פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, אני בן 38 וסובל ממשקל יתר ניכר. לאחר 15 שנות דיאטות שלא צלחו אני מבקש לפנות לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי קצר מועד על מנת לקבל כלים להתמודדות עם הבעייה, אך אינני מצליח לאתר פסיכולוג/ית המתמחה בתחום זה. אולי תוכלו להמליץ לי על מטפל/ת באזור ת"א או המרכז, או אם לא ניתן להמליץ, אז לכל הפחות אני אודה על הפנייה למרכז מידע כלשהו שבאמצעותו אוכל לאתר מטפל/ת המתמחה בנושא. תודה רבה, שנה טובה וגמר חתימה טובה, משה

שלום משה, ראשית, מילה של הערכה על נכונותך לצרף התבוננות פנימה למאבק בבעיה הגופנית/"חיצונית". טיפול פסיכולוגי הממוקד בבעיית השמנה יכול לשאת אופי דינמי או קוגניטיבי-התנהגותי, לבחירתך (בשני המקרים ניתן לבחור בטיפול ממוקד-נושא קצר-טווח), ולהערכתי אין הכרח לאתר פסיכולוג המתמחה בתחום ספציפי זה. במידה ואתה מעוניין לאתר פסיכולוג שהתנסה בתחום, כדאי לבדוק פורומים בנושאי השמנה, מרפאות העוסקות בהפרעות אכילה וכד' - ולקבל המלצות דרכם. עם זאת, אני חוזרת ומציינת שכל פסיכולוג שתחוש כימיה טובה לעבודה איתו/ה יוכל לסייע. בהצלחה, אורנה

לא ברור לי למה לא ענית על שאלתי?

שלום נעמה, דרור יהיה כאן שוב ביום ראשון. בינתיים, את מוזמנת לשלוח את הודעתך שוב. אורנה

היום, הייתי בטיפול פסיכולוגי שוב.. בתקופה האחרונה אני כבר בדרך לטיפול רוצה לא להגיע , מרגישה בזמן האחרון עומס ריגשי אחרי כל טיפול .. שאני מנסה לשכנע את עצמי שאולי לא כדאי להמשיך להגיע , למרות שאני יודעת עד כמה הטיפול חשוב להחלמה שלי ..!!!!! לא יודעת מה גרם לי להגיע בכל זאת כל פעם מחדש , אולי בתת מודע לדעת שמישהו באמת מחכה לי , דואג ומבין , השגרה הזו שהתרגלתי אלייה , הקשר הזה שניסיתי לבנות בעצמי בככ הרבה קושי , שנותן לי לבנות אמון מחדש באנשים שלידי , הוא ככ חיוני עבורי , והוא הבסיס להחלמה שלי .. כנראה בתת מודע אני מבינה שהתהליך הזה של חשיפה עצמית וכואבת עם כל מה שמתלווה אלייה זה האמצעי היחידי שנותר לי כדי להצליח.. ולמרות כל הקשיים, הנפילות, הבכי , הכאב , והאי נעימות שלי ממצבי החולשה שלי , אני נזכרת בכל זאת כי שם יש לי מסגרת בטוחה שאני יכולה להביע את כל הכעסים ושאף אחד לא ישפוט אותי ..ואולי זה בכל זאת נתן לי רגשי אשמה עם עצמי מלא להגיע / לבטל טיפול , יש רגעים שאני ככ רוצה להעלם , שאף אחד לא ידאג לי אפילו , פשוט להעלם .. אבל לא עשיתי את זה ... התחלתי להרגיש את הצורך בלבכות כבר בדרך למטפל שלי , הרגשתי כבר את הדמעות שנמצאות במעלה הגרון ואני נאבקת בהן, שלא יעלו על פני השטח, שישארו שם... לא רציתי לראות את עצמי שוב נופלת בלי יכולת לקום ...אבל לא בדיוק הצלחתי , כנראה שאני מגיעה לשם אני מרגישה שמותר לי , זה המקום היחיד שנותן לי אפשרות רישמית לבכות, ו..הגוף שלי גם לא שואל אותי במיוחד ..הוא מגיב לבד.. במהלך השיחות מולו קורה לי עדיין שפשוט קר לי נורא, בכלל כל פעם שאני נזכרת במשהו כואב מידיי , באונס.. גם אם אני מנסה להראות שלא כואב לי , אני מנסה להדחיק כדי שלא יכאב , אבל זה לא בדיוק הולך , הגוף "מדבר" לבד , המטפל שלי כבר "מורגל" לזה ..הוא תמיד מביא לי את השמיכה הקבועה שלי, שעוטפת אותי בחום ומרגיעה אותי , נותנת לי להרגיש בטוחה לדבר .. הימים האחרונים קשים במיוחד ,כן מבחוץ .. שיחקתי אותה כלפי כולם שהכל בסדר ..אבל בפנים אני .. מיואשת מהכל , מרגישה שאין לי כוחות להתמודד שוב מחדש , והוא.. יושב מולי ושותק , נתן לי לדבר בקצב שלי , לא מלחיץ אותי , לא מאשים, תמיד מנסה לחזק , לעודד , אפילו ע"י דוגמאות דימיוניות שימחישו לי שכל מה שקורה לי טבעי לחלוטין גם אם נראה לי שלא.. מנסה להראות לי שיהיה בסדר .. לא יודעת עד כמה אני מאמינה לו באותם הרגעים .. אבל גם אם אני לא בפוקוס חלק מהזמן ... והוא שם בשבילי מקשיב למילים, לייאוש שנשמע מהן , והוא לא התייאש ממני .. זה עוזר לי .. כי באיזהשהו שלב יש רגעים שאני מרגישה שאני פשוט בעולם אחר ..כמעט נעלמת .. ולאט לאט במהלך השיחה מולו זה נרגע.. ואנ י חוזרת לעצמי מחדש.. במחשבה שפויה , אולי זה כן חשוב שאני מתאמצת להגיע , לא יודעת , אני במלחמה עם עצמי , אני מנסה להראות שאני כן צריכה עזרה , אני יודעת שאני צריכה את העזרה , אבל עדיין מפחדת לקבל אותה , מפחדת להתמודד מולה .. אני צריכה להכריח את עצמי שעם כל הקשיים שלי אני חייבת לא להעלם מהמקומות , מהאנשים שהם הכי שם בשבילי .. צריכה לעבוד על זה .. יצאתי מהטיפול, שוב הרגשתי את הדמעות במעלה הגרון, הרגשתי את הצורך להקיא קצת החוצה, מתוכי, להקיא ולו במעט את ההצפה הרגשית הזו, שמסתבר – אני לא יכולה לעמוד מולה. אז הקאתי ... מנסה לשים שוב את אותה המסכה מוכרת, שאני נוהגת לשים במצבים כאלו..כדי שאף אחד לא ישים לב לתחושות הקשות האלו שאני עוברת .. אבל..הדמעות האלו .כלואות בתוכי בברוטאליות לא מתחשבת. ואני ..לא יכולה יותר. הדמעות החנוקות חזקות יותר מכל רצון להראות ש"הכל בסדר". הן עולות כבר מהגרון לעיניים, בכל זאת הצלחתי שוב למנוע את התפרצותן. בתוך תוכי אני יודעת שההתפרצות תבוא, ובקרוב מאוד. יותר מדיי ימים ההרגשה הזו נמשכת. אני רוצה לישון. אני חייבת לישון, אבל לא מצליחה ... נמאס לי מעצמי ומדרכי ההתמודדות הדפוקות שלי, כל פעם מתייאשת מחדש , כבר לא יודעת איך להרגיע את עצמי. מאבדת שליטה. בעצם, איבדתי שליטה, הרבה דברים קרו לי בימיים האחרונים. אין לי כוח לכתוב, אני לא מרגישה כל כך טוב.... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא יודעת איך להרגיע את עצמי יותר. כנראה משתגעת. מקלחת לא עוזרת, המוזיקה גם לא. וגם הכתיבה כאן לא מועילה במיוחד. אממ..סורי , אולי בעצם קצת.. אבל כרגע רע לי. הדברים היחידים שעוזרים לי רגעית הם דברים מזיקים ( פגיעה עצמית ע"י הקאות , ניתוק טוטאלי ...) ואני מנסה להימנע מהם ככל הניתן, באמת... אבל... אבל .. אני כבר לא יודעת עד כמה אני אצליח להמשיך עם ההימנעות הזו... אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. אולי אכתוב אחכ שיהיה לי קל יותר להתמודד עם המילים כרגע בא לי פשוט לעצום עיניים ולשכוח מהכל היום, הייתי בטיפול פסיכולוגי שוב.. בתקופה האחרונה אני כבר בדרך לטיפול רוצה לא להגיע , מרגישה בזמן האחרון עומס ריגשי אחרי כל טיפול .. שאני מנסה לשכנע את עצמי שאולי לא כדאי להמשיך להגיע , למרות שאני יודעת עד כמה הטיפול חשוב להחלמה שלי ..!!!!! לא יודעת מה גרם לי להגיע בכל זאת כל פעם מחדש , אולי בתת מודע לדעת שמישהו באמת מחכה לי , דואג ומבין , השגרה הזו שהתרגלתי אלייה , הקשר הזה שניסיתי לבנות בעצמי בככ הרבה קושי , שנותן לי לבנות אמון מחדש באנשים שלידי , הוא ככ חיוני עבורי , והוא הבסיס להחלמה שלי .. כנראה בתת מודע אני מבינה שהתהליך הזה של חשיפה עצמית וכואבת עם כל מה שמתלווה אלייה זה האמצעי היחידי שנותר לי כדי להצליח.. ולמרות כל הקשיים, הנפילות, הבכי , הכאב , והאי נעימות שלי ממצבי החולשה שלי , אני נזכרת בכל זאת כי שם יש לי מסגרת בטוחה שאני יכולה להביע את כל הכעסים ושאף אחד לא ישפוט אותי ..ואולי זה בכל זאת נתן לי רגשי אשמה עם עצמי מלא להגיע / לבטל טיפול , יש רגעים שאני ככ רוצה להעלם , שאף אחד לא ידאג לי אפילו , פשוט להעלם .. אבל לא עשיתי את זה ... התחלתי להרגיש את הצורך בלבכות כבר בדרך למטפל שלי , הרגשתי כבר את הדמעות שנמצאות במעלה הגרון ואני נאבקת בהן, שלא יעלו על פני השטח, שישארו שם... לא רציתי לראות את עצמי שוב נופלת בלי יכולת לקום ...אבל לא בדיוק הצלחתי , כנראה שאני מגיעה לשם אני מרגישה שמותר לי , זה המקום היחיד שנותן לי אפשרות רישמית לבכות, ו..הגוף שלי גם לא שואל אותי במיוחד ..הוא מגיב לבד.. במהלך השיחות מולו קורה לי עדיין שפשוט קר לי נורא, בכלל כל פעם שאני נזכרת במשהו כואב מידיי , גם אם אני מנסה להראות שלא כואב לי , אני מנסה להדחיק כדי שלא יכאב , אבל זה לא בדיוק הולך , הגוף "מדבר" לבד , המטפל שלי כבר "מורגל" לזה ..הוא תמיד מביא לי את השמיכה הקבועה שלי, שעוטפת אותי בחום ומרגיעה אותי , נותנת לי להרגיש בטוחה לדבר .. הימים האחרונים קשים במיוחד ,כן מבחוץ .. שיחקתי אותה כלפי כולם שהכל בסדר ..אבל בפנים אני .. מיואשת מהכל , מרגישה שאין לי כוחות להתמודד שוב מחדש , והוא.. יושב מולי ושותק , נתן לי לדבר בקצב שלי , לא מלחיץ אותי , לא מאשים, תמיד מנסה לחזק , לעודד , אפילו ע"י דוגמאות דימיוניות שימחישו לי שכל מה שקורה לי טבעי לחלוטין גם אם נראה לי שלא.. מנסה להראות לי שיהיה בסדר .. לא יודעת עד כמה אני מאמינה לו באותם הרגעים .. אבל גם אם אני לא בפוקוס חלק מהזמן ... והוא שם בשבילי מקשיב למילים, לייאוש שנשמע מהן , והוא לא התייאש ממני .. זה עוזר לי .. כי באיזהשהו שלב יש רגעים שאני מרגישה שאני פשוט בעולם אחר ..כמעט נעלמת .. ולאט לאט במהלך השיחה מולו זה נרגע.. ואנ י חוזרת לעצמי מחדש.. במחשבה שפויה , אולי זה כן חשוב שאני מתאמצת להגיע , לא יודעת , אני במלחמה עם עצמי , אני מנסה להראות שאני כן צריכה עזרה , אני יודעת שאני צריכה את העזרה , אבל עדיין מפחדת לקבל אותה , מפחדת להתמודד מולה .. אני צריכה להכריח את עצמי שעם כל הקשיים שלי אני חייבת לא להעלם מהמקומות , מהאנשים שהם הכי שם בשבילי .. צריכה לעבוד על זה .. יצאתי מהטיפול, שוב הרגשתי את הדמעות במעלה הגרון, הרגשתי את הצורך להקיא קצת החוצה, מתוכי, להקיא ולו במעט את ההצפה הרגשית הזו, שמסתבר – אני לא יכולה לעמוד מולה. אז הקאתי ... מנסה לשים שוב את אותה המסכה מוכרת, שאני נוהגת לשים במצבים כאלו..כדי שאף אחד לא ישים לב לתחושות הקשות האלו שאני עוברת .. אבל..הדמעות האלו .כלואות בתוכי בברוטאליות לא מתחשבת. ואני ..לא יכולה יותר. הדמעות החנוקות חזקות יותר מכל רצון להראות ש"הכל בסדר". הן עולות כבר מהגרון לעיניים, בכל זאת הצלחתי שוב למנוע את התפרצותן. בתוך תוכי אני יודעת שההתפרצות תבוא, ובקרוב מאוד. יותר מדיי ימים ההרגשה הזו נמשכת. אני רוצה לישון. אני חייבת לישון, אבל לא מצליחה ... נמאס לי מעצמי ומדרכי ההתמודדות הדפוקות שלי, כל פעם מתייאשת מחדש , כבר לא יודעת איך להרגיע את עצמי. מאבדת שליטה. בעצם, איבדתי שליטה, הרבה דברים קרו לי בימיים האחרונים. אין לי כוח לכתוב, אני לא מרגישה כל כך טוב.... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא יודעת איך להרגיע את עצמי יותר. כנראה משתגעת. מקלחת לא עוזרת, המוזיקה גם לא. וגם הכתיבה כאן לא מועילה במיוחד. אממ..סורי , אולי בעצם קצת.. אבל כרגע רע לי. הדברים היחידים שעוזרים לי רגעית הם דברים מזיקים ( פגיעה עצמית ע"י הקאות , ניתוק טוטאלי ...) ואני מנסה להימנע מהם ככל הניתן, באמת... אבל... אבל .. אני כבר לא יודעת עד כמה אני אצליח להמשיך עם ההימנעות הזו... אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. אולי אכתוב אחכ שיהיה לי קל יותר להתמודד עם המילים כרגע בא לי פשוט לעצום עיניים ולשכוח מהכל אז אני משתגעת?..!...?

סליחה על האורך.. תודה למי שקרא.. ש'

שלום לך, הכאב שלך, הקושי להגיע לטיפול, לצאת ממנו וגם להיות בתוכו עוברים דרך הכתיבה שלך, ואולי זה לא מקרה שההודעה הועתקה וביטאה את התחושה שלך שהדברים מציפים ויוצאים משליטה גם כשאת מנסה מאוד להחזיק. הקושי לגעת בכאב בתוך טיפול אינו מעודד להמשיך ולהגיע. הדבר שמחזיק הרבה פעמים, וגם אותך, הוא הכמיהה למישהו שיקשיב, שיהיה שם. ונשמע שהמטפל שלך מאוד נמצא שם בשבילך. ולצד הכמיהה הזו קיימת גם הבנה שזה חשוב. גם כשזה מעורר כעס, ורצון לא להיות שם, זה חשוב. אז אין לי אלא לקוות שבהדרגה הכאב יפחת, ולתמוך בך בדרך הקשה שאת עושה אל הטיפול. את נמצאת במקום נכון עבורך, נסי להחזיק ולהישאר שם. דרור

דרור יקר, לא כתבתי פה זמן רב, אך אני מקווה שאתה זוכר דברים ממכתביי הקודמים. אני מרגישה קצת לא בסדר לכתוב על זה, ובכל זאת.. לפניי כשנה נולד לחברה הכי טובה שלי תינוק ככל הנראה עם תסמנת, אם כי זה לא ברור כי עדיין לא מצאו תסמונ שמתאימה לו. הוא עבר כבר שלושה ניתוחים ומחר יעבור עוד ניתוח במקום שונה בגוף. פיגור נשלל למעט קל (או אנט' נמוכה), אך יש לו עיכוב בהתפתחות. עברתי איתה תקופה של אשפוזים, זיהומים, מחלות קשות ביותר, ניתוחים והייתי שם כל הזמן. העזרה לחברה שלי,(כמה שזה מגעיל להגיד), הוציאה אותי כמעט לחלוטין מדיכאון, לא היו לי יותר מחשבות אובדניות מכיוון שהיא הייתה זקוקה לי ולא רציתי לגרום לה עוד סבל. שמחתי שהיא זקוקה לי, סוף סוף היה לי למה לקום בבוקר. זה נורא לומר, אבל המצב הזה נתן לי משמעות. היא לא שיתפה כמעט אף אחד בחשד לתמונת, הייתי היחידה, אפילו אחים שלה לא ידעו מכך. לאחרונה היא חידשה קשר עם חברה משותפת שלנו מהילדות וסיפרה לה על כל מה שעבר עליה. מאז אני מרגישה שנדחקתי לצד, אותה חברה תמיד איתה בטלפון, תמיד הן נפגשות, באשפוז האחרון היא אמרה לי לא לבוא, (פעם ראשונה),ולאחר מכן גיליתי שאותה חברה הייתה איתה באשפוז. (אמרה שהגיעה למרות שאמרה לה –לא). היא כל הזמן אומרת כמה טוב שאותה חברה חזרה לחייה. כל הזמן מדברת עליה, (כשהיא לא מדברת איתה..). אני יודעת שזה מגעיל מצידי, ואני צריכה לשמוח שיש לה עזרה נוספת. שיש לה את מי לשתף... אני מרגישה כל כך נטושה, היא מתקשרת אליי הרבה פחות. משתפת אותי פחות. מחר בניתוח אני לא אהיה, אבל אני בתוכה שהחברה השנייה כן תהיה. פתאום חזר להיות רע. בטח טוב לה יותר לדבר עם אותה חברה, היא בטח מבינה יותר, אינטליגנטית יותר. אני מרגישה נטושה וחסרת ערך. שנה טובה, פרח.

פרח שלום, התחושה שיש טעם במעשים שלך, שיש משמעות לקימה בבוקר עשתה לך טוב, ולא משנה מה הסיבה לכך. למרות שהמוכנות שלך להתקרב ולעזור לחברה בעת צרה ראויה להערכה, גם אם יש בה מניעים אישיים. ללא שיהיו לנו גם מניעים אישיים במעשינו היינו מתקשים להמשיך ולעשות דברים. אבל התחושה הכל כך מוכרת לך שלא צריכים אותך יותר, שיש תחליף טוב יותר ממך שבה לפקוד אותך. והשאלה היא למה את ממהרת לקחת את המקום הזה. זה ברור שמציק לך שיש מישהי נוספת המקבלת את תשומת הלב, אבל זה לא אומר שגם את לא יכולה לקבל תשומת לב. אבל לשם כך את צריכה קצת להילחם, לא למהר ולהתכנס לתוך עצמך למקום המוכר של לא רצויה. אלא לזכור שעד לפני זמן קצר היית הכי חשובה לה, ואין סיבה שזה ייעלם לגמרי. דרור

אני בטיפול כבר כמעט שנה ורציתי לשאול אם מקובל שפסיכולוג ממליץ למטופל לקבל חוות דעת מפסיכולוג אחר. יש אפשרות שהפסיכולוג מרמז שהוא לא יכול לטפל בי יותר ? אני רוצה לציין שהטיפול די מועיל אבל אין הסכמה בינינו בנוגע לתרופות היות ואני סובלת מדכאון. האם זאת סיבה להפנות אותי לייעוץ אצל פסיכולוג אחר ?

