פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בטיפול כבר שנה , המטפלת שלי בחורה מקסימה נחמדה ואמפטית בזמן הפגישות , אבל מאוד קשה לי להיפתח אליה , אני ממש בספק כבר שהיא תוכל לעזור לי לפתור את הבעיות שבגללן הגעתי לטיפול , מאוד מטרידה אותי העובדה שהיא יודעת שקשה לי לדבר , ואז פתאום שאני מגייסת כוחות ומצליחה להגיד משהו בדיוק ניגמר הזמן ולא חורגים בדקה מהלו"ז , אני מבינה את הגבולות בטיפול אני לא מעיזה להתקשר או ליצור איתה קשר בין הפגישות גם אם יש לי צורך בכך , זה מטריד אותי שגם היא יודעת שבועיים שלושה לא ניפגש מסיבות טכניות היא תסגור את זה ככה שאני עם החצי משפט שאמרתי ..ואני נישארת עם התחושה הנוראית הזאת איתי , איך אפשר לסמוך על מישהו שאתה יודע שאתה העבודה שלו , מאוד הייתי רוצה להיפתח אליה יותר אבל אני צריכה איזשהו פידבק קטן שאכפת לה (ולא שהיא חושבת טוב עוד שתי ניגמר הזמן ..).. אני שוקלת לעזוב , אבל ניקשרתי ופתחתי שם תלות .. ואני לא יודעת אך אני אתמודד עם זה ..מה עושים במצב שכזה?

שלום לך, את אומרת שהמטפלת שלך היא מטפלת טובה בזמן הפגישות, אבל את לא בטוחה שבאמת אכפת לה ממך. שאת לא רק עבודה בשבילה. ונשמע לי שהיית רוצה שזו בכלל לא תהיה העבודה שלה, כדי שתוכלי להיפתח בפניה. אני מבין את הקושי להיפתח, אבל אולי שווה לבדוק מדווע את מצליחה לדבר ממש לקראת סיום הפגישה. מה קורה שם? האם יש שם בדיקה האם היא תישאר איתך? האם יש שם רצון לא להישאר בחדר אחרי שהדברים נאמרים? אני לא יודע אבל שווה לדבר על זה. בכל מקרה את היית רוצה הוכחות לכך שאכפת לה ממך, אני מקווה שתוכלי למצוא את ההוכחות לכך בתוך המסגרת שניתנה לך ולא רק על ידי פריצת המסגרת. למשל אם תצליחי להרגיש שהיא זוכרת דברים שדיברת עליהם. או בכל דרך אחרת, זה צריך להיות גם מאמץ שלה אבל גם שלך. דרור

גב' פרידה שלום רב ! הנני בן 29, רווק, יש לי גמגום קל ולפעמים חוסר ביטחון עצמי בדיבור אשר בעקבותיו יש גמגום. הנני אמור לעשות הרצאה בתקפוה הקרובה בפני הכיתה במשך כ- 20 דקות, וזה לפי בקשת החונך כי לכל אחד חייב לעשות את ההרצאה, והודעתי לו שאני מגמגם, אבל אני חושב על זה כל הזמן מפני הבושה מזה. מה אתה יכול לייעץ לי במקרה הנ"ל, ליטול תרופה להרגעה ו/או לפני שמתחיל בהרצאה להגיד לאנשים בכיתה שאני מגמגם וכו' ... . אם יש לך עצה אחרת אשמח מאד לשמוע על זה. ותודה מראש.

מוני שלום, אני מניח שהמטרה של החונך היא שהחשיפה מול מצב מלחיץ תעזור לך להתמודד מול מצבים כאלו. אני יודע עד כה זה מלחיץ ולא קל, וכן, האפשרויות שאתה מעלה הן יעילות, אם כי בשלב ראשון הייתי ממליץ להמנע מכדור הרגעה. וזאת כדי שלא תייחס את ההצלחה שלך בהתמודדות לכדור. נסה לראות בזה הזדמנות, להעביר דעה למרות המגבלה שלך. ולזכור שהרבה פעמים מה שמפריע לנו לא מפריע לאחרים כמו שאנו חושבים. לסיום, אני חושב שהתוחושות שלך כלפי עצמך אינן חיוביות מעבר למגבלה ומעבר ללחץ, ואני מציע שתנסה לפנות לקבלת עזרה, כי ייתכן וזה משפיע עליך גם בעוד תחומים בחיים. דרור

אני מתגעגעת למטפלת...אני רוצה להגיד לה כל כך הרבה... ויש לי עדיין אפשרות לחזור...אבל להיות בטיפול דורש ממני המון כוחות ,לדבר על הדברים הכואבים, לדבר על הכל,להסיר מסיכות-אחרת הטיפול לא יעזור אם אסתתר מאחוריהן,לא? ואני לא רוצה להסיר מסיכות,הן מגינות עליי,טוב לי איתן, והיא לא תעמוד בזה....היא אולי תדאג,או שיכאב לה... אני מתגעגעת אליה...וזה כואב להרגיש.להיקשר.לאהוב.ואני לא נקשרת.אין בי רגש.רק כאב וחושך. לא ניקשרתי לא יכולה להגיד שאני אוהבת אותה.או צריכה אותה. אני לא צריכה אף אחד!! אני יכולה הכל לבד.... אבל אני שונאת את הלבד....את הפחד הזה...והוא מוכר כל כך ועוטף כל כך.לא יכולה לבד אבל אני כן לבד.אין לי שליטה על זה. או שיש לי ...פתאום לכל הלבד הזה יש סיבה,ויותר מסיבה,יש אחריות והאחריות היא שלי ורק שלי.ואני לא יודעת מה עושים עם זה. הכל חשוך.הכל הכל הכל הכל הכל הכל,כבר אין דמעות .רק חושך.רק...קשה לי לבטא במילים את ההרגשה,כי אני כבר לא בנאדם שמרגיש.אין בי כלום עכשיו.

חן שלום, אני מבין את הפחד שלך מהסרת המסיכות שמגינות עלייך. אבל מטרת הטיפול היא לא הסרת מסיכות, אלא הגמשת הצורך ללבוש אותן כל הזמן בכל מצב מבלי שיש שליטה על כך. אני שומע אותך אומרת שאין לך רגש, שאת יכולה לבד ולא רוצה לבד. והמפגש הטיפולי אכן נוגע בנקודות הללו, אבל הוא עושה את זה באופן הדרגתי, בהתאם לכוחות שלך, למסוגלות שלך. ובסופו של דבר תוכלי להרגיש כלפיה יותר ויותר, ולבטוח בה שלא תנטוש אותך. המלצתי היא לחזור לטיפול. לא בכל מחיר ולא אם את מרגישה שעכשיו זה לא נכון לך אבל כן לחזור בשלב כלשהו. ועדיף מוקדם ממאוחר. דרור

שלום, אני נמצאת בטיפול כבר שנה וחצי ויש דברים שאני מרגישה פער גדול מול המטפלת שלי. אני לסבית וחיה בזוגיות עם אישה. המטפלת שלי מתיחסת לזה מאד בטבעיות ואין עם זה בעיה. אבל יש דברים שקשורים לעצם זה שאני לסבית, דברים שקיימים בקהילה הלסבית שאני מרגישה שהמטפלת שלי לא מבינה בהם, מופתעת מהם בכל פעם מחדש (לפעמים היא ממש מרימה גבה) ולפעמים אני ממש מרגישה שאני צריכה ללמד אותה דברים. אני מרגישה שיש לה תפיסה שמרנית ויש דברים שאני מרגישה לא נוח להעלות בפניה בגלל זה. בזמן האחרון מעסיקות אותי שאלות שקשורות בזהות המינית שלי, בדרך שבה אני מרגישה ביחסים אינטימיים, בפנטזיות שלי וכו'. אני יודעת מחברות שלי (גם הן לסביות) שאלה דברים שקיימים גם אצלהן אבל אני חוששת מהתגובה של המטפלת שלי אם אני אספר לה. גם ככה זה נושא שמביך אותי מאד לדבר עליו - בכל זאת זה משהו מאד אינטימי. אני מתלבטת אם להחליף מטפלת ולפנות לטיפול אצל מישהי שמכירה יותר את הקהילה הלסבית ואת האיפיונים אצלה. אשמח לשמוע מה דעת האנשים פה וגם את דעתו של דרור תודה

תמר שלום, את שואלת שאלה בכלל לא פשוטה, שאלה שניתן לשאול אותה על מגוון תחומים. שהמשותף להם הוא האם המטפל חייב לחיות בדרך מסויימת/ לעבור אירוע מסויים, בכדי שיוכל להבין את המטופל ולטפל בו. אני מניח שיש תשובות לכאן ולכאן. דעתי האישית היא שברוב המקרים, אין משמעות אמיתית לכך. החשיבות היא האם הוא מקצועי מספיק ויודע לעבוד עם מה שעולה. למשל מה שאת מתארת, לא במפורש, אבל במרומז את אומרת שיש לך פנטזיות לא על נשים. זה מפחיד אותך ואת חושששת להעלות את זה בפניה. אולי מתוך תחושה שלך שהיא תראה בכך סימן שאת נמשכת לגברים ותעודד אותך לכך. חשש שכזה יכול להיות מאוד מובן אבל הוא יכול להיות גם טיפולי במפגש מולה. את יכולה לדבר איתה על אי הנוחות שלך, על השמרנות שלה, אולי אפילו על התחושה שהיא רוצה ממך משהו, ולנסות להבין האם ואיך זה יכול לעזור לך להתמודד עם מצבים ודמויות דומות בחייך. דרור

אם הייתם יכולים לתאר את המטפל האידיאלי עבורכם ללא קשר למה אפשרי, לגבולות וכדומה. אילו תכונות , אפיונים, התייחסויות הייתם רוצים לראות במטפל שלכם?

המטפל האידיאלי הוא אדם רגיש קשוב לצרכים ולפחדים שלנו, תומך, לא שיפוטי שידע איפה לגעת ומתי, שלא פוחד לחרוג מגבולות הזמן כשצריך להחזיק אותנו עוד קצת, שידע מתי אנו על סף התהום ומתי אנו רוצים לקפוץ ממנו, ואז שידע להושיט יד, שלא יפחד להגיד את האמת שלו ושלא יפקפק לעולם באמת שלנו, שיאהב את מה שהוא עושה, שידע להרים טלפון אחרי פגישות קשות כשדברים מאיימים לצאת החוצה. שיהיה בן אדם, שלא יסתתר מאחורי מילים גדולות שיזכור כל מה שחשפנו בפניו, שיאהב את מטופליו שילמד אותם לאהב את עצמם, לדעת שאם הוא אמר שחשוב שידבר על משהו אש שלא ישכח שזה חשוב, שקולו יהיה נעים ומבטיו מנחמים, שידע שטיפול הוא דבר קשה ושהכאב קשה יותר. שירצה שנרגיש טוב אך שידע להבחין מתי זו בריחה ולא טוב אמיתי. שיזכור אירועים קשים וישמח על אירועים טובים, שיעזור לנו להימנע מטעויות ושלא יתן לאף אחד לפגוע בנו. שיחבק בנוכחותו ולא יאיים בקרבתו. שיהיה הקשר מיטיב ויפה, אבהי ומטפח שלא יעכב פשוט שיאפשר לצמוח. שיגיד שנה טובה ויתכוון לכך בכל ליבו פשוט שיהיה...

שלום לכן, שאלה מעניינת ותשובה מעניינת לא פחות. אבל חשבתי להוסיף עוד שאלה באותו תחום, מה צריך לקרות בתוך הקשר בין מטפל למטופל בתוך החדר שיתרום לטיפול? דרור

אני בכלל חושבת שמטפל לא צריך להיות אידאלי... מהטיפול שלי למדתי שאם הקשר הוא טוב אז אפשר לצמוח גם מהפאקים של המטפל. המטפלת שלי מאוד טובה לי, אבל היא לא מושלמת... ואני לא רוצה אותה מושלמת. ומה צריך לקרות בתוך החדר שיוסיף לטיפול? אני חושבת שקודם כל צריכה להיות איזושהי כימיה ראשונית בין המטפל למטופל- משהו שלא ממש אפשר להסביר במילים... צריך שתהיה סבלנות וסובלנות, סקרנות, הרבה אמונה ביכולת הפריחה של המטופל ובקצב שלו, אמון, וזמן, ותנאים, ואומץ, והתמדה, עבודה קשה וגם חדווה בהתפתחות ובשותפות לתהליך אמיתי...

אמפתיה, אמפתיה, אמפתיה ודי חוץ מזה שאני מאמינה שלכל אדם יש כלים ל"טפל" בעצמו, אם יש רצון

שלום לך, נשמע שמשהו מתסכל אותך מאוד. את מוזמנת לחלוק את מה שעובר עלייך פה בפורום. דרור

אז ככה, כבר המון זמן שאין לי "אנרגיות" לעשות דברים, אני מניחה להם ש"יסתדרו" מעצמם. פעם הייתי מוצאת את עצמי, קרוב לזמן בו הייתי צריכה להשלים את המטלות לחוצה- והלחץ הזה דרבן אותי לעשות אותן, אך תמיד הרגשתי תחושה של החמצה ו"מה היה קורה אילו...", מפיקחה לקחים לעתיד, מנסה לעמוד בהם ולא מצליחה- מתייאשת כבר בהתחלה (ולא הצבתי לעצמי מטרות ממש גדולות בהן אני לא יכולה לעמוד), וחוזר חלילה. אני גם מרגישה עייפות- אם כבר אני עושה משהו, זה מעייף אותי לאחר זמן לא רב. כמו כן, תחביבים כגון- ריקוד- אמנם גורמים לי "להחיות" את עצמי לאותו פרק זמן, אך הרבה פחות מבעבר, יש לי פחות "אנרגיות",ובנוסף אני מתעייפת יותר בקלות (יש לציין כי בדיקות רפואיות שללו כי מדובר במשהו פיסי, הכל תקין). מה עושים? איך "מפיחים רוח חיים" שוב?

שכחתי לסיים את המשפט הראשון- פעם הייתי מוצאת את עצמי לחוצה מכך, היום כבר לא. אין לי לחץ שמדרבן אותי (למרות שיש לי המון דברים לעשות, ובכוונה בחצי שנה האחרונה לקחתי על עצמי הרבה דברים, כי ראיתי שכשאני לוקחת מעט/פחות- אני פשוט לא עושה כלום, אז אולי ריבוי המטלות יעזרו לי "להזיז" את עצמי).

שלום לך, בעבר הלחץ הנובע מהזמן ההולך ומתקצר הניע אותך לפעול. היום את לא מצליחה להגיע לאותן רמות של לחץ, לא משנה מה את עושה. את צודקת כשאת אומרת שללא רמה מסויימת של לחץ אי אפשר לעשות שום דבר. השאלה היא מה גורם לך לעייפות הזו, לתחושה ששום דבר לא מספיק חשוב כדי להתאמץ מולו. מה גרם לשינוי. אלו שאלות שצריך לבחון אותן לעומק כדי לדעת מה הסיבה למה שקורה לך ובעיקר כיצד להתמודד עם זה. מהמעט שאת מספרת יש סימנים יש סימנים לדכאון ולאובדן תחושה של טעם, הנאה מהחיים. עצתי היא לנסות לברר את השאלות שהצגתי, עדיף בטיפול ולחפש שם מה יגרום לך להרגיש חיה יותר מזמן קצר. דרור

אני בן 30 ויש לי בעיה. אין לי בטחון עצמי כפי שנדרש בחברה של היום. קשה לי מאוד להתמודד עם אנשים. זה כולל בעבודה כשהבוס מעיר על זה ונמשך בארוחות משפחתיות שאני לא מצליח להוציא הגה מהפה מסתגר בעצמי והופך לחיוור. יש לי הצלחה עם בנות ואני נראה יחסית סביר למרות שיש לי את התסבוכות שאני מכוער והייתי משלם הכל ע"מ להראות אחרת. אני מרגיש שאני חי באיזה תסריט הזוי שרשמתי לעצמי.. אני לא חי ועכשיו שהחורף בדרך אני מרגיש שהפעם אני לא אצא מזה

יוני שלום, מדבריך נשמע לי שאתה סובל בטווח רחב של מצבים בחייך. קשה לך עם אנשים, אני מבין שאתה גם סובל מסוג מסויים של דכאון. והשאלה היא האם אתה הולך לטיפול. לדעתי אם לא, חשוב שתלך. שיהיה שם מישהו בשבילך בתקופות הקשות, ובעיקר כדי שתוכל לשנות את התסריט הקשה שאתה חי בו. דרור

היי אנינשואה שנה בת 25 ובעלי ואנינפרדנו ולא יודעת מה יהיה ההמשך.היחס של בעלי אליי מאז ומתמיד קר רצח (לפני חתונה לא היה סקס אני מסורתית)אנחנו שוכבים בקושי פעם בחודש וגם אז לא מרגישה חשק גדול מצידו או התלהבות.היו כמה מתחים בבית שלא נבעו מהקשר ביננו כי אנו גרים עם הוריו לפני שנפרדנו קצת חשדתי שהוא מדבר באינטרנט עם חברתו לשעבר (שאני לא בטוחה שהיא חברתו בכלל וחיטטתי קצת בחפציו) וגיליתי ששלחה לו משהו באימייל וגם התקשרתי לאימי ואמרתי לה שהוא בוגד בי ומאז הוא ממש כועס. כל החשדות נובעות מהיחס הקר שלו כלפיי הוא גם טוען שזה מוריד לו את החשק בגלל שאני קונה דברים בחנות לפעמים שלא צריך אותם שלא אספר כלום לאימא שלו מה הבעיות שלנו (אבל הבעיה שגם הא בכלל לא יודע לתמוך או אפילו כועס אם רואה אותי עצובה לא רוצה שארכיב משקפים אומר שזה נראה רע שאין לי ביטחון עצמי במקום לנסות לעודד האם שטוות שכאלה יכולים להוריד חשק?? דרך אגב לי אסור להתלונן על כלום ואם אני מתלוננת ישר אומר לי ידעת שכך עיהיה או ממציא תירוצים.וגם אני עושה בשבילו הכל שיהנה בסקס והוא אומר אני גבר אני יודע מה לעשות ולא מסכים לעשות מה שבא לי ואם יש משהו שאני מסרבת בסקס אז הוא אומר שאני שלילית ושאני מורידה לו את החשק. כדאי לחזור אליו או לא?? (אני לא זוכרת יום אחד שהיה לי טוב איתו )והכי קטע שלא התחתנו בשידוך אלא מרצון של שנינו

שלום לך, לאחר שקראתי את דברייך הופתעתי מהשאלה בסיום. היה נשמע לי שאת מדברת על כל הדברים שבגללם הוא לא טוב עבורך, ולא על דבר אחד טוב. לכאורה התשובה ברורה, וברורה גם לך אבל את לא מצליחה להבין מה קורה לך שם. מדוע קשה לך להתמיד בפרידה. אני מניח שזה נוגע במקומות פנימיים מורכבים יותר, למשל מדוע התחתנת דווקא איתו. אבל קשה לדעת מכאן. משום כך גם אין לי עצה ברורה לתת לך. את יודעת שלא טוב לך, השאלה שאת צריכה לבדוק היא מדוע את נשארת עם מישהו שלא טוב עבורך. דרור

עם מי אפשר לדבר פה שמספיק אחראי?

