פורום פסיכולוגיה קלינית

ובעיקר ל'אין כינוי' הגיבורה שלנו, בימים האחרונים כולנו מרותקים לאמצעי התקשורת השונים, עוקבים בדאגה אחרי כל פיסת מידע, ועוצרים נשימה כשמתקבלת הודעה על 'נפילה'. חשבתי עליך המון, 'אין כינוי', וידעתי שאת מוצאת בדרכך הכל כך מיוחדת את נקודת המבט המשועשעת על המצב, נקודת מבט שמאפשרת הישרדות והתמודדות עם מצב מטורף כל כך. אני שולחת לכולכם חיבוק גדול, ומתפללת שזה יהיה מאחורינו כמה שיותר מהר. כולכם מוזמנים לכתוב ולשתף בחוויות, מחשבות, דאגות או כל דבר אחר שיעלה בדעתכם, ואנחנו, מכאן, נשתדל להקשיב ולתמוך. שמרו על עצמכם, ליאת

ליאת הפעם קיבלנו התרעה בזמן... למען האמת הצפירה זה מה שמלחיץ...מלחיץ יותר מה"בומים" ששומעים...לא ניתן לשדרג את האזעקה למשל לשיר ישראלי ציוני? מה דעתך על הרעיון? כל טריקת דלת אתה מתחיל לדמיין שנפלה איזו רקטה.. מעניין מתי תהיה ההשכמה מחרבבוקר:-) האמת זה לא מצחיק בכלל... להתעורר לצלילי אזעקה... את יודעת,עד שזה לא מגיע אליך אתה לא מבין... ואם תרצו אוכל לעדכן אתכם ישירות על הנפילות עוד לפני התקשורת מקווה בשבילכם שלא תזכו לאיזה זילזאל(טיל המסוגל להגיע למרכז) ואל תזלזלו בזילזאל.גם פה היתה שאננות... לילה טוב תודה על דברייך ליאת

אין כינוי, איפה את? לא שמענו ממך היום? אני קצת דואגת... נורית

מקווה שזה בסדר............. האמת שאני נורא מפחדת מלחיצה אותי הלחימה הזאת(אני יודעת שאת כולם....) נורא קשה לי..... אני במיוחד מתה מפחד על אחי שהוא נמצא בצפון..... ועוד ידיד שלי קיבל צו 8 למילואים.... ואני חוששת לו ומדאיג אותי בכלל כל מה שקורה , אני לחוצה.נראה לי שיותר מהרגיל. סורי קשה לי. חן

ערב טוב חן, המלחמה הזאת מעמיסה על כולנו מתחים ודאגות. אני בטוחה שהקושי מחריף עוד יותר כאשר הוא נוסף על דאגות השגרה שלנו. זה באמת מתח חריף ומצטבר, וחשוב - דווקא בימים אלה - לנסות ולהיות יחד עם אנשים אחרים, כדי לא להישאר לבד עם זה. הדאגה לחיילים שבצפון מאד טבעית ומובנת, ולא נותר לנו אלא להתפלל לשלומם, לבריאותם, ולשובם המהיר הביתה. אני מציעה לך לנסות לבדוק עם עצמך מה עוזר לך יותר: לשבת ולדעת כל הזמן מה קורה, או אולי להינתק קצת מהטלוויזיה ולעשות דברים אחרים. לכל אחד יש את מנגנוני ההרגעה שלו, וזו הזדמנות טובה ללמוד משהו על עצמנו. אשתדל להיות כאן מחר הכי מוקדם שאצליח אחרי העבודה, ואשמח לשמוע ולהתעדכן מה קורה. בינתיים החזיקי מעמד שלך ליאת

אני מטופלת ברמבם ולא יודעת אם יש לי פגישה היום והפסיכולוג שלי לא מתקשר הכל מבולבל ולא ברור אני שונאת להתקשר אליו מאכזב אותי שהוא לא מתקשר הוא מכיר אותי ויודע שאני לא מתקשרת אני צריכה להגיע מטבריה לרמבם והוא לא מודיע כלום מאס

ליאת, לא רלוונטי הוא התקשר (-:

שולמית יקרה, פסיכולוגים הם ע?ם ללא חת. אפילו כשהפגזים רועמים, הם מתקשרים! :-))) לילה טוב ושקט לכם, שם בטבריה. ליאת

אני יוצאת עם מישהו ואני יודעת שמצאתי חן בעיניו אבל תמוה בעיני מדוע כשאנחנו נפגשים הוא לא תמיד מסתכל עליי. הוא מוצא לו איזשהי נקודה באופק, מסתכל עליה ומדבר כאילו זה דבר טבעי לנהל שיחה ככה. (ולא מדובר בשיחות רציניות אלא ממש קלילות..) מה יכול להיות ההסבר להתנהגות שכזאת? חשבתי שאולי אני לא לטעמו חיצונית אבל לו זה היה המקרה הוא לא היה ממשיך בקשר איתי... בתודה מראש

שלום גל, קשר עין הוא אחת מצורות התקשורת האנושית, והוא נותן לעיתים מידע חשוב על הדובר או על טיב הקשר בין שני בני השיח. מבט ישיר וממושך אל תוך עינינו יכול להיחוות לפעמים כמשהו פולשני, מטריד ואפילו מאיים. לעומת זאת, הסטת המבט לזמן ממושך יכולה להיחוות כהימנעות, ואפילו כדחייה או נטישה (כפי שהרגשת). אנשים בטוחים מאד, נחושים, פלרטטנים - הם מי שמסוגלים להיישיר מבט ללא קושי, בעוד הביישנים והחששניים, יעדיפו מגע עיניים קצר יותר. כרגע, הייתי מייחסת את המבט החומק שלו למבוכה הראשונית ולאי הנוחות הכרוכה במפגשים ראשונים. נסי להתייחס לזה בסלחנות, ולהמתין לשיפור. יש להביא בחשבון הבדלים בינאישיים בכל הנוגע ליכולת להימצא במגע אינטימי קרוב. תני לו זמן. לילה טוב ליאת

שלום לפסיכולוגים היקרים! רציתי לשאול משהו......יש לי ידיד שאני מכירה כבר 3 הכרתי אותו בעבודה זה התחיל משיחות ודי התאהבתי בו דרך הטלפון ואז ההינו נפגשים בכל מיני מועדונים ואפשר לומר שאיתו עשיתי את כל הדברים שלא אמורים לעשות כמו כל הספרים האלו שמסבירים מה לא לעשות עם בחור בשביל שהוא לא יברח אז לצערי כך זה היה אבל.....אנחנו עד עכשיו בקשר הוא התחדש לאחרונה ומשום מה זה עוד פעם רק למטרת סקס אבל דיברנו ופתאום הוא זורק יציאות שאולי זה כן יהיה רציני אם זה יסתדר אז....איך עושים שזה יצליח ואיך לא ליפול שוב לרגליו מה שבד"כ לא קורה לי אז איך מושכים את זה לכיוון יותר רציני אני מאוד רוצה בבקשה עיזרו לי אני אשמח לכל עצה שהיא המון תודה!!!

שלום עדי, לא לגמרי ברור לי מהם אותם דברים ש"אסור לעשות" ועשית. עמדה כזו אינה מתכון מוצלח במיוחד לקשר טוב, מאחר ואת מייחסת את חוסר הרצינות שלו למשהו ש*את* עשית או לא עשית. ה"נפילה שלך לרגליו" יכולה להיות קשורה לדפוס תלותי או לדימוי עצמי בעייתי שלך, וכדאי מאד לטפל בזה, עם או בלי קשר לבחור הנוכחי. קשר רציני הוא קשר עמוק, הדדי, מכבד, הנבנה בהדרגה ככל שמתרחבת ההיכרות. כפסיכולוגית, איני מרגישה כתובת מתאימה למתן עצות פרקטיות בנוגע לשאלה "איך מושכים את זה לכיוון יותר רציני". אולי קוראינו הנאמנים יוכלו לעזור טוב ממני. מי ירים את הכפפה? ליאת

הי ליאת ראשית תודה על הכנות ושנית פשוט התמסרתי אליו ישר ונכנסו ישר ליחסי מין כי פשוט אז ההיתי בתקופה שחיפשתי חמימות אחרי פרידה קשה מחבר והוא היה שם ודי הקשיב והיה נעים לשוחח איתו וכל פעם ההיתי מציעה לו דברים ממש מחזרת בלי סוף מה שגרם לו להרים את האגו מן הסתם מה שהיה קורה לכל אחד מאיתנו זהו בגדול ופשוט בא לי למשוך את זה לכיוונים נוספים יותר רציניים אז תודה בכל זאת אני נהנת מאוד מהפורום

שלום, בני בן ה-5 לא דיבר בגן במשך השנה שחלפה, לפני מספר ימים אובחן כסובל מאילמות סלקטיבית, בתחילת השנה כאשר התברר כי אינו מדבר, דיברתי עם הפסיכולוגית של הגן, לגבי פחדיו של בני מפני טילים, (באחת הפעמים שטיל פגע בגן ילדים בדרום הוא צפה בחדשות), הפסיכולוגית ייעצה לי לדבר עימו בכל יום על הנושא ולאמר כי אין אפשרות שיגיעו לאיזור המרכז טילים,ובמקביל לא לצפות בחדשות . אכן דיברתי עימו בכל יום על הנושא אך הוא המשיך לבנות מקלטים בלגו, ולצייר טילים. כיום אני לא יודעת מה לעשות לגבי המצב ומה לאמר לבני לגבי המצב . כיצד עליי לפעול בנושא ???-י יש לציין כי עדיין לא התחלנו טיפול רגשי.

שלום יפית, ציור של טילים ובניית מקלטים מלגו הם דרך נפלאה להתמודדות עם חרדה. זוהי דרך לגיטימית ויעילה להפחית את מידת האיום של הגורם המפחיד, ולטעמי יש לברך על כך. כמי שהערוץ המילולי שלו חסום כרגע, הוא בוחר את הציור והמשחק כאמצעי לפריקת המתח. אני מציעה לך לנסות להצטרף אליו לבנייה, לעזור לו לחזק את המקלטים שהוא בונה ובכך לאפשר חוויה של שליטה במצב. במקביל, עם או בלי קשר למצב הבטחוני הנוכחי, כדאי לזרז את תחילת הטיפול הרגשי. בהצלחה ליאת

ליאת תודה עבור תשובתך, אך השאלה העיקרית היא כיצד אוכל להסביר לבני שייתכן ויהיו גם באיזורינו טילים , לאחר שאמרתי לו כי מצב כזה לא יכול להיות לעולם - זאת בהמלצת הפסיכולוגית של הגן. אודה לך על תשובה מהירה .

שלום רב לכולם! רציתי לשתף ולשמוע חוות דעת מקצועית,ובכן זה מתחיל כך:אני בת 23 סטודנטית ואני כרגע עוברת לגור לבד כי כבר השתעגתי בבית חוסר פרטיות אני כאילו מרגישה שאני לא יכולה לבטא את עצמי כמו שאני אוצה אני לא מביאה חברות שלא נדבר על בחורים בגלל שאני א מתביישת בבית מרגישה שזה כאילו לא קשור אלי כי אם אני מסתכלת על עצמי נטו למה שהגעתי אני מרגישה מצויין אם זה באישיות וכ וכו ולמה שהשגתי בכוחות עצמי ,המצב הכלכלי לא טוב אני גם לא ממש נהנת לראות את אבא שלי אני מרגישה שיש אנרגיות שליליות בבית יש לציין שאת אחי הגדול ואמי אני נורא אוהבת אבל כל אחד עם הסרטים שלו מה שאני רוצה להגיד זה שאני מרגישה כאילו אני רעה שחושבת ומרגישה את כל הדברים הללו כי אחרי הכל הם משפחה ,לא יודעת סתם מבאס ,ומצד שני אני כולי בהתרגשות להשכיר דירה עם כל הקושי הכלכלי אב וואי זה שווה הכל ורק מעצם המחשבה אני פורחת קורנת ומאושרת אז מה דעתכים איך עושים את זה בלי לחוש רגשות אשמה ועד מחשבות מסביב?????? תודה על ההקשבה אשמח לשמוע מה דעתכים.........................

שלום נוי, כל הכבוד על ההחלטה החגיגית באמת של עזיבת בית ההורים. זוהי באמת החלטה חשובה, המעידה - לא על כך שאת רעה ואנוכית - אלא על כך שאת בוגרת, עצמאית, כשירה ואמיצה. כל שינוי בחיינו, גם מתוכנן וטבעי, עלול לגרור עמו ספקות, סימני שאלה, ואולי גם דאגה וחשש. כל אלה טבעיים ומובנים, ויש להקצות להם מקום במחשבתנו, ולהתמודד עמם באומץ ובסבלנות. המחשבות שמתעוררות בך כלפי בני משפחתך, נובעות - אולי - בין השאר, בשל העובדה הפשוטה שבאמת קשה לכל כך הרבה אנשים מבוגרים להתגורר בכפיפה אחת, למרות (ואולי בגלל) האהבה והקרבה ביניהם. מגיע גיל בו מתגבש אצל כולנו סגנון חיים מובהק, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם זה של יתר בני הבית. זה בדיוק הזמן לקום ולמצוא מקום משל עצמנו. אני מחזקת אותך על החלטתך, ומאחלת לך המון ימים של שמחה והנאה בביתך החדש. ו...נא לא לשכוח לבוא לבקר את ההורים מפעם לפעם. את עשויה לגלות שגם להם התפנה מרחב פתאום, ושגם הם למדו להנות מהמצב החדש. דרך צלחה ליאת

מדהים איך אפשר לתת פוש לבנאדם רק עם המילים הנכונות תודה שוב פתחת לי כיווני מחשבה נוספים!:)

מה ההיגיון בלכעוס על מישהו אחר על מצבו שלו שלא קשור לשלנו? למה אנחנו רוצים שלאחרים יהיה רע כדי שלנו לא יהיה רע? מה העיקרון האבולציוני שיצר חשיבה מעוותת זו?

שלום ליאור, קנאה וצרות עין הן תכונות אנושיות, המופיעות בדרגה זו או אחרת אצל כולנו. הנטייה לקנאה וצרות עין פוחתת ככל שאנחנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו, ובטוחים בערכנו. כאשר ההשוואה החברתית אינה מחמיאה לנו, נרצה להנמיך את הזולת, כדי שהפער לא יכאיב מדי. נדמה לי שאפשר להגדיר את צרות העין כמנגנון לשימור הערך העצמי. צהוב עולה! ליאת

ליאת, אני לא מבינה איך זה אמור לשמר את הערך העצמי. תוכלי בבקשה לפרט? תודה, לאונורה

תודה, כעת זה ברור יותר. אני מבינה שהרצון "להנמיך" אחרים משמר את הערך העצמי, כי הוא כביכול מקטין את הפער המכאיב בין מה שהייתי רוצה לעצמי ובין מה שיש לאחר. חשבתי בתחילה שהתכוונת לכך שצרות העין-הקנאה משמרת את הערך העצמי, ולי היה נראה שקנאה היא בדיוק ההיפך - מתעוררת לנוכח הפער, מה שבודאי מוריד את הערך העצמי. לאונורה.

