פורום פסיכולוגיה קלינית

44661 הודעות
37186 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
19/10/2007 | 16:51 | מאת: ד.

אני יכולה בבקשה,לשאול אותך שאלה במייל?

19/10/2007 | 20:05 | מאת: ליאת מנדלבאום

19/10/2007 | 16:28 | מאת: איריס

ליאת יקרה שבת-שלום המטפלת שלי אמרה לי במהלך שיחה ביננו "למרות שאני אוהבת אותך ורוצה להמשיך לטפל בך,את עדיין בודקת אותי". אני מטופלת אצלה כחצי שנה ,כשבשלושה חודשים האחרונים עברנו לפעמיים בשבוע עקב משבר שעברתי. היות ומיבחינתי להגיד לה שאני אוהבת אותה היה לי מאוד קשה וכתבתי לה את זה ולה נראה לי שזה משהו שבא כלאחר יד,אני כל הזמן חושבת האם היא באמת אוהבת אותי או לא. ליאת האם מטפל יכול באמת לאהוב מטופל שלו או שאתם משחקים תפקיד ונכנסים לדמות ואם כן האם האהבה שווה לכל המטופלים. אני שואלת היות ומדובר בפסיכולגית קלינית מומחית,ותיקה מאוד בתחום(מס הרשיון מתחיל ב-1)שלא מקבלת מטופלים חדשים וקיבלה אותי למרות זאת(היתה לנו הכרות קודמת שיטחית-הבן שלה היה לקוח שלי)ואח"כ עברנו לפעמיים בשבוע וכששאלתי אותה בפגישה המדוברת אם היא היתה יודעת שאני צריכה פעמיים בשבוע היא היתה לוקחת אותי לטיפול ,היא אמרה שלא. אז שאלתי אותה אם היא רוצה להמשיך לטפל בי לאור תשובתה וואז היא אמרה לי את הנ"ל(שהיא אוהבת אותי ורוצה להמשיך לטפל בי ולמרות זאת אני עדיין ממשיכה כל הזמן לבדוק אותה). אשמח לשמוע את חוות דעתך המלומדת,איריס.

19/10/2007 | 20:05 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום איריס, (אני אוהבת במיוחד שאלות של "האם אתם הפסיכולוגים...") פסיכולוגים הם אנשים שונים ורבים, עם מאפייני אישיות רבים ושונים. המשותף לכל הפסיכולוגים הקליניים הם ההכשרה המקצועית הממושכת והאחריות המקצועית המעוגנת בחוקים קפדניים של אתיקה. לטעמי, אי אפשר לטפל טוב מתוך עמדה של העמדת פנים או משחק תפקידים. מטופלים הופכים יקרים למטפליהם, במוקדם או במאוחר. השאלה אם אהבה זו מתחלקת שווה בין כל המטופלים דומה לשאלה האם הורה אוהב את ילדיו באופן שווה. אני רוצה להאמין שאהבת המטפל ניזונה ומתפתחת על רקע היחסים עמו, ולא באופן שרירותי "כי ככה צריך". על כל פנים, המשאלה להיות מטופל אהוב במיוחד - גם אם היא משותפת למטופלים רבים - מהדהדת חוויות מוקדמות יותר, וכדאי מאד לדון בהן עם המטפלת. בהצלחה רבה ליאת

19/10/2007 | 16:02 | מאת: גלי

אני לא מבינה מה קרה וקורה איתי! לפני כ- 8 שנים סיימתי את התואר הראשון והשתלבתי במקומות עבודה. במשך הארבע שנים האחרונות אני נעה הלוך ושוב, מתלבטת אם להמשיך לתואר שני ובמה. היתה שנה שאפילו נרשמתי וכעבור שבועיים עזבתי. השנה נרשמתי שוב לתואר שני ואני אמורה להתחיל בשבוע הבא...ושוב, אני מקבלת פיק בירכיים, מתמלא בפחדים וחששות ולא בגלל הלימודים עצמם, אלא בגלל שאני לא סגורה על התחום מבחינת יכולתי להצליח בו בהמשך... ומבחינת ביקוש לתחום שאינו בין הבולטים ביותר וההיצע ושוק מבקשי העבודה בתחום רווי. לפני כ- 8 שנים לא הרגשתי נקיפות מצפון לקחת מהורי כסף ללימודים ואילו השנה אני טובעת ברגשות אשם על כך ואולי בגלל העובדה שהלימודים יקרים פי 2 מהתואר הראשון, והורי יצאו לפנסיה. אני פוחדת ודואגת שאני לא מכלה את כספם לשווא ואולי יכולתי ללכת ללמוד משהו שיותר אהיה שלמה איתו אף על פי, שאני לא שלמה עם כלום. אני לא יודעת ומסוגלת לקבל החלטה ואמצא שלילה בכל תחום מקצועי. אני חשה כאילו שעד היום יכולתי להתמרח בזמן, לא להתחייב ואילו עכשיו שכבר אני די באיחור מבחינת שכבת הגיל שלי לתארים שניים, אני נאלצת בעל כורחי 'לחתוך' ולהסגר על משהו, העיקר שהסגר ולא חשוב כ"כ על מה. אשמח לשמוע הארות ותובנות, מדוע אני מתנהלת באופן הזה. אני רוצה לציין כי בשנים האחרונות איבדתי את הבטחון עצמי שלי. שתהא שנת לימודים פוריה

19/10/2007 | 19:53 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום גלי, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי ל-ME קומה אחת מתחתייך, בהתייחס לקבלת החלטות ולשיקולי רווח והפסד. מעבר לכך, כמו שהדברים נשמעים בפיך, ההחלטה ללמוד נעשית במידה של שרירו?ת, לא מתוך סקרנות ועניין אמיתיים, אלא מתוך תחושת בהילות או השוואה חברתית. בעיני, זו אינה נקודת פתיחה טובה, הגם שהיא יכולה (ככל החלטה אחרת בחיינו) להביא איתה בשורות טובות והפתעות. אני ממליצה לך בחום לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה, ולהתעניין על טיפול פסיכולוגי, אשר בו תוכלי - במקביל ללימודייך - לבחון לעומק סוגיות של ערך עצמי ודימוי עצמי, כמו גם סוגיות של תלות/עצמאות מול הורייך. אני מאחלת לך מכל לבי שנת לימודים מהנה ומרתקת. בהצלחה ליאת

19/10/2007 | 15:51 | מאת: ME

ליאת, קיבלתי הצעת עבודה עבודה שדורשת מעבר מגורים לעיר אחרת.ר חוק מהפסיכולוגית ומהמשפחה(העיקר העבודה ואמות מבדידות:). השכר לשם שינוי סביר(בניגוד למקומות אחרים שלא מתבישים להציע שכר זעום..) אבל אני משערת שההוצאות שלי יגדלו ולא אצליח לממן את הטיפול ובטח גם המרחק יקשה עלי. על פי ההכרות איתה, היא בטח לא תוכל לעשות לי (עוד)הנחה...(להתחיל טיפול במקום אחר-ממש לא בא בחשבון).אני רוצה להישאר אצלה(אולי שתעבור עם הקליניקה שלה גם?אציע לה...). אני יודעת שלא תחליטי במקומי(גם היא לא). אבל אולי את רואה דברים שאני לא... ומצטערת על אתמול.מקווה שאת מקבלת את השגעונות שלי...

19/10/2007 | 19:44 | מאת: ליאת מנדלבאום

ערב טוב ME, החיים הם רצף אחד גדול של הזדמנויות, את חלקן אנו מתכופפים להרים, ואת חלקן אנו שומטים ביודעין או שלא ביודעין. החמצות ואכזבות גם הן חלק מהעיסקה הזו. קבלת החלטות היא משימה הכרוכה בשיקולים רבים ומגוונים, חלקם מאיכות קוגניטיבית וחלקם מאיכות רגשית. להצעה שקיבלת יש פנים רבות, תועלות והפסדים, יתרונות וחסרונות. איכשהו, יש לי הרגשה שהדברים אינם כה דיכוטומיים. אני מרמזת לכך שעבור מטפל טוב ואהוב אפשר לנסוע פעם בשבוע גם ממרחק. בכל קליניקה יש דוגמאות חיות לכך. מקווה שתהיי הכי מהר שאפשר עשירה ומאושרת. עדכני אותנו :-)) ליאת

19/10/2007 | 23:10 | מאת: ME

ליאת, עשירה? אני לא חושבת... מאושרת? אני מקווה... את יודעת, באחת הפגישות שחשבתי שאני גם עומדת לעבור, היא אמרה לי שכדאי לי להמשיך טיפול שם...כלומר לא נראה לי שהיא מצפה שאני אמשיך לבוא אליה. לא יודעת איך להסביר את זה...(מקווה שאת מבינה אותי) פשוט לא מזמן הצלחתי לדבר איתה על משהו. ורק איתה אני מוכנה... בכל מקרה לא יודעת אם יישאר לי כסף לזה בין אם זה פה או שם. יהיו לי יותר הוצאות. לא יודעת מה יהיה. אני צריכה לתת תשובה לפני הפגישה. את עוד חוזרת נכון?

19/10/2007 | 23:12 | מאת: עוד משהו

ירד אצלך גשם בימים האחרונים? אצלי היו איזה חמש טיפות(וטוב שכך) מקווה שאצלך קצת יותר...

19/10/2007 | 23:14 | מאת: ME

פששש....זה היה זריז:)

22/10/2007 | 14:15 | מאת: ME

ביקשתי שלא תעלי את ההודעות. הרי לא השבת עליהן. זה מופנה אליך...כאילו את עושה דווקא.... הסירי אותם בבקשה אני ביום חופש-חולה

19/10/2007 | 15:18 | מאת: חפרפרת

מרגישה כמו חפרפרת.. האור מתיש ואני מתחפרת פנימה לא מצליחה לשתף כמו קודם..כמעט ולא מצליחה לשתף בכלל. אני בשקט. איכשהו באופן מפתיע, אותה אני דווקא כן מצליחה לשתף קצת.. היא אומרת שהתרגלתי מדיי לסגור תריסים כשיש אור עד שאני כבר לא יודעת מתי בטוח לפתוח אותם. אני הוספתי שגם לאור הירח אני מגייסת את התריסים שלי, וכבר כל כך התרגלתי לחושך בחדר, שאני לא זקוקה ליותר מדיי אור. רואה די טוב גם בחושך ומסתפקת בפירורי האור שיש. קצת כואב, קצת עצוב, אבל בעיקר מתיש.. אני כל היום ישנה. לא בטוחה כבר אם בגלל הדברים שכתבתי או בגלל דברים אחרים שנמצאים ברקע. לפעמים אני לא בטוחה מה ברקע ומה בחזית- הם מחליפים מקומות ותפקידים כל הזמן, הניצבים והתפאורה עם השחקנים הראשיים שלי. הניצבים מסתנוורים באורות הזרקורים והתפאורה מתגלגלת בפינות, מבושה. אין פה ממש שאלה.. בעצם יש לי אחת. לא לגמרי קשורה, ובכל זאת קשורה קצת. את חושבת שתהליך טיפולי טוב יכול להתרחש ביני לביני בנוכחות שלה, אבל בלי שארגיש משיכה חזקה אליה, או איזה קשר חזק ונזקקות גדולה כלפיה? אני מרגישה שאנחנו מתקדמות לכיוונים חשובים, אבל היא לא איזו 'נוכחות' חזקה לידי או בי.. 'סלע', כמו שכמה מאנשי הפורום כותבים לפעמים. היא מישהי לדבר איתה שלא רוצה יחס בתמורה להקשבה/לשיחה. אנחנו בכיוון של משהו אז קשה להפסיק.. אבל לבטים בעניין של הכשרה לעומת כישרון והאם היא תדע מה ואיך לעשות, ממשיכים להציק מפעם לפעם.. קשה להחליט להשאר וקשה להחליט לעזוב.. טוב, יהיה בסדר. אני יודעת שתעדיפי לא להיכנס לזה. זה בסדר. שיהיה שבוע טוב, (לילך)

19/10/2007 | 17:18 | מאת: שוב..

קצת כתבתי וברחתי.. לא חשבתי שאשלח את ההודעה, אז יצא שלא אמרתי שלום ומה נשמע.. נותר לי רק לקוות ששלומך טוב, גם כשאני לא שואלת.. שעבר שבוע רגוע וגם רציתי לומר לך תודה שאת מעלה הודעות בתדירות גבוהה.. שומרת על הגחלת של הפורום הפתוח, הישן והטוב.. זה עוזר.. תודה ליאת יקרה, [עייפה מלראות את השם שלי, אז נוותר עליו הפעם..]

19/10/2007 | 19:12 | מאת: אני

מכיוון שאין אין בארץ חפרפרות, אולי תסכימי לצאת קצת לאור? אולי תגלי שאת משהו אחר? הידעת שהחפרפרת איבדה את כושר הראייה שלה כמעט לגמרי? היא בעיקר מרחרחת. אבל אני לא חושבת שאת לא רואה. את רואה, רואה טוב, לפעמים אולי "מדי" טוב, ומעדיפה לא לצאת לאור, מעדיפה להתחפר בל?בד...זה בסדר.

19/10/2007 | 19:36 | מאת: ליאת מנדלבאום

ערב טוב לילך, הרהרתי קצת בשאלה שלך, על תפקידו של המטפל כגורם (כן או לא) מכריע על התפתחות הטיפול. נדמה לי שפעם הזכרתי את הדימוי של רצים-ספורטאים עיוורים, המחוברים בחבל קצר לאדם רואה הרץ לצידם. נדמה לי שזו המהות. מישהו לרוץ איתו. המדליה הולכת לרץ העיקרי, זרקורי התקשורת מופנים אליו, וכך גם מחיאות הכפיים. ועדיין, הרץ המלווה הוא תנאי הכרחי להצלחה הזו. הוא זה שראה את המוקשים, לחש בשקט - "זהירות אבן", ואולי קצת פחות בשקט "אנחנו מתקרבים לקו הסיום, תתכונן". אישית, אני מאמינה גדולה בכוחות המרפאים הנמצאים בכולנו, ביכולות ההתמודדות גם ללא מעורבותו של מטפל. עם זאת, לדיאדה הטיפולית יש תפקיד מכריע להבנה שלנו את עצמנו, וההחלטה להשאיר אותו בפריפריה מלמדת משהו גם היא. שולחת לך הרבה אור מן הסוג הרך, שלא מכה בסנוורים. שבת שלום :-) ליאת

19/10/2007 | 20:00 | מאת: ל.

הי ליאת, אני מודה שקצת קשה לי לבלוע את דימוי העיוור. לא רואה בעצמי עיוורת, גם אם לא את הכל אני רואה, או אם אני רואה רק את מה שאני רגילה לראות. נדמה לי גם שלא כך את רואה את מטופלייך- כעיוורים שרצים לצידך.. ברשותך, אמשיך לרוץ לצידה ואשמור על מאור עיניי :-) מבינה את מה שכתבת, לגבי 'ההחלטה לשמור אותה בפריפריה'.. אבל המרמור הקל על הראייה שנלקחה ממני בטרם עת :-) קצת הקשה עליי לבלוע גם את זה :-) אני לא רואה אותך, אז אני רק מקווה שאני לא מעצבנת עכשיו.. סתם, אני לא תמיד בטוחה שזו החלטה, או שזה כל כך פשוט..גם היא בן אדם והדינמיקה איתה תלויה גם בה.. אבל לא לשם כיוונתי בכלל.. נדמה לי שלא הבנו אחת את השנייה כל כך..לא נורא.. התכוונתי רק לכתוב שקשה לי. זה הכל. זה הסתבך לי קצת בדרך. התכוונתי להגיד שקשה לי לדבר לאחרונה, ושדווקא איתה- אחרי תקופה ארוכה של משבר- משהו זז.. היא מגיעה אליי, או לפחות אני מצליחה לדבר איתה בלי שהיא תגיב באופן לא רגיש, שצורם לי. ושזה טוב אבל קשה לי. לפעמים קשה מאוד. הספקות לגבי ההכשרה שלה עוד מהדהדים, ודווקא עכשיו זה קשה יותר. אבל זה רק טבעי והכל בסדר. הכל בסדר. לא חשוב. אני צריכה ללכת.. ארוחה משפחתית.. תודה בכל מקרה ולהתראות, לילך.

19/10/2007 | 22:17 | מאת: א.ה.

מותר להצטרף בקטנה? בהקשר הדברים שנאמרו בשרשור, כפי שתפסתי אותם אנכי בעניין הדימוי, הייתי הולכת לכיוון קצת שונה. דימוי לא מגובש מספיק, ואני גם לא בטוחה לגמרי במה שאומר. הייתי מדמה את הטיפול כמן סרט מבוך (הו, "לבירינת", סרט כלבבי) שאנו מראים למטפל/ת. אנחנו, שמכירים בתוכנו המוני המונים של פניות ומחבואים ודלתות נחבאות, מעברים חד כיווניים, אזורים חיים, אזורים חסרים, בורות של ידיים (או לא) וביצות סירחון נצחיות, לוקחים אותם לסיור שם בפנים, אבל רק לאן שאנחנו מרשים. תמיד רק לאן שאנחנו מרשים. גם בלי לדעת שומרים לנו נסתרות פנימה... הכל שלנו. שלנו אנו. { מעט שונה, אבל ככה נזכרתי לי בתוכנית ותיקה מאד אחת שבה איש קטן מטייל בגוף האדם. נוסטלגיה... http://www.youtube.com/watch?v=4zy5Kkd0tAQ } המטפל, הוא האיש הקטן, שמבצע איזה מן סוג של הגהה באזורים שאנו מובילים אליהם. לא'דעת זו המילה שמצאתי. אז הוא, מנקודת המבט שלו מנסה (אולי) עם הזכוכית מגדלת הקטנה שלו, לראות מקרוב כל מיני פרטים, שאנחנו, למרות ההכרות הרבה עם עצמנו, קצת מפספסים... בשביל ראייה אחרת כזו אין ברירה, צריך מישהו מבחוץ... איזה פחד... ואני חושבת שדלתות לאזורים שמורים נסגרות כשמפחיד מידי... "הי, בואנה, שם לא נוגעים עכשיו" מבוכי הנפש. מבוכי הלב... וחשבתי, לילך יקירה, מתוך דברייך, על משאלה קסומה אחת - להשאיר את המטפל/ת כצופה. כמו שליאת רשמה כאן פעם מזמן בשרשור ותיק, כאמא שצופה מן הצד בילדים שלה. הילדים, מרגישים את הביטחון מעצם נוכחותה בטווח לא קרוב מידי ומתערב חרד או שולט ולא מאפשר מקום נפחי לרצונות ורגשות, ומצד שני גם לא רחוק, אדיש ומתעלם... נוכחות משגיחה, שמעניקה חופש ותחושת כל יכולות אשלייתית קטנה במרחב מוגדר שכזה, אבל היא מסתיימת (?) עם מכת מציאות כאשר אמא שם לתפוס אם וכאשר נקלעים למצוקה שמצריכה אותה שם על אמת. כאשר אמא רואה ובאה ומכסה בשמיכה בלילה. ועוטפת. ליל מנוחה. לא תלוש (כהודעות שאבדו אי שם). לא כבול (כסלע)... הו, פנטזיה... הו, איזון... (א.ה.)

20/10/2007 | 01:05 | מאת: ל.

תודה א.ה. וד"ש למר מחזורי האמיץ ל. מצטערת שאני קצרה... זה כל מה שאני יכולה. אני מבעבעת.. רוצה להפסיק לדבר עם כולם. להשתרשר לשום דבר. לחתוך מכולם ולעבור לדבר רק איתה. בזעם. לדבר איתה ולחנוק אותה, להיחשף ולרשוף גיצים של כעס, להתערטל עוד קצת ולהפוך לה את השולחן, או להכאיב לעצמי. חיבוק חזק מדיי.. של עצבים, כאב ופחד. כמעט נהנית מזה.. מעליבה את עצמי, בהיחשפות הזו בפניה..יש בזה משהו קצת משפיל, ואני בכל זאת לוקחת בזה חלק. בכוח. שילוב מוזר של שנאה והנאה. סוג של עונש אולי.. (כן, קשה לי הקירבה..היא כרוכה באלימות ובגאוותנות הידועה..'האם היא ראויה?'..). אני לא מרגישה עיוורת... מרגישה שנגענו בדברים שהיא עוד לא רואה לאן יקחו, אבל אני כבר מכירה אותם ורואה. בהבלחות של הזיכרון הגרוע שלי אני מצליחה לשרטט קוים וחיצים ברורים למקומות קשים וסמויים.. והמקומות האלה הם אלה שמעוררים בי את הזעם הזה, הלא מוסבר. כי הם חמקמקים, כי הם שם, כי הם מבישים, כי הם 'אומרים עליי דברים'. בא לי לכבול אותה אליי ולרוץ אליהם חזק. בכוח. להטביע אותי באסלות שלי, ואותה איתי. כלפי חוץ הכל כרגיל, אגב. הכל כרגיל.. :-) (זה רק בדמיון) (נראה שבסוף לא הייתי קצרה..)

