פורום פסיכולוגיה קלינית

לכבוד מנהלת הפורום שלום! אני בן 25 לומד תואר ראשון שנה אחרונה לפני 5 שנים לערך עברתי משבר עקב עומס יתר ואז הובחנתי כסובל מסכיזופרניה לפני כשנה עברתי משבר נוסף עקב בחורה שיצאתי איתה תקופה ממושכת ונפרדנו עקב כך אושפזתי לחודש וחצי. לאחר תקופה די קצרה חזרתי לעצמי וללימודים באוניברסיטה. וכיום אני מתפקד טוב אבל לא במאה אחוז(אבל גם לא רחוק מזה). מבחינה קוגנטיבית המצב מצויין.(צריך לציין שלמדתי 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה) הבעיה שלי היא כיצד להתמודד עם העצב והתיסכול שמקננים בי(אומנם לא מפריעים רבות לתיפקוד היומיומי השוטף אבל בהחלט מפריעים למצב רוח) על כך שמי יודע אם אי-פעם אני יתחתן כי איך שבחורה שומעת על זה היא בדרך כלל לא רוצה להמשיך. וגם מבחינת עבודה אני לא יודע אם אני יוכל לעבוד במשרה מלאה.ולמצוא עבודה חצי משרה זה קשה למצוא וגם זה לא מספיק הכנסה. אני לא אומר שאין יתרונות כמו זה שאני מצליח באוניברסיטה וסך הכל בחור נחמד וחברותי. אבל אני רואה את חבריי שבגילי(במגזר הדתי) כולם התחתנו ואם הם באוניברסיטה אז הם גם עובדים ועם ילדים דבר שאני לא מסוגל לעשות. חוץ מזה כיוון שאני נחשב מקרה "קל" למרות שמה שעברתי היה קשה מאוד אני נמצא בין שני עולמות עולמם של החולים היותר "קשים" ועולמם של "הבריאים" ואני נמצא באמצע. וכולם חושבים שאני בריא במאה אחוז. דבר שמקשה עליי מבחינת ההסתרה למרות שאני יודע שכל המשברים שעברתי לא קראו באשמתי ולא היה משהו שהייתי יכול לעשות כדי למנוע את זה.קושי נוסף הוא הקושי שהזכרתי מקודם במציאת השידוך כי בחורה שמתפקדת טוב ועברה דברים כמוני קשה למצוא במיוחד במגזר הדתי שכל הדברים האלו מוסתרים בדרך כלל. אם אפשר לקבל עצה כיצד להתמודד עם המצב ואיך לקוות לתקווה ועידוד?

דוד יקר, הפניה שלך, למרות הכאב והתסכול המהולים בה, מרגשת ומעוררת התפעלות, ומחזקת את האמונה החזקה שלי בכוחות ההתמודדות והשיקום הקיימים בכל אדם. ספקות ולבטים ביחס לעתיד הם מנת חלקו של כל צעיר בגילך. ובכל זאת, אתה מכיר בכך שמאבקי הקיום יכולים, במקרה של מחלה, להיות צבועים בצבעים עזים, להקשות ולאתגר, הן ברמת היומיום והן כחוויה מתמשכת לאורך השנים. בשנה האחרונה ליוויתי מקרוב אנשים שהגיעו בשיאו של משבר אל המחלקה הסגורה. הגם שאין "חוק" היפה לכולם, שמתי לב לכך שאנשים שבחרו שלא להתכחש למחלתם, והעזו לדבר בגלוי על הקשיים והמגבלות, לכבד את המחלה ולטפל בה ברצינות, הם גם מי שניצחו, בסופו של דבר, בקרב על החיים. כדי לעשות זאת, יש צורך בהרבה מאד ליווי ותמיכה, הן מגורמי בריאות הנפש, והן מגורמים בקהילה ובמשפחה. נדמה לי שהעצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא ללמוד לנצל היטב את כל המשאבים העומדים לרשותך, להיעזר בכל אדם או גוף המושיט סיוע, ולא להרים ידיים גם נוכח משברים חוזרים. אני ממליצה בחום לך ולמשתתפי הפורום המתעניינים בנושא, לקרוא את ספרו של יואל אליצור "תמונות חיים - סיפורם של מתמודדים", וללמוד משהו על נחישות, תאוות חיים וגבורה. שולחת לך עידוד וכוח להמשיך ולהתעקש על חיי שגרה, ומאמינה בכל לבי באפשרות לאושר ומימוש עצמי השמורה לכל אדם. בהצלחה ליאת

נוריתי, הנה באתי, גם אם קצת באיחור הערב. אהיה בסביבה גם מחר. את בסדר? ליאת

אני יותר טוב... משתדלת...

הבטחת שתהיי בסביבה...

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-794,xFT-694393,xFP-694570,m-Doctors,a-Forums.html

שלום לאנונימית, טיפול פסיכולוגי בהגדרתו מכוון לנפש האדם, להבנת הכוחות המעצבים, המעכבים והמניעים אותו, לצמיחה ולהתפתחות של המטופל - למען הסתגלות טובה יותר ותפקוד טוב יותר בתחומי חייו השונים. הקשר הטיפולי אינו בא *במקום* מערכות היחסים האחרות בחייו של המטופל. אדרבא, הוא מובחן מהן בהיותו תחום מאד בגבולות של זמן ומקום. המגע הפיזי, שיכול לנוע מנגיעה מרפרפת ואקראית ועד לאקט מיני מלא, אינו חלק מטיפול נפשי, אלא ממערכת יחסים זוגית הדדית ושוויונית. למגע בטיפול יכולות להיות השלכות רבות ומגוונות, חלקן חיוביות וחלקן הרסניות מאד, והן תלויות במידה רבה בדינמיקה הספציפית בחדר. המקרים בהם נחצו הקווים, שהסתיימו לא פעם בין כתלי בתי המשפט, מדגישים את הנזילות של האופן בו ניתן להבין את נחיצות המגע ואת הפירוש הניתן לו. יש, כאמור, מטפלים שמאפשרים סוגים שונים של מגע, ויש מי שיעדיפו לשמור על הינזרות מוחלטת כקו מנחה, ברור וחד משמעי. בברכה ליאת

ליאת שלום זה לא קשור רק לדינמיקה בחדר. אם המטפל הקודם שלי היה מנסה לנחם אותי בחיבוק זה היה באמת לא לעניין ,גם בגלל שהוא בן גילי וגם כדי שחלילה זה לא יובן אחרת. אבל עם המטפלת הנוכחית שמיבחינת גילה יכולה להיות אמא שלי ,החיבוק בסוף פגישה קשה נראה הכי טיבעי שבעולם,מנחם,לא מאיים,ולא יכול להתפרש אחרת. שבת שלום איריס.

ברשותך, מספר שאלות: 1.האם לדעתך מגע יכול לתרום לטיפול? 2.מה קורה כאשר המטפל והמטופל בעלי מגדר זהה? 3. האם היית נבהלת אם מטופל היה ניגש אליך ומנסה לחבק אותך? אנונימית אחרת.

הי ליאת, בעיקרון שאלתי אמורה הייתה להיות מופנית לאורנה,אך מכיוון שהמשמרת שלה הסתיימה אשאל אותך. אם תקראי כמה הודעות למטה תראי שאלה ששאלתי בהמשך לתשובתה של אורנה,לגבי חיפוש בנות זוג בזירה הנכונה.אילו זירות יש?האם הכוונה לזירות שבהם מה שחשוב זה האופי ולא היופי(אחח....הקלישאות החבוטות האלה לא נמאסות אף פעם ,אה?) ,כלומר שמכריזים בהם מראש על כוונה לקשר רציני ולא סטוצים,או לזירות שבהן רמת הבחורות נמוכה יותר,אם יורשה לי להתבטא בצורה ישירה? אשמח אם תאירי את עיניי.

ערב טוב י', קראתי את דבריה של אורנה, ולא התרשמתי שמדובר בקלישאות חבוטות. נדמה לי שאורנה התכוונה לומר שכל מיני אפשרויות יכולות להיות נכונות ולא נכונות, ומה שחשוב זו התובנה שלך לגבי מה שקורה לך בתוך קשר. מאחר ואתה מרשה לעצמך להתבטא בצורה ישירה, אקח לעצמי זכות דומה, ואומר שהאכזבה והתסכול שנשמעים היטב בדבריך, מ?ית?רגמים איכשהו לזעם כלפי מי שניסו ומנסים לעזור לך, וזה לא תמיד נשמע נעים. לא הייתי מסבה את תשומת לבך לעובדה זו, אלמלא החשד שמא משהו מגישה זו מתגנב גם לסיטואציות בינאישיות אחרות, ומכשיל אותך. כאישה, יש משהו שמעליב אותי בגישה המבקשת טכניקות להצלחה עם נשים. הזכרת לא פעם, גם בפניותיך הקודמות, עד כמה נשים יכולות ללכת שבי אחרי גברים, עניים, טפשים או מכוערים, רק בזכות אותם כישורים טבעיים או נרכשים של חיזור. זוהי עמדה שאינה מכבדת נשים, ואף לא את סולם הערכים שלהן. קשר זוגי הוא לפני הכל חיבור רגשי ואינטימי קרוב, וחיבור קסום כזה יכול להתאפשר מתוך מקום של ענווה, כבוד ותחושת ערך, הן כלפי עצמך והן כלפי בת זוגך הפוטנציאלית. אני מעודדת אותך להמשיך בטיפול, ומאחלת לך מכל לבי, שתוכל למצוא את מבוקשך מתוך מקום חדש. ליאת

על מנת להעמיד דברים על דיוקם,לא הזכרתי מעולם דבר על גברים עניים,טפשים או מכוערים.אינני מאמין גם שאני כזה....אבל מה לעשות ליאת, לא כולנו נולדנו עם היכולת למשוך את בת הזוג האידיאלית באפס מאמץ,אך אני מאמין שיצירת משיכה זה משהו שניתן ללמוד,עם כל הכבוד לנשים ולסולם הערכים שלהן.אינני רואה בכך משהו גס או מזלזל.לצערי הרב,אינני לומד זאת אצלי בטיפול,ומכאן התסכול שלי. מסתבר שלעיתים בשביל להבין אכזבה של אדם צריך לחוות אותה יד ראשונה.ככל הנראה,חוויה זו אינה מוכרת כלל לאיש מן המטפלים בהם נועצתי ועל כן מתפרשת כתוקפנות.על כך אני מצר ומבקש להתנצל על המסר הלא נכון.

הי ליאת ממש נעלבתי,כתבתי לך ביום שני הודעה מהלב ומישהו(דרור?!?)סינן אותה,למה? היום אנונימית

שלום לאנונימית, דרור הסב את תשומת לבי להודעתך שהייתה אכן מחממת לב, אך מאחר והיא נשאה אופי אישי הכולל פרטים אישיים שלי, הוא בדק את עמדתי לפני שהעלה אותה אל הפורום, ופעל ברוח בקשתי. אני מודה לך מאד על הדברים, ומודה לדרור על רגישותו. בכל מקרה, בתגובת ה"לילה טוב" שלו, דרור העביר את המסר, שהודעתך התקבלה. אני בטוחה שאת מבינה :-) תודה לך, יקרה, ליאת

איך מטופלים שהם בעצם מטפלים מצליחים לשמור על הרמה הריגשית בטיפול שלהם, הרי ברור שהם משתשמשים בתיאוריות. האם זה שיודעים את התיאורה בעצם פוגם בתהליך הטיפולי? האם הם מדברים עם הפסיכולוג על התיאוריות? האם זה לא הופך ללמידה על התיאוריות ויישומם על המטפל, שהוא גם מטופל? תודה מתעניינת

שלום למתעניינת, העיסוק ברמה התיאורטית משקף בדר"כ טקטיקה הגנתית, שמטרתה להימנע מעיסוק בעניינים טעונים רגשית, ולהישמר מחוויה מלאה של רגשות מכאיבים או מאיימים. מטפלים, כאשר הם זזים מן הכורסא ועוברים אל הספה (כמטופלים) אינם שונים מכל אדם אחר, וכל מה שמעורר חרדה אצל כלל הציבור אינו פוסח גם עליהם. מן הסתם הם מפעילים את אותם המנגנונים כנגד אותן חרדות. בניגוד למטופלים 'רגילים', המטופל שהוא גם פסיכולוג, יודע שפלפולים תיאורטיים הם בזבוז זמן לשמו, ויש להניח שההתנגדות שלו תהיה מעט יותר מתוחכמת. בברכה ליאת