שלום יש לי ילדה בת 15 אשר את רוב זמנה מבלה בחדרה , לבד, במחשב או בטלוויזיה. כעת, בחופש היא מבלה את כל שעות היממה בצורה כזו. האם להתערב? מה לעשות? (במחשב היא לא מצ'וטטת)

ערב טוב, מתבגרים הם ע?ם מוזר, עם העדפות חברתיות שנראות לנו, המבוגרים, לעיתים תמוהות. לא אמרת איך נראו חיי החברה שלה קודם לחופש הגדול, אבל מניסיוני, זה נראה די דומה ברוב הבתים. מתבגרים מעדיפים את הפרטיות שלהם, לעיתים מאחורי דלת סגורה, כשהם מנהלים חיי חברה די פעילים דרך המחשב. אם את מבחינה בנפילה מתמידה במצב הרוח, חוסר תיאבון (או זלילה בלתי פוסקת), בדידות חריגה גם ללא שיחות טלפון, יש מקום לשוחח ולראות אם יש מצוקה. במידה ואת מרגישה שהיא בסדר, הניחי לה והתעלמי. מתבגרים מצטיינים במיוחד ב"לא לעשות כלום", והם משכללים זאת לדרגות וירטואוזיות. אם את מזהה מצוקה, יש מקום להתערבות תומכת, כולל גיוס חברות טובות לעזרה, ובמידת הצורך גם אנשי מקצוע. חופשה נעימה ליאת

בעלי ואני הורים לילדה מקסימה נבונה ורגישה בת 6.5. בחודש האחרון היא מתעוררת משנתה כמעט כל לילה מחלומות רעים. לא תמיד היא זוכרת את כל הפרטים של החלום- לפעמים זה על גנבים, מפלצות ולפעמים היא לא מוכנה לספר מה קרה בחלום. היא מפחדת ללכת לישון בלילה כי היא יודעת שהיא תחלום חלומות רעים. אנו משתדלים מאד לא לחשוף אותה לדברים העלולים לפגוע ברגישותה כמו אלימות בטלוויזיה, או אפילו חדשות אבל מן הסתם לפעמים כן יוצא שאנו צופים באיזה שהוא סרט בערב והיא שומעת ורואה ולעיתים היא הייתה באמת מספרת שעל זה היא חולמת ומאז אני לא חושפת אותה לפני השינה לטלויזיה וסרטים לא של ילדים. בנוסף לחלומות ב3 ימים האחרונים מופיע לה כאב בטן ( כרגע לא נראה שזה משהו רפואי). חשבתי שאולי משהו מלחיץ אותה ולכן כואבת לה הבטן וניסיתי לדובב אותה לדבר ולא קיבלתי איזה שהוא סיפור שמצריך בירור. מה דעתך? איך אני יכולה לנסות להרגיע אותה ולדובב אותה לספר לי אם משהו מלחיץ אותה ולגרום לחלומות הרעים לעבור ולהפוך לחלומות טובים? תודה, אמא של נועה

שלום לאמא של נועה, בניגוד לאמונה הרווחת אצל המבוגרים בנוגע ל"גן העדן של הילדו?ת", מסתבר שלילדים יש לעיתים קרובות עולם לא פשוט בכלל, המאוכלס ביצורי פרא מבית היוצר הפורה שלהם עצמם. כהורים, עלינו להיות שם, גדולים וחזקים, נכונים להכיל, לנחם ולהרגיע. נועה נמצאת עכשיו בגיל השברירי, בו עולם הפנטזיה והדמיון מפנה בהדרגה את מקומו לתפיסת מציאות ריאלית יותר. דווקא בשנים רגישות אלה, בהן המציאות והדמיון עדיין משמשים בערבוביה, מתקשים ילדים לומר בוודאות מה "באמת" ומה "לא באמת", וגם כאשר הם יודעים שדברים הם "לא באמת", עדיין הם חסרים את הידע, הניסיון והחשיבה המופשטת, שיאפשרו להם (בגיל מבוגר יותר) להתמודד ביעילות עם דרישות המציאות. נראה שנועה אכן מתמודדת בימים אלה עם לחצים רגשיים שונים, המוצאים ביטוי בביעותי הלילה שלה. ולכן, להרגשתי, כדאי לפעול בשני מישורים. האחד, לנסות ולהבין מה מטריד אותה. אפשר לעשות זאת דרך שיחה ישירה, אבל אפשר גם (ואולי מוטב) בעקיפין, דרך משחק משותף או פעילות יצירתית משותפת, בה יכולים לצוץ תכנים ספציפיים מעולמה הפנימי. אם היא חולמת על גנבים ומפלצות, אפשר לשחק את זה שוב ושוב, עד שמתקהה העוקץ... במישור האחר, הפרקטי, הייתי מנסה לשמור ככל האפשר על שגרת חיים וגבולות, ולא לאפשר רווחים שונים (כמו שינה עם ההורים) הנלווים לחרדה. אפשר לחשוב על רעיונות יצירתיים שיוכלו לתת לה תחושת שליטה בחרדה. לילד שלי, למשל, עזרה אבן-קריסטל מתחת לכרית. לילד אחר עזרה בובה של גיבור-על שהייתה איתו במיטה. כל פיתרון שיסייע בהרגעה עצמית עדיף על פיתרון שמחייב שינוי בסדרי השינה הרגילים או מעורבות חריגה של ההורים. ועדיין, הנוכחות המרגיעה, המכילה, השקטה והאוהבת של ההורה, היא תנאי חשוב להחזרת השלווה לילד. הכל - כמו תמיד - תלוי באיזון. אשמח לשמוע אם יהיו עדכונים והתפתחויות ליאת

ליאת, ברצוני לרשום לך היום כי מי יודע מה יהיה מחר:) מה שלומך? ליאת, איך זה שיש לי הומור שחור בעת מלחמה (ואני אף זוכה לשמוע אותה היטב, אך לא להרגיש:) מקווה בשבילכם שנסראללה יקום מחר בבוקר על רגל ימין...(או שמאל? איזו רגל יש לומר במקרה כזה?!?) שמרי על עצמך לילה טוב (ושקט)

אני באזור המטווח החל מיום חמישי. אני מתחילה להתעייף. ילדים פונו לת-א וחזרו. אתמול ברחנו לאזור עמקי הכנרת. בהתחלה זה הרגיש כקייטנה לא מתוכננת (גם לנו ההורים). הספקנו לסדר בבית ובסביבתו לא מעט דברים שנדחו כבר זמן רב. עכשיו זה נראה אחרת לגמרי. אחרי יומיים בדרכים והתחושה שצריך למלט את הילדים (היום התעוררתי לקול ה"בומים", ועכשיו ברקע "בומים" נוספים). אתמול עברתי בנהריה בחיפוש אחרי בית מרקחת והעיר שוממה. התחושה נוראית. הדרכים בצפון בכלל ריקות לגמרי. היום ניסע שוב לת-א. הפעם כל המשפחה. אני רוצה להשאר בבית. למרות שבת-א צפוי לנו בילוי משפחתי מהנה ואפשר להסתכל על זה כבילוי חופשה משפחתית, ההרגשה שלי היא שבבית הכי טוב ואין חשק/כוח לנסיעה הזו. בן זוגי הציע שאשאר כאן אבל זה כמובן לא נראה לי. זה משחק הפסד-הפסד.

שלום לכל נציגינו בחזית! הומור (כן, גם הומור שחור) הוא אחת הדרכים להתמודד עם אימי המלחמה או עם פחדים בכלל, הגם שלא לכולם זה עוזר. המחשבה על נסראללה התקוע בבונקר שלו, חושב אם להתחיל את היום ברגל ימין או שמאל, היא מחשבה הסתגלותית, ההופכת גם את האויב ה'אכזרי' למשהו יותר אנושי, משהו שקל לנו להתמודד איתו. פחות מפלצת. אני מניחה שכאשר נאלצים להימלט מהבית, ועוד עם ילדים קטנים, ההומור באמת לא תמיד מספיק, ונדרשת יכולת התמודדות מסוג אחר, מעשי יותר. נדמה לי שאחד הדברים שיכולים לסייע קצת בתוך המציאות ההזוייה הזו, הם הניסיונות הקטנים לשמור על שגרה שפוייה, ועל תחושה בסיסית של שליטה במצב. גם לילדים קטנים אפשר לתת תחושת שליטה או תחושת מסוגלות. כדאי לנסות ולתת לילדים תפקידים "לשעת חירום" כמו להיות אחראי על בקבוק מים, או על תיק הממתקים איתו נכנסים למקלט. את צודקת כשאת אומרת שזה מצב מחורבן בכל מקרה. גם אנחנו, המבוגרים, זקוקים לתחושה של רציפות, יציבות וביטחון. כ'פליטים', הנאלצים להימלט מאזורי הסכנה, אנו מתמודדים עם סדקים ממשיים בתחושת היציבות הזו. יש לקוות שכולנו נוכל לחזור כמה שיותר מהר לשגרה המבורכת, ועד אז - נסו להחזיק מעמד. אני שולחת לכולכם, מכאן, את כל העידוד והאהבה שרק אפשר. ליאת

שאלה: זה בסדר לכתוב ולשפוך דברים שקשורים רק לעצמי או להתקשר לחברים כדי לספר על בעיות שלי בלי קשר למצב? זה לא הופך אותי לאגואיסטית ולא מחוברת כשאני כותבת על דברים שלא קשורים למה שקורה בארץ?

אני שלום רב, בודאי שזה בסדר ! אם את רוצה להיות פוליטיקלי קורקט תטבלי את עניינייך האישיים בנושאי מלחמה. אם לא - אז חזרה לשיגרה במלוא המובנים, כולל בנושאי השיחה והכתיבה. בברכה, גדעון

גדעון יקר שלום אני גרה באיזור הצפון ומחר יש לי פגישה חשובה עם פסיכולוגית, שהוקדמה בגלל שהיה לי התקפון פסיכוטי. אני לא בטוחה שהפגישה בוטלה בעקבות המצב, למרות שזה הגיוני. הפסיכולוגית לא התקשרה לבטל וממש לא נעים לי להתקשר. האם אני צריכה לקחת כמובן מאליו שהפגישה בוטלה ובגלל זה לא התקשרה. אני ממש מפחדת להתקשר... למה היא לא מתקשרת...): תודה ויום שקט

קטי שלום רב, קודם כל השתתפותי איתך ועם תושבי חיפה. צפירות וצפירות הרגעה וקטיושות...בלגן אמיתי. נקווה שזה ירגע מהר. לעצם העניין - אם היא לא הודיעה לך אז הפגישה לא בוטלה. תגיעי בשעה היעודה. במידה ואת לא שקטה , את יכולה להתקשר כדי לוודא שאין שינוי. אם את מפחדת להתקשר, אז פשוט תגיעי. ככה זה כשחרדות הפגישה הראשונה מתערבבות עם חרדות הקטיושות... שיהיה בהצלחה, תעדכני, גדעון

תתקשרי. אולי הפסיכולוגית שלך או את צריכה להישאר במרחב מוגן....

אני גר בחיפה. מאז הבוקר אנחנו מופגזים בטילים וקטיושות. כל הזמן צפירות להכנס למקלטים. כולם כבר ארזו וברחו לתל אביב או לירושלים. אני תקוע בבית כל השנה כי יש לי חרדה חברתית. אבל מה לעשות עד שזה יגמר? לנסוע למלון בת"א? לקחת קלונקס וללכת לישון? אנא תן עצה!

עמוס שלום, קודם כל השתתפותי הכנה איתך ועם תושבי חיפה. ולעצם העניין: האם אין במצב האובייקטיבי הזה כדי לסייע לך להתגבר על החרדה החברתית ולרדת למקלט? במידה ולא - תשאל את עצמך מה ירגיע אותך יותר: קלונקס או ת"א. אפשר גם את שניהם: קלונקס ות"א. לפחות כרגע: איזור המרכז יותר רגוע. תעדכן, בברכה, גדעון

שלום כבר הרבה זמן אני במתח מפני שאני כבר בסוף שנות ה-20 לחיי ועדיין אני לא מסודרת מאף בחינה. כל דבר משפיע עלי בגדול ומפחית את הכוח הנפשי שלי. מה שמטריד אותי במיוחד עכשיו זה המלחמה בצפון. אחד מהדברים שמפחידים אותי בקשר למצב זה שיקראו לי למילואים ואני יודעת שאני לא מסוגלת לעשות מילואים כי זה מלחיץ אותי. בצבא הרי לא מקשיבים לאף אחד אז בטח לא יתחשבו בי. זה קצת אגואיסטי מצידי לחשוב על זה אך כך אני מרגישה. איך נרגעים? תודה מראש

חגית שלום, לגבי המצב בצפון - את לא לבד. כולנו מוטרדים. לגבי האפשרות של מילואים מנסיוני ישנה התחשבות רבה לגבי מצבים, שאנשים לא יכולים מסיבות שונות לשרת. מה גם שכלל לא בטוח שתגוייסי. לפחות בדמיונך אל תקדימי את המאוחר. לגבי זה שאת עדיין לא מסודרת בחיים - לא פרטת מדוע ולמה. אך נראה לי שבאופן כללי, את נוטה לשים את כל הדאגות ביחד, החשובות יותר והחשובות פחות וזה מתכון לא כל כך מומלץ. נסי לסדר את הדברים במחשבתך. להבין היכן עלייך להשקיע את מירב מרצך. היכן החוזקות והיכן החולשות והתחילי לעשות עבודה על עצמך.את מוזמנת לשקול טיפול פסיכולוגי, שיכול לסייע לך לארגן את עצמך. בכל מקרה הייתי מציע: פרה, פרה. קודם כל שהעניינים בצפון יגמרו ולאחר שלא יקראו לך למילואים והדאגה הזו תרד, או אז תתחילי לחשוב על הבעיות האחרות. בהצלחה, גדעון

שלום רב, אבקש רשימת מכונים המטפלים בפדופיליה באמצעות פסיכולוגיה קלינית. כנ"ל רשימת מומחים בבתי החולים השונים. תודה

שי שלום, מצטער, אך אני לא מכיר מומחים או מכונים עם התמחות ספיציפית בפדופיליה. אתה מוזמן לבדוק מחר אולי ליאת מכירה. בברכה, גדעון

שלום מה זה אומר תופעה של שינוי מצב רוח מקצה לקצה על ידי אדם אחר, הכוונה:היכרתי מישהוא לאחרונה שמאוד מוצא חן בעיני,הבעייה שהוא משפיע בצורה קיצונית על חיי . למשל עם הוא מתקשר ומתייחס אליי אני מאושרת ומלאת אנרגיה,ואם הוא לא מתקשר או מתייחס שונה אליי. אני פתאום בהרגשת רייקנות חוסר חשק תיפקוד דיכאון מתמשך חוסר יכולת שינה רגועה מחשבות שלא עוזבות אותי. ממש מתסכל אותי תודה גל