19/10/2007 | 14:36 | מאת: משתנה

ליאת שלום, איניי יודעת איך להתחיל אפילו,כי נמאס לי כבר מהכל ואני פשוט 'מותשת' - נפשית ופיזית; הדברים לא מסתדרים כפי שקיוויתי,וראיתי שהכל יותר 'מסובך' ממה שחשבתי,ושאני צריכה כעת הרבה סבלנות ואמונה על-מנת להצליח בפרוייקט. בנוסף - גם חוסר היכולת להרגיש עצב,דכדוך,לבכות וכו',גם זה 'לא תורם',ונהפכתי לאדישה -חסרת-רגש,מעיין 'קהות-חושים',וזה לא מצב שאני אוהבת. וגם את זה אני כותבת ב'עין חצי עצומה',עקב עייפות קיצונית בעיקבות מחוייבות שהיתה לי ושאילצה אותי לקימה מוקדמת,לכן אוליי לא ממש הסברתי את עצמי ואת הרגשתי בצורה הכי ברורה,אך מה שכן יעזור לי זה 'כלים' להתמודד עם האדישות הנוראית ועם חוסר היכולת לחוות עצב,כאב-לב. להתראות בינתיים,, משתנה

19/10/2007 | 19:14 | מאת: משתנה

הבעיה היא שאני מרגישה כ"כ "כישלון" שלא הצלחתי ב'פרוייקט',אפילו שאני מודעת לכך שזה לא תלוי רק בי,כמובן שאני יודעת שיש עוד אפשרויות ועוד ניסיונות להצליח בדרכים שונות בפרוייקט,אך אני מרגישה כעת פשוט כזו חסרת-ערך,שכלום לא מסתדר לה,אך איני מדוכדכת- כי אפילו לחוש את הדכדוך איני מסוגלת כבר,מאחר ש'חסמתי' כמעט את כל רגשותיי.

19/10/2007 | 19:22 | מאת: ליאת מנדלבאום

ערב טוב משתנה, פרויקט, מעצם הגדרתו, הוא סוג של הקמה יש מאין, מיזם חדש, הדורש לעיתים קרובות התגברות על מכשולים זמניים, עיכובים, צמתי החלטה, ועוד. כמו שכבר הצעתי לך פעם, מוטב לבנות את עצמך כמנהלת פרוייקט הרצה למרחקים ארוכים, עם אורך נשימה וקור רוח. מאמינה בכל לבי שההצלחה בוא תבוא שבת שלום ליאת

19/10/2007 | 19:38 | מאת: משתנה

תודה ליאת, אך איך אנהל את הפרוייקט ו'ארוץ למרחקים ארוכים',אם ב'מסלול הקצר',הייאוש ועקב כך האדישות -האפטיות,כבר 'שולטים בי'?

19/10/2007 | 13:20 | מאת: ש'

מרגישה כאב חד ואיום בכל הגוף, מנסה להחזיק את עצמי מנסה לשמור על עצמי מלא להכנס עוד יותר לתוכי ..לבד למקומות החשוכים האלה, אבל זה לא בשליטה ואני ככ מפחדת, מפחדת..ממה שעולה שם.. (ליאת, ..כל הדברים החדשים האלה שעלו לי בימים האחרונים ..החלום על אבא שלי ..שחלקים מהחלום שביררתי נכונים ..וכל הזכרונות המודחקים , שעלו פתאום ..זכרונות של כמעט עשרים שנה של הדחקה .שבאו בזמן הכי לא טוב בהתמודדות שלי ,ההתמודדות האישית על האונס שעוד לא עובדה ..ועכשיו לחשוב שאולי אבא שלי ..האדם הכי מקסים מבחינתי פגע בי מינית בילדות ?! איך עוברים את זה ?....).. ו..הפחד להתמודד עם זה לבד.. מביא אליי מחשבות הרסניות שמשתלטות עליי ואני ..מנסה לשמור שהצעיף לא יוסר מעל עיניי יותר מידיי.. שלא אראה את האמת הכואבת, כדי שלא אתפרק לחלוטין .. חלק אחד בי מנסה להסיר מעט את העיורון , לפקוח את עיניי, לנסות לכאוב את הכאב לקבל, להבין , .. אבל...אי אפשר ..בכלל!!!! והחלק האחר שבי פוחד נורא, מצליח להסית אותי להרס עצמי כדי להסיח את דעתי מהרגשות האלה , מהכאב העצום שמשתלט בתוכי וגורם לי.. להתפרק לגמרי.

19/10/2007 | 18:32 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ש', כשסיפרת על הדברים הקשים שנופלים עליך "בזמן הכי לא טוב", חייכתי חיוך מריר. מתי זה זמן טוב? צרות יודעות למצוא את הרגעים הכי לא נכונים, כדי לנחות עלינו ללא אזהרה. זו הרי ההתמחות שלהן ! אני מתארת לי שאת עוברת תקופה קשה ביותר, ומתמודדת עם סימני שאלה כבדים ומעיקים. המתח הבלתי נסבל שבין המשאלה לדעת למשאלה שלא-לדעת, הוא אחד המוקדים המרכזיים בכל טיפול טוב. מקווה שתוכלי לידיעה, תהיה אשר תהיה, ושתנצחי את הפחד. שולחת לך הרבה כוח ליאת

19/10/2007 | 19:44 | מאת: ש'

הרגע חזרתי מהפסיכולוג ..:-( ההודעה שפירסמתי כאן הקודמת , שלחתי לו בסמס .. והוא קיבל אותי.. כן.. יום שישי בשעה 6 ..כפגישת חירום .. אוף עם הפגישות חירום האלה .. מצד אחד ..הוא באמת לא חייב ,והוא עושה את זה .. ו.. הרי אם לא היה רוצה להיות שם לא היה מקבל אותי בשעה כזו..ביום שישי נכון ?!... אבל עדיין , מרגיש לי שהוא מתוסכל , הוא עובר איתי דרך קשה , לא תמיד מוצא מה לומר ..שותק.. מנסה להראות לי עד כמה אני חזקה אבל ...עדיין .. ואפשר להבין אותו ..הוא לא קוסם ...למרות שהייתי רוצה שיפזר איזה אבקת קסמים ושלא יכאב לי יותר.. ורגע ..נראה שכאילו הכל מובן לי .. אבל התחושות ככ קשות.. אז איך יוצאים מטיפול ..וחוזרים לשגרה כאילו כלום לא קרה ..? איך עושים ריסט כזה ..כאילו כלום לא קרה ?..אפשר ?..כי אני לא מצליחה .. ואיך עושה את זה ..פסיכולוג , עו"ד ..איך אנשים מצליחים להתנתק ..לעשות מעברים חדים בכדי לתפקד ולא לקרוס ..?! ואולי יש לו סף..ואולי הוא מרגיש מיואש ולא נעים לו ממני ..אולי הוא לא יכול לראות את זה ..שכל פעם צץ משהו חדש..שצריך להתמודד איתו .. ואם הוא יעזוב אותי ..בתקופה הזו שהכי קשה לי .. אני אתמוטט ..ככ מפחדת מזה ..הוא התקווה היחידה שלי לשרוד ..אבסורד אה .. אבל הוא הקרן אור הקטנה שמנצנת ונותנת לי תקווה למשוך עוד קצת.. והתלות הזו..כן תלות דפוקה ...אבל מה אני יעשה ..אני אומרת לעצמי .. עדיף להראות חלשה , ותלותית כזו ..מאשר לעשות צעד מסוכן לא?... ואולי חבל על הזמן ..?ואולי אין למה לשאוף?...ואולי בכלל לא אצליח להיות מאושרת?.. יותר מידיי דברים מסובכים עוברים עלי .. וכן ..הפסיכולוג .. מצליח ..לתת לי פינה קטנה ומוגנת לחמישים דקות .. אבל מה אחכ ..? אז הוא שם בשבילי .. (בטח ..הוא גם מקבל על זה כסף..והרבה ) אבל.. האבל נשאר עם שלוש נקודות .. אוי ליאתי , איך עוברים את זה ?.. כן גם אותך שיגעתי ..אני יודעת .. אני מצטערת .. אני מצטערת בהצפות האלה ..הרגשיות .. מצטערת ומצטערת ומצטערת את נותנת לי כח .במילים .. וכל דבר שנותן לי עוד קצת כח ..נותן לי תקווה להתמודד .. הפסיכולוג נותן לי כח .. ו..אני ממש לבד ..בתקופות הקשות האלה .. לא משתפת כמעט אף אחד .. אין לי בעצם ואת מי .. כל הביטחון שלי מעורער .. ולכן אני מוצאת את שוב כותבת אלייך, שוב מנגבת את הדמעות .. שוב מנסה לשים על עצמי מסכה ..כדי להמשיך לתפקד מחדש .. ועכשיו , רק מחבקת אותך המון ..אפשר ?.. שרית

19/10/2007 | 11:34 | מאת: כרמית

שלום ליאת, בעבר התכתבנו וסיפרת לי ממה שהמטופלים לימדו אותך בכל הנוגע לחרדה (אולי פוסט טראומטית), אחרי אירוע פסיכוטי חריף. אני אומנם לא חוויתי פסיכוזה חריפה אך לא פחות מזה, כלומר, חוויתי כן אירוע נפשי סוער במובן של חרדה איומה בעוצמתה ובאינטנסיביות שלה. חוויתי חוויה של התפרקות, של חוסר שליטה והרבה חוסר אונים...כשהזכרון 'הטראומטי' חרוט עמוק עם אופי של כמה שהחיים שברירים ועדינים אני מנסה להתעלם, מנסה לשוב לחיים, למעגל העבודה, ללימודים אך, תמיד נוכח ברקע הזכרון והתחושה הלא נעימה שהותירה אחריה. שאלתי היא, האם לפי דעתך רצוי או שווה לפעול ולטפל באורח מיוחד? כלומר, טיפול בשיטת emdr??? אולי עוד שיטות לא קונבנצינאליות... או שכדאי פשוט להתעלם ולהמשיך הלאה בחיים, בתקווה שעם הזמן ועם השנים חוויה זו תפחת ואלי (הלוואי), תיעלם לחלוטין. אני עוברת איזשהו טיפול (נקרא לזה) אצל עו"ס (זה מה שהיה בנמצא במרפאה ציבורית), שלא עושה הרושם שמטפל במובן המקצועי של המילה, אלא יותר משהו בתחושה שלי כאילו לצאת מידי חובה. מעל פני השטח, מדסקסים וזהו. הייתי מאוד רוצה להאמין בכל ליבי כי ניתן איכשהו להתגבר על זכרונות אלו, ולחזור ולחוש בתחושה בסיסית ועמוקה של בטחון 'קיומי' ושלא תהיה ברקע החוויה (שהיתה כה מיותרת ונמנעת לדעתי). שתהיה לך שבת שקטה ונעימה. תודה כרמית

19/10/2007 | 14:20 | מאת: כרמית

ליאת, רציתי גם להוסיף ואולי להתעודד שאפשרי וניתן להחזיר בחזרה את תחושת הערך העצמי. אני מאז חשה כל העת "כנגררת" להבדיל קודם שחשתי יותר 'חזקה' ומובילה. משהו באוריינטציה ובאישיותי השתנה לצערי הרב, משהו שיותר קרוב להגדרה של נחבאת אל הכלים. פגועה מכל מה שקרה שהשפיע ישירות עלי. טעם רע בפה שלא חולף (להזכירך, למעלה משלוש שנים), ומעין דכאון כזה ששינה לי את ראיית העולם, לצערי הרב, רב מאוד. רוצה לשוב ולהחזיר את השמחת חיים ללא גבולות ומוגבלויות, את החופש. את התחושה החיונית של קומפוטנטיות ואהובה. כאילו לא הספיק המכבש שעבר עלי, נוסף לכל שמנתי מעל 20 קילו בגלל תרופות שלקחתי ואילו לא עזרו בכלום. לא פשוט, איך ניתן בחוסר תשומת לב ובמראית עין לסטות לפניה ולדרך צדדית וקלוקלת שמישם הדרך למדרון בטוחה. מי יחזיר לי את השנים האבודות הללו, שלחלוטין יכלו להמנע! פשוט טמטום שלי. והזכרון של העוינות, האשמות של הפסיכולוגית ההיא בשילוב המחזק של פורום שהיה פרוץ בזמנו, ממשיך להיות כחוט השני ברגשותי. יש לי מחשבה שאם קילקלת אתה לא יכול לתקן, ישנם דברים שחבל שנחוו ומשם הדרך לעולם לא תשוב לשהיתה. כל מה שנשאר זה להתאבל. ואולי, תבואי ותאמרי לי...שכל מה שקשור לנפשנו, היא דינמית ותמיד במגמת עליה :-) עד לכשתשוב "למקומה" הקודם. להת' כרמית

19/10/2007 | 18:23 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום כרמית, ממש כפי שכתבתי כאן, מתחת, למיסטר בלו, אני באמת חושבת שאין טעם להמשיך ולנוע במעגלים אינסופיים סביב אירוע חיים אחד - גם אם טראומטי מאד - ולראות בו את משקולת הברזל האזוקה אל הקרסול, פוטרת אותנו מלהמשיך ולנוע. המשאלה להעלים מההיסטוריה שלנו אירועים קשים נוגעת ללב, אך היא ככל הנראה אינה מעשית. אירועים אלה ימשיכו ללוות אותנו כל חיינו, ממש כמו צלקת ישנה של פציעת גוף. איני חושבת שיש איזה טיפול מיוחד במינו שעליך לנקוט כרגע. המשיכי לעבוד על השיקום שלך עם העו"ס, ללמוד לקבל את הטוב שהחיים מציעים לך כרגע. את השנים האבודות איש לא יוכל להחזיר לנו. מתפקידנו לשמור על השנים שלפנינו, שלא יאבדו את משמעותן ויופיין בעטיים של אסונות העבר. שבת שלום ליאת

19/10/2007 | 03:40 | מאת: MR BLUE

לא הייתי כאן הרבה זמן אבל הפורמט של הפורום השתנה כך שלא רואים את מכתבי הגולשים חייב לומר שלדעתי זה מחורבן.........(: יש אן אנשים שזקוקים לתמיכה עד שמפעילי הפורום עונים (כמו שבת שבו הפורום לא פעיל ויום שבו אנשים נמצאים בדכאון) קצת מסכל את האפשרות לתת ולקבל תמיכה איש מרעהו..........

19/10/2007 | 18:06 | מאת: ליאת מנדלבאום

אתה צודק, מיסטר בלו. יש משהו הרבה פחות ספונטני וידידותי במתכונת הזו, והיא ננקטה כצעד של "אין ברירה" בגלל מצב זמני. אגלה לך סוד של מאחורי הקלעים: מאז התחלנו בכך, כמעט ולא סוננו הודעות. אני עדיין מאמינה באחריות המשותפת של כולנו לצביונו הייחודי של הפורום, ומרגישה את המחוייבות הזו מצד המשתתפים כולם. המחאה שלך נרשמת ונלקחת לתשומת לבנו. שבת שלום ליאת

19/10/2007 | 18:31 | מאת: ל.

אגלה לך גם סוד קטן, ממאחורי הקלעים של המסך הזה.. שלוש או ארבע הודעות שכתבתי לא פורסמו (ואני נשבעת שלא קיללתי) אולי הן לא נראו חשובות, ואולי סתם הלכו לאיבוד.. לא יודעת.. זה יכול לקרות, לא כועסים.. אבל זה בכל זאת קצת מצער (ומבלבל). (לפחות אותי). מאידך- אני מודה שהרבה יותר נעים כאן עכשיו מהבלאגן של לפני.. שאפשר לנשום שוב.. בכל אופן, לצד המחאה של מיסטר בלו, תרשמי גם הערה קטנה..בצד, ככה בעיפרון.. "לפעמים קורה שנעלמות הודעות".. לא נורא, זה בסדר.

19/10/2007 | 03:38 | מאת: MR BLUE

היי ליאת תחושת המוות מציפה אותי עד שאפשר לומר שאני כבר לא יכול לראות צבעים...השבוע טיילתי בתא ופתאום שמתי לב לצבעים ואמרתי וואלה אני גר פה כבר המון זמן ואני לא רואה צבעים לא רואה את כל היופי בעיר הנפלאה הזו.......כל הזמן אני חושב על הטעות שעשיתי שהמשכתי לגור אצל הוריי בתקופה הזו הלכתי לזונה ההיא ...בתקופה ההיא הרגתי את עצמי ..במקום לתפוס את עצמי להציל את עצמי לחפש דירה עבודה משהו.....הלכתי לישון כל יום שעות והרגשתי מת......הזונה כבר היה התאבדות....עכשיו אני מת בתא......כאן להיות מת חי יותר נוח.......עוד מעט אני יקבל את התואר אבל מה יצא לי מזה בדידות ומוות .........אין לי את הכוחות לצאת מזה.........אפילו חבר טוב שלי אמר לי שהוא לא חשב שאני אתעסק בעניין הזה יותר משנתיים אני שוב ושוב שואל את עצמי למה בחרתי במוות ולא בחיים.........אני למדתי מקצוע טוב על פניו יכולתי להצליח בחיים אבל מה זה להצליח בחיים שאתה לא רואה מצב למצוא זוגיות.........זוגיות נורמלית עם בחורה נורמלית ........חברתי לשעבר עומד להיות דוקטור בחורה יפהיפיה אולי ההישג הגדול ביותר שהיה לי זה הקשר איתה למרות כל מיני בעיות אולי בגלל שהיא הייתה כל כך זוהרת בחרתי בללכת לזונה .......השבוע שמעתי פעם ראשונה שיו גראנט הלך לזונה ואמרתי לעצמי רבאק זה בנאדם שיכול לעצור בחורות ברחוב וכל אחת תיתן לו לא???? והוא עוד בגד עם זונה בשחקנית היפיפיה אליזבת הארלי ...גם אסי דיין היה עם זונה...גם הביטלס הלכו לזונות גם שחקני כדורל יפים ומוכשרים הלכו לזונות גם חבר שלי שכשאני מסתכל עליו הוא כל כך חי...........הוא היה בהרבה מערכות יחסים עם בחורות מקסימות ויפות ואפילו אבי מולידי שהוא איש בכיר מאוד בעבודה בה הוא עובד היה עם זונה .....אז למה אני למה לי יש רגשות אשם כל כך איומים למה אני מרגיש שלי לא יהיה את המזל לצאת טוב מהעניין הזה ללא מחלות למה עשיתי את זה בכלל קיבינימאט מה לי ולזה????????כל החיים הייתי אדם תמים ישר וטוב ובמעשה אחד של ייאוש קבעתי את גורלי למוות הנורא מכל......

19/10/2007 | 17:59 | מאת: ליאת מנדלבאום

מיסטר בלו יקר, עדיין קשה. ועדיין אתה חג במעגלים סביב הסיפור הישן ההוא, מסרב להניח לו. אני יודעת כמה קשה לעשות "שיפט" ולכוון את הזרקור שלך למוקד חדש, אבל אני בוחרת להמשיך להאמין שזה אפשרי. הייתי היום בת"א, וגם בעיני היא צבעונית ויפה כתמיד. עוד מעט יבוא הגשם הגדול וישטוף את האבק, ואז היא תהיה יפה עוד יותר. מאחלת לך שתצליח לראות את היופי שבחוץ, ויותר מכך את היופי שבפנים שלך ליאת

19/10/2007 | 03:01 | מאת: me2

אני שוב נכנסת לאפאטיות, עושה מה שמרגיש לי הכי נח למרות שאני יודעת שזה לא טוב, אין לי מוטיבציה לעשות יותר מדי, אבל גם לא כואב לי על זה. שוב נכנסת לאותו מעגל לא יכולה לצאת מזה, כבר כמה שנים שניסיתי אבל בלי הצלחה, תמיד אני חוזרת לאותה נקודה. אוף

19/10/2007 | 15:54 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום לך ME 2 (אולי נקרא לך סלסה?) יש תקופות בהן אנחנו משתבללים זמנית אל תוך מצב של "שטיחות רגשית", כדי לשרוד תקופות בלתי נסבלות. אם את מרגישה שזו מעגליות קבועה מדי, שמפריעה לך להתקדם הלאה, אפשר לבחון יותר לעומק מה קורה, בהקשר טיפולי מיטיב. בדר"כ, קהות רגשית מהסוג שאת מתארת, מצליחה לשמור עלינו מחוויה מלאה של דיכאון, אך למרבה הצער גם ממגעם הרך של הדברים הטובים בעולמנו. שולחת לך אומץ להתחיל :-) ליאת

20/10/2007 | 20:07 | מאת: me2

כבר הייתי בטיפול, אבל הפסיקו לי אותו :( ניסיתי לפנות שוב, בינתיים לא חזרו אלי בכלל :(

