פורום פסיכולוגיה קלינית

היי ליאת, בשבועות האחרונים אני חושבת על לחזור לטיפול שעזבתי לפני כ 8 חודשים. לא קרה משהו מיוחד,הדיכאון לא חזר, אבל יש משהו בפנים,בתוכי שמאוד רוצה ומאוד לא רוצה.... אני לא יודעת להסביר מהו. אולי זה סתם הרצון לשתף מישהו במחשבות,בתהיות,ברצונות,ובקונפיליקטים יומיומיים ?? קודמתי בעבודה,וקיבלתי תוספת קטנה של משכורת. לכאורה-עכשיו קצת יותר קל לממן את הטיפול. ובכל זאת משהו בי לא רוצה "לבזבז" את הכסף על הטיפול. חלמתי באיזה יום שאני יושבת מולה,ואנחנו דנות אם לחזור לטיפול,היא מציעה הנחה קטנה,ואני קובעת איתה פגישה לשבוע הבא אבל אני לא שלמה עם עצמי, ואז התעוררתי. להגיע אליה ולברר מולה? יצריך כמה פגישות כדי להבין. אני מתלבטת בתוכי. מרגישה שלמרות הרצון יהיה לי קשה לשתף אותה,יהיה לי קשה להיות שם. הייתי שם שנה וחצי-שנתיים, מרגיז אותי שלמרות זאת,אני עדיין מרגישה זקוקה לטיפול. נראה לי שטיפול זה כמו מגנט, אי אפשר להיפרד ממנו לגמרי ..... מה את אומרת ? אולי אנסה להמתין שזה יעבור ?

שלום טלי, מעניין כמה "אין חוקים" כשמדובר בטיפול. יש אנשים סובלים נורא, שזקוקים לטיפול כאוויר לנשימה, ובכל זאת עושים הכל כדי להימנע ממנו, בעוד אחרים, שמתפקדים היטב בחייהם, מרגישים דווקא אז שהיו רוצים יותר מרחב להתבוננות עצמית. לפעמים דווקא כשיוצאים מהדיכאון או החרדה האקוטיים, משתחררת אנרגיה פנויה שיכולה להיות מושקעת ב'עצמי', מתוך חופש ופתיחות שלא התאפשרו קודם לכן. טיפול - ברוב המכריע של המקרים - הוא עניין של בחירה חופשית. נסי לשמוח בכך שיש לך את החופש לבחור כרצונך. בהצלחה ליאת

האם ניתן לקבל החזר כספי לטיפול פרטי? האם מישהוא יודע האם הדבר אפשרי בצבא,ללכת למטפל פרטי ולקבל החזר כלשהוא? תודה,גל.

שלום גל, ככל הידוע לי, הצבא אינו מממן טיפולים פסיכולוגיים פרטיים לחיילים "רגילים", מאחר וקיים מערך בריאות נפש במסגרתו. הוא יכול רק לאשר את הטיפול הפרטי. לאחרונה נודע לי שיש חברות ביטוח מסוימות המעניקות פוליסות בריאות המממנות טיפולים פסיכולוגיים. יש להתייחס לתשובתי בהסתייגות שכן היא נשענת על ידע אישי מוגבל ביותר בעניינים אלה. שווה בדיקה. בהצלחה ליאת

אני מטופלת אצל אותה מטפלת בערך שנה ושמונה חודשים. ישנם עדיין נושאים שאני לא יכולה להביא בפניה. אני נורא מתביישת לדבר על זה למרות שזה מאוד מפריע לי בחיים ואני יודעת שזה ייתן לטיפול דחיפה מאוד טובה קדימה (הרי הוא תקוע כבר הרבה זמן, והיא משקיעה המון זמן בלדבר על הקשר בינינו במקום הכאב שלי, בכדי שאוכל לתת בה אימון). יכול להיות שזו אני, כלומר שזה לא קשור אליה? ואם אני אפילו אעבור למישהו אחר לא אוכל לפתוח את הנושאים הללו?

שלום אילנה, רבות דובר כאן, בפורום, על הקושי לבטוח ולתת אמון. לא תמיד קל (בטח שלא למתבונן מן החוץ) לדעת האם מדובר בקושי הספציפי למטופל, או במשהו שקשור לאינטראקציה שבין המטפל למטופל. תוכלי להשיב לעצמך חלקית על כך, אם תבחני מה קורה לך בסיטואציות בינאישיות אחרות. האם את מסוגלת לקרבה ואינטימיות רגשית עם אחרים בחייך? עם חברה טובה? עם הורייך?האם יש מישהו בעולם איתו את מסוגלת לחלוק את הכאב שלך? אם התשובה לשאלות אלה היא שלילית, אפשר להניח בזהירות שהקושי להיחשף פחות קשור למאפייני המטפלת, והוא עלול להשתחזר גם בקשר טיפולי אחר. אני מעודדת אותך לנסות ככל יכולתך להתגבר על המבוכה והבושה, ולשתף את המטפלת שלך, לפחות בעובדה שאת עדיין משאירה דברים מחוץ לידיעתה. לעיתים קרובות מטופלים נענים להזמנה להשתמש בערוצי תקשורת נוספים כמו כתיבה, קלפים טיפוליים, שימוש באמצעים הבעתיים (ציור, מוסיקה, דרמה, וכיוב'). נסי לחשוב ביצירתיות על ערוץ חלופי שיאפשר לך לתקשר את הכאב שלך בדרך מרוככת. בהצלחה ליאת

ליאת התגעגעתי אלייך ... היתכן ואפשר להתגעגע לדמות וירטואלית?.. כן..אני עונה .. אפשר להרגיש בך ..גם מעבר למסך.. אפשר רק לחבק אותך ולומר לך את זה ...? היית חסרה לי .. המילים שלך , החיבוק בהן..יכולת ההבנה וההכלה .. שולחת לך המון חיבוקים לסופש קל ורגוע. אוהבת שרית

תודה שרית, המילים שלך חיממו את לבי בערב קר כל כך. מקווה שאת בטוב. לילה חמים ונעים שלך ליאת

