פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מתביישת לכתוב זאת,אך היום יום-הולדתי,ואני מרגישה רק דכדוך ועצבים רוב היום,ויש לי תחושה שכולם שכחו אותי,אימי ואחי הבינוני איחלו לי אומנם מזל-טוב,אך גם אלה לא היו ממש איחולים,אלא נראה לי (ואולי אני טועה) שיותר כדי לצאת מידי-חובה,אבי לא איחל לי לא בבוקר כשיצאתי ולא בצהריים כשחזרתי,ובסוף בטיפשותי 'זרקתי לו' מילה על כך,והוא אמר- אך אולי כי אמרתי לו,גם אחי הגדול (שאומנם לא בארץ כרגע- אך יכול היה להתקשר) וגיסתי שכחו אותי,. אז אומנם אימי עשתה ארוחת-צהריים קצת 'חגיגית',אך נראה לי שגם זה כי אחי היה צריך לאכול לפני שיצא לעבודה, ואחי הגדול אפה לי עוגה -שכעת ראיתי אותה והיא מקסימה-לפני שנסע,אך איני מרגישה שלמישהו איכפת באמת ממני. אני מרגישה כ"כ פתטית עכשיו,גם מזה שאני הופכת את כולם ל'אשמים' ו'לא בסדר' וגם מזה שבגיל בוגר כפי שאני כעת,עדיין איכפת לי אם עושים לי משהו ליום-הולדתי או לא, וגם העובדה שאני מבקשת תמיכה ממכם,בטח מראה לכם עד כמה פתטית{מעוררת רחמים} אני. איני מבינה בדיוק למה,אך למרות שכעת בטח אראה רע מאוד בעיניכם ואולי כ'מסכנה'{וזה מה שאני לא רוצה בשום אופן להראות},אני בכל-זאת כותבת זאת. עכשיו קרה משהו שקצת שיפר את מצב-רוחי,גיסתי התקשרה לאחל לי מזל-טוב וניהלו שיחה מלב אל לב',ואני שמחה שהיא לא שכחה אותי כמו שחשבתי.

שלום משתנה, איחולים חמים ליום הולדתך. את יודעת, נשמע לי שלא מעט אנשים חשבו עלייך, ואולי כדאי לנסות להתרכז בזה... שתהיה לך שנה של הגשמת חלומות כמוסים, אורנה

'מהפה שלך לאלוהים'....

רוב האנשים מרגישים משום מה דכדוך ביום הולדתם(מסיבות כאלה ואחרות). אני מאחלת לך בכל ליבי שתהיה לך שנה מוצלחת,שנה שבה תגשימי את כל אשר תרצי(במיוחד הפרויקט)הרבה הרבה מזל טוב.

משתנה יקרה, מצטרפת קצת באיחור לאיחולים פה. גם אני, כמו אורנה, קראתי אותך והרגשתי שדווקא האנשים החשובים שלך, זכרו ועשו מאמץ לשמח אותך. ארוחה חגיגית מאמא, עוגה מקסימה מאח ושיחה מלב אל לב, הם לא דברים של מה בכך. את לא פתטית בכלל, משתנה. את כמו כולנו, רוצה שיהיה לך, חם נעים וטוב, ואת נלחמת על זה בלי לוותר. אני אישית, מאוד מעריכה אותך. מזל טוב, מכל הלב יעלה

בלילה גם קיבלתי SMS מאחי בחו"ל ואחייניתי (שהיא ילדה קטנה) שרה לי 'יום הולדת שמח', וזה ריגש אותי,ובאמת אולי אני לא מעריכה מספיק את מה שיש לי,ורואה זאת רק במבט-לאחור. יעלה תודה על הערכתך אליי,רק שתדעי שגם אני מעריכה אותך מאוד,והאמת היא שאני מעריכה את כל המשתתפות/ים מאוד וגם את מנהלי הפורום שתורמים רבות להצלחתו. {דרך-אגב יעלה האיחור בתגובה מובן בהחלט,כי עקב 'סינון ההודעות' ופירסומן רק מאוחר יותר,ההודעה פורסמה רק מספר דקות לפני שראית אותהו,איני מאשימה בכך אף-אחד,אלא רק מציינת עובדה}.

http://img241.imageshack.us/img241/6269/happybirthdayirfinalsm3.gif

משתנה יקרה , המון המון מזל טוב , שיהיה ..המון המון ..אור ואהבה בחייך , ותגשימי.. את משאלות הלב , אל תרגישי לא נוח עם מה שביקשת ..להיפך ..אני גאה בך ..!!! עצם האפשרות להביע מה שאת צריכה !!!..(חום, הגנה , אהבה )....מראה עד כמה מיוחדת שאת .. וחוצמזה ..מגיע לך!!!! שולחת לך מכאן חיבוקים עוטפים ... שלך, שרית

עזרה בבבבבבבבבבבבב-ק-ש-הההההההההההההההה

נשמח לעזור, אך כדאי לעזור לנו לעזור באמצעות יותר אינפורמציה. אורנה

אני בת 22 והחבר שלי בן 24.5 אנחנו יוצאים 4 שנים ולמרות הרבה לחצים רמיזות ואמירות ברורות הוא עדיין לא הציע לי נישואים. הנושא מאוד רגיש אצלי כי כל החברים שלו בתהליכי חתונה (חלק התחתנו,, חלק מתכננים) ואני מרגישה שרק אנחנו נותרנו מאחור... הוא טוען שיש לי בעיה של תחרותיות עם כולם ובגלל שכולם עושים אז גם אני רוצה מה שמאוד הגיוני אבל עדיין זה לא מונע את העובדה שאני חושבת שאנחנו כבר מוכנים לחתונה. היום אחותי הגדולה הודיעה לי שהיא מתחתנת ומאז אני לא מפסיקה לבכות לא משמחה, אני עצובה ומאוכזבת כי האמנתי שאני אהיה הראשונה ולדעתי אנחנו צריכים פרק זמן ארוך בין החתונות כי אחרת זה נראה פתאטי כאילו אנחנו בודקים אם הם יסתדרו ואם כן אז גם אנחנו יכולים להתחתן. אני לא יודעת מה לעשות אני מרגישה הכי רע בעולם בעיקר שכבר לחצתי ודחקתי וכלום לא עוזר ובעיקר כי אני יודעת שכשזה יקרה אם עד אז אני לא אפרד ממנו בגלל הקטע הזה (למרות שהסיכוי שאני אפרד ממנו נמוך מאוד אני אישה תלותית ואני מפחדת שאני לא אמצא טוב יותר ממה שכבר יש לי)אז זה יהיה הכי עלוב, צפוי ולא רומנטי. היינו עכשיו בחו"ל וממש ציפיתי שהוא יציע והוא לא עשה זאת ורבנו על זה בטיול והוא אמר לי שאם הייתה לו טבעת הוא היה נותן לי בטיול היו מספיק הזדמנויות לקנות טבעת אבל הוא לא עשה זאת מעבר לכך עכשיו אחרי שחזרנו הוא שוב לא עשה זאת וכך נוצר מצב שהחבר של אחותי הציע לפניו ועכשיו אנחנו צריכים לחכות לדעתי מינימום 3 שנים עד שהוא יוכל להציע והכל יראה מבחינתי נומאלי וזה ממש מעצבן ופוגע. אני יודעת שההורים שלו פרודים וזה יכול להוביל לאיזשהו פחד מנישואים וגם העובדה שהוא לא מקבל תמיכה כלכלית יכולה להפריע אבל אני מקבלת תמיכה רבה מההורים והם יעשו הכל כדי שנתחתן גם אם זה לשלם על כל החתונה מכספם בכל מקרה אין לי מושג מה לעשות חוץ מלבכות ברגעים אלו אשמח אם תוכלו לעזור לי

שלום nono, אני מבינה שמאוד רצית בהצעת הנישואים, ושלכן את מאוכזבת. עם זאת, מאחר וחיי הנישואים מבוססים על אינספור פשרות, התאמות והתאמות-מחדש, נראה סביר והולם להתחיל בכך כבר בשלב ההצעה. נראה שבן-זוגך פחות מעוניין בנישואים מיידיים, וכדאי לנסות להבין כיצד הדברים נראים מנקודת מבטו ואיך אפשר להגיע לפשרה בה שניכם תהיו מרוצים-למדי. מעבר לכך, אני חושבת שיש לא מעט הנחות-יסוד שכדאי לך לבדוק שוב, למשל - הרעיון שתוכלי להתחתן רק 3 שנים לאחר אחותך לא נשמע לי משכנע או הכרחי. כך או כך, אני מאחלת לך חתונת אהבה, עם כמה שפחות לחצים מבפנים ומבחוץ. בהצלחה, אורנה

שלוםם, אני צריכה עצצה. אניייי אוהבת מישהו שרבתי איתו ועכשיו אנחנו לא מדברים וזההו הוא לא מתייחס יש לצצין שאני שותה בגללו וממש הרבה . כל היום אני בדיכאון בא לי למות וזה הכרתי מישהו שאוהב אותי, ואני לא אובת אותו והוווווווווא חוופר. ואני לא יכולה להגיד לו לא כי אני בן אדם רחמן מידי, כי אני יודעת מה זה שאומרים לו כפי הבעיה שלי עם זה שרבתי ואני אוהבת הוא חוופר, הוא מתקשר הררבבבבבבה מידיי, אני לא יודעת כבר מה להגיד לו.. אני רוצה לנתק את הקשר בלי לפגווע בוו אשמח להצצעות, ספיירי :[

שלום ספירי, זה באמת מסובך לאהוב אדם שאינו משתף פעולה, להיאהב על-ידי אדם שאינך אוהבת. אני מניחה שתצטרכי לחשוב על הדברים, לזהות את רגשותייך, ולפעול בהתאם לתחושות הבטן והמחשבות שלך בנושא. אם תרצי, תוכלי להתייעץ עם מטפל/ת שילוו אותך בתהליך החשיבה האישי והייחודי לך. לילה טוב, אורנה

שלום לך, יש לי שאלה ואשמח אם תעזרי. המטפלת שלי (בטיפול שנה וחצי) דוחפת אותי כל הזמן להתחיל בשינויים בחיי. אני נתקעתי במצב מסוים אחרי תקופה קשה, ולא מצליחה לצאת מזה למרות שאני ממש לא מרוצה ממצבי. אני עושה בטיפול צעדים ממש קטנים, דבר שגורם לנתק לפעמים ביני לבין המטפלת, או שאני כועסת או שהיא. אבל אם אני כן עונה לבקשות שלה זה רק בגלל לרצות אותה ולא בגלל שאני רוצה את השינוי הזה, ולא בגלל שזה עושה לי משהו בעיני, או שאני משוכנעת בו אני אפילו לפעמים שואלת את עצמי מה אני עושה שם !!!! האם לשתף אותה? או האם השינויים אלו בכל זאת גורמים לי למשהו בלי שאני ארגיש או ארצה להודות? חוץ מזה הלחץ הזה שהיא מפעילה עלי מפחיד אותי, אבל מבחינה אחרת בלעדיו אני לא עושה כלום לא עם עצמי ולא עם הטיפול. תודה

שלום יעל, מעניין להשוות את הודעתך עם הודעה שהשבתי לה אתמול (הכותבת כינתה עצמה יובל), שעסקה בתחושה הפוכה לשלך (איך יתחוללו שינויים אם הטיפול אינו כולל הכוונה ישירה). אני מבינה שאת סובלת מהכוונה ישירה מדי... שאינה אופיינית לטיפול פסיכולוגי דינמי (היא אופיינית יותר לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, אך גם שם באופנים מסוימים בלבד). יתכן שהמטפלת שלך נוטה להכוונה דידקטית, ויתכן שכך נחווה הקשר הטיפולי בעולמך הסובייקטיבי - כך או כך בוודאי שחשוב לפתוח את הדברים איתה. שתפי אותה בתחושת הנתק, בנטייה לרצות, בפחד ובלחץ. כל אלה הן תחושות שצריך לברר. בהצלחה, אורנה

היי אורנה עוד פעם לא הבנתי ממש את תשובתך? מה זה הכוונה דידקטית? ואולי היא מצאה לנכון להשתמש בכמה אלמנטים מהטיפול הקוגניטבי, כי אני לא מגיבה לדינמי? תסבירי לי בבקשה יותר. תודה רבה

חסר לי / אבד... תחושה שאני מוגנת, במקום בטוח, חמים, שקט, מכיל ואוהד. חיה ונושמת תחושה של מותקפת (מכל החזיתות, כל הוויה התפרשה כמתקפה עוינת). נמנעת ומצומצמת, נמנעת מלדבר או להגיב,,,פוחדת, המעט שיש באנרגיה משומרת ומגוננת ומתגוננת, רק לשרוד. יש לי אפילו בחילה כשאני חושבת להגיב, הולכת צעד אחורה, להעלם, רק לא לחשוש מהתקפה או מתחושה עוינת. לא מסוגלת לעשות הפרדה ממה שהיה. לא מסוגלת להתנתק מזה.

שלום כרמית, אני מתייחסת לשתי הודעותייך: גם זו שלמטה וגם זו שכאן. ההודעות שאת כותבת מבטאות תחושות יאוש עזות. אני חושבת שזה טבעי לחוש מיואשת וחרדה שלא תצליחי. ההתמודדויות שלקחת על עצמך הן מאתגרות, ולכן מעוררות חרדה, אבל מוקדם מדי להחליט שאינך יכולה. עכשיו הזמן לנסות, לקבל תמיכה מסביבתך, להתאמץ ולנסות שוב. כשם שנכון לתת לעצמך צ'אנס עם אורך נשימה, כך אני ממליצה לעשות גם לגבי הטיפול. טבעי שתחושי מתוחה וביקורתית כלפי המטפלת, טבעי שתרצי לסגת מכל מגע. נסי לחכות קצת. מחזיקה אצבעות, אורנה

If I were a swan, I'd be gone. If I were a train, I'd be late. And if I were a good man, I'd talk with you More often than I do. If I were to sleep, I could dream. If I were afraid, I could hide. If I go insane, please don't put Your wires in my brain. If I were the moon, I'd be cool. If I were a rule, I would bend. If I were a good man, I'd understand The spaces between friends. If I were alone, I would cry. And if I were with you, I'd be home AND dry. And if I go insane, Will you still let me join in with the game? If I were a swan, I'd be gone. If I were a train, I'd be late again. If I were a good man, I'd talk with you More often than I do.

!!!!!

מאיה, אני זוכרת, ושומרת. איחולי הצלחה בדרך החדשה!

ד' הכל בסדר. הלבבות פועמים...

