא אומנותי. החלטתי לעשות שינוי, והתחלתי להיות שמאלי ביד.. עם כל ההשלכות.. לכתוב , להזיז את העכבר במחשב , לאכול וכו.... רציתי לדעת האם יש מחקרים בנושא על ההשלכות בנושא? אני רק רוצה לציין שבנוסף אני מתכוון להתחיל לשפר קורדינציה ברגל שמאל (בעזרת כדורגל וכו...) ואני חושב על שיטות לשפר את עין שמאל ואוזן שמאל (למרות שכאן מדובר באיברים יותר רגישים ואני לא בטוח איך להפוך אותם לדומננטים ולחזק אותם באופן יחסים לאחיהם הימיני.) אשמח לתגובות, הערות ושפיכת מידע מנסיונכם בנושא - תודה~~!!!!

ערב טוב רז, נראה לי שמי שיוכלו לתת לך תשובות מקצועיות בתחום הם דווקא אנשים מתחום הריפוי בעיסוק או הנוירולוגיה. ככל הידוע לי דומיננטיות נקבעת בשנות הילדות המוקדמות, וקשה מאד לשנותה (אם כי אפשר להגיע לתפקוד טוב גם של הצד הפחות דומיננטי בעזרת אימון). אני מניחה שיש הרבה מחקר בתחום זה, אך איני בקיאה בו די. אשמח אם תוכל לשתף אותנו ברעיון הנח מאחורי ההחלטה שלך. זו בהחלט החלטה לא שגרתית. האם גם עברת לקרוא את עיתון 'הארץ' ??? ליאת

לגבי קריאת הארץ - אהבתי!!! אבל לא אני לא קורא בכלל עיתונים.... לגבי המטרה - פשוט אני רוצה למצות את ההרמוניה שאולי אפשר להשיג ולשפר במוח בין האונות... אולי להפוך ליותר יצירתי ואולי לגלות בעצמי פתאום דברים שלא ידעתי שקיימים...

שלום בזמן האחרון יש לי הרגשה של חוסר מרץ חולשה קשיי נשימה דקירות קטנות בחזה זה קורה בעיקר בבקר ולפעמים בצהריים ובערב הבדיקות שעשיתי נמצאו תקינות

שלום יוסי, לא ציינת בן כמה אתה, ואיזה בדיקות עברת. האם הבדיקות שעשית נעשו בהפניית רופא? לפני שפונים לכיווני חשיבה פסיכולוגיים, יש לשלול את כל האפשרויות הפיזיולוגיות. לכן, חשוב לוודא שאכן הבדיקות הרפואיות מיצו את עצמן. המחושים שאתה מתאר יכולים להיות קשורים גם בלחץ זמני או מועקה. אם יש לך ספק, לא יזיק להתייעץ גם עם פסיכולוג, שיוכל להקל על תחושות אלה. בכל מקרה, כדאי לנסות ולארגן לעצמך סביבה רגועה ונעימה ככל האפשר - זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות למען עצמנו ... רק בריאות ליאת

שלום ליאת, בשעה טובה ומוצלחת נולד לי בן לפני כמה ימים. השאלה שלי נוגעת לגבי מצבי העירות והשינה שלו. האם זה נכון שבגיל כה מוקדם התינוק מושפע ממיקום השינה והעירות-כלומר שעדיף לשימו במצב אור במשך היום ולילה כדי ליצור אצלו אבחנה בין יום ללילה? לי זה נראה מוקדם ולא הגיוני,מה דעתך?

ערב טוב, ראשית, אני מברכת אותך במזל טוב, ומאחלת לכם הרבה אושר, נחת ובריאות טובה. איני רואה עצמי מומחית לענייני שינה ועירות, אך מעולם לא שמעתי (לא כפסיכולוגית ולא כאם שגידלה שלושה ילדים) על ההמלצה הזו. ככל הידוע לי, יילודים ממילא מבלים את רוב שעותיהם בשינה, ובהדרגה מסגלים לעצמם מחזורי שינה טבעיים, אשר בסופו של דבר מושפעים גם משעות היממה. אני ממליצה לך לנסות ולסמוך על האינטואיציות האמהיות שלך, ולהימנע מ'חוקים' מכבידים עם היגיון מפוקפק. מספיק קשה גם ככה... זכרי שלטבע חכמה משלו, ואם לא מפריעים להם, תינוקות מסגלים עצמם לסביבתם ללא עזרים טכניים מיוחדים. המון נחת, שקט ושלווה, בימים ובלילות ליאת

איזה כיף שיש אותך... תודה על הברכות.

שלום רב אני בן 31 וכבר 10 שנים בחרדות קשות לגבי מחלות חלילה וכל הזמן פוחד אם אני קורא משהו רואה משהו בטלויזיה הקשרורים לחרדות ישר אני מקשר לעצמי וממש מרגיש את הדברים שראיתי וכל הזמן מחליף במשהו אחר האם יכול להיות מהלחץ וגם מהחרדות אני מרגיש שאני מתנדנד כאשר אני עומד אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי ביום יום