שלום אני מחפש המלצה לפסיכולוג קליני למבוגרים באזור השרון - הוד השרון, כ``ס או פתח תקוה. תגובות למייל הפרטי יתקבלו בברכה [email protected] תודה מראש

שלום אבי, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

שלום שני, מטעמים מובנים, המלצתך לא הועלתה אל הפורום. אין אנו נוהגים לפרסם מטפלים מעל גבי הפורום. המלצות, לכן, אפשר לשלוח למייל האישי של אבי. תודה וליל מנוחה ליאת

האם הפרעה כזו מתבטאת בד"כ מכל דבר הקשור לאירוע הטראומטי או דווקא בחזרה לאירועים דומים, למשל מקרה כאוב מאוד של אשה שנאנסת ומתחילה לנהל חיי מין לא מבוקרים? תודה

שלום טלי, הפרעה פוסט טראומטית מתאפיינת בהחייאה של האירוע הטראומטי (פלאשבקים), בהימנעות והתרחקות מכל מה שעלול להזכיר את הטראומה, בקושי להיזכר בהיבטים מסוימים של האירוע, בקהות וקרירות רגשית הנראים כאדישות, בעצבנות והתפרצויות זעם, בחרדה, דיכאון, קושי להתרכז, קשיי שינה וביעותים. לרוע המזל, לאירוע טראומטי יכולות להיות השלכות שליליות מגוונות ושונות, לאו דווקא כאלה העונות לקריטריונים של הפרעה פוסט טראומטית. התופעה שאת מתארת יכולה להיות קשורה לחוויה של האונס, אך גם לגורמים נוספים אחרים בהיסטוריה הפרטית של הקרבן. בברכה ליאת

יש לנו ילד בן 5 ו-8 חודשים, יהונתן. ילד סנדוויץ' בן נ' בן ה-7 עוד מעט, ובין י', בן שנה. מאז שנולד י' יהונתן הפך קולני יותר, רגוע פחות. אנחנו מודאגים מכמה דברים בהתנהגות הלכאורה מינית שלו. מעבר לכך שהוא מרבה לשחק בבולבול (מתאים לגיל?) הוא גרם לחברים שלו בשתי הזדמנויות בתקופה האחרונה, ובתחכומו הרב, להוריד את מכנסיהם בשעת משחק ולהיות עירומים. ועד כמה שידוע לנו (לא היינו נוכחים בשני המקרים) זה נגמר בזה, לא הבנו מהאירוע על נגיעות או התנהגות מעבר לאקסהביציוניזם הזה. בפעם אחרת ראיתי אותו מנסה להוריד טיטול לאחיין שלו בן ה-3. באירוע נוסף הוא חזר מהגן כשהבולבול מלא קוצים קטנים, אחד מהם דרש את סיועו של פראמדיק. כשנשאל אמר "אמא יש לנו קקטוס בגן". אנחנו מודאגים מההתנהגות ולא יודעים כיצד לנהוג ועל מה מלמדים הדברים. נדמח לעצתך. י' וא' צפונה מכאן תודה.

ערב טוב י' וא' סקרנות מינית מאפיינת מאד ילדים בני גילו של יונתן, ומבחינה זו, לא מדובר במשהו חריג במיוחד. נגיעות באיבר המין כמו גם ואוננות ממש, הם חלק מהתפתחות בריאה של כל ילד (וילדה). ההיבט הבעייתי בהתנהגותו של יונתן, אליו יש להתייחס, נוגע להפרה של גבולות/צנעת הגוף של חבריו. הגם שבמקרים רבים (שאינם מגיעים לידיעתנו) אירועים אלה נגמרים ללא דרמות מיותרות, ונעלמים כשהסקרנות באה על סיפוקה, יש טעם לחזק אצלו את ההבנה שהתנהגות כזו אינה מקובלת ועלולה לסבך אותו בצרות. במקומך, הייתי מזמינה אותו לעזור לך להחליף חיתולים לי' הקטן, ומאפשרת לו להתבונן באיבר המין ככל שירצה, ואולי גם לשאול או להתעניין בתפקודו. כך יוסר מעטה המסתורין סביב הנושא. בנוסף, הייתי משתפת את הגננת, וקוראת לה לגלות עירנות רבה יותר למה שמתרחש גם בפינות היותר נידחות של חצר הגן, ולסלק מפגעים בטיחותיים פוטנציאליים (קקטוס???). נסו לשמור על ענייניות ורוח טובה מול יונתן, ולהזכיר לו את מקומו המיוחד בין אחיו. בברכה ליאת

שלום, נמאס לי כל פעם מחדש לצאת מהטיפול ולראות את המטופלת הבאה מחכה בדלת זה פשוט לא מובן לי למה לא עושים מרווח בין פגישה לפגישה ,היא יודעת שאני רגישה לעניין אני רוצה אותה לגמרי שלי לפחות בתחושה ושזה לא יתקלקל כשאני רק יוצאת ממנה .אני מתעצבנת מעצמי איך אני לוקחת ללב את עניין הזה,נמאס לי לבזבז אנרגיה כל פעם מחדש ...אבל כל פעם זה תוקע אותי וכואב לי ...שבכלל לא בא לי לבוא עליה ואני צריכה אותה עכשיו ...יותר מכל תק אחרת ...אני

שלום אני, ליאת בוודאי תרצה להרחיב, מאחר ואת שייכת ל'משמרת' שלה... אבל הייתי חייבת לכתוב לך, שבוודאי שחשוב, נחוץ, הכרחי לשמור על מרווח בין פגישה לפגישה. גם מטעמי הרגשה (של המטופלים ושל המטפלת), וגם מטעמי פרטיות וחסיון. בבקשה דברי איתה על התחושה שלך. אולי תוכלו להקפיד על סיום הפגישה שלך בזמן, אולי אפשר יהיה לבקש מהמטופלת הבאה לדייק, ובכלל - אפשר יהיה ליצור דיבור על התחושות החשובות האלה. אורנה

אורנה יקרה, [עוד פעם בחמש הדקות האחרונות, כהרגלי...] את חושבת שאפשר לרכוש עמדה סמכותית? שאפשר ללמוד להקרין סמכותיות? אני חושבת (עד כמה שדעתי מגעת - לא יותר מכך) שהיום אני כבר יכולה להצביע בבירור על כך שהמטפלת שלי רכה מטבעה; כבר ראיתי אותה מספיק פעמים מפעילה את הרוך הזה, ולעיתים גם 'נופלת' אליו ומתפתלת בו במקומות לא כל כך רצויים. אבל פעם פעם - עוד בשלבים ההתחלתיים - היא ידעה היטב לשדר כושר עמידה (עד כדי קשיות מה לעיתים, אם זו נצרכה), וכל זאת מתוך אסרטיביות והקרנת ביטחה שקטה והחלטית. עכשיו תורי. אני חשה שלעיתים צריכים אותי כזאת - החלטית עד קשה; 'כזאת' דווקא למול האזורים היותר קשים ומרתיעים ומפחידים של מי שעומד מולי. אני לא מספיק יודעת איך... אז איך? לילה טוב מאד, ורד

אורנה, אני מבקשת להחליף את המילה 'קשה' ב'חזקה'. כבר אתמול 'קשה' הרגיש לי מאד לא מדוייק. [וגם... רוצה להוסיף בחצי קול שהה?תראו?ת אתך בפורום מעלה בי תמיד געגוע ישן... מפתיע (?)] ורד

ורד יקרה, אני מנסה לחשוב למה התכוונת כאשר כתבת על סמכות, ואני מבינה שאנחנו מדברות על עמדה טיפולית או חצי-טיפולית (משפחתית?) סמכותית. יש סמכות שנחווית 'חיצונית', מעין התעקשות ועמידה על הכללים החיצוניים - אולי כמו ההקפדה (שנכתב עליה כאן לאחרונה בכעס ובאכזבה) להקפיד על מילים ולהימנע ממגע. ויש סמכות 'פנימית' שקטה, לא מתבלטת, לא מתיימרת, שומרת על עצמה שלא להתמזג מדי, שלא להתבלבל מדי. יש לי הרגשה שהבקשה להחליף 'קשה' ב'חזקה' קשורה בדיוק למעבר הזה, לקראת משהו זורם יותר ומדייק יותר. איך עושים את זה? גדלים, ומקשיבים, ואז גדלים עוד קצת... שמת לב שכתבתי לך בשפה קצת אחרת? כזו מסתלסלת.. זו השפה שמאפיינת את הדיבור שלנו, אגב געגוע... ימים של שקט ופעלתנות, ממני

מקוה שהודעתי הקודמת הגיעה ליעדה (המחשב עשה קצת בעיות בשעת השליחה). לילה טוב :-)

הי אורנה, האם קבוצה דינמית עשוייה להועיל למי שיש לו פחד לדבר לפני קהל? או שזו עלולה להיות מלחמה מיותרת? מזוכיזם? מהי דרך הטיפול המומלצת בפחד קהל? תודה וסוף שבוע נעים, יובל

קשה לי להתאושש מהפגישה האחרונה. זה היה זוועה!!! שתקתי והם לא אהבו את זה. להכריח את עצמי להישאר שם? רק המחשבה גורמת לי לדמעות.

שלום יובל, צר לי לקרוא על התחושה הקשה בפגישה האחרונה. לצד זאת, אני חייבת לכתוב שאת/ה עושים בדיוק את הדבר הנכון - לא נמנעים אלא נחשפים אל מקור הקושי. למעשה, הפסקת ההימנעות היא אבן יסוד בטיפול בכל מצבי החרדה. אני מקווה שבקבוצה הדינמית ישנם מטפלים קשובים ואכפתיים, ששמים לב למה שעובר עלייך. מידת הצורך, כדאי לדבר איתם. שיהיה קל, אורנה

אורנה, תודה רבה על תשובתך ועוד... אני חושבת שאצא משם אם זה יהיה אפשרי... בגלל המסגרת. זו חשיפה עצמית גדולה מידיי. למרות השתיקות. הם מדברים על סתם דברים, לא חושפים את עצמם באמת. השתיקות חושפות אותי יותר מידיי, ואני לא בטוחה דאני מוכנה לזה עכשיו ובמסגרת המשונה שאני נמצאת בה. את חושבת שאפשר לצאת ככה באמצע? תודה, יובל

ביומיים האחרונים נוכחתי לדעת עד כמה תפיסתי לגבי מספרים שונים כ"גרועים" ו"רעים", {כמו:המספר 13 } ואחרים {כמו:18} כ"טובים",היא תפיסה מוטעיית,ולכן אני כבר לא מיחסת אותה חשיבות שיחסתי להם לפני-כן,ו"נותנת לגורל לעשות את שלו",וזה מדהים איך פתאום מבחינת עיניין זה אני מרגישה משוחררת הרבה יותר ומקלה על-חיי ע"י כך. כעת אני גם מאמינה שדברים טובים יכולים לקרות לי דווקא בתאריכים ש"איני אוהבת" כ"כ. מקווה שלא שיעממתי אותכם... .

לא כל-כך סתם, אלא יופי של התקדמות! המשיכי לשחק עם כל מיני כללים וחוקים שהמצאת בעבר, נעים לגלות שגם הם לא תורה מסיני... אורנה

...שאר ה'חוקים' והכללים שהמצאתי,זה כבר יותר בעיה 'להיפטר' מהם.

