פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ך אורנה רציתי לדעת למי מיועד טיפול ואומנות? מתי הוא עדיף על טיפול פסיכולוגי?

שלום כרמית, טיפול באומנות מיועד למטופלים שמעוניינים בכך, שמרגישים שצורת הביטוי הזו טובה להם ומתאימה להם. אני מאמינה שזה אמור להיות הקריטרון המרכזי לבחירתו. בברכה, אורנה

טיפול באמנות מתאים למי שהמילים קשות לו, למי שסגור, למי שמתקשה לתת לקשיים שלו לצוף ולעלות מול מטפל קלאסי. הטיפול מאפשר דינמיות גדולה יותר מעבר לישיבה זה מול זה, כיון שמעורב בו פן יצירתי. הוא כולל גם דיבור אבל מאפשר הרבה הבעה שלא במילים. יש טיפול באמנות פלסטית, יש בתנועה, בדרמה, במוסיקה, בסיפור. תבחרי על פי נטיות לבך ותבחרי את המטפל/ת בקפדנות רבה (השכלה, נסיון, המלצות). בהצלחה.

שלום, התרשמתי , ואשמח לדעת שאני טועה, שתשובתך לכרמית היתה קצת "יבשה". אני יודעת שזה פורום פסיכולוגיה ואת פסיכולוגית, אבל האפשרות הזו של טיפול באומנות יכולה להציל (אני לא מגזימה), במקומות שלטיפול קונבנציונלי אין מה לתת או אפילו יש פוטנציאל לפגיעה נוספת. רציתי לקרוא משהו קצת תומך יותר בתשובה שלך.

היי, אני נמצאת בטיפול כבר 4 שנים ועדיין לא התגברתי על המטפל שלי. כבר הרבה זמן לא דיברתי על הרגשות שלי, מכיוון שעלו נושאים "יותר חשובים". באופן ספונטני אני מרגישה צורך גדול בפגישה הבאה לומר לו" רק שתדע שעדיין לא התגברתי עלייך". אני מרגישה שאני חייבת לומר לו, אין לי מושג למה, אבל האם זה לא דרמתי ומביך מדיי?

שלום מטופלת ותיקה, כמשתתפת פעילה בפורום, את וודאי יודעת שמה שמביך ומפחיד הוא "לחם חוקנו" בטיפול. וודאי שכדאי לדבר איתו על אהבה... אורנה

אני לא פונה פה בכלל בשאלות שקשורות לטיפול שלי...

- לשם מה יש גבולות בטיפול? - מה זה אומר אם המטפל שומר על גבולות נוקשים? - מה זה אומר אם המטופל מנסה לבדוק את הגבולות?

ערב טוב, אני בסה"כ מטופלת ולפניי הרבה מאד עבודה, אך מהמעט שאני מבינה, אני חושבת שגבולות בטיפול נחוצים והכרחיים ביותר (ברמת החיים והמוות של הטיפול). הגבולות הינם מחויבי המציאות, כדי להגדיר את המרחב בו אפשר לפעול, אחרת אין לו ידיים ורגליים ואין לו אחיזה בקרקע. ואז... אם אין תחום ברור, אז אפשר להיסחף לאינסוף עם הרוח ולאבד שליטה, וככה גם שכחנו מהמציאות... להערכתי, בקיום הגבולות גם נמדדת היציבות של המטפל, ושל הטיפול בכללותו. זה חשוב במיוחד למטופל שמגיע במצב נפשי מפורק בצורה אנושה... מטופל שמנסה לבדוק גבולות, לדעתי - חיוני. הרי המטופל מחפש לו הגדרה, קיום, נפרדות, ושוב, מקום יציב... ואני רוצה גם לציין שכמו שיש כאלה שבודקים ובודקים, קיים, מנגד, מי שחרד עד אימה לבדוק גבולות, או מציב לעצמו גבולות "ברורים מאליהם" שאפילו הטיפול לא חשב עליהם. גבולות נוקשים - תלוי בסוג הטיפול, תלוי גם מי קובע שהם "נוקשים". אולי אלה אנחנו המטופלים שלא נוח לנו עם גבול כזה או אחר ואנו רוטנים שקשוח לנו. ואנחנו רוטנים... ואולי (כפי שציינתי קודם) אלה רק אנחנו ש"קבענו" אותם נוקשים כאלה ביחס לעצמנו, מבלי לבדוק בכלל. ועוד כהנה וכהנה. ככל שהטיפול נוטה להיות קרוב יותר לאנליטי כך גם הוא מוגדר חזק יותר, ואז יש לנו באמת מערכת עם גבול יציב יותר, שבה נבחנת תגובתנו לכל תזוזה קטנה, מה שנותן הרבה חומר לעבודה. אבל אין ספק שזה כואב נורא. לאחדים מתאים (צריך הרבה אומץ...) אך לאחרים לא מתאימה דרגת "נוקשות" כזאת; כלומר, מתאימה דיה כדי להמשיך את הטיפול ולעמוד בו; לשרוד אותו. מכאן, כמדומני, גם צמחו הרבה התנגדויות לטיפולים מסוג זה ופתחו מקום לסוגי טיפול אחרים, גישות אחרות, שהן יותר נינוחות מבחינה זו. איש איש ודרכו... מטופלת ותיקה

שלום גיא, גבולות נחוצים על-מנת להגדיר מרחב טיפולי שניתן לעבוד בתוכו ביעילות ובבטיחות (ממש כמו הגדרת סביבת העבודה של מקצועות אחרים...). גבולות שנחווים על-ידי המטופל כנוקשים ומאמץ עקבי לבדוק את הגבולות הם חומר לעבודה טיפולית - ואיני רואה טעם רב לפרש אותם באופן כללי. הם מבטאים משהו ייחודי עבור כל מטופל בקשר הספציפי שהוא יוצר עם המטפלת. על-מנת שלא תרגיש חסר, העתקתי לך קטע מתשובה שכתבתי לפני זמן מה: אני אנסה להסביר לך כיצד אני חושבת על טיפול: אפשר להסתכל על טיפול כמין "בועה" של מציאות פנימית. בתוך הבועה נמצאת ה"נפש" של המטופל וה"נפש" של המטפל, והקשר שנוצר בניהם. בתוך הבועה מתנהלת עבודה קדחתנית של התבוננות. זה מין "מפעל" קטן של התבוננות במטופל, בקשרים שהוא מקיים, בסיפורים שהוא מספר על עצמו, וכן הלאה. ה"בועה" הנפשית הזו מתקיימת בתנאים מאוד מיוחדים: היא מתרחשת בזמן קבוע (יום ושעה קבועים), נמשכת זמן קבוע (50 דקות), משלמים עבורה סכום שנקבע מראש, וכן הלאה. הכללים האלה הכרחיים כדי לעגן את "בועת המציאות הפנימית" בתוך המציאות החיצונית. זה הכרחי, אחרת הבועה עלולה להיסחף ברוח... דווקא בגלל שעיגנו את הבועה במציאות החיצונית, והפכנו אותה למשהו תחום ומוגדר היטב, אפשר לעשות "בלגן" רציני בתוך הבועה. אפשר "לשחק" בכל מיני מציאויות רגשיות, אפשר להתנסות בכל מיני מצבים וקשרים, אפשר להיות כל דבר והמטפל יכול להיות כל דבר עבורנו. וכל הבלגן הנהדר הזה מתאפשר, דווקא משום שלקראת סוף הפגישה מתחילים להתארגן "לנחיתה"... כשהדלת נפתחת שוב, המטופל יוצא אל העולם המוכר שלו, בו יש לו (אני מקווה) "אבא, אמא, חבר, בן/בת זוג", ומשאיר מאחור את "חבר/ת הבועה" שלו... את מבינה? זה הכרחי. זו אינה הגבלה מתוך "רוע", אלא מתוך הבנה שהגבולות דרושים דווקא כדי שאפשר יהיה לעוף... בברכה, אורנה

שלום לכולם הייתי מבקש לקבל מכל מי שיודע ,את טבלת הגבהים ההמוצעים בישראל לגברים ונשים. תודה מראש אלי

http://gdila.co.il/percent/

זה לא ממש הכיוון של הפורום שלנו, אבל תודה ללילך...

האטימות הזו שיש לאנשים. אי היכולת להביע רגשות אי היכולת לשתף אחרים אי היכולת סתם לדבר, ברגע שבא להם לדבר הצורך בלהגן על עצמם לשמור על עצמם ועל האינטימיות הצורך במספר מאוד קטן של אנשים במעגל שלהם מאיפה כל זה נובע? האם זה מחינוך? מסביבה? מעבר טראומתי? או סתם נולדים עם אישיות כזאת?

גם וגם וגם וגם. ולא כדאי לעשות הכללות. יש לא מעט אנשים מוחצנים שישתפו אותך בפרטי פרטים על חייהם, בחושפנות מדהימה ללא אינטימיות במעגל הכי גדול שיתאפשר להם.

שלום נגה, אני נוטה להסכים עם 'מסטיק לעוס' (מה קורה עם הכינוי?) ש"גם וגם וגם וגם"... אנשים נולדים עם מאפיינים מסויימים, וגם לומדים מסביבתם הרבה מאוד על מה נכון ומה לא, מה מתאים ומה פחות, על מה "נענשים" בכאב רגשי ועל מה מחוזקים. בין השורות נשמע שהנושא מכאיב לך, ולא מדובר בהתעניינות תיאורטית גרידא. רוצה לכתוב על זה קצת? אורנה

אורנה תודה אני בעצם דיברתי על עצמי. נורא קשה לי לשתף אחרים, למרות שאני מרגישה נחנקת לפעמים. אני מרגישה באי נחת אם אני עושה זאת, כי אז יש לי ההרגשה שהם יודעים עלי הרבה, אני חשופה...וגם מתוך דאגה שאני לא רוצה להציק להם או להדאיג אותם (במקרה של משפחה). המילים לא יוצאותונשארים בפנים, אבל ישנם מקרים שכל הכעס הזה שנשמר יוצא בבת אחת, ואז אני ממש שונאת את עצמי. אני מרגישה את זה אצל המטפלת, אבל הצלחתי פעמים פשוט לקום ולצאת. פעם אחת היא תפסה אותי, אבל שלטתי בעצמי ולא נתתי לרגשות ולכעס לצאת אצלה. זהו.....!!!!!!

על מה שרשמתי קודם... ועל כך שהצלחתי להבין את הדברים בצורה כל-כך הפוכה והתייחסתי לדברים שונים לחלוטין. אין לך מושג כמה אני מבינה את ההתייסרות וההלקאה העצמית. אבל לא אבלבל יותר את המוח. סליחה, בכל אופן... נפלתי...

האטימות הזו שיש לאנשים. אי היכולת להביע רגשות אי היכולת לשתף אחרים אי היכולת סתם לדבר, כי בא להם לדבר הצורך בלהגן על עצמם לשמור על עצמם ועל האינטימיות הצורך במספר מאוד של אנשים במעגל שלהם מאיפה כל זה נובע? האם זה מחינוך? מסביבה? מעבר טראומתי? או סתם נולדים עם אישיות כזאת?

הוי, כן... יש אנשים כאלה אני לא יודעת מאיפה זה נובע, ואם בכלל זה משנה למצוא "מה" אחראי לעניין הזה, מה שכן, אם ישנה אצלנו ציפיה ודבקות לקבל איזו תשומת לב, רגישות, חיבה, עזרה, תגובה או שיתוף מ"קירות" כאלה; אם אנחנו מצפים להיות שייכים -דווקא- למעגל של אנשים כאלה, נגרמת לנו אכזבה רבה. וממה שמוכר לי, נשאבים תמיד לאותו מקום. מצפים בגדול, מהם, דווקא היכן שאי אפשר, נתקלים בחומה הזו, מתאכזבים בענק ואחר-כך כועסים עד לב השמיים, מתייסרים וסובלים נורא. וכן... זה לא קורה ככה סתם... חבל שאי אפשר כל-כך בקלות להחליט שנחפש את מה שאנחנו רוצים וצריכים במקום אחר. במקום שבו אפשר לקבל משהו טוב יותר, להיות חלק, להיות שותף... ו... כנראה שאפשר למצוא והרבה. מטופלת ותיקה

בתי בת 10 בקירוב , ואני שמה לב שהיא אינה נלחמת על מקומה בכיתה , זה נובע מבחינה חברתית, ממשחקים שדורשים יותר ,כמו מבוך כאשר הוא קל זה בסדר ברגע שמתחיל שלב קשה והיא נתקעת היא פשוט מרימה ידיים ולא ממישיכה, אין לה את הרצון להילחם ולהגיע להישגים, היא אינה יוזמת למרות שאני מעודדת אותה , היא פשוט מנפנפת אותי, נראה לי שאין לה מספיק ביטחון עצמי. כיצד אני בתור אמא יכולה לעודד אותה להילחם על מקומה , ליזום יותר ולהיות פתוחה יותר ,

יערה יקרה, ניכרת הדאגה שלך והרצון שיהיה לה טוב... באופן כללי, תחושתי היא שהתמיכה והעידוד שהבעת בכתיבתך הם בדיוק מה שלטווח ארוך יאפשר לילדתך להיות אדם עצמאי, יוזמתי ומאושר. יתכן שכרגע היא עדיין אינה מסוגלת ליישם את הדברים, אך אין צורך להחליט מראש שכל חייה היא תרים ידיים למול קשיים... מעבר לחמימות בה את מתייחסת אליה, תמיד קיימת האפשרות לצרף לכך את ההתבוננות והליווי של איש/אשת מקצוע. טיפול באומנות פלסטית, במוסיקה, בתנועה וכד' עשוי להיות אופציה מצויינת לילדים ומתבגרים הזקוקים לחיזוק וליווי. תחשבי על זה? בברכה, אורנה

יש לי הרגשה שנמאס למטפלת ממני. אני לא משתפת הרבה פעולה, כי קשה לי לדבר, להביע רגשות...להיחשף... ואת זה אמרתי לה מההתחלה!!! ולכן אני מרגישה שהיא רק "מעבירה" את הפגישות. כאילו, "אם לא בא לך לדבר, אז נשב עד שהשעה תעבור".... או כל מיני שיחות כלליות כאלו. מה דעתך? האם היא כן "מעבירה את הזמן" בכדי לא לאבד לקוחה, או שהיא מנסה לעצבן אותי בכדי שאדבר, או מנסה להתקרב אלי???!!!!!!!!!!! אני ממש לא יודעת.