19/10/2007 | 02:51 | מאת: בחורטוב30

שלום! אני בן 30 סטודנט לתואר 2 בתחום מדעי ההתנהגות (סה"כ אומרים שאני בחור טוב..). סיימתי קשר של שנה וחצי בצורה בריאה ושלמה. לאחר חודשיים חברים הכירו לי בחורה מקסימה וזה מה שקרה (קצת ארוך): זה היה הבליינד דייט הראשון בחיים שלי, ולא להאמין זאת הייתה הפגישה הכי מדהימה שאני זוכר. הכימיה זרמה. ישבנו ודיברנו וצחקנו והיה מדהים והזוי ונגמר כמעט עם אור ראשון על החוף כשאנחנו לא מפסיקים להתנשק. הנשיקות הצליחו להעלות את הדופק לשנינו ושנינו נדהמנו כמה אנחנו מתנשקים בצורה מושלמת אחד עם השני ותהינו איפה היינו עד היום... כשדיברנו בערב למחרת שנינו הסכמנו שהיה מדהים בגלל האמיתיות והכנות ואי הצורך במשחקים שבינו לבינה וזה מה שאנחנו אוהבים במצב שנוצר. תיקשרנו הרבה ב SMS אחד עם השני. והמשכנו להפגש מידי פעם (פעם ביומיים שלושה) פירוט כבר יבוא. הנסיבות לחיזוק הקשר כללו כמה עובדות שאולי יעזרו למי לשקורא להבין את המצב. היא הרבה יותר מופנמת וסגורה וקשה לה לבוא ליידי ביטוי למרות שדיברנו על זה ואפילו צחקנו על הקטע. הסכמנו שבגילנו (אני 30 והיא 25) כבר אין צורך במשחקים מה שאומר שאם בא לי לשלוח לה SMS הכי דביק בעולם אני אשלח לה (יצא לנו לצחוק על הדביקות הזאת לא מעט - ואפילו ממנה קיבלתי מסרים דומים אך יותר מעטים). בנוסף, הקשר תפס אותי בתקופה של מעבר בית ועזיבת מקום עבודה ועוד כמה דברים שגרמו לי להתמקד בדבר הטוב ביותר שהיה לי בידיי והוא הקשר שנוצר. זה גרם לכך שחוץ מפעם אחת שהיא באה אלי (ובאמת כל הכבוד לה לישון בבית ריק אחרי שכל הציוד עבר למקום החדש והיא באה למקום הישן) אני באתי אליה בשאר המקרים (נסיעה של שעה + ). אני לא שמתי לב ופשוט התאהבתי מהר מידי. אבל היה כייף לשנינו ומדהים וגרף ההתלהבות עלה בצורה חדה מאוד (לשנינו!) כשאנחנו פיזית היינו ביחד לא הפסקנו להתנשק ולהמרח אחד על השני ובעיקר לחייך ולהראות שכייף לנו. אחרי כשבועיים כאלו שכללו הרבה יציאות רומנטיות ובילויים (שאת רובם אני יזמתי עקב המצב שתיארתי קודם) היה לנו יום ארוך ביחד שהיה פשוט מעלף ומדהים ונגמר בכך ששכבנו וגם שם ראינו פוטנציאל צמיחה ושגשוג מדהים (שלא תבינו לא נכון היה סקס מצויין אבל תמיד יש מה ללמוד מהפרטנר החדש). כבר באותו ערב הלכנו גם לחברים שלה ושם נמרחתי עליה ללא יכולת שליטה בכך... הלכנו לישון לעוד לילה של חיבוקים וכפיות... בבוקר איש איש לדרכו. ואז הגיע הסופש הארור(אותו אני אפרט). למרות שכבר הכרתי את כישוריה המעטים בשמירת קשר שלא פצורה פיזית (היא חלשה בטלפונים וSMSים וכו) היא הייתה קרירה יתרה. ואפילו לא החזירה SMS ולמרות שאמרתי לה לא לבוא אלי כי אני קם מוקדם למחרת היא לא התעקשה לבוא (לפחות מנימוס ולהראות רצון) הנורה האדומה נדלקה עם האינטואיציה (אם קיימת) השלילית. כמובן שלא ישנתי טוב באותו לילה. למחרת (יום) היא יצרה קשר ברגע שתעוררה. אמרה שחזרה מאוד מאוחר. ושהיא קיבלה את הלוז השבועי שלה ועכשיו נוכל לתכנן את השבוע שלנו ביחד (נשמע טוב!) ומצברוח חלף עבר לו. והיא גם רצתה לבוא אלי אבל לא נתתי לה לבוא לדירה מלאת ארגזים ובאתי אליה (שוב...) כשנפגשנו אז הכל היה טוב ונרגעתי. אבל בערב במיטה הייתה לנו שיחת מיטה... היא אמרה שהיא רוצה להגיד לי משהו מהלב. ושזה קשה לה מאוד (ראיתי שקשה לה) שאלתי אם זה טוב או רע, והיא אמרה לא לכאן ולא לכאן... אז אמרתי לה שתגיד. היא שאלה אם לא שמתי לב שביומיים האחרונים היא מעט התרחקה. אמרתי שברור ששמתי לב. היא סיפרה שהיא בחורה מאוד שכלתנית ורציונאלית והיא יודעת שמושלם ומעולה לה איתי אבל! היא לא יודעת למה פתאום ירד לה! (כוונה להתלהבות והרגש). אני צפיתי לכך ואמרתי לה שאני גם יודע למה.. כי הייתי לגמרי פתוח ולא שיחקתי את המשחק. ושאני כועס על עצמי וגם קצת מאוכזב ממנה שהיא כן צריכה אותו. היא אמרה שהיא לא צריכה אבל אמרתי לה שבלא מודע כנראה שכן... ושהיא מרגישה שבאתי בקלות מידי. היא הסכימה בכך שהיא אמרה שהיא מרגישה שמספיק והיא מוחאת כף ואני מתייצב. שאלתי אם היא רוצה לסיים את הקשר והיא אמרה במפורש לא. ושנצא מזה. צחקנו שזה המשבר בראשון שלנו... רציתי ללכת והיא לא נתנה לי ( היה מאוחר). השיחה לא הייתה בריב אלא בצורה נוחה מאוד. אפילו קצת צחקנו מזה. נשארתי לישון והיה לילה נחמד - שוב בכפיות. לא שכבנו (מסיבות נשיות) אבל היא הראתה לי שלא מדובר בחוסר משיכה בדרכים אחרות. היה כייף. בבוקר התעוררתי והתארגנתי שהיא עוד ישנה. הערתי אותה ואמרתי לה שאני הולך. היא הגיבה ב"לא" קטנטן עם הראש אבל אמרתי לה שזה הדבר הכי חכם שאני יכול לעשות כרגע. והוספתי שכשהלב שלה יפגוש את השכל אז היא תדע איפה לחפש אותי... והלכתי. מאז כלום! לא יצרתי קשר והיא גם לא. זה קשה ומתסכל. זה היה אמור להיות השבוע חופש שלנו. שבוע אחכ ידעתי שהיא טסה לחול לפגוש את אותה חברה ששידכה בינינו. זה שבר אותי (אני מניח שאפשר לתאר) גם ברגעים אלו שהיא לא בארץ אני מבולבל לגמרי - איך ממצב מושלם זה התפוגג? איך אפשר להיבהל ככה ממשהו טוב כל כך. על פניו יתכן וזאת האחת... אומנם מוקדם מאוד מאוד להסיק אבל כל הנתונים הראשוניים מצביעים על כך שכדאי לנסות ולהמשיך להכיר כדי לברר אם זה כך באמת. הרגשת פיספוס! אני מקווה שהיא תחזור לארץ ותתעשת או שיגמר או שיש עוד סיכוי קלוש שיצא מזה משהו (בזכות החברה אולי ) אני לא יודע. רציתי לדעת את דעתכן (תמר ודלית) על הסיפור. מה הקטע של המשחקי כח. מה יכולתי לעשות? כל בחורה ששמעה את דברי אמרה שהיא הייתה נמסה אם מישהו היה מתנהג אליה ככה ושאולי הבהלתי אותה... חושב חיובי ולא מצפה לכלום (חלק משכנוע עצמי קל...) תודה

19/10/2007 | 15:43 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום לך 'בחור טוב', (אין כאן, לדעתי, תמר ודלית אבל אנסה בכל זאת לשתף בתחושותי). אתה מתאר מערכת יחסים אינטנסיבית מאד, שניצתה בזמן קצר, ודילגה על "המשחקים" המקובלים של החיזור והבדיקה. אני שומעת את הרתיעה שלך ממה שאתה מכנה "משחקים של בינו לבינה" או "משחקי כוח", ואת הזהות שאתה יוצר בין כנות ופתיחות לבין "להימרח אחד על השני", "חיבוקים וכפיות". כמה פעמים חזרת על המונח "מושלם" (נשיקות מושלמות, קשר מושלם, וכו'). אני לא באמת יודעת מהו קשר מושלם (ואם יש בכלל ישות כזו), אך לו הייתי חייבת לתאר קשר כזה, נדמה לי שהוא היה כולל גם מרחב אישי, חופש, נפרדות, והרבה משמעות של הביחד על רקע הרבה משמעות של הלבד. אני מזמינה אותך לבדוק עם עצמך, או עם אדם נוסף, מדוע אינך יכול לשאת את מצב האמצע. כשקמת בבוקר האחרון איתה, אמרת לה למעשה: אני יכול *רק* כשזה "הכל או לא כלום". ערב לפני כן היא אמרה לך, למעשה: אני נחנקת, אני חייבת אוויר. בוא ננסה אחרת. איכשהו, יש לכולנו נטייה לדבוק בדפוסי קשר אופייניים, אותם אנו סוחבים שנים רבות מאז ילדותנו. אני חושבת שבעזרת טיפול פסיכולוגי דינמי אפשר וכדאי להגמיש את הדפוסים הללו, כדי לאפשר מגע חברתי ובינאישי מסתגל יותר. לטעמי, אתה ובנות זוגך העתידיות תוכלו לצאת נשכרים מאד מיכולת להימצא בקשר מספק, גם אם לא מושלם. בהצלחה ליאת

19/10/2007 | 02:28 | מאת: ד

שלום, אני מעוניין בפגישה (או כמה) עם פסיכולוג/ית. שאלתי היא מהן האפשרויות העומדות בפני לקבלת טיפול פסיכולוגי בעלות הגיונית (מצב כלכלי לא בשמיים). האם יש אפשרות בצורה ציבורית או פרטית מוזלת? משהו דרך קופ"ח? אני אודה לכם מאד על עזרה

19/10/2007 | 12:14 | מאת: רחל

יש אפשרות דרך קופת חולים המחיר "לא בשמים" די סביר.(אתה מוגבל בכמות של פגישות) כמובן שבצורה הציבורית זה חינם אבל יש תור ואין לך אפשרות לבחור את המטפל. אם הייתי במצבך אז הייתי בוחרת את האפשרות של קופת חולים.

19/10/2007 | 15:02 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ד' טיפול פסיכולוגי חינמי אפשר לקבל במרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות, אך שם, מן הסתם, רשימות ההמתנה ארוכות מאד. במסגרת קופ"ח אפשר לקבל טיפול במחיר מוזל (לכל קופה יש הסדרים מעט שונים) ושווה לבדוק זאת. אם הנך סטודנט, אפשר להגיע לשירותי הייעוץ של האוניברסיטה. באוניברסיטה (לפחות באוניברסיטת תל-אביב, אך נדמה לי שגם בבר-אילן) מקבלים גם מטופלים שאינם סטודנטים במחיר מעט יותר גבוה, אך הוא עדיין נמוך מהמקובל בשוק החופשי. כמובן שישנם גם פסיכולוגים 'פרטיים' טובי לב, המוכנים לעשות הנחות נדיבות, וצריך רק למצוא אותם... בהצלחה ליאת

19/10/2007 | 15:20 | מאת: יעלה

אני מצרפת קישור לכתבה שפורסמה לא מזמן, עם נתונים של טיפול פסיכולוגי בקופות החולים השונות. לא בדקתי אם הם נכונים, אבל אני מקווה שמי שפרסם אותם בדק. http://www.nrg.co.il/online/16/ART1/642/006.html כמו כן, אני יכולה להעיד מניסיון אישי, שעל אף התורים הארוכים (מאוד) במרפאות בריאות הנפש, ניתן לקבל שם טיפול מצוין וארוך טווח. אם אין דחיפות היסטרית להתחלת הטיפול, ואפשר לעכב אותו בכמה חודשים, אז אני מאוד ממליצה על האופציה הזאת. אגב, זה לא לגמרי מדויק, שלא ניתן לבחור את המטפל. אני אישית הצבתי קריטריונים מאוד ברורים למטפלת שאני מחפשת ועשו כל מאמץ להתחשב בהם. יעלה

19/10/2007 | 16:28 | מאת: יעלה

לפחות אצלי, הקישור לא עובד. אפשר אמנם לעשות 'copy shortcat', אבל למען הנוחות אני מצרפת את החלק בכתבה שמדבר על קופות החולים: שירותי בריאות כללית מי זכאי לסבסוד: בכללית מיועד השירות רק למי שמבוטח בביטוח משלים. כמה זה יעלה: המחיר המסובסד לפגישה הוא 160 שקל ליחיד ו-190 שקל לטיפול זוגי או משפחתי. מספר הפגישות המסובסדות הוא 30 לשנה, ועד 60 טיפולים לאורך כל תקופת הביטוח. בכללית עובדים עם פסיכולוגים מוסמכים וגם עם עובדים סוציאליים שעברו הכשרה ייעודית. ליד שם המטפל ברשימה מצוינות השכלתו והכשרתו הספציפית. בנוסף לשירות זה, שניתן מבלי שהלקוח נדרש להוכיח מצב נפשי מסוים, מפעילה הכללית גם 12 מרפאות לבריאות הנפש ברחבי הארץ, ושם ניתנים טיפולים פסיכולוגיים ללא תשלום לאחר שהוכח צורך אמיתי לכך ובכפוף לחוות דעת מקצועית. מי בתור: השירות ניתן באופן מיידי לאחר שהמבוטח בוחר מטפל מתוך הרשימה המוצעת. טיפול לילדים: הזכאות לטיפול עבור ילדים הינה במסגרת הטיפול בבעיות התפתחות הילד. ילדים בני 3-9 זכאים ל-45 טיפולים פסיכולוגיים בנוסף לזכאות בסל הבסיסי בשנה קלנדרית. ילדים בני 10-18 זכאים ל-30 טיפולים בשנה. אם ההורים מחליטים לקחת את הילדים לאחד ממכוני ההסדר של הקופה, מחיר ההשתתפות העצמית הוא 110 שקל לטיפול. אם הם עושים זאת אצל מטפל עצמאי, ניתן להם החזר בשיעור 75% מההוצאה ועד למקסימום של 92 שקל לטיפול. מכבי שירותי בריאות מי זכאי לסבסוד: במכבי שירותי בריאות הטיפול ניתן לכלל המבוטחים במסגרת סל השירותים הבסיסיים של הקופה ואין צורך בביטוחים משלימים לצורך כך, או בהצדקה רפואית מיוחדת. כמה זה יעלה: הטיפולים מסובסדים בצורה מדורגת. עבור הפגישה הראשונה ישלם המבוטח 50 שקל, עבור הטיפול השני ועד הטיפול ה-15 המבוטח ישלם כ-100 שקל מעלות כל פגישה, ועבור הפגישות ה-16-30 המבוטח ישלם 150 שקל לפגישה. 30 פגישות הן המקסימום שמאפשרת מכבי ללקוחותיה. מי בתור: זמן ההמתנה לקבלת השירות משתנה על פי האזור הגיאוגרפי המבוקש ועל פי התאמת השעות הזמינות למטפל ולמטופל כאחד. הטיפול ניתן באמצעות מטפלים עצמאים שהינם פסיכולוגים קליניים מומחים ובאמצעות עובדים סוציאליים בעלי תואר שני שסיימו בית ספר לפסיכותרפיה. הפנייה לשירות הינה טלפונית וישירה למטפלים שמפורסמים במדריך השירותים של מכבי, ואינה מצריכה הפניה מראש מרופא משפחה. טיפול לילדים: הקופה לא מתייחסת באופן שונה לטיפול עבור ילדים ובני נוער. קופת חולים לאומית מי זכאי לסבסוד: בקופת חולים לאומית השירות ניתן רק למבוטחי לאומית זהב וללא צורך בהצדקה רפואית מיוחדת ולא לכלל המבוטחים. כמה זה יעלה: עלות כל פגישה למבוטח היא 103 שקל. העלות היא קבועה ואינה משתנה מטיפול לטיפול. הקופה מאפשרת למבוטחיה לקבל עד 24 טיפולים בלבד. מי בתור: בלאומית מציינים כי אין רשימת המתנה וניתן לקבל תור במהרה. כל המטפלים בלאומית הם פסיכולוגים קליניים שרשומים בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות, וניתן להגיע אליהם דרך הפניה מרופא המשפחה, או דרך טלפון ישיר למוקד הקופה וקביעת תור בהתאם לסוג הפסיכולוג הרלוונטי. טיפול לילדים: גם בלאומית אין הבדל בזכאות להצטרפות לשירות בין ילדים, בני נוער ומבוגרים. עם זאת, הלקוח מופנה לאיש מקצוע בהתאם להתמחותו של המטפל והצורך הספציפי שלו. קופת חולים מאוחדת מי זכאי לסבסוד: בקופת חולים מאוחדת ניתן השירות לכלל המבוטחים אך בעלויות שונות. כמה זה יעלה: מבוטחי משלים עדיף ישלמו 100 שקל לפגישה עבור 12 הפגישות הראשונות, עבור הפגישות ה-13-24 הם יישאו בעלות של 120 שקל עבור כל פגישה, ומהפגישה ה-25 ועד הפגישה ה-36 המחיר יהיה 140 שקל לכל פגישה. מבוטחים ללא ביטוח משלים יוכלו לקבל סבסוד מצומצם יותר וישלמו 196 שקל עבור כל פגישה החל בפגישה הראשונה. מי בתור: במאוחדת אין רשימת המתנה והשירות ניתן באופן מיידי מרגע הפנייה. אפשר לקבל את הטיפול דרך רופא המשפחה או באמצעות המוקד הטלפוני. כל המטפלים במאוחדת הינם מומחים בפסיכולוגיה קלינית. טיפול לילדים: אין הבחנה באופי הסבסוד עבור ילדים, בני נוער ומבוגרים.

19/10/2007 | 00:32 | מאת: ME

היי ליאת, לא יודעת מה יהיה הסוף איתי... ומה איתך?(העניינים השתפרו?) שיהיה לילה טוב

19/10/2007 | 00:53 | מאת: ליאת מנדלבאום

ME יקרה, רק התחלת, מה בוער לך להגיע לסוף?! יהיה טוב, איזו שאלה. אצלי הכל בסדר, תודה. לילה טוב ליאת

19/10/2007 | 01:03 | מאת: ME

התחלתי מה, ליאת? השבוע היתה לי סחרחורת אצל הפסיכולוגית, כמעט התעלפתי שם...חולשה בכל הגוף... היא הביאה לי לשתות. היא חושבת שמתחנו את החבל קצת יותר מדי אז היא החליטה לעצור...(או שהיא פחדה שאתמוטט לה שם:) מקווה שאת עדיין כאן עכשיו באמת לילה טוב

18/10/2007 | 21:53 | מאת: נורית

היי ליאתי, מה שלומך? אני עדיין צמודה אליך (מקווה שזה בסדר מבחינתך...), מה שאומר שהמשבר עם גברת פסיכולוגית ממשיך. מה שמפתיע אותי זה, שזה לא מטריד אותי כמו פעם. אין לי שום מוטיבציה לעבוד שם. לא איכפת לי לעשות איתה שולם. ולצד זה גם לא כל כך אכפת לי שזה ימשיך ככה. בפגישות אני מדברת עלינו, חלקים שלמים אחרים אני לא מביאה. אני מענישה אותה (היא אמרה והיא צודקת!). זה גורם לי להרגיש מאוד לבד בסופו של יום, שאני סוחבת את הכל לבד, כך שאני מענישה גם את עצמי... מה גם שאני לא מסתדרת עם התגובות שלה כשאני מספרת לה מה קורה. אין לי שום יכולת לשאת שיקוף (כבר כתבתי לך את זה פעם). אני רוב הזמן בהדחקות... לפעמים אני מעדיפה אותה קשה ואטומה מאשר רכה ואמפטית. כשהיא קשה זה עושה לי שקט וכשהיא רכה זה מפרק אותי. אמרתי לה שיש בי חלק שרוצה להפרד. שאני רוצה להיות גדולה. ושקשה לי להיות גדולה אצלה. היא אמרה שאין לי בעיה עם להיות גדולה, שהייתי גדולה עוד הרבה לפני שהגעתי אליה. היא כן אמרה שיש לי בעיה עם להיות קטנה, פגיעה, חלשה, נזקקת, נעלבת. היא אומרת שזאת תקופה קשה ואנחנו חייבות לצלוח אותה. ושאני יכולה לגדול ולהתפתח אצלה, בתוך הקשר. אני אוהבת אותה. מאוד אוהבת אותה. ועם זאת אני רוצה ללכת, לעזוב. לא רוצה להיות קרובה שוב. אני סילקתי אותה מתוכי באופן מלאכותי, גם את זה היא אמרה וגם כאן היא צודקת! תגידי משהו... נורית

19/10/2007 | 00:47 | מאת: ליאת מנדלבאום

נוריתי, אולי זה יישמע לא מאד אמפתי, אבל משהו באופן בו את מתנסחת גורם לי להרגיש שהכל בסדר. המשא ומתן הפנימי הזה עם הנוכחות המגדלת, שלעיתים רכה, ולעיתים נושאת בתוכה קו קשה ואסרטיבי, בעיני היא מבשרת טוב. איכשהו, בהקשר של הטיפול, אני בכלל לא דואגת לך. כן יוצא לי לחשוב על הדברים האחרים עמם את מתמודדת, וללוות אותך מכאן - לא רק בימי התורנות - ולקוות שהוקל לך. ובכלל, לא סיפרת חוויות בשבוע שעבר, הגם שהייתה תביעה מפורשת :-) אשמח לשמוע, אם תרצי. לילה טוב ליאת נ.ב - למה נויה לא מספרת איך היה לה? גם עליה חשבתי.