הי אורנה, זה שוב אני, בערך הגבר היחידי פה בפורום...כתבתי כבר בעבר ואני כותב שוב כי אני לא רואה את האור שבקצה המנהרה. הגעתי לטיפול בגלל תסכול מאי הצלחה עם נשים ובגלל חוסר רצון לנסות להצליח מחדש.עברה שנה כמעט בטיפול ואני מנסה לסכם אותה ולבחון כעת את תוצאות הטיפול.ייתכן כי הטיפול הואיל בכך שסיפק לי מקום לפרוק תסכולים ולהגיד את כל מה שיש לי על הלב,אך ברמה המעשית אני חש כי בזבזתי ועודני מבזבז את זמני.לא למדתי שום כישורים חדשים וסימני השאלה שלי נותרו בעינם. פסיכולוגים רבים נמנעים מלתת עצות מעשיות כי הם סבורים שהתשובות נמצאות בתוכנו.אז זהו-שלא תמיד זה ככה.עובדה שיש כאלה שמצליחים עם נשים יותר ויש להם יותר בנות זוג ויש כאלה שפחות,ולהפתעתך כי רבה,זה לא בהכרח כי הם נראים יותר טוב או כי יש להם יותר כסף. כאשר אני מציג בפני פסיכולוגים בפורומים(ובטיפול) את השאלה מדוע קורה שבמעט הפעמים שאני יוצא לדייטים הבחורות שאני מוצא חן בעיניהן לא מוצאות חן בעיני,והפוך,אלה שמוצאות חן בעיניי לא רוצות אותי,אני מקבל תשובות עמומות,חלקיות,לעיתים מגוחכות. "אולי הדימוי העצמי שלך לא ריאלי ואתה מחפש איזו כוכבת","אולי עצם זה שבחורה רוצה אותך כבר מוריד את הערך שלה בעיניך" ועוד פסיכולוגיה בגרוש מסוג זה. כן,אני אדם בררן ואני אמשיך להיות בררן,זה מה יש ואל תנסו לשנות את זה.אני פשוט ציפיתי לקבל בטיפול קצת יותר כלים מעשיים שיעזרו לחזק את הביטחון העצמי שלי ולקדם אותי להצלחה,אך זה לא קורה,ולמיטב הבנתי זה גם לא עומד לקרות.נמאס לי להרגיש מרירות ואכזבה כלפי טיפול שלא מקדם אותי וכלפי פסיכולוגים בכלל.אז בקיצור,לאן עליי לפנות מפה?

שלום לגבר היחידי פה בפורום (האמנם? גברים, אתם מוזמנים להוסיף את קולכם...), שמע, יחסים עם בני-אדם אחרים, ובכללם נשים, הם עניין מורכב. נכון שיש אנשים שהעניין המורכב הזה הולך להם בקלות, נכון שאין בהכרח קשר בין נכסים שונים (ממראה חיצוני ועד כסף) לבין הצלחה חברתית, יתכן שאתה מחפש בנות זוג בזירה הלא נכונה, ואולי אתה באמת לא מעוניין באלה שרוצות אותך - כל אלה, ואחרות, הן סתם אמירות כלליות חסרות שחר, עד שהן הופכות להיות תובנה אישית שלך לגבי מה שקורה לך עם נשים. לכן עושים טיפול, כדי להבין. זה לוקח זמן, זה יכול להיות מייאש, לפעמים זה אפילו לא מצליח, ועדיין - זו אחת הדרכים הטובות ביותר שאני מכירה להכיר את עצמנו לעומק ולהשתנות. אם זה לא מתאים לך כרגע, לגיטימי לחלוטין לבחור בשיטות שחרטו על דגלן את המעשיות והמהירות, דוגמת אימון אישי. שיהיה טוב, אורנה

שלום אני עובדת בטיפול שלי, כבר שנה וחצי, על נושא ההתעללות שעברתי (זה היה אירוע חד פעמי, אבל תפס מקום מאוד חזק בזכרון). אנחנו טוחנות את הנושא בעיקרון (ועוד נושאים אחרים) הרבה זמן, ואני עדיין נמצאת באותו מקום. כלומר, אני לא מצליחה לעבור שלב קדימה, ואולי להעיז להיות בקשר זוגי או אמיתי פעם בחיים, לא מצליחה לראות ביחסים האינטימים משהו חוץ מצורך בסיסי, כמו של חיות, להמשך קיום. לא מצליחה לראות באינטמיות שום קרבה, שום אהבה, אלא יחסים של כוח, מי יותר חזק, מי יותר שולט.... שאלתי היא (אחרי כל ההסבר), עד מתי אני צריכה להמשיך ולטחון את הנושא? מתי היחס שלי כלפי אינטמיות ויחסים יכול להשתנות? האם לתת לזה עוד זמן? או שאני יכולה כבר להרים ידיים? האם זה ישתנה בכלל? והבעיה, אם זה כן ישתנה, זה יהיה מאוחר מדי בשביל ליהנות מהחיים ולהקים משפחה? אז אולי באמת כדאי לוותר על זה ולקבל את עצמי כמו שאני, בודדה עד שארית חיי.

שלום יוליה, שאלת שאלות שלצערי אין לי אפשרות ממשית להשיב עליהן מבלי להכירך. הן נוגעות ברצון ובהעדפה אישית, הן מדברות על מבנים נפשיים כמו היכולת לקוות, לתקן, לצמוח מתוך כאב, הן מתייחסות לדברים בלתי נשלטים כמו מזל... מעבר לשאלותייך, אני מרגישה שמסתתרת מידה רבה של דאגה, אולי יאוש, ואני רוצה להציע לך לדבר על זה עם המטפלת שלך. כלומר, אני מציעה לדבר לא רק על התכנים, אלא על התחושות הקשות שקשורות באי-הוודאות של שינוי התכנים. מאחלת לך טוב, אורנה

הי לכולם, מבקשת המלצות למטפל/ת (רצוי אישה). אחד כזה שהטיפול איתו באמת יביא לתוצאות... אחד כזה שלא "ימרח" אותי לאורך זמן ארוך - רצוי מאוד טיפול קצר מועד אחד כזה שיודע לשלב גם שיטות של הרפיה... יכול להיות גם מדריך ולאו דווקא פסיכולוג אחד כזה שממש ממש יעזור לי עם הבטחון העצמי שלי ויתן לי "דרייב" לעשות דברים ולא לפחד ולחשוש... אחד כזה שיודע למקד את המטופל ולהציע לו פתרונות מועילים הוא/היא צריכים להיות מאזור הדרום עד שפלה (מבאר שבע עד רחובות) אך אם אני אשתכנע שהוא באמת טוב (יש תוצאות בשטח...) אחתת רגלי גם למרכז הארץ... אני אשמח להמלצות - אפשר לשלוח לי למייל. תודה מראש לכל העוזרים והעוזרות! לייזה

שלום לייזה, ההמלצות יהיו רק למייל האישי, ולא בפורום עצמו. במידת הצורך והרצון, את יכולה להתייעץ עם מנהלי הפורום במייל האישי שלהם. בהצלחה, אורנה

שלום לך, מעניין אותי לראות או לשמוע לגבי הטיפול מנקודת ראותו לש המטפל, כי רוב הפורום עוסק במטופלים עצמם. 1. איך את כמטפלת רואה בטיפול? מה בעיניך הוא טיפול מוצלח? 2. איך אפשר להתחבר למטופל כשאת לא מתחברת לבעיה שלו? (אבא מכה, אנס...) 3. האם יש רגעים שבהם את כבר לא יכולה להקשיב לאף אחד, אבל את כבר באמצע הפגישה הטיפולית? כלומר האם לפעמים את מרחפת למקום אחר ואינך מקשיבה? 4. איך אפשר להתנתק מבעיות האישיות, הרי כל אחד יש לו כאלו, ולהעניק את כל כלך למישהו זר? 5. האם לפעמים, כשמטופל מתקשר בלילה ואין לך כוח, את עונה לו באדיבות, אבל בתוך תוכך את רוצה כבר שיעלם מהחיים שלך, אבל את לא יכולה כי יש לו חרדת נטישה??

שלום יוליה, 1. קשה להשיב לך באופן כללי, מאחר וטיפול הוא תהליך של התבוננות וחיפוש המתרחש במרחב האינטימי של 'זוג טיפולי' יחיד ומיוחד. לאור זאת, טיפול 'טוב' יוגדר ככזה על-ידי שני בני הזוג הטיפולי. 2. תחושת הקרבה והחיבור מתרחשת עם המטופל, לא עם הגדרת הבעיה/אבחנה שלו, כך שבדרך-כלל אני משקיעה את כוחותיי ביצירת תחושת חיבור כזו (ולא, לא צריך לחוות על בשרך כל התנסות חיים על-מנת לחוש קרוב). 3. בתוך פגישה מתרחשים כל מיני סוגים של קשב - יותר מאומץ, יותר מרחף. התפקיד שלי כולל לשים לב גם לזה, ולנסות להבין מה זה אומר. 4. אני לא מתנתקת מעצמי, אלא משתמשת בעצמי - בתחושות, במחשבות, במקומות בהם אני מרוכזת, במקומות בהם אני פתאום לא מבינה - כדי להבין דברים על הקשר הטיפולי ועל המטופל. לפעמים זה קשה יותר, אבל לאו דווקא בגלל עומס פרטי. 5. אני לא בטוחה לגבי מה את שואלת: הכנות של מטפלים, הזכות של מטפלים לחיים פרטיים, הניסיון למשוך את הטיפול מעבר לגבולות השעה הטיפולית. אולי את שואלת על כל אלה... אני יכולה לומר לך שאני משתדלת מאוד לשמור את הקשר הטיפולי בתוך גבולות הפגישה ולא מחוצה לה. אם יש צורך לדבר איתי אני מאפשרת זאת בזמנים ברורים, וכן - הם צריכים להיות נוחים ומתאימים גם לי, כדי שאני אוכל להמשיך להיות מושקעת בקשר באהבה ובדאגה. מקווה שעזרתי להבין, אורנה

אני ואת ... אני הגדולה - ואת הקטנה אני הבוגרת - את הילדה אני האישה בגלוי - את בחבויי.. אני המחייכת - את הבוכה אני החזקה - את החלשה אני בגוונים - את בשחור אני בכתיבה , במילים... - את בשתיקה אני הווה - את עבר אני מנסה לצאת מהמציאות המרה .. את בהכחשה .. אני בקצה אחד - את בקצה שני אני מנסה להדביק שברים- את מתפוררת אני מושכת לחיים - את רוצה לגעת במוות אני מתקרבת מושיטה יד לקבל עזרה - את מתרחקת , הודפת .. אני מנסה להיות בתחושת הביחד - ואת הלבד אני במאבקי כח - את נכנעת .. אני מנסה להפריד בין העבר להווה - את מושכת ומנסה לערבב את הכל ביחד אני האמת הכאובה שרוצה להתגבר - ואת במציאות הדומה שלי במסיכות אני מנסה לפתוח דלתות נעולות - את שוב מנסה לסגור אותם אני בעולם מראה - את בעולם שיקוף אני הסדר - את הבילבול אני היובש - את הדמעות אני השלם - את השברים אני מנסה לחשוף - ואת בשלך מנסה מפני כולם לשמור את הסוד .. וכך את ואני במלחמה יומיומית , מלחמת הישרדות ...עצמית .. שני עולמות שסובבים סביב ציר אחד .. ככ קרובות בגוף ... אבל ככ רחוקות בנפש... תגידי לי .."את..כן את.. " שנלחמת בי ללא הפסקה ... האם נצליח פעם באמת להיות שוב חברות ...???!!!!! וביחד ננסה לנצח את הרע הזה שרוצה להפריד ביננו , ולהשתלט על חיינו ????? הכל ככ כואב לי , כל הגוף כבר כואב לי .. אם היה אפשר להעביר את פרץ הדמעות שזולגות מעייני ..דרך המחשב .. הכל היה מתפרק ..לרסיסים. איך אפשר עוד ..לתת מילים לכאב עצום שכזה ?... רוצה רק להאחז..במשהו /מישהו.. רק לא ליפול לשם שוב.. בבקשה.. שרית

שלום שרית, כתמיד, את משתפת אותנו בעולמך הפנימי ברגישות וביצירתיות רבה. אני שולחת את תקוותי לאחיזה טובה בחיים, אורנה

שלום אורנה, התיאור של ש' לטיפול שהיא עוברת, נגע בע מאוד, וכאילו שהיא מספרת עלי. ההבדל היחידי שאני לא מצליחה לראות האור הזה שהיא מדברת עליו. - למה אני צריכה לחזור אחורה לכל אותם זכרונות קשים ולחיות איתם מחדש? - איך הטיפול אמור להיות מכיל ותומך, כשהיא "זורקת" אותי החוצה אחרי שיחה מאוד קשה כי הזמן נגמר וכי היא חייבת לקבל מישהו אחר. (זורקת = זה איך שאני מרגישה את זה מחוץ לחדר, בחדר אני מרגישה הפוך) הבעיה שלי היא בין איך שאני מרגישה את תמיכתה וסבלנותיה ועבודתה הקשה שלי, כאילו שאני האתגר של החיים שלה, ואיך שאני מרגישה כשאני יוצאת מהחדר, בודדה, נבגדת, כאב, ועוד כאב, עם הרבה זכרונות קשים....ושאני צריכה להתמודד עם כללללל זה לבד לאורךךךךךך השבוע. אני מאוד מתביישת להתקשר אליה באמצע השבוע. איך היית מסבירה את מה שקורה לי אחרי השיחה? תודה על העזרה

שלום ר-ר, ישנן סיבות טובות לחשוב שאת מחייה איתה קונפליקט הרבה יותר קדום - בין חלקים שלך שמתמסרים ונהנים מההחזקה, לבין חלקים שפוחדים, מתייאשים, זועמים על הנטישה. על-מנת להתמודד עם התחושות הקשות שלאחר הפגישה כדאי לדבר עליהן בתוך הפגישה, ולא להישאר רק בצד הנעים של הקונפליקט... מעבר לכך, הייתי שוקלת איתה קיצור מציאותי של משך הזמן בו את מתמודדת "עם כללללל זה לבד לאורךךךךךך השבוע"... למשל באמצעות תקופה של פגישות דו-שבועיות. בהצלחה בהמשך, אורנה

-הייתי רוצה שמשהוא יגע בי באמת בצורה אוהבת באמת, בעדינות וטוהר לב -הייתי רוצה להיות מסוגלת לאפשר לאנשים להתקרב אלי פיזית ונפשית -הייתי רוצה להיות מסוגלת להכות בכל הכח במשהוא גולמי ולהוציע עליו את כל הכעס האמיתי והמפחיד הזה שעצור בתוכי בלי לפחד להיות אלימה וכועסת באמת במובן החיובי ולשחרר... לשחרר... הייתי רוצה... כ"כ הייתי רוצה לאפשר.... :(

שלום אור, כתבת על רצון כנה במגע, מגע מסוגים שונים עם עצמך ועם אחרים. מאחלת לך... אורנה

אורנה אורנה... חשבתי שתיהי כאן... השעון בפורום מזייף...