שלום אוסנת, קודם כל, אני מציעה לך לקרוא את התשובה הקודמת בנושא 'התנגדות', ולשאול את עצמך האם משהו בדברים נשמע לך מוכר... מעבר לכך, אני חושבת שהמקום לפתוח את הדברים הוא הטיפול עצמו. כרגע ברור למדי שאת מרגישה שם עזובה, לא מוחזקת, שלא מדייקים איתך. דברי איתה על זה. אני מניחה שהיא תציע לבדוק האם הדברים מוכרים לך מקשרים נוספים, ושתוכלו להתבונן ביחד בהתקדמות הטיפול עד כה ובמקומות בהם טרם נגע. טוב שנמאס לך מהמצב הנוכחי, אולי תוכלו לשנות זאת... בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, אשמח לדעת מה משמעות ההתהגדות בטיפול? איך היא מתבטאת (לפי הניסיון שלך) אצל אנשים שונים? ומתי היא נחשבת טבעית, ובאיזה שלב היא כבר נחשבת כמוגזמת? ומה עושים בנדון אם היא נמשכת זמן רב? תודה ואשמח אם תכווני אותי למאמרים באנגלית או בעברית.

ערב טוב, למיטב הבנתי וניסיוני (ואם אני טועה בוודאי יתקנו את דבריי) - כל אחד מאיתנו שואף בבסיסו להישאר (באופן לא מודע) במצב הקיים והמוכר. כל תזוזה או שינוי מעוררים חרדות, ואנו נוטים להיאחז בקיים, אפילו אם הוא נורא ואיום. החשיפה אל הפנים היא מאיימת מאד וצריכה להיעשות בזהירות ובהדרגה. לדעתי, התנגדות יכולה להיות חזקה מאד כאשר נוגעים, למשל, בקשר קדום ועמוק ביותר שיש לו שם בפנים ממש עמודי תווך כאלה, גם אם הגענו לשם אחרי חציבה עדינה עדינה. אם הגענו לאנשהו מוקדם מידי אז בכלל בום! פיצוץ. רציתי להזכיר שגם אם אנו כבר בשלב שאנו מבינים שאנו זקוקים לשינוי ומגיעים לטיפול, אי אפשר להימנע ממערכות מבוססות שעובדות נון סטופ. ו... לפעמים המצב קשה עד כדי כך שאפילו לא מוכנים לגשת לקבל עזרה כלשהי: "אל תיגע בי". חייבת לציין שזה לא נעשה בכוונה ואין זו אשמתנו. רגש עמוק ולא ידוע לנו מכוון את הדברים (גם כשאנחנו כבר מכירים קצת איך הוא עובד, השליטה שם, עדיין לא מספיק) איך מביעים התנגדות כשאנו בטיפול? נראה לי, למשל, ש חוזרים להרס, בורחים מפגישות, מפסיקים טיפול, כועסים בטירוף, מתפרעים, לא מסכימים בשום אופן, מאחרים, סוגרים דברים פנימה... או - מגיעים לפגישה, אבל, כאילו, לא נמצאים בה (אפילו לא עובר דרך אוזן אחת ויוצא מהשניה...). לא מוכנים לקלוט דבר מהחוץ. כל קשב מופרע על-ידי תזוזה או רחשוש מזערי. ועוד. לפעמים התהליך הוא באמת איטי מאד (תלוי בעומק פגיעה). לפעמים גם ישנן טעויות של המטפל (למרות שהוא עושה ככל יכולתו, עדיין...). אבל ככל שנוגעים בפגיעות בשכבות עמוקות יותר כך קשה הרבה יותר, וכך גם ההיאחזות רצינית הרבה יותר. הרי, היינו קשורים למשהו מגיל כלום והרבה הרבה שנים אחר-כך. לפעמים הקשר הוא כמו ריתוך, לפעמים הרבה הרבה יותר חזק מזה. קשה... אף על פי כן ולמרות הכל, מה אפשר לעשות כדי להתקדם? אני יודעת, למשל, שבמקרה שלי, מעבר לעבודה האישית המשותפת שלנו, והעבודה הנפרדת שלו מחוץ לפגישות, המטפל נעזר ומתייעץ עם עמיתים למקצוע. אם כך, אנחנו לא רק שניים, וזה מצויין. חייבים את השלישי (לפחות) כדי שיפתח אור חדש לתוך מערכת סגורה. ניסיתי לעזור קצת ולחפש קישורים והעליתי חרס :-( מטופלת ותיקה

ההתנגדות היא מן סוג של "מערכת הגנה עצמית" אוטומטית. גם אם היא עובדת "עקום" והיא בעוכרנו. (כפי שאני מבינה זאת)

ערב טוב אאא, ותודה למטופלת וותיקה על דבריה המאירים, אוסיף מספר מילים בנושא: המושג 'התנגדות' (resistance) שייך לשדה התוכן של הטיפול הפסיכואנליטי, ומשמעותו צורה מסויימת של הגנה ש"האני" מפעיל. מאחר והטיפול הפסיכואנליטי מכוון לבטל בהדרגה את ההגנות, מרכיבים מודחקים שאינם רצויים ל"אני" הולכים ומתקרבים אל התודעה, ומעוררים חרדה. "האני" מתגונן כנגד חדירת חומרים מאיימים אלה למודעות, וההתגוננות מכונה 'התנגדות'. אפשר לחשוב על מגוון גדול מאוד של דרכים להתנגד להתקדמות הטיפול: משכחה (למשל, שכחה של חלומות) ובידוד החלק הרגשי מהחלק האינטלקטואלי, דרך הרגשה שאין מה לומר למטפל, שתיקות ממושכות והתנהגות פרובוקטיבית, וכלה באיחורים, חיסורים ו- acting out (ביצוע של הדחף במקום דיבור עליו). המטפלת מנסה להיות עירנית לתופעות השונות של התנגדות, ולעיתים מתייחסת אליהן ישירות ומביאה אותן לתשומת לבו של המטופל, מתוך מטרה להתקרב בכך אל החומר המודחק שעורר מלכתחילה את החרדה ואת ההתנגדות. לגבי "הגזמה" בהתנגדות, אני מאמינה שניתן להבין מהתשובה שכל עוד יש חומרים מודחקים יש גם התנגדות (כלומר, תמיד...), אם כי היא בהחלט מתרככת עם הזמן. מעבר לכך, יש להתבונן בכל מקרה לגופו. בנוגע לקריאה נוספת, אני ממליצה להסתכל באתר פסיכולוגיה עברית (יש להקליד 'פסיכולוגיה עברית' בכל מנוע חיפוש אינטרנטי). בברכה, אורנה

האם בכל פעם שאני מגיעה לטיפול, ונכנסת לשירותים, האם זו התנגדות? (דחף במקום דיבור) תודה

שלום לך אורנה עוד פעם. תודה רבה על התשובה המפורטת אבל לא הצלחתי למצוא שום מאמר מעניין באתר פסיכולוגיה עברית על ההתנגדות בטיפול. גם ב-GOOGLE לא הצלחתי. אשמח אם תכווני אותי יותר, אפילו גם באנגלית תודה רבה עוד פעם

אנסה לסייע, חיפוש של המילים - resistance psychotherapy - בגוגל האנגלי, יוביל אותך להרבה מאד מאמרים, נראה לי שמשהו מהם עשוי להתאים לך. להלן החיפוש: http://www.google.com/search?hl=en&lr=&q=resistance+psychotherapy והנה, לדוגמא, המאמר הראשון שמופיע בין תוצאות החיפוש: http://www.sageofasheville.com/pub_downloads/RESISTANCE_IN_PSYCHOTHERAPY_A_PERSON-CENTERED_VIEW.pdf בגוגל בעברית אפשר למצוא חלקי מאמרים שקשורים לעניין בחיפוש המילים: - התנגדות בטיפול - ואחר כך לאגד את כל המידע יחד. מ.ו.

האם אדם שחושב בסכימות כאלה, למשל סכימה של נטישה או כישלון, זה אומר שיש לו הפרעת אישיות? איזה סכימות מאפיינות הפרעות אישיות? האם להפרעה ספציפית יש סכימה ספציפית? תודה

b שלום, לכולנו יש סכימות, כך אנו פועלים בעולם. השאלה היא מידת הנוקשות שלהן והשפעתן על חיי האדם. כאשר העולם נחווה באופן צר דרך הסכימות הנוקשות וכל רמז מתפרש דרכן זהו אחד המאפיינים של הפרעות אישיות. ישנן סכימות המאפיינות יותר הפרעות מסויימות כגון סכימת נטישה במקרה של הפרעת אישיות גבולית. לילה טוב, דרור

מהו המסלול שעובר הפסיכולוג על מנת לקבל הסמכה של פסיכולוג קליני? מה הוא עובר בהתמחותו? תודה רבה

עידו שלום, פסיכולוג קליני עובר ארבע שנות התמחות כאשר לפחות אחת מהן היא במחלקה אישפוזית פסיכיאטרית. במהלך התמחותו עליו לעבור הכשרה נרחבת בתחומי האבחון הפסיכולוגי (פסיכודיאגנוסטיקה), הפסיכותרפיה ולרכוש ידע גם בתחום הטיפול התרופתי. לאחר תקופה זו ועל מנת לקבל הכרה כפסיכולוג קליני עליו לעבור בחינת התמחות. לילה טוב, דרור

דרור בהמשך למה שכתבת לי קודם-אני עברתי מאין פסיכוזה לפני כשנתיים+ , התפקוד שלי ירד משמעותית, אני מרגישה שישינה פגיעה רצינית ברגש ובקוגניצייה- אני מרגישה די מחוקה. לא אובחנתי כחולה. מהם הסיכויים לפי דעתך- לחזור לתפקוד מלא כמו קודם? נראה לי שככל שהזמן מתרחק ועובר כך קשה יותר לחזור לאותו תפקוד קודם, האם הדבר נכון?

צופית שלום. את מתארת אירוע פסיכוטי שעברת ללא אבחנה של סכיזופרניה. לא ברור מה האבחנה שניתנה בעקבות האירוע ובעקבות מצבך העכשווי. כמו כן לא ברור לי האם את מטופלת כיום. קשה לענות באופן חד משמעי לשאלתך, ישנם מצבים בהם הפגיעות הללו אינן הפיכות, אולם גם אז טיפול חיוני על מנת למנוע המשך הידרדרות ועל מנת לשכלל את יכולת ההתמודדות בעולם למרות הפגיעה. אני מציע לך לפנות לגורם המכיר את ההיסטוריה הרפואית שלך ולהתייעץ עימו. מקווה שעזרתי, דרור

למנהלי הפורום וחבריו שלום רב, אבקשכם בבקשה יעוץ מקצועי בנושא שאפרוש כאן בקצרה, אימי אישה כבת 55 נשואה + מספר ילדים, מורה לשעבר במקצועה ובעלת תואר שני במתמטיקה, פוטרה מעבודתה לפני יותר משנתיים (כתוצאה מפיטורים כלליים שנערכו אז בתיכון). אימי אישה חזקה מאד ודי מופנמת לא הראתה סימני משבר או מצוקה כתוצאה מהפיטורים , אך מאז המוח שלה אינו כשהיה-בלשון המעטה. היא מתקשה לזכור דברים והיא אינה מסוגלת לעשות פעולות לוגיות כמעט בכלל. היא לפעמים מסוגלת לומר משהו ואחרי דקה לומר אותו שוב, היא לא יכולה לתפקד עם דברים הדורשים טיפה מאמץ מחשבתי כמו לחשב עודף או להבין הוראות מעט מורכבות, ומסוגלת לעשות טעויות שהיו נראות מגוחכות אלמלא היו עצובות. היא כעת עוסקת בעבודה שאינה מצריכה מאמץ מחשבתי אך כמובן לא מזכירה את מעמדה הקודם. כל המצב פגע כמובן קשות בדמויה העצמי, כאמור מדובר באישה שהיתה מבריקה בצורה יוצאת דופן וכעת מתקשה לעיתים לבצע מטלות פשוטות, לכן אנו חוששים לשלוח אותה לעזרה מקצועית שמה הדבר יפגע בה עוד יותר, כאילו הוחלט "רשמית" שיש לה בעייה. אציין כי בבדיקת CT שלקחתי אותה לאחרונה התקבלו תוצאות תקינות בהחלט. שאלתי היא האם מוכרת תופעה של צניחת IQ דרמתית כזו? (כתוצאה מאירוע משברי או בלעדיו ) האם ניתן להניח שייתכן שהמצב ישתפר או אולי חלילה ידרדר? (הוא די יציב פלוס מינוס), האם עזרה מקצועית בכלל יכולה לעזור במקרה שכזה? בתודה מראש אדם

אדם שלום, ההתמודדות עם אמא שקודם לכן תיפקדה באופן יוצא מהכלל טוב וכיום מתקשה לתפקד היא התמודדות קשה למדי, בעיקר רגשית. קשה לנו לעיתים לראות אדם נערץ עלינו מגיע למצב כזה ושליחתה לעזרה היא כפי שאתה אומר "חותמת" על מצבה הקשה. לכך אתה מוסיף שגם היא עלולה להפגע מכך. אולם, אתה קושר קשר ישיר בין הפיטורים להידרדרות במצבה ולעיתים אירוע כזה נחווה כטראומטי ומהווה טריגר לשלל בעיות. המצב שאתה מתאר אינו מאפשר התעלמות ולאור הזמן שעבר מאז לא נראה שהמצב ישתפר ללא עזרה.לפיכך עצתי לך, על אף הקושי הטמון בכך, הוא לפנות לעזרה מקצועית. ראשית עליכם לשלול פגיעה נוירולוגית או פיזיולוגית כלשהי שהפיטורים חפפו לתחילתה או האיצו אותה. וזאת על ידי איש מקצוע (נוירולוג). במידה ותחום זה נשלל אז עליכם לשקול פנייה להתייעצות בתחום בריאות הנפש שכן ייתכן והמדובר בדיכאון חריף, הפוגע ביכולותיה הקוגנטיביות. רק אז תדעו האם יש מה לעשות, והאם ניתן לשפר את המצב. מקווה שתמצא הדרך להיטיב את מצבה, דרור