גל שלום, איך אומר השיר: "בין הבלבול לאסון תדעו שיש פתרון קוראים לזה אהבה". אז, האם יכול להיות שאת מאוהבת וזה הסוד שמאחורי הבלבול? שהרי ככל שהוא יותר מוצא חן בעינייך כך גם תחושת הבלבול גדלה. נראה לי שהיסורים הללו שאת מתארת מוכרים להרבה הרבה אנשים. נקווה שיתקשר יותר ואולי גם את תעיזי להתקשר אליו. בהצלחה, גדעון

שלום רב: האם אובססיה נחשבת לתופעה של לרדוף אחרי בחור? הכוונה בחור שלא מעוניין בקשר ולא בעיניין, מאז שאמר לי את זה הרגשתי שפתאום יש לי דחף לרצות אותו. ומאז אני רודפת ללא סוף ורק חושבת איך אני מנסה לגרום לו שירצה ,הרגשתי שפתאום זה מין אהבה! עד כדאי כך משפיע על החיים שלי שרק חושבת ומתוסכלת מימנו ,עזבתי את עבודתי לפני כחצי שנה ומאז אני בבית . ומחכה לפעם בשבוע ביום מסויים שאני יודעת שהוא הולך למכון כושר,רק כדאי לראות אותו. (הוא יודע שאני מאווד מעוניינת בו)האובססיה שאני יודעת איפה לראות אותו ובשעה מסויימת משגעת אותי אני לא מצליחה לא ללכת ולרדוף אחריו.... מה עליי לעשות? תודה מראש

דנה שלום, את מתארת שמזה חצי שנה את לא עושה כלום , מלבד לחשוב על בחור מסויים ולתכנן איך לגרום לו להתאהב בך. לא משנה איך נקרא לזה - אובססיה או לא, זה מצב ממש ממש לא בריא. ככל שאת נכנסת יותר אל החשיבה והעיסוק בו, כך את פחות עסוקה בדברים אחרים כמו עבודה, זמן פנוי, חברות, בילויים. לדעתי כדאי שתעשי כל מאמץ כדי להשתחרר מהאובססיה הזו. איך? זה כבר הרבה יותר מסובך. הכי טוב - בעזרת איש מקצוע. את יכולה גם לנסות בכוחות עצמך - תקראי ספרים בנושא, כגון : "אהבה אובססיבית" מאת ד"ר סוזן פורווארד. ובעזרת הידע וההבנה של מה שקורה איתך, תבני לעצמך תוכנית "התנתקות". הרבה הצלחה, גדעון

לד רציתי לדעת מהי שטת טיפול מוח והאים היא עוזרת ובאיזה מידה הוכחה כיעילה תודה מראש

אודי שלום, גם אני לא ידעתי על שיטת "מוח אחד" לפני שאלתך. חיפשתי בגוגל ומשם נודע לי על השיטה, שנוצרה בשנת 1985 , מתוך גישת הקינסולוגיה. כלומר מדובר על שיטה הקיימת באזור הכללי של טיפולים הוליסטיים אלטרנטיביים ולא בתחום הפסיכולוגיה הקלינית. איני יודע דבר על יעילות השיטה ותרומתה. בברכה, גדעון

היי. ילדתי לפני חודשיים (לראשונה),והכל עבר בטוב, אבל אני סובלת מאוד מחרדות קשות-כל הזמן בתחושת דאגה כבדה, ואפילו מחשבות איומות ומפורשות על דברים נוראיים שיכולים לקרות. אני מרגישה שאני לא יכולה להגן על התינוקת, ושהיא כל הזמן בסכנה.אני גם מאוד מתקשה לעזוב אותה, למרות שאני עושה את זה כשאני חייבת, אבל אני ממש מרגישה שזה גובה ממני מחיר רגשי/נפשי כבד. מצד שני אני רוצה שהחיים יחזרו למסלולם, ושכן יהי לי גם זמן לעצמי... חשוב לי להדגיש שאני לא בדיכאון.אני מתפקדת, ושמחה בסה"כ-רק שהמחשבות וה"פרידות" הקטנות, אפילו אם הן רק במחשבה כאופציה...מכאיבות לי מאוד, ואני מרגישה שזה משתלט ומאיים למוטט. אני כבר בטיפול שנתיים (עקב gad ) והטיפול טוב אבל כרגע זה לא עוזר. אני לא לא יכולה לשאת את המחשבות,הפחד והכאב.תרופות לא באות בחשבון כי אני מניקה. אני צריכה עזרה פרקטית אבל אני גם רוצה להבין למה??? למה זה קורה לי.

אימא יקרה, לידה ואימהות הינה ארוע משמח ומבורך וממלא את הנפש. אבל ממלא גם בשמחה וגם בהרבה הרבה חרדות. חוסר האונים של היצור הקטן והעדין והאחריות עליו יכולה ליצור אין ספור חרדות , דאגות ושאלות. עם הלידה נפתח "חלון" נוסף בנפש: איך אני כאמא, איך אמא שלי היתה והינה עבורי. מה אתן לילדי, מה נתנו לי? הרבה שאלות ובטווח הזמן של החודשיים מאז הלידה גם לא צפויות להיות כל התשובות. הביטחון בא עם ההתנסות. ככל שעובר הזמן ואת מגלה שאת מסוגלת להתמודד עם כל הדברים החדשים הללו, כך תרגישי יותר טוב עם עצמך ועם פחות דאגות. את גם, כפי הנראה נוטה לדאגנות ולטרדות, כך שבודאי בעת הזו מוטיב הדאגות והחרדות יגבר אצלך. אז בכל זאת כמה עצות פרקטיות מה לעשות: 1. את בטיפול. המשיכי לשתף את המטפלת שלך ולעסוק בהבנה של מה קורה איתך. 2. לימדי טכניקות הרפיה והרגעות. את יכולה לבדוק אם המטפלת שלך יודעת וכולה ללמד אותך ואם לא אז במקומות אחרים. 3. חפשי תמיכה. תמיכה אינטרנטית דרך פורומים של אימהות צעירות וכל נושא אחר המטריד בתקופה זו. תתפלאי עד כמה את לא לבד ועד כמה עוד נשים מתעסקות ומוטרדות וחרדות באותן שאלות ממש. הרבה הנאה מבתך ומאימהותך, בהצלחה, גדעון

אורנה שלום רב, הגעתי למסקנה שאני פשוט טיפשה ודפוקה..... אני שונאת את עצמי.... וזה פשוט נורא לחיות עם התחושות האלה..... ואלה שבכל זאת אוהבים אותי(ואני יודעת שיש כאלה.....) , האמת שאני לא מבינה אותם..... מה יש לאהוב לעזאזל.... יש לי אישיות דפוקה. השאלה איך לחיות עם זה? פשוט איך? ןהמלחמה הזאת.... אוף. כבד עליי. הלוואי ויהיה כבר שקטטטטטטטטטטט חן

בוקר טוב חן, זה נשמע מאוד כואב. אפשר לחשוב על זה בתור "המלחמה שבפנים" - המלחמה להרגיש טוב יותר כלפי עצמך. מלחמה יומיומית, עם כשלונות והצלחות, עליות ונפילות... החזיקי מעמד, אורנה

מה עושים כשנמאס מהחיים וכל מה שרוצים זה למות בלי סיבה מוצדקת ובלי הסברים מיותרים???? נימאס לי מהחיים, אני לא מוצאת את עצמי בעולם הזה, הלוואי שזה יגמר כבר, אני כל כך זקוקה למנוחה מהחיים האלה. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף א = נ = י = ר = ו = צ = ה ל = מ = ו = תתתתתתתתתתתתתתתתת שזה יקרה, כל כך עייפה מהחיים אין לי כוח יותר :(

מעיין יקרה, אנא, אל תשארי לבד עם התחושות הקשות האלה. דברי עליהן עם אדם קרוב, ושיקלי את האפשרות לקבל תמיכה וליווי גם מאיש מקצוע. בתקווה להקלה קרובה, אורנה

שלום מה עושים עם חרדה שמתבטאת דרך גופי העדין והרך כבר כמה שנים. הייתי בטיפול במשך 3 שנים בערך ואני לוקחת לוריוון ופאקסט. מה עושים???????????????????????? תודה מראש

שלום a, זה נכון שהמאבק בחרדה הוא לעיתים קרובות מאבק מתמשך, שדורש היערכות ונכונות לשאת כל מיני תקופות. יתכן שעכשיו הזמן המתאים ל"הערכת מצב", שאפשר בהחלט לעשות בעזרת פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה: לגבי הטיפול הנפשי - האם התנסית בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי? האם למדת טכניקות שיש להן מימד גופני-הרגעתי, דוגמת ביו-פידבק? לגבי הטיפול התרופתי - מתי בוצע השינוי התרופתי האחרון? האם יש מקום לשקול שינוי תרופתי? ברמה הסביבתית והמערכתית - באיזו מידה נערכת להתמודדות עם הקשיים הכרוכים בהפרעת חרדה? איזו תמיכה סביבתית יש לך? אלו רק חלק מהנושאים שכדאי לברר, וציינתי אותם כדי שתדעי שתמיד יש עוד משהו לעשות! המון הצלחה, אורנה

אורנה, ספרי, מה שלומך? (שלא תעיזי לדלג על השאלה הזאת) אני מחזירה אותך רגע לדיון משבוע שעבר על הילדות האבודות. כתבת שצריך לגדל אותן עכשיו. אבל זה נורא נורא כואב. לא עדיף להשלים עם העובדה שילדות כבר לא נהייה? שבת שלום, אורנה יקרה. נורית

נורית יקרה, תמיד כל-כך אכפתית... אז הנה, אני לא מדלגת, וכותבת ששלומי לא רע, אני עמוסה כרגיל (מסתבר שזה עניין של אופי, ולא של כמות המטלות החיצוניות), ויותר ויותר מודאגת ממה שקורה במדינה הקטנטונת שלנו. אני שמחה שאת מחזירה אותנו אל הילדות האבודות. זה היה דיאלוג מאוד פורה ומעניין בעיני, שקיבל כל מיני הדים עדינים מכל מיני ילדות... (וזה בערך שני דפים אחורה, אם למישהו מתחשק להצטרף). אני יודעת שלתת לילדה האבודה תוקף ומקום פנימי זה תהליך כואב. אבל בעיני, היא ממילא שם, בוכה וצועקת... לגדל אותה זה לא בדיוק לחזור להיות כמוה, אלא להקשיב לה ממקום שהוא גם ילדי וגם הורי (בערך כמו שאנחנו מגדלים את הילדים שלנו...). מה דעתך? בחיבה רבה, אורנה

כל הסטודנטים כאן בבלבלה גדולה. מבחנים כרגע מתקיימים. אבל הראש והלב של כולם נמצאים במקום אחר.. אני אישית שמעתי את ה"בומים" מהקטיושות שפלו, וראיתי אמבולנס דוהר לכיוון סטלה מאריס. מי שאין לו מבחן מחר- בורח לקרובים דרומיים/מנסה לחפש כאלו.. בתקווה שהכל יסתדר במהרה [בפליאה גדולה-- אנחנו בשנת 2006, ואנשים עדיין מעוללים דברים כאלו?? בלתי נתפס :( ] סטודנטית חיפאית

רקטה אחת מול לא מעט מטחים של קטיושות על נהריה למשל. ההודעה שלך נראית כאילו מנותקת מהמציאות. אנשים לומדים נמצאים הכל הצפון לידיעתך. הסטודנטים בתל חי "בבלבלה" כבר כמה ימים.

שלום שלום, לנו יש כאן מקום גם לסטודנטים של תל-חי, ולתושבי נהריה, ולכל מי שרוצה לספר ולשתף (בלי קשר למקום מגוריו). אנא, עשו זאת. אורנה

שלום סטודנטית מחיפה, אני שמחה שעדכנת אותנו, כי אנחנו כאן דואגים... וזו הזדמנות מצויינת בשבילי להזמין אנשים נוספים לשתף בתחושות שלהם סביב המתיחות העולה וגוברת. אורנה

מנסה למצוא את עצמי, חיה באי שקט שמטריף אותי. מנסה להתכנס, להרגיע, להשקיט. לא הולך לי... עננית

עננית יקרה, אני מבינה שמזג האוויר סוער, וגשמי הברכה מתעכבים... תמיד נעים לקרוא אותך... אורנה

אורנה, גשמי הברכה מטפטפים להם בצד אחד ובצד השני מזג האוויר הסוער וזה מבלבל, מפחיד ולא תמיד מובן. אני מגלה כל פעם מחדש איך דברים ( אפילו קטנטנים ) מצליחים להשתנות ואיך אני מרגישה טוב עם השינוי ומופתעת כל פעם מחדש. מפחדת מההצלחות, לא מאמינה שזה קורה לי. ומצד שני ישר עולה לי המחשבה שמי שנולד דפוק נשאר לעולם דפוק ( בהוויתו הפנימית) גם אם אחרים לא רואים. ובקשר לילדה המרגיזה והדומיננטית שבי החלטתי בכל זאת לנסות להעלים אותה:), מקווה שבפגישה הבאה זה יצליח... שבת שלום עננית

בעקבות חילופי הדברים בנינו אזרתי אומץ וקבעתי פגישת נסיון עם מטפלת באמנות. אני חושבת שבכל זאת צריך לשחרר משהו כדי שאוכל לחיות שלמה עם עצמי ובאיזה שהיא רגיעה שאינה תלויה בתרופות. בסוף ביטלתי. נכנסתי ללחץ. לא יכולתי לחשוב על עצמי שוב בסיטואציה החושפנית של טיפול. שוב דורכת במקום. לא יכולתי אפילו לשתף את בן זוגי. אני צריכה להשתחרר מדברים שלא נסגרו בטיפול הכושל. אני צריכה להשתחרר מהטיפול הכושל עצמו. אני מתחילה להתעייף.

. יקרה, אני מרגישה אותך כמו נקודה של כאב, מכונסת בתוך עצמה, משתוקקת להושיט ידיים החוצה... אני שמחה שקבעת פגישה בשבוע שעבר, ואני חושבת שזה בסדר להיבהל, ולחזור אחורה, וזה גם בסדר לקום שוב. אני מקווה שתאזרי את האומץ לקבוע את הפגישה מחדש. אורנה

יש לי שאלה, כאשר יש אמא ל-3 ילדים בין גיל שנה לגיל 5 והאם עברה 2 התקפים פסיכוטיים ואושפזה במחלקה פסיכיאטרית סגורה פעמים בשנה האחרונה, מהי טובת הילדים, כלומר לילדים יש אבא אוהב וסב וסבתא מאד תומכים, אך מהן ההשלכות לגידול 3 ילדים רכים כשברקע אם עם התקפים פסיכוטיים, האם לא ממש תפקדה בין ההתקפים, ברור שהיא אוהבת בכל ליבה את ילדית אך היא מאד מנותקת ומרחפת ביומיום, בהתקפים היא נעשית מוטרפת מדברת לא לעניין ואף אלימה, מהי טובת הילדים? האם אפשר להתגרש? איזה הסדרי משמורת יש במקרה של אם חולה, בכלל האם אפשר להתגרש? לא נראה שהיא עצמאית דיה על מנת להתקיים בעצמה? מהם האפשרויות העומדות בפני האב על מנת לגדל את הילדים בסביבה אופטימלית בנתונים הקשים?