שלום ליאת, ענית לי השבוע לשאלה תחת הכותרת "הפסקת טיפול" ואמרת ששלושה חודשים הם לא מספיק זמן ושכדאי להמשיך ולבדוק את הדברים עם המטפלת. חשבתי על זה המון, נפגשתי איתה והעלתי את הדברים בפניה וידעתי שאני לא יכולה להמשיך איתה, פשוט נחסמתי מולה. היה לי קשה מאד להחליט להתחיל בטיפול, זה לקח המון זמן אבל אני חושבת שכשהחלטתי שכן הגעתי די מוכנה, אני יודעת שאני צריכה את הטיפול הזה וזה מה שיכול להציל אותי והפחידה אותי מאד המחשבה להפסיק באמצע תהליך ולהשאר לבד עם כל המחשבות שלי, אבל לא יכולתי אחרת. אני חייבת שמישהו יעזור לי, הריקנות והמחשבות על המוות משתלטות עלי. למטפלת הקודמת הגעתי דרך האינטרנט בלי לדעת עליה שום דבר ואני חושבת שזה לא היה טוב, נראה לי שזה חלק ממה שגרם לי לא לסמוך עליה. אף אחד בסביבתי הקרובה לא ממש יכול לעזור לי כי הרוב בכלל לא יודעים מה עובר עלי ומי שכן לא מכיר. אני לא יודעת מה לעשות.

שלום לך, תוכלי לפנות אלי או למנהלים האחרים למייל האישי, לכתוב מאיזה אזור את בארץ, ואולי נוכל לעזור בהפנייה. אל תישארי לבד עם מחשבות על מוות. בשום אופן. לילה טוב ליאת

ישנה אפשרות בפורום לעשות חיפוש לפי מילה מסויימת? למשל, אני הייתי רוצה לקרוא את ההודעות שמופיעה בהם המילה "חלומות"

היי שיר, מעל ה"הודעה החשובה" שבמסגרת האדומה (בראש העמוד), יש לך רפליקה של "חיפוש בפורום זה" - תקליקי על זה ו... בהצלחה! ס.מ.

שלום שיר, הקישי על הלשונית השחורה, עליה כתובה המילה "חיפושבפורום זה", ואז, הקלידי את המילה "חלומות" בשדה הראשון. סמני v בחלונית "נושא" או "הודעה". לי חזרו די הרבה הודעות בתגובה לחיפוש זה. בהצלחה ליאת

הי ליאת יש עכשיו שבועיים וחצי שהיא לא כאן ואני כ"כ צריכה אותה.מפגישות דו שבועיות לעבור לכלום שבועיים וחצי. עוד שבועיים אני טסה לטיפול בחו"ל(מקווה להביא נוסע/נוסעת סמויים)ואני צריכה להיות מאוד רגועה ובגלל מה שקרה עם המטפלת אני מרגישה כ"כ רע כ"כ לבד כ"כ לא רגועה. אז אמנם משבת היא תהיה זמינה במייל ,אבל זה לא אותו דבר. כ"כ זקוקה לחיוך שלה לשקט שלה לחיבוק שלה בסיום הפגישה. )-: איריס http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-816,xFT-707844,xFP-707838,m-Doctors,a-Forums.html

שלום איריס, אין לי ספק שאת מתמודדת כרגע עם משימה לא פשוטה בכלל, של איסוף כוח לקראת הנסיעה שלך. אלה ודאי ימים מתוחים ונרגשים, ודווקא כשצריך את התמיכה היא איננה. למרבה הצער, יש מצבים בהם החיים נראים לא הוגנים, לא מתחשבים ואפילו "נגדינו". הבשורה הטובה היא שאנחנו מצויידים ביכולות התמודדות אותן יש להכניס לפעולה בשעת הצורך. כרגע, מאחר ואין ביכולתך להשיב אותה אליך, תוכלי להנות מהחיוך, השקט והחיבוק שלה, הנמצאים בתוכך, ולקחתם כצידה גם אל מעבר לים. אני מאחלת לך שהטיפול שלך בחו"ל יהיה מוצלח במיוחד. אם תרצי, אנחנו כאן עבורך ליל מנוחה ליאת

שלום לך ליאת, אתמול שאלתי את אורנה לגבי הצורך העז שלי במטפלת שלי בין פגישה ופגישה. זו הייתה תשובתה של אורנה. "כן, את צריכה... צריכה לומר לה שאת מחפשת אותה, מבקשת אותה לעצמך, מפעילה אותה כדי שתגיב, ושותקת הכל שבוע אחר שבוע. לו רק היית יודעת עד כמה חשובה למטפל האינפורמציה שסיפרת לי על עצמך... עולם ומלואו, שראוי לדיבור ביניכן. " למה חשובה האינפורמציה הזו? מה זה אומר בטיפול? איך אני אגיד לה את זה? אף פעם לא הייתי כזו נזקקת למישהו? וגם בכתב קשה לי להראות לה את זה? מה אני אמורה לעזות וזה מאוד מקשה לי בחיי היוםיום.

שלום מטופלת, בעיני, גם היכולת להודות בפני עצמך עד כמה את זקוקה לה, היא הישג בפני עצמו. גם אני, כמו אורנה, סבורה שהמידע הזה הוא בעל חשיבות עצומה, ועליו להיות מדובר, מאחר והדפוס הזה מאפיין - כך הגיוני להניח - את המגע שלך עם אנשים משמעותיים נוספים בחייך. מה שקורה לך איתה בטיפול קרה וקורה, ככל הנראה, בגירסאות שונות גם בחוץ. איכשהו, אני משוכנעת שהמטפלת שלך מזהה את הדפוס, ומכירה בקושי. החשיבות של הדיבור על כך נובעת, בין השאר, גם כחלק מתהליך של התבגרות רגשית. כיום את נוטה *להתנהג* את הרגשות שלך באמצעות שיחות טלפוניות בין הפגישות או שתיקות במהלכן. היכולת לבטא את רגשותייך במילים תהיה צעד גדול גדול קדימה. זה קשה מאד, אני יודעת. בהצלחה ליאת

איך מפסיקים עם אובססית הריון ללא טיפול?