תוכל להיעזר בנו בינתיים

הפסיכולוג פריד שחאדה בן 34 הורשע כי ביצע מעשים מגונים לפני ארבע שנים בילד בן שמונה שלמד בבית הספר בצפון הארץ בו הוא עבד. כך דווח בקול ישראל.

חברה שלי סיפרה לי שהיא שכבה עם בחורה אנחנו ביחד שנה וחצי וככל הידוע לי היא לא נמשכת לבנות היא אמרה שהיא מרגישה שהיא מתאהבת בה ושהיא צריכה זמן לחשוב. אני בן 39 + ילד והיא בת 29 עוד חודש אתם חושבים שבגלל פער הגילאים היא פשוט מחפשת מישהו שיספק אותה יותר? היא מאוד מינית ואני פחות אולי זו הסיבה? האם לעזוב אותה או להתחרות על ליבה מול הבחורה שהיא מאוהבת בה? היא טוענת שהיא מבולבלת איך דבר כזה קורה?

בהחלט הבדלי הגיל מהותיים פה, אך עדיין הסיבה יכולות להיות עמוקות יותר, אולי כדאי שתפנו ליעוץ זוגי אם אתה עדיין אוצה בה. בהצלחה

איתן שלום, ראשית דברים כאלו יכולים לקרות. אני לא בטוח שדווקא נושא הגיל מהותי כאן. ייתכן וגורמים אחרים בקשר גורמים לה לרצות ולחפש משהו אחר, מרגש יותר בחוץ. אתה יכול לנסות ולברר איתה האם משהו חסר לה, כיצד היא רואה את ההמשך. האם זו דרכה לסיים קשר או שהיא באמת מבולבלת. אתה יכול להציע לה לפנות לייעוץ זוגי. אבל אתה גם צריך להתכונן לאפשרות שאין מה לעשות ושהיא מעוניינת להתרחק. דרור

אני בת 28 וחצי יש לי חבר שנתיים, גיליתי לפני שבועיים שאני בהריון אני לא רוצה לספר לחבר שלי כי אני בשלבי החלטה לעזוב אותו מצד שני אני נורא פוחדת מהפלה או להתייעץ עם ההורים הפולנים שלי אני מרגישה מבולבלת. מה כדאי לעשות?

עדי שלום, אני יכול להבין את המצב המורכב בו את נמצאת. להפלה אכן יש לעיתים השלכות לא פשוטות, נפשית, כגון עצב, תחושת אובדן, חרטה ועוד. נשמע לי שאת מפחדת גם מההשלכות הפיזיות שבהפלה ואכן יש לשקול גם את זה ברצינות. אבל חשוב שלא תישארי לבד עם ההחלטה הזו, אם את לא יכולה להתייעץ עם החבר ועם ההורים, נסי להתייעץ עם חברות קרובות. אם את מרגישה שזה לא מספיק לך פני לייעוץ ממוקד עם איש מקצוע. מכאן ללא היכרות איתך אני לא יכול להמליץ לך מה לעשות, מה יהיה הדבר הנכון. מה עוד שאני חושב שזו צריכה להיות מחשבה משותפת והחלטה שלך שתתגבש. בכל מקרה אני מאחל לך בהצלחה, דרור

דרור,אני כבר עוד מעט שנה בטיפול אבל טרם הבנתי: איך החיטוט בכל הדברים הכואבים,המציקים,המדכאים והמעצבנים של הנפש אמור להביא לנפש את תחושת ההרמוניה?מה ההגיון? שכנע אותי בבקשה...

חי שלום, אני מניח שמה שלא הצלחת להרגיש שנה שלמה לא תרגיש גם לאחר דברי ובכל זאת אנסה לעזור במקצת. מטרת הטיפול אינה דווקא להביא להרמוניה. אני לא בטוח שהחיים על שלל תסכוליהם והקשיים שבהם יכולים להיות הרמוניים. המטרה בעיני היא להפחית את הסבל ולהעלות את היכולת למצוא ולהרגיש טוב יותר. זה לא אומר שלא יהיה יותר סבל, אבל הוא יקבל מקום אחר. העיסוק במקומות בהם סבלת בעבר מטרתן לנסות ולעמם את הסבל, לעבד אותו, לאפשר לך דרכי התמודדות חדשות שלא פיתחת. וכן טיפול מלווה בהרבה סבל, תסכול ורצון לדלג מעליו אבל כדי להיות באמת מסוגל להתמודד אחרת צריך לעבור מידה מסויימת של סבל ביחד עם מישהו עליו ניתן לסמוך ולהרגיש בטוח ומשם לפתח גם את היכולת להתמודד לבד. דרור

יש לי מטפל שצעיר ממני ב 13 שנה אני מרגישה לא נוח עם זה אני מרגישה שהיה לי יותר נוח עם מישהו מבוגר ממני או לפחות בגילי אבל יחד עם זאת הוא מטפל מצויין ואני מרגישה שהוא הבוגר ואני הילדה אבל עדיין זה גורם לי מבוכה לא מוסברת מה הצעתכם מנהלים יקרים? ובהזדמנות זו שנה טובה לכולכם שנה של שקט אושר ואהבה חנה שוורץ

חנה שלום, האם את יודעת מדוע מפריע לך שהוא צעיר יותר למרות שלדברייך הוא טוב. האם את חשה שהוא לא יכול לעזור לך שהוא לא מבין. האם בשל סיבות אחרות? בכל מקרה לגיל כשלעצמו אין משמעות אובייקטיבית בטיפול. אם את מרגישה שהוא טוב ומקצועי והקושי הוא הגיל תעלי את זה מולו, נסו להבין ביחד מה מפריע לך שם והאם יש לזה משמעות טיפולית. לגבי התחושה שלך כילדה אני מבין את הקושי אבל זה משהו שקורה בטיפול ולו רק בגלל התפקיד והניסיון לגעת ברגשות ובמחשבות אישיות. ייתץכן וכאן הבעיה להרגיש ילדה מול מישהו הצעיר ממך. אבל נסי לחשוב, ואני לא אומר שזה אותו דבר, האם נתקלת פעם ברופא צעיר ממך, כיצד הרגשת מולו. דרור

רציתי לדעת האם מגבלות קיום קשר של מטפל - מטופל קיימות גם לאחר תקופת הטיפול ? אם כן עד מתי?

אור שלום, אם כוונתך לקשר זוגי, הרי שלפי הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים לא ייהיו קשרים זוגיים למטפל עם מטופל, גם אם כרגע הם אינם בקשר טיפולי. דרור

הי דרור, יש לי קטע כזה שכל פעם שאני נפגע וכועס בגלל משהו או בגלל מישהו,אינני מעוניין להרגע או לעסוק באיזושהי פעילות שתשכיח ממני את הכעס.אני מעוניין להישאר כועס ולחשוב היטב על הדברים שמרגיזים אותי.בכלל הכעס הפך אצלי מן תחביב....כל דבר בעולם שהוא בעיניי דפוק,מעוות,לא צודק או סתם לא לרוחי(וכמובן נוגע אישית לחיי) -אני מתמרמר עליו ולא מעוניין להפסיק.מה יש בכעס שהוא כל כך ממכר?

שלום לך, אתה מעלה שאלה מעניינת, מה יש בכעס שהוא כל כך ממכר. למה אתה מעדיף להישאר כעוס. יכולות להיות לכך מגוון סיבות ולשם כך צריך להכיר אותך טוב יותר. אבל לפעמים הכעס נותן תחושה של חיים, תחושה שמשהו מתמלא מבפנים, משהו ממריץ. לעיתים זה מתלווה בתחושות של כח או כאילו כח להתמודד, דברים שבזמנים אחרים חסרים. לעיתים גם הכעס מושך תשומת לב שחסרה, לא נותן לאחרים להתעלם ממך. הרבה נכתב על כעס ועל תוקפנות בכלל, אבל מן הסתם זה נותן לך משהו שיותר חזק כרגע ממה שאתה מפסיד בגלל זה, ואני בטוחו שאתה גם מפסיד. לכן עצתי היא לנסות ולברר בטיפול מה הכעס נותן לך והאם אתה יכול למצוא לו תחליף שיפריע לך פחות. דרור

אני סטודנטית לפסיכולוגיה, והמטפל שלי הוא המרצה שלי מהאונברסיטה שנה שעברה שהסתיימה השנה ביקשתי ממנו להיות מטופלת שלו מאחר ואני לא סטודנטית שלו בהתחלה מאוד שמחתי שהוא גם מטפל בי וגם אני רואה אותו ביום יום יש לציין שאני מאוד התעקשתי שיטפל בי ו"חיזרתי" אחריו עד שהסכים הוא מטפל מצויין בסמסטר האחרון הוא חזר ללמד אותנו לאחרונה כשהוא מרצה על נושאים בפסיכולוגיה בקורס פסיכופתלוגיה יש דברים שהוא אומר שאני מוצאת בהם הקבלה לחיי האישיים וכאילו הוא מדבר אלי התחלתי להפסיק לבוא לשיעורים שלו אני מגיעה לטיפול ומאוד נמנעת מלדבר על דברים קשים הוא שם לב שמשהו לא טוב קורה אבל לא רוצה לאבד אותו כמטפל כי אנ מאוד קשורה אליו ומצד שני אני מפסידה נוכחות בקורסים. מה לעשות?

יעל שלום, המצב שאת מצויה בו לא פשוט, למרות שייתכן והיית שומעת דברים שהיו מוכרים לך מחייך האישיים גם אם לא היית המטופלת שלו - זו תופעה מוכרת בקורס פסיכופתולוגיה, המפגש איתו גם כמטפל וגם כמרצה אינו פשוט ומעלה שאלות קשות. עצתי לך היא אחת דברי איתו על כך בפגישות על מה שקורה לך, נסי גם לברר מה דעתו. ייתכן ולא תהיה ברירה אלא לסיים את הטיפול איתו ולפנות למטפל אחר. אבל זה משהו שאת צריכה לעשות, לדעתי זה לא נכון ולא מקדם אותך להמשיך במצב הנוכחי בעיקר אם זה לא מדובר ביניכם. דרור

הבוקר הזה כנראה הוקדש לך,או שמא פספסת את הרבע שעה של גשם (ולא טפטוף) מלווה בריח סתיו. אני שונאת חורף!!!

אני אוהבת רק את החורף

אני כבר שבוע בוכה בלי הפסקה ונמאס לי מהכל אני הולכת לטיפול פעמיים בשבוע וכל פעם שאני יוצאת מהטיפול בא לי להגיד למטפלת שלי אל תיתני לי ללכת לא רוצה להיות לבד פוחדת שאני אפגע בעצמי הייתי רוצה לגור אצלה עד שהכל יעבור לא מסוגלת לחיות מפגישה לפגישה עם הכאב לבד. היא יודעת עד כמה קשה לי ולכן אנו מדברות גם בטלפון ברגעים שאני במצבים מאוד קשים האם יש מקום שיהיו איתי וישגיחו עלי יותר משעתיים בשבוע פשוט רוצה את המטפלת שלי איתי צמודה 24 שעות ביממה היא היחידה שמבינה אותי שדואגת באמת שקולטת את הכאב שלי שמחזיקה את היד כשאני בוכה היא אף פעם לא מסתכלת על חמישם דקות היא תמיד נשארת איתי מעל שעה ופעמיים היא הייתה איתי פגישה כפולה וגם לא ביקשה תשלום עבורה הגעתי אליה דרך המלצות היא מטפלת מעולה אבל אני במצב כל כך קשה ועכשיו החגים והכל נראה כל כך שחור. לא יודעת מה לעשות עם עצמי תעזרו לי האם אני יכולה לאשפז את עצמי אני בת 32 עם ילד בן 3 אם אני אאשפז את עצמי האם יקחו לי אותו ?

יקרה שלי אין לי מה להגיד זו הבעיה בפורום שאי אפשר באמת לחבק למרות הכל נשמע שאת בחורה חזקה שולחת לך חיבוק חזק חזק וחג שמח עד כמה שאפשר.

יפעת שלום, נשמע שיש לך קשר טוב עם המטפלת שלך ולכן לפני ואחרי הכל אני מציע שתביאי את השאלות הללו גם למפגש איתה. ככלל יש מקומות המציעים אשפוז יום או אשפוז במחלקה וניתן להתאשפז בהם מרצון. למיטב ידיעתי אם אין סיבה ממשית, למשל פגיעה בילד, או חוסר תפקוד ממושך ללא שיהיה מישהו אחר שיכול לטפל, לא לוקחים את הילד, אבל שווה לבדוק את זה. השאלה שחשוב שתבררי היא האם את אכן זקוקה לאשפוז. האם זהו הכרח או משאלה שתוכלי לנוח, להיות מטופלת 24 שעות. זה בירור חשוב לעשותו בטיפול ולנסות להתאים את המעשים לפיו. לבסוף האם שקלת טיפול תרופתי כלשהו? הוא יכול להקל על עוצמת הסימפטומים שאת מתארת. דרור

למה?.... ביזבוז זמןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן... הכאב הופך להיות כואב יותר... הרגשתי שהוא מבקר אותי , שופט ...איכשהו ..בנימה שלו.. "הכל תלוי בך...הכל בבחירה שלך" ... הרי אם הגעת אליי היום ..יום שבת ..כחירום ז"א שאת בחרת בזה .. אז את רואה שיש לך שליטה ... נו דיייייי... איך אפשר להסביר שאני נשאבת למקום הנמוך הזה ללא שליטה ... אז כן ניסיתי לבלוע כדורים ..אבל אני כאן לא?.. ועשיתי את זה כי רציתי לישון ולהרגע .. הוא אמר לי "את חוצה קו אדום...ההרס הזה מסוכן..." טוב טוב...חבל שסיפרתי לו בכלל... "את פונה אליי כאיש מקצוע , אני מנסה לעזור לך , להראות לך שיש דברים שיכולים לעזור לך ..כדורים פסיכאטרים..ואת בשלך ..מתנגדת לכל עזרה"... "למה את עושה את זה ? מרחיקה את כל אלה שרוצים לעזור לך "....??? לא יודעת , אמרתי .. אין לי מה לומר.. דייי!!!!!!!!!!!נשבר לי .. גם הוא הפך להיות מאלה ..שמאשימים אותי ?... ישבתי בשקט , בוכה בלי קול , רק הדמעות מראות את הכאב הפנימי הזה .. והדמעות לא נפסקות ... טוב .. זה אני רק אני ... אז הבחור שאנס אותי הרס לי אז ... ואני הורסת לאט לאט ...את החיים שלי היום? אה?.... את הזוגיות , המשפחה שלי ..את הדברים הכי יקרים לי ... ואיך זה שאני מנסה להאחז בחיים אבל רוצה למות? ואיך זה ..שאני מנסה לבלוע כדורים ואני שולחת לפסיכולוג סמס ..שיעזור לי .... וכשאני מגיעה אלייו ..אני שותקת , בוכה , מתנגדת לכל דבר.. כמו ילדה קטנה .. מה קורה לי ..???... כל ההתנגדויות האלה .. הניסיון להרחיק אותו ..את הקרובים אליי דווקא שאני זקוקה להם..ככ אפילו הוא היה נשמע כועס עליי... וזה ככ כואב לי .. הגעתי לטיפול לנסות להרגע..יצאתי יותר כעוסה .. כלום לא מעובד ..הכל מפוזר .. הקונפליקטים האלה שבי ... מה קורה לי ???... בא לי פשוט להפסיק להגיע לכל הטיפולים האלה .. ולא לא בגלל תשומת לב.. בגלל שאין לי כח להתמודד עם זה ...הרי בסוף הוא יעזוב אותי לבד...כן ..אחכ ..מייאוש. מחוסר התמודדות איתי ..עם כל הכאב הזה .. ואני .. רק ..עייפה מהחיים ..?..יש דבר כזה ..