ערב טוב, האדם החרד בכלל, וההיפוכונדר בפרט, נוטה לפרש תחושות גופניות תמימות כתחילתה של קטסטרופה מאיימת. ברוב המקרים, כפי שבוודאי כבר למדת, אין לכך כל בסיס במציאות, אבל החרדה עצמה מתישה ומלחיצה. אני ממליצה לך, לפני הכל, למצוא רופא משפחה סבלני, שיוכל להיות זמין עבורך ולהוות גורם מרגיע. במקביל, מומלץ לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכלו להציע טיפול בחרדה. הטיפול המקובל והיעיל במקרים כמו שלך הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, בשילוב עם טיפול תרופתי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום רב! אני ככה משוטטת לי באינטרנט והפורום קרה לי אני פשוט מרגישה שאני לא מוצאת את עמצי אני בת 22 התחלתי ללמוד מדעי ההתנהגות והפסקתי אחרי חצי שנה התחלתי מכינה בעיצוב פנים ואני מרגישה פתאום שאני לא ממש מתחברת אני כבר מבזבזת המון כסף שאין לי וגם לא מוצאת את דרכי אני ממש אובדת עצות גם לא טוב לי בבית אני רוצה להשכיר דירה ואמא שלי די נפגעת מכך כי היא יודעת שלט טוב לי בבית אני גם לא יודעת אם אני יוכל לעמוד בזה כרגע אין לי עבודה במשרה מלאה אני פשוט כל הזמן חושבת על כסף כלומר איך לחיות קצת יותר טוב ולהסתכל על הכוס המלאה אני רוב בזמן בדיכאון ומאוד שלילית וקשה עם עצמי אני לא נהנית מכלום ופשוט אין כוחות יותר להתמודד וזה עוד מבלי לספר על כל העצבים שנגרמים לי מכך שאני בבית אשמח לחוות דעת או עצה או שתיים תודה מראש!!!

שלום עדי, כשרוצים לצאת מפלונטר מסובך, כדאי להתיר אותו בזהירות, לאחר שמוצאים קצה חוט. הייתי מציעה לך להחליט איזה מן הבעיות שפרטת כאן היא הדחופה ביותר, ולהתחיל ממנה. כדי להיות יותר ממוקדת במסלול לימודים, אפשר לפנות לייעוץ לימודי/תעסוקתי, שיכול לסייע לך למצוא את הנטיות הטבעיות שלך והכישורים הספציפיים בהם התברכת. כדי לצאת מהבית, באמת צריך להתבסס קצת מבחינה כלכלית, ולכן צריך קודם למצוא עבודה טובה ויציבה (הייעוץ יכול לעזור גם בהכוונה תעסוקתית, כאמור). בהמשך, תוכלי לחפש שותפים לדירה שיפחיתו במידה ניכרת את ההוצאה הכספית. כדי להתמודד עם הדיכאון, העצבנות והמחשבות השליליות, כדאי לפנות לפסיכולוג קליני. טיפול במחיר מוזל אפשר לקבל במרפאות בריאות הנפש, בקופות החולים או באוניברסיטה. המשימה שלך כרגע היא למצוא את סדר העדיפויות שלך, ולפעול צעד אחר צעד. בדר"כ הישג קטן אחד יכול להוות מנוף לשינוי ולהישגים נוספים. יש לך עבודה! בהצלחה ליאת

בס"ד שלום, בני בן 2.10 הוא ילד בכור, בן יחיד. הוא נמצא בגן כ-שנה וחצי. בגן הוא יושב מרוכז מאוד בזמן מליאות, עונה לשאלות אינפורמציה של הגננת. הגננת טוענת שהוא ילד נבון מאוד ומבין יפה כל מה שמלמדים אותו. אך לבני יש 2 בעיות עיקריות. 1. בזמן משחק, הוא יכול שעות לשחק עם עצמו במשחקי "כאילו". . פעם הוא הגננת שמראה לילדים סיפורים, פעם הוא רופא שבודק את הבובה, פעם הוא מנגנת וכן הלאה. אבל את כל המשחקים האלו הוא מעוניין לשחק לבדו. אפילו אם אני רוצה להשתתף במשחקים שלו הוא מוכן לשתף אותי לדקה שתיים ורוצה להמשיך עם עצמו בלבד. דבר נוסף, כשהגננת מצמידה לו ילד אפילו גדול ממנו הוא לא מביע התעניינות, והילדים האחרים מתיאשים והולכים ממנו. חשוב לציין שהוא לא תמיד עונה לשאלותיהם, רק שמתחשק לו. הפעמים היחידות שהוא רוצה ומעוניין במשחקים חברתיים זה כשמשחקים מחבואים, ים-יבשה, או תופסת. וגם כאן לרוב הוא משחק איתנו בני המשפחה הכוללים גם ילדים. והוא מאוד נהנה במשחקים אלו. 2. הגננת טוענת שיש לילד בעיית גבולות (אני מסכימה איתה). הוא מאוד מאוד עקשן. כל דבר הוא רוצה לגעת ולעשות לבדו. לא מוכן לקבל עזרה. לדוגמה: לא מוכן שנעזור לו לצחצח שינים או להוריד מכנסיים. אם אני אכין לו מברשת שיניים עם משחה הוא ממש ישתולל כי לא הוא הכין אותה. כשאנחנו נמצאים אצל חברים הוא יכול להעיף את כל הכדורים ולא להחזירם למקום, ולהתעקש לא להחזיר. והתנהגות זו חוזרת על עצמה בגן. עליי לציין שפניתי לפסיכולוגית, אבל תשובות קונקרטיות לא קיבלתי. האם בטובכם תוכלו לעזור לי? אני ממש אובדת עצות. האם יש קשר בין בעיית גבולות לבעיית החברות?