מה הקשר בין סכימות קוג' להפרעות אישיות?

b שלום, הקשר בין סכימות קוגנטיביות להפרעות אישיות הוא שאחד המאפיינים של הפרעות אישיות הוא חשיבה נוקשה, כלומר, נטייה לדבוק באותה סכימה קוגנטיבית בין אם היא תואמת מצב ובין אם לאו, דבר שכמובן מקשה על האדם ולעיתים על סביבתו. דרור

היי חזרתי בתשובה לפני כ3 שנים בעיקרון המשפחה והחברה קרובה לדת כך שלא הייתה בעיה התחתנתי לפני חודשיים עם בחור שגם די קרוב לדת לפעמים מתפלל לפעמים מפסיק. הבעיה היא בתחום המין בעיקר הוא נוהג לבקש מממני דברים אסורים שחבל"ז כמו מין אנאלי שנראה סרטים כחולים יחד גם קיימנו יחסי מין כמה פעמים בזמן מחזור בגלל שאני נוהגת לא לראות אותו לפחות 4-5 ימים בשבוע זה גורם יותר לגעגועים וחוסר יכולת להתאפק בקשר למן במחזור. גם כן לפעמים כשהוא שותה קצת אלכוהול "כדי שיעשה לו ראש טוב" גם אני שתיתי איתו . הקטע הוא שלפני שהתחתנתי הייתי ממש קרובה לדת אבל לא יודעת איך בעלי מצליח לשכנע אותי בדברים כאלה (אני בת 23 הוא 33) ואם אנחנו עושים דברים כאלה כבר עכשיו מה יהיה בעתיד אני רוצה שיהיה לו מעניין איתי בתחום המיטה וכמובן גם מחוצה לה (אבל דברים שמחוץ למיטה הם לאו דווקא אסורים)כי ביומיום הוא מתנהג רגיל לגמרי שום דבר שהדת מונעת. יש לציין שהחזרה בתשובה הייתה 100 אחוז החלטה שלי ואני שלמה עם זה אבל כשבעלי מבקש ממני משהו במין אני מרגישה שאני לא מסוגלת לסרב הקול שלו נשמע לי סקסי ומפתה ואני לא מסוגלת לסרב למרות שאחר המעשה אני מרגישה חרטה איומה ויסורי מצפון.מה עושים?

דפנה, שלום, את מעלה דילמה לא פשוטה וסביר להניח שתהיה לכך השלכות בטווח הרחוק. אני ממליץלך לדבר באופן גלוי עם בעלך ולשתף אותו בדילמה שלך, תהבהירי לו שזה לא נובע מדחייה כלשהו כלפיו, אלא תזמיני אותו לשיתוף פעולה, לדעתי זה רק יחזק בסופו של דבר את הקשר דבר שרק יעצים את הנישואין שלכם. חוץ מזה דברים גדולים נעשיים בצעדים קטנים...

דפנה, ערב טוב, את מתארת בעיה מורכבת משום שהיא מערבת גם קושי שלך מול בעלך וגם קושי שלך מול עצמך. נשמע שאת חוששת שהוא ישתעמם איתך ומנסה לרצות אותו גם אם המדובר באיסורים הלכתיים. אבל אם את חשה שאת נענית לו רק מסיבה זו הרי שהתחושה הכללית בחיי הנישואין שלך היא תחושה מאוד לא בטוחה ובמקרה כזה הייתי מציע לך לדבר עמו על המצב ועל תחושותייך כצעד ראשון, ולפנות לטיפול זוגי כצעד שני. אולם, אני לא בטוח שזהו המצב. את מתארת שיש בו משהו מפתה שקשה לעמוד בפניו. שאת נמשכת אליו ואולי בתוך עצמך אף מעוניינת בחיי המין האסורים הללו. במקרה כזה זהו קונפליקט פנימי בין הלפני בו את מעוניינת, לאחרי בו את חשה ייסורי מצפון. אם כך הדבר עצתי לך היא לנסות להבין מה את באמת רוצה, בין אם לבד ובין אם בשיחות עם פסיכולוג. זוהי משימה כלל לא פשוטה, אך היא נראית לי משימה חשובה מאוד עבורך להמשך חייך. מקווה שמצאי את הדרך ליישב את הקושי, דרור

שלום רב! מהו הטיפול המומלץ עבור הפרעת אישיות גבולית? בתודה, אילנית

אילנית שלום, השאלה שאת שואלת היא שאלה חשובה ומורכבת למדי. בראשית דברי ברצוני לומר שגישת הטיפול המומלצת נגזרת גם מחומרת ההפרעה, מאפיינים אישיים של הסובל מההפרעה ומגורמים נוספים. כיום ישנן שלוש גישות מרכזיות לטיפול בהפרעת אישיות גבולית. הגישה הקלאסית, בשיחות, אשר מתמקדת בקשר בין המטפל למטופל ובניסיון לשקם את האמון שנפגע בחווית האדם. הגישה הקוגנטיבית המתמקדת בסכמות של הסובל מההפרעה. והגישה ההתנהגותית שבמסגרתה פותחה שיטה ספציפית להפרעה זו המכונה פסיכותרפיה התנהגותית דיאלקטית. זוהי הגישה שכיום יש הוכחות הולכות וגוברות לכך שהיא השיטה היעילה ביותר לטיפול בהפרעה. אני ממליץ גם לקרוא פרק בספר "סערת נפש" מאת פרופ' יורם יובל העוסק בהפרעה זו. לילה טוב, דרור.

אני מקווה שזה הפורום הנכון לשאול- האם מישהו יודע - האם קיימים הבדלים בין פסיכוזה שממחלת הסכיזופרניה לבין פסיכוזה שלא ממחלה? בעיקר, הדגש של הנזקים של אחרי...מהם הנזקים של אחרי? והאם הם הפיכים?

צופית שלום, כאשר אדם נמצא במצב פסיכוטי, בוחן המציאות שלו לא לא תקין והקשר עם המציאות רופף למדי. כאשר המצב הפסיכוטי הוא חלק ממחלת הסכיזופרניה הרי שמלבד הסימפטומים של הפסיכוזה צפוי שעם השנים יפתח גם חוסר מוטיבציה, הסתגרות והתבודדות. מעבר לכך באם לא יטופל הוא מועד להתקפים חוזרים ונשנים כאשר כל התקף נוסף פוגע בו עוד יותר. התקפים שאינם חלק ממחלת הסכיזופרניה יכולים להיות חד פעמיים, אך יכולים גם להיות קשורים להפרעות אחרות כגון דיכאון, הפרעה בי פולרית ועוד ולחזור על עצמם. כאשר יש ריבוי התקפים ישנה מועדות רבה יותר לקבל התקף נוסף ולעיתים פגיעה רגשית וקוגנטיבית שבמקרים מסויימים אינם הפיכים. זו גם הסיבה שישנה חשיבות מרובה לאזן תרופתית אדם המועד להתקפים פסיכוטיים. מקווה שעזרתי, דרור

ראשית, תודה לך על תגובתך המהירה. אני הייתי רוצה לדעת... אני עברתי התקף פסיכוטי של 5 חודשיים, לא אובחנתי כחולה. ההתקף היה לפני שנתיים ויותר...מה אם מאז לא חזרתי לתפקד, אני חסרת מוטיבצייה, מסתגרת ומתבודדת...ומרגישה שנפגעתי רגשית וקוגניטיבית וזאת ביחס לאיך שתפקדתי והייתי לפני ההתקף. האם יש מצב שהפגיעה שלי היא בלתי הפיכה? במה זה תלוי? ושוב הייתי במעקב יומיומי צמוד במשך 3 חודשיים ולא אובחנתי כחולה ומאידך, אני לא מצליחה לקבל תשובות למצב שלי....אני לא צריכה לומר לך כמה הדבר מתסכל ומייאש...מקווה שתוכל לענות לי יותר ספציבי לגביי.

לאלמונית שפונה אל ME (ואינה חותמת בשמה) בד"כ אני נוטה שלא להתייחס לתגובותיך(לרוב,הן לא ראויות להתייחסות) בכל אופן, מדוע אנשים תמימים שרושמים כאן צריכים לקבל את התגובה שלך? וזו לא פעם ראשונה. זה באמת חשוב לך מי רשם את זה? את סיימת כבר את ההתמחות שלך? ואם אני אכן רשמתי זאת מה זה בעצם יתן לך? זה נובע מקנאה? חוסר יחס? אולי אוכל לעזור... בקיצור,אם אין דבר חכם לומר לא תמיד חייבים. הרשי לי להפנות חזרה את השאלה אליך.כפי שאת אומרת(בשפה שלך) מה הסיפור שלך? כל טוב (הקדשתי לך 5 דק' מחיי...)

אני מתנצלת אם יצרתי אי הבנה בכך שבחרתי לפרסם שאלתי תחת כינוי זהה לשלך. כנראה שלא הבחנתי שהכינוי כבר מופיע בפורום כאשר רשמתי עצמי תחתיו. בכל אופן שיניתי מME לminiME ע"מ למנוע תהיות ובלבול נוסף מצד באי הפורום. ותודה שהעמדת את האלמונית על מקומה.זה באמת היה קצת מביך. לל"ט :)

אין לך על מה להתנצל. יש אנשים הנוטים לדחוף את האף שלהם שלא במקום הנכון... תוכלי להשתמש באיזה כינוי שתרצי...ממילא איני מתכוונת לרשום כאן

המסקנה הנדרשת היא שאין ברירה אלא להכניס לאתר דוקטורס מערכת הרשמה נתמכת אי מייל לפחות בפורומים רגישים עם אנשים רגישים בנושא בריאות הנפש דבר שיחסוך עוגמת נפש ויתן שליטה מסויימת למנהלים ובעיקר ביטחון למשתתפים שזקוקים לפורמים החשובים האלו !!!!

דרור, ראשית ברוך הבא לפורום ובהצלחה. אני מבקשת שתסביר את ההבדלים בין המושגים הבאים: "הזדהות השלכתית" ו"העברה נגדית". תודה רבה ושוב בהצלחה בפורום. תמי.

תמי, ראשית, תודה רבה על הברכות. את שואלת שאלה מאוד מעניינת וטובה, שכן שני המושגים נוגעים ברגשות המתעוררים אצל המטפל. ההבדל ביניהם הוא במקור לרגשות, התנהגויות או מחשבות אלו. בהעברה נגדית הכוונה לרגשות שמתעוררים במטפל כתוצאה מהמפגש עם המטופל המפגיש אותו עם מקומות אישיים שלו. לעומת זאת בהזהות השלכתית, המטופל "גורם" למטפ לחוש משהו שהוא חש. כאילו מפקיד בידיו תחושות בלתי נסבלות על מנת שהוא, המטפל, יעבד אותם עבורו. אני חושב שהשאלה מעוררת למחשבה שכן יש להיזהר לפני שקובעים מהו מקור הרגש, ההתנהגות או המחשבה.

שלום לכם, ביתי, בת ה22.5, נשואה מזה כחודש, מגיבה למצבים של עומס ולחץ במתיחות נפשית רבה, מלווה בעצב, בבכי, בחוסר אמון ביכולתה להתמודד עם המצב. הדבר הולך ומחמיר עם השנים, ומתגלה בשיאו בימים אלה, עם התחלת לימודיה באוניברסיטה. העומס עליה הינו אובייקטיבי, אבל הלחץ שאליו היא נכנסת מפריע לה ללמוד ומפריע לה למסד את חיי המשפחה החדשים שלה. היא מאוד מודעת לבעייתה, ומוצאת עצמה נלחצת מפני הלחץ עצמו... אנו מאוד קרובות, ואני משתדלת לעזור לה כמיטב יכולתי, וכעת אני סבורה שהסיוע שאני צריכה לתת לה היא במציאת עזרה נפשית מקצועית. מה דעתכם? לאן אני צריכה לפנות? המון תודה!

אמא יקרה, את מתארת בדאגה רבה את המצב של ביתך. מדברייך נשמע שבתקופה האחרונה היא מתמודדת עם לפחות שני גורמי לחץ מאסיביים : נישואין, ולימודים באוניברסיטה. התופעה בה נלחצים מהלחץ היא תופעה מוכרת המקשה עוד יותר את היציאה ממנו ללא סיוע חיצוני. לכן, עצתי לך היא אכן להמליץ ולעזור לה לפנות לעזרה פסיכולוגית מקצועית, שם יוכלו לאבחן את מקורות הקושי ולהציע טיפול שיקל עליה. שיהיה בהצלחה . דרור

שלום בטרם אגש לטיפול ישנם כמה מושגים שברצוני לברר (סליחה על ריבוי השאלות): א- האם קיים הבדל בין פסיכולוג לפסיכותראפיסט? אם כן - מהו? ב-האם תחום הHRT - אימון לשינוי התנהגותי, נכלל בהכרח בתחומי ההכשרה של כל פסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי? ג-עד כמה יעילה בעיניך היפנוזה לטיפול בהרגלים כפייתיים? ד- מהי בדיוק CSP? (Dermatillomania נאמר לי שמזה אני כנראה סובלת. האם מדובר בבעיה פסיכיאטרית או פסיכולוגית בעצם? תודה.

כי אם כן, אז מה הסיפור שלך "בטרם אגש לטיפול "?