שלום רקפת, אכן שאלה מורכבת ביותר, ואין לה תשובות קלות. אני בטוחה שקיימים נוהלים המסדירים סוגיות של גירושים ומשמורת במצבים מעין אלה, אך לצערי אין זה תחום התמחותי. מאחר ואני מאמינה שגורמי רווחה שונים כבר מעורבים במקרה, אני ממליצה להתייעץ עם אנשי המקצוע שמכירים את המשפחה ויודעים מתוקף תפקידם את האפשרויות השונות העומדות בפניכם. בברכה, אורנה

מה עושים עם הרצון הנואש הזה לחיבוקים? אני אדם מחבק ומחובק ובזמן האחרון בטיפול שלי צפות לי תחושות נטולות כל הסבר. צורך מאד גדול שהמטפלת שלי פשוט תחזיק אותי כמו שמחזיקים תינוק. שתעטוף ותחבק ותקח על הידיים ותרגיע. לא ברור לי למה זה. הייתי תינוקת מאד מחובקת ומוחזקת על הידיים (לפי הסיפורים לפחות) ובמשך שנים דווקא נרתעתי ממגע, מחיבוקים (בעיקר של אמא שלי). לקח לי שנים להשתחרר מהרתיעה ולהפוך לאדם שמחבק ומחובק. לא חי מגע, אנשים שאוהבים אותי או חיבוקים ביום-יום. אז מאיפה זה הגיע פתאום? ומה עושים עם זה? ניסיתי להדחיק ולהתעלם - לא עזר. דיברתי על זה בטיפול - לא עזר. ועכשיו, גם עכשיו - כל הגוף שלי רוצה רק דבר אחד. קשה לי

צריך להעריך את התכונה הזאת לחבק, אנשים אוהבים שנוגעים בהם (רובם) ושמראים להם חיבה בכלל, זה מחזק את האגו ומשפר את ההרגשה האישית, לצערנו, איננו מראים חיבה לעיתים קרובות מבושה, עכבות חברתיות או סיבות אחרות. גם לי קרה שיום אחד פתאום התחלתי לחבק את הורי, זה קרה אחרי טיפול פסיכותרפי שבמהלכו "סלחתי" לאחד מהורי ויכולתי לפנות מקום לאהבה. עקב כך - גם אחותי התחילה לחבק וכולנו השתתפנו בחוויה החדשה של החיבוק ואיתו הגיעה גם הנשיקה. חיבוק היא חוויה של נתינה וקבלה ואינני רואה מה רע בכך, יש לזה אפקט של רגיעה ושלווה וגם ביטחון. תמשיך כך ותלמד את כולם, זה אפידמי... ג.

אמרתי דיוק את זה - שחיבוק זה דבר טוב, שיש לי הרבה מאד חיבוקים בחיים שלי. קשה לי עם הצורך שלי לקבל חיבוק בטיפול (או מחוצה לו). קשה לי עם הרצון לקבל חיבוק ממי שמנסה לחבק במילים אבל זה לא מספיק לי. קשה עם הצורך התינוקי הזה, לחיבוק שקיים כנראה (או צריך להיות קיים?) בשלב ינקותי מוקדם. קשה עם זה שהצורך הזה לא מסתדר לי עם העובדה שהסיפור שמסופר במשפחה שלי הוא שהיו לי הרבה מגע וחיבוקים בינקות ובילדות.

רק בשביל לקבל חיבוק חמי רודנר מילים: חמי רודנר לחן: חמי רודנר היא עומדת ובוהה בגשם האטלנטי מקיש בחלון שלנו בלי הפסקה כל הדרך מפורטוגל עכשיו ברחוב שלנו מצמידה את האף לשמשה ולא מפסיקה לבכות אתה לא רואה אותי יותר היא אומרת יותר היא אומרת ומפנה אליי את הגב, רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק אל תהיה אדיש אליי תפסיק להיות כ"כ חכם זקוקה לך עכשיו אוהבת אותך הגשם ממשיך, לה לא אכפת מכלום הוא לא מפה והוא מכה כמו משוגע והוא מכה כמו משוגע אני אוהב אותך יותר, את יודעת יותר את יודעת תתקרבי אליי רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק

שלום ג., משהו מתרחש בטיפול, שמעורר אצלך צורך במגע גופני חם ומערסל. הצורך עצמו אמנם לא יתממש בטיפול פסיכולוגי, אבל זו הזדמנות מצויינת להבין אותו לעומקו (והדברים לא כל-כך פשוטים, במובן שאם חיבקו אותך בילדות אז הנושא סגור...). אני ממליצה להמשיך לדבר את הכמיהה הזו, וכמובן להתחבק ככל האפשר בכל הזדמנות... אורנה (ותודה לאין כינוי על השיר הנפלא).

לאחרונה אני מרגישה שאני צריכה עזרה נפשית. אמנם, אני עובדת, שוכרת דירה, מחזיקה רכב ועל פני השטח נראה שהחיים שלי דווקא בסדר... אבל בכל זאת אני מרגישה ריקנות איומה (ויש לי את כל הסיבות שבעולם). אני ממש רוצה לקבל עזרה באיזה שהיא צורה אך לצערי אין לי את האפשרות הכלכלית, כל שבוע ללכת לפסיכולוג. בדקתי בקופ"ח ואפילו דרכם (יש לי מושלם) זה יוצא לי בין 180-200 ש"ח לשבוע וזה ממש בעייתי, במיוחד אם הטיפול יהיה לאורך זמן. אני עוד יותר מעוניינת בסדנא ליחסי אנוש, הבעיה שאני עובדת אחה"צ ולא מצאתי באף מקום אפשרות לעשות את זה בבוקר. מה האלטרנטיבות שלי? איפה בכל זאת אוכל למצוא משהו בסגנון לבוקר? בתקופה זו של חיי, אני ממש צריכה את זה....

היכנסי לאתר "קבוצות"- www.igroups.co.il יש קבוצות בכל הארץ, בעלות נמוכה, חלקן בשעות הערב, לאחר שעות העבודה. בהצלחה.

תודה על העזרה. הבעיה היא ששעות העבודה שלי מסתיימות ב- 21:30פחות או יותר. לא נראה לי שהם מתחילים אחרי עשר בלילה. אני צריכה למצוא משהו כזה לבוקר וזאת בדיוק הבעיה שלי.

שלום רונית, לעיתים הכל נראה בסדר, אך בפנים מציק לנו הכאב, וזהו זמן מצויין להתחיל טיפול. האופציות המוזלות כוללות את שירותי הייעוץ באוניברסיטאות, את קופות החולים ואת המרפאות הממשלתיות (בהן הטיפול בחינם אך התור לרוב ארוך מאוד). כיוון נוסף לחשוב עליו הוא טיפול קצר מועד, המתמקד בנושא מרכזי ועובד סביבו. בנוגע לטיפול קבוצתי, אני מאמינה שיש קבוצות הפעילות בבוקר, וממליצה לך להפעיל את מנוע החיפוש ביתר שאת על מנת לאתר אחת כזו... בכל מקרה, אני מצרפת כתובת בה ניתן לברר בנוגע למרפאות ממשלתיות: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בהצלחה, אורנה

שלום רב, רציתי לשאול שאלה הנוגעת לאבי. כבר שנים שהוא אוסף עיתונים, קלטות וידאו ולא זורק שום דבר, יש לו אפילו חדר בבית שכמעט שלא ניתן לעבור בו והוא מלא בניירות ועוד. התופעה נמשכת כבר שנים רבות ואימי החליטה שהיא חייבת לזרוק ולפנות את החדר כשאבי לא יהיה בבית. היא הודיע לו כמה פעמים על כוונתה אך הוא כבר לא מאמין. אבי הוא אדם שאני מגדירה כ"סכיזואיד". כיצד יגיב אבי אם יגיע הביתה יום אחד ויגלה שכל הרכוש שצבר/אסף עם השנים נעלם? האם יש מחקרים על כך? אבי לא מסכים ללכת לפסיכולוג או לקחת תרופה, הוא לא מאמין בזה (בעיקר לאחר שראה מה עושות תרופות פסיכיאטריות לאחותי הסכיזופרנית). בתודה מראש, ג.

שלום ג., אכן בעיה סבוכה ביותר. יתכן שאביך סובל מצורה מסויימת של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, המתבטאת באגרנות כפייתית. הטיפול בבעיה זו מאתגר ביותר גם כשיש שיתוף פעולה מצד המטופל, ובוודאי כשאין. למרות זאת, אני ממליצה שאת ואמך תגשו להתייעץ עם פסיכיאטר בנוגע לאפשרויות העומדות בפניכן, וכמובן יידעו אותו בנוגע למחלה של אחותך. אני מבינה שאמך טרם פינתה את חדר ה"אוספים" של אביך, משום שהיא חוששת מתגובתו. אינני יכולה להעריך את עוצמת התגובה, אך בכל מקרה סביר שללא טיפול לא יהיה בכך פתרון ממשי. הכוחות המניעים אותו לאגור ימשיכו את פעולתם, ותוך זמן קצר החדר יתמלא שוב... אני מאחלת לכן הצלחה בהתמודדות המורכבת, אורנה

הי...כל פעם שאני מגיעה לסיטואציה של מגע פיזי ומיני אני נורא מתביישת זה לא שאני לא מרגישה בנוח עם עצמי אף על פי כך שקצת עליתי במשקל אבל זה לא העיניין אני כאילו לא נותנת לעצמי להשתחרר ולהנות עד הסוף נורא מתביישת מהגבר שאיתי אנחנו כבר יוצאים חודש אני בת 24 ובתולה לא יודעת מן הרגשה מאוד משונה כל פעם אני אומרת לעצמי להיות רגועה ומנסה תרפייה ודימיון מודרך וכלום אני פשוט במוכה ולא נהנית למרות שאני מאוד רוצה מה עושים? איך מתגברים?

שלום עדי, מגע מיני, כמו כל מיומנות אחרת, נוטה להשתפר בעקבות אימון וניסיון... זה מובן שאת נבוכה ומתביישת, ואולי כדאי לנסות לקבל זאת כחלק טבעי מהשלבים הראשונים במיניות. אם הגבר שאיתך נראה לך נעים וחם, אני מציעה לשוחח איתו בכנות על תחושות המבוכה ואי ההנאה, על מיעוט הניסיון ועל נושאים נוספים שמטרידים אותך סביב יחסי מין. אם הוא פרטנר בוגר ואיכפתי, אני בטוחה שהוא ישמח ללוות אותך באורח רגיש וקשוב. המון הצלחה, אורנה

שלום לכולם!רציתי ככה להוציא את מה שיש לי בלב,אני כבר מזה המון זמן אני כבר מנסה לרזות הרבה מאוד זמן ובשל בעיה בריאותית מסויימת זה נורא קשה ההיתי רגילה עד לפני שנה להיראות מעולה ממש חתיכה אני כיום בת 23 וכבר ממש מרגישה שזה לא כמו פעם אני לא מרגישה חושנית סקסית ובטח שלא נחשקת זה משפיע עליי בחיי היום יום לרעה יש לציין שעליתי במשקל לא מאוכל אלא פשוט זה קרה בגלל שיבוש הורמונלי בגוף אני כל כך כבר מיואשת והבעיה הבריאותית שלי גם מטרידה אותי כבר די נמאס לי אני רוצה שוב להנות מעצמי אני גם בדיטה נורא קשה ומגבילה בעקבות זה ובסוף זה גם לא עוזר נורא מתסכל חייבת לציין זהו.....בערך..........

שלום ירין, זה באמת נשמע מתסכל מאוד. את מתאמצת כל-כך לרזות, ולא נהנית כלל מפירות המאמץ. ובנוסף את צריכה להתמודד עם המשמעויות הרחבות של הבעיה ההורמונלית, עם השינויים בדימוי העצמי (הגופני, הנשי) ועוד. מאחר ותיארת רצון "להוציא את מה שיש לי בלב", רציתי להציע לך לא להישאר עם זה לבד. זמנים של שינוי והסתגלות למציאות חדשה הם לעיתים קרובות זמנים מצויינים לשאול את השאלות בטיפול פסיכולוגי. כתבי עוד אם תרצי שנדון בכך ביחד. בהצלחה בכל, אורנה

הי אורנה ראשית תודה רבה על התייחסותך ותגובתך המהירה ולהמשך מה שרציתי לומר זה שאני לא מוכנה לקבל את עצמי ככה קשה לי עם מאוד אני לא מסוגלת לקבל את זה,זה משהו מאוד טרגדי בשבילי אני בוכה כל יום אולי מחצית או יותר מהיממה כולה לא עוזה במחשבות,אין אני ממש אובדת עצות ואני כאילו מרחמת על עצמי למה לי ולא פייר כי כל כך שמרתי על עצמי ופתאום בלי שאני ארצה הנה זה קורה מתחת לקש הכי אבסורד זה שמשום מה פתאום כל החברות שלי רוצות לצאת ואני כמובן עוצרת את עצמי כי אני הרי לא יהנה ממש לא רק להפך יאכל את הלב ההיתי רגילה להיות במרכז העיניינים וכל זמן שעובר אני רואה עוד אנשים שהכרתי וכולם בשוק ומגיבים מוזר ואני נקרעת אני כאילו אומרת שההיתי חתיכה משום מה חברות שלי לא רצו כל הזמן לצאת האם זה בכוונה או שאני סתם פרנואידית....זהו אני כנראה אמשיך לנסות לחזור אל עצמי עם כל הזמן והקושי,וואו כמה סבלנות צריך כזה מייאש :( תודה על ההקשבה!

יש לי איזו בעיה אולם לצערי לא אוכל לפרסמה כאן מטעמים דיסקרטיים ומקצועיים.

שלום לשואלת, אני מוכנה לחכות לך למספר דקות נוספות, כדי שתספרי במה מדובר. ככלל, אנו מעדיפים להשיב דרך הפורום, ותוכלי להסוות פרטים מזהים ללא קושי. כתובת המייל הפרטית של מנהלי הפורום לא נועדה ליצירת פורום מקביל, מה שלצערי קרה לאחרונה וגרם לאי-נוחות רבה. אשמח להשיב לך מכאן, לפחות בואי נתחיל ואז נראה. ליאת

עכשיו נרגעתי...................... sorry על אתמול עכשיו מדאיג אותי מאוד שנחטפים בחטף חיילים. כי אני דואגת תמידית לאחי(הוא גם חייל) וגם כואב לי על החיילים המסכנים והמשפחות שלהם וכו'...

שלום חן, נקווה שכל חיילינו ישובו בשלום. במצבים כאלה, בהם כולנו יושבים מודאגים בבית, בלי יכולת שליטה באירועים, לא נותר לנו אלא לסמוך, להתפלל ולקוות לטוב. אני שולחת לכולנו ברכת לילה טוב, שקט ושלווה, ונפרדת מכם עד ליום שני הבא. :-))) ליאת

ליאת, לא יכולת לומר לי לפחות מילה אחת מעודדת למה שכתבתי למטה.. שבוע טוב

היום מתחילה הסדרה "בטיפול" למי שטרם צפה בה או מעוניין לצפות בה שוב... זו העונה הראשונה בכיכובו של אסי דיין (העונה השנייה בכיכובה של אורנה..) ממש עכשיו זהמתחיל...