ערב טוב איילת, דווקא הסוף של פנייתך מאד מעניין אותי: מה הפסיכולוגית כן אמרה? בכל מקרה, משחקי 'כאילו' מאד אופייניים לגיל הגן, ואיני רואה בתיאור שלך שום דבר מדאיג. יש ילדים שזקוקים למגע אינטנסיבי עם חברים, ויש כאלה שטוב להם עם עצמם. לפעמים ילדים מתקשים להתמודד עם הפשרות הנדרשות במצב של משחק שיתופי, ומעדיפים להתנהל עפ"י דרכם. גילויי העצמאות שאת מתארת נשמעים גם הם נורמליים למדי. למה בעצם צריך לעזור לו לצחצח שיניים או להתפשט אם הוא עושה זאת בעצמו? חשוב לזכור שגם לילדים צעירים יש צרכים של אוטונומיה ופרטיות שיש לכבד. בעיית הגבולות היא אכן סוגיה נכבדת, וההמלצה שלי נשענת על הסלוגן המפורסם מימי ההתנתקות: "ברגישות ונחישות !" כאשר ההתנהגות פורצת גבולות והרסנית, יש להימנע מהטפות ודיבורים, ולפעול בנחישות להפסקתה. אין להרשות להעיף כדורים או חפצים אחרים, ואם הם כבר עפו, יש להביאו לסדר את מה שפיזר. במידה והוא מסרב, יש להרחיק אותו מיידית מהמקום, ולא לאפשר לו להמשיך 'כאילו כלום'. דווקא לאור התיאור שלך על מאבקי העצמאות שלו, ברצוני להדגיש: כדי לא ליצור זילות של המילים שלך ושל הסמכות ההורית שלך, מוטב להחליט מראש על מה שווה להתעקש ועל מה לא. לא כדאי להפוך את הבית לזירת מאבק בלתי פוסקת. אם את חושבת שבסוף תיכנעי, או שלא יקרה כלום אם תיכנעי, מוטב לא להתווכח מראש (למשל על צחצוח שיניים, התלבשות/התפשטות). לעומת זאת, על הדברים שחשובים לך, תעמדי בצורה עקבית וללא פשרות. ילד חייב ללמוד שכשאמא אומרת אמא מתכוונת!(כמובן שהדברים יפים גם כשמדובר באבא/גננת/מורה). אין ספק שילד היודע לכבד גבולות וחוקים הוא ילד מסתגל יותר, המצליח לתפקד במיטבו גם בחברת ילדים. ילד המתקשה לדחות סיפוק, להתחשב בזולת או לשאת בתוצאות התנהגותו עלול להתקשות במצבים חברתיים. את מוזמנת להתקשר לעזרה נוספת ל"קו להורה" בימים ראשון או רביעי בין תשע לשלוש. 03-6406888. בברכה ליאת

אני מודה לגדעון שובל על תשובתו אבל הייתי רוצה גם את תשובתך.

חן יקרה, כפי שתראי שם, למטה, אני תמימת דעים עם גדעון. ומפצירה בך, שוב, להמשיך ולהילחם על החזרה לחיים. ליאת

שלום , יש לי בעיה של צורך מאד חזק להיות בשליטה , ז"א שאני מתכנן הרבה לפני שאני פועל , ואם אני רואה או מרגיש שיש משהו שמפריע לי ואפשר לשנות אותו או להעלים אותו אני יעשה הכל הכל כדי להעיף אותו , האם יש סדנאות או תרגילים או ספר שיכול לעזור לי לצאת מהצורך הזה ולראות שאפשר להכנס למצב של חוסר שליטה וחוסר ודאות ו"לישאר בחיים " ? תודה רבה

שלום לך דרור, "כל העולם כולו גשר צר מאד. והעיקר לא לפחד כלל ! " במצבים של חוסר שליטה וחוסר וודאות התפקוד שלנו מצריך משאבים נפשיים מוגברים. רוב האנשים מתפקדים טוב יותר בתנאים מוכרים וברורים, כאשר הם יודעים היטב מה נדרש מהם ולמה עליהם לצפות. מי ששרת אי פעם ביחידה מובחרת בצבא או שעסק בעבודות הכרוכות במצבי חירום פתאומיים, יודע שדרוש אימון רב המכין את האדם לתפקד תחת לחץ בתנאי אי וודאות. מסתבר שאנחנו שונים מאד ביכולת שלנו לשאת עמימות ומצבים של חוסר שליטה. יהיו מי שיאמרו לך בציניות, שממילא כלום לא באמת נתון בשליטתנו, ולכל הפחות מדובר באשלייה של שליטה. במסגרת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי אפשר לאמן בני אדם, וללמדם לוותר על מידה מסויימת של שליטה, יחד עם מתן כלים להרפייה או דמיון מודרך שיפחיתו את החרדה. זוהי למעשה טכניקה המאמנת אדם לשלוט בחרדה (לאו דווקא במציאות), והיא הוכחה כיעילה למדי. שווה לנסות. בהצלחה ליאת

קודם כל תודה על התשובה, האם שעורי בית לעצמי , משימות של "לעשות דברים סתם " או למנוע מעצמי לתכנן לפני פעולות/משימות חשובות ולא חשובות...וכד' יכול לעזור ? או שאין מנוס מטיפול ארוך .... תודה

ליאת ערב טוב, אשמח אם תוכלי לייעץ לגבי ילד בן 13, אשר מקיא כ- 3 שבועות, כל בוקר לפני שהולך לבית הספר.(מקיא רק בבוקר ואח"כ הולך לבית ספר) יש לציין שבימים אשר לא הולך לבית הספר (יום שבת)לא מקיא. נעשו לו בדיקות של ct מוח, אולטראסאונד בטן, בדיקות דם וכיוב'- וכל הבדיקות נכון לעכשיו תקינות. ממה זה יכול לנבוע לדעתך? תודה