שירן שלום, האם שמעת במפורש שהמטפל מפנה אותך לפסיכולוג אחר, האם זה דובר ביניכם או שאת רק מרגישה שזה מה שהוא עושה? כך או כך הייתי מציע לך ראשית לדבר איתו על תחושותייך. לגבי שאלתך, זה לא שכיח שמטפל יוזם הפנייה לדעה שניה. בוודאי לא בנושא תרופות. ייתכן והוא לוחץ שתראי פסיכיאטר, ואם כך הדבר אז כן, זהו דבר מקובל לעשותו, כאשר הוא מתרשם, מבחינה מקצועית, שזהו הדבר הנכון לעשותו מבחינה טיפולית. אפשרות אחרונה שקיימת היא שמאיזושהיא סיבה הוא מרגיש שאינו יכול לטפל בך עוד. אבל במקרה כזה הוא יאמר זאת מפורשות ולא ירחיק אותך בהדרגה. ושוב, דברי איתו על כך. דרור

אהלן אורנה, אני רוצה לחפש לעצמי פסיכולוג טוב להתייעץ איתו בנושאים אישיים. ראיתי כי פה באתר יש מספר פסיכולוגים(לא מפורום זה) שלאחר התכתבויותיי איתם בפורומים ברור לי כשמש שאני לא אשלם ולו שקל אחד מסריח על מנת לשמוע את חוות דעתם,ולא אכפת לי כמה שנות הכשרה וניסיון יש להם. אז איך אני אדע איזה מטפל/יועץ יהיה באמת טוב עבורי?

שלום לך, אורנה תהיה פה מחר ואם תרצה להתייעץ איתה אתה מוזמן לעשות זאת. בינתיים אני אנסה להשיב לשאלתך. הנושא שאתה מעלה הוא אכן נושא מורכב. איך יודעים מיהו המטפל המתאים. אין לכך תשובה פשוטה. ניתן להיעזר בהמלצות מאנשים שאתה מכיר שהיו בטיפול. או לבקש המלצות ממקומות אחרים. בשלב השני אתה יכול לקבוע פגישת היכרות עם הפסיכולוג ולראות איך אתה מרגיש בתוך הפגישה. האם אתה מרגיש מובן, האם אתה מרגיש שאתה יכול להישאר בטיפול? יחד עם זאת קח בחשבון שפגישות ראשונות, כמו בכל דבר, הן מלחיצות, וייתכן ולא תרגיש מאוד בנוח. זו הדרך שאני יכול להמליץ לך לנקוט בה. כמובן שניתן לפגוש כמה מטפלים ולהתרשם מי מתאים לך. בהצלחה, דרור

היי דרור לא מרגיש לי בנוח לרשום לך כאן, אני גם לא רוצה להטריד אותך במייל, למרות שההרגשה לא נוחה בכל זאת. .. המטפלת התקשרה לאחל לי שנה טובה(מקסימה שהיא ,חשבתי שהיא שכחה אותי מאז שעזבתי) אמרתי לה שלא קל בלי טיפול,היא הציעה לי לחזור, החלטתי באמת לחזור לטיפול. זה עדיף מאשר להתחיל מהתחלה את התהליך עם מטפלת אחרת,לבנות אמון מחדש(זה הכי קשה לי האמון)גם מבחינה כלכלית משתלם לי להמשיך איתה,שזה יתרון..אם כי השיקולים שלי הם לא כלכליים, אני בוטחת בה, ומחבבת אותה . נפגשתי איתה היום, כל הסו"פש האחרון הייתי בדיכאון נוראי(החג עצמו עבר בסדר ) כשנכנסתי לקליניקה חיבקתי אותה,והיא גם חיבקה אותי ושאלה אותי מה קרה לי,מה היה כל כך רע בסופשבוע, ולא יכולתי לדבר על זה ... וכל כך חיכיתי לפגישה ... עכשיו שוב לבד עם המועקות עד לפגישה הבאה. זהו.רציתי לעדכן אותך משום שבעצתך חזרתי לטיפול. וזהו צעד שלא היה לי פשוט לעשות...לילה טוב.חן

חן שלום, אני חושב שלמרות הקושי שאת מתארת עשית את הדבר הנכון כשהחלטת לחזור לטיפול. נכון שאני המלצתי, ונכון שהיא הציעה, אבל את היא זו שבחרה לחזור וחשוב שתתני לעצמך קרדיט על כך. אני גם חושב שאת צריכה לתת לעצמך זמן, לא לייסר את עצמך בכל פעם שאת לא מדברת. זה יגיע. סוף השבוע הקשה היה קשור כנראה גם להחלטה לחזור ולחשש מכך, ובכל זאת נכנסת. דרור

לא יותר אבל גם לא פחות. פשוט תתעלמו. זה הכל.

קראתי את זה עכשיו ואני לא יכולה להפסיק לצחוק!!! כמה פתטי!!

יאללה, הורגים אותי אנשים כמוכם. כבר הרבה זמן שהפורום הזה בתהליכי גסיסה, וזו הפעם האחרונה שאני נכנסת לפה..כל אחת מכן בוכה על כך שהיא רוצה להיות חשופה, לומר הכל בין אם זה למטפל או למישהו אחר ולא להיות מותקפת, לא להיפגע. והנה אתן, בקצת, ממש קצת עמדת כוח, ותראו לאיזה מקומות מרושעים אתן לוקחות את זה. אז אהבה קצת לא בראש שלכן..אולי אין לה רמת אינטיליגנציה כמו שלכן, או שהיא פשוט מעולם לא הייתה בטיפול..פשוט לא מותאמת פיקס לשיח שלכן, ובמקום לקחת את זה בקלות, לצחוק איתה או פשוט לא להגיב, ולא לקחת את זה ללב בצורה כל כך...להתחיל לרדת בינכן עליה כמו חבורת ילדות בכיתה ד'. עלק יש פה מקום לכולם, רק אם הם בדיוק כמוכן. אם אתן רוצות שאנשים יקבלו אתכם בכל מצב, תלמדו לקבל אנשים..גם שונים מכן. צאו מהמקום המטופל ותנסו גם בחיים להיות בגישה מטפלת..פשוט לראות את האחר..מאי גוד. שלום ולהתראות.

יש כאן פורום נפלא שתומך, עוזר עם מנהלים אכפתיים ומדהימים (כל השלושה). לא הרבה זמן לפני שהצטרפת הפורום סער בעקבות הסוגייה איזה סוג של פורום זה יהיה-האם פורום של התכתבויות אישיות לצד התכתבויות עם המנהלים, או פורום מקצועי בין כותב למנהל. הוחלט על ידי המנהלים (מדגישה על ידי המנהלים) שהפורום יעבור לקוים יותר מקצועיים ועל כן הגבילו את הדיוניים הפרטיים בין המשתתפים. לא כל כך ברור לי, למה כלל זה לא נאכף על ידי המנהלים, את הכלל הזה אתם קבעתם מן הראוי שאתם תשמרו עליו. אם אתם מעדיפים את הפורום היותר אישי אז תגדירו אותו ככזה ואז גם למשתתפים יהיה יותר ברור לאן הם נכנסים. אי אפשר להחזיק את הפורום בשני הקצוות מפני שאז פגיעות הן תוצאה ברורה מראש.

ואף שלחתי הצעות מעשיות בנדון שנתקלו בפרצי צחוק היסטריים מצד הקצ'קעס

מתגובה תמימה שלי למישהי שהיבעתי בפניה את הסברה שהיא אולי אחותי והיא כמובן הכחישה זאת בכל תוקף הגענו לרמה המחפירה שמתגלית לפניך בפורום עכשיו ההשתלחויות עדיין ממשיכות למעלה ואני ]פונה אליך כאיש מקצוע המבין בנפש האדם אם לא היתה זאת אחותי מה היה כל כך אכפת לה ומדוע היא עושה כל כך הרבה מאמצים לזרוק אותי מהפורום??? אם אתה רוצה יותר תובנות על המצב אשלח לך רזומה אישי בינתיים ההודעה שלי בנושא הנרקיסיזם יכולה לספק לך קצת רקע כללי

דנה שלום, התייחסתי לשאלה שלך למטה. ובכל זאת אחזור בקצרה. לא ניתן למנוע לגמרי פגיעות בפורום. ניתן למזער אותם ומשום כך הותווה גם הקו המנחה לכיוון של שאלות ותשובות. יחד עם זאת אניתן להבהיר מתי מעוניינים בדעה אישית של מנהל הפורום ומתי השאלה כללית. וגם אם מקבלים תגובה, אפילו לא נוחה, לשאלה מצד אחד המשתתפים, ניתן להחליט האם לקרוא או לא, להתייחס או לא. הקו המנחה קיים, השמירה עליו היא שלנו ושלכם. עד כה, במהלך כל התקופה שלי כאן, בסך הכל ראיתי שהקו נשמר. כך שאני מאמין בכך שזה אפשרי. דרור

ומוחה בתוקף נגרם לי פה עוול כבר כמה ימים!

דרור, נתת שיעור בעקביות :-) סחתיין! היו כאן המון בהלה, ודאגה, ופגיעה, ובלבול וחוסר אונים וכעס וכעס וכעס אבל בעיקר, זעקה לעזרה (מכל הכיוונים).."הצילו..מה קורה כאן..שמישהו יעשה סדר!!" ותהיתי מה אפשר לעשות, מה כבר אפשר לומר שיסדר ויעזור למי שזקוק למילים הנכונות.. ומהם לעזאזל המילים הנכונות במקרים כאלה. שלא כמו דנה, ה"אמא" של העץ אליו השתרשרתי :-), הרגשתי שזה לא דומה למקרה אותו הזכירה מההיסטוריה של הפורום, הגם שעוד לא הכרתי את הפורום כשכל זה קרה. האמת דרור, התשובה שלך לא הפילה אותי מהכסא :-) היא פשוטה ומתעקשת לא "ללכלך את הידיים". אבל יחד עם זאת, מובנת וחד משמעית. למרות הקריאה שלה לשיח פתוח, לא הכל פתוח למשא ומתן; האם השיח אכן יהיה פתוח - זה נתון מראש. כל היתר- פתוח לשיקול הדעת של כל אחד מאיתנו. האחריות שלנו על דברינו ורגשותינו, תגובותינו ובחירותינו- זה משהו שחזרת עליו כמה פעמים, בלי להתפשר, וזה ראוי בעיניי. איך קריאה לשיחה פתוחה לכולם ולקבלה (שזה משהו שנתפס אצלי כעמדה רכה וגמישה ומאפשרת) מתיישבת יפה עם אי-התפשרות וחד משמעיות (שנתפסת אצלי כעמדה נוקשה יותר ומאפשרת פחות)? ... כוחה של עקביות! :-) סחתיין! אמנם נמנעת בכל תוקף "ללכלך את הידיים" ולפשר בפרטים הקטנים, אבל דווקא החזרה הלא מתפשרת על אותם משפטים מחזירה קצת, לפחות לטעמי, את תחושת הבטחון והשליטה במצב.. קשקושים של לילה, (שכנראה יזכו לכינויי גנאי חד-מילתיים מאוד בקרוב, אבל שיהיה..) אאחל ליל מנוחה, לילך.

רציתי ברשותך, שתעזור לי להבין איך ניתן להימנע מקריאת הודעות לא נעימות ? עוד לפני בכלל שקראתי אותה? שיח פתוח או לא שיח פתוח- קצת התבלבלתי. אורלי

מה קורה בפורום? בכל הודעה שניה בערך מופיעה "אהבה", רק שבפועל זה רחוק מלשדר אהבה.האמת שהפורום מלחיץ מאוד בימים האחרונים, עד עכשיו עם כל הבעיות הקשות שעלו פה- זה היה המקום הכי מרגיע עבורי,יכולתי לשאוב מכאן כוחות.חבל שזה השתנה הפורום מלחיץ בתכנים המוזרים ונוקבים שבו.תעשו משהו בבקשה.

את צודקת, זה מלחיץ ומחפיר וגם לא ברור כיתד מנהלי הפורום לא מגיעים לכאן לעשות קצת סדר בואי בינתיים נחשוב חיובי, נתערסל בתחושות הנעימות שאנחנו מכירות היטב ולא נתייחס למפגעים, את מוןזמנת להעלות נושא שיחה, ללא השמצות ללא הטרדות, ללא קריאת שמות, כמו שאת ואני ובוודאי עוד כמה שברחו מכאן, אוהבות

חבר'ה, אולי תגלו קצת אורך רוח, הבנה ואמפאתיה. אתם מבינים שמשהו לא בסדר, ויחד עם זאת אתם נפגעים וכועסים, ואז פוגעים בחזרה. אני לא מבינה למה. הרי כולנו מכירים תקופות שפלות של עצמינו. פשוט, אצל כל אחד יש לזה ביטוי אחר. אם להיות מעשית, נראה לי שהתעלמות שלכם מהגורם ה"מפריע" היא זו שתשרת אתכם באופן הטוב ביותר. להזכירכם, אף אחד מאתנו אינו מחוייב לקרוא את כלללללל ההודעות. אנא מכם, חשבו גם על מי שיושב מן העבר השני של המסך. נראה לי שחלק מההתייחסויות כאן עלולות להיות מאד פוגעות, ולהקצין את מצבו של אותו מישהו. שנה טובה

שלום לך, ראשית אני מפנה אותך להודעה שכתבתי למטה על ההתנהלות של הפורום היום ובימים האחרונים. שנית אני מצטרךף למה שנאמר כאן, אין חובה לקרוא הודעות, ובוודאי לא להגיב להן וליצור שרשרת שלא מועילה לאל לצד הזה ולא לצד הזה. אני מבין כמה קשה זה יכול להיות לעיתים לא לקרוא, ולא להיפגע ולא להגיב. אבל אולי זה מה שנכון. אני גם מבין את הרצון שאני ושאר המנהלים נבוא ונשליט סדר, אבל כפי שכתבתי גם קודם היכולת להרגיע כאן וליצור מקום בטוח נתונה בידי המנהלים, אך בראש ובראשונה בידי המשתתפים. לילה טוב, דרור

ראשית אבקש מאנשי הפורום להנחות אותי כיצד מוסיפים קישור להודעות כאן, לאור הידע הדל שלי בתורת המחשב. בפורומים אחרים יש לחצנים מיוחדים לכך, פה איני רואה זאת אי לכך אני מתנצלת מראש על כך שאני נאלצת לעשות פה "קופי אנד פייסט" מתוך ויקיפדיה, מתוך הנחה שאינ פורמציה המופצת חינים לכל דורש מן הסתם אינה נדרשת ל"זכויות יוצרים" ואני מבטיחה לא לעשות זאת להבא אם תסבירו לי איך לעשות קישור להלן הקטע שאני רוצה להתייחס אליו אנשים הסובלים מהפרעה זו הם בעלי חשיבות עצמית גבוהה ושאפתנות חסרת גבולות. הם מרגישים כאישיות חשובה וראויה להערצה, ובדרך כלל מפריזים בתיאור ההישגים שלהם ומאמינים שהם מיוחדים במינם. מאפיינים נוספים לאנשים הסובלים מהפרעה זו הם זלזול באחרים ובהישגים שלהם, אנוכיות וחוסר אמפתיה לזולת, יהירות ושתלטנות, וניצול הזולת לצורך קידום שאיפות אישיות. כמו בהפרעות אישיות רבות, רמה מסוימת של נרקיסיזם עשויה להימצא אצל כל אדם. התופעה מסווגת כהפרעת אישיות רק במקרים קיצוניים. יצר ההישגיות של הלוקים בהפרעה זו מפותח במידה כזו שהם אינם מהססים לפגוע בסובבים אותם על מנת להאדיר את שמם או להדגיש את ערכם בעיני עצמם ובעיני אחרים. הפסיכיאטריה נוטה להחיל הגדרה זו גם על "מקרים" פשוטים הרבה יותר, כך שלמעשה אחוז המאובחנים כלוקים בהפרעה זו הוא גבוה למדי וכולל גם רבים המפגינים תפקוד תקין לחלוטין. וריאציה לתופעת הנרקיסיזם היא "נרקיסיזם שניוני" (secondary narcissism). ההערצה לדמות ה"אני" מתנפצת מול "אני" מרוקן, חסר הערכה עצמית. כתחליף תאומץ דמות נערצת, בעלת תכונות בולטות של יופי, כוח, כשרון והצלחה, אשר תספק "אני משני" שיהיה מושא לסגידה והערצה, עד כדי אימוץ כתחליף ל"אני" המקורי או התבטלות ה"אני" המקורי בפני דמות זו. לעתים חווים זמרים, שחקנים וספורטאים תופעות של סגידה קיצונית, עד כדי סיכון חייהם על ידי מעריצים, המסרבים לפעמים להאמין שאליליהם הם אנשים בשר ודם. עד כאן הציטוט ועכשיו תהיה: מה יק'רה לאדם בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית שחי חיים שלמים עם ה"בעיה" שלו מבלי להבחין בכך, כיוון שהוא היה בטוח שכל מה שהוא עושה, מתוך הצורך הכפייתי שלו להאדיר את שמו, למען אחרים זה "אהבה", כאשר מישהו מעמיד לפניו ראי וטוען שהאהבה שלו אינה אלא אהבה עצמית?? אני אספר לכם מה ראיתי שקורה: אותו אדם אם אינו מספיק חזק להתמודד עם הבעיות האמיתיות שלו ימציא אינספור סמפטומים מדומיינים ויחלה לבסוף במחלה נפשית חמורה על מנת לא להודות בפיצול הערכי הזה. זה יביא אותו לכזאת תחושת ריקנות והתרחקות מעצמו עד שהוא יאבד את אישיותו כליל אבל עם טיפול מתאים וקצת אמירת אמת, \זה עשוי לעבור

שלום אהבה, הפרעת אישיות נרקסיסטית, לעיתים קרובות אינה מפריעה לאדם עצמו אלא לסביבה שלו. כאשר יש משבר בשל סיבה מסויימת למשל פיטורין, או לחלופין פגיעה בתחושת הערך העצמי כפי שתיארת בדוגמא שלך. האדם יכול, בהתאם לכוחותיו, ליפול למשבר דכאוני. במקרים חמורים יותר יכולות להיות לכך השפעות קשות יותר. לכן חשוב שחשיפות כאלו, אם ייעשו, ייעשו בהדרגה, במסגרת תומכת כפי שאת מציינת הלוקחת בחשבון גם את כוחותיו של האדם. טיפול הוא אחד מממסגרות אלו. דרור

מסכימה איתך מאד דרור ואכן קלעת לנקודה מה עושים אם אדם כזה ממשיך לגרום נזק לסביבה הקרובה שלו, וסובל יסורי נפש קשים מזה בעצמו, אך אינו מוכן להודות בפני עצמו שהוא עושה נזק לסביבה?? אספר לך מה קורה במקרה שאני מדברת עליו. הוא ממשיך לתקוף בשארית כוחותיו (בצורה דומה למה שמתרחש כאן בפורום) את הקורבנות שלהם ולהצביע עליהם באצבע מאשימה במקביל הוא רץ למאות דוקטורים ופורומים על מנת שיעזרו לו לפתור את הבעיה!!! רק שלאף אחד הוא לא מוכן להודות שהוא אכן שטלתני, תוק]פני, אגרסיבי, ששום דבר לא יעמוד בדרכו למטרה, גם היא הורסת את עצמו!!! כי התדמית העצמית שלו היא "אשה יפה וטובה" שדואגת מאד לסביבתה

כן יש מי שדואג לי אפילו בפורום הזה, כך אני מאמינה \ובגדול: מעט החברים שיש לי שווים יותר מכל האויבים שלי ביחד ויש אלוהים!

שלום אלון ואהבה, אני שמח על הבעת הדאגה שלך אלון ועל ההרגשה שלך אהבה שיש אנשים שדואגים לך גם בפורום. שלצד ההרגשה שאת מותקפת, יש גם הרגשה שלאנשים אכפת ממך. דרור

לחברים שהיו על המטוס שהתרסק בתיאלנד? לפיגוע שחמאס מתכנן עלינו? להתחממות בסוריה? לשבויים? תאונות דרכים?

לדברים האלה, כדאי לו לחפש מידע בפורומים שדנים בחדשות או לדבר כאן בפורום על רגשותיו בנדון

שלום, אני מניח שיש לא מעט אנשים המודאגים ודואגים בנושאים אלו. ובוודאי לא נשארים אדישים. ואני מזמין לשתף בדאגות אם יש או במחשבות עליהם כאן בפורום, דרור

חשבתי לכתוב כאן לראשונה אבל אחרי שהבחנתי באווירה עווינת ועכורה החלטתי לוותר. עם כל הכבוד, זהו לא פורום של אדם אחד שנדמה כי השתלט יתר על המידה. אולי צריך לחשוב על לחסום מאנשים כאלו את הגישה לפורום או לדאוג שקודם ההודעות יעברו אצלכם לסינון ולא מיד לפרסום. לתשומת ליבכם! אחת שלא תחזור לכאן, לפורום חסר שליטה והגנה. זה מעלה בי תהייה- אם אתם באמת אנשי מקצוע בתחום הטיפולי?