שלום ש, את מתארת את הסתירות הפנימיות הללו שכל כך קשה לך להבין. ובראשן הרצון שיהיה מישהו לידך והניסיון להרחיק אותו. את אומרת בעצם את הסיבה לכך. את בטוחה שהוא יעזוב אותך ואת עושה כל שביכולתך שלא להיכנס למקום בו את בוטחת בו ומתאכזבת בסוף. את שבה ובודקת אותו, ואם תצליחי להישאר בסופו של דבר תוכלי להרגיש בטוחה דייך לבטוח בו. וזה כשלעצמו יהיה הישג טיפולי חשוב. דרור

אני בטיפול חמישה חודשים פניתי לטיפול עקב דיכאון ומחשבות אובדניות, אני בת 46 נשואה ואם לשלושה. בעלי רוצה שאני אפסיק ללכת לטיפול כי הוא רואה בכך הוצאה מיותרת ואומר לי מה שאת אומרת למטפל שלך תחסכי את הכסף ותדברי איתי. אמרתי לו שאני במצב לא טוב ושהטיפול שומר עלי בחיים כרגע, הוא לא מוכן להקשיב ואמר שאם אני לא מפסיקה את הטיפול הוא יתקשר למטפל שלי ויבייש אותי. הוא אומר לי שנמאס לו לראות אותי עצובה ומדוכאת ושאני מווציאה לו את החשק לחיות ואיך אמא לשלושה ילדים יכולה לאפשר לעצמה להיות במצב כזה, הוא צוחק על כך שאני מוכנה לשלם למשיהו רק כדי שישב מולי ויהנהן בראש, הוא אומר לי שעם כל הכבוד למטפל שמדבר על מה קרה לך בגיל 27 לפני 20 שנה יש לך ילדים שצריכים אותך, אני יודעת שאם הייתי מסוגלת נפשית הייתי מפסיקה את הטיפול אבל אני יודעת עד כמה אני במצב רגיש רק שבעלי לא מבין זאת. מה לעשות?

בעלך לא מבין כנראה שצוחק מי שצוחק אחרון.ושאיש לא חסין לתעתועי הנפש-ואז מה? הוא יצחק על עצמו. את לא אמורה להתנצל על זה שכך את מרגישה, ואם את רוצה לחיות וחשוב לך הטיפול הזה בדיוק בשביל שתצליחי להיות לילדים ובעיקר לעצמך, אל תיכנעי לא לצחוק שלו ולא לאיום.אם הוא רוצה אותך פחות עצובה ומדוכאת שייתן לזה יד ואם הוא לא מסוגל סליחה אבל הוא לא שווה אותך בכלל. אם את רוצה לחיות תדאגי לעצמך למרות הכל וכולם.

מיכל שלום, את מתארת תופעה די מוכרת שבה אדם הקרוב למטופל מתנגד להיותו בטיפול מסיבות שונות. לעיתים זה הכסף לעיתים הזמן ולעיתים הילדים. נכון שבהרבה מקרים יש חוסר הבנה למשמעות הטיפול או לחומרת המצב. אבל גם לעיתים קיים גורם נוסף, חשש. ייתכן ובעלך מעבר לכל הסיבות שהוא נותן חושש מכך שמישהו אחר יהפוך לאדם הקרוב אלייך ביותר. שאת תספרי לו את הכל, גם על החיים האישיים שלך. עצתי היא ראשית אל תוותרי על הטיפול גם כדי שתרגישי טוב יותר בשביל הילדים אבל בעיקר כדי שתמצאי שוב את הטעם בחיים לגבי התנגדות בעלך נסי להרגיע אותו לגבי מקומו בחייך. שלא ייפגע גם כאשר את בטיפול. דרור

אני בת 27 יש לי אח קטן בן 12 הוא כל הזמן מספר לחברים שבאים אלי דברים נורא אישיים שאני עושה וכולם צוחקים כי "הוא קטן" ההורים שלי לא מתייחסים ברצינות ורק אומרים לו רועי תפסיק זה לא יפה. אני לא יכולה כבר להזמין חברים הבייתה והוא קורה לי ליד כולם שמנה ואף אחד לא רואה כמה לי זה כואב יש לי עוד אח בן 17 ואח בן 29 ולהם הוא לא מציק רק לי. האחים שלי אומרים לי על מה את מדברת הוא לא עושה לך כלום את סתם ילדותית וכאלה איך אני יכולה לגרום לו להפסיק בלי לזרוק אותו מהחלון מהקומה השביעית.

דגנית יקרה, כתבי כאן כאוות נפשך ומה שתרצי! תחרות ה'בעיות האמיתיות' נפתחת כאן רק אחרי החגים, אז יש לך עוד כמה ימים של חסד יצא לך טוב.. (מישהי, לא לעניין לנזוף בצרות של אחרים..)

דגנית שלום, מה שאת מתארת הוא לכאורה מקרה פשוט שבו אח קטן מציק לאחות גדולה. אני אומר לכאורה כי זה לא נשמע לי כל כך פשוט. האח הקטן צעיר ממך בחמש עשרה שנה. אתם לא אמורים לריב על משהו משותף, תחומי העניין אמורים להיות שונים, ולכן מפתיע שהוא מציק. לכן אני תוהה מה קורה שם בדיוק, מדוע הוא מציק, ומדוע דווקא לך. האם קשה לך רק איתו בבית? ההשערה שלי היא שקורה משהו במערכת היחסים המשפחתית שהוא מבטא אותו. הוא מרגיש שיש לו מקום מיוחד, אולי בגלל הגיל ואולי בגלל סיבה אחרת ומותר לו לומר הכל. מה שאת יכולה לעשות זה לחשוב האם את יכולה להתרחק? למשל לעזוב את הבית? או לנסות להבין מה יש שם שכל כך מרגיז אותך ושאולי גורם לו להמשיך לעשות את זה. אלו שאלות שחשוב שתנסי לברר עם עצמך. דרור

אני בטיפול שבעה חודשים זו הפעם החמישית שאני עוזבת את הטיפול כל פעם שאני עוזבת אני אומרת למטפלת שאני לא חוזרת. תמיד היא מתקשרת שואלת מה שלומי מנסה להסביר לי את החשיבות של להישאר ואני מאוד אוהבת אותה והיא מסתבר אותי. הפעם עזבתי בצורה נורא מגעילה אמרתי לה שהיא טיפשה ומבזבזת את זמני ושהיא לא באמת יודעת מה אני עוברת. זה קרה לפני שבועיים. שבוע שעבר היא התקשרה ואמרה שהשעה שלי עדיין פנויה ושהיא תשמח אם אגיע לפחות לדבר על הדברים, אני רוצה לחזור אבל כמה היא כבר יכולה לסבול, היא תמיד כל הטיפול הייתה בשבילי והיא הכי קרובה שיש אבל איך היא יכולה עדיין לסבול אותי, למה אני עוזבת וחוזרת כל הזמן ומתי היא כבר תוותר עלי סופית או שאני אוותר על עצמי. אני בת 37 ומתנהגת כמו ילדה קטנה.

סופי שלום, נשמע לי שאת מתקשה מאוד להישאר בקרבה בתוך טיפול. את נוטה להגיב בכעס, אפילו בהעלבת המטפלת כדי שתוכלי לצאת מהמפגש הזה, שלא תחושי את הפחד שבקרבה, הפחד לחוש תלויה. חשוב לך לבדוק האם היא מוכנה לקבל גם את החלקים הכי קשים שלך, ואת שבה ורואה שכן. בעיניי התהליך שקורה לך בטיפול הוא חשוב ומשמעותי. מוקדם לצפות כי תוכלי לבטוח בה לגמרי אבל עם הזמן תוכלי להחליף את היציאה מהטיפול בדיבור על מה שקורה ביניכן ועל מה שקשה לך. בגלל זה היא לא מוותרת, ואני חושב שבגלל זה גם את לא מוותרת. דרור

שלום רב, אני אמא ל 3 ילדים מקסימים,צעירה בגילי אני ממש לא יודעת איפה להתחיל אבל אסכם זאת בקצרה,אני גרושה מזה שנה הוא לא היה בעל אלים פיזית,אלא אלים מילולית ולא היינו מסתדרים בכלל,עוד הרבה לפניי מרוב שכ"כ הרבה דברים קרו לי הפכתי מבחורה שמחה לבחורה מרירה כואבת מאוכזבת מהמזל שיש לי בחיים,והפכתי לבחורה עצבנית,אני מרגישה שאני משדרת זאת לילדי ולא שולטת בעצמי ,ורק אח"כ כמו כל בנאדם שעושה את החשבון נפש שלו אני מתחילה לבכות עם עצמי ולשאול למה זה מגיע לילדיי היקרים אמא כזאת מרירה שמורידה עליהם את כל מה שקורה לי?תבינו אותי אני בחורה שניראת מאוד טוב באמת שלא חסר לי כלום,אני מטפחת את ילדי וקונה להם את הדברים הכי יפים וטובים,הם ילדים נקיים כך שאם אצליח לשנות את הגישה שלי אנחנו נהפוך למשפחה מושלמת,אני מרגישה שלא אוהבים אותי הסובבים אותי היה לי יומולדת לא מזמן וכולם שוכחים אותי אף אחד לא אמר לי מזל טוב,רע לי בנשמה אני לא יכולה לספוג עוד הלב שלי מלא בעצב,כמה עוד אפשר?אני כותבת לכם את אשר על ליבי הכאוב ובוכה אני רוצה לחזור להיות אישה שמחה ורגועה,אני יכולה לקחת ריטלין בגילי?אם כן אז מה הפרוצידורה?אני זקוקה למשהו שירגיע אותי.סליחה שזה היה ארוך מידי אודה לכם אם תצליחו לעזור לי.לילה קסום

אני לא מצליחה להוסיף הודעה מישהו יודע?

הפורום הזה נראה לי גוסס גאולה וזיו נטשתם את הפורום?

בשלב זה , לא אוכל להמשיך ולענות לפניות בפורום זה באופון שוטף ורצוף כבעבר. מזמינה אתכן להמשיך ולהיות כאן אחת עבור השניה. וכאשר יתאפשר לי הדבר אכנס לכאן ואקח חלק.

אני צריכה לדעת מהם הדרכים:(מה מותר/אסור),אפשרויות,תוצאות לכל מהלך שאני עושה עם גרושי שהפעיל אלימות בעבר, ולצערי החל באלימות כנגד הילדים מידע מאוד חשוב לי ולא דרך עורכי דין שמעונינים בתככים ובעוד תיק שייתן להם כסף.. יש גוף כזה נעמת ? אנשים שבקאים בנושאי אלימות בגברים כלפי ילדיהם?

יהיו אשר יהיו התוצאות טובת ילדייך קודמת לכל , ובמידה והוא מפעיל אלימות כלפיהם יש לערב בדחיפות פקידת סעד לחוק הנוער וכן פקידת סעד לסדרי דין, שתיהן נמצאות במחלקה לשרותים חברתיים ברשות המקומית. ייתכן ויהיה צורך בשינוי סדרי הראייה או שהמגשים בין הילדים ואביהם יהיו במסגרת מרכז קשר בפיקוח עובדת סוציאלית

כתבתי אליך בעבר אני לא יודעת אם אתה זוכר לגבי אחותי הקטנה(29)שרציתי לבדוק אם היא עברה התעללות מינית כמו אחותי הגדולה ואמרת לי לחפש בגוגל חיפשתי יש מלא חומר קשה אבל עדיין לא ברור לי מה הסמפטומים האלה אומרים ואיך אני יכולה לדעת אם לאחותי יש אותם אני לא פסיכיאטרית ולא פסיכולוג הכל כתוב בשפה נורא מקצועית והצעת לי לא לחשוף את אחותי הקטנה לזכרונות ללא סביבה טיפולית תומכת אך איך אני יכולה לקחת אותה לטיפול בלי להגיד לה במה מדובר אולי כדאי לדבר עם חבר שלה. אחותי הגדולה כרגע בתקופה שברור שאי אפשר להיעזר בה. התקשרתי לנפגעות תקיפה מינית הן אמרו שחשוב לא לשאול שאלות ישירות ושיש להן מרכז לתמיכה עבור צעירות אבל עדיין איך אני מביאה אותה לשם. למטה הסמפטומים החוזרים על עצמם באינטרנט אולי תוכל להסביר לי במילים פשוטות מה הכוונה ואיך אני יכולה לעזור לה לפני שיהיה מאוחר מדי,דרך אגב להצעתך התחלתי טיפול מיואשת. תודה דורית ילדים נפגעי עבירות מין סובלים בדרך כלל משינויים התנהגותיים: דיספוריה (עצבות, דיכאון קל עד בינוני) מתמדת; מחשבות התאבדות כרונית; חבלה עצמית; זעם מתפרץ או עצור ביותר (עשוי להופיע לסירוגין); מיניות כפייתית או עצורה ביותר (עשויה להופיע לסירוגין). תופעות שכיחות נוספות הן ברמת התודעה: אמנזיה (שכיחה) או היפר-אמנזיה בקשר לאירועים הטראומטיים; אפיזודות דיסוציאטיביות חולפות; נתק מן העצמי ואובדן תחושת המציאות; התנסות חוזרת בחוויות, אם בצורת סימפטומים פולשניים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, ואם שקיעה במחשבות. ילדים אלו חווים שינוי בתפיסת העצמי: הרגשת חוסר אונים או שיתוק העצמי; בושה, אשמה, האשמה עצמית; הרגשת טומאה או הכתמה (סטיגמה); הרגשת שונות וזרות משאר בני האדם (עשויה לכלול הרגשות מיוחדות, בדידות מוחלטת, הרגשה שאיש לא יכול להבין, וזהות לא אנושית). מחקרים מלמדים שילדים שנוצלו מינית ע"י בוגר שהם סמכו עליו, בן משפחה אהוב או מדריך, חווים בלבול בקשר ליחסם לתקוף שלהם, מחד-הוא המתעלל בהם אך מאידך הם אוהבים אותו. במצב כזה הם חווים שקיעה במחשבות על היחסים עם המתעלל (כולל מחשבות נקם); ייחוס לא מציאותי של כוח מוחלט למתעלל ; אידיאליזציה או הכרת טובה פרדוקסאלית; הרגשת יחסים מיוחדים או על טבעיים; הפנמת השקפת עולמו של המתעלל ורצון לרצותו. ילדים נפגעי עבירת אלימות מתמשכת סובלים כל חייהם מקשיים חברתיים סבוכים: בידוד והסתגרות; שיבוש ביחסים אינטימיים; חיפוש חוזר ונשנה אחר מושיע; חשדנות מתמידה; כשלון בהגנה עצמית, בעיות משמעת קשות שמקורן באובדן האמונה בתמיכה ובאמון; הרגשת חוסר תוחלת וייאוש. מחקרי מכון תודעה מלמדים כי נפגעי תקיפה מינית רבים סובלים נזק נפשי פתולוגי ממש שהם תוצאת פיתוח מנגנוני הגנה של הילד המותקף: מנגנוני ההגנה הכי תכופים ועקביים הם: פילוג או חצייה במודעות ובזיכרונות, ניתוק מהגוף, דיסוציאציה, אמנזיה (שיכחון), החבאה של הזהות העצמית האמיתית (תכופות עד שהזהות האמיתית מתחילה להיטשטש), דיפרסונליזציה, הכחשה, ועוד.

אם אחותך חיה בשקט למה את צריכה לערער אותה? היא צעירה יש לה חבר ואולי אפילו חיים נחמדים פשוט כואב לי לחשוב שיהרס לה הכל. נכון שהחומר שהבאת הוא מקצועי וקשה אבל עדיין את לא תוכלי לעולם לדעת ומקווה בשבילה שגם היא. אולי את מנסה בעצם לברר לגבי עצמך אם את חווית התעללות מינית?שווה מחשבה...

למרות שזה מיועד לדרור בלבר,אני לא יכולה שלא להגיב. כאחת שעברה התעללות,אני יכולה להבטיח לך-שטוב תעשי אם תרדי מהנושא.אם אכן היא עברה התעללות ואינה זוכרת האמיני לי טוב שכך. ואם את זו שתיגרמי לה לזכור ותדוני אותה לסבל נוראי היא לא תסלח לך על כך לעולם. ואם היא יודעת(גם זו אופציה)ולא משתפת אין לך אלא לכבד זאת. כך או כך את לא באמת יכולה לעזור לה במצב כזה. תשמרי את האנרגיה הזו לאם והיא אכן תצתרך אותך (והלואי ולא) בלהיות איתה נטו ללא שאלות רק הקשבה. מהלב אני אומרת לך עיזבי את זה,יש לה בן זוג ונראה שהיא מנהלת חיים-אל תהרסי זאת! נשבעת שהייתי מאושרת לא לדעת לא לזכור או אפילו להדחיק.רק לא לחיות בגיהנום. אם את אכן אוהבת אותה והיא חשובה לך תני לה להמשיך בחייה ולהיות שם אם תצתרך. סליחה שהגבתי לא רוצה עוד אחת בגהינום צפוף פה!!!!!!!!!!!!