שלום לך בת-דודה, ככלל, רק לאחר שנשללו כל הגורמים הפיזיולוגיים האפשריים, ניתן לדבר על כיוונים פסיכולוגיים להתנהגות שאת מתארת. בהנחה שאכן נשללו גורמים גופניים, אפשר לחשוב על ההקאה כמייצגת חרדה והתנגדות חריפה ללכת לביה"ס, והשאלה היא למה? * יתכן שמדובר בחרדת פרידה, שהמוקד שלה הוא דווקא בבית. לפעמים ילדים חוששים שאם יעזבו את הבית יקרה משהו נורא בהיעדרם: לאמא יהיה קשה, ההורים נורא יריבו, אמא תהיה כל כולה של האח הקטן, וכיוב'. * יתכן שהחשש להגיע לביה"ס קשור למשהו שקרה בתחומו: טראומה כלשהי (מריבה אלימה, עונש חמור שקיבל, עדות להתעללות במישהו, וכד'), חרדה עמוקה ממשהו שקרה או יקרה (איום ע"י ילד אחר, פגיעה חד פעמית או מתמשכת שהילד כבר נחשף אליה). ועוד. * יתכן שמדובר במצב נפשי שאינו בהכרח קשור לביה"ס, אלא למשהו רחב יותר, כגון התקפי חרדה, דיכאון, ביישנות או פוביה חברתית. כמו שאת יכולה לראות, יש לא מעט אפשרויות שאפשר לאשש או לשלול. הצעתי היא לנסות ולשוחח עם הילד ולברר ככל האפשר מה מעיק עליו לתפיסתו. כדאי לנסות ולשחזר אירועים שהתחוללו סמוך למועד תחילת ההקאות (לפעמים גם אירועים שוליים לכאורה, עלולים להתגלות כבעלי חשיבות והשפעה מכרעת על נפשו של ילד). במידה ולא מקבלים מידע חד משמעי, יש לפנות לגורמים מקצועיים. יועצת ביה"ס יכולה להיות התחלה טובה, וכמובן גם פסיכולוג ביה"ס או פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בילדים. נשמח לשמוע עדכונים. בהצלחה ליאת

מדוע כ"כ קשה לי להתמודד עם פרידה. זה שובר אותי מבפנים. זה גורם לי לשנוא את עצמי,להרגיש "לא שווה" זה מכניס אותי אותי לדיכאון וכיוב'. איך בכל זאת אפשר להתגבר על כך.

שלום רב, פרידות הן דבר קשה ומכאיב, בעיקר כאשר הן נעשות ללא הכנה ונגד רצוננו. הפרידות שלך נחוות כנטישה, המותירה גם פגיעה קשה בדימוי העצמי ובתחושת הערך העצמי. אני מניחה שהסבר אפשרי יכולה לספק ההיסטוריה הפרטית שלך - הפרידות והאובדנים שהיו בחייך, ולחילופין טיב מערכות הקשרים עם דמויות מפתח בעבר ובהווה. כדי להתמודד עם דפוסים בינאישיים מורכבים כאלה, מומלץ מאד לפנות לטיפול באוריינטציה דינמית, שיאפשר לך עיבוד של טראומות עבר או של אובדנים משמעותיים, ושיקום התפיסה העצמית שלך. במסגרת הטיפול אפשר לשכלל דפוסים של התנהגות בינאישית, ולצמצם במידה רבה את השפעותיהם ההרסניות של הדפוסים הישנים. בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, יש לי תינוקת בת שנה וחמישה חודשים,אחות לשני בנים. הבכור בן 7 והשני בן 4.השבוע הבחנתי שחברו של בני בן 8 ילד נמרץ משחק עם בתי ובשלב מסויים שמתי לב שהוא מחכך את האגן שלו עם גופה.לא הערתי לו ולא הסבתי תשומת לב מיוחדת למקרה. אך תוהה אני שמה זו התנהגות רגילה נורמטיבית של סקרנות מינית המאפיינת את הגיל או שמא לא?מתי יודעים להבחין ובאילו מקרים רצוי להתערב? איך מגיבים לתופעות כאלה ואיך נוהגים במקרים כאלה. תודה מראש. אמא מודאגת

הילה שלום, לא ברור משאלתך מה בדיוק עשה החבר הנמרץ של בנך. בכל מקרה זה לא נראית לי התנהגות נורמטיבית של בן 8. לדעתי במקרים כאלה במידה וישנה קונוטציה מינית של התנהגות , צריך לעצור אותה ולהסביר לילד שלא מתנהגים כך. (כמו שמסבירים לילד שלא מאוננים בפומבי). את מוזמנת להתייעץ ביתר פרוט על המקרה במסגרת של שיחה עם איש מקצוע ב"קו להורה" בטלפון 03-6406888. ימים א+ד, בשעות 09:00 - 15:00 . בברכה, גדעון

שלום רב אינני יודעת האם אתם עונים על שאלות אקדמאיות בפורום אבל במקרה שכן רציתי לדעת אם אפשר לעזור לי לעמוד על ההבדלים בין קוהוט לקרנברג בנוגע להפרעת אישיות נרציסטית. תודה רבה

מיה שלום, קרנברג רואה את הנרציזם מתוך הגישה הקלסית כציר התפתחותי בתוך עולם יחסי האובייקט. כלומר נרקיסיזם כהגנה. קוהוט מתבונן על הציר הנרקיססטי כציר נפרד. כלומר קיים ציר התפתחותי (של יחסי אובייקט) וקיים הציר הנרציסטי. מתוך זה ישנם הבדלים מהותיים בתפיסת האדם ובאופנות הקלינית של הטיפול. עד כאן 60 שניות על קוהוט וקרנברג... בברכה, גדעון

ליאת, עברתי תקיפה מינית בגיל ההתבגרות ולצערי הדבר הזה מנע ממני לסיים את לימודי בתיכון,כיום אני מכה על חטא כי אני מרגישה כמו עוד איזה אפס מהרחוב,שלא אצליח להגיע לשום דבר.התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל משום מה אני לא מתקדמת(עם כל הכבוד שנוצר ביני לבינה קשר מצוין ואני מרגישה מאוד בנוח עם המטפלת ולא ציפיתי שאני אפתח אליה) אבל הדפוס המחשבתי לא השתנה אני לא מפסיקה להאשים את עצמי,לכעוס על עצמי,להרגיש שאני לא שווה כלום וכו.... מאוד חורה לי שהטיפול לא עוזר ורציתי לשאול אותך כאדם אובייקטיבי האם כדאי לתת לטיפול הזה עוד זמן או שעליי להפסיק אותו ולחיות עם האישיות הדפוקה שלי? אני מרגישה שאני מבזבזת זמן וכסף(אני בבעיה כספית)? אני קצת מרגישה כעס כלפי המטפלת שהיא מקבלת אותי,מבינה אותי,אני רוצה אולי בתת מודע שהיא תנזוף בי על טיפשותי שלא התמודדתי עם הבעיה אז(להפסיק ללמוד בגלל זה לא תירוץ)אני מתקשרת הרבה למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית וגם שם מקבלים אותי. אני מרגישה שאנשים צוחקים עליי בפרצוף אם הם היו עוברים את זה הם בטח היו יודעים לקחת את עצמם בידיים,ולהתמודד עם הנסיבות הקשות.אני לא קורצתי מהחומר הזה אני לא יודעת להתמודד עם דברים. האם אני יכולה לקבל ללמוד לפחות לקבל את עצמי או שאני מה שנקרא חסרת תקנה? בתודה, חן