ליאת, נראה לי שכלום לא ילך לי אף פעם, כנראה בגלל שאני טיפשה מידיי... בטוחה שגם אתם הצלחתם לשים לב לזה... אז למה לא להפסיק לנסות? למה לרדוף אחרי דברים שאין להם עתיד? והדבר היחיד שאני באמת באמת רוצה זה לישון ולא להתעורר לעולם... עוד שני חיילים נחטפו היום, שבעה נהרגו... ואני חושבת על עצמי, אנוכית שכמוני... לילה טוב, רעות

סליחה אבל אני משום מה לא חושבת שזו אנוכיות לחשוב על עצמך... אני זוכרת שחברה טובה שלי שוחחה איתי שבועיים אחרי שאמא שלה ניפטרה(בגיל צעיר) והיא הייתה מאוד ממורמרת על משהו ממש שולי של חיי היום יום, ואני מעתענינות סתם לתומי שאלתי אותה , תגידי איפה הפורפורציות אמא שלך ניפטרה לפני שבועייום... (כמובן בעדינות יותר) והיא אמרה לי נכון שכל זה קרה אבל עדין אנחנו חיים גם את חיי היום יום הקטנים שלנו... אני חושבת שכשאנחנו לא מרגישים טוב אז ארוע רע כזה או אחר טרגי ביותר לא מגמד את התחושה שלנו אולי להיפך הוא מחריף אותו כי כל העולם נצבע רק יותר בשחור.... וזה ממש לא אנוכי לחשוב על הצרות הקטנות בימים אלו כי מה לעשות הם קיימים, זו דעתי.

רעות יקרה, דווקא שמנו לב, והתרשמנו שאת כלל וכלל לא טפשה, אלא נבונה, רגישה, מיוחדת ומלאת חיים. האמירה "כלום לא יילך לי אף פעם" היא אמירה אכזרית, לא מחוברת למציאות, ומרפה ידיים. כבני אדם, *רק* בני אדם, כל מיני דברים הולכים לנו, וכל מיני דברים גם לא הולכים לנו, ומה שגורם לנו להמשיך ולנסות הוא דווקא חוסר העקביות הזה. אני חושבת שאת ביום רע. זה אכן היה יום קשה. גם אני, כמו רחל, חושבת שזו אינה אנוכיות לחשוב על עצמנו גם בימים הרי גורל. בואי נקווה שמחר יהיה יום טוב יותר, גם במעגל הקטן, הפרטי, וגם בהקשר הרחב יותר, הציבורי. בואי נלך לישון, ונתעורר (דווקא נתעורר!) מחר ליום חדש. ליל מנוחה ליאת

אני בספק אם הפורום יוכל לעזור לי לאחר שבעלי מקצוע שהייתי אצלם פנים מול פנים לא הצליחו אבל אולי זו במה נוחה לפרוק... מידי פעם יש לי תחושות של דכאון ימים שאני פשוט על הפנים השבוע זה תקף בימי ראשון שני בדרך כלל זה בסופי שבוע. התחושות הללו גם אם אני מנסה לתפקד איתם הרי שאני לא מסוגלת זה נראה כלפי חוץ גם אם אני מנסה לתפקד כולם רואים זאת, בעבר כשזה את התחיל לפני שנתיים וחצי התפטרתי מעבודה מצוינת והפסקתי לשנתיים . בחודשים אלו אני חוזרת לעבודה חדשה (להפתעתי לא פחות טובה מהקודמת) ובכל זאת הימים האלו יכולים להרוס לי הכול שוב. פניתי לפסיכיאטר להקדים רפואה למכה והוא טוען שאין לי דכאון ואפילו לא דכאון של כמה ימים בשבוע.. הביקור אצלו לא תרם עזר לי כלום. לאחר התקף נוסף הגעתי שוב הוא אמר לי לקחת קלמנרוין שמלבד להרדים אותי זה ממש לא מרגיע אותי.. אני גם מרגישה שטיפול פסיכולוגי אולי הוא עוזר לי מעט מההיבט שזה המקום היחיד שאני יכולה לספר מה עובר עלי(לא היחיד אבל היחיד שמנסה להבין) אבל זה גם לא פתרון לבעיה שלי ההתקפים ממשיכים ואני צריכה פתרון עכשיו!!! אני לא יכולה לפספס כל הזמן מבחינתי זה הדקה ה-90 בתחום העיסוק שלי לא לעבוד שנתיים זה שורף אותך למזלי זה לא קרה לי אבל אם אני לא ישתלב בחזרה אז "הלך עלי" ואני חייבת להיות במיטבי ומצבי הרוח האלו שפוט לא בשליטה שלי. אני מבינה את הפסיכיאטר מפני שהגעתי אליו שהוא לא הצליח לקלוט את המצב למרות שניסיתי להסביר לו ככל יכולתי, הייתי במיטבי ואז אני נראית האדם שהכי טוב לו ומאושר..(וזה כך) אבל הימים שלא כך הם ימים של בכי , ימים ארורים קשים שחורים ועצובים ששום מילה או מילים לא יוכלו לתאר אותם. היום אני במצב טוב מאוד לאחר יומיים שלושה כאלה הזכרון שלהם עדין קיים וטרי ואני שואלת את עצמי איך איך מונעים את ההתקף הבא?? (וז המייאש כי אני מרגישה שניסיתי כמעט הכל ואין לי דרך למנוע זאת)

שלום רחל, (מתנצלת שוב שדילגתי עליך מבלי משים. פשוט "ברחת" לי). באמת קשה לי להעריך מכאן מה קורה לך. אם היית יושבת מולי בטיפול, אני מניחה שהייתי עושה מאמץ להבין מה מאתחל את אותם ימים קשים. האם הם באמת באים "ככה סתם" בלי כל סיבה? אני זוכרת שסיפרת פעם שאינך שלמה עד הסוף עם העבודה שלך, ובעצם היית רוצה מאד לעשות תפנית בחייך. האם יכול להיות שזה קשור בזה? אני רוצה להזכיר כאן, שלמרות תועלתן הדרמתית של תרופות נוגדות-דיכאון, יש לצרוך אותן בתבונה ובזהירות, ולא כל מצב רוח חולף הוא דיכאון. נדמה לי שלאחרונה סף הכאב הנפשי שלנו יורד, ואנו ממהרים להגדיר כדיכאון גם מצבים נורמטיביים של אי-נחת, אי-שקט ומורת רוח. כבני אדם אנו חווים כל הזמן קשת רחבה מאד של מצבי רוח ורגשות חולפים, והסתגלות טובה פירושה יכולת לשאת את כל רפרטואר הרגשות הזה ולהישאר בחיים. את מתייחסת למצבי הרוח השבועיים שלך כאל 'התקפים', וזו כבר נקיטת עמדה בעייתית. אני מציעה לך להמשיך ולדבר בטיפול על הדברים האמיתיים שמטרידים אותך כרגע, ולהניח קצת לאותם 'התקפים', שבאים והולכים מעצמם. לפעמים לסימפטום שלנו יש תפקיד ממסך. אולי הדכאונות הקטנים שלך 'מושכים אש' מאזורים אחרים בחייך, עליהם יש לתת את הדעת יותר? מקווה שתצליחי למצוא שלווה למרות הכל. שלך ליאת

ליאת , תודה על התגובה!! (למרות השעה המאוחרת) אני מגיבה למרות שכנראה לא תראי את זה סיכום לעצמי.. הכל נכון כן אני לא אוהבת את תחום המחשוב.. אבל אני צריכה לעבוד כי אני לא עובדת שנתיים, (גמרתי שני תארים ראשוניים בשנתיים האלה שלא עבדתי) .. ולשנה הבאה אין לי כלום וההרשמה לרפואה תהיה רק בשנה הבאה במרץ כך שיש לי שנה ריקה והדבר הכי סביר זה להתחיל לעבוד בתחום הכי מכניס(כן תחום של היי טק מתגמל)לשנים קשות ועניות יותר (-:. אני לא חושבת שימים שלמים של בכי נקראים ימים של אי נחת וגם לא ימים שהכל נראה שחור ורע זה אולי לא דיכאון אז משהו אחר לא נורמלי אני לא יכולה לקבל את מה שעובר עלי וסבל כזה כמשהו נורמטיבי, מה גם שאני בדרך כלל טיפוס עליז ושמח וימים אלו קימים רק בשנתיים האחרונות. אני ידועת שאני מביעה עמדה כי אני מסתובבת אם זה כבר כבר מידי הרבה זמן ונמאס לי. (ואלי זה צרה של אנשים שלא מבינים ולמדו קצת שהם מאבחנים את עצמם כאלו הם יודעים משהו) תודה שוב על התגובה שלך . רחל

לאחרונה אני מרגישה שאני צריכה עזרה נפשית. אמנם, אני עובדת, שוכרת דירה, מחזיקה רכב ועל פני השטח נראה שהחיים שלי דווקא בסדר... אבל בכל זאת אני מרגישה ריקנות איומה (ויש לי את כל הסיבות שבעולם). אני ממש רוצה לקבל עזרה באיזה שהיא צורה אך לצערי אין לי את האפשרות הכלכלית, כל שבוע ללכת לפסיכולוג. בדקתי בקופ"ח ואפילו דרכם (יש לי מושלם) זה יוצא לי בין 180-200 ש"ח לשבוע וזה ממש בעייתי, במיוחד אם הטיפול יהיה לאורך זמן. אני עוד יותר מעוניינת בסדנא ליחסי אנוש, הבעיה שאני עובדת אחה"צ ולא מצאתי באף מקום אפשרות לעשות את זה בבוקר. מה האלטרנטיבות שלי? איפה בכל זאת אוכל למצוא משהו בסגנון לבוקר? בתקופה זו של חיי, אני ממש צריכה את זה....

שלום רונית, מן התיאור שלך ניתן להבין שאינך מגדירה את עצמך כ'מקרה טיפולי דחוף', ולכן הייתי מציעה לך לפנות למרפאה הציבורית לבריאות הנפש במקום מגורייך, ולהיכנס לתור. במרפאות אלה תוכלי לקבל טיפול חינמי וטוב, והמחיר הוא רשימת המתנה ארוכה. אשר לסדנאות, הגיוני שמרביתן מתקיימות בשעות אחה"צ והערב, בהיותן מכוונות לאוכלוסייה בוגרת שבדר"כ עובדת בשעות היום. נסי לחפש סדנאות ליחסי אנוש באתר של 'פסיכולוגיה עברית' ב"לוח המודעות", ואולי תהיי בת-מזל. הדרישה למצוא משהו שאינו עולה כסף ומתקיים רק בבוקר נראית כמו משהו שלא מותיר הרבה סיכוי. נסי לבדוק עם עצמך אם אין כאן ניסיון לא מודע לחבל בתהליך. לפעמים, כאשר אנו מכירים בצורך אמיתי שלנו לקבל עזרה, אנחנו נאלצים להגדיר סולם עדיפויות חדש. כנראה שאין קסמים... בהצלחה, וכל הכבוד על ההחלטה החשובה. ליאת

שלום ! מה זה SST ? שמעתי שזו שיטה פסיכותרפיסטית המבטיחה הקלה על דיכאון תוך 5 חודשים תודה

ליאת, ולי תסבירי מה זה בסטטיסטיקה... :-) נורית

שלום ברק, Self system therapy היא שיטת טיפול חדשה ומוגבלת בזמן לטיפול בדיכאון, וגם אני שמעתי אזכורים שונים שלה, אך לצערי לא במידה שאוכל לומר עליה משהו מקצועי ומהימן. שווה לבדוק עם גדעון בימים שבת-ראשון. ונורית, ניתוחי שונות גורמים אצלי לתגובות נגד קשות, אז נא לא להזכיר לי נשכחות... :-)) לילה טוב ליאת

ליאת, פתחתי ספרים (אלוהים ישמור...) אז ככה: SST זה סכום ריבועי ההפרשים בין התצפיות לממוצע הכללי. עכשיו הרבה יותר ברור, נכון? :-) ויסלחו לי כולם אם לא דייקתי... נורית

ליאת יקרה, צהריים טובים! קודם כל, מה שלומך היום? איזה חדשות נוראיות יש היום... חשבתי על החיילים שהם בטוח במצוקה נפשית עכשיו. מעניין כמה באמת עוזרים להם? מעניין כמה באמת נותנים לזה מקום? ואז חשבתי על עצמי... ושאולי יש דברים שלא צריך לדבר עליהם. לפעמים אני מהרהרת אם אני לא עושה מכל זבוב פיל. עברו עלי ימים מעצבנים. עכשיו יותר טוב. אבל עכשיו אני תוהה כמה מקום אני צריכה לתת להם. חשבתי קצת בקול רם... שישתפר היום. נורית

נורית, למרות שהפניה שלל לליאת אני מגיבה. במקרים כמו אלו, זה תמיד מ נ ע ר אותי, נותן לי פרספקטיבה אחרת להסתכל על ה"בעיות" שלי, הכל מתגמד ואז אני מרגישה מאד "טיפשה" ואיומה שאני מתעסקת ב"שטויות" ובעולים קורים דברים מאד מאד קשים... אני אישית חווה את הימים האלה מאד קשה, מאז שהחייל נחטף, אני כל הזמן חושבת על מה עוברים ההורים שלהם, בעיני זה ג י ה נ ו ם...גיהנום להורים ואני לא מעייזה להתחבר ולחשוב מה עוברים אותם חיילים בשבי... אולי מהמקום של היותי אמא והחשיבות של הילדים זה מאד מאד קשה לי.. כן אותי זה מנער, הרבה דברים אצלי מושמים בצד, כאילו יוצאת מהכונכיה שלי ... מקווה שיגרם בשלום, שיהיה רק טוב ניבה

נורית וניבה יקרות, גם לי קשה כאשר מנשבות בחוץ רוחות מלחמה. גם אני מוצאת את עצמי חושבת על האמהות והאבות ששולחים ילדים-חיילים אל פעולות לוחמה שאחריתן מעורפלת. הפער המוכר כ"כ בין החזית לעורף שב אל התודעה שלנו, כציבור ישראלי, אחת למספר שנים, כאשר הצבא נדרך לקראת משימתו הצבאית, והעורף נותר מבולבל, מיטלטל בין דאגות הקיום הרגילות לבין הדאגה לשלום הבנים שבחזית. נדמה לי שמותר לנו להיות שם וגם שם. אנחנו דואגים לחיילים, אבל ממשיכים להיות מוטרדים גם בעניינינו האישיים, הקטנים-גדולים. זה כל כך אנושי, לא? מאחלת לכולנו שקט שלווה וביטחון, והרבה הרבה כוח כדי לצלוח את הימים הקרובים. ליאת

בעלי אמור להגיע בשעה 2 הביתה , הוא מגיע 3-5 שעות אחרי הזמן ובלי לקבל על זה תמורה. הוא טוען שטוב לו והוא סתם מורח.אני עובדת במשרה מלאה.מצד אחד אולי אני אמורה לא לדאוג כי בעלי מאד מאד שמן וכך שבחורות אולי לא הסתנוורו ממראהו. מצד אחד מדוע הוא מאחר?. עוד כואב לי: שאנו מוזמנים לאירוע חברתי, בעלי מסוגל לדבר עם אחרים/ות שעות!!! ואיתי בקושי 5 דקות ביום. הוא משקיע את כל מרצו באחרים, נותן להם את כל תשומת הלב, ואני מרגישה בודדה עזובה וכאילו מעדיף את אחרים מאשתו. השיחות לא עוזרות. הוא אומר לי: "דברי עם אחרים גם את". הרי אני רוצה שהוא ידבר איתי לא אחרים, שהוא ישקיע בי. הלב כואב להיות עזובה ובודדה בנישואים. אנו בני 55. מה יש לך לומר על כל הנ"ל? רב תודות - שרה.