כולכן צודקות אלה שחיות עם הכאב הלא אנושי הזה ואלה שרוצות לבדוק אם הקרובים להם כואבים, גם צודקים אלה שלא זוכרים ואלה שלא רוצים לשכוח, מה שכואב שאין צדק למה שעשו לכן. חיבוק שלכן דבורה

דורית שלום, קיבלת כמה תגובות ממשתתפי הפורום. חלקן חושבות שעלייך לעזוב אותה וחלקן חושבות שעלייך להתערב מיידית. אני חושב שחשוב שתזכרי שאחותך, למרות היותה קטנה ממך, כבר לא ילדה קטנה. היא מתמודדת בדרכה עם חייה. אם את כאחות גדולה רואה היום דברים שמדאיגים אותך, שאת חושבת שמשהו לא מתנהל כשורה בחייה זהו הסימן הטוב ביותר לנסות ולהתערב. לא ממקום של איש מקצוע אלא ממקום של אחות. אבל אם היא למיטב ידיעתך, ואת יכולה לנסות ולהתקרב ולשמוע יותר, מתמודדת עם חייה, ייתכן שלא עברה התעללות מינית. או שמצליחה להתמודד עם ההשלכות שלה כרגע. בכל מקרה הסימפטומים שהבאת מדברים בעיקר על מנגנוני התמודדות, כגון שכחה מאסיבית של תקופות בחיים. התנתקויות זמניות מממה שקורה כאן ועכשיו או התבוננות על הדברים מהצד. כמו כן לעיתים קרובות יש אי יציבות בולטת בחיים האישיים והמקצועיים, ולעיתים גם התפרצויות זעם. אני שמחשפנית לטיפול ואני מציע שתעלי את השאלות שכה מטרידות אותך באשר למקומך גם שם. דרור

היי אנינשואה שנה בת 25 ובעלי ואנינפרדנו ולא יודעת מה יהיה ההמשך.היחס של בעלי אליי מאז ומתמיד קר רצח (לפני חתונה לא היה סקס אני מסורתית)אנחנו שוכבים בקושי פעם בחודש וגם אז לא מרגישה חשק גדול מצידו או התלהבות.היו כמה מתחים בבית שלא נבעו מהקשר ביננו כי אנו גרים עם הוריו לפני שנפרדנו קצת חשדתי שהוא מדבר באינטרנט עם חברתו לשעבר (שאני לא בטוחה שהיא חברתו בכלל וחיטטתי קצת בחפציו) וגיליתי ששלחה לו משהו באימייל וגם התקשרתי לאימי ואמרתי לה שהוא בוגד בי ומאז הוא ממש כועס. כל החשדות נובעות מהיחס הקר שלו כלפיי הוא גם טוען שזה מוריד לו את החשק בגלל שאני קונה דברים בחנות לפעמים שלא צריך אותם שלא אספר כלום לאימא שלו מה הבעיות שלנו (אבל הבעיה שגם הא בכלל לא יודע לתמוך או אפילו כועס אם רואה אותי עצובה לא רוצה שארכיב משקפים אומר שזה נראה רע שאין לי ביטחון עצמי במקום לנסות לעודד האם שטוות שכאלה יכולים להוריד חשק?? דרך אגב לי אסור להתלונן על כלום ואם אני מתלוננת ישר אומר לי ידעת שכך עיהיה או ממציא תירוצים.וגם אני עושה בשבילו הכל שיהנה בסקס והוא אומר אני גבר אני יודע מה לעשות ולא מסכים לעשות מה שבא לי ואם יש משהו שאני מסרבת בסקס אז הוא אומר שאני שלילית ושאני מורידה לו את החשק. כדאי לחזור אליו או לא?? (אני לא זוכרת יום אחד שהיה לי טוב איתו )והכי קטע שלא התחתנו בשידוך אלא מרצון של שנינו

הי תמרה, מנהלי הפורום נחים בשבתות, על כן אינם עונים לשאלות שנשלחות ביום זה, אלא לאלה שנרשמו אחרי השעה 22:00 בלבד. אם את מעונינת בתגובה של אנשי מקצוע שלחי שוב את שאלתך מאוחר יותר בשעה מתאימה.

שלום רב לצורך לימודי ההנדסאים שלי, אני זקוקה מאד למאמר או ספר או כתבה או כל כלי מידע אחר שבו יהיה כתוב "שיש מגמה של עלייה באחוז האנשים ו/או באחוז הפניות לשירותי פסיכולוגיה ופסיכיאטריה", לא משנה באיזה טווח של שנים. א. האם לדעתכם הטענה נכונה? ב. בבקשה כתבו לי שם של אתר או מקור מידע אחר ממנו אני יכולה להשיג מידע זה, שאתם יודעים עליו. זה מאד חשוב לי, ומקורות המידע העומדים לרשותי אינם מספקים את המידע. תודה רבה רבה רבה מראש!!!

האמת שכמעט בכל מאמר מסומנת המגמה של עלייה בפונים לשרותי הפסיכולוגיה/פסכיטריהץ בכל אופן תנסי כאן- http://www.hebpsy.net/default.asp יש הרבה מאמרים ובוודאי תוכלי פנות שם אל מישהו במידה ולא מצאת מאמר שיעזור. בהצלחה

חיפוש פשוט בגוגל בעברית של הביטוי : עלייה במספר הפונים לטיפול הניב כבר בתוצאה השנייה את הכתבה הנקודתית (פסי' חנוכית) הקצרה הבאה: http://www.kav-lahinuch.co.il/?CategoryID=410&ArticleID=1693&Page=1 וממש מהעמודים הראשונים של החיפוש קטע נוסף (בנושא נפגעות תקיפה מינית): http://www.macom.org.il/stats-1202.asp קוי חירום נשים מוכות http://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/m00348.rtf עליה במספר ניצולי השואה הפונים לטיפול פסיכולוגי (דווקא במאמר זה משום מה מוזכרת מגמה מנוגדת של כלל האוכלוסייה...) http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=707906&contrassID=1&subContrassID=1&sbSubContrassID=0 עוד אחד אקטואלי "איפה אתה בחגים"... "בחג המצוקה מורגשת יותר" http://www.50plus.co.il/ArticleFull.asp?Sec=2415&level2=140&Banner=5 עלייה דרמטית במספר הפונים לקווים של נטל http://www.natal.org.il/ml/2/HotLineModel.doc עלייה במספר הפונים על רקע ירידה בחשק המיני http://www.tam.co.il/16_2_2007/chdashot4.htm טוב, התלהבתי, את שאר החיפוש תוכלי להמשיך הלאה

הי שוב, הנה עוד אחד מעניין, בעקבות הסדרה "בטיפול", עלייה ניכרת במספר הפונים לפסיכולוגים http://www.ynet.co.il/articles/0%2C7340%2CL-3165822%2C00.html בהצלחה

היי, יש לי אחות שהיא כבר לקראת שנות ה- 30 שלה. מאז שאני זוכרת את עצמי היא לא מצאה את עצמה, התמרדה, והוציאה את האגרסיות שלה לכל מי שסביבה. זה הגיע למצב של אי מודעות או רגישות לאנשים שסביבה ואוהבים אותה, אי מציאותיות ( עדיין סמוכה על שולחנו של אבי) בקשר למה שקורה סביבה וחוסר ארגון ועצמאיות. היא שרויה במתח והעצבים מתפרצים ממנה בכל רגע נתון. היא רואה את כולם כנגדה, שכולם משקרים לה ושונאים אותה ורוצים לרדת עליה - במיוחד האנשים הכי קרובים אליה. היא רואה את המציאות בצורה מאוד שגויה, היא לא מצליחה לפתח את עצמה בגלל (אני משערת) דימוי עצמי נמוך והרס עצמי. שלא כמו אצל אנשים אחרים הדימוי העצמי שלה מופיע ביחס הפוך כלפי חוץ - היא מתנשאת, עצבנית חסרת התחשבות ויהירה. לא נשארו לה הרבה אנשים סביבה אבל היא לא מודעת שהבעיה היא בה. היא ביקרה אצל כמה פסיכולוגים בעבר ועכשיו המצב מתדרדר ומביא לקרע עמוק במשפחה ובמיוחד בין הוריי. ראייתה הפכה למעוותת היא נראית מאוד עדינה אך פיתחה לעצמה עור של זאב. אני לא יודעת למי לפנות שכן היא ביקרה בעבר אצל פסיכולוגים אך אנשים שלא מכירים אותה לא יצליחו למצוא בעייה אצלה שכן כלפי אנשים חדשים היא נראית בסדר לחלוטין.. זה הגיע למצב שאני מפחדת שהיא תעשה לעצמה משהו. ולאן אני צריכה לפנות כדי לעזור לה, המצב ממש דחוף.

ש ראשית - המחשבות שהיא תעשה לעצמה משהו - לפעמים זה פחד שלנו,שלא תמיד הוא מציאותי. טוב שאת עירנית ובכל זאת... קשה לעזור למישהי שחושבת שכולם נגדה. הייתי מציעה שבשלב ראשון תנסי להתקרב אליה. תציעי לה להיפגש לקפה או לארוחה,או סתם לטייל. תגידי לה שאת אוהבת אותה,ודואגת לה ומאוד רוצה את קירבתה. קני לה איזה מתנה קטנה ומרגשת, תכתבי לה משהו מרגש מהלב. תשלחי לה אס אמ אס ,תזמיני אותה מדי פעם לסרט או בילוי. אם היא כועסת תקשיבי לה.תשאלי איך אפשר לעזור.אל תשפטי,אל תעבירי ביקורת. תני לה להרגיש נוח לבטא את עצמה ולהרגיש שאת נמצאת שם בשבילה. גם אם זה יקח זמן,יכול להיות שלאט לאט היא תוריד קצת התנגדות,ואז נסי להבין ממנה למה היא מרגישה כך,האם היא חשבה על משהו שיכול לעזור לה ,נסו לחשוב ביחד על משהו ,אולי סדנא אולי קבוצת תמיכה,אולי טיפול דרך בעלי חיים-המגע מאוד עוזר. ו... היא בסדר למרות הכל. פשוט צריכה קצת עזרה בלהתמודד עם עצמה. אל תהפכו אותה ללא בסדר,למישהי בעייתית. את יודעת,בחדשות הערב דיברו על מקלט קופים.הגיע לשם קוף שרצו להרוג אותו כי טענו שהוא משתולל , "משוגע" והורס. המטפלת באותו מקלט קופים מספרת שהיא לא הבינה את טענותיהם,הוא אחד הקופים הטובים והרגועים. מסתבר שכלאו אותו בכלוב קטן שלא התאים לקוף מהסוג שלו. לא יצרו לו מרחב מחייה שמתאים לו ולכן התנהג כך. וגם אנחנו,בני האדם. כאשר אין לנו מרחב מחייה שמתאים לנו ,אנו מגיבים בעצבנות,יהירות,התפרצות ועוד ..... מה את אומרת?

מאז שאני זוכרת את עצמי זה מה שאני עושה. אני יושבת ושומעת את התיאוריה שלה על ההורים שלנו (ואני משתדלת שלא להעיר) על זה שהם מנסים להרוס אותה ושהיא לא צריכה אותם ושהם לא מבינים אותה. העניין הוא - שעוד לא ראיתי 2 מבוגרים שכל כך מנסים להיכנס לתוך נעליים של מישהו אחר ולתת לה את מה שהיא מבקשת ואומרת שהיא צריכה. יכול להיות שהיא לא יודעת מה היא צריכה. לבקשתה הם קנו לה דירה עסק לימודים וכו'. כדי שתמצא שגרה - שגם זה יכול לעזור. את הלימודים הפסיקה. העסק פשט רגל ובעל הבית פינה אותה.קשה מאוד להימצא סביבה כי היא מרחיקה את כולם ממנה ע"י זה שהיא תוקפת אותם ונכנסת למגננה כי היא חושבת שאנשים נגדה. לפני כמה זמן ישבנו ודיברנו וניסיתי לדבר איתה ולנסות להסביר לה שאני זוכרת אותה בתור האחות העדינה - ובאמת המוכשרת מבינינו, ושאף פעם היא לא ידעה לצעוק ככה או לדבר בצורה כזו. שאנשים לא נגדה ושבסך הכל דואגים לה ואוהבים אותה. אבל היא שאלה אותי אם ההורים שלחו אותי. אני מפחדת שאם אציע לה שתלך לטיפול או מישהו מבחוץ היא תגיד שאני חושבת שהיא כישלון.משוגעת וכו'. שזה סביר להניח מה שהיא תגיד. זה לא מצב חדש אז ניסיתי הרבה מזה, וכך גם ההורים שלי, שהסיבה שאני פונה אלייך זה שהם הרימו ידיים וגם נמצאים בדיכאון קשה. כשאנחנו יוצאות לבלות אני מרגישה שהיא מרחיקה את עצמה ממני והיא לא רוצה שאני יכיר אותה או שמישהו יראה מי היא. היא ישר חושבת שאני לא יבין. אף אחד לא מבין, ולכן היא מסתגרת בתוך עולם שחור משל עצמה. היא לא חיה עם אף אחד ואין לה בן זוג כבר הרבה מאוד זמן. ברור לי שתעזור לה ראייה מבחוץ, אובייקטיבית שאולי תתן לה משקפיים אחרות לראות את הדברים, אבל עוד לא מצאנו אותה.

שלום ש', קשה מאד, אם לא בלתי אפשרי, להביא לטיפול אדם בוגר ואחראי למעשיו בניגוד לרצונו. המצב קשה אף יותר בהיעדר תובנה למצב, ובהשלכת האחריות על הזולת. הדרך היחידה בה אפשר יהיה - אולי - לכפות עליה טיפול, תהיה באמצעות החלטה משפחתית שלא להסכים לאורח החיים הנצלני, והחלטה להמשיך ולתמוך בה רק אם תסכים להתראות עם גורם מקצועי כלשהו מתחום בריאות הנפש. בהצלחה ליאת

בתור האחות שלפעמים לא מובנת אני יכולה להגיד לך שבמצב כפי שהוא משתקף ממה שאת מתארת מאד מלחיץ עבורה. אני רק יכולה להגיד שלקרוא את המכתב שלך כבר הרגיש לי "הצילו" בשבילה ואני כבר מבינה את תחושת הבדידות שלה ואת הבלבול שהיא בוודאי שרויה בו. אני מרגישה ממך חוסר הבנה מוחלט לגבי המצב שלה, את לא מקבלת אותה כלל ולא מנסה להבין אותה אלא לכפות עליה את צורת המחשבה שלך, לפיה היא הורסת לעצמה את החיים וכולי. מי את שתאשימי אותה בריבים בין הורייך?? מי את שתקבעי למה היא בסדר ומה זה עניינך מה וכמה קנו לה ועשו לה? לטענתך היא מרחיקה את כולם בהתנהגות שלה, מה את יודעת בכלל? אולי היא עברה חוויה קשה לאחרונה, אולי היחס של המשפחה הוא זה שגורם לה לא לתת אמון באנשים מבחוץ? מאד מפריעה לי הגישה שלך שלדעתך היא כ"כ לא בסדר, ואין לי ספק שאם אני מרגישה את זה דרך הרשת, היא מרגישה זאת עד מוות פנים אל פנים כשהטענות מופנות כלפיה, אפילו אם במסווה של דאגה ואכפתיות. אני מקווה שאת מבינה שאני מנסה לעזור ולהראות לך את הצד שלה ולא חושבת שאני תוקפת או משהו (כי מין הסתם בי את לא פוגעת:)

חשוב שתביני שאת הדברים האלה לא אמרתי לה בחיים כי אמנם בחוץ כך היא מצטיירת מבפנים היא כעלה נידף. היא מספרת לי הרבה על המצב שלה ואני היחידה שיודעת מה קורה, היחידה גם מבין החברים שלה - מאחר ולא נשארו לה הרבה. וההורים - הם פרודים כרגע בגלל המצב - ואם בנאדם מגיע למקום שמגדל אותו, מקלל אותו יורק עליו (פיזית)ומייחל למותו ומספר לו על שנאתו - זה יצר מצב של רגשות אשם אחד על השני ולבסוף פירוד. ובאשר לקניות - זה לא במטרה לבקר - זה כדי להראות שהיא כן ניסתה לחיות בשגרה מסויימת ושהשתדלו בשבילה- חס וחלילה שאני אתלונן על זה שקונים לה. לא נוצר מצב של חיכוך בינה לבין משפחתי כי היא תמיד דאגה להראות לכולם שלא להתקרב אליה ולא לשאול. אני "החוצפנית" שמעיזה לשאול ולחקור אודותיה. הם מנסים ללטף מרחוק אבל לא שואלים על אודותיה כי היא תראה זאת כחדירה לחיים הפרטיים. והאם משהו עובר/עבר עליה - כן קרה משהו שהופך אותה לשונה יותר מכולם - אבל לא משהו שמישהו חס וחלילה עשה לה. היא פשוט בחרה בדרך חיים שונה מכולם, לא משהו שצריך להתבייש בו, או שימנע ממנה מלהתקדם. חשוב שתביני שזה לא מצב של שנה או שנתיים זה משהו כמו 12 שנים שאנשים מנסים להושיט לה יד אבל היא רואה אותה כיד מזיקה. אני מבינה איך זה יכול להצטייר לך מההודעות שלי, תביני שזה אחרי ייאוש רב הדברים שאני אומרת, אין לי דרך להסביר לך שהגישה שלי היא לא כמו שהבנת, אבל אם הייתי כופה עליה את מחשבותיי או אומרת לה שהחשיבה שלה בעיניי לא נכונה, לא הייתי נשארת אשת הסוד היחידה שלה. במיוחד לא לאדם חשדן כמוה. אני מאוד אוהבת אותה, הלוואי והייתי יכולה להסתכל עליה מחייכת ולדעת שזה חיוך אמיתי ולא מעושה. זה בלבד מדאגה ויאוש, שאני יושבת בחדר עכשיו, ומחוץ לדלת 4 אנשים יושבים בבתים שונים ובוכים על המצב.