חן שלום, ליאת תענה מחר ובנתיים אתייחס בקצרה. (את כמובן מוזמנת לשאול שוב מחר את ליאת ולקבל גם את התייחסותה). תקיפה מינית היא ארוע טראומתי. לארוע טראומתי ישנן השלכות רחבות היקף על הדרך בה הנפגע תופש את עצמו ובעיקר תחושות אשם על איך נהג בזמן הארוע ואחריו. (למשל עזיבת הלימודים). מנסיוני עבודה על נפגעי טראומה אורכת זמן ודורשת סבלנות גם של המטופל. איני יודע באיזה "סגנון" או כיוון טיפולי את מטופלת, אך ניתן לעיתים גם לשלב טיפולים הממוקדים בארוע הטראומתי עצמו. (בעיקר אם את סובלת מתופעות פוסט טראומתיות של זכרונות מציקים, הימנעויות וכד') מאחל לך שתהיה לך הסבלנות הנדרשת, בברכה, גדעון

חן יקרה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, התחלת את הטיפול לא מזמן (דצמבר?), וזוהי תקופה קצרה מכדי לחוש בהשפעתו המיטיבה של הטיפול. דפוסי מחשבה ודימוי עצמי אינם משתנים במהירות רבה כל כך, ואני מציעה לך להצטייד בהרבה סבלנות וחמלה כלפי עצמך. לא ברור מהיכן קיבלת את הרושם שאנשים אחרים היו מתמודדים בצורה טובה יותר עם טראומה כשלך. זוהי מחשבה שאין לה יסוד מוצק, וכדאי מאד לוותר עליה. תקיפה מינית היא אירוע קשה, ויש לו השלכות מרחיקות לכת על התפיסה העצמית. אני זוכרת את הנטייה שלך להחמיר עם עצמך עוד מאז פנייתך הקודמת, ואני מפצירה בך לשוב ולנסות להילחם בנטייה זו. למרות הקושי הכלכלי, לא מומלץ להפסיק את הטיפול בשלב זה. היכולת לשוב ולתת אמון באנשים חיונית להחלמתך. נדמה לי שגם היכולת לשוב ולתת אמון בך עצמך :-) אל תוותרי ליאת

לד"ר שלום רציתי לדעת האם חוסר בטחון וחוסר עצמאות זה משהו שיכול להיות כרוני ופתולוגי? אני בת 25 גרה עם ההורים ולא היה לי חבר עדיין, התחלתי לעבוד לא מזמן שזה קצת תורם לעצמאותי אבל לא מדובר בשכר שמאפשר לי לעזוב את הבית, ובכלל, אני מרגישה לא בשלה להתמודד עם העולם הזה כ"כ. כשגברים מנסים להתחיל אותי אני מיד נכנסת להתגוננות ודוחה את ההצעה על הסף, לפעמים אני נבוכה מעצמי אפילו שאני מאוננת לבדי אז המחשבה להיות בעמדה אינטימית כזו עם מישהו נוסף זה משהו שאיני יכולה לעכל בכלל, לא יודעת להתמודד עם סיטואציות כאלה, אין צורך להרחיק לכת לאינטימיות של ממש, אפילו שיחה בנושא לא קלה עבורי ואני מיד נוקטת באינטלקטואליזיה ושומרת מרחק רגשי. העדר העצמאות/אוטונומיות שלי חורה לי עתה עוד יותר משום שאחי, בן 28 מצא עבודה ועזב את הבית. אני הרבה פחות עצמאית ממנו ונוטה להיות חסרת בטחון וחסרת יוזמה. לפעמים נדמה לי שאני חיה בתוך איזה מן כלוב פנימי ולא ממש חיה את החיים. עמוק בנפש בא לי להיות משוחררת ולפעול לפי איך שבא לי, להרגיש חופשיה, אבל אני מרגישה כבולה ומודחקת, מרגישה שלא קיבלתי כלים כיצד לחיות, כיצד להיות חופשיה מבחינת צרכים חברתיים/מיניים ואחרים.. אני הייתי בטיפולים שונים וזה לא ממש עובר לי. כלומר אני מצליחה לתפקד טוב יותר מבעבר אך התחושה שאני כבולה מינית או רגשית לא עוברת. האם יש יכול להיות לכל החיים כך? מה כובל אותי ככה? איך אנשים אחרים מצליחים להיות משוחררים ובוטחים?

אני שלום רב, תחושת חוסר החופש הפנימי , הכבלים הבלתי נראים המשאירים אותך בכלא הפנימי - כל אילו הינם חומר הגלם עליו יש לעבוד. יתכן שדרך גידולך , הורייך והדרך בה חיית , כל אילו לא תרמו לתחושה הנכספת של חופש רגשי,חברתי ומיני. עתה עלייך לקבל החלטה מה את עושה עם הנתון הזה? ממתינה? נותנת לזמן לעשות את שלו? נעזרת באחרים? נעזרת באנשי מקצוע? לדעתי עלייך לעשות משהו . משהו שיתן לך תחושה שאת מתקדמת. איך אחרים בטוחים בעצמם? חלקם פשוט לא. אחרים היו ברי מזל לקבל אותו בית גידול שמאפשר את הביטחון העצמי ותחושת החופש הפנימי. ורבים רבים אחרים משחקים בכאילו. כל זאת הקדמה להמלצה שלי להיות בטיפול ולא להשלים עם תחושת חוסר הביטחון והיותך כבולה. מאחל לך את האומץ הדרוש לפתוח עם עצמך דף חדש, בהצלחה, גדעון

אני בחורה בת 22 , מעונינת לדבר עם מי שסובל/ ת מהימנעות חברתית אני אישית סובלת מהבעיה מהילדות , בעיה נוראית למי שחווה זאת כמובן יודע...