שלום לך פלונית אלמונית, הריון רצוי שאינו עולה יפה הוא תמיד דבר עצוב. אחרי הפלה, נשים רבות מדווחות על תחושת ריקנות, דכדוך, אכזבה, ייאוש, ואפילו חרדה מפני הבאות. הפנייה לטיפול הייתה צעד נכון, שכן עלה (ועדיין עולה) הצורך לעבד את האובדן, להיפרד מהתינוק שלא נולד, ולהתמודד עם כל הרגשות שהתעוררו בעקבות ההפלה. מאחר ותגובת האבל שלך נראית חריפה למדי, נדמה לי שיש טעם רב לשקול חזרה לטיפול, זאת כדי לסייע לך חזרה הדרגתית לחיים מלאים. נסי לחשוב על כך כעל השקעה בעצמך והכנה שלך לקראת ההריון הבא והאימהות. מאחלת לך הרבה בריאות טובה והצלחה ליאת

עברתי הפלה לפני הרבה זמן(כמעט שנה) הייתי אתל פסיכולוגית-15 פגישות בעקבות זה ובעקבות הערכה עצמית ירודה עכשיו אני עוד פעם אובססיבית להריון(חשבתי שאני בהריון-כשקיבלתי מחזור בכיתי כל היום פחות תיאבון משהיה כשחשבתי שאני בהריון. מרגישה שלא יכולה לשמוח אם לא בהריון- מצב רוח ירוד איך יוצאים ממצב זה?

הרגשה מיום רע- לדבר על מש על הלב על הצער ,על הכאב על המצב העגום לרצות להיעלם ולהיפך לכלום לצאת מהמצב לדרך אופטימית לראות את האור בחושך הקר לרדוף אחרי הזמן ולחשוב שאת מאחרת אחרי כולם לגעת בנר לגעת באור להוריד את הצבע השחור לנוע על אדווה שמשהו יתן לי הרגשה טובה יש איזשהי דרך להפסיק להרגיש ריקנות, ולהרגיש טוב גם ללא טיפול כי יש לי ימים שאני באמת מרגישה טוב ויש לי גם ימים רעים איך מעלים מצב רוח ביום שאני מרגישה כך כמו שכתוב בשיר?

בעוד כשעה איש יקר לי מאד יזנק לקראת מרוץ המרתון הראשון שלו. מתרגשת, דואגת, סומכת עליו שהוא יעשה את מרב המאמצים לשמור על עצמו. Take care, Wish you luck, bro! You can do it! http://epc-library.com/tshirts/8304.jpg

עדכון המשך - הוא גדול והוא הצליח. והוא חי ומרגיש טוב (עד לתפיסת השרירים מחר...) :-) איזה יופי. ידע לקבוע את הקצב הנכון לו מראש. האימונים המושכלים הוכיחו את עצמם. יש במי להתגאות, וכמו שהוא עצמו רשם גם לי - זה עושה אותו מיוחד. אכן. (א ל תי ג בי)

הגם שאיני יודעת על מה מדובר, ההתרגשות הדביקה גם אותי. יש לי חיבה והערכה רבה לרצי מרתון, כולל אלה המתמודדים עם "מרתון" פרטי משלהם. אז בהצלחה גם ממני ליאת

הי ליאת, אלמלא ההשתתפות של אותו אדם יקר, יש להניח שלא הייתי יודעת על האירוע הזה בעצמי יותר מידי... ו... תודה על ההצטרפות להתרגשות ועל האיחולים. אם זה בכל זאת מסקרן, דיברתי על תחרות המרתון הרשמית הבינלאומית שנערכה אתמול בארץ. השתתפו בה קבוצות של אלופים מן העולם, ואיתם, מקצוענים וגם חבר'ה טובים חדורי רוח משלנו, וביניהם אותו קרוב. עקבתי אחרי התהליך היפה שהוא עבר, חוויה בעלת משמעות גדולה, עם שאיפות עתידיות. כל הכבוד לו. אכן, כללתי בדבריי גם דיבור חצי סמוי על "מרתונים" פרטיים... ונחסוך הרחבות... שיהיה סופשבוע נעים לכולם (קררררררר נורא ובכל זאת) (א ל תי ג בי)

אני בטפול כבר שנה וחצי (או אולי קצת יותר) והענינים קשים אך מתקדמים יפה אולם שבוע שעבר קרה משהו עצוב. אביה של המטפלת נפטר וכמובן שהפגישה הבאה התבטלה עד סיום השבעה או הודעה חדשה. אני מצידי פוחדת לחזור להפגש איתה כי היא עוברת עכשיו תקופה לא קלה ואני לא רוצה להיות לעומס רגשי בסביבתה. זה נכון שאם היא בוחרת להפגש שוב - זוהי הבנה שלה שהיא באמת מסוגלת לכך ולא רק בגלל שאולי אני צריכה אותה אבל בכל אופן קשה לי להפגש ולדבר על שלי בזמן שאני יודעת שאולי היא לא ישנה בלילות מכובד האבל... עוד בעיה היא שאני לא אוהבת לדעת כלום על החיים האישיים של המטפלת אפילו בדברים הכי טפשיים וקטנים כי אני רוצה לשמר אותה בתור "המלאך המושלם" אבל גם היא בן אדם! וגם לה יש חיים מתקתקים.. ושוב החיים טופחים לי ומספרים לי ששום דבר לא מושלם ואף אחד לא מושלם וזה כמעט בסדר בשבילי להבין את זה רק כל עוד ההבנה לא מתחברת אליה.. זהו עוד מצב בו אני דוחקת אנטימיות רגשית עם המטפלת ואנשים בכלל.. אני מודעת לזה אבל לא מוכנה עדין להשתחרר מזה וגם זה בסדר... אבל מה אני עושה עכשיו עם עצמי והסיטואציה איתה?? לא רוצה להפריע (ואם אומר לה זאת היא תשאל אותי למה אני מרגישה שאני מפריעה? = חוסר הערכה עצמית...)לא רוצה להיות לעול, לא רוצה להיות במקום שאולי לא יוכל להכיל אותי.... מה עושים??? איך מרגישים?? לאן פונים בלי לברוח???