שלום לך למה תמיד יש לי הצורך בחיבוק ממנה, בלחיצת יד, במבט, אני לא מאוהבת בה, אבל אני חושבת שיש להביע תמיכה בדרכים אלו גם, ולא רק בדיבור ממרחק של חצי מטר. בשבילי להרגיש תמיכה וחיזוק משמעו גם חוץ מלהגיד "כן אני מבינה", "אל תפחדי, אני כאן בשבילך"....אני צריכה להרגיש את פיזית. מה הבעיה בזה? מה הפחד שלך כמטפלת מקצועית אם את תומכת רגשית במטופלת שלך בכל מובן המילה! האם את לא מרגישה לפעמים את הצורך הזה אצל מטופלים שלך? כשהם בוכים? מתפתלים מכאב עקב זכרונות מאוד קשים? ואם כן איך את מתנהגת?

א יקרה אצלי בטיפול אם יש פגישה שהיא באמת קשה אז בסוף הפגישה כשהיא מלווה אותי לדלת המטפלת מחבקת אותי חיבוק אימהי ואז בדר"כ מגיע גם הבכי העצור בתוכי. אני לא חושבת שבקוד האתי של הפסיכולוגים מצוין שאסור לחבק.(הפסיכולוגית שלי ותיקה מאוד בתחום ופסיכולוגים מגיעים אליה להדרכה ולא נראה לי שהיא היתה עושה משהו שסותר את הקוד האתי). הכל תלוי במטפל/ת ובמטופל/ת. היום אנונימית.

שלום א, התחושות שלך טבעיות ומוכרות לי היטב. זה בסדר גמור לרצות מגע מנחם, אך כדאי לזכור שישנן סיבות (תיאורטיות, היסטוריות) לכך שטיפול פסיכולוגי הנו טיפול במילים. מי שבוחר בטיפול כזה (וישנן שיטות רבות אחרות שלגיטימי לחלוטין לבחור בהן), צריך לדעת שהחוסר ימלא תפקיד מרכזי בדרך להבין את עצמנו (האין זה כך תמיד?). אין ספק שלא פשוט ליצור ולשמר 'נגיעה' אמיתית באמצעות מילים בלבד. זהו מאמץ מאתגר ומורכב, אך מנסיוני - שווה את המאמץ. לילה טוב, אורנה

ומה יקרה אם המטפל יחבק? האם זה פוגע בטיפול? במטופל? את מה זה משבש? מה הן השלכות המגע?

יש לי שאלה שתוקעת את הטיפול כבר הרבה זמן. איך האדם נשאר הוא, ושומר על הייחודיות שלו אם הוא חושף את עצמו ואת הכל מול אדם זר. הרי כל אדם מיוחד בזכות סודותיו, האופי שלו והאישיות שלו. אבל אם משנים את כולם לאישיות "הבריאה" שאתם הפסיכולוגים רוצים, אז כולנו הופכים לשבלונה אחת ??? האם זה נכון? מה את חושבת? תודה

שלום מטופלת, את מתבוננת בקשר הטיפולי ותוהה לגבי השינויים שהוא עשוי לחולל: האם תשתני בעקבות השיתוף הרגשי? האם תשתני בהתאם לתבנית 'כללית' שעלולה לא להתאים לך? אלה הן שאלות מצוינות, ואני חושבת שאינן חייבות להאט את התקדמות הטיפול אלא להיפך - ללמד את המטפלת ואותך משהו חשוב על האופן בו את מרגישה למול ועם ה'אחר'. כרגע, נראה שה'אחר' מביא עמו איום של אובדן העצמיות שלך, וזה משהו להמשיך ולחקור (מדוע האובדן מתחולל? איך בדיוק זה קורה? האם זה קרה לך בעבר? כיצד היית צריכה להתגונן אז?). בינתיים, אעיר שטיפול הוא בעיני ההיפך הגמור מיצירת שבלונה. זהו חיפוש מאוד אישי וייחודי, ולמעשה אין טיפול אחד דומה למשנהו. לילה טוב, אורנה

לא, אתם לא יכולים לעזור לי, לנחם אותי או לעודד אותי כותבת סתם כדי לפרוק את הזעם, התסכול והכאב איך לא הפנמתי עדיין את הלקח שלא להתפתות ולהאמין בסיכוי לאהבה בגילי המופלג... (42) איך העזתי לקוות, להאמין וחשבתי שאולי הפעם זה יהיה שונה...בכל פעם עוד חתיכה ממני נשברת והלב עוטה שכבה נוספת של מרירות יצוקה מברזל. איך אמר לי האחרון ש"ניפנף" אותי, כשאמרתי שלא אנסה עוד לחפש אהבה- "אולי כדאי להשלים עם כמה דברים". נכון, כדאי להשלים עם הבדידות, עם הכאב האינסופי, עם אובדן החלומות ופשוט לחכות למוות הגואל.

שלום סתם, נכון לעכשיו, לא ננסה לעזור, לנחם או לעודד, אלא 'סתם' להיות איתך. עצוב לקרוא את התיאור הגרפי כל-כך של חתיכה נשברת וברזל יצוק ממלא את מקומה. פעם, בזמן אחר, אולי נוכל לדבר על 'חומרים' אחרים שימלאו את מקום החתיכה הנשברת. חומרים 'קשיחים' פחות, שגם שומרים עלייך אבל גם משאירים פתחים אווריריים לעתיד לבוא. מאחלת לך... אורנה

האם פסיכולוג יכול להתמודד בעצמו עם מחשבות/התנהגות אובדנית של מטופל ? הוא יכול לעזור לו להיפטר מכך ? או שהוא צריך להפנות לאישפוז או משהו..? אני לא מתכוונת מבחינה אתית אלא האם יש בידיו כלים לעזור?

ויק ויק, זה כל-כך אישי-פרטי-ייחודי לאדם מסוים ולקשר טיפולי מסוים, עד שאין לי משהו כללי לומר. אכתוב רק שטיפול מחזיק אמור לנסות להחזיק את כל חלקינו, גם אלו השבורים ביותר. ולצד זאת, תמיד צריך להישאר מבט פתוח לעבר המקומות בהם קצרה ידינו, ומישהו/משהו אחר אולי יוכל לעזור. נסי להחזיק, אורנה

לא נראה לי שיכולה עוד

אין בחיים שלי שום דבר טוב!נשבר לי!!!!!!

שלום רב, בעלי ואני בגלאים 30+ נשואים מזה שנה וחצי לאחר הכירות של חצי שנה. יש לנו בת, בת שנה וחודשיים. ילדה בריאה ומתפתחת יפה. אנחנו אוהבים אחד את השניה, עברנו תוך שנתיים כ"כ הרבה שינויים(הכירות, הריון, חתונה, מעבר דירה, לידה והסתגלות להורות) עברנו את כל השינויים בהצלחה , למרות הלחץ מתח חרדה כעסים ומריבות. אבל מזה ארבעה חודשים נמצאים במשבר רציני מאוד, ובעלי עזב את הבית לפני חודשיים כל ניסיון מצדי ומצד משפחתי לרכך את המצב גורם לו להתרחק.אני מבקשת ממנו ללכת לטיפול זוגי אך הוא מסרב בטענה שהבעיה אצלי והוא לא שותף למשבר. הוא דורש ממני להתגרש. לפני שנסינו לשקם את המשבר. השבוע הודיע לי ששכר דירה ועובר בסוף שבוע הזה. אני מרגישה כעס עצב חרדה פחד וכו' מה עלי לעשות איך אני מצילה את הזוגיות שלנו יש לציין שאני בטיפול פסיכולוגי מזה חצי שנה.

שלום אפרת, צר לי לקרוא על המשבר שעובר עליכם. בוודאי קשה לך מאוד, וטוב שיש לך מקום משל עצמך לדבר ולכאוב. אינני יודעת מה מקור המשבר, אבל אין ספק שאתם נוקטים בגישות התמודדות שונות מאוד. אני מבינה שאת מרגישה אותו רחוק מאוד, מאשים, לא נגיש. כשאת מרגישה כך, נסי להיזכר בתקופות טובות יותר בשנתיים האחרונות, ובאופנים בהם ידעת פעם להגיע אליו. איפשהו, מתחת לכעס וליאוש, הזמנים האלה נמצאים גם אצלו... אני מקווה שתמצאו את הדרך לדבר. חזקי ואמצי, אורנה

תודה על התשובה, ד"ר אורנה. המקור למשבר הוא חוסר התמדדות שלנו לשינויים שעברנו נכון בשנתיים האלה קרו לנו הרבה דברים טובים ומרגשים בגלל זה ביקשתי טיפול זוגי כדי שנמשך להתמודד...להמשך להנות ולהצליח... אני יודעת שיש פוטנציאל לקשר הזה... אך כל נסיון להגיע אליו דרך הדברים הטובים גורם לו להיות קורבן ומסכין הייתי רוצה לשמוע בכל זאת איך אני יכולה למנוע את הגרושים שהוא רוצה?

שלום אפרת, אני מאוד מבינה את הרצון לקבל עצות שיסייעו לפתור את המשבר. אבל האמת היא שאין טעם ממשי בנתינת עצות מבלי להכירכם היטב, וגם אז - עצות 'מבחוץ' אינן משמעותיות כמו חיפוש הדרך 'מבפנים'. אחד המקומות בו כדאי לחפש את התשובות הפנימיות והאישיות שלך הוא הטיפול שלך. נכון שהיה טוב אם בן-זוגך היה מסכים להצטרף אליך לטיפול זוגי, אבל גם טיפול פרטני לאחד מבני הזוג יכול לחולל שינויים משמעותיים בקשר הזוגי. אני שולחת לך כוחות להתמודד, אורנה

מרגיש לי שאני חידה לעצמי :-(.., וככל שאני נכנסת פנימה עמוק יותר , מגיעה למקומות נמוכים , מוסתרים .. אני מרגישה מבולבלת ולא פתירה , בתקופה האחרונה .. אני בירידה ספירלית .., כל הגילויים הנוראיים מחיי..שלא נתפסים .. ירידה כזו אין סופית .. ככה לי זה לפחות נראה . עכשיו , שוב נופלת באותם המקומות ..הכי קשים .. והכל נראה ככ תמוה ..ושום דבר לא מצליח להיות ברור ופתאום ..אפילו לרגע ..נראה שמשום מקום נוצץ לו אור .. הלב קצת מתחיל להשתחרר .. אפשר לקחת שוב אויר מ..חדש.. פתאום יש גם צבעים צבעונים..לא הכל שחור אבל אז.. עוברות שעות בודדות ושוב .. אני מתחילה לרדת בספירלה .. כמו במטוטלת עולה ויורדת, מנסה להתייצב.. ולפעמיים זה ככ כואב , לפעמיים זה אפילו מצליח לקבל איזון מענג, ולפעמיים זה עצוב ,ולפעמיים זה שמח ולפעמיים זה רגוע , ולפעמיים זה סוער הרבה מהפעמיים זה מעייף ככ , ולפעמיים זה גם יכול לעורר.. אבל בשורה התחתונה .. כשאני מגיעה לשפיות הנכונה :-)... זה מרגיש לי תמיד חי!!!!... מרגישה נושמת .. מטיפול לטיפול ... היתכן ?! אורנה יקרה .. ככ יקרה .. אפשר חיבוק / מילה ..שתתן עוד כח להלחם ?.. שרית