אתם מוחקים הודעות שפוגעות בכם בלבד... ואחת מכם אף תוקפת משתתפים ש"מפריעים" לה. אני מניחה שיש לכם מושג במי מדובר... אני מסכימה איתך, נורית, זה אכן מעלה תהיות לגבי אותה מנהלת- עצוב שאנשים כאלה מטפלים באנשים.

בגין עוול שנעשה ופגיעות נפשיות של ממש שהפורום גורם לכך ..עד שכותבים כאן נהיים ממש פראנואידים ותוקפניים. מי שמצטרף שיחתום על עצומה כאן בעץ ויאמר אני מסכים

אולי תחסכו מאיתנו את התלונות והקיטורים? הדלת פתוחה לשני הכיוונים- לכאן ומכאן. 'שרית', את לא מסכימה עם 'נורית', אתן מדברות על שני דברים שונים..סתם קפצת על ההזדמנות להזכיר שוב שנפגעת. חבל שנפגעת, אבל זה קורה גם לטובים. וחבל שהמנהלת העלומה פגעה- גם זה קורה לטובים. ולגבי יתר התלונות.. השקט יחזור, לאן אתם ממהרים?

מכיוון שאני נפגעתי אישית כאן בפורום מתקיפות חמורות, מזלזלות ופוגעות יש לי כמה הצעות לשיפורים 1. כל מי שרוצה להשתתף כאן באופן קבוע יצטרך להופיע בשם משתמש אחד ויחיד והמחשב יחסום הופעותיו כ"אורח" 2. למי שירצה להופיע כאורח, המחשב יאפשר לפתוח שרשור לגבי שאלה ספציפית ולהשתמש בשם האורח רק לגבי אותו השרשור 3. נוכחות יותר תכופה ומרגיעה של המנהלים על מנת לא להגיע להקצנות והשתלחויות כפי שהיו פה בימים האחרונים מעבר לזה אני חושבת שטוב שיש כאן שלושה מנהלים עם גישות שונות. גישתה של ליאת מאד נינוחה ובלתי אוטוריטטיבית ולדעתי זה דבר חשוב לאלה שזקוקים לתמיכה רגשית ולא לתשובות בנוסח "עשה זאת וזאת" מצד שני הנייטרליות שלה מול השתלחויות פוגעניות בי, ואנ י מניחה שבעוד אנשים, היתה קצת מוגזמת ואני אשמח להתייחסותה לטענתי זאת בברכה ושנה טובה

תגידו לא עולה חמתכן לנוכח ההודעה האחרונה של אהבה. מישהו יודע לומר לי למה חמתי עלתה ? או שרק אני רואה?. נורית

אני מקווה דרור שבינתיים קראת חלק מההודעות המשתלחות בשרשור הזה ובאחרים עם התקפות שלוחות רסן ללא סיבה כלפי, ותיקנת את עמדתך הקודמת תודה

שלום לכם, בחרתי להתערב בנקודה זו ולומר כמה דברים חשובים בעיני ובכך אני אסיים את התייחסותיי היום לכל התכנים שעלו בעץ הזה ובאלו שמעליו למה שקורה בין חברי הפורום. אנסה להתייחס כמיטב יכולתי לשאלות ולאמירות שהועלו כאן. ראשית, אשוב ואדגיש את מה שמהווה אבן יסוד להתנהלות תקינה של הפורום והוא כבוד הדדי בסיסי. ללא כבוד זה, לא משנה מה הדעות שמביעים, לא ניתן להפיק תועלת מהפורום. השמירה על הכבוד הזה היא בראש ובראשונה אחריות של משתתפי הפורום. אם תילקח האחריות הזו לא יהיה מקום להתערבויות של מנהלי הפורום, ובעיני זהו דבר מבורך. שנית, עלתה כאן הטענה שבעבר הוחלט שהפורום יהיה סביב שאלות ותשובות. זה נכון, אבל גם אי אפשר למנוע את הדינמיקה המתעוררת, ולרוב בצורה חיובית, סביב שאלות שונות. לעיתים קרובות שמתי לב כי תרומתם של חברי הפורום עוזרת מאוד למשתתף ששאל. השאלה היא איך לא להפוך את זה למשהו פוגעני. וכאן שוב האחריות היא קודם כל על המשתתפים, אם כי תחת פיקוח המנהלים. עלתה גם השאלה מדוע הפורום לא מסנן או לחלופין לא סוגר את עצמו ביום שבת. התשובה קשורה זו בזו. אנו המנהלים סבורים כי היכולת להעלות שאלות ללא סינון חשובה וכי ניתן להתמודד עם מרבית השאלות שעולות ללא צורך בסינון מוקדם. כדי שניתן יהיה, טכנית, לסגור את הפורום בשבת היה צורך לעבור למתכונת של סינון. ובכך כאמור לא רצינו. לבסוף, באשר להתנהלות שקרתה היום, לעיתים אנו מגיבים מתוך רצון לעזור אבל מוצאים את עצמנו פוגעים ונפגעים. בתוך התנהלות של פורום שכזה ישנה בחירה האם להגיב או לא, להיענות או לא. ולכל בחירה יש את היתרונות והחסרונות שלה. אני מזכיר שוב, הפורום הזה חשוב לנו המנהלים ואני מניח שגם למשתתפים. השמירה עליו היא משותפת, וכפי שכבר היה בעבר בעזרת השמירה המשותפת עוברים גם רגעים לא פשוטים. לילה טוב דרור

היי ליאת, לפני מס' ימים כתבתי כאן הודעה בקשר להיסוסיי אם המטפלת שלי קוראת אותי בפורומים בעיקר בפורום לנפגעות תקיפה מינית במקרה והרגעת אותי בקשר לכך וכו' אבל גם ציינת שיש בי רצון לכך שהיא תקרא את מה שאני לא מעיזה לפתוח מולה בחדר. ונרגעתי מתשובתך ואף התלהבתי להמשך טיפול למרות כעסי הרב על הפסיכולוגית כי היא זו שגרמה לי לטריגר באמצע החיים. אני מזה כועסת- למה היא עשתה לי את זה?! העירה משהו רדום. בשביל מה?!?!?!?!? כדי שאתמוטט ולא אתפקד? הייתי כל-כך בהיי לפני. בדיוק התקבלתי למשרה אטרקטיבית עם שכר גבוה מאוד והייתי בעננים הכי הכי למעלה. ואז... באה התרסקות בעקבות טריגר.. לא משנה, החלטתי בסוף לא לספר ולשמור לעצמי את הכעס עמוק עמוק בפנים ולהמשיך כרגיל. ואכן הצלחתי בכך תקופה ארוכה של מס' חוד'. אבל, ביום שלישי שעבר(יום שלישי הארור) לא יודעת איזה שד נכנס בי ויצא שרבתי עם מנהלת המכון בכבודה ובעצמה(ד"ר לנוירולוגיה) על עניין שולי וחסר ערך כגון- התחייבויות ושטיות ואז אמרתי בלי שליטה שמיצידי היא יכולה להודיע לגב' א. (הפסיכולוגית) שתבטל את כל הטיפולים. והכי קטע שהיא בכלל לא מטפלת בשטויות האלה פשוט היא במקרה ענתה ואני התווכחתי איתה. איזה טפשה אני- יש להם תור וביקוש מפה ועד להודעה חדשה ואני ככה "בועטת" בהם. אנשים מחכים שם שנה בתור כדי להיכנס. מרגיז אותי שלא שלטתי בעצמי למרות שנשבעתי להדחיק את הכל בצורה הרמטית. ובסוף- כך זה התפרץ. בצורה הכי מטומטמת שיש. לא מבינה איך זה קרה. מכל מקום- בעלי סידר ת'עיניינים. אבל בכל מקרה עשיתי לעצמי שם רע ובושות. ותדמית של סתומה. כי באמת הויכוח היה טפשי לחלוטין. למה לא שתקתי כמו ילדה טובה?!?!?

כותבת יקרה, אני מבינה שהודעתך לליאת ומקוה שמישהו מ"הגדולים" יכנס לכאן בקרוב לעשות קצת סדר ולהרגיע בינתיים תרשי לי למור לך כמה מילות נחמה לא עשית לעצמך שום שם רע וזוכתך לצעוק כשנעשה לך עוול, גן אם זה לא נחשב "מקובל חברתית"ץ מה קרה?? הרגשת שפוגעים בך וביטאת כעס?? האם זה מקלקל את התדמית שלך כאדם שפוי?? כאדם נבון?? כאדם טוב??? באמת??? בעיני מי?? לגבי המטפלת שלך כנראה שהעלית את הנושא בעבר ואני לא מבינה לגמרי את דבריך, אבל הבנתי שהיא עוררה, למרות רצונך "זכרון מודחק של פגיעה מינית" יש לי שאלה: האם היא לחצה עליך בכיוון הזה בניגוד לרצונך?? האם את משוכנעת שאכן האירוע הזה קיים בזכרונך המודחק?? האם את משוכנעת שאכן קרה?? האם לא ייתכן שהיא עשתה עליך מניפולציה מסויימת וגרמה לך להשתכנע שזה מה שקרה?? על כל פנים אם את מרגישה שמטפלים בך בצורה שלא מועילה לך, ואף מזיקה, ויש לך רגשות קשים כלפי המטפלת וכלפי ההנהלה, מה זה כל כך חשוב להישאר שם?? רק בגלל שהם בעלי יוקרה?? ולמה חשוןב לך כל כך להיות "ילדה טובה"???

את משוטטת בכל ההודעות, תשאירי קצת פרטיות לאחרים.

שלום לך, ליאת תהיה פה ביום חמישי ואת מוזמנת לכתוב לה אז ולשמוע את דעתה. בינתיים אנסה להתייחס לדברייך. את מתארת דפוס שחוזר על עצמו בו את מנסה לדחוק פנימה משהו מאוד קשה שקיים בך, טראומה, כעס, אבל זה לא נותן לך מנוח באמת. זה ממשיך לבעבע מבפנים עד שמתפרץ בלי שליטה ועל האדם הלא נכון. אני מניח שהדפוס הזה מוכר לך ואת בוחרת בו מסיבה כלשהי. אבל הוא לא עושה לך טוב. אני לא יודע מה קרה עם המטפלת אבל הרי הגעת אליה כי משהו לא הרגיש שם טוב. אולי היא ניסתה לעזור לפרוץ את הדפוס הזה. לדבר על מה שמציק לך במקום בו ניתן לדבר עליו - בטיפול. זה לא קל, זה מעורר דברים ובהם את השאלה "למה הייתי צריכה את זה"?. זו שאלה קשה. אני מקווה שהצעתי חלק מהפתרון עבורה. דרור

למען נוחותך אני עושה פה קופי-פייסט להודעתי מלמעלה ומבקשת אותך לומר לי בהגינות אם יש בתגובה זו שמץ שיצדיק את ההשתלחות הפרועה שלה בי אחר כך לכותבת יקרה, אני מבינה שהודעתך לליאת ומקוה שמישהו מ"הגדולים" יכנס לכאן בקרוב לעשות קצת סדר ולהרגיע בינתיים תרשי לי למור לך כמה מילות נחמה לא עשית לעצמך שום שם רע וזוכתך לצעוק כשנעשה לך עוול, גן אם זה לא נחשב "מקובל חברתית"ץ מה קרה?? הרגשת שפוגעים בך וביטאת כעס?? האם זה מקלקל את התדמית שלך כאדם שפוי?? כאדם נבון?? כאדם טוב??? באמת??? בעיני מי?? לגבי המטפלת שלך כנראה שהעלית את הנושא בעבר ואני לא מבינה לגמרי את דבריך, אבל הבנתי שהיא עוררה, למרות רצונך "זכרון מודחק של פגיעה מינית" יש לי שאלה: האם היא לחצה עליך בכיוון הזה בניגוד לרצונך?? האם את משוכנעת שאכן האירוע הזה קיים בזכרונך המודחק?? האם את משוכנעת שאכן קרה?? האם לא ייתכן שהיא עשתה עליך מניפולציה מסויימת וגרמה לך להשתכנע שזה מה שקרה?? על כל פנים אם את מרגישה שמטפלים בך בצורה שלא מועילה לך, ואף מזיקה, ויש לך רגשות קשים כלפי המטפלת וכלפי ההנהלה, מה זה כל כך חשוב להישאר שם?? רק בגלל שהם בעלי יוקרה?? ולמה חשוןב לך כל כך להיות "ילדה טובה"???

כבר מספר חודשים אני גולשת ומשתתפת בפורום שונים הקשורים לבריאות הנפש, וזאת בגלךל שיש לי עניין אישי וציבורי בהתנהלות של מערכת הבריאות, ביחס המשפיל והמבזה שאין דומה לו כלפי ציבור חולי הנפש, בנוסף על כך שאני מאד אוהבת לדבר על נושאים הקשורים לבניה והתפתחות אישית ולשתף מנסיוני לקח לי זמן לא רב לדעת שפורומים באינטרנט הם מימד פרוץ, שכל אחד יכול להיכנס פה ולכתוב מה שהוא רוצה בלי שום אחריות מצד שני למנהלי הפורומים יש אחריות מסוימת כלפי הגולשים הקבועים שלהם, לפחות, על מנת להגן עליהם מפגיעות בפורום הזה השתלחו בי בצורה קיצונית. ליאת החמודה אמנם נמנעה מסיבות שחשבתי שנובעות מנייטרליות "לנקוט עמדה" במה שנראה כמו סכסוך בין שתי אחיות אבכל במקביל היו פה התפרצויות של תקיפה אישית ו"הצעות עזרה" שונות מאנשים עם כוונות טובות או לא ממש, עם תוצאוה קשה מבחינתי. הייתי מאד נסערת ועקב כך גם חשפתי קצת מידע אישי, שהביא למתקפות נוספות הפורום שותק הבוקר, אין פה אף אחד חות ממני?? לא ולא ישנם אלה שהפסיכיאטריה משלמת להם "לשמור עלינו" בפורום על מנת שלא נתמוטט חלילה והם משרתים גם מטרות פחות מוצהרות ופחות ישרות, באלף אלפי המעטות אני בדקו מה קורה כאן אם "תופרים לי תיק" פסיכיאטרי בצורה חובבנית ומבלי לראות אותי על פי דברים שאני כותבת כאן ואמצא את עצמי במצב שאצטרך להסביר את הדברים האלה לאיזה פסיכיאטר נגד רצוני, אראה בכם אחראים ישירים לכך!! ראו הוזהרתם, עם כל הכבוד!

כבר יום ראשון בערב ומאז אתמול לא היה פה מישהו שירגיע ויקח אחריות אז בוא בבקשה ודבר ראשון אני מבקשת שתדרוש מזאת שמשתלחת בי בכל מיני שמות שתחליט על שם אחד ותתקוף אותי להנאתה באותו שם כי גם אני לא אחסוך ממנה את מה שאני חושבת על המניפולציות שלה ועל ההתחזות שלה ועל זה שהיא משתמשת בדיוק באותן טקטיקות מתוסבכות של אחותי שבגלל זה בדיוק היא כועסת עלי כיוון שאני משוכנעת מעל ללא ספק שזוהי אחותי ואם היא מתשיך לעשות פה מניפולציות אז לא אתאפק ואצטט את שמה המלא היזהרי אחות משוגעת לא לאורך זמן ארמון הקלפים שבנית בעמל רב מקלפי השקר וההכחשה ימשיך לעמוד אני מציעה לך להסתכל בראי, להגיד לעצמך את האמת על הסיבות למצבך הנפשי המעורער עד אובדניות שזה רגשות אשמה, בעיקר כלפי מה שעשית לי, אבל בטח אני לא לבד ברשימ ת הקורבנות שלך, הכל כמובן מכוונות טובות ו"אהבת הזולת"

אהבה שלום, הפורום הזה נועד לתת מענה מקצועי לשאלות שונות. הוא כמובן אינו מחליף טיפול על כל המשתמע מכך. הכניסה לפורום, והשמעת שאלות ודעות שונות, מעלה את האפשרות לקבלת התייחסות. הרבה פעמים מקבלים התייחסות תומכת, עוזרת, ההולכת בקו אחד עם הדעה שלנו אנו. אבל לעיתים, כמו בטיפול וכמו בחיים מקבלים גם דעות שונות. לא תמיד הדבר אומר מיד שהאדם שלא מסכים איתנו הוא נגדנו. ייתכן והוא אפילו בעדנו גם אם אנחנו חושבים שהוא טועה. בכל מקרה בגלל היחודיות של פורום באינטרנט חשוב לבדוק האם אנחנו מסוגלים לשמוע דעות מנוגדות, וחשוב לא לחשוף פרטים מזהים שאנו לא רוצים לחשוף אותם. זה גם היתרון בפורום שכזה, היכולת לחשוב מה כותבים לפני ששולחים. לגבי התערבות בדברי אחרים. הקו המנחה הוא שניתן לומר דברים אחד לשני אבל תוך כבוד הדדי בסיסי ושמירה על תרבות דיבור. כאשר קו זה לא נשמר אנו המנהלים מתערבים. דרור

שלום רב, אני אמא לשלושה, בתי בכורה בת 17 הביניות בת 3.5 והקטן בן 3 חודשים. הילדה לא הולכת לגן בינתיים,אנחנו מקווים שבקרוב זה יסתדר, דרך אגב היא לא רוצה ללכת באופן עקרוני בגיל שנה ו8 חודשים היא הלכה ונורא נורא בכתה ובסוף לקחנו אותה מהגן כיון שחלתה וירדה במשקל באופן משמעותי. הבעיה עיקרית היא שהילדה ישנה רק עם אבא וההיא לא מוכנה באופן אחר,כמו כן ראוי לציין שבמשך היום אני איתה בבית ואם קורה שאני לא מסכימה לתת לה משהו או פשוט לא מרשה והיא נורא רוצה אזהיא מתחילה לבכות בכי היסטרי ואומרת שהיא רוצה את אבא ושאבא ינחם אותה. כמו כן אני יותר מאמינה בשיטת החינוך ברוגע ולא צעקות וכוח ובעלי דווקא מאמין יותר בשיטת הצעקות והענשות וכוח. לדוגמא הוא יכול לומר לה אל תגשי אלי,אני לא רוצה להיות איתך וכ"ו.. אני ממש נפגעת ומרגישה חסרת אונים כאשר ביתי דוחה אותי באופן כה ברור ומשמעי. מה עלי לעשות?? האם זה בסדר שהיא כל כך רוצה להיות עם אבא? והרבה פעמים קורה שהיא מעדיפה אותו מאשר אותי. והיא גם אומרת שהיא אוהבת את אבא, אותי היא לפעמים גם מזכירה אבל אותו זה באופן קבוע. כמו כן עוד בעיה שהיא לא מוכנה ללכת לישון בלי אבא היא רוצה שאבא ישן איתה ורק הוא,ואם לא היא מתחילה לבכות שוב בכי היסטרי, האם זה בסדר שהיא מוכנה לישון רק עם אבא? האם זה לא מראה על אישזהי אובססיה, כמו היא נהייתה מאד קשורה לאביה, ואני מרגישה שזה בא על חשבוני. מחכה לתשובתך בתודה מראש,

יהודית שלום, אני רוצה להתייחס בתשובתי לשני חלקים. החלק הראשון נוגע לקשר בינה לאבא ובינה לבינך. לעיתים קרובות הילד מעדיף את אחד ההורים, מכל מיני סיבות. לא במקרה יש את האמרה "ילדה של אבא". לרוב זה נורמלי ואין בכך בעיה, מלבד הפגיעה הלא פשוטה שחש ההורה השני. ייתכן והיא מרגישה יותר צורך להיות איתו כי הוא לא בבית. אולי משהו בדרך בה אתם מתייחסים אליה הוא של תחרות על ליבה והיא מרגישה את זה. אם זה כך חשוב לגבש עמדה אחידה מולה. למשל מה שאמא אומרת גם אבא עומד מאחוריו ולהיפך. גם אם היא נותנת אהבה כדי לקבל את מה שרוצה. החלק השני והיותר בעייתי בדברייך, נוגע לדרך בה היא משפיעה בבית. נשמע שהיא זו שקובעת מה יהיה, האם תלך לגן, האם תקבל דברים. כאילו התפקידים התהפכו. זה לא נכון ואפילו מדאיג. עצתי היא לפנות לייעוץ, הדרכת הורים דרך יועצת של הגן, ובעיקר לחזור לעמדה בה אתם, כזוג קובעים מולה. למרות הקושי היא זקוקה לזה. בהצלחה, דרור

לדרור מקוה שאחרי מה שהיה פה אתמול, תגובתי להודעותיך לא תתפר כפגיעה אישית על ידי מישהו. אהבתי את תשובתך לאם המודאגת וברצוני להוסיף משהו שתפס את תשומת ליבי היחס של האב אל הבת לא משתקף חיובי לגמרי בתאורה של הכותבת. האם רואה שהוא לא פעם דוחה בגסות את הילדה והילדה דווקא נמשכת אליו עוד יותר בגלל זה. ייתכן שדווקא הדחיה הזאת גורמת לילדה להידבר אליו באופן כה אובססיבי, בשעה שאת אהבתה של האם היא לוקחת כמובן מאליו.