איה שלום, הימנעות חברתית הינה תוצר של חרדה חברתית וניתנת לטיפול. בד"כ הטיפול המומלץ הינו טיפול משולב: תרופתי ושיחתי (התנהגותי-קוגנטיבי או אחר). אני מקווה שאכן משתתפי הפורום יענו לך אך יחד עם זה אין סיבה להסתפק רק בנחמה ההדדית שישנם עוד סובלים מהבעיה. (ואכן זה סבל. את צודקת), אלא ניתן גם לטפל בבעיה ולפתור אותה. אז עזרי עוז וטפלי בעצמך, בהצלחה, גדעון

לגדעון! תודה רבה לך על התיחסותך - אני אכן מטופלת בתרופות וגם בסדנא של ציפי מרום. אני עושה את כל שביכולתי לעזור לעצמי, ובקשר לרצוני ליצור קשר עם הסובלים מאותה בעיה, היא לא מתוך כוונה של להתנחם שיש עוד כמוני אלא לעזור אחד לשני/ ה ואולי אף ליצור מכך קשר אמיתי. הלוואי שיהיה טוב, איה....

אני חבר של לירון וההיתי רוצה לדעת איך אפשר לדעת עם קרום הבתולים עדיין קיים אצל לירון...לפי מה יודעים עם הוא עדדין נמצא ולא נקרע?

לחבר של לירון שלום רב, כפי שכתבתי מקודם הכשרתי הינה בתחום הפסיכולוגיה ומי שמוסמך לחוות דיעה בנושא זה הינו גניקולוג. אתם מוזמנים לפנות לפורומי רפואת נשים השכנים לנו. אך גם אם תקבלו תשובה נראה לי שביקור אצל רופא נשים יכול להסיר הרבה ספקות וחרדות. בהצלחה, גדעון

היי חבר של לירון (ולירון) אם בזמן שעשית "נעים" ללירון החדרת לה אצבע/ות לנרתיק, אפילו קצת, וירד לה דם - קיים סיכוי סביר שנקרע לה קרום הבתולין. אתם לא יכולים לדעת אם זה קרה או לא בלי ללכת לבדיקה אצל רופא נשים. ונראה לי שכדאי לכם מאוד לפנות גם לאחד הפורומים/אתרים שמתעסקים במיניות, כדי ללמוד קצת על העניין- ועל מבנה הגוף של לירון - כדי לנסות להימנע מחרדות ולחצים בעתיד. תיזכרו שאפשר גם להיכנס להריון בלי לקיים יחסי מין מלאים (כלומר, ללא חדירה..). וזה באמת לא סיכון ששווה לקחת. חוץ מזה, אני מקווה שתצליחו להתגבר על "משבר" קרום הבתולין, ואיתו או בלעדיו תמשיכו להנות ביחד ובזהירות. לילה טוב

אני שעירה מאוד באיזור פי הטבעת ביררתי במכונים להסרת שיער בלייזר האם ניתן להסיר משם שיער וקיבלתי תשובה שלילית כיוון שזהו איבר רגיש מאוד.האלטרנטיבה היא "לעשות שעווה"אבל זה נורא כואב וגם מסוכן ואני מתביישת ללכת לקוסמטיקאית. אני פונה לפורום הזה כי אני מתביישת נורא וקשה לי לפתח מערכת יחסים עם גבר. הבטחון העצמי שלי נורא נמוך בגלל זה ואני בת 24 ואני לא יוצאת עם בנים. האם אני עושה מהבעיה הזאת עניין גדול מידי מכפי שהיא באמת? או שכאשר אסיר את השיער בטחון יחזור אליי.אני בחורה יפה במראה הכללי נראת מאוד טוב אבל הבעיה האסטטית מפריעה לי מאוד.האם כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי ?

יטפלו לך בשיער בפי הטבעת?

ש. שלום לך, נראה לי שאת שמה דגש יתר על הפגם הגופני המינורי ומדגישה פחות מידי את יופייך ואת שאר תכונותייך הטובות. לדעתי, עלייך לטפל בבטחונך העצמי וביכולתך לפתח מערכת יחסים עם גבר. לכן, הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי . בברכה, גדעון

ש.יקרה שמעתי על הסרת שיער במכשירי IPL,נותנים תוצאות דומות לליזר רק ביותר זמן,כפי שידוע לי השיטה הזאת לא מסוכנת אם את הולכת למישהו מיומן ונראה לי שניתן לטפל גם באיזורים רגישים כמו פי הטבעת. שווה לך לנסות לברר. בהצלחה