שלום אור, את נוגעת בשאלה חשובה ומטרידה - עד כמה אני יכולה להיות בטוחה שמי שאמור לשמור עלי ולטפל בי, יוכל לעמוד במשימה בהצלחה. כמו שאמרת נכון, גם מטפלים אינם מלאכים, והחיים שולחים גם אליהם את זרועות המציאות, ומפתיעים אותם, פעם לכאן ופעם לכאן. מטפל מנוסה יודע, ברוב המקרים, מתי הוא כשיר לחזור לעבודתו. הוא מכיר את גבולות יכולתו, מזהה "רעשים" אפשריים, ומשתדל בכל מאודו לא לתת להם להפריע לטיפול. אין זה אומר שלא תהיה עצבות בחדר יותר מכרגיל, ואין זה אומר שלא יהיה לה קשה מחוץ לחדר הטיפול בחייה האישיים. נדמה לי שהנושא הזה מהווה עבורך "אישיו" גם ללא קשר לאבלה של המטפלת, ולכן יש מקום לדון בו במסגרת הטיפול, ולהביע בכנות את כל החששות שלך מולה. מעבר למה שהנושא מעורר אצלך, אני חושבת שמקרים כאלה מזמנים סוג של מפגש ייחודי, שונה מהרגיל, בו מתאפשרת נגיעה רכה וייחודית זה בנפשו של האחר, גם ללא מילים. אוכל לומר לך מניסיוני שלי, שבימים בהם חוויתי חוויות רגשיות מטלטלות (כולל אבל) למטופלים שלי היה תפקיד מכריע בהתאוששות, הרבה מעבר למה שיכולנו (הם ואני) להעריך באופן מודע באותם ימים. שלא נדע צער ליאת

ליאת, תודה על כל מילה שכתבת. תמכת בי, כבדת את רגשותי ועזרת לי לפחד פחות ולהעיז להמחיש את רגשותי לעצמי יותר בלי לברוח וכך, לקוות ליותר ולהגיע רחוק יותר... כל מילה נוספת, מיותרת...ליל מנוחה שיהיה, אור.

היי ליאת, שמחה, ממש שמחה שהגיע הסופ"ש ושאת פה... מה שלומך? אני נעה בתקופה האחרונה בין קצוות. הטיפול קשה נורא. אני כל כך כל כך עייפה. לא מצליחה לזכור בכלל את הפגישות האחרונות, וגם השבועיים-שלושה האחרונים מעורפלים לי. אני שוב מתנתקת ללא שליטה, נעלמת לי לשעות ולימים שלמים. חוזרת ובורחת בדרכים שלא טובות לי, משהו שחשבתי שכבר עברתי... המטפלת מנסה לעטוף ולהקל, ואני שוב הודפת. אני לא מצליחה להתרחק מהתכנים הקשים שעולים, אבל גם לא מצליחה להיות שם. חברה טובה אמרה לי היום שלא כל הפגישות שלי חייבות להיות כל כך אינטנסיביות ומפילות. אני לא יודעת איך לעשות אחרת... חשבתי לקחת איזו הפסקה מהטיפול. להתרחק קצת כדי להסדיר את הנשימה. כבר התקשרתי למטפלת כדי לבטל את הפגישה הבאה ומצאתי את עצמי מבקשת פגישה נוספת השבוע. אפילו הלשון שלי כבר לא בשליטתי. איך מניחים? איך נחים, שם, בחדר הקטן שמלא במילים המגעילות שלי? איך מחברים קצוות קיצוניים, איך מצליחים להחזיק רגשות כל כך סותרים ומנוגדים? ונמש שלי, אי של רכות וחום, בתוך האוקיינוס האינסופי של הניתוק.

ערב טוב נועם, הנה שוב אנחנו פוגשים את הספירלה המפורסמת. כאשר נדמה היה שהכל בסדר, פתאום שוב נסיגה, שוב ניעה בין קצוות, שוב סימני שאלה. חשבת על חופשה מהטיפול, וביקשת פגישה נוספת. "חוסר שליטה על הלשון" קראת לזה, אבל אולי זה לא כל כך מוזר או סותר. אולי כדי לנוח צריך להגדיל את המרחב. כמו הרחבת הצינור כדי שזרם המים ינוע בו לאט יותר, נשלט יותר. אני מאד מאמינה שאפשר לנוח קצת גם בחדר הטיפול. לאפשר התקיימות באופנויות שונות ומגוונות. אולי המפגשים התכופים יפחיתו מעט מתחושת ההכרח המחייבת כל כך, ויאפשרו לך להתמסר למגעה הרך של המטפלת. שולחת לך כוח לשרוד את הגל העכור הזה, ולהגיע לחוף מבטחים. שלך ליאת

ליאת... את חושבת שמתישהו אפשר לצאת מהספירלה? או שזה משהו שממשיך וממשיך, כל החיים? קשה לי עם המרחב הפתוח מידי שכאן, כרגע. מרשה לי לשגר אליך מספר מילים בפרטיות של המייל?

נועם, לאחרונה כשאני קוראת אותך ואת נמש שלך אני נזכרת בשיר הזה (לא מצאתי קישור ישיר לשיר המנוגן). אני מקווה שאני לא מתפרצת לך מדיי...(ואם כן, אז סליחה) תרגיל נסיגה אחרון מילים: רוני ערן / לחן: איתן גדרון ומזי כהן שוב בקרוב לקום לעזוב מגע של שריון בשריון זהיר מעופה, סכנת חשיפה תרגיל נסיגה אחרון. על הדלת כתוב בפירוש: כאן גרים לבדם בשטח כיבוש אשה וחתול משוחרר מפחדים שבעי-מלחמות ולילות נדודים. תמיד עם הגב אל הקיר כמו קאובוי ותיק וזהיר שומרת מרחק מעיניים יפות ומיד נדיבה בלטיפות. חם, שלושים מעלות בצל הדופק מהיר והלב מתבהל דואגת כל כך ללבה ויש לה סיבה, כן יש לה סיבה. הוא נגע ועבר את הגבול בלי לדעת פרץ בה מנעול כי אצלה העניין לא פשוט היא יודעת תמיד איך לצאת בקלות.

תודה... לא הכרתי את השיר. הוא כל כך מדויק לי, מדויק מדי. לא התפרצת, להפך. המילים מרגישות לי קרבה נכונה. תגלי לי מי את?