איך מתחשק לי לחיות בתוך בועה, לא לחזור "לבקר" את ההורים אף פעם, לא לדבר איתם אף פעם, לא לשמוע את כל הוויכוחים המטומטמים שם ולעשות את עצמי מפגרת ואח"כ לצחוק על זה עם עצמי, כי ניסיתי דרכים נורמליות אחרות אך הם מצידם הודפים כל נסיון נורמלי איכסה

שלום me2, ההודעה שכתבת מדברת על תחושות ייאוש ואכזבה מהקשר עם בני משפחתך. את מרגישה שאינך יכולה להיות איתם ובו בזמן לשמור על עצמך כפי שנכון עבורך, ולכן מעדיפה להתרחק. במובן הזה, מעניין שקראת לעצמך "גם-אני", כמעט כאילו הכינוי עצמו מבטא את החיפוש שלך אחר דרך להיות גם איתם וגם נפרדת... אני מקווה שתמצאי עידוד בידיעה שהקשר שלנו עם הורינו הוא לעיתים קרובות מסובך ומורכב, גם לילדים גדולים... טיפולים פסיכולוגיים רבים נרקמים סביב הקשר הראשוני הזה, והשנים (והעבודה העצמית) יכולות להביא עימן הקלה. שיהיה נעים, אורנה

תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאןתהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאןכאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאןתהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאןתהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאןכאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאןתהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאןתהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאןכאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאןתהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאןתהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאןכאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן.תהיי כאן..............

ויק ויק, הנני כאן. (את הודעתך הבאה אינני מעלה אל הפורום. אני מאמינה שאת מבינה). ואני באמת כאן.

שלום אורנה, אני מתוסכלת מהעובדה שהמשבר שעברתי היה כה משמעותי, הפגיעה, הפתאומיות של הדברים שקרו, המהירות שהם קרו, איבוד השליטה וחוסר האונים, הניכור. השבר לא מתאחה. אני מתוסכלת שנגרם לי נזק פסיכולוגי, אני מתוסכלת ומאוכזבת שאני לא כמו קודם, בבטחון. האם יש סיכוי אחרי שבר כזה לשוב למצב החיוני והחיובי שהיה קודם? מתסכל אותי אם קיים סיכוי שזה לא יקרה.... ומתסכל אותי שנתתי לפער לגדול, ולזמן שלא יעבוד לטובתי וכך אני חוששת מהזמן שבו "נאכלתי" עד העצם, ואולי בשל כך בלתי אפשרי לגשר היום על הפערים ועל הכישורים והיכולות שאבדו ונשחקו. האם יש אמת במחשבותי אלו? או שגם הם חלק ממחשבות חרדתיות ואולי גם מעוותות? נ.ב אני לקחתי על עצמי עכשיו ובבת אחת עומסים רבים (עבודה חדשה וקשה ולימודים לתואר שני), ופוחדת שלא אצליח לתפקד או שלא אצליח למצות את 'הטוב' שבי בגלל אותם "ליקויים" (כך נדמה לי שקוראים לזה). תודה וערב טוב כרמית

שלום כרמית, אני מבינה היטב את חששותייך שלא תוכלי לקום מהפגיעה שנפגעת. את פוחדת שלא תוכלי לקום ממנה "אותו הדבר", כפי שהיית קודם. (אולי ממילא לעולם איננו "אותו הדבר" כפי שהיינו...). כשאני קוראת את הודעותייך אני חושבת, שלו היית מקבלת הכרה בסבלך ובכאבך, אם היית מרגישה שב-א-מ-ת רואים אותך ומבינים אותך, היית יכולה להפנות את הכוחות קדימה, לקראת צמיחה מחודשת. במובן הזה, טוב שחזרת לטיפול. טוב שנתת לעצמך הזדמנות להיות מובנת. אני מקווה איתך שתמצאי את הכוחות להחזיק את כל החלקים ביחד - גם את פגיעת העבר וגם את תקוות העתיד. הפרוייקטים החדשים שלך בוודאי מבטאים אמונה בעתיד טוב יותר. חזקי ואמצי, אורנה

זהו אורנה שבכל רגע נתון אני רוצה עד מאוד! להתפטר...מהלימודים ומהעבודה. אני סובלת עמוקות בעיקר בשל הגילוי היומיומי בעובדה האובייקטיבית שחלה אצלי ירידה קוגניטבית (ואיתה גם הרגשית), אני לא יודעת איך (ואם בכלל אני מסוגלת ורוצה לבלוע את 'הצפרדע'), של הגילוי בירידה התפקודית. אני לא יודעת אם זה מהפסיכוזה שחוויתי (שאני כה כועסת על עצמי ובכלל מדוע זה קורה הירידה ולו בשל העובדה שאני לא חולה בסכיזופרניה), או מסוג של דכאון שבאה לידי ביטוי ונחווה כמעט באופן אוטיסטי משהו... אני פשוט לא יודעת איך להחזיק את עצמי. העו"ס שמטפלת בי חולה כבר שבוע ובלאוו הכי אין ממש אם מי לדבר (היא גם לא מאפשרת למטופליה במסגרת הציבורית לדבר אתה מעבר לשעה "הטיפולית"). אורנה, האם יכולים להתקיים כלו נזקים אולי בלתי הפיכים בשל הפסיכוזה ו/ הדכאון. ואם נלקח בחשבון שלא חזרתי לעשייה שנתיים וחצי אחרי המשבר, ייתכן כי מצב זה הזין עצמו ואך גרע ביכולת ההחלמה הטבעית. מה את אומרת? מלבד שאני חושבת יותר מדי...למרות שלדעתי, זה די מובן. אני לא מקבלת תשובות לא לכאן ולא לשם משום גורם טיפולי מוסמך! ואולי הכי נכון זה יהיה להתפטר מהכל...כי מה הטעם?! להשאר תלושה...לא להיות, לא כאן ולא שם. ואני פשוט מודה ומתוודה- אינני בנויה לזה :( לילה טוב כרמית

איך מצרור של מיליון שאלות שנראות טפשיות ולא חשובות על חיי היום יום של מישהו אפשר להעריך את רמת המסוכנות שלו?(אם הוא אובדני וכד')

שלום מנסה להבין-עוד משהו, אני מניחה שבמילים "צרור של מיליון שאלות שנראות טפשיות ולא חשובות על חיי היום יום של מישהו" את/ה מתכוון/ת לשיחת אבחון עם פסיכולוגית קלינית או עם פסיכיאטרית. ובכן, קרוב לוודאי שלא מדובר בצבר חסר שחר של שאלות, אלא בשאלות שנועדו להצביע על כיוונים אבחנתיים שונים (שאובדנות יכולה להיות חלק מהם), ולבסס אחדים מהם בצורה מעמיקה. זאת כמובן במידה והשאלות נשאלו על-ידי אשת מקצוע מיומנת. אוסיף, מנסיוני, שלעיתים קרובות הדרך הטובה ביותר לברר כוונות אובדניות היא לשאול. בעדינות אך בישירות. לילה טוב וקל, אורנה

אני בטיפול כבר יותר משנה , ואני עדיין לא מצליחה להבין איך טיפול דינמי אמור לעזור , אם טיפול שכזה אינו מכוון או מייעץ , מה בדיוק צריך לקרות שם על מנת שדברים ישתנו ?! ואם יש אנשים שטיפול כזה לא מתאים להם ? ( זה מאוד מעסיק אותי מכיוון שאחרי שנה בטיפול אני לא מצליחה לראות שום דבר משתנה לטובה וגם לא בכיוון .)

שלום יובל, בצורה פשטנית למדי אוכל לכתוב, שטיפול דינמי מהווה מרחב לחשוב, להרגיש ולהתבונן, ובהדרגה למצוא את התשובות מתוך עצמך. תשובות אלה הן אישיות וייחודיות, ואי אפשר להגיע אליהן באמצעות הכוונה או ייעוץ. טיפול דינמי הוא סביבה מאתגרת, מתסכלת, דורשת כוחות רבים, סבלנות, מושקעות. מן הסתם אינה הסביבה האופטימלית לכולם או לכל סוג של חיפוש-עצמי. חשוב שתדעי שהאדם המתאים ביותר להעלות בפניו שאלות אלה הוא הפסיכולוג או הפסיכולוגית שלך. הוא/היא יוכלו לעזור לך לזהות האם התסכול שאת חשה אופייני לך בהיבטים נוספים של חייך, או ייחודי לסביבה הטיפולית. שאלות אלה ואחרות בוודאי יסייעו לך להחליט. בהצלחה, אורנה

מחשבות.. של רגע.. לפתע ריקנות ממלאה את ליבי. לפתע העצב כבר אינו מהווה תכלית. לפתע כלום לא נראה כבעל משמעות אמיתית. לפתע הכל בהגדרה מעוותת נראה לי הזוי. לפתע אין מילים מספיק "יפות" לתאר את הזוועה שעברתי. לפתע אין לילות מספיק ארוכים להכיל את שספגתי. לפתע אין איש מבעד למראה האישית שלי. לפתע אין איש שיצליח שוב להושיט את ידו בתמימות שגרתית. לפתע אין בוקר, הכל נראה אותו דבר. לפתע אין אותי יש רק אותו מעליי ! .. לרגע נדמה שעברתי שלב שאני במקום רחוק ממה שקרה לי אז .. ואז שוב זה נעלם לי חזרה. ואני מרגישה חסומה בפני העולם. מרגישה חסומה בפני כל דבר, כל סיטואציה שיכולה לעורר אותי לשם. כל הזכרונות המודחקים על אבא שלי ..עולים ..והם כבר לא בגדר חלומות .. זוהי מציאות דרור ..זו מציאות איומה עבורי , אבא שלי , הדבר הכי יקר שלי , שאני ככ אוהבת , פגע בי מינית .. וזה הזוי .. ככ לא מסתדר ועכשיו , כבר לא מצליחה לבכות , כבר לא מתאזנת, כבר לא נמשכת לשם ולכאן. כבר לא ישנה כמו שצריך בלילות, פוחדת להרגיש בחושך את ידיו המאיימות. כן..הכל תיאור, מטאפורה, פשוט ..יום אחד ארוך. הכל הזוי מן הבדידות שנגזרת עליי לחיות , לפתע אין כוח ואין רצון, אין מי שידחוף, שיבין , שיחשוש. אין מי שיחבק כשלי ככ רע, כי גם מי שהכי חשוב לי לא מצליח להכיל את מה שבאמת לי קרה .. וגם מי שיודע מה שעובר עליי .. אני מרחיקה , כי מפחדת מכאב לב נוסף .. מפחדת שוב להפגע.!!!! ועכשיו יש לי הזדמנות לחיות מחדש, ממש עכשיו לשנות מחשבה. אבל כל כך קשה לי לפתע לבד . אני כבר לא מתיימרת להיות גיבורה. אפילו רוצה להישבר,לא אכפת לי להראות חלשה, כן אני יודעת ..שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה , אז ..נכון שאני כבר אישה .. אבל כרגע פוחדת להבין כי אני לעצמי את הגבולות מציבה. כי אני לעצמי את הייסורים והאשמה עושה. כי אני לעצמי ואין איש שם שיסביר לי אחרת, שיצליח לגעת עכשיו בכאב הנוראי הזה .. שנמצא בליבי, ונהיה כל כך קר. עליות וירידות לא מוסברות, כך חיי בוחרים להיות . מודעת לאשמה, למידת האחריות, מודעת למחשבה שתשאיר אותי שם, אבודה בחלל שלי עם עצמי . מודעת לבעיה אך ללא פתרון , כי בכל פעם שנדמה שהצלחתי.. אני שוב נופלת אל התהום. אז איך דרור .. איך ממשיכים לגעת בכאב ..??? איך נוגעים בסוד כזה אפל?? איך חולקים צער עם אהוב ליבי .. שאת כאבי לא יכול להכיל ? איך פונים לחבר או חברה ? האם יש דבר כזה אמיתי בכלל??? איך מתבוננים לאחר..בעיניים ..אחרי שהוא כבר יודע את אשר עברתי?? כל כך הרבה שאלות ללא מענה, כל כך הרבה חששות ללא עשייה. כל כך הרבה מחשבות דרור .. שבטח שיעמם אותך ..ממזמן. ואני ..רק רוצה לומר .. מצטערת... אבל ככ עצובה , הטיפולים קשים , העומס עצום , ואני רק קורסת, וקורסת וקורסת .. חייה מטיפול לטיפול לפחות כל השבועות האחרונים .. ואני מפחדת .. מפחדת מכל מה שעולה .. מפחדת מעצמי .. פשוט מפחדת .. שרית

שלום שרית, דרור יוכל לקרוא את דברייך הנוגעים ללב ביום ראשון. בינתיים, מכאן, אני שולחת לך תקווה להקלה, וביטחון שתמצאי את הדרך לחיות עם הזכרונות ולצמוח קדימה, לעבר החיים. לילה טוב, אורנה

שלום, לפני כשנה הפסקתי טיפול פסיכולגי שארך 2 וחצי. במסגרת הטיפול, התמודדתי עם דכאון ומחשבות אובדניות, פגיעה עצמית (הייתי חותכת את עצמי), חרדה חברתית, אנורקסיה ובולימיה. הפסקתי את הטיפול מכיוון שעמדתי להתחתן ומכיוון שבאמת הרגשתי שעליתי על הדרך הנכונה, זה נעשה בהסכמת המטפלת שלי. כבר מעל שנה, ברוך ה', שלא עשיתי אף אחד מהפגיעות העצמיות המגוונות. אני יכולה להגיד בכנות שרוב הזמן טוב לי אם עצמי.. אבל עדיין לפחות פעם בשבוע ובעיקר כשיש לי מצב רוח רע, אני מתגעגעת לתקופה של הטיפול, ואני אסביר: בתקופה שהייתי אנורקטית ואח"כ גם בולימית הכל סבב רק סביב אוכל. כל שאר הדברים בעולם היו שוליים. כשהייתי מרגישה רע או שפגעו בי רגשית הייתי חותכת את עצמי או בולסת ואז מקיאה, וכך הייתי נרגעת. כאילו שאז לכל דבר היה פתרון פשוט... אני יודעת בראש, שהיום הרבה יותר טוב לי, כי אני בריאה, והדרך שבה התמוודתי בעבר היא לא נכונה, אבל עדיין לא מצאתי את הדרך להתמודד עם עצבות. אני מסתכלת בעצמי במראה ומרגישה תמיד שמנה. אני אומרת לעצמי שאני לא (BMI 20) אבל זה הכל שכלית. תחושתית אני עדיין מרגישה מכוערת הרבה פעמים. אם בעבר כשהייתי מתוסכלת ועצובה היו לי דרכים להתמודד עם רגשותיי, הרי שהיום אני מרגישה רהבה פעמים חסרת אונים.. לא פעם אני חושבת לחזור לאנורקסיה, תמיד כשאני מתווכחת או רבה עם בעלי.. הוא מאוד אוהב אותי ומאוד תומך, אבל הוא לא יודע מה עברתי. רק מאוד בכלליות, אני פשוט מרגישה מאוד בודדה. ומי שלא עבר את מה שאני עברתי לא יכול להבין את זה.. האם התחשות האלו ייעלמו מתישהו? תודה מראש..