19/10/2007 | 01:17 | מאת: יעלה

ליאת, אין לי שאלה שמצדיקה פתיחת הודעה משל עצמי, אז אני נטפלת להודעה החמודה כתמיד של נורית (נוריתה, בסוף עוד תתרגזי עלי אם אני אמשיך לקרוא לצרות שלך 'חמודות'... את יודעת כמה אני אוהבת אותך). כל כך טוב לראות מה קורה לפורום כשמשקים אותו באהבה. תודה לך. מה שלומך? ובאמת, מה שלום נויה? יעלה

19/10/2007 | 11:32 | מאת: לילך

נורית יקרה, את חושבת שתכעסי אם (גם?) אני אתייחס קצת פחות לקושי שלך ואבחר לברך את עצמי על שטרנד ה'גברת' מתחיל סוף סוף לתפוס? :-) כבר הודעה שנייה עם 'גברת פסיכולוגית'! עמל של שנה מתחיל לשאת פירות..כבוד! התחלתי טרנד! (יש!) אבל זה סתם כדי לפתוח בחיוך :-) רציתי לכתוב לך שבכתיבה העניין נשמע טיפה שונה מלא-בכתיבה... לא בטוחה בדיוק איך. אני חושבת שאמירות הסוגריים הקטנות (גם כשאין סוגריים) 'מסגירות' שקורה שם משהו.. שהמלחמה שלך הנוכחית היא לא בהכרח (רק) בשעמום שאת מרגישה שם. אני לא יודעת, ביחס לקשר שלך עם הגברת, אני מרגישה שקטונתי. ובכל זאת אתפתה ואומר שאולי כדאי להמשיך עוד קצת.. את דשה במהות המלחמה הזאת בינך לבינך, וגם עם הגברת, וזה כבר טוב. אז תני לזה עוד קצת זמן.. הרגשתי כמוך כמה שבועות, גם אם בצבעים אחרים, ופתאום אמירה אחת כנה שלה החזירה אותי. לפחות לעוד קצת.. 'לסלק מהלב באופן פתאומי' זו כבר מומחיות שלי. אולי פעם אחת לא..? אבל כאן אני גולשת לשלי, לא בטוחה שמתאים גם לך. אני גם מבינה את מה שאת כותבת.. שאם מה שקורה בפגישות לא מספיק מזיז לך, ואם לא משנה לך כל כך אם תהיו שולם או ברוגז, .. אז אולי זה סימן שמשהו שם נגמר. אולי את צודקת.. כנראה שהשאלה היא מה את רוצה, (והאם את מצליחה לדמיין עוד אופציות שיכולות להיות טובות לך). לפעמים דווקא השאלות הפשוטות; 'מה אני רוצה?' ו'למה?' עושות את הברדק הכי גדול.. כנראה שזו לא הייתה עזרה גדולה, ההודעה הזאת שלי...אולי סתם התחשק לי להגיד שלום. בפעם הבאה אשלח שלום ודי. (:-) בנתיים שיהיה סוף שבוע של מנוחה, לילך.

ליאת שלום, אני פונה ישירות אלייך מכיוון שענית בעבר (18.5.07) בנוגע להכנה לקראת כניסה לגן וכן להולדת אחות לבני הבכור. להלן העדכון: בני בן שנה ושמונה חודשים. לפני כחודשיים נולדה לנו בת. בסך הכל הוא ילד מקסים, חכם, מאד נח, מעסיק את עצמו באופן מופלא, ילד מלא שמחת חיים, בעל אינטראקציה מצויינת עם ילדים ומבוגרים כאחד. בתחילת אוקטובר הכנסנו אותו לגן (חיכינו חודשיים אחרי הלידה וגם על מנת לפסוח על תקופת החגים שמקוטעת ממילא). עד היום הוא היה בגן כ-6 פעמים. כל פעם לכמה שעות (ללא יותר מ-3 שעות) וכל פעם קראו לנו לקחת אותו כי נראה ש"קשה לו מאד". ביומיים הראשונים אני חייבת לציין שהוא שעט בהתלהבות לתוך הגן והשאיר אותי מאחור.... רק כשבאתי לקחת אותו ירד לו האסימון והוא פרץ בבכי. בפעמים שלאחר מכן הוא כבר בכה כשהשארנו אותו. אני חייבת לציין שעד היום הוא היה בבית עם מטפלת מאד מסורה שהעניקה לו המון חום, אהבה, יחס וגם לימדה אותו המון דברים. אני מרגישה שהמעבר מאד מאד קשה לו! בגן הם לא בעד שנישאר איתו כי זה "מפריע לילדים האחרים שגם להם קשה שההורים שלהם לא נמצאים". אני חושבת על זה שהוא לא מכיר שם אף אחד, בטח לא בשם שלהם ואנחנו גם נעלמים לו והוא בטח מרגיש חרדה אמיתית. בסה"כ בזמן שהותו בגן אומרים לנו שהוא בוכה לסירוגין ורב הזמן הוא רגוע. הוא כמעט לא מדבר עדיין ולכן הוא גם לא יכול להביע מילולית אם קשה לו. הדבר מתבטא רק בהתנהגות שלו שהפכה אותו למאד "דבק" אליי ואל בעלי כשאנחנו בבית (אני כרגע בחופשת לידה ובעלי עובד מהבית). מעבר לזה התחילו התפרצויות בכי ואפילו אם אני מזהה נכון התפרצויות זעם - דבר שמאד לא אופייני לו). אני יודעת שחלק מההתנהגויות האלה הן חלק מהגיל שלו שבו הוא מגלה את האני העצמי שלו ואת העצמאות שלו ובודק יותר גבולות. אבל מעבר לכך אני מרגישה שעובר עליו משהו. אני לא יודעת אם היה נכון להשאיר אותו בבית עם המטפלת לעוד כמה חודשים או שבכל מקרה רצוי שהוא יעבור את טבילת האש הזו אחת ולתמיד. בסה"כ הייתי משוכנעת שהגן יכול לתרום לו, כי הוא ילד מאד חברותי וסקרן ונראה לי בגדול שלטווח הרחוק התוצאה תהיה חיובית. יש לי אפשרות להחזיר אותו הביתה מכיוון שהמטפלת שלנו תטפל גם בתינוקת החדשה ולכן אין לי בעיה להחזיר אותו הביתה לכמה חודשים. מצד שני, נראה לי שאם עשיתי החלטה אז כדאי להתמיד. אני מאמינה שקושי יכול להתעורר גם עוד שלושה חודשים. שאלותיי הן: 1. האם לדעתך עוד מספר חודשים בבית יקלו על הכניסה לגן בעתיד? 2. כיצד ניתן להקל עליו את הכניסה לגן כמה שאפשר? 3. האם להתעקש עם הגן ללוות אותו בימים הראשונים? 4. כיצד ניתן להתמודד עם ההתנהגויות ה"חריגות" שהופיעו פתאום? (אגב, בהתחלה הוא קיבל את אחותו ממש באבירות, אם אפשר להגיד. אין ספק שהוא קלט שמשהו השתנה אבל לא היו התנהגויות ספציפיות שהביעו קנאה. עכשיו כמובן הכל השתנה ונראה שהקנאה עולה על פני השטח....). אני יכולה לתת דוגמא שכאשר היא נמצאת לי על הידיים ויונקת אז הוא בדיוק רוצה גם על הידיים. אני מזמינה אותו לשבת לידי ולקבל ליטופים מהיד הפנוייה או לקרוא לו סיפור, אבל הוא רוצה רק על הידיים, בדיוק איפה שהתינוקת מונחת. כמובן שאני מסבירה לו כל הזמן שאחותו עדיין קטנה מאד והיא לא יושבת לבד ולא הולכת לבד וגם לא אוכלת לבד ולכן אמא צריכה לעזור לה. אני מספרת לו שגם כשהוא היה תינוק אמא היתה צריכה לעזור לו בדיוק באותה צורה. לא יודעת מה מזה מחלחל, אבל אני משתדלת לחזור על זה שוב ושוב בתקווה שזה ירגיע אותו. ובכלל, כל תובנה ועזרה בנוגע לכניסה לגן ובנוגע להתמודדות עם קנאה באח חדש (במיוחד בהפרש כזה קטן, כשהוא עצמו עדיין תינוק) תתקבל בברכה. סליחה על אריכות הדברים.... המון תודה! הולה

19/10/2007 | 00:19 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום הולה, הגם שהעולם כולו נברא בשישה ימים, כשמדובר בקליטה בגן שישה ימים הם מעט מאד זמן, ויש לאפשר לו את ימי החסד להתאקלמות. אנסה להשיב לך לפי סדר שאלותיך: 1. במקומך, לא הייתי נסוגה עכשיו מההחלטה להכניסו לגן. משבר היציאה מהבית הוא - עבור ילדים מסוימים - בלתי נמנע, ודחיית היציאה רק תדחה את המשבר, כמו שאמרת. 2. כמי שמתווכים לילדינו את העולם, יש לנו - כהורים - תפקיד מכריע. כאשר אנחנו אמביוולנטיים ומהססים ביחס למסגרת החינוכית, הילד הפעוט חש זאת דרכנו, ומתקשה לבטוח בצוות באופן מלא. אחד הגורמים המכריעים ביכולת ההסתגלות של הילדים היא עמדת ההורים עצמם כלפי הסיטואציה. שליחת ילד לגן היא תמיד משימה קורעת לב עבור אמהות צעירות (בעיקר עם הילד הראשון). אבל אם תוכלי לומר לעצמך שלא מדובר בעוול, אלא באבן דרך התפתחותית ומרגשת, משהו מזה יעבור גם אליו. אין זה אומר שלא יהיה קשה לזמן מה, אבל (כזכור!) אנחנו סומכים על הילדים שלנו. הם יכולים להתסדר. 3. להתעקש עם צוות הגן זה אף פעם לא מומלץ. גם גננות ומטפלות חשות אמביוולנטיות וספק, מה שעלול לפגוע בתפקוד שלהן בנוכחותך. יכול להיות שאם הן ירגישו שאת סומכת עליהן ובוטחת בהן, הן פחות יתקשרו אליך (להזעיק אותך מהבית), ויתמודדו טוב יותר עם הבכי בהיעדרך. אישית, אני בעד אמהות ששוהות בגן לזמן מה, אבל אני ערה לכך שלא לכל צוות זה מתאים. בכל מקרה, אם את מקבלת היתר להישאר קצת, עליך להקפיד שזה יהיה בתחילת היום ולא בסופו. חשוב שהילד ילמד שכשאמא באה - הולכים. חשוב שילמד שהכייף והגירויים של הגן זמינים עבורו *רק* כשאת איננה. אם את נשארת איתו זמן ממושך הגן הופך למעין "גינת שעשועים", וזה מסר לא נכון. הכניסי אותו לגן, שבי חמש- עשר דקות, ואז היפרדי. אם יש בכי, העבירי אותו לזרועותיה של אחת המטפלות והשתדלי כמיטב יכולתך לסמוך על שניהם שיהיה בסדר. אם יש לך עוד אוויר, המשיכי לשמור על ימים קצרים של שלוש-ארבע שעות. גם זה נראה עבור ילד קטן כנצח. 4. בעניין ההתנהגויות החריגות, לא הייתי מתרגשת מדי. הרשת מלאה בחומר הדרכה להורים בנושא זה, וכדאי לקרוא קצת. אם תרצי לשאול ספציפית, כתבי שוב. בסה"כ אני מצליחה לשמוע שאת פועלת נכון. אל תיבהלי מרגרסיה. מותר לו. מאחלת לכם שנת לימודים פורייה והרבה הרבה נחת ביחד. ליאת

18/10/2007 | 21:22 | מאת: שלכת

אני שוכבת על הדשא, מתחת לעץ הגדול. כל העצים שמסביבו עוד ירוקים, ורק הוא כבר בשלכת. העלים שלו במליוני גוונים יפהיפיים של שלכת, חלקם עוד על העץ, חלקם כבר על הדשא, כמוני. חבר טוב אומר שהעץ התבלבל. שהוא היה צריך עוד לחכות קצת, להיות בשלכת עם שאר העצים שמסביב. אני מחייכת למראה העץ שמסרב ללכת עם הקצב של הטבע. ככה כבר החלטתי ביני לבין עצמי שהוא לא כמו כולם, ולא מתבייש להראות כך את הייחודיות שבו. הוא בכלל לא התבלבל, כך נראה לי. הוא עושה מה שהוא רוצה, הולך בקצב שמתאים לו... יש משהו קוסם כל כך, בחלק מהטבע שכמו קורא תיגר על החוקים. והלוואי שהיה בי שבריר מהאומץ של העץ הזה... (ואולי זו סתם פרשנות שלי והוא באמת רק עץ מבולבל...) אבל גם אני במחשבות שלכת משל עצמי לאחרונה. ככה ממרחק של חו"ל, מסתכלת על העלים שכבר השלתי, על העלים החדשים שאני מגדלת. חושבת הרבה על הידיים המדשנות אותי בעדינות בשנה וחצי האחרונות, יכולה עכשיו לראות איך התחזקתי, איך גדלתי. לומדת שעם המגע הנכון, אני יכולה להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי, דברים שלא חשבתי שאני יכולה להרגיש. לומדת להניח את עצמי בידיים בוטחות של אחר(ת), לומדת להיות מטופלת. לומדת שיותר קל יחד, יותר נכון. לומדת שזה יכול להיות נעים, לומדת איך זה מרגיש כשזה לא פוגע. לא יודעת... אולי זה החופש הזה שהיה לי עכשיו, אולי זו הקרירות שעושה לי טוב... אבל אני פשוט מוצפת במין תחושה כזו שאני יכולה. יכולה להשיג את מה שאני רוצה, אני פשוט צריכה להמשיך ללכת... (זוכרת שכתבתי לך על דברי החתול מאליס בארץ הפלאות?) אין פה ממש שאלה. רק קפצתי להגיד שלום, ושחזרתי... (ולשאול מה שלומך) נועם

18/10/2007 | 23:57 | מאת: ליאת מנדלבאום

נועם יקרה, ברוכה השבה ממרחקים. נחמד לשמוע שגם בתום החופשה את עוד במנוחה על הדשא. אני אוהבת את התזכורות האלה - מגוף ראשון - על מגעו המטפח, המדשן והמעצים של הטיפול הטוב. את בטוחה שלא היית אצלי בחצר? אצלי יש עץ סנילי, שמשיר עלים כל השנה, ומצמיח עלים כל השנה, כאילו גמר אומר להתיש אותי בטאטוא אין סופי, בספלי קפה מהולים בעלים קטנטנים, ובכביסה שמתובלת בנקודות חן ירקרקות. צרות נהדרות יופי שחזרת ליאת

18/10/2007 | 20:15 | מאת: ניבה

הי ליאת, מאד ירודה, מזג האויר בחוץ מרגיש כמוני, הפכפך...הייתי היום בפגישה טיפולית לאחר שזעמתי כולי כל השבוע. על המילים שהיא אמרה שהיו אמורות להרגיע אותי ושהשתמע מהן שיש לי מקום נכבד אצלה (יותר משאר המטופלים האחרים), אבל כשחשבתי על זה עם עצמי , אני חושבת שטעיתי ולא פרשתי נכון את דבריה. ואני כועסת עליה. גם כשהמילים בעצם ניסו להגיד דברים טובים, זה רק הגביר את זעמי. הייתי ירודה כל השבוע, כלל לא שמחה..פתאום הבנתי כמה אני רוצה להיות כמוהה, כמה שהיא מתנהלת בעולמה האישי ולא רק קיימת כשאנחנו מתראות (מצחיק..). לאחרונה המילים שלה רבות יותר, היא יותר נוכחת בחדר וגם אומרת הרבה דברים .. זה מטלטל אותי. אני מפחדת מהנוכחות החדשה שלה בחדר... והיום הפגישה היתה של שתיקה אחת ארוכה. הייתי קשה. היה לי קשה להיות עם עצמי ובטח להיות גם איתה. היו מעט מילים שכן נאמרו, היא עדיין נמצאת עם המילים החדשות/ האחרות שהיא אומרת לי..זה לא פשוט לי... חשבתי על מילים . האם הן היחידות שמהוות את עמוד הטווח בטיפול, או יותר כל מה שלא נאמר: המבטים, השתיקות, ההתכווצויות..מה בעצם מטפל? מה יותר? והאם המילים שלה חייבות להיות אמיתיות, במובן של ללא שקרים לבנים. אולי היא משמיעה לי מילים שאני רוצה לשמוע, שיעשו לי טוב. ואם היא עשתה כן, היא החטיאה כי אני רק נעשתי עצבנית יותר מכל הסיטואציה הזאת . אני חושבת שהיא משתפת אותי יותר בהרגשותיה ותחושותיה למה שאני מביאה, וזה ממש קשה. כי עדיף לי אולי את הנוכחות החיה-'אילמת' שלה, כמו בעבר. המעבר הזה קשה לי. וברור שלא אוכל להגיד לה את כל שאני כותבת כאן, הפגישה היום הייתה מפוספסת, אני די חושבת שעליתי לה על העצבים.. כמה אפשר לשבת מול אדם ששותק אבל שותק לא נוח, מתנועע, חסר נוחות שבטח היה גם לה קשה. כזאת אני, קשה...אז אני כן נשארת איתה, מפחדת שתהפוך לבסופו של דבר לרעה...עצוב לי תוך כדי שלעולם לא אהיה כמוהה, כמה שאנסה , היא חומקת מבין אצבעותי, איני מקנא לה , לזמן האחר שלה, בו אני לא כלולה, לחיים האמיתיים שלה, מקנא בה ,במה שהיא- נראת על קצה של אולימפוס, ידענית, אינטלגנטית, חזקה, מרשימה, החלטית, בלתי- מושגת... בכל התכונות האלה שבה, אני מקנא.. זהו, ומרגישה צורך לחלוק את כל שיש לי וברור שאפנה אליך ליאת...הלב בוכה בתוכו על הפגישה שהתבזבזה, על עוד שבוע שצריך לעבור עד שאראה אותה שוב, על כל המילים שלא אמרתי היום, על כל המילים שהיא אמרה... ועל כל מה שלא אגיד לה לעולם\ קצת פסימית אני היום..והלבד בשעה הזאת לא עושה לי טוב. לילה טוב, תודה מראש על תגבותך ליאת שתיהיה שבת שנותנת כוחות ניבה

18/10/2007 | 23:39 | מאת: ליאת מנדלבאום

ניבה יקרה, הדברים שלך העלו בי הרבה מחשבות. על מהי הורות מיטיבה, מהו טיפול, מהו המקום שיש לנו בליבותיהם של האחרים, ועד כמה המקום הזה מהווה עבורנו מראה ומקור כוח. לא תאמיני, אבל המילים שלך לקחו אותי למקומות מאד אישיים, ולזיכרונות יקרים. המחשבות והתחושות שאת מעלה כלפי מה שקורה לך מולה, הן חומר טיפולי יקר מפז, ולכן - יותר מכל הפעמים בעבר - אני מזמינה אותך להדפיס את הדברים ולהביא אליה. זוהי אינה פגישה מבוזבזת כלל וכלל, והיא מחזקת את הטענה לפיה דווקא בשתיקה מתרחש "חילוף חומרים" המאפשר תובנה וצמיחה. תודה על השיתוף וסוף שבוע רוגע ליאת

18/10/2007 | 23:51 | מאת: ניבה

הי ליאת, הצלחת לבלבל אותי גם את בתשובתך. לכי תביני מטפלים... אני לא מבינה מה היה כל כך חשוב היום בפגישה. לא הצלחתי להבין, אבל מצד שני גם לא אמרת כלום, לא כיוונת. (היום כולם מדברים איתי ברמזים...) תוכלי לתת לי כיוון? דרך אגב, תודה על המאמץ בשעה המאוחרת הזאת לילה טוב ניבה

19/10/2007 | 08:25 | מאת: טל

ניבה אני בטוחה שלא עלית לה על העצבים כמו שאת חושבת, בגלל השתיקה שלך. שתיקה, גם שתיקה "עצבנית" היא חלק מהטיפול וזה בסדר. אני חושבת רק שחבל שהיא לא הגיבה לשפת הגוף שלך שנשמע לי שאמרה "אני שותקת אבל מלאה ולא נוח לי". את יודעת חשבתי פעם על מורה טוב. זה אדם שמול התלמידים שלו משדר בטחון רב, הבטחון הזה הופך אותו בעיניהם לטוב, גם בתחומים שבהם הוא פחות טוב. אני קצת מסתבכת, מקוה שאת מבינה. אותו מורה טוב יכול להיות בחייו האישיים בעל הרבה פחות בטחון. מה שאני מנסה לומר שאין להקיש ממה שאת קוראת אותה מולך, לעוצמות שלה כאדם פרטי. וחוץ מזה מה שחשוב זו את, ניבה, על יתרונותיה ומגרעותיה, לא מול הפסיכולוגית אלה את מול עצמך. מפה, יקירתי, את נשמעת אינטליגטית, מרשימה, חזקה, רהוטה. אני משוכנעת שיש בך תכונות ונטיות שבהן את עולה עליה ולהיפך. לו את היא הרי היית יושבת שם על הכורסא מול אחרים... קראתי את תשובותיה של ליאת (ליאת, גם אני נותרתי מרומזת), וחשבתי לי שבאמת היה נכון לו היית מביאה אליה את רגשותייך על הכתב. לא הייתי מדפיסה את הפניה הזו אלא יושבת וכותבת אליה. מנסיון זה ירכך את השבוע שעליך לעבור, זה ירכך את הזעם, זה ימלט ממך את כל המילים שלא הצלחת לומר בשתיקתך. תנסי. אני מסיונרית של כתיבה בטיפול. אני נוטה למעט להגיב פה או בכלל לכתוב - אבל נגעת בפינה ה"מסיונרית" שלי, וכל כך רציתי לתת לך יד. טל

19/10/2007 | 11:40 | מאת: אל טל

טל, תודה רבה על מילותיך החמות והנשמעות כל כך כנות. תודה על נתינת היד. גם אני , כמו שאת כותבת 'מסיונרית' של כתיבה. בעבר שירה היום יותר בכיוון של הטיפול ומה שעובר בתוכו. היו תקופות שהיומן והכתיבה היה חלק אינטגרלי של הטיפול ושלה. תארי לך שנהגתי לישון כשהיומן מונח על יד ראשי, כאילו היא שם איתי. מעבר לזה, לא מעט תובנות הגעתי אליהן דרך אותה כתיבה, דרך אותו חיבור וזרם אסוציאטיבי שאיני מרשה לעצמי מולה, לא יכולה להיות כל כך 'לא מרוסנת' על ידה. תודה על מחמאותיך, הפער אצלי הוא ברמה הרגשית. ברמה הרגשית אני לא מבינה את כל זה, והיא זו הגדולה , החכמה , החזקה, זו שיכולה לעשות בי הכל ומפה היא כל כך מפחידה וגם אהובה וגם מונעת תזוזה וגם מצמצמת אותי. לנוכחות שלא אוכל לפגוע בה בכדי שהכל ימשיך להיות תקין, אולי בגלל זה המילים שלה קשות עלי. אני כבר במקום בו אני מעיזה להקריא לה קטעים מהיומן שאני מנהלת סביב הטיפול, אני חושבת שזה מה שאעשה בשבוע הבא, תודה על עצתך. ניבה

19/10/2007 | 12:24 | מאת: רחל

ליאת, לגבי התגובה שלך לניבה, את מציינת לניבה כך: "אני בטוחה שלא עלית לה על העצבים כמו שאת חושבת, בגלל השתיקה שלך" איך את יכולה להיות בטוחה? מבחינה מקצועית זה נכון, כנראה שאת צודקת אבל לפעמים כמו כל איש מקצוע גם פסיכולוגים יכולים לאבד את הצד המקצועי ולהגיב או להרגיש בצורה אמוציונאלית. זה יכול להופיע גם לאנשי מקצוע מקצועיים עם ניסיון (וגם על דברים לא כל כך "מרגיזים" ממש פעוטים ) רחל

18/10/2007 | 15:46 | מאת: מתלבטת

שלום, אני בחורה בסוף שנות העשרים, בקשר עם אישה מזה מספר שנים, לפני הקשר הנוכחי הייתי בקשר ארוך שנים עם גבר, כיום הזוגיות הנוכחית נמצאת במשבר, על סף פרידה, בת הזוג נמצאת במקום אחר משלי, אני בתוך הארון, לא מקבלת את עצמי בתוך קשר כזה (אחרי מספר שנים ביחד), יודעת בתוך תוכי כי קשר עם גבר מבחינתי הוא רק מיני, נמשכת מאוד לגברים (אולי לא ניסיתי מספיק), בת הזוג רוצה לקחת קדימה, אני לא מרגישה שאני יכולה לספק זאת, למרות הידיעה שהקשר טוב, מכיל, אוהב. האם זו תופעה מוכרת? האם יש מה לעשות בנדון? יש לציין שהייתי בטיפול פסיכולוגי ממושך, אך לא הגעתי לתובנה האמיתי של מי אני.