נועם.. ניסיתי כל כך למצוא מילים מתאימות, אבל ללא הצלחה.. חיפשתי שירים, חיפשתי תמונות..שום דבר לא הניח את דעתי.. רציתי בכל זאת לומר שאני חושבת עלייך. זה אולי קצת לא מתאים, אבל כל מה שעולה לי זה לשלוח לך מתכון טעים למרק חם ביום סגריר .. :-) התבלבלתי.. זה המרק שטעים.. אבל את מוזמנת גם לטעום את המתכון אם את רוצה.. זה קצת מצחיק אותי לפרט כאן מתכון, אבל מה אכפת לי :-) (תרשמי?) חותכים קטן בצל אחד, סלרי עלים, 2 תפוחי אדמה, 2-3 גזרים, 2 קישואים, ומוסיפים אותם לסיר (גדול), עם קצת שמן, אחד אחרי השני.. שופכים פנימה גם קופסת שימורים של שעועית ירוקה, ועוד אחת של שעועית לבנה ברוטב עגבניות. נותנים לסיפור לבעבע כמה דקות, ואז מכסים הכל במים, שיכסו כפול מגובה המצרכים. מוסיפים פנימה עוד חצי כרוב לבן, חתוך לרצועות, וקופסת שימורים גדולה של עגבניות מרוסקות, מתבלים במלח, פלפל והרבה בזיליקום ומחכים.. נועם יקרה, מותר להישאר מתחת לפוך כמה ימים, אם ככה מרגישים.. (ומרק בחורף קר יודע לעשות את העבודה..) אני שמחה שהפה הזמין אותך לפגישה נוספת אצל הגברת שלך.. ובטוחה שהיא רואה כמה קשה ותדע, בדרכה שלה, לקרב ולרכך את הקצוות הקיצוניים. מותר לעצום עיניים..בקצב שלך.. נשמי עמוק .. אני חושבת שיהיה בסדר.. לאט-לאט דרישת שלום לנמש ממני, וחיבוק חם לך, לילך

אני איבדתי הורי ונשארתי לבד, וזה מאוד קשה לי. הבעיה היא שאני מפגינה כוח ותפקוד בריא בכל תחומי החיים בפני כולם, אבל אני ממש פגועה, עצובה ואני לא יודעת מה לעשות בחיים או בכלל מה אני עושה בחיים. אני ממשיכה את ההצגה הזו כבר כמה שנים, אבל אני על סף התמוטטות, כי אני לא משיגה כלום ואף אחד לא יודע מזה. בפני המטפלת שלי אני מראה לה את הצד הכן כאוב ועצוב, אבל אני מרגישה שהיא לא מבינה עד כמה זה עמוק, או שאני גם אצלה מצליחה לשחק קצת מהמשחק הזה. מה דעתך בעניין

שלום לימור, הלבד שתיארת מעורר עצבות. חלקו לבד "הכרחי" או מציאותי, משום שהורייך אינם כאן, וחלקו לבד המתנהל בתוכך, צובע את החוץ, ואולי אינו גזירת הגורל. אני קוראת בין מילותייך את הכמיהה שהמטפלת שלך תראה ותעזור, וחושבת שזה באמת מקום טוב להתחיל בו - לבדוק בו את האפשרות שלך ליזום משהו פחות בודד, ליצור קשר אותנטי שמייצג אותך כפי שאת באמת... אני מאוד בעד ניסיון זהיר ואיטי, ומבטיחה לך שהוא יחלחל משם בעדינות אך בביטחה אל העולם שבחוץ. שלא תדעי עוד צער, אורנה

שלום לכם האם מקובל להתקשר למטפל ולבקש עוד פגישה באותו שבוע? פשוט יצאתי עם הרגשה רעה בפעם שעברה ולא מצליחה להירגע לבד, לא מצליחה גם ללמוד או לעבוד? האם זה מקובל או הוא פשוט ילעג לי ולא יהיה מה לעשות לי? כי פשוט אין לי משהו ספיציפי ומדויק, פשוט לא טוב לי ואני צריכה להיות שם בכדי להירגע!!!! אודה לכם על תשובה מהירה

שלום שי, בוודאי שמקובל, ואפילו מעיד על בגרות ואחריות אישית מצידך. יכול להיות שלא תהיה אפשרות ממשית לקיים פגישה נוספת, אך בוודאי שהרצון לעשות זאת אינו נלעג (אגב, זה משהו שחשוב לדבר עליו - החשש שילעג להזדקקות שלך). בהצלחה, אורנה

מה גורם לי כמטופלת אחרי חצי שנה בטיפול לעסוק עדיין בפרטים בחדר, להגיד למטפל עד כמה הווילונות מכוערים הכיסאות לא נוחים הציורים נוראיים וכו'. מה עומד מאחורי זה הרי לא באמת בעיצוב פנים עסקינן. ניסיתי לברר לעצמי ולא הגעתי לתשובה, יש באמתחתך רעויונות?

שלום מישהי, אני מסכימה שלא בעיצוב הפנים עסקינן, אלא בצורך לבטא ביקורת שלילית על החוויה שלך בחדר הטיפול. יכול להיות שהחוויה הרגשית בחדר מפחידה אותך מדי, וצריך לצמצם ולהקטין אותה, יכול להיות שזו דרכך ליצור איתו קשר, לעורר ולהפעיל. יכול להיות שאת בודקת את גבולות נחמדותו, ויכולים להיות עוד הרבה דברים... אני מציעה לבדוק איתו מה הוא חושב, ולהיעזר בו על-מנת להמשיג את תחושתך לעצמך. בהצלחה, אורנה

יש לי בעיה בטיפול. בפגישות הקשות, שבהם אני לא מצליחה לדבר או שכואב אני מעדיפה להפסיק את הפגישה וצאת. הצלחתי פעמיים לצאת, אבל בשאר הפעמים היא תפסה אותו או את הדלת ומנעה ממני לצאת. דבר שגרם לי להיות עוד יותר עצבנית, ודווקא אז לשתוק יותר ולא לשתף איתה פעולה למרות כל נסיונותיה. אני פשוט חוסמת את כל הרגשות שלי, הבכי, אפילו את האוזניים שלי, אני פשוט לא מקשיבה לה ,הכל, ברגע שקשה או כואב לי בפנים. ניסיתי להסביר לה שיותר קל לי לצאת כשכואב לי אבל היא ממשיכה בלטעון שלא מקובל לצאת. האם זה נכון? הלא עדיף ללכת במקום להישאר ולא לעשות כלום? לילה טוב