שלום מלין, הודעתך נוגעת ללב, וממחישה את אחד האתגרים הגדולים בדרך אל ההחלמה: האתגר למצוא הקלה לכאב נפשי בדרכים שהן איטיות יותר ולכאורה פחות מתגמלות מהדרך הישנה והמוכרת. כשאנחנו רגועים אין הגיוני מזה, כשכואב לנו - אז זה כבר סיפור אחר... מאחר ומדובר באתגר עצום, אני חושבת שכדאי לך לשקול ללוות אותו בטיפול. הפעם, הטיפול לא יתמקד ביצירת השינוי, אלא בשימור שלו לאורך זמן. בעיני, זה מורכב וקשה לא פחות. כל הכבוד על התמודדותך, אורנה

שלום דוקטור, אובחן אצלי גלובוס בגלל מחנק / כמו משהו תקוע לי בגרון כבר 8 חודשים אני לוקחת כבר חודשים Alpralid 0.5 , זה עוזר לי אבל לא לגמרי , ואני גם מרגישה שאני התרגלתי ולא יכולה בלי הכדורים האלה . אולי יש איזה תרופה אחרת בשביל שההרגשה תעלם לגמרי ? תודה מראש דנה

שלום דנה, מאחר ושאלתך עוסקת במצב רפואי ובטיפול תרופתי, פורום פסיכולוגיה קלינית אינו יכול לספק את המענה הדרוש. בכל מקרה, נראה לי נכון להתייעץ עם הרופא/ה שמכירים את מצבך ממקור ראשון. רק בריאות, אורנה

ערב טוב , באמת קשה לי , ואפילו לא יודעת מאיפה להתחיל ! יש לי אחות שגדולה ממני בשנתיים ( בת 21 ) בשבוע האחרון היא השתנתה לגמרי – ההשתנתה 180 דרגות , לא יודעים מה קרה לה , השנה הזאתי עשתה הפסקת לימודים ללא שום סיבה ניכרת ( היא סיימה רוקחות שנה ראשונה בממוצע טוב מאוד ) . נראה לי שהיא נכנסה לדיכאון קשה ולא מצליחה לצאת ממנו , רוב הזמן בחדרה , "כאילו רגועה" , כותבת הרבה וכששואלת אותה מה את כותבת ? אז תשיב עוד שבועיים תדעי-ביום ההולדת שלי . וכשיושבת איתנו אז רק בגופה ואפילו לפעמים לא יודעת על מה מדברים , מתרגזת וצועקת עלינו בקלי קלות ואח"כ היא באה ומתנצלת , תמיד ( בשבוע האחרון ) היא אומרת שהחיים חסרי ערך , לא נשאר לי עוד ... , וגם כן , היא קנתה יותר מ-200 פרחים ואמרה שזה ליום ההולדת שלה ( זה ממש מוזר בשבילי והיא בקשה ממני שלא להגיד לאף אחד על זה – זאת הפתעה ) היא נתנה לי את הטבעת שלה , ואמרה לי תשמרי עליה היטב , זאת מתנה ממני , אל תשכחי אותי !!! כאילו שאנו נפרדות ! בכינו הרבה ... אני מאוד מפחדת עליה , ההתנהגות שלה ממש מוזרה , אני ואיתה בחדר , אף אחד לא יודע מה קורה , אני מרגישה שאנו כל כך רחוקות זו מזו )בשבוע האחרון (, זה ממש קשה , מה אני יכולה לעשות

שלום מיה, דרור יהיה כאן בראשון הבא, בינתיים תשובתי. אני מסכימה איתך שישנם מספר סימנים מדאיגים בהתנהגותה של אחותך. אני מציעה לשוחח בדחיפות עם הוריכן, ולסכם איתם על פנייה מיידית להתייעצות אישית (לא באמצעות האינטרנט) עם פסיכולוגית קלינית או פסיכיאטרית. במידה ואחותך תסכים לקבל עזרה מקצועית מה טוב, אך גם אם תסרב לכך חשוב שתתייעצו עם איש מקצוע. מילה אישית - אהבתך ודאגתך ניכרות מכל מילה, אך בשום אופן אינך אמורה לשאת כל זאת לבד. זוהי התמודדות שאנשים מבוגרים ואנשי מקצוע צריכים להיות מעורבים בה. מחזיקה אצבעות, אורנה

ערב טוב , האם יש איזהשהו טיפול להמנע ממני להזיק לעצמי ( לחתוך , לשפוך משהו חם , ... ) ? אני כן מטופלת ( חודש וחצי ) בשיחות ע"י פסיכיאטר וגם כן תרופות , אבל עד עכשיו שום דבר לא מונע אותי מלהזיק לעצמי מתי שיש דחף לכך ... (- לפעמים אני כן מזיקה לעצמי יותר מפעמיים ביום-) תודה ולילה טוב ,

שלום לך, ראשית טוב שאת בטיפול, גם אם כרגע את מרגישה שזה עוד לא עזר למנוע את הפגיעה העצמית, זה בהחלט יכול לקרות בהמשך. ישנו טיפול המבוסס בעיקר על טכניקות התנהגותיות הנקרא DBT. זהו טיפול יעיל למניעת פגיעה עצמית. נסי לחפש אודות הטיפול הזה באינטרנט, שם גם תוכלי לברר לאן לפנות. דרור

יש דברים שהשתיקה יפה להם. ויש דברים שעליהם-חובה שתיקה. אבל אני רוצה לצרוח-ו-שרק אלוהים ישמע. אני צורחת,בלב, וקולי לא נשמע! אז מה שווה היא השתיקה, אם גם את צעקת הלב-אלוהים לא ישמע?!

שלום לך, קשה מאוד להרגיש שחייבים לשתוק על משהו שהוא כל כך מכאיב, שותקים עד שמרגישים כל כך לבד. השאלה כאן היא כיצד מצליחים להרגיש שאפשר לדבר את אותם דברים, אולי אפילו לצעוק אותם, אבל שזה יהיה אפשרי? כי אז לא תרגישי כל כך לבד, כל כך מיואשת. דרור

הייתי היום בטיפול וקרה משהו שאני אשמח אם תוכלו לעזור לי להבין- אחרי שהזכרתי את זה שמידי פעם עולות לי מחשבות אובדניות- לא משהו מדאיג- רק בגדר מחשבות לפני שיצאתי ממנו- ממש בדקות הסיום הוא התחיל לשאול אותי מלא שאלות טיפשיות וסתמיות - לאן את הולכת מפה, מי בבית, מה תעשי בבית,מה תאכלו לארוחת ערב,מה תבשלי, בתנור או בסיר,על הנסיעה-איזה הילוך איזה מים יש לי למגבים ועוד ועוד.מה הוא רצה לדעת???????????? מה הוא מנסה לעשות או לדעת..לבדוק אם אני מסוכנת? איך השאלות האלה יעזרו לו???

שלום לך, נשמע לי שהמטפל שלך מודאג ודואג לך. חשוב לו לנסות ולהבין באיזו רמת סיכון את נמצאת. אבל נשמע לי שזה מפריע לך, שאת כועסת אפילו על כך שהוא שואל שאלות כאלו למרות שאת בחרת לספר לו על המחשבות שלך. מה שאני מנסה לומר הוא שנראה לי שלא רצית להישאר לבד עם המחשבות, רצית שעוד מישהו יידע, אולי אפילו ידאג לך, אבל כשזה קורה, זה כאילו מפתיע ואפילו מכעיס אותך. נסי למצוא בתוך עצמך את המקום שמאפשר לך לקבל את הדאגה של האחר, בלי לחוש אותה כחודרנית. דרור

דרור יקר, שוב מריבה עם אמא. היא כל כך עצלנית, לא מנקה בחיים, חס וחלילה לא תשטוף כוס או צלחת. אבל אם אני, לא מרגישה טוב ולא מוכנה לנקות, מתחילות צעקות על זה שאני לא עושה כלום ולא עוזרת. כשאני אומרת לה שאני עושה יותר ממנה ומותר לי לנוח כשאני חולה, היא אומרת לי שזה הבית שלה והיא תעשה מה שהיא רוצה ואם אני רוצה להישאר אני צריכה לעשות מה שהיא אומרת. אני שונאת את המצב הזה. אני יודעת שזו אשמתי ורק אשמתי . אני אשמה בזה שאני בת 28 ועדיין בבית. אני אשמה בקיפאון הזה. ואני לא רואה שום דרך יציאה מזה. זה כל כך דפוק. אני שונאת את זה ואין לי שום רצון או כוחות לשנות. אני לא יודעת מה הלאה. כמה זמן זה עוד יימשך? תמיד אנשים סביבי שואלים-" איך זה שנהיית כזאת?" ואין לי תשובה. לא יודעת מה קרה לי שויתרתי על הכל. שהבנתי שאני לא רוצה כלום יותר. אני לא יודעת מה הלאה. אני לא רוצה הלאה. פרח.. (סליחה, שכחתי בהודעה הקודמת).

פרח שלום, נראה לי שקורה משהו בינך לבין אמא שהוא זה שלא מאפשר לך לצאת. את מתארת את עצמך כחסרת כוחות לצאת מהבית, לא משנה כמה רע לך, לא מעוניינת אפילו להבין למה את נשארת. וזה מעורר בי שאלה לא למה וויתרת, אלא איזה כוח מניע אותך לא לרצות לשנות משהו שכל כך רע לך. מדוע את אפילו לא מנסה להבין מה זה. לא קל לברר את השאלות האלו לבד, וייתכן ואת צריכה למצוא את הרצון הזה בתוכך, על ידי הסרת מכשול כלשהו, לא ברור וכנראה לא מודע. לכן המלצתי היא לפנות לטיפול. דרור

היי אני בת 24 נשואה שנה לבן 38 לשנינו אין כסף בחשבון אנו גרים עם הוריו אביו חולה אלצהיימר מתקדם למשל כשמתלונן על כאבים ואנחנו לא מצליחים לטפל בבעיה הוא מתחיל להגיד אני אתאבד אני אשרוף את הבית..הוא יורק על הרצפה בבית...לפעמים שם את הסיגריה על השולחן ועל ונוצרת סימן...כרגע בעלי התחיל לעבוד ואמור להרוויח כ4500 בחודש. אני סטודנטית לתואר ראשון ובזמן לימודיי גרה עם הוריי...בעיה נוספת שבבית חמותי גרה עובדת זרה ונותנים לה את כל ההכנסה שהייתה להם (בעיקרון אנו גרים יחד עם חמי וחמותי ביחידה נפרדת)בנוסף לאלה צריך לקנות לה מזון ולשלם לה אם היא רוצה לנסוע לחופש...בקיצור די הרבה כסף...העובדת הזרה קצת מקלה על חמותי אך היא יודעת רק אנגלית וחמי עדיין מפנה את תלונותיו לחמותי או לי..חוצמזה מפריע לי חוסר הפרטיות כשאני חוזרת הביתה בסופי שבוע בא לי שבעלי ואנ י נהניה יחד בחופשיות בלי לדאוג שיחשדו במשהו (הדאגות מצד בעלי) בזמן האחרון אני נלחצת ולא כ"כ רוצה להכנס להיריון האמצעי מניעה שאני משתמשת בו מגן ב70 אחוז וגלולות למניעת היריון משמינות אותי...היחידה שלי ושל בעלי די קטנה ואני די חוששת איך נגדל שם ילד...חוצמזה יש לנו בעיה של יחסי מין שאנחנו שוכבים רק פעם בחודש....הוא מש חושש שהוריו יחשדו או שהיה אומר יש לי הרבה מחשבות בראש..רק זה בראש שלך....את נימפומנית....אז מה יקרה כשיהיו ילדים? אני לא יכולה לעבוד כי אין ברשותי רכב לצערי אני נהגת די גרועה...ובאף עבודה שביררתי עליו לא מסכימים לקבל סטודנטים. מה אתם אומרים? מה הפתרון? נ.ב-יש להם עוד בנים ובנות נשואות עם ילדים שגם מצבם הכספי ממש לא משהו...כך שיכולת התמיכה בהוריהם מועטה...כמעט אין סיכוי שיאשפזו את חמי בבית אבות כי מרחמים עליו....ויכולתנו לשכור דירה גם מועטה כי נניח נשלם על השכר דירה 1000 ש"ח ובכל מקרה בעלי יצטרך לתמוך בהוריו ואני סטודנטית ועוד החיים לפנינו איך נסתדר? (ממש אין לי בעיה שיתמוך בהוריו-אני אוהבת אותם) אבל קצת יש לי חששות לגבי איך נסתדר כספית? חיי מין לא טובים....וגם התרגלות לכפר חדש אנשים חדשים...גם ככה ביטחון חברתי שלי ירוד...ואני ביישנית

יוליה שלום, המצב שאת מתארת הוא אכן מצב מסובך. הוא מסובך כי מעורבים בו גורמים כלכליים חברתיים, כגון מצבכם הכלכלי והמגורים המשותפים עם ההורים, וגורמים נפשיים כגון הקשר עם בעלך והתחושה שאת מתוסכלת מהחיים שלך כרגע. לגבי הגורמים הכלכליים חברתיים - מדובר בהחלטה שאת צריכה לקחת. אם את בוחרת להמשיך במצב הקיים, על היתרונות שבו, את גם משלמת מחיר מסויים. ייתכן וזהו מחיר ששווה לשלם לעת עתה, עד שתסיימי ללמוד למשל. אבל, גם אם זו הבחירה שלך, חשוב שתדברי עם בעלך, שיהיה ברור שזהו הסדר זמני, אולי אפילו ניתן לתחום את זה בזמן כלשהו. בקיצור - להיות בתקשורת איתו. וכאן אני מגיע לנושא השני, והמשמעותי יותר בעיניי, הקשר עם בעלך. נשמע שאתם לא ממש מדברים. ישנם וויכוחים כאשר הרצונות שלכם מתנגשים, ואז את חווה אותו כמרוחק והוא חווה אותך כמי שרואה רק דבר אחד בעיני רוחה. נסי לדבר איתו, גם אם הוא לא נוטה לדבר, דברי איתו לא מתוך ריב או תוכחה, אלא מתוך ניסיון להבין כיצד אתם יכולים לשפר את חייכם גם בתנאים הנוכחיים. דרור