ME שלום, כניסה לטיפול היא תהליך המעלה מספר שאלות, והדבר מובן. בתשובה לשאלותייך הרי שקיים הבדל בין פסיכולוג לפסיכותרפיסט. פסיכותראפיסט הוא אדם שלמד עבודה טיפולית ועשה לימודי המשך בבית ספר לפסיכותרפיה למשל, אך הוא אינו פסיכולוג. הדבר נוגע בעיקר לאורך ההכשרה ולטיבה. עם זאת ישנם פסיכותרפיסטים שעברו הכשרה טובה ורצינית ומציעים טיפול טוב. באשר לשאלתך על תחום ה HRT הרי שלצערי איני מכיר את הגישה. עם זאת במידה ואת מתכוונת לאימון (Coaching), הרי שהתשובה היא לא, לא כל הפסיכולוגים הקוגנטיביים- התנהגותיים עוברים הכשרה בתחום זה. לגבי שאלתך על Dermatillomania, המדובר בהפרעה שהסובל ממנה מרבה לחטט בעור שלו, בחלקי גוף שונים, באופן נמרץ ואובססיבי עד לכדי פגיעה עצמית. הפרעה זו נכללת כהפרעת דחף ובעלת קשר להפרה אובססיבית קומפולסיבית. תשובה מפורטת את יכולה לקבל בלינק שמתחת. http://en.wikipedia.org/wiki/Dermatillomania ולבסוף, בשל היעדר ניסיון בהיפנוזה אין לי אפשרות לענות לך באופן מקצועי על כך. אני מציע שתפני בנושא לפסיכולוג שהוא גם בעל הסמכה בהיפנוזה. מקווה שעזרתי, בהצלחה במציאת טיפול שיעזור לך דרור

לפי מאמרים שהספקתי לקרוא בנושא זה, רצוי מאוד שיהיה למטפל בהפרעה זו נסיון עם מטופלי CSP, אך נראה שאין הרבה מודעות לבעיה זו בארץ- אולי בגלל טאבו על דיון ציבורי בנושא ההשחתה העצמית. רוב המידע שהצלחתי לדלות מהאינטרנט היה מאתרים בחו"ל. האם ידוע לך על מטפלים שמתמחים בכך? בנוסף קראתי כי ההפרעה שייכת למשפחת הOCD. כיצד אוכל לשלול באופן ודאי את הצורך בטיפול תרופתי? תודה.

שמחה להעביר לך את המשמרת הראשונה בפורום שלנו. מאחלת לך המון הצלחה, עניין וסיפוק במקום הכל כך מיוחד הזה. אין לי ספק שכולנו נרוויח המון מהידע הרב, החכמה והרגישות האופייניים לך. כייף לי שאתה מצטרף לשורותינו. ב ר ו ך ה ב א !!! ליאת

האם עדכנתם אותו במשתתפי הפורום בכלל ועלי בפרט שיש לי חרדת נטישה?:) שיהיה בהצלחה!

דרור, לתשומת ליבך, הציפיות ממי שהוא בחירה של ליאת ואורנה הן גבוהות מאוד :- ) שיהיה בהצלחה רבה, יעלה

שלום דרור, סתם התחשק לי להיות הראשונה שתכתוב לך הודעה כאן... שיהיה לך המון המון בהצלחה, מקווה שתהנה כאן... תודה שהצטרפת לצוות הפסיכולוגיות המופלאות לניהול הפורום! אורנה כתבה שאתה פסיכולוג מצויין, ואם אורנה אומרת היא כנראה יודעת :-) ברוך הבא... תמר

בוקר טוב דרור, מצטרפת לאיחולי הברוך הבא ומאחלת המון בהצלחה לך איתנו ולנו איתך.

כבר את דואגת לו לעבודה?! תני לו להתאקלם כאן:)

הדרך הכי טובה להתאקלם זה על ידי זריקה למים לא?! :)

בתקופה האחרונה אני סובלת ממצבי רוח ירודים במיוחד , תחושה של חוסר טעם בחיי, עייפות נפשית ,שעמום מכל מה שאני עושה ואני לא יודעת מה גורם לזה או כיצד לעזור לעצמי. במקביל אני סובלת כבר שנה וחצי מכאבי ראש ואוזניים שרופאים שונים לא הצליחו לאבחן בוודאות (אחד מהם, נויורולוג, נתן לי פעם תרופה נוגדת דיכאון והרטבה בלילה כדי לטפל בכאב בטענה שאלו תרופות שנותנים במרפאת כאב לטיפול בעצבים ) ובתקופה האחרונה אני סובלת מהחמרה במצב האסטמה שלי(לדעתי יש לזה קשר למצב הנפשי) האם ייתכן שהמצב הנפשי שלי קשור בכאבים ? רופא אחד הציע שבשל הכאבים מצב הרוח שלי ירוד , האם זה ייתכן? האם ייתכן שההיפך הוא הנכון ? האם לדיכאון יש גורם פיזיולוגי ? מה עלי לעשות ? האם כדאי לי לפנות לייעוץ פסיכולוגי ? אני חיילת , האם ידוע לך מה הגישה של הצבא בנוגע לטיפול במקרים כאלה , אני לא מעוניינת להשתחרר מהצבא בשל הבעיות שלי ולכן אני חוששת לפנות לקבל טיפול . האם הטיפול היחידי הוא בהכרח טיפול תרופתי ? האם יש טיפול אלטרנטיבי ?

דנה יקרה, הקשרים בין גוף לנפש ידועים זה מכבר, ולפיכך אין להוציא מכלל חשבון השפעות מעגליות בין דיכאון ותחושות גופניות מעיקות. מאחר והברור הרפואי לא העלה דבר, אין מה להפסיד מפניה לפסיכולוג, בעזרתו תוכלי לחשוב על יחסי הגומלין בין מצב הרוח שלך לבין האסתמה או כאבי הראש והאוזניים. ככל הידוע לי, הצבא הפך גמיש יותר בהתייחסותו למצבי דחק פסיכולוגיים, והוא מעסיק במסגרתו מערך יעיל ביותר של אנשי טיפול (קב"נים). במקרים מסוימים הצבא מאשר פנייה גם לפסיכולוגיים פרטיים, ובלבד שהדבר יהיה מתואם ומאושר. אני מציעה לך לפנות לקב"ן היחידתי ולהתייעץ עמו, תוך שאת מדגישה את רצונך להמשיך ולשרת בצבא. הטיפול בדיכאון אינו חייב להיות תרופתי, וגם על כך תוכלי להתייעץ עם הקב"ן. בהצלחה, ושבוע טוב ליאת

מושיטה את היד למעלה מנסה לסלק את החוט מהצוואר והוא מתרבה וגדל הופך מאחד לאלף. הגפיים מסתבכות בין החוטים, רגל לא מוצאת יד, יד לא מוצאת צוואר. והגוף כמו חלקים רבים שאינם מתחברים. מרגישה כל איבר, כל וריד ועורק. רגע נכנעת, מרפה מן הכח, מבקשת לחדול, רגע אוספת כוחות וכמשחררת קשר מנסה לצאת מהסבך. והחוט גדל, רשת עוטפת, חונקת. הגוף ממשיך ומסתבך בין הקורים הנטווים. מבקשת לקבל את רע הגזרה או אולי להאט את הקצב. לחשוב הייטב ולאט היכן נמצא כל איבר, כיצד לשחרר את הגוף. אך הוא עומד שם ניצב, מביט בעין מסוכנת. שמונת רגליו זזות, וצעדיו מאיימים קדימה. אין זמן, חייבת לברוח בזה הרגע. עוד זמן מועט אהפוך לטרף. עוד זמן מועט הטורף ישתלט ויקח עימו את שארית השפיות. והחוט עודו גדל. ככל שהלחץ גובר, הוא מתארך. כל כוונת כניעה מגדילה את אורכו ומסבכת אותי בתוכו. מקור הרשת נראה רחוק לא מצליחה לעצור את השטף. מתקרבת להתחלה, ממששת את הקור לאורכו מגלגלת לכדי כדור וקצה החוט מוביל אלי לבפנים, לעומק מגלה כי קור העכביש בתוכו לכוד גופי נטווה ונרקם מתוכי

דנה יקרה, תודה על הזכות להציץ אל תוך עולמך בדרך כה פיוטית. המודעות ל"חד גדיא" שבתוכנו, לקיומם המשותף של הטורף וטרפו, יכולה להיות מייאשת ומלאת תקווה כאחד. שבוע טוב ותודה ליאת

דנה,את כותבת כל כך יפה. אהבתי. ממש אהבתי. לפעמים אנחנו מרגישים מסובכים לגמרי תרתי משמע :-), אבל את לפחות הצלחת להגיע למקור של הסיבוך והבנת מהיכן הוא נובע-מעצמך. זו כבר התחלה טובה. ליאור

האמת, ואל תגלה/י לאף אחד, כתבתי את הדבר הזה לפני כמעט שנתיים.. מדהים איך מצד אחד נראה שכלום לא השתנה ומצד שני נראה שכלום לא נשאר אותו הדבר :)

היי ליאת בוקר טוב, (אני מבינה שאת כאן היום?) חשבתי לשאול אותך משהו לפני שאני ממהרת לפעול... אני מתלבטת אם לומר לפסיכולוגית מספר דברים שלטעמי עלולים לפגוע בה. האם בכל זאת לומר לה? (בטיפול אומרים הכל?!) ועוד משהו לגבי החיבה, יכול להיות שאני מחבבת אותה עקב הדחייה (לכאורה) שלה? יש מצב? או שנסחפתי עם הניתוחים:) תודה

שלום ME, אני תמיד בעד להגיד את הדברים ביושר, ולטעמי, תמיד אפשר למצוא דרך לעשות זאת מבלי לפגוע. אם את נוטה לחבב בדר"כ את מי שלאמונתך דוחה אותך, כדאי לדבר על כך בטיפול. ככה תרוויחי פעמיים: גם תוכלי לעמוד על הסיבות לכך, וגם תוכלי לספר למטפלת שלך על החיבה כלפיה. בהצלחה ליאת

ליאת, אני מכירה את הסיבות ע"פ הספרות. זה כנראה אותו מנגנון (מחורבן) בדיוק שפועל אצלי גם עם גברים...האם באמת רק טיפול יוכל לפתור את זה? אני יודעת שאת מורעלת על טיפול. ובכל זאת, האם יש דרך לפתור את זה בכוחות עצמי? עצות, טיפים, ספרים, מאמרים? תודה אגב, אל תשכחו לשנות למעלה (בחלון האדום) את הסידור החדש

משתתפים יקרים, בעקבות ההודעה של גדעון על פרישתו מניהול הפורום, יחולו שינויים מסויימים (החל מהשבוע הקרוב). ליאת ואני נמשיך בניהול, ויצטרף אלינו דרור שטרנברג. דרור הוא פסיכולוג מצויין וחבר יקר של שתינו, ואני בטוחה שתיהנו ממנו מאוד. דרור- ברוך הבא ובהצלחה! עם הצטרפותו של דרור יהיו שינויים בימי הפעילות של המנהלים: דרור ישיב על שאלותיכם בימים ראשון ושני, אני אהיה בפורום בימים שלישי ורביעי, וליאת תיקח על עצמה סופשבוע ארוך - חמישי, שישי ושבת. לגבי המשך השבת הזו - ליאת לוקחת את המושכות מכאן... להתראות בשלישי, אורנה

אורנה וליאת, תודה על הברכות והקבלה החמה לפורום. אני שמח להצטרף אליכן ואשמח לענות על שאלות המשתתפים בימי ראשון ושני.

עניתי לתגובתך

מצטערת זו לא בעיה שלך אני אעזוב אותך

אני באה מאותו מקום או מעמד של "האחות הקטנה", לכן חשבתי אחרי שקראתי את ההודעה המקורית ותשובתיך שיש צורך משישהו ישיב במקומה. אני פשוט איבדתי את ההורים שלי, וצורת "החיים החדשה" פשוט אינה מתאימה לי ואיני יכולה לחזור לדרך הישנה. וויתרתי על הרבה דברים בחיים בכדי לטפל באבי החולה אחרי מות אמי, ואז גם הוא הלך לעולמו. אז פשוט הגעתי לכמה מסקנות בחיים, - שאין צורך להשקיע בשום דבר, כי הכל הולך בסוף. - אם אין לך משפחה משלך, אין לך מה לחפש בחיים, כי אושר רק בא ממשפחה אוהבת ותומכת. אחים ואחיות ומשפחותיהם יכולים להיות משפחה אבל הם אינם "המשפחה". - חיים אחרי מותו של מישהו קרוב אינם חיים, אלא הם סתם ימים שעוברים, אפילו אם את מנהלת חיים משלך (עבודה או לימודים...) - תחושת הבדידות בבית שננטש על ידי כולם אף אחד אינו יכול להבין אותה או לחוש בה אלא רק מי שחי אותה !!! - הגעגועים, הרגשת האשם שאולי פיספת משהו בדרך, אולי לא עשית מספיק תמיד תלווה את מי שטיפל במישהו. ועוד המון רגשות שנראה לי רק יאריכו את התגובה. לכן כל מה שתעשו לאחות הקטנה לא יחזיר לה את מה שאיבדה!!!

תודה אורנה, אבל לא אין לי עם מי לחלוק. כאילו יש אנשים מסביבי, ויש לי מטפלת מאוד איכפת לה ודואגת, אבל לא איני משתפת אף אחד. אני כן שיתפתי כאן, כי תמיד אפשר לשאר בדוי ולהשתמש ביתרונות של הפורום בכדי להגיד מה שבא לך בלי לפגוע באף אחד!!!!

שלום צופה ותיקה, אנחנו מכבדים את הנכונות של כל אחד לחלוק איתנו מחשבות ורגשות, או לא לעשות זאת. ואנחנו ממשיכים להיות כאן... שבת שלום, אורנה

אורנה יקרה, למה אני לא מצליחה להזדהות עם רגשות האושר על תפיסתו של בני סלע? גם אני עברתי אונס בילדות (ע"י מכרים), כך שהגיוני שדבר כזה יהיה הקלה. אני מרגישה רחמים כלפיו. לא חושבת שניתנה לו הזדמנות להיות משהו בחייו. הוא גדל להיות פסיכופט כי כך גידלו אותו. לא היה לו שום סיכויי בחיים האלו. אני כן מזדעזעת ממקרי האונס ובכל זאת מרגישה רק רחמים כלפיו. גם כלפיי מי שעשה לי מה שעשה אני לא יכולה להרגיש כעס, אני מצליחה להבין למה זה קרה להם ומתוך אלו תחושות פעלו.