יש לנו ילדה בת 6 , עלתה לכיתה א לפני כשבועיים, היא ילדה נבונה ודעתנית מגיל אפס, במהלך כל חייה ידעה לעמוד על שלה ומה היא רוצה, בגיל שנתיים היתה נשכבת על הרצפה גם לא בבית, בגיל 4 התחילו הצרחות ומאז מידי מספר חודשים היא חוזר לשיטה זו. זה קורה בדכ כשהיא מקבלת תשובה של לא מאוד קשה לה להתמודד עם זה, הצרחות מתחילות אם אנו מציבים את הגבולות, כמו פרידה מחברים אחרי בילוי של אחה"צ, בקשה לבצע משימות כגון אמבטיה, ארוחת ערב וכיו"ב. זה לא קורה כל הזמן אבל מידי כמה חודשים ישנה תקופה של מספר שבועות שלא משנה איך נציב עובדה של לא, היא מתחילה לצרוח צרחות חזקות , שמעוררות תגובות מאוד לא נעימות בקרב הסובבים אותה כולל השכנים. חשוב ציין אנו מדברים איתה הרבה, מסבירים לה המון, אבל לפעמים אנו מרגישים שיש בה צורך עז לפרוק בצרחות, ניסינו הכל: להתעלם מהצעקות, להעניש אחרי, לדבר להגיון ( שבד"כ עובד אך לא כשהצרחות מתחילות), לצעוק. ה כ ל. אנחנו נשמח לקבל עצה איך לטפל בנושא הצרחות. בסה"כ היא ילדה מקסימה ואחות נפלאה לאחיה בן השנה.

תצעקו לתוך הכרית לצעוק בנוכחות הילדה ממש לא יועיל היא יותר מומחית בזה אולי כדאי לדבר גם עם סימני שאלה ולא רק עם "הסברים" כמו: מה את רוצה?? מה מפריע לך?? אולי אפשר להגיע איתה לפשרה, כמו אם תסכימי לעשות אמבטיה הערב תוכלי מחר לשחק יותר זמן עם החברים? ומה קורה בתקופות שהיא לא צועקת?? האם היא מקבלת מרות?? נכנעת?? או סתם ילדה שמחה וחיכנית?? מה איכות השיחה ביניכם כשהיא "בסדר"??

שלום שרון, המצב שאת מתארת הוא מצב המוכר להורים רבים, אבל את מרגישה כרגע חסרת אונים מולה באותם רגעים. מה שאני מתכוון לומר בא מתוך הבנה שמאוד קשה לעשות את זה ובכל זאת. הדבר החשוב לעשות הוא לשמור על עקביות, עקביות בהתנהלות מול הצרחות. אתם מרגישים מבוהלים וחסרי אונים מולה וסביר שהיא מרגישה את זה. באופן מסויים היא צריכה שתעמדו חזק ולא מבוהלים מולה. אז אם החלטתם להתעלם חשוב לא להישבר. ובמקביל לומר מדוע אתם מתעלמים, אבל עם ניסיון להסתיר את הבהלה שיש בכם. אני לא מכיר את הילדה, אבל אם זה לא עובד לאורך זמן, ייתכן ויהיה צורך בהתערבות טיפולית על ידי היועצת או על ידי פסיכולוגית. אסור לשכוח שבשנה האחרונה היא גם עברה לכיתה א' וגם נולד לה אח ואולי זה גם משפיע עליה. אני יודע שזה קשה, אבל נסו לתת לה תחושה שאתם מספיק חזקים לעמוד מולה. דרור

הרבה נכתב בפורום הזה על תלות בטיפול.\ אבל אני שואלת את עצמי ואותכם האם התלות הזאת היא לא מסוכנת\. אני שמה את עצמי בידיים של מישהו שאני אומנם משלמת לו בשביל שיהיה שם בשבילי אבל עד כמה הוא יהיה מוכן לזה? הנה היה לי התנסות שפתאום הוא כעס עלי והתנפל עלי בכעס נוראי על משהו שאמרתי. ואני התקפלתי לגמרי. מאז אני לא יכולה להרגע. הוא מחץ אותי לגמרי בדבריו וכל הפגישות אחרי זה הוא לא הסכים לדבר על זה וששאלתיאותו למה הוא לא רצה לדבר על זה.אם לא הייתי תלויה בו נפשית כבר מזמן הייתי במקום אחר. עכשיו מר לי ואני לא יכולה אפילו להתנתק ממנו.\ אז מה השגתי? הלואי שלא הייתי מגיעה לטיפול בכלל.

הי שירלי, אל תותרי לו, דאגי לומר לו שנפגעת ביותר ממנו וזה גרם לך להתרחק ממנו רגשית עד כדיי שאת מתקפלת מפחד ומהתגוננות. עמדי על שלך- לקבל הסבר למה הוא התכוון בדבריו, מה הכעיס אותו שיצא לו "לצאת מהכלים". בהצלחה

הי שירלי אין לי שום ניסיון אישי בתלות במטפל, כל הטיפולים שעברתי היו קצרים וממקודים, ואף אחד מהם לא ממש מוצלח מבחינתי. אישית אני מתחברת יותר לשיטות הוליסטיות מאשר לטיפול בדיבור העובדה שהמטפל שלך התפרץ עליך יכולה להעיד לדעתי על שתי סיבות 1. שאת הצלחת להוציא אותו מגדרו עד כדי כך שהוא איבד שליטה בנוכחותך. האם זה נותן לך תחושת כוח עליו?? האם זה גורם לך להרגיש קשר יותר חזק אליו או להיפך?? 2. שהוא אכן לא המטפל הנכון בשבילך והוא מנסה להפעיל עליך איזה כוח סמכותי שאת מסרבת לקבל. יתכן שגם וגם את זה רק את יודעת

הי חלומי הי אהבה ניסיתי לדבר איתו. שלוש פגישות אחרי זה ניסיתי רק על זה לדבר. והוא כל פעם חסם אותי. בפעם האחרונה הוא אפילו התפרץ עוד פעם ואמר "כבר דיברנו על זה". וגם "מכל הדברים רק את זה את זוכרת". והאמת היא שלא דיברנו על זה בכלל כי הוא חסם אותי כל פעם. וכן - מכל מה שאמר את זה אני זוכרת עד כדי טראומה ממש שקשה לי להשתחרר ממנה. כבר עברו חודשיים מאז המקרה והוא אחרי חודש (שבו אני ניסיתי כאמור לדבר איתו) הוא נסע לחו"ל ועכשיו אני כל כך לא רוצה לפגוש אותו אבל גם לא יכולה להשתחרר ממנו ואיך אני יכולה להרגיש כוח בכלל? הוא הרי כעס עלי? אני מרגישה רע כשכועסים עלי. רע רע רע. איך אפשר להרגיש כוח? זה מטורף לגמרי. אני ישבתי שקועה בתוך הכסא בטראומה לגמרי. זה האדם שאמור הכי הרבה להגן עלי לא לתקוף אותי.

כששתי קצ'קעס שמזמן לא ראו אחת את השניה נפגשות

כפי שאתה רואה השקט לא נמשך זמן רב נכנסו לפה כמה חברות של "אינני", היא עצמה, כמובן משמה, איננה עוד אינני יודעת מה הן רוצות ממני ולמה הן כל כך צועקות

שלום ליאת אני בחור לא מצליח להבין למה אני נהייתי כזה "שאני רוצה לדבר עם מישהו אני חייב להפעיל ערוץ בראש "אני מרגיש שיש אלף תפישה בראש שלי אני אף פעם אותו אחד אני מרגיש שכל פעם קופץ למחשבה אחרת בשבל להתרכז אני אף פעם מרוכז "אנא עזרי לי האם זו מחלה "אני לא יודיע מה לעשות תעזרי לי אם את מבינה על אני מדבר זה פשוט איפשר להבין את עצמי למה זה קורה לי

שלום לך, (מאחר ואני כאן, וכדי שלא תישאר ללא תשובה) נראה שאתה סובל מסוג של מוסחות, שיכולה להיות היבט של הפרעת קשב וריכוז. זוהי תופעה מוכרת מאד וניתנת לאבחון ולטיפול ביעילות רבה. פנה בהקדם לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר, תאר במפורט מה אתה מרגיש, ואני בטוחה שיוכלו לאתר את המקור לקושי. בהצלחה ליאת

יכול להיות גם תופעת לוואי של תרופה פסיכיאטרית, או "פלאש-בק" של סם קשה אחר שלקחת בעבר

אני בחורה בת 20 והעניין שאני מוטרדת ממנו כל הזמן הוא סוג של אובססיה. כהייתי ילדה/נערה בגילאי 15-18 הייתי מתנהגת בצורה שטותניקית כמו כל המתבגרים ואולי עשיתי מעט דברים שאני מתחרטת עליהם. כעת, השתנתי מקצה לקצה ואני מרגישה אשמה על העבר שלי וזה פשוט רודף אותי. אני כל הזמן רק מנסה לכפר. אני אחראית, דאגנית על יתר המידה ובעיקר לחוצה מכל שטות. יש לי 2 חברות מתקופת הצבא שאני מאוד רוצה לנתק איתן הקשר כי הן קנאיות ואכזריות אליי אבל נורא מפחדת שאיכשהו בעקבות הניתוק הן יכעסו ו"ילכלכו" עליי ובגלל התדמית החדשה שלי אני פוחדת פחד מוות לא להתקשר אליהן מידי יום וממש פיתחתי תלות לא רצויה ומעיקה באנשים שלא כיף לי לתקשר איתן רק מתוך הפחד שיש סיכוי שהן יהרסו את שמי הטוב גם מפני שיש בידיהן המון אינפורמציה עליי ואני לא סומכת עליהן בכלל. איך לצאת מה"לופ" הזה? איך אפשר להתשחרר קצת ולא להיות כ"כ לחוצה וביקורתית עם עצמי בגיל כ"כ צעיר?

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/774/xFT/676843/xFP/676843

שלום גילת, גיל ההתבגרות הוא בדיוק הזמן לעשות שטויות, ויש לא מעט אנשים (כולל אנשי מקצוע)שמשוכנעים בחשיבותן של השטויות הללו להתבגרות שלנו. אחרי הכל, אם לא היינו עושים שטויות בגיל ההתבגרות, הן עלולות היו להגיע בגיל מבוגר הרבה יותר, באופן חינני הרבה פחות. אם החברות האלה שלך אכן רעות ולא מפרגנות, הן עלולות לפגוע בך בגלל מה שהן, ולא בגלל מה שהיית. נסי לבנות לך מעגל חברתי חדש, ולסמוך על תכונותייך והתנהגותך כקובעות העיקריות של "שמך הטוב". בהצלחה ושנה טובה ליאת

תודה רבה ליאת, הייתי צריכה לשמוע ממישהו שההתנהגות שלי היתה בסך הכל ילדותית והיא חלק מההתפתחות וחוצמיזה היא למעשה כבר שייכת לעבר.. כפי שכבר כתבתי, בזמן האחרון נורא השתנתי. עצוב לי לשמוע לפעמים ביקורת על "גילת" של פעם. בחור שכנראה הכיר אותי בעבר שמע שיחה בין שני אנשים בינהם חבר שלי, בשיחה השם שלי עלה. הבחור התחיל להגיד שאני בנאדם רע ו"ליכלך" עליי מאוד. הדבר פגע בי. קשה לי להתנתק מהעבר. קשה לי לומר לעצמי שמי שמכיר אותי באמת יודע שאני בנאדם טוב. איך עושים את הסוויטצ' הזה בראש ולא לוקחים ללב כאלו שטויות?

אני בטיפול כבר שנה , אני לא ממש מצליחה לדבר בפגישות , ואני לא יודעת אם זה נכון להמשיך ,כמה שהמטפלת שלי נחמדה היא מרגישה לי מאוד רחוקה ממני ואני לא חושבת שהיא ממש מבינה אותי (יכול להיות שגם באשמתי אבל איפשהו אני לא מצליחה להגיד לה מה שאני באמת רוצה ) , פיתחתי תלות כזאת שכול פעם שאני שוקלת להפסיק אני מאוד מפחדת וזה נעשה מעיין הרגל ללכת לשם(לפעמים רק כדי לשתוק 50 דקות) , השאלה אם באמת זה שווה את הזמן והכסף שאני משקיעה , או שכדי להפסיק ולנסות להתמודד בעצמי או לחפש אלטרנטיבות (למרות שלא ניראה לי שיש לי כוחות נפשיים לנסות לחפש מטפל אחר ) איך יודעים אם הטיפול באמת מוביל לאנשהו ?

שלום אחת, הטיפול יוכל להוביל לאנשהו כאשר את תחליטי שאת מאפשרת את זה. בהגדרתו, טיפול פסיכולוגי הוא טיפול בדיבור, הגם שייתכנו שתיקות זמן רב, כחלק מתהליך ההבשלה ובניית האמון. ממש בימים אלה שמענו, כאן בפורום, על טיפול שפרץ דרך דווקא בשנה הרביעית לחייו, ולכן - לעולם אסור לאבד תקווה. אני יודעת שדרושים אומץ לב ופתיחות כדי להניע את התהליך צעד נוסף קדימה, ואני מתפללת איתך שתמצאי אותם בתוכך. שנה טובה, ובהצלחה ליאת

היי ליאת, אני חושבת הרבה על המטפלת שלי.עזבתי את הטיפול לפני 5 חודשים,בהתחלה היה לי קצת קשה, ככל שעבר הזמן חשבתי עליה פחות, אבל לאחרונה אני שוב חושבת עליה הרבה,מתגעגעת,רוצה להתקשר אליה,לספר לה. לספר לה שאני מרגישה בסך הכל טוב, שהפסקתי ללבוש שחורים,שחזרתי לחיים.. (קמתי לתחיה) א ב ל, חזרו החרדות, אני מרגישה לבד,מרגישה שאין לי שום קשר משמעותי ,חוץ מהקשר איתה. אין לי למי לספר איך אני מרגישה, למרות שהכל טוב,זה מרגיש שלא יהיה יותר טוב,כי אני לא מסוגלת ליותר מזה.לא מסוגלת לעשות דיאטה,לא מסוגלת לראות את עצמי מוצאת אהבה,לא מסוגלת להרגיש נוח עם עצמי. לא מסוגלת הרבה דברים. אני רוצה לחזור אליה,אבל נזכרת שבחדר,קשה לי לדבר, לאחר כמה פגישות הנסיעה לשם מעצבנת,הטיפול מרגיז אותי, ואני רק רוצה שהיא תהיה שם פעם בשבוע. והרי טיפול זה טיפול, והוא מסתיים מתי שהוא במיוחד כאשר קשה לי לממן אותו. אני רוצה להתקשר אליה,לקבוע פגישה. אבל ברור לי שהיא תמליץ לחזור לטיפול.וברור שפגישה אחת רק תכאיב יותר. אז אני דוחה את זה. כנראה שזה כואב אבל עדיין נסבל... שתהיה לך שנה נהדרת. טל

שלום טל, לא ברור מה תחליטי בעניין הטיפול, ובלבד שתשאירי בלבך חמלה ותקווה לעתיד טוב יותר. אל ת??ק?ב?ע?י את עצמך במחשבה כאילו לעולם לא יוכל להיות טוב יותר. זכרי שפעם חשבת שלא תצליחי ללבוש בגד צבעוני - וניצחת. אני מאמינה שאם תחליטי להיות מאושרת עוד, תלמדי גם את הדרך לשם. יש לי הרגשה, שאצל מי ש"קם לתחיה", החרדות והפחדים שונים מאלה של הדכאוני והשפוף. עכשיו יש מה להפסיד, ויש על מה להילחם. לא בטוח שאלה אותם הפחדים מפעם, ויתכן מאד שאם תחזרי לטיפול, כל מיני דברים נוספים ייראו אחרת. אני תמיד שמחה כשאת חוזרת לעדכן, ואשמח אם תספרי גם בהמשך מה החלטת לעשות. מאחלת לך שנה מלאה חידושים, הישגים, מימוש והגשמה, ובעיקר - שיזרחו מעלייך כל צבעי הקשת, להנאתך. שלך ליאת

בכל פעם אני מופתעת מחדש,עד כמה הלב יכול להיות אלסטי להמתח ולהמתח ולא להקרע. תמיד חשבתי שללב שלי יש קיבולת של פרה,הוא עמוס כל כך.עמוס מידי החג הזה ובעיקר דביק כולם ביחד ובכל זאת חסר אדם אחד-חסר כל כך. ואני לא מוצאת את מקומי בביחד הזה,אני לא יכולה שלא לעשות את ההשואה של כולם מול אחד, לא יכולה שלא יצבט לי הלב כל פעם מחדש. לא יכולה עם האובר דאגה הזו שעל אף שאני יודעת שהיא אמיתית היא נראית צבועה כל כך, לא יכולה לשבת באותו השולחן ולהרגיש בעיניים הבוחנות של כולם, על כל מבט שלי או שלו.על איך אני מתנהלת בשולחן(את מבינה?) הייתי חייבת לברוח ומהר. לא ממש הבנתי את התגובות שנים שאני לא יושבת בשולחן מה חדש? אז ברחתי ואני יודעת שהבריחות שלי מזיקות יותר ממועילות אבל הן נכונות לי. ובעיקר רוצה שיבינו סוף סוף-שהבחירות הן שלי בלבד,ושלאיש אין זכות לא היום להתערב או להטיף. אם אני לבד אז לבד! שיניחו לי לנפשי.שונאת את המשפט את פוגעת בעצמך ובעקיפין בנו. אני פוגעת בעצמי נקודה. יאלה שיגמר כבר החג הזה, ואיפה אבא שצריך אותו? אם רק יכולתי ללכת איתו.

שלום ד' רבים מאיתנו העבירו את החג הזה בגעגוע צורב למי שאיננו. ריחות האוכל בסירים, זוהר הנרות ולובן המפה אינם מצליחים להשכיח את האהבה, לטשטש את האין ולהקהות את כאב האובדן. אני יודעת שאת מתמודדת, נוסף על ההתמודדות עם חסרונו של אבא, גם עם קשיים נוספים המטילים תביעות עודפות על המשאבים הנפשיים שלך. אני יודעת גם כי בתקופת החגים, הצפיפות המשפחתית יכולה להעיק ולהתיש. אז קחי אוויר, נסי לגייס כוחות, ולקוות שהתקופה השברירית הזו תחלוף מהר, ותפנה את מקומה לרעננותו של חודש חשוון. זה לא עוד הרבה. החזיקי מעמד ליאת

כבר אמרתי לך שאני חולה(כן כן תיהי בריאה-לא תודה)על התשובות שלך. אבל את יודעת ליאת, אני אכן מקווה שהתקופה הזו תעבור מהר-ובעיקר בשקט יחסי. אבל חשוון-נובמבר או איך שלא יקראו לזה,זה עוד ים בזמן.והספירה לאחור אצלי היא בדקות וזה נראה כמו נצח אחד גדול ובעיקר רע! ובכל זאת מחכה...

ככל שחלים בי שינויים, כך אני רואה את חדר הטיפולים אחרת. לפעמים מוכר יותר, לפעמים זר, לפעמים מפריע, ובכל מקרה, מספיק לא מפחיד כדי שאשאר בו.

אז גם אם.. הטיפולים שלי ככ קשים .. ..ובאים ממקום של חוסר אמון באנשים .. אחרי אונס אכזרי שעברתי .. ו..אני .. כן..אני שותקת הרבהההה , בוכה , לפעמים גם צוחקת , ..:-) אני מרגישה שם ..בין 4 קירות ..ומטפל .זר ..שהפך להיות לפעמיים גם קרוב .. משהו מיוחד ...שנבנה שם אצלי בככ הרבה קושי וחששות .. למשל, יש דברים ששם רק שלי ..וזה מראה לי הרבה על המטפל ..על ההגנה שהוא יוצר סביבי בחדר הזה .. שמנו מההתחלה שאני אצלו - כבר שנה ו3 .. קופסא ..עם כל השירים שהייתי כותבת ומקריאה שלא הצלחתי לדבר .. היא עדין שם ...למרות שאני לא נוגעת בה, יש לי שמיכה קבועה ..שקר לי אני מתכסה בה .. אז זה נותן לי להרגיש מעט שייכת ...ומוגנת במקום.. מרגיש לי הגנה מסוימת מהעולם האמיתית בחוץ.. אבל , זה באמת מושפע מהשינוים שחלים בי... הכל נראה בהתאם להרגשה בפגישה .. לפעמיים הקירות מפחידים והתמונות שעל הקיר .. ולפעמיים נראה שהכל שומר עליי ..ואין לי ממה לפחד .. רק חדר ..4 קירות ..עולם שונה מבחוץ.. עם הרבה תובנות ..שרק מי שמטופל יוכל להבין ..