שלום שרית, כשקוראים את דברייך אפשר לחוש את העבודה הקשה שאת עושה, עובדת אצל עצמך... אני שמחה שאת רואה בנו שותפים-ממרחק שמלווים אותך בטלטלות השונות. היי בטוב, אורנה

שלום לד''ר אורנה ראובן - מגריל . לפני כחודשיים הראו בטלוויזיה על כך שלראשונה בישראל הוקם קיבוץ ייחודי לצעירים וצעירות עים פיגור שכלי . אני שמחתי בשבילם , אבל גם קצת כעסתי , מדוע אני ( ושכמותי ) שהייתי ( ולצערי עודני ) ילדה מוכה- חיילת מוכה - אישה מוכה ( היום אני גרושה ) , '' נופלת בין הכיסאות '' , נאלצת עכשיו לחזור ולגור עים שני הוריי החולים , בעוד שהם ממשיכים לנצל אותי ולהתעלל בי ( כסף לדירה שכורה אין לי , החבר שלי שגם הוא היה ילד חרדי מוכה ובבגרותו חזר בשאלה כדי לברוח מהסבל , גר עכשיו בדירה שכורה ויש לו כבר צרות עים שכנה בעייתית שממררת לכל הדיירים את החיים ) . היום אני כבר בת 37 ( על סף 38 ) , דומני שכאשר יהיה כבר קיבוץ לצעירים שעברו התעללויות , אהיה כבר בת 50... ( ואז כבר עדיף להיכנס לבית אבות )

שלום אורנה, הודעתך מעוררת עצב ומחשבות. אני מבינה שאת מרגישה מאוד מיואשת, חסרת סיכוי... אני מבינה גם שיש משהו מושך ומרגיע ברעיון הקיבוץ בו חיים אנשים שחולקים אותו כאב, אותה טרגדיה. אני הייתי מנסה לקחת מזה את רעיון השותפות, ומפתחת אותו הלאה - גם ללא קיבוץ. למשל, מה דעתך לנסות להקים קבוצת עזרה-עצמית של אנשים שעברו פגיעה דומה לשלך? חשבי על זה קצת, ואולי נוכל לגלגל את זה הלאה באמצעות תגובות שתקבלי. חזקי ואמצי, אורנה

לילה טוב לכולם, לאנונימית, הודעתך התקבלה ונמסרה. דרור

אני בטיפול כבר קרוב לשנה ובקשר טוב עם המטפל בפגישה האחרונה הוא הציע לי שאולי כדאי שאני ינסה לעבור למטפל אחר בטענה שאני לא מתקדמת בטיפול אצלו אני מבחינתי כן רואה שינוי וכן מרוצה מהטיפול שאלתי היא האם כדאי להפסיק את הטיפול אצלו כי ככל הנראה הוא לא מעוניין להמשיך לטפל בי ?

מור שלום, הצעתי היא קודם כל לנסות ולברר איתו מדוע בדיוק הוא חושב שאת לא מתקדמת אצלו בטיפול למרות שאת מרגישה שכן. האם יש סיבה לכך שהוא חושב שהוא לא יכול לעזור לך עוד. אבל בשורה התחתונה לא הייתי ממליץ לך להישאר בטיפול שבו המטפל מבהיר שאינו מרגיש שהוא יכול לתרום לך. מכל סיבה שהיא. דרור

איך זה שכמעט כל משתתפי פורום זה הן נשים לדעתך? האם הדבר משקף את היחס בין מספר הגברים הפונים לטיפול לבין מספר הנשים העושות זאת? אבקש תשובה כנה,זה באמת מעניין לדעת...

אלון שלום, אתה שואל שאלה מעניינת. ככלל אין הבדל בין גברים לנשים בכל הנוגע לקשיים נפשיים, קלים כחמורים. עם זאת גברים נוטים פחות לשתף ברגשותיהם, ולדבר עליהם ולעיתים מעדיפים טיפול תרופתי על פני טיפול פסיכולוגי מאשר נשים. הדברים קשורים ככל הנראה לקודים חברתיים ותרבותיים. אולם ככל שהזמן מתקדם הדברים משתנים, וגם בפורום יש יותר ויותר משתתפים גברים, דבר שתורם לדעתי רבות לפורום. דרור

אשמח לקבל המלצה על פסיכולוגית טובה ולא יקרה העובדת בתל-אביב. תודה רבה.

שלום לך, אני מקווה שכתובת האי מייל שלך עדכנית, כך שמשתתפי הפורום יוכלו לתרום לך מניסיונם. לקבלת המלצה מאחד ממנהלי הפורום אתה מוזמן לפנות למייל האישי. דרור

השבוע התבררה לי חומרת הפגיעה בביתי בת ה-8 עם צרכים מיוחדים. יותר משנה, כל שבוע אצלי בבית(לא מישהו מהמשפחה ) .אינוס, מעשים מגונים ומה לא. לאן אני ממשיכה מכאן אם בכלל??? איפה הייתי? יש לי בכלל זכות קיום פה????? אני רק חושבת מה יהיה עליה כשאני כבר לא אהיה פה אבל האמת- כאילו שזה שהייתי פה עזר לה משהו בשנה הזו...איך הולכים??

שלום לך אמא יקרה, כהורים קיימת משאלה להיות מסוגלים להגן על הילדים מכל צרה, לראות כל בעיה שקיימת ולהגיב עליה. את כותבת ששנה לא ראית את הבעיה וזה מעורר בך רגשות אשמה אדירים עד כדי מחשבה איזו תועלת יש בהימצאך כאן. אני לא מכיר את פרטי המקרה, לאור תיאורך אותה כילדה עם צרכים מיוחדים ייתכן ולא קל להל תקשר את מה שעובר עליה, באופן שייקל עלייך לראות. למרות שגם ילדים רגילים לא תמיד משתפים באירועים קשים שעוברים עליהם. אבל, למרות שברור לי מדוע כל כך קשה לך עם עצמך, בסופו של דבר הבנת בדרך כלשהי מה קרה ופעלת לשים לזה סוף. הילדה שלך צריכה אותך כל עוד את נמצאת, וכל עוד יש בך כוונות טובות כלפיה. המלצתי היא שתפני לטיפול לנסות להתמודד עם רגשות האשמה שאת חשה, את חייבת את זה לעצמך וגם כדי שתוכלי יותר לעזור לה. דרור

מעניין אותי האם אתם שמים לב לשינויים באנשים שרושמים בפורום באפן קבוע? או שזה נשמע אותו תקליט שבור או שאתם חושבים שמי שיצא מהתקיעות לא מגיע לכאן? אודה מאד למי שישתף ויענה בברכה

היי רותי, אני נמצאת כאן בפורום, למעלה משנתיים. כמעט מתחילת הטיפול שלי. כמוני יש כאן לא מעט אנשים (בעיקר בנות). אנחנו מלוות, אחת את הטיפול של השניה עם כל העליות והירידות, עם הצעדים קדימה וגם עם הנפילות והצעדים לאחור (מה לעשות... יש גם כאלה...). כשניסיתי לחשוב על השאלה שלך, הרצתי לי בראש את הבנות, אחת אחת, ואני יכולה להגיד לך, שאני ועוד איך רואה התקדמות והתפתחות אצל רובן המכריע של המשתתפות. אני רואה שינוי בשפה, שינוי בחשיבה, ואני רואה גם בנות שעושות צעדים מעשיים של התקדמות. יש לי כל כך הרבה דוגמאות, של בנות שונות, שעושות היום דברים, שבעבר העזו רק לחלום עליהם. טיפולים שנראו כאילו אין להם סיכוי וכל כך הצליחו. בנות שלמדו לסמוך, לשתף, לדבר, לגעת, לרצות, להעיז, להתחיל דברים, לסיים אותם... הלוואי והייתי יכולה לשתף אפילו בחלק מהדוגמאות האלה. ומי שיצא מהתקיעות, ממשיך גם ממשיך להגיע לכאן, כי בדרך החוצה מהתקיעויות השונות, קיבלנו פה כל כך הרבה עזרה והכוונה ותמיכה ועצות טובות, מכל אחד משלושת המנהלים כאן. זה בית. בית לא עוזבים כל כך מהר :- ). שאלת שאלה מקסימה. מקווה שהתשובה עזרה לך. יעלה

לא יודעת אבל ממש לא אהבתי את המשפט: "נשמע אותו תקליט שבור"...

רותי שלום, אני תוהה מהיכן מגיעה השאלה שלך. האם את מרגישה שאת משתתפת קבועה אבל לא מצליחה להתקדם? האם ממקום אחר? בנוגע לשאלתך, הפורום אינו פורום טיפולי, קשה לצפות שיהיו הישגים טיפוליים מרחיקי לכת רק על ידי ההשתתפות בפורום. אבל הפורום מאפשר היחשפות לרעיונות חדשים, תפישות עצמיות חדשות, ושאלות חדשות שעד כה לא נשאלו. במובן זה, אני כמנהל פורום יכול להבחין בשינוי אצל חלק גדול ממשתתפי הפורום, קבועים כחולפים. דרור

רותי שלום, כמו שיעלה כתבה,הפורום הוא כמו בית ובית לא עוזבים. אני גם משתתפת כשנתיים בפורום,והחיים שלי 'ספגו' 'עליות ומורדות' באותו זמן,והפורום פעמים רבות 'העלה' אותי למעלה,כשמצב-רוחי היה 'על הקרשים',והיתה תקופה של מספר חודשים שהתנתקתי לגמרי מהפורום(ובחלקה זה היה קל - כי נסעתי לחו"ל ולא היה מחשב וכשחזרתי המחשב הביתי התקלקל ועוד זמן רב לא היה מחשב,וא"כ מתוך בחירה לא נכנסתי עוד זמן מה- אך לא כי 'סבלתי' בפורום,אלא כי היתה לי בעיה של ה'התמכרות לפורום' זה ולאחרים,ולכן ניתקתי את עצמי לגמרי; אך אז - לאחר כחצי שנה- נכנסתי פעם אחת לפורום כדי לכתוב ל'חברותיי הותיקות' לאן נעלמתי,וזה לאט - לאט משך אותי חזרה ל'התמכרות לפורומים',אך הפעם זו כבר לא התמכרות,אלא כניסה מתונה בזמנים מסויימים בלבד. אישית - חיי היום השתנו מהקצה אל הקצה - לפחות עומדים להשתנות,מאז שנכנסתי לפורום בפעם הראשונה ועד היום,היום אני מרגישה שאני אדם אחר.כמו-כן גם 'נרקמה' מערכת יחסים מיוחדת ביני לבבין חלק ממנהלי הפורום. והיתי שמחה לכתוב על כך עוד אילולא היתי עייפה כ"כ כמו עכשיו.

היי כקוראת קבועה פה בפורום .אף פעם לא עלה בדעתי לבדוק שנויים אצל הכותבים. וכנ"ל ,לדעתי ,גם אצל השאר. גם הכותבים עצמם אינם אמורים להפגין שנויים ,אם ישנם ,או לא. זו לא בדיוק מטרת הכתיבה שלהם... ולי אישית ,אין שום בעיה עם תקליטים שבורים...