שלום שלומית, אני מבינה שמדובר ברגעים בהם את מרגישה כאב עצום ובלתי נסבל, ושאת ממש לא מאמינה שמישהו יכול לשאת איתך את העוצמה הרגשית הזו. אני חושבת שהמטפלת שלך מנסה ליצור איתך חוויה רגשית אחרת - להיות איתך במקומות הכי נמוכים וסוערים. אני חושבת שכדאי לדבר על זה לא בעיתות מצוקה, אלא דווקא כשאת רגועה. בפגישות כאלה כדאי לדון ביחד במה שקורה ולהחליט על דרך פעולה משותפת, לקראת הפעם הבאה בה הסערה תגיע... שיהיה קל, אורנה

אני נשואה ואם ל 3 ילדים ואני נמצאת בתקופה לא טובה בחיים נראה לי שהכל לא טוב :בעיות בזוגיות, בעיות עם הילדים בלימודים ובבית , אני מאוד עצבנית כל היום צועקת ומתרגזת וכך נראים החיים בבית - מתח ,צעקות ובלאגן אחד גדול אני יודעת שצריך לטפל בעניין אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל כשיש כ"כ הרבה בעיות בכל כך הרבה תחומים אני מרגישה מיואשת הדבר גורם לי לתסכול רב עד כדי מחשבות אובדניות כיןן שאי אפשר להמשיך לחיות בצורה כזו , מה עושים ?

שלום לירן, נשמע שמרוב עצים קשה לך לראות את השביל ביער, וזה מאוד מובן לי ובהחלט מפחיד ומתסכל. אני מציעה להתחיל בך - בחיזוק של עצמך. אם את תרגישי יותר ברורה לעצמך ויותר חזקה, תוכלי להחזיק בצורה טובה יותר קשיים נוספים, ואז יתחילו מעגלי שינוי חיוביים. פני לטיפול פסיכולוגי, אצל מטפל/ת שיעוררו בך תחושה של חמימות, תמיכה ואהדה. התמידי בכך, והתחילי לעשות סדר בדברים. הערה חשובה בנושא האובדנות - במידה והמחשבות ממשיכות, התייעצי עם המטפל/ת בנוגע לטיפול תרופתי, לפחות עד שתתחזקי. בהצלחה, אורנה

ערב טוב, אני בטיפול שנה וחצי, אבל ממש קשה לי מאוד בלדבר, לשתף ולתת לה להתקרב יותר מדי. הייתי השבוע עם מספר חברות בבית קפה, וכולם היו עובדות סוציאליות שיש להם כמה -לקוחות- משותפים. הם דיברו בלי להזכיר שמות, עד כמה המטופל הזה קשה, או מה זה רוצה מהחיים שלהם כשהוא בא ולא מדבר, ודיברו על הבנות שבמצוקה שבאות "וזורקות" את כל הכעס עליהן...וכל מיני שיחות. אז שאלתי את המטפלת שלי עד כמה היא סובלת אותי, וכמה היא חושבת שאני מעצבנת, או דבילית...(כל זה היה בעקבות הפגישה ההיא, אבל לא הסברתי לה) ואז היא התעצבנה עלי ואמרה ל ישאני בן אדם מאוד קשה, ושקשה לה איתי, כי היא מרגישה שאני שמה אותה במבחן מתמיד, אבל היא רוצה לעזור לי ולהמשיך איתי, רק שאני איתן לה הזדמנות לזה. זה מאוד פגע בי, דווקא השאלות שלי רצו לבדוק אם היא כך כלפי כמו ששמעתי בפגישה ההיא... אם אני כל כך בן אדם קשה, איך אני אמשיך איתה...אם היא חושבת כך עלי.

שלום ל.א., אם את יכולה, אני מציעה בחום לחזור אליה ולהמשיך לדבר על מה שקרה. אני חושבת שנוצרה ביניכן סיטואציה לא מוצלחת, בה את היית זקוקה לאישור ותמיכה ממנה בעקבות השיחה ששמעת, ואילו היא הגיבה ממקום אחר, יותר ישיר וחושפני. אני שומעת בדבריה הרבה מאוד רצון להעמיק את עבודתכן המשותפת, ואני מציעה לבדוק את הדברים. אל דאגה, הרבה מאוד דברים קשים אפשר לתקן אם מדברים בכנות! בהצלחה, אורנה

שלום לך, יש לי קושי בשבוע בין כל פגישה ופגישה. אני מרגישה צורך עז לדבר איתה לשמוע ממנה. בשבועות שאני לא מצליחה למצוא סיבה כלשהי לדבר איתה זה עושה אותי עצבנית, בלתי שקטה (משתמשת בפורום המון עם הרבה שמות)...ורק מחכה לפגישה. למרות שהפגישה עצמה עוברת לרוב בשקט מצידי, ואני לא משתפת אותה בהרבה דברים, אני אפילו לפעמים אוהבת לעצבן אותה רק בכדי לשמוע ממנה.. הצורך הזה הוא רק בתוכי, אף פעם לא דובר עליו, ואם כן הזכרתי אותו, אז אני מזכירה בפגישות "הקשות". לא נותנת לה להרגיש בצורך שלי בה. זה מתיש אותי, נותנת לימים רק "לעבור" בלי ליהנות מהם. מה אני צריכה לעשות בעניין? ולמה זה קורה לי? האם אני צריכה

שלום מטופלת, כן, את צריכה... צריכה לומר לה שאת מחפשת אותה, מבקשת אותה לעצמך, מפעילה אותה כדי שתגיב, ושותקת הכל שבוע אחר שבוע. לו רק היית יודעת עד כמה חשובה למטפל האינפורמציה שסיפרת לי על עצמך... עולם ומלואו, שראוי לדיבור ביניכן. אם קשה מדי, אולי תראי לה מה כתבת? אורנה