18/10/2007 | 22:52 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום למתלבטת, את מתארת כאן מצב מורכב של "לא כאן ולא כאן", היוצר תחושת תקיעות (ביותר מארון אחד). ראשית אשיב לשאלתך הראשונה ואומר שכן, זו תופעה מוכרת. אשר לשאלתך השניה, "האם יש מה לעשות בנידון?" אני לא בטוחה לאיזה 'נידון' את מתכוונת. מה היית רוצה שיקרה? האם את רוצה להיות מסוגלת לצאת מהארון? האם את רוצה לוותר על הבחירה שלך בבת זוג אישה? האם את רוצה ללמוד למזג את המיניות שלך עם תחושות של קרבה, חמימות ואינטימיות (שכרגע מפוצלות בין גברים ונשים)? את אומרת שהיית בטיפול פסיכולוגי ממושך, ועדיין אינך יודעת מי את. ככל הנראה יש שאלות שאינן נפתרות בקלות, אך אין פירוש הדבר שאם לא מצאת צריך להפסיק את החיפוש. סוגיות של זהות (עצמית, מגדרית ומינית) הן חומר לטיפול דינמי ממושך, ולחקירה עצמית אמיצה. גם אחרי טיפול, לא נגמרת העבודה העצמית שלנו, וייתכנו שאלות שיילכו איתנו הלאה. מאחלת לך מכל לבי שתמצאי לבסוף את ההשלמה עם מה שנכון לך. ליאת

18/10/2007 | 14:47 | מאת: ש'

מרגיש לי חור שחור , מהלכת לי בתוך הפחד .. כאילו נמחק לו האור מן העולם . נופלת מאבני הבלבול , כי אבד לי קצה החוט המרמז על הדרך החוצה . הבהיר הופך לאטום וכל הידוע מתפורר לי בין הידיים ... החרדה מתפרקת סביבי , . .ומשתלטת .. דומה ודבקה בי לצמיתות :-((((((.... ולחשוב שבשפלות שחורה זו בחרתי מרצוני .. בחיפושי האמת שנעלמה לה במעמקי נפשי .. האמת הצרובה שמקעקעת ביני לבין גופי .. ביני ובין כל הזכרונות המודחקים.. שממוטטים אותי ... לחלוטין ... ליאת את כאן ?... ליאת .... אני ככ ... מצטערת , אני שבורה .. מאבדת כיוון , מאבדת שליטה ..בעצם איבדתי כבר .. שרית

18/10/2007 | 18:36 | מאת: ליאת מנדלבאום

ערב טוב שרית, ככה זה כשמתהלכים בתוך הפחד. הכל באמת נחווה כאבוד, מעורפל, שואב אל התוהו. אני זוכרת שאת מוחזקת בטיפול טוב, ומשוכנעת שאחרי ההתפרקות בוא תבוא גם ההיאספות מחדש, אל תוך חוויה של יציבות ויכולת. שולחת לך מכאן את כל העידוד והחמימות, סומכת עליך שתצליחי. סוף שבוע נעים ליאת

18/10/2007 | 11:03 | מאת: יניב לוי

שלום רב. אבקש את התייחסותם האמיתית של המבינים בדבר, שכן שאלתי רצינית. ברצוני לשאול האם במידה וגבר, שנניח שהיה לו בעברו בעיות נפשיות וסיבוכים נפשיים אך כיום פחות, כעת פתע מדביק ציפורניים וצובע אותן בצבעי לק בולט כגון ורוד או שחור, ויוצא איתן לעיר ולמקומות אליו פניו מועדים, יכול להיתפס בשל כך, בהיבט המקצועי, כאחד כלוקה בנפשו או כבעל בעיה נפשית? כמו כן האם יש בכך סיכוי כלשהו בכדי להביא לאשפוזו הכפוי של אותו אדם? אציין כי במידה ואותו גבר נשאל מדוע עשה כן, טען כי רצה לראות אם יפה לו הדבר. בתודה רבה מראש על ההתיחסות שלכם, יניב לוי.

18/10/2007 | 13:32 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום יניב, הגדרות של בריאות/חולי נפשי אינן מנותקות אף פעם מהקשרים תרבותיים וקונבנציות חברתיות. אדם בריא הוא מי שיכול להתנהל ולתפקד בחברה ובתרבות בה הוא חי באופן מסתגל, מבלי להפר בצורה בוטה מדי את הסדרים החברתיים המקובלים. בחברה שלנו גברים בדר"כ אינם צובעים את ציפורניהם, אבל הם התחילו לעשות לאחרונה המון דברים אחרים שפעם היו נחשבים נשיים מובהקים (עגילים, הורדת שיער, תכשיטים, וכו'). לכן, כדי לקבוע האם מדובר ב"מוביל אופנתי" או באדם מעורער נפשית, נחוץ מידע רב בהרבה על פני זה שנתת. בכל מקרה, אשפוז כפוי נעשה רק במקרים בהם הסדר הציבורי מופר באופן בוטה או כאשר נשקפת סכנה לאדם עצמו או לסובבים אותו. לק על הציפורניים אינו עומד באף אחד מהקריטריונים הללו, ולכן - בהיעדר התנהגויות חריגות אחרות - זה לא נשמע מדאיג במיוחד. בשמחות ליאת

19/10/2007 | 15:17 | מאת: יניב לוי

18/10/2007 | 10:54 | מאת: אני

טוב כמו בכל פיתרון שאני מוצאת לעצמי גם בו יש צרות חדשות!!! החלטתי ללכת לטיפול! סוף סוף קיבלתי אומץ והחלטתי להגיד לאבא שלי שאני רוצה טיפול כבר לא פחדתי מהתגובה...האמת האדישות שלו לא כל כך הפתיעה אותי כי אני ממש לא מעניינת אותו ובטח שלא את האמא המפלצת הזאת שחוץ מעצמה היא לא רואה כלום בעיניים! אז שוב אני צריכה לדאוג להכל לבד..הבעיה היא שאין לי כסף..ואני רוצה ללכת לטיפול פרטי כי שמעתי שאם אני לא אלך לפרטי זה יעבור דרך משרד הבריאות ולא בא לי שכל העולם ידע שאני בטיפול.. אני כבר כמעט בטוחה שכלום לא יעזור לי אבל אני רוצה לפחות לנסות.. אני כל היום רק בוכה בוכה ועם המחשבות האלה והפחדים האלה וכל התסביכים האלה והצרותתת וכבר כל זה גדול עליי..קשה לי..במיוחד שכל יום אני צריכה להתמודד מול כל העולם...ריבים בלי הפסקה צעקותת דמעות אין לי כוחות יותררר ותמיד מי שבמטיח לעזור לי..עוזב אותי..עד שכבר אני הגעתי למצב שאני לא מאמינה יותר לאף אחד שיעזרו לי כי לאף אחד לא אכפת ממני...רק פגעו פגעו פגעו עד שלא נשאר ממני כלום! אני לא יכולה להיות יותר בבית זה בלתי אפשרי גם אם אני ארצה מחוסר ברירה זה בלתי אפשרי..לא נכנס ליותר מדיי פרטים.. ואין לי מקום אחר להיות בו אז חשבתי שאולי בכל זאת אני אתגייס למרות שאני ממש לא רוצה אבל זה יכול להיות פיתרון... אבלללל שוב כמו תמיד בכל פיתרון יש צרות...איך בדיוק הצבא יקבל אותי במצבי? כולי שקועה בדיכאוןןןןן!!!!!!!!!! ויש לי פתיל קצר אני יודעת שאני הולכת להוציא שם את העצבים על כל העולם וזה ממש לא מסגרת שמתאימה לי .. קשה לי להתמודד...קשה לי להילחם עם המחשבות האלה.. אני לא מצליחה להתגבר על כלום!!!! אני לא שווה כלום כבר אין בי שום דבר טוב!! יש לי רק רשימה שחורה ארוכה של הגיהנום שהתחיל לפני כמה שנים ועדיין נמשך..לא יודעת מה לעשות עם עצמי אין לי עם מי לדבר כולם מאבדים את הסבלנות איתי מהר מאוד ואני מרגישה שאני עוד מעט מתמוטטתת!!! רע לי וזה לא מעניין אף אחד וזה גורם לי עוד יותר להרגיש רע בסוף כבר לא תהיה לי שליטה על עצמי ואני אתחיל לעשות שטויות! כל פיתרון שמצאתי הוא מבוי סתום... האמת?!?! כבר אין לי חשק לחיים האלה..אני שורדתתת בכח...למה???אני בעצמי לא יודעת... ו"כמה מפתיע"בדיוק אתמול עוד בן אדם שאמר שהוא לא כמו כולם עוד אחד שגרם לי לפתח ציפיות.. אמר שאין לו סבלנות בשבילי..הוא ממשיך בחיים כרגיל אבל אני לא אשכח את זה בחיים!!!! נשבר לי כבר מכולםםםםםםםםם מעכשיו אף אחד לא יפיל את החומה המפרידה ביני לבין העולם האכזר הזה אף אחד לא יפגע בי יותרררר!!!!!!!! מרוב שתמיד אני רק מתאכזבת מהניסיונות הכושלים שלי לצאת מהדיכאון זה רק מתסבך אותי יותר...קשה לי להאמין שאני יכולה לעניין מישהו..אני מפחדת לנסות שוב..אני מפחדת להתחיל מהתחלה...אני מפחדת מהכלללל!!!!!! אווףף :'( לאיזה מצב הגעתי..

18/10/2007 | 13:12 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום 'אני', ניתן לחוש במצוקה הגדולה שלך דרך פנייתך, אבל גם - תתפלאי - בכוח שאת משדרת. גם כדי לריב עם כולם צריך כוחות :-) אני מבינה שעיקר הקושי שלך כרגע נובע מיחסים בעייתיים בבית, ומתחושה שההורים שלך לא רואים אותך או מבינים את צרכייך כמו שהיית רוצה. זוהי הרגשה מייאשת, אבל זה לא סוף העולם, ובמידה מסוימת זו חוויה משותפת להרבה מתבגרים ובני נוער. אני חושבת שגיוס לצבא יכול להיות פיתרון טוב, הן מעצם היותו מסגרת מחזיקה עם חוקים ברורים מאד, והן מעצם היותו גוף עם יכולת לתת עזרה נפשית טובה מאד לחיילים הזכאים לכך. כך או כך, עזרה נפשית אפשר לקבל, באמת, דרך מסגרות של משרד הבריאות, ורשימות ההמתנה הארוכות מעידות על ביקוש גדול, למרות כל החששות שאת מעלה. גם מרפאות בריאות הנפש כפופות לחוקי חיסיון, והחשש שמא "כל העולם יידע שאת בטיפול" הוא הגזמה ועיוות של המציאות. אני מעודדת אותך מאד לנסות ולהתעקש על טיפול נפשי, ולקחת אחריות על חייך ועתידך. בהצלחה ליאת

18/10/2007 | 06:19 | מאת: על הקצה

כתבתי פה לפני שבוע בערך... החלפתי כדורים מוונלה לפרוזק... לא קריטי... הבנתי שלוקח לכדורים האלה זמן לפעול... אבל... אני די בטוחה שאני עומדת להשתגע... ואני לא יודעת כבר מה לעשות.. הקירות מתמוטטים עלי... הכל נשבר אני מרגישה שאני עומדת להשבר סופי.. אני כמעט מוכנה להרים ידיים... לאף אחד לא אכפת אין מישהו שמבין אני לחלוטין לבד במקום לחלוטין זר (חול)... זה סיוט בעבודה פשוט סיוט... אני לוקחת דברים יותר מדי קרוב ללב, קשה לי כל כך עם אנשים שמנסים להוכיח לי שהם יותר טובים ממני... אני לא יודעת איך להסביר את זה... זה לא עניין של גאוה או משהו כזה... אני כל כך רוצה להסביר ולא מצליחה לשים את זה במשפטים... אלוהים מה קורה לי.... אני לא יכולה יותר אני לא יכולה... אני לא יודעת מה לעשות... הכל כל כך כואב כל כך נוראי... אין שום נקודות אור אני צריכה לדבר עם מישהו ולא יכולה... אני לא יודעת מה לעשות אני לא רוצה ככה יותר... זה כואב לי מדי... אני לא מסוגלת להמשיך ככה ואני לא יודעת מה לעשות כדי לשנות אין לי את הכוחות לשנות משהו אני רוצה רק לישון... לא רוצה לחזור לעבודה שלי לא רוצה להרגיש שונה... לא רוצה.... לא רוצה כלוםםםםם למה שום דבר לא עוזר.... אני לא מסוגלת.......

18/10/2007 | 12:56 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום לך, פרוזק היא תרופה טובה, ואין לך ברירה אלא להמתין בסבלנות להשפעתה הטובה שתגיע בקרוב. לרוע המזל, התרופה לא ממש יכולה להפיג תחושות של ניכור ובדידות, בעיקר כשאלה נובעות משהות בארץ זרה. לא ציינת כמה זמן את שוהה בחו"ל, וכמה זמן עוד תישארי שם, אך חשוב שתדעי שגם בחו"ל יש אפשרות להיעזר - גם זמנית - בטיפול פסיכולוגי, אפילו ע"י מטפל ישראלי. אם תרצי, תוכלי לכתוב אלי למייל האישי, לציין באיזו מדינה מדובר, ואעזור לך למצוא מטפל ישראלי. בינתיים נסי להחזיק מעמד, להימצא ככל האפשר בחברת חברים, ולהאמין במשאבי ההתמודדות הקיימים בכולנו. חזקי ואמצי ליאת

18/10/2007 | 00:54 | מאת: חן

ליאת, מה שלומך ?אני מקווה שבסדר.. אני כמה ימים עם חום ושיעולים,כאבי בטן,בכללי מרגישה נורא,אין כוח נפשית ופיזית לקום להתחיבויות(עבודה וכו')מרגישה גועל נפש עצמי,שונאת את עצמי,מרגישה מזוהמת,שכמה שאתקלח לא הוריד ממני את הגועל נפש,יש סיוט שתמיד חוזר על עצמו בזמן האחרון,כל פעם בוריאציה אחרת.אני תמיד רואה שם את עצמי,ואותו מעליי,והידיים שלו תמיד מאוד גדולות,אני מנסה להדוף אותן.לא מצליחה.מתיישבת מקופלת בפינת החדר,ואני תמיד צועקת,והצעקה יוצאת לי בלי קול... לאחר מכן קמה בבכי, ונזכרת במה היה שם..כשהייתי קטנה,הלוואי ולא הייתי זוכרת... למה זה צריך להיות חלק מהחיים?ולא משנה כמה אברח מזה זה יחזור אליי...לא מצליחה להשתחרר מכבלי העבר,וכל מה שהוא השאיר בי. מרגישה שכלום לא משתנה,הכל עדיין כואב. השבוע היה טיפול. לא הרגשתי טוב אצלה.עוד כשהייתי בדרך מהעבודה אליה הרגשתי רע, ממש כאבה לי הבטן.התיישבתי אצלה ולא יכולתי לדבר איתה כי כל כמה דקות התקפלתי מכאבים.חוץ מזה שלא ממש יכולתי לדבר בגלל הכאבים גם לא רציתי..רציתי לברוח משם,אז ברחתי רחוק במחשבות, אבל כנראה שלא מספיק רחוק כי אני שוב במקום הזה,שהמערבולת נעשית רק יותר גרועה... לאחר שנפרדנו-שעה אחרי-היא התקשרה לשאול מה שלומי והאם כאבי הבטן נרגעו. הייתי ממוטטת כשדיברתי איתה .היא רצתה שניפגש שוב השבוע ,אבל לא יכולתי כי אני ממש חולה הרופאה אומרת שזה ויראלי...אני חושבת שהגוף שלי מגיב ללחץ שאני נמצאת בו. מחר בבוקר יש לי טיפול רפואי(לא משהו שקשור לוירוס שקיבלתי-זה עוד היה לפני..) ולמרות שאני יודעת שזה לא משהו רציני,זה פשוט מחליץ אותי ומפחיד אותי. ועכשיו לא מצליחה להשקיט את הלחץ.. מחכה כבר להיות אחרי הטיפול מחר,מנסה לא לחשוב על זה,אבל לא מצליחה. אני רק מקווה שהכל יעבור בשלום.. מקווה מאד לשמוע את תגובתך, המון זמן שלא רשמתי לך כאן,ועכשיו כשרושמת עצם הכתיבה של הדברים,והידיעה שזה אלייך, עוזרת לי מעט להירגע... ליאת תודה וכל כך הרבה מעבר. חן

18/10/2007 | 12:49 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום חן, ראשית, אני מאחלת לך שתשובי לאיתנך מבחינה בריאותית. החלק הפחות נעים של הסתו הן המחלות המעצבנות שתוקפות פתאום את כולם. למזלנו זה עובר. בעניין הקושי בטיפול, נראה שאת סובלת מהעצמה זמנית של סימפטומים פוסט-טראומטיים עקב העיסוק בתכנים שעוררו אותם מלכתחילה. כמו שהצעתי לא מזמן לש', אני מציעה מאד גם לך, לבחון אפשרות של טיפול (גם) בשיטת EMDR שיכולה לעזור מאד בהפחתת עוצמת העוררות שמעורר זכר הטראומה. ההישג העיקרי בשיטה זו היא היכולת לדבר על הטראומה ממקום יותר אסוף ונינוח, מבלי להיות מוכרעת ע"י התחושות הפיזיולוגיות הקשות. נסי לבדוק עם המטפלת שלך את האפשרות הזו. בהצלחה ליאת

18/10/2007 | 17:17 | מאת: חן

היי שוב ליאת, אני מכירה את השיטה הטיפולית עליה דיברת וכן ,היא יכולה להתאים לי. מקווה שהמטפלת שלי אכן מטפלת בשיטה הזאת(נדמה לי שכן...) עוד אדבר איתה . את יודעת, מה שלפעמים(רק לפעמים..) מחזיק אותי זו האמונה שבסוף יהיה בסדר . כי חייב להיות... אגב,הטיפול שאתמול כל כך דאגתי בגללו עבר טוב וקל. עוד דאגה נוספת ירדה מליבי. תודה לך ליאת יקרה :)) סופשבוע שקט, חן

17/10/2007 | 21:52 | מאת: משתנה

אורנה שלום, רק כדי לוודא - האם את פותחת את תיבת המייל שלך גם בימים שאינך 'בתורנות' ? ניתן לשלוח לך מייל מחר או מוחרותיים?