חדר הטיפולים שלי היה חדר מוקף חלונות שצופים אל נוף הרים לא מופרע. בחורף מפינת המזרון שמונח על השטיח הלבן הייתי מביטה כל בוקר אל פסגת החרמון המשולגת. בקיץ, כשהאובך אינו מאפשר על פי רוב לראות את הפסגה החשופה, אני עושה שם יוגה. כשהבן מגיע לסופשבוע מהישיבה הוא ישן שם וזהו הטיפול הכי מתוק. את ענייני האינטרנט הקצרים שלי (מי חשב אז על פורומים??) הייתי עושה בספריה של המועצה האזורית לפני כשמונה חודשים התחברתי לעידן ההיטק לולא היה לי צורך קיומי בזה כעת הייתי מעדיפה בלי אבל כרגע זה גם תרפיה וגם תשורת עם העולם, והמון המון אינפורמציה נדרשת מאד במצבי המסובך אז עברתי לחדר השינה, יש לי מחשב נייד שבו אני משתמשת לאור נרות על שטיח אדמדם, וגם פה יש לי חלון אל נוף נפלא של זריחות

שלום למשתתפי הפורום, מאז ערב החג ועד לרגעים אלה, מתקיימים כאן במקביל מספר דיונים מעניינים, שהחלו מקריאות לעזרה ושאלות אמיתיות, והתפתחו להן לשיח מגוון, לעיתים עמוק ואינטלקטואלי, לעיתים אישי מאד, ובכל מקרה - כזה שסוחף מאד למעורבות ועמדה אישית. חשוב לזכור בתוך כל זה שאנחנו נמצאים, בכל זאת, במדיום מוגבל, שאינו מאפשר לראות את בן השיח שלנו, את הבעות פניו, את שפת גופו ואת הכאב, השמחה, הפליאה או אסירות התודה הניצתים בו למשמע דברינו. מגבלותיו של המדיום עשויות להביא לאי הבנות, להקצנת השיח, ולכן גם לפגיעות רבה יותר למה שנאמר. אני מזמינה את כולנו להמשיך ולהידבר, אך לנסות ולשמור ככל האפשר על תרבות שיחה שתכבד את כולנו. חג שמח ונעים ליאת

ליאת, את מספרת לי?! "בזכות" השתתפותי בפורום דומה לשזה לפני כשלוש שנים, פיתחתי מאין הפרעה אובססיבית אולי כפייתית- סוג של ocd (כיוון שאין טקסים).כשנוצר אצלי בסיס של הספק, חיה רעה שזחלה לנבכי נפשי ולא מותירה מקום שלוו. התקשורת הזו מאוד קוהרנטית- כפי שציינת, לא ניתן לחבר למילים תחוות גוף ולכן, רנו מייחסים פגיעות שכלל לא היו כאן מלכתחילה. אני חושבת שעצם מידע חשוב זה אולי שווה להנחיל תוספת לתקשורת הזוץ מאין מחוות של כוונות הכותב, אם זה ע"י אייקונים (כמו שיש בצ'טים רבים, מה שאולי ייראה קצת זול) או כדאי שכל אחד כאן יילמד להוסיף את כוונתו באמצעות השתדלות ומאמץ של הקדמה לדברים בדבר הכוונה, להרחיב את השפה הכתובה ולנסות לעשות אותה יותר תואמת לכוונת המשורר ולא לספקולציות והשלכות של הקורא. אני משערת שזה לא יעלים את מגבלות המדיום אבל אולי יפחית ויצמצם במשהו. חג שמח לך, ולכל האנשים בעלי הרגישות העדינה שכאן.

שאלה לי אליך לצורך הבהרה - האם את חושבת אותי לאחותך? אני ממש לא מבינה. תוכלי בבקשה להאיר את עיניי, אולי אני נהייתי כ"כ דבילית שפיספסתי משהו. אני כותבת כאן בשם "אינני" היום הייתה הפעם הראשונה שכתבתי כאן ועד כמה שידוע לי אין לי אחיות. אלא אם כן, תרצי לאמצני :-) אינני

לאית יקרה בשבת נראה לי שהפורום אמור להיות סגור. הופתעתי שהדיון נמשך. בשבילי שבת מתחילה עם הדלקת נרות והערב גם עם ארוחה חגיגית לאחר תפילה בבית חברים פתחתי במחשבה שאולי נמחקו כאן כמה שרשורים, עם תקיפות אישיות חריפות אני שמחה שלא נקטת עמדה, וכך ניתן לכולם לשפוט ומכיוון שמדובר במדיום וירטואלי, ממילא כל אחד ישפוט על פי "הסרט האישי שלו" כאילו שזה לא ממילא כך מדובר במציאות קשה וכמעט לא יאומנת, של התעללות קשה של המערכת הפסיכיאטרית במשפחתי אחותי עשתה טעות מתוך בלבול והפסיכיאטריה הממשלתית, על מנת לא להודות בטעות הנציחה את הבלבול הזה אצלה בצורה "טיפולית" האשה סובלת, משוועת לעזרה, סובלת נפשית הרבה יותר ממני, למרות שאני סובלתץ מהתנכלויות אישיות וכלכליות בנוסף, בהיותי אמא חד הורית במשך הרבה שנים אני מכירה את התנכלויות המערכת ויש לי כלים להתמודד עימם. שאם לא כן ילדי, היוןם בת 33 ואם לחמישה, ובן 18 תלמיד מצטיין בישיבת הסדר, שיהיו בריאים, היו נלקחים ממני מזמן. על ידי מערכת החינוך והרווחה, לא צריך פסיכיאטרים בשביל אמא חד הורית הפסיכיאטריה עשתה כמובן את "המיטב" שלה וכמעט הרסה את חיי, כבודי, המוניטין שלי, החופש האישי שלי ושליטה על חיי ורכושי, בעזרת התיוג שאין שומה לו בעולם הדמוקרטיה, התיוג המפחיד של "חולת נפש". אבסל בריאטתי ושפיותי עמדו לי לא כן לאחותי היא מתמוטטת וליבי עליה שפטו בעצמכם על פי המסרים אני אהבה והיא אינני, באופן עקבי רחמים אוהבת אותך אחותי, חיזקי ואמצי

שוב שלום לך, אהבה הפורום ייצא הערב למנוחת השבת. כך אנחנו נוהגים כל שבת וכך גם היום. ייענו כל הפניות שנשלחו עד השעה עשר בערב בקירוב. דרור יענה שוב ביום ראשון. אל תכעסי על פער הזמנים שאת רואה בתגובות, מאחר וזו טעות נפוצה כאן בפורום (כמו שכבר כתבו לך כאן) והיא נובעת מסנכרון לקוי של שעונים, ולא מקונספירציות. אני מבינה שאת מתמודדת עם סיפור קשה, ואולי גם אחותך. אני מקווה שבמידת הצורך יש לך כתובת להיעזר בה, ושתדעי לנצל אותה בזמן משבר. אני מאחלת לך שנה שכולה נחת, אהבה ושלוות נפש ליאת

בעלי ואני נשואים שנה חצי. יש לנו בעיות על רקע מיני, ועל רקע תרבות של קללות וצעקות שהוא לא מוכן לרדת מהן. אני נפגעת ממנו מאוד קשה וסובלת מאוד גם בחברת משפחתו על קרע הבדלי תרבות ופיצוים שהיו לי איתם בעבר ואני פוחדת שיחזרו על עצמם. שנינו בני 37 כמעט. אני מאוד רוצה להספיק את הרכבת מבחינה ביולוגית (ילדים) ומרגישה כבר בשלה מספיק. לפני חצי שנה – התגלה שהוא עקר והוא עבר ניתוח לתיקון צינורית הזרע. תשובה לגבי הצלחת הניתוח תהיה רק בחודש הבא ואם לא – הרי שצפוי לי עינוי בדמות טיפולי הפרייה. יש ביננו פערי הבנה עצומים לגבי האופן שבו צריכה להתהל הזוגיות ולגבי התעללותו הנפשית בי. לאחרונה הסכים לטיפול זוגי אך אין בכך ערובה לשינוי רציף מצידו. מה אני עושה ? נשארת בג'יפה של להתמודד מול האלימות המילולית שלו, הקושי עם משפחתו, ותפיסותיו ? וגם : בהתמודדות עם עקרותו ???? או לוקחת מהר את עצמי החוצה ומקווה לטוב ? היה מאוד מאוד קשה למצוא בן זוג מתאים וגם תקופת ההמתנה לבחור המתאים מאוד מייאשת ומתישה נפשית. בגילאים הללו הדבר נעשה קשה פי מאה כיון שכמעט ואין "נורמלים בראש" שהם גם ללא ילדים. ומעבר לזה ? מי ערב שאספיק גם למצוא מהר זיווג וגם ללדת ? הרי כבר עכשיו אני בבעייה מבחינת גיל ביולוגי (אני פורייה). אני בדילמה – אנא עיזרו לי !

ביבה היקרה! קשה לומר למישהי מה לעשות ומה לא, אלו הם חייך. אני למדתי דבר אחד בחיים- עשי מה שעושה לך טוב- והתרחקי ממה שעושה לך רע! די פשוט נכון? החיים כ"כ קצרים שיש לצמצם את כמות הסבל למינימום. קשה לא להתחשב בשיקוליים רציונליים- של שעון ביולוגי וכו'יב... אך, כשמרגישים טוב, בקשר, בחיים אז יהיה קל יותר בעתיד לשאת את המעמסה הלא פשוטה של טיפולי פוריות. רצוי לעבור תקופה זו עם הפרטנר המתאים או כל תמיכה אחרת, משפחתית, חברים אבל הכל עדיף מלשאת משא נוסף ומיותר שמכביד ומקשה על המסע. לעיתים בחיים, יש צורך בויתורים...אך, קודם יהיה עליך להציב לעצמך סדרי עדיפיות, גבולות, למה את מוכנה ולמה לא. למשל: שאלי עצמך- האם את מוכנה להביא ילד לעולם בקשר שכזהו/ אולי להביא ילד כאם חד- הורית ולדעת מראש את החסרונות והיתרונות לזה. או שאולי לוותר על ילד בשלב זה, זו גם אפשרות, עד שתחווי קשר תומך...אם זה בטיפול זוגי אם הקשר הנוכחי או בחיפוש אחר קשר חדש שיהיה יותר מתאים למידותייך. יש לך הרבה על מה לחשוב אך , זיכרי- רק מה שעושה לך טוב- זה הכלל שצריך להנחות אותך לאורך כל הדרך מבלי לוותר על צרכייך (שהגדרת לעצמך בבירור מראש). בהצלחה בכל אשר תפני... דעי לאן את פונה כשאת משקללת את החסרונות והיתרונות בכל מצב נתון. שנה טובה

מצטרפת לדעה הקודמת הדילמה אכן קשה אבל מצד אחד עומד הרצון שלך לילד, אותו לא בטוח שתוכלי להשיג במסגרת הלא בריאה הזאת ומצד שני עומד קשר זוגי לא מוצלח עם בעיית עקרות הייתי אומרת לך : לכי עם האמת הפנימית שלך באמונה הכירי בטעות ולמדי ממנה זה נכון שבגילאים שלך הכי קשה למצוא זיווג - עד גיל 33-34 את עוד נחשבת צעירה ויפה אחרי גיל 42-44 את עדיין צעירה ויפה אך סוג אחר של אנשים יימשך אליך, בשל בשלותך ונסיון החיים שלך ודווקא הביולוגיה עשתה את זה ככה שבסוף שנות השלושים, שהם כביכול ה"קצה" של השעון הביולוגי, רוב האנשים בגילך יחשבו שאת "זקנה מדי" כיוון שיש להם פנטזיה שעם בת 25 יצליחו להביא יותר ילדים, ובסוף עוד מתברר שהם עצמם עקרים לדעתי, חכי עוד חודש עד להצלחה/אי הצלחה של הטיפול ואם את יכולה להתמודד נפשית עם להיות אם חד הורית עם פרטנר לא קל - עשי איתו ילד מתוך ידיעה שזה בודאי לא ימשך הרבה. תראי שברגע שיגיע הילד יתגלעו ביניכם חיכוכים עוד יותר גדולים בגלל שינויי תרבות ותפסיה על חינוך ילדים, וממילא תעזבי, אם רק תוכלי ואם את חושבת שלא תצליחי לעמוד בזה מבחינה רגשית, כלכלית או אחרת, תעזבי אותו כבר עכשיו ובמקום לרוץ לחפש שידוך תעבדי על עצמך במשך שנה שנתיים, תשפרי הופעה חיצונית, תלמדי משהו שמפתח אותך אישית, תבני את עצמך ותיכנסי להזדמנויות חברתיות חדשות - מה שלמדת מהקשר הזה תפנימי ויעזור לך לא ליפול בפעם הבאה עם מישהו שאינו מתאים לך רק בגלל ה"לחץ של השעון" שנה טובה

שלום ביבה, כמובן שאיש לא יוכל להחליט בשבילך כיצד לפעול, וכל מה שאפשר זה לחדד את נקודות המבט. אני חושבת שאם בעלך מוכן ללכת לטיפול זוגי זה עניין משמעותי וחשוב, ובניגוד לאמונתך, יש כאן פוטנציאל טוב לשינוי דפוסים ישנים. אל תשכחי שאת מביאה רק את עמדתך שלך, ובהחלט יתכן שגם לך יש חלק כלשהו באווירה הזוגית שנוצרה בבית. אני חושבת שטיפול יכול לסייע בזיהוי הקשיים ובעבודה משותפת לשיקום התקשורת ביניכם. אם, למרות המאמץ, יימשכו ההשפלות והיחס התוקפני כלפייך, יש מקום לשקול אם את רוצה להקים משפחה גם במחיר חרותך ורווחתך הנפשית. אלה החלטות כבדות משקל, ולכן אני ממליצה לך מאד לברר אותן במסגרת טיפול עם איש מקצוע, יהיה זה המטפל הזוגי או מטפל אישי משלך, אליו תוכלי לפנות המקביל לטיפול הזוגי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

נפלנו על קטע שקשה לי איתו פה זמן רב ועכשיו יש לי הזדמנות לנצל. אז מפרידה אותי - יש מספר הודעות שלי למטה תחת הכינוי 'אין אני'. הודעותיי שם הן רק בכינוי ההוא ('אין אני') ובעץ ההוא. כתבתי בעבר בתור 'א.ה.' אם מישהו זוכר. זה היה לפני חודשים. גם בעץ ההוא יש ערבוב גדול, וישנם כינויים שונים וקשה להבדיל מי הוא מי. הודעות שנכתבו בכינויים שונים מ'אין אני' באותו עץ, אינן שלי. 'אף אחת' (ו'שוב אני') 'אינני' 'אין אני' כנראה בחורות שונות. אולי זה הזמן להתקבע על שם נורמלי. חבל לי שאין כאן משתתפים רשומים עם מספר זיהוי. היה מקל עליי מאד מאד. אבל זה מה יש. טוב נראה. זזתי מפה. הפעם לא ויתרתי על פתיחת הודעה.

כפי שאת רואה כבר מראש יישמתי את המלצתך הנבונה ואני מופיעה היום רק בשם שאני אוהבת "אהבה" סליחה אם בלבלתי ואת חייבת להודות שגם אילו ש"גנבו ממך את הרעיונות" הציגו מצוקה מאד דומה ברור שחשוב לך שלא יזהו אותך עם משיהי שמאיימת בהתאבדות וזה בהחלט מכובד שאת מתנתקת מכל המבולבלות האחרות. עם זאת נראה לי שלרוב קוראי הפורום הזה זה לא ממש חשוב מי כתבה מה ולאן את מגיעה בלילה עם עצמך. אלא איך למצוא דרכים להשתחרר מהמועקה הנוראה הזאת של "אין אני" לדעתי, האסטרטגיה הכי טובה זה להתחיל להגיד את האמת שנה נפלאה וברוכה שנת כנות והעצמה שנת עבודה רוחנית בדרך האמת והאמונה שנה שתמצאי את היש ומשם תתחילי דרך חדשה באהבה ולא בשנאה בבהירות ולא בבלבול מתוך קשב לזולת ולעצמך ומתוך שאיפה להגיע ולגעת במהות שהיא אחת ושמה אמת (וגם שלום ואהבה)

את השם בו הכרנו כאן אני אוהבת מאוד, וכך אני קוראת לך ביני לביני. גם כשאת כותבת בשמות אחרים. אני אוהבת לקרוא אותך (גם בשמות אחרים). אני שמחה לראות את האותיות א.ה. כאן מחייכות קצת לקראתי (מה אכפת לי לדמיין..) ..גם אם אילו רק ראשי התיבות של השם המלא :-) (מצחיק, ביני לביני, זה כאילו שם פרטי ומשפחה..) 1429 זה החדש?.. הנה קצת על החדש... http://he.wikipedia.org/wiki/1429 מאחלת לך לפתוח אלף הודעות, ולשחרר מצורים, ממש כמו הגברת ד'ארק הצעירה, או אולי בעצם בדרכך את.. נתראה אני מקווה, שלך- לילך.

ואני לתומי חשבתי שמדובר סתם על שעת התחלת כתיבת ההודעה!!! שימי לב בבקשה לתאריך העברי של אותה שנה = שנת הק"ץ יהי רצון שתהיה השנה שמתחילה לנו עכשיו שנה של התחלה חדשה

לילך מתוקה מצחיקונת... את גדולה! :-)))) ותודה ובתקווה... {'אהבה'... זו באמת הייתה השעה של התחלת ההודעה וכל השאר זו הברקה של לילך...} א.ה. (בינתיים שיהיה עד ש)

רוצה לשתף אתכם בפעם הראשונה שחוויתי חוויה כזאת מרגיעה, בטוחה, שלמה זה היה בשנת 82 הייתי בטיול בחוף המערבי של ארה"ב ומצאתי את עצמי בבקתה ביער עם שני גברים שבקושי היכרתי, אחד שהצטרפתי אליו לטיול בטבע כמה ימים קודם לכן, וחברו שאותו לא היכרתי בכלל. היגענו לשם בלילה וזה היה בתוך יער כך שגם המקום היה מאד לא מוכר. אכלנו ארוחה פשוטה ועישנו ביחד גראס מגידול אורגני ביתי. שני הבנים נכנסו לשיחת נפש של שני חברים שלא ראו זה את זה זמן מה ואני נשארתי עם עצמי אני מניחה שהתעוררו בי רגשות של נטישה, של בדידות קיומית, רחוק מהארצי ומעמי, רחוק מכל מקום מוכר ויודע, אולי גם געגועים לאהובי הרחוקים פתאום קלטתי שאני בוכה. וראיתי בעיני רוחי רכבת נוסעת בנוף חורפי שומם, נוסעת ונוסעת לעבר האבדון. בכיתי בקול, ידידי ניגש לראות מה קרה לי והיה די עצבני על הפדיחה שאני עושה לו. אז הרגעתי אותו שאני רק עוברת משהו עם עצמי ושזה יעבור ואכן זה עבר, ונכנסתי למקום אחר בתוך עצמי. חדר שזכור לי מילדותי אני קטנה ומצונפת על ספה בפינת החדר (כמו שהייתי במציאות) אבל החדר מוצף אור חמים ומשתחתי, ריחות וצליליעם של אנשים מוכרים ואהובים, בני מנשפחתי. נכנסתי לגמרי לתוך תחושת המוגנות הזאת של היותך ילד. הפשטות הזאת, שלא צריך שום דבר חוץ מהכאן והעכשיו המרכגיע של נוכחות המשפחה. את הרגע הזה, שהגעתי אליו בתוך עצמי בכוחות עצמי, נצרתי בתוכי במשך שנים, למדתי להגדיל ולהעצים אותו בכל מיני דרכים וכלים, ואני עדיין בדרך מצד אחד הרכבת השועטת לתוך האבדון משקשקשת ודוהרת כל הזמן שם בחוץ, ומהווה איום אמיתי על חיי. השנאה שקיימת שם בחוץ, בעולם החומרני והבלתי מודע, אכן מגיעה אלי ולפעמים פוגעת בי אבל יש לי מקלט בטוח בתוך עצמי והמון המון אהבה לעצמי ולמי שאוהב אותי בעיקר ילדי ונכדי

