פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי בעיה שקשה לי מאוד לשלוט על הכעסים שלי ועל העצבים שלי ולפעמים אני מוציאה את זה על האנשים הלא נכונים. זה מתבטא בזה כשאני מתעצבנת אני שוברת דברים וצועקת ואני ממש סובלת מזה... מה אני יכולה לעשות כדי שהמצב יהיה שונה?

שלום לך, יש סדנאות המיועדות לשיפור מיומנויות שליטה עצמית ו-וויסות רגשי. חיפוש קצר בגוגל יעלה לא מעט מכונים המציעים סדנאות כאלה. בהצלחה ליאת

כל אחד מתעסק עם הבלגנים שלו ופה בלגן שם בלגן וקלחת ואני בשקט שלי כשכבר משהו מצליח להרגיש אי שם לעתים רחוקות דואגת לקשר עם האיש היחיד שמדבר איתי מזה שנים. האיש היחיד שמנסה עדיין להושיט יד, להקשיב, להיות שם. כבר לא ניתן להציל ממני, אני לא צעירה, אבל... האיש שמקדיש והקדיש כל כך הרבה חולה כבר זמן מה, ויש לכך משמעות כבדה מאד (אף כבדה משתוכלו לדמיין) נוכח דברים שקרו ועברו ברוב שנותיי. זה כל מה שמעניין אותי עכשיו. זהו. רציתי לרשום את זה איפשהו. ובבקשה בלי ניתוחים, אני מכירה את העניינים מאד מאד לעומקם. אבל רק רציתי לרשום. מטופלת ותיקה (שכמעט ואינה רושמת כאן)

שלום לך מטופלת ותיקה, תמיד כשמישהו מעיז וכותב כאן בפעם הראשונה, או בניגוד להרגלו, זה ממלא אותי שמחה והתרגשות מיוחדת. מבחינתי זו הבעת אמון קטנה ויקרה, כמו אבן-חן. אז מבעד לקולות הרמים שנשמעים כאן לאחרונה, אנחנו קשובים גם לדברים שנאמרים בשקט. הדברים שלך, שאכן נאמרו בשקט, כאילו בשוליים, הצליחו לטלטל אותי, לרגש, ולהעציב מאד. לפעמים אפשר להתפוצץ מול מה שנראה כמו תעתוע אכזרי של הגורל. מול אי הצדק. הדריכות הזו, שלך, המחשבות הממשיכות לטרוד את מנוחתך, הדאגה העצומה, עוברות כולן בשורה הקצרה ההיא, במרכז. תודה על השיתוף. אשמח אם תמשיכי לקחת חלק כמשתתפת בפורום שלנו, במינון המתאים לך. ליאת

בשורה מה אבשר - הפנטזיות האיומות הספציפיות האלה שלי עדיין לא התגשמו... ו... איש השיחות שלי חזר לעצמו... הוא היה חולה מאד... חור פתאומי ומבהיל של הרבה מאד פגישות נפער... עכשיו יש לנו לפחות שנה על מה לדבר... אם רק, אם רק הכל יהיה כשורה. הנה בשורה טובה, אך עדיין פוחדת פחד מוות... נראה מה יהיה באמת תודה על תשומת הלב החמה למרות הקושי העצום שלי, אני מקווה שזה בסדר לנצל את הפורומים לפעמים... בעתים קשות וגם נוחות. נלחץ על "שלח"? קליק... מטופלת ותיקה

מאוכזבים יקרים, יש כאן כמה נקודות שראוי להבהיר: 1. פורום אינטרנטי הוא באמת לא טיפול. מאחר וזו אינה פגישה פנים אל פנים, כל אחד מכם יכול לכתוב באיזה כינוי שהוא רוצה, כמה פעמים שהוא רוצה, ואף להחליף זהויות ככל העולה על דעתו. 2. עם זאת, אנחנו מגיבים אל הפניות שלכם מאוד ברצינות, ומתייחסים לכל אחת מהן באורח אישי ביותר. אנחנו קוראים בתשומת לב, מנסים להקשיב לנימי הנימים, יושבים בימים ובלילות על-מנת לנסח תשובה מתאימה ורגישה שתעורר מחשבה פתוחה. אני נוטה להאמין שכאשר זה מצליח, קורה משהו נפלא, ששווה את השקעת הימים והלילות. פתאום, בתוך הג'ונגל של החיים בכלל והג'ונגל של האינטרנט בפרט, יש רגע של מפגש: משהו נגע, מישהו היה פתאום פחות לבד... אני חושבת שהמשתתפים שאינם נמצאים בטיפול לומדים אז משהו על התחושה המיוחדת שמתקיימת בטיפול, ולפעמים אפילו מסתקרנים מספיק על-מנת לנסות בעצמם. אלה שכן בטיפול מקבלים תזכורת וחיזוק להמשיך לצעוד בדרך הכל-כך מורכבת הזו. זו הסיבה שאני עושה זאת. זאת הסיבה שאני מתאמצת בשביל הפורום הזה. 3. מעבר ל"ציונות", יש כאן עניין מאוד פשוט. אם כל אחד מכם יכתוב 8 שאלות בשמות שונים, המנהל/ת שאחראיים על אותו יום לא יוכלו להגיב באופן חם ואישי ומושקע כפי שתיארתי. זה אומר שאפשר יהיה לכתוב לכל אחד מכם תשובה קצרצרה, לא אישית, לא נוגעת. חלקכם חושבים שזה טוב, אולי, אבל אני לא באתי לכאן בשביל זה. 4. ומילה אישית למיכל (ולכולכם) - אני נוטה לחשוב שפיצלת את עצמך למספר דמויות מתוך חשש שהמשא שיש בך, על כל חלקיו, הוא כבד מנשוא. וודאי שאפשר להתחבר לתחושה כזו, וודאי שאני מקווה שאת מצליחה לבטא משהו מזה בטיפול או ביומן שלך שראוי שייקרא. כשכתבתי שלמרות הכל נותרת חסרה, התכוונתי (ונדמה לי שרובכם פיספסו זאת), לכך שלמרות המאמץ לפצל את ה"רעב" שלך, נותרת רעבה, חסרה וריקה. אני נוטה לחשוב שאת מכירה היטב את המצב הרגשי הזה, וזו נקודה משמעותית למחשבה. האם יכול להיות, שלו היית מעזה לפנות אלי כאדם אחד, גם אם אדם הנושא משא כבד מנשוא, היית יכולה לקבל ממני "מזון נפשי" ממלא יותר? הלא אז, לפחות הייתי יכולה לנסות להתייחס אלייך על כל חלקייך, אולי לא כולם בבת אחת, אבל בכל זאת... 5. התוקפנות שעולה בפורום, ומתבטאת בניסוחים עוקצניים וגסים כלפי משתתפים וכלפי מנהלים, איננה מקובלת עלינו. שימו לב - זו לא הכחשה של התוקפנות, אלא הזמנה למצוא דרכים בשלות יותר לבטא אותה. דרך צלחה, אורנה

לאורנה שלום, סליחה עוד פעם על כל מה שהיה כאן. אני ממש איכפת לי שהפורום הזה יישאר פתוח לכולנו, ואני מודה לכם עוד פעם על כל המאמצים שאתם עושים כאן. אבל עוד פעם, למרות הכל, אני הפניתי את תשומת כולם למה שבאמת קורה ואני עדיין מאמינה שיש המון כמוני שמשתמשים בשיטה זו, לא מתוך כוונה רעה, אלא כי נראה לי שלא היה מקובל לראות את השם מיכל 8 פעמים ברצף, כי אז זה בטח היה מעצבן אותך יותר!!!! נכון שאני בחורה "הנושאת משא כבד מנשוא", אבל תגובתיך עזרו לי מאוד ואני הולכת להשתמש בהם בטיפול, ואני לא, לא נשארתי חסרה ורעבה (אולי כן לגבי הוידוי, עד שהגבת היום). את כתבת "האם יכול להיות, שלו היית מעזה לפנות אלי כאדם אחד...." נראה לי שמה שהעזתי היה יותר אמיץ ואמיתי מכל "החברה" של הפורום, שהתנפלו ועקצו והיו לך לעורכי דין. !!!! ואני עדיין מאמינה שלא פגעתי באף אחד אישית (ואם כן, אז סליחה). לסיכום אני מודה לך עוד פעם, ואני אמשיך כמו שכתבתי קודם להשתתף בפורום, ולהיות חלק פעיל ממנו. *אני אשמח אם תקראי את היומן שלי, אם זה באמת מעניין אותך, ולעזור לי!! *ותודו שהפורום נהיה יותר מעניין!!!!

ההתנצחויות האלו זה ממש לא מה שהופך פורום למעניין .

אורנה יקרה, פורום סוער, לפני שעתיים חזרתי מאחת הפגישות היותר מועילות שהיו לי בזמן האחרון עם המטפלת שלי. כשאני קוראת את הדברים הנוגעים שלך, אורנה, אני נזכרת במה שכבר כתבתי פה, יותר מפעם אחת, עד כמה למדתי בפורום הזה, להיות מטופלת. למדתי לא מעט משאלות, כמו השאלות המצוינות שלך, מיכל (כל אחת ואחת מהן:- ), שהראו לי, בזמנו, שאני לא חריגה בשאלות שמציקות לי. למדתי המון, מהתשובות לשאלות האלה. תשובות שאכן ניכרת עליהן, ההשקעה, המחשבה והאכפתיות, של שלושת המנהלים המקסימים של הפורום הזה. מלבד הלימוד מה*שאלות* כאן, למדתי המון גם מאנשים כמו רשת, שפחות שואלים, ופשוט (לא פשוט בכלל, אני יודעת) משתפים. משתמשים במקום הזה, באנונימיות שהוא מספק, ובאוזניים הקשובות, המיומנות והמקצועיות שנמצאות כאן, כדי לספר פה קצת מהתחושות אותן הם לא יכולים לספר במקומות אחרים. ואיזה חברויות מדהימות יצרתי כאן... קשה לי בימים שהפורום הזה סוער. בעצם פעם היה לי קשה. היום בעיקר חבל לי. המקום הזה יקר לי. המשתתפים בו יקרים לי והמנהלות שנותרו, חשובות לי מאוד. מקווה מאוד שיחזור השקט. לא מאוכזבת בכלל. מאף אחד. יעלה

יעלה חביבה. כתבת מאד יפה. כמו הדר. לילה טוב.

אורנה יקרה, לדעתי טעית כשהעלית הודעה נוספת (לא מספיקה הודעה אחת?). אני מקווה שאת לא נהנית מהדיון המיותר וה"מעניין". ומילה או שתיים למתדיינים- הפסיקו מיד כל דיון, התנצחות, ומַחֲלֹקֶת. אתם מחטיאים את מטרת הפורום!! תודה.

כמטופלים חסרי הבנה, רק בהודעה השניה בקושי הבנו מה מתרחש... קשה לי להאמין שדר' אורנה שובעת נחת מכל הטרראם... (לבטח אין זה משמח אותה) אגב, מה הסימנים והמספרים מלמדים אותנו? ליל מנוחה :-)

אורנה, כל כך יפה מה שכתבת, כל כך נכון. בחלקים מאוד משמעותיים בטיפול שלי, הרגשתי צורך להיות פה. לפעמים רק לקרוא, לפעמים גם לשתף. לפעמים לבקש תמיכה. וממש כמו שכתבת, אורנה, הרבה פעמים "נוצר רגע של מפגש: משהו נגע, הייתי פתאום פחות לבד..." וקיבלתי "תזכורת וחיזוק להמשיך לצעוד בדרך הכל-כך מורכבת של הטיפול". כמה למדתי מההשתתפות בפורום. ואילו חברויות מדהימות יצרתי כאן... ההשקעה שלכם, מנהלי הפורום, ניכרת בכל תשובה. אני זוכרת תמיד, ומעריכה מאוד את ה"ימים כלילות" שאתם פה. בהתנדבות, מתאמצים ומצליחים לכתוב תשובות אישיות, נוגעות. ואולי ה"משברים" האלה, שהפורום מייצר לפעמים, נועדו גם כדי שאוכל / שנוכל להודות לכם על כך. הדר

שלום שלום שוב, אף אחד לא מערער על תרומתם של מנהלי הפורום. הם תרמים ממרצם, מהידע שלהם ומזמנם וכל זה בהתנדבות. מטרת הפורום היא אכן שאלה-תשובה. אך רצוי לברך גם יוזמה של ביקורת פנימית. מלבד מטופלים, אנחנו גם אנשים חושבים, דעתניים ועם ביקורת. או לפחות רצוי שנהיה כאלה. נראה לי שלכך התכוונה מיכל כשרשמה "מעניין". אולי חומת הדיסטנס של מטפל-מטופל בעייתית. אל תשכחו שלא מדובר פה במלאכים ובני תמותה. כולנו בני אדם וכולנו זכאים לדעה וכולנו מסוגלים לשגות. נפלא לחלק מחמאות ולפרגן לאורנה וליתר המנהלים. בואו נשאיר גם את הפשרות פתוחה להעביר ביקורת/ דעה. לא צריך להיבהל מכך. לילה טוב, כליל

שלום רב, ברצוני לקבל מושג איך להתיחס לקושי של ביתי להפרד מחפצים. האם זהו סימן לבעיה כלשהיא? זה יחלוף? האם יש דברים נוספים שעלי לשים לב אליהם? פרחים שנקנו לארוע מסוים היא סרבה למסור אותם בטענה שהיא תתגעגע אליהם + ציור שהיא צירה לילד אחר במסגרת משימה בכתה היא החליטה שהיא לא מוסרת כי היא תתגעגע לצבעים שהיא צבעה איתם וכי הם שלה.! וישנם עוד דוגמאות. בברכה ותודה אמא מודאגת.