אוקי. אין לי מושג מאיפה להתחיל ואיך מה שאני כן יודעת זה שאני חייבת עצה. לא קל לי, לא קל לי בכלל... אני בטפול עוד מעט שנתיים ורק עכשיו אני מתחילה להגיע לבעיות הכי עמוקות שבי. לקח ולוקח לי המון זמן וזה ממש משגע אותי אבל מה לעשות זה הקצב.. (למרות שאני כל הזמן חושבת מה כבר יכלתי לעשות עם הכסף הזה בחיים מ2 פגישות שבועיות X אבל שוב, אני רוצה וצריכה לטפל בעצמי וזה לא זול) במשך כל הטפול בזמנים קשים ובזמנים בהם לא יכולתי לסבול את עצמי (בבית) הייתי חותכת. תותכת המון ועמוק. שיתפתי את המטפלת במעשי ובשלב מסוים היא רצתה לשלוח אותי לפסיכיאטר כדי לראות אם אני צריכה בנוסף טפול תרופתי ואולי אף אשפוז.. מיד כשהבנתי זאת הפסקתי לחתוך ותוך כמה חודשים מאותו המקרה התפתחו המון דברים לטובה בטפול מה שרק חיזק אותי ועודד אותי ועכשיו כשהרשתי למטפלת לגעת במקומות הכי 'אסורים' שבי שוב חזרתי לחתוך ואולי יותר מאי פעם... המצב מפחיק אותי וגורם לי לכעוס על עצמי מאוד אבל לא מספיק בכדי שאני אפסיק לפגוע בעצמי אולי אפילו מספיק בכדי שאני אמשיך לפגוע בעצמי כי זאת הדרך היחידה אותה אני מכירה בהתמודדות והיא הדרך שבה אני כועסת על עצמי ומאשימה ופוגעת בעצמי במקום להרשות לעצמי לכעוס על כל שאר האנשים שמכאיבים והכאיבו לי בחיי. אני כאילו סולחת אבל רק מחוץ לתודעתי ומה שהכי עצוב זה שהיא הפכה לתודעתי העכשוית. זה נורא אני מבינה שאני משקרת את עצמי ברגשות שלי אבל אני לא יודעת על רגשות אחרים אני רק יודעת שכואב לי בפנים כל כל ואני יודעת להמשיך להתמקד ולתרפד את כל העולם חוץ מעצמי, ממי שאני באמת (אם יש כזה דבר..) בקצור, יש לי כרגע שתי ברירות: (לפי דברי המטפלת) או שאני מתאשפזת, או שאני בוחרת להבטיח לא לחתוך ולקיים את הבטחתי או (מחשבה שלי כמובן) שאני אבחר לא לגעת במקומות האלו ולהתמודד באמת מה שמבחינתי לא יכול לקרות בשום פנים ואופן... נמאס לי מכל הדקירות בלב די כבר אין לי עוד כח סבל בשביל כל זה... אשפוז מצידי לא יעלה על הדעת משום שאם משהוא יכפה עלי משהוא אני רק אתנגד מה שיכול להחמיר את המצב שלי ולגבי הבטחה למטפלת, אני לא יודעת אם אני מסוגלת. בחיי לא עמדי בהבטחות שלי כלפי עצמי –רק בהבטחות שלי כלפי אחרים ולכן אני לא סומכת על עצמי מהשורש. כל התקדמות של בחיים נבעה מחוסר ברירה ואולי הגיעה הזמן שאני אסכים להיות עם יד חזקה על הדופק ולדאוג לעצמי באמת??? ושוב השאלה עולה לי במחשבה עכשיו היא: האם אני בכלל מסוגלת?? ומה אם אני ארגיש שאני חייבת לפגוע בעצמי בכדי להרגיש את הכאב באמת? מה אני יעשה אז, כשאני לבד בחדר והשעה 2 בבוקר ואני לא רוצה שאף יתקרב אלי ואם כן יהיה משהוא שיוכל להיות איתי שם הייתי שמחה אבל אני לא מכירה אף אחד כזה שאני מאפשרת לו להכנס לחיי והוא לא נשוי או לא פנוי או לא רלוונטי בשעות המטורפות של הלילה העמוק... מה עושים בכזה מצב מה עושים??????????????????? אלוהים אני נחנקת...

שלום לך, את מעבירה את הכאב ותחושת הבלבול שלך באופן חזק מאוד. לא קל להפסיק לעשות משהו שהתרגלת אליו כדרך ההתמודדות שלך - גם אם זו פגיעה עצמית קשה. בעבר כאשר הוצע לך להתאשפז הפסקת לחתוך, האם את מבינה מה קרה אז שלא קורה עכשיו? כרגע נשמע שחזרת לחתוך כי נתת למטפלת להתקרב ולגעת. זה מבהיל, אולי יוצר רצון להתרחק, אולי מגביר את תחושת הריקנות כשאת לא בטיפול, אני לא יודע, אבל ברור שזה קשור להתקרבות ביניכן. בנוגע לבחירה מה לעשות - זה בידיים שלך, את אומרת שאת עומדת בהבטחות לאחרים, והמטפלת מציעה עצמה כ"אחר" שאת יכולה להיעזר בו, להבטיח לו ולעמוד בזה עד שתוכלי להרגיש שאת פחות רוצה לחתוך. דרור

דרור שלום, איך מתמודדים עם תחושת אדישות נוראית שגובלת ביאוש מידי-פעם,שבאה בעיקבות אי-הצלחה פעמיים במשהו שמאוד חשוב לי? למרות שאי-ההצלחה לא היתה תלויה כמעט בי- אלא בגורמים רבים ושונים,שאיני יכולה להסביר פה. זה בטח נשמע לך מוזר - אדישות שמגיעה עד ייאוש,קשה להסביר זאת,אך האדישות היא כה רבה עד שבאירועים משמחים למשל,שבעבר היתי מתרגשת מאוד,כעת אני נשארת חסרת רגשות,ויחד עם זאת,כשאני רואה סרטים עצובים וכו'- אני בוכה ומזדהה איתם - מסוגלת להזדהות עם ייאושם.

משתנה שלום, ראשית, זה כלל לא נשמע לי מוזר. אדישות מופיעה לעיתים כהגנה מפני ייאוש. במקרה שלך היא ופיע הבאירועים מרגשים, שאת מרגישה שאת לא יכולה להינות מהם כבעבר, אך אירועים קשים רגשית, מייאשים, נוגעים בך ומכאיבים לך. לגבי איך מתמודדים? לא קל כשמשהו שמאוד רוצים בו לא מצליח. ברגעים כאלו נראה שזה אף פעם לא יצליח. אבל לרוב, הדברים שרוצים אותם, ומנסים שוב ושוב להשיג אותם מסתדרים בדרך כזו או אחרת. הקושי הוא להתמיד ולדבוק בזה. לשם כך צריך להתחבר לרצון, ולאמונה שבסוף זה יסתדר. דרור

תודה על תשובתך,אך עד שזה יסתדר - מה אעשה עם תחושת האדישות? זה נורא וזה מתסכל,כי אני כמו 'רובוט' - חסר - רגשות ואיני אוהבת זאת.

שלום רב, בן משפחתי באמצע שנות השבעים לחייו. בעברו היה אדם שקול, הגיוני ומשכיל. עתה המצב שונה. לעיתים קורה שאינו "מחובר למציאות". בזמן האחרון מעסיק אותו במיוחד נושא היציאות. לאחר שהוא אוכל, הוא מחכה "עם שעון" לזמן היציאה, והוא חרד ביותר אם זה מתמהמה, לדעתו, או לא. וכן גם נפח היציאות. אם זה קשור לכמות ארוחותיו או לא. אנו מנסים "להרגיעו" בדברי הסבר שונים, אולם ללא תועלת. אודה לכם מאד אם תוכלו להפנות אותי לאיזה מאמר או עיצה בנושא, על מנת שאוכל לתת לו לקרא מקור מוסמך, כדי להפיג את חששותיו ולעזור לו ולנו להתגבר על כך.

יהודה שלום, נשמע שבן משפחתך הפך אובססיבי לגבי היציאות שלו, ברמה הפוגעת משמעותית באיכות חייו וחייכם. התופעה של עיסוק בגוף מלווה בחרדות מתמשכות היא תופעה מוכרת למדי. למעשה "הגוף מדבר" את החרדות של האדם שלא מדוברות באופן אחר\ מסיבות שונות. ביחד עם האמירה שלך שהוא לא מחובר למציאות לעיתים, הייתי ממליץ לפנות להתייעצות עם איש מקצוע מתחום בריאות הנפש. לא יעזור להראות לו מחקר רפואי שאין לו בעיה רפואית. צריך לנסות לטפל במצבו הנפשי למשל על ידי טיפול תרופתי להרגעת החרדה, תוך שילוב אפשרי עם טיפול פסיכולוגי בשיחות. דרור

כל הדיירים חדשים... הקירות - אותם קירות. התקרה והרצפה - זהות. אחרי כמה שנים של "הייתי פה" (בכינוי אחר) באה תקופה מאוד ארוכה שלא. משהו בפנים דוחף לכאן בחזרה, אחרי כל הזמן הזה. הנסיבות, אני מניחה. להן לא אכפת שיש דיירים חדשים. חושבת שגם לי לא, אבל זה לא קל בכל מקרה. החלטתי להפסיק את כל הטיפול התרופתי לאלתר. את הטיפול הפסיכולוגי לא ("קצת" קשה להפסיק משהו שנמשך כבר 7 וחצי שנים). יהיה מה שיהיה... מצב הרוח רע מאוד (גם עם תרופות), ומתוך היכרות עם העבר עושה רושם, שגם הפסיכוזה שולחת זרועות מגששות. אני מחכה לה. שתבוא ותיקח אותי איתה.

שלום לך, החזרה אף פעם לא פשוטה. הדברים תמיד משתנים, ותחושת זרות עולה פתאום. אני מקווה שההתאקלמות חזרה תהיה פשוטה ככל האפשר. לא הבנתי ממש מדוע החלטת להפסיק את הטיפול התרופתי. האם התייעצת עם הפסיכיאטר על כך? הרי גם לדרך בה מפסיקים יש השפעה על הגוף והנפש. את אומרת שאת מרגישה את הפסיכוזה המוכרת מגששת ואת מחכה לה, האם את רק מחכה לה? האם אין גם חשש ממנה? אני שואל את זה, כי ייתכן והפסקת התרופות מחמירה את המצב. לעיתים תרופות מייצבות, לא תמיד הן מצליחות לשפר משמעותית את מצב הרוח, ולעיתים מטרתן הוא למנוע את התפרצות הפסיכוזה. בכל מקרה המלצתי היא לדבר על זה, בטיפול, עם פסיכיאטר. להפסיק תמיד תוכלי, למה לא להתייעץ קודם. דרור

דרור, תודה על התגובה. זה בסדר - הפסיכיאטר יודע ומעודכן (גם אם לא בדיוק מאושר). אני אמורה ליצור איתו קשר באם אשנה את דעתי. ההחלטה נובעת משנים של אכזבות... משני מצבים אובייקטיביים חוזרים ונשנים: 1. התרופות לא מועילות, או מפסיקות להועיל אחרי פרק זמן קצר. 2. תופעות הלוואי לא מאפשרות לי להמשיך ולקחת אותן. המצב השלישי, הסובייקטיבי, הוא פשוט (כאילו שזה באמת פשוט) דחף הרסני שכזה, שגורם לי לבדוק עד כמה אוכל להמשיך ולמשוך הפעם. סוג של ויתור, זה בטוח. החשש הוא לא ממש מהפסיכוזה עצמה (לא החשש שלי לפחות; המטפלת שלי על גבול הפאניקה) אלא ממה שמגיע אחריה, אותו דכאון פוסט-פסיכוטי מוכר וידוע. אולי בגלל זה כתבתי שאני מחכה לפסיכוזה שתבוא ותיקח אותי איתה. בשביל מה לחזור בעצם? אני מזהה את הבעייתיות שבזה - אם לא תהיה פסיכוזה, לא יהיה דכאון פוסט-פסיכוטי! אבל יש דכאון אחר (בי-פולרי), אז מה זה משנה איך קוראים לדכאון? ס.מ.

היי ליאת, לא סיפרת שאת פה... את יודעת, הגוף והנפש הולכים אצלי כל כך טוב יחד, כך שהתחלתי לא להרגיש טוב ויש לי קצת חום... (מזל שאין לי כוח להרבות בכתיבה:) לילה טוב

לדרור, פניתי לליאת אמש כפי ששמתלב...וביקשתי ממנה להסיר את הפניות לאחר שלא נענו אך היא לא הורידה(לא ברור לי למה)...אשמח אם אתה תוכל לעשות זאת. תודה.

ME שלום, הפורום מיועד להתייעצויות מקצועיות, ולהתייעצויות עם חברי הפורום. לעיתים עולות שאלות או נאמרות אמירות שנראה שלא עומדת שאלה מאחוריהן ולכן הן לא מקבלות התייחסות. יחד עם זאת, מתוך ניסיון לשמור על הצביון המקורי של הפורום, אנו מנסים לפרסם את כל ההודעות, למעט הודעות פוגעות. אני לא יודע אם זו הסיבה שליאת לא הורידה את הודעותייך, אך מכיוון שאין בהודעותייך תוכן פוגע הן פורסמו ויישארו על גבי הפורום. דרור

מי- שימי לב ששאלת אחרי 10 ואז ליאת הפסיקה לענות. לא נראה לי שהסיבה שדרור אמר מתאימה לליאת

סיפור ששמעתי: הבת סיפרה לאמא בשורה טובה. האמא פנתה לבנה השני ואמרה לו: "תתפוצץ" היא הולכת ל... כמובן שהבן (האח), כעס והעליב בחזרה ואילו הבת נשארה תוהה מה היה פשר הדבר הזה?! הבת ניסתה להבין את סוג ההפרד ומשול שאמה נהגה לעשות ומדוע? האם הבת היתה כה בלתי נפרדת ברגשותיה של האם ואולי ראתה את דמות הבן, כדמות אחרת שבנפשה? מדוע זה נשמע לי כה מעוות, תגובתה של האם? האם האמא היא למעשה "הבת"? והאח (הבן) למעשה דמות סמכותית אחרת בעיניה? מה בעצם האמא הזאת ניסתה לעשות? כשאמרה לבנה, תתפוצץ בהמשך לבשורות הטובות שהבת סיפרה.