האמת שגם אני חשה רחמים כלפיו. אני חושבת, מבלי להמעיט פרור מהסבל של קורבנותיו, שהבן אדם חולה ויש לאפשר לו להבריא אפילו בין כותלי הכלא.

הי פרח, גם בי יש צד חזק מאד שמזדהה; בעצם, אני חושבת שבכל אחד קיים צד כזה, גם אם לא מוכר. גם אם ילדי וקדום כזה. תראו, כתבתי את מה שכתבתי בהודעה אחרת, ואפילו התביישתי להביע את זה בצורה ברורה כל-כך... ("מה פתאום היא מזדהה עם רשע כזה...") אז.. עוברת מקצה לקצה... כשמסתכלים על זה עכשיו - הוא חלש וחסר אונים. פג כוחו. איך נשבר. נקרע מבכי. ובאמת יש משהו שמעורר רחמים. מאד. איך היינו רוצים לקחת את האשמה (ופה ישנה ממש אשמה כבדה מאד לפי החוק). איך פתאום כל הכוח של הרע נמוג. איך בדמיון היינו רוצים להחזיר הכל אחורה ולהתחיל מחדש, להשאיר את הטוב... לשנות את העולם... לא לתת לדברים רעים לצמוח... אבל העולם לא כזה... נראה לי, שאצל מי שעבר אירוע של התעללות וכיו"ב, במיוחד, מורגשים רחמים אדירים, במיוחד אם מדובר בדמות שמעבר לרע הגדול הזה גם השאירה אותנו בחיים בסופו של דבר ונתנה לנו לאכול וכו'... (עיין ערך תסמונת שטוקהולם... טוב, אני מקצינה...). במקרים כאלה, אולי משהו שנותן להרגיש קיום (מעות מאד, אמנם) - מת פתאום ואנחנו רוצים להחיותו מחדש, להאמין שיהיה טוב... הפיתוי אדיר. ואי אפשר... אי אפשר... איך תופסים את זה... המממ... איך בסרטים מצויירים היינו נעצבים כל פעם שמחסלים את המכשפה. האקשן נגמר, במה נשקיע את האנרגיות עכשיו? כשאנחנו לא יודעים לבנות... ריקנות פתאום... שמתי גם לב לזה שהמון פעמים משאירים את המכשפות בחיים ורק תופסים אותן - הן קיימות אבל בשליטה. אני זוכרת גם את הסרטים המצויירים הילדיים האלה שבהם הזאב חלוש והאפרוח, שברח כל הזמן מהזאב מתקרב כדי לעזור לו, מרחם עליו כל-כך, והזאב מתחזק ו... טורף את האפרוח... קשה לי להבין עד הסוף, אנחנו צריכים לזכור ולא ליפול בפח (שתמיד נופלים בו, במיוחד מי שעבר מה שעבר) שהוא חוזר להיות מסוכן ורע, אי אפשר להחזיר אחורה, זה באמת צמח למימדים קיצוניים, וחייבים להשיג איזו מידה של שליטה. חייבים. עם כל הקושי. כי... אנחנו ניפגע וגם אחרים. :-( לגבי הבראה או החלמה... אני פסימית יותר ובספק רב... גם לי קשה להסתדר עם זה והלוואי והייתי יכולה ליישם משהו... אוי כמה כתבתי היום... מטופלת ותיקה

שלום פרח, אני מנצלת את המיקום הזה על-מנת להתייחס גם למה שכתבת, וגם לכותבות הנוספות בנושא תפיסתו של בני סלע (בשרשור הנוכחי ובשרשור הקודם). שני השרשורים מבטאים קולות שונים: קול של הקלה על שנתפס פושע שאכזריותו בלתי נתפסת, וקול המזהה בפושע האכזרי אדם חולה וחלש, שבכיו מעורר עצבות. אני חושבת ששני הקולות האלה קיימים בכולנו, ושזה בסדר להכיר בהם. להכיר בכך שיש בנו הדהודים לכל מיני דברים. גם לכך שמגיע לו להיענש על הפגיעות הנוראות שפגע, וגם לכך שהבריחה, וההסתתרות חסרת התוחלת, והבכי מעוררים בנו הזדהויות והיזכרויות מורכבות. שבת שלום, אורנה

ערב טוב, רוצה להוסיף עוד היבט, שאולי התערב כאן ולא קיבל מילים מפורשות. קראו את תגובתה של חנה בית-הלחמי http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3337764,00.html ערב טוב ליאת

כאב האובדן דבר שהולך ומתמעט עם הזמן. כלומר, מתרגלים לעובדה שמי שאיבדנו איננו כאן יותר ולאט לאט מתחילים להתרגל לחיים החדשים. אז בעצם, וכאן באה שאלתי, למה לעבור טיפול בנושא אובדן, אם הדבר נעלם מעצמו, אפילו אם זה משהו שונה אצל כל בן אדם. כלומר, יש כאלה שיתאבלו חודש ויעברו הלאה, ויש כאלה שמתאבלים שנתיים אבל בסוף חוזרים, בלית ברירה , לחיים הרגילים. אז האם יש צורך בטיפול באובדן? או פשוט לתת לזמן לעשות את שלו?

לדעתי, לפחות במקרים שבהם דווקא אנשים אינם מצליחים להתאבל, אלא נאחזים בעבר ולא עוזבים, ממאנים להאמין ללא הפסק; במקרים שבהם אין פרידה, כשדברים מעיבים על אורח, איכות החיים, התפקוד, בעיקר אם זה קורה בשקט בפנים והכאב לא פג, אלא, נבנה ומתעצם - יש מקום לשקול שיחות. שיחות, שיעזרו לעבד את הדברים. אבל... צריך גם לרצות ולשתף פעולה... וזה קשה, ממש בלתי אפשרי, כשמישהו כל-כך לא רוצה לעזוב... וכשזה כל-כך, כל-כך כואב. אובדן. אובדן של קשר. כשמשהו ממך מת :-( לא כל אחד חוזר לחיים איכשהו רגילים (ובכלל, הרי לעולם זה לא חוזר להיות מה שהיה פעם, גם את זה צריך לתפוס). לא כל אחד מצליח להתאבל, להיפרד, להאמין, לתפוס, לתת לכאב להישכך, ולפתוח מקום כדי להתחיל משהו חדש. להתחיל מחדש למרות הכל, למרות החור, על אף שחלק נגדע, גם אם לפעמים כלפי חוץ ועל פניו זה נראה ככה. לפעמים מתבשל שם משהו הרסני מבפנים. כמובן, שכל מקרה לגופו. תלוי בקשר, תלוי באופי האדם ובאישיותו. מטופלת ותיקה

שלום לילך, אני לא בטוחה שכאב האובדן הולך ומתמעט עם הזמן (ויתכן שיעניין אותך לקרוא את ההודעות הרבות שנכתבו בנושא זה ביממה האחרונה). בכל מקרה, פעמים רבות מדובר בתחושות כאב עזות ביותר, שטיפול טוב יכול לעזור להתמודד איתן. מעבר לכך, זוהי הזדמנות מצויינת לצטט שוב את המשפט האהוב עלי שכתב מאיר שלו: "הזמן עושה את שלו, אבל הוא לא עושה את שלנו"... ובפרשנות שלי: גם אם הזמן מקל על הכאב, יש לנו עדיין עבודה שאפשר לעשות... בברכה, אורנה

ומסרי ד"ש לליאת ממני

עכשיו מדינה שלמה יכולה לנשום לרווחה

אז אני לא חושבת שאפשר לנשום לרווחה.

אבל נשארו אלה שיש להם בראש בני סלעים הכי כאלה. תוקפניים אפילו יותר. לעצמם. לא זו בלבד שהם שם בראש פנימה חופשיים ועושים ככל העולה על רוחם ללא גבולות, אלא, אלה אנחנו שמשחררים אותם, מזדהים איתם, מגנים עליהם, מזינים אותם ומפרים אותם כדי שיוכלו לחזור שוב בשיא אונם ותוקפנותם. צריך גם לזכור שיש ביננו לא מעטים שתוקפים מקרוב בצורה חמורה לא פחות, בחשאי, בהסתר, באופן סמוי, מתחת לפני השטח ללא עדים, ולאורך פרק זמן של חיים שלמים תוך כדי שהם מנצלים את האימה, חוסר האונים ורגשות האשם הכבדים של הקורבנות שלהם שלא מסוגלים לברוח מתוך מערכות יחסים סוטות כאלה. שנים. שנים. הכי קרוב, הכי הורס, הכי מכאיב. מי שמכיר אחד, מכיר כמה. משיכה עובדת כמו משיכה בצורה הכי שלילית שלה. במיוחד אם הדברים נבנו כבר בגיל אפס. אלה מפחידים אותי יותר. הם לא חד פעמיים, אין להם שום ייצוג חיצוני, הם בכלל לא חייבים להיות מיניים מובהקים בחיצוניותם. הם עשויים להיות חמורים אף יותר, להותיר בסכנת חיים מתמשכת. לך תוכיח, לך תתפוס, לך תעניש... ובכל זאת, לכבוד המאורע המאד ייצוגי הזה: "בני סלע נתפס", שאני מניחה שיש לכך משמעות עמוקה עבור כולנו, אפשר להרים כוס לחיים, בקטנה, אבל לא להיכנס לשאננות או לאופוריה. יש מי שתמיד שם על המשמר. רק ש ... "שם על המשמר" באופן שמחרב את החיים. אז לפחות שה"בני סלעים" האלה שבפנים יישבו קצת בשקט ולא יעשו כזה רעש שלא ייתן לנו לשמוע אפילו את עצמנו. מטופלת ותיקה

שלום ד"ר, תודה על העזרה. בהמשך למה שכתבתי "חיים כפולים" = לבעלה של ביתי יש אשה נוספת ובית נוסף מזה שנתיים!! לי זה נודע לפני מס' חודשים. ביתי התמוטטה ונמצאת היום על גבול השפיות.הילדים סובלים גם.שיקולי הדעת שלה אבסורדים לחלוטין ולא ניתן לעשות מאומה בלי הסכמתה. הוא לא מוכן לעזוב את הבית (הוא חושב) מסובב אותה ועושה בה כרצונו בטענה שזו דרך החיים היום! היא איבדה כח התנגדות.לפי דעתי זו אלימות פסיכולוגית ונפשית. היא לא מוכנה ללכת לשום טיפול. אני מאד רוצה להציל אותה ואת הילדים לפני שיהיה מאוחר. אני בעצמי מרגישה שאני מתמוטטת.קשה לראות דבר כזה ולא להגיב. מה עושים?איך מצילים אותה ואת הילדים? תודה אמא דואגת מאד

שלום אורית, את מתארת מעשה רמייה נורא, שניתן להבין כיצד הוא מעורר בכולכם כעס, בלבול וחוסר אונים. הצעד הראשון בהתמודדות כרוך בהכרה מצד בתך במה שבאמת קרה, ובהשלכות של מה שקרה. אני מבינה שקשה לה מאוד לחשוב כרגע על ההשלכות, בין אם מדובר בסיום הקשר ובין אם מדובר בהמשכתו בתנאים אחרים לגמרי. כל-כך קשה, עד שכרגע היא מעדיפה להעמיד פנים שהדברים נמשכים כרגיל, וששום דבר לא נשבר... אני חושבת שזה מקום חשוב שתוכלי להתערב בו, ולהציע לה את עזרתך. דברי איתה על החשיבות שיש בשיחה עם איש/אשת מקצוע על מה שקרה לה ולמשפחתה. הסבירי לה שאין פירוש הדבר שעליה להחליט באופן מיידי על פירוק המשפחה הנוכחית או שימורה. עזרי לה לאתר מטפל/ת, והציעי לה את עזרתך בבית בזמן שתלך לפגישות. מעבר לכך, נסי להביע בטחון בכך שהיא תתחזק ותמצא את דרכה... בהצלחה, אורנה

אני מקוה שאת פה אורנה...איך אפשר להגיד (למי שצריך) שמגיעים עד הקצה? שמאבדים אחיזה? האם צריך לתת "הזדמנות" ולראות כמה עומס אפשר עוד לשאת? או שעדיף להמנע מלהידחק ככה? ומה זה בכלל אומר? האם יש מקרים שהפסיכולגיה לא יכולה לעזור? האם יש אנשים שעל אף יכולות אינטלקטואליות קיימות,פשוט לא יכולים לשאת את דרישות החיים ולממש את עצמם, בגלל סיבות אחרות,רגשיות וכו'?מתי לוותר-כדי לא להסתכן?

שלום ויק, לקח לי הרבה זמן, אבל הנה אני כאן... אני חושבת שחשוב לומר לאנשים הקרובים לנו שהגענו עד הקצה, וחשוב להתריע על אפיסת כוחות, כדי לקבל תמיכה וגם כדי לקבל "הקלות" כשאפשר (על-מנת שנוכל לשמור אנרגיה למה שחשוב). היכולת לשאת את דרישות החיים אינה קשורה כלל ליכולות אינטלקטואליות. וודאי שאפשר להיות נבון ומוכשר ורגיש, ועדיין לחוות את עומסי החיים ודרישותיהם כבלתי נסבלים. במקרים כאלה, אני חושבת שלפסיכולוגיה יש דווקא תפקיד חשוב ביותר במציאת חיבור אל הכוחות "הישנים" ובבניית כוחות חדשים... אל תתיאשי יקרה. שבת נעימה, אורנה

שיחררתי את בני ביתי...כדי שאוכל בשעות הקרובות לאסוף את עצמי. חכיתי לתשובתך כי בתוכי אני מאד לבד.לא כך הדבר ב"מציאות"...אני בלופ רע מאד ואני מתחילה לחשוב שאין לי מוצא. אני מרגישה כאילו אני הולכת על הליכון בחדר כושר, שפועל במהירות ריצה...ככה אני לא מסתגלת לקצב החיים.שא-נ-י בחרתי.והתוהו הפנימי יצא החוצה.הכל כאן מסביבי בלגן,אני לא מצליחה להשתלט על שום דבר.לעשות סדר.אני לא יודעת מה לעשות יותר, ואנימרגישה שאני נדחקת ונדחקת ולא יודעת עד כמה אני עוד יכולה.אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות במצב הזה,ואני לא רואה את הדרך החוצה.