18/10/2007 | 00:35 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

שלום משתנה, אני משתדלת להסתכל בתיבת המייל מדי יום או יומיים. בבקשה לשלוח למייל האישי רק מה שבאמת אי אפשר לדון בו בפורום של כולנו... לילה טוב, אורנה

17/10/2007 | 15:41 | מאת: כרמית

אורנה שלום, יש לי שאלה 'פסיכולוגית' שאני חשה כי אני חיבת לקבל הסבר ולהבין אותה. במסגרת המרפאה הציבורית קיבלתי להיות בטיפול אצל עו"ס ואינה יודעת ומסוגלת להשיב לי עליה, כמובן שכמו- כן גם נגזר ממנה חוסר יכולתה לדעתי לעזור לי. אני חשה שאחרי ההתמוטטות החריפה שהיתה לי, אני מרגישה בסוג של רגרסיה שמלווה בסוג של דכאון, חרדות, אפיסת כוחות...ולמעשה אני חשה כי בלית ברירה אני צריכה לבנות עצמי הכל שוב מחדש, מרגישה חזרה רגשות (כואבים ) שהיו מדי פעם בילדות. בכל מקרה, אני לא יודעת איך ואם ניתן להאיץ או לשוב לאותם כוחות כמו קודם. היום אני לא יכולה להרשות לעצמי הידרדרות משל זו, אני מעל גיל 30 ברשות עצמי, מתקשה למצוא עבודה בשל המצב הנפשי, רוצה לחזור ללמוד והכל יותר ויותר קשה לי... אני מרגישה מדוללת מכוחות, מאנרגיות, משמחה, מחיות וממרץ. זאת ועוד אני בכל זאת חוששת שמצב זה 'יתקע' באופן כרוני, אני למעלה משלוש שנים סובלת מאז הטיפול שהיה חסר בו כל טיפת אמפטיה והרגעה ובמקרה הפחות טוב, היה לגמרי תוקף, עוין ומאשים. האם לדעתך יש הכרח בטיפול תרופתי? ומהו מצב זה של חזרה כביכול ברגשות של הילדות, באפיסת כוחות, בדכאון וחרדות? תודה

18/10/2007 | 00:33 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

שלום כרמית, כל הכבוד על הפנייה המחודשת לטיפול! לאחר ההתנסות הטיפולית הקשה שעברת, טבעי שתיצרי קשר עם מטפלים חדשים באורח הססני ואיטי, ואולי אפילו תהיי חשדנית וביקורתית. זה בסדר, ואני מקווה שהמטפלת שלך תתייחס לכך בסבלנות ובהבנה. נסי גם את להיות פתוחה אל ההתנסות החדשה ולא להיסגר מהר מדי. למשל, למרות שזו לכאורה סיבה טובה לעזוב, העובדה שלא השיבה לשאלתך בצורה שסיפקה אותך אינה מעידה על יכולתה הטיפולית כלל וכלל. רגרסיה היא תהליך שקיבל המשגות מגוונות בתיאוריות שונות של הנפש ושל טיפול. לעניות דעתי, זה לא כל-כך משנה אם מה שאת חווה מתאים להגדרה של רגרסיה. את חווה כאב עז, ובזה צריך להתגייס לטפל. בכל מקרה, אינני יכולה לאבחן מבלי להכירך, ובוודאי לא להביע דעה בנוגע להכרחיות הטיפול התרופתי. אני כן יכולה להביע את הדעה שהאתגר הגדול ביותר העומד בפנייך הוא - לאט לאט ובזהירות, לגלות שאפשר גם אחרת, להסתכן, להתמסר, לצמוח... חזקי ואמצי, אורנה

17/10/2007 | 13:25 | מאת: דלית

אני בת 34 אין לי חרדות ממבחנים כתובים החרדה שלי מתבטאת רק מטסט לנהיגה. ניסיתי הרבה אפשרויות ועדיין לא עברתי את הטסט. למדתי לפני שנים עברו שנתיים ולא הצלחתי. חיכיתי כמה שנים החלפתי מורה וניסיתי שוב וכבר כמה טסטים אני לא עוברת. המורה נהיגה טוען שאני יודעת לנהוג אבל בטסט אני לא מצליחה. אם תוכל להציע לי מה לעשות אודה לך מאוד

18/10/2007 | 00:20 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

שלום דלית, כדאי להתייעץ באופן אישי עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. מדובר בטיפול קצר וממוקד, שיוכל ללמד אותך להתמודד עם החרדה שאת חווה. שיהיה בהצלחה בטסט הבא, אורנה

16/10/2007 | 22:38 | מאת: סמדר

היי אני בטיפול שנה וחצי. אבל הטיפול היה קשה מאוד, עם הרבה עלויות וירידות, המון התנגדות, המון רגעי שתיקה המון תלות ומעט שינויים והתקדמות. השבוע לקחתי חופש ופתאום אני מרגישה כזו חופשיה, כזו מרוחקת, לא צריכה אותה, אין את הדחף להתקשר אליה, לשאול אותה להתייעץ איתה. וכאילו שהתנתקתי ממנה, למרות שלקחתי לפני זה חופשות ארוכות שהגיעו לפעמים לחודש. למה הייתה ההרגשה הזו? ואני מתלבטת מאוד אם לבטל גם השבוע? כי עדיין מרגישה שאין מה לעשות שם, הרגשה שונה שלא הייתה לי לפני

18/10/2007 | 00:17 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

שלום סמדר, אני מבינה שאת מרגישה משוחררת מעולו של הטיפול הקשה... וזה בסדר, אבל באופן פרדוקסלי גם זה משהו להביא אל הטיפול... משום שזה מבטא אותך ומלמד עלייך - על האופן בו את מרגישה כלואה בתוך (הטיפול? עצמך? קשרים עם דמויות משמעותיות?), ומשוחררת בחוץ (מחוץ לעצמך? מחוץ לקשר?), ועל האופן בו את צריכה לנוח ממאמץ הקשר. אני לא יכולה לדעת במקומך האם נכון להמשיך ולהתאמץ בשביל הטיפול, אבל נראה לי שיש שם עוד דברים ללמוד... לילה טוב, אורנה

16/10/2007 | 21:55 | מאת: לאורנה - תודה :-)

עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ולא סתם יודדעים שהיא קיימת, יודעים גם מה יש בתוכה. בתוך הפש, במרכזה, עומדת לה על רגל אחת ציפור. ציפור ששמה ציפור הנפש. והיא מרגישה כל מה שאנו מרגישים: כשמישהו פוגע בנו, מתרוצצת לה ציפור הנפש בגופנו אנה ואנה לכל כיוון, סובלת כאבים קשים. כשמישהו אוהב אותנו, מקפצת לה ציפור הנפש בדילוגים קטנים ועליזים, קדימה ואחורה, הלוך ושוב. כשמישהו קורא בשמנו, מקשיבה ציפור הנפש היטב לקולו, על מנת לזהות איזו מין קריאה זו. כשמישהו כועס עלינו, מתכנסת לה ציפור הנפש בתוך עצמה, והיא שקטה ועצובה. וכשמישהו מחבק אותנו, ציפור הנפש, השוכנת עמוק עמוק בתוך גופנו, גדלה וגדלה, עד שהיא ממלאה כמעט את כל המקום שבתוכנו, עד כדי כך טוב לה בחיבוק. בתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה. אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש. כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו - אף לא פעם אחת - כל עוד אנו חיים. בדומה לאויר, אותו נושם האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו. ודאי גם תרצו לדעת ממה עשויה ציפור הנפש. אה, דווקא פשוט מאוד: היא עשוייה מגרות מגרות. מגרות אלה אי אפשר לפתוח סתם כך, כי כל מגרה נעולה במפתח המתאים רק לה! וציפור הנפש, היא היחידה היכולה לפתוח את מגרותיה. כיצד? גם זה פשוט מאוד: ברגלה השניה. ציפור הנפש עומדת על רגל אחת, וברגל השניה - המקופלת בשעת מנוחה מתחת לבטנה - היא מסובבת את מפתח המגרה אותה היא רוצה לפתוח, מושכת בידית, וכל מה שנמצא בתוכה יוצא לחפשי אל תוך הגוף. ומכיוון שאין דבר אותו אנו מרגישים שאין לו מגרה, יש המון מגרות לציפור הנפש. יש מגרה לשמחה ויש מגרה לעצב. יש מגרה לקנאה ומגרה לתקוה. יש מגרה לאכזבה ומגרה ליאוש. יש מגרה לסבלנות ויש מגרה לעצבנות. גם מגרה לשינאה יש ומגרה לכעס ומגרה לפינוק. מגרה לעצלנות ומגרה לריקנות. ומגרה לסודות הכי כמוסים, זוהי מגרה שאותה כמעט שלא פותחים. ויש עוד מגרות. אתם יכולים להוסיף בעצמכם כל מה שאתם רוצים. לפעמים יכול האדם לבחור לעצמו ולסמן לציפור אילו מפתחות לסובב ואילו מגרות לפתוח. ולפעמים זוהי הציפור שמחליטה בשבילו. למשל: הוא רוצה לשתוק ומורה לציפור לפתוח את מגרת השתיקה. אבל היא, על דעת עצמה, פותחת לו את מגרת הדיבור, והוא מדבר ומדבר מבלי לרצות. או דוגמה אחרת: הוא מבקש להאזין בסבלנות - ואילו היא פותחת לו את מגרת העצבנות הגורמת לו להתעצבן. וקורה שהוא מקנא בלי להתכוון כלל. וקורה שהוא מקלקל דווקא כשהוא רוצה לעזור. כי ציפור הנפש היא לא תמיד ציפור ממושמעת ועושה לו לפעמים צרות... כאן אפשר כבר להבין, שכל אדם שונה מחברו בגלל ציפור הנפש אשר בתוכו. ציפור שפותחת מדי בוקר את מגרת השמחה, השמחה נשפכת ממנה אל תוך גופו והאדם שלה שמח. ואילו ציפור שפותחת לו את מגרת הכעס, הכעס נשפך ממנה ומשתלט עליו כליל. ועד שהציפור אינה סוגרת את המגרה בחזרה, אין הוא מפסיק לכעוס. יש שציפור שרע לה פותחת מגרות לא נעימות. ציפור שטוב לה בוחרת במגרות שעושות טוב. ומה שהכי חשוב - זה להאזין היטב לציפור. כי קורה שציפור הנפש קוראת לנו, ואנו לא שומעים. חבל. היא רוצה לספר לנו על עצמנו. היא רוצה לספר לנו על הרגשות שנעולות במגרות שבתוכה. יש מי ששומע אותה לעיתים קרובות. יש מי ששומע אותה לעיתים רחוקות. ויש מי ששומע אותה רק פעם אחת בחיים. לכן כדאי, אולי מאוחר בלילה, כששקט סביב, להקשיב לציפור הנפש שבתוכנו, עמוק עמוק בתוך הגוף. _______________________________________________________ אורנה, מעניין האם הגעת עד הסוף. ספר ילדים... העתקתי את כולו... מוקדש לך... הציפור שלי עובדת שעות נוספות (תרתי משמע :-)) ממני... (נחשי...) לילה טוב...

18/10/2007 | 00:11 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

תודה כותבת מסתורית, שהביאה אלינו את מודל הנפש על-פי מיכל סנונית (עוד ציפור...). לילה טוב...

16/10/2007 | 21:15 | מאת: ויק

מישהו יודע כמה כדורי שינה של 20 מ"ג צריכים לקחת 75 ק"ג כדי למות, או לפחות לאבד את ההכרה לאיזה זמן? תודה.

18/10/2007 | 00:07 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

ויק, כבר עבר זמן מאז שכתבת, ואני מקווה שאת מרגישה טוב יותר. בכל אופן, אני מבקשת שתצרי קשר ממשי (לא ווירטואלי) עם דמות שאת סומכת עליה. את לא חייבת להיות לבד עם התחושות הקשות. אני כאן הלילה, אורנה

16/10/2007 | 20:52 | מאת: היום אנונימית

הי אורנה חזרתי לעבודה אחרי העדרות של חודשיים,יש מישהו בעבודה שלי ממחלקה אחרת שהכרנוו לפני חצי שנה ,לפני ההעדרות ניהלנו קצת שיחות נפש(היה ממש נעים לשוחח עימו,הוא יודע להקשיב). בתקופת ההעדרות לא חשבתי עליו והוא לא היה חסר לי,כשחזרתי לעבודה ונפגשנו שמחנו כ"כ לראות אחד את השני התחבקנו בספונטניות חיבוק חברי(יותר מחיבוק אחד) והיתה הרגשה באויר שזה היה נעים לשנינו בלשון המעטה.היות ולא היינו לבד הוא אמר לי שאנחנו צריכים לדבר.(אני מניחה לאן השיחה תוביל). אני נשואה באושר ואני מאוד אוהבת את בעלי וגם הוא נשוי. איך מתמודדים עם התחושה הנעימה הזאת שהחיבוק הותיר אצלי ומה עושים עם זה? שנינו מאיישים תפקידים בכירים בעבודה. כותבת קבועה שהיום בחרה להיות אנונימית והסיבה ברורה לא?!?

18/10/2007 | 00:04 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

היום אנונימית יקרה, תיארת מפגש מחודש מלא חמימות. לפני העדרותך התפתחה בינכם אינטימיות רגשית, ועם החזרה לעבודה נוספה קרבה גופנית שעוררה אצלך מחשבות. אני חושבת שזה בסדר גמור לחוות את הרגשות שהתעוררו בתוכך. אין טעם להתכחש לכך שהעולם הפנימי הוא מורכב ויצירתי, גם אצל נשואים באושר... לצד זאת, הצעה: את יכולה להיות אנונימית איתנו, אבל נסי לא להיות אנונימית-לעצמך... אני מתכוונת לכך שנכון לחשוב על האינטימיות המתפתחת בינך לבין אותו חבר לעבודה, ולנסות להכיר את תפקידה בחייך. למשל, יתכן שמשהו בתחושת הקרבה והאינטימיות שאת חווה עם בעלך השתנה בתקופה האחרונה, והתגובה הרגשית שלך לאותו גבר מסמנת את השינוי. אולי התגנבה לה תחושה של חוסר, חסך, כאב - תחשות שקיימות בנישואים הקרובים ביותר. אם משהו בדבריי מהדהד תחושה מוכרת, אני חושבת שכדאי לטפל בנישואים עצמם... לילה טוב, אורנה

16/10/2007 | 20:43 | מאת: ויק

סוף סוף הגיעה שעת הפגישה, שחיכיתי לה כל כך ...אחרי שבוע שהיא הייתה בחופשה. נכנסתי לחדר המוכר העוטף ורציתי שהיו לי מוצרים מוכנים - מוצר החלומות המוזרים שהיו לי, מוצר המחשבות המפחידות,מוצר הרגשות שאיני יכולה לשאת עוד, ומוצר הגעגוע וההיזדקקות שלי אליה - עם ה"מוצרים" הכל כבר יהיה איתנו מבלי שנצטרך לבזבז זמן מבלי שתרחף הסכנה שחלק מהדברים לא יהיו מדוברים ומטופלים בפגישה. נכנסתי והתיישבתי במקום הקבוע על הספה , מולה. אחרי דקה של שקט קמתי וישבתי על השטיח, ליד הכסא שלה, הנחתי את הראש על ברכיה ובכיתי.בכיתי על מה שאין לי, על מה שיש לי ואני לא מספיק מכירה ומוקירה בכך, בכיתי הכל..והיא ליטפה אותי ושאלה מדוע אני בוכה.חיכתה שארגע ואז הכינה תה וישבנו על הספה זו מול זו (בד"כ היא על הכסא ממול) ואז דיברנו, הדברים שלי היו מבולבלים, הוצאתי מהתיק שלי סכין חיתוך שבו רציתי להכאיב לעצמי והנחתי על ידי. היא לא נבהלה, שאלה למה, הסברתי ואז ביקשה שאתן לה את הסכין. ואז עשינו רשימה של מטרות חדשות.מה אני רוצה שיהיה אחרת.ממה אני מפחדת שיהיה אחרת....ואז היא אמרה שהיא תחשוב איך אנחנו משיגות את זה.והיא אמרה שעל אף שלעולם לא תהיה אמא שלי..היא רואה את עצמה כדמות משמעותית בחיי - והיא רוצה להיות בהם ושאני אדע שהיא איתי תמיד.סיכמנו גם שמדי כמה פגישות היא תתן לי, לפי בקשתי, להביע מה שאני מרגישה באופן חופשי, בציור או בבכי או בהשתוללות, והיא רק תשמור.כשנפרדנו היא אמרה שבשבועות הקרובים אני יכולה להתקשר אליה בשעה מסוימת ולדבר כמה דקות רק כדי להתחזק. אכן תרחיש אוטופי - אך כזה שלא התקיים מעולם....רק ככה רציתי שיהיה.ככה אני צריכה שיהיה.מה שהיה במציאות היה שונה מאד.ובסופו נותרתי אני.באותו מצב.רק יותר אשמה,מתוסכלת,מטופשת וריקה ריקה ריקה ומיואשת.ועכשיו אני מתפוצצת מבפנים.בא לי לצרוח ולהרוס.להרוג מישהו.

17/10/2007 | 23:45 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

ויק יקרה, כמו קוראים אחרים, אני בטוחה, הלכתי איתך את כל הדרך - עם התקווה, וההתרגשות, עד האכזבה הנוראה. אני רוצה לכתוב לך, שגם בטיפול בדיבור אפשר להרגיש קרוב ומוחזק ושלם וביחד. אפשר. הדרך מסובכת, רצופת מכשולים וסכנות, ובכל זאת אפשר. הלוואי שהתקווה שלי מגיעה עד אלייך, אורנה

16/10/2007 | 16:59 | מאת: אני

שלום, אני בחורה בסוף שנות העשרים, בקשר עם אישה מזה מספר שנים, לפני הקשר הנוכחי הייתי בקשר ארוך שנים עם גבר, כיום הזוגיות הנוכחית נמצאת במשבר, על סף פרידה, בת הזוג נמצאת במקום אחר משלי, אני בתוך הארון, לא מקבלת את עצמי בתוך קשר כזה (אחרי מספר שנים ביחד), יודעת בתוך תוכי כי קשר עם גבר מבחינתי הוא רק מיני, נמשכת מאוד לגברים (אולי לא ניסיתי מספיק), בת הזוג רוצה לקחת קדימה, אני לא מרגישה שאני יכולה לספק זאת, למרות הידיעה שהקשר טוב, מכיל, אוהב. האם זו תופעה מוכרת? האם יש מה לעשות בנדון? יש לציין שהייתי בטיפול פסיכולוגי ממושך, אך לא הגעתי לתובנה האמיתי של מי אני.

17/10/2007 | 23:15 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

שלום אני (שעדיין לא הגיעה לתובנה האמיתית מי אני...), חוויה של זהות עצמית, ובכללה גם זהות מינית, היא חוויה מורכבת, רבת שכבות ורבדים, וגם דינמית - כלומר משתנה עם הזמן. אני מבינה שהתנסית בקשרים עם בני שני המינים, ושיש לך מחשבות לגבי המשמעות של קשרים אלה עבורך. אני משערת שמחשבות אלה מתחדדות בתקופה של סיום קשר, אבל כדאי לנסות להפריד בין הדברים. וודאי שיש מה לעשות בנוגע לתהיות הפנימיות שלך - לחשוב אותן, להרגיש אותן במלואן, לחפש את הדרך באומץ... ולמרות שכבר היית בטיפול, כדאי לשקול תהליך נוסף בשלב בו את נמצאת. באיחולים לאושר, אורנה

16/10/2007 | 15:43 | מאת: יפעת

אני בטיפול מזה ארבעה חודשים. בשבוע האחרון הודעתי למטפל שלי שאני צריכה לחשוב על המשך הטיפול לכאן או לכאן. מצאתי את עצמי שבטיפול אני הופכת לעצובה יותר, כואבת יותר, מבולבלת יותר, התחלתי לחשוב על המוות באופן תכוף. זאת ועוד פשוט הפסקתי לתפקד, הטיפול, התכנים והמטפל החלו להעסיק את מחשבותי ולא להרפות. עברתי ילדות לא פשוטה, ואמנם הגעתי לטיפול בבלבול ויאוש נוראי, אך ביקשתי מהמטפל זמן להתרחק כדי לחזק את עצמי ולנסות לבדוק מה יותר קשה להתמודד עם הקשיים או להיות בטיפול. המטפל אדם נחמד, אך לי באופן כללי למרות האמונה בטיפול בכלל, קשה להתקרב או לדון בחומרים קשים. התחלתי לחשוב שעדיף להתחזק ולהמשיך הלאה שאין צורך לעשות את המסע לילדות. אני בת 29 והנה שבוע ראשון בלי טיפול, אני עושה לעצמי אוטוסוגסטיה ומנטרות של -את יכולה לעבור את זה לבד, אל תפתחי תלות באף אחד, הטיפול מחליש אותך, המטפל גם עובר קשיים ועדיין מתמודד וכאלה וכאלה. אורנה יקרה בשורה התחתונה האם אני יכולה להתמודד לבד ולעבור תקופה קשה שליוותה אותי בלי הסבר ברור לעין או שתגדירי זאת כפחד משינוי או מתלות או מאי יכולת להניח עצמי בידיו של מישהו אחר. עד זאת ולמרות הכל מאז שהונחה בראשי הידיעה שאני מפסיקה את הטיפול אני מרגישה טוב יותר. הייתכן?