שלום שרה, יש משהו מעליב ברעיון שבן הזוג שלנו מעדיף להתרחק לעניינים אחרים על חשבון הזמן המשותף. זוהי בהחלט הזדמנות לחשבון נפש ולבירור מעמיק. כמו בכל חשבון נפש, עליך להיות מספיק כנה וישרה עם עצמך, ולבחון גם את חלקך ב"טנגו" הזה. האם יש אפשרות שפיתחת תלות יתר בבעלך ולא הרחבת את תחומי העניין שלך או את המעגלים החברתיים שלך? האם התקשורת ביניכם פתוחה וזורמת, או שמא מדובר באווירה חמצמצה או רוויית מתח? האם את יכולה לפרגן לו קשרים חברתיים שאינם כוללים אותך? האם את מזכירה לו כמה הוא שמן, מה ש(אולי) דוחף אותו להוכיח לך שהוא יכול להיות אטרקטיבי בעיני נשים אחרות? נכון, הרבה שאלות. בהתאם לתשובות שתתני לעצמך, תוכלי לשקול ולהעריך את מצבכם, ולהחליט אם את רוצה להילחם על הזוגיות שלכם. לפעמים טיפול זוגי יכול לחולל נפלאות, דווקא בגיל שלכם, בו עומדים לפני תקופה ארוכה של זוגיות בבית ללא ילדים. נסי להימנע מעמדה של גשש-בלש, ולאמץ עמדה מפוכחת ומעשית. יש מה להפסיד. בהצלחה ליאת

השתקן?או בעיה נפשית אמיתית? יש לי בעיה רצינית אני לא יודעת כבר אייך להתייחס אליה ניסיתי כל דרך אפשרית וזה חוזר על עצמו בשנים האחרונות ומחמיר בעלי בשנות החמישים כיום אחרי שינו במקום עבודה עובד לסרוגין אדם שהיה כייף לחיות בחברתו ופתאום נעשה ---אחר בלי היכר כל דבר מעצבן אותו ובמיוחד אם הדבר כשור לתשלומים או הוצאה כסםיתץ--ידיו תמיד סגורות. ובנוסף מה שלא נראה לו הוא יכול לכעוס בצורה כזאת שתמיד הרי הוא צודק מותר לצעוק ולהאשים--ואחר כל שקט שקט שאפשר לחתוך בסכין -אין קשר פשוט נמצא בבית -הרואה ואינו נראה . מה עושים? מבחינה מקצועית אודה לכם מאוד בתודה מראש ממני המיואשת מהמצב -ומחפשת לעזור לבעלי

שלום ויוי, קשיים כלכליים, במיוחד כאלה הקשורים בחוסר יציבות תעסוקתית, נוטים להדאיג גברים לפעמים עד כדי פגיעה ממשית בתפקוד. בחברה שלנו, הגבר נתפס כמפרנס העיקרי במשפחה, וכמי שאחראי לרווחתה הכלכלית. כאשר משפחה נקלעת למשבר כלכלי אקטואלי או כאשר קיים איום אפשרי על מקור הפרנסה, עולה הסבירות למצוקה פסיכולוגית. ההתנהגות שאת מתארת, דווקא בהיותה חריגה ולא אופיינית, יכולה לשקף את המצוקה העכשווית, המטילה על בעלך עומס עודף איתו קשה לו להתמודד באופן יעיל. בהיותו במצב כה פגיע, אין טעם להוכיח אותו או לבוא בטענות. במקום זאת, עדיף להביע נכונות לעזור, לנסות להתעקש על תקשורת פתוחה (ולא לסגת איתו אל השתיקות הממושכות), וליזום פעילויות משותפות ומהנות שאינן בהכרח כרוכות בעלויות גדולות. אפשר להחליט על צעידה יומית בפארק המקומי, אבטיח עם גבינה מלוחה על המרפסת, או ישיבה עם שתי פחיות בירה על חוף הים בשקיעה. כמובן שאפשר לפנות לקבלת עזרה מקצועית (טיפול זוגי או פרטני) במסגרת ציבורית שאינה כרוכה בתשלום גבוה, ולנסות לעבוד על דפוסי התקשורת הזוגית שלכם. זכרי שללא קשר למצב הכלכלי, בשנות החמישים בני זוג נשארים בדר"כ לבד בבית (אחרי שהילדים עוזבים), ונדרשת תקופת הסתגלות לאורח החיים החדש. זוגות שמצליחים לשרוד את המשבר מרוויחים סוג חדש ומהנה במיוחד של זוגיות. יש עבודה! בהצלחה ליאת

ליאת,תגידי כיצד אפשר להיגמל מהפורום (וגם ממך...)? היה ערב מעניין כאן בלעדיי... ועוד משהו.כאשר מישהו מציין במפורש שהוא הולך להתאבד אתם לא מאתרים את המחשב שלו? הרי לא בטוח שאותו אדם ירשום כאן למחרת... לילה טוב

שלום אין כינוי, אין סיבה להיגמל מן הפורום. אנחנו שמחים שאנשים מגיעים, ועושים בנו שימוש מושכל ואחראי... :-) כאשר מישהו אומר שהוא הולך להתאבד אנחנו אכן נכנסים לסוג של דריכות. כאנשי מקצוע, אנו משתדלים להפעיל ניסיון ושיקול דעת, ולפעול בהתאם. אחת ממטרותיו של הפורום הזה, לפחות לאמונתי, היא להפיג את תחושת הבדידות והייאוש, המביאות לעיתים אנשים למצבי קצה. לילה טוב ושקט לכולנו ליאת

ליאת צר לי לומר לך שהפורום (עם כל הכבוד לו..) וחבריו (וגם עם כל הכבוד גם להם) אינם מקלים ומפיגים תחושות ייאוש בדידות וכד' כנראה שרק אהבה אמיתית תוכל לעזור בזה.....

שלום רב, בנסיון להבין את עצמי טוב יותר רציתי לשאול לשאול ממה מושפע דחף מיני. השאלה שלי נובעת משינויים מאוד קיצוניים שחלו בדחף המיני שלי במשך השנים. אנסה לתת מעט רקע על עצמי: אני בשנות השלושים, רווקה. שמתי לב שבשנות העשרים הדחף המיני שלי היה חזק מאוד, באופן קיצוני עד כדי כך שרוב הזמן הייתי מגורה, ללא קשר לעובדה שהיה לי בן זוג או לא (לרוב לא היה לי, כולל עכשיו). בהמשך, לא ברור לי בעקבות מה וזו עיקר השאלה שלי, הייתה ירידה מאוד גדולה בדחף המיני, שנמשכה שנים. אולי היה לזה קשר לדיכאון ולנטילת תרופות נגד דיכאון, אבל נראה לי שלא רק. כשהפסקתי עם התרופות זה קצת השתפר, אבל לא ממש, ובוודאי שלא כפי שהכרתי את עצמי בעבר. מה הגורמים הפסיכולוגיים שיכולים להביא לכך? כיוון שלרוב לא הייתי בזוגיות חשבתי שזו אולי דרך להגן על עצמי כדי לא להרגיש כל כך מתוסכלת, אבל זאת רק ספקולציה שכלתנית. איזו עוד סיבות פסיכולוגיות יכולות לגרום לזה? אני רוצה להדגיש שהעניין לא טמון, להרגשתי, בקשר לבן זוג, כי לרוב אני לא בזוגיות, כך שאני עדיין מתעסקת עם העניין ביני לבין עצמי, בלי קשר ליחסים (ואולי כן?). אשמח לקרוא כל מחשבה או רעיון שלך. בתודה, לאונורה

שלום לאונורה, הדחף המיני שלנו מושפע מגורמים שונים ומגוונים, הורמונליים, פיזיולוגיים, סביבתיים ונפשיים. כל הגורמים הללו יכולים להשתנות לאורך מעגל החיים שלנו. לפני שנכנסים להיבטים הנפשיים-פסיכולוגיים, חשוב מאד לבדוק את ההיבטים הפיזיולוגיים וההורמונליים, ולשם כך כדאי להגיע לאיש מקצוע שעניינו בכך (למשל סקסולוג). רק לאחר שמוצו כל ההסברים הללו, אפשר לנסות ולחשוב על גורמים נפשיים. גם הגורמים הפסיכולוגיים יכולים להיות מגוונים למדי, והם יכולים להיות קשורים לנסיבות חיים ספציפיות. ההסבר שנתת הוא באמת רק אפשרות אחת מני רבות. מצאתי כתבה במגזין הבריאות "מנטה", שאולי תוכל לשפוך מעט יותר אור על הנושא, ולקדם את כולנו ... בברכת make love - not war ליאת

גם לא הבנתי שום דבר חדש על מצבי וגם לא מצאתי קישור... :(

אני עובדת עם ילדים, והייתי רוצה להתייעץ לגבי משהו שזה עתה הייתי עדה לו. מדובר בילדה בת 3 שאינה מחייכת כמעט ואינה מדברת ומבלה הרבה זמן לבד. היא בילתה עימי ואז נכנסה אישה וקראה לה לבוא עימה (אמרו לי שזאת אמא שלה אני חושבת יותר בכיוון של חברה של האבא). הילדה נצמדה לקיר, נראה היה שהעיניים מתמלאות בדמעות עצורות והייתה לה הבעת פנים איומה. היא הסתכלה באיימה על האישה ולא הגיבה לפניות שלה בדיבור או תנועות גוף אלא פשוט נשארה קפואה צמודה לקיר. בבת אחת התחלתי להרגיש לחץ איום בחזה ודפיקות לב מואצות (רגשות שאינן שלי) והעיניים שלי התמלאו דמעות. האמא הלכה, ניסתי לדבר עם הילדה שאלתי למה היא עצובה, מה קרה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שאם היא רוצה לספר לי משהו אני אקשיב ואנסה לעזור. הילדה לא חזרה לעצמה גם אחרי שהאם הלכה. נשארתי מאוד לא שקטה... כיצד אני יכולה לנהוג על מנת להבין מה מתרחש, אם בכלל מתרחש?

שלום ד', לא ציינת מהי אותה מסגרת בה את עובדת, ומדוע הילדה נשארה איתך ולא הלכה עם האישה. התגובה של הילדה, וגם זו שלך, יכולות להעיד על כך שמשהו קשה עומד ברקע המשפחתי של אותה ילדה, אבל קשה מאד על סמך המידע המועט שמסרת להעריך מהו. אם תרצי/תוכלי לפרט יותר, אולי אוכל לעזור מעט יותר. מכל מקום, עבור הילדה - כמו במקרה של כל ילד אחר - אין כמו סביבה יציבה, חמה, תומכת ואוהבת. חשוב לזכור כי כשמדובר בילדה בת 3, אין טעם לצפות לשיח רגשי. הדברים יוכלו לבוא (אם בכלל) לידי ביטוי במשחק, ציור, פעילות חופשית בהקשר של סביבה מעודדת ובטוחה. בברכה ליאת

אני בת עוד חודש 16 ואני שוקלת ברצינות להתאבד. הסיבה היא שאני ממש פגומה לפי דעתי ושאני לא גובהת ועכשיו בנוסף יש לי פסי השמנה והרזיה. יש עוד מליון דברים גרועים בי ואני לא מוצרת שום סיבה לחיות כי המטרה שלי בחיים לא הושגה. אני כתבתי כבר היום מכתב התאבדות ואני לא רוצה לקבל עזרה כי לגבוה אני לא אגבה והסימנים לא יעלמו. אני רק רוצה לדעת מה יש לי ? למה לאנשים לא אכפת מהמראה החיצוני כמוני? יש לציין שעברתי כבר ניתוח אסטטי אחד והשני נקבע לי לעוד חודש ואני כל הזמן מנסה לשפר את עצמי אבל אני מתייאשת ומרגישה ריקה ונורא. תודה מראש נעה האומללה:(

נעה האומללה שלום. ליאת תיכנס ודאי עוד מעט ותענה לך. אני בטוחה שיהיו לה דברים חכמים ומועילים בשבילך. חכ?י לה. בינתים אומר לך, שיופי שפנית. זה אומר שאת נותנת לאנשים סיכוי להיות איתך במצוקה שלך. פותחת פתח לעזור לך. קוראים אותך פה, את נוגעת באנשים, גם אם הם לא עונים. את לא לבד. את כותבת שאת לא מרוצה ממראך החיצוני, מהגובה ומהסימנים על העור. לכל בני הנוער בגילך אכפת מהמראה החיצוני שלהם. ולכולם נדמה שכוווולם רואים את הפגמים שלהם. לפעמים לוקח זמן עד שאנחנו מקבלים ומשלימים עם המראה שלנו. שנים לקח לי להשלים עם הגובה שלי, ועם העקיצות של החברים: "מה מזג האוויר שם למעלה?" את רואה? אני הייתי בצד השני... תמיד חשבתי שעדיף היה אם הייתי נמוכה. דברים טובים ויקרים מגיעים באריזות קטנות. אבל את כותבת גם על חוסר שביעות רצון אח?ר מעצמך. כותבת שלא השגת את המטרות שלך בחיים. (אם תבחרי בדרך אובדנית, בטוח לא תתני לעצמך צ'אנס להשיג אותן....) אני חושבת שכדאי לך לפנות להורים (עושה רושם שהם משתפי פעולה אם הם מממנים לך ניתוחים אסתטים..) ולבקש עזרה בתחום הרגשי. אם לא נוח לך לפנות להורים, אפשר לפנות ליועצת או לפסיכולוג של בית הספר. יש רשויות מקומיות שמקיימות "דלת פתוחה" לבני נוער שזקוקים לעזרה. וכאמור, ישנה ליאת. חכי לה. שווה לשמוע מה דעתה מאחלת לך לצאת המשבר הזה במהרה. הדר