ויק יקרה, טוב שלקחת לעצמך כמה שעות לבד... השאלה העולה כעת היא האם תבלי את הזמן בסידור הבלגן הביתי המציאותי, או שתנסי לסדר משהו פנימי תוך-נפשי (אני יודעת שלפעמים זה נראה אותו הדבר, אך לא תמיד כך הדבר...). מתחשק לי להציע לך לבנות טבלה, שבצידה האחד נמצאים הדברים שהכרחי בעינייך להשקיע בהם אנרגיה, ובצידה שני נמצאים הדברים שאפשר כרגע להוריד מעל גבך הדואב, גם אם באופן כללי הם חשובים בעינייך מאוד. כאשר הכוחות נמוכים, כדאי בהחלט להשקיע רק במה שהכרחי (גם אם זה אומר שכרגע את לא super-woman). אני בטוחה שכאשר תתחזקי, יהיה זמן גם לשאר. שבת טובה, אורנה

מהם התסמינים של הפרעה ביפולרית?

שלום בי, הפרעה בי-פולרית מתבטאת בתנועה עזה בין שני קטבים רגשיים - בקוטב אחד הדיכאון, ובקוטב השני המאניה (מעין רוממות רוח לא מווסתת). על-מנת לקרוא על כך עוד, ניתן להקליד את המילים 'הפרעה דו-קוטבית' בכל מנוע חיפוש באינטרנט. ברכה, אורנה

סליחה, אבל יש לי עוד שאלה. משהו מוזר קורה בטיפול. ברגע שאני יוצאת מהדלת אני שוכחת את רוב הדברים שנאמרים שם. ניסיתי אפילו כמה פעמים לחזור הביתה מיד ולרשום את הדברים, אבל נכשלתי. זכרתי מעט מאוד. דיברתי עם המטפלת והיא ניסתה שבכל פגישה נעשה תזכור למה שהיה, אבל רק היא נזכרת, אני מהנהנת בראשי.???? למה? למה אני מדחיקה הכל?

אנסה לעזור בינתיים...כמיטב הבנתי וניסיוני. זה בכלל לא נראה לי מוזר. ברוב המקרים, זהו ביטוי של חרדה גדולה, חרדה מהחשיפה, מזה שנוגעים בדברים כואבים, מזה שמנסים לשנות, מדבר לא מוכר, ועוד ועוד, בטח שמפחיד, והיא מאד צפוייה במקרים כאלה. לפעמים, יותר מידי לה לנפש לראות את הדברים האלה בחוץ כל כך מהר, ובוודאי שאת לא "אשמה" בזה. אם יש תחושה של "לחץ" ו"אשמה" בשטח, זה עשוי לעורר שאלות כמו זו הקודמת ששאלת. מה שכן, ממשיכים לטפל ולדבר גם אם החרדות הן מאד קשות ודברים נמחקים תוך שניות במהלך השיחה עצמה, והכל רק ניתק וניתק, ומה שצף - מייד שוקע ואת כאילו לא שם בכלל, כי, אף-על-פי-כן ולמרות הכל, למרות כל מערכות ההגנה, משהו מצליח להיכנס פנימה לעומק גם אם בכלל לא יודעים. כך שמשהו תמיד עובד. הדברים מעובדים עם הזמן וגם בשינה ובחלומות (גם אם לא זוכרים אותם...). בסופו של דבר החרדה הזו עשויה לפחות, את מרשה לעצמך להיחשף יותר ובקצב שלך, ולאט לאט גם זוכרת יותר, יודעת יותר עם הזמן (גם אם הוא ארוך) וזה בסדר. מה ששאלת מאד מתחבר ומתקשר (בעיניי) לשאלה הראשונה שלך :-) מטופלת ותיקה

שוב שלום שיר, לא מוזר בכלל, ומאוד מוכר... אני הייתי מנסה, לפחות כרגע, לוותר לעצמי על הצורך לזכור (מה כל-כך נורא בכך?). להפקיד את הזיכרון אצל המטפלת שלך (כך שהיא תזכור עבור שתיכן), נראה לי צעד משמעותי בכיוון עליו כתבנו בשאלה-תשובה הקודמת, כלומר בכיוון של התמסרות... תחשבי על זה? אורנה

רציתי לשאול אותך, כמה אני בתור מטופלת יכולה לשים גבולות למטפלת שלי. כלומר, בכדי להיות יותר ברורה, האם אני יכולה לקבוע את מידת החשיפה שלי, ועד כמה אני מתמסרת לה. ישנם פרטים שאני לא מוכנה לדבר עליהם או לחוות אותם מחדש עם אף אחד, האם זו זכותי? האם אני יכולה להגיד לא, למרות שהיא טוענת שזה תוקע את הטיפול ואת יכולתה להבין ולהכיל אותי? תודה

שלום שיר, וודאי שאת יכולה לקבוע את מידת החשיפה שלך בטיפול ועד כמה את מתמסרת לטיפול. הלא את היחידה הקובעת אילו תכנים יובאו לשם ואילו תכנים יישארו בתוכך. מה שאני מניחה שהמטפלת שלך מנסה לעשות, הוא לעזור לך לראות כיצד את יוצרת במו ידייך (שפתייך...) מרחב טיפולי המשקף נושאים רחבים יותר בחייך. למשל, כיצד את נוטה לא להתמסר, להימנע מכל רמז לתלות, לא רק בטיפול, אלא כנטייה רחבה יותר שאפשר לנסות להבין את גורמים לה, ההיסטוריה שלה וכן הלאה. שבת נעימה, אורנה

שלום, איבדנו את הורינו בתקופה מאוד קצרה. אחותנו שהייתה גרה איתם נשארה לבד, והיא בעצם מי שטיפלה בהם וההיתה הכי תלויה כי לכל אחד מאיתנו יש את המשפחה הקטנה שלו. אחותנו עכשיו בת 25 והיא איבדה עניין ברוב הדברים, היא כן יוצאת ועובדת ומבלה מתי שבא לה, אבל היא מאוד השתנתה. אנחנו נורא לוחצים עליה ליותר פעילות חברתית, משפחתיתי, אבל היא עושה מה שהיא רוצה, ולפעמים מתנתקת מכולנו. היא עוברת טיפול. נשמח לשמוע את דעתך בעניין?

שלום משפחה, גם מבלי להכירכם, מתעוררת תחושת עצבות כשחושבים על שינוי כה מכאיב ודרסטי שהתרחש בזמן קצר. אני מקווה שהיה לכם הזמן להיפרד מהוריכם, ושאתם מטפלים בכל הרגשות שנותרו מאחור בדרכים מתאימות וטובות עבורכם. נשמע לי שאחותכם בת ה- 25 מתמודדת עם הדברים בדרכה שלה - לפעמים מתוך שיתוף, לפעמים מתוך התרחקות, לפעמים בעשייה ולפעמים באיבוד עניין. התחושה שלי היא שנכון לכבד את דרכה. היא אמנם "אחות קטנה", אך גם אדם בוגר עם נטיות ומאפיינים משלה. נדמה לי שבמקום ללחוץ עליה, כדאי לנסות לשדר בטחון שקט בכוחותיה ובדרכה (קל לכתוב וקשה לעשות, אני יודעת...), בשילוב הצעה יציבה ואוהדת לתמוך בה בכל דרך שתיראה לכם ולה מתאימה. זה יכול להתבטא בהזמנות עקביות לבלות זמן עם המשפחות הקטנות שלכם, גם אם היא לא באה ואפילו אם היא מתנתקת, או הצעות עקביות לעזור לה בתחומי חיים שונים, ככל העולה על רוחכם. אשמח אם תכתבו עוד על ההתמודדות שלכם. אני מניחה שזה נוגע באנשים רבים המתמודדים עם החיים לאחר אובדן. בתודה, אורנה

תודה רבה על תשובתך. לפי בקשתך הנה אני כותבת ומשתפת אותך בכמה דברים. אובדן של שני הורים אוהבים ותומכים תוך זמן קצר היה באמת אירוע דרסטי ובלתי נתפס. כולנו עדיין בלתי מעכלים, כל אחד בדרך שלו, ומבלי לשתף את האחרים, בכדי לא לפתוח את הכאב מחדש ובכדי להראות "הגדול מכולן", זה מה שנראה לי שקורה איתנו. מספיק אירוע אחד (שמח, או עצוב) בכדי להעלות את כל ההרגשות שנדחקו בתוכנו. החברה מצפה מאשנים שכולים לחזור לחיים בדרך המהירה ביותר, הם מאיצים בהם לחזור לעבודה, לחיים, לחברה,, אבל את האמת שום דבר אינו חוזר להיות הדבר, משהו נשבר בפנים, משהו חסר, מישהו שאהבת, חיכית לראות, חיכית לקום על קולו ועל מראהו, שיתפת אותו בכל....ופתאום אתה מחפש אותו בכל המקומות, אבל הוא אינו שם. וזה מה שנראה לי קורה עם אחותי, לנו פשוט יש את הילדים להתעסק איתם ולהעביר את היום, אבל היא כשהיא חוזרת לבית (שהוא בית ההורים, שעדיין לא שינתה בו כלום), היא חוזרת לאותה תחושת פספוס וכאב. מוות, זה האירוע הכי קשה שיכול לקרות במשפחה, והוא משנה את חיי כולם, כל אחד בדרך שלו, אבל אף אחד אינו חוזר להיות הוא. מצטערת אם הארכתי.!!!!!

אני באה מאותו מקום או מעמד של "האחות הקטנה", לכן חשבתי אחרי שקראתי את ההודעה המקורית ותשובתיך שיש צורך משישהו ישיב במקומה. אני פשוט איבדתי את ההורים שלי, וצורת "החיים החדשה" פשוט אינה מתאימה לי ואיני יכולה לחזור לדרך הישנה. וויתרתי על הרבה דברים בחיים בכדי לטפל באבי החולה אחרי מות אמי, ואז גם הוא הלך לעולמו. אז פשוט הגעתי לכמה מסקנות בחיים, - שאין צורך להשקיע בשום דבר, כי הכל הולך בסוף. - אם אין לך משפחה משלך, אין לך מה לחפש בחיים, כי אושר רק בא ממשפחה אוהבת ותומכת. אחים ואחיות ומשפחותיהם יכולים להיות משפחה אבל הם אינם "המשפחה". - חיים אחרי מותו של מישהו קרוב אינם חיים, אלא הם סתם ימים שעוברים, אפילו אם את מנהלת חיים משלך (עבודה או לימודים...) - תחושת הבדידות בבית שננטש על ידי כולם אף אחד אינו יכול להבין אותה או לחוש בה אלא רק מי שחי אותה !!! - הגעגועים, הרגשת האשם שאולי פיספת משהו בדרך, אולי לא עשית מספיק תמיד תלווה את מי שטיפל במישהו. ועוד המון רגשות שנראה לי רק יאריכו את התגובה. לכן כל מה שתעשו לאחות הקטנה לא יחזיר לה את מה שאיבדה!!!

ד"ר מגריל כתבתי שוב את התשובה מאחר והיא הופיעה בתגובות שלי וחששתי שתפספסי אותה ידוע לי שיש לי הפרעה אפקטיבית שהיא ניגזרת של הפרעה ביפולרית, איתה אני חושב שאני מתמודד היטב באמצעות לקיחת כדורי ליתיום שמאזנים אותי, לפחות מבחינת מצבי רוח,מבחינה ריגשית זאת כנראה כבר אופרה אחרת. אני יודע שאם היתה לי תעוזה הייתי הולך לסדנת תקשורת טיפולית כדוגמת סדנת יעדים וכו" אבל החששות כבדים מאחר ואני לא אוהב להיפתח בפרהסיה, מעדיף אחד על אחד. חשבתי אולי לנסות טיפול של סכמה תראפיה מצורף קישור http://schematherapy.com/ ידוע לי שחשובה מידת הכימיה עם המטפל בשביל לבציע שינוים ולא מספיקה שיטת הטיפול,אבל כימיה טובה עם שיטה פסיכודינאמית עד היום לא הוכיחה את עצמה אצלי, הדפוס שלי היה כדלקמן, בהתחלה הגעתי כל שבוע לפגישה ככל שהזמן עבר היה לי פחות מה לספר , התחלתי לאבד עיניין באתי פעם בשבועיים אחר כך פעם בחודש חודש וחצי,זה הפך לפגישות סקירה חודשית וייעוץ לכאורה, עד שאיבדתי עיניין והפסקתי להגיע, אני חושש שדפוס זה יחזור גם בעתיד, לכן חשבתי אולי להחליף טיפול להתנהגותי קוגניטבי, אבל הקונפליקט שלי שהבעיה שלי לא ממוקדת, יש לי בעיה ריגשית שמקרינה על כל החיים שלי זוגיות עבודה וכו",אצלי הפער בין השכל לרגש משמעותי,לא קל לי לבטא את עצמי מבחינה ריגשית או להיקשר לבחורה, וממאמרים שקראתי שיטה קוגיניטבית מתמקדת בבעיה מסויימת אשמח לחוות דעתך אני קצת מבולבל

שלום אורנה, תודה על תשובתך, העלתי את זה בטיפול, אך שאלתי היא האם הדיבור על הכאב ותוך כדי החיוך על פני, הוא דבר נורמלי? אני נוגעת בכאב, מדברת עליו, מרגישה אותו, אך עדיין הבכי לא יוצא.