16/10/2007 | 16:59 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

שלום יפעת, ראשית, אני נוטה להאמין שאנשים יכולים להתמודד גם ללא הטיפול שלהם (הם עשו זאת קודם, והם יעשו זאת גם לאחריו). השאלה המשמעותית בעיני היא מעט אחרת: לא האם תוכלי להתמודד לבד, אלא מדוע כה הכרחי עבורך להתמודד לבד, מה קורה לך בתוך ה'ביחד', ומהם התכנים המכאיבים שעולים בטיפול וגורמים לך רצון לברוח הרחק... התכנים האלה נמצאים בתוכך (כלומר, הטיפול אינו "ממציא" אותם אלא מציף אותם כלפי מעלה), ולכן כדאי להבין את התהליך שאת עוברת בתוך הקשר הטיפולי (וממנו ללמוד גם על מה שקרה וקורה לך בקשרים נוספים). כדאי שתדעי שנושאים של תלות, התמזגות, אובדן עצמי בתוך קשר ומציאת עצמי מחדש - כל אלה הם מהחשובים והמשמעותיים ביותר שאפשר לעבד בטיפול דינמי. את מוזמנת להתלבט איתנו עוד, אורנה

16/10/2007 | 08:21 | מאת: ד'

אורנה, שלחתי לך מייל. מקווה שתמצאי זמן לקרוא... תודה, ד'

16/10/2007 | 16:48 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

ד' יקירתי, קראתי ה-כ-ל. נכון יותר שנדבר, וזאת נעשה... שלך, אורנה

15/10/2007 | 23:33 | מאת: טל

רציתי לדעת איך ניתן לפתור בעיית חרדה של בעלי חיים. יש לי חברה שהיא חולה בזה, כל פעם שהיא רואה בעל חיים היא בורחת מאותו מצב, הלב שלה דופק במהירות, כל פעם שהיא הולכת ברחוב היא סורקת אותו לפני שהיא עוברת. היינו בחופשה כרגע והיא לא יצאה למרכז העיר עקב כך שהיא פוחדת.. היא נסעה פעם אחת ראתה כלב מרחוק תפסה את המונית הראשונה שראתה וטסה למלון האם ניתן לפתור את החרדה הזו על ידי תרופות? כרגע נמצאת בטיפול פסיכולוג אבל לא רואה שום התקדמות.. תודה מראש טל

16/10/2007 | 16:47 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

שלום טל, בהחלט אפשר לעזור לחברתך. הדרך המקובלת ביותר לעשות זאת היא בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולעיתים בשילוב טיפול תרופתי נוגד-חרדה. כדאי לבדוק האם המטפל/ת של חברתך מיומן בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולשקול איתו/ה את דרכי הפעולה האפשריות. בהצלחה, אורנה

15/10/2007 | 23:07 | מאת: טל

היי אורנה, בימים האחרונים אני עסוקה בתחום המקצועי. אני עובדת בתחום המשרדי כ-10 שנים. אני נתפסת כמקצועית,אחראית,ובעלת ראש גדול,ומוטלים עלי תפקידים נוספים,מעבר לתפקידי המוגדר שלעיתים מוסיפים אקשן ועניין, ולמרות זאת, אני לא מרגישה סיפוק מעבודתי. התחלתי בעבר תואר בתחום החינוך והפסיכולוגיה, זה היה מאוד מעניין, אך לא הצלחתי לסיים אותו (כלכלית היה לי מאוד קשה לממן ולשלב עם עבודה במשרה מלאה,הקושי הזה הלחיץ מבחינה נפשית... והתייאשתי.) אני מרגישה שאני טובה בתחום הייעוץ,ההדרכה/הוראה, אני חושבת שאהנה מלעזור לילדים עם קשיים מצד אחד,אך חוששת לקחת ללב יותר מדי. בשנים האחרונות נהייתי מאוד רגישה(אני נחנקת מדמעות כאשר אני רואה את האחיין שלי בוכה,או כשאני מקריאה לו סיפור ועוד.. ) הבעיה היא שלכל התחומים הנ"ל (שהכי מעניינים אותי וגורמים לי סיפוק) נדרש תואר, ואני מוצאת את עצמי בת 34,מבוזבזת ,עובדת בתחום מחוסר ברירה ומשתכרת נמוך יחסית. האם את מכירה לימודי תעודה שיכולים להכשיר לאחד מהתחומים הנ"ל? אני לא מצליחה למצוא איזה כיוון מחשבה, משהו שיוכל לעזור לי לפרוץ לתחום מעניין יותר. נראה לי שהפחד מהסבה מקצועית וערעור היציבות הכלכלית מוסיפים לכך, ובכל זאת... הייתי בטיפול כשנתיים,(אך לא דיברנו כל כך על התחום הזה), ואני תוהה אם לחזור לכמה פגישות ממוקדות בתחום הזה, האם זה יכול להאיר את עיניי, מה דעתך?? תודה.

16/10/2007 | 16:45 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

שלום טל, כשקראתי את דברייך נזכרתי בתחושה שמקצועות טיפוליים, קצת כמו מקצועות בתחום האומנות, קוראים לנו לבוא... לפעמים כמעט כנגד כל הסיכויים... אני מאמינה שמאוד כדאי לחזור ולבדוק את הדברים. ישנן אינספור תוכניות ייחודיות להשלמה והסבה מקצועית, אבל לפני כן - תצטרכי לשקול ולהרגיש, לחשוב ולהחליט... בדרך כלל אפשרי בהחלט לחזור לטיפול להתייעצות ממוקדת. דרך נוספת שכדאי לשקול היא פנייה לתהליך ממוקד אצל פסיכולוג קליני עם ניסיון בתחום הייעוצי-תעסוקתי, שיוכל לסייע לך הן באבחון כישורייך ונטיותייך והן בתהליך קבלת ההחלטה ויישומה. מחזיקה אצבעות, ומחכה לשמוע דיווחים מהשטח, אורנה

15/10/2007 | 21:20 | מאת: יעל

בדומה לכותבות הקודמות כאן אני גם מנסה להבין איך בדיוק טיפול פסיכולוגי עוזר, אני נמצאת בטיפול כבר שנה , ורק יותר רע לי וריקני לי אני לא חושבת שזאת רגרסיה טובה שתשפר את המצב , אני חושבת שפשוט ממש קשה לי לסמוך על המטפלת שלי , לא משהו אישי נגדה פשוט קשה לי להיות על תקן "המטופלת " , ולדעת שהיא נמצאת שם כי אני העבודה שלה.. (איך אפשר מצד אחד להתקרב מאוד למישהו מצד שני לדעת שהוא "יגרש" אותך אחרי 50 ?!) האמת יש טעם להמשיך ?! כי מצד אחד אני ממש מרגישה שאני זקוקה לעזרה נפשית , מצד שני אני לא באמת מצליחה להיעזר בה...

15/10/2007 | 22:14 | מאת: דרור שטרנברג

יעל שלום, בטיפול יש לעיתים מספר שלבים. את מציינת נכון שקשה לך לסמוך עליה באמת, להאמין שאכפת לה ממך למרות שהטיפול מסתיים אחרי חמישים דקות. בעיני, כרגע המוקד של הטיפול צריך להיות הקושי הזה. את מן הסתם תבדקי עד כמה היא בשבילך למרות שזו העבודה שלה, ולמרות עוד כל מיני דברים. אבל רק כשתוכלי להרגיש שהיא באמת שם בשבילך, שזו לא רק העבודה שלה, תוכלי להתחיל להיעזר בה. עצם ההישג הזה יהיה הישג טיפולי חשוב עבורך גם מחוץ לחדר הטיפול. בינתיים, למרות הקושי, ותחושת הריקנות וחוסר הטעם, המטרה היא לשרוד. זו המטרה של שתיכן, לשרוד את השלב הזה. דרור

דרור היקר ,. .. חשבתי הרבה אם לכתוב על זה .. ועכשיו בעצם מוצאת את עצמי , כותבת מה עובר עליי למרות הקושי הגדול . . ביום שבת חלמתי חלום ..שהתעוררתי ממנו בבהלה .. אני רוצה לשתף אותך .. אני לא מצליחה להתמודד עם מה שעלה שם לבד.. ואפילו מתביישת.. אז ככה , אני בת 10 , יושבת על מישהו , על הברכיים , ברקע מוזיקה מוכרת , האוירה רגועה , המקום מוכר לי ..עדיין לא מזהה .. קולות ברקע מוכרים ..אני נמצאת במקום מוכר .. לא מצליחה עדין לראות איפה ..לא מצליחה לדעת מי הן הדמויות שמסביבי .. מי שאני יושבת עלייו ..נוגע בי , מלטף ..לוחש לי שאני יפה ..מיוחדת ואהייה תמיד כזו בשבילו .. הוא מחדיר לי אצבעות למקום ..אסור ..כואב לי בטירוף .. אני מנסה להבין מי זה ? כואב לי ..אני בוכה בשקט ..בלי קול ..רק הדמעות יורדות .. הצללים ..מתבהרים ..אנ י שואלת למה ?..למה את/ה מכאיבים לי ? הוא עונה לי את יודעת שהכל מאהבה .. פתאום ..אני רואה את הפנים .. אני יושבת על אבא שלי ..זה אבא שלי ...יכול להיות דבר כזה ???.... פתאום נכנסת אישה - שהיא בעצם חברה טובה של ההורים שלי ... ושואלת אותו ..מה אתה עושה לה ?...אתה נורמלי ?... מפה אני ואתה סיימנו את הקשר שלנו ..(לא מבינה , מה הכוונה ..רק בוכה ).. החלום נצבע לי באדום ..אני לא מצליחה לראות כלום .. אני קמה ממנו בהיסטריה ובוכה ...בורחת ומתעוררת עכשיו למציאות, .. הייתי חייבת לברר ..אם החלקים היו נכונים בחלום .. הגעתי לאמא שלי אתמול ..לא סיפרתי לה על החלק של הפגיעה בי אלא רק אם יש קשר בין אבא שלי לאחת מהחברים הישנים שלהם .. היא אמרה לי שכן..שאבא שלי ניהל רומן איתה במשך עשר שנים בזמן הנישואים שלהם.. וואו ..הייתי בהלם ..אבא שלי ?...יכול להיות דבר כזה ?... אבא שאני אוהבת , אבא שנראה ש..הוא הכי הכי מקסים ..לא יכול להיות .. ואז אני חושבת לעצמי רגע ..איך הגיע לי חלום כזה ..ואם כל החלקים שם נכונים ..איך אדע אם אבא שלי ניצל אותי מינית בילדות ?... איך מתמודדים עם חיה כזו ?... שעדיין לא הצלחתי להתמודד בטיפולים עם האונס שעברתי לפני עשר שנים ?.. מה קורה לי ?... אני איוב?... איך אצליח להסתכל לאבא שלי בפנים ..כשאני לא יודעת / יותר נכון לא זוכרת על הילדות שלי כלום ?.. ואם הוא פגע בי ?..איך הוא עשה דבר כזה ולא זכרתי .. דרור .... מה עושים .. האם יכול להיות שאחרי עשרים שנה ..עולה דבר כזה ?...בלי שום התראה מוקדמת ?.. איך מתמודדים עם זה ?איך אספר דבר כזה ?.. זה אבא שלי ..הדבר שאני הכי אוהבת בעולם .. ועכשיו , חוצ מלבכות בשקט ..אני לא מצליחה לעשות כלום .. נמאס לי מהחיים שלי .. הלוואי והיה לי אומץ לסיים אותם . סליחה..

15/10/2007 | 22:04 | מאת: דרור שטרנברג

ש' שלום, החלום שאת מתארת הו אבאמת חלום מאוד מבהיל, מבהילה עוד יותר התחושה שאת לא יודעת אם זה רק חלום או מציאות. ובאמת קשה לדעת, ייתכן וזהו רק חלום שחלמת. אבל יכול להיות גם שזהו ביטוי למשהו שהדחקת שנים ארוכות ושיכל לבוא לידי ביטוי רק בחלום. ההסבר לכך יכול להיות קשור לכוחות שלך כילדה, כוחת שלא היו חזקים דיים להתמודד עם אירוע כזה, ולכן נאלצת להדחיק אותו - כמעט למחוק אותו מהזיכרון. כעת בשל חלום, או סיבה אחרת הם שבו וצפו. כך או כך נשמע שזה זעזע אותך, גרם לך לבלבול מול רגשות האהבה כלפי אבא, ולקשיים להמשיך ולתפקד כרגיל. עולה כאן השאלה מה עושים עם זה. לדעתי חשוב להתמודד עם זה בטיפול, תוך שמירה במחשבה שייתכן וזה באמת קרה. אבל להדגיש את החוויה שלך כעת מה קורה לך עכשיו, אלו מחשבות וקשיים עולים בך עכשיו דרור

15/10/2007 | 20:17 | מאת: ויק

אני נאבקת זמן רב.אין לי כח לפרט, כבר בילבלתי פה את המח פעמים רבות.כלום לא השתנה באופן מהותי ולאורך זמן.בגדול הגעתי לטיפול בגלל הפרעת חרדה (gad) ובמהלך הטיפול בשלוש השנים האחרונות היו הרבה טלטלות, ובשלב מסוים אובחנתי גם כגבולית.לא יודעת אם זה נכון וזה כבר לא מעניין אותי...אני מטופלת גם בתרופות. יש לי פסיכולוגית חכמה,טובה ואהובה, אבל אני חושבת שאנחנו לא מצליחות לפתור את הבעיה המרכזית.הרקבון האמיתי - תחושה של חוסר ערך, ריקנות, וחוסר יכולת לסבול את נפרדות המטפלת ממני ואת מיגבלות מערכת היחסים המעוותת הזו. אל תשלח אותי לדבר איתה כי אנחנו טוחנות את זה כל הזמן.ועדין אין לי תשובות.... אולי תוכל להגיד לי מה אתה היית עושה? מה עוד אפשר לעשות? האם אפשר לעזור לי בכלל? כי אם לא אני לא מתכוונת להמשיך לחיות ככה. אני יודעת שזה נוגד את עקרונות המקצוע אבל אנא נסה לענות ברור, ובצורה חד-משמעית.אני צריכה תשובות אמיתיות.

15/10/2007 | 21:01 | מאת: דרור שטרנברג

ויק שלום, נשמע לי שאת מרגישה כעוסה, מתוסכלת מכך ששום דבר לא משתנה, לפחות לא שום דבר מהותי מבחינתך, התחושה שלך כלפי עצמך. זו גם הסיבה שהייתי מנסה לברר איתך מדוע כל כך קשה לך לקבל את מה שמוצע לך את מה שהמטפלת מציעה ככיוון טיפולי. ברור לי שזה לוקח זמן, מתסכל, ולעיתים גם בלתי נסבל. אבל היא באה ואומרת לך במילים כאלו או אחרות - הקושי שלך הוא עם נפרדות, ממני, פה בחדר, ובכלל מדמויות משמעותיות בחייך. את מרגישה עצמך לא שווה שום דבר, והדרך להתמודד עם זה היא לדבר על זה ולהבין מה קורה לך. את, אולי מתוך קושי להרגיש שמשהו בכלל יכול להשתנןת מממאנת להסתמך עליה ולראות לאן זה מוביל. זו המלצתי, למצוא דרך הטיפול את היכולת להסתמך עליה. באמת להסתמך מבלי לבדוק כל הזמן האם זה עוזר. זה לא קל, כי זו, כך נשמע לי, בדיוק הנקודה שקשה לך בה - להסתמך, אבל זה אפשרי. דרור

15/10/2007 | 21:56 | מאת: ויק

זה לא היא אומרת.זה אני אומרת! (לגבי הנפרדות וכו')אתה יודע גם לי יש קצת שכל אפילו שלא למדתי פסיכולוגיה....ולגבי הכיוון הטיפולי זה בדיוק העניין - שאני לא חושבת שיש כיוון.זה מה שאני שואלת אותך היום.

15/10/2007 | 16:12 | מאת: כרמית

שלום דרור, מה שלומך? אני רואה שיותר ויותר אני מתקשה לצאת מהמעגל הזה. חווה לעיתים תכופות חרדה מציפה, חושבת ופוחדת מאיבוד השליטה ומתחושה שאני משתגעת, ואז נכנסת לבאמת חרדה. כשברקע, עצבנות, תחושות פיסיות ופחד מהן: בחילות, כאבי ראש, זרמים בראש. אני שוקלת שוב להתחיל טיפול תרופתי אבל הדבר שמרתיע אותי זה שכאשר אני ללא תרופות, אני מרגישה כביכול יותר בשליטה וביכולת לעבוד על הנפש. אם תרופות אני אדישה וסתם מעבירה את החיים. אני חרדה שאולי אני סובלת מהפרעה פוסט טראומטית ואם כך לא אפטר ממנה לעולם (ע"פ תורת הפסיכיאטריה) וחרדה גם מזה. אני נמנעת לעשות דברים- כי פוחדת שלא אתפקד ואחוש בחרדה. ברקע ואולי בבסיס החרדות, היה פגיעה חזקה ומקיפה את כל כולי וחיי. הגורם הנוסף, שמכניס אותי חרדה- זה מה יקרה בחוסר אונים שכזה- אסור לי להיות חלשה בדעה של ההורים ועל כך אני מרגישה שאין מי שיבין אותי ואוכל לסמוך עליו שלא יבקר ויתקיף אותי (בדיוק כמו שארע בטיפול שממנו התפרקתי). אני שואלת אותך מהו הטיפול התרופתי הטוב ביותר לחרדות? ולסוג של דכאון (יותר איבוד האמונה בעצמי ובכל מה שחשבתי אודות עצמי). אני גם לא יודעת אם נכון לי טיפול דינמי עכשיו, למרות שיש בתוכי המון כאב שמחפש מקום חם ותומך, יחד עם זאת בגלל שעד כה נמנעתי מלראות שבעצם ההמנעות שלי נובעת מחרדות, אז אולי כדאי בעצם טיפול קוגניטיבי התנהגותי? ד"ר שמגר- עצם המחשבה שאיבדתי שליטה גורמת לי לחרדות מפני העתיד...אני ציפיתי להוציא ממני ולתפקד ברמה גבוהה ובהצלחה. אני אמורה להתחיל את לימודי לתואר שני- ואני עדיין לא בטוחה ויודעת אם לעשות כן, זה ידרוש ממני בהמשך לעבור עיר וגם שאני חוששת כי לאחר שארכוש את התואר והמקצוע, לא אוכל לתפקד ובזאת להחזיר להורי על ההשקעה הכספית ולהוכיח שהיה כדאי. אני לא מוכנה להשלים ולקבל שהתפרקתי ובייחוד שזה כרוני ע"פ כל מה שקראתי והתרשמתי מידי כותבים אחרים. אני נעה בין מחשבה להעיז וללכת על הלימודים, אוליבהמשך לעבור לעיר אחרת וללכת על מקצוע שמבחינה בטחון במציאת עבודה הוא לא קל. לבין המחשבה והרצון (אולי רגרסיה), להתאשפז אישפוז מלא, כדי לחזור להרגיש שמטפלים בי, להרגיש ילדה, ללא מחויבות וכו'... אני לא מסוגלת למצוא את שביל האמצע- בתוכי גבר התיאבון לקבל משהו (לא מוגדר) ועד שלא אקבל ממנו ביד גדושה אני לא אהיה מוכנה להמשיך הלאה ולתפקד. כאילו כל העת היה בי רצון חזק אולי סוג של הרס פנימי, להדרדר ולהביא עצמי למצב זה על מנת שאוכל לקבל את מה שאני צריכה, אבל הפרדוקס הוא, שאין מי במשפחה שמסוגל לתת לי את אשר אני צריכה- וזה רק מגביר את התחושות והחרדות והרצון העיקש שלי- לא לזוז עד שלא אקבל זאת (מה גם שמעולם לא הבעתי מחשבות אלו בפני משפחתי, כי אין עם מי לדבר). וכך אני נשארתי לבד, כאשר הידיד/ חבר היחידי שהיה לי בעולם ואתו נהנתי, נשאר הרחק מהשיג יד. מה עושים? מה אני עושה ל? אני פשוט לא מוכנה להמשיך את חיי ככה.

15/10/2007 | 19:14 | מאת: אהבה

שאשפוז פסיכיאטרי מרצון (רק תקחי בחשבון שזה יגזול כשלושה חודשים מחייך, ולא תוכלי לעזוב כשתרצי) יכול להיות פתרון יעיל למצוקות הנפש שלך ומהסיבה היחידה שאחרי שתעברי את הגהנום הפסיכיאטרי מקרוב, ותספקי את הרצון/צורך שלך שיטפלו בך בלי שתצטרכי לקחת כל אחריות - זה יגמול אותך לחלוטין מכל התסבוכים שאת מתארת - את תסתכלי על הבעיות שלך באופן הרבה פחות רומנטי, ותביני הרבה יותר טוב איך לעזור לעצמך על מנת להימנע בעתיד מאשפוזים נוספים זאת, אם יש בך עוד שמץ של בריאות נפשית שאם לא כן, את עשויה להתמוטט שם באופן סופני (נפשית אני מתכוונתף לא גופנית)

15/10/2007 | 20:43 | מאת: נמכת בעבר

כרמית יקרה, נתמכתי על-ידך כאן בעבר... מודה לך על כך מאוד! הצטערתי לשמוע על מה שעובר עלייך. קשה לך להתמודד כרגע.. אולי תקחי לך פסק זמן,מנוחה,חופשה לבדך בצימר קסום,איזה טיול במקום אחר שיוציא אותך מהשגרה? הייתי ממליצה לך בשום אופן לא להתאשפז.. נכון, זה נשמע כל-כך רגוע,טובל בירוק,שקט,את כמו ילדה מטפלים בך. אבל מפחיד אותי צעקות החולים בלילה, מכות החשמל,חוסר הפרטיות (לא מקבלים שם חדר פרטי..אני מניחה). בעיני זה לא פשוט. מה גם שזמן ההחלמה שם הוא ארוך וקשה אח"כ לחזור לחיים רגילים. תראי, אימי עובדת כאם בית בהוסטל לנפגעי נפש. הסיפורים- מצמררים. כמה אומללות יש שם שלא תדעי! לפי איך שאת נשמעת את בחורה עם שיקול דעת וראש על הכתפיים.- ועם תואר ראשון! לדעתי יש לך את השכל וכוחות הנפש להתמודד. החליפי מטפלת, תחליפי עיר לא יודעת מה חבל אל- תשברי! ואם קשה לך להמשיך ללמוד כרגע אז עזבי את זה- אל תלחיצי את עצמך בשביל להוכיח את עצמך. עבודה נחמדה וקצת כסף לבזבוז- זה מספיק.. חיי את חייך בשביל עצמך. שכרי לך דירה הרחק מההורים תהני לך לבד. זה הכי כיף בעולם. בזמן האחרון למדתי להנות מחברתעצמי בלי שום רצון מיוחד וכמיהה לחברתם של אחרים. הכמיהה הזו לחברתם של אחרים והתלות ריסקו אותי לגורמים בעבר. וכיום (זה נשמע מגלומני) -טוב לי בחברת עצמי. ו..שיקפצו לי כולם! אז שיהיה לך טוב!