דידי שלום, לא הייתי ממהר להסיק מסקנות באשר להיעדר הנפרדות של האם מהבת, והאיום שהיא חשה מבנה. ייתכן וזה נכון, אבל מכאן זוהי השערה בלבד. עם זאת, אני מסכים שקורה כאן משהו משמעותי. עימות משפיל בין האם לבן, כשהבת ומעשיה הם הדרך לעשות זאת. מדוע זה קורה? ייתכן והסיבה היא מה שאמרת. אבל ייתכנו גם סיבות נוספות שעד שלא מכירים את המשפחה ואת הדינמיקה הפנימית בתוכה קשה לדעת בוודאות. דרור

שלום רב אני בשנות ה20 לחיי לאחרונה אני סובלת מחרדות ומחשבות על תאונות דרכים עד לרמה שאני ממש מדמיינת לפרטי פרטים את כל תוצאות התאונה,אם תהיה. היום עברתי תאונה לא קלה , ואני מרגישה איזשהוא קשר ישיר בין המחשבות האלו שרודפות אותי להגשמתן בפועל היום מה לעשות??

שלום ש.א, אוי ! מקווה ששלום לך, ושלא נפגעת בצורה חמורה מדי. מחשבות רודפניות וטורדניות אינן חייבות להגשים את עצמן, אך הן בהחלט יכולות לגרום למוסחות, קשיי קשב וריכוז, ופיזור, וכתוצאה מכך לירידה תפקודית. אדם שפוחד מאד להיכשל במבחן עלול למצוא את עצמו נכשל, לא בגלל שחשב זאת, אלא בגלל החרדה שפוגעת ביכולתו להתרכז. באופן דומה, אדם שמוטרד כל הזמן ממחשבות על קטסטרופה מתקרבת, עלול לסבול מעייפות פיזית ומנטלית, מה שמציב אותו בסיכון לתאונות. לכן, לאחר שתתאוששי מאירועי התאונה, אני ממליצה לך מאד לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת, ולשתף בדאגנות והטורדנות שאת חווה. בטיפול תוכלי לעמוד על המקורות העמוקים של החרדה, ולרכוש טכניקות יעילות להתמודד איתה, ולהחזיר לעצמך את השלווה והשליטה בחייך. בהצלחה ליאת

היי ליאת, רוצה לשתף/להתייעץ ולא כל כך יודעת איך לנסח את הדברים. תמיד ידעתי שאני פאסיבית, מחכה שהדברים יקרו לי. כמעט שלא זוכרת שנקטתי בפעולות אקטיביות של ממש. במהלך השנים קרו לי כל מיני דברים טובים. אבל הם *קרו*. לא אני *עשיתי* אותם. והדברים שבשבילם צריכים לקום ולעשות מעשה... בהם נותרתי מאחור. היום, עם הטיפול, קל לי יותר לראות את הדברים, אבל אני עוד לא נמצאת בשלב בו אני גם מסוגלת לפעול. ועכשיו אני רוצה לעשות משהו. משהו שאני חייבת לעצמי כבר הרבה שנים. ובדרך לעשיה, עולים וצפים כל השדים, שבגללם קשה לי. באים מולי וממש קושרים לי את הידיים. כרגע אני צריכה להרים טלפון אחד ואני לא מסוגלת.... כתבתי קצת ברמזים (משתנה, למדתי ממך משהו :- ). יכולה לשלוח לי כוח? משהו מהמילים הטובות שלך? לחייג במקומי? יעלה

במצור, הזמן הופך למקום שהתאבן בנצח של עצמו. במצור, המקום הופך לזמן שאחר את מועדו. (דרוויש)

ארבע שורות. קראתי אותן המון פעמים. נורא פסימי, לא? מצור גם יכול להיגמר... לא רוצה מצור... :- ) תודה בכל מקרה. יעלה

יעלה יקרה, כל כך הרבה פעמים כתבתי ומחקתי...כתבתי ושוב מחקתי...מתלבטת האם לתת לך תשובה "מלומדת" או "מהבטן". החלטתי בסוף ללכת על ה"בטן". מקווה שזה בסדר (תמיד אפשר לעשות השלמות). אני מאמינה באמת ובתמים שאדם ש"קורים לו" כל מיני דברים טובים, יודע - באופן כלשהו של ידיעה - להביאם אליו. המתח הדיאלקטי שבין "אני גורם" ל"אני מגיב", קיים בנו תמיד, כשהכף נוטה פעם לכאן ופעם לכאן, בהתאם לתביעות המציאות. אני מודה שקשה לי לראות בך אדם פסיבי, אולי על רקע העובדה שאני חווה אותך כאן, דרך הפורום, כקשובה, דעתנית, אמפתית, מסייעת, נוקטת עמדה ומאד מודעת לעצמך. אסתכן ואומר כי השדים שזוקפים ראש, יכולים להיות קשורים להיסטוריה שלך, שה?פ?גישה אותך עם מצבים בהם - גם אם רצית - לא יכולת לגבור על הנסיבות ולהטות את מהלכה של המציאות. אין לי ספק ביכולת שלך לחייג, גם אל המאדים. לא אוכל לחייג במקומך, אבל אני מאושרת לדרוך לכל השדונים הרעים על הזנב, ולאפשר לך להימלט מאחיזתם. רוצי ! כל כך סומכת עליך ליאת

ברור שממך אני צריכה מילים מהבטן. אלה נכנסות לי ישר ללב. היום הן עברו גם דרך העיניים. זלגתי קצת. תודה ליאת. צדקת (כרגיל) בהרבה ממה שאמרת. נתת בדיוק את מה שהייתי צריכה. שבוע טוב יעלה

יעלה, אני חושבת, שבזכות הטיפול למדת לראות את זה.. אבל לא רק. למדת גם לדבר על זה, לבקש עצות וגם להקשיב להן. זאת חתיכת עשייה..... לפעמים, במיוחד במקומות בהם מתחבאים שדים רבים, הפחד משתק, ומרגישים נורא לבד. ואז אפשר לפסוע בצעדים קטנים, איטיים, מהססים.... ואפשר ומותר וכדאי לתת יד מהססת למישהו בוטח, ולעשות את הצעד יחד איתו. אני חושבת שגם א?ת זה את כבר יודעת..... איתך, בחיוג ובכלל. הדר

יקירתי, אני לא אקח מהטיפול שלי, את הקרדיט הגדול שמגיע לו (ולי...). אבל את היכולת לדבר, ולשאול, ולהקשיב, ולהתייעץ, קיבלתי בעיקר ממך. זקוקה מאוד ליד שלך. ובאמת יודעת שיש לי אותה. ואותך. תודה אני

יעלה יקרה וחביבה לי השנה קרה דבר טוב במדיום הזה ,כשפגשתי בך. בהצצות החטופות שלי בפורום ,לא מפסיקה להתפעל מהמוטיבציה שלך להגיש יד בוטחת לכל רק מי שמבקש .ולא רק. מגיעות לך מילים טובות והרבה ,ומקוה שעוד יגיעו. שולחת לך שבוע נפלא והמון כח לעשיה ,והפעם לעצמך...(מקוה שהרמת כבר טלפון...) נטע (

נטע יקרה, תודה על המילים שלך. כיף היה לי לקרוא אותן. זקוקה לכוחות ששלחת לי. אגב, את אותו טלפון עשיתי, מיד אחרי ששיגרתי את ההודעה לליאת. היה בו משהו סמלי וקשה. זאת רק התחלה. יש עוד הרבה טלפונים לחייג ומעשים לעשות. לאט לאט... שוב תודה יעלה

יעלה מיוחדת שאת, הזדמנות פז היא גם לי, לנצל את הרגע כדי לשלוח מילים לך. מילים של התרשמות. אנסה לומר מילותיי בחצי סוד-לא-סוד, איני אוהבת כריזות עולמיות, את ראויה להמון. את יודעת, על-פי-רוב אני מלקטת מתוך כל הגודש ומהעולם שכאן חלק קטן של ההודעות. פנינים לי. שם נכללות גם הודעותיך. וממה שאני חווה - יש בהן עוצמה, ויש בהן סדקים וזעזועים של מתחת למעטה, ויש בהן כאב של תחושת פער בין הלב לחוץ, ויש רכות מעודנת ויש יציבות שברירית מופלאה וסבלנות וטו?ב פנימי אמיתי ורוגע ותמציתיות מדויקת של רגש ואומץ ויש ויש. הודעה אחת, פשוטה ועניינית, כביכול, נרשמה כאן לפני ימים מספר. חתומה עליה - יעלה. יעלה את או יעלה אחרת, היא התאימה לי להיות את. את. ראיתי בה תגובה מושקעת מנסה לעזור מלב שלם ונתפסתי על המשפטים האחרונים שבה "אם אין דחיפות היסטרית להתחלת הטיפול, אפשר לעכב אותו בכמה חודשים... אני אישית הצבתי קריטריונים מאוד ברורים למטפלת שאני מחפשת ועשו כל מאמץ להתחשב בהם." משפטי בריאו?ת משלך, יש בהם המון, ואני חושבת שאת רואה בהם נכון ומדויק את מה שצריך לראות. ואוסיף עוד, כי, בעיניי, הן ניצול הזדמנויות אפשרית ממשית חולפת, והן נקיטת יזמה מחושבת - לא זו ולא זו מעידות על פסיביות. ובכלל, מהי פסיביות? האם מי שחסומה הדרך בפניו יוגדר כך ותוטל עליו 'אשמה'... יקירה, גם אני חושבת שעלייך באמת אפשר לסמוך. אלה אינם דברים שבכוונתם להטיל עלייך אחריות שאינך יכולה לעמוד בה (שהרי לקיחת אחריות על דברים שגדולים עליך, היא כשלעצמה חוסר אחריות...), אלא משום שמאד נראה לי שאת כן... את בסדר את, ונראה לי שיש שם בולדוזר, ונדמה לי שאת גם יודעת את זה שלך אשת ה

אשת... איזה מילים מקסימות כתבת לי (כולכן, אגב). אם הייתי מהמסמיקים, בטח הייתי נורא אדומה עכשיו. מתחשק לי להדפיס את הדברים, לכתוב למעלה 'לכל מאן דבעי', ולהסתובב עם זה בכיס. שיהיה... בולדוזרית? אפשר לסמוך עלי? תלוי. יש דברים, שבהם באמת אי אפשר לעצור אותי. לא מלהגיד מה אני חושבת, ולא מלפעול ולהפוך שולחנות (אלה בדרך כלל, הדברים שפחות נוגעים לי באופן אישי). ויש דברים.. איך לומר... שלא... לא בולדוזורית ואי אפשר לסמוך. יש דברים, דברים חשובים, שבהם אני מתנהלת קצת כמו מפגרת. לפעמים בקיבעון מוחלט, לפעמים בחוסר אחריות משווע. ברשלנות פושעת. אני זוכרת שכשהייתי בערך בת 15, אמא שלי היתה מרבה לומר לי: "אם רק היית משקיעה חצי מהאנרגיות שאת משקיעה ב..... (נושא מתחלף) גם ב..... (נושא מתחלף אחר), אז....". מן משפט כזה של אימהות, אבל איכשהו הוא נחרט אצלי, בעיקר כי בתוכי ידעתי כמה הוא נכון לגבי. אני קצת מבולבלת בתקופה האחרונה. קצת לא יודעת מה אני מסוגלת לעשות ומה עוד לא. ולמה עוד לא. ומתי. ואם בכלל. ואם יש זמן. ושלא יהיה מאוחר... זה יפה מה שכתבתן, את וליאת, על הדעתנות, והיוזמה, ונקיטת העמדה. זה אפילו נכון הרבה מאוד פעמים. אבל אני, ומי שמכירים עוד צדדים שלי, יודעים איך אני הופכת למשותקת ממש, בנושאים מסויימים. ונכון שיש תירוצים ונסיבות מקלות, ונכון שיש היסטוריה, ונכון שלא הכל באשמתי ונכון ונכון ונכון.. ובכל זאת... נדמה לי שהגיע הזמן, לפחות לחלק מהשינויים. ו... איזה פחד.... יודעת מה? דווקא לך, חשוב לי להגיד עוד משהו. זה שזה בכלל מצליח לעלות לדיון, זה שהעשייה, הופכת בכלל לאופציה, זה רק בגלל שכמו שהדר אמרה אתמול, למדתי שלא עם הכל אני חייבת להישאר לבד. שאם מד?ב?רים על הדברים, ומוצאים מי שיושיט יד ויעזור וילווה, אז זה פתאום טיפטיפונת פחות מאיים. רק טיפה. בסך הכל רציתי להגיד תודה ושוב יצא ארוך, מתפתל, מרומז. אז תודה. נורא יפה מצידך לכתוב לי ככה. יעלה

יעלה יקרה, תראי מה זה. די בפעם אחת שבה את מביעה צורך משל עצמך, מביאה הודעה משל עצמך (ולא רק נענית בחום לאחרים), וכבר כל אוהביך צרים סביבך מעגל אוהד ומזכירים לך כמה הענקת להם בעבר וכמה יופי וחינניות וטו?ב מתפשטים ממך אל סביבותיך. אבל - לעזאזל באמת (!) - אף אחד מאלה לא יוכל לחייג במקומך... בדיוק היום בבוקר הייתי צריכה לכתוב מייל כזה. אני דוחה את כתיבתו כבר מליון זמן - פוחדת... מדברת עם השדים, מתחמקת מהשדים, כמעט (במלעיל) נוגעת בהם (עוד רגע, עוד שניה) - אבל לא! תמיד מדהים אותי איך זה לא משנה כמה אנו בשלים כבר לעשות משהו, כמה התחבטנו והתלבטנו בו, כמה עיבדנו והתיידדנו עם כל הגורמים המעכבים את עשייתו, כמה צברנו הבנה לגבי הפחדים הנלווים אליו ומבחני המשנה שמוצמדים אליו - עדיין (עדיין) המעבר הזה בין העולם ש'בכח' לעולם ש'בפועל' מצריך קפיצה קוונטית כזו מעל פי תהום; כזו קפיצה עם לפחות צעד אחד באויר; עם לפחות פעימה אחת שאובדת. יעלונת - הרי אמרת בעצמך: את ר-ו-צ-ה את זה, את חייבת את זה לעצמך (ואולי דווקא עודפות החשיבות של זה ('חייבת') היא זו שמעכבת עשייה; ואולי דווקא ה'לעצמך'...). בא לי להגיד לך "אז יאללה, היידה, קחי תנופה ועלי על המקפצה, תעשי את זה כבר. תעשי כי את חשובה, תעשי כי מגיע לך. אין לי ספק שמגיע לך...". אני מקוה בכל לבי שאת כבר אחרי, נויה (שקצת נדדה בין מקומות בשבועים האחרונים, ולכן לא היתה כאן)