נועה יקרה, הדר כתבה לך דברים כל כך יפים ורגישים, עד שלא נשאר הרבה להוסיף עליהם. מתבגרים אכן נוטים לראות בהופעתם החיצונית את חזות הכל, ולמזלנו אין הדבר כך. את עצמך מדברת על תחושת ריקנות וייאוש, ואלו דברים שקשה מאד להילחם בהם באמצעות סכין מנתחים. תחושת משמעות וערך מושגת דווקא באמצעות עשייה, למידה, התפתחות אישית, נתינה לזולת, אהבה, יצירה, ועוד. לפעמים, כדי להבין זאת חייבים לאמץ נקודת התבוננות חדשה, מעט ממרחק. לא פרטת מהי אותה מטרת-חיים שלא השגת, אבל - בינינו - מי משיג מטרות חיים בגיל 16 ??? תארי לך כמה עצובים ומשמימים היו חיינו אם היינו מוצאים ומממשים את תכליתם כבר כבני נוער. הניסיון מלמד כי דווקא אנשים שהגיעו מהר מדי אל התהילה ואל מצב בו אין להם יותר לאן לשאוף, הם אלה שמאסו בחייהם ולפעמים גם ויתרו עליהם. אדם שמציב לעצמו מטרות ריאליות (!) ופועל בעקביות להגשמתן, עשוי למצוא את עצמו מסופק מאד גם בדרך. כל מה שאמרתי כאן, אין בו כדי לבטל את תחושות הייאוש והדיכאון שאת חשה כרגע. לפעמים באמת הכל נראה שחור, מייאש וחסר תקווה. אלה תחושות לגיטימיות ומוכרות לכל מי שהיה פעם מתבגר. לצערנו, גם אנשים מבוגרים נקלעים לפעמים לימים שחורים. הבשורה הטובה היא, שאחריהם מגיעים גם ימים אחרים, טובים בהרבה. אני רוצה להאמין שכתבת לנו ברגע שחור כזה, ושאת יודעת שיש מוצא גם ממצבים שנראים חסרי סיכוי. אם את בכל זאת מרגישה שאת יכולה לפגוע בעצמך, אני מזמינה אותך ליצור עמי קשר, ואנסה לעזור לך. בכל מקרה, אל תישארי לבד עם תחושות כה קשות. אני מצטרפת להמלצתה של הדר, ומעודדת אותך לפנות ולקבל עזרה פסיכולוגית. נשמח לשמוע מה שלומך גם מחר, ולדעת איך עזרת לעצמך. לילה טוב ליאת

שלום רב, אני סטודנטית לפסיכולוגיה ורציתי לשאול אם אפשר להיעזר בכם גם לשאלות לימודיות? אם לא - אודה אם תפנו אותי לאתר מתאים, אם אתם מכירים.. רציתי לשאול על "אפקט תקרה" ו"אפקט ריצפה" (שלמיטב זכרוני הם קיימים.. ולא המצאתי אותם..) האם באפקט תקרה הכוונה לכך שכלי המחקר לא טוב כיוון שאינו מסוגל להבחין בין הנבדקים משום שרבם ידעו לענות עליו נכונה.. ובאפקט ריצפה האם הכוונה לכך שכלי המחקר לא טוב כיוון שאינו מסוגל להבחין בין נבדקים מהסיבה ההפוכה, שרבם לא ידעו לענות עליו נכונה? תודה, נועה

נועה יקרה, כסטודנטית לפסיכולוגיה את ודאי יודעת עד כמה יכולה הסטטיסטיקה להעיב על חיי חפים מפשע כמונו. למזלי, פרק עגום זה בחיי הסתלק לבלי שוב, וטוב שכך. למיטב זכרוני והבנתי, אפקט תקרה אכן מתקיים כאשר המניפולציה הניסויית מביאה למצב של "הצטופפות" בקצה העליון של העקומה, ואז אי אפשר להבחין בין ה'טובים'. כלומר, לא נוכל למדוד הבדלים בינאישיים בתוך קבוצת הגבוהים. זה יכול לקרות, למשל, כאשר מבחן מסויים מגיע עד דרגת קושי מסויימת, וכל התלמידים הטובים פתרו אותו עד הסוף. לו המבחן היה יותר קשה, היינו יכולים להבחין גם בין התלמידים הטובים. באפקט הרצפה, הרף התחתון קשה מדי (אין דרגת קושי עולה), ולכן אי אפשר לעמוד על הבדלים בינאישיים בין כל הנכשלים. וזהו, יש גבול! בהצלחה (וממש לא כדאי לבנות עלי בסטטיסטיקה) ליאת

שלום באיזה גיל הילד צריך להימנע ממוצץ?כיצד אפשר לגמול אותו מהמוצץ? תודה מראש

שלום לילך, מציצה היא צורך טבעי אצל תינוקות ופעוטים. בשנת החיים הראשונה ילדים יכניסו לפה כמעט כל חפץ הנמצא בהישג ידם. המוצץ או האצבע הופכים להיות מקור הרגעה ונחמה שיש לכבד. לתפיסתי, אין סף או רף שממנו ואילך "צריך להימנע" מהמוצץ. (אם כי אני מסכימה שבגיל 15 זה עשוי להיות לא חינני במיוחד...). יש ילדים שבאופן טבעי יחושו פחות צורך במציצה, וייגמלו בכוחות עצמם סביב גיל שנתיים-שלוש. ילדים אחרים עלולים להתקשות להיפרד מהמוצץ או האצבע, וימשיכו עם זה עד גיל מבוגר יותר (4-5). רוב הילדים מבינים בשלב מסוים (בדר"כ כשהם מגיעים לגן חובה) שהעניין הזה לא מעניק להם נקודות, ואז - גם אם הם מאד זקוקים למוצץ - הם ירצו להיגמל, אבל יצטרכו עזרה. הגמילה מהמוצץ, כמו כל גמילה, כרוכה בקושי אמיתי, ולכן חשוב לגייס מוטיבציה פנימית אצל הילד, לנסות לארגן טקס פרידה פרטי בסגנון האופייני לבית (הומור עוד לא הזיק לאף אחד), להכין מראש חיזוקים ופרסים קטנים לעידוד, ולהתכונן לכמה לילות קשים. כאשר הסביבה מכבדת את הקושי, מכירה במאמץ של הילד, ומתגמלת אותו בחיזוקים חברתיים נכונים ("כל הכבוד, ילד גדול שלי!" או "כמה יפה אתה מתגבר!"), אין סיבה שהתהליך לא יעבור בשלום. בהצלחה ליאת