איך ןלמה מחזירים את הקשר עם ההורים בטיפול? איך זה עוזר? מה זה מביע? ואיך אז אפשר להיפטר מהתלות במטפל שהיא תוצאה משחזור הקשר עם ההורים?

שלום ירון, טיב הקשר עם הורינו, עליו ניתן ללמוד הרבה דרך האינטראקציות בחדר הטיפול, מכתיב במידה רבה את סגנון ההתקשרות שלנו גם לאנשים משמעותיים אחרים בחיינו. אם חווינו תלות גדולה בהורינו, נשחזר אותה גם מול המטפל. אם חווינו דפוסי קשר אחרים, סביר שהם יהיו דומיננטיים גם בטיפול. דפוסים אלה שהתבססו בילדות המוקדמת אינם הולמים ברוב המקרים את נסיבות החיים של האדם הבוגר, בעיקר כאשר הם נוצרו בצל אירועים קשים או סגנון הורות לא מיטיב. בטיפול מתקיים ניסיון להעריך מחדש את דפוסי האינטראקציה הישנים, להבינם, להציף את הקונפליקטים הלא מודעים שהודחקו בילדות אל התודעה של האדם הבוגר, להחיות חוויות קשות מן העבר ולהיווכח שכיום אפשר להתמודד איתן באופן מסתגל, ועוד. ברוב המקרים, גם אם מתפתחת תלות במטפל, היא מתמתנת עם התקדמות הטיפול, עד שמתאפשרת פרידה שאינה הרסנית עבור המטופל. בברכה ליאת

שלום לך, הלכתי לטיפול לכמה פגישות. בערך 25. הצגתי את הבעיות שלי ומה מציק לי בחיים ומה עבר עלי. דיברנו הרבה אבל יש משהו שאני לא מבינה. אז מה, כאילו אם היא תמשיך כל הזמן להגיד שזה לא היה אשמתי, שהייתי רק ילדה קטנה... ושכל כשלונות בחיי בכל התחומים הם תומאה לאירוע ההוא ושאין לי קשר.... אז מה כך הדברים אמורים להישכח, ואז לעבור לשלב אחר בחיים....ואז הכל יהיה טוב ויפה. כנראה שיש משהו שאני לא מבינה בטיפול הפסיכולוגי. אולי שינה תרופת פלא שאפשר באמצעותה לשכוח את כל הילדות הזאת....

הי, אשתף במה שלמדתי בטיפול שלי, לגביי, אולי תמצאי כאן משהו מתאים. לרע ולטוב, כנראה ששום ילדות לא תישכח ואי אפשר לקחת אותה... . קשה לומר, אבל צריך לזכור שגם הכי רע אינו רע מושלם ויש בו טוב. אפילו קמצוץ. וממילא, על כל מה שהוא חלק מאיתנו יש משהו פנימי שלא נותן לוותר עליו. מה לומדים בטיפול? לומדים באמת שישנם דברים שקרו לא באשמתך. שהיו אנשים שפגעו נורא והכעס שלנו עליהם צודק. ולומדים שמותר לחוש רגשות נקם, ועוד ועוד. בהמשך לומדים ש - כשגדלנו כבר לא היה צריך את האנשים הההם בשביל התהליך, ואיך את בעצמך המשכת לעשות את העבודה במקומם. קרי, לפגוע בעצמך או עתידך. זאת אומרת שכן יש לך קשר. אציין שוב, שלא מדובר באשמתך, אלא משהו שאת נסחפת אליו בקביעות בלי לדעת. אז ייתכן שהכשלונות שלך הם תוצאה של התנהגות שלך בעיקר (שנבעה בגלל העבר הנורא כואב, איך לא). אבל מלמדים אותך היכן האחריות שלך. זאת אומרת איך לא לחזור על צורת ההתנהגות שמובילה אותך כל פעם מחדש לכשלונות. היכן יש חיקוי ושחזור, ואיך לעצור את המעגל הזה. היכן החלק שלך, ומה את עצמך יכולה לעשות.

שלום לך, תרופת פלא למחיקת הילדות עוד לא המציאו, ויש לי הרגשה שאם הייתה אחת כזו, מעטים מאיתנו היו מתפתים לסידור הזה, למרות אירועי עבר קשים. אנשים שעברם נמחק להם, חשים חסרי אונים, תלושים, לא שייכים, ותחושת הזהות שלהם נפגעת מאד. מטרת הטיפול היא לעבד (כן, דרך דיבור שוב ושוב) את אותם אירועים קשים, לדון בכל האספקטים שלהם, ולהבין כיצד הם מפעילים אותנו (בדרך כלל באופן לא מסתגל) גם כיום. זוהי דרך קשה וארוכה, ונדרשים לשם כך הרבה אומץ וסבלנות. כאמור, המטרה אינה למחוק את עברך, אלא ללמוד לצמוח ממנו, ולהעניק לחייך משמעות למרות אירועי העבר, ואולי בגללם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, התקשרתי אליה בעקבות המלצתך. היא קיבלה אותי בחום ודיברה המון על ההפסקה, על איך החלטתי לקחת אותה, על "הטעויות" שהיא עשתה בטיפול, על הצורך בלתת לעצמנו עוד הזדמנות, על כמה שהיא חשבה עליי אבל העדיפה לתת לי קצת מרחב....וכו' שאלתי היא האם עם כל הכנות שלה, האם יש מקום לספק שאולי היא כן אמרה כל הדברים כי היא לא רוצה "לאבד" עוד לקוח??? אני יודעת שזה נשמע אכזרי, אבל אני לא מצליחה לראות בקשר הזה חוץ מקשר של מטפל ולקוח.... השאלה השניה: כמה הזדמנויות יש לתת למטפל? והאם לא כדאי לבדוק דיעה שניה אפילו אם יש קשר טוב של מטפל-מטופל? הרי יכול להיות שכל אחד רואה את הבעיות מזווית אחרת, ומה שתקוע כאן, יכול להיפתר במהירות במקום אחר??? אשמח אם תעזרי ל ישוב. סופ"ש נעים

שלום אירית, טיפול פסיכולוגי, בניגוד לשליפת אפנדציט, אינו נעשה במהירות 'וגמרנו'. יש חשיבות רבה מאד לקשר שנוצר בין המטפל למטופל, וחשיבות זו עולה עשרת מונים על חשיבותה של דעה או נקודת מבט נוספת. זה נכון שלכל מטפל חדש יהיו הבנות חדשות, זוויות מבט אחרות, ותרומה ייחודית נוספת, ובכל זאת, מרבית המטופלים נשארים עם מטפל אחד, ומגיעים איתו לתובנות אלה ואחרות - במוקדם או במאוחר. ולא, איני סבורה שהיא רואה בך עוד לקוח. זכרי שבכל שלב היא כיבדה את החלטותיך ולא דחקה בך. נסי להתגבר על ההתנגדות הזו, או לדבר עליה בטיפול. בהצלחה מחודשת ליאת

שלום ליאת, התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית שנחשבת ל-מאוד טובה! אבל מה... וזה אבל גדול. אני לא מצליחה בשום דרך להתחבר לא אליה, ולא למקום ואני אסביר- בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר, עברה בי צמרמורת -החדר- נראה קר,מרוחק,ומנוכר...כמעט מפחיד לשהות בו. ואותה הרגשה כמעט לגביה, יש בה משהו מאיים,( בלי להעליב-קצת כמו הזאב מכיפה אדומה). אז נכון שאני *רק* הולכת לטיפול ולא לחפש חתן, ובכל זאת האין קליק הזה מפריע לי מאוד. עד כי אני מוצאת עצמי כל השעה בוהה בחדר ובמראהו , ואליה אני בכלל לא להרים את עיניי. אני מנסה לומר לעצמי שאני מתעסקת בשטויות בזמן שישנם דברים הרבה יותר חשובים-שהביאו אותי אליה, וזה לא ממש עוזר. מן הסתם לא החדר ולא החזות שלה( או מה שהיא משדרת)תשתנה,והשאלה שלי היא-אם לא חבל על הזמן שאני מעבירה שם רק בגלל שהיא נחשבת טובה,ובידיעה שאין מצב שאתחבר כך. (בטוח לא אומר לה מילה על כך א. זה מעליב ב. מי אני בכלל) או שאני פשוט צריכה למצוא מקום שיהיה לי קצת יותר נעים ללכת איליו, ועם הדברים הכ"כ קשים שאמורים לעלות שם נראה לי שלפחות חיצונית יהיה קצת יותר קל. זה מוזר להרגיש כך או שזה נורמלי?

רציתי לומר לך שאני הלכתי למישהי שנראתה קרה ומנוכרת עם זאת החדר שלה היה חם ונעים, ולאחר זמן מה עזבתי את הטיפול והתחלתי ללכת למישהי שמאד חמה עם זאת החדר שלה היה קר ואליה יותר התחברתי. לאחר זמן מה היא ערכה שינוי בקליניקה. לדעתי, חפשי מישהי שתוכלי להתחבר אליה, אלא אם כן יש לך בעיה כלשהי להתחבר לאנשים ואז תצטרכי לטפל אצלה בבעיה.

ברוב המקרים אין לי בעיה להתחבר לאנשים, ואני גם לא מייחסת חשיבות למראה חיצוני אם זה לא מישהו שאני רוצה בתור אהוב.אבל פה זה מאוד מפריע לי.

שואלת, אני רוצה לספר לך מניסיוני .. הגעתי לטיפול פסיכולוגי מחוסר ברירה (לא אלאה אותך כרגע בפרטים...),עשיתי את מה שאף פעם לא העזתי, ופניתי למטפלת דרך קופ"ח. בפגישה הראשונה(הייתי במצב נפשי לא טוב)ראיתי אותה ואמרתי - איזו מכוערת. איך אסתכל עליה חמישים דקות כל שבוע? לא היה לי נוח על הכסא,כל הזמן זזתי וניסיתי למצוא את המקום "הנכון",יצאתי מהחדר ולא הבנתי איך כסא שנראה כל כך נוח,יכול להיות כזה לא נוח!!! את שאר הפגישות עשינו בחדר אחר עם כסא אחר. ולאחר כמה חודשים נאלצנו לחזור לאותו חדר. להפתעתי הרבה,הכסא היה ממש נוח. ואז הבנתי, שהכסא לא היה לי נוח, כי פשוט לא היה לי נוח,ולא רציתי את הטיפול,היה לי קשה וכואב ולא רציתי לשתף מישהו זר,ולא משנה כמה מקצועי וחכם הוא! אבל אחרי שגיליתי כמה היא מקסימה ונהדרת,ותומכת. תחושתי השתנתה. הכסא הפך לנוח, החדר הפך לנעים . והיא - כבר לא מכוערת. מה שאני מנסה להגיד, זה שאולי משהו פנימי,השייך לעולמך גורם לך להרגיש כך. אולי זה שהיא מטפלת שנחשבת לכזו טובה גורם לך להרגיש משהו ולרצות לא להיות שם (ואז כל התירוצים צפים...), אולי גם בך יש איזו התנגדות לטיפול ואז אם החדר מרגיש קר ומנוכר אז אי אפשר לקיים בו טיפול??? הקליק הוא לא עם החדר עצמו. אלא בקשר בינכן. ואם הקשר בינכן יהיה טוב, התפאורה מסביב לא תפריע לך. מה את אומרת?

זה נכון שיש בי חלק מאוד גדול שמתנגד לטיפול, לא יודעת אם אני חוששת מהעובדה שהיא טובה מה גם שטוב זה עניין יחסי, רק אני כל פעם אומרת לעצמי אולי היום אצליח להרגיש שונה וזה לא קורה(אומנם לא היו הרבה מפגשים) ואם הקליק הזה יכול להיות בהמשך...אפילו אם אני כבר רוצה לומר משהו אני מיד נעצרת לא יודעת להסביר זאת אבל אין שום חיבור, ומצד שני הרי אי אפשר ללכת כל יום למישהו אחר ולראות אם קיים הקליק הזה. לא יודעת נראה לי נורא מוזר שאפילו לשאלה פשוטה אני לא יכולה לענות לה ועוד להסתכל לה בעניים מה כך אני אמורה לעבור טיפול שלם? (אני לא חושבת שזה תירוצים למרות שלא חסרים לי כאלה.)

לא אחדש הרבה מעבר ממה שנאמר אבל נסי נסי נסי לדבר איתה על זה. בדיוק זה. למרות שאמרת שבטוח לא תאמרי, אבל זה מה שאמורים לעשות בטיפול (לפחות בטיפול דינמי). אחרי זמן שנמצאים בטיפול לומדים שזה בעצם החומר ממנו הוא בנוי. מן הניסיון, חשוב לדבר על החוויה של החדר התוקפני, עליה כעל זאב בולע טורף עם שיניים, על הפחד לספר, למה פחד. כל זה בהקשר עם דברים שקרו לך פעם. האם יש בחוויה שלך אותה משהו שמזכיר לך איזה עבר? בקיצור, זה לחם של הטיפול. לדעתי, לא זו בלבד שהיא לא תיעלב או תבטל אותך, היא אפילו תחייך (עם שיניים של זאב, זה יהיה מעניין... נאמר בהומור, כמובן). דבר מפחיד כשלעצמו. שום דבר לא שטויות, כל מה שמפריע הוא דבר שיש לו משמעות בטיפול, ומה שתיארת לא נשמע לי מוזר בכלל. אם תצליחי לדבר על כך, זו יכולה להיות קפיצת מדרגה בטיפול. על פי רוב, ואמרו זאת לפניי, זה לא באמת החדר חדר ומה שיש בו... הסיבות לחוויה הזו יכולות להיות מגוונות ועולם שלם מאחוריהן. עדיין יכול להיות שאין התאמה בינכן. גם זו אפשרות, אבל צריך לבדוק קצת יותר לעומק לפני שקובעים ממש. חתן, מטפלת... קשר משמעותי... לא ממש שונה...

שלום לשואלת, מדברים הרבה על ה'קליק' המפורסם, שנוצר או לא נוצר בחדר הטיפול. אני מסכימה עם מה שנאמר כאן ע"י קודמותי, ויודעת שדברים יכולים בהחלט להשתנות בהמשך. עם זאת, יש לא מעט מטופלים שבוחרים לבדוק מספר מטפלים (שניים או שלושה), ולמצוא את מי שיהיה הכי מאפשר ונוח עבורם. אם מתעוררת בך תגובה כל כך עוצמתית, אולי שווה לבדוק עוד מישהו. אם יימצאו זאבים נוספים, אפשר יהיה להניח שההתנגדות שלך היא זו שמצמיחה את השיניים המפחידות. בהצלחה ליאת

היי ליאת מה דעתך על ילד בן שלוש וחצי שמרביץ לאמא שלו? שמתי לב,שכשהוא כועס על אביו הוא "מחטיף" לו כמה מכות. לאמו,הוא מרביץ הרבה יותר (כנראה מאוד כועס עליה??). בפעם האחרונה למשל,הרביץ לה כאשר היא באה לקחת אותו מהגן. האם אפשר יהיה להסיק בזהירות כי יתכן והילד מקבל מכות ולמד שזו הדרך לפרק כעסים? או שמכות הן "שפה" שילדים מכירים מהגן וכו' והם משתמשים בה כאשר הם לא יודעים לבטא את כעסם בצורה טובה יותר? וכשאני חושבת על זה, אז "השפה" הזו של מכות מדוברת אצל הילד גם בקרב אנשים שהוא אוהב,כמו הדודים והדודות. שאלתי אותו משהו,והוא בעט בי תוך כדי שענה וביקש שאלך (העדיף את הסבתא על פני). האב,וגם אני אומרים לו שזה לא נעים לנו ולא מרשים להרביץ. כיצד היית מציעה לנהוג במקרה שהילד מכה? תודה רבה.