פירסמתי את זה לפני כמעט שבוע כאן אליך ..רק שלא היית , משתפת אותך מחדש , עם עידכונים חדשים .. אשמח לתגובתך.. מחשבות.. של רגע..(שככ מתאימים לי לרגעים אלה ..עכשיו, אפילו יותר מלפני שבוע) לפתע ריקנות ממלאה את ליבי. לפתע העצב כבר אינו מהווה תכלית. לפתע כלום לא נראה כבעל משמעות אמיתית. לפתע הכל בהגדרה מעוותת נראה לי הזוי. לפתע אין מילים מספיק "יפות" לתאר את הזוועה שעברתי. לפתע אין לילות מספיק ארוכים להכיל את שספגתי. לפתע אין איש מבעד למראה האישית שלי. לפתע אין איש שיצליח שוב להושיט את ידו בתמימות שגרתית. לפתע אין בוקר, הכל נראה אותו דבר. לפתע אין אותי יש רק אותו מעליי ! .. לרגע נדמה שעברתי שלב שאני במקום רחוק ממה שקרה לי אז ..:-( ואז שוב זה נעלם לי חזרה. ואני מרגישה חסומה בפני העולם. מרגישה חסומה בפני כל דבר, כל סיטואציה שיכולה לעורר אותי לשם. כל הזכרונות המודחקים על אבא שלי ..עולים ..והם כבר לא בגדר חלומות .. זוהי מציאות דרור ..זו מציאות איומה עבורי , אבא שלי , הדבר הכי יקר שלי , שאני ככ אוהבת , פגע בי מינית ..וזה הזוי ..ככ לא מסתדר ועכשיו , כבר לא מצליחה לבכות , כבר לא מתאזנת, כבר לא נמשכת לשם ולכאן. כבר לא ישנה כמו שצריך בלילות, פוחדת להרגיש בחושך את ידיו המאיימות. כן..הכל תיאור, מטאפורה, פשוט ..יום אחד ארוך. הכל הזוי מן הבדידות שנגזרת עליי לחיות , לפתע אין כוח ואין רצון, אין מי שידחוף, שיבין , שיחשוש. אין מי שיחבק כשלי ככ רע, כי גם מי שהכי חשוב לי לא מצליח להכיל את מה שבאמת לי קרה .. וגם מי שיודע מה שעובר עליי .. אני מרחיקה , כי מפחדת מכאב לב נוסף .. מפחדת שוב להפגע.!!!! ועכשיו יש לי הזדמנות לחיות מחדש, ממש עכשיו לשנות מחשבה. אבל כל כך קשה לי לפתע לבד . אני כבר לא מתיימרת להיות גיבורה. אפילו רוצה להישבר,לא אכפת לי להראות חלשה, כן אני יודעת ..שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה , אז ..נכון שאני כבר אישה .. אבל כרגע פוחדת להבין כי אני לעצמי את הגבולות מציבה. כי אני לעצמי את הייסורים והאשמה עושה. כי אני לעצמי ואין איש שם שיסביר לי אחרת, שיצליח לגעת עכשיו בכאב הנוראי הזה .. שנמצא בליבי, ונהיה כל כך קר. עליות וירידות לא מוסברות, כך חיי בוחרים להיות . מודעת לאשמה, למידת האחריות, מודעת למחשבה שתשאיר אותי שם, אבודה בחלל שלי עם עצמי . מודעת לבעיה אך ללא פתרון , כי בכל פעם שנדמה שהצלחתי.. אני שוב נופלת אל התהום. אז איך דרור .. איך ממשיכים לגעת בכאב ..??? איך נוגעים בסוד כזה אפל?? איך חולקים צער עם אהוב ליבי .. שאת כאבי לא יכול להכיל ? איך פונים לחבר או חברה ? האם יש דבר כזה אמיתי בכלל??? איך מתבוננים לאחר..בעיניים ..אחרי שהוא כבר יודע את אשר עברתי?? כל כך הרבה שאלות ללא מענה, כל כך הרבה חששות ללא עשייה. כל כך הרבה מחשבות דרור .. שבטח שיעמם אותך ..ממזמן. והיום , ממש על הבוקר , שלחתי סמס למטפל שלי ..עברתי שבת הזויה עם עצמי , הקאות , כל היום במיטה לא זזה ..ממנה וזה מה שהוביל אותי לכתוב לו .. "בימים האחרונים ..ההרגשה שמתבשלת אצלי היא של סוף.. משהו שעומד להגמר, כאילו פרידה מעצמי , עצמי כפי שרציתי לחשוב כל השנים האלו, ולהאמין שזו אני ..באיזה מקום. זו אולי אפילו פרידה גם של העצמי הזה ממך..מהטיפולים שעברנו יחד, שיתפתי אותך בכל הדברים הכי נוראים שלי, ועכשיו אחרי שאני רואה מי אני, קשה לי לקבל את זה, לדעת מה עבר עליי, ..אי אפשר. הדמעות זולגות ללא הפסקה , דמעות זה מים לא? ומים זה חיים..וזה לא בדיוק מסתדר לי עם המושג של סוף ..לא חשוב, חושבת שהגיע הזמן למנוחה , לא בטוחה שאוכל לומר לך את זה בפגישה פנים מול פנים לכן זה בסמס, רק מקווה שתבין אותי..אם אפסיק להגיע. לגבי הכסף, אתה מכיר אותי לא אעלם מבלי לשלם לך .. זהו, עצוב לי מאוד ..נראה שאין דרך חזרה אחרי ששולחים דבר כזה .. הוא לא ענה לי ..לפחות עדיין ..הוא בטח מאשר את זה עם עצמו איפשהו .. כואב לי , לסיים תהליך ככה בנקודה הכי כואבת, כואב לי ..שאני ככ צריכה אותו וזה מה שהפחיד אותי ..ולכן שלחתי את זה מלכתחילה , אני מפחדת.. עכשיו אני אשאר באמת לבד. ונראה שאני גיבורה אם שלחתי דבר כזה ..אז לא ממש לא .. ילדה קטנה ..שמרגישה בודדה , שמפחדת להפגע , מפחדת לסמוך, מפחדת להפגע , מפחדת ומפחדת..שרק הפחד הוא זה שמוביל אותי . והפסיכולוג ..באמת הפך לדבר יקר אצלי שם בלב .. ואני ..רק הרסתי .. כרגיל. תודה שקראת עד לכאן. מצטערת על כל התקופה הנוראית שלי כאן .. שבה אני שופכת את כל הדברים הכי נוראיים .. פשוט מצטערת. תודה שהיית כאן ..בשבילי .. אתה ..ליאת ואורנה ... אתם אנשים מדהימים . שרית ואני ..רק רוצה לומר .. מצטערת... אבל ככ עצובה , הטיפולים קשים , העומס עצום , ואני רק קורסת, וקורסת וקורסת .. חייה מטיפול לטיפול לפחות כל השבועות האחרונים .. ואני מפחדת .. מפחדת מכל מה שעולה .. מפחדת מעצמי .. פשוט מפחדת ..

שרית שלום, ההצפה הרגשית שאת מתארת, תחושת הבושה בפני עצמך ואחרים נדמים לעיתים בלתי נסבלים. הם נראים כמשהו שאף אחד לא יכול להתמודד איתו. התחושה היא שאחרי שנחשף הכאב בטיפול אין לך מקום שם. אבל דווקא עכשיו זה הזמן הכי מתאים לטיפול. בטיפול את יכולה לדבר על הרגשת המבוכה מפניו, על ההרגשה שהוא לא יכול להסתכל עלייך, ואולי בהדרגה תתחילי להרגיש שהוא דווקא כן יכול, ממש כמקודם ואולי אפילו יותר בקלות. ושגם אחרים מחוץ לחדר יכולים להישאר איתך גם אחרי שהם יודעים, וכל אלו ביחד יכולים לעזור לך להישאר עם עצמך יודעת את הסוד הנורא הזה. דרור

כתבתי לך אתמול הודעה אבל משהו התחרבש באמצע (נלחץ לי משהו באמצע) וזה לא נשלח כנראה. אנסה לשחזר.. אולי סיננו אותה? לא ייתכן.. רציתי לומר- תמשיכי לכתוב כאן בצורה כה נוגעת ללב. אני הייתי ממליצה לך להמשיך בטיפול בעיקר לאור התכנים הכואבים שעלו לך פתאום. הם דורשים טיפול. אולי יהיה לך קל עם מטפלת אישה? מכל מקום, גם אם תתחרטי בעתיד על עזיבת הפסיכולוג שלך תוכלי לחזור אליו זה לא סופי גם אם אמרת לו נחרצות שאת עוזבת. גם אני נשבעתי שלא אכתוב על נושא זה יותר והנה אני שוב חוזרת אליו בהשפעת מילותייך.. אבל אני בניגוד אלייך חוסמת את הרגש ולא נותנת לו לפרוץ בשום צורה. הנה חלום שחלמתי לאחרונה שמשקף אותי היטב- בחלומי אני שוחה בים מוזר! החלק שאני שוחה בו הוא בעצם- חלק של חול באמצע הים. אני שוחה בחול וכל השאר שוחים כרגיל במים. אני מתבוננת ומימיני גבוה כמו על גבעה או מפלס אחר נמצא ים אחר סוער מאוד ומפחיד אותי להסתכל עליו. הים הזה מגודר בגדרות גבוהות גבוהות. אני מציצה בו וחוששת. ושמחה שלפחות אני בטוחה ורחוקה מהים הזה. לפתע משהו מתריע שעל כולם לצאת מהאזור ולברוח כי הים המגודר עומד לפרוץ את הגדרות ולהטביע את כולנו. ואני יוצאת משם בשלום שמחה ורגועה. אמנם לא נהנתי במים כמו כולם ושחיתי בחול היבש אבל זה יותר טוב מאשר הים הסוער והמפחיד. וזה כנראה מצביע על כך שאני חוסמת היטב ויש לי מנגנוני הגנה- סופר חזקים! מעניין אם אני מפרשת את זה נכון. אולי הפסיכולוגים יכולים לענות על זה?

לתוהה שלום, חסימת רגש היא מנגנון התמודדות, יש לו יתרונות ויש מחיר שהוא גובה. אני לא יכול לפרש את החלום שלך מפה. אבל בנוסף למחיר של פחות הנאה כדברייך, יש גם את התחושה שיש משהו שכל הזמן מפחיד ומאיים עלייך, ואת מרגישה שאין בכוחך להתמודד איתו. זוהי תחושה לא פשוטה, אבל אולי כרגע את מעדיפה את התחושה הזו על פני ההרגשה שאת מוצפת. דרור

http://news.walla.co.il/?w=//1187299

שלום, הלוואי והייתי יכול לענות עד מתי, או להבטיח שזה לא יקרה עוד, אבל אני לא יכול. אני יכול לקוות שבעזרת טיפול הפגיעה תהיה מינימלית ככל האפשר בהמשך חייה. דרור

שוב אני צריכה 'להמתין בסבלנות' וכעת לא לדעת אפילו מה יקרה מחר או מוחרותיים,ואני בחוסר-וודאות מוחלט,שזה הדבר שהכי קשה לי,כי אני אוהבת דברים קבועים ומתוכננים מראש,ולאחרונה בחיי אין שום-דבר קבוע,וכמעט בכל יום איני בטוחה מה עומד לקרות למחרת; בעבר היתה לי תקופה שהיתה לי 'שגרת יאוש' שבה לא עשיתי כלום עם עצמי{חוץ מהטיפול הפסיכולוגי} ואז לפחות היתי בטוחה יותר,וכעת אני בתקופה טובה יותר {בגלל 'הפרוייקט' שלי},אך אני בחוסר-וודאות מוחלט.איך מתמודדים עם זה? בתודה מראש, משתנה {איני יודעת אם זכור לך הOCD שלי,שכפי שידוע לי גם כן 'דורש' שיגרה כלשהיא בחיים, ושמקשה על ההתמודדות עם חוסר-ודאות}.

משתנה שלום, את אומרת ובצדק שהיעדר תחושת הוודאות לא עושה לך טוב. את אמנם במצב שיש בו מרכיב של חוסר וודאות, אך האם זה הכרחי שבכל הפרמטרים של חייך לא יהיה מרכיב של שגרה? האם אין משהו שאת יכולה לעשות שיכניס עקביות כלשהי לחייך, כך שיאזן את תחושת חוסר היציבות ואי הוודאות שאת מרגישה? המלצתי החמה היא שתנסי למצוא שגרה שכזו, ולאו דווקא שגרת ייאוש, דרור

היי אני מוסלימית דתייה או לפחות אוהבת את הדת.....הבעיה שבעלי ממש אוהב אנאלי אני נשואה די טרייה כך שאני מאוד מתלהבת מכל נושא המין.בעלי היה מנסה לשכנע אותי שנעשה אנאלי והתפתיתי כמה פעמים....ועכשיו לפעמים אני מבקשת ממנו זאת (כי משם מרגישים יותר חיכוך) ואחר כך מתחרטת בטירוף בוכה ואפילו יש מחשבות על גירושין....זה לא רק בגלל האיסור גם לדעתי זה לא נקי מצד אחד יש לי חששות שאם לא "אתן" לו מה שהוא אוהב הוא יחפש בחוץ....מצד שני גם הוא לא יורד לי ונגעל מזה....לפני הסקס אני אומרת אני לא אעשה דבר כזה אך כשאנו באמצע אני מרגישה שיכורה ומסוגלת לכל דבר שיגיד...ואפילו הפסקתי להתפלל כי אני מרגישה שאני עושה צחוק מאלוהים ובטח לא יסלח לי הצילו!!!!!