נויה, שמנו לב שנעלמת קצת... שאלו עלייך פה בסוף השבוע. התעניינו... נדמה לי שכבר יצא לנו לדבר כמה פעמים, על הפער בין הרצון, לבין יכולת הביצוע. על השקיעה הזאת במוכר, על איבוד מיומנויות כאלה ואחרות, מרוב אי עשייה. על דחיינות מסוגים שונים. אצל שתינו... יופי שכתבת את המייל. ויופי שאני חייגתי. הבעיה שמיד אחר כך צצים עוד מיילים כאלה ועוד טלפונים לחייג, נכון? זה לא נגמר. אולי לאט לאט זה יהפוך קל יותר. אולי המיומנויות יחזרו. ישוקמו. אני יכולה לספר, שהיום עשיתי עוד משהו, שדחיתי שנים (שנים!). פעולה, שגזלה ממני עשרים דקות ושפשוט לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לעשות עד היום. אז היום עשיתי. וזה לקח ממני כל כך הרבה אנרגיות. בלי שום פרופורציות לאקט הפשוט שבוצע. זה גובה ממני מחיר. וזה כל כך לא הגיוני... מה אני בת ארבע? את הדברים שכתבת לי בסוף, אימצתי אלי באהבה. אבל תרשי לי להחזיר אלייך את אותם הדברים בדיוק. הרגשתי שאמרת אותם גם קצת לעצמך: "...יאללה, היידה, קחי תנופה ועלי על המקפצה, תעשי את זה כבר. תעשי כי את חשובה, תעשי כי מגיע לך. אין לי ספק שמגיע לך...". אנחנו קצת דומות במקומות האלה... כיף לי שבאת גם יעלה

המון כח ... יעלה יקרה, אני חושבת שאת בדרך הנכונה .. לפעמיים קשה לראות את זה .. אבל אפשר בהחלט לראות בתגובות שלך ..כאן בפורום .. עד כמה מחוזקת שאת ..את כמה את מצליחה לראות מעבר .. שינוי נעשה בצעדים קטנים ..ובדרך הממשית לעשייה ..צצים להם מכשולים .. קחי את זה כאתגר ..ואל תתני לקשיים שצצים .. להוריד אותך ..מהמסלול .. הילחמי ..ובסוף גם יגיעו התוצאות ... אני גאה בך.. היכולת להבין , לקבל ..לבקש עזרה שצריך ..זה אומר שאת על הדרך הנכונה .. שום "שד" ..לא יצליח להביס אותך .. ואנחנו כאן איתך .. מחזקות את ידייך ..ומעבירות עוד קצת כח כשנגמר .. שלך , שרית

שרית יקרה, תודה על העידוד. מחמם לי את הלב שאת מוצאת כוח, לעודד אותי, בימים שאני יודעת שקשים לך. אני עוקבת אחרי מה שאת עוברת. מאוד מעריכה את הדרך בה את נלחמת ולא מוותרת. זה נותן המון השראה. תודה יעלה

היי ליאת, נחמד לראות אותך כאן (-: היום. טוב כתבתי כמה דברים ומחקתי....... בסוף. אני מאוד מבולבלת מהיחסיים הטיפוליים וושוב כתבתי משהו ומחקתי לא מרגישה נוח לכתוב בפורום כאלו ללכלך עליה(אני באמת מחבבת אותה), אני עדין שם אצלה ובכל אופן אני חוששת שתמיד הסיפור הזה יעלה מחדש אצלי בסוםו של דבר אני משכנעת את עצמי שזה לא אכפת לי, ניפגעתי למרות שהיא התנצלה ושלחה לי מכתב. אני מבולבלת לחלוטין. רחל

ערב טוב רחל, יחסים "חיים" עם אנשים משמעותיים וקרובים כרוכים לעיתים בעליות ומורדות, אכזבות, תסכולים וכעסים. היחסים הטיפוליים מספקים לעיתים קרובות "מדגם מייצג" למה שקורה לנו גם מחוץ לחדר, ולכן כדאי מאד להתבונן בהם מקרוב, לעבד אותם וללמוד מהם דברים חשובים על עצמנו. אולי הבלבול העכשווי שלך נוכח הפגיעה והעלבון, שהתגבר בעקבות המכתב ממנה, הוא עדות ליכולת חדשה, בוגרת יותר, שמתגבשת אצלך. הקשיבי לבלבול הזה, ודברי עליו גם איתה. זה משהו שמגיע לשתיכן אחרי כברת הדרך המשמעותית שעשיתן יחד. בהצלחה ליאת

שלום, אני בחורה בשנות העשרים המאוחרות, והניסיון המיני שלי מועט. קיימתי יחסי מין מלאים בגיל מאוחר יחסית. בעת יחסי מין, עד שלב החדירה הכל טוב ויפה. החדירה עצמה לא נעימה ומכאיבה. אף כי היו מקרים בהם לא הרגשתי כאב, אך לא הגעתי לסיפוק מיני. מעולם לא הגעתי לאורגזמה עם בן זוג ולא נהנתי מלשכב עם הבן-זוג. מקריאה בספרות, הבנתי שככל הנראה מדובר בווגיניסמוס, לכן רשמתי בפורום זה. אנא המלצתך, תודה מראש. מיטל

שלום מיטל, כדי לדעת האם מדובר בוגיניסמוס, יש צורך באבחון טוב, מאחר וקיימות תופעות פיזיולוגיות ש"מחקות" את התמונה של וגיניסמוס ואינן היא. לאחר האבחון, ובהתאם לאבחנה, בונים טיפול המכוון להיבטים הפסיכולוגיים (שיחות, קבוצת תמיכה) והפיזיולוגיים (טיפול מקומי או טיפול הדרגתי במרחיבים, בעזרת בן הזוג או בלעדיו). הכתובת המומלצת לאבחון וטיפול היא מרפאה להפרעות בתפקוד המיני, כפי שתוכלי למצוא בלינק הבא- http://www.itam.org.il/main/public_clinic.htm בהצלחה ליאת

הי ליאת קיראי בבקשה את השאלה לאורנה ותשובתה כי יש לי שאלה נוספת. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-788,xFT-691717,xFP-691712,m-Doctors,a-Forums.html אז מסתבר שזאת לא רק תחושה דיברנו על זה וההרגשה הדדית.(זה קשה לי היות ובכל שנות נישואי לא קרה לי דבר כזה).עדיין לא קרה כלום אבל...הכל בוער בפנים. שאלתי היא אני מאוד רוצה לספר ולדבר על זה עם המטפלת שלי ,אבל אני חוששת מה היא תחשוב עלי(היא גם מטפלת זוגית). תודה היום אנונימית.

שלום לך אנונימית, כאשר אנו עומדים (ועומדות) תחת החופה, נשבעים אמונים לבחיר לבנו, אין פירוש הדבר שאנו נקראים להמית בתוכנו את הסקרנות, העניין והתשוקה כלפי כל דבר אחר שאינו בן הזוג שלנו. המטפלת שלך, גם בהיותה מטפלת זוגית, יודעת זאת היטב. אם תספרי לה על הבעירה החדשה שניצתה בך, היא (מן הסתם) תחשוב שאת אדם בריא ונורמלי, שנקלע לאחד הפיתויים השגרתיים שמזמנים לנו החיים, ומצוי בתערובת של בלבול, הנאה רבה, סקרנות, משיכה ואשמה. חדר הטיפול הוא ה-מקום לדון ברגשות אלה, וחדר הטיפול של מטפלת זוגית על אחת כמה וכמה. אל תהססי. אני מאחלת לך שהאש לא תכבה אצלך אף פעם. ליאת

נראה לי שאני השאר אנונימית לעת עתה,נחמד לי ככה.(יותר משוחררת). מה את אומרת?

פעמיים כי טוב,ביום ראשון?!

ערב טוב , באמת קשה לי , ואפילו לא יודעת מאיפה להתחיל ! יש לי אחות שגדולה ממני בשנתיים ( בת 21 ) בשבוע האחרון היא השתנתה לגמרי – ההשתנתה 180 דרגות , לא יודעים מה קרה לה , השנה הזאתי עשתה הפסקת לימודים ללא שום סיבה ניכרת ( היא סיימה רוקחות שנה ראשונה בממוצע טוב מאוד ) . נראה לי שהיא נכנסה לדיכאון קשה ולא מצליחה לצאת ממנו , רוב הזמן בחדרה , "כאילו רגועה" , כותבת הרבה וכששואלת אותה מה את כותבת ? אז תשיב עוד שבועיים תדעי-ביום ההולדת שלי . וכשיושבת איתנו אז רק בגופה ואפילו לפעמים לא יודעת על מה מדברים , מתרגזת וצועקת עלינו בקלי קלות ואח"כ היא באה ומתנצלת , תמיד ( בשבוע האחרון ) היא אומרת שהחיים חסרי ערך , לא נשאר לי עוד ... , וגם כן , היא קנתה יותר מ-200 פרחים ואמרה שזה ליום ההולדת שלה ( זה ממש מוזר בשבילי והיא בקשה ממני שלא להגיד לאף אחד על זה – זאת הפתעה ) היא נתנה לי את הטבעת שלה , ואמרה לי תשמרי עליה היטב , זאת מתנה ממני , אל תשכחי אותי !!! כאילו שאנו נפרדות ! בכינו הרבה ... אני מאוד מפחדת עליה , ההתנהגות שלה ממש מוזרה , אני ואיתה בחדר , אף אחד לא יודע מה קורה , אני מרגישה שאנו כל כך רחוקות זו מזו )בשבוע האחרון (, זה ממש קשה , מה אני יכולה לעשות

שלום מיה, התנהגויות מהסוג שאת מתארת יכולות להיות אופייניות לאדם עם כוונות אובדניות. המחוייבות שלנו לחיסיון ושמירת סוד נופלת בחשיבותה מהמחויבות לחיי אדם, ולכן - גם אם ישנו ספק קטן, אני מבקשת ממך לפעול לאלתר, ולערב אדם מבוגר נוסף, שיוכל להפעיל שיקול דעת. תוכלי לומר לאחותך שאת דואגת לה, ולבקש ממנה לפנות לעזרת אדם אחר המקורב אליה (אמא, אבא, קרוב משפחה כלשהו שאתן סומכות עליו, וכיוב'). כסטודנטית, היא יכולה לפנות לשירות הפסיכולוגי במסגרת הדקאנט, ולקבל סיוע. במידה והיא תעמוד בסירובה לשתף אחרים, עליך לעשות זאת בעדינות במקומה, ולהכניס לתמונה את ההורים. אני מציינת "בעדינות" כי בהחלט יתכן שאינה מתכוונת *באמת* לפגוע בעצמה, אבל היא בהחלט מאותתת על מצוקה, ואין להתעלם מזה. נסי לפעול ברגישות המתבקשת, אך ללא דיחוי. כל הכבוד על העירנות ליאת

תודה על המלצתך , אבל נסיתי לדבר איתה על מצבה , לעודד אותה , לתמוך בה , לגיד לה שאני דואגת לה הרבה ,... היא תמיד אומרת שהכל יסתדר אחרי שבועיים( תאריך יום הולדה) ולא צריך לדאוג ועדיף לא לשתף גורם נוסף ובמיוחד הוריי בתמונה ... וגם כן היא אומרת לי שאני סומכת עליך , אל תבגדי בי , תהי החברה והאחות הקרובה ללבי , לא רוצה שמישהו ידע מה קורה איתי , ובוכה ובוכה ... ולכן אני נמצאת בדילימה קשה ומסובכת : האם כדאי להעריב מישהו בתמונה או לא ? !!! ...

ערב טוב , האם יש איזהשהו טיפול להמנע ממני להזיק לעצמי ( לחתוך , לשפוך משהו חם , ... ) ? אני כן מטופלת (כמעט חודש) בשיחות ע"י פסיכיאטר וגם כן תרופות , אבל עד עכשיו שום דבר לא מונע אותי מלהזיק לעצמי מתי שיש דחף לכך ... תודה ולילה טוב ,

ערב טוב, הטיפול בו את נמצאת כרגע (שיחות+טיפול תרופתי) יוכל לתת מענה לקשיים שלך ולנטייה לפגיעה עצמית, אולם יש להביא בחשבון שזה ייקח זמן. הטיפול התרופתי שאמור להפחית מתחושות הדיכאון מגיע למלוא השפעתו רק אחרי למעלה מחודש ימים. עד שתחושי הקלה, אני מציעה לך לשמור על קשר רציף עם הפסיכיאטר, ולדווח לו על הדחף ההרסני. לפעמים אפשר לשלב, לפחות לזמן מה, טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, בהן יתורגם הדחף לפגיעה עצמית בהתנהגות אחרת, פחות הרסנית. עליך להתאזר בהרבה סבלנות, ולהמשיך להילחם על עצמך. בהצלחה ליאת

אני בסוף שנות העשרים עומדת לקראת נישואים שניים,יש לי אחות בתחילת שנות העשרים ,בחורה יפיפיה,אני מרגישה שהיא מאד מחצינה ואף מעצימה את נשיותה ויופיה באופן בו היא מתלבשת ומתאפרת שהיא נפגשת עם בן זוגי,ולא בגלל שהוא מוצא חן בעניה אלא רק לצורך הפגניות-אני כאן ואף יפה הרבה יותר מאחותי,אני מאד אוהבת אותה,אך זה מאד מטריד אותי,בעבר בן זוגי שיבח את יופיה ואף אמר לי שהיו לו פנטזיות מיניות לגביה,הלכנו לטיפול בעקבות הענין והכל חלף,אך בכל זאת אני מוטרדת ,פעם רמזתי לה שזה מציק לי,היא ביטלה אותי ואמרה לי שזה בראש שלי כמובן שלא יכולתי לספר לה על המקרה,בפעם הראשונה שהתחתנתי כולם נגשו אליה ואמרו לה כמה היא יפה,אני הכלה לא הייתי הבולטת,קצת עצבן אותי עד שאפילו הפעם חשבתי להתחתן ברבנות ולא באולם,מפריע לי ומטריד אותי שזה המצב וכך אני מרגישה,רציתי לשאל אותך ליאת מה את חושבת,זה טבעי?

נתנאלה שלום ברור שסיפור כמו שלך מוכר מאדומאד טבעי הרי כולם יצורים אנושים ולכולם יש פנטזיות ומישכות מיניות וזהשאולי בו זוגך לחיים מתסכל באחותך ואף נהנה ממה שהוא רואה זה נורמליאבל זה דורש בדיקה מעמיקה כאשר הוא פותח בפניך צוהר לאפשרות של חשנית מניות ומשיכה לאותך כל עוד הטוא אמיתי זה טוב כי יכל לעשות את זה גם עם מישהי אחרת מהצעד ולא לספר לך דבר וזה יותר פוגע.