שלום דודה, בשום גיל אין לאפשר לילד להרים יד על הוריו. זוהי פגיעה קשה בסמכותם, והיא משדרת לילד שהוא אדון הבית. ילד כזה מועד לסבול בהמשך מחרדה וקשיים נוספים כמעט בכל תחומי התפקוד שלו. ילד יכול להתפתח בצורה תקינה רק כאשר הוא יודע שיש מבוגר, עליו אפשר לסמוך, ואשר יעצור אותו וישמור עליו מפני תוצאותיה של התוקפנות שלו. כדאי לזכור שילדים צעירים חוששים גם מפני תוצאות האגרסיה שלהם, כשהפחד הגדול ביותר הוא להרוס את ההורה האהוב בחמת זעם. לכן, בכל פעם שהילד מנסה להרביץ, יש לרסן אותו באחיזה נחושה, ולומר בשקט אך בתקיפות: "אני לא מרשה לך להרביץ לי". יש להימנע בכל מחיר מתגובה משועשעת, גם אם המכות שלו אינן כואבות, תגובות כאלה הן מבלבלות ומשדרות מסר כפול. במקרה שהוא ממשיך לנסות יש להרחיקו, או לנתק מגע פיזי עמו עד שיירגע. אין טעם ב'שיחות' והסברים, אלא רק בפעולה תקיפה ואסרטיבית. ולשאלתך על המקור האפשרי להתנהגות זו - יתכן שהוא חשוף לאלימות פיזית או מילולית בבית או מחוצה לו, אך כמו שזה נראה מכאן, הבעיה המרכזית היא היעדר גבולות והיעדר סמכות הורית. תוכלי להדפיס עבור אמו של הילד את תשובתי, ולהציע לה לפנות ולהיעזר בפסיכולוג ילדים למספר פגישות הדרכה. בהצלחה ליאת

היי ליאת מה שלומך?(אז איפה את בחג?לא נמאס מהשאלה הזו...?) רציתי לספר משהו. אני נמצאת בקליניקה מול הפסיכולוגית...מדברות...כשלפתע הפסיכולוגית קמה מהכיסא ומזנקת לכיוון הדלת. לא הבנתי מה קרה....ואז היא אומרת: "ג'וק" :-). (ליאת, הוא היה ענקי...) הוא היה מעליי (אני גם פחדנית לא קטנה...:). הוא טייל לו על הוילון. אני גם קמתי מהכיסא לכיוון הדלת.זה היה לקראת סוף הפגישה...וכך נגמרה לה הפגישה בעמידה ליד הדלת...הוצאנו את החפצים לאט לאט...והיא לא הסכימה לסגור את החלון בחדר...היה קצת מוזר...בקיצור שתי פחדניות:) אבל היא יותר ממני.... ולא ידעת אם קראת משהו שרשמתי לך לא מזמן... שתהיה לך שבת שלום ושנה נפלאה!

הצחקת אותי, מזל שזה לא היה ג'וק עף.

שלום ME, אכן סיפור משעשע, שמדגיש עד כמה כולנו עשויים (או שמא עשויות) מאותם חומרים ממש. המחשב שלי עלה באש כתוצאה מקצר חשמלי, ואני כותבת ממקום נידח ומחשב זר. לא זכור לי שקראתי משהו בשבוע האחרון. מקווה שבשבוע הבא כבר יהיה לי מחשב, ושהדיסק הקשיח ישוחזר בהצלחה (זה עולה הון) בברכת "תעשו גיבויים, דיר באלאק!" ליאת

ליאת, את כותבת ממקום נידח? איה את? כאשר ה -HARD DISK נהרס זה באמת מעצבן. גם לי זה קרה.למזלך אצלך אפשר לשחזר. אצלי לא היה ניתן...ואני מודעת למחיר השחזור...ולא תמיד ניתן לשחזר הכל. אם את לא צריכה את כל החומר בכונן, אל תשחזרי הכל ואז תהיה לך הנחה... את יודעת שניתן לגבות גם את הOUTLOOK? למי נתת לשחזר לטכנאי ההוא? כתבתי לך לך בעץ נידח...כנראה שלא ראית בגלל המחשב... אגב, הפסיכולוגית ציינה שאינה מפחדת מנעכברים ונחשים טוב, אני רצה לעשות גיבויים...

הרגשתי צורך לחבק את המטפלת שלי. לא חיבקתי. רשמתי לה SMS ושלחתי. האם אתם הפסיכולוגים בעד מגע פיזי?

ערב טוב, חיפוש קצר בהיסטוריה של הפורום שלנו יניב לא מעט דיונים בנושא המגע בטיפול. שווה לחפש קצת. אוכל לומר בקצרה, שטיפול פסיכולוגי במהותו הוא טיפול בדיבור, והמגע אינו חלק ממנו. עם זאת, ייתכנו סוגי מגע שונים, ברגעים מיוחדים, בפרידות, בפגישות, בשעת משבר, או סתם כביטוי או מחווה של רגש עמוק. פסיכולוגים שונים אלה מאלה בגישתם למגע פיזי בטיפול, הן בכפוף לסגנון האישיות שלהם והן בכפוף לאסכולה התיאורטית ממנה באו. בנושא המגע אין, כנראה, "אתם הפסיכולוגים"... בברכה ליאת

שלום רב, אני הומוסקסואל בן27 ויש לי בן זוג במשך 3 שנים. אמא שלי מעולם לא שאלה אותי אם אני הומו, ולמרות שברור לי שהיא יודעת, היא מתעלמת באופן מופגן מהיותי הומו. וכל הזמן היא אומרת לי כמה הומואיות מגעיל אותה.ואומרת לי כל הזמן תתחתן תתחתן תתחתן. מה לעשות? תודה

שלום ירון, תהליך היציאה מהארון מצריך היערכות וכוחות נפש, בעיקר מצידך, אך בהמשך גם מצד בני המשפחה, שייאלצו להתמודד עם הידיעה ועם אורח החיים הנגזר מהבחירה הלגיטימית שלך. אם עד היום לא הצלחת לעשות את הצעד, אפשר להניח שאתה נושא איתך מטען כבד של חשש. תוכל להיעזר לצורך קבלת תמיכה וליווי בפסיכולוג קליני, או במערכת חברתית תומכת, נוסף על בן הזוג שלך, שתהיה - אפילו באופן זמני - רשת ביטחון עד יעבור זעם. גם אם תבחר להישאר בארון מול אמך, אתה עדיין יכול לומר לה שצורת הדיבור שלה אינה נעימה לך, שהומואיות אינה מגעילה אותך כלל וכלל, ושתבחר להתחתן רק כשיתאים לך. כמאמר הפתגם: לא דורכים על מי שאינו נשכב נמוך... לך זקוף, והיה שלם עם בחירותיך. ליאת

הגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת יותר להתמודד עם ה"תקופה הקשה שהוא עובר" והיום הצעתי לו שנלך לטיפול זוגי. יש לנו שני ילדים קטנים ואני מרגישה שלא טוב לו בכלל. אין לו סבלנות לא אלי ולא אל הילדים, הוא מדבר לא יפה וכל הזמן כשהוא בבית הכל הולך בעצבים ובמתח ואני לא חושבת שהילדים צריכים להיחשף לזה. הבעיה החמירה כשנולד התינוק הקטן שלנו, למרות שהבעיות בינינו כבר קיימות חודשים רבים. היום לאחר שדיברנו יחד, אני חושבת שהוא מבין שצריך מישהו חיצוני שיעזור לתקן. השאלה היא למי פונים - פסיכולוג, יועץ אולי מאמן אישי אשמח לקבל תגובות תודה

למה את חושבת שקשה לו? עד כמה התגובות שלו פרופורציוניות לקושי המדובר? האם לך יש סבלנות אל הילדים? איך הוא הגיד על ההצעה לטיפול? האם הוא עובד? בקיצור ספרי ספרי ספרי הכל!!!! בסה"כ נראה שזו החלטה טובה אני בטוחה שגם אם הוא לא בעניין אז טיפול אישי יכול לעזור לך להתמודד עם הסיטואציה וגם יגרום לו לקנא ולרצות גם טיפול (זה מה שבד"כ קורה) מאחת שרוצה לתת תגובה אבל חסרים לה נתונים :)

ערב טוב, גם אם לכל אחד מכם יש קשיים והתמודדויות משלו, כרגע את מתארת זוגיות במשבר, ולכן יש לי הרגשה שפנייה לטיפול זוגי היא המעשה הנכון. בטיפול הזוגי ה'פציינט' הוא הזוג, ורק אחרי שהוא ייחלץ מהמשבר החריף, אפשר יהיה למצוא טיפול פרטני עבורך או עבור כל אחד מכם. הכתובת היא מטפל/ת זוגי/ת. בהצלחה ליאת

תודה ליאת, על המילים שלך על החיוק והחיבוק כמה שזה נשמע הזוי, ברגעים קשים כאלה אני באמת מנסה להתעטף בהם. אני יודעת שמצבי הנוכחי מצריך אישפוז בעיקר כדי להגן עלי מעצמי,מפחיד אותי לגלות לאיזה רמות אני מסוגלת להגיע ובעיקר כואב ומעציב. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי אישפוז אני לא בנויה לזה בדיוק כמו שלא בנויה לטיפול. במהלך היום אני משתדלת עם כל הקושי והחוסר רצון בזה להצמד לאחרים בשביל לא להיות לבד אבל אז מגיע הלילה שבו המח שלי מטייל במקומות אסורים שקשים לי מאוד יודעת שיש מחר וזה מה שהכי מפחיד אותי המחר. למה הנפש כ"כ מתוסבכת למה אני לא מצליחה להתנתק מהכל להרגע, ההרגשה הנוראית הזו של דפיקות לב מהירות שנדמה שהלב עומד להתפוצץ קשה כ"כ.הבוקר רע הלילה נורא התקרבות החגים מעלה בי חלחלה וכן גם החורף אותו את מאוד אוהבת מפחיד אותי מאוד מדכא. אני שונאת את הימים שהולכים ועוברים שגרה רעה.רוצה להיות לבד אבל רוב הפעמים הלבד הזה מביא עימו דברים כואבים ביותר גם כשרוצה לשתף יודעת שלא יכולה יש דברים כואבים מידי שחייבים להשאר בתוכי ובעיקר יודעת שלא באמת אפשר לשנות אותם אז מה הטעם בלהחשף? כנראה שיש זוועות שהשתיקה באמת יפה להם מוזר לי לחשוב כך אבל אני פוחדת מעצמי כל כך. ובכל זאת תודה תודה תודה נאחזתי ונאחזת במילותייך גם כשיודעת שזה זמני כל כך. אני לא מצליחה לעצור את דפיקות הלב המהירות למה? אני יודעת שזה לא פחד אני לא פוחדת למות אני פוחדת לא להצליח למרות שלא חושבת שיש סיכוי כזה.

שוב אני ושוב הכל מתחיל...מעגל קסמים מאוד לא קסום ועוד כל כך מוקדם להתחיל את הלילה רוצה לצרוח בכל הכח ולא בכדי שמישהו ישמע בכדי שהצרחה הזו תגבור על הכאב הזה שלא נגמר שוב פוגעת שוב כואבת שוב נעלמת זמנית וחוזרת לאותו כאב לאותו עולם מציאותי וזוועתי שמישהו יעצור את העולם אני רוצה לרדת אני מדמיינת איך אני הולכת לים בלילה נכנסת לים עוצמת עיניים אוטמת אוזניים וקר לי ואני רועדת אבל ככל שאני מעמיקה יותר אני שלווה ועוד גל שותף אותי ועוד אחד ועוד אחד ואני כבר בלעתי הרבה מים ואני אוטוטו טובעת מכריחה את עצמי לא להתנגד לזרם ...

ערב טוב, עדיין כואב. הלוואי שתצליחי לבסוף למצוא את הנוסחה שתאפשר לך מגע רך, נועם ונחמה מחוץ לזרועותיו הקרות של המוות. אני יודעת כמה קשה לך, ומפצירה בך לא להכאיב לעצמך עוד יותר. שנה חדשה היא הבטחה. הלוואי שתאפשרי לה לקיים. ליל מנוחה ליאת

אני לא יכולה עם הכאב הזה .. מרגישה שנמצאת כרגע .. בעבר שהוא כרגע ה..הווה ו..העתיד.. שלי ממש בלתי נראה ההווה הופך לסיוט מתמשך...שאני לא יודעת איך לשאת את זה ... אני נמצאת כאן..עכשיו איפשהו בין העבר ..לעתיד ..ולהווה, באיזשהו מקום באמצע, ואני נמצאת באותו מקום שהוא בעצם ההווה או בעצם ..הוא העבר... ובפני עתיד לא ידוע, עומדת ולא זזה , תקועה במקום, לא מוכנה לזוז, מפחדת.. לא לכאן ולא לשם! נמצאת בין 3 זמנים בזמן של פרשת דרכים , לחזור לעבר - אני ממש ממש ..לא רוצה ההווה - שלי ..עדין ממש רע העבר הצטרף אלייו ..ועכשיו הם ביחד... מנסים לפעול נגדי ואותי לקחת.....:-((( העתיד שלי ..כבר אינו ידוע וממנו אני מפחדת, מפחדת מהמחשבה שאת עתידי עכשיו !!!..אני בוחרת... מפחדת לטעות, לפנות לדרך הלא נכונה, ולגלות שאין כבר שום דרך שתחזיר אותי בחזרה... ואז.. אני שוב נשארת באותו המקום .. באמצע, בין העתיד הלא נראה ובין העבר שהוא בעצם ההוווה .......!!!!! כואב לי ... אין לי איך להוציא את הכאב הזה .. מה נסגר איתי ??....!!!

ממי בבקשה תקראי מה שכתבתי לך על מה שרשמת מקודם אני אכנס שוב בערב לראות איך את מרגישה טוב? לאט לאט צעד צעד זה יעבור אני מבטיחה לך זה יעבור רק תחזיקי מעמד יפה שלי!!!!!

ממי בבקשה תקראי מה שכתבתי לך על מה שרשמת מקודם אני אכנס שוב בערב לראות איך את מרגישה טוב? לאט לאט צעד צעד זה יעבור אני מבטיחה לך זה יעבור רק תחזיקי מעמד יפה שלי!!!!!

ש' שוב שלום, מקווה שמאז הבוקר הוקל לך מעט. העתיד תמיד פרוש לפנינו, אופק עד אופק, ולעולם אנו רשאים לבחור את הטוב והנכון לנו. למרבה המזל, מותר לנו גם לטעות. ולתקן. מתפללת איתך לשנה של צמיחה והתחדשות ליאת

טוב הוא לא הראשון בשנה ו3 האחרונים .. ..הכל התחיל בפגישה בסדר ..למרות כשכבר בדרך לפסיכולוג הכאבי בטן ..מופיעים.. חייכתי ..באתי עייפה מאוד ..כי הימים האחרונים עמוסים רגשית מאוד ..פיהקתי כל רגע .. דיברתי רגיל ..לאו דווקא על האונס שעברתי.. הייתי כבר ביום שני ..אפילו אמרתי בהתחלה ..שמשום מה מרגיש לי שלא הייתי בטיפול איזה חודש ..בסהכ עברו 3 ימים ...עצוב... באיזשהו שלב ..בטיפול התחלתי להרגיש בחילה איומה ...נזכרתי פתאום בדברים שהוא עשה לי ..נזכרתי איך הוא אנס אותי ..בלי קשר לכלום ..החלטתי לשתוק כל מילה מעבר ..רק תגלגל אותי אחורה מידיי ..יום חמישי סופש ..לסחוב עליי ..את הכאב הזה לבד ..העדפתי לשתוק .. גם כן דפוקה ..עשר דקות ראשונות ..עד שמתעלה על עצמי ..מתחילה לדבר ..עשר דקות אחכ ..כבר מתחילה להרגיש לא טוב ..כל הפגישה אולי עשרים דקות אני בפוקוס מעלה דברים ..מה יהיה ?...אולי לא שווה בכלל להמשיך .. עמדתי להקיא ..רציתי לברוח משם ..היו עוד עשר דקות לסיום הטיפול .. הרגשתי מסוחררת ..הפסיכולוג הביא לי שתיה מתוקה ... הייתי מתה שהאדמה תבלע אותי ..התחלתי לצחוק כאילו הכל בדר ..רק שיעבור כבר הזמן הזה..הכל בסדר איתי ..שוב המסיכה הזו ..אופפפפפפפפפפ חשבתי שהימים האלה כבר עברו ממני ... חשבתי שתופעות הגוף כבר מאחוריי.. כל שנייה שאלתי .. נו..סיימנו ??..(זה רגיל אצלי ).. אמנם בפעם השלישית הוא אמר לי .. "לא רוצה להחזיק אותך בכח" .. אם את רוצה ללכת אז נסיים .. (כן..היה עוד דקה ממילא לסיום)..חח עצוב שזה מצחיק ירדתי לאוטו ...הנעתי ..נסעתי קצת ועצרתי בצד ..בכיתי ..בטירוף..פתחתי את הדלת ..הקאתי .. התקף חרדה הופיע ..קושי בנשימה ..איבדתי שליטה .. אני כבר ..מאבדת בעצם.. הגעתי הבייתה , בעלי חיכה לי ..הוא היה עייף ככ ..שהוא הלך לישון .. מרחתי חיוך על הפנים כאילו הכל בסדר ..ככ רציתי שהוא יעלם כבר לחדר .. ואוכל להתפרק לבד עם עצמי .. ישבתי עם עצמי חצי לילה ..ובכיתי ..הקאתי .. מיאוש טוטאלי ..בלעתי עשר כדורים שטישטשו אותי והצלחתי להרדם עד הבוקר ..(ממילא זה לא עזר ..לאט לאט אני מגלה שאני מעלה בשקט את המינון של לפגוע בעצמי , בהתחלה ..זה התחיל ב 2 כדורים להרגיע , עבר לחמש ..היום זה כבר עשר ..מה יהיה איתי ?).. הכאב הזה ..ככ כואב ..שאני לא יודעת מה לעשות .. המילים מאבדות משמעות אמיתית לכאב שלי .. ריקה לחלוטין ..מפורקת ... מפחדת .. מפחדת מהמצב הזה שאני נמצאת בו .. מפחדת מההרס הנוסף הזה שאני מעבירה את עצמי .. הטיפולים האלה מדכאים אותי ..מוציאים ממני כל טיפת ..כח אפשרית ..(כן ..אני יודעת עד כמה הם חשובים ..וגם יודעת מה אני עוברת ..איתם..:-((( ) אין לי כח להתמודד עם החיים שלי .. כולם אומרים לי "את חזקה " .."את תעברי את זה " .. ואני שואלת איך? מתי? ... על הבוקר שלחתי סמס למטפל שלי .. "אחד הלילות היותר קשים שעברתי ..מהקאות ועד ייאוש טוטאלי ..עשר כדורים לא הצליחו להרגיע אותי חוצ מלטשטש עד עכשיו ..אז מה נותר לעשות ??..מלבד לרצות לוותר על הכל ..כשבעצם אפילו עכשיו למילים אין אפשרות להביע משמעות אמיתית לכאב מריקנות מוחלטת ???....." הוא לא ענה לי ..נו בטח ..מה יש לענות ..בטח גם לו נמאס .. בכלל להתמודד עם בחורה שעברה אונס ...זה לא טיפול קל ..שואב המון כוחות .. אולי אני מנסה לשכנע את עצמי לוותר ..לפני שמישהו אחר יעשה את זה ... עצוב לי מאוד... סליחה ..