שלום לך, את מציגה קונפליקט לא פשוט בכלל. הוא היה הרבה יותר פשוט אם היית אומרת שאת עושה את זה בשביל בעלך, כי את מפחדת שהוא יעזוב אותך אחרת. אבל נשמע לי שמה שמסעיר אותך באמת הוא התחושה שאת נהנית ממשהו אסור. משהו שמצד אחד את לא רוצה ומצד שני משתוקקת אליו. את מנסה לפתור את הקונפליקט על ידי יצירת מרחק ממי שגורם לך לרצות יחסי מין - בעלך, או על ידי מה שאוסר עלייך יחסי מין כאלו - הדת. אבל אף אחד מהפתרונות הללו לא נראה לך מתאים. אני לא יכול לומר לך מכאן מה לעשות, במה לבחור, לא קל לבחור בפתרון שגם יאפשר לך להינות וגם לא יגרום לך רגשות חרטה כאלו, אבל אני כן מזמין אותך לחשוב מה זה מעורר בך? מדוע את מרגישה כל כך רע עם מעשייך? והאם זהו התחום היחידי בו את מרגישה שאת לא בסדר ושמישהו, אולי אפילו את לא היו סולחים לך על מעשייך. דרור

לא ככה הוא בנה אותו והוא לא סגר בשבת הוא היה לבד וענה כל יום!!!

מספיקה תקופה לא ממש ארוכה ואינטנסיביות של מנהל יחיד באיזה פורום, והוא נטחן... תובעני נורא. והרבה פעמים רואים שגם שכשממשיך אותו מנהל לכהן בתפקידו, אחרי איזה זמן זה כבר ממש לא אותו הדבר. אבל נכון שהרבה פעמים מי שייסד, יש לו כבוד מיוחד ואת הנעליים הגדולות שלו. ויש את ההתלהבות המיוחדת של ההתחלה, והיא שמורה רק למי שהיה נוכח בזמנים ההם, באותו מקום. זאת חוויה שיש לה סוף, ואינה שבה על עצמה. חווינו או פספסנו, זהו. ינקו?ת חולפת. המייסדים שנשחקים עם הזמן, אם הם אחראים, הם מפנים את המקום למשהו חדש ואחר. ודווקא טוב. ומה שנהיה, הוא קודם כל אחר. גם הקהל בסה"כ די משתנה. הזמן חולף. נפרדים, נעצבים. ממאנים להיפרד, זועמים. הזיכרונות הראשונים נשמרים, ובמעבר לדמיון שלנו יכולים להפוך למושלמים. השערתי היא, שהמנהלים מתוך המצב מנסים מאד למצוא את המסלול לזרום עם פחות מעצורים. לפי מה שכל אחד וכולם. עד כמה ש... לאן שניתן מכאן הלאה. הרוס? לא ממש. שום דבר לא נמחק. רק שלב אחר.

שלום לך, אני אישית לא הכרתי את הפורום בימיו של ד"ר קפלן, אבל אני שומע עליו הרבה דברים טובים. אני מניח שקיימת כמיהה, געגועים אליו ולימים ההם. הפורמט כיום הוא שונה, מן הסתם יש חסרונות בפורמט הזה. אבל אולי, אם תתאמצי תוכלי לראות גם יתרונות בפורמט הנוכחי. אנו, בכל מקרה, עושים את ההתאמות הנדרשות בכדי לתת את המענה הטוב ביותר האפשרי. דרור

אני בת 18,אני לא אמורה להתמודד עם התאבדות של חברה. אני בת 18,אני לא אמורה להתמודד עם עוד ילדה שרוצה להתאבד,והיא רצינית לגמרי. אני מנסה לעזור בכל דרך שאפשר,פניתי לכל מי שרק אפשר,היא מפחידה אותי,אני מדברת איתה והיא מפחידה אותי. היא מספרת לי על כמה היא חושבת שכל מי שמתאבד גיבור,מלך. שהיא תומכת בכל מי שרק מעיז,שהיא גאה בהם שהיה להם את האומץ..שאלתי מה יש לילדה בת 18 למות,היא שאלה מה יש לה לחיות. ופניתי,ועשיתי,וכלום לא עוזר. אם היא תתאבד,זו תהיה רק אשמתי.רק אשמתי.

שלום לך, אני מאוד יכול להבין את התחושה שאת אחראית למה שיקרה איתה, שאם יקרה משהו ואת ידעת ולא מנעת את האשמה. השאלה היא למה את לוקחת על עצמך את האחריות הזו. הרי את אומרת שעשית כל מה שאת יכולה. את יכולה לפנות, אם לא פנית עדיין, ליועצת בית הספר, להורים שלה. האחריות למצבה מוטלת עליהם הרבה יותר משעלייך. מעבר לכך, לא כל מי שמדבר על מוות ועל רצון להתאבד, או הערצה של מתאבדים, באמת מנסה להתאבד. כך שלא בטוח שזו כוונתה. אם את מרגישה שהסכנה ממשית, נסי לעשות כל שביכולתך, אבל דעי, שניסיונות העזרה לא תמיד מבטיחים הצלחה. דרור

תודה לך , כפי שכתבתי לך שאני פניתי לכל מי שרק אפשר אבל כלום לא עזר . אפילו ההורים שלה אומרים שהיא לא תעיז להתאבד , היא ממש חלשה במצבים כאלה , היא סתם אומרת את זה בגלל התאבדות חברתכן ... באמת לא יודעת מה לעשות ?! נראה לי שהוריה מזלזלים בכל מילה ובכל התנהגותה המוזרה ... וזה נורא קשה עליי . היונו אני והיא והחברה שהתאבדה חבורת בצורה שונה ותמיד אומרים עלינו "שלישית בר-מזל". נכון ואם זה מוזר החברה שהתאבדה הייתה סובלת ממצוקה כלשהי והיא אמרה בפירוש שהיא מתכוונת להתאבד , אבל אנחנו לקחנו את זה בצחוק, זלזלנו בה , וזה מאוד מקשה עליי גם אני להמשיך עם מצפוני המת , אז באמת לא יודעת, נראה לי שהחברה השנייה עומדת לשים קץ לחייה , ואם זה יקרה ?! אז אני בטח אחריהן ללא שום ספק - ממש קשה לי לחיות בלעדיהן

!שלום רב ... רציתי בבקשה לקבל עזרה מימך.. אני פרודה מחבר חצי שנה. הוא נפרד ממני מנסיבות ש האמא לא אהבה אותי אני מאמינה שיש לו עוד משהו אליי הוא באמת אהב אותי.(אנחנו מכירים שנתיים) וכרגע נתקנו קשר לחלוטין.. ראיתי אותו אחרי חצי שנה וזה עשה לי משהו פתאום הכל חזר לי. המטפלת שלי טוענת שלתת לזמן לעשות את שלו.. ויש אנשים שמבינים את הצורך ואת החסר עם הזמן שעובר.. האם זה נכון לדעתך? יש מצב שעם הזמן הוא יבין כמה אני חסרה לו???? אני חצי שנה מזה והמטפלת המליצה לי טיפול תרופאתי,מרוב שאני קשורה רגשית ואוהבת מידי. מה המלצתך בעניין, מצד אחד הפחד שהוא ישכח אותי עם הזמן ומצד שני נמאס לי לרדוף אחריו... אני ממש זקוקה לעזרתך, תודה רבה לך

בימי שבת. בשבת אין תשובות בפורום, תוכלי לראות בהודעה למעלה. אפשר לפנות שוב מיום שבת בעשר בערב. דרור עונה על ההודעות האלה ביום ראשון. הגמד

מה עושה אדם שאין לו כמעט חברים? הוא לא ממש רוצה חברים, בגלל חוסר סבלנות, או אנרגיות להשקיע. אבל הוא גם סובל מזה מאוד. בלי חברים מרגישים בודדים, וגם קשה להכיר בנזוג בלי חברים. איך מטפלים בבעיה? האם זה נורמלי אנשים שאין להם חברים?

הי שיר..אני חושבת שזה נורמאלי אם את לא סובלת מזה, אבל נשמע שזה לא המצב... גם לי הייתה תקופה כזו אנטי חברתית, שמצד אחד מאוד רציתי את הקרבה ומצד שני, רק לשבת עם ספר ביד ושיעזבו אותי. היום זה שונה, אני חושבת גם מכיוון שהפסקתי לחפש חברים בכל מחיר, אלא אנשים שיהיה לי מאוד נוח איתם, שאני לא ארגיש איתם שאני מציגה הצגה, שגוזלת אנרגיות וכדומה, אלא שאני מרגישה שאני יכולה להיות "הכי אני" איתם..פשוט לנוח. איך עושים את זה? שאלה טובה. אני לדוגמא, יצאתי מהבית, עברתי לגור עם שותפים, נכנסתי לעבודה חדשה, התחלתי ללמוד, איכשהו זה פשוט קרה... וגדם דרך האינטרנט זו דרך מעולה ( בעיקר כדי להכיר בני זוג - יש מלא אתרים טובים, תשאלי מסביב..חברה שלי מתחתנת עכשיו עם מישהו שהכירה באינטרנט (: ) בהצלחה ושבוע טוב.

יש לי שאלה שתוקעת את הטיפול כבר הרבה זמן. איך האדם נשאר הוא, ושומר על הייחודיות שלו אם הוא חושף את עצמו ואת הכל מול אדם זר. הרי כל אדם מיוחד בזכות סודותיו, האופי שלו והאישיות שלו. אבל אם משנים את כולם לאישיות "הבריאה" שאתם הפסיכולוגים רוצים, אז כולנו הופכים לשבלונה אחת ??? האם זה נכון? מה את חושבת? אשמח לשמוע גם מה אחרים חושבים.

לדעתי, כנראה, שתשובת אינטרנט חטופה (וייתכן שבכלל זה תשובתי הנוכחית) לא תהיה די מספקת ולא תיתן הרבה. בהתחלה חשבתי לומר קצת אחרת, ואחר-כך חשבתי שאולי זה יהיה לא מי יודע מה שווה. בכל זאת, מה שאוכל לומר לך מתוך חוויית הטיפול שלי, הוא, שייתכן שהשאלה שאת שואלת, וגם האופן שבו שאלת את השאלה מייצגת עולם רחב, וזהו נושא מהותי לשיחה: החרדות מאיבוד הייחודיות, מהיבלעות-הימהלות, מהשתלטות ומאובדן שליטה, הצורך לשמור בפנים והחרדות לשתף, אולי חרדות שמתעוררות מפני חמדנות וקנאה, שאלת אמון בסיסית וגבולות ועוד. כפי שהכרתי מהטיפול שלי, זה מסוג השאלות שלא מקבלים עליהן תשובה ברגע, או שניתן לקבל טיפ קולע עבורן, אלא, אלה שאלות, שזוכות לתשובה כמו שצריך מתוך הבנה שהתיישבה לאיטה בפנים רק אחרי תהליך ארוך מתמשך, סבלני וכואב. יכול מאד להיות שבטיפול (דינאמי) לא תקבלי תשובה ישירה ופשוטה ל"האם התפיסה שלי הגיונית בסביבתנו או לא". עד כמה שזה יכול לעצבן ולגרור אותנו לתחמן ולנסות לחפש תשובה קלה, בשלבים מסוימים התשובה האמיתית ממש לא משנה ואין לכך שום משמעות בונה. אם יש גרעין קטנטן שממנו אפשר להתחיל לבנות אמון, יש ממה להתחיל לעבוד. באמצעות הטיפול, מנסים לגלות בפני עצמנו מדוע אנחנו חושבים כפי שאנו חושבים (עפי"ר בהקשר לעבר), האם זה מייצג איזו מציאות חיצונית במלואה או לא, ואז יש סיכוי לגלות את התשובה האמיתית והעמוקה שלנו בתהליך הטיפולי, להבין, להפנים, לעבד, וגם כאן יש דינאמיקה. צריך להתמיד למרות תחושת התקיעות (שאלה כבדה או לא;-)) וזה אכן קשה מאד. ללמוד אפשר עוד ועוד

במה נבדלות הטראומות אלו מאלו? הורה שפוגע מינית בילדו מול הורה שפוגע באלימות בילדו מול הורה שפוגע באלימות מילולית בילדו מול הורה שפוגע בהורה האחר מול ילדו מול ילד שפוחד פחד מות לחיי הורה מידי ההורה האחר ומול... יש עוד אינספור אפשרויות.