מנסה למצוא את הכוחות שבי.מאמינה שהם קיימים,היא מאמינה שהם קיימים אז כנראה שיש כאלו..אבל מאבדת תקווה אל מול ייאוש,אל מול כאב.כאב המשתיק כל דבר אחר ,הוא גורם לא לכאוב בכלל,להיות ככה ללא רגשות.למה איך ומה גורם לי להמשיך בדרך הזו מבלי לשנות מסלול.ושיגידו שאני לא מנסה.כל יום הוא מלחמה בלתי פוסקת. ובמלחמה הזאת אני לא אנצח. כבר לא אופטימית. לא יודעת איך לסיים.... ליאת אני באה ואת כבר הולכת :( חבל...אם כבר סיימת את לא חייבת לענות... אפשר להתעלם באלגנטיות...

היי ליאת, ראשית ,לא מבקשת שתשיבי להודעה הזאת. גם לך מגיע יום מנוחה. מניחה שמחמת השעה המאוחרת לא השבת על "מוציאה מילים" ,או שלא היה לך מה לומר.... ופתאום הבנתי שהדברים שלי באמת לא ראויים לתגובה, כי המילים תמיד אותם מילים.ובאמת אין מה להוסיף על מה שכבר נאמר לי אינספור פעמים. אני תוהה איך לא נמאס למטפלת כל שבוע לשמוע . ואולי בעצם כן נמאס לה. אבל היא לעולם לא תגיד לי שעליתי לה על העצבים. וזו מחשבה שעוברת לי בראש די הרבה ,ומוציאה ממני את כל הכוח,רצון,חשק,וטעם להמשיך להגיע לטיפולים. לא נעים להיות עוד מטופלת אחת מיני רבים ,עוד "מקרה" ,עוד משבצת של שעה , לא נעים שהיא צריכה להעמיד פנים שאכפת לה רק כי זו העבודה שלה, שהיא התייאשה כבר מזמן מלטפל בי אבל "אסור" לה לומר את זה.... וזה בסדר שהיא התייאשה... לא קשה להאשים אותה כי אני מזמן התייאשתי. אני צריכה להגיד לה תודה שהיא מסכימה לקבל אותי בכלל, ועוד יש לי טענות.... זה האבסורד... אני כבר לא מוצאת טעם לדבר איתה על התחושות האלה( ליאת,אם היית עונה זה מה שהיית אומרת לי,לא?) זה לא ייעשה שום דבר. אומרים שזה חלק מהתהליך "לדבר על זה" שכביכול זה מקדם את הטיפול,אבל זה לא.. גם אם אדבר איתה לא יהיה אכפת לה,היא לא תשים לב,היא לא תבין , לא יודעת אם היא אי פעם הרגישה כל כך לבד עם ההתמודדויות,עם כאב,היא לא יודעת איך זה מרגיש לקום כל בוקר אחרי סיוטים,לנגב את הדמעות........ היא לא יודעת איך זה להרגיש לא שווה,לשנוא את עצמה, לכעוס על עצמה. היא לא יודעת. וגם אם מלמדים בחוג לפסיכולוגיה איך זה מרגיש, היא אף פעם לא תוכל באמת לדעת איך... לפחות לא כמוני.... ואני כבר השלמתי עם זה שאני רק עוד "מקרה" אחד מיני רבים ,אין צורך להגיב... אני חשתי צורך לרוקן מילים על הדף..ותודה למי שהקשיב.. סליחה שממורמרת... סליחה שכתבתי מה שכתבתי... זה מה שכואב לי עכשיו.. חן

מחבר: מירב תאריך: 19.10.2007 שעה: שלום אני בת 37 לפני כשנתיים בערך התפרצו אצלי חרדות ונגשתי לטיפול של קלונקס 0.5 מ"ג 2 ו2 ריסטל 20 מ"ג עם הזמן הרגשתי טוב ולקראת השנה השניה הרגשתי אפילו יותר טוב, ובכלל חשבתי שאהי בראיה והפסקתי אותם על דעת עצמי 4 חודשים. לפני חודשיים בערך התחלתי להרגיש בשינה בלילה ומיד הבנתי שזה מזה וחזרתי לקחת את הריסטל ומידי פעם קלונקס ללילה. כנובן שבמהלך החודשים העלו היו שבועות שהרגשתי מצויין וישנתי מצויין אבל יש כמה ימים אחת לשבועים בערך שיש חרדות למשך כמה ימים אני מצליחה לתפקד כי אני לא מוותרת אבל מורגש עלי במצב הרוח. לאחרונה מטרידה אותי המחשבה שאולי הריסטל כבר לא משפיע כמו שהיה אז. דברתי על כך עם הפסכיאטר ואמרתי לן על הנפילות והוא המליץ להמשיך את הריסטל ואת הקלונקס. חוסר הבטחון הזה גורם לי למחשבה שחלילה אני יאושפז בבית חולים למרות שאני אומרת לעצמי שזה מחשבה לא רציונלית כפי שעשיתי בסיביטי(קורס) האם זה טבעי ואם יש לך איזה פתרון שאני יכולה לעבוד עם עצמי בתודה

שלום מירב, כדורים נוגדי חרדה הם דרך טובה מאד לשכך את התופעות שאת מתארת, ולכן המשיכי את המעקב הפסיכיאטרי. לטעמי, חשוב שתהיי מלווה גם ע"י טיפול פסיכולוגי שבועי, שיוכל לתת מענה לתכנים הספציפיים של החרדה ולהרגיע את המחשבות המטרידות. אני מזכירה לך שאשפוז בכפייה נעשה רק במקרים של מסוכנות, ולכן אין סיבה שתאושפזי, אלא אם תחליטי על כך מרצונך. נסי להירגע :-) ליאת

תוכלי לראות בבקשה .. שיהיה .. שבת שלום .. וסופש נעים, שרית

השבתי לך שם. לילה טוב ליאת

הי ליאת, סתם כבד לי על הלב ..חשבתי על השתיקה שלי מולה ועל השתיקה שלי מול המשפחה שלי שתפסה נפח מאד מאד גדול בתקופה האחרונה. על מחירים שאפשר לשם כשמוציאים מילים, אומרים דברים, מאידך על המחיר ששילמתי שנים כששתקתי...אף פעם לא אהיה מה שלא הייתי אז, אני לא יודעת להיות היום. אם שתקתי אז, אני שותקת היום ולא משנה כמה פעמים יגידו לי שאני כבר גדולה, בתוכי בהרבה סיטואציות אני קטנה..חשבתי על השתיקה שלי מולה, בחדר וכמה קשה לי להיות קשה. כמה קשה לי להקשות עליה. כמה אני מרגישה לא נוח כשאני עושה לה לא נוח. ואם היא באמת כבר לא סובלת אותי? אולי המילים שלה באות משם ולכן כל כך פוגעות.. למה קשה לי להתבגר, לקבל אותה נפרדת ולהופכה לבשר ודם ולא אלוהים..אני מרגישה בלעדיה כל כך נטושה, כל כך לא יכולה לצפות מראש את הפגישה הבאה, כאילו אוקיינוס מפריד ביינינו, כאילו שבוע הבא בכלל לא באופק. כאילו היא הלכה לי לאיבוד. מצד שני הנוכחות שלה גם מסוכנת , מסכנת אותי , אני שומרת על שתינו. אבל עדיין לא מצליחה להבין מאיפה בא הרצון שלי להיות כמוהה? מרגשי נחיתות? הרי אני פוחדת ממנה. אז בעצם אני רוצה להיות כמוהה בכדי להפחיד אחרים? במה אני בעצם מקנא? בתכונות האופי החזקות, הלוחמות, בהישרדותיות..למה היא נתפסת שם אלוהים? (קשה לי להאמין שככה תפסתי מאימי, אבל סביר להניח שככה היה..)אבל סך הכל אני 'די בסדר', אז למה לקנא בה? איך הפחד והקינאה מסתדרים יחד?איך אני רוצה להיות קרובה כל כך אליה כשאני מפחדת ממנה וממילותיה? טוב, אני חושבת הרבה, לא יודעת אם זה מוביל לאנשהו..הכמיהה אליה מריצים אצלי את כל גלגלי החשיבה... סתם הרהורים, וסתם בקשה של חיזוק ועידוד , בעצם לא סתם בכלל. אני רוצה ממך מילה טובה , משהו שאוכל להתנחם בו תודה שאת פה בשבילי ניבה

ערב טוב ניבה, ההשוואה שאת עושה בין מה שקורה לך בטיפול למה שקורה לך מול המשפחה היא בלתי נמנעת ומעניינת. כאשר אנחנו פוחדים ממישהו ובו בזמן הופכים אותו לאלוהים, אנו למעשה מפרקים אותו מהחלק המאיים והרודפני, ומשאירים רק את החלק הטוב והמגונן. כך אנחנו גם פוטרים את עצמנו מהצורך לכעוס או להילחם. הלוואי שהיית מצליחה להביא אליה את מה שאת מביאה לכאן, כולל הקנאה בטוב שאת מייחסת לה, ובכעס שלך על כך שאת תלוייה בחסדי הטוב הזה. אני חשה אותך עובדת מאד בטיפול שלך, ניבה, וזה מעורר התפעלות אמיתית. ממך וממנה. איתך, כמו תמיד ליאת

היי אני נשואה טרייה ולבעחלי כמעט אין חשק מיני הוא היה כך גם מהכרתנו הקצרה לפני חתונה אבל אז היה נתון ללחצים אז חשבתי שזה ישתפר....הדברים התחילו להשתפר אבל אין שום שיפור......הוא גם לא מחבק ולא מנשק אם אין סקס וגם כשכבר מקיימים יחסים פעם בחודגש לרוב אני מרגישה שעןשה לי טובה...דיברתי איתו הרבה בנושא אך ללא הועיל לטענתו הוא בלחצים ושזה ישתפר עם הזמן וגם אומר לי לפעמים שרק סקס בראש שלי כך שאני אפילו חוששת ליזום סקס ומרגישה כמו נימפומנית חולנית....כשאני רואה אנשים מתנשקים בטלויזיה נהיה לי דמעות בעיניים ולא יכפת לו שאסתכל בסרטים כחולים לבד וגם הם עושים לי חשק לבכות..אני מאוד משתדלת לדבר אליו יפה לטפח את עצמי מכל הבחינות אך ללא כל הועיל....אני בחורה צעירה ...

שלום אפרת, הצורך בסקס הוא צורך טבעי ולגיטימי, ואינו מעיד על בעיה כלשהי. הבעיה מתחילה כאשר יש פער גדול מדי בין בני הזוג בעוצמת הצורך. הפער שאת מתארת גורם לך תסכול גדול, ואף פוגע ביחסים ביניכם. אני מציעה לך לפנות ללא דיחוי להתייעצות עם פסיכולוג או יועץ זוגי/מיני, כדי ללמוד האם יש אפשרות לקרב אתכם לכלל פשרה אפשרית. אל תוותרי ! ליאת,

הי אפרת אני שמחה שמצאת מקוםשאת מאימינה ופרקן וששרת את הרגשות שלך בנושא ןרגשותייךלגטמיות השאלהשמבקשת כן. אם ניסת לדבר איתו האם הוא יחמק וענה לך בתשובות מתחמקות זאת אומרת סטה בנושא שחשוב ועיקרי אצלך ודיבר איתך על שנוחמ לו. כי אם כך היהרז זה יכול לעורר חשד שיש לו מישהי מהצעד ושם הוא מתפרק ואצלך הוא מתחם כי את הרי מספרת כאן שהוא לא מחבק ומנשק אותך אעאפילו בקיצר כדאי בשלב זה או אחר אפילו לערב איש מקצוע. מקווה שבעלך יחזור לרגשולחדש לך וחמם את ליבך ווגגוף ואף ירטט אותך ולא יקרר ויצנן את יחסכם.

ערב טוב, אני בטיפול שנה ושבעה חודישם. עם כמה הפסקות באמצע. הטיפול בעיקר סביב אובדן, בדידות (החלטה אישית כתגובה לאובדן), התעללות בילדות ותקיעות בחיים. התלות שפיתחתי כלפיה מפחידה אותי נורא, ואני כל הזמן מראה לה את הצד האחר כלומר שלא איכפת לי ממנה, שאני לא מאמינה לה שאיכפת לה ממני, קרירות, ריחוק, ביטולים לפני הפגישות הכי חשובות. ניתוק לכמה חודשים בלי שום סיבה, העיקר שלא תרגיש עד כמה אני צריכה אותה. אני מנסה לפעמים סתם להתקשר אליה בכדי לשמוע את קולה, כי זה מרגיע אותי, לפעמים הודעת סמס נותנת לי הרגשת בטחון שהיא כן חושבת עלי. אבל עוד פעם, זה נורא מפחיד ומרחיק אותי ואני לא יודעת איך אני אפטר מזה. היא מרגישה את זה, וכל הזמן מדברת על כמה אני חשובה לה, ואיך למטפלים יש רגשות אפילו אם הם לא מראים את זה ושהיא רוצה לעזור לי, רק שאני ארשה לה, שאקח את ידה. אבל אני מבוהלת. מה אעשה?