ושום טיפול לא יועיל למי שאינו מוכן לקחת אחריות על חייו. נקודה בניגוד לדעת הפסיכיאטריה קיימת לדעתי רק מחלת נפש אחת והיא הכחשה שזאת צורה אחרת לומר: לעשות שקר בנפשך זה יכול להתבטא רק בינך לבין עצמך, אבל לרוב המחלה הזאת תתפשט בצורה ממאירה בכל תאי הגוף ובכל נימי הנשמה עד שלא תדע עוד להבחין לא רק בין אמת לשקר, בין שנאה לאהבה, אלא גם בין מי אני ומי אתה זוהי בעית הזהות זוהי הבועה וזהו הצורך להתקיף את מי שבא לעזור לך בגלל שהוא מביא עימו מעט מסם האמת הצורב אך המרפא שנה טובה פורום יקר עברתי פה חג מרתק כך רצה בורא עולם ונסתרות דרכיו תודה לכולכם אין רעים וטובים באמת, יש רק אחראים ובוגרים אומיתיים מול קטנוניים שקרנים ובוגדניים זוהי דעתי ורפואה שלמה גם להם

האמת תנצח אהבה תמה

שלום לפסיכולוגית התורנית, יש דבר כזה בפסיכולוגיה- איבוד זהות. עברתי חוויה שהרחיקה עצמי מעצמי למרחקים שלא נגישים. אני לא מדברת על דפרסונליזציה או כל תופעה סוציאטיבית אחרת אלא, אני לא אני, הנני זרה לעצמי, פאסיבית. הכי נוח לבוא ולהניח כי זה דכאון אבל זה "כאילו" לכאורה רק נראה ככה. זה נמשך כבר זמן בלתי מבוטל. עברתי לעיר אחרת כאשר אני נשארתי בעירי הקודמת, עם החבר שנשאר שם בזרועות אחרת. עם תמונות וזכרונות שלתחושת החיות כשרכבתי על אופני בפארק הירקון, מקיימת תחרות מי יגיע ראשון. כאשר ניצחתי על תזמורת מורכבת בין ביצוע לביצוע בעבודה הקודמת. לפני שויתרתי על אמונותיי, עמדותיי על עולמי הרגשי. התאבלות ולשם מה? הייתי לכאורה אמיצה שהרשתי לעצמי לנטוש את נפשי ולגלות דברים אחרים אך, נשארתי במאין המתנה נצחית שלא יהיו בה תזוזות שוב ולעולם. מצב כרוני של כניעה, ויתור,פאסיביות ללא שמץ של שליטה להצליח לקחת את החיים שלי בחזרה. אובדן זהות בפסיכולוגיה- מה מאפיין אותו? מה הסיפור שלו? האם בתוך האובדן, יש שלבים, חיות, דינמיות, מעברים, שלבים? איך שבים "הביתה"? להת'

את קיימת את חיה את כאן יש לך זכרונות מתקופות של חיות ושמחה את יודעת שלא הלכת לאיבוד באמת. אולי חווית אובדן, אבל את עצמך אינך יכולה לאבד לעולם, לטוב או לרע. רק , לדעתי, "הסתבכו לך בחוטים" ונהיתה לך פקעת בנשמה הרגשות והמחשבות השליליים באים מן הצד ההרסני, מהרוע. בין אם זה מכוון אל עצמך או אל אחרים. אפשר להתחיל לפרום א הפקעת מלמשוך את החוט הזה החוצה, להסתכל על הדינמירה שלו וכל מחשבה ורגש שעולים מתוך המקום הזה לשנן ולחזור לעצמך "זאת לא אני" או אפשר גם אחרת, מתוך הזכרונות המאושרים לבודד את תחושת החיות והשמחה, את הגרעין הפנימי שלהמהות וההויה הפש/וטה. להיכנס לזכרונות הנעימים האלה, לחזק אותם, להתענג עליהם, לאהוב אותם זה נקרא אהבה עצמית זה פשוט כלי לשפיות המון כוח שיהיה לך לגבור על הרע רבי נחמן אומר "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן" והכוונה לנשמה המשולה לנר לפעמים הלהבה כל כך קטנה שהיא כמעט לא נראית בחושך אבל אם את עוד חיה, ואני מקווה שכך, אחרי איומי ההתאבדות שלך, אז הלהבה עוד שולקת היכן שהוא בתוך הנשמה "אין יאוש בעולם כלל" היאוש הוא כפירה במציאות הרוח האנושית. הרוח האנושית מנצחת, חזקה, איתנה. היא קיימת בתוכנו, בתוך כולם!!

היי, ראשית תודה על דבריך המועדדים אך, מדוע את חושבת שאת מכירה אותי? היכן איימתי להתאבד? אומנם עוברת לי המחשבה מדי פעם בראש אך, מעולם לא ביטאתי אותה בקול ומלבד זאת, אהבתי את החיים יותר מדי בשביל לשים להם קץ. יש לך תחושה שאת מכירה אותי, אפשר לשאול מהיכן?אני כותבת בכינוי אנונימי בלי יותר מדי פרטים מזהים (כך לפחות אני מקווה). האם נפגשנו בעבר? שתהיה לך שנה טובה

שלום 'אינני' התיאור שלך את מצבך נותר במידת מה מעורפל ולא ברור מבחינתי, וקשה מאד לתת הסברים מניחים את הדעת על סמך המידע המועט הזה. נהוג לראות בזהות העצמית איזו מהות גרעינית בסיסית, הנרכשת בתהליך ההתפתחות, ואשר מגיעה לדרגות שונות של גיבוש ולכידות. לטעמי, מה שאת מתארת אינו אובדן זהות, אלא מצב משברי קשה המעורר הרבה חרדה, ואשר יש להתייחס אליו בכובד ראש במסגרת טיפולית עם איש מקצוע. אל תסתפקי בשום מקרה בפורום אינטרנטי לצורך הבנה וטיפול עצמי. בהצלחה ליאת

אבל מה לעשות שאני בטיפול!גם כדורים לקחתי, ואפילו יותר מכך- זה בא כתוצאה מטיפול פסיכולוגי לא מקצועי בעליל. בכל אופן, רב תודות ושיהיה לך חג שמח

ליאת יקרה שלא בטובתי נכנסתי לדיון עם הכותבת כיוון שזיהיתי אותה בטעות או שלא בטעות עם קריאות מצוקה דומות הייתי אמפתית ותומכת ונעשה לי פה עוול בשרשור הזה אבקש שתקראי ותתיחסי אהבה תמה

אני מתחננת המועקה חונקת אותי

לא יכולה יותר אני חייבת עזרה

ליאת לא פה אפשר לעזור?

אף אחת נרגעת? נרדמת? עכשיו גם לי בא לצעוק ליאת!

שלום ל'אף אחת', וגם לד' צר לי שסבלת כל כך אתמול, ואני מקווה מאד שהוקל לך. הפורום שלנו, גם אם הפך מקור נחמה וסיוע לרבים, אינו יכול לתת מענה למצבי חירום מהסוג שחווית אמש. במצבים כאלה בעתיד, אני מציעה להיעזר בקווי חירום טלפוניים שנועדו למטרה זו, או לפנות למיון הקרוב ולהיעזר בפסיכיאטר תורן. מאחלת לך המשך חג נסבל יותר, ומאפשר. ליאת

היי. חזרתי ,כי ה"מיכל" שלי עולה על גדותיו , אז חשבתי להוריד את המיפלס בצורה מבוקרת...אבל חוץ מזה הייתי רוצה הבעת דיעה מפוכחת על הכל...וגם אולי חיבוק או יד. אחרי כל התנודות המבלבלות של הטבה-החמרה, ואחרי שינוי גדול שנאלצתי לעשות בחיים שלי, אמרתי לפסיכולוגית שלי שאולי נפסיק הכל ושאני לא יכולה יותר. שיש בי תחושה עמוקה שמשהו לא טוב קורה לי בעקבות הקשר ביננו.היא אמרה שגם היא חושבת כך לעתים, ומתלבטת עם עצמה האם היא עוזרת, יכולה לעזור או מזיקה לי....לאחר שיחה גלויה וקשה, החלטנו שבכל זאת ננסה שוב, אבל שצריך להתחיל מחדש...אמרתי שצריך כללים חדשים והיא הסכימה איתי. אז החלטנו שלא יהיו יותר הודעות בטלפון, ולא טלפונים ולא מיילים.עברו שבועיים מאז שהחלטנו ובנתיים עמדתי בזה.בהתחלה הרגשתי טוב, (כמו בין ציר לציר בלידה,שחולף הכאב ונזכרים שמשהו מופלא עומד לקרות...) ידעתי שזה מה שיציל את הקשר שלנו וגם יאפשר לה לעזור לי.באמת.אבל בימים האחרונים מחלחלת לתוכי עצבות.ריקנות.משתלטת.כאילו שאם לא נהיה עסוקות בקשר שלנו ובמירדף שלי אחריה..לא יהיה לי אותו.(את הקשר).והיא תהיה רחוקה.אני רוצה שהיא תעזור לי לחיות, ולהיות בשלום עם עצמי. אבל לא רק..אני רוצה שהיא תהיה איתי.כמו שאני קוראת פה על אחרים, וכמו שאת ואורנה למטופלים שלכן ולכותבים כאן לעתים.(לפחות כפי שעולה מגישתכן ומדבריכן).אני כל כך רוצה לכתוב לה ביומיים האחרונים.ובכל מאודי אני משתדלת לא לעשות כן.אבל אני רוצה להרגיש אותה ואני מרגישה שזה מתערבב לי עם רצון אחר. כאילו מן רצון למקום כזה, שאוכל לקום ולרוץ אליו להתעטף בו.להתמלא ולחזור.כמו ש"קופצים" לאימא לכמה שעות.לנוח,לדבר,לשתות קפה או לאכול משהו..להתחבק ולהתפנק.אני ממש רוצה את זה ולא יודעת איך להתגבר על זה.זהו. אשמח לדעתך.ולעוד מילים.הרבה מילים.....

ויק יקירה, כמה אמיץ ומתוק לכתוב את מה שאת כותבת. את נותנת ביטוי ישיר, נוגע ללב וכנה כל כך, למשהו שכולנו היינו רוצים בעומק הלב. המשאלה הזו, להיאסף אל הזרועות החמימות, שישמרו עלינו מכל רע, שינענעו אותנו כשעצוב וכואב, שיגרשו מעלינו צרות וחוליים, שיאשרו לנו בתוקף שהכל, אבל הכל, בסדר. במפגש הבלתי נמנע עם המציאות, המשאלה הזו מותירה אותנו לעיתים קרובות עצובים ומפוכחים, במקרים אחרים כועסים, חרדים או חסרי מנוחה. כשמתרחש הנס, אנחנו מצליחים (כמו העציץ עם בדלי הסיגריות בעבודה של לילך) להצמיח *בתוכנו* זרעים ירוקים של נחמה ואהבה, שהוטמנו ברגעים קטנים של חסד, של מפגש אנושי מיטיב. מאימתי שנבטו בנו הזרעים הללו, מגעו היקר של האחר נותר בנו זמן רב, ופוטר אותנו מהצורך לשוב ולרדוף, ולקנא ולהשתוקק. עכשיו סתו. תני לעצמך את הזמן לתחח ולטייב את הקרקע, מבלי להתפתות לקיצורי דרך. מתפללת איתך בכל לבי שתוכלי לזה ליאת

ליאת, מה שלומך? איך הייתה ארוחת החג? היה טעים? מקווה שלא עבדת קשה מידי, ושאת מצליחה גם לנוח בין לבין... אני בסדר. לאט לאט מתחילה לחזור לשגרה. נראה לי שהחלק הקשה מאחוריי. אלה היו שבועיים מאוד אינטנסיביים. השבוע נפגשתי עם הפסיכולוגית אחרי שלושה שבועות שבהם לא נפגשנו. כל התקופה הזאת היא ליוותה אותי לא רק מבפנים גם במציאות. היא התעניינה, דאגה והרגיעה. היא יזמה איתי תקשורת, לא נתנה לי להשאר לבד. כל כך הרבה קיבלתי ממנה (!!!). באמת זכיתי! אני עוד מעט סוגרת שלוש שנים בטיפול. לפני כל הבלאגן, היו לי מחשבות לסיים את הטיפול. היום, אני פשוט רוצה שהיא תמיד תהייה שם. טוב לי ככה כשהיא מלווה אותי. אם אני לא טועה (בבקשה תתקני אותי אם כן...), את מחזיקה בעמדה שטיפול זה לתקופה, ופחות כדרך חיים. אז מה את אומרת? וכמובן חג שמח ושנה טובה! כיף לי שאת פה. התגעגעתי. נורית

נוריתי, אני מרגישה את הפורום - איכשהו - קצת חגיגי ביומיים האחרונים, ושמחה שגם את פה. יופי שאתם חוזרים לשגרה, ועוד יותר יופי שהמטפלת שלך יודעת להיות שם באופן הנכון לך. אני לא בטוחה שאני בכלל 'מחזיקה בעמדה' כלשהי ביחס לטיפול, כי 'עמדה' יכולה להכתיב סוג של נוקשות וצמצום. אני יודעת שיש אנשים שרואים בטיפול חלק מתחזוקה נפשית שוטפת, יש מי שרואים בו שיעור, אימון, תיקון, הורות, מסע, ריצת 100 מ' או ריצת מרתון - כל אחד כשלעצמו או כולם גם יחד. אני חושבת שאני מכבדת כל בחירה, כל עוד היא נעשית מתוך הכרה בצורך האמיתי, ומתוך רצון חופשי. תני לעצמך להתענג על הטוב העומד לרשותך ככל יכולתך. טוב הוא מצרך נדיר. מאחלת לך שנה של חירות, יופי, שמחה ובריאות לרוב. שלך ליאת

שלום ליאת, ראיתי שענית לדניאל לא מזמן על משמעות המושג "מודעות עצמית",ושלשם פיתוח מודעות עצמית עלינו להשתמש בזולת כראי בו אנו רואים את עצמנו ולהסתמך על תגובותיהם.ואם לדוגמה התגובות מצד הזולת לגבי תכונות מסויימות של האדם הן תגובות גסות,מעליבות ומגעילות?אז הבה נפתח מודעות עצמית,נאמץ את התגובות אל חיקינו ונוריד לעצמנו את הביטחון העצמי...למה לא? מנסיוני,יש פעמים לא מעטות שעדיף לאדם לשים קצוץ על מה שהזולת אומר ולהשאר עם האמונה שהוא רוצה להאמין בה.באופן זה גם אנשים עם ביטחון עצמי קצת גבוה מדי זוכים להצלחה-בזכות האמונה(קשה להאמין,הא?).

שלום ג' השימוש בתגובות הזולת נעשה לא תמיד מתוך החלטה או בחירה, אלא כמנגנון הטבוע בנו כיצורים שנועדו לחיות בלהקה. כאשר אדם 'מודע' מתבונן על עצמו מעט מבחוץ, הדרך שלו להעריך את עצמו נשענת - אם ירצה או לא ירצה - על סרגל ערכים כלשהו. את אותו סרגל (סטנדרט פנימי או חיצוני) אנחנו בונים לעולם בתוך הקשר חברתי, באמצעות תיווכם של אנשים אחרים. לפעמים יש 'קלקולים' בדרך, ונדרשות שנים של עבודה טיפולית וחשיפה לדמויות מיטיבות חדשות, על מנת לשקם תפיסות עצמיות שליליות. מבחינה זו את צודקת. בברכת חג שמח ליאת

שלום לך.תוכלי להסביר איך המטפלת מתנהגת אלייך כמו אמא? ומה זאת אומרת מערסלת - איך? תודה.

וואו, זו שאלה קשה. אני לא יודעת עד כמה בא לי לפרט כאן, אז אתן רק דוגמה או שתיים.. בשבוע שעבר יצאתי לחופש קצר בחו"ל. לפני החופשה היא צלצלה לאחל נסיעה טובה וקצת אחרי שחזרתי היא צלצלה לשאול איך היה (ובמילא היינו צריכות להיפגש למחרת...) ממש כמו אמא כזאת.. והשבוע הייתי צריכה לקבל איזושהי החלטה... והיא אמרה שהיא מרשה לעצמה להחליט בשבילי והיא החליטה. אף פעם לא נתתי לאף אחד להחליט בשבילי מאז שאני זוכרת את עצמי... החלטות כאלה זה משהו שהורים עושים בשביל ילדים בגיל 4 בשבילי אף פעם לא עשו החלטות כאלה. ויש עוד המון דברים, אבל זה קצת אישי... כשאני כותבת "מערסלת" אני מתכוונת לזה שהיא מרגיעה אותי ומזינה אותי. לא באוכל או במים, אלא במזון רגשי... "מערסלת" בחוויה שלי זה כמו שאמא מערסלת בידיה תינוק...

כתבתי הודעה ואורנה ענתה עליה והוספתי הודעת תגובה על מה שאורנה רשמה והייתי מאוד רוצה לקבל חוות דעת על מה שרשמתי. (נראה לי שפיספו את ההודעה בטעות) הודעה מתאריך : 11.9.07 "חוות דעת לגבי דבר שמפריע לי" קישור הודעה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-773,xFT-675392,xFP-675658,m-Doctors,a-Forums.html תודה מראש

שלום רועי, קראתי את פנייתך המקורית לאורנה, וגם את תגובתך להצעתה. אני מבינה את הבהילות של ההחלטה, בגלל זמן ההתלבטות הקצר העומד לרשותך. ובכל זאת, קשה לצפות שמישהו, גם פסיכולוג, יוכל לקבל במקומך את ההחלטות. אישית, אני מאד מאמינה בדינמיקה הייחודית של הבחירות שלנו. כולנו טועים, לכולנו יש שובל ארוך של החלטות שגויות שעשינו, עליו אנחנו דורכים פה ושם, וכמעט נמרחים אפיים ארצה. לא תמיד התיקון חייב להיות דווקא איפה שנפלה הטעות. אני מבינה שהשירות המקוצר שלך ממשיך לרדוף אותך, הן בתוכך, והן כמכשלה מקצועית בדמות 'כתם' בקורות החיים שלך. הבעיה היא, שלא תמיד יש באפשרותנו לחזור אחורה לנקודת המוצא, ואז מוטל עלינו לחשוב בראש פתוח ויצירתי כיצד אפשר להשתמש באירועי עבר כמנוף להתחלה חדשה. איכשהו, יש לי הרגשה שאפשר לתרום למדינת ישראל ביותר מדרך אחת. זה המכסימום שתוציא ממני :-))) בהצלחה ליאת

"לכל אחד מגיע סיבוב כזה (של מגע מערסל), לפחות פעם בחייו, ככה זה אמור להיות, בדיוק ככה"... בערך כך נכתב טיפה למטה... מחשבת הקשר של אכולת קנאה שכמותי, וכמובן שלא נגד מישהו כאן, חלילה, אבל ככה מרגיש לי, שמעולם, מעולם לא היה שם מישהו ששמע בשבילי משפט כזה. גם לא באיזה טיפול, אף טיפול, אפילו הטוב שבהם, ובוודאי שלא אני בשבילי. הייצור המתועב, המתעב הזה... יודעת שכאן זה מתחיל. יודעת. והגבולות שלא נדע. בטיפול נאמר שלא היו מוכרות רמות כאלה של שנאה עצמית אצל אף אחד אחר (ייחודיות או לא?...) הרבה, הרבה ניסיונות לתקווה לחופש, לבחירה חופשית, אבל תמיד יש שם מישהו ש"מחזיק בביצים" ומסובב חזק. הכי חזק. אול זה טיים ובכל הכוח. כל כך הרבה של רק לבד ורק זה וכל-כך הרבה שנים. אפשר למצוא את האחריות שלי, אבל היא נעלמת. פשוט נעלמת. לא איחלתי לאף אחד מאום (זו קללה מבחינתי), גם לא לאדם היחיד שמדבר איתי, גם לא ההיפך. בכיפור לא סולחת. לא נסלחת. מצטערת. לא תדעו איך לגעת. כשככה כואב לא מתקרבים ולא נוגעים. אסור.

גם אני עד לא מזמן הייתי "אין אני" לא ידעתי איפה אחרים נגמרים ואיפה אני מתחילה. אף פעם לא היה מי שיערסל וגם לא היה מי שיעורסל. פשוט לא היה... בעטתי חזק בכל מי שרק הביט לעברי. לא נתתי להתקרב ולא לגעת. שנאתי אותי בכל הכוח. חמש וחצי שנים בטיפול. ארבע מתוכן היו רק הכנה. הגעתי ושתקתי. בעטתי. לא נתתי להתקרב כי פחדתי. פחדתי ממה שהיא תמצא שם מהגועל... לא נתתי לעצמי להרגיש כלום כלפיה לא ממש ספרתי אותה. אבל היא לא ויתרה... ובחודשים האחרונים פתאום קורה לנו משהו מאוד חזק. שקודם לא יכלתי לדמיין אפילו שיגיע. היא נותנת ואני לוקחת... היא מערסלת (קודם היא לא יכלה כי לא נתתי) ואני מתערסלת... תחושה שלא הכרתי מעולם. הכל חדש פתאום. ואני יודעת שברגע הכל יכול להשתנות שוב. זה כל כך עדין עדיין... אבל מה אני רוצה להגיד בזה? רק שזה יכול לקרות... אם לי זה קרה... זה באמת יכול לקרות.