שלום דנה, רכושנות של ילדים פושטת ולובשת צורה לאורך שנות ההתפתחות, כאשר בכל גיל יש לה משמעות מעט אחרת. אצל הילד הצעיר, בערך בגיל שנתיים- שלוש, ההיקשרות לחפצים יכולה לשקף תחילתו של תהליך גיבוש זהות עצמית, כאשר הפרידה מחפץ ששייך לו יכולה להתפרש כפרידה מחלק מסוים בו עצמו. בגיל זה נראה לא מעט מאבקים סביב חפצים, וקריאות נואשות "זה שלי!". במהלך ההתפתחות, לומד הילד בהדרגה לפתח נפרדות, ולחלוק דברים השייכים לו מבלי להרגיש מאויים יתר על המידה. בגיל שבע, ילדים כבר יודעים שלאובייקטים/חפצים מסוימים יש ערך, והרכושנות שלהם היא אחת הדרכים להשיג השפעה וכוח. פרחים או צבעים שנקנו בכסף מקבלים חשיבות בשל ערכם הקונקרטי, ומסירתם לאדם אחר נתפסת כהפסד או אובדן. מסיבה זו, נראה בגילאים האלה הרבה ילדים שנהנים מ'אוספים' למיניהם, שמעניקים להם תחושה של שליטה וביטחון. לפיכך, אין לדאוג יתר על המידה מהקושי להיפרד מחפצים, ומוטב לראות בכך שלב התפתחותי טבעי. חשוב לכבד את הקושי, להתחשב בו, ולהימנע מביקורת או לעג. למרות כל האמור לעיל, עדיין כדאי מאד להפגיש את הילדים שלנו (כמעט בכל גיל) עם שמחת הנתינה, עם התחושה הנעימה כל כך המתעוררת בנו כאשר אנחנו חולקים משהו שלנו עם מישהו אהוב וראוי. למידה זו נעשית בדר"כ תוך שאנו - כמבוגרים - נותנים דוגמא אישית, ומוכנים להעניק לאחרים מעצמנו. בברכה ליאת

היי. המטפלת שלי נורא נחמדה אלי, איכפת לה ממני.... אבל הבעיה אצלי שאני לא מצליחה להתמסר אליה, לתת בה (כמו גם לא באחרים) את כל האמון הדרוש בכדי להתקדם הלאה. ככל שהיא מנסה, ככל שאני דוחפת אותה רחוק...מצטערת על זה, חוזרת אליה, מבטיחה, עובדת איתה עוד קצת, אבל תמיד ברגעי השיא אני מוותרת, בורחת, מפחדת, שותקת. עד כמה אפשר להמשיך כך?? (כבר דיברנו על חוסר האמון שיש לי לגבי אחרים, הפחד שלי בלהתמסר, הפחד שלי מנטישה, ומתלות, אבל הכל נשאר דיבורים, אינני מצליחה לעשות עם זה שום דבר)

שלום שרון, אנשים נוטים להפחית בערכם של דיבורים ותובנות. את אומרת בנימה של ייאוש, "על הכל כבר דיברנו". בעבודה הטיפולית, פעולות והתנהגויות 'אוטומטיות' מקבלות המשגה חדשה (כן. באמצעות דיבור, דיבור, ועוד דיבור). פתאום זה כבר לא "מטפלת לא מקצועית", "אישה נוטשת", או "אני שמחרבת כל קשר" - אלא הבנה שיש כאן דברים שמעבר. היכולת להישאר שם, על אף...ולמרות... היא התקדמות גדולה. נסי, לשם שינוי, להניח לצורך "לעשות עם זה משהו", ורק להיות. להקשיב לפחד להינטש, לפחד להתמסר, לעשות לו מקום, ולא למהר לטשטש אותו בעשייה. בהצלחה ליאת

סליחה שאני מתפרצת לכן... ליאת לצערי (עדיין) אינני מבינה כיצד באמצעות דיבור. ומדוע לא לעשות עם זה משהו? בכל זאת אני מנסה...להפסיד אני לא יכולה (מקסימום אלפי שקלים:)

מיכל: אני מחזקת את ידייך, מבינה את הקושי שלך, ואת הניסיון שלך להיפתח בקצב ובצורה שלך. צר לי שלא קיבלת את החיזוק והקבלה שאולי היית זקוקה להם. תמשיכי להיות אמיצה וכנה. שלום, הופתעתי לרעה מהתגובה שלך למיכל בעלת הכינויים. הייתה בה משום חוסר פתיחות לדעתי. ואכן, מיכל ספגה חוסר קבלה ו"תגמול" לוידוי שלה. כנראה שהיא הייתה נבוכה להזדהות בכינויה ולהתייחס לחלקים שונים בחייה..אולי הרגישה שזה "יותר מידי". היית צריכה לחשוב יותר לעומק על הסיבות שהביאו אותה לפנות באנונימיות. יתכן שהיא "נהנתה" בצורה כפולה מהאנונימיות שמאפשרת הפניה באינטרנט. אין שום חוק כתוב או שאינו כתוב נגד ההתנהגות הזאת. אני חושבת שהתגובה שלך הייתה רשמית, צפויה, סמכותית. תוכחה מיותרת, זאת לאחר הפגיעה שספגה מרשת. ומה השגת? מיכל למדה שבפעם הבאה עדיף לה שלא להתוודות. כומר, גם אם היא מתביישת בצדיים מסוימים בחייה או בהתנהגותה ומתקשה לחשוף אותם, אסור לה לחשוף את עצמה. כנראה שזה שיעור שהיא תאמץ בחייה הלא וירטואליים - וחבל. היה כדאי לקבל אותה, עם המסכה, ולהתרכז במה גרם לה להרגיש שהיא זקוקה לאותה מסכה. ולא הוקעה. די עם ה - so call מוסר. אנחנו מנסים להבין כאן את נפש האדם ולא לחנך אותו. אין כאן שום צורך למתוח גבול, אבל כנראה שהרגשת שהתפקיד שלך מחייב מתיחת גבול, גם כאשר היא אינה נחוצה. כי הרי אתם הוד רוממותם המטפלים, ואנחנו בעוונותינו המטופלים. מאוכזבת

תודה רבה לך.

שלום, במשרד שבו אני עובדת ישנה מחיצה המפרידה בין שני חלקי החדר. הבוסית מאזינה בכל שעות העבודה לרשת ב' ואותי זה מוציא מהכלים. גם מאוד קשה לי להעיר לה. לפעמים בעקבות הערותיי היא מנמיכה וגם אז זה מפריע (עדיין שומעים את הדיבור הבלתי פוסק). אני רגישה מאוד לרעש וזקוקה לשקט, גם לצורך העבודה וגם לצורך שקט פנימי. אני מחבבת את הבוסית, אבל בנושא הזה היא מאוד לא מתחשבת. היא לא עושה לי "דווקא", אבל גם אין לה שום נכונות להתחשב בי. הערתי לה מס' פעמים רב ואפילו פעם הרמתי את הקול ואמרתי שאני פשוט משתגעת מכך (ביקשתי בנימוס פעמים רבות ללא הועיל עד שהתפקעתי וזו הייתה התוצאה).זה היה אפקטיבי לשבוע, אך ללא הועיל. הסברתי לה שזה מפריע לי והיא בתגובה אמרה "את שומעת טוב מידי" וכשאני מעירה לה (דבר שקשה לי לעשות!!!!!) אני מקבלת תשובה של "אני רוצה לשמוע חדשות". מה עושים? תודה.

שלום רב, מאחר ולמרות חוסר האסרטיביות שלך, הצלחת להעיר לבוסית שלך מספר פעמים (גם בנימוס וגם בפחות נימוס), אך ללא הועיל, נדמה לי שלא מדובר כאן בקושי באסרטיביות, אלא בבעיה בתנאי ההעסקה שלך. מאחר והיא הבוסית, ומאחר ואינה מוכנה להתחשב, עומדות בפניך שלוש אופציות- * למצוא מקום עבודה אחר. * להמשיך לסבול בשקט * למצוא פיתרון יצירתי, כמו אטמי אוזניים או אוזניות, שיאפשרו לך לתפקד למרות הרעש. או עבודה במשמרות, או התרחקות פיזית. תוכלי גם (אם היא ממש נחמדה) לקנות לה ביומולדת הבאה רדיו-אוזניות (או אוזניות שיתחברו למקור הרעש) בכל גרסה שהיא, מה שיסייע לה להנות כאוות נפשה מהתכניות האהובות עליה מבלי להפוך למפגע סביבתי. נשמח לשמוע מה בחרת לעשות בהצלחה ליאת

שלום! יש לי ילד בן כמעט 4. מאז גיל שנה בערך הוא מאונן. האוננות שלו היא על הרצפה, פשוט שוכב ומנענע את רגליו(בלי הידיים) וכך הוא גם אוהב לשחק. אני חושבת שזה התחיל מזה שלא נח לו לשבת רגיל, לקחנו אותו בעבר לפיזיותרפיסטית ילדים והיא אמרה שאין שום בעיה. הוא מאונן המון פעמים ביום, אם לא נעצור את זה זה יכול להיות שעתיים רצוף(בלי להגזים). הסברנו לו מאות פעמים שאנחנו יודעים שזה נעים, ומותר - אבל בחדר שלו. היו תקופות שהוא כבר השתמש בזה כ"דווקא" וזה הפך לעניין, ואז החלטנו להרפות ונתנו לו לעשות את זה כמה שהוא רוצה. התייעצנו עם כל מיני וכולם אומרים להגיד ש"מותר, אבל לא בסלון", אבל אני מרגישה שזה משהו אובססיבי, ממש קשה לו להפסיק, ולפעמים הוא הולך כאשר הוא אוחז בידו באיבר מינו. חוץ מזה, אין לו שום תופעות יוצאות דופן. הוא ילד מתוק, חכם, ונורמלי... אשמח לתגובתכם.

לפעמים ילדים נמצאים במתחים\כעסים והאוננות היא דרך ליפרוק אותם.

שלום למור ולאמא הגם שאוננות היא פעילות טבעית ונפוצה אצל ילדים צעירים, כאשר היא נמשכת שעות ממושכות ותופסת נתח נכבד משעות הפעילות של הילד, יש מקום לבדוק האם מדובר, באמת, בדרך לפרוק מתחים, בשיעמום והיעדר גירויים אחרים (חברתיים או קוגניטיביים), או בהתנהגות המשרתת צרכים אחרים (אולי גם כאלה הקשורים בתקשורת איתכם). תוכלי לנסות ולהפנות אותו, בצורה מפורשת ואקטיבית, לפעילויות מהנות אחרות, שיוכלו להעניק גירויים מתחרים ואולי גם סיפוק מסוג אחר. לפעמים, בגלל המבוכה הרבה שהאוננות מעוררת בהורים, הם נמנעים מלהפר את הפרטיות של הילד, ומעדיפים להתרחק ולא להתערב. נדמה לי שאין לחשוש מהזמנה מפורשת (ולא מעליבה) לעשות משהו אחר. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמך, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להדריך אותך באופן יותר ספציפי. בהצלחה רבה ליאת

שלום, לפני כארבעה חודשים עברתי ניתוח רפואי כושל שתוצאותיו השאירו אותי עם פגם אסטטי, כאבים ומצב נפשי ירוד. אשמח אם תוכלו להפנות אותי לגורם שיכול להנחות אותי איך לצאת מהמשבר הנפשי . תודה על התיחסותכן. פרח

פרח יקרה, צר לי לשמוע על התלאות שעברת. זה בוודאי קשה ביותר להתאכזב כך מפרוצדורה רפואית מכאיבה ומלחיצה, שאינה עולה יפה, ואף מותירה בך 'מזכרת' נצח שלא תכננת. לפני שנחשוב איזה גורם יוכל לסייע לך, חשוב לי להזכיר, כי אנשים רבים חיים עם צלקות כאלה ואחרות, זכר לימים קשים, ומצליחים לשאת אותן בשלום, ולהמשיך בחייהם, לתפקד ולהצליח כבעבר. ובעניין הסיוע הנפשי, כדאי לדעת כי בכל בית חולים קיימים פסיכולוגים רפואיים או עובדים סוציאליים, המעניקים טיפול תמיכתי לאנשים שאושפזו או עברו תהליך רפואי פולשני זה או אחר, ללא קשר לתוצאותיו. יתכן שדווקא בגלל שמדובר בתהליך שכשל, יסכים ביה"ח לשאת באחריות ולדאוג לסיוע שכזה. שווה בדיקה. מעבר לכך, נדמה לי שכל פסיכולוג קליני יוכל לתת מענה לצרכייך, וכאלה תוכלי למצוא במסגרת מרפאות בריאות הנפש, בקופת החולים שלך, או באופן פרטי. מאחלת לך בריאות טובה והתאוששות מהירה ליאת

שלום אני אמא לילד בן ארבע וחצי ותינוקת אני מאוד חרדה מבריחתו של בני סלע ברמות שזה מדיר שינה מעיני האם אני אמורה להגיד לבני לשים לב לאנשים חשודים למרות שרוב הזמן הוא נמצא בגן ואיתי אני מאוד מפחדת מה לעשות???

שלום לאם המבוהלת, בריחתו של האסיר המסוכן אכן מעוררת מידה של אי שקט ודאגה אצל כולנו. עם זאת, כאדם מבוגר שאמור להעניק לילדים מידה של ביטחון ושלווה, הייתי ממליצה לך - לפחות מולם - להשתדל בכל הכוח למתן את תגובות החרדה, ולהתנהג כרגיל. מאחר וילד בן ארבע ממילא אינו נמצא לבדו בחוץ, נראה לי מיותר להכניס גם אותו למתח מיותר. ללא קשר לבני סלע, רצוי לחנך ילדים בכל גיל למידה של אחריות וזהירות, זאת - מבלי להפוך אותם לחשדניים ופחדניים מדי. תוכלי לומר לו שבהיותכם בחוץ עליו להישאר בטווח השגחתך, ולא להתרחק או ללכת עם אנשים זרים שאינו מכיר. עלינו לזכור שעבור הילד הקטן, המבוגר נתפס באופן טבעי כמי שאמור דווקא לסייע ולהושיט עזרה, וחבל לחבל בגיל כה צעיר בתחושת האמון הבסיסית שלו. בתקווה שהאסיר ייתפס במהרה, והשקט יחזור לרחובותינו ובברכת ליל מנוחה ליאת

ביתי בת השנה וחמש החלה השבוע לחרוק שיניים את ארבעת שיניה הקדמיות היא גם מאוד אוהבת להיות עים מוצץ רוב היום האם זה מראה על מצב של עצבים או בעיה נפשית אחרת כי היא בסדר גמור החא לא עצבנית במיוחד היא ילדה פעילה היא ועוד 2 ילדים בגילה איתה והמטפלת אומרת שהיא בסדר גמור חוץ מבעיות האוכל שהיא עושה היא לא רוצה לאכול ולכן האכלה היא צריכה להיותעים הסח דעת ושירים ופעילויות שהיא אוהבת היא לא אוהבת שמחליפים לה טיטול או בגדים אבל זה דברים נורמלים אצל ילדים האם יש סיבה לדאגה בחריקת שיניים? תודה מראש

שלום עינת, למיטב ידיעתי, חריקת שיניים אינה מהווה בהכרח סימן לקושי פסיכולוגי. על-מנת שתהיי שקטה לחלוטין, אני מציעה שתתקשרי לקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (חיפוש קצר בפורום יעלה את הטלפון בקלות), ותתייעצי עמם בשיחה טלפונית. בברכה, אורנה .

למשתתפי הפורום שלום, החלטתי לפרוש מנהול הפורום. קרוב לשנה וחצי עניתי על שאלותיכם, ליויתי מצוקות ותהיות על החיים, יחסים ביןאישיים, על הקשר הטיפולי ונושאים רבים אחרים שהעסיקו אתכם. ליויתי את המשתתפים הקבועים של הפורום ואת אילו שהזדמנו לשאול רק שאלה אחת. הייתי איתכם בתקופות הגאות ובתקופות השפל, בתקופות הסערה ובתקופות השלווה. למדתי הרבה דרך השאלות ולא פחות מכך דרך ההתיחסויות. תודה על כך ועל ההזדמנות שנתתם לי ללוות אתכם. תודה גדולה גם לאורנה וליאת על השותפות, המסירות והאהבה שבעבודתכן. עתה אני מפנה את מקומי ואמשיך ללוות אתכם כצופה מבחוץ. בימים הקרובים אורנה וליאת תעדכינה על המשך התנהלות הפורום. היו שלום, גדעון

גדעון יקר, תודה ענקית לך גדעון, כמה עצוב שאתה עוזב... עזרת לי המון כשכתבתי פה בשם אחר... גרמת לי לחשוב על צעד חשוב והכרחי באותם ימים, צעד שהיה לי קשה להתחיל לחשוב עליו לבד. אז שוב המון תודה! שיהיה לך המון בהצלחה בהמשך דרכך... נתגעגע... תמר

גדעון , צר לי על החלטתך לעזוב :((( אני שונאת פרידות בכל מצב.... אתה תחסר לי (ולעוד הרבה.....) איחולי הצלחה בהמשך. בחיבה והערכה רבה חן

תודה רבה על הכל ובהצלחה בהמשך.