אורנה, מה שלומך? אין לי שום דבר חשוב לספר, סתם התחשק לי לומר שלום. בעצם אולי משהו קטן.. מיד אחרי הפגישה היום חלמתי חלום, גדוש פרטים, ולהפתעתי גם הצלחתי לזכור את רובו. בדרך כלל אני זוכרת בדלי חלום ולא עושה שום מאמץ לזכור את היתר (מעדיפה להתהפך ולחזור לישון :-), לפעמים גם משתדלת לשכוח). היום, לא בטוחה למה, התעוררתי עם chunk לא קטן בראש, ומתוך שינה גיששתי אחר דפדפת ועיפרון חצי גמור והתחלתי לכתוב אותו בשטף. במהלך הכתיבה אני חושבת שנמנמתי לכמה רגעים וחזרתי לכתוב, ובסוף הצלחתי לשלוף הרבה יותר ממה שחשבתי שזכרתי. לא בטוחה אפילו למה עשיתי את זה... אני מתלבטת אם להביא את החלום לפגישה הבאה.. אני יודעת שזה מתבקש אבל לא יודעת מה יקרה שם. זה קצת מביך אותי..לא בטוחה ממש ממה אני חוששת. אני לא נוהגת לנסות לפרש את החלומות שלי, לא אוהבת את זה כל כך.. אני יודעת שפסיכולוגים מעניקים לחלום משמעות שהיא קצת יותר מ"סתם משהו של לילה". מה קורה כשמביאים חלומות? בדיוק היום התלבטתי כל תחילת הפגישה על מה לדבר איתה. שום דבר לא היה ממש "זה", וסיפרתי לה שאני מדמיינת את האפשרויות ולאן יובילו ועד כמה חשוב או מעניין לי לדבר עליהן. היא חייכה ובקריצה אמרה שתמתין בסבלנות שאסיים לדבר איתה בראש שלי ולבנות עלילות שלמות, ואתפנה לדבר איתה. אולי גם עכשיו אני עושה את זה.. עם החלומות? אני עדיין מנומנמת (זו הייתה שנת צהריים ואחר צהריים ארוכה מאוד), אז סליחה אם ההודעה יוצאת כמו שיחה פנימית... אולי אצנזר אחר כך, נראה מה יצא בסוף.. אז מה קורה כשמביאים חלומות? האם כדאי שאקרא שוב את החלום ואכתוב גם רשמים ואסוציאציות של אחרי? אורנה, השיחה היום, ביני לבינה, קיבלה באיזשהו שלב אופי אחר. אני תהיתי בקול אם זה לא הגיוני וטבעי לנהל שיחות פנימיות עם עצמך לפני שאתה משתף אדם נוסף, ולהגיע גם להחלטות קטנות לגבי מה להגיד ואולי גם איך להציג את ההתלבטות.. השיחה קיבלה אופי של פרטים בשלב הזה; מעין "הוראות התנהלות"- שהיא תיארה אילו עוד אפשרויות יש ואני משננת אותן ביני לביני כמו תלמידה.. הרגשתי כמו שהייתי מרגישה פעם- שאני לא באמת יודעת להתנהג כמו כולם, ואני צריכה לקבל בזה שיעורים פרטיים, שיטמיעו בי מה אפשר ומה מקובל ומה בסדר לעשות ואיך.. שאני עוד צריכה להתאמן קצת בהתנהגות מקובלת. למה כל כך קשה לי לדעת לבד איך מקובל ומותר לשתף אחרים? אני לא תמיד יודעת איך לשתף אותה. ובכלל, כמה לדבר עם עצמי וכמה עם אחרים, ועל מה מקובל לדבר ומה מקובל יותר לשמור לעצמי (לאו דווקא ברמת התכנים, אלא ברמת אופי ההתלבטויות- עד כמה לפרוט את השיחה הפנימית למילים חיצוניות).. אז האם לכתוב לעצמי אסוציאציות ולנסות להבין לבד מה אומר החלום, או לעשות את הכל איתה? אם אעשה את הכל לבד, יש סיכוי שאשתעמם מזה עד שאגיע אליה ושוב לא אדע על מה לדבר איתה.. אוי ואבוי, יצא נורא ארוך... רואה כמה זה מייגע כשפורטים את הלבטים הטפשיים למילים? אולי מוטב לחשוב ולהחליט לבד.. אשלח בכל זאת (כשעייפים הר?סנים קצת רופפים) לילה טוב בנתיים, לילך נ.ב.- את יודעת, בחלום עמדתי בראש מדרון תלול בלילה, מכוסה ערפילים, כך שבקושי ראו מה קורה למטה, והיה לי חשק כזה לקפוץ בכל הכוח פנימה לערפל.. הייתי מדוכדכת שם, וקצת פחדתי מהמחשבה הזו (שהייתה קצת התאבדותית בעיניי), וחשבתי עלייך, ועל איך אנסח כאן הודעה על מה שהרגשתי.. עמדתי שם בראש המדרון בלילה וניסחתי חלקי- הודעה לפורום :-) נכון טיפשי? אפילו בחלום אני מדמיינת דברים לפני שאני עושה אותם.. נ.ב.2- איזו הודעה מבולגנת... (סליחה..)- אולי אעשה סדר ואחלק את כל המלל הזה לשתי שאלות- אחת לגבי החלומות והשנייה, איך מותר/אפשר/ מקובל להעביר את השיחה הפנימית לחיצונית..זו שאלה של הגיגים :-)(ולמה זה לא בא לי טבעי כמו לכולם?..:(