15/10/2007 | 20:51 | מאת: דרור שטרנברג

כרמית שלום, את מתארת תחושות של בדידות לצד כמיהה עזה שמישהו יטפל בך, ישביע את הרעב שלך. את נעה הין צורך להיענות להורים, או למה שאת חושבת שהם יאמרו, לבין רצון לא לעשות שום דבר, לוותר. התנודתיות הזו מכאיבה מאוד, לא קל לחיות איתה, וגם לא קל לקבל משהו ממישהו אחר - כשמנסים לעודד אותך זה מתסכל כי מכריחים אותך לנסות. כשמאפשרים לך לוותר את מרגישה שלא מבינים אותך ושלא אכפת ממך. בשל המורכבות, המערבת גם הרס עצמי כדברייך, אני מציע דווקא להיעזר בטיפול דינמי. לגבי טיפול תרופתי, הוא לרוב רק משפר את היכולת להיעזר בטיפול ומגברי את השליטה, ולא את אשליית השליטה. לגבי סוג הטיפול, ישנו מגוון רחב של תרופות יעילות, וכדאי להתייעץ ספציפית עם פסיכיאטר. אלו המלצותיי, דרור

15/10/2007 | 22:20 | מאת: כרמית

תודה לכל המשיבים. ולנתמכת בעבר (נדמה לי שאני יודעת במי מדובר :-) תודה לך בחזרה על התמיכה אלי. כרמית

15/10/2007 | 11:16 | מאת: כרמית

להוסיף ולספר, שמתחילת 'הטיפול' אצל הפולניה הזאת, היא תמיד סיפרה לי על כך שהיא רואה את הפער אצל אנשים בין מי שהם,משלותיהם (או חושבים על עצמם), לבין 'התוצאה' במציאות. כאילו שזה היה מוקד תשומת הלב שלה, בעוינות ובחוסר אמפטיות נהגה לדכא, ואף לא לשמוח וליהנות בהנאותי. ניסיתי ללכת לטיפול חדש אחרי שהייתי אצל הפולניה במשך שנתיים +, החזרה לטיפול לקח לי בקירוב 3 שנים אחרי...ולרות ניסיונותי אינה מצליחה. אני לא מצליחה לגשר על הפער בעמדות שנחוו אצלי. הייתי אצל מטפלת כה נחמדה, סבלנית וקשובה ואילו אני לא יכולתי לקבל זאת ממנה (מה שלולא הטיפול ההוא הייתי מצליחה), אני חושבת לעצמי מחשבות עויינות כלפי עצמי וחושבת כמה שאני לא בסדר! ולא שווה! המטפלת ההיא האפילה ותאפיל על כל מטפלת אחרת או כל מחשבה חיובית אחרת אודות עצמי. אני יוצאת מנקודת הנחה שהיה לי שגעון גדולת (אם להשתמש במונח של ההיא), והכל היה אצלי שקרי, פאסדה שבעצם אני כלל לא מי שאני חושבת או חשבתי את עצמי. לעיתים, כל מה שנזקקתי לו בטיפול ההוא, זה לרגע אמפטיה, חיוך, הבנה, הקשבה- ללא כל הזמן מיד להטיח בי האשמות וביקורות. יום טוב

15/10/2007 | 20:43 | מאת: דרור שטרנברג

כרמית שלום, רציתי לשתף אותך בכמה מחשבות / שאלות שעלו בי. ראשית מדוע אותה מטפלת כל כך השפיעה עלייך. האם ובמה היא נגעה שם שכל כך מכאיב לך. את אומרת שנזקקת לאמפטיה, חיוך והבנה, אך משאלו הגיעו, הגם שממטפלת אחרת, לא היית מסוגלת לקבלם, האם את מצליחה להבין למה? שוב, אני לא יודע מדוע הגעת לטיפול, אבל הגעת מסיבה כלשהי, וייתכן שהגעת למטפלת שלא התאימה לך. אבל התחושה שלך שהיא אדם רע, שכל מטרתו הייתה להנמיך אותך פוגעת בעיקר בך כיום. המלצתי היא לנסות ולעבד קודם כל את השאלה הזו בטיפול, לפני שתוכלי להיכנס לטיפול ולהרגיש שאת נתרמת ממנו. דרור

15/10/2007 | 10:50 | מאת: כרמית

דרור שלום, אני מוכן בבקשה להסביר לי מה ההגיון והתועלת שעומדים מאחורי טיפול כושל שעברתי? במשך התקופה שהייתי אצצלה, הרגשתי איך שאני נחלשת ולא מתומדדת טוב כפי שעשיתי זאת קודם. לקראת הסוף, מצבי הדרדר, ונחלשתי באופן כזה שאני איבדתי את כוחותי וכישורי החיים שלי בפני התמודדויות. חוויתי בעוצמות גבוהות רגשות קשים ומפחידים שלא הרגשתי בעוצמה שלהם כך. עצם, השחזור ותחושות קשות שגדלו וגדלו והעמיקו, השאירו אותי באפיסת כוחות, עם כאבי ראש, חרדות ו'זרמים בראש'. הזכרון של סערת הנפש הכבירה שחוויתי אינם מאפשרים, לנוע קדימה ביתר שאת, הם מחלישים ומדכאים בכל פעם מחדש, בכל מצב בין יחסים שמזכיר ונחווה מחדש. כאילו אם הייתי על סקאלה, אז קודם איכות חיי הו על מספר 8-9 וכיום הם ירדו ל- 4-5 כאשר די ברור שהם לא יכולים לחזור בחזרה ל-8 עצם החוויה הקשה והמפחידה שחוויתי. אש תאמר לי דרור, מה התועלת בטיפול פסיכולוגי, אם הוא רק מחזיר אחורה לרגרסיה בלתי- הפיכה? אני היום פחות עמידה מול אימי למשל, שקודם נהגתי בתבונה ובנכונה וידעתי איך להתמודד מולה מבלי שהדבר יפגע בי. היום, אני ניצבת בפניה כעלה נידף שרק ממשיך ומתנדנד. זאת ועוד, יחסי עם הורי ואחיי הדרדרו מאוד בשל הטיפול, עד למצב של חוסר איזון בריחוק לבין הקירוב שמעורר בי חרדות ופאניקות הסטריות. למעשה, במשפט אחד- אני יכולה לומר לך, שמאז אותו 'הטיפול' אני חווה את משפחתי כמזיקה, כהרסנית ומקלקלת. חווה אותם כהאוייב הכי גדול שלי ופוחדת מהם כמו מאש. שפועל, התמונה התעוותה במציאות ומשפחתי אינה 'רודפת' אותי. נו, אז מה התועלת? תודה

15/10/2007 | 20:37 | מאת: דרור שטרנברג

כרמית שלום, אני לא יכול לדעת מכאן מה בדיוק קרה בטיפול שלך. אבל אני יכול לנסות ולענות לך על השאלה באופן כללי יותר. רגרסיה, בחלק גדול מהגישות הטיפוליות, היא חלק בלתי נפרד מהטיפול. עולים תכנים קשים ותחושות קשות, ולעיתים יש גם נסיגה התנהגותית. אבל על ידי תמיכה, בירור והבנה של המוקד לקשיים כפי שהתפתחו על ידי חווית הרגרסיה בטיפול , ניתן לשוב ולנוע קדימה עם פחות התנגדות מבעבר. לכן רגרסיה היא חלק מהתהליך. השאלה מה קרה כאן שלא אפשר להשתמש ברגרסיה, ולסיים את הטיפול לפני שהגיע אל סופו. אני גם חשבתי על דבריים שכאשר הגעת לטיפול, איכות חייך הייתה 8- 9. זו איכות חיים גבוהה למדי - מדוע בכל זאת הגעת לטיפול. מה הפריע לך. מה שאני מנסה לומר הוא שהגעת לטיפול מסיבה כלשהי. יכול להיות שהרגשת שדברים קורים מהר מדי, מציפים מדי והרגשת שהטיפול פוגע בך. בנוגע לקשר עם בני המשפחה, לעיתים בטיפול עולה קשר בין הדרך בה גדלת וגידלו אותך לחוויות קשות כיום. זה יכול לעורר כעס ורגשות אחרים שאותם את מתארת. אבל שוב, בעזרת טיפול המטרה היא להגיע לכדי תמונה שלמה הרואה אותם גם על המעלות וגם על החסרונות שלהם. דרור

15/10/2007 | 02:56 | מאת: גולי

אנחנו גרים בקליפורניה. בני בן ה 5 החל גן חובה, זו כבר נחשבת כיתה עם שיעורי בית וכו'. מבחינה אקדמית וחברתית אין לו שום בעיות. כך נראה לי וגם הצוות טוען כך. למרות זאת הוא חזר להרטיב לפעמים בלילה, בוחן גבולות בבית, ומאד מקשה על עצמו. מנסה ששעורי הבית יהיו מושלמים וממש מלחיץ את עצמו. האם כדאי לפנות לטיפול?

15/10/2007 | 20:15 | מאת: דרור שטרנברג

גלי שלום, הכניסה למסגרת חדשה ומלחיצה כמו כיתה א' בארץ, או גן חובה במסגרת עליה את מדברת, יכולה להיות חוויה לא פשוטה בכלל. ישנם ילדים שמגיבים על כך בניסיון לא מודע לחזור אחורה, לא להתבגר. זה יכול להתבטא בהרטבות לילה ובבחינת גבולות מולכם. עצתי היא לא להתרגש יותר מדי. כן להעמיד גבולות בפניו אבל גם להבין שזהו שלב חולף ושאתם צריכים לאפשר לו את הזמן להסתגל. בנוגע לכך שהוא מלחיץ את עצמו, נסו ביחד איתו להבין מה קורה. האם הוא חש בצורה כלשהי שזה מה שאתם מצפים ממנו, האם מישהו אחר מצפה ממנו, ובכל מקרה, דרך מסרים לאו דווקא מילוליים לשדר לו ששום דבר מהותי לא השתנה, לא בציפיות שלכם, ובוודאי לא באהבה שלכם. ושוב לסיום לא להתרגש, ואני לא רואה צורך בשלב זה לגשת לטיפול. לפחות לפי מה שאתם כותבים. דרור

16/10/2007 | 02:22 | מאת: גולי

תודה

איריס שלום, את יכולה כמובן לשלוח למייל האישי שלי, אבל את יכולה גם להיעזר פה דרך הפורום - לבחירתך. דרור

שלום לך, בשל החלטה שהתקבלה לפני מספר שבועות, הדורשת הסתגלות עדיין, שאלות שיישאלו בשבת עד מוצאי שבת בשעה 10 לא יקבלו מענה. שאלות שיישאלו לאחר שעה זו יקבלו מענה על ידי ביום ראשון. אם ברצונך לקבל תשובה לשאלה את מוזמנת לשאול אותה שוב והיא תקבל התייחסות. דרור

14/10/2007 | 23:01 | מאת: שרה

קפצתי אחרי יום ארוך ומתיש להגיד היי ולשתף, טוב שהיה וטוב שנגמר. לילה שקט לכולכם ולי גם.

14/10/2007 | 23:33 | מאת: דרור שטרנברג

שרה שלום, טוב לשמוע ממך, לילה טוב גם לך, דרור

14/10/2007 | 22:49 | מאת:

דרור, רוצה לשאול אותך שאלה. יש לי אח צעיר שנולד קצת אחרת, (אם אפשר לקרוא לזה כך..) מעבר לכל מיני מאפיינים ויכולות וקשיים, הוא מאוד מאוד לא בוגר. הוא בן 18 היום, אבל הוא עדיין תמים וחמוד וילד, כמו בן 14. חסר לו ידע כללי, או ידע עולם, בכל כך הרבה תחומים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.. דברים שרובנו קולטים איכשהו 'מהאויר' הוא לא. ולא מסיבות של אינטלגנציה, פשוט מתקדם בקצב משלו... קשורות בזה כל מיני דאגות שלי ביחס לעתידו, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת. רציתי לשאול משהו אחר: בהתכתבות שהייתה לו עם נערה בת 14, היא רשמה לו שהוא לא מספיק בוגר בשבילה. הוא התבלבל מאוד ופנה בוכה לאימי, שהסבירה לו שהוא אכן ילדותי יותר מאחרים, ושונה קצת באספקט הזה, כמו שהוא שונה קצת גם באספקטים נוספים בחייו. הוא פנה אליי לאחר מכן, לשאול משהו שקשור לכך ואני יודעת שהוא עוד יפנה פעמים רבות בעניין הזה, כיוון שזה מטריד אותו. וגם כי הוא נוטה לא להרפות לפעמים.. ולשאול שוב ושוב את אותן שאלות בדיוק.. מה נכון להסביר? איך להסביר? אותי זה היה מפרק לגמרי אם מישהו היה אומר לי פתאום שאני אחרת. מה גם שאין לו שליטה על כך.. בשבילו אמנם זה לא פתאום, אבל עדיין זה קשה לעיכול.. ובכלל- אתה חושב שאפשר 'לבגר' מישהו, או שמוטב להניח לו? תודה.

14/10/2007 | 22:58 | מאת: דרור שטרנברג

שלום לך, אני לא יודע ממה בדיוק אחיך סובל ולכן אני לא יודע אם ועד כמה הוא יכול להתבגר. לרוב כאשר מדובר בפגיעות אורגניות, הדבר קשה יותר, אך הוא אפשרי לפחות במידה מסויימת, כמובן בעזרת טיפול. אני שומע אותך אומרת עד כמה קשה לך לראות אותו פגוע, מבולבל, ולהיות זו שאומרת לו את זה. אני בכלל לא בטוח שזה תפקידך. את מעורבת רגשית, משפחתית, גם מבחינתך וגם מבחינתו. כך שקשה לומר וקשה לשמוע. לכן עצתי היא לפנות איתו לטיפול שיעזור לו גם להתבגר ולהבין דברים אחרת, וגם להבין טוב יותר את מצבו מבלי שאת תהפכי ל"רעה". דרור

14/10/2007 | 23:15 | מאת:

לא, לא... לא הבנת אותי נכון.. אני תמיד הייתי האחות הטובה :-) פער הגילאים בינינו הוא כזה שמאפשר לי להיות בעמדת הטובה ביחס אליו. הוא מתייעץ בי הרבה ויש בינינו קשר מאוד קרוב וחם. הוא הכי מקסים בעולם :-) ולמה שלא אהיה מעורבת רגשית ומשפחתית?..זה נשמע רע בפיך- הוא אחי הקטן.. הוא מתייעץ בהמון המון נושאים, ולא רק בי.. הוא מטופל מגיל הגן, אבל לאחרונה החליט שהוא קצת רווי ולקח הפסקה. אני מבינה מתגובתך שהבנה כזו לעולם תהיה באחריותו הבלעדית של הפסיכולוג, ואני רוצה להציע לשים שם סימן שאלה בסוף... :-) אולי אין לכך תשובה, באמת, ולא פניתי למקום הנכון..אינני יודעת. לא תשובה פשוטה של פורום בכל מקרה. אולי ביקשתי 'סתם' הגיגים... אני מנסה להסביר לעצמי מה זה נקרא להיות 'בוגר', ומה בו לא בוגר, וקשה לי להגדיר את זה לעצמי. אתה לא מכיר את החמוד הזה, אבל אולי יש לך רעיונות משלך למה זה ילד בוגר בעינייך.. אשמח לשמוע, אם מתחשק לך.. (מקריאה חוזרת של הודעתי אני רואה שיש לי ולמשפחה חלק לא מבוטל בהתיילדות שלו, של 'החמוד הזה' :-).. אבל בכל זאת..אם תוכל..) נ.ב.- כן, זו פגיעה אורגנית (שיתוק מוחי ברמה מינימלית).. האם זה אומר שהוא עשוי להישאר 'ילד' עוד הרבה הרבה שנים? בכל מקרה, תודה.

14/10/2007 | 22:41 | מאת: משתנה

איני יכולה להסביר כאן למה,אך אני שוב ניצבת בפני משהו שדורש ממני המתנה ארוכה ומורטת-עצבים,ואולי מילת עידוד ממך תעזור לי לעבור זאת בקלות. אין לי כוח לרמזים,אך הפורום זה לא מקום שאני יכולה בצורה חופשית לדבר על כך.

14/10/2007 | 22:51 | מאת: דרור שטרנברג

משתנה שלום, עבור רבים תקופות המתנה המערבות אי וודאות הן התקופות הקשות ביותר. הן קשות כי הכל אפשרי בהן, והדמיון משחק תפקיד מרכזי בהן לטוב ולרע. החשוב בתקופות אלו לזכור שלצד הפשרויות הפחות טובות קיימות גם אפשרויות טובות. אז לא להילחם בדמיון, לנסות להמשיך בשגרת החיים, ורק, כאשר עולות אפשרויות לא טובות, לנסות ולאזן אותן עם אפשרויות אחרות. דרור

14/10/2007 | 22:57 | מאת: משתנה

תודה על תשובתך,ותודה שהזכרת לי את עיניין החשיבה החיובית,שאני 'נוטה לשכוח' בקלות,כי זה באמת הדבר שהכי עוזר,אך הכי קשה ליישם.

14/10/2007 | 17:34 | מאת: פיטר פן

אני בדכאון *אמיתי* מרגע שמלאו לי שלושים. אני לא מצליחה להשלים עם ההתבגרות לקראת הזקנה, אני בת 34.5 הלב כבד כמו אשה זקנה ואילו הראש עדיין של ילדה. לא רוצה להתבגר... לא הספקתי לנצל את הנעורים, ולעשות כיף ושטויות. לא יכולה כל כך הרבה זמן להשאר "עצמאית", לבד, ללא הגנה של הורים. רוצה לחזור להיות ילדה, קטנה, ללא דאגות קיומיות, כספיות. רוצה את הקלות, הקלילות, החופש, הריחות והטעמים של הילדות, מוסיקה של שנות ה-80 שיעצרו את הרגע, והזמן יקפא מלכת. רואה את כל הבנות היום בנות ה- 18 ומקנאה. הן כל כך, חיות, בעניינים של המבוגרים, מספיקות הרבה, עושות מה שבראש שלהן- יודעות היום יותר משאנו ידענו, על שהן מרכז היקום, צובעות שערן בצבעים שונים ומשונים, לא משתייכות לשום צו אופנה, בעצם הם המציאו אופנה משלהם. לאן הצלחה בקרב הבנים, גם 'הגדולים' שבניהם...שיכולים להתאים לי אבל מעדיפים את הרעננות שבגילן. לא יעזור שאני ניראית טוב, אני כבר זקנה, מתחילים לראות את הגיל, נסיון החיים, המשברים עלי. לא רוצה להמשיך עוד ולגדול, כל יומלדת זה דכאון. פיטר פן רוצה

14/10/2007 | 22:43 | מאת: דרור שטרנברג

שלום לך, אני חושב שאת מזהה נכון מה קורה לך. את מרגישה שהחמצת משהו. שיש לך חסכים מגיל ההתבגרות, תחושה שאת רוצה לחזור ולהיות ילדה שלא צריכה לדאוג ורק להרגיש מרכז העולם. מנגד, הגיל, המציאות היומיומית גורמים לך להרגיש שמאוחר מדי, שמה שחסר לא יושלם לעולם והתוצאה מהפער הזה הוא הדכאון עליו את מדברת. המלצתי היא כניסה לטיפול, ניסיון לעבד את תחושות החסך שיש בך, וניסיון למצוא דרך בה תוכלי לפשר בין המשאלות שלך, הפנטזיות, לדרישות המציאות היומיומית. זה לא קל אבל בהחלט אפשרי. דרור

15/10/2007 | 07:30 | מאת: אהבה

אני חשבתי שאת החצאים מפסיקים לספור היכן שהוא בגיל העשרה..... השאיפה לחירות אישית היא מוטיב חשוב בנפש האנושית הצורך להגשים את עצמך אינו רק להגשים את הציפיות של החברה ממך, למרות שכדאי לפעמים לאזן, כי גם להשגים כלכליים/חברתיים יש ערך אבל תחושת ההגשמה באה דווקא מאותם דברים שנחשבים פחות בחברה כמומ ביטוי אישי, גילוי העולם (הגאוגרפי והאנושי) ועוד אבל קשה לי להבין מה מפריע לבחורה בת 34.5, ולעניין זה גם בת 54.3 או כל גיל אחר להחליט שהיא פורצת את המסגרות שכובלות אותה, ולהתחיל לחיות!!