הי דנה, כן, זה נורמלי, וכדאי להעלות את זה בטיפול... לילה טוב, אורנה

שלום רב, לאחרונה גילינו כי בעלה של ביתי מנהל חיים כפולים! הדבר זעזע את כל המשפחה. מצבה הנפשי והפיזי של ביתי קשים ביותר,לפי דעתי על גבול השפיות על גבול האנורקסיה ועל גבול האשפוז. לא ניתן לעשות מאומה בלי הסכמתה. הוא עדיין בבית ומסובב אותה ועושה כרצונו גם בנסיונות שכנוע שזו דרך החיים ! לפי דעתי אלימות פסיכולוגית ונפשית. "הוא אבא של הילדים שלי" זו טענתה שלמענה היא מוכנה לסבול הכל!היא נאחזת בקש! היא לא שקולה ולא הגיונית בכלל בגלל מצבה! הילדים (היא אמא לקטינים) סובלים גם הם! אני מאד רוצה להצילה לפני שיהיה מאוחר. מה עושים?איך מצילים אותה ואת הילדים? תודה אמא דואגת

שלום אורית, אני לא יודעת בדיוק למה התכוונת בביטוי "חיים כפולים", אך אין ספק שמדובר בכאב רב של התמודדות עם מציאות חדשה. אני מציעה לעמוד לצידה, לעזור לה באופן ממשי (עם האכילה, עם הילדים...), לשוחח איתה, לשמוע אותה, להציע באהבה ובנחישות שתתייעץ עם איש מקצוע, להיות שם בשבילה ללא לאות... שיהיה יותר קל, אורנה

שלום רב. אני מטופל אצל פסיכולוג באופן סדיר 50 דקות בשבוע. היתי מאושפז עקב מחשבות עובדניות וקילתי פעמיים בשבוע 30 דקות. יתר הזמן בילו המאושפזים בעישון בכמויות ומקצתם בריפוי בעיסוק מסכן. זהו מצב תקין? *שוחררתי ועדיין סובל*

שלום קדו, אם הבנתי נכון, אתה כותב על מיעוט שעות הטיפול הפסיכולוגי שקבלת במהלך אשפוז פסיכיאטרי. זה באמת נשמע מצער. אני נוטה להאמין שהדבר קשור למגבלות שונות של המחלקה בה אושפזת, ולא לאי רצון מצד הפסיכולוגים העושים בבתי החולים הפסיכיאטריים עבודת קודש. בכל מקרה, אני מקווה שעכשיו אתה חוזר "לעניינים", וגם לפגישות טיפוליות מספקות יותר. רק בריאות, אורנה

ערב טוב אורנה, היה לי הסכם עם המטפלת מאחר שעברתי תקופה קשה בטיפול, שאפשר לשלוח לה SMS אם אני רוצה להגיד לה משהו... אני לא עוברת את הגבולות שלי (לא בזמן משלוח ההודעות, לא באורכן, ולא בכמותן), אבל אני מרגישה לפעמים שהיא מתעלמת ממני, וזה נורא פוגע בי. אבל היא תמיד מתייחסת לזה בפגישה שלאחרי, אבל אני יושבת לפעמים ומחכה לתשובה שלה, אבל היא לא עונה, ולא נעים לי להתקשר. היא הסבירה לי פעם שזה דרכי המיוחדת אולי בלהתקרב ולהתמסר אליה והיא מכבדת את זה ורואה בזה משהו מיוחד. ולמרות שהיא יודעת את הקושי שלי בלהפתח וליצור קשר חדש, וברגע שאני מנסה היא מתעלמת, אז איך אני אוכל להצליח בקשרים מחוץ לחדר הטיפולי אם דבר כזה קורה במקום "הכי בטוח" .

שלום נועה, אני מודה לך על השאלה ששלחת, משום שהיא חושפת משהו מהבעייתיות שקיימת דווקא בהרחבת הקשר עם המטפל מעבר לפגישה הטיפולית. השאלות עד כה עסקו בכאב סביב המוגבלות של הקשר, והנה שאלה שמצביעה על כך שזה יכול להיות כואב ומאכזב גם לפתוח את הקשר לאפשרויות חדשות... אני מאמינה שהמטפלת שלך לא עונה מייד לכל SMS שלך משום שהיא עסוקה, ולא משום ש"לא בא לה". אבל, את כמובן לא יכולה לדעת זאת... בניגוד לפגישה הטיפולית בה היא כ-ו-ל-ה שלך, מחוץ לפגישה יש למטפלת שלך עוד עניינים על הראש... וזה יכול להיות מכאיב, וזה בהחלט כר פורה במיוחד להשלכות... זה לא אומר שאי אפשר להחליט על אמצעים שונים (כמו שיחת טלפון, SMS או מייל), שיתמכו במטופלים בין הפגישות, אבל בעיניי חשוב להכיר גם בפוטנציאל הבעייתי של הדברים, ולדבר לדבר לדבר אותו בפגישות עצמן. מה דעתך? תדברי איתה? לילה טוב, אורנה

שלום, יכול להיות שמטופל מעוניין בשינוי (ואם בכלל הגיע לחדר הטיפול אז הוא באמת רוצה את זה), אבל הוא אינו אמיתי שם, אינו מראה את רגשותיו האמיתיים, את כוונותי, את כאבו, בגלל בושה, פחד, חרדה מלהחשף...וזה גורם לפספוס מצד המטפל, כלומר אינו מצליח לזהות מידת הכאב, הסבל.... האם זה נכון? האם זה באמת קורה? כי זה מה שאני מרגישה ואיני מצליחה להעביר את מה שאני מרגישה כי נורא קשה לי להגיד שקשה לי!!!! ועוד שאלה, אני מרגישה בגלל מה שנאמר גם למעלה, שהמטפלת שלי אינה מצליחה להבין אותי, בהתחלת הטיפול (לפני שנה) אמרה שרק טיפול דינמי מתאים לי, שבוע שעבר אחרי כל מיני נסיונותיה הכושלות לדובב אותי, אמרה שהיא חושבת שטיפול קוגניטבי אולי יותר מתאים לי (כי אני לא מצליחה להפתח מולה)?? בהתחלה המליצה מאוד על תרופה, עכשיו היא אומרת שאינה צריכה....כל מיני מסרים מנוגדים??!! מה דעתך בעניין?????

שלום מיה, מטופלים עושים הרבה דברים כדי להימנע מלגעת במה שבאמת כואב, ובהמשך להימנע משינוי, כך שמה שתיארת לא נראה לי יוצא דופן בכלל. לפעמים טיפולים מתחילים המון זמן (במונחים של שנים!) אחרי שכבר התחילו, כי לוקח זמן להאמין ולבטוח ולהרגיש תלות ולא לברוח (מצד שני, זה לגמרי חלק מהטיפול, כך שלא נכון לומר שהטיפול עוד לא התחיל...). אני חושבת שזה לא כל-כך חשוב מה דעתי על המסרים המנוגדים שקיבלת מהמטפלת שלך, ויותר חשוב מזה (כן, אני יודעת שזו לא הפתעה גדולה...) לדבר איתה על ההרגשה הזו. ההרגשה שאת לא מובנת, ולא מוחזקת טוב, ואולי זו בכלל "אשמתך" כי את לא אומרת מה שבאמת... מה דעתך? לילה טוב, אורנה

אתם שולחים אותנו לחפש שוב ושוב בתוך הטיפול את "אשמתינו", ולרוב זה בסדר ואולי גם יעזור. אבל וזה אבל גדול צריך לזכור ששם בעולם יש מטפלים שאינם כה מוצלחים, ומטופלים שאולי המדיה הזו לא מתאימה להם. יש עוד שיטות טיפול (באמנות, בכתיבה, בתנועה) שיכולות ועוזרות לאנשים כמו מיה. חוץ מלהחזיר אותה לתוך הטיפול הקשה שלה, כדאי לפתוח אפשרות לבחון האם שיטת הטיפול אכן נכונה לה. זו לא ביקורת אלא נקודה למחשבה מתוך הזדהות וכאב עם פונים כמו מיה.

שלום אורנה, אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל התחלנו לדבר על משהו בשבוע שעבר, והפנית אותי לאחת מתשובותיך, וביקשת שנמשיך את הסוגיה. אז הנה העתקתי לך (ליתר נוחיות, מה שהיה בינינו ותשובתי החדשה בעניין): היי פרח.. את בדיוק תיארת מה שאני בדיוק עושה למטפלת שלי. אבל אורנה, סליחה, אי אפשר להגיד למטפלת דבר כזה. קודם כל, כי היא תגיד שהיא תרצה שאני אדבר ואגיד לה מה הרגשתי באותו רגע. למה לי להסביר לה את הצורך שלי בה, כי אני ממילא עוד אחת אצלה, עוד מטופלת, ועוד שיחה, ועוד שעה, ועוד XXX ש"ח..... אי אפשר אבל מבחינתי, היא התמיכה והעזרה.... ושמיעת קולה עושה לי רק טוב. והרגשת הבטחון, שהיא עדיין שם. אשמח אם תתיחסי במיוחד להרגשה שבתור מטפלת את מרגישה כלפי המטופלים עוד אחת, ועוד מטופלת להיפך מהמטופלים שמתייחסים למטפלת כאחת והיחידה. זה הרגשה ממש לא נעימה. דינה שלום דינה, ההרגשה שאת מעלה מאוד כואבת - כאילו אין שום ייחוד לקשר הספציפי בין מטופלת מסויימת והמטפלת שלה. הדברים הם לא באמת כך. אני מציעה לך לקרוא כמה מהתשובות שכתבתי בליל שישי הקודם (למשל, תשובה שכותרתה יחסי מטפל-מטופל). אחרי שתקראי, אשמח אם נמשיך לדבר על הדברים. בברכה, אורנה שלום אורנה אני מקווה שאת התכוונת לתיאור הטיפול "כבועה" שבה נמצאים המטפלת והמטופלת. אני קראתי אז את התשובה שלך להדס, אבל בכל זאת, אפילו אם מנסים לעשות את הבועה הזאת "כאילו" אמיתית, או אם המטפלת הופכת "לכל אחד" עבור המטופלת (כמו שאת תיארת), עדיין יש את המחסום הזה, יש את העובדה שהיא זרה ותשאר זרה. את יודעת מה עוד, אני לא יודעת אם זה קורה לך, אני אפילו חושבת לפעמים שמטפל/ת צוחקים (כמו שלפעמים בוכים) בתוך תוכם על הדברים שאנו בתור מטפלים מספרים להם, או שהם מחכים לרגע שנצא מהדלת בכדי להגיד אווףףףףףף. כאילו, יש משהו לא אמיתי בקשר הזה, אפילו אם אני מרגישה שאיכפת לה, יש את החלק הטכני בענין (כסף, זמן, הגבלת זמן, הגבלת קשר..) ותמיד יש את המחסום הזה, וההרגשה הזאת תוקעת את הטיפול, במיוחד שלי.............. אני מקווה שהסברתי את עצמי יותר טוב עכשיו מחכה להתיחסותך!!!

שלום דינה, זוכרת, וטוב שהעלית שוב את הנושא הכל-כך חשוב הזה. תראי, אחד הדברים שכתבת ומאוד נשאר איתי, הוא התחושה שאת "ממילא עוד אחת אצלה", אבל בשבילך היא האחת והיחידה. אי הסימטריה שיש במצב הזה מעוררת בך כאב עז, שלרגעים הרגשתי אותו בלתי נסבל ממש. זו לא רק אי סימטריה מצערת, השתוקקות לכך שיהיה לך יותר ממנה, או השתוקקות למה שאי אפשר, זה ממש סוג של מוות (וסליחה אם אני משתמשת במילה קשה מדי). כאילו כל הטוב שיש בה ובטיפול לא שורד את דלת החדר, ומרגע שיצאת את נשארת כל-כך לבדך, ואפילו יותר לבדך ממקודם, כי כבר טעמת "מהמזון" המתוק שעכשיו אינו שלך... אני חושבת שאני (או היא) יכולות להגיד "עד מחר" שמטופלינו חשובים לנו, מעוררים בנו מחשבות ורגשות, שהכאב שלהם לא מצחיק אותנו, שיש מטופלים שמלווים אותנו חיים שלמים (בתוך נפשנו, לא כי הטיפול נמשך חיים שלמים...). כל זה לא משנה כרגע - כי בתוכך קיימת חווייה כל-כך ריקה וכל-כך סוערת, והיא ראוייה להד ולמענה. אני מרשה לעצמי לשער שזו אינה הפעם הראשונה בחייך בה את מרגישה כל-כך ננטשת. רואה את הטוב, ובו בזמן יודעת שהוא לא באמת שלך... אני לא יודעת איפה ומתי נפגעת כל-כך. הלוואי שתוכלי להשתמש בטיפול בדיוק בשביל זה - בשביל לגעת ברגשות האלה, ולזעוק אותם, ולראות אותה מחזיקה אותך ואותם באופן אחר ממה שהורגלת, ולנסות איתה עוד דברים. אני שולחת לך מכאן יד מושטת וברכת לילה טוב, אורנה