רשת מתוקה מתוקה, נעים לקרוא אותך :-) לפרטיו ונימיו ועל חרדותיו (גם לא הרשיתי לי לעצום שתי עיניים מעולם...), איך תלוי על בלימה וקצת יציב בכל זאת... מאחלת לנו, שהקצב ישתדל להיות כמה שיותר מדויק ושומר. את יודעת, כמו ש...אפשר ויוצא... אם... התנצלות לי. לך. לכולם. 'אין אני' בערך כפליים ממך בגיל. זקנה כרונולוגית, אבל אחת כזאת שהטיפול הביא לשלבים טרום עובריים, אי שם לשכבות העמוקות הרמוסות... באה מעולם מאד לא מוכר. גם לחברים שכאן. רושמת פה לפעמים, לעתים רחוקות ביותר מפרה את הנדר ומתירה לפתוח הודעות חדשות, אבל מזמן לא קיימת, מוחרמת ע"י עצמי וללא שם. לא הייתי צריכה להניח את כאבי כאן. יש לי סיבה להתבייש שכך עשיתי. מגעיל משהו. לא יודעת מה בקשר לתקווה. לפי שעה, יש כמה נסיבות מציאותיות מכאיבות. סתם הרגשתי שאני לא מצליחה לנתק ממני איזה משהו בלי סיכוי. לילות מוטרפים. מתחננת על חיי לאחרונה. מגעיל. לא חשוב. לא מכירים אותי באמת. אולי יבוא יום ואכתוב את הסיפור שלי היכנשהו. שירו של אהרון שבתאי "אהבה" נפתח באלה השורות: "מה היה הייאוש אם לא נפתולי האמונה? ..." אז, בתערוכה, לא מזמן, השיר היה תלוי בענק אי שם ברחבי העיר הגדולה. שיר מאומץ שלי. ואני לא ממש בנאדם של שירים... או בכלל. רשת יקירה, בהמשך לדברים שרשמת למטה, וזה יישמע כמו פיתוי אולי... לתת מקום לילדה עכשיו, אח"כ, תמיד, אפילו שנראה לך מאוחר, יפתח מקום למישהי יותר גדולה וחזקה יותר בעתיד... את במקום טוב, ואת חכמה כל-כך ויודעת. זה כנראה נכון לגבי כל גיל. בילט אין בכל אחד מאיתנו. ויעלה כתבה את זה הרבה יותר יפה...

תשימי לב לקשר בין מגיע ומגע, בין לגעת ולהגיע רק אנחנו יכולים ליות את הרגש הזה ש"הגענו" אפילו לרגע, בתוך עצמנו, ומשם להמשיך לבנות ואהבת לרעך כמוך, זאת כל התורה אנחנו מחוייבים לאהוב את עצמנו על מנת להבין מה זה לאהוב אחרים בהצלחה

אפשר גם אפשר להבין מה זה לאהוב אחרים-וגם לאהוב ואפילו מאוד,מבלי כל קשר לאהבת עצמך.

'אין אני', רשת, או אולי בכלל דניאל, (משתרבבת בזהירות, לא רוצה לקטוע את הדיונים היפהפיים שהשתרגו להם כאן) אני נפעמת ממה שהוצת כאן באור יקרות של ערב החג השני. בתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה נכתב- "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח - על התבואה, בעצרת (שבועות) - על פירות האילן, בחג (סוכות) - נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה, וגזר דינו שלו נחתם ביום הכיפורים". בין רעיונות היסוד של ראש השנה ישנה גם הקריאה לבחירה בין טוב ורע, המשאלה להרמוניה בין אדם לאדם, והקריאה לתיקון ותשובה. נעים לי למצוא את הפורום משמש אכסניה לרעיונות ברוח זו. שנה טובה ליאת

שנה טובה והיי ברוכה

ואם כבר, אז לכבוד החג (החל משורה שלישית) http://jnul.huji.ac.il/dl/talmud/bavly/showbav1.asp?mishnanum=1&pereknum=018&masecet=19&mnusriptnum=461&p=1&masecetindex=8&perekindex=15&numamud=1&manuscriptindex=3&k= ליאת, יעלה, לילך ורשת יקרות וכולם - הנה האיחול שלי, (לעצמי בעצם, ומי שרוצה ייקח גם...) סוף סוף מצאתי מה יתאים לי לרגע - מאחלת שנה של סובלימציה. מציאת נתיבים מעודנים ורכים יותר, הרסניים פחות. לוקחת את האיחול הזה איתי ולאיש אחד ההוא, לעבודה הקשה שלנו. אולי זה מה שיאפשר סוף סוף גישה, מגע, לתת-לקבל... ואולי דיברתי שטויות, וכלל לא בטוח שכל זה יוכל להתאפשר לי בנסיבות הנוכחיות... אבל ככה יצא לי... אדוארד מספריים שפוחד פחד מוות. פחד מוות (בכינוי יחיד בשרשור הנוכחי - 'אין אני')

אני בן 21 ואני סובל מהפרעת אישיות נמנעת, גיליתי את זה רק לפני חודשיים מקריאה באינטרנט, לפני זה חשבו שיש לי מחלת נפש וגרמו לי לקחת תרופות במשך חצי שנה ואני הייתי תמים והסכמתי עד שהחלטתי להפסיק עם החרא הזה. ההפרעה גרמה לי לזה שמאז שסיימתי את התיכון (בגרות מלאה) אני לא לומד , לא עובד ואין לי חברה, גם בתיכון לא היה לי כמעט חברה וכמעט לא הייתי יוצא מהבית אחרי שהייתי מגיע הביתה מבית הספר בגלל שאני ביישן מאוד, אני רואה את עצמי כחסר אופי וחסר יכולות חברתיות וחסר יכולות התדברות במיוחד. לפני התיכון כלומר בחטיבה הייתי במצב טוב יחסית מבחינת חברה למרות שכבר אז החלו תסמינים: עם בנות לא היה לי אומץ לדבר ותמיד הייתי נלחץ כשבת פנתה עליי. האם בגילי כבר המקרה שלי אבוד? מה אתה ממליץ לי לעשות? אני חושב שאח שלי בן ה 11 מפתח קצת את ההפרעה כמו שלי, מה לעשות עם זה?

מה זאת "הפרעת אישיות נמנעת" ולמה אתה לא קורא לזה סתם "חרדה חברתית" עצתי: אל תאמין למינוחים של הפסיכיאטריה הם גורמים לפיחות בערך העצמי של ה"מטופלים" על מנת ליצור תלות בתרופות שלהם עבור שלב אחד הלאה וטפל בבעיותיך האמיתיות בהצלחה!!!

עד שתקבל תשובה מקצועית - הדבר הראשון והחשוב והמאד מאד נכון שכתוב לפני ההגדרות בספרים או אינטרנט (כמה קל להתעלם ממנו), הוא שאין לאבחן באופן עצמי דרך קריאת חומר. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגיל צעיר התפתחותי כמו של אחיך. ההכרה האמיתית שלך יכולה להיעשות על ידי בעל מקצוע, ואם הבעיה מורכבת, ניתן לזהות אותה בכללותה רק אחרי תקופת פגישות איתך. קווים כלליים ניתן אולי לזהות במהירות יחסית, ואם ישנה בעייה נפשית שמצריכה טיפול תרופתי, לפעמים בוחרים לנסות להיעזר גם בו, אבל זה לא הכל. בפורום שכזה מזכירים את האפשרות של פנייה לטיפול בשיחות. וסתם, לדעתי, אם תטפל בעצמך (זה הזמן, לא אבוד ובכלל לא מאוחר), אולי אחיך הקטן גם יוכל ללמוד מעצם הנוכחות הבטוחה יותר שלך לצדו.

גם התיוג עצמו מזיק לא משנה מי עושה אותו, אין הבדל משמעותי בין תיוגך על ידי אחרים כ"חולה נפש" לבין התיוג הפחות מחמיר שלך כ"בעל הפרעה" כזאת או אחרת כל תיוג שיש בו סוגסטיה של מצב כרוני, מולד או כזה שאינך יכול להתמודד איתו בכוחות עצמך, יגרום לך נזק לאורך שנים אז בודאי שאל לך לתייג את אחיך אולי שנכם מגיבים בצורה דומה לאותה מצוקה משפחתית אחרי שתבין שאתה בסדר, אתה שפוי ויש לך רק כמה בעיות להתמודד איתן כמו כל אחד אחר אז תוכל גם למצוא את המטפל שיעזור לך ולא יצור אצלך תלות בהצלחה

שלום שלומי, ראשית, אקדים ואומר ש(לפחות) בעיני, איש מאיתנו אינו מקרה אבוד אף פעם. אני מאמינה באמת ובתמים בכוחות המניעים אותנו לשינוי, צמיחה והתפתחות כל עוד אנחנו חיים. הגם שהתברכנו בכוחות חשובים אלה, בכל הנוגע לאבחנות גופניות ונפשיות, אנחנו נעזרים באנשי מקצוע שלמדו שנים רבות ויודעים לעשות גם "אבחנה מבדלת", דהיינו, לבודד מתוך מספר אפשרויות דומות את האבחנה העיקרית הדורשת התייחסות בזמן נתון. איני יודעת מהי מחלת הנפש ממנה החליטו הפסיכיאטרים שאתה סובל, וזה גם לא מאד חשוב לצורך הדיון הנוכחי. לטעמי כדאי לזכור שני דברים חשובים: * הפרעת אישיות אינה מחלת נפש, אלא מערך או ארגון נפשי יציב וקבוע, המלווה אותנו כל הזמן, ומשפיע על ההתנהלות שלנו בעולם, בעיקר בהקשרים בינאישיים. הפרעת אישיות אינה מוציאה מכלל חשבון קיומן של הפרעות אחרות, נוירוטיות או פסיכוטיות, היכולות להופיע במקביל. מסיבה זו, גם אם לדעתך אתה סובל מהפרעת אישיות, אין בכך כדי לפטור אותך בהכרח מהצורך במעקב תרופתי. * אבחון עצמי יכול להיות דבר מסוכן וחסר אחריות, בעיקר כאשר לאבחנה המשוערת שלך יש השלכות על הטיפול התרופתי שאתה מקבל. עליך לזכור שתופעות נפשיות יכולות להיות דומות מאד במאפיינים הכלליים שלהן, אך גם שונות מאד בניואנסים הדקים. לכן, נדמה לי שההמלצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא פנייה לאיש מקצוע לצורך רענון והערכה מחודשת של מצבך. את המחשבות שלך תוכל להשמיע באזניו, ואני משוכנעת שהן יישקלו בתשומת לב רבה. תוכל להוסיף ולתאר גם את מצבו של אחיך, ולוודא שלא מפספסים אותו. בנוסף, גם אם פסיכיאטר יתעקש על המשך הטיפול התרופתי, מומלץ להיות בטיפול פסיכולוגי שבועי, במסגרתו תוכל לטפל בחלקים המעכבים אותך במצבים חברתיים ובינאישיים, וללמוד אסטרטגיות תקשורת והתמודדות יעילות יותר. בברכת שנה טובה, והרבה הצלחה ליאת

ליאת, מה חדש? (חוץ מהשנה החדשה) את יודעת, בפגישה האחרונה שלי ניסיתי משהו חדש.. רציתי מאוד שתהיה איתי. שתרגיש אותי קצת יותר. כבר הרבה זמן אני רוצה. איכשהו הבנתי לבד שזו אולי הייתה הסיבה לכעס הממושך. רציתי (לא בטוחה למה) לבכות שם קצת (אם כי כרגע זה מרגיש לי חולשה.. כאילו נתתי לה לנצח.. כאילו תחשוב עכשיו שהצליחה). אבל זה מה שרציתי. כל השבוע התבוננתי באלבומים ישנים ובכיתי..תחביב חדש וטרחני מעט. אז לקראת הפגישה החלטתי שלא אספר לה על זה ולא אתאר ואסביר במילים, אלא אמשיך בזה גם אצלה.. פרשתי 20 תמונות ילדות משפחתיות על השולחן בינינו ודיברתי בקול לעצמי. וגם אליה. לא העזתי להסתכל עליה, רק ממש קצת, בכיתי קצת בלי דמעות (מסתבר שאפשר..כנראה בלעתי אותן פנימה בלי כוונה). זה היה משונה. היא שאלה שאלות והצביעה על דברים שהיא רואה, ואני סיפרתי לה המון המון דברים. אני חושבת שממש הייתי שם, חושבת שגם היא, אבל איכשהו הרגשתי לבד. הרגשתי שלעצמי אני מדברת. באמצע פתאום שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה, והאם היא "ראויה" שאומר לה את כל זה, פתאום שאלתי את עצמי עם מי אני מדברת, והיא עדיין מרגישה לי זרה, ומה זה קשור פתאום כל תמונות המשפחה. היה לי מוזר לרצף את השולחן שלה במשפחה שלי. פתאום כל הפרצופים המוכרים ניבטים אליי מהמקום הלא מוכר הזה. היא נשארה איתי 10 דק' מעבר לזמן הקבוע, וגם אמרה פעמיים שהיא שמחה שהבאתי את התמונות, ובכל זאת כשיצאתי הרגשתי לבד. הרגשתי אכזבה וכבר אמרתי לעצמי שלא נורא. שממילא כל זה היה בשבילי. שלא באמת היה חשוב לי מי יהיה איתי בחדר, ואם בכלל יהיה איתי מישהו, ושאני את שלי עשיתי. הרגשתי מרוקנת ועמוסה ביחד. התחושה הזו חלפה מעצמה כעבור כמה שעות.. בהתחלה הרגשתי חרדה של ממש כל פעם שדמיינתי את הסיטואציה הזו, שאני מכונסת וחשופה כל כך והיא מתבוננת בי מהצד. ממש גלים כאלה ששוטפים מהבטן לגרון וקצת מקפלים אותי. וכרגע אני מרגישה בשליטה (כל עוד אני לא מתרכזת ממש בלדמיין שוב את פרטי הסיטואציה). מרגישה כאילו עשיתי לה טובה. סוג של מתנת חג אפילו. כאילו החלטתי החלטה מודעת לקדם את הקשר בינינו ולחלץ אותנו מהשרטון. מרגישה שהייתי חזקה. אני שואלת את עצמי עדיין מי היא בכלל (מרגישה לי זרה עדיין) ואם היא ראויה לקבל אותי כך, ומה בה גרם לי להתערטל ככה.. כשאני מנסה לדמיין את הפגישה הבאה אני קצת נחרדת. מתביישת, לא יודעת במה. צריכה קצת חיזוק שזה בסדר. לא יודעת אפילו מה זה ה"'זה" הזה שצריך להיות בסדר. אולי פעלתי על סמך הדמיון שלי של מי היא ולא על סמך מה שיש באמת. אולי הפתעתי אותה ברמת הקירבה שפתאום הצבתי. אפילו פיזית היינו קרובות יותר, בגלל הרכינה מעל התמונות. זה קשה יותר כשהקירבה והאמון לא מספיק מבוססים עדיין. אולי מוטב לא לשלוח את ההודעה הזאת, שלא תסיט ולא תחזק שום דבר. אולי מוטב לשאת את הבלבול הגולמי הזה לבד עד שאפגש איתה. הפגישה איתה מפחידה אותי. את לא חייבת לכתוב שום דבר. אולי מוטב כך. או אולי רק מילים עדינות.. טיפשי מצידי.. יאללה- אשלח ואשכח..

לילך, תמונות ילדות ומשפחה נכנסות לפעמים אל חדר הטיפול, ומניסיוני למדתי שבכל פעם הן מגיעות לשם מסיבות קצת שונות. את מאד צודקת: הבאת התמונות המוכרות אל תוך הקשר שונה ואחר, מאפשרת התבוננות חדשה מזו אליה הורגלנו. את מספרת שלאורך השבוע שקדם לפגישה התבוננת באלבומים הישנים ובכית. מעניין אם את יודעת להסביר למה, ומ?נ?י?ן האכזבה והבדידות שהרגשת לאחר שיצאת ממנה. "באמצע פתאום שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה", את אומרת. וגם כאן מעניין מה החריד אותך. לתחושתי, *היא* כלל אינה שייכת לדרמה שהתחוללה שם, ואולי מתחוללת כבר כמה שבועות או חודשים. המחשבות שלי נדדו דווקא אל איזו חוויה מוכרת, של הבנה פתאומית ומצמררת, שתצלומים ישנים, גם אם מענגים במתיקותם, הם משהו קפוא שעצר מלכת, שאינו מצליח להשביע ולהרגיע את הרעב הגדול, הכמיהה, הגעגוע, המשאלה להתמזג מחדש עד אין קץ, וההבנה שהתמזגות כזו, גם אם אשלייתה מחייכת אלינו מן התמונה, אינה אפשרית עוד. אני חושבת שזה נקרא לגדול. (לא בטוחה שהיו כאן מילים עדינות, הפעם, אבל אולי זה חשוב. אם לא - השליכי) שלך ליאת

את רואה לא מעט, ליאת.. לא מעט בכלל. (לא יודעת איך את עושה את זה..:-) והיו כאן יופי של מילים עדינות. יש לי תחושה שהיו עוד כמה דברים שיכולת לומר..(כתבתי לא מעט ואת רואה אותי טוב).. אז תודה! -על כל מה שאמרת (ואולי גם על מה שלא). ובהזדמנות זו, תודה חמה גם לחברה טובה כל כך, שותפתי הלילה לטיול לילי.. את עוזרת לי יותר ממה שהמבוכה שלי מאפשרת לומר. לעבד בלי לאבד את עצמי.. בלי לכפור בי. את יקרה לי כל כך.. לילה טוב, ל.

הרגשתם שאתם צמאים לנוכחות שלהם...? שהנוכחות שלהם פשוט מרגיעה אתכם? רשת אף פעם לא היתה ילדה ופתאום היא מתנהגת אליה כמו אמא לילדה. רשת נרגעת מזה אחרי הפגישה היא מרגישה שבעה ורוויה אבל זה מבהיל אותה זה לא אמור להיות ככה

כל מה שאת מרגישה הוא נכון ורלוונטי, גם אם הוא מפחיד אם המטפלת שלך היא עכשיו תחליף אם ואת יכולה להירגע לתוך זה ובאמת לבטוח בה - ניצחת. בנית אמא בתוכך. משם תוכלי להמשיך הלאה ולבנות אישיות עצמאית, לא??? אף אדם לא מושלם ואף אחד לא יכול להבין אותך יותר מעצמך, באף אחד את לא יכולה לסמוך יותר מעל עצמך זכרי - שאת הכוח להיות אמא שלך את נותנת למטפלת שלך, לא היא

לילה טוב, רשת נרגעת, שבעה ורוויה. רשת נרגעת שבעה ורוויה. אפשר כמעט לחוש את הנענוע המערסל, העוטף, שמאפשר לעצום עיניים - ולו לזמן קצר - ולנוח. לכל אחד מגיע לפחות סיבוב אחד כזה, בזמן כלשהו בחייו. ככה זה כן אמור להיות. בדיוק ככה. אני לא בטוחה שהתכוונת לשאול אותי משהו, ובכל זאת שולחת לך עידוד, וברכות לשנה החדשה. ליאת

אבל ליאת... רשת כבר לא ילדה ואי אפשר להיות ילדה עכשיו. הטיפול שם את רשת במקום הראשוני ביותר ממש תינוקת... וזה לא מסתדר במארג החיים... רשת מפחדת מזה כל כך היא אף פעם לא עצמה עיניים

התבלבלו לי הימים אולי....מה שחשוב שיש סוף שבוע ארוך...לא? השבוע היתה לי אחת הפגישות הקשות מתחילת הטיפול....עד עכשיו כואב לי הלב..מקווה שלפחות ייצא מזה משהו..מהדברים שהעלתי...לא יודעת פעם אמרת שאת לא אוהבת אנשים או יותר נכון פסיכולוגים יהירים שבוטחים שיוכלו לעזור...גם היא מהזן הזה... אם את עסוקה אני מניחה שהחג אצלך...נצלי אותו כמוני למנוחה... זהו..שתהיה לך שנה דבש:)

http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-773,xFT-675426,xFP-675419,m-Doctors,a-Forums.html אורנה קצת מתחפפת כנראה...