לילך לילך, כל-כך הרבה סדר ניסית לעשות: סדר בפגישה, סדר בהודעה, ואפילו סדר בחלום! ממש ליל הסדר... ומתחשק לי להציע לך להתרווח עם המסובים, גם אם את עוד לא מאמינה שאת יכולה, וליהנות מעצמך... אני כותבת את זה וחושבת לעצמי שתאמרי בינך לבינך: להתרווח בהסבה? עבודת פרך ממש... והנה עוד דימוי מתוך האפוס מלא ההוד של ההימלטות המהירה, ובקיעת ים הסוף הפרטי שלנו, וההתגלות העצמית מלאת הייסורים, וההליכה במדבר, והארץ המובטחת... (רק שלא תביני זאת כהנחייה, או כדרישה "להסב ולנוח", רק כקריאת כיוון, סימן בדרך...). בוודאי שכדאי להביא חלום לפגישה טיפולית. הם עשויים להיות מרתקים ולספר את סיפורינו בשובבות ובשכבות. ולפעמים לא - אז מה? לא קורה שום דבר נורא... שמחתי להופיע בחלומך, אולי אושיט לך יד, ותקפצי אל תוך הערפל ותגלי אותו רך ועוטפני, לא רק פחד מוות וארץ ציה... לא קורה כלום אם קופצים עם יד מושטת. אורנה

לילך, עשית לא רק ליל סדר, (אורנה ,אהבתי !) . לי אישית ,את עושה סדר קבוע, בכל המחשבות שלי אודות עצמי. התלונות שלך על עצמך ,די מזכירות לי את תלונותי החוזרות ונשנות שלי על עצמי ,בהבדל אחד ,שאת יודעת לדבר אותן ,לכתוב אותן ,להוציא ,לאורר ,ולתת לגיטימציה.. תמיד חשבתי ,שזה לא נעים, ואולי גם קצת מביך.. להיות מה שהנני... אם זה בסדר להודות ....אז זו ההזדמנות...

א. יקרה, תודה *לך*! :-) אני בדרך כלל שופכת הכל ושולחת, ואז נבוכה ומתייסרת ומתחרטת, עד שאחד המנהלים מעלה את זה הנה. ואז מתוחה עד התשובה, ולאחריה משתדלת לטשטש, לפחות בעיני עצמי, את העובדה שזו *אני* ששלחתי את ההודעה ההיא. אני באמת. מנסה להיבלע בהמון ההודעות ולהרגיש אנונימית.. בלאגן שלם... כמעט לכל הודעה.. אני שמחה מאוד על המילים שלך.. גורמות לי להרגיש קצת פחות "משונה".. תודה.. ואם הבלאגן שלי עושה לך סדר, אז את מסודרת :-) יש לי עוד שפע של בלאגן שאני מוכנה להקדיש לך בשמחה רבה! :-)) נתראה, לילך

נראה לי שאני בדיכאון :-( השנה הזו הלכה לי לאיבוד... ואני מסתובבת עם פרצוף תשעה באב. ישנה ואוכלת. לא עושה כלום וכל הזמן עייפה. וכלום לא עוזר. כל דבר חיצוני ממוטט אותי... מה יהיה, אורנה? למה אני מחכה?

שלום ד', נדמה לי שאת מחכה לכתף להישען עליה, למישהו שאפשר לבנות עליו, לתקווה שתחזיק מעמד מבחוץ, עד שתופנם ותהיה גם שלך... חכי ותראי, אורנה

אני כמו כולם , אבל ..(איכשהו זה מרגיש אצלי אחרת) .. הצחוק שבחוץ, הבכי שבפנים , כמו כדור בילארד .. שנחבט לצדדים , מנסה לעצור לרגע ..ולשכוח, מנסה לחבר לי סיפור אחר, שם.. אני ..בטח לא אהייה השחקנית הראשית !! אני ..מסרט אחר בכלל. והשקט הזה .. שמכיל בתוכי אלפי מילים , שנבלעות להן אחת בשנייה נוגעות בי .. לא נוגעות מרגישות בתוכי .. לא מרגישות השקט והסערה הזו חוברים יחד למערבולת מסוכנת בתוכי ומצליחות להסתיר את הילדה שצמחה בתוך החלל,הריק בתוך האין ,.. בתוך הגלים של הים.. שם קבורות להן הסודות בתוך הקירות נבלעו הצעקות ,המכות בתוך החושך קבורים להם הפחדים ו..הפלאשבק שמבזיק ומקפיא את הרגע .. מותיר ככ הרבה שאלות ... ואני.. ממשיכה לדפדף בספר של חיי, דף אחר דף, זכרון ועוד אחד, תמונה ועוד תמונה .. ומחול של זכרונות מרקדים להם בזדוניות מול עיניי .. רוצה לקרוע את הדפים לחתיכות קטנות ברוח להעיף אותן ברוח האינסופית המחניקה מאבק הדרכים רוצה למחוק את הזכרון.. לקרוע את סליל ההקלטה שחוזר על עצמו ולא נמחק אז פעם..היתה ילדה קטנה ויפה שלמדה לגדול מהר .. בתוך בית עם גג אדום וארובה ועשן ממש כמו ב"אגדות" והילדה הזו השאירה את תומתה ותמימותה , אצל הזאב .. שטרף אותה ..(בעודנה חיה) . מה נותר עוד לומר ?... מה ? חיבוק ממני אלייך אורנה .. זה אומר שיש בי עדין רגש? שרית

שלום שרית, המילים שלך מעידות שוב ושוב על הרגש שיש בך. רגש עז המחפש את דרכו לביטוי עצמי, לצמיחה, לתיקון. את זוכרת את הסיום המשונה של 'כיפה אדומה', כאשר הצייד שולף את סבתא ואת כיפה בריאות ושלמות מתוך בטנו של הזאב? מאחלת לך שתגיחי משם, שלמה וחזקה... למודת ניסיון ויודעת גם תקווה... לילה טוב, אורנה

שלום רב לכולם ולצוות היקר והמקצועי! טוב אז אני לא ממש יודעת איך להתחיל אבל אני בת 25 ומאז ומתמיד איכפת לי מה אנשים חושבים עליי זה מתבטא כבר בקיצוניות אני מוותרת על מה שאני רוצה בשביל שאחרים יהו מרוצים אני גם יוצאת עם מישהו שנה ואני עדיין מתביישת באיך שהוא נראה למרות שאני מאוד נהנת איתו למרות שיש לי קצת התלבטויות לגביו אין ספק שעשיתי עבודה על עצמי וזה הרבה פחות אבל עדיין התופעה קיימת מה עושים:("???.

שלום שני, אני מבינה שאת מוטרדת מהאופן בו אנשים אחרים רואים את חברך, ומה זה עלול לומר עלייך... אני מבינה גם שבחששות הכמוסים ביותר שלך