שלום גלית, מערכת יחסים בינאישית בריאה היא כזו המאפשרת נפרדות ומרחב מבלי שאיש מן המעורבים בקשר יחוש נטוש או נעזב. אנשים עם צרכי תלות חזקים אינם יכולים לשאת את המרחק מהדמות החשובה להם, ולכן הם נצמדים בכל הכוח או נשמרים כמו מאש... טיפול פסיכולוגי טוב יכול להעניק הזדמנות נפלאה ללמוד להתקיים בתוך קשר מיטיב, מבלי לחוות נטישה ופגיעה. גם אם כרגע את חשה תלות נואשת ופחד להתמסר, ההתגברות והנכונות להסתכן עשויה להניב פירות חשובים עבורך. זכרי שאובדן אינו גזירת שמים, ולקשר יכולות להיות גם תוצאות מרגשות ומספקות. לא חבל לבחור בבדידות? ליאת

שלום רב לפסיכולוגית הפורום יש לנו ילדה בת 2.9 שנים ותינוקת בת 6 חודשים. השבוע באחד הלילות ב 12 בלילה, הגדולה התעוררה בבכי ובצרחות והייתה ממש היסטרית. היא לא נרגעה וככל שניסינו לגשת רק נתקפה ביותר היסטריה והייתה ממש אגרסיבית כלפינו. מיותר לציין שבעקבות הצרחות גם הקטנה התעוררה והייתה חגיגה שלמה. לקח לנו שעה וחצי להרגיע את הגדולה ובמהלך הזמן הזה היא 3 פעמים השתינה על עצמה. בסופו של דבר היא נרגעה קצת וכששאלנו אותה מה קרה, אם משהו הפחיד אותה היא אמרה: "האיש הגדול רץ בחוץ ועשה רעש". בהמשך היא גם ישנה איתנו במיטה כל הלילה (היא תמיד ישנה במיטה שלה). אני מבקשת לציין שלאחרונה אני מרגישה שהיא יותר נדבקת אלי (למשל כשאני מרדימה את הקטנה ואנחנו יושבות בסלון היא רוצה לבוא איתי לחדר בזמן שאני שמה אותה במיטה). עניין ההרטבה במכנסיים קיים אצלה כבר כמה זמן. היא נגמלה בגיל 2.5 מרצונה ויוזמתה. בהתחלה הכל היה בסדר והיא ביקשה לשירותים. בחודשים האחרונים היא מחזיקה עד שבורח לה והיינו בטוחים שזה עניין של שליטה ותשומת ולכן לא עשינו מזה עניין. באותו ערב, כאשר הפשטתי אותה למקלחת היא פתאום השתינה על עצמה וראיתי שזה לא רצוני (וזה למרות שעדיין לא פתחתי את הברז - מה שלפעמים גורם ליציאת פיפי). לשאלתי: 1. האם נושא ההרטבה במינון הזה מצביע על בעיה ומצריך טיפול? אם כן, איזה והיכן? אני חייבת להדגיש שבכל יום בורח לה כמה וכמה פעמים בגן ובבית ולרוב זה נובע מזה שהיא מתעקשת לא ללכת לשירותים או פשוט לא אומרת שיש לה פיפי. אחה"צ כשישבתי לידה בשירותים שאלתי אותה למה היא לא הולכת לשירותים כשהיא צריכה והיא אמרה לי שכל הזמן יוצא לה. מבדיקה שעשינו לפני כחודש עולה שאין לה דלקת ואני כבר לא יודעת אם יש לה שליטה על זה או אין לה . חשוב לי לדעת אם זו תופעה ידועה ואיך מתמודדים עם זה והאם זה יעבור, כי אני לא רוצה לעשות מזה עניין ולגרום לה נזק בטווח הרחוק. 2. לאור מה ששומעים היום בחדשות וההתנהגות שלה באותו ערב: היסטריה, פחד, ריגרסיה, תוקפנות התחלתי לחשוב שאולי יש כאן סימפטומים של חלילה תקיפה מינית של מישהו. לא יכול להיות שזה קרה בבית כי היא לא נמצאת לבד עם אף בן/בת משפחה שלא בנוכחותי וכן לא עם חברים/מכרים. התקשרתי בבוקר למנהלת הגן ולגננת ודיווחתי להן העניין ושאלתי אם מישהו שלא צריך להסתובב היה שם. נאמר לי שלא ובכל מקרה אין מצב שנכנס מישהו לגן שאינו שייך לצוות שלא בנוכחותם. כמו כן, הן אמרו שהיא מתנהגת כרגיל ואין שום שינוי התנהגותי או בעיות התנהגותיות.הן סברו שאולי היא התעוררה מחלום רע או מסיוט, אבל מהיכרות שלי עם ביתי - כאשר היא מתעוררת בוכיה מחלום רע זה מתבטא בבכי שנמשך 5-10 דקות ולא יותר מזה. אני רוצה לציין שבאותו ערב וגם במהלך הימים הקודמים צפינו יחד בקלטת של המחזה: "עוץ לי גוץ לי" יש שם דמות קצת מפחידה לטעמי של האישון וחשבתי שאולי זה קשור, אבל זו לא פעם ראשונה או שנייה שהיא צופה בקלטת. מה נראה לך גרם להתנהגות הזו? כיצד צריך להתמודד עם זה אם זה חוזר על עצמו?האם זה אכן סימן למה שאני חוששת ממנו או שאני פשוט הסטרית? תודה

שלום רב, הגמילה מהשתנה היא תוצאה של שליטה טובה בשרירי הסוגרים. גם ילד גמול עלול לסבול מ'תקלות' נוכח גירוי מבהיל ופתאומי, כמו רעש חזק, בהלה פתאומית או היסח דעת בעירות או בשינה, ועל אחת כמה וכמה ילד שהשליטה שלו בסוגרים עדיין חלקית. בדר"כ רופאי הילדים הם הכתובת לבירור סוגיות אלה, והם יידעו להמליץ במידת הצורך גם על מומחים מטעם הקופה שיוכלו לסייע בעזרי הגמילה הרלוונטיים. התקרית החד פעמית שאת מתארת נשמעת לי, על פניו, כתגובה אופייינית לחלום רע, שיכול באמת להיות קשור לסרט, או לעולם המפלצות הרגיל של בני 2-4. התנהגות המעוררת חשד לפגיעה מינית היא כזו המופיעה לאורך זמן, ובטווח רחב של מצבים. לא הייתי ממהרת לקפוץ למסקנות קטסטרופליות מעין אלה, בעיקר אם בגן היא מתפקדת כרגיל. בהיעדר תגובות מעוררות דאגה, ובמקרים נוספים של ביעותי לילה, השתדלי להישאר רגועה ככל האפשר, להימנע מלקחת אותה למיטתך, ולסייע לה להירגע בנוכחותך במיטתה. אם תרגישי שההתנהגויות החריגות נמשכות, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

תודה על התגובה המהירה. אני לא אמא היסטרית אבל ככל אמא אני מנסה להגן על הילדה הקטנה שלי והיום עם כל המודעות והפרסומים את לא יכולה שלא לחשוש מהסנריו הגרוע ביותר ולכן אני עירנית. ובכל מקרה בלי קשר אני מקפידה לשים לב למה שקורה איתה.תודה בכל אופן.

להתמוטט. ו"מתה" מפחד שכך יקרה. התחושות שיש לי כרגע מבעיתות אותי. תחושת אובדן התקווה. חוסר יכולות להנות ממשהו, הכעס, אובדן השליטה, הכאוס, תחושה שהכל מתפרק... שאין כח להתמודד עם הכל. אכזבה מעצמי, אכזבה ממשפחה, חברים, זה שהכרתי והחליט לצאת מחיי ללא הודעה מוקדמת. ואכזבה גדולה - ממקום העבודה. מעבר דירה בפתח וחובות כלכליות. קיבלתי הודעה על פיטורין חלקיים..לאחר שהעזתי לומר לאחת המנהלות במשרד החדש שיש במקום "יחסי אנוש גרועים". שנים רבות מילאתי את מטלותיי במסירות, אדיבות ומקצועיות יוצאת דופן. אולם בפוליטיקה (במקומות עבודה) כשלתי. ועכשיו אני צריכה להתמודד עם ההשלכות של משרה חלקית, במשרד עלוב וחסר תנאים. ואין, פשוט אין עם מי לדבר. שפל אנושי שדבק ללא הבחנה בכל אחד ואחד. אולי ניסיתי לשנות את העולם, אולי ראיתי בו יותר טוב ממה שיש בו באמת. הייתי טיפשה. מרגישה שהכל סוגר עלי והאויר אוזל...מנסה להתעודד..יש קומץ חברים, מטפל רוחני..אולי הפעם זה חשוך מרפא? יש מרפא לאכזבה מרה? מעצמי (שאף פעם לא מוצאת את האומץ לחיות באמת, שאין בי את החוסן להתמודד טוב יותר), מההוא שהתאהבתי בו (ולא היה מסוגל להתמודד עם זה וגם אפילו לא להודות בכך בפני), מהסרחון הפוליטי בעבודה.. ההורים הממורמרים והלא יציבים (שלא מסוגלים לתמוך, להוות רשת, שעם עצמם בקושי מסוגלים להתמודד). איך מוצאים את המוטיבציה לבנות מחדש? מה עושים כאשר מתייאשים מהחיים?

ליאורה ערב טוב, עצוב לשמוע עם כמה עומס את מתמודדת בימים אלה. זה באמת נשמע רע. כמו אצל שרית, גם אצלך הצרות מגיעות יחד, בזמן הלא מתאים. פיטורין ממקום עבודה בטוח - בעיקר על רקע קשיים כלכליים - הוא גורם דחק משמעותי, הגוזל משאבים נפשיים יקרים. אם יש לך קומץ חברים טובים, זכית. חברי אמת יכולים לרפד גם חבטות קשות, וללוות אותך בדרך חזרה למעלה. חברים הם גם מי שמזכירים לנו שכישלון מקומי לא צובע את כל הקיום שלנו בצבעיו הקודרים. אני מאחלת לך שתצליחי להפיק מהחוויה הכואבת הזו סוג של שיעור (כן, סירחון פוליטי הוא משהו שצריכים לדעת לעקוף באלגנטיות במקומות עבודה מסוימים), ולהביא את עצמך לסביבה האנושית לה את ראויה. חזקי ואמצי ליאת

אשמח אם תעזרי לי. כל פעם שאני יוצאת מהשיחה עם הפסיכולוגית שלי אני יוצאת עם הרגשה שאני זו האשמה. שאני זו שגורמת לחיים שלי להיות בשפל, שאנ יזו שמרחיקה אנשים ממני, שאני זו שלא רוצה להתקדם... שאני זו שלא רוצה להשתנות..... זו הרגשה מאוד מעיקה ואני מנסה להסביר לה בכל מיני דרכים שקשה לי, והקושי הזה מונע ממני לעשות הרבה דברים אבל הרגשת האשמה שהיא משאירה אצלי נוראית ואני כל השבוע ב-DOWN לגמרי... מה לעשות עם זה? לדבר איתה? לברוח ממנה?

שלום שני, לפני שבורחים מטיפול ש'מרגיש' לא קשוב ולא אמפתי, חייבים לדבר ולדבר ולדבר. אין בכוונתי שעליך להמשיך ולהתגונן מפני ההאשמות, אלא לומר בכנות וביושר מה את מרגישה ובאיזו תחושה את נשארת במהלך השבוע. בהתאם לתגובתה תוכלי להמשיך ולבחון מה הלאה. בהצלחה רבה ליאת

תארי לי סיטואציה שבה שני משתפת ומתארת לפסיכולוגית את תחושותיה והיא לעומתה מתגוננת ותוקפת אותה, את המטופלת. איך ניתן להשלים עם מצב זה אם למשל המטופל היה בטיפול שנתיים+ ?

אני בטיפול כבר שנה פלוס , אני לא ממש מצליחה לדבר שם יותר מיידי רוב הזמן אני שותקת (למרות שתמיד לפני הפגישה אני מרגישה שיש לי מיליון דברים להגיד ) , אני לא מצליחה לסמוך עליה (קשה לי הרעיון שהיא נמצאת שם כי היא חייבת ) ואני לא חושבת שאני אצליח , ניהיה לי ממש רע , היום הרבה הרבה הרבה יותר רע לי מאשר לפני שנה , הכול ניהיה ריקני ואני נמצאת באי שקט כל הזמן , אני ממש מרגישה שאני צריכה עזרה נפשית (והאבסורד הוא שאני מקבלת עזרה כזאת )אני לא מצליחה להפסיק ללכת לשם פיתחתי תלות , ואני כבר לא יודעת מה אפשר לעשות .. אין לי כוח ..

שלום 'אחת' אם תעשי חיפוש קצר בפורום (מילות מפתח "אמון במטפל" או "שתיקה בטיפול") תוכלי לקרוא הרבה דיונים קודמים בנושא. כנראה שאין ברירה אלא להתעקש, ולצמצם בהדרגה את טווח הביטחון. הקושי לקחת את העזרה שמוצעת לנו, יכול להיות קשור לחוויות מוקדמות יותר בחיינו, וזהו נושא טיפולי ממדרגה ראשונה. נסי לדבר לפחות על הקושי. אני מאמינה שהשאר יגיע בהמשך. סבלנות ואומץ... ליאת

אני יכולה בבקשה,לשאול אותך שאלה במייל?

ליאת יקרה שבת-שלום המטפלת שלי אמרה לי במהלך שיחה ביננו "למרות שאני אוהבת אותך ורוצה להמשיך לטפל בך,את עדיין בודקת אותי". אני מטופלת אצלה כחצי שנה ,כשבשלושה חודשים האחרונים עברנו לפעמיים בשבוע עקב משבר שעברתי. היות ומיבחינתי להגיד לה שאני אוהבת אותה היה לי מאוד קשה וכתבתי לה את זה ולה נראה לי שזה משהו שבא כלאחר יד,אני כל הזמן חושבת האם היא באמת אוהבת אותי או לא. ליאת האם מטפל יכול באמת לאהוב מטופל שלו או שאתם משחקים תפקיד ונכנסים לדמות ואם כן האם האהבה שווה לכל המטופלים. אני שואלת היות ומדובר בפסיכולגית קלינית מומחית,ותיקה מאוד בתחום(מס הרשיון מתחיל ב-1)שלא מקבלת מטופלים חדשים וקיבלה אותי למרות זאת(היתה לנו הכרות קודמת שיטחית-הבן שלה היה לקוח שלי)ואח"כ עברנו לפעמיים בשבוע וכששאלתי אותה בפגישה המדוברת אם היא היתה יודעת שאני צריכה פעמיים בשבוע היא היתה לוקחת אותי לטיפול ,היא אמרה שלא. אז שאלתי אותה אם היא רוצה להמשיך לטפל בי לאור תשובתה וואז היא אמרה לי את הנ"ל(שהיא אוהבת אותי ורוצה להמשיך לטפל בי ולמרות זאת אני עדיין ממשיכה כל הזמן לבדוק אותה). אשמח לשמוע את חוות דעתך המלומדת,איריס.

שלום איריס, (אני אוהבת במיוחד שאלות של "האם אתם הפסיכולוגים...") פסיכולוגים הם אנשים שונים ורבים, עם מאפייני אישיות רבים ושונים. המשותף לכל הפסיכולוגים הקליניים הם ההכשרה המקצועית הממושכת והאחריות המקצועית המעוגנת בחוקים קפדניים של אתיקה. לטעמי, אי אפשר לטפל טוב מתוך עמדה של העמדת פנים או משחק תפקידים. מטופלים הופכים יקרים למטפליהם, במוקדם או במאוחר. השאלה אם אהבה זו מתחלקת שווה בין כל המטופלים דומה לשאלה האם הורה אוהב את ילדיו באופן שווה. אני רוצה להאמין שאהבת המטפל ניזונה ומתפתחת על רקע היחסים עמו, ולא באופן שרירותי "כי ככה צריך". על כל פנים, המשאלה להיות מטופל אהוב במיוחד - גם אם היא משותפת למטופלים רבים - מהדהדת חוויות מוקדמות יותר, וכדאי מאד לדון בהן עם המטפלת. בהצלחה רבה ליאת