ממיייייייייייייייייייי! אוף אני חושבת שהחיסרון העיקרי של האינטרנט ולכן גם של הפורום הוא שאי אפשר באמת לחבק את מי שכל כך רוצים שירגיש יותר טוב... :( אאוצ' אני לא יודעת מה לכתוב לך כדי שתרגישי "מעולה" אבל יש לי קצת מה לכתוב בכל זאת... אין לך מה להתנצל וברור שזה מתיש להיות שם בשבילך אף אחד לא אומר שאם בעלך או המטפל היו יכולים לקבל אותך בלי החוויה הנוראית שעברת הם לא היו עושים את זה אבל זו מי שאת ותאמיני או לא הם אוהבים אותך כמו שאת עם כל החבילה ה"מתישה" הזו. מה יש להגיד ואיך אני אשכנע אותך שאין לך ומעולם לא היתה לך סיבה להתנצל או להצטער??? ממי שלי, לאף אחד אין כח להתמודד עם החיים האלו אבל לפעמים מרגישים יותר טוב ולפעמים החיים הם ממש עניין נחמד ומעניין שלא מכיל רק קושי אלא גם יופי וגם שמחה והנאה. הדקות האלו במהלך השנים משנות לנו וגורמות לנו לרצות להיות בחיים האלו כי אפילו שיש את רוב הזמן שקשה ורגיל ומשעמם וכואאבבבבבבבבבבבבבבב כל כך כל כך יש לך בעל שאוהב אותך ומקבל אותך. אני מבינה את החשש "להפיל" עליו יותר מדי אבל הוא שם בשבילך והוא רוצה להיות אמיתי איתך כי אין אופציה אחרת לנישואים. את מדברת על המטפל שלך. אין לך מה לדאוג בקשר אליו... את צריכה לחשוב מה הוא יכל לענות לך שהיה גורם לך להרגיש אחרת? האם הודעה היתה מספיקה? טלפון? סביר להניח שהסיבה שהוא לא ענה לך היא כדי לתת לך מנוחה את יודעת הרי שלמשל טיפול נמשך שעה ולא יותר כדי לתת למוח לעבד ולהפנים ולאחר מכן לנוח קצת עד הטיפול הבא שכמו שאת מציינת לוקחת הרבה מאד אנרגיות (מהמטופל!!!- המטפל לא רלוונטי אלייך בכלל!!!). אני חושבת שאת צריכה קצת יותר לחשוב על עצמך ולתת לעצמך את המקום שבו את אומרת עכשיו אני בטיפול ואני המרכז ולא המטפל שלי סביר להניח שאם את עושה את זה (מוותרת על עצמך) בטיפול את עושה זאת במקומות נוספים ואולי אם קשה לך לדון על עניין הסיוט שעברת תדוני בהתחלה עם המטפל על למה לעזאזל את מרגישה שאת תמיד במקום אחרון אפילו למשל אצלו שאת משלמת לו כדי לקבל את המקום שלך אז איך יכול להיות שאת מתנצלת על המקום הזה??? ואז כשאת ממלא לעצמך את הראש בזה שאת "מציקה" או "קשה לטיפול" או מה שזה לא יהיה אז בטח שתשלחי הודעה כדי לראות שלמישהו אכפת, שיש שם מישהו שמקשיב... אנחנו כאן כדי להקשיב, ולנו אכפת מאד. אנחנו אוהבים אותך. אני לא מאמינה שאת באמת רוצה לשים לזה סוף, חישבי על יום החתונה שלך, על הולדת הילדים (שישנם או שיגיעו), על הפנים היפות של בעלך, ותגידי לי שוב - האם את באמת רוצה לסיים את החיים האלו? תיכף ממש מתחילה שנה חדשה, ואולי בשנה הזו נגיד לעצמנו שככה לא מדברים- כי לעתים אנחנו מתחילים להאמין במה שאנחנו אומרים ואני לא רוצה שחס וחלילה תאמיני שאת רוצה למות או לחדול מלהתקיים. עצוב לנו לראות אותך ככה ואנחנו רוצים שתחשבי מה יכול לגרום לך להרגיש יותר טוב, ושנתחיל לעשות את זה - את שם ואנחנו כאן מעבר למחשב כדי לעזור לך. יש לי עוד הרבה לכתוב (הרבה מאד) אבל הכי חשוב זה שתדעי בבירור בלי שום ספקות שיש מי שאוהב ויש מי שמקשיב גם בשבת כשהפסיכולוגים ביום חופש... תספרי לנו עוד, הדסי

העלת דמעו בעיניי .. אמיתי כזה .. האכפתיות ..ההבנה ..הרגישות.. מחממת את הלב ..ממלא מהריקנות הנוראית הזו .. תודה על מה שכתבת ..אני עייפה מידיי היום בכדי לכתוב ... אנסה להגיב לך מאוחר יותר ... תודה רבה חברה .. שגרמת לי להבין שיש עוד אנשים טובים , אכפתיים.. למרות שאת רק שם ..מאחורי המחשב .. מרגש עד דמעות .. בהמון הערכה , שבת שלום ש' ואני אכתוב ..

שלום ש', הסיפור שלך קשה ונוגע ללב, ועצוב לראות עד כמה גבוה המחיר גם שנים אחרי הטראומה. טוב שאת מצליחה לשתף. נסי להתעניין אצל המטפל שלך על טיפול EMDR, שלדעתי יכול לסייע לך בהפחתת רמת העוררות מול זכר הטראומה. החזיקי מעמד, והמשיכי לעבוד ככל יכולתך על ההחלמה שלך ליאת

לפני בערך כ-3 שבועות כתבתי פה בענין: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-760,xFT-668229,xFP-668257,m-Doctors,a-Forums.html סיפרתי לה שחשבתי לעזוב ורציתי כסגירת מעגל ללכת למקום שעברתי טראומה שהייתי ילדה , רק אין לי אומץ ללכת לבד וחברות זו לא אופציה בשבילי. ואז היא אמרה לי:" אני אלך איתך" ( לפני שהספקתי לומר לה שהייתי רוצה שהיא תצטרף אלי ואני יבין אם תסרב ) כמה חשבתי איך לומר זאת ... לא העזתי, פתאום לא הייתי צריכה לבקש היא הציע זאת..בכזאת קלות. אני שמחה לראות שבאמת אכפת למטפלים מעבר לחדר של הטיפולים והם מתגמשים , כי החלק הזה מאוד תיסכל אותי הרגשתי כאלו המטפלים מציפים דברים אבל ההתמודדות של המטופל כמעט לבד ואני שמחה שטעיתי. הוספתי גם שאני רוצה לעזוב היא כמובן טענה שלדעתה זה לא נכון... (וכמו תמיד יש לה כושר שכנוע) סוף שבוע טוב רחל

שבת שלום רחל, כמה טוב לשמוע שאת לא לבד. באמת יופי של הפתעה. מקווה שגם ההמשך יהיה טוב, איתה או בלעדיה. לילה טוב ליאת

אני בת 21 ועד היום סבלתי מאד מעודף משקל. ניסיתי דיאטות שלא הצליחו כילדה וההורים שלי לא הפסיקו להציק לי בנושא הזה. כמובן שאין מה לדבר על בני המין השני. לאחרונה הצלחתי לרדת 15 קילוגרמים במשקל. כולם אומרים כמה שרזיתי והכל ובאמת רזיתי אבל יש לי עוד 20 קילוגרמים בערך. אני מוצאת שבמקום להינות מההישג אני מסתכלת על חצי הכוס הריקה. אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה בחורה שמנה ודוחה. זה מדהים אותי כי לפני הדיאטה לא הרגשתי ככה. ברור שידעתי שאני אמורה לרדת במשקל אבל לא הרגשתי אל עצמי רגשות כאלה. זה הגיע למצב שכשאני אוכלת מעדן אחד בבוקר אני מרגישה שהשמנתי ושאסור לי לעשות זאת שוב. הדיאטנית שלי אומרת שאין מצב של ירידה של 100% מעודף המשקל ושמירה על זה לאורך זמן ושאתרגל לרעיון אני לא מקבלת אותו. אני לא יודעת מה לעשות עם כל הרגשות האלה ואודה לעזרה

שלום ירדן, להיפרד מקילוגרמים בסדר גודל שאת מתארת, כרוך לעיתים קרובות בטלטלה רגשית לא מבוטלת, שכן חלק מהותי מתפיסת העצמי שלך משתנה (לא רק כמותית). אנשים שהיו שמנים מאד והצליחו לרזות לבלי הכר, מדווחים על אמביוולנטיות רבה כלפי השינוי, ולפעמים (בניגוד לציפייה שלהם או של סביבתם) גם על דיכאון וחרדה. עד היום חשבת (בטעות! בטעות!) שזוגיות היא עניין לרזים בלבד, ובהחלט יתכן שגם נושא זה מעורר אצלך חששות, שכן מעכשיו לא יהיה לך תרוץ... כרגע, ההסתכלות על חצי הכוס הריקה יכולה לייצג את אותם רגשות סותרים כלפי התהליך, ולכן יש לי הרגשה שליווי של פסיכולו/ית יכול להועיל מאד. אני מעודדת אותך להמשיך להשיר מעליך את ירדן הישנה, ולעבוד על ירדן החדשה, יהיה משקלה אשר יהיה. בהצלחה ליאת

בהמשך לשאלתי בעניין אימון אישי-טיפול: כפי שהדבר משתמע מהציטוט המובא בהודעה הקודמת שלי, עתידי כבר נקבע באיזה מחקר והתפקיד של הפסיכולוג הוא בעצם להביא אותי בקירוב טוב לתוצאות המחקר הזה. ואם תוצאות המחקר אינן לטעמי ואני רוצה משהו אחר עבור חיי-זה אפשרי,או כמו שאומרים-שב בשקט ותסתפק במה שיש(כי אתה חורג מעבר לאומדנים והמחקרים המדעיים....)?

שוב שלום י' מחקרים ותיאוריות בפסיכולוגיה נולדו מתוך סקרנות ועניין כלפי התנהגות האנושית, ניסיון להסבירה ולהבינה במושגים מדעיים, וליצור תשתית תקשורתית רחבה לנוחות העוסקים בתחום. עתידך לא נקבע בהתאם לשום מחקר או תיאוריה, אלא לאור הבחירות שלך, והכוחות המפעילים/מעכבים אותך באופן ייחודי. תפקידו של הפסיכולוג אינו "להביא אותך בקירוב טוב לתוצאות מחקר זה או אחר", אלא להביא אותך בקירוב טוב לתחושת מיצוי, סיפוק והגשמה של הפוטנציאלים שלך. ועוד לא דיברנו כלל על רגשות... פסיכולוגים מכירים בשונות ובייחודיות של כל אדם באשר הוא, ומשקיעים מאמץ רב שלא להכניס את מטופליהם לתוך "סד" מחקרי-תיאורטי מצמצם ומגביל. אני רוצה להזכיר לך שאם טיפול פסיכולוגי אינו לטעמך, אינך חייב 'לגמור הכל מהצלחת', ואתה רשאי לפנות לכל נתיב חלופי ולבחון את יתרונותיו עבורך. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ליאת

בוקר אור, בני המתוק בן שנתיים וארבעה חודשים צועק וצורח כשהוא מקנא או כשמשהו לא מסתדר ולא מוצא חן בעיניו. הצרחות שלו נוראיות ומביאות עצבים לכל הסובבים אותו. התחיל לפני שבוע גן חדש והגננות גם אומרות שהצרחות שלו מעירות את הילדים והן לא מצליחות לפתור את הבעיה. חוץ מהמקרים של הצעקות הוא ילד מדהים. אינטיליגנט, מבין מה מבקשים ממנו ואפילו "עוזר" לי לשים דברים במקום כשאני מבקשת. יש לו זיכרון מדהים והוא יודע המון דברים שילדים בגילו לא יודעים כמו אותיות אב', אותיות באנגלית, לספור עד 15 ולהבדיל בין צבעים. גם הציורים שלו בוגרים הוא יודע למשל לצייר עיגול משולש ואם מבקשים ממנו לצייר משהו (כמו חלונות ברכבת שאני מציירת, גלגלים, עשן לרכבת) הוא עושה זאת בהצלחה רבה, הוא יודע את כל השירים בעל פה, הוא אוהב מחבק ומנשק, בקיצור ילד נהדר. נולד לו אח לפני כחודש, אולם ההתנהגות הזו התחילה חודשים לפני הלידה. הוא פשוט צורח מתסכול וכשלא הולך משהו לשביעות רצונו. אני רוצה לציין כי מגיל שלושה חודשים ועד כה היה אצל מטפלת או לבד ברוב הזמן ורק בחודשים האחרונים הצטרפה אליו תינוקת שהוא מאד אהב וידע לשחק איתה. מהתינוק החדש הוא די מתעלם, אם אומרים לו אתה רוצה לתת לו נשיקה או חיבוק הוא נותן, אבל אני רואה שהוא מקנא כשאני מאכילה את התינוק או מתייחסת אליו. דבר נוסף - אני מתייחסת המון לגדול, נותנת כל היום חום ואהבה, משחקת איתו מתי שרק מזדמן לי, מקלחת אותו ומספרת סיפורים כך שהוא לא מוזנח... אני מעוניינת לקבל עזרה דחופה כדי לעזור לו עם הבעיה הזו וגם לעצמי. אני ובעלי רבים על הנושא כל הזמן, אני מתעלמת מהצרחות ולפעמים זה עוזר ובעלי כועס עליו (וגם אני לפעמים כשאני לא מצליחה להתעלם) בעלי כבר רוצה לעזוב את הבית כי הוא לא יכול להתמודד עם זה. אשמח אם תוכלי לכוון אותי, אני מוכנה לנסות כל דבר, פסיכולוגים, יועצים רופאים כל מה שצריך.. שבת שלום אמא