שוב זה מתקשר לנושאים שאני כל-כך עוסקת בהם. אני נושאת אותה הרגשה... זוועה של אי סימטריה ו... בטח שמדברים על זה, אבל עדיין לא מספיק מבינה ויש הרבה עבודה... אולי, אולי הרגשות העוצמתיים האלה מופעלים עד לקצה, משום שמטופלים כדוגמתי מצפים להרגיש מן חיבור קוסמי. כמו החיבור הראשוני הרגעי שמרגיש/ה תינוק/ת בזרועות אמא שלו/ה, שכמתחברים לשד פעם ראשונה. להרגיש את החיבור ההוא. תמיד. גם בטיפול. גם בכל מקום אחר, בכל קשר אחר. ובכן, להרגיש כאילו יש חיבור מושלם, אין נפרדות. מיזוג מושלם... התערבבות ללא גבולות בכלל... הכל... או לא כלום. ציפיות שמיימיות. אנשים לוקחים סמים כדי לדמות הרגשה "שמיימית" כזו, וכנראה שגם בחוויה של אורגזמה יש לנו את זה לרגע. אבל ההתערבבות הזו האינסופית והתמידית (כמו זו שבפנטזיה) מסוכנת מאד. אם אנו ללא גבולות אנו גם פרוצים.. פרוצות...:-((( ננטשת מחד, נפרצת עד אימה מאידך... השתוקקות איומה להתקרב אל מול חרדת התערבבות קיצונית, מול חרדת ניתוק. להתקרב - כן, אבל להישאר נפרדים. עם גבולות. לך ולאחר. להרגיש נפרדות אבל גם חלק ממשהו, ומשהו טוב גם נשאר שם בפנים ממנו. כשנפרדים. איך עושים את זה? באמת יכול להיות שהמטפל (או כל מישהו אחר בכל סיטואציה אחרת) שמח בפרידה. כלומר, במקרה של הטיפול שמח כשיוצאים מהחדר, ולאו דווקא בגלל שהיינו בלתי נסבלים, אלא כי עכשיו יש לו מקום וזמן גם לדברים אחרים משלו. מטופלים אחרים, המשפחה שלו, העבודה האחרת שלו, חברים... והוא חייב את זה, הוא חייב לשמור על עצמו, כי אחרת, אם יקריב עצמו טוטאלית (כמו שאני מכירה מחיי שלי) הוא ייגמר ולא יוכל להשקיע את משאביו הנפשיים לכלום. גם לטיפול בי... אבל.. הדברים נתפסים בפנים כמו תינוקת בת יומה, שמבקשת לקבל הכל ללא שום תמורה מצידה. כמו בהתחלה התחלה. והאמת היא, שגם במציאות של כולם, כולם בעולם, הדברים האלה משתנים מהר מאד. באיזה שלב כל הורה כבר מצפה שהתינוק שלו יאכל, יחייך, יגדלו לו שיניים, יישב, ילך, יעשה קקי... ויש אכזבות. אמנם אכזבות קטנות, אבל עדיין אוהבים וקשורים ונותנים ולוקחים. מבלי להשמיד עד עפר. יש עולמות כאלה. והוא... המטפל, כל-כך בריא, ובין לבין (בין הפגישות) מצליח לקחת לעצמו את הטוב ממני (אין לי מושג איך ומה הוא מצליח למצוא), ואני, ההיפך הגמור... אני חייבת להשאיר את הרע בפנים, למצות את הרע ולהעצים אותו למימדים מפלצתיים, כי רק ככה אני יכולה (עדיין) להרגיש שיש קשר... (וזה בהמשך אסוציאטיבי ישיר להודעתיי הקודמות... עוד מנגנון הרס-קשר וכו' וכו') מי מבין בכלל... קצת הוספתי מהגיגיי מטופלת ותיקה

שלום אורנה, מהי כמות המטופלים שיש (פחות או יותר) לכל מטפל?

שלום מור, אני לא בטוחה שאני יכולה לענות על השאלה הזו, לא בגלל שזה מידע "סודי", אלא מפני שכל מטפל מנהל את הקליניקה שלו אחרת (בהתאם למה שמתאים, בהתאם למה שמתאפשר וכן הלאה). באופן כללי, אני יכולה לומר שבהתמחות בפסיכולוגיה קלינית מטפלים כ- 10 שעות שבועיות, וקליניקה פרטית של 20-25 שעות שבועיות בהחלט נראית (לי) קליניקה פורחת... אולי תספרי לנו למה את שואלת? בברכה, אורנה

הגיוני שלמטפל יהיו כ- 30 מטופלים?

שלום רב, אני בחורה בשנות ה -20, מטופלת מזה כשנתיים אצל פסיכולוגית קלינית, שאלתי היא: אני נמצאת בצומת דרכים מאוד רצינית בחיי ולכן ישנה תחושת עצבות קבועה, אך במהלך כל החודשים הללו לא בכיתי (אם כן אז בנוכחות אדם ספציפי ולא תוך כדי הטיפול) ובנוסף במהלך הטיפול אני מספרת על הכאב כשתוך כדי אני מחייכת, האם הגיוני? מה אומרת התופעה הנ"ל? תודה רבה

אני חושבת שאת מנסה להקל על הכאב באמצעות חיוך, או בכדי שהפסיכולוגית לא תראה שאכן כואב לך. אצלי המטפלת יודעת שאין קשר בין החיוך לתכנים.

שלום דנה, אני חושבת שיש מספר דרכים להבין את הניתוק מהדברים הכואבים שאת אומרת, ועירית העלתה אפשרות מעניינת שכדאי לבדוק. אולי את מנסה להימנע בעצמך ממגע מלא עם מה שכואב, אולי את מנסה למנוע מהמטפלת שלך מגע ישיר עם מה שבאמת מפעיל אותך, ויש עוד כיוונים שאפשר לחשוב עליהם. אני מציעה, וזה בוודאי לא יפתיע אותך, להעלות את השאלה הזו בטיפול עצמו. זו שאלה חשובה ומשמעותית, וכדאי להשתמש בה על-מנת להעמיק את ההבנות שנוצרו בטיפול. בתקווה להקלה בעצבות, אורנה

שלום, בתי בת 13 לומדת בכיתה ו'. יש לנו יחסים מצויינים והיא משתפת אותי בכל הנושאים. אווירה בבית טובה. מבחינה חברתית אין לה שום בעיות, יש לה חברות וחברים והיא מאוד אוהבת להשתתף בפעילויות שונות של בי"ס, טיולים וכו'. אך בזמן האחרון היא התדרדרה בלימודים, ומזה כבר במס' מבחנים מקבלת ציונים בסביבות 50, 60. אציין כי היא בד"כ הייתה תלמידה טובה מאוד. דיברתי איתה אחרי שראיתי ציונים כאלה, שאלתי אותה למה לדעתה זה קורה, אך היא אמרה לי שלא יודעת. עזרתי לה להתכונן למבחנים הבאים, אך היום שוב קיבלה 51 במתמטיקה. אני קצת חסרת אונים. מה עוד אפשר לעשות? חשבתי אולי אם השיחות לא עזרו אולי יש מקום לעונש?. הזמינו אותה לבר-מצווה בשבוע הבא ואמרתי לה שהיא לא תלך - כעונש לציונים הגרועים. אמרתי לה גם שנורא קשה לי לתת לה עונש, אבל היא צריכה להבין שהתחום החברתי הוא מאוד חשוב אך תחום הלימודים לא פחות חשוב וצריך להשקיע גם בו. אך בתוך-תוכי אני מרגישה לא שלמה עם העונש, אני כעקרון נגד עונשים ועד היום כל בעיה הצלחנו לפתור בשיחה! מה דעתכם? אמא אוהבת ומתלבטת.

הצעה לא מקצועית: מה דעתך לשבת ללמוד איתה ביחד (החומר שהיא לומדת וודאי לא קשה מידיי בשבילך) במקום להתחיל לתת עונשים? זה עשוי להעמיק את הקשר שלכן בנוסף להתקדמות בלימודים. תוכלו להפוך את עשיית השיעורים ביחד לחוויה משותפת. כמובן שזה דורש ממך זמן וסבלנות כלפיי ביתך. להגיע אליה מעמדה של שליטה וכוחניות וודאי לא יפתרו את המצב, העונשים רק ירחיקו אותה ממך ולא יביאו לשיפור בלימודים. צריך למצוא פתרונות יצירתיים (לא יהיה קל להושיב ילדה בת 13 ללמוד יחד איתך, אבל אפשרי. אמרת גם שהיחסים שלכן מצויינים). הייתה שאלה דומה אתמול לליאת: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-669,xFT-605694,xFP-605694,m-Doctors,a-Forums.html

תודה על נסיונך לעזור, אך התגובה שלך קצת מנותקת מתוכן המכתב שלי. כתבתי שאנחנו ישבנו לפני המבחנים (כך נהגתי גם עד גיל 13), ואני ממש לא מגיעה אליה מ"עמדה של שליטה וכוחניות", ויכולת לקרוא על כך במכתבי - כל הבעיות נפתרות בעזרת שיחות. וגם אין לי בעיה "להושיב ילדה בת 13 ללמוד", הרי כפי ששוב ציינתי במכתבי היא תלמידה טובה והמצב התדרדר רק לאחרונה. היא לומדת ומשקיעה. וההתדרדרות בלימודים כלל אינה "מרחיקה" ביננו, אנחנו מסוגלות להתווכח ולשוחח בלי לפגוע בקרבה ביננו, אלא להיפך להתקרב. ההתלבטות שלי, לדעתי, היא מאוד לגיטימית, ואמנם אני לא נוהגת לחנך את ילדי בעזרת עונשים, כי הולך לנו טוב גם בלי, אך במצב הנוכחי, אולי כל הפעילויות החברתיות פשוט גוזלות זמן ויכולת ריכוז ובסופו של דבר פוגעות גם בלימודים? וגם על הכוונה שלי לא להרשות ללכת למסיבה שוחחתי עם הילדה שלי והסברתי וגם שיתפתי אותה בהתלבטות שלי.

שלום סיגל, הדרדרות בלימודים אינה קשורה בהכרח לפריחה חברתית, והדברים אינם חייבים לבוא זה על חשבון זה. אני מציעה (לפחות בשלב התחלתי זה), להפריד בין הדברים ולא להגיב לירידה בלימודים באמצעות עונש בתחום החברתי. במקום זאת, אני רוצה לחזק אותך במאמץ להבין, ביחד עם בתך, מדוע חלה התרופפות בכוחות שלה בתחום הלימודי. המשיכי לדבר איתה ללא לאות (מתבגרים נוטים להקשיב לנו גם אם הם נראים לא מעוניינים או לא מבינים על מה המהומה...). אם תחושי שהיא נחסמת בפנייך, ו/או אם הירידה התפקודית תמשיך, אפשר להציע לה לשוחח עם איש מקצוע (מהיועץ/ת בבית הספר ועד פסיכולוג/ית שעובד/ת עם ילדים ומתבגרים). מעבר לכך, אני נוטה להסכים עם ליאת שהתרופפות לימודית בגיל ההתבגרות היא לא צרה נוראה כל-כך... כדאי לשוחח איתה, חשוב לנסות להבין האם הירידה מבטאת קושי שחשוב להתייחס אליו, אבל נכון גם לשמור על פרופורציה - הילדה תגמור אוניברסיטה גם אם תהיה לה "נפילה" בכיתה ו'... חזקי ואמצי אמא אוהבת ומתלבטת, אורנה

שלום אני בן 33 סובל מהפרעה בי פולרית, מטופל בליתיום ומאוזן. יש לי בעיה שאני לא מצליח לפתור והיא קושי ביצירת קשר אינטימי עם בנות זוג, חשש ממחויבות, חשש מאיבוד שליטה וכו", לא היו לי קשרים יציבים בחיים, אני מודע לעובדה שיש לי בעיה ריגשית. החלפתי 5 פסיכולגים ב 7 שנים ,הפסקתי בגלל איבוד עיניין. טופלתי בשיטה הפסיכודינאמית, חשבתי הפעם להחליף למטפל/ת שמטפלים בשיטה התנהגותית קוגניביטית, אם אני סובל מהפרעה אישיותית האם טיפול זה יכול להיות אפקטיבי האם משימות בטיפול יכולות לעזור?,אני יודע שמה שחשוב זה הכימיה עם המטופל ,אבל לא ממש בא לי שוב לטחון מים ולדבר פעם נוספת על העבר שלי. אשמח לתשובה

שלום אלמוני, על-פניו נשמע שהדרך הרגשית המעמיקה שמציע הטיפול הפסיכודינמי מתאימה יותר לבעיות שתיארת, אך כדאי לדעת שבשנים האחרונות ישנן התפתחויות רבות גם בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, שעשויות לתת מענה לבעיות מגוונות (מעבר למצבי חרדה). למשל, כיום קיימות גישות המציעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי להפרעות אישיות, דוגמת הפרעת האישיות הגבולית, וכדאי לך לברר על כך יותר באמצעות מנוע חיפוש באינטרנט. (רק על-מנת "לעשות סדר" בדברים, האבחנה שתיארת היא הפרעה אפקטיבית, ולא הפרעת אישיות, אך כמובן שאבחנות אלה אינן מוציאות זו את זו מכלל אפשרות). גם לגבי טיפול ]פסיכודינמי, כדאי להכיר את הטיפול הממוקד המוגבל-בזמן, שמציע אלטרנטיבה מצויינת לאנשים המעוניינים להתמקד בטיפול בנושא ספציפי. המון הצלחה בהמשך הדרך, אורנה

ידוע לי שיש לי הפרעה אפקטיבית שהיא ניגזרת של הפרעה ביפולרית, איתה אני חושב שאני מתמודד היטב באמצעות לקיחת כדורי ליתיום שמאזנים אותי, לפחות מבחינת מצבי רוח,מבחינה ריגשית זאת כנראה כבר אופרה אחרת. אני יודע שאם היתה לי תעוזה הייתי הולך לסדנת תקשורת טיפולית כדוגמת סדנת יעדים וכו" אבל החששות כבדים מאחר ואני לא אוהב להיפתח בפרהסיה, מעדיף אחד על אחד. חשבתי אולי לנסות טיפול של סכמה תראפיה מצורף קישור http://schematherapy.com/ ידוע לי שחשובה מידת הכימיה עם המטפל בשביל לבציע שינוים ולא מספיקה שיטת הטיפול,אבל כימיה טובה עם שיטה פסיכודינאמית עד היום לא הוכיחה את עצמה אצלי, הדפוס שלי היה כדלקמן, בהתחלה הגעתי כל שבוע לפגישה ככל שהזמן עבר היה לי פחות מה לספר , התחלתי לאבד עיניין באתי פעם בשבועיים אחר כך פעם בחודש חודש וחצי,זה הפך לפגישות סקירה חודשית וייעוץ לכאורה, עד שאיבדתי עיניין והפסקתי להגיע, אני חושש שדפוס זה יחזור גם בעתיד, לכן חשבתי אולי להחליף טיפול להתנהגותי קוגניטבי, אבל הקונפליקט שלי שהבעיה שלי לא ממוקדת, יש לי בעיה ריגשית שמקרינה על כל החיים שלי זוגיות עבודה וכו",אצלי הפער בין השכל לרגש משמעותי,לא קל לי לבטא את עצמי מבחינה ריגשית או להיקשר לבחורה, וממאמרים שקראתי שיטה קוגיניטבית מתמקדת בבעיה מסויימת אשמח לחוות דעתך אני קצת מבולבל.