שלום גדעון, תודה על התשובה שלך. ממה שאני יודע יכול להיות פער, ראשית כל משום שישנם כמה וכמה גורמים אקדמאיים באוניברסיטה בה אני לומד שנתקלו במקרים של מישהו שקפץ ביותר מ - 150 נקודות. אני לא ישבתי ולא השקעתי לפני 2 הבחינות את כל מה שאני הייתי יכול... מעבר לכך - מאחר ואני יודע שהמבחן הפסיכומטרי האדפטיבי הוא מבחן ששאלות מעט שאלות כך שהוא מאבחן את יכולת הנבחן תוך זמן קצר, מצב בו הוא טועה - וגם מצב בו הוא עונה נכון הוא מצב בו נוצר שינוי "בעמדת" המחשב, למעשה התוכנה הממוחשבת. במבחן פסיכומטרי רגיל אין המצב כך ותשובה שגוייה לא פוגעת בך... הסיכוי שלך לנחש נכון תשובה קשה מאוד - הוא לפחות 25 אחוז ויכול לעלות ל - 50 אחוז ע"י שיטות כמו שיטת הלמינציה. אני די בטוח כי המבחן הממוחשב אינו מתאים לי ואני חושב כי אני אוכל להתסדר רק עם ריטאלין בזמן המבחן עצמו. אני הייתי שמח לדעתך לגבי מה עלי לעשות באשר לסוגיות שהצגתי - האם לקחת שנה חופש בכל מקרה ? האם לרוץ למכללה כדי לא להפסיד שנה..וכו'.. תודה מראש.

לסטודנט שלום, היות והמבחן הממוחשב לא מתאים לך מה שנותר לי זה רק לאחל לך המלחצה במבחן הנייר והעיפרון. לגבי מה לעשות בעתיד: האם לקחת שנה חופשה וכד'. זה מסוג ההתלבטויות שאין לגביהן תשובה נכונה אלא עליך לעשות לפי מה שאתה מרגיש שנכון לך ולפי ההחלטה שאתה הכי שלם איתה. דעתי אינה רלבנטית כאן. בברכה, גדעון

גדעון, אם תוכל להפנות אותי לפורום הנכון בשביל לקבל תגובה מהירה על השאלה שלי אני ישמח , כי זאת פעם ראשונה שאני כננסת לפורום הזה ואין לי מושג איך משתמשים בו . אני יודה לך מאוד לירון ):

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/1469

לירון, נסי את הפורום שמירי המליצה לך עליו (תודה מירי!). בכל מקרה נראה לי שהייתי ממליץ לך לראות רופא אמיתי ולא אינטרנטי. זה קצת מפחיד אבל בסופו של דבר תהיי יותר רגועה ושקטה. האם את יכולה לשתף את אמא שלך או אחות גדולה? בברכה, גדעון

שלום כולם, אני כיום סטודנט במכינה קדם אקדמאית, הפסיכומטרי שלי הוא בסביבות ה - 502 (101 מילולי, 109 כמותי ו - 85 אנגלית, כאשר בבחינה הקודמת התוצאה באנגלית הייתה 77, כמותי 97, ומילולי אותו הדבר).2 הבחינות שעשיתי היו עם הקלות - מבחן ממוחשב אדפטיבי, כלומר, ממה שהסבירו לי המחשב מזהה את רמת היכולת של הנבחן על פי כל תשובה נכונה או שגוייה, כך שהחיסרון הוא שאני לא יכול להגיע לשאלות הקשות ולפתור אותן נכון וכך לקבל יתרון בנקודות לרבות העובדה שבמבחן ממוחשב אני לא יכול לחזור אחורה ולתקן, ואני לא יכול לפתור את התרגיל על דף השאלות, כמו שמתרגלים בתרגול, כאשר הייתרון של בחינה ממוחשבת - 3 פרקים (מילולי, כמותי ואנגלית), ללא הפיילוט. האם לדעתך נכון לעשות את המבחן בצורה רגילה - נייר ועיפרון. הסיבה שקיבלתי הקלות לממוחשב - בשל בעיות קשב וריכוז, כאשר הריטאלין מסוג 20 מ"ג S.R מונע כל בעיית קשב וריכוז. למבחן הפסיכומטרי הראשון התכוננתי באמצעות קורס הכנה, שלימד בשיטה הרגילה - נייר ועיפרון. למבחן השני - למדתי מאותם ספרים אולם לבד. השקעת הזמן מצידי ללימוד הייתה מרבית ב - 3 השבועות שלפני הבחינה. אני מתכוון לעשות את הפסיכומטרי הבא שלי בלי הקלות של המבחן הממוחשב ולכן אני עשוי לקבל רק הפסקה בת 7 דקות בין כל פרק. אני מניח כי אז אני אוכל להגיע לציון הרבה יותר גבוה, שכן בבחינה הממוחשבת כאמור - כמה טעויות יכולות למנוע ממך את הגעתך לרמת שאלות גבוהה, מה שלא קורה בבחינת "נייר ועיפרון". אני מבקש מאוד לדעת מה דעתך בעניין זה... עכשיו השאלה היא האם לעשות את הפסיכומטרי בחודש אפריל (עשיתי במועד ינואר 06), או במועד יולי. החיסרון של לעשות במועד אפריל, הוא שאני לא מספיק לעשות קורס פסיכומטרי, והשיפור שאני יכול להשיג באנגלית עד יולי הוא גבוה יותר מהשיפור שאני יכול להשיג בחודש אפריל. חיסרון נוסף למועד אפריל שאני לא יודע עד כמה שאני אוכל "לנשום" תוך כדי המכינה ולהתכונן במלוא העוצמה, מה שעדיין לא ממש עשיתי... החיסרון למועד יולי הוא שאת התשובות אני מקבל רק באוגוסט (לא לדאוג, האוניברסיטה העברית מחכה לתוצאות של מועד יולי לרישום לשנת הלימודים הבאה),שרק באוגוסט אני בעצם אדע מה קורה איתי... ואם יש לי סיכוי להתקבל שנה הבאה, אולם אם אני עושה את הפסיכומטרי במועד אפריל, אני די בטוח שאני אדע, די בוודאות, מה קורה איתי, מבחינת סיכויי הקבלה, כלומר אם יהיה לי פסיכומטרי של נניח 640... אני אוכל לדעת שיש לי סיכוי להתקבל לחוג אותו אני רוצה אם בסוף המכינה יהיה לי ממוצע משוקלל של 95 נניח ואם לא אני אדע שאני צריך לעשות שוב - אבל רק אחרי פתיחת שנת הלימודים הבאה. מצב שיכול בהחלט להיות. כלומר במילים אחרות יש כאן שאלה של מתי אני אדע להעריך מה סיכויי הקבלה שלי לשנה הבאה. אם לא הבנתם עד כאן - אני רוצה ללמוד משפטים. היו כאלה שהציעו לי לוותר על ללמוד משפטים באוניברסיטה - וללמוד משפטים במכללה המחיר לשנת לימודים במכללה לשנת לימודים ולתואר בפרט הינם אסטרונומים. באוניברסיטה, במיוחד העברית אני מניח כי התואר הראשון משם הולך לפני, והעלויות פי 6 יותר זולות. עניין שני ============ אם אני נניח מצליח להתקבל לשנה הבאה באוניברסיטה למשפטים.... הבעייה האחרת היא שכיום אני בן 26, שנה הבאה אני בן 27. סיפור חיי הוא כזה שאת לימודי התיכוניים התחלתי בשנת 95', סיימתי אותם בשנת 98' - המשכתי לעתודה טכנולוגית - אותה סיימתי בשנת 2000 עם תואר הנדסאי, התגייסתי לצבא, ושוחררתי 4 חודשים לפני שהתחלתי ללמוד במכינה.... במילים אחרות חופש מלימודים או צבא לא בדיוק היה לי, וגם בחו"ל לא ממש יצא לי להיות.... אם אני לוקח "חופש" שנה אחת, אני מתחיל בעצם ללמוד בפקולטה למשפטים בגיל - 28 בדיוק. כלומר - מסיים את התואר בגיל 31. האם זה לא נשמע מבוגר מדי / מאוחר מדי / בעייתי ? אגב, במידה ואני לא מתקבל השנה שאותה אני חושב לקחת לחופש תהא מיועדת למען שיפור של הפסיכומטרי וטיול קטן של אולי איזה כמה שבועות לפני שנת הלימודים הבאה אחריה.