בוקר טוב, התיאור שלך העלה בי שני כיווני מחשבה. האחד, נוגע לצרחות עצמן ולדרך אפשרית להתמודד איתן, והשניה על מה שבאמת עומד מאחורי אותן צרחות. אתחיל דווקא מהעניין השני. הילד שלך, רק בן 2:4, יודע לבצע משימות שילד בגילו לא נדרש להן בדרך כלל. כדי שילד כל כך צעיר ידקלם אותיות בעברית ובאנגלית (למה, בעצם?) או יוסיף ריבועים ועיגולים לציור שלך, נדרשת עבודה רבה, כמעט אילוף. אני משתמשת במילה הקשה הזאת (אילוף) כדי להדגיש שהמשימות הללו אינן טבעיות לילד בן שנתיים, והוא למד לעשותן כדי לשמח אתכם, ההורים, ולזכות בשבחים וההתפעלות שלכם. זהו מאמץ קוגניטיבי מיותר, הדורש מהילד משאבי קשב ועניין חריגים, אותם היה יכול להשקיע במשימות התפתחותיות אחרות, רלוונטיות הרבה יותר עבורו. בנך למד לזכות בהמון אהבה ותשומת לב בדרך הישגית אך קשה מאד עבורו (גם אם על פניו נראה שהוא נהנה). מנקודת המבט הזו, אפשר להבין את הצרחות שלו ולראות אותן באופן יותר אמפתי. הוא צורח אולי כדי להזכיר לכם שהוא *רק* בן שנתיים, ושקשה לו. אני רוצה להזכיר לך שההתפתחות של הילדים אינה נעשית במקביל, ויתכנו פערים בין היכולות הקוגניטיביות לבין יכולות אחרות (רגשיות, חברתיות, מוטוריות). הילד שלך, שכנראה באמת מאד חכם ומוכשר, עדיין לא פיתח יכולות של וויסות רגשי (זה בסדר, הוא מתנהג בדיוק כצפוי לגילו), ולכן התגובה שלו לתסכול נראית חריגה ולא הולמת "ילד כל כך חכם ובוגר". לכן, לפני הכל, אני מציעה להוריד ממנו לחץ בכל הנוגע להישגים. אין הכוונה שתפסיקו לשבת יחד ולעשות את מה שעשיתם עד היום. אין לי ספק שהילד נהנה מאד מהקרבה והפעילות המשותפת איתך. אבל אפשר להסתפק בהקראת שירים וסיפורים (בלי שיהיה לו אח"כ בוחן בע"פ), אפשר לצייר ביחד על גיליון גדול, ולקשקש בהמון צבעים כמו שבטח היה רוצה. ציור עיגולים וריבועים קטנים זו משימה כמעט בלתי אפשרית עבור ילד כה צעיר, ואנחנו מצפים לה רק בגן חובה. תני לו להשתולל ולעשות דברים שילדים בגילו אוהבים לעשות, והראי לו שאת נהנית מזה ואוהבת אותו גם ככה. עזבי אותו עם אותיות הא"ב בעברית ובאנגלית. אין לזה כרגע שום חשיבות או משמעות עבורו. במקום זה מוטב להשתולל איתו בים, בגינה, בדשא. לשחק איתו בבובות, בכדור, במכוניות, להשתעשע בחרוזים או משחקי לשון אחרים - בקיצור, להרשות לו להיות בן שנתיים. אני מאמינה שבדרך זו הצורך לצרוח מתסכול יפחת. כאשר הוא כבר צורח, חשוב לנסות ולהתעלם ככל האפשר, ואם אי אפשר - עליכם לקום ולהסתלק מהסיטואציה. לכו לחדר אחר, להתקלח, לשירותים, לחדר השינה שלכם, לא חשוב לאן - ובלבד שלא להיות במחיצתו. כשהוא נרגע, אפשר לומר במנוחה ובשקט "יופי, עכשיו נעים איתך". הימנעי מהרצאות או נזיפות. נסי לא להתרגש יותר מדי מהצעקות. ככה הוא לומד שיש בידיו נשק רב עוצמה. כמובן שאין לספק לו את מה שהוא רוצה בתגובה לצרחות. אני יודעת שזה קשה, בעיקר כשזה קורה בזמן לא נוח (התינוק הקטן ישן או השכנים שומעים), אבל גם אם התינוק יתעורר כמה פעמים, זה מחיר נמוך יחסית, והחינוך להרגלים טובים חשוב יותר. במידה ותרגישי שאת לא מצליחה להתמודד בעצמך, פני למספר פגישות הדרכה, יחד עם בעלך, אצל פסיכולוג קליני של הילד. בברכה ליאת

ליאת היקרה שלום, תודה על התשובה המנומקת והיסודית. אכן, הקטן מפותח לגילו אך לא מכיוון שישבתי איתו ולימדתי או אילפתי אותו. לבני הקטן יש זיכרון יוצא מן הכלל, לימוד האותיות, הצורות והצבעים לא בא ממני, אלו דברים שהוא ביקש לדעת או למד מן הטלויזיה (לדוגמה: פאזל של אותיות והוא כל פעם שאל אותי מה זה מה זה ופשוט זכר אחרי הפעם הראשונה שאמרתי לו ואמר זאת), לספור הוא למד כשאנחנו סופרים מדרגות למשל ואותיות באנגלית מאותיות נדבקות שקיבלנו לאמבטיה. הוא מצייר לבד עיגולים וריבועים, זה לא משהו שלימדתי אותו, הוא רכש מיומנות זו בעצמו כי הוא מסתכל על חפצים ומנסה לצייר אותם (כמו אצבעות, מכסים וכד') אני משתוללת איתו המון, רוקדים ביחד ושרים שירים, אנחנו משחקים בלגו. את צודקת בכך שלפעמים אני חושבת שהוא מבין יותר ממה שנראה לי ולפעמים אני מצפה ממנו להיות בוגר מכיוון שהוא מראה יכולות כאלו, אבל מהיותי ילדה מחוננת בעצמי שתמיד ציפו ממנה, אני משתדלת לא לעשות זאת איתו כי אני מודעת לכך. שוב תודה על התשובה המהירה גם יש לציין. להתראות בשמחות... שבת שלום

יותר מידי כואב פה!!!

אני יודעת שזה *רק* פורום,ולא מענה למצב חרום ובכל זאת. יש בי פחד נוראי ודפיקות לב ממש ממש מהירות ורע לי מרגישה ממש רע לא יודעת מה לעשות יותר זה חזק ממני זה חזק ממני כל כך. לא מצליחה להרגע לייצב את הנישימה אני צריכה כדור אבל בראש שינתק אותי מעצמי שיעצור לי את החים אני רוצה ללכת נמאס לי נמאס לי כל כך אני כותבת סתם ממש סתם כדי להעסיק את עצמי כי טני מרגישה שאם לא לא יודעת מבולבלת כל כך רוצה שמישהו יקל עלי ועל ההחלטה שמישהו ילחץ ידחוף אותי וכך ייגמרו לי הלבטים המלחמות האין סופיות סליחה על ה.. לא יודעת לא חשוב רוצה לגמור עם זה די י די די איןליכוחות יותר

יש פה מישהו לאן אני יכולהלללכת בשעה הזו ני אפיסת כוחות לאן

שלום, לא מעליבים אותי הרבה בדרך כלל, אך כשזה קורה וזה יכול לקרות לכל אחד אני לא עונה קופאת סופגת את העלבון ושותקת. בגלל שני סיבות 1. לפעמים אני לא מצפה מאותו אדם שיוציא מילה פוגעת בגלל שלא תקפתי אותו. 2. הלם וכמובן פגיעות . אני משדרת כלפי חוץ כנראה אדם חלש שאפשר לרמוס אותו. אני עובדת על האסרטיביות שלי ויש שיפור היום, אך אני עדיין קופאת שזה קורה מה עושים? איך יוצאים מזה?

שלום שרון, אני לא בטוחה שיש דרך בטוחה להימנע מתחושת עלבון. לפעמים, מילים מרושעות ננעצות בבשרינו כחץ מורעל, ופגיעתן אכזרית. אני מאמינה שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם העלבון היא למקם את הפוגע בתוך זירה דמיונית, ולבודד אותה מזירות אחרות בחיינו, מתגמלות ומהנות יותר. כשמישהו מעליב אותנו בעבודה, תמיד אפשר להביא לעזרתנו (אפילו בדמיון) את אהובינו מהבית, מהלימודים, או מהקצה האחר של המשרד. הללו מהווים משקל נגד משמעותי, וכך פגיעתו של החץ המורעל מקבלת ממדים ריאליים, ואינה כה הרסנית לתפיסת העצמי שלנו. בכל מקרה, המשיכי לעבוד על האסרטיביות שלך, ולשפר את מנגנוני התגובה שלך. זה אף פעם לא מזיק. :-) ליאת

שלום יש לי שאלה שאינה קשורה כ"כ לפסיכולוגיה, ובכל זאת. האם מקובל להביא מתנה לחג למטפל? או שמא זה חורג מגבולות הטיפול וכו' וכו'? ואם כן מה אפשר להביא שלא יהיה אישי מדי או יגרום לאי נוחות? (בהנחה שיצירה עצמית היא לא אופציה) אשמח לתשובתכם גם בנושא כזה:) תודה

לדעתי כן מקובל(וממש לא יצירה עצמית), בדיוק כמו שנניח עושים ניתוח בבית חולים, וכאות תודה קונים משהו למנתח.וקשר עם מטפל הוא עמוק יותר וזה נראה לי הכי יפה לתת משהו לחג ואולי להתנצל מראש אם זה נראה כמו משהו חורג גבולות.

שלום גלית, מתנות הן לא חלק מטיפול, בהיותן חורגות מהחוזה הראשוני, ומייצגות קונבנציה חברתית הלקוחה מן העולם שמחוץ לחדר הטיפול. עם זאת, יש מטופלים שמרגישים צורך לעשות זאת, ומטפלים יודעים זאת. בעיני, כרטיס ברכה עם מילים היוצאות מן הלב זו הבחירה האולטימטיבית. בברכה ליאת

שלום רב, אני סטודנט בן 24.צברתי לאורך הזמן דחיות רבות מדי מצד בחורות שרציתי,ובעקבות זאת הרגשתי כי הדימוי העצמי שלי נפגע.התחלתי לפני חצי שנה בטיפול דינמי.תכופות אני שואל את עצמי אם הייתי צריך לפנות לאימון אישי,מכיוון שמידת הפרגון והאמונה בענייני הזוגיות שאני מקבל בטיפול נראית לי בינונית למדי,ואני מרגיש בחיסרון.כאשר שאלתי בפורום "זוגיות,חברה ותעסוקה" על הסיבה להבדל בין טיפוח הציפיות בטיפול לבין טיפוח הציפיות באימון ניתנה לי התשובה המלומדת הבאה: "כל הפסיכולוגים, ללא יוצא מהכלל, הינם בעלי תואר שני, ומכאן משתמע, ללא פשרות, שהם מיומנים בגישות מדעיות שמחיבות להסתמך על עובדות, תאוריות מקובלות, ונתונים עדכניים ככל האפשר. התאוריה של 'העלאת ציפיות', (ששמה המדעי: הציפיה מגשימה את עצמה) מבוססת על ידיעה מפורטת של הפרט (או כל אחד מקבוצה), והפוטנציאל הגלום בו/בם, לאור מחקרים ואומדנים מדעיים. הגישה אינה מזמינה דיבורים בעלמא והפרחת סיסמאות או הבטחת אשליות. המאמן המצוי הינו בעל השכלה של כמה חודשים, ערב או שניים בשבוע, במקרה הטוב. הם לומדים פרקים יישומיים בתחום מדעי ההתנהגות, ובד"כ ניזונים ממטען גבוה של ביטחון עצמי." התשובה מבריקה,ללא ספק.תארי לעצמך שהייתי בוחר במסלול של אימון אישי.אז עוד היו מפריחים שם באוזניי ססמאות בעלמא,כגון: "אם תאמין בעצמך,אולי תשיג גם את הבחורה הכי שווה באוניברסיטה,למה לא?", אך המאמן הכסיל הלא-מלומד הזה כלל אינו יודע שטענתו לא הוכחה מבחינה מדעית,ושהיא אינה עולה בקנה אחד עם התיאוריות המדעיות המקובלות.ויש לציין כי החמור מכל הוא שהיא מטפחת אצלי ציפיות להישגים שהם,רחמנא ליצלן,מעבר לאומדנים והמחקרים המדעיים העדכניים ביותר! אז מדוע בכל זאת אני תוהה אם הטיפול הפסיכולוגי היה הבחירה הנכונה עבורי? אולי עם קצת פחות פלצנות מדעית כפי שהיא משתקפת בתשובה שקיבלתי בפורום האחר,אבל עם קצת יותר אמונה,נחישות ותכנית פעולה מפורטת הייתי כבר משיג לעצמי בחורה יפה ומעניינת ומתמיד איתה בקשר? (ולא,לא בשביל טיפוח האגו.סתם יש לי טעם מוזר בנשים) הייתכן כדבר הזה או שזה טעון בדיקה מדעית?

שלום י' אני זוכרת אותך מפניותיך החוזרות, ונדמה לי שכבר 'דיברנו' בעבר. איני יודעת הרבה על אימון אישי ועל ההכשרה של המאמנים, אך אני יודעת שקיים באתר שלנו פורום בנושא אימון אישי, ואולי שם תקבל תשובה מלומדת יותר. אתה מבטא באופן נוגע ללב את הכמיהה שלך לקבל מבט מתפעל מהמטפל שלך, וכמיהה כזו נמצאת במידה זו או אחרת בכולנו. המטפל שלך אינו מספק את הצורך הזה, ובכך מציף אותו במלוא חריפותו ומאפשר התדיינות איתו, ואולי גם הבנה טובה יותר של הדפוסים ההוריים שחווית. אתה מחפש את 'ההורה הטוב' בדמותו של המאמן האישי, שאולי יוריש לך משהו מאותו "מטען גבוה של ביטחון עצמי". אני סבורה שדימוי עצמי הוא מהות חמקמקה, הנבנית בתהליך איטי וממושך, ולאו דווקא באמצעות מפץ סוגסטיבי. גם היכולת לקיים קשר קרוב ואינטימי עם נשים (יפות יותר או פחות) אינה פועל יוצא של נחישות או תכנית פעולה מפורטת. זוהי תפיסה פשטנית, טכנית, שאין לה ולא כלום עם הקרבה, הרוך, המחוייבות ההדדית, הוויתור, הקבלה והנתינה, המאפיינים קשר אמיתי. לא נותר לי אלא לקוות בשבילך שתצליח (בעזרת מטפל או מאמן או שניהם) ללמוד לקבל את עצמך על כל חלקיך, לממש את מטרותיך, ולחיות חיים מלאים ומספקים ככל האפשר. בברכה ליאת

הי ליאת, אני וחבר שלי ביחד כבר שנתיים וקצת אנחנו גם גרים ביחד. חבר שלי הגיע כבר להחלטה שהוא כבר חיב להחליט אם אנחנו ממסדים את הקשר או נפרדים... לאחר המון מריבות שהיו בננו בתק' האחרונה שגם נבעו מזה שהוא לא הציע לי נישואין. מה שכרגע הוא מציע שניקח פסק זמן ושכל אחד יחשוב לבד עם עצמו אני לא יודעת מה לעשות הוא גם אמר לי דברים קשים שהוא לא מרגיש התלהבות ושהוא לא מצליח להפתח אליי ולספר לי דברים שעוברים עליו הוא גם אמר שהוא לא מרגיש מספיק פתוח איתי שאנחנו שונים באופי שלנו שכל דבר הוא צריך לשכנע אותי שהוא רוצה מישהי שתהיה דומה לו.ושכרגע לו טוב לו הוא לא מאושר במערכת יחסים שלנו ושאולי הוא צריך לאבד אותי בשביל להרגיש שהוא רוצה אותי........ אני ממש לא יודעת מה לעשות מצד אחד הוא מציג את הדברים שאנחנו צריכים להיות לבד ולחשוב אם אנחנו רוצים להתחתן אבל מצד שני הוא אומר לי את כל הדברים האלו שעל פניו נראה שהוא כבר החליט... לא להיות איתי אני אמרתי לו שאם זה המצב הזה שהוא מוכן לקחת את הריזיקה שנהיה בפסק זמן ובסוף אני לא ירצה אז כנראה שהוא לא מספיק אוהב אותי , הוא אמר לי שזה לא קשור לאהבה שהוא אוהב אותי....... אני ממש לא יודעת מה לעשות איך להתנהג? החבר הקודם שלי גם רצה פסק זמן בשביל לחשוב ובסוף נפרדנו הוא הכיר מישהי והתחתן אני ממש מפחדת שזה מה שיקרה לי שוב... מה לדעתך אני צריכה לעשות, אני ממש אובדת עצות? אני מרגישה ממש לבד ללא יציבות אין לי כוח לחפש דירה ולעזוב את הדירה המשותפת שלנו ממש עצוב לי ורע לי אני מבולבלת ומפחדת להיות לבד וממש לא יודעת מה לעשות. בנתיים אנחנו ביחד בדירה ויש ריחוק פיזי הוא לא נוגע לא מחבק כלום אני מרגישה כאילו הקשר הזה נגמר אני מרגישה כאילו הוא כבר ויתר....

שלום נטלי, את מאד צודקת. גם אני לא מאמינה בבדיקת-קשר שנעשית לחוד. קשר בודקים יחד, מקרוב, מתוך פתיחות ואומץ, ומתוך נכונות להתמודד עם קשיים ולפתור אותם. אם הוא בוחר לעשות את זה מרחוק, שווה לבדוק - איתו או עם עצמך - האם משהו בך אינו מאפשר זאת. אולי את משדרת סוג של פגיעות ושבריריות (או, לחילופין, תוקפנות) שאינה מאפשרת לו לומר ביושר בחיי היומיום מה מפריע לו. הלחץ שלך להינשא, שהבהיל לדברייך גם את החבר הקודם, ונובע אולי מתוך אותו פחד להיות לבד, אינו נקודת פתיחה טובה לחיי נישואים. לכן, אני מציעה לך מאד לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולנסות להבין מה קורה לך בתוך קשר או מחוצה לו. אחרי הכל, אין לנו שליטה על ההחלטות והפעולות של בן הזוג שלנו, אך על אלה שלנו - יש ויש. נסי לקחת אחריות ולפעול לשינוי למען עצמך. בהצלחה ליאת

היי ליאת, תודה על התשובה, אבל מה את מציעה לי לעשות בנתיים... איך אני אמורה להתנהג איתו? דווקא אני חושבת שהוא כן פתוח הוא די אמר לי את כל הדברים שמפריעים לו בקשר הוא שואל אותי האם אחנו מספיק דומים בכדי שזה יצליח.... האם עליי לוותר לו ולתת לו את הפסק זמן שהוא כל כך רוצה למרות שאני ממש לא מאמינה בפסקי זמן?