גדעון יקר, תודה על שהיית כאן, בעזרתך הנעימה. הרבה הצלחה בהמשך. כל טוב, יעלה

גדעון שלום, אומנם כבר איני משתתפת פעילה בפורום ואיני שואלת יותר שאלות בפורום(כפי שכבר ציינתי כבר,עקב 'גמילה מהפורומים'),והיתה תקופה ארוכה שנעדרתי ממנו,אך חשוב לי לציין שקצת עצוב לי שאתה פורש מניהול הפורום,כי עזרת לי המון בעצותייך לפתרון בעיותיי(כמו אורנה וליאת),ואפילו שלא השתתפתי תמיד ידעתי שאתה שם עבורי (ועבור כולם) אם אצטרך,ואתה אורנה וליאת התגבשתם כ'חלק אחד ושלם' עבורי-בתור שלישייה,למרות שכל אחד מכם יש לו את הסגנון שלו(וזה בדיוק מה שאהבתי),וביחד השלמתם אחד את השני; ולכן כעת אני מרגישה כאילו חלק מה'שלם' מתפרק,ולכן קצת עצוב לי,ואני בטוחה שאתגעגע אליך.(אני שונאת פרידות ושינויים...). אך אפסיק לדבר על עצמי - מה שחשוב לי להגיד הוא שאני מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך. איפשרת לי הרבה שעות של 'שקט נפשי' בעזרת תשובותיך,ואני מודה לך על כך. תודה על הכל, (ונקוה ש'תקפוץ' לבקר בפורום - כמוני) משתנה

תודה, למדתי ממך המון שיהיה בהצלחה :)

תודה רבה על פועלך בפורום.......בהצלחה

תודה רבה על פועלך בפורום.......בהצלחה

גדעון, תודה ובהצלחה הדר

גדעון יקר נכנסתי כדי לקרוא מתשובתיך החכמות והרגישות ואני ממש מבואסת מזה שאתה עוזב. עזרת לי פעמים רבות תחת שמות שונים, ונתת לי עצות שהוכיחו עצמן. עצוב לי באמת שאתה עוזב תודה לך על הכל אני מאוד מעריכה אותך זאת שתמיד חיכתה לשבת

איזו חמודה-"זאת שתמיד חכתה לשבת.." :-))

גדעון מה הסיבה שבגללה החלטת לפרוש מהפורום?

גדעון יקר, נתגעגע לתבונתך השקטה, לאופן בו היטבת כל-כך לארגן את כולנו ברגעי מורכבות וקושי... תודה על הכל! אורנה

פרידות בשבילי הן דבר מאד לא פשוט.. מעניין איך זה להרגיש פרידה מפורום וירטואלי??? מה זה אומר בכלל? האם זו פרידה כמו פרידה מכל דבר אחר? מה עם השמות , הפונים, הכותבים , האם מהם נפרדים? תודה רבה על תגובותייך, זמנך, תמיכתך וחוכמתך, ניבה

גדעון יקר, לפני שנפרדים, שמחה על עוד הזדמנות להודות לך על כל מה שלמדתי ממך בתוך ומחוץ לפורום. יש לי הרגשה שאתה כבר חסר פה נורא... הייתי שמחה להאמין שתמשיך ללוות אותנו, כקורא, גם להבא. נוכחותך נעמה לי תמיד. בהצלחה והרבה תודה ליאת

בוקר טוב אורנה, זהו וידוי קטן ואשמח אם תעני על זה בכנות. 1. מה את אומרת אם אני אגיד לך שנגה, ירון, כרמית, נעמה, הדס, נועה, ויפעת כולם בעצם אני. סליחה שהעסקתי אותך כל הלילה, אבל מה את אומרת על זה שיש לי המון התלבטויות, שאלות, תהיות.......לגבי הטיפול, המטפלת, איך להתנהג, המון דברים שעוברים לי בראש לגבי הטיפול, והמון דברים שקורים לי בטיפול שגוזלים ממני הרבה מחשבה ומעסיקים אותי. 2.האם ברגע שיוצאים מהחדר צריך לחזור לעולם האמיתי ולהתנתק ממה שהיה שם!!!! 3. אני מרגישה שאיני יכולה להיות אני בתוך הטיפול, אני מישהו שונה ממה שאני במציאות?!!! 4.אם הייתי שואלת כל השאלות תחת שם אחד, האם התשובות היו שונות? אשמח למרות כל זה לשמוע את תגובתך עוד פעם. ותודה על כל התשובות התומכות, הכנות, והמקצועיות. וסליחה עוד פעם. סוף שבוע נעים

אותי מאוד מכעיס מה שעשית. אני חושבת שאם מדברים על פגיעה והוגנות (מה שאת מצפה מהמטפלת שלך)- מה שעשית אמש לאורנה היה מאוד לא הוגן ובעיני גם מאוד פוגע. אני לא יודעת מה אורנה תבחר להגיד לך ואיזה מקום היא תתפוס מולך (אני מניחה שמקום מטפל), אבל דווקא בגלל זה אני מרגישה צורך להגיד לך שמה שעשית הוא מכעיס ומעצבן ושהוידוי שלך עכשיו עוד יותר מעצבן. אני לא יודעת מאיפה מגיע הצורך שלך לפזר את עצמך ולפצל את עצמך לדמויות שונות (ולצורך העניין אני גם לא אכנס לזה ומה שאכתוב לך לא יהיה טיפולי), אבל מה שעשית בעיני הוא ממש ניצול. "אביוז" של אורנה ושל הפורום. קחי את החומר הזה ותעבדי עליו בטיפול שלך.

רק השמות שלה השתנו, התכנים נשארו עם אותם בעיות. קראתי את מה שכתבה בכל הכינוים, ולא ראיתי אצלה מה שאת מכנה; "לפזר את עצמך ולפצל את עצמך ל*דמויות* שונות"... אני ממש לא בעד ההתנפלות שלך עליה. בעיני "האביוז" שאת עושה עם 'הרשת' גדול מהערוץ הקטן שהיא ניסתה לפתוח לעצמה.... אני מקווה שהבנת את כוונתי.

התנפלת לכל עבר, וכולה מה קרה? אורנה ילדה גדולה ויכולה להתמודד עם "כל הלילה" שלה. לדעתי זה סוג של בחירה. למיכל היו שאלות ובסופו של דבר ייסורים והיא היתה אמיתית וכנה ואיזה בומבה היא חטפה על הראש. תחזרי לשורות הקצרות המתלבטות, זה נראה הרבה יותר טוב. טל

שלום לכל משתתפי העץ הסוער הזה, קראתי את השתלשלות האירועים בעץ הנוכחי בתשומת לב מרובה. אפשר לחוש דאגה וחיבה עולות מתוך הכתוב, אפשר לקרוא הרבה מאוד "אש" שהפניתם זה כלפי זה. אני חושבת שה"אש" הזו ממש מיותרת, במיוחד כשהיא מקבלת גוון עוקצני שנועד להכאיב. אני מבטיחה לכולכם שליאת ואני נמשיך לשמור על הפורום כמקום מיטיב, חם והגון. ועכשיו בואו נמשיך הלאה, אורנה

אני לא מבינה למה עשיתם מזה עניין. סך הכל לא היה לי נעים לכתוב הודעה ארוכה, וגם לא נעים לפצל את זה לכמה הודעות תחת אותו שם. והנה הוידוי שלי מראה עד כמה אני כנה וצריכהאת עזרתה של אורנה. לא נראה לי שצריך להתנפל עלי גברת רשת!!!

מיכל יקרה, באמת מה שעשית משקף את מידת הטרדה שאת חווה מן הטיפול ומן השאלה (שמעיקה על כולם בשלבים אלו או אחרים) לגבי מידת האותנטיות שלו. זה בסדר אם זה מעסיק אותך ללא הרף. לפעמים אמון נרכש בצעדים קטנים ומצטברים. לפעמים בדרך מתרחשות קריסות (ע"ע מקרה היומן) שכדאי לבדוק בטיפול עצמו ולא דרך סוכנים עקיפים (אשר יכולים לעזור במידה מוגבלת בלבד). יחד עם זאת, מאד מאד מובנת לי המגמה של רשת שהזדעקה ממעשיך ונדחקה להגן על אורנה. הפעם זו את שמועלת באמון - בזה של אורנה ובזה של הקוראים כולם. תארי לעצמך אדם יושב מול המחשב ומגייס בכל פעם הקשבה חדשה, עבור פונה ח-ד-ש, מתוך נכונות להיענות לכל אחד לפי צרכיו. זה מאד מקומם לדעת שכל המאמץ יכול היה להצטמצם לכלל הודעה אחת. היה לך "לא נעים" כדבריך, אז פיצלת את הנצרכות שלך ופיזרת את שאלותיך. אולי חששת שהודעה אחת ארוכה תיצור מועקה, חוסר סבלנות, ולבסוף - מענה לא מספק שיתפרש בעיניך כדחייה וכהדיפה. בפועל, יצרת הצפה אף גדולה מזו שהיתה יכולה להיות אילו השתמשת בכינוי אחד. אולי בגלל זה את מתקשה לדבר בטיפול? - אולי את חוששת מפני פרץ תובענות מציף שהמטפלת לא תעמוד בעצמתו? (סימן שאלה: אני לא אומרת. אני שואלת). כדאי להשאר ולנסות; כדאי לדבר על זה; היא עשויה שלא להתפרק... אני באמת ובתמים מאמינה שאפשר. ורד

היי מיכל, להיות כל מיני אנשים שונים בפורום זאת עוד צורה של לא להיות את בדיוק כפי שאת אינך את בטיפול לפי מה שכתבת. מה כל כך מפחיד אותך בלהיות את? (סתם נקודה למחשבה)

"מישהי" כתבה- "..ומצד שני מה שמיכל עשתה הוא אחד מה"יתרונות" של האינטרנט להיות תחת מסך של הגנה ולצורך העניין לכתוב כל פעם תחת זהות אחרת." http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-666,xFT-603669,xFP-603772,m-Doctors,a-Forums.html

שלום מיכל, האמת היא שאני מתלבטת. מצד אחד, בפורום אינטרנטי כל אחד מכם יכול להיות מי ומה שהוא רוצה, וזה לגמרי חלק מהעניין. מצד שני, אנחנו כן שומרים כאן על חוקים בלתי כתובים שמונעים מהמקום הזה להפוך לג'ונגל. שימי לב, למשל, לקנאות בה כל אחד מהמשתתפים שומר על הכינוי הפרטי שלו, כיצד מזכירים לנו ש'אני' היא 'אני מפעם' ולא 'אני החדשה', כיצד מבהירים שפעם קראתי לעצמי כך ועכשיו אחרת, וכן הלאה... זה מפני שבעולם האינטרנטי המשונה הזה, יש עדיין משמעות ל"זהות" העקבית של כל משתתף. אני לא יודעת מה הוביל אותך להפר את החוק הבלתי כתוב הזה, ומה הוביל אותך להתוודות על ההפרה. אני מניחה שרצית לקבל ממני משהו, ובכל זאת (למרות הכל) נותרת חסרה. אורנה

לאורנה בלבד!!! מה את בעצם אומרת? שמישהו שרוצה להשתתף חייב להישאר (ולהחשף ) באותו השם? להשאר באותו השם? איזו נאיביות לחשוב ככה. אני לגמרי מבינה את מיכל. אני משתתפת בפורום עוד מתקופת דוקטור קפלן (המקסים, מקסים, מקסים),ומעולם לא השתמשתי באותו השם, אין לי שום כוונה גם לעשות את זה. אני לא רואה ביעה בזה שהיא הייתה זקוקה לחיזוקים בנושא מסוים או הייתה זקוקה למידע והרגשתך לגביי אותו נושא והעיזה לעשות זאת רק ע"י שימוש בשמות שונים. יש אנשים שונים שקשה להם יותר להפתח ולהחשף וזה הדרך שלהם להגן על עצמם. למרות שאני לא מיכל התשובה שלך מעליבה בעיני וכמישהי שמזדהה אם הקושי של מיכל להחשף באותו השם הייתי מתאכזבת מהתשובה. וזה החיסרון העיקרי בזה שגידעון עוזב - שהפכתן את הפרום למשהו נורא אישי ולי קשה להשתלב בזה. היה לי נוח בימים של גדעון. אני מצטערת אם התשובה נשמעת תוקפנית, זו ממש לא כוונתי. לא מצליחה לכתוב את זה אחרת. אני מבקשת נורא שמשתתפים אחרים לא יענו לי

לאורנה שלום, תודה רבה גם על התייחסותך "החסרה" הפעם.... אבל לא יודעת מה כל ההתקוממות הזאת. נעלמתי מהבית וחזרת למצוא עץ שלא היה כמוהו בפורום הזה. מצד אחד יכולתי לקבל את כל התייחסותים החמות לכל השמות הבדויים ולהיעזר בהם ולהמשיך הלאה או לשבת כאן ולכתוב את הוידוי הזה, וזה מה שעשיתי בסוף., והכוונה שלי הייתה להראות את החסרונות, למרות כל היתרונות, באינטרנט. ולגבי החוקים הבלתי כתובים שדיברת עליהם, לא יודעת. כאילו גם רשת יכולה להיות אני, וגם ורד, וגם...אני... MR BLUE וגם לא יודעת מי... אי אפשר לדעת. הדבר היחידי שאת כן יכולה להסיק מכל הסיפור שאני היחידה שהייתה הכי אמיצה, הכי כנה, והכי אמיתית. אבל פשוט אנשים לא יכולים לקבל אנשים כאלו, תמיד יש צורך במסיכה הזאת בכדי להתחבא ולא להראות את "אתה" האמיתי. תאמיני לי יש עוד המון כמוני אבל אין להם את האומץ. למרות כל מה שקרה כאן, רציתי להודות לך על כל התשובות. לא הייתה לי שום כוונה להציק לאף אחד. פשוט היה לי ועדיין יש לי המון שאלות, ולא ראיתי לנכון לכתוב את כולם בהודעה אחת ותחת שם אחד. אז עשיתי מה שעשיתי, אבל בסוף רציתי לדעת גם את דעתך לגבי ההחלטה הזו.... זהו פשוט מאוד, ולא היה צורך בכל ההתנפלות והניתוחים שהיו כאן. תודה לכולכם, ואני אמשיך לבקר ולהשתתף בפורום למרות הכל.

מי ששומר בקנאות על כינויו מניעיו עימו. אחרים, והם רבים פה אני מניחה, כותבים בשמות שונים ואולי אפילו חוזרים על אותו כינוי ולפעמים לא. אחרים נוספים חולפים פה. אין חיה כזו חוקים בלתי כתובים בפורום אינטרנט בין השאר בגלל אותם חולפים. רוצים חוקים? תנסחו אותם. ותיידעו אותנו. אני לא מזוהה בהודעה זו אבל הייתי מזוהה תקופה מסוימת ואפילו חזרתי פעם להיות בטוחה שאת זוכרת אותי, והיה לי חשוב שכן, אבל אני גם מופיעה בזהויות אחרות וגם בלי זהות וגם לא מופיעה כלל, כי באינטרנט הכל מותר. משהו בדברים של דניאלה מוערר בי הזדהות רבה. המרחב פה אמור להיות שייך לכולם ואתן הפכתן אותו לא פעם לשייך יותר ל"נבחרים". חבל. אני חושבת שלמיכל מגיעה תשובה מלאה ולא חסרה. תבודדי את האמירה שלה מהעץ והתשובה היתה מתקבלת מלאה יותר. אכזבת אותי, בטח אכזבת עוד.

אלו סגולותיו של האינטרנט...

גם אני מאוד מאוכזבת מהתשובה. לדעתי היא הייתה קצת מתחמקת ונכתבה כתשובה לרשת ולא למיכל או לכל יתר המשתתפים. לפעמים נראה שהייתן פשוט מעדיפות להחזיר את ה"נבחרות" ולנהל את הפורום כפי שהתנהל לפני ה"מפץ הגדול". יש כל כך הרבה משתתפים פרט להן והם הרוב אבל משום מה התחושה היא שאין להם מקום. חבל... אני מאוכזבת רק בגלל שאני כל כך מעריכה אותך אורנה

מאוכזבים יקרים, יש כאן כמה נקודות שראוי להבהיר: 1. פורום אינטרנטי הוא באמת לא טיפול. מאחר וזו אינה פגישה פנים אל פנים, כל אחד מכם יכול לכתוב באיזה כינוי שהוא רוצה, כמה פעמים שהוא רוצה, ואף להחליף זהויות ככל העולה על דעתו. 2. עם זאת, אנחנו מגיבים אל הפניות שלכם מאוד ברצינות, ומתייחסים לכל אחת מהן באורח אישי ביותר. אנחנו קוראים בתשומת לב, מנסים להקשיב לנימי הנימים, יושבים בימים ובלילות על-מנת לנסח תשובה מתאימה ורגישה שתעורר מחשבה פתוחה. אני נוטה להאמין שכאשר זה מצליח, קורה משהו נפלא, ששווה את השקעת הימים והלילות. פתאום, בתוך הג'ונגל של החיים בכלל והג'ונגל של האינטרנט בפרט, יש רגע של מפגש: משהו נגע, מישהו היה פתאום פחות לבד... אני חושבת שהמשתתפים שאינם נמצאים בטיפול לומדים אז משהו על התחושה המיוחדת שמתקיימת בטיפול, ולפעמים אפילו מסתקרנים מספיק על-מנת לנסות בעצמם. אלה שכן בטיפול מקבלים תזכורת וחיזוק להמשיך לצעוד בדרך הכל-כך מורכבת הזו. זו הסיבה שאני עושה זאת. זאת הסיבה שאני מתאמצת בשביל הפורום הזה. 3. מעבר ל"ציונות", יש כאן עניין מאוד פשוט. אם כל אחד מכם יכתוב 8 שאלות בשמות שונים, המנהל/ת שאחראיים על אותו יום לא יוכלו להגיב באופן חם ואישי ומושקע כפי שתיארתי. זה אומר שאפשר יהיה לכתוב לכל אחד מכם תשובה קצרצרה, לא אישית, לא נוגעת. חלקכם חושבים שזה טוב, אולי, אבל אני לא באתי לכאן בשביל זה. 4. ומילה אישית למיכל (ולכולכם) - אני נוטה לחשוב שפיצלת את עצמך למספר דמויות מתוך חשש שהמשא שיש בך, על כל חלקיו, הוא כבד מנשוא. וודאי שאפשר להתחבר לתחושה כזו, וודאי שאני מקווה שאת מצליחה לבטא משהו מזה בטיפול או ביומן שלך שראוי שייקרא. כשכתבתי שלמרות הכל נותרת חסרה, התכוונתי (ונדמה לי שרובכם פיספסו זאת), לכך שלמרות המאמץ לפצל את ה"רעב" שלך, נותרת רעבה, חסרה וריקה. אני נוטה לחשוב שאת מכירה היטב את המצב הרגשי הזה, וזו נקודה משמעותית למחשבה. האם יכול להיות, שלו היית מעזה לפנות אלי כאדם אחד, גם אם אדם הנושא משא כבד מנשוא, היית יכולה לקבל ממני "מזון נפשי" ממלא יותר? הלא אז, לפחות הייתי יכולה לנסות להתייחס אלייך על כל חלקייך, אולי לא כולם בבת אחת, אבל בכל זאת... 5. התוקפנות שעולה בפורום, ומתבטאת בניסוחים עוקצניים וגסים כלפי משתתפים וכלפי מנהלים, איננה מקובלת עלינו. שימו לב - זו לא הכחשה של התוקפנות, אלא הזמנה למצוא דרכים בשלות יותר לבטא אותה. דרך צלחה, אורנה

שלום אורנה, אני יודעת שאני נמצאת במקום הכי טוב לי ועם מטפלת מדהימה שלא מוותרת ומאוד אכפתית ,ואני מניחה שיש לנו קשר טיפולי טוב עם כל העליות והירידות ....מה שלא מובן לי אחרי כל השנים הללו וזה יושב לי בראש איך זה שכל פגישה איתה תמיד בהתחלה לוקח לי זמן להתחמם ולתת לה להיות קרובה אליי אני מרגישה לפעמים ממש כמו בדייטים ראשונים שאני מתלהבת אבל לא ממש מרגישה עם הצד השני מתלהב ממני גם ....וזה מוריד לי את הביטחון ,זה מעסיק מאוד כי חוץ מהקטע של הזוגיות אני אדם עם ביטחון ומאוד חברותית ואפילו סחבקית ורק איתה הכל קטוע ולא זורם לי כמו בדרך כלל ...התחלתי עכשיו במקביל קאוצינג אמנם עברו רק חמש פגישות ואני מרגישה כל כך משוחחרת ולא מאוימת מרגישה שווה בין שווים המאמנת נותנת לי הרגשה כל כך חברית בלי כל הגבולות הללו היא אמנם מבוגרת מאוד אבל אני מרגישה שאני פשוט מביאה את עצמי כמו שאני בחוץ ואצל המטפלת שלי (מאוד אוהבת ומעריכה אותה )אני כל כך שונה מאיך שאני בחוץ ...אולי בטיפול אני באמת אני, או שרק יוצא לי החלק העצוב והמיוסר ....האמת אני באמת לא מצליחה להבין ...אני כבר 6 וחצי שנים בטיפול ומאוד מסורה לטיפול ואליה היא בשבילי מס 1 בתחום ולא חושבת בכלל על טיפול אחר, אבל זה מאוד מפריע לי ...דרך אגב היא מאוד מפרגנת על הקטע של הקאוצינג למרות שהרגשתי שאני בוגדת בהתחלה. את חושבת שאני צריכה לעלות את זה, ואיך את רואה את העניין הזה ....תודה אני.

הי אני, אני חושבת שגם הסגירות שיוצאת ממך ברגעים הראשונים של הפגישה הטיפולית, וגם הפתיחות שיוצאת ממך בפגישות האימון, הן חלקים אותנטיים וחשובים של הנפש שלך (ואף אחד מהם אינו בהכרח "אמיתי" יותר מהאחר). זה מעניין לחשוב על הפיצול שנוצר, וזה בוודאי לא יפתיע אותך לקרוא שאני מאמינה שתפיקי תועלת רבה משיחה עם המטפלת שלך בנושא. נדמה לי שאולי יעניין אותך לקרוא כמה מהתשובות שכתבתי אתמול בלילה (על המציאות הפנימית והמציאות החיצונית של הטיפול), שאני מרגישה אותן רלוונטיות גם לשאלתך. המון הצלחה, ואת מוזמנת מאוד להמשיך ולספר לנו, אורנה

היי האם 600 ש"ח לטיפול בחודש נחשב.. נורמלי?

תלוי במספר הפגישות. אם מדובר בפגישה אחת לשבוע מדובר בתעריף בהחלט זול. אם מדובר בפגישה אחת לחודש, זה "קצת" יותר יקר. בדרך כלל ההיתיחסות היא לתעריף לפגישה הנמשכת 45-50 דקות. בהסדר של קופות חולים ניתן לקבל טיפול ע"י מומחים בתעריפים של 160-200 ש"ח לפגישה (תלוי בקופה). בשרות הפסיכולוגי של אוניברסיטת ת"א מוצעים טיפולים במחירים צנועים. כ-125 ש"ח לפגישה לסטודנט (הטיפול ע"י מתמחים בפסיכולוגיה קלינית) וכ- 200 ש"ח לפגישה טיפולית עבור מי שאינו סטודנט (הטיפול ע"י פסיכולוגים מומחים). במגזר הפרטי המחירים גבוהים בהרבה. תלוי במטפל וכן באזור הגאוגרפי. פגישה טיפולית אצל פסיכולוג מומחה באזור המרכז תעלה כ 300-400 ש"ח, ולעיתים אף יותר.

שלום דניאל, "נורמליות" היא אכן עניין יחסי... עלות של 150 ש"ח לפגישה טיפולית (600 ש"ח בחודש) היא עלות נמוכה לטיפול פרטי, ועלות סבירה לטיפול במסגרת ציבורית כלשהי. אסף סיפק אינפורמציה מועילה נוספת, ואפשר בהחלט להסתמך עליה. בברכה, אורנה

היי אבא שלי בן 55. ואני די מרחם עליו, הוא די פתטי. הסדר יום שלו, כבר שנים - זה פשוט ללכת לעבודה, לחזור, מחשב/טלוויזיה, וללכת לישון. אין לו חברים משלו (כל החברים הם של אימא), הוא לא אוהב לצאת, כבר שנים לא הלך לקולנוע, אין לו תחביבים. גם די הזניח את המראה החיצוני ונראה יותר מבוגר. אימא שלי יותר אוהבת לצאת ויותר חברותית, מה שיצר די הרבה מתיחויות בשנים האחרונות. מה אפשר לעשות? לא נעים להיות ליד אבא שלי, הוא ביקורתי ופשוט מעצבן.

שלום אסף, אני חושבת שלפעמים כדאי לנסות להפריד בין התחושות שלנו לגבי החיים שקרובינו מנהלים, לבין התחושות שלהם עצמם בנוגע לכך. אני מתכוונת לאפשרות (וברור לי שהיא תשמע לך משונה), שאבא שלך די מרוצה מחייו כפי שהם, ואין לו מוטיבציה ממשית לשינוי. במקרה כזה, העבודה הממשית היא בינך לבין עצמך - עבודה של קבלה וליווי האנשים הקרובים לנו בדרך שלהם. לעומת זאת, יתכן וגם אבא שלך מרגיש אי שביעות רצון (אולי היא מתבטאת בביקורתיות שלו?), ואז כדאי לך להציע לו תהליך ייעוצי ממוקד או תהליך טיפולי מעמיק, בהם יוכל לבחון את הדברים. מה דעתך? כיצד הוא יגיב לכך? בהצלחה, אורנה

אין לי מה לומר חוץ מזה שסתם מרגש אותי פתאום לראות שאת און ליין .

זה נחמד, ותודה שאמרת. אני אמנם און ליין, אבל כבר מתגעגעת לישון... כך שעוד תשובות יהיו מחר בצהריים. לילה טוב לכל ציפורי הלילה, אורנה

אני מקוה שאת זוכרת אותי.מהמיילים...החלטתי להפסיק לנג'ס לך שם, ולחזור לכאן,המקום שבו גיליתי אותך,וראיתי דרך התשובות שלך לאחרים, שיש עם מי לדבר.... יש טוב ורע.הטוב הוא, שמסתבר שאנשים שורדים גם במלחמות הפנימיות הקשות ביותר, מתקיימים בכאב,אבל מתקיימים.אולי בגלל איזו תקוה שבסוף הכאב מחכה האושר,או לפחות שלוה. והרע, זה בעצם אותו דבר. רציתי לספר לך,בכל אופן,שנעזרתי בך מאד וגם עשיתי מה שהמלצת לי.אני ממתינה שיוקל..אבל בנתיים אני אבודה ופוחדת.מיואשת ועצובה.ומתגעגעת למיילים שלך.

ויק יקרה, מה שכתבת מאוד נוגע בי. מעניין איך היום כל מיני הודעות בפורום מתחברות בדיוק אל הדבר שאני עסוקה בו: אהבה וגבולות מיטיבים, ואיך שומרים על המטופל, ואיך שורדים את הזמנים בהם מאכזבים אותו, ואיך נשארים ביחד בנגיעה אמיתית, למרות (ואולי בגלל) הכל... וודאי שאת זכורה ושמורה בתוכי. אני מאוד מכבדת את הרעיון שבטאת בדבר התקיימות עם הכאב, לפחות לפרקי זמן מסויימים. הלוואי שיוקל... שלך, אורנה

אורנה שלום, אתם אומרים כל הזמן בפורום, שצריך להגיד למטפל/ת מה מרגישים לגבי אירוע מסוים בין שניהם, או למשל על זה שהמטפל עונה על טלפונים, או שהוא לא מתייחס לדברים מסוימים.... כלומר לדבר ולהתיחחס לכל. אבל זה תמיד יישאר יחס מטפל-מטופל, אפילו אחרי זמן ארוך של טיפול. היחס הזה יישאר ומחסום מסוים תמיד יישאר שם ביניהם. כי מטפל זה לא אבא, אמא, חבר, בן/בת זוג..... מה דעתך?

שלום הדס, אני חושבת שבדומה לנועה (שתי "קומות" מתחתייך) את מעלה שאלה בנוגע למציאות החיצונית של הטיפול. וקצת כמו נועה, שתוהה בנוגע לתשלום, את שואלת כיצד יתכן שהקשר הטיפולי יהיה כל-כך חשוב ומשמעותי ונוגע, אם הוא לא "אמיתי". אני אנסה להסביר לך כיצד אני חושבת על טיפול: אפשר להסתכל על טיפול כמין "בועה" של מציאות פנימית. בתוך הבועה נמצאת ה"נפש" של המטופל וה"נפש" של המטפל, והקשר שנוצר בניהם. בתוך הבועה מתנהלת עבודה קדחתנית של התבוננות. זה מין "מפעל" קטן של התבוננות במטופל, בקשרים שהוא מקיים, בסיפורים שהוא מספר על עצמו, וכן הלאה. ה"בועה" הנפשית הזו מתקיימת בתנאים מאוד מיוחדים: היא מתרחשת בזמן קבוע (יום ושעה קבועים), נמשכת זמן קבוע (50 דקות), משלמים עבורה סכום שנקבע מראש, וכן הלאה. הכללים האלה הכרחיים כדי לעגן את "בועת המציאות הפנימית" בתוך המציאות החיצונית. זה הכרחי, אחרת הבועה עלולה להיסחף ברוח... דווקא בגלל שעיגנו את הבועה במציאות החיצונית, והפכנו אותה למשהו תחום ומוגדר היטב, אפשר לעשות "בלגן" רציני בתוך הבועה. אפשר "לשחק" בכל מיני מציאויות רגשיות, אפשר להתנסות בכל מיני מצבים וקשרים, אפשר להיות כל דבר והמטפל יכול להיות כל דבר עבורנו. וכל הבלגן הנהדר הזה מתאפשר, דווקא משום שלקראת סוף הפגישה מתחילים להתארגן "לנחיתה"... כשהדלת נפתחת שוב, המטופל יוצא אל העולם המוכר שלו, בו יש לו (אני מקווה) "אבא, אמא, חבר, בן/בת זוג", ומשאיר מאחור את "חבר/ת הבועה" שלו... את מבינה? זה הכרחי. זו אינה הגבלה מתוך "רוע", אלא מתוך הבנה שהגבולות דרושים דווקא כדי שאפשר יהיה לעוף... לילה טוב, אורנה

אורנה יקרה כל כך, הנה עוד משהו 'לקחת' ממך - ללמוד. כבר לקחתי הרבה... לא רק מהמילים הישירות. כתבת למטה: 'מעוכה'. אבל (ואולי דווקא לא 'אבל') אני מדמיינת אותך כותבת תשובה זו מתוך נשימה מאד עמוקה וסדירה - מין משהו כזה שנחצב מבפנים. לא יודעת... בי, בכל אופן, הדברים מאד נגעו. המשגה קולעת לגבי דברים שמעסיקים אותי, לפעמים מייצרת בי שקט. שבת (ושבוע) שלום, ורד

מה שלומך? היכן את? מקווה שהכל בסדר אצלך רשת

תודה על הדאגה והחמימות. אני "חצי" בסדר. מרגישה קצת "מעוכה" מכובד החיים ומאוסף של סיבות שונות. אל דאגה, לא משהו שאמבטיה ושינה טובה לא יצליחו לפתור (לפחות זמנית). ועכשיו אתחיל להשיב מלמטה... אורנה

אורנה יקרה, כשאנחנו מרגישים "מעוכים" מכובד החיים זה סימן שצריך לעצור לרגע ולבדוק מה לא תקין בעומס ובנסיבות החיים... (וגם לעשות אמבטיה טובה ולישון...). נוחי לך בסופשבוע. שולחת לך הרבה כוח לימים טובים יותר, רשת

אורנה - אני מקווה שיוקל לך ותרגישי לא רק 'חצי' בסדר אלא 'בסדר גמור';את תמיד תומכת בנו,ועוזרת,ואולי הפעם נוכל 'להחזיר לך' חלקית על-כך,ע"י תמיכתנו הוירטואלית. תיאורך את מצבך כעת,גם הוא אינו כ"כ טוב,רק גורם לי להעריך אותך יותר-על אנושיותך ועל כך שאינך מנסה ליצור בעינינו תדמית של 'אדם מושלם'שרק נותן עיצות, ושלא חווה קשיים בחיים; כי האמת היא שחשבתי שפסיכולוגים ופסיכיאטרים כמעט ולא חווים קשיים בחיים,כי מראש הם יודעים להתמודד איתם ועקב-כך להעלימם,במידה והם קיימים או מופיעים,ובמספר מקרים ראיתי שזה לא תמיד כך. ועכשיו נראה לי שאני צריכה ללכת לישון,כי מרוב עייפות עיניי נעצמות בישיבה מול מסך המחשב,אז ... לילה-טוב, משתנה

אני יודעת שאני צריכה טיפול, אבל ישנם כמה דברים שאיני יכולה להבין אותם לפני התחלת הטיפול: 1. האם אני אמורה לשבת ולשפוך את הכל? 2. איך אני אמורה לשתף מישהי זרה לגמרי בדברים ובקשרים הכי אינטימיים שלי? 3. איך זה אמור להיות תמיכה אם את משלמת למישהו שיקשיב לך? יכול להיות שאין לה כוח בשבילי אבל היא תמשיך את השעה כי בסוף היא תקבל תמורה? כוונתי שזה לא כמו לדבר בפני מישהו שאיכפת לו?!! זה שונה? 4. האם יש אפשרות לבדוק שתי מטפלות בו זמנית לתקופה קצרה על מנת לדעת מי מתאים יותר בלי לידע אותן? או שזה יכול לפגוע בי? תודה רבה

שלום נועה, שאלת שאלות מצויינות, אם כי אני חוששת שהתשובות הטובות ביותר יתקבלו מהתנסות אישית "על רטוב"... ובכל זאת: 1. את לא "אמורה" כלום. התקדמי בקצב שלך ובאופן הייחודי לך. 2. ראי 1. מעבר לכך, דווקא בגלל שמדובר באדם נטול היכרות מוקדמת אתך, יש לך הזדמנות להיעזר בהתבוננויות שלו/ה בנוגע לדרכים בהן את מביעה את עצמך ויוצרת קשר. 3. התשלום הוא חלק מהתנאים שמגדירים את המציאות של הטיפול (ויש עוד תנאים, שקרוב לוודאי יוגדרו בתחילת הטיפול). בטיפול, כמו בחיים, אפשר להתווכח עם התנאים שמגדירים את המציאות, אפשר להתמרמר ומותר לשנוא אותם. הם עדיין חלק מחייב של המציאות (ותסכימי איתי שבלעדיהם לא היה טיפול). 4. דעתי האישית בנושא היא שאפשר בהחלט להיפגש לפגישה אחת או שתיים עם יותר ממטפל אחד. אני לא רואה כל סיבה הגיונית לעשות זאת במקביל, או מבלי ליידע את המטפלים הנוגעים בדבר. בהצלחה, אורנה

רציתי לדעת מה קורה למטופל שעוזב בלי להיפרד מהמטפל שלו. טוב לי איתה, אבל לא רוצה שתחטט לי יותר מדי פנימה. לא רוצה לחזור אחורה. אז אני רוצה פשוט להיעלם לה בלי לפגוע בה, או פשוט להגיד לה כשאני ליד הדלת שאני לא חוזרת. האם זה יפגע בי?

יפגע... כן... יפגע הרבה... זו דעתי וזהו ניסיוני. רציתי לרשום לך כמה דברים פסיכולוגיים כאלה, אבל הנה, החלטתי לחסוך אותם, כי נראה לי שברגעים כאלה הם רק עשויים להכביד. בכל אופן, הדבר הכי הכי חשוב עכשיו מנסיוני ולדעתי, הוא כן להיכנס פנימה למטפלת וכן לספר לה בדיוק על הפנטזיה הזו של לעמוד מול הדלת ולומר שלום ולא לחזור. כמה שזה נשמע מעצבן, קשה, לא מתאים ולא רוצה, זה, בדיוק זה, עשוי לעזור להמשך ולא לתת לך ליפול בדיוק בנקודה הזו. זה בדיוק בוחן את הקשר. סיום טיפול הוא דבר לא פשוט. הוא דבר שצריך לעבוד עליו ולהתכונן אליו. יש האומרים שזהו עיקר הטיפול למעשה. קורה שמטופלים בוחרים לחתוך וכך אולי לפגוע בדבר הכי חשוב שיש להם. צריך אומץ, המון אומץ להישאר. מקווה שיהיה לך ושתשרדי ולא תאמרי די. אולי לא היום, אולי ביום אחר. תקוותי שלא תחתכי וכן תמשיכי. תמשיכי בלגשת אליה ולספר לה על המחשבות האלה. אפשר גם לבקש להירגע עם החיטוטים ושתהיה פגישה של רק להיות ביחד כדי לא לעזוב. פגישה משמרת. פגישה שאולי תגדיל כוחות לבאות. אולי. זו עצתי מנקודת מבט של מטופלת שהטיפול שלה ארוך וקשה מנשוא. בכל זאת אני שם עדיין. במקרה שלי, אגב, בצעתי את התוכנית הזו מספר פעמים. התרחקתי כי היה קרוב מידי. מידי ערבוב. מידי כואב. הרגש ניצח כל היגיון. כל ידיעה שחייבים לחזור ולדבר בדיוק על זה. כוח חזק שמשך משם. מצבי היה הכי איום בתקופות הניתוק. והנה, כמה שפספסתי, אבל בסוף חזרתי. לפעמים גם הניתוקים האלה הם חלק מהטיפול. אבל באמת שרצוי לעשות את מירב המאמצים כדי להימנע, אם כי, כמו שאת רואה, זה לפעמים בלתי אפשרי. אם תצליחי רק להיכנס ולספר את הדברים האלה - זאת עשויה להיות התקדמות טיפולית יפה. באמת. איזה מן קשר יש בינכן? את והמטפלת. המטפלת ואת. ומה היה עד היום? :-) רק אני ושיהיה טוב

יפעת יקרה, 'מטופלת ותיקה' כתבה כל-כך יפה ונכון, עד שממש מתחשק לי לא לקלקל בתוספות "טיפוליות" משלי. לכן רק אחזק את דבריה, ואכתוב שהרעיון שהעלית נשמע לי מכאיב פוטנציאלית, בעיקר משום שהוא שולל ממך את זכותך כמטופלת להבין ולעבד את התחושות שלך. זה נכון שיש גישות טיפוליות המתייחסות לסיום הטיפול כנושא משמעותי ביותר, וזה גם נכון שהעיסוק הארכני בסיום אינו מתאים לכולם, אבל מעל לכל נכון שזוהי זכותך לומר לה שאת מפנטזת להיעלם, ושאת לא רוצה לפגוע בה, ועוד כהנה וכהנה מילים חשובות שאמרת לנו כאן... בהצלחה (תדווחי לנו מהשטח?), אורנה

לד"ר אורנה שלום. אני בטיפול עקב תקיעות ודכאון בעקבות אובדן במשפחה. מכיוון שאינני משתפת פעולה של ממש עם המטפלת, סיכמנו שנעבוד על היומן האישי שלי. השארתי לה אותו, חזרתי אחרי שבוע, והיא אמרה שהיא התחילה לקרוא (ולפי ההתיחסות שלה נראה לי שקראה רק את העמוד הראשון ממש ל]ני שנכנסתי). השארתי לה אותו עוד שבוע בתקווה שהיא תקרא, תתיחס, אבל התברר לי בשבוע אחרי שלא עשתה כלום, והיא אפילו ניסתה לדפדף בו ברגע שהתיישבנו, בכדי שתמצא משהו שתתיחס אליו. זה ממש פגע בי, למרות שלא הערתי לה כלום, אבל לקחתי אותו (והיא לא אמרה כלום). אם אין לה חמש דקות להקדיש מזמנה בתוך הקליניקה בשבילי מעבר לשעה הטיפולית, אז למה שתבקש אותו??!! אודה לך על התייחסותיך. סוף שבוע נעים

נעמה יקרה, תחושת הפגיעה שאת מתארת מובנת לי ומעוררת הזדהות. האמת היא שאני בטוחה למדי שגם במטפלת שלך יתעוררו תחושות הבנה והזדהות כאשר תדברי איתה על הרגשתך. הייתה לך ציפייה, והתאכזבת, וזה מכאיב ומכעיס. עד כאן משהו שקורה לנו בכל מיני קשרים, וכמובן יכול לקרות בקשר טיפולי. והנה ההבדל: בקשר הטיפולי יש מקום ומרחב וזמן ושהות לדבר על הפגיעה, ולהבין אותה, ולבדוק למה היא קשורה, ומה בכלל קרה, ומה קורה עם שיתוף הפעולה, ומה קריאת היומן נועדה "להסתיר", ומה אי-קריאתו חשפה, ועוד ועוד. תני לעצמך את ההזדמנות הזו, ואם תרצי חזרי לספר לנו עוד קצת... בהצלחה, אורנה

אז מה. כאילו אם אני אעיר לה או אספר לה על תחושתי, מה זה יעזור כי הפגיעה כבר ספגתי...נכון? קריאת ועבודה על היומן הייתה בקשה שלה, על מנת להבין אותי ולעזור לרגשות שלי (שאני מחביאה ומחזיקה בתוך תוכי) להיחשף יותר. האדישות שלה כלפי דבר נורא חשוב בשבילי, שבאמצעתו קיוותי שהיא תגלה את כל מה שאיני יכולה להעביר לה מילולית, פגע בי נורא. אז מה יהיה? כאילו אני אגיד לה שנפגעתי, ואז היא תתחיל לנתח אותי, ותצא "חפה מפשע"??

שלום לך, רציתי לשמוע את ההסבר שלך לגבי מה שקורה איתי. אני בטיפול כבר 9 חודשים, אבל אני עדיין מחשבת וחושבת על כל מילה לפני שאני מוציאה אותה, כל תנועה, כל תגובה בפני המטפלת. חושבת המון לפני שאני מרימה טלפון או משאירה הודעה, אפילו אם אני ממש צריכה אותה.. היא נחמדה אלי, מנסה המון להתקרב. אני לא מצליחה להיות כנה, פתוחה, חופשיה איתה. מה זה אומר? האם הבעיה אצלי? או אצלה ובמה היא משדרת לי?? איך אפשר לדעת? ועד כמה צריך לתת לזמן לעשות את שלו?

שלום כרמית, כדאי לתת לזמן לעשות שלו (במובן של התעקשות על המשכיות הטיפול), אבל לא כדאי לתת לזמן לעשות את שלנו... אני מתכוונת לכך שכדאי להשתמש בטיפול על-מנת להתבונן בכאב שמתעורר אצלך כשעולה האפשרות להיסמך, להתמסר, להתלות, לנוח אצלה... אני מתכוונת לכך שכדאי לדבר איתה על התחושות האלה מולה, ועל תחושות ממקומות אחרים שזה מזכיר. תספרי לנו על זה? בהצלחה, אורנה

עם השנים פתחתי כל מיני חרדות לצאת מהבית, מפחיד אותי להסתובב בחוץ, עם כל האלימות והחשש מפיגועים, אני הולכת ברחוב ובכל פעם שאני עוברת ליד משהו חשוד אני מתחילה להזיע ולפחד, אני מפחדת להסתובב בערבים ובלילות לבד, אני לא יכולה ללכת לעבוד במסעדות כי מפחידים אותי מקומות פתוחים שאין בהם יותר מידי הגנה, אני לא יכולה לעבוד רחוק מידי מהבית כי אני שונאת לנסוע באוטובוסים, אני לא אוהבת לצאת למקומות בילוי כי יש בהם חשש, בכל פעם שאני מסתובבת במקומות הומי אדם אני מנסה לברוח לפינות צדדיות, עכשיו בני סלע ברח אז בכלל אני לא יכולה אפילו לצאת להאכיל את החתולים. גם ככה בכל פעם שיצאתי הייתי רצה ברחבה מהחשש, אפילו מעליות עם נוסעים זרים מפחידות אותי, כל דבר שיש בו סיכון ופחד. מה עושים??

אמילי יקרה, מבלי להתחייב על אבחנה "אינטרנטית", ישנו סיכוי סביר שאת סובלת מהפרעת חרדה, שאפשר וכדאי לטפל בה. אנא פני בהקדם לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בחרדה, לצורך התייעצות ראשונית. באופן כללי אני יכולה לכוון ולומר שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא במקרים רבים הכיוון הטיפולי המועדף למצבי חרדה (לפחות בשלב ההתחלתי של הטיפול), ולאחר ההתייעצות הראשונית יתכן שתופני גם לשיחה עם רופא/ה פסיכיאטר/ית, שיוכלו להציע לך מסל המוצרים שלהם... המון הצלחה, אורנה

שאמח מאוד אם תפני אותי (מספיק לי שמות) של מגזינים של פסיכולוגיה שנשחבים לטובים ומקצועים בעברית או אנגלית (כי יש המון באינטרנט, ואני לא יודע מה טוב ומה לא). ואשמח גם אם תוכלי להסביר לי בקצרה מה זה העברה והעברה נגדית? תודה

עד שאורנה תענה... העברה - התהליך בו מטופל מרגיש ומתנהג כלפי המטפל כאילו הוא היה מישהו מעברו של המטופל, במיוחד הורה. הרגשות עשויים להיות חיוביים או שליליים, אך בכל מקרה הם אינם מתאימים למטפל. העברת-נגד היא דפוס התייחסות לא-מודע של המטפל כלפי המטופל, המתעורר בתגובה להעברה של המטופל כלפיו.

והנה מילון מושגים פסיכולוגים http://www.psychom.com/showpart.asp?part=89 ואתר פסיכולוגיה עברית שם יש גם מאמרים http://www.hebpsy.net/default.asp

שלום ירון, תודות לעוזרותיי הנאמנות, לא נותר לי אלא להמליץ על כתב העת הישראלי לפסיכותרפיה, הנקרא 'שיחות'. תוכל להיעזר ברשימות הביבליוגרפיות של מאמרים המופיעים שם, על-מנת לאתר כתבי עת בינלאומיים נוספים המתאימים לדרישותך. בהצלחה, אורנה

היי... רציתי לשאול מה תעשי אם יש לך מטופלת שאשפר להגדירה "אגוז קשה". כלומר, היא הגיעה בעצמה לטיפול, מחפשת שינוי, תמיכה ועיבוד של טרואמה.... אבל הבעיה שלה שנורא קשה לה להיפתח, להיחשף, ולדבר על עצמה!!! אז איך את מסבירה העובדה שהיא כן רוצה בשינוי, אבל נורא מתנגדת לטיפול. היא מתנגדת אבל ממשיכה ללכת, ואפילו לשתוק. מחכה ליום הפגישה, אבל יש לה תופעות לוואי בכל בוקר לפני הפגישה. !!!! כלומר למה מישהו יפנה לטיפול אם הוא משתמש בכל האפשרויות להראות או להציג את התנגדותו בפני המטפל..

וזאת הסיבה שאני נרתעת מטיפול... אני מרגישה את הקושי הזה מצד המטפל ולפעמים חוסר סבלנות, וחוסר הבנה מה אמורים לעשות עם כזה מטופל מה הוא רוצה מחייך... לא יודעת להסביר את זה... אין לי כוח לחשוב על זה... בכל מקרה יש יחידי סגולה שמצליחים להתמודד עם "אגוזים" שכאלה כמו שאת מכנה אותה... צריך להיות טיפוס מיוחד... זה בהחלט לא פשוט ואין הרבה שיש להם את הכשרון הזה... זה מה שמקשה עלי כל כך אף אחד כמעט לא יסתדר עם לטפל בי!! זה פשוט מייאש!! אל תעזבי אותה, אל תתייאשי ממנה!! אל תגרמי לה להרגיש רע, תנסי את כל הדרכים שאת מכירה!! היא לא סתם באה אלייך...

כל אגוז גם הקשה ביותר ניתן לפיצוח... התנגדויות הן לא חוסר רצון אלא פחד. את מאוד רוצה להפתח בטיפול אבל גם מאוד פוחדת וכרגע הפחד כנראה שולט. אם את נמצאת בטיפול טוב, והנפש שלך באמת פתוחה לשינוי (כלומר יודעת שהיא לא תשבר אם מישהו יגע בה) אז עם הזמן ההתנגדויות ירדו. בהתחלה אולי רק העוצמה תרד ולאט לאט הן יפחתו. ולמתוסבכת, אני מציעה לא לשים מחשבות בראש של המטפלים. לפעמים דווקא ה"אגוזים הקשים" הם הכי מאתגרים

תופעות לוואי לפני טיפול הן ההוכחה שמשהו כן מצליח ומשהו כן נפתח :)

שלום נגה, התנגדות לטיפול, והתנגדות לשינויים שהטיפול מעורר, הן תגובות בסיסיות ומוכרות של מטופלים, והן לחלוטין חלק מהעבודה הטיפולית. אני מציעה להמשיך ללכת לטיפול באופן עקבי, למרות הקושי, לתת לקשר להיבנות ולהתפתח, ולראות מה קורה... בהצלחה, אורנה

תודה על תשובתך, אבל לא ענית לי מאיפה נובעת ההתנגדות הזאת? ולאורך כמה זמן היא נחשבת למקובלת? ומתי היא כבר מוגזמת ומביעה נשהו אחר? תודה עוד פעם

אבל אצלי זה קיצוני!! באמת שאין לאף אחד עצבים אלי...

אורנה יקרה כמעט 7 שנים שאין לי כוחות לכלום - לא לעבוד ולא ללמוד ואפילו דברים קטנים כמו לעשות כביסה או לסדר. בהדרגה הפסקתי הכל עד שלא הייתה בררה וחזרתי לבית הורי. דבר זה מדכא מאוד שכן אין אני בחורה צעירה ניסיתי במשך השנים תרופות רבות ואף אחת לא עזרה אני בטיפול פסיכולוגי כשלוש שנים וגם זה לא עוזר. מאיפה אוספים מוטיבציה כדיי להתחיל ולבנות מחדש? איך מתחילים כשאין מאיפה? אני יודעת שיציאה מבית הוריי יוסיף לי מאוד ואין לי אפשרות כלכלית לזה. כבר שנים שלא קניתי לי כלום כי אין לי כסף לא ברור מה משאיר אותי בחיים - כנראה רק חוסר המוטיבציה בלהרוג את עצמי. חודש הבא אני מפסיקה את הטיפול שהיה דרך מרפאה ציבורית מכיוון שלא קיבלתי אישור להמשיך- מכיוון שאין שיפור במצבי ולהפך מה לעשות? לאן להמשיך מכאן? אין לי כוח להמשיך

פרח יקרה, את מתארת תחושה מתמשכת של אובדן כוחות ועניין, ותהליך הדרגתי של המנעות מהתמודדות. זה נשמע מאוד כואב, ואני חושבת שאני יכולה להבין משהו מהייאוש ואי התוחלת שאת מרגישה. אני יודעת שזה יכול להישמע נאיבי, אבל אני לא הייתי מפסיקה לבדוק עוד תרופות ועוד טיפולים, עוד ועוד, כל עוד ישאר בך שריד של כוח. אני מבינה שבקרוב תפסיקי לקבל טיפול מסובסד (או בחינם), אבל בעיניי להישאר ללא טיפול במצב שתיארת זו איננה אופציה סבירה. אולי הגיע הזמן להיערך "לתוכנית עבודה" רצינית, שתכלול טיפול טוב ומחזיק, ועבודה טובה, וחידוש קשרים ישנים ובניית קשרים חדשים, ועוד ועוד מכל מה שיש לחיים להציע לנו (לצד הכאב הנורא שהם מסבים לנו לעיתים). אני מזמינה אותך לקבל מאיתנו ליווי ותמיכה, ומחזיקה בשבילך כמה אצבעות שצריך, אורנה

שלום ליאת יקרה, מה שלומך היום? המטפלת שלי אומרת ש"טיפול זה דבר טוב", אז למה הוא גורם לי להיות עצובה? היום היא לימדה אותי שעדיף לא להתקרב יותר מידיי... כי אז נכווים... נחמד ללמוד דברים חדשים-ישנים... שיהיה סוף שבוע נפלא, תמר

תמר יקרה, שלומי טוב, תודה. בחורף אני תמיד מרגישה טוב. אם גם יירד גשם, אז בכלל... גם אני, כמו המטפלת שלך, חושבת שטיפול זה דבר טוב. בניגוד אליה (או אולי לא בניגוד), אני חושבת שצריך להשקיע מאמץ *ולהבדיל* בין הדברים אליהם מומלץ מאד להתקרב, לבין אלה שמהם נכווים. לנהוג בכל הדברים גזירה שווה - זה משהו שעלול להשאיר אותנו עם הפסדים כואבים. שולחת לך חיבוק, מהמרחק הנכון :-)) ליאת

תודה תודה על החיבוק הוירטואלי, אולי תספרי לי מה המרחק הנכון... אני עוד מנסה לחשב... :-) מקווה בשבילך שיירד גשם, אבל רק מעל הבית שלך :-) תמר

http://hydepark.hevre.co.il/upload09/200672_1427453417_חיבוק.gif

תמר מקסימה כל כך מבינה כמה קשה התהליך וכמה עצוב הוא יכול להיות. איתך אני אגב עניתי לך במסר לילה טוב

נמאס לי לחיות. נדמה ששום דבר לא יסתדר. ששום בעיה לא תיפתר. מה כל כך טוב בחיים האלה? בשביל מה שווה לחיות?

שלום שלגיה, האמת הערומה היא שהחיים אכן לא משהו. לעיתים הם נדמים כמו מסע אחד ארוך ו?מ?ש?מ?ים. אבל מה, לכל אחד - כנראה - יש איזה ייעוד, איזה רגע אחד שבשבילו שווה היה לסחוב את כל משא השנים. כנראה שהרגע שלך עוד לפנייך. זאת כבר סיבה טובה להמשיך. אני מאמינה שיש למה לחכות. אולי בשבוע הבא יירד סוף סוף גשם, וניגאל. ליאת

שהלכתי בזקיפות ובעקבות הטיפול הנפשי הכתפיים שלי נהיו כפופות ?

שלום עמית, בהנחה שאינך בטיפול אצל אורי גלר, אין סיבה שזה יקרה. אבל אם נחזור רגע ונהיה רציניים, טיפול אכן יכול לגרום לעיתים לנסיגה זמנית במצב הרוח, כתוצאה מעיסוק בתכנים כואבים או מעיקים. לפעמים החרדה מתגברת, לפעמים טראומות ישנות חוזרות וצפות. יש להניח שזקיפות הקומה תחזור להיות כשהייתה בהמשך התהליך. בברכה ליאת

שאתם מעיזים לצחוק על זה ??

היי ליאת את לא יודעת איזה הרגשה מחורבנת זו לא להרגיש מיני לא לפתח קשרים עם נשים זה מוות אין מילה אחרת לתאר את זה זה מוות בנשמה בגוף בהכל אני מעל שנה במצב הזה וכלום לא יעזור....אני איש מת אני חי רק בשביל אנשים אחרים שלא יכאב להם בגלל שאני לא מסוגל להתאבד...אני רוצה למות בכל דרך אפשרית אחרת ...........רק שזה יגמר....המטפלת שלי אמרה לי שאם אתאבד זה יהיה טרגדיה ...הטרגדיה כבר קרתה...לפני שנה פלוס...

MR BLUE ערב טוב, לא להרגיש מיני ולא לפתח קשרים עם נשים זה אכן עצוב. אבל בניגוד למוות, שהוא קשה, מוחלט ואין ממנו חזרה, העניינים האלה ניתנים לשינוי, שכן זו גזרה שגזרת על עצמך מרצון. אתה אינך איש מת, שכן אתה בחור צעיר ובריא, לומד באוניברסיטה, מתרועע עם אנשים, רואה סרטים, שומע מוזיקה, רואה את השמש זורחת, אוכל גלידה, יכול ללטף כלב או חתול, ויש לך אמא ואבא שאוהבים אותך. אתה כרגע סובל מאד. אבל חי. וכל זמן שאתה חי, הדברים ממשיכים לקרות, לפעום, לזרום, לפשוט וללבוש צורה. במקומך, הייתי נשארת, ולו רק מהסקרנות. שולחת לך חיבוק ועידוד ליאת

שלום רציתי לדעת מה הסיכוי לחלות בדיכאון ובהפרעות אישיות גבולית (כל אחד בנפרד) אם אחד ההורים סובל מדיכאון או מהפרעת אישיות גבולית תודה, תותי

שלום תותי, בנוגע לדיכאון, קיים מרכיב תורשתי. נמצא כי בקרב קרובי משפחה של הסובלים מהפרעות דיכאון השכיחות ללקות בהפרעה דומה היא עד 45% , זאת בהשוואה לשכיחות של 1-2% באוכלוסייה הכללית. בנוגע להפרעת אישיות, קשה לדבר במונחים גנטיים, שכן זו הפרעה בארגון האישיות, המתפתחת בשנות החיים הראשונות, ונוצרת תוך אינטראקציה של גורמים מולדים, השפעות משפחתיות מוקדמות, וניסיון חיים מצטבר. לדעת חוקרי הגישה הפסיכואנליטית, בהפרעה הגבולית יש הפנמה של יחסי אובייקט פגועים המתקיימים בין התינוק לאמו בגיל הרך. מכאן ניתן להסיק בזהירות שיחסי אובייקט בעייתיים בין האם הגבולית לתינוקה עלולים להשפיע על התפתחות האישיות של הילד, ולהגביר את סיכוייו ללקות בהפרעת אישיות כלשהי בבגרותו. חשוב לזכור שבשני המקרים ישנן גם השפעות מיטיבות או נסיבות חיים ספציפיות היכולות להטות את הכף אל הכיוון הבריא. בברכה ליאת

שלום ליאת, ד"ר אורנה לא המשיכה לענות לי על השאלה שלי. האם את יכולה לענות בבקשה, כי הדבר מאוד חשוב לי. זה מופיע תחת הכותרת זכרון בתאריך 20.11.06. אודה לך אם תתיחסי לעניין.

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-665,xFT-602715,xFP-602715,m-Doctors,a-Forums.html

שלום לך ליאת, חזרתי עוד פעם לכתוב לך....כי עוד פעם ברחתי (ניסיתי) לברוח באמצע הפגישה. פשוט הלכתי עם מצב רוח ממש על הפנים, ולא היה לי נעים לבטל, אז לא הצלחתי להחזיק את עצמי שם. משהו הציק לי, ולא רציתי לשתף אותה, וכל ניסיון שלה לפתוח נושא, התקבל באי רצון שלי לדבר עליו. עד שביקשתי לקום וללכת. ואז....היא אמרה שהיא לא יודעת מה לעשות איתי ועם כל ההתנגדויות שלי, שכל הכלים שלה נגמרים , אולי אני לא מתאימה לטיפול דנמי, אולי אני כן רק אם אני ארשה לה להתקרב ואעזור לה שתעזור לי.....שאני אתן בה אימון אני נורא נפגעתי, הרגשתי שגם היא נוטשת אותי כמו האחרים.... אני לא יודעת אם לעזוב אותה ולא לחזור אפילו להיפרד.... או לחזור ולהגיד שהבריחות הם דרך להראות עד כמה קשה וכואב לי באותו יום. .. מה לעשות???

אני לא יודעת עד כמה עוזר שאחרים חולקים את החוויות הדומות שלהם אבל בכל זאת. הייתי באותו מקום כמוך. שתיקות דוקא במקומות שהכי קשה. לא יכולתי להעזר. בסופו של דבר עזבתי (אחרי למעלה משנה וחצי). אני עדיין מתקשה להשתחרר ממנה, מהסיטואציה וזה לא פשוט. אני כל כך מבינה את האמירה שלך על הנטשות. מגיע לך שהיא תלחם יותר עליך. אני חושבת שטוב תעשי אם תחזרי ותאמרי לה שהיה לך קשה ולכן לא יכולת לדבר. אני חושבת שאת מתנסחת בכתב בקלות רבה יותר אז אולי תכתבי לה כפי שאת כותבת לליאת. אני נשמעת לעצמי אומרת "אני" "אני" אבל המצוקה שלך כל כך מדברת אלי שמאוד בא לי לחלוק איתך את מה ש*אני* עשיתי. בהמלצת אנשים טובים התחלתי טיפול אצל תרפיסטית באמנות. הייתי רק במספר פגישות אבל הכל יותר נוח. הלחץ מהדיבור קטן. הדינמיקה המסורתית של לשבת זו מול זו ולדבר קיימת אבל במינון נמוך הרבה יותר. לי זה עשה טוב. והכי חשוב היא ביקשה שאכתוב ואני כותבת וזה ממש עוזר. אפילו ברמה רדודה של להוציא את הדברים מבלי להתייחס אליהם כלל. אל תתיסרי. מגיע לך שלא להנטש. גם מטפלת דינמית יכולה לגלות יצירתיות ולאפשר לך מרחב ביטוי "אחר" ואם היא לא יכולה קחי את אחריות ותחפשי טיפול שיתן לך יכולת להתבטא בדרך אחרת (כתיבה, תנועה, אמנות,דרמה). טל

א.פ.ס.ח יקרה מוכרת לי ההרגשה שכולם נוטשים שכולם עוזבים ברגעים הקשים כשאת הכי זקוקה להכלה והבנה את מרגישה שאת לא מקבלת את זה ,שלא מספיק רואים אותך כראוי וזה קשה עלייך. אולי תדברי על התחושות האלה עם המטפלת שלך? זה יכול מאוד לעזור לך. כי אולי התחושות שהיא נוטשת אותך ושאחרים נוטשים אותך הן רק *שלך*. את יכולה להציע למטפלת שלך להביא לה חומר כתוב, כי אני רואה שבכתב את יודעת לבטא את רגשותייך האמיתיים. בהצלחה רבה

שלום לך, התשובות שקיבלת מטל ו'אני' טובות ומרגשות, וקשה לי להוסיף עליהן משהו חכם נוסף. נדמה לי שלעזוב ולא לחזור גם לפרידה זה לא רעיון טוב בכל מקרה. לעומת זאת, הרעיון של כתיבה מדבר אלי הרבה יותר. אולי תדפיסי לה את התכתובת הקטנה הזו, ותראי מה יקרה? עד המפגש הבא, תוכלי לחשוב האם יש דרך נוספת לספר את סיפור חייך, ולהמשיג אותו במונחים חדשים בהם את ו/או האחרים מקבלים תפקיד אחר, המניע את העלילה במקצב שונה, ואולי גם בכיוונים שונים. כאשר בסיפור שלך את תמיד הקרבן הננטש ע"י האחרים, מרחב הפעולה שלך מאד מצומצם. האם תוכלי להחליט על יצירת מרחב קיום אחר, בלתי מוגבל, בו תוכלי לתת דרור לכוחות ולכישורים שלך, למשאלות, ולדחף לנוע קדימה? המשיכי לספר לנו. אני סקרנית ליאת

היי ליאת.תודה לך ולכל מי שהגיב... אז זה מה שקרה. השארתי לה הודעה ושאלתי אותה אם זו הייתה דרך להגיד לי שזהו זה, או להיפרד ממני בהדרגתייות. כי זה מה שהבנתי מהדרך שהיא ניסחה את דבריה. ואמרתי לה שהבריחות שלי מהחדר, הם דרך להעביר לה את המסר "נורא כואב לי".. היא השיבה ש"בכלל לא"... (שלא התכוונה להיפרד ממני או להכין אותי לזה). וזו הייתה התשובה היחידה שקיבלתי!! אני עדיין מרגישה פגועה, ואני לא יודעת אם לבקש להיפגש עוד פעם השבוע בכדי לברר את העניינם או לתת לעצמי להירגע, או לא ללכת אליה בכלל. זה ממש קשה להתחיל בטיפול בלי לנסות אחרים, כי לפעמים אני מרגישה אולי היא לא מבינה אותי? אולי היא לא מחוברת אלי, אבל מנסה??? מה את אומרת? ואיך היית נוהגת עם מטופלת כמוני? אשמח אם תעני בכנות ובפירוט? בכבוד רב א.פ.ס.ח

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?entryid=844961&passok=yes

הבלוג שלך מקסים. אהבתי.

שלום שירז, לצערי, מפאת קוצר הזמן, איני נעתרת להזמנות לבלוגים פרטיים ואיני מגיבה להם. אם תרצי לשאול משהו, את בהחלט מוזמנת לעשות זאת כאן. ואגב, בעיני, יש מעט מאד אנשים חסרי תקנה. אז הכל פתוח :-)) ליאת

כל הזמן מדברים על כך שהומור עוזר לצאת מדיכאון ושזה טוב לבריאות יש לזה בסיס פזיולוגי, מה קורה בגוף והאם טיפול בעזרת הומור עוזר?

מצאתי משהו אולי זה יעזור... http://www.laughing.co.il/hzhok.asp ויש עוד הרבה מחקרים ברשת...

שלום רמי ו- me ראשית, תודה לme שטרחה למצוא במקומי חומר כתוב בנושא. אז כן. כיום יודעים שצחוק בריא עובד היטב בשירות בריאות הנפש שלנו, גם באמצעות מנגנונים גופניים טהורים. בשעה שאנו צוחקים צחוק גדול מופעלת הסרעפת, והפעלה זו מרחיבה את הריאות, ממריצה את מערכת הדם ומעשירה את כמות החמצן בגוף. בספרו של אדיר כהן "חיים בצחוק - הומור-תרפיה הלכה למעשה" תוכל לקרוא על כך בצורה נרחבת ולהנות גם מהמון בדיחות בשליש האחרון של הספר. אגב, הספר אינו חדש, וידוע לי שכיום נאסף עוד ועוד מידע מחקרי הנותן משנה תוקף לדברים שנכתבו כבר אז (1994). בהצלחה ליאת

מה שמעניין אותי זה הקטע הפזיולוגי, זה נכון שמשוחררים אנדרופנים לאחר צחוק . כי לא מצאתי מקוא אמין שטוען את זה (הקישור זה של מישהו שמנסה למכור סדנה לצחוק...)

רמי יקר, מאחר ואין ברשותי מחקרים בנושא, וכדי להשיב לך אצטרך לחפש, איני רואה סיבה שלא תעשה זאת בעצמך. אני מכירה את הטיעון לפיו משתחררים אנדורפינים במוח בשעת צחוק, הגם שכאמור, אין בידי אסמכתא מחקרית מוצקה לכך. אבל יש לי רעיון בשבילך. כיום, יש יותר ויותר מחלקות בבתי חולים המכניסות לשורותיהם ליצנים רפואיים (אני עצמי שמעתי על מרפאות כאב, מחלקות נשים, ומחלקות אונקולוגיות). נסה להתעניין בבי"ח קרוב ולשאול שם, או לחפש באינטרנט אתרים בנושא ליצנות רפואית. הגיוני להאמין שהחומר שתמצא שם יהיה פחות "נגוע" במניעים מסחריים. (אגב, אם תמצא משהו מעניין, אשמח אם תחלוק אותו איתי, בנדיבותך. זה תחום מרתק). בהצלחה ו...אל תפסיק לצחוק. ליאת

היי ליאת. קראתי יש לאמר מס' פעמים את עצתך,למדתי אותה ואני בהחלט מתכוונת ליישם אותה אחד לאחד. לאמר לך שקל לי? לא, בכלל לא אבל כפי שציינת הדרכה ושיחות זו הדרך,כי זה יכול לקרות שוב בקשר הבא שלה. תודה רבה רבה, עזרת לי מאוד ואם ייתפתחו קשיים בהמשך אני אפנה אליך שוב. תודה, אתי.

אתי יקרה, את לא לבד. לגדל ילדים זה לא קל, ומתבגרים - זו כבר אמנות ממש. שולחת לך שורות חביבות פרי עטו של חנניה רייכמן הגדול מכולם- ב??גיל ז?ק?נ?ה ר?צו?ץ - י?ג?יע? ב??נ?ים ה?ם ע?ז?ר ל?א?ד?ם... ה?ם ג??ם עו?ז?ר?ים לו? ל?ה?ג??יע? ל?ז?ה ה?ג??יל יו?ת?ר מו?ק?ד??ם. החזיקי מעמד ליאת

לום רב, אני סטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה, ובמסגרת לימודי אני צריכה לעשות עבודת מחקר בנושא הזכרון. היכן אני יכולה למצוא חומר מחקרי בנושא זה, ובעיקר על "זכרון עבודה"(מרחבי ופונולוגי)? בתודה מראש, הולי

ערב טוב, עבודות מחקר אכן שוכנות לבטח בכל ספרייה אוניברסיטאית. לפעמים אין קיצורי דרך. בהצלחה :-)) ליאת

מאז הפגישה האחרונה עם המטפלת שהיתה בצהרים המצב רוח על הרצפה.לא מצליחה להכיל את הכאב.מרגישה שעוד רגע, ואתפוצץ.יש פגישות שאני שותקת שתיקה ארוכה כי לא מצליחה להגיד כלום ואני מתכנסת לי בעצמי ויש פגישות שאני מגיעה אליהן טוענה רגשית ושופכת ה-כ-ל. היום היתה דוגמה לפגישה כזו. נראה לי שאמרתי יותר מידי.... ולא הייתי מוכנה לזה.... ועכשיו היא יודעת דברים שהיא *לא* היתה אמורה לדעת בשלב הזה, והכל מרגיש לי נורא גלוי , ועכשיו כשהכל פתאום גלוי בפניה מרגישה לא נקייה בכלל. ושואלת את עצמי מה היא חושבת עליי... בטח שלא מחשבות חיוביות... וקשה לי עם זה... יושב לו גוש בנשמה ולוחץ לי בחזה ומרגישה עוד רגע ואתפוצץ. מיום ליום החיים הולכים ונהיים קשים עליי. רגע מתרוממת ... רגע נופלת... מתרוממת .... ושוב נופלת ומאותן נפילות כל כך קשה לעלות מעלה. מתפללת שמחר יהיה יום נטול מועקות,נטול כאבים כי אחרי הכל מגיע לי(אהמ... מגיע לי?!?!...) לראות אור בעיניים ולהנות מכל הטוב שהחיים מציעים לי והם מציעים לי (טפו טפו טפו בן פורת יוסף ישתבח שמו לעד) וקשה לי לקחת מהטוב שבחיים. כנראה שהתרגלתי כבר לרע ואני לא יודעת להעריך טוב. תודה על ההקשבה. :- (((((

שלום עצובית, ראשית, אקווה שהיום את כבר קצת פחות עצובית, ושאת פחות 'מתפוצצת' מכאב. ואם כבר מדברים על להתפוצץ, קשה להימנע מהאסוציאציה הידועה של כיב דלקתי שחייב להתנקז איכשהו, כדי לא להרעיל את הגוף כולו. אתמול חשפת בפני המטפלת שלך תכנים חדשים, ששכבו בבטן כל כך הרבה זמן, וגרמו לאותו זיהום פנימי לא רצוי. המפגש המחודש עם התכנים הללו, גורם לך להרגיש לא נקייה, נבוכה, מול המטפלת שלך. תחושות אלה, יכולות להיות הד רחוק לחוויות מוקדמות יותר, בהן הרגשת שמוטב לשתוק ולהשתיק, אולי כי מישהו ייפגע, יפסיק לאהוב אותך, יזדהם בעל כורחו. חוויות אלה, המתעוררות עכשיו בעוצמה רבה ראויות להתבוננות מחודשת, מן המקום של 'מגיע לי טוב'. מהמקום של 'החיים דווקא מציעים לי', מגיעה גם המשאלה להתנקות, להפוך קלה יותר, נחושה, ואהובה - למרות, ואולי בגלל, כל מה שעברת. איזה מזל שלפעמים הבטן מכוונת אותנו, ולא הראש. כל הכבוד על זה שבחרת להתפוצץ אתמול, ולהניח את כל המועקה הזאת גלויה לאור היום. כבר למדנו שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, והידידותי מכולם. שולחת לך חיבוק ליאת

שלום. רציתי לדעת אם קיימים פסיכולוגים קליניים שמטפלים גם בגישה דינמית וגם בגישה התנהגותית קוגנטיבית כלומר מאבחנים כול מטופל ולפי שיקול הדעת שלהם בוחרים כיצד לטפל בו?אם כן אז איך מגיעים אליהם? ואם אין חיה כזאת אז איך כול אחד יודע איזה טיפול הוא הטיפול הטוב בשבילו? תודה

שלום צ'. התשובה לשאלתך היא חיובית. בהחלט יש מטפלים רבים שמתמחים בשתי הגישות. כל מי שרכש את השכלתו הפסיכולוגית באוניברסיטאות בארץ התחנך על ברכיה של הגישה הדינמית, וטעם בנגיעות קלות גם מגישות אחרות. מרבית המטפלים ההתנהגותיים רכשו את "ארגז הכלים" הקוגניטיבי-התנהגותי שלהם מאוחר יותר, במסגרת לימודי המשך, ולפיכך הם אמונים על שתי הגישות לפחות. בברכה ליאת

ליאת יקירתי, השבוע לפני שנה הייתי אצל המטפלת (הראשונה). אני מנסה להיות אובייקטיבית ולראות אם נעשה שינוי כולשהו, אך לצערי לא. חבל. עצוב לי כעת.(לא רק בגלל זה. את יודעת, תופעות לוואי של הפגישות...) אגב, פסיכולוג הוא לא כמו חבר אה ? רק אם משאירים הודעה הוא חוזר אליך?(לא מספיק לראות שיחה שלא נענתה...)

שלום Me (או שמא You), פתאום, כשאת אומרת "שנה", יש איזו תחושת הישג באוויר. אני מנחשת שבציניות האופיינית לך, תאמרי בוודאי שההישג העיקרי הוא לחשבון הבנק של המטפלת שלך (או משהו בסגנון), אבל בא לי להתעקש על שינוי. אולי הוא קטן, מהסס, ביישני קצת, אבל הוא ישנו, מציץ מעבר לחריץ קטן בדלת, וקשה להתעלם ממנו. אגב, גם חברים, לא רק פסיכולוגים, לא חייבים לחזור אם הם רואים שמישהו חיפש אותם. נדמה לי שפלאי הטכנולוגיה כבר לא מאפשרים לנו אלמוניות ותום. תמיד יידעו מתי התקשרנו ובאיזו שעה. כבר אי אפשר להתקשר ולהתחרט, כי מייד ימצאו אותנו עם איזו כוכבית. כשמישהו מתקשר ולא משאיר הודעה, יש להניח שזה לא מאד חשוב או לא מאד דחוף, שאלמלא כן היה משאיר הודעה. ואולי בכלל צריך להמציא קוד נימוסין חדש, המתייחס למציאות הטכנולוגית המשתנה שלנו. לכי תדעי. יום שנה שמח ליאת

ליאת, התשובה שלך העלתה חיוך על פניי, בעיקר שחשבת מה אני יאמר על ההישג (אני דווקא חשבתי על הבריכה שהיא בונה בגינה שלה...סתם...)קודם לכן דאגתי לממן קולנוע ביתי בסלון.... הפסיכולוגית אומרת שבאמת קשה לאמוד את השינוי(בכל זאת לא הייתי אצלה שנה שלמה)אבל אני מאוד שלמה איתה לשם שינוי. יש לה לפעמים משפטים כמו שלך...(אולי למדתם יחד? או שמא ככ כל הפסיכולגים...) את, יכולה לגלות לי מהו השינוי?(הלא את רואה אותו מציץ) אגב, כיצד חיו פעם ללא פלאפונים? נראה לי שהתקשורת היתה טובה יותר. הטכנולוגיה המתקדמת הורסת את האנושות.... ולגבי הכוכבית(שימצאו אותנו)אני מאמינה שבטח יש(או תהיה) כוכבית שתוכל לחסום...לא? לילה טוב תודה

שלום ליאת, אני נמצאת בטפול כשנה וחצי. היום, יותר מתמיד, הטיפול מהווה עבורי תמיכה נפשית בלבד. מקום בו אני יכולה להגיד כל דבר בלי שישפטו אותי או יבקרו אותי. מקום בו אני יכולה להרגיש שמזדהים עם הכאב והקושי שלי (לפעמים זה גם יכול לעצבן..) מקום בו אני יכולה להגיד את מה שאי אפשר להגיד לאחרים. מבחינתי, הטיפול לא יכול להפוך את החיים שלי לטובים יותר, לא יכול לגרום לי לקום בבוקר עם מצב רוח טוב, עם חשק לדברים, תחושה של משמעות, עם כוח פנימי ומוטיבציה לעשייה ,לשינוי להגשמה וכד' מצבי הכלכלי מאפשר טיפול מוזל של קופ"ח על ידי הגדלת המינוס בהדרגה ...... מצבי הנפשי מתנדנד לו בין ימים קשים - מאוד לימים פחות קשים ולפעמים ימים סבירים. חוסר רצון לעבוד, קושי רב בתפקוד בעבודה,תיפקוד מינימלי בכל התחומים, ניתוק קשרים חברתיים, ושיעמום מאפיינים מאוד את רוב הזמן . המחשבה על הפסקת הטיפול לא עושה לי תחושה טובה כי אז אשאר לגמרי לבד, אך למרות זאת אני חושבת על זה רבות, אני רוצה להפסיק את הטיפול כי מה הטעם בלהגיע לפגישה,לדבר בכוח כדי לא לשתוק,להתענות מזה וגם לשלם ?? במהלך השנה וחצי, הטפול הופסק פעמיים כאשר הרגשתי טוב. לאחר חודש וחצי בערך, חזרתי לטפול כי ההרגשה הטובה לא החזיקה מעמד והיה לי קשה. אולי אני צריכה ללמוד להסתדר לבד ? איך עושים זאת? מה דעתך ?

ליאורה יקרה, הדילמה שאת מציגה מוכרת. בדר"כ אנשים מגיעים לטיפול עם סימפטומטולוגיה מובחנת, הגורמת מידה נכבדה של סבל וצורך עז בהבראה ושינוי. לפעמים המטופל אינו מצליח לשרטט מוקד מצוקה ברור, ורק במהלך הפגישות מתברר המקור לתחושת אי הנחת. עם זאת, יותר ויותר אנשים מתייחסים היום לטיפול כאל סוג של "תחזוקה נפשית" לגיטימית, מתוך השלמה שלא בהכרח יתחולל שינוי דרמטי בחייהם. סיוע נפשי מהסוג שאת מתארת יכול להיות הצלה של ממש לאנשים מסוימים, ויכול להיות לוקסוס יקר ולא הכרחי עבור אחרים. אישית, אני מאמינה שתמיד אפשר להסתדר לבד אם אין ברירה. הכל עניין של השקפה, סדרי עדיפויות ובחירה אישית. מקווה שתצליחי לזהות נכון את הצרכים האקטואליים שלך, ולפעול בהתאם. בהצלחה ליאת

אני אישה בת 42. למרות שאין לכפות הרגליים שלי שום בעיה, אני מתבישת להראות אותם (במיוחד אצבעות הרגליים). מגיל צעיר נמנעתי מלהשתתף בחוגים שבהם חיבים להיות יכפים כמו קראטה ושחיה. מאז שזכור לי, אף פעם לא היתי מוכנה לנעול סנדלים.מה הבעיה שלי? למה זה קורה? האם יש אנשים כמוני עם אותה בעיה? בתודה מראש רונה.

שלום רונה, את בהחלט לא לבד. דווקא יצא לי להכיר בנות עם בעיה דומה, ואפילו כאלה שהתגברו עליה. זה נשמע כמו גרסה מרוככת ומתונה של הפרעה בדימוי הגוף, ואם זה מאד מפריע לך ניתן לטפל בה בהצלחה במסגרת טיפול פסיכולוגי. לילה טוב ליאת

היי אני לא הולך עם מכנסיים קצרים בחוץ(בבית אני תמיד הולך בתחתונים) אני תמיד חש במכנס קצר חשוף וערום(: אבל אני אדם מוטרד מאוד(: ביי ובהצלחה...

שלום רב,צהריים טובים. אני לא בטוחה בהתנהגותי,אנא ייעצו לי: לביתי בת ה14 יש חבר מכתה ט' באותו בי"ס. חבר ראשון חבר חדש. אני החלטתי שהיא צעירה מידי בשביל רומנים בגיל כזה ושיש לה די זמן לכך ושהחים עןד לפניה. בנוסף ערכתי בירור לגבי החבר ונמאר לי פה אחד שהוא טיפוס "לא הכי חיובי " מה גם שהמורה שלו דיברה איתי ואמרה לי חד משמעית "תרחיקי אותה מהר". אני חתכתי את הקשר בינהם לאחר שיחה ארוכה מאוד איתה שלוותה עם המון אהבה ותמיכה מצידי כלפיה. כבר יומיים שהיא מסתובבת עצובה מאוד אבל מנסה לאמר לי "שהכל בסדר אצלה". אני דואגת מאוד! האם נהגתי נכון? אנא תנו לי כיוון כי אני בעצמי מבולבלת מאוד. זו נערה בגיל ההתבגרות ולעולם לא התמודדתי עם מצבים כאלה. קשה לי מאוד, אני ממש מרחמת עליה,אבל מצד שני מאוד דואגת ורוצה לכוון אותה לדרכ טובה. אנא תשובתכם המהירה. תודה רבה, אתי.

שלום אתי, מסתבר שכבני אדם, לעולם אין אנו צעירים מדי בשביל 'רומנים', ואנו מתאהבים ומתחברים זה לזה בכל גיל. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-664,xFT-602564,xFP-602564,m-Doctors,a-Forums.html כהורים, עלינו להלך פעמים רבות 'על חבל דק', נקרעים בין הרצון לאפשר חופש ועצמאות לבין הרצון לגונן ולשמור מפני רעות-חולות ופגעים. מאחר ולא תוכלי להמשיך ולברור עבורה את החברים עמם היא מתרועעת, כדאי יותר לנהוג לפי הכלל "אל תתנו להם דגים - למדו אותם לדוג". איני יודעת כיצד "חתכת" את הקשר ביניהם ואיך בכלל אפשר לשלוט בזה, אבל הכיוון של שיחות והסברה נראה עדיף. מאחר וממילא לא נוכל לעקוב אחר כל צעד ושעל של המתבגרים הצעירים שלנו, מוטב ללמדם להפעיל שיקול דעת ולנהוג באחריות. אישית, לא הייתי נבהלת מאד מקשר של בני 14, אלא דווקא מתייחסת אליו כאל הזדמנות להתנסו?ת ולמידה. סביר להניח שיחלפו בחייה לא מעט גברברים שלא יקלעו לטעמך, ומה אז? אם בתך גדלה באווירה משפחתית חמה ומכבדת, נחשפת למערכות יחסים שוויוניות, וזוכה למרחב המאפשר לה לגבש זהות ייחודית בנפרד מזו שלך, יש סיכוי טוב שתצליח לבחור נכון ולא תיפול לפחים גדולים מדי. כרגע, מן הסתם, בתך מתאבלת על הקשר שנקטע, ויש לכבד את כאבה מבלי לבוז לו. יתכן שיש בה גם כעס עליך או על המבוגרים האחרים שהתערבו בחייה באופן כה בוטה. במקומך, הייתי מאפשרת לה את המרחב ואת הזמן להתאוששות. המשיכי להפגין אהבה ותמיכה כי זה בעצם הכי חשוב. בברכה ליאת

"וזוכה למרחב המאפשר לה לגבש זהות ייחודית" מה זה המרחב החמקמק הזה? איך אני מביחנה בין לתת מרחב לבין מרחב רב מידי? איך הם מבחינים?

שלום לכולם בני בן ה13 הוא ילד טוב.הוא מצליח ברוב המקצועות בבית הספר אולם מתקשה במקצוע המתמטיקה.למעשה הוא בפיגור מאד משמעותי בחומר.כהורה מודגאג וכזה שמבין כי חשוב להצליח במקצוע הנל הפניתי אותו למורה פרטי הסמוך לאזור מגורינו.הוא החל ללכת אולם החליט כי אין זה עוזר לו וכרגע הוא מסרב להמשיך.כשאני מתרה בפניו שיאבד מזכויותיו(טיולים,שימוש במחשב וכיוב) הוא מעלה טענות בגין קיפוח מול אחיו הקטנים. כיצד עליי לפנות אליו?מה עליי לעשות כהורה מודאג המעונין לעזור לבנו לעלות על דרך המלך?כלפיו,אולי גם לבקש עזרה בביהס,? באיזו גישה עליי לפנות אל בני כדי להעביר לו את חשיבותהעיניין? האם עונשים מתונים שמטרתם לעצב התנהגות? אשמח לקבלת דרך פעולה. תודה מראש

שלום להורה המודאג, ברשותך, אחזור לרגע על הפתיח שלך, כדי לוודא שהבנתי היטב: הילד שלך טוב ונחמד, תלמיד מצליח בדר"כ, ורק במתימטיקה הוא חלש. כמו הרבה הורים מלאי רצון טוב, גם אתה בוחר להתעלם מכל התחומים בהם ילדך טוב ומוכשר, ומעדיף להתמקד דווקא באותו עקב אכילס. למרבה הצער, מי שחלש במתימטיקה, או שונא את זה, או אדיש לזה, כנראה לא ישתנה. מורים פרטיים יצליחו להזיז אותו מ"שלילי" ל"עובר" - אך לא הרבה יותר. לעומת זאת, אם תשקיע את אותם משאבים בקידומו בתחומים בהם הוא טוב, יש סיכוי גדול שיגיע למצויינות באותם תחומים וימריא לשחקים. כילד, יש מידה של צדק בתחושת הקיפוח שלו. ילד לא אמור לאבד את זכויותיו בבית בגלל מקצוע אחד בו הוא חלש. עונשים מתונים (או חמורים) כדרך לעיצוב התנהגות לא ישנו את נטייתו של בנך. אין כאן הפרעת התנהגות אלא נטיית לב! זה הרי ילד טוב!!! האם שווה לך לאבד את יחסיך עם בנך על מזבח המתימטיקה? מדוע חשוב כל כך להצליח דווקא בזה? האם 'דרך המלך' היא רק זו שנוסעות עליה שתי רכבות, אחת מחיפה (120 קמ"ש) ואחת מת"א (100 קמ"ש), היוצאות באותה שעה, ואשר אמורות להיפגש השד יודע איפה? כפסיכולוגית, אני יכולה להבטיחך נאמנה שקל יותר להתמודד עם חורים בידע האריתמטי, מאשר עם תחושת כישלון, חוסר ערך ודימוי עצמי שלילי. התחושה שהוא נכשל, שהוא מאכזב את הוריו, שאינו עומד בציפיותיהם עלולה ללוות אותו שנים רבות לאחר סיום ביה"ס, והיא צורבת והרסנית. כמי שסיימה שני תארים בהצטיינות, וכמי שכפולות השש זה השיא שלה בכל הזמנים, אני רוצה להזכירך שמתימטיקה אינה חזות הכל. Let my peapl go :-))) ליאת

ליאת יקרה כל כך, אהבתי. מאוד. המשך שבוע טוב. נורית ואגב... בנוגע למה שכתבת בהודעה של משתנה... אני אעיד על עצמי... למרות שאני *בטוחה* שאני לא היחידה... אני פה!

שלום רב, כיצד בטיפול פסיכולוגי יכול להשתנות לטובה הדימוי העצמי ? באיזו טכניקה, דרכים וכד' תודה רבה

שלום דנה, את שואלת שאלה מורכבת, ואינני בטוחה שניתן להתייחס אליה בצורה מקיפה מספיק בפורום אינטרנטי. אם נתמקד בטיפול הדינמי, הדימוי העצמי עובר שינויים הן באמצעות התפתחות הקשר עם המטפל, והן באמצעות הבנות חדשות לגבי סיפורי חיים שהיינו רגילים לספר לעצמנו באורח מסוים ומנקודת מבט מסויימת. פתיחת המרחבים החדשים להתבוננות בעצמנו ובקשרים שאנו מקיימים, יוצרת שינויים הדרגתיים בתפיסה העצמית. את מאוד מוזמנת להתנסות בתהליך ממקור ראשון... בברכה, אורנה

יש לי ילדה בת 4 . מעולם היא לא ראתה את הורי מאחר ואני לא בקשר איתם בגלל משקעי עבר קשים . מבחנתי הקשר לא יחזור ויתחדש . לאחרונה היא מאד סקרנית לגביהם ושואלת אותי רבות עליהם . מצד שני אני לא יודע מה אני יכול לספר לביתי ולהסביר לה מדוע אנחנו לא בקשר . אני מחפש עיצה : איזה הסבר ניתן לתת לילדה בהתאם לגילה מבלי שתאויים מהסיפור ותחשוש לגבי קשר הורים ילדים . תודה

שלום יוסף, אתה שואל שאלה כל-כך קשה, וכל דבר שהתחלתי לכתוב נראה לי "נוקט עמדה" מדי, ולכן נמחק מייד... אני פשוט מרגישה ששאלת שאלה חשובה זו עבור בתך, אבל לא פחות מכך גם עבור עצמך, ונדמה לי שכך ראוי להתייחס לכך. לפני שנים החלטת החלטה מסויימת, וכיום יש לה השפעה על חייהם של אנשים נוספים: לא רק אתה והוריך, אלא גם ילדה אחת שלא מבינה מדוע "אין" לה סבא וסבתא. העובדה שהיא (באופן טבעי לחלוטין) מתעניינת בנושא, מעלה שאלות חשובות גם עבור המבוגרים הנוגעים בדבר. למשל, האמנם ההחלטה לגבי הקשר הורים-בן חייבת להיות תקפה גם לגבי הקשר סבים-נכדה? ומה באמת אתה רוצה ללמד את ילדתך אודות קשרי הורים-ילדים, הקרעים שנוצרים בהם, והמאמץ לאחות או לשמר את הקרעים? אני לא יודעת דבר על המשקעים שהובילו אותך להחליט ולעמוד בהחלטתך, אבל נדמה לי שעכשיו עולים נושאים שמחייבים התייחסות מחודשת. אל תסתפק בפורום אינטרנטי כדי לדון בנושא ובהשלכותיו. אני מציעה לך להקדיש לכך מספר שיחות התייעצות עם פסיכולוג קליני, ולהגיע לשיחה עם בתך כשהדברים יותר מעובדים. מקווה שזה עוזר, אורנה

חששתי מתשובה מעין זו האמיני לי שהנושא והקשר מול הורי מטופל מזה שנים. אנא עני באופן ספונטני גם אם את חשה שאת נוקטת עמדה .

שלום לך עוד פעם. הפעם זה בקשר לבני כמעט בן ה-3. הוא עדיין לא מדבר טוב. הוא איחר, הייתה לו בעיה של נוזלים באוזן. אחרי שטיפלנו בבעיה, הוא התחיל לדבר בגיל 2.3, אבל מעט מילים ביחס לבני גילו.... ומאז אוצר המילים שלו לא ממש התפתח... למרות שהוא ילד מאוד חכם, ואין לו בעיה בלתקשר עם חבריו. אבל התפתחותו האיטית בדיבור מדאיגה אותי. האם אני צריכה לפנות איתו למומחה בעניין? או שאני צריכה לחכות עד שיפתח את אוצר המילים שלו?

שוב שלום יעל, האיחור השפתי שאת מתארת בהחלט יכול להיות תוצאה של בעיות השמיעה שנפתרו. עם זאת, כדי להיות משוכנעים לגמרי שאין קושי התפתחותי ממקור אחר, עדיף להתייעץ עם מומחה התפתחותי. תוכלי לפנות לפסיכולוגית של המרכז להתפתחות הילד או לקלינאית תקשורת. עלינו לזכור תמיד, שהתערבות מוקדמת חוסכת הרבה זמן ומאמץ עתידיים, שלא לדבר על חסכים מתמשכים במידה ואכן קיימת בעיה כלשהי. נשמח לשמוע שהכל בסדר בברכה ליאת

שלום לך ליאת, בתי בת הארבע יושבת לה כל יום וכותבת דפים שלמים של "כאילו אותיות" באופן מסודר. "האותיות" הם מין צורות שחוזרות על עצמם פחות או יותר.... האם אני צריכה להראות את הכתב למישהו מומחה? האם אני צריכה לעבוד איתה כבר על כתב, אם היא אוהבת כל לך לכתוב, או לא כדאי ללחוץ בגיל הזה? והאם אוכל לסרוק לך את זה ושלוח בתור תמונה?

שלום יעל, ילדים צעירים מודעים מאד להתפעלות של המבוגרים מכל סממן של התנהגות 'חכמה'. יתכן מאד שבתך נחשפה (בבית או בגן) למחמאות שקיבל ילד כלשהו על כתיבתו היפה, ונכנסה לאמביציות. בה במידה, בהחלט יתכן שמדובר בסקרנות טבעית ובניסיונות לשכלל מיומנויות מוטוריות רלוונטיות לכתיבה. כך או כך, לא נראה לי שיש סיבה לאבחן את התוצר שלה. אין בכך כל נזק ליכולת הכתיבה העתידית שלה. כפי שמצב העניינים נראה מכאן, אין צורך לעבוד איתה על כתיבה נכונה, שכן אם היא תרצה זה יקרה מעצמו (כמו שקצת כבר קורה בעצם). אם את רוצה להשקיע בכל זאת בהתפתחותה השפתית והאינטלקטואלית, מוטב לקרוא לה הרבה סיפורים ושירים, ובכך לפתח את יכולות החשיבה והדמיון שלה, את הקשר ביניכן, ואת הסקרנות הטבעית לנושא הקריאה. בברכה ליאת