ליאת יש לזה מקום כאן בפורום?לא יודעת איך הגעתי לזה בכלל... אולי תחשבו פעמיים לפני שתספרו בדיחה... מי מפחד מאמא פולניה? הפולניו?ת בבדיחות ובמבט פסיכולוגי-חברתי M.A. קליינר-פז עירית בדיחות כה רבות נכתבו על הפולניה, אולי כדאי לעצור רגע ולשאול מהי תופעה זו? האם פולניו?ת היא עניין של גיאוגרפיה או מצב נפשי? האם הפולניו?ת היא נחלתן של נשים בלבד או שגם גברים לוקים בה? ואת מי זה בכלל מצחיק? בגישה הפסיכואנליטית קיימת הנחה שמאחורי ההומור תמיד יש גרגר אמת, לעתים גרגר גדול מאד. במאמר זה, ברצוני להשתמש בבדיחות נפוצות כדי לזהות את סגנון ההתנהגות והאישיות "הפולנית" ולחשוב; מאין צמח סגנון אישיות זה? כיצד ניתן להסבירו? מה המחיר שמשלמים אנשים הנוקטים בסגנון התנהגות פולני? האם אפשר להשתחרר מזה? הסינדרום הפולני ראשית, ננסה לאפיין את "הסינדרום הפולני" ונתחיל בבדיחה, מהמוכרות ביותר בז´אנר: כיצד פולניה מחליפה מנורה? היא אומרת: "טוב, בסדר, לא חשוב, אני אשב בחושך". במשפט קצר זה טמון עולם ומלואו – הפולניה זקוקה למשהו. היא בחושך, ורוצה שיהיה אור. אולם, חל עליה איסור פנימי – היא מנועה מלהציג את הבקשה, את הצורך שלה, באופן ישיר וגלוי. כמו כן, משהו עוצר בעדה מלמלא את הצורך בעצמה, דהיינו, להחליף מנורה. במקום זאת היא בוחרת בדרך עקיפין – היא מציגה את האומללות שלה, בנימה של קבלת הדין לכאורה. היא "מקריבה" עצמה מתוך ציפיה שהסביבה תציל אותה ותפעל למענה. הנכונות לוותר מזוייפת ובאה להסתיר את הבקשה שמאחוריה. זהו תימרון (מניפולציה) שנועד ללבות אצל השני את הצורך לפעול ולממש את הצורך של הפולניה מבלי שהיא תאמר אותו. קשה לה להחליף מנורה, אולם היא תעדיף להישאר בחושך מאשר להכיר בכך ולבקש עזרה בפשטות. גם הצורך ביחסים זוגיים עובר תחת מכבש ההדחקה, ואין לגיטימציה להרגיש אותו או לבטא אותו, כמו בבדיחה הבאה: מה אומרת הפולניה בזמן יחסים זוגיים? "בז´, אני אצבע את התיקרה בבז". כלומר, "פולניה טובה" אינה אמורה להיות יצור מיני, היא קרירה, ויחסי זוגיים אף הם עבורה אקט של הקרבה עצמית למען בן הזוג, שמוצג בבדיחות כמי ששנוא עליה ואין כל חדווה בקשר אתו. למשל: מדוע פולניה עוצמת עיניים בשעת יחסים? כי היא איננה יכולה לראות את בעלה נהנה. ומה היא אומרת כשרואה עצמה במראה? "מגיע לו". בבדיחות הללו ניתן לגלות אמת עצובה, ניתן לראות חוסר יכולת להתמודד עם ההנאה, היצריות והצורך של העצמי. בבדיחה הראשונה, רואים איסור לבטא צורך בסיסי (אור) ובשאר הבדיחות, איסור להתחבר לתשוקה, של העצמי ושל הזולת. ועוד דוגמה: פולניה קונה לבן שלה שתי עניבות, אדומה וכחולה. הבן מתלבט איזו עניבה ללבוש לסעודת החג, ומגיע עם העניבה האדומה. אומרת לו אמו: "אהה, הכחולה לא מצאה חן בעיניך?" למחרת הוא לובש את הכחולה, ואמו אומרת: "אז אתה לא אוהב את העניבה האדומה?" הבן המתוסכל מגיע ביום שישי עם שתי העניבות לצווארו. אומרת אמו: "ידעתי שאשתך תשגע אותך. מכאן אנו למדים עובדה נוספת – הפולניה לעולם איננה מרוצה, היא לא תבטא שמחה, שביעות רצון או הכרת תודה. אי שביעות הרצון שלה, מייצרת אצל האחר רגשות אשם, תיסכול וכעס, על שאיננו משביע רצון ואיננו זוכה להכרה. היא נותנת הרבה, ולא מוכנה לקבל ובכך בעצם לא נותנת דבר חשוב – הכרה בכך שהאחר משמעותי ותורם לה. אז מה היא באמת רוצה? היכולת לגרום רגשות אשמה היא מהמפורסמות בכישוריה של הפולניה. אבל, האם דבר זה נעשה בזדון? איזו הנאה היא מפיקה מאקט זה? מאין הוא נובע? ההסבר הפסיכולוגי שאני מציעה כאמור, הוא שהדבר המפעיל התנהגות פולנית היא המנעות מהפגנה של צורך. אם עלי להסתיר את הצורך שלי, הרי שאאלץ למצוא דרך לגרום לאחר לפעול כדי לספק את הצורך שלי, בלי שאודה בכך. התוצאה של פעילות מאומצת בכיוון זה לא רק מפעילה את הזולת, אלא מעוררת בו תחושה מתמדת שהוא לא עושה מספיק כדי לרצות, שעליו להתאמץ יותר ויותר, ולעולם לא יצליח לראות את החיוך והכרת התודה בצד השני. כזכור, לפולניה אסור להודות בכך שהיא זקוקה למשהו, ולכן תתקשה מאד להכיר תודה, עליה להתמיד וליצור בזולת דחף לעבוד קשה למענה. אולם, מדוע? מדוע מוכן אדם לשלם מחירים רגשיים וחברתיים כאלו, ולו רק שלא ידעו כי הוא רוצה/צריך?" במונחים פסיכולוגיים, מדובר למעשה בגוון מסויים של התנהגות נרקיסיסטית. אחד ממאפייני הנרקיסיזם (סגנון אישיות שיש בו האדרה עצמית המיועדת לפצות על רגשות נחיתות או חולשה) הינו הצורך להתכחש לחולשות אנוש, להפגין "עצמיות גרנדיוזית", מושלמות. למושלמות יש היבטים שונים. יש נרקיסיסט שיהיה זקוק לאשליה של מושלמות חיצונית, וישקיע במראה החיצוני. אחר יפגין כוח ושליטה בלי להודות בחולשה. הסגנון הנרקיסיסטי המתגלם בהתנהגות הפולנית מציג חזות של הסתפקות מוחלטת בעצמי (self sufficient ). כלומר, הפולניה שואפת, באופן לא מודע, להתכחש לכל הזדקקות, שכן הצורך שווה בעיניה לחולשה, הוא מעורר בושה עמוקה ונתפס כדבר נורא שאין להודות בו. אם הגברת מהבדיחה הראשונה תודה שהיא רוצה שהחדר יהיה מואר, היא כביכול מציגה לעולם את כביסתה המלוכלכת ביותר – את הצורך להחליף נורה ואת העובדה שהיא מתקשה לעשות זאת בעצמה. היבט אחר של הנרקיסיזם הפולני מודגם בבדיחה הבאה: פולניה יושבת עם בעלה בקונצרט. הוא רומז לה על השורה שלפניהם ולוחש "הבלונדינית שם, היא המאהבת של רוזנבלום". עונה לו האשה "שלנו יותר יפה". החשיבות של מראית העין, התחרות על החזות המוצלחת חשובים לגברת יותר מאשר נאמנותו של בעלה והזוגיות שלה. העיקר שאצלנו נראה יותר טוב. שרק לא נצטרך משהו מהילדים ! נמשיך הלאה, מאין נובע הצורך להתכחש לצרכים, למאויים, להנאה ולחדוות החיים? יש כמה הסברים אפשריים, הקשורים בחינוך ובתרבות. בחלק מהתרבויות במיוחד, מופעל לחץ מאסיבי על הפרט לתת מעצמו ללא גבול, לוותר, להקריב ולהסתפק במועט. בחברות או משפחות כאלה, ביטוי של צורך נתפס כדבר שלילי, עלי להציג חזות של מי ש"מסתדרת" בכל מצב. הנתינה היא ביטוי של כוח, כי אם אני בצד הנותן, סימן שיש לי, להצטרך זהו מצב משפיל. החוזה הפולני הבלתי כתוב הוא, שביחסים אני אתן ללא גבול, ואקבל בתמורה את צרכי בשפע ומבלי לבקש. "אמא פולניה" תפעל ללא לאות למען ילדיה, תאכיל אותם, תדאג לכל צרכיהם, תעבוד קשה כדי לממן את השכלתם והתפתחותם, ובתמורה, מקננת בתוכה ציפיה עמוקה להחזר ולהכרת תודה. לכאורה, מה רע בכך? אדם שנותן, מצפה לקבל, אך טבעי הוא. אולם, ההסתבכות הרגשית והמשפחתית מתרחשת בגלל ההתכחשות לצורך ולציפיות. האמא הפולניה תציג בגלוי מסר ש"אני לא מצפה לכלום, רק שתהיו מאושרים" ואילו המסרים של הצורך בהחזר, בהכרת תודה, ביחס חם ועזרה, יסתננו בדרכים סמויות ועקלקלות. כאן טמון זרע הפורענות, האמת הרגשית איננה יוצאת לאור ובמקומה עוברים מסרים כפולים, מבלבלים, של "אינני זקוקה למאומה" מצד אחד, ומצד שני "למה אתה לא מתקשר יותר?" ועוד בדיחה: פולניה א´ אומרת: "אוי הגזמתי, אכלתי כבר שלוש עוגיות". עונה לה חברתה: "אכלת ארבע, אבל מי סופר". הראשונה מפגינה התחשבות מוגזמת ומזוייפת והשניה מנסה להסתיר את החמדנות, ההתחשבנות והביקורתיות. חיימקה שלי היבט אחר של האישיות הנרקסיסטית מכונה בשפה הפסיכולוגית "חוסר נפרדות". הנרקסיסט רואה את זולתו כחלק מעצמו, כשלוחה שנועדה לפעול בהתאם לרצון ולצרכים שלו. היבט זה רואים בעיקר בבדיחות על יחסי אמהות פולניות עם הבנים שלהן. שם הן מוצגות כ"לביאות" שלא מוכנות לשחרר את בנן לחיים משלו, לזוגיות משלו, אחרי שהשקיעו בו את כל יהבן. הן מצפות מהילד להישאר תחת סינרן ולהביא לאמא נחת. למשל: בחור פולני מביא הביתה שלוש בחורות ואומר לאימו: "אמא, אחת מהבחורות האלו היא כלתי לעתיד! נראה אם תנחשי מי זו". אמו הפולניה בוחנת בעיון את שלוש הבחורות. כעבור כמה דקות ניגש הבן ושואל: "נו, את יודעת?" אומרת האם: "כן, זו האמצעית". אומר לה הבן: "כל הכבוד! איך ידעת?" עונה האם: "מהרגע הראשון לא סבלתי אותה". הפולניה במבט אוהד הצורך הנואש לקבל מבלי לבקש, מאלץ את הפולניה לגייס טקטיקות מתוחכמות כדי לזכות ביחס, עזרה והערכה. אז איך היא עושה זאת? היא תבטא סבל, גופני בדרך כלל ("אני נופלת מהרגליים") היא תזכיר שוב ושוב את הדברים הטובים שעשתה למענך ("אבא ואני הרגנו את עצמנו בעבודה כדי שתלך ללמוד רפואה") היא תיתן מעל ומעבר למה שאתה צריך (ארוחות דשנות) היא תאשים ("כבר שבוע שלא התקשרת"). היא תעשה הכל מלבד לומר את האמת הרגשית: אני זקוקה לך, אני רוצה שתתייחס אלי, שתבלה אתי זמן, אני עייפה, בודדה, אני אשמח מאד אם תעזור לי. חשוב להבין ללבה, היא כלואה בחינוך ובתרבות שהפכו לטבע, והם אוסרים עליה לדאוג לעצמה, לצרכיה ותשוקותיה. לכן היא נותנת, מתוך משאלה לא מודעת לקבל החזר, לזכות בהכרה. התנהגות זו מפעילה מעגל קסמים שלילי. הצד השני, הבן, הבת או אדם קרוב אחר, אינם קולטים את המסר האמיתי. הם אינם מבינים שאמם התשושה מבקשת קצת הערכה, פינוק, תודה ועזרה. הם שומעים בעיקר טרוניות, חשים מואשמים, חשים אחראים לסבל של אמם, חסרי אונים מול העשייה הרבה המתישה את האם ומונעת מילדיה לפתח כישורים עצמאיים. מבט פמיניסטי - מדוע הפולניו?ת מיוחסת דווקא לנשים? בחינוך ובחיברו?ת של בנות ובנים יש הבדל רב. תרבויות שמעודדות ותרנות והקרבה עצמית, בדרך כלל מפעילות את עיקר הלחץ על נשים ובנות. נשים מחונכות לוותרנות, עד כדי דיכוי העצמיות, התכחשות ל"תאבון" ולצורך – אם זה צורך בכוח, בהשפעה, אם צרכים של תלות או צרכים מיניים ורגשיים. "פולניה טובה" היא למעשה קרבן של חינוך לדיכוי הצורך והיצר. היא מבשלת לכל המשפחה אבל איננה אוכלת בעצמה, היא "מקריבה" עצמה למען ילדיה, מעניקה, לכאורה בנדיבות רבה. אבל הצורך בהכרת תודה, הרצון להגיד "די" או לקבל עבור עצמה – כל אלו "אסורים" עליה, אם בשל נורמות תרבותיות, ואם בשל התפתחות במשפחה שחינכה לוותרנות קיצונית וביטול העצמיות. למעשה, ניתן לראות בפולניות מעין עיוות, הקצנה מעוררת גיחוך או כעס, של החיברות הנשי. חינוך לנדיבות מוגזמת עד כדי זיוף. חינוך של הסתרת הצורך אשר מתועל לערוצים עקיפים וסמויים – בביקורת, בתובענות סמויה, בדכאון או מרירות אשר מייצרים כעס, אי נוחות ורגשות אשם אצל האנשים בסביבה. הפולניה לא נולדה כזו, היא צמחה תחת מכבש ששלל ממנה את הזכות לדעת מה היא רוצה ולבקש זאת בדרך ישירה, פשוטה ויעילה. לא היה מי שיעודד אותה לדרוש, לעמוד על שלה, לשמוח בעוצמה שלה, לאהוב את גופה ולכבד את צרכיה. כמו ההפרעה הנרקיסיסטית, תכונת הפולניות מתפתחת על רקע של העדר סביבה הורית מטפחת. בסביבה הפולנית, הילדה גדלה עם דרישה מתמדת לתת, לוותר, לציית לכללים חברתיים של התעלמות מהחיוניות, היצריות והזכאות. מבט היסטורי מזוית אחרת, ייתכן ובכלל ההתנהגות הפולנית איננה ענין של גאוגרפיה אלא של היסטוריה. בתקופה שבה דורות נמחצו תחת עולן של מלחמות עולם, הגירה, משברים כלכליים עולמיים - הצורך בהסתפקות במועט ובהקרבה עצמית היה צורך קיומי. במפגש עם ניצולי שואה ועם בני הדור השני, ניתן לראות באופן חריף את הטראגיות של קרבנות התקופה; אנשים שלא מרשים לעצמם לשמוח, כי איבדו את יקיריהם, אינם יודעים להזדקק כי שרדו בזכות ההצטצמצמות והויתור על צרכים בסיסיים. ניתן לשער כי הדפוס של המנעות מהצטרכות התחזק במיוחד בתקופות בהן מסוכן היה להצטרך, לא רק מבחינה חברתית ותרבותית, אלא גם כדרך לשמר את הקיום הפיזי. ואז, בזמנים נוחים יותר, התקשו קהילות, משפחות ואנשים לסגל לעצמם שוב את החופש לקחת, לדרוש ולהזדקק. כך נוצרה תמונת המצב של "הקרבה עצמית" הנראית נלעגת ומיותרת, בימים של שפע ורווחה, אך בעבר איפשרה לשרוד. גם תופעת ההיצמדות והקושי לשחרר את הילדים לעצמאות ונפרדות מוכר מיחסי המשפחה של ניצולים ואנשים שסבלו אבדנים קשים. התנהגות זו, היא כמעט "רפלקס" של הצורך להיאחז במשפחה, בקרובים, להיות ניזונים מהם בחיים, בצמיחה, ולהשיג בטחון בהמשכיות. האם היהודיה, הנצמדת לבנה, המנסה לשלוט בחייו ולכוון את מעשיו, גם היא תולדה של אבדנים, הגירה, טלטלות ושינויים שעוררו בה את הצורך לנעוץ ציפורניים רגשיות בילדיה, פן יתרחקו או ייפגעו. האם זו בעיה נפשית? במצב קיצוני, התנהגות "פולנית" עשויה לפגוע באיכות החיים הרגשית ומסכנת יחסים במשפחה, בחברה ובעבודה. היא גורמת ריחוק ועוינות ביחסים בינאישיים, שכן הצד ה"נותן" (הפולני) הולך ומטפח רגשות של מרירות, תשישות, אי צדק וחסך. והצד ה"מקבל" הולך ומתמלא רגשות אשם, כעס על שהוא תמיד בתפקיד ה"נזקק" וחוסר אונים. הצד המקבל, חש מסורס, כמי שאין לו מה להציע, ואילו הצד הנותן מתקשה לחוש שמחה, סיפוק וערך עצמי. המסר "אני לא צריכה ממך כלום" שמיועד להעניק לי כוח והגנה מפני חשיפת חולשות אנוש, הופך לחולשה ולמלכודת. זוהי העמדת פנים שמסתירה חלקים אמיתיים וחשובים של העצמיות ואינה מאפשרת הנאה מיחסים הדדיים של נתינה וקבלה בשני הכיוונים. ללא חשיפה מסויימת של מאויים ורגשות, לא תהיה אינטימיות ממשית, לא תתאפשר התנהגות אותנטית והתוצאה כאמור, תהיה ניכור מהזולת, בדידות ותיסכול. אז איך יוצאים מזה? המשימה הפסיכולוגית אצל מי שמזהה אצל עצמו סגנון "פולני " כפי שתארתי, הינה לחזק את יכולתו לדעת את צרכיו ורצונותיו האמיתיים ובעיקר - להשיג או לבקש אותם באופן גלוי וישיר. פולניה שתלמד לבקש את מה שהיא רוצה וזקוקה לו, באופן ישיר ויעיל – תוכל להיפטר בהדרגה מהמעגלים השליליים שהיא כלואה בתוכם. המכשול לרוב טמון בקושי לזהות את הרגשות והצרכים האמיתיים, להכיר בהם ולבטא אותם בדרך יעילה, בדרך שתביא ליחסי תן-וקח שוויוניים. חוסר הנפרדות שיש לפולני/ה עם בני המשפחה, גם הוא מאיים על הקשרים ומפריע להתפתחות העצמיות של בני המשפחה. במיוחד כאשר מדובר בהורה, חשוב להיות עירניים ולא לפגוע במרחב של הילדים לממש את עצמם. בטיפול פסיכולוגי, ניתן לראות שהדרך להשיג יעד זה היא לעתים קשה, ארוכה, ולא מושלמת. בדרך יש צורך להתגבר על רגשות בושה או חרדה, מפני חשיפה של הצרכים והמאוויים. להתגבר על הפנמות של דורות, אשר חינכו לויתור על העצמיות ולהסתרת רגשות וצרכים. אולם זיהוי של הבעיה והתכוונות למטרה של שינוי, תוך דיאלוג אותנטי עם אנשים קרובים, תוך מאמץ למודעות וזיהוי של ההתנהגויות הבעייתיות, יכולים ליצור הקלה ממשית. לעתים קרובות, טיפול זוגי או משפחתי הם מסגרת טובה להתבוננות באינטראקציות וביחסים המעגליים של הפולני/ה עם הקרובים לה. גם טיפול קבוצתי מאפשר זיהוי של דפוסים בהם אדם מסתיר את עצמיותו ומבטא את צרכיו באופן עקיף ומניפולטיבי, ובכך מעורר אצל הזולת כעס, אשמה או בילבול. ולסיום: פולניה מספרת לחברתה בגאווה: "הבן שלי התחיל ללכת לפסיכולוגית". שואלת השניה: "ומה את כל כך שמחה?" עונה הראשונה: "תארי לעצמך, הוא מוציא שלוש מאות שקל לשעה, ועל מי הוא מדבר כל השעה הזו? עלי!!" אם את/ה קורא את הדברים וחושב על הדמויות הקרובות לך, שמתנהגות בצורה כזו, חשוב לזכור: הצורך הנואש ביחס, בהכרה, שאתה חש אצל אמך/אביך/אשתך, איננו פסול. הוא עובר בשפה קשה לעיכול, הוא מרגיז, אבל עדיין ניתן להקשיב לו. סביבה אוהדת, מכירת תודה, סלחנית, אשר קוראת בין השורות את צרכיה של הפולניה לכבוד, חום והכרה, תוכל לסייע לה להפשיר ולהיות פחות קשה, מאשימה ומרירה. סיכום: הסינדרום הפולני בתמצית 1. התנהגות "פולנית" קיימת בארצות ותרבויות שונות. 2. התנהגות זו מאופיינת במאמץ להסתיר "חולשות" אנושיות כמו צורך, תלות, יצר או חוסר, כדי לשמור על פסאדה של עליונות ושלמות. 3. כדי להסתיר את אותן חולשות, מתפתחות דרכים עקיפות להפעיל את הסביבה במטרה לספק צרכים שונים בלי להכיר בהם. 4. ה"טכניקה הפולנית" להשיג עזרה או יחס מתבטאת במניפולציות כמו: הפגנת אומללות, מרירות, ביקורת, האשמה, נסיון לכוון ולשלוט בזולת, "התחשבנות" ועוד.. 5. הסביבה מגיבה למניפולציות הפולניות ברגשות של כעס, אשמה ותיסכול, ונמנעת מלתת לפולני/ה את מה שהיא צריכה באמת. 6. ביחסים פולניים, מתפתח מעגל קסמים שבו הצד ה"פולני" נותן ונותן, מקריב את עצמו, מבלי לחשוף בגלוי את הצורך לקבל תמורה או לשים גבול. הצד ה"מקבל" חש אשם, בלתי מספק, ומתוסכל מכך שהוא נתפס כאנוכי. שני הצדדים תורמים, כל אחד בדרכו, להחרפת המצב, לניכור, ולתיסכול הדדי. 7. שבירת המעגל הפולני יכולה להגיע משני הכיוונים: הצד ה"נותן" יאפשר לעצמו לשים גבולות, לבקש באופן יעיל וברור. הצד ה"מקבל" לא ישתף פעולה עם ההקרבה המוגזמת, יוותר על הנוחיות שבתפקיד "הילד המפונק" ויתגמל את ה"פולניה" באופן שהיא ראויה לו – בהערכה, הכרת תודה, עזרה ויחס חם. ולבסוף התנצלות גדולה בפני כל האנשים הנפלאים, שבמקרה משפחתם נולדה בפולין. מושג הפולניו?ת משמש במאמר זה, כמו גם בבדיחות, כביטוי פופולרי המייצג סגנון אישיות, סגנון התנהגות, אשר בהחלט איננו נחלתם הבלעדית של יוצאי פולניה. "פולניו?ת" איננה ענין של גאוגרפיה, היא כנראה תופעה פסיכו-סוציו-היסטורית וניתן למצוא אותה במשפחות מכל מדינה ועדה. הכותבת היא פסיכלוגית קלינית, ממוצא פולני

תודה על הכתבה. כבר נתקלתי בה, קראתי אותה ונהניתי ממנה. נדמה לי שלהבא אפשר להסתפק בלינק.... :-))) ליאת (חצי פולניה)