שלום טלוי, טולסטוי כותב בפתח ספרו "אנה קרנינה" - "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות כל אחת על פי דרכה". אני לא בטוחה שהבנתי מה בדיוק את שואלת, והאם אפשר בכלל להשוות טראומה לטראומה, כאב לכאב, אימה לאימה, ייאוש לייאוש. כל האפשרויות רעות. עוצמת הסימפטומים והסיכויים להחלמה תלויים בגורמים רבים כגון משך החשיפה, גיל הנפגע, מעגלי התמיכה, וכד'. מקווה שאת שואלת *רק* מתוך סקרנות... לילה טוב ליאת

אני יודעת שאני כבר מחוץ לתחום המשמרת שלך, אבל מקוה שאת קוראת את הדברים. השאלה התעוררה בעקבות הודעות פה בפורום של נפגעות תקיפה מינית בתוך המשפחה. עברה בי מחשבה של מה שונה ילד שעבר תקיפה אלימה, לבין ילד שעבר תקיפה מינית. מה שונה ילד שחווה פחד מוות של הורה אחד מידי הורה אחר, לבין ילד שעבר תקיפה מינית אני מדברת על תקיפות בתוך המשפחה. זו לא סקרנות זה נסיון. יש המון התעסקות עם נפגעי תקיפה מינית, והמון סיוע ופתאום הרגשתי - וסליחה מראש על ההשוואה - כמו שכול של תאונת דרכים מול שכול של קרב הירואי. לא יודעת, ליאת, קצת נסחפתי. אבל היה בי צורך לבטא את זה.

טלוי, ראיתי את השאלה שלך, התמקדתי בה בעניין רב וחשבתי: לו הייתי רושמת אותה לעצמי (היה מתאים לי הכיוון), בוודאי הייתי רואה דרכה את הקנאה שלי. הקנאה היא כנראה גם בנפח הגדול ש"מישהו אחר" תופס בעיניי ומתעצם אצלי בפנים, וגם בעובדה שדברים מצליחים להיות מוחצנים ומוקאים החוצה בצורה כזו. בפרהסיה. בעיקר הרושם והרעש הגדול שנדמה שיש מסביב. ומצד שני, למרות הקנאה, דווקא אוהבת רק שקט. אינטימיות. סגירות. קנאתי וניסיתי להיות קצת 'בחוץ' כמו, אבל... זה לא הולך. כנראה שפיצוץ תכנים החוצה אינו מיטיב עימי. אינו תורם, אלא ההיפך. אילו עכשיו היה בא מישהו ומדבר על השואה... טוב, כבר עשו לי את זה. נפלו בבור הזה. ולו מישהו היה יודע עד כמה יש דימיון. עד כמה לקוח משם. בדיוק דיברנו על הנושא הזה לאחרונה. בדיוק נדדתי לשם היום במחשבות. ההשוואות הבלתי נסבלות. רוצה שיהיה מקום. שיכירו. שיבינו. לא איפה ואיפה (מספיק שאכיר, אבין בעולם הפנימי שלי) די מקום כדי שאוכל לוותר על מאבק הכיבוש. לסלוח. להתיר לבקש. בינתיים זה רק חלום.

היי ליאת, כמה עוד אפשר,למתוח את החבל מבלי שיקרע? איך יתכן- שהרצון שלי לפגוש במוות הוא,בעיקר על מנת לא להרגיש יותר כלום לעולם. ובאותה נשימה גורמת בעצמי להרגיש כל כך הרבה כאב. איך את מעט הכוחות שאני מנסה לאסוף בכח, על מנת לשרוד. משקיעה בלהרוס משהו אחר.מרגישה כמו האויב הכי גדול של עצמי,נלחמת בטירוף בעצמי לרוב מנצחת(ונהנת מזה) וכשמפסידה זה כואב נורא. והכי מוזר שאני לא יודעת אם זה מצחיק- או מפחיד? העובדה שאדם שפוי כביכול(או שלא)עומד מהצד ומסמן מטרות פגיעה במודע, ומסופק על כל פגיעה במטרה. לפעמים נראה לי שמוטב היה לו לא הייתי שפויה(עם תעודות),כי אז אולי הכל היה מותר וחוקי מבלי להסביר כל דבר גם לא לעצמי. ואולי הדבר הכי חשוב אולי היה כואב קצת פחות. ואפרופו כאב אני עם כאבי תופת בבטן ומאתמול אני דוחה את הפניה למיון, לא בא לי להעביר שבת במיון, ואולי סוף סוף זה התחלה של הסוף? לא אין סיכוי כזה יש לי שבע נשמות פעילות כל כך, אחרת מזמן הייתי צריכה להיות בחזקת ז"ל! שבת שלום.

שלום ד. מקווה שמכאובי הגוף והנפש נרגעו קצת מאז כתבת את דברייך. מקווה שיש במחיצתך מישהו שיכול להיות משענת אמיתית בשעות קשות אלה. צר לי שאת מתאכזרת לעצמך ללא רחם. מאחלת לך לזכות בשלווה המיוחלת בדרכים מסתגלות, גם דרך מגע רך ומנחם. השתדלי להחזיק מעמד ליאת

לא ליאת שום דבר לא נרגע ונראה שלא ירגע כבר לעולם, ועל אף כל ה"משענות" סביבי אני בוחרת דווקא בשטן!!! וכבר לא באמת משנה מה יהיה הסוף עזבי אני יודעת שכש-הראש דפוק כל הגוף סובל וממילא לא מגיע לו יותר מזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני בטיפול קרוב ל 4 שנים,מה שהתחיל כטיפול משפחתי בעקבות לידת ילדתנו הרביעית והמשיך כטיפול אישי שלי עם המטפלת. בחלק מהפעמים הגעתי לטיפול כי רציתי לראות ולפגוש אותה,כשתמיד עלו נושאים לדיון.אני רוצה לסיים את הטיפול אבל כל פעם המטפלת אומרת שזה לא מתאים כי הרצון נובע מהחשש שלי להתקרב והוא זה שתמיד משתק אותי ויוצר ריחוק.גם אם נכונה תפיסתה עד מתי כל זה יימשך? מדוע אינה מרפה ומאפשרת לי לסיים את הקשר ולראות בו אפיזודה חולפת?

שלום גל, לא ציינת מדוע *את* מבקשת להפסיק את הטיפול. אחרי ארבע שנים, אפשר להעריך את השפעות הטיפול ואת טיב הקשר. האם ההסבר של המטפלת שלך מדבר אליך? האם את עדיין חוששת מקרבה? האם את מרגישה שקיימת ביניכן פתיחות ואינטימיות שאיפשרה לך לעשות עבודה ולהתקדם? התשובות לשאלות אלה ואחרות הן שיסייעו לך בהחלטה. אני מציעה לך לנסות לדון עליהן באומץ יחד עם המטפלת, למרות התעקשותה "לא להרפות". בהצלחה ליאת

הקרבה והאינטימיות שנוצרו מבלבלות אותי ומשגעות אותי "מבפנים" הן יוצרות בי רצון עז שהקשר יהיה חברי ולא טיפולי.נמאס לי להפתח ,לדבר על עצמי,לשתף במלוא הפתיחות כשזה רק צדדי. מבחינתי זה הופך את הקשר ללא אמיתי,מזויף כשהמטפלת היא דו פרצופית כי ברגע שאני עוזבת היא מתפנה למטופל הבא והכל נעלם עד השבוע שלאחר מכן-אז מה הטעם בכך?

היי ליאת, אני ככה ככה. נורא קשה לי לקום וללכת. כשיש לי "תירוץ" במציאות זה הרבה יותר קל. אבל כשאין לי, שאני הולכת סתם כי אני רוצה, זה קשה לי נורא, אני נקרעת. הבטחתי לבוא בפעם הבאה ליותר זמן. ואת יודעת, אני כבר לא בטוחה של מי זה. אולי זה רק שלי... עם גברת פסיכולוגית יותר רגוע. נראה לי שהיא הייתה מרוצה מהפגישה האחרונה. ונראה לי שאני כבר קצת בדרך החוצה... שבת שלום. כואב. נורית

נוריתי, את יודעת, לפעמים, כדי לפתוח את הדלת שלנו לרווחה, צריך קודם לסגור, להתארגן קצת, להיערך, ואז לפתוח כמו שנכון לנו וכמה שנכון לנו. ללכת סתם כי אנחנו רוצים זה הישג עצום, גם אם הוא גובה מחיר (כדרכם של הישגים גדולים). יודעת שתוכלי לכאב, גם כי את לא לבד, וגם כי לא תמיד יש ברירה. שולחת לך חיבוק חזק ליאת

היי ליאת, מה שלומך? אני שוב כאן, עצובה... כרגע חזרתי מביתה של אחותי הצעירה . היא עברה השבוע טראומה מאד קשה, ולא שיתפה אותנו (איש מהמשפחה לא ידע עד לפני יומיים על מה היא עוברת). אני במצב נפשי רגיש גם ככה, אך החלטתי שהתמיכה בה חשובה יותר מכל, נסעתי אליה ואני חושבת שחזרתי מפורקת, כאובה, בוכיה, מדממת דימום נפשי , בזמן שלזכותה יאמר, היא מאד מאד חזקה... חשבתי עליה.. את יודעת שאמי נטשה את שתינו בפנימיה בגילאים מאד מאד קטנים... השנים חלפו, ותמיד היתה בליבי ה ב נ ה (לא משאלה, אלא משהו שברור) שמספיק סבלנו בחיים, כל אחת עם הסיפור שלה, אבל הבסיס של הנטישה .. שהעתיד יהיה רק ורוד לשתינו.. איכשהו באמת ניתבתי את חיי לשם, למקום שלו ממנו אני נוגעת בפעצים בעבר , היא לעומת לא נמצאת באותו המקום ורק עוברת משבר על משבר על משבר. אני בוכה על חייה של אחות אומללה זאת, על כך שהגורל לא קיים את מה שהבטיח לגביה. אני חושבת שהיא מענישה את עצמה...כרגע ליבי מלא מלא, כבד , כבד, אני מפחדת להתפרק, להשתגע, שאיזה מחלת נפש תצא ממני, כל כך קשה לי בפנים . בתוכי. עליה. בתוכי, אין לי מקום לשום דבר היום מלבד מה שקורה לי בטיפול, אבל הסיפור שלה כרגע הסית את המוקד שלי בעצמי וכרגע אני קרום דק העומד להיקרע. איך בונים מרחק? איך לא משתגעים כשכל כך כואב לה , אבל דומה שהיא חזקה יותר ממני, שאני חווה את הכאב הרבה הרבה יותר ממנה... הלב שלי עומד להתפרק מהעומס , ליאת , אני צריכה מישהו שיכנס עם שואב אבק לתוכי וישאב מתוכו את העומס, את רמות הכאב, את הדימום הזה הבלתי פוסק.. אני מפחדת להשתגע, מפחדת שאני אתפרק עם כל הקושי הזה שאני חווה מצד אחיותיי, בייחוד מצידה. למה אני לא יכולה ליצור מרחק ממה שהיא עוברת? למה אני כל כך שבירה? אני צריכה חיבוק ענק עכשיו וכמובן עידוד תודה ניבה

שלום ניבה, כאשר אנחנו מגיבים בעוצמה כזו לכאבו של אדם אחר, אפשר לשער שמשהו שם נגע גם בעצב חשוף שלנו. מעצם הדברים, כאשר מתרגשים אסונות על אנשים קרובים ויקרים לנו, כאבם הופך שלנו במידה זו או אחרת. נסי לגרום לכך שאחותך תקבל את מלוא התמיכה האפשרית (מהמשפחה אך גם מאיש בריאות הנפש), כדי שתוסר מעליך תחושת האחריות והדאגה. אני נוטה להאמין שלא כל כך מהר מתפרקים או משתגעים, ובכל זאת, במצבי משבר אקוטיים, אפשר - באופן זמני - להעלות את מינון המפגשים הטיפוליים, ולשקול התערבות תרופתית, עד יעבור זעם. שולחת לך חיבוק חזק, ומבקשת ממך לשמור על עצמך מכל משמר. שלך ליאת