לסטודנט שלום, אני לא מתמצא מספיק בחסרונות ויתרונות המבחן הממוחשב לעומת המבחן הרגיל, אולם לא נראה לי סביר שיהיו פערים רבים מידי בין שני המבחנים בהיבט התוצאה הסופית בהם. עם זאת זכותך לנסות ולהשיג את הציון המירבי. כך שאם אתה סבור שמבחן נייר ועיפרון מקנה לך יתרון אז למה לא ללכת על מבחן נייר ועיפרון? אתה מעוניין לעשות קפיצה מאוד משמעותית בפסיכומטרי - מאזור ה500 לאזור ה650. סיכוייך כפי הנראה טובים יותר עם קורס מאשר ללא קורס וההשלכות לגבי זמן הבחינה ברורים. (עם זאת עליך להיות ריאלי ולדעת שהסיכויים לקפיצה כזו אינם גבוהים וכדאי לך לברר במכונים השונים, מה הסיכויים שבעזרתם תוכל לבצע את הקפיצה הזו?) ולגבי הטיול. מה הבעיה? תחליט מתי, עם מי ולאן ותטייל. ולגבי הגיל - לדעתי זה לא מאוחר מידי. החיים לא נגמרים בגיל 30. בהצלחה, גדעון

שלום לך לא ידעתי איך להיתנהג עים בעלי. פשוט תמיד אני כועסת עליו ברגע שהוא גם יודע שהדברים שלא צריכים להיות בחדר שינה . מפריעים לי. במיוחד שהוא מכיר ויודע שאני לא שלמה עים מה שיש לי. לכן כאשר אני פניתי אליו היום בשבת שבוא ונסדר משהו. ישר סירב ואמר לי לא עכשיו. לא בא לי. והוא מסוגל לסחוב את הנושא הזה טלוי בו בחודשים . ולכן לי זה מציק.ובגלל זה גם אני סירבתי לא לצאת לטייל. כמו שהוא גם היסכים לי. למרות שאמרתי למה שנצא הוא לא עושה. ומצד שני באמת מפריע לי שלא יצאתי כי עים היתי יוצאת אז היתי נהנת ולאגם יתעיף בבית להגיש ולהכין. מה דעתכם.

שלום לך, הייתי ממליץ שתמצאו זמן רגוע בערב לשוחח ביניכם על מה שהיה. תוך כדי טיול, או על כוס קפה נסו ללבן ביניכם את הדברים. זה הזמן להבהיר לו על מה את כעסת ולשמוע ממנו על מה הוא כעס. חבל למשוך כעסים כשניתן פשוט לדבר עליהם עוד לפני שיתנפחו ויהפכו לטינה ומרמור. בהצלחה, גדעון

יש לי חבר חמישה חודשים ,אני בת 16 לא קיימנו יחסי מין ואנחנו גם לא מתכוונים לקיים בזמן הקרוב . מידי פעם ולא באופן עקבי הבן זוג שלי עושה לי " נעים" באיבר המין שלי עם האצבעות ושפשוף אבל הכול נעשה שאני עם תחתונים אף פעם לא היה בלי !! באותו יום שחזרתי הבייתה ונכנסתי לשירותים ,עשיתי פיפי והיתה לי ממש צריבה,נורא שרף לי . הורדתי את התחתון והיא לי כתם של דם . אני נורא מודאגת ואין לי אל מי לפנות בבקשה תעזרו לי בהקדם האפשרי מה זה אומר שהיה לי דם??? זה אומר שאני לא בתולה? יש חשש להריון ??????? נקרע לי קרום הבתולים ?????????

לירון שלום, הכשרתי הינה פסיכולוגית ושאלתך הינה בתחום רפואת הנשים. אנא הפני את השאלה לאחד מפורומי הנשים הסמוכים לפורום זה. כמו כן ממליץ לך להתייעץ עם רופא נשים בקופ"ח. בברכה, גדעון