שלום ME, באמת הקדמתי השבוע, לבקשתה של אורנה שקצת עסוקה. פגישות קשות יכולות להתיש גם שעות וימים לאחריהן. אבל ככה זה כשעובדים. ואת, כנראה, עושה עבודה. אני שמחה לשמוע שמצאת מטפלת מהזן הנכון. זה מגיע לך. אני בהחלט מתכוונת לנוח בחג הזה, כמה שאפשר. שנה דבש גם לך :-)) http://www.youtube.com/watch?v=Zq8Jy7e7O14&mode=related&search= ליאת

ליאת את חושבת שאם מותשים זה אומר שעובדים? אם חשים ברע אחרי פגישה את חושבת שעובדים? לדעתי, לא בהכרח... את יודעת, היא חושבת שלא סתם הבאתי את מה שהבאתי אחרי העניין עם הג'וק.....נו טוב היא פסיכולוגית...שוב אני מתחילה לחוש ברע רק מלרשום ועוד משהו. אתמול אחרי ששלחתי את ההודעה שכחתי לצרף קישור שתכננתי וכבר הייתי חייבת לעוף מהבית...אז את הקדמת אותי....תודה (אני מכירה את הסרטון) http://br.youtube.com/watch?v=6ZLq_JB8H44 נותרו יומיים וחצי לסיום החופש...

סליחה מראש אם זה נשמע בוטה, וזה גם לא המקום לעשות זאת וגם אין לי שום שאלה. זה רק שאני לא יכולה לשאת את הכל יותר חייבת לצעוק. אני מתפוצצת בתוכי ורע לי ואני בסערת רגשות חזקה ואלוהים תשמע אני רוצה סרטן כל גופי כזה שיעבוד מהר שיכרסם כל תא בגופי רק מהר!!!לא רוצה לחיות יותר.

תחשבי לרגע כמה זה יהיה יותר גרוע אם חלילה תקבלי את מה שאת מבקשת, אחותי

שלום ד' ערב חג יכול להיות, במקרים מסוימים, קשה מנשוא, ומה שנתפס חגיגי, משפחתי ומחמם לב עבור האחד, יכול להיות בודד מאד, עצוב ומכאיב עבור מישהו אחר. אני מאחלת לך שהשנה החדשה תביא בכנפיה נחמה ובריאות, ושהפיצוץ שבתוכך יוכל לקבל ביטוי מבוקר ומשחרר במסגרת ההולמת. אני רוצה להאמין שאלוהים אליו את שולחת את תפילותייך, ישמע, ויבין מה *באמת* את מבקשת. אם זה אותו אלוהים שלי, אני מאמינה שהוא יוכל לעזור, ולכרסם מתוכך רק את מה שכואב ומציק, כדי שכל היתר יוכל לפרוח סוף סוף. החזיקי מעמד והתאזרי באומץ וסבלנות שלך ליאת

וכך הייתה תפילתו של הכהן הגדול בצאתו מבית קודש הקודשים: "יהי רצון שתהיה השנה הזאת הבאה עלינו ועל עמך בית ישראל: שנת אוסם, שנת ברכה, שנת גזרות טובות, שנת דגן, תירוש ויצהר, שנת הרווחה והצלחה, שנת חיים טובים, שנה טלולה וגשומה, שנה ימתיקו מגדים תנובתם, שנת לחמנו ומימנו תברך, שנת שובע ושנת עונג שנת פרי בטננו ופרי אדמתנו - תברך, שנת קמינו תכריע, שנת שלום ושלווה, שנת תוליכנו קוממיות לארצנו. שנה שלא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא לעם אחר בתתך ברכה במעשה ידיהם." לכל אחד ואחת מבאי הפורום שלוחה ברכה אישית וחמה, עם שפע איחולים לטוב, אושר, אהבה והרבה בריאות. (נתראה בערב) ליאת

ליאת יקרה, מתחשק לי להקדיש לך עלי אלון משלי... מאותו ספר, את וודאי זוכרת.. "קח את העט ביד: אלה חייך חלום אותם לאט לוש אותם ביד הכותבת על הדף החלק הדף הלבן, הבתולי וכמו על מיטת כלולות- היה להם המאהב הנצחי". שתהיה זו שנה של חיים!! ככה- בפשטות ובמלוא מובן המילה! שנה של עשייה, לקיחת סיכונים, של למידה, טעויות, תיקונים, התנסויות חדשות, צחוק, בכי, אכזבה, תקווה, סיפוק, התחדשות.. הכל ביחד, בערבוביה ססגונית וטובה. לא ללוש את החיים על הדף, לסגור את המחשב וללכת! :-) (הלוואי שאצליח..) חיבוק חגיגי וקצת נרגש, שבין סיום להתחלה חדשה שיש בה תקווה שנה טובה, גברת מ. שלי! מכל הלב :-) אני

לילכי שלי, (מרשה לעצמי להידחף לך לשנה הטובה...:-) שמחה להיות לצידך בתחילתה של השנה החדשה. השנה שלי כבר מתחילה טוב, כי את חלק ממנה... אוהבת מאוד, ומאחלת את כל הטוב שרק אפשר (כי הכי מגיע לך!) נועם

היה נכנס לקודש הקודשים פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים בראש השנה אנחנו דנים את עצמנו חשבון נפש בריא שנה הכי טובה

שנה טובה / נתן אלתרמן, הטור השביעי תן לנו רק שנה אחת של שקט אמיתי שנה של לובן הפריחות וירק הדשאים. שנה של להט אהבות וחום תנור ביתי ושנדע רק פעם מהו טוב ומה נעים. שנה ללא קולות שנאה וזעקות השכול ללא מראות הדם- ללא הלמות תופי המלחמה. ללא הפחד המשתק של הנורא מכל ללא צחוקו של העתיד אשר נטמן באדמה. הן לא ביקשנו לא אוצרות של ממלכות. לא אושר עילאי ומכוניות פאר. קורטוב אחד של שקט אמיתי ולובן של פריחות אשר נוכל בהם בלאט להתהדר. להתרגש כפעם מריחות של סתיו. לדהור אל האושר כשריקת רכבת. לבנות לנו סוכת שלום עכשיו, ולהיות בה ראויים לשבת. ליאת יקרה, לילך אהובה, ולכל אנשי הפורום נתן אלתרמן כתב את זה כל כך יפה... שמחה ואוהבת להיות חלק מהמקום הזה. שמחה לאחל שנה טובה לכולם... חג שמח, נועם

שנה טובה לכל חברי הפורום שנת בריאות אושר אהבה והצלחה בכל שיתגשמו כל חלומותייכם לחיי תקווה, שינויים והתחלות חדשות.

חג שמח לפסיכולוגים המדהימים שכאן , שמלווים אותנו בימים קשים ונותנים המון כח להמשיך הלאה .. מי ייתן ותמיד יהיה בכם הכח לתת ולהעניק לאחר :-))) מאחלת לכם, ולכל חברי הפורום , שתהייה שנה טובה מתוקה כדבש .. המון אושר בריאות ואהבה ... שתגשימו את כל משאלות הלב .. ו.. שזו תהייה , שנה של חיוכים עם המון אופטימיות... ממני באהבה ענקית , ש'

תודה לשתי הש' על הברכות והאיחולים. לא נותר לי אלא להצטרף לכל המשאלות, ולהזכיר לעצמי ולכולנו, שהאחריות למימושן היא במידה רבה על כולנו. מבחינה זאת, שנה חדשה היא גם עסק קצת מחייב :-))) מועדים לשמחה ליאת

יש לנו ילד יפה ומדהים (יחיד) .אבל הוא מרביץ לנו ולילדים אחרים כבר הרבה זמן כששואלים אותו למשל למה הרבצת? אז הוא עונה כי רציתי את המשחק ,או משהו אחר שקשור לאותו עיניין שהוא רצה ,או כשהוא מרביץ לנו ושואלים אותו למה הוא עושה זאת ?אז הוא לא עונה .יש לציין שהילדהוא נבון מאוד ומניפולטיבי מאוד ומכיר כבר את כל נקודות החולשה שלנו וכמובן מנצל אותן. זה משגע אותי ואת אישתי ,זה הופך אותי להיות האיש הרע שמעניש (הוא שומע בקולי יותר מאשר לאישתי).לפעמים אני נותן פליק בישבן ולפעמים אני צועק ואומר לו לא לצאת מהחדר. אני לא יודע עם זה קשור אבל אני ואישתי מתווכחים בינינו בנוכחותו, אך החלטנו כבר זמן מה לא לצעוק , או לריב ליד הילד. מה אפשר לעשות בקשר לזה שהילד יפסיק להרביץ ( האם יש שיטות )? איך להתנהג עם הילד בזמן ההרבצה לנו ולאחרים ?.

תקרא את ההודעה שלך ותגלה לבד מה לעשות. מניפולציות על נקודות חלשות? כולה ילד בן שלוש!!! אל תתנו לעבוד על הנקודות שלכם. תהיו תקיפים, עקביים, שימו גבולות. אם אתה מכה אותו אז הוא לומד שמותר להכות וזו התנהגות לגיטימית אז איך אפשר לצפות שלא יכה גם? כשהוא מכה אותך או את אשתך פשוט תחזור על מסר אחד קצר בצורה תקיפה: א ס ו ר ל ה כ ו ת ותמנע ממנו את האפשרות הפיזית להכות, נניח על ידי חיבוק. אם זה ממשיך תתרחק ממנו. אל תבקש הסברים למה הוא מכה. אל תענה לעולם לבקשה שבאה עם המכות. תהיו עיקביים. חזקו אותו על התנהגות מילולית, נניח כשהוא מבקש יפה משהו שרוצה. בהנחה שאתה לא מכה את אשתך בזמן המריבות אז לא מכאן באה התנהגותו. זה לא נורא לא לריב ליד הילד אבל גם לא הכרחי. הילד רוצה גבולות.

ילד בן שלוש מרביץ. נקודה. אם הוא בן. אם הוא בת אולי לא, לא בטוח. לא כל ילד בן שלוש מרביץ, אבל רובם. בערך עד גיל ארבע זה יעבור השאלה היותר מעניינת זה איך יוצרים יחסי אמון ודיבור הדדי כלומר לאפשר לכל צד (ילד מול הורים) להגיד את שלו בנועם, בלי האשמות, אבל עם חופש ביטוי מלא אין דברים שעליהם לא מדברים ואין דברים שלא נענים הורים עושים מניפולציות על ילדים חבל"ז למה שאת זה הם לא ילמדו???

לתת פליק מדי פעם, בתנאי שלא יכאב באמת אלא רק יזהיר יותר בעייתי הויכוחים בינך ובין אשתך בנוכחות הילד הילד ירגיש יותר ביטחון וירביץ פחות עם תהיו מאוחדים אם תבינו שהוא ילד ואם תאהבו כולם אחד את השני ברכה!!!

שלום להורים המיואשים, אני מצרפת קישור לתשובתי מהשבוע שעבר בדיוק בנושא זה http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-771,xFT-674471,xFP-674635,m-Doctors,a-Forums.html כדאי לחזור ולהדגיש שוב, מה שאולי לא הודגש שם: אלימות מכל סוג אינה מותרת כלפי אף אחד, ובוודאי לא כנגד ילד בן שלוש. גם פליק בטוסיק הוא פעולה אלימה. תחשוב איך היית מרגיש לו היה נעמד מולך ענק הגבוה ממך פי שלושה, ונותן לך פליק חינוכי או צועק עליך במבט מאיים. עליכם להדגיש במילים ובמעשים שאלימות אינה אופציה אצלכם בבית, כלפי גדולים וקטנים כאחד. זכור שהשפעתך כהורה סמכותי גדולה עשרת מונים כשאתה עושה את הדברים בשקט ובביטחון. אם תרגישו שאתם מתקשים לחולל את השינוי בכוחות עצמכם, פנו למספר שיחות הדרכה אצל פסיכולוג/ית ילדים. בהצלחה ושנה טובה ליאת

ליאת מאד אוהבת את תשובותיך, הן אמפתיות, מתייחסות גם למה שלא נאמר בפרוש ומעידות על הבנה אינטואיטיבית של נפש האדם ובעיקר הן לא סמכותיות ומתנשאות, את זה אני מאד אוהבת מסכימה איתך לגמרי שצריך למצוא את האיזון הנכון בין סמכותיות לפתיחות ולרסן ילד כאשר הוא מרביץ להוריו מצד שני להורה לפעמים "מתפלק" פליק קטן, כי גם הוא ילד וגם הוא נעלב כשתוקפים אותו, אפילו אם זה ילד קטן אני חושבת שהוטו המוחלט על "אלימות נגד ילדים" צריך להתמתן קצת כשבני בן בשנתיים היה נושך לי בפטמה על מנת להשתעשע קצת מהכאב שלי כשינק נתתי לו לא פעם פליק פצפון על כף היד כדי שיבין שאלימות זה כואב אני לא אומרת שהרגשתי נוח עם זה, הלוואי שהייתי יכולה להסביר לו את זה אחרת מצד שני השתדלתי, כעיקרון חינוכי, לא להרגיש רגשות אשמה מול ילדי להתנצל בכנות על הטעויות שלי (גם מבוגר יכול לטעות וזה מחזר ילד כשאמא אומרת לו: "תשמע, איבדתי שליטה לרגע, צעקתי, האשמתי אותך שלא בצדק, מצטערת, אשתדל שזה לא יקרה יותר, וגם אתה יכול ללמוד מזה משהו על מה לא כדאי לעשות עם אמא, כי גם אמא בנאדם", זה כמובן בגילאים מבוגרים יותר) מכיוון שהצלחתי לא רע עם שני ילדי שהם בוגרים כעת, גדלו בתנאים לא פשוטים והוכיחו שגם מתוך מצוקה כלכלית ורגשית אפשר לצאת 10, אני יכולה להגיד שהכי חשוב זה הכנות והכי גרוע זה מניפולציות, יותר גרוע אפילו מאלימות, והרבה יותר נפוץ אגב, האם את נותנת חוות דעת משפטיות?? אם כן אנא שלחי לי דוא"ל לפניה אליך

שלום מה על המטפל לעשות במקרה שהמטופלת התאהבה בו?

שלום דוד, קל יותר לענות מה אסור לו לעשות! אסור לו לנצל את אהבתה, שכן היא מהווה הד לאהבה אחרת, ילדית, שהופנתה במקור לדמויות משמעותיות בילדות, ומימושה בפועל עלול להיות הרסני ביותר עבורה. מטפל מקצועי והגון יסייע לה לצלוח את השלב הזה בטיפול, לפעמים לפרש לה את ההתאהבות הזו כביטוי של העברה (ולפעמים לא), ולאפשר לה לצמוח בהדרגה למצב של התאהבות בשלה ובוגרת לאובייקט ראוי. שנה טובה ליאת

התחלתי להתאמן בחדר כושר בגיל 15 והגובה שלי היה 169 ס"מ היום אני בן 21 והגובה שלי הוא 169 ס"מ בזמן האחרון אני חושב על התאבדות לא בגלל שאני נמוך אלא בגלל שאני יודע שהרסתי לי את הגובה במו ידיי והייתי אמור להיות יותר גבוה. אני כועס על עצמי כל הזמן על שהלכתי לחדר כושר הזה, למה לא הזהירו אותי באותה תקופה? איך הייתי תמים? ההורים שלי אגב הם 179 ס"מ ו 160 ס"מ

שלום לירן, בכותרת שבחרת לפנייה שלך השתמשת במילה 'מועקה', שבהחלט יכולה להתאים לאכזבה שלך מהגובה ומן הרעיון שאולי היית מרוויח עוד שניים שלושה ס"מ אלמלא אימוני הכושר. ובכל זאת, העובדה שאתה שוקל התאבדות יכולה לרמז על מצב נפשי חמור הרבה יותר, שדורש התערבות טיפולית ללא דיחוי. אני מניחה שנושא הגובה (עברת אותי, אחי) הפך להיות "הגלגל המפונצ'ר" עליו אתה מעמיס את כל הסיבות למצוקה שלך. אני מוכנה להסתכן ולומר שיש סיבות אחרות, אולי פחות מודעות, שגורמות לך להרגיש שהחיים איבדו מטעמם. יהיו הסיבות אשר יהיו, אפשר וחייבים לטפל בהן, כדי שתוכל להתפנות למשימות חייך, ולהנות ממכלול תכונותיך הטובות. המלצתי החמה אליך, היא לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת בהקדם, ולטפל בדיכאון שלך. נסה לראות בזה מתנה שלך לעצמך בראש השנה החדשה. בהצלחה ליאת

שלום שמעתי מרפא סיני אומר להיות בריא להתנהג " תנשמת " ראשי תיבות : תזונה נשימה שינה מודעות? מבין מה לאכול . לישון , וכו וכו . האם אפשר לקבל הסבר מדויק וברור לכל נפש ללא מילים סביב סביב . "גבוהות". מה זה המודעות הזו ואיך מתנהגים? בענין זה?. שאפשר גם ,במודעות ,להשלים ענין הבריאות אולי דוגמאות מציאותיות תודה מראש

שלום דניאל, שאלה חביבה לפתוח איתה שנה חדשה. מודעות עצמית, ברמה הפשוטה ביותר, היא התשובה לשאלה "מי אני?" או יותר נכון "האם אני יודע שאני זה אני". פעם נהגו לייחס את תכונת המודעות העצמית לבני אדם בלבד, וראו בזה את אחד הסממנים של "מותר האדם" על פני שאר היצורים החיים בטבע. אלא שחוקרים סקרנים הצליחו להפריך השערה זו, ולמצוא כי גם לקופים מסוימים סוג של מודעות עצמית או לפחות תודעה עצמית. במושג מודעות עצמית, כמו שאולי מתכוונים המרפאים הסיניים, הכוונה ליכולת לראות את עצמך מבחוץ, וכך ללמוד להכיר את עצמך טוב יותר. זוהי יכולת המתפתחת בתהליך למידה מתמשך, הנעשה לעולם בנוכחותם של אנשים אחרים המשמשים לנו 'מראה', באמצעותה אפשר ללמוד עוד ועוד על עצמנו. הזולת הוא מרכיב קריטי, מאחר והמשוב שהוא נותן לנו על התנהגותנו ועל תכונות האופי שלנו מלמד אותנו משהו חשוב על הציפיות החברתיות מאיתנו ועל המידה בה אנו מתאימים להן. ככל שאנו מודעים יותר למיקום שלנו ביחס לציפיות הסביבה החברתית שלנו, כך תפיסת העצמי שלנו מדויקת יותר. אם ראית, למשל, את האודישנים לכוכב נולד, יכולת לראות שם אנשים חסרי כישרון, שעמדו וזייפו ללא בושה מול השופטים, וגם כאשר הסבירו להם במפורש שאינם מתאימים, הם המשיכו להאמין שנעשה להם עוול. אלה אנשים שהמודעות שלהם לעצמם נמוכה, כי הם אינם ערים לפער בין הציפייה לבין מה שהם מביאים לשם. אילו היו בעלי מודעות, ויכולים לראות את עצמם מעט מבחוץ, היו נשארים בבית ונמנעים מהפאדיחה. בברכת שנה טובה, עם "תנשמת" על כל סעיפיה ליאת

ראיתי רק פעמיים: את השלב הסופי של בחירת המועמדים ואת מופע הסיום אהבתי את מרינה מהרגע הראשון שהיא עלתה ללוות חברה שלה בפסנתר והציעו לה גם כן להגיש מועמדות ואהבתי אותה עם שני הטון המקסימים שלה מפזזת על הבמה כמו ילדת רחוב, ושרה בכל האוקטבות שלה שירים של לאה גולדברג אמנית מדהימה המון בטחון ומודעות עצמית, אדם ואמן מפותח איך יודעים שיש לה מודעות עצמית?? לדעתי היא מודעת היטב לבעית "עודף המשקל" שלה, ולמדה לעשות מזה יתרון, זה דורש הרבה עבודה ושליטה עצמיים. והעיקר, היא אוהבת את עצמה ונהנתה מכל רגע, אםילו מהרגע שבו, למרות ציפיותיה הגבוהות, היא הבינה שלא זכתה. התגובה שלה היתה ספונטנית: היא עברה תוך שניה מאכזבה לשמחה בשביל הזוכה כל הכבוד למרינה!!

מה זה אומר שבן אדם נהנה במיטה רק בתנוחה מסויימת? ורק עם פנטזיה מסויימת? מה זה אומר אם הפנטזיה שלי היא שאני גבר ותמיד עם אישה? האם יש חומר קריאה על הנושא?

שלום תמר, כל מה שזה אומר הוא שיש נושאים סביב המיניות שלך שברצונך לברר. עשי זאת, אבל לא בפורום אינטרנטי (שלא יכול לרדת לשורש העניין) אלא בשיחה אישית עם פסיכולוג קליני. בברכה, אורנה