פורום פסיכולוגיה קלינית

אני נשואנ שלוש וחצי שנים , אם לילדה וכרגע בהריון מתקדם . בשנה האחרונה , בעלי פשוט הפסיק לפרגן עם מילים טובות , או עם לטיפות וחיבוקים ספונטנים . הוא אומנם " מתנהג לפי הספר " עוזר , מתעניין בבית ובי אך בלי כל נגיעה . במידה והוא רוצה מין , רק אז הוא מתקרב וגם זה פעם ב-.. כשאני רואה שאין לי יחס פיזי אני מתעצבנת וכועסת ואז הוא אומר שזה מרחיק אותו יותר. אנחנו כבר בייעוץ חצי שנה אך שום דבר לא משתנה. הוא אומר שאם אני רוצה מגע אז פשוא אני צריכה לגשת אליו ולגעת בו ואז הוא יבין ויחבק אותי בחזרה. יש לי תחושה שאני נמצאת עם איזה פלגמט מעצבן ואני גם אומרת לו את זה ואז הוא יותר מסתגר . מה עושים?

נועה שלום, המצב שאת מתארת נשמע מתסכל וקשה מאוד. לא ברור לי מה קורה בייעוץ, מה זאת אומרת שום דבר לא משתנה? האם בעזרת הייעוץ את יכולה או שהוא יכול להבין מה קרה בשנה האחרונה? זו נקודה חשובה בעיני. ובנוגע לדברייך, בעלך אומר לך כשאת רוצה בואי ותגעי, תראי שאת רוצה. את לא רוצה לעשות זאת, כנראה משום שאת מרגישה שאז זה לא שווה זה לא ספונטני. אם זה אכן כך שווה לחשוב על זה גם ממקום אחר, עובר על בעלך משהו "הוא נתקע" רגשית, ואת יכולה לעזור לו בכך. במידה ואת חשה שזה לא עוזר אני ממליץ לפנות לטיפול פרטני שיוכל לעזור לך להתמודד עם התסכול ולברר עם עצמך מה לעשות. דרור

דרור יקר, כתבתי הרבה בפורום על הצורך הענק שלי להתלות על מישהו, שמישהו אחד יהווה קיום בשבילי. יחיה בשבילי. יציל אותי מהמצב שלי ובעיקר מעצמי. כתבתי על החיפוש המתמיד אחר דמות כזאת, על חוסר ההבנה למה אין דמות כזאת בחיי ולמה לא הייתה כזאת בילדותי. המון פעמים אני מוצאת את עצמי מול אנשים שכן מוכנים להיות עוגן ההצלה שלי. שאומרים לי מה לעשות כדיי לצאת מהמצב שלי. מנסים לחלץ אותי מהקיפאון שאני נמצאת בו (חמש שנים לא עושה כלום),.. ולמרות כל התמיכה והדחיפה, עדיין הרגשתי שאני בחיפוש מתמיד אחר המישהו הזה. מעבירה תלות מאחד לשני בתקווה שהפעם תבוא הישועה.. עכשיו התחלתי קשר עם בחור מקסים, מקסים, מקסים ועוד לפני שהתחיל הקשר הזהרתי אותו שאני במצב איום ונורא ושאני נורא תלותית. לפניי שנכנסתי לקשר כבר פחדתי מלפתח את התלות האינסופית הזאת, שתמיד מגיעה ומשבשת את ההיגיון. (דרור, כתבתי לך על הפחד מלפתח בו תלות- זוכר?...). אותו בחור אמר לי שהוא יהיה עוגן ההצלה שלי שהוא יעזור לי לצאת מהמצב הזה, שאני יכולה להשתמש בכוחות שלו , אחר כך אלה יבואו ממני... הבחנתי שלהבדיל מבדרך כלל, אני לא מפתחת בו תלות וזה נורא מוזר ולא ממש מתאים לי שמתי לב גם, שבשונה מאחרים כשאני אומרת לו שהוא יציל אותי, הוא רק חוזר על זה שהוא פה בשבילי ויעשה הכל בשביל לעזור, אבל בשום אופן לא במקומי. הוא כל הזמן אומר שהוא סומך עליי ומאמין בי ושרק אני יכולה להציל את עצמי. שלא משנה כמה כוח הוא ייתן הכוח האמיתי צריך לבוא ממני.. ורק עכשיו הבנתי פתאום, שכל החיפוש המתמיד הזה אחר הצלה, והעובדה שדחיתי כל מי שניסה לעזור קשורה לעובדה שכל הזמן הזה חיפשתי את עצמי... אני יודעת שזה נשמע נורא ברור "אם אין אני לי מי לי?" ואצלי זה לא היה ברור עד עכשיו, רק עכשיו הבנתי שהחיפוש המתמיד הזה היה החיפוש שלי את עצמי! שרק אני יכולה להציל את עצמי. מה תעזור לי התובנה הזאת אני לא ממש בטוחה... אני מרגישה טוב עם המחשבה הזאת, כאילו משהו בתוכי השתחרר. האם זאת יכולה להיות התחלה של החזרת אחריות לעצמי? התחלה של שינויי? אני מפחדת שזה כן קשור לאותה תלות שאני יוצרת ושאני נהיית אופטימית רק בגלל שיש לי את אותו בחור, וברגע שהקשר יסתיים אני שוב אמצע את עצמי חסרת כוח הנעה. דרור, אני לא בטוחה שאלו שאלות שניתן לתת אליהן תשובות.. אלו יותר הרהורים אך אשמח לכל התייחסות. פרח

פרח שלום, הנה כמה מחשבות שהתעוררו בי בעקבות דברייך. אני חושב שהגילוי עליו את מדברת הוא משמעותי למדי ולא בנאלי בכלל. כפי שאמרתי לך גם אז, ברגע שתוכלי להרגיש שיש שם פרח תוכלי להיות עם עצמך לבד וכתוצאה מכך להינות גם בתוך קשר. המחשבה שהגילוי הזה ייעלם ברגע שהוא לא יהיה שם היא אכן אפשרית לדעתי. הדבר שיכריע בעניין זה הוא יכולת ההפנמה שלך את הגילוי. כרגע את "משאילה" ממנו את ההבנה הזו. עם הזמן וככל שתהיי מודעת לכך תוכלי להפנים את ההבנה הזו ואז גם אם הוא לא יהיה שם פיזית, ההבנה הזו תישאר איתך. חזקי ואמצי, דרור

תודה דרור יקר, כל כך עייפתי מהתנודות האלו. כשיש מישהו הכל הופך להיות ורוד, הכל קל ופשוט עד שקורה משהו והקשר נגמר (במחצית מהמקרים- או יותר אני רק בטוחה שהוא נגמר) ואז אני שוקעת לדיכאון. אני כבר בת 27 וכלום לא משתפר... אני לא חושבת שאני יכולה לאהוב את עצמי לא דרך מישהו. כבר יצא לי להיות בקשרים אם אנשים שנורא רצו לעזור. כולם רוצים להציל אותי ואני לא נותנת. החלטתי שהפעם אני יעזור לו להציל אותי... וזה מפחיד. אני חוששת שהגילויי הזה לעולם לא יגיע לשלב של הפנמה. גם לא בטוחה שהוא יישאר מספיק זמן, אני תמיד גורמת לכולם להתייאש ממני. (אפילו לפסיכולוגית שלי שהפסיקה את הטיפול- למרות שכל הכבוד לה היא החזיקה יותר משנתיים.). נכנסתי לדיכאון פתאום... אני מקרה אבוד... לילה טוב פרח נבול ):

הי פרח יקרה, קראתי את הודעת התודה הקודמת שלך מלפני כמה זמן, ראה ראיתי ותודה חמה. לא פספסתי. את יודעת שבהודעה הראשונה שלך נשמעת טוב, ונראה חמוד חמוד הבחור שלך. מדהים לשמוע: "פה בשבילך, אבל לא במקומך". אממה, המקבת הזאת שבאה אחר-כך... מוכר, מוכר המנגנון השדי של ההרס ומכת הפטיש שבאות בעקבות גילוי של תקווה או התלהבות והרמת ראש... הוי... היי חזקה פרח יקרה, ממני, אשת האדמה

תודה אשת האדמה.. בוקר טוב

http://www.cchr.org.il/publications/dvd2006.htm

דיכי שלום, צפיתי בסרטון וברצוני להפריד בין מספר דברים שלדעתי מתערבבים. ראשית זה נכון שיש גידול במספר התרופות הפסיכיאטריות הנרשמות, אך אין פירושו של דבר שכל מי שנוטל תרופה פסיכיאטרית הוא חולה נפש כפי שנאמר בסרט. ההפך הוא הנכון. שנית אין לי דבר נגד סרטי קונספירציה כל עוד הם לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי ומכריזים על עצמם כאמת. לראות בכל ענף בריאות הנפש הונאה הבאה למקסם רווחים, זוהי ראייה שגויה ואף מקוממת. שכן הדבר שאינו מקבל מקום בסרט הוא המצוקה הראשונית שבעטיה פנו המתלוננים לעזרה. אני מסכים שבריאות הנפש, כמו הנפש עצמה, זהו מדע מורכב שאנו לצערנו לא יודעים עליו הכל. מכאן לא נגזר שאנו לא יודעים עליו כלום. זוהי דעתי, דרור

יה אני פשוט בשוק מהסרט הזה! מה שמבהיל אותי זה לא מה שאמרו שם אלא שטיפת המוח ע"י חוסר הדיוק בעובדות. סרטים מהסוג הזה יכולים לעשות נזק רב וקשה לחשוב שהם יגיעו לידיים הלא נכונות ואנשים יפסיקו לקחת תרופות בעקבות סרט שכל מה שהוא עושה זה להפחיד. אהי ממש לא מבין את המטרה של הסרט. והבעיה הכי גדולה ושלא ברורה לי שיש כת שאני לא זוכר כרגע איך קוראים לה שמנסה כל הזמן לשכנע אנשים נגד תרופות אנטי דכאוניות ובעיקר נגד ראטלין. אותי התרופות כן הצילו. יכול להיות שהם לא מרפאים לי את המחלה, אבל בלי התרופות בטח הייתי מתאבד והייתי מאוד לא מאוזן במחלה שלי למה הם יוצאים נגד תרופות???? אני לא תופס מה יוצא להם מזה????

אתמול השארת לי את ההודעה שהעתקתי למטה,ועקב החום והחולשה שהיתה לי לא הייתי מסוגלת להגיב,לכן חשוב לי כעת להגיב עליה(כשאני מרגישה יותר טוב-ומתפללת שמכאן זה רק ישתפר);אומנם את צודקת בכך שלא צריך 'להיאבק במחלה' ולתת לגוף 'לנוח' עד שיחזור לאיזון,ו'לתת לגוף להיות חולה ולהילחם בפלישה ללא התערבות יתר', אני מסכימה איתך חלקית -כי אם לא 'נתערב' בפלישה,לעיתים המחלה עחולה להחמיר, וגם-עיניין נוסף שחשוב להדגיש הוא: שלא תמיד ניתן לוותר על דברים ולא להגיע אליהם ו'כשחולים מפסידים',לכן זה קשה להיות רגועים כשאת יודעת שיש לך דברים חשובים שאת עלולה להפסיד כתוצאה מכך,כי לפעמים 'המחיר שמשלמים כתוצאה מההפסד הוא יקר מאוד',וזה לא בדיוק מאפשר לי לשכב רגועה במיטה. מקווה שלא תיפגעי מתגובתי כי סה"כ רציתי להבהיר לך למה זה לא כ"כ קל כפי שהצגת זאת.אך למרות זאת אני מודעת לכך שמה שכתבת שזה כמו להילחם במערבולת - משימה בלתי-אפשרית,נכון בהחלט ובאמת אי אפשר להילחם במחלה. אז שוב תודה על עידודך, משתנה מחבר: הי שוב תאריך: 13.1.2007 שעה: 16:27 משתנה יקרה, תני לגוף להיות חולה. תני לו כמה שהוא רוצה. לא טוב להיאבק בזה יותר מידי. כמה טוב להיות חולה לפעמים. מכל הבחינות, והמון המון המון מבחינת המצב הנפשי. מחלה גופנית חולפת שקצת מפילה אותך למשכב עשויה להחזיר לאיזון. אם רק ניתן לה. יודעת שקל לומר, מעשית לפעמים בלתי אפשרי... ושוב בהקשר זה - רוצה להזכיר משהו שבוודאי את יודעת ושמעת אותו המון, אבל שווה לחזור, בשביל כולנו, אפילו ברמת הדקלום בתור התחלה, כי, למעשה, תהליך ההפנמה העמוקה של דברים כאלה הוא איטי איטי איטי - ככל שמנסים להשיג שליטה במה שאי אפשר ('רק' צריך להפנים ש'אי אפשר'), הכל בא עלינו בהפוכה. מבחינה נפשית ו/או גופנית. לא יודעת איך ניתן לוותר על אחיזה כה חזקה ואיך לתת מקום להרפייה, אבל כמו בסיפור עם המערבולת - כשמניחים ומרגיעים כך גם טובעים פחות. תנועות המאבק גורמות לך לשקוע... צריך לוותר על שליטה כדי להשיג יותר שליטה. לתת לגוף להיות חולה ולהילחם בפלישה ללא התערבות יתר, ובכלל, 'להרשות' לדברים לפלוש זה גם חלק מכובד מהעניין. מסובך עד אימה, ולא שאני יודעת איך לעצור, אבל ככה זה עובד. ההמלצה על טיפול פסיכודינמי (זו אני שרשמתי לך למעלה, 'הי') הייתה בדיוק משום שזו דרך שעוזרת מאד להבין מה קורה איתך. דרך שעוזרת לקבל כיוון חדש. משהו שתוכלי להשתמש בו כדי לתפוס דברים מכיוון אחר, לחבר חלקים ביחד, קצת יותר למצוא את הידיים והרגליים, לעצור את הסחרחרה, ולהגיע למצב יציב יותר. מאוזן יותר (בין כל השאר). לדעתי, לא פחות חשוב להיות במעקב אצל רופא (בעיקר מבחינת המצב הנפשי) בזמנים כאלה. אולי משהו מדבריי יוכל לתרום אשת האדמה

אשמח לקרוא גם מה דעתך בעיניין זה - איך אתה היית מתמודד עם מחלת חורף אם היו לך דברים חשובים לעשות,והיא היתה 'הורסת את תוכניותייך'? בתודה מראש, משתנה

משתנה שלום, מחלות חורף, כמו מחלות אחרות הן משהו שאנחנו לא מתכננים, ומעבר לאי הנעימות שהן מביאות איתן הן גם כפי שאת אומרת מתערבות לנו בשגרת חיינו ולעיתים גם מפריעות למימוש תוכניות חשובות. רוב הזמן אנו חיים בעולם מתוך הרגשה שאנו שולטים לגמרי במה שקורה, או שזה תלוי רק בנו. מחלה מעמתת אותנו עם האשליה שבדבר. יש דברים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם. אני חושב שאני, ואולי גם הייתי מייעץ לך לעשות אותו הדבר, הייתי מרשה לעצמי לנוח מתוך השלמה עם כך שאני לא יכול לשנות את המצב. ממש כמו שבפקק של עצירת תנועה מוחלטת בכביש אפשר להתעצבן, אך אפשר גם להישען אחורה בשקט, להקשיב לרדיו ולחכות שזה ייגמר , מתוך הבנה שזה לא תלוי בנו. תהיי בריאה, דרור

משתנה יקרה, חושבני שתיארתי את הדברים כמסובכים עד אימה עד כדי בלתי אפשריים, הווה אומר, ממש לא קל... בכל אופן, מקווה שאת חשה טוב יותר עכשיו, ושתתחזקי בדרך שתבחרי ושתהיה הכי נכונה *לך* ורק לך, בהצלחה בדברים הגדולים והקטנים כאחד, אשת האדמה

תודה,ואני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו,ומקווה שיעבור כבר לגמרי.

היי אני בת 24 התחתנתי לפני 4 חודשים ועברתי לגור בכפר של בעלי שעה מרחק נסיעה מהכםפר שלי. התחתנו מרצון בעלי מבוגר בכ12 שנה. מהתחלה היו בעיות אין ביננו שום תקשורת אין כימיה כשאנו יושבים בביתנו הקטן אנחנו לא מדברים כמעט ביננו (הוא גם ככה טיפוס לא דברן מידי) בעלי לא עובד מאז החתונה ונאלץ להתפטר מעבודתו הקודמת עקב עבודות שהיה צריך לעשות בדחיפות בביתו. מהתחלה היו לו תלונות על שאני לא מתמצאת בהפעלת מיקרוגל מערכת סטיריאו YES (כל הדברים האלה לא היו בבית הורים) וגם כלפי איך שאני נוהגת ברכב מה לעשות?? שלא יכולתי לנהוג מאז שקיבלתי רישיון כי לא היה לנו רכב...... הוא לא עשה כלום בשביל שאתקלם (לפני שהתחתנו הייתי מדברת איתו על קשיי ההתאקלמות שבטח יהיו לי כי אני ביישנית וכו...). עכשיו התלונות שלו פחתו מאוד אולי בגלל שהתרגל אליי או שאני התרגלתי למכשירי חשמל וקצת נהיגה ברכב.\ גם יחסי מין הם לא משהו אני לא מרגישה שיש ביננו אהבה תשוקה להט כלום הוא מעולם לא אמר לי מילה יפה מחמאה לא מחבק מנשק סתם כך ושוכבים רק פעם בשבוע כי הוא טוען שעדיף איכותי אחד על הרבה כמותי. מבחינתי מאוד חשוב ההרגשה שאוהבים אותי סה"כ אני נשואה טרייה וכל המילים החמות החיבוקים והסקס חסרים לי. גם נורא כואב לי חוסר הכימיה ביננו , כשהוא מתקשר לחבריו או לאח שלו אני מרגישה שהוא מדבר איתם בכיף. הבעיה הכי קשה גם שאני מוסלימית ובחברתנו גם אם מתגרשים מאוד קשה חלמצוא בן זוג אחר ראוי. יש לנו מטבח משותף עם חמי וחמותי לחמי יש בעיות זכרון מאוד קשות עד כדי כך שאי אפשר לנהל איתו שיחה נורמלית ואני שומעת מהסלון את השיחות יותר נכון הוויכוחים בינהם וזה גם מקשה על ההתאקלמות שלי למרות שחמותי היא אישה טובה ומבינה לליבי ומדברת איתי....איתה יש לי יותר כימיה מאשר עם בעלי. מה לעשות? האם היחסים ביני ובעלי ניתנים להצלה??? כי אני סהכ נשואה טרייה ולא רוצה להתגרש.......

ספיידרוומן שלום, המצב שאת מתארת אכן נשמע קשה מאוד ולוחץ מאוד מכל מקום שמסתכלים עליו. לכאורה נותר לומר שאין מה לעשות, רק להתייאש ולהרים ידיים. אני אומר לכאורה כי אני חושב שזה לא כך, ראשית את מתארת נקודת אור סביב אמו של בעלך, זו יכולה להיות עבורך משענת טובה להתאקלמות בביתך ובסביבתך החדשה. באשר ליחסייך עם בעלך נשמע שהם לא מספקים עבורך. את מתארת שיפור ביחסו אלייך, אבל חוסר הבנה למצבך. מדברייך נשמע שרק קולו נשמע בבית, אולי מכאן גם תחושת הייאוש, אבל את יכולה לנסות ולהשמיע את קולך, לדרוש דברים שאת רוצה. במידה ואת ממשיכה לחוש שאין שינוי ואת מתלבטת מה לעשות, אני ממליץ לך לפנות לשיחות עם איש מקצוע. זה עשוי להקל על ההתלבטויות ולעזור לך לברר עם עצמך מה באמת חשוב לך, דרור

שלום, אין לי נסיון רב בקשרים רומנטים ארוכים. אני בשנות העשרים המאוחרות. בחודשים האחרונים יצאתי למס' דייטים לאחר הכרות של כמס' ימים בטלפון. לפני המפגש התקשורת הייתה קולחת והייתה התלהבות האחד מן השניה. ואילו במפגש ההתלהבות כבתה, ולא, לא מדובר באכזבה הקשורה למראה החיצוני, אני נאה. ובכ"ז בפגישה אני מאוד נבוכה, לחוצה, כלפי חוץ אני נראית אדישה, קפואה, לא מעניינת, המילים שקולות, מודעת מאוד לעצמי, מרגישה נבחנת, השיחה לא זורמת.... לפני כשנה הייתי בקשר רומנטי שנמשך מס' חודשים, שם הצלחנו להתגבר על הפגישה הראשונה שהייתה איומה. בהמשך הקשר מאוד נפגעתי. בדיעבד הסתבר לי שהבחור שיקר לי ברגעים מאוד אינטימיים, שקרים שסיכנו אותי. כמו כן ההתלהבות וההתאהבות שלו בי בהתחלה הפכה לזלזול, לניצול. מה שהותיר אותי, אולי, בתחושת חוסר ערך. מאז סיום הקשר ההוא אני חשהב שמשהו השתנה בהערכה העצמית שלי ואני תמיד נתקלת בדחיות, בעוד שבעבר תמיד תמיד רצו בי ואני לא הייתי מעוניינת עפ"י רב. לאחרונה הכרתי מישהו, דיברנו כשבועיים לפני המפגש והוא מאוד מצא חן בעיניי. הוא נשמע מתוק, רגיש, קשוב, מפרגן, מעריץ, מעריך. מעולם לא נתקלתי בבחור עם מכלול התכונות האלה ועוד בצורה כ"כ בולטת. חשבתי שהפעם אין סיכוי לפספס. הוא הפגין הרבה התלהבות ורצון להכיר אותי. ואולפ בפגישה נוצר פער רב. כשפגשתי אותו הגבתי בקרירות וכנראה שזה יצר מעגל של תגובות האחד כלפי השניה. הוא התגלה כבחור מאוד ביקורתי והוא העיר לי על דברים מסוימים שנראו לו מוזרים בי (כמו הנהיגה שלי). והרגשתי לא כ"כ בנוח במחיצתו. יחד עם זאת יש לו תכונותץ מאוד יפות! ההתלהבות שלו ממני כמובן שככה. אני לא נוטה להיקשר לאנשים, אבל כשאני מזהה אנשים יוצאי דופן אני נקשרת במהרה ולכן כעת אני מרגישה גם אכזבה. מפריעה לי התגובה שלי בפגישות הראשונות, אולי הדימוי העצמי שלי שבא לידי ביטוי בהתנהגות שלי לא גורם לאנשים לגלות בי ענין, להעריך אותי. אני חושבת שאני מאוד מתגוננת במפגש ולא באה עם אישיות כובשת ומגובשת ששום דבר לא יכול לערער אותה. איך אני בונה מחדש את האמונה הזאת בעצמי, בייחוד שלי, ביופי הפנימי והחיצוני, כמישהי שכיף ומעניין לבלות במחיצתה? אמנם מעולם המצב לא היה מושלם, אבל לא נתקלתי בדחיות...אולי בעבר גם תמיד השארתי את עצמי כאשת המיסתורין הבלתי מושגת וכעת התבגרתי ואני מאפשרת לאנשים להתקרב, ואלה מגלים שאין שם משהו יותר מידי מעניין. לא יודעת לאן הולכים מכאן. דניאלה

דניאלה שלום, את מתארת מצב שבוודאי מוכר לרבים - קושי בדייטים. שם נוצר פער בין הדרך בה את מתנהגת בשיחות שקדמו למפגש הפיזי לבין הדרך בה את מתנהגת במפגש עצמו. נשמע מדברייך שאת הופכת ממוקדת מאוד בעצמך, ביקורתית וממקום כזה אכן קשה מאוד לתפקד. עיסוק שכזה קשור מן הסתם לדימוי העצמי שלך ובהחלט ייתכן שהיה קיים קודם לקשר הרומנטי שהיה לך, אך הועצם בעקבותיו. ברצוני להציע נקודה נוספת למחשבה לגבי הגורם לקושי שאת מתארת, והוא הקושי באינטימיות, ביצירת קשר. את נוטה או להמנע מיצירת קשר קרוב אמיתי, או להיכנס אליו באופן סוחף ללא הגנה דבר שחושף אותך לפגיעה. אולי זהו הדבר המקשה עלייך בדייטים - האפשרות לקשר הופכת ממשית ובשל כך מפחידה ואת נרתעת. מקווה שעזרתי, דרור

אז איך מתמודדים עם אותו קושי? טיפול, סדנאות, תרגול..? ואולי עיקר הטיפול צריך להתמקד בדימוי העצמי? תודה

דרור שלום, שאלה מעט מביכה אני בת שלושים ואף פעם לא גמרתי עם בן זוג. אני יכולה מאוד להנות מסקס, אך ברגע שאני מרגישה שאני רגע לפני האורגזמה אני מפסיקה את שותפי לסקס ואומרת לו שגמרתי. הייתי רוצה לדעת מה יכול לגרום לכך שאני לא מסוגלת לגמור ליד אנשים? אילו סיבות יכולות להיות רלוונטיות למקרה שלי? דרך אגב, אם אני עושה סקס בטלפון אני תמיד גומרת. הייתי ברשותך מעוניינת בדעה כללית, מחשבות כלליות למה הדבר קורה (וכמובן שלוקחת את דעתך בערבון מוגבל-לתנאי אינטרנט) ולא הפנייה לפסיכולוג

שלום לך, זה אכן דורש יכולת לשתף בנושא מורכב שכזה אך נשמע לי שלא טוב לך עם המצב שאת מתארת. כאילו משהו לא מובן לך קורה לך דווקא כשאת מתקרבת לרגע השיא. ייתכן והדבר קשור לצורך שלך בשליטה, לא לתת לעצמך לאבד שליטה ליד מישהו אחר דווקא במקום שהכי קשה לשלוט בו, כאילו לשלוט בהנאה שלך להתענג על ה"כמעט". ייתכן גם שיש בך משהו המתקשה להרגיש שהאחר מענג אותך, זה משהו שאת מרשה רק לעצמך, רק את תביאי את עצמך לשם. וזאת כדי שלא תחושי שאת תלויה באחר, שכן כל עוד את יכולה לספק את עצמך את לא תהפכי תלויה. אלו הן מחשבותיי, ייתכן בהחלט שיש גורמים נוספים, או שהיכרות מעמיקה יותר תביא למחשבות שונות. דרור

היי ליאת, מה שלומך? כשקראתי את ההודעה של נורית שאלתי את עצמי, האם בהתלבטות שלה בין להרגיש או לא להרגיש יש לה באמת בחירה. האם משהו בתוכה לא בחר כבר עבורה. המודע יודע מה צריך אבל התת מודע עושה בה כרצונו. יש לנו באמת את הבחירה? אם הייתה לי בחירה הייתי במקום אחר, הרבה יותר טוב מזה שאני בו עכשיו. זה כאלו יש בנו שתי יישויות ולא אחת. יישות אחת יכולה לבחור ולבצע רק אם היישות השנייה נותנת אישור ופותחת חלון. אם היא לא עושה את זה אז לא משנה כמה נרצה, כמה נבקש כמה ננסה הרי שנועדנו לכישלון. אפילו בשביל להצליח להגיע לטיפול על מנת להגדיל את יכולת הבחירה שלנו, היישות השולטת צריכה לתת אישור ולהוריד קצת מגננה. ואז בטיפול עצמו, לא משנה כמה אני רוצה להפתח, לבכות (אחרי שנתיים וחצי הייתי אומרת שבהחלט הגיע הזמן), להרגיש היישות הזו מחליטה עבורי שמסוכן מידי ומפחיד מידי. אני לא מרגישה את הפחד אבל יודעת שמשהו בי מת מפחד והוא זה ששולט. אולי זה נשמע כאלו אני מנסה להוריד את האחריות מעצמי בכך שאני מאשימה את החלק הזה ששולט אבל האמת היא שאני לא מוותרת לו ואולי בגלל זה התסכול הוא דווקא יותר חזק.

דנה יקרה, גם אני חוויתי את נורית כמי שבחרה להרגיש. הישות האחרת הזו, שאת מדברת עליה, היא אכן הגנתית במהותה, ופועלת בשירות מה שנתפס כהסתגלות. חלוצי הפסיכואנליזה (פרויד, ואחריו גם בתו אנה פרויד) תיארו מס' מנגנונים המאפשרים להימנע מן החרדה שמעוררים רגשות עוצמתיים (בידוד, אינטלקטואליזציה, רציונליזציה, השלכה, ועוד). הכעס שאת מפנה, כביכול, אל אותה ישות מתעקשת מוצדק בחלקו, מאחר ונהוג להאמין שמדובר בתהליך לא מודע. אחת ממטרותיו של הטיפול הדינמי היא העלאת תכנים ורגשות מאיימים אל המודע, הפחתה ברמת החרדה שהם מעוררים, והגמשה של ההגנות הנוקשות, בין השאר בשל האנרגיה הנפשית הרבה שהן גוזלות. זהו תהליך שאורך זמן, ולכן טוב שאינך מוותרת. אלה היו שישים שניות על מנגנוני הגנה, שהציגו את הנושא באופן גס, כוללני וחלקי מאד. העיסוק שלך בשאלות של "בחירה" רלוונטי מאד לעניין זה, שכן עפ"י התפיסה הפסיכואנליטית יש לנו מעט מאד בחירה על המנגנונים הללו, אם בכלל. לילה טוב ושבוע טוב ליאת

אז ככה, אני לא בת 19 טיפוסית ויש לי הרבה שאלות אודה מקרב לב אם תוכלו לעזור לי: אני בת 19. אף פעם לא היה לי חבר. אני אף פעם לא אהיה מהבנות שייזמו להתחיל עם מישהו שמוצא חן בעיניהן. אני אף פעם לא יצאתי עם מישהו ולא התנשקתי עם מישהו. אני באה ממשפחה שדי מסורתית כזאת. שאלתי פעם את אמי אם הייתה מסכימה שיהיה לי חבר שאני אתנשק איתו והיא אמרה שהיא מאוד בעד אבל אני יודעת שזה לא נכון... יש לי ארבעה אחים בוגרים ממני. אף אחד מהם עדיין לא נשוי. גם כשהם היו בגילי לא היו להם חברות (יכול להיות שיש מקום להאשים אותם בזה שלי אין חבר). בסוף איכשהו הם מצאו את דרך המלך. הקטע זה שאני מרגישה שאין לי נושאי שיחה משותפים. היו לי פעם 3 חברות טובות אבל אחרי שסיימנו את הלימודים הן זרקו אותי (מסתבר בדיעבד שהן ניצלו אותי רק לצורכי לימודים). אז ככה שאני די גלמודה. אני עושה שירות לאומי אבל אני מרגישה שאין לי שום דבר משותף עם הבנות האלה. אני לא סומכת יותר על אף אחת ככה שאין לי בכלל חברות - אני לא יוצאת (כי אין לי עם מי), ולא יודעת אני מרגישה שאני באיזשהו מקום מפספסת את החיים האלה... אני ברוך השם בריאה והכל טוב אצלי אבל אני יודעת שנערים ונערות יוצאים לבלות כבר משהם בגיל 15... ואני? כולה יצאתי פעם אחת לאנשהו... עם החברות "המקסימות שלי" (לפני שהן נטשו אותי). זה שאין לי חברות נראה לי גם משליך על זה שלא היה ולא נראה לי שגם יהיה חבר... הרי אמא שלי בחיים לא תסכים שאני אשכב עם מישהו לפני החתונה... האם קיים גבר שירצה בי למרות שלא אשכב איתו? אני חושבת שהסיכויים למצוא דבר כזה הם די קלושים... אני יודעת שאני חכמה ובן אדם טוב ותמיד תמיד אהבתי לעזור לאנשים... פעם הייתי מוצאת בקלות נושאי שיחה משותפים עם בנות אחרות, אבל גם בשירות לאומי - הדבר היחיד שהבנות מדברות עליו זה היחסים עם החבר.. ולצערי אני לא יכולה ממש לעזור להם עם זה... אין לי לא סיפורים שאוכל לשתף אותן בהן ולגרום להן להזדהות איתי... אני גם מפחדת שבנים יתחילו איתי. אני לא מתאפרת, לא מטפחת את עצמי (פשוט אין לי כוח להשקיע בזה הרבה) אבל דווקא די משקיעה בלבוש והכל... אני משחקת אותה פתוחה עם אנשים שאיתי בשירות אבל ת'כלס... אני מפחדת שגם אם יום אחד יהיה לי חבר... הוא יזרוק אותי לטובת מישהי יותר טובה... וכל התיאוריות האלה כבר מנקורת בי עוד לפני שבכלל התנשקתי עם מישהו... וגם אם יהיה לי חבר? על מה אני אדבר איתו? אמא שלי אמרה שהיא יכולה למצוא לי שידוכים אבל על מה נשוחח? זה לא ייראה קצת מוזר שבחורה שנראית נורמלי כמוני אין לה ולו חברה אחת? אחת? כל פעם שאני רואה תמונות של בחורים בעיתון אני משתדלת שאמי לא תתפוס אותי "בקלקלתי". זה לא שאנחנו דתיים אבל אפשר לומר שאנחנו מסורתיים פלוס... אז אם נסכם את זה - הייתי רוצה עצות בנוגע ל: - תסביך החבר שאין לי - תסביך החברות שאין לי (אני יודעת שאין כזה דבר חברות אמת, זה לא שאני בן אדם סגור ולא מדברת עם אף אחד... ממש לא... בשירות אני מדברת עם הבנות.. אבל כשאני מגיעה הבייתה אין לי למי להתקשר ואין אף אחד שיתקשר אליי וזאת בניגוד למה שהיה בתיכון- אין לי עם מי לחלוק את כל מה שאני באמת מרגישה). ניסיתי לדבר על זה פעם עם אחים שלי, ועם אמא - אבל כל פעם אני נפגעת בגלל איזושהי שטות שהם אומרים לי... במיוחד מהאחים שלי שמעליבים אותי... תנו לי רק קצה חוט, רחלי.

רחלי יקרה, לפני שמתעסקים בשאלות של יחסים בינאישיים בכלל, וזוגיות בפרט, יש להקדים ולטפל ביכולת שלך לבסס נפרדות מאמך. אדם בוגר (גיל 19 הוא אמנם גיל צעיר, אך עפ"י החוק מדובר באדם בגיר) אמור להיות מסוגל לקבל החלטות עפ"י צרכיו ומשאלותיו, שלא דרך המסננת המצנזרת של אמו. אני ממליצה לך מאד לפנות לטיפול פסיכולוגי, שיוכל לסייע לך להגדיר את עצמך, את שאיפותייך, את העדפותייך החברתיות והבינאישיות, את בחירותייך המקצועיות והאקדמיות - בנפרד מאלה של אמך. אני רוצה להדגיש שהעניין שלך בבחורים צעירים הוא בריא ונורמלי, וכך גם המשאלה למעגלים חברתיים רחבים יותר. אלה אינם תסביכים! את מרגישה *בצדק* שאת מפספסת חלק מרכזי בחיים של בני גילך. מבחינה זו, תחושת התסכול והדכדוך שלך בהחלט תואמת וטבעית. לעומת זאת, ההישענות שלך על אמא כסטנדרט קובע ומכונן, מדאיגה יותר. אני מציעה לך לפנות לעזרה פסיכולוגית ללא דיחוי, ואם תרצי הכוונה יותר ספציפית, תוכלי לפנות אלי למייל האישי. בברכה ליאת

אני בן 26, בריא וללא עבר בטיפול פסיכולוגי כלשהו. זה מספר שנים (הולך ובא) שלתקופות לא קצרות אני חוזה בדימיוני כל מיני סוגי אסונות (מיתה של קרוב משפחה, גורמי צער כאלו ואחרים) ללא כל סיבה מוצדקת לכאורה (כל המשפחה בריאה). לא הצלחתי לעלות על הגורמים לכך. איני אדם ששרוי בחרדה. אני נמצא בחברה טובה, עוסק בספורט ויודע לבלות. מה הגורמים האפשריים לכך. אודה לכם מאוד אם תוכלו להאיר לי כיוונים שהסימפטומים האמורים יכולים להראות אליהם.

בנצי יקר, הדאגנות שאתה מתאר יכולה להיות חלק ממה שפסיכולוגים מכנים "הפרעת חרדה כוללת", אך יכולה בהחלט להופיע גם ללא 'אבחנה' של הפרעת חרדה. התסריטים המפחידים שאתה מעלה בדמיונך מזכירים במובנים רבים את האובססיות של ה-OCD, הגם שהתכנים פחות ביזאריים ויש בהם מרכיב מציאותי של ייתכנות. מודלים תיאורטיים שניסו להתמודד עם הדאגנות הציעו מס' תפקידים אפשריים לדאגה: - היא מדרבנת לעשייה ומובילה להצלחה (מרוב דאגה, אני פועל) - פתרון בעיות ("התסריט מכין אותי מראש, ומסייע ביצירת אופני תגובה אפשריים"). - מניעת האסון ("אם אני דואג כל כך, זה בטח לא יקרה") - אמונה טפלה ("אם חלמתי שמישהו ימות, זה סגולה לאריכות ימים") - הסחת הדעת מנושאים יותר רגשיים. כלומר, הדאגה מהווה דרך להסיח את הדעת מדאגות רגשיות אחרות עליהן אני מעדיף שלא לחשוב. האם אתה מצליח לחשוב על הסבר שיכול להתאים לך? בכל מקרה, אפשר לטפל בזה בטכניקות קוגניטיביות או נראטיביות. בהצלחה וטפו טפו טפו, שלא נדע מצרות ליאת

שלום ליאת ותודה רבה על התשובה המפורטת. חיפשתי באינטרנט על Obsessive Compulsive Disorders, והסימפטומים שיש לי לא תואמים את ה Typical Obsessions, Typical Compulsions, וגם לא את ה other symptoms of OCD. באפשרויות שציינת, נראה לי שהמחשבות הרעות (צפיית שחורות) הן לא מהסוג שמדרבן לדאגה שתוביל לעשייה אלא סתם מטריד. לגבי פתרון בעיות, יש לי נטייה טבעית לצפות קדימה כדי לתכנן את צעדי, אך נטייה זו משמשת אותי לפעולות חיוביות יום יומיות (לימודים וכד'), היא לא באה לידי ביטוי בראיית תסריטים דימיוניים, ולא נובעת מדאגות וחששות. כמו כן אינני מוצא במחשבות אלו משהו בתחום של מניעת אסון או אמונה טפלה, (אני ממש לא הטיפוס לאמונות טפלות). האפשרות היחידה מבין מה שהצעת היא הסחת הדעת מנושאים יותר רגשיים. יש לך טיפים איך אני יכול להגדיר לעצמי נושאים אלו? כיצד לדלות מידע מהתת מודע? שוב המון תודה רבה

ליאת אחייני התינוק נמצא באשפוז כבר כמה ימים עקב מחלה קלה יחסית, כפי שנראה. כמובן שהוריו מתמרנים בינו לבין אחיו בן השלוש. אני משתדלת לעזור, מגיעה לשם להשגיח על הילד, עוזרת קצת בכביסות וכו',ומוכנה לעשות כל דבר... כל אחד מבני המשפחה עוזר כפי יכולתו(מי יותר ומי פחות) ולמרות זאת אחי מתלונן (גם אם לא באופן מפורש, אלא ברמיזות ) . הבעיה שלי שאני מרגישה מתוסכלת. מצד אחד אני מגיעה לשם בלי שמבקשים ממני, מציעה את עזרתי ואף עוזרת. אך בשלב מסויים נמאס לי,ואני זקוקה לשיגרה שלי לבית שלי,לרוגע, להתרחק מהבעיות קצת. ואז כשאני חוזרת הביתה, הראש שלי נמצא שם כל הזמן, אני חושבת כמה קשה לאחי להסתדר וכמה מגעיל מצידי לשבת בבית ולהתעלם מזה. התסכול גובר כאשר אני נזכרת, שכשאני שם,התחושה שלי מאחי היא שהוא מרגיש שהוא זה שמתמודד עם הכל, ושאני ואחרים לא עוזרים מספיק, ושכאשר יש לו בעיה (וזה קורה לעיתים קרובות )הוא מצפה שנגייס את עצמנו רק בשבילו.נוותר על עצמנו כי קשה לו . אני לא מצליחה להתמודד עם התסכול הזה. לא מצליחה להוציא את הבעיות שלו מהראש שלי. 1)האם לדעתך, לעזור לבן משפחה זה אומר שצריך לעשות הכל בדרך שלו? או שגם הוא צריך להתחשב באחרים ולקבל את העזרה שהם מציעים בדרכם. במיוחד כשאומרים לו בכנות שדברים מסויימים מאוד קשים לנו,אולי זה היה הכי אידיאלי ונוח עבורו, אבל זה קשה לצד השני. 2)איך אפשר להתמודד עם התסכול הזה,ולהיות בבית בלי לחשוב על הקשיים שלו ? יש לך רעיון בשבילי ???

טל יקרה, ההתגייסות שלך למען אחיך ומשפחתו בהחלט במקומה. מי שבילה לצד ילד בבית חולים מכיר היטב את תחושת ההתשה שמקורה בדאגה ואי הנוחות, כמו גם בתסכול והאשמה מול הילדים הבריאים שבבית. ילד מאושפז, בניגוד למבוגר, אי אפשר להשאיר בבית החולים וללכת, ולכן מדובר בהתשה ממשית לשני ההורים, המבלים בתנאים-לא-תנאים ימים ארוכים. משפחה תומכת ומגוייסת זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לצפות לו במקרים אלה, וכל סוג של עזרה הוא מבורך וחשוב. עם זאת, כדי לא להישחק ולצבור מרירות, עליך להציב גבולות שיאפשרו לכולכם לשרוד בשלום את תקופת האשפוז. כך, למשל, תוכלי לקחת את הילד הבריא אליך הביתה, באופן שיפגע פחות בשגרת חייך. תוכלי כמובן גם להחליט מראש על מס' השעות שתצליחי להקדיש לכך ביום, ולומר זאת לאחיך כעובדה מוגמרת. איני יודעת אם גם הורייך בתמונה, או אם יש לך אחים נוספים, אך אין זה מן הנמנע שיהיו תורנויות גם בין המסייעים. במקומך, לא הייתי מנסה לחנך את אחיך או לטפל ביחסים ביניכם דווקא בעיתות משבר כאלה. אחרי הכל, כשקשה לכולם - יוצאים קוצים. יש להניח שכשהילד יחלים, תוכלו לגלות יותר סלחנות וסבלנות זה כלפי זו, ולהתייחס לתקופה הקשה כאל "גיבושון". מאחלת לכולכם הרבה בריאות, והחלמה מהירה לאחיין הקטן. שבוע טוב ליאת

אויי ליאת, מדובר במשפחה קשה. התנהגותה בכלל,והמנצלת בפרט של גיסתי מעוררת הרבה מרמור במשפחה ומתסכלת מאוד. קשה לעזור למישהי שאף פעם לא לומדת מטעויותיה ומתעקשת לחזור עליהם ויוצרת בעיות שמצריכות ממשפחתי וממני להתגייס לעיתים קרובות. כל כך הרבה משברים משפחתיים עברנו, ולמרות זאת המשפחה לא מצליחה להתגבש כראוי... כל הזמן צפים משקעים מהעבר, ומההווה.... אחייני ילד קשה. יש רגעים שהוא ממש מלאך (משחק יפה) אך רוב הזמן הוא שובר,ושופך וזורק ומכה ללא סיבה נראית לעין. אני מבינה שיש להתנהגותו סיבות פסיכולוגיות (הנובעות מהתנהגותה המענישה והלא חמה כלפיו), ואנו מנסים להגיב באיפוק ולהבין את מצוקתו, ובכל זאת, קשה לכולנו להשגיח עליו הרבה זמן. אני מניחה שכהשיגרה תחזור, הקוצים יתחדדו יותר, והכעסים יצופו בעיקר מצד אחי שציפיותיו גבוהות יחסית למה שהמשפחה מסוגלת לעזור. הבעיות האלה מדירות שינה מעיני, ואני כבר מרגישה שממש קשה לי להתמודד עם זה. אני משקיעה ומשקיעה, ואחר כך שוקעת. בתקווה ללילה טוב.

שלום אני בן 23 ועדיין לא היתה לי אהבה וגם לא התנשקתי..אני סטרילי מרוק של אחרים נגעל לשתות מפה לפה מכל אחד...עכשיו אני פוחד מזוגיות בקשר לזה האם יש טיפול שיוכל לעזור לי? או המלצה שלך? תודה רבה

ערב טוב, כאשר מסתכלים על נשיקה כעל "החלפת נוזלים" גרידא, ניטל משהו מהותי מהרעיון כולו, ומתעוררת - כמעט באופן בלתי נמנע - תחושת רתיעה. אבל! אני מכירה אנשים שאינם אוכלים או שותים מפה לפה, ועדיין - הם מאהבים טובים ונשקנים לא רעים בכלל. סופרים ופייטנים רבים כתבו על כוחה המופלא של האהבה, ובאופן מוזר כלשהו, אני בוחרת להאמין שברגע האמת לא ממש תחשוב על זה (או שתחשוב ותתגבר). למרות זאת, אם אתה חש שהגועל מרוק הוא חלק מחרדה רחבה יותר (ממחלות, חיידקים וזיהום), אזי מדובר בסיפור אחר לגמרי, בו אפשר וכדאי לטפל בעזרת פסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי, אולי גם בסיוע תרופתי. מאחלת לך שתמצא הכי מהר שאפשר את הנשיקה שהלכה לאיבוד ליאת

קצת רקע: אני בת 24 כל חיי שמעתי איזו חכמה אני כרחוק אני יכולה להגיע והנה אני בת 24 כרגע בלי עבודה וגם כשאני עובדת זה משכורת מינימום בלי בגרות עם משקל עודף מעשנת ובולימית לייט . אופי האדם לרוב הוא לעגל קצוות ולקצר תהליכים במקום ללמוד למבחנים אנחנו מעתיקים במקום ספורט ודיאטה מאוזנת אנחנו צמים ומרעיבים את עצמינו במקום ועבוד ולהרוויח בכבוד אנחנו ממלאים לוטו בתיקווה להתעשר מהר....... אז איפה מוצאים כח רצון איפה מוצאים כח רצון לשבת על התחת ולהשלים בגרויות להפסיק לעשן להתמיד בספורט וכו' אני יודעת בדיוק מהאני רוצה לצריכה בשביל להיות מאושרת אבל אני אצלנית ועייפה מדי כדי לקום מהתחת השמן שלי ולהתחיל לשנות דברים כמו שאמרתי למצווא עבודה להתחיל להתעמל וכו' . תודה

תמרה, אני חושבת שרצון הוא שלב ראשון. הכוח לא מניע אותו, אלא הרבה פעמים מגיע בעקבותיו. אני הייתי ממליצה לך להכין לך "תוכנית קטנה למימוש הרצון..". ולקחת בחשבון שיש גם פיקשושים שיחייבו לשנות את התוכנית. להתחיל בלגשת לדיאטנית(או לרופאה שתפנה אותך..), שתציע,תמליץ ותעזור . לא סתם בחרתי להתחיל עם דיאטה, כי מניסיוני, אני יודעת כמה זה משבש את החשיבה ומפריע לחשוב חיובי.... במקביל ללכת כל יום ברגל,להתחיל מעשר דקות וכל יום להוסיף חמש-עשר דקות . הצעד הקטן,המעשי והראשון הוא הכי חשוב, הוא זה שידרבן אותך להמשיך, וכשתראי שזה משתלם, גם הכוח יבוא...... ובעקבותיו הרצון יתחזק ...והגלגל החיובי ימשיך להתגלגל.... (נשמע אופטימי , אה.... ) אי אפשר לעשות סדר בכל הדברים ביחד, תחשבי מה הכי חשוב לך,ותתחילי איתו, ותוך כדי תחשבי אם את יכולה לצרף עוד משהו, ולהתחיל,אפילו בקטן עם עוד משהו חשוב... מה את אומרת?

תודה רבה לך אני מאוד אופטימית למרות כל מה שכתוב אני רק כנראה נורא נורא אצלנית אבל להתחיל בקטנה זו עצה מצויינת האמת שלפעמים אין בררה וחייבים ךעשות סדר בהכל ומהר אני גרה לבד משכירה דירה שזה אומר שאני חייבת עבודה אני כבר בת 24 אז אם אני רוצה ללמוד אני חיבת להתחיל עכשיו כדי לא לסיים בגיל 50 וכו' כל הבית שלי פתקים של מה שאני רוצה למריכה לעשות ואך משיגים את זה אבל כל בוקר מתחיל במשפט המוכר עד כאב של מ"מחר" כולנו מכירים אותו בעיקר מדיאטות אבל מתישהו חייבים להתאפס תודה על התגובה מהירה ועל העצה יום טוב

ליאת יקרה, הייתי בפגישה. היה בסדר. היא דיברה הרבה. אני כמעט ולא הבנתי כלום. ובסוף דווקא היה רגע שהרגשתי אותה איתי. כבר לא אוף... תודה שאת כאן. נורית

נורית יקרה, תודה שאת משתפת. לא היה לי ספק שזה יהיה בסדר, ובכל זאת היה נעים להיווכח שאכן כך קרה. שבת חמימה ליאת

את יודעת... לא כל כך טוב לי עכשיו. לא קשור לטיפול. אני מתלבטת עם עצמי, כמה לתת לעצמי להרגיש אם בכלל. אם הייתי נותנת לעצמי להרגיש. הייתי כותבת לך שנמאס לי מהכל ומכולם. רוצה לבעוט הכי חזק שאני יכולה. רוצה לברוח. לעוף. להעלם. למות. נגמרה לי הסבלנות. אז מה את אומרת? להרגיש?

מצטערת על הנ'דנוד',אך יש לי תחושה שלא ראית את השאלה ששאלתי בעץ' שכתבתי אתמול (למטה),ושהיא נעלמה בין כל השאלות שנשאלו. אודה לך מאוד על תשובתך. משתנה

משתנה יקרה ראיתי את שאלתך והגבתי אליה. ליאת

רשת אחת מנסה למצוא מילה אחת שתתאר ולו דבר אחד ממה שהיא מרגישה. רשת אחת נזכרת בילדה אחת שחיה בעולם פרוץ אחד בלי גבול אחד. רשת אחת מחברת פאזל אחד על עבר אחד של קיום אחד של ילדה אחת. רשת אחת מקבלת תמונה אחת על ילדה אחת שחיה במובן אחד בשביל אדם אחד. רשת אחת מחפשת רגע אחד ומקום אחד שבו תוכל להרגיש את עצמה אדם אחד. רשת אחת מפחדת מרגע אחד שבו תהיה רשת אחת בעולם אחד עם עבר אחד והווה אחד ועתיד אחד.

לרשת אחת, שהצליחה בבת אחת כל כך לגעת. הלוואי שיימצאו כל המילים, הגבולות, חלקי הפאזל החסרים, המובנים והמשמעויות, המקום הבטוח, העבר, ההווה והעתיד, שיעשו אותך ומאושרת. מאחלת לך שהיכן שהאחד הוא מכאיב, יבוא השפע וינחם אותך בהרבה שלו. היכן שהאחד הוא הנחמה, יתאחדו כל השברים לכלל שלם. לילה טוב ושבת שקטה ליאת

חבל שהיא לא כאן. היא מכירה קצת את הרשת הזו... שבת שלום ליאת ותודה על המילים.רשת צריכה אותן. קר לה.

ליאת, למה אנחנו עובדים ולומדים ושואפים קדימה במרוץ מטורף אחרי כסף. למה החברה שלנו כל כך קפיטליסטית ולא רואה את הפרט. למה חשובה החומריות ולא הטבע. מה אם מי שלא מוצא את עצמו בתוך כל זה, ולא יכול אחרת בגלל ההכתבה של החברה? עובדים כמו חמורים, מוותרים על לראות את האישה/בעל, ילדים בשביל הכסף כשכל מה שרוצים זה מעט זמן בשביל לשבת ולהירגע עם המשפחה.. חוסכים בשביל חיים טובים יותר, בית, גינה, חול ומפסידים כל כך הרבה. הורסים ורומסים את הטבע את האנושות, הכל חומרי. למה זה טוב... למה המרדף הזה?

שלום חמי, אני מניחה ששאלתך מתעוררת בעקבות התכנית של אתמול (עשרת הדברות: לא תחמוד) עם רונאל פישר. זאת אכן הייתה תכנית מרתקת ומעוררת למחשבה. כשהרהרתי בכך לאחר תום התכנית, חשבתי שמדובר באמביוולנטיות הקיימת בכולנו, האם להתפתות לחיי נוחות נהנתניים במחיר התרחקות מן הטבע, או לשמור על יחסי קרבה לטבע, במחיר איבוד המותרות של חיי רווחה מודרניים. מעניין לשמוע מחשבות של אנשים נוספים שצפו (או לא) בתכנית. ליאת

ליאת, תודה על התגובה, לא ראיתי את התוכנית... אני מניחה שזה משהו שמשותף לרבים ומעסיק את כולנו. אני ממש מרגישה שאני מובלת בדרך שלא הייתי בוחרת בה ללא ההכתבה של החברה. זו מחשבה שמכניסה אותי ממש לדיכאון וגורמת לי להרגיש לא שייכת. אחותי, למשל, ילדה לפניי כחצי שנה ובעלה עובד כל יום מהבוקר עד הלילה, חוזר ב9 בערב כל יום חוץ משישי שבת. מרוייח מעולה, הם חיים ברמה טובה, אבל מה זה שווה, למה ללדת ילדים אם לא רואים אותם? וגם אם לא עובדים מהבוקר עד הלילה, חוזרים עייפים, אוכלים, לפעמים יוצאים להצגה או לסרט ומה? מה הטעם בכל זה? למה ללדת ילדים אם גם ככה לא מטפלים בהם,לא ניהנים מהם? שולחים אותם לגן כשהם חוזרים מקדישים להם קצת זמן, או שלא תלויי כמה מעצבן היה בעבודה באותו היום... הכל סביב כסף. מלחמות, כיבוש שטחים, אני כל כך לא מתאימה לחברה הזאת. אין בי שום התלבטות, אם הייתה לי בחירה לא הייתי חיה ככה, אבל איזו בחירה יש לי? אם אני רוצה שהילדים שלי לא יסבלו מחסכים ומעוני, ויחיו ברמה טובה, שילכו לחוגים ויוכלו להגשים את עצמם אני חייבת כסף. מעבר למקום שיש בו ציפורים מצייצות זה לא מה שמשנה,כל הטבע שאת יכולה להשיג זה כמה ציפורים מצייצות , כשפעם היה לך הרים ושדות פתוחים והכנרת לא הייתה מגודרת והייתה של כולם. כשהילדים גם ככה מתעניינים בסלבריטי למניהם או מר ספוג, פוקימון וכל החברה, כלום כבר לא משנה. הם נולדו לחברה רדודה ושיטחית וככה הם יגדלו. זה בטח מפתיע... אין לי ילדים אין לי בעל ואני רק בת 22, המחשבה על המשך הדרך מעציבה אותי. גם אם אני רוצה לחיות כשמסביבי רק פרחים, עצים ציפורים ובעלי חיים, אני חייבת הרבה כסף. למשל בשביל סוסים צריך כסף וצריך יותר כסף בשביל להחזיק אותם במקום שיהיה להם מרווח - זה מלכוד 22. חייבים לעבוד בשביל להנות מהטבע.רק מי שיש לו כסף יכול להנות מהמותרות של הטבע. כל הקדמה הזאת לקחה אותנו שנים אחורה. סליחה על האורך...

שלום ליאת, עברתי כמה דברים בילדות, ואח"כ אובדן במשפחה, דכאון, הסתגרות.... עקב כל זה פניתי לטיפול, והכוונה היתה להשתחרר ולשחרר קצת, אבל לא ציפיתי שאני אגיע לנושא הכאוב ביותר שהוא הילדות. איני יכולה להתמודד עם הדבר יותר, ואני חושבת לעבור למטפל אחר אבל בלי להזכיר את מה שעברתי בילדות. אני פשוט אתמקד במה שעברתי לאחרונה. האם זה יהיה נכון? האם אוכל לעשות את זה? או שגם הוא יגלה שישנו שם משהו מוסתר בין השורות!!! אשמח קבל את דעתך

אירית יקרה, השאלה שלך נוגעת ללב, ומאירה מחדש את המשאלה שלנו לדחוק טראומות ישנות אל מרתפי השכחה, ובלבד שלא יטלטלו אותנו שוב בחוויה המודעת. המעבר לפסיכולוג אחר מתוך החלטה להסתיר ממנו מידע כה חשוב, כמוהו כניסיון לסתום שן מודלקת ללא טיפול שורש במוקד הדלקתי. במובנים רבים, אם לא נספר איפה כואב, ממילא הטיפול לא יעזור. כדי שתוכלי להתמודד טוב יותר עם מה שעובר עליך כרגע, אני ממליצה לשקול הסתייעות זמנית בטיפול תרופתי, או הליכה איטית יותר, בקצב שלך, מתוך מתן כבוד לחרדות המציפות. אני מחזיקה לך אצבעות, ומקווה שיימצאו בך הכוחות להשלים תהליך כה חשוב ומשמעותי, למען עתיד טוב בהרבה. החזיקי מעמד ליאת

שלום, מה ההבדל בין EMDR לבין PE ומתי משתמשים במה? ולמה?

שלום נועה, שתי השיטות מיושמות בדר"כ בטיפול בנפגעי טראומה. בשתיהן מצפים שבתום הטיפול המטופל יצליח להיזכר ולתאר את הטראומה מבלי להיות מוצף בתחושות חוסר אונים ושיתוק. מדובר בשתי שיטות ממוקדות, כשהחשיפה הממושכת מכוונת לעיבוד רגשי וארגון מחדש של זכר הטראומה, בעוד בשיטת ה-EMDR הדגש הוא על עיבוד מוחי בי-לטרלי של הזיכרון הטראומטי. ככל הידוע לי שתי השיטות אינן מוציאות זו את זו, אולם איני בקיאה בקונטרה-אינדיקציות של כל אחת מהן. לצורך כך תוכלי לקרוא על כל אחת בנפרד וללמוד על יתרונותיה הספציפיים. בהצלחה ליאת

רציתי לדעת כמה זמן את נותנת למטופל שהוא הימנעותי, שותק רוב הזמן.... אבל מתמיד בלהגיע. כמה זמן את יכולה לסבול אותו.?? את שתיקתו? האם יש מצב שמטפל יפסיק טיפול בגלל אי שיתוף פעולנ מצד המטופל?

סורי לזרוק עליך את הטראומה שלי..אבל אם תחזור כמה עמודים אחורה להודעה "מטפל שעזב"...תראה שזו שאלה שמעסיקה גם אותי די הרבה...לי זה לקח שנתיים עד שאותו מטפל החליט שאני יותר מדי ופשוט הפסיק את הטיפול בצורה די גועלית, וגם כשניסיתי ליצור קשר..פשוט התעלם. אבל בכל זאת אני מאמינה מאוד שמטפל טוב לעולם לא עושה את זה, כי הוא מודע מראש לכך שאותו אדם שמבקש ממנו עזרה לא בא עם מכה בציפורן אלא עם בעיות ומטען נפשי, שלדבר עליו קשה...אני חושבת שצריך להיות אצל מטפל שתמיד נותן לך את תחושת הביטחון שמה שתאמר לו לא יערער אותו כי זה לא קשור אליו. אצלי היו סימנים מקדימים ואם הייתי מתייחסת אליהם, במקום להתייחס לכמה שהוא נעשה חשוב לי..הייתי חושבת על טובתי ומחליפה מטפל. שיתפתי אותך בחוויה, גם כי יש לי צורך לדבר עליה וגם כי אולי זה יעזור לך, לקבל התנסות לא רק של מטפל, אלא גם של מטופל.בהצלחה.

ערב טוב, כמו אופיר, גם אני מאמינה שכל עוד מטופל ממשיך להגיע בדבקות למפגשים, הוא זקוק להם. אין מאחור?י עשרות שנים של קריירה, אך בכל ימי כמטפלת לא הפסקתי טיפול מהסיבות שתארת. אם אבחר להפסיק טיפול מיוזמתי, זה יהיה בשל האמונה שאין ביכולתי לעזור לו עוד, ללא קשר לכמות הפרודוקציה הוורבלית שלו. שבת שלום ליאת

שלום.אני בן 25 וסובל כנראה מסוג מסוים של חרדה חברתית. בנוסף,עברתי טיפולים פסיכולוגיים והממצא היה "משיכה לכאב". כשאני חושב על זה זה באמת נכון: יש לי מן משיכה מוזרה למקומות שמהעבר שלי שגדלתי שם,כמו ללכת לבית ספר יסודי או לתיכון ולראות את המקומות בהם הייתי,יש בי חשק להיות במקומות שנכחתי זמן רב כמו משרד שעבדתי בו או חדר של חברה לשעבר. אני נהנה שם מתחושת העבר וזה גורם לי מן כאב מהול באושר או תחושת התרגשות גבוהה מאוד. אני מניח שזה לא קשור בחרדה החברתית איתה אני די מסתדר.אז מה זה? האם זה דכאון מסוג מסוים?

אייל יקר, המשיכה שלך לבקר במקומות בהם גדלת ובילית בעבר אינה נראית בעיני כלל וכלל כהפרעה. אתרים רבים, ממשיים ו-וירטואליים, קמים ומתקיימים על בסיס הצרכים הנוסטלגיים הקיימים בנו. אנשים רבים אוהבים לבקר במחוזות ילדותם, לחוש את צביטת הגעגוע, ואת הכאב על גן העדן האבוד. אם הנטייה לפשפש ולהחיות את העבר מתגברת, אובססיבית, ומפריעה לך לנוע הלאה על ציר חייך, אז כבר אפשר לדבר על בעיה. אם אין הדבר כך - ברוך הבא למועדון! שבת שלום ומבורך (כמו שאמרו אצלינו בגן...) ליאת

גם אני מאוד מאוד כזה נוסטלגי ואפילו בוכה כשאני מגיע למקומות כאלה...(:

ליאת, אני מקווה שתעני בקרוב.. אני כזאת אובססיבית שכל 2 דקות אני לוחצת רענן לבדוק אם ענית וזה כבר מ8 בבוקר אני לא עושה כלום חוץ מזה ויש לי הרבה מה לעשות... מעייף

היי גם אני כאן מה בעייתך (: אולי אפשר לעזור?

תודה חמוד, אין צורך סתם מחכה לתגובה ונטרפת דעתי מכך כל פעם אני אומרת לעצמי שזו פעם אחרונה שאני משאירה שאלה או תגובה בפורום כי אני נהיית כל כך אובססיבית וחוץ מללחוץ על רענן אני לא עושה שום דבר ויש לי המון המון המון דברים לעשות

בין לבין, באתי להציץ מה קורה ומי מחכה לי. מאחר ואני מסיימת לעבוד היום בארבע, אני מציעה לך לא להמתין כרגע, ולרענן שוב לקראת חמש וחצי-שש. הנה, התפנו לך כשלוש שעות לבילוי... ליאת

ליאת, תודה רבה זו בהחלט הקלה (-:

לכל באי הפורום שלום רב, הייתי מבקש את עזרתם בהמלצה הנוגעת למטפל זוגי באזור חיפה ובנוסף למטפלת (קלינית כמובן באזור זה) זוהי מצווה גדולה עבור זוג שנקלע לקשיים והחליט לאחר סבל ומצוקה רבים לפנות לעזרה מקצועית ויפה שעה אחת קודם. מאחר ואני יודע שאין זה ממנהכגו של הפורום להמליץ על מטפלים אבקש לשלוח אליי את ההמלצות למייל: [email protected] תזכו למצוות שבת שלום

שבת שלום, מקווה שחברי הפורום יירתמו לעזור. בהצלחה ליאת

שלום, שמעתי לאחרונה כי סעיף נפשי של 64 בצבא מונע קבלה של רשיון לטפל. האם מישהו יכול לומר לי אם זה באמת כך? זה ממש חשוב לי ואני אשמח לקצת מידע .

שלום יוסי, איני יודעת להשיב על שאלתך, ואני מציעה לך לפנות למועצת הפסיכולוגים ולברר שם. טלפון: 03-5151186 בהצלחה ליאת

מזה זמן רב מאוד!!! אני מתנדנד בקבלת החלטה חשובה שבנתיים תוקעת אותי. אני זקוקה לניווט ע"פ השיקולים וקשה לי לקבוע לפי יתרונות וחסרונות. אני ילידת הצפון ועד לפני שנתיים גרתי במרכז. היום אני מתקשה ומתלבטת אם לחזור לשם, למרכז. היתרונות לגור בצפון: יש לי דירה נחמדה בבעלותי והדבר מאוד נוח ונעים, אם כי אני יכולה להשכיר אותה ולקבל עליה 500$ מה שיאפשר לי להשכיר דירה צנועה ביותר במרכז (אני אוהבת אך ורק את אזור צפון ת"א היקרה), לא יותר מחדר או שניים במקרה הטוב, דירת קרקע שאיני אוהבת במיוחד, יחד עם זאת במחיר כזה היצע הדירות אינו גדול וכמו- כן במצב די מוזנח. 2. חסרון הוא שמבחר הזדמנויות התעסוקה קטן וגם ההציע לא משהו. מבחינת פיתוח קריירה או תפקיד מעניין. 3. יתרון במרכז, קל יותר למצוא חתן, ההיצע והמבחר גדולים ובכל מקום יש נגישות קלה ונוחה להכיר, הרבה צעירים שמחפשים וניתן לבוא במגע איתם כמעט בכל מקום. בצפון הדרך הכמעט יחידה היא להרשם באחד מהאתרי היכרויות באינטרנט, ואני כלל לא מלהבת מהרעיון אף על פי שניסיתי. 4. קיים מבחר גדול יותר של אירועים ופעילויות מעניינים לבלות בהם את הזמן הפנוי. אני בשנות ה- 30 לחיי והייתי רוצה להתחיל לבנות כבר את חיי(הגיע הזמן), ולהפסיק לנדוד בין ערים ומקומות תעסוקה, שכביכול אני צריכה להתחיל כל פעם מחדש. משפחתי בצפון, אך הדבר לא מהווה כלל שום שיקול בעיניי, משפחתי עסוקה בעינייניה ולא מלוכדת. חברים יש לי גם כאן וגם במרכז, ומלבד זאת אני בחורה חברותית שלא מתקשה ליצור קשרים חדשים. ייתכן גם שארצה להמשיך את לימודיי באזור המרכז (לא בטוח עדיין). אני הייתי מאוד רוצה לקבל הכרעה ולהתמיד בה...תוכלו לעזור לי בקבלתה? תודה

נועה יקרה, כפסיכולוגית - אין סיכוי שאגיד לך מה לעשות. הכרעות מן הסוג הזה הן דבר מאד אישי, ולא תמיד רציונלי. כאדם המתלבט בשאלות אלה ממש, אוכל לומר לך שהדילמה שלך מאד מדברת אלי. גם אני מתלבטת שנים האם להחליף את ציוץ הציפורים והירוק בשפע ההיצע של העיר הגדולה. היתרון הגדול שלך, הוא היותך רווקה עדיין, מה שמאפשר לך 'לקחת סיבובים חדים' ולקבל החלטות רק עבור עצמך. ספרי לי מה החלטת. אולי זה יעזור קצת גם לי... :-)) ליאת

נועה אני מציעה ת"א... בנות, אחרי שתחליטו שתיכן ספרו לי גם

שלום לכולם אשמח לדעת עם יש ולו אדם או כמה שמרגישים כמוני ,ולא מעט מרגישים בדידות למרות שנמצאים במערכת יחסים, חברים אין בכלל ,למצבי רוח משתנים , רגשות של כעס ,מרירות ,לא פעם עצבות ,רגי ש,מוכרח לציין שאני אדם חם ויודע לאהוב ,פתוח נעים הליכות ,שנון כן, איש שיחה ,אך לא מעט מרגיש בדידות ,משווא להכיר אנשים ,לשוחח ,,חברים אין בנמצא, ,המון פורודוקסים, ועוד יש איש אחד

ערב טוב, הפנייה שלך מזכירה לנו, שלא תמיד צריך 'אבחנה פסיכיאטרית' מוגדרת, ואפשר לסבול מתלאות הקיום בכל מיני עוצמות ואופנים. אנשים רבים מתלוננים על דכדוך, אי-נחת, בדידות וקושי, גם אם אינם יכולים להגדיר מוקד מצוקה ברור. לעיתים מצבים כאלה נולדים מתוך חוויה של שגרת חיים נטולת גירויים או סיפוק, ואז כדאי לנסות לעשות מאמץ ולרענן את המגע שלנו עם העולם. כך, למשל, אפשר להירשם ללימודים או לחוגים מעניינים, להצטרף לפעילות למען הזולת, לצאת יותר בערבים, להצטרף לקהילות וירטואליות, ליזום טיול לחו"ל, וכיוב'. אם אתה מרגיש חסר אנרגיה ומתקשה לחולל את השינוי בכוחות עצמך, זה זמן טוב לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי, בו תוכל להתבונן מקרוב על חייך והתנהגותך וללמוד עוד על הגורמים לאותן תחושות קשות. בינתיים - נשמח להיות כאן בשבילך ולהפיג את תחושת הלבד. שבת שלום ליאת

חברים יקרים, מפאת עייפות קיצונית, לא אוכל להשיב לכל הפניות היום. מבטיחה להגיע הנה מחר, הכי מוקדם שיתאפשר, ולהשלים את המלאכה. היו בטוב ליאת

ליאת, מדוע את לא מתייחסת לדבריה של אורנה אלייך בסיום משמרתה? נעלבתי בשמה. נעים לך כשדרור לא מתייחס אלייך? בברכה, הסנגור של אורנה

לילה מנוחה ליאת לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך את בהחלט מקלה את הכאב ועזרת לי המון....

לסניגורה החביב של אורנה, לאחרונה, בשל הנטייה לגלוש לשעות הזויות בלילה, התחלנו להודיע למשתתפים על סיום המשמרת באופן מעט יותר ברור, גם כדי שלא ימשיכו לשאול את תוך הלילה (ולהיעלב כשאינם נענים). כך בחרתי לעשות לאחרונה עם סיום המשמרת שלי, וכך עשתה גם אורנה. אז למרות שהפנייה של אורנה נשאה אופי אישי וחביב כלפי, התייחסתי אליה כאל יצירת גבול נראה לעין בין שתי המשמרות. מאחר ואנחנו חברות טובות, ומדברות הרבה מאד בינינו, עם או בלי קשר לפורום, אתה יכול להיות רגוע בעניין ההיעלבות. לאורנה שלום. שבת נעימה ליאת

ליאת געגועים אין לי הרבה מה לומר... לילה טוב

ME יקרה, אני בוחרת להאמין שאם אין לך מה לומר אז הרוב טוב. :-)) מקווה שאת בריאה סוף סוף. שבת שלום ליאת

היי ליאת, אני אכן בריאה אם כי עדיין משתעלת אם באמת הכל היה טוב לא הייתי רושמת כעת לא? בכל מקרה, נראה לי שאני כבר מסורה לטיפול והפסקתי עם הבחינות הבדיקות וכיוב' (הגיע הזמן לא?). פעם המלצת לי לנוח-נראה לי שזו המלצה לא רעה בכלל... בטח לא תאמיני או יהיה לך קשה אבל נראה לי שלאחרונה אני מחכה לפגישה הבאה...(היית מאמינה שאת זה תשמעי ממני?) בסוף לא ארצה להפסיק...:) בפגישה האחרונה קינחנו אף יחד.זו גם הכלה?:) מסתבר שגם היא היתה חולה בסוף אולי אני עוד יהיה בסדר... שיהיה לך סופ"ש חמים תודה ליאת אגב, הייתי בסופר פארם ומרוב ויטמינים לא ידעתי מה לבחור

בס"ד שלום, אני בת 29. לפני שנתיים יצאתי עם בחור, בן 27, זמן קצר ביותר (כחודש) ושאחרי שבועיים הציע לי נישואין (הבחור חרדי). סירבתי והמשכתי לצאת אתו שבועיים נוספים.לאחר מכן קטעתי את הקשר לחלוטין. מאז, אע"פ שעברו שנתיים, כל שבועיים-שלושה הוא כותב לי מייל ובו הוא מציין שהוא אוהבת אותי ולעולם לא יחדל, שאני האשה היחידה ואהבת חייו והוא לעולם לא יוותר עלי עד שיהיה (חו"ח) בעלי.הוא גם מספר במיילים שהוא ראה סרט והיתה שם דמות שחקנית שלטענתו נראית כמוני (רחוק לחלוטין מהמציאות!)והוא סיפר "עלי" לכל חבריו - "היא דומה ל____ שלי". למעט פעמיים בהתחלה- כדי להסביר לו יפה את טעם הפסקת הקשר מצידי, כבר שנתיים שאינני עונה להודעותיו או עונה לשיחותיו חזרה (אני מזהה את המספר, כולל החסוים) אבל הוא לא מפסיק לדבר אלי במילים המציינות כאילו אנחנו בקשר.הסיבה שאני לא חוסמת את המייל או משנה את מס' הטלפון טעונה בפחד שלי לשנות משהו שעלול לתת לו אחרי שנתיים סימן מה"מציאות" . גם נח לי להשאר עם מספר שכולם מכירים. לפעמים הוא רק מתקשר, שומע את ההודעה בקול שלי ומנתק!!! אני מבינה בטיפול התנהגותי-בהביוריסטי ואני פשוט מנסה לעשות "הכחדה" אבל זה פשוט לא נגמר ודי שומר על אותה רמה קבועה. אני לא פוחדת ממנו במובן הפיסי, אך זה מחליש אותי פיסית ונפשית וגורם לי לתחושות גועל, כעס ו"שקיעה" רגעית- ואני נחשבת לאדם בעל יכולת חזקה (אני מטפלת במקצועי. גם במטופלים בעלי סימפטומים של OCD כמו שלו). הבחור לומד רפואה וכולי סימן שאלה. השאלה שלי כזאת: 1. האם -כשלאחר שנתיים לא עוזרת ה"הכחדה"- היא יכולה לעזור אם אמשיך ותהיה דעיכה אם אמשיך לדבוק בכך ןלחרוק שיניים תוך כדי (אבל אני מוכנה, אם זה יעזור). 2. האם עלי לקטוע את ה"שקט" ולכתוב לו מייל אזהרה רציני של פניה למשטרה/פניה לבי"ס לרפואה בו לומד? 3. אם אשלח גבר להתקשר אליו- אני תוהה אם זה לא יגביר את האובססיביות בשל קנאה או יהפוך את זה למסוכן יותר מבחינתי. מה עלי לעשות??? אנא- התייחסותך המקצועית בדחיפות. תודה מכל הלב!

נעמה יקרה, מדובר ביכולת התמדה מרשימה של הבחור, שיכולה להעיד על שיפוט לקוי, אך אולי גם על פער באופן בו שניכם תופסים את אופי הפרידה. לא ציינת את הרקע ממנו את באה, אך יתכן שהקודים החברתיים/תרבותיים בעולם החרדי מאפשרים קיומו של קשר גם ממרחק, ואפשר שהלשון העדינה בה ניסחת את האמירות שלך אז, לפני שנתיים, הותירה אצלו מרחב לספק. בהנחה שמדובר בסטודנט לרפואה, ניתן לשער שמדובר באדם אינטליגנט ורגיש, ולכן הייתי מציעה לנסח, שוב, הודעה חד משמעית ונחרצת, בה את מבקשת להפסיק את הפניות שלו, שכן הן מהוות עבורך מטרד בלתי נסבל. אל תנסי לבחור מילים עדינות או כאלה היכולות להתפרש לכאן או לכאן. במידה והוא ימשיך, תוכלי לשלוח אזהרה, ולהביע בפניו את כוונתך להתלונן אם המטרד יימשך. אנא, עדכני אותנו. שבת שלום ליאת

האם זו רק אני שמפחדת יום לפני הפגישה השבועית? כל השבוע אני בסדר גמור, אבל ערב לפני, וכמה שעות לפני הפגישה אני עצבנית, מפחדת....נכנסת שם, ואין לי כוח לדבר, להסתכל בעיניה, מרגישה כאילו שאני מתעללת בה... אני ממש רוצה להיות שם, אבל שם אני בן אדם אחר, ממש שונה ממה שתיככנתי אליו כל השבוע? מה לעשות עם זה? האם זה יעבור לי?

ערב טוב, ההרגשה שאת מתארת בהחלט אינה ייחודית רק לך, ואם תדפדפי לאחור בפורום שלנו תוכלי למצוא עדויות רבות לכך. עבודת הנפש, בניגוד למיתוס, אינה תמיד נעימה ומשחררת, לפחות לא בזמן אמת. ברוב המקרים מדובר בתהליך אינטנסיבי, הדורש מאמץ והשקעה. אצל אנשים מסוימים, העיסוק בתכנים רגישים או מכאיבים (או המחשבה שייאלצו לעשות זאת) מעוררים התנגדות או חרדה. כרגע, הצעתי היא להתייחס לכך כאל תופעה נורמלית ומקובלת, ולקוות להקלה עם התקדמות הטיפול. בברכה ליאת

היי, אחרי בערך שנה משני אובדנים במשפחה, פניתי לטיפול בגלל קושי בלהבין את המוות והאובדן והגעגוע , והכעס שהיה בתוכי ורצון לשינוי בתפיסת החיים. המטפלת, בפגישות הראשונות, המליצה בחום על תרופות וניסתה המון לשכנע אותי, אבל אני סירבתי בתוקף. אני, ואפילו עם כל הרגשות שתיארתי למעלה והחיים החדשים (הבודדים), הסתדרתי ממש טוב יחסית לגילי הצעיר. והנה שנתים אחרי אני עובדת, לומדת, יוצאת, והכל בלי תרופות אבל בתוך תוכי יש עצב,געגוע וכעס גדולים, ואני לא משתפת אחרים ברגשות שלי אפילו לא את הקרובים ממני. אז שאלתי האם כל זה מצריך תרופה? והאם טעיתי כסירבתי? והאם האבל, העצב וקבלת המוות כ-FACT יהיה יותר טוב ויותר מוחשי עם תרופות?

שלום ס', תרופות אינן יכולות להחליף את השיח האנושי על מהות החיים וסוד המוות. אובדנים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, וכולנו נדרשים להתמודד בשלב כלשהו בחיינו עם מחטפיו האכזריים של המוות. עם זאת, ישנם מצבים נסיבתיים קיצוניים, בהם נראה כי קיבלנו 'מנת-יתר', או בהם אנו מרגישים שעוצמת הכאב עולה על יכולות ההתמודדות הזמינות, ואז מופיעים דיכאון, חרדה, או שניהם, ברמות החורגות מהצפוי. במצבים אלה התרופות יכולות להיות בנות-ברית, ולהקל במידה ניכרת על החוויה הפנימית. כדי להשלים עם עובדת המוות וללמוד לחיות עם אובדן נחוצות שיחות, וכדי שהכאב הבלתי נמנע יהיה נסבל יותר - אפשר להיעזר בתרופות. מאחר והאופציה התרופתית לעולם קיימת, אין טעם לחשוב אם טעית או לא, אלא האם יש טעם להיעזר בהן עכשיו או להמשיך רק בטיפול שיחתי. כל בחירה היא מכובדת ולגיטימית. שבת שלום ליאת

בני ה-1 בן ה-9 מתלונן בימים אחרונים על שמיעת קולות שאומרים שמישהו גבר אומר לו שיזדרז כבר! אני אחרי לידה עם תינוקת בת 3 חוד' ילד 2 עובדת כאחות חוזרת לעב' ב-24.1 מאוד מודאגת ופוחדת אם אפשר לחזור כמה שיותר מוקדם תודה

אמה יקרה, ילדים נוטים להיתפס לדמיונות בקלות רבה יותר ממבוגרים. כאשר מבוגר אומר שהוא שומע קולות 'פוקדים' נתייחס לזה בדאגה רבה. לעומת זאת, במקרה של ילדים, הגבולות בין מציאות ודמיון נזילים יותר, וההתייחסות סלחנית יותר. ובכל זאת, כדי להסיר ספק, הייתי ממליצה להגיע בהקדם לבדיקה אצל איש מקצוע. בתור התחלה, גם רופא הילדים הוא כתובת מתאימה. נשמח אם תוכלי לשתף אותנו בהמשך. שבת שלום ליאת

ליאת, שאלה מורכבת שלא בטוח תוכלי לענות עליה, אך אשמח לכל תגובה... אני יוצאת עם בחור מדהים, קשר חדש, חדש. שנינו רק התחלנו את גיל עשרים. הוא סיפר לי שהוא חולה סכיזואפקטיב. מאוד קשה לי להאמין שזה נכון וגם הוא חושב שזו טעות. היה לו התקף אחד ויחיד לפניי שנים ולא חזר מאז.(לפי הספרים מדובר בהחלמה אם אין התקף נוסף). הוא מאוד פתוח, חברותי, שנון, מצחיק, מתחשב, אמפתי, חכם, מלא מוטיבציה, שאפתן,אינטלגנט ולמרות הכל אפילו למרות הסקס הנהדר, הוא נורא מרוחק ממני, אני מרגישה שהוא סגור ולא סומך עליי. הוא אמר לי שקשה לו לסמוך על אנשים בגלל חוויות ילדות שעבר, מעולם לא היה מאוהב ולא היה במערכת יחסים- משתעמם במהירות. אם זה אכן תואם את המחלה - זה משהו שלא משתנה? עדיף לא לפתח ציפיות לגביי הקשר? הוא כל כך מתוק. אך אני יכולה לדעת אם לתת לזה זמן, כי הוא ילמד לסמוך עליי ולהתקרב או שעדיף לא לקחת סיכון? תודה

אמנם אני לא מתצאת במחלה, אך אם לא מנסים לא יודעים

פריס יקרה, אבחנה סופית ומלאה של הפרעה נפשית פסיכוטית, אכן נקבעת לפעמים רק עפ"י המהלך שלה בזמן. זה נכון שכאשר מדובר בהתקף יחיד, קשה לקבוע בוודאות הן את האבחנה והן את הפרוגנוזה. ריחוק וזהירות במגעים בינאישיים יכולים להיות חלק מהפרעה חמורה, אך גם מאפיין אישיותי אצל הרבה מאד אנשים שאינם חולים. היכולת לסמוך ולהתקרב יכולה להשתפר עם הזמן, גם אצל אנשים עם מחלות נפש, ובוודאי אצל הבריאים. טיפול פסיכולוגי יכול להועיל מאד במקרים כאלה. אם לתת לו את הזמן או לא, והאם לפתח ציפיות או לא - רק את תוכלי להחליט. אלה דברים אישיים מאד, ולכן קשה לייעץ לאדם אחר כיצד לנהוג. שבת שלום ליאת

ליאת שלום, היה לי 'שבוע קשה' (בעיקר נפשית),מרובה חרדות,ומעניין אותי לדעת- מה הסיבות להתרבות חרדות?(חלקן ידועות לי,אך לא מובן לי למה אצלי זה 'בכמות מוגזמת') כמה חרדות ביום זה 'נורמאלי' שיהיו? והכי חשוב - מה הדרך הכי קלה ויעילה להיפטר מהחרדות,חוץ מאשר לאפשר להן להיות?והאם חרדה 'מלובה' ע"י גורמייה ומחמירה,עד איזו דרגה היא יכולה להגיע?האם היא יכולה גם להזיק ממש (בריאותית) או שתמיד תיעלם אחרי זמן קצר? סליחה על שאלותיי המרובות,הן פשוט מטרידות אותי בשכיחות גבוהה. בתודה מראש, משתנה

משתנה יקרה, בינתיים, אם זה בסדר, אומר לך ממה שאני מכירה מעולם החרדות ומעולם טיפולי העומק, כמטופלת. לפעמים כשנמצאים בתקופה בה יש הצפה גדולה של חרדות ותחושה חזקה של חוסר אונים ואיבוד שליטה (כמו שהבנתי שקורה לך בזמן האחרון) אין זה אומר שצריך למצוא מה קורה דווקא עכשיו עכשיו. ממש לא בהכרח. לעתים צריך לחפש בכלל במקום אחר שאפילו לא עולה על דעתנו. אחד הכיוונים יכול להיות, שמשהו נקודתי קרה לפני חודש חודשיים או קצת יותר, מבלי שידעת את משמעותו העמוקה האמיתית, ואולי גם בגלל שלא ידעת הוא התפתח למימדי מפלצת. אם קרה משהו שהתחיל לפתח את החרדה קצת אחורה בזמן, הוא אולי גם מבטא משהו שקשור לעבר שלך וליחסים המוקדמים שלך כילדה. במילים אחרות, יכול מאד להיות שלפני זמן לא ארוך קרה דבר סמלי שמתפרש בעומק כמו משהו גדול מהעבר הרחוק, והוא התחיל להעצים את החרדות מעבר למה שכבר יש, ואז באות לידי ביטוי החרדות הקשות יותר שאת חווה בתקופה האחרונה שכוללות שכחה ובלבול וחוסר ריכוז ואי הצלחה להתעשת וכו'. לפעמים זהו גם צירוף של מספר גורמים. אם את לא מוצאת כרגע למה בדיוק, כנראה שלמרבית הכאב (וכמו שאת בטח יודעת) לא הצלחת לזהות מהו הגורם המשמעותי יותר והנקודה לא אותרה. באמת לעתים קשה מאד לבד ובלי כלים מספיקים. זהו רק כיוון אפשרי אחד. דברים מסוג זה הם בדיוק חומר לעבודה בטיפול דינמי. זוהי, לדעתי, הדרך המיטבית לזהות מהם הגורמים 'על באמת'. נדמה לי שליאת המליצה לך עליו, וגם אני ממליצה (אם נראה לך שמתאים לך). בטיפול עומק ינסו לעזור לך למצוא איזה דבר עורר את החרדה שיש לך עכשיו בצורה חזקה יותר, ולמה דווקא הוא, ובכלל יעזור לך להכיר את מה שיוצר את החרדות הקבועות. תהיי גם במעקב, דבר שיעזור לעבודה המשותפת. אמנם הידיעה הראשונית כשלעצמה אינה מספיקה, אבל זו התחלה של שליטה. ההתחלה הזו לפעמים לא נותנת לחרדות לברוח רחוק כל-כך. צריך לדעת שיש הרבה מאד עבודה קשה עד שמגיעים ללב. הרבה מאד מאד. פתרונות מיידיים ומהירים לא יהיו, אבל אם תרגישי בידיים טובות זה עשוי לשפר את המצב בפני עצמו. אגב, לדעתי, גם הפחד שהחרדות מזיקות בריאותית ושלא יעלמו ורק יתעצמו בלי גבול הן חלק מאותה חרדה גדולה שאת חווה כרגע. משתנה יקרה, מקווה שתצליחי להבין את ההסבר המסובך שלי, ושלא תכעסי עליו, ובאמת, בתקווה שחרדותייך ישככו וידעכו. החזיקי מעמד

הי היקר שלום, אני מודה לך על תגובתך המקיפה,איני בטוחה שמה שכתבת מאפיין את בעייתי אך אבדוק זאת,למרות שכרגע יש לי קצת בעיה לגשת לטיפול דינאמי(מסיבות שונות שאיני מעוניינת לפרט כאן),אך אני כן בטיפול(שגם אותו לא אפרט כאן). איני כועסת כלל,להיפך-אני שמחה לכל דעה ותגובה נוספת,במיוחד כשאני רואה ש'את יודעת על מה שאת מדברת'. תודה, משתנה

כי ניקיון של חפצים - רהיטים וכו' חשוב לי מאוד אפילו כשיש בעיה בריאותית למישהו קרוב,ואני במקום לדאוג רק לקרוב המשפחה,דואגת באותו זמן גם ש'לא התלכלכו' רהיטים וחפצים; בגלל 'בעית הניקיון' שלי,ואני מרגישה אשמה על כך- שרק אדם 'רע' יכול לחשוב ככה,ולנקות אח"כ עם אלכוהול כיסאות,כי אולי התלכלכו מכך שישב עליהם או ששמו עליהם 'תיק מלוכלך' וכו',אני מרגישה כעת ממש 'גועל מעצמי',אבל איני מסוגלת להפסיק לחשוב על דברים אילו-שידוע לי שהם שוליים,אך עבורי הם לא רק שלא שוליים, אלא גם מועצמים. מצטערת,פשוט נושא זה גורם לי כעת לחרדה עצומה,שעולה ויורדת ושוב עולה וכו'(כמו במעגלים),ונמאס לי להיות בחרדות כמעט בלתי-פוסקות,כמו עכשיו למשל. דרך-אגב ניסיתי להתעלם מ'מחשבות רעות' ומ'אמונות טפילות',כמו 'חתול שחור' ומיד דבר לא כ"כ טוב קרה למישהו שקרוב לי,וזה קצת 'סוחף' אותי שוב לחשוב שאולי דוקא כן יש משמעות ל'אמונות הטפילות' וכו'. תודה מראש, משתנה

כי ניקיון של חפצים - רהיטים וכו' חשוב לי מאוד אפילו כשיש בעיה בריאותית למישהו קרוב,ואני במקום לדאוג רק לקרוב המשפחה,דואגת באותו זמן גם ש'לא התלכלכו' רהיטים וחפצים; בגלל 'בעית הניקיון' שלי,ואני מרגישה אשמה על כך- שרק אדם 'רע' יכול לחשוב ככה,ולנקות אח"כ עם אלכוהול כיסאות,כי אולי התלכלכו מכך שישב עליהם או ששמו עליהם 'תיק מלוכלך' וכו',אני מרגישה כעת ממש 'גועל מעצמי',אבל איני מסוגלת להפסיק לחשוב על דברים אילו-שידוע לי שהם שוליים,אך עבורי הם לא רק שלא שוליים, אלא גם מועצמים. מצטערת,פשוט נושא זה גורם לי כעת לחרדה עצומה,שעולה ויורדת ושוב עולה וכו'(כמו במעגלים),ונמאס לי להיות בחרדות כמעט בלתי-פוסקות,כמו עכשיו למשל. דרך-אגב ניסיתי להתעלם מ'מחשבות רעות' ומ'אמונות טפילות',כמו 'חתול שחור' ומיד דבר לא כ"כ טוב קרה למישהו שקרוב לי,וזה קצת 'סוחף' אותי שוב לחשוב שאולי דוקא כן יש משמעות ל'אמונות הטפילות' וכו'. תודה מראש, משתנה

כי ניקיון של חפצים - רהיטים וכו' חשוב לי מאוד אפילו כשיש בעיה בריאותית למישהו קרוב,ואני במקום לדאוג רק לקרוב המשפחה,דואגת באותו זמן גם ש'לא התלכלכו' רהיטים וחפצים; בגלל 'בעית הניקיון' שלי,ואני מרגישה אשמה על כך- שרק אדם 'רע' יכול לחשוב ככה,ולנקות אח"כ עם אלכוהול כיסאות,כי אולי התלכלכו מכך שישב עליהם או ששמו עליהם 'תיק מלוכלך' וכו',אני מרגישה כעת ממש 'גועל מעצמי',אבל איני מסוגלת להפסיק לחשוב על דברים אילו-שידוע לי שהם שוליים,אך עבורי הם לא רק שלא שוליים, אלא גם מועצמים. מצטערת,פשוט נושא זה גורם לי כעת לחרדה עצומה,שעולה ויורדת ושוב עולה וכו'(כמו במעגלים),ונמאס לי להיות בחרדות כמעט בלתי-פוסקות,כמו עכשיו למשל. דרך-אגב ניסיתי להתעלם מ'מחשבות רעות' ומ'אמונות טפילות',כמו 'חתול שחור' ומיד דבר לא כ"כ טוב קרה למישהו שקרוב לי,וזה קצת 'סוחף' אותי שוב לחשוב שאולי דוקא כן יש משמעות ל'אמונות הטפילות' וכו'. תודה מראש, משתנה

לחצתי פעם אחת אך זה כאילו 'נתקע' והפסיק ,וכשלחצתי שוב על 'שלח',זה כבר שלח את אותה הודעה שלוש פעמים.

משתנה יקרה אפשר להרגיש לאחרונה בסוג של גאות בחרדה שלך. איני מכירה הערכה כמותית הנוגעת לשאלה מה 'נורמלי' ומה לא. ברור שמשהו לא טוב קורה לך עכשיו, ללא קשר למספר הפעמים שזה קורה ביום/שבוע או חודש. לא נשקפת לך סכנה בריאותית ישירה, והסכנה האמיתית היא הכניעה החוזרת לטקסים או לפעולות הכפייתיות הנעשות במטרה לצמצם אותה או לבטלה. כך, את שבה ומחזקת מנגנוני התמודדות לא מסתגלים, ומזינה את המעגל ההרסני של ה-OCD. כמובן שאינך רעה, גם אם את מקרצפת את סביבתך על חשבון התעניינות אמיתית בשלום החולה. איני בטוחה אם סיפרת על הטיפול הנוכחי שלך, אבל נדמה לי שציינת שגם הוא באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית. אני שבה וממליצה על פנייה (גם במקביל) לטיפול דינמי, בו תוכלי להתמסר לעבודת נפש מסוג שונה מזה שהורגלת בו. נדמה לי שאחרי (ותוך כדי) שנים של עבודה קשה, מגיע לך גם להנות קצת. לילה טוב ליאת

ליאת תודה על תשובתך, בקשר לטיפול הדינמי,לצערי הוא לא יתאפשר בזמן הקרוב(מסיבות שונות,ולא בגלל שאיני מעוניינת בו,מבחינתי אני מוכנה לטיפול כזה ואף רוצה),אך טיפולים התנהגותיים-קוגנטיביים אני כן עושה ואעשה. לצערי עקב החרדות נשקפת לי בעיה רפואית אמיתית (אם הן יחריפו,עקב בעיה רפואית שלא אפרט כאן),וכבר הגעתי ל'מצב מסוכן'מאוד/ואיני מגזימה/ לא רק בגלל אך גם בגלל לחץ ומתח וחרדות(מצטערת על ה'עמימות',אך איני רוצה 'לחשוף'פרטים מזהים); אך יחד עם זאת,גם התגברות הOCD זו גם 'סכנת חיים' עבורי,כי לחיות עם OCD זה לחיות 'חיי סבל ודאגה מתמדת' ואיני רוצה שדרגת הOCD תיגבר; ואת צודקת ב100% בכך שאת מכנה את החיים עם OCD כמעגל הרסני,כי זה באמת הרס של חיים תקינים ושלווים ושל היכולת להינות וזה יותר - דאגות מיותרות בלתי פוסקות,וזה באמת מעגל שחוזר על עצמו כל הזמן,ושלא מאפשר לא לגוף ולא לנפש לנוח קצת מבעיות(מטרדות) היום-יום. אני כעת יודעת שאיני רעה,אך בעיתות מצוקה ובזמני חרדות קצת קשה לי לזכור זאת, וגם תגובת הסביבה הקרובה אליי גורמת לי לחשוב שאני רעה,כי אנשים לא מבינים אילך יש לי סדר עדיפויות כזה 'דפוק' ומוטעה,ואיך בזמן כזה חשובה לי השמירה על הניקיון. שבת-שלום, משתנה

ליאת מה את מציעה לעשות?והאם זה בכלל פרקטי?את מציעה לי לעבור טיפול דינמי, אך הבעיה היא שאין לי אפשרות מבחינה כלכלית כרגע,לטיפול פרטי,אך טיפול בקופ"ח נרשם,ולכן אני נמנעת מכך,אז מה הפיתרון לטיפול דינמי טוב ויעיל ולא יקר והכי חשוב שלא ירשם בשום מקום? והאם יש 'מסגרת זמן' כלשהיא לטיפול דינמי?(והאם הוא נקרא גם 'פסיכודינמי'?). {ומשהו שסתם מסקרן אותי לדעת - למה את חושבת שטיפול דינמי יעזור לי יותר מאשר התנהגותי -קוגנטיבי?הרי אני כבר עושה טיפול- מהסוג השני}. בתודה מראש, משתנה

שלום יש אנשים שאני לא מבין למה הם צריכים להמשיך בעולם המחורבן והקשה הזה אני אחד מהם ......אני לא עומד בסלקציה של דרווין ויש מצב שאני אכחד כנראה שאני לא שייך למין האנושי........התנאים להיות שייך למין מבחינה ביולגית הם 1.יכולת לקיים יחסי מין ברצון של שני הצדדים עם פרטנרית מאותו סוג או מין 2.יכולת להאכיל ולפרנס את הצאצאים בשני הקריטריונים הללו אינני עומד לכן לדעתי האישית וגם מבחינה ביולוגית נטו אין לי זכות קיום בעולם ואני שייך כנראה למין אחר (אולי משהו באמצע בין השימפנזים לבני האדם) או ליצורים אחרים דמויי אדם שהיו לפני מאות שנים.......בכל מקרה אני זן שנכחד ואני אדם שחשוב כמת..........הלוואי ואני אהיה כזה גם במחינה ביולוגית

MR. BLUE נחמד אנחנו לא מכירים כי על פי רוב אני רק קוראת, ובכל זאת אני מרשה לעצמי לכתוב לך שאתה נחמד. אולי אפילו נחמד מאוד, כי כך אתה מצטייר לי מהכתוב. אני רוצה להאמין שההסברים הדרווינסטים מורכבים יותר משני הסעיפים שציינת. האבולוציה פועלת בדרכים נסתרות (ממש כמו אלוהים) ובדרך כלל ניתן להסביר למה דברים מתרחשים כמו שהם מתרחשים רק לאחר שקרו. אני לא חושבת שזו סיבה טובה לשים לדברים סוף. עוד לא שמעתי על בעלי חיים שהחליטו שמבחינה אבולוציונית אין בהם טעם. הדברים לא פועלים ככה. מלבד זאת, עם כל הכבוד לאבולוציה, נדמה לי שיש בך הרבה (הרבה) יותר מהזרע שלך או מחשבון הבנק שלך. משיטוט בפורום גיליתי שאתה זוכה להמון תגובות אוהדות כאן ומצליח לרגש,לעודד ולגעת בהמון אנשים, גם בתקופות הקשות יותר שלך וגם בתקופות הקשות פחות. מדברים שכתבת בעבר למדתי שגם בעולם שאיננו וירטואלי יש לא מעט אנשים שרוצים בקרבתך. זה המון!! לא הרבה אנשים יכולים להגיד את זה על עצמם !! אני ממש לא מנסה לטשטש או לטאטא את הדברים שאתה אומר; לא את התחושות הקשות שמלוות אותך ביומיום ולא את הסיבות להן, אני רק מנסה להציע שתתן לעצמך צ'אנס. אתה שווה את זה! נסה לעזור לעצמך, נסה לפנות לגורמים הקרובים אליך כדי שיסייעו לך לעשות זאת.. ממש נחמץ לי הלב בכאב לדעת שאתה שוקל לשים לדברים סוף..לכן יצאתי מעמדת הקוראת.. תן לעצמך צ'אנס נוסף! חברה חכמה אמרה לי פעם (ושחררה אותי להפתעתי מתחושות מכבידות) שלפעמים אנחנו עסוקים וטובעים בתוך נושא "תמים" לכאורה ולא מצליחים להיחלץ ממנו, כיוון שהנפש מפחדת לגעת בנושא אחר שבאמת מאיים עלינו. אינני מכירה אותך כלל, אבל איכשהו זה משפט שעלה בי..אני מקווה שלא תפרש זאת כסוג של זלזול בתחושות שאתה מעלה..ממש ממש לא! (באמת).. אני רק מבקשת שתשמור על עצמך, שתעזר במי שתוכל ושלא תאבד תקווה. אתה באמת נשמע איש טוב, גם אם כרגע אתה לא מרגיש את זה. שלך, חברה וירטואלית.

MR. BLUE נחמד אנחנו לא מכירים כי על פי רוב אני רק קוראת, ובכל זאת אני מרשה לעצמי לכתוב לך שאתה נחמד. אולי אפילו נחמד מאוד, כי כך אתה מצטייר לי מהכתוב. אני רוצה להאמין שההסברים הדרווינסטים מורכבים יותר משני הסעיפים שציינת. האבולוציה פועלת בדרכים נסתרות (ממש כמו אלוהים) ובדרך כלל ניתן להסביר למה דברים מתרחשים כמו שהם מתרחשים רק לאחר שקרו. אני לא חושבת שזו סיבה טובה לשים לדברים סוף. עוד לא שמעתי על בעלי חיים שהחליטו שמבחינה אבולוציונית אין בהם טעם. הדברים לא פועלים ככה. מלבד זאת, עם כל הכבוד לאבולוציה, נדמה לי שיש בך הרבה (הרבה) יותר מהזרע שלך או מחשבון הבנק שלך. משיטוט בפורום גיליתי שאתה זוכה להמון תגובות אוהדות כאן ומצליח לרגש,לעודד ולגעת בהמון אנשים, גם בתקופות הקשות יותר שלך וגם בתקופות הקשות פחות. מדברים שכתבת בעבר למדתי שגם בעולם שאיננו וירטואלי יש לא מעט אנשים שרוצים בקרבתך. זה המון!! לא הרבה אנשים יכולים להגיד את זה על עצמם !! אני ממש לא מנסה לטשטש או לטאטא את הדברים שאתה אומר; לא את התחושות הקשות שמלוות אותך ביומיום ולא את הסיבות להן, אני רק מנסה להציע שתתן לעצמך צ'אנס. אתה שווה את זה! נסה לעזור לעצמך, נסה לפנות לגורמים הקרובים אליך כדי שיסייעו לך לעשות זאת.. ממש נחמץ לי הלב בכאב לדעת שאתה שוקל לשים לדברים סוף..לכן יצאתי מעמדת הקוראת.. תן לעצמך צ'אנס נוסף! חברה חכמה אמרה לי פעם (ושחררה אותי להפתעתי מתחושות מכבידות) שלפעמים אנחנו עסוקים וטובעים בתוך נושא "תמים" לכאורה ולא מצליחים להיחלץ ממנו, כיוון שהנפש מפחדת לגעת בנושא אחר שבאמת מאיים עלינו. אינני מכירה אותך כלל, אבל איכשהו זה משפט שעלה בי..אני מקווה שלא תפרש זאת כסוג של זלזול בתחושות שאתה מעלה..ממש ממש לא! (באמת).. אני רק מבקשת שתשמור על עצמך, שתעזר במי שתוכל ושלא תאבד תקווה. אתה באמת נשמע איש טוב, גם אם כרגע אתה לא מרגיש את זה. שלך, חברה וירטואלית.

אבל ממש קשה לי....וקצת קשה לי להבין איך את בתור אישה יכולה לסלוח לגבר שהיה עם זונה זה כתם לכל החיים....ואדם כמוני צריך להרוג........בנוסף אני מלוכלך הן בסיפור חיים שלי והן פיסית ונפשית.......

שלום רב, אני בת 21, ויש לי בעיה קטנה - הרופא הפנה אותי לבדיקת דם דחופות בשל בעיה שמטרידה אותי ואני ממש פוחדת מהבדיקה. הסברתי לרופא, והוא אמר שאין מה לעשות ושזה הכרחי להמשך הטיפול. אימי לא מבינה אותי ואומרת שזו התנהגות מאוד מוזרה לגיל בת 21, אבל אני ממש פוחדת מזה. חשוב לי לציין, עשיתי את הבדיקה מספר פעמים בעבר, והכאב הזה לא יוצא לי מהראש, כי אני מאוד מאוד רגישה באיזור הוריד. האם אני זקוקה לייעוץ פסיכולוגי? האם יש פיתרון אחר שיעזור להתגבר על הפחד? בנוסף, אני גם מאוד פוחדת מכלבים ומחתולים, ואני לא מצליחה להתגבר, למרות שלאנשים זה נראה חריג מאוד? מה עליי לעשות? תודה מראש, שרה

שרה יקרה, פחדים ספציפיים יכולים להיות מציקים מאד, בעיקר אם אובייקט הפחד נמצא סביבנו כל הזמן. אם היית פוחדת רק מדקירות מחט, אפשר היה 'לחיות עם זה' בשלום בין בדיקה לבדיקה. אבל כאשר את מתארת פחדים נוספים (כלבים וחתולים) היכולים להגביל את חייך במידה רבה, נראה שיש מקום לפנות לעזרה פסיכולוגית. הטיפול המומלץ בפחדים ממוקדים עוצמתיים (פוביות) הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, עם או בלי תרופות, והוא נחשב קצר יחסית ויעיל מאד. עד שתגיעי לטיפול, תוכלי להחליט (אולי יחד עם אמא) על תגמול כייפי במיוחד, שיחכה לך אם תצליחי להתגבר על הפחד של בדיקת הדם. מאחלת לך הרבה בריאות ואומץ ליאת

שלום רב, היה לי שנה וחצי ונפרדנו, בגלל בעיות משפחתיות (אי אפשר היה לגשר על הפערים, משפחתו התנגדה באופן חריף לקשר בגלל שאני לא מהעדה שלהם, ממש כמו הסרט "חתונה מאוחרת" ). עכשיו אני מרגישה שאני לא רוצה לחזור אליו כי הבנתי שאם היינו מתחתנים הייתי סובלת כל חיי מאמו וממשפחתו. אך עדיין יש לי רצון להיפגש איתו לפעמים, אני מרגישה שזה "מתדלק" אותי ועוזר לי לא להרגיש לבד ואפילו יעזור לצאת עם אחרים לא עם תחושה שאני רעבה לחום ונואשת. האם אני משלה את עצמי וזה יפריע לי להמשיך הלאה? האם ממולץ לעשות ניתוק מוחלט? תודה רבה

תעשי רק מה שיעשה לך טוב...זה בעייה סובייקטיבית עדיף להנות איתו להרגיש בבית מבחינה נפשית כשאת מבלה איתו מאשר ךהיות לבד ולשרוד בעולם הקשה הזה אבל אני אדם מופרע אז תעי את השיקול שלך

ליאת יקרה, האם יתכן שפספסת את תגובתה של אורנה אמש? היום נוספה גם תגובתו של מיסטר בלו. אז הירווחת פעמיים. לילה טוב ליאת

שלום ליאת גיסתי סובלת כנראה מדיכאון לאחר לידה. יש לה שני ילדים, בן שלוש ותינוקת בת פחות מחודש. היא לא מתפקדת בבית(לא מבשלת,לא מנקה לא מאכילה וכד') היום אמרה כי היא תיקשור את הילד בחדר. היא מכניסה אותו לחדר בעונש כל הזמן למרות שאין סיבה הגיונית לכך. היא צועקת עליו ומכריחה אותו לישון, לא מאכילה אותו ולא דואגת לצרכים בסיסיים ומינמליים מאוד. (וזו רק תמצית התנהגותה) אחי,למרות שאנו אומרים לו שהמצב חמור הוא מתכחש לזה.משפחתה-אפשר לומר שלא קיימת. היום נשוחח עם רופאת המשפחה בתקווה כי היא תדובב אותה לקבל טיפול, אך אם זה לא יעזור אני חושבת לפנות למשרד הרווחה מכיון שהילדים סובלים וכן, אני חוששת שהמצב שלה יחמיר והיא תפגע בילדים בצורה קיצונית יותר (במיוחד בגדול) אני מאוד מודאגת, כבר שלושה ימים זה מדיר שינה מעיני, אני לא מצליחה לדבר עם אחי,הוא מתנגד לכל מה שנאמר ומנסה להראות שזה לא גרוע כמו שאנו מתארים. אני מבינה שגם עליו זה משפיע וזו דרכו (השגויה) להתמודד אך אם אחכה שהוא "יתעורר" המצב יהיה חמור הרבה יותר. האם עלי לפנות ישירות למשרד הרווחה או לגשת לרופא הילדים או לטיפת חלב, או לגורם אחר???. האם פנייתי, כגיסה, מספיקה כדי שמישהו מקצועי יגיע לביקור בית ,לאבחון וכו'??? תודה רבה.

שלום מיטל, לידה יכולה להוות גורם דחק המצית דיכאון חריף. במקרים אחרים, שכיחים יותר, ייתכנו עייפות, דכדוך ועצבנות זמניים. השינוי המשפחתי יכול לאתגר כל אחד מבני המשפחה, ולפיכך נדרשת תקופת הסתגלות. דיכאון לאחר לידה יכול להיות חריף והרסני, אולם - קשה ככל שיהיה - הוא יכול להיות גם בן חלוף. במקרים של דיכאון אקוטי יש צורך בהתערבות של גורמי בריאות הנפש, ואחת הדרכים לעשות זאת היא דווקא תוך גילוי אמפתיה והבנה למצבה, ולא מתוך עמדה שיפוטית. כגיסה דואגת, את יכולה להציע עזרה פרקטית ברמת היומיום, ולהפחית בכך את רמת הדחק המשפחתית. יש לי הרגשה שנימה שיפוטית ו'מזועזעת' יכולה לגרום גם לאחיך וגם לאשתו להתבצר בגישה מתנגדת ומתגוננת, ולהפחית את הסיכוי שיסכימו לפנות לעזרה. פניה לגורמי רווחה מומלצת ואף מתחייבת במידה ואת עדה לפגיעה מכוונת בחסר-ישע. אני לא לגמרי משוכנעת שזה המצב. כרגע, לתחושתי, מוטב 'להכניס רגל' ממקום מכבד, מבין ומסייע. מזל טוב להולדת האחיינית, ואיחולים לשקט ושלווה במהרה ליאת

יש לי משיכה לשכב עם חתיכות אבל אני לא אוהב לדבר איתן אלא מעוניין בסקס בלבד וע"פ רוב סקס חד פעמי והן רואות בי אוייב שרוצה לשכב איתן או גבר ביישן וכידוע בנות שוכבות איתך רק אם אתה מפתה אותן חזק בדיבורים וכיוון שהחתיכות לא שוכבות איתי אני שונא אותן עוד יותר ובכלל שונא להיות בעולם ללא שיהיו במיטתי חתיכות מדי פעם לא רוצה זונות ולא סרוגייט אני חושב להתאבד בעתיד א"כ מה פה לא נורמלי האם יש משהו שאני לא רואה? האם זה נורמלי לרצות להתאבד בגלל חוסר בפנטזיה והאם ידוע על זה בספרי הפסיכולוגיה/ בתורת פרויד האם יש טיפול לזה במסגרת הקופח

היי לי הייתה חברה שמאוד אהבתי ונפגעתי וגם מנשים אחרות אני סהכ אוהב נשים....יום אחד החלטתי להכאיב לעצמי נשמע מוזר אבל זה מה שהיה ושכבתי עם זונה תאמין לי הרעתי את מצבי הנפשי שגם כך היה רעוע מאז אני בדכאון קליני עמוק.....ובעיקר רוצה למות וכמה שיותר מהר יותר טוב

שלום מוישה, אתה שואל אם זה נורמלי לרצות להתאבד נוכח חוסר בפנטזיה, ואיכשהו, אני מקבלת את הרושם שהכאב האמיתי מונח במקומות אחרים. במקומות של בדידות, חוסר ערך, וקושי לקיים קשר אינטימי קרוב. אולי מה שאינך רואה זה את הדיכאון והחרדה, אשר בהחלט יכולים להיות מטופלים במסגרת טיפול פסיכולוגי, הן במסגרת קופת החולים והן במסגרת פרטית. מקווה שתבחר לפעול לשינוי בהצלחה ליאת

הי ליאת, הנה שוב הגיע יום חמישי, וציפור לילה אחת מעבירה את השרביט לשנייה (ביום שבת תוכלי להעביר את השרביט ל'ציפור דרור'...). שימי לב לשאלה של ל', אני לא עונה עכשיו כי עיניי כבר עצומות... שיהיה סוף שבוע טוב, אורנה

בחרתי בשרשור כללי, סתם כדי להשאיר משהו קטן משלי....... - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - יש לי שכנה מסובבת אבל שקטה כזו נורא שכנה שמתנוססת עליה הכתובת "אל תיגע בי - שששורף" כזאת שכנה אנחנו גרים בשכונה אחת מן שכונה אין מי שמתחזק אין משתף פעולה ופושעת היא ההזנחה וחיים פה אנשים ובינהם יש לי שכנה לא'דעת מה אבל היא שכנה שכנה, שכמעט מידי שבוע ביום מסויים קמה מוקדם מוקדם גוררת את עצמה בשקט חרישי מטפחת את הסביבה שבחוץ, ואת המעבר שומרת על האור וחוזרת והכל כאילו מובן מאליו נדמה שנשאר יציב מעצמו באין יודע סוד לא לפעמים יש מי שצועק עליה שזה לא חוקי לטפח הזמן כבר שחק לכי מפה איך השתלטת והשכנה חוזרת פנימה והכל רקוב אצלה הכל מפורק מי יודע ואין לה מאום מלבד מחשב אחד ושולחן אחד בשביל המחשב בשביל לכתוב ולשלוח אסור השכנה ישבה שלשום בלילה כתבה מכתב של פרידה וזעם שלחה אותו לעצמה "על מי זה יעשה רושם" ושתקה כן, היא אשמה שכך היא הפכה עצמה ללכלוכית מתנשאת אז יש לי שכנה שכנה שחיה לה בתוך רחם מורעל שכנה שכל כך הייתה רוצה להיוולד דרך תעלה נקייה לעולם שלא כולו ריכוז של טינופת וזוהמה אנא, היו ממודרים והשנים המאומצות מראות אותותיהן וההזדמנות האחרונה אבדה ובכל זאת מנסה ומתמידה השכנה הזו היא אני ומה שיש עכשיו זה הרבה יותר מקודם הלוואי והיה איזה שכן אחר שהיה יודע ואבוי אבוי אילו ידע ש יש שכנה אחת כזאת שכנה ... רק מי שמכיר אותי יכול להבין באמת מה רשמתי כאן למעלה. בינתיים יש רק איש אחד ו... גם אנכי אולי? בעצם, עמיתים שלו - גם הם שותפים. והקודים שמורים לנו... הוי, אבד לי המפתח.... שבת, אשת האדמה (ציפור בוקר דווקא)

רשמתי ומחקתי ושוב רשמתי שוב מחקתי... המילים שלי בוגדות בי לא מצליחה להביע את מה שהרגשתי כשקראתי.. עצב שמתפשט ושואב את האויר מהריאות אנחנו לא מכירות, אבל אני אוהבת אותך. כן, אוהבת. מה יש? ולא בקלות אני אוהבת אבל אלייך אני שולחת את החיבוק הכי גדול ואמיץ שאני יכולה לגייס. פתאום חזרה לי תמונה מהסרט (השחוק) "הסיפור שאינו נגמר" (זוכרת?). ה"לא-כלום" משתלט על פנטזיה ונוגס בה. הכל מתחיל להיעלם. "לא מרגישים כלום, אמר יצור עם חור בחזה, פשוט חסר לך משהו. ומרגע שזה דבק בך, זה נמשך, וכל יום חסר לך קצת יותר". יש שם קטע שבו אטריו, הילד האמיץ, מנסה לעבור עם ארטקס, הסוס שלו, את ביצות היאוש. היאוש והעצב משתלטים על הסוס, שלא מצליח לדמיין מעבר לביצה. "אני חושב שאנו צריכים לחזור", אומר הסוס. "אין טעם במה שאנחנו עושים. אנו רודפים אחרי משהו שרק חלמת עליו. לא נמצא דבר ואולי איחרנו את המועד בלאו-הכי. עם כל צעד שאנו מתקדמים, גדל העצב בלבבי. אבדה תקוותי, אדון. ואני מרגיש כובד כזה באבריי, כולי כבד כל כך, אני חושב שלא אוכל להמשיך". הסוס מפסיק להילחם בביצה ושוקע לאט לאט עד שנעלם בה. אשת האדמה...אני שולחת דברי עידוד ותמיכה לשכנה שבך, שממשיכה עוד לטפח ולשמור ומאפשרת למעט אור להגיח גם במחוזותייך. ומחבקת את זו הזועמת על חוסר הטעם שבעניין. "לאט-לאט"... זוכרת? ... שולחת לך זר פרחים מלא-חיים ותקווה להציב אותו בפינה הקטנה והנקייה שפינית ואומץ להמשיך. את יקרה לי באמת, לא סתם אני אומרת (באמת). שמרי על עצמך! ותודה שאפשרת לעצמך קצת לשתף ולפרוק.. חברתך הוירטואלית, ל.

לאשת האדמה, ציפור בוקר דווקא, כמעט כמעט פספסתי אותך, ואלמלא עוף השמיים שהוליך את הקול (תודה, נשמה) הייתי מחמיצה את דברייך, ולא יודעת משהו חשוב כל כך, שרצית שנדע. כמה מעט אנחנו יודעים על מי שחיים בתוכנו, על מי שמדי יום מבטנו פוגש במבטם, המאיר אלינו, מטפח בנו אשלייה אכזרית של מוכרות. של ידיעה. הדברים שלך מאד "עושים עלינו רושם", גם אם הם סתומים במידה רבה, מקרבים ומרחיקים, טורדים מנוחה ומרגיעים. אם תרצי שאבין יותר, אסכים להיות השכן שיודע. שלך ליאת

קצת לשחרר מחוויות הטיפול, ברשותכם.... לפעמים אני מאוד רוצה לספר למטפלת שלי על דברים שקרו במהלך השבוע, ואפילו מתכננת מה לומר בערך. אבל אז כשאני שם בחדר יוצא לי איכשהו לשוב לאותם נושאי שיחה שפתחנו בשבוע שעבר. נוצרים לאט לאט פערים גדולים מאוד בין מה שקורה משני עברי הדלת... יש המון דברים שהיא לא יודעת על חיי, באשמתי. כיוון שאני מרגישה שהגענו לנושא חשוב, "תמה" אמיתית בהתנהלות שלי, אני מרגישה מחויבת כלפי הנושא. כמעט מוחקת את עצמי לכבודו.. מחויבת להמשיך להעמיק בו, גם אם לא בא לי וגם אם זה קשה וגם אם יש עוד דברים שבא לי לספר. זה ממש כורח בשבילי.. כאילו ככה הדברים צריכים להתנהל ואי אפשר אחרת. כעסים ותסכולים שמצטברים בי בעקבות הפגישה מתפוגגים בבוקר היום הקבוע שלנו.. גם כעסים מרגישים לי לפעמים סוג של סטייה מהעיקר. אני מתביישת להביא אותם לפגישה שלנו. לפעמים נדמה לי שחשוב לי מהר לפזר כמה שיותר רמזים, לתת לה אותי הכי מסודר שאפשר כדי שתצליח להבין ולהכיר אותי מהר. לפני שארפה ואתפרק..לפני שכבר לא תהיה לי דרך להיות מובנת. כדי שתדע מה לעשות איתי כשזה יקרה. כדי שתזכור איך הייתי לפני הבלאגן ותדע להחזיר אותי לשם. מרגישה מין בהילות לפעמים..להספיק.. אני כאילו מכשירה אותה לטפל בי..(זה מוזר?) אני רחוקה מקריסה, אבל מאוד רוצה לקרוס, או להרפות, לתת לעצמי להיות נישאת על גל חדש..לחוות אותי פחות בשליטה. להשתוקק...כמו שליאת אומרת.. קצת כמו ילד בגן שבכוונה ובחיוך ביישני משאיר את השרוכים כמעט פרומים, בתקווה שכשיפרמו הגננת תתקרב אליו ותיגע בו בבלי דעת.. תשרוך אותם מחדש בשבילו.. רק קצת מדאיג שהרצון הקטן הזה שמתגנב לאט, להרפות, תלוש ולא קשור לרמת ההיכרות שלי עם הגננת, או לרמת הקירבה (העלתי את המטפלת לרמת גננת, סוג של קידום.. :). אני מרגישה מחויבת גם בלי היכרות ואמון, זה קשה... שוב כתבתי מגילה, סליחה... (זו הזדמנות טובה לשאול- האם הפורום מאפשר גם פריקת רשמים כזו, או שעדיף שאגביל עצמי לשאלות קונקרטיות?)

ל. יקרה, מה שהבאת הנה היום (אתמול, למען הדיוק) אינו פריקת רשמים גרידא. יש כאן התהוות של הבנה, באשר לאופן בו את יכולה או לא יכולה להיות. מה שאת מתארת היא מחוייבות לכאורה, לאיזשהו עיקר, הנדחף ומסלק אותך ואת משאלותייך אל סוף התור. נדמה לי שכדאי לשים לב לזה. פסקה אחת בדברייך משכה את תשומת לבי במיוחד- "לפעמים נדמה לי שחשוב לי מהר לפזר כמה שיותר רמזים, לתת לה אותי הכי מסודר שאפשר כדי שתצליח להבין ולהכיר אותי מהר. לפני שארפה ואתפרק..לפני שכבר לא תהיה לי דרך להיות מובנת. כדי שתדע מה לעשות איתי כשזה יקרה. כדי שתזכור איך הייתי לפני הבלאגן ותדע להחזיר אותי לשם". בעיני, מה שהתפרק וקרס ממילא לא נבנה על בסיס איתן. זה פל-קל. למה את רוצה שיחזירו אותך לשם אחרי שזה יתפרק? אפשר לחוש בדואליות הזו, ברצון להישמר ולהתפרק בו בזמן. המחוייבות לעיקר עובדת, אולי, בשירות המשאלה להישמר, ללכת על קרקע מוצקה. השרוכים הפרומים יכולים לייצג את המשאלה להתפשט ולהסיר מעליך מוסרות של עיקר מדומה. לא נותר לי אלא לברך אותך על ההבנות, ולעודד אותך להמשיך. שלך ליאת

כהרגלך, נתת לי על מה לחשוב... תודה מעומק הלב, ולילה טוב (לפחות לגביי...) ל.

אתמול לא כל כך שיתפתי אותך בכל הפרטים.סליחה שהטעתי אותך. הרופא שסיפרתי עליו הוא הפסיכיאטור והפסיכוטרפיסט שלי.אני כבר כמה שנים סובלת ממצבי רוח משתנים (שכחתי איך מכנים את זה) ומקבלת טיפול תרופתי וגם טיפול בשיחות.הגירושין כנראה היו הטריגר להתפרצות של מאניה דפרסיה.בעזרת הרופא והתרופות הצלחתי לעבור עד עכשיו את ההתקפים בלי צורך באישפוז ובלי שגרמתי נזק רב מידי.אני בכוונה לא העליתי את העובדה הזאת בגלל שברגע שאני מזכירה את המחלה אנשים נבהלים.(זה קרה לי באחד הפורומים "המקצועים" כביכול וקיבלתי את זה מאוד קשה.)זמן מה בדקתי פורומים אחרים (בלי להשתתף) ובסוף רק בפורום פסיכיאטריה פה באתר הזה קיבלתי יחס נורמלי ויפה.רק שבפורום ההוא מתעסקים כמעט אך ורק עם תרופות ואני מסרבת להאמין שהפיתרון נמצא רק בתרופות. כל זה רק הקדמה :) המלצת לי לשתף משפחה קרובה או חברים ואחת הבעיות המרכזיות שלי היא שאין לי כאלה.האיש הקרוב אלי ביותר הוא המטפל שלי.פטתי,אני יודעת.אני עליתי מחו"ל לאחר שהכרתי את בעלי באחד הביקורים שלי פה.אמא שלי בינתיים נפתרה והבעל והבן הפכו לי לכל חיי.הייתי כל כך שקועה בהם שבמהלך ה17 שנה שאני פה לא קשרתי חבריות של ממש.כיום,לאחר הגירושין,אני מוצאת את עצמי בודדה ברמות שלא ניתן לתאר.החיים שלי מתחלקים בין בית-עבודה-בית וזה שואב ממני את הכוחות הגם ככה מוגבלים שלי.גם לגדל ילד בגיל ההתבגרות שגם הוא נפגע מהגירושין זה לא קל לכל הדעות. את האמת אין לי מושג למה כתבתי לך פה את כל זה.... אי אפשר לעזור לי כי אין לי כוחות לעזור לעצמי.תודה שקראת עד פה ונתת לי במה להוציא קצת. אור (שנמצאת עמוק במקום חשוך)

שלום אור, אכן קשה... כדאי לשקול לצרף לטיפול הפרטני איזשהו סוג של עבודה טיפולית קבוצתית. יש לי תחושה שקבוצה טיפולית תהווה זירה טובה לפתוח דברים שמעסיקים אותך כבר זמן רב. בתקווה להקלה, אורנה

שלום רב, היה לי שנה וחצי ונפרדנו, בגלל בעיות משפחתיות (אי אפשר היה לגשר על הפערים, משפחתו התנגדה באופן חריף לקשר בגלל שאני לא מהעדה שלהם, ממש "חתונה מאוחרת.." ). עכשיו אני מרגישה שאני לא רוצה לחזור אליו כי הבנתי שאם היינו מתחתנים הייתי סובלת כל חיי מאמו וממשפחתו. אך עדיין יש לי רצון להיפגש איתו לפעמים, אני מרגישה שזה "מתדלק" אותי ועוזר לי לא להרגיש לבד ואפילו יעזור לצאת עם אחרים לא עם תחושה שאני רעבה לחום ונואשת. האם אני משלה את עצמי וזה מפריע לי להמשיך הלאה? האם אפשר באמת להיות ידידים? תודה רבה

שלום ליטל, לתחושתי, המפגשים שאת מדמיינת אינם באמת מחווה של ידידות, ואולי ידידות היא ציפייה מוגזמת משני אנשים שאהבו זה את זו ונפרדו בנסיבות כה מצערות... אבל, זוהי רק תחושתי, וחשוב מכך מהי תחושתך והאם את מוכנה להתבונן ברגשותייך באורח מעמיק (לפעמים כדאי לעשות זאת בליווי של איש מקצוע - זה בהחלט יכול לעזור לך לחוש בהירות סביב הנושא). חזקי ואמצי, אורנה

אני מחפשת באופן דחוף פסיכולוגית מאיזור נתניה לא חשוב המחיר!!

שלום עדי, אני מקווה שפנייתך תיענה במהירות. בהצלחה, אורנה

היי, אם תשימי לב אחת ממנהלות הפורום (ליאת), היא פסיכולוגית שגרה בנתניה. נסי לפנות אליה בהצלחה

אורנה שלום קטע שקראתי : מאפייני הפרעת אישיות תלותית: קושי בתפקוד ללא עזרה, תמיכה ויעוץ; צורך בלהיות "מנוהל", חובה להיות קשור למישהו; אי יכולת להתמודד עם אחרים; אי יכולת ליצור עצמאית; חשש מוגזם מעצמאות כפויה. לא מובן לי למה מתכוונים ב"חשש מוגזם מעצמאות כפויה? תודה

שלום טובה, אני מסכימה שהניסוח מעט משונה. אני מניחה שהכוונה לכך שאם לוחצים על אדם תלותי להתנהג באופן שונה מאוד מנטייתו, הוא יגיב ברתיעה עזה. בברכה, אורנה

הלוואי ושאני ימות כבר אינני יכול עוד..............................................די!!

MR BLUE היקר, אני מבינה אותך,ויודעת עד כמה החיים מייאשים ומתסכלים,אך בחור מוכשר כמוך - שהציע לי עיצות ו'נקודות-מבט' שונות וחיוביות על לבטים שהיו לי(כך זה זכור לי,אך איני זוכרת בדיוק על מה זה היה),לא צריך לוותר בשום אופן - כי תמיד יש לך תיקווה לצאת ממצבך זה ולשנות לטובה את חייך. מצטערת שאיני מרחיבה ותומכת יותר,פשוט כרגע איני מסוגלת.

הכל אבוד רק המוות ישחרר אותי ...זה חייב להגמר....כמה שיותר מהר

MR BLUE יקר, בבקשה צור קשר עם המטפלת שלך. נשמע לי שאתה זקוק עכשיו לקשר אנושי ממשי, לא ווירטואלי. שמור על עצמך בכל הכוחות, אורנה

כפייתיות hallo i would like to ask for a very urgent help i suffer from a very severe odc please if there can be public - low payment - help for me please urgent m

שלום מיכל, מאחר וכתבת באנגלית, אינני יודעת האם מדובר בעזרה בגבולות ארצנו, ובאיזה איזור. בעיקרון, טיפול ב- OCD אפשר לקבל בכל מסגרת המציעה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ועל-מנת לקבל טיפול מוזל כדאי לפנות לקופות החולים ולמרפאות הממשלתיות. בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב נפתחת בימים אלה יחידת CBT, וכדאי להתקשר גם אליהם. ההודעה שלך עוררה בי תחושה שאת מאוד נואשת, ולכן אני חורגת ממנהגי ומזמינה אותך לפנות אלי גם במייל האישי, על-מנת שאוכל לכוון אותך ביעילות רבה יותר. לילה טוב, אורנה

יש לי ילד מקסים בן 11,הילד הצעיר במשפחה בת ארבעה ילדים,ילד מחונן,מקובל מאד בחברה,שמח וטוב לו.אבל! לפעמים יש לו תגובות מוגזמות מתוך איזה לחץ שהוא מלחיץ את עצמו.הוא מאד פרפקציוניסט והוא לא יכול לסבול מצב שבו הוא לא מצליח לפעמים לענות על משהו בשיעורי בית,מה שדי נדיר כי הוא תלמיד מצוין.כשזה קורה לו הוא שואל אותי אבל הוא כבר לא מסוגל להקשיב ולהבין כי הוא מאד עצבני על הסיטואציה הזאת,הוא לא מוכן לקבל את העצה שלי לעזוב את זה,כי זו רק שאלה אחת שלא נורא אם לא עונים עליה וכו' הוא מלחיץ את עצמו עד כדי מירור בבכי מתוך תסכול כשהוא מלא טענות כמו:למה נותנים שאלה שמנוסחת ככה וכו'.רוב הזמן זה לא קורה לו,אבל כשזה קורה זה נראה לי מוגזם מכל הבחינות ואני לא יודעת איך להרגיע אותו ומה הכיוון שכדאי לקחת בשיחה איתו כדי שזה לא יחזור על עצמו.

שלום תמר, נראה לי נכון לעזור לבנך הצעיר לפתח גישה נינוחה יותר כלפי החלקים הבלתי מושלמים שלו ושל סביבתו. בעיתות רגיעה, כדאי לשוחח איתו על המתח שהוא חווה: מה לדעתו (או בדימיונו) יקרה אם לא יענה על אחת השאלות? מה מרגיז/מפחיד/מכאיב בסיטואציה בה הדברים אינם לגמרי בשליטתו? וכן הלאה. לאחר שתביני כיצד הוא ממשיג לעצמו את הדברים, כדאי לספר לו על מצבים שונים מחייך ומנסיונך, בהם דברים היו לא-מושלמים ולא בשליטתך. שתפי אותו בתחושות שעולות בך במצבים כאלה ובדרכים שלך להתמודד. מעבר לכך, אני בטוחה שניתן לסייע לו במספר פגישות טיפוליות אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, או אצל פסיכולוג חינוכי. כדאי לשקול את האופציה הזו, משום שלפעמים לילדים קל יותר לשוחח בפתיחות עם מבוגר אחר (שאינו הורה שלהם...). המון הצלחה, אורנה

שלום לך אורנה ! מה דעתך על התאהבות במטפל? ולא פחות ולא יותר עוד פסיכיאטר. היה בעבר משיכה גם מיצידו אך אני נירתעתי ושום דבר לא מומש.אני ניפגשת איתו פעם בחצי שנה או שנה בערך כי אין צורך בטיפול תרופתי קבוע כאשר אני ניפגשת איתו אני חשה מבולבלת וחסומה. והמילים לא יוצאות. והוא גם לא מעוניין לקבל ממני כסף עבור הביקור. בקיצור מצד אחד צריכה עזרה ומצד שני נימשכת אליו המצב הזה מאוד מבלבל אותי ומונע ממני לפנות אליו שוב. יחד עם זאת הוא רופא טוב והטיפול שלו עזר בזמנים קשים. אני שואלת את עצמי, אולי אני עושה איזה שהוא העברה כלפיו? והתשובה היא לא. בכל זאת התאהבתי בגבר שבו ולא בפסיכיאטר שבו. השאלה היא האם זה בסדר או לא בסדר? ואיך את רואה את זה? תודה מראש אורלי מה דעתך בנושא ומה עושים במקרה כזה ?

שלום אורלי, אני חושבת שמה שקורה בינכם הוא רחוק מאוד מקשר טיפולי - המטפל הביע בעבר את משיכתו כלפי המטופלת (כיצד בדיוק התרחש דבר כזה?), ואינו מקבל כסף תמורת הטיפול... זה נשמע לי מאוד מבלבל! מאחר וממילא מדובר בקשר רופף ולא סדיר, נראה לי נכון להפריד בין הצרכים השונים: לצרכים הרפואיים כדאי לפנות לפסיכיאטר/ית אחרים, ולצרכים הרגשיים... אני לא יודעת, אולי תרצי להיכנס לתהליך של בירור ובדיקה מעמיקים מולו האם הדבר אפשרי, מתאים, רצוי וכד'. שמרי על עצמך, אורנה

אימי כבת 45 מתנהגת בצורה אימופלסבית,מבישה,פגיעה בסובבים אותה מלווה בקללות נוראיות,חשדנות,דעה שלילית על כל אדם,צעקות,איומים,שינוי מצבי רוח קיצוניים, ולסיכום חיים בלתי נסבלים בסביבתה למרות שבוודאות אינה עושה זאת מרוע לב. האם זה קשור לאישיותה או הפרעה נפשית הדורשת טיפול מקצועי. תודה.

שלום רועי, אינני יודעת האם אמך התנהגה כך 'מאז ומעולם' (מה שמגביר את הסבירות למבנה אישיותי), או שחלו שינויים בהתנהגותה בעת האחרונה (מה שעלול להצביע על התרחשות מחלה). כך או כך, בהחלט כדאי להתייעץ ולקבל סיוע. פנה באופן אישי לפסיכולוג/ית קליני/ת או לפסיכיאטר/ית, והם יכוונו אותך כיצד להמשיך משם. בתקווה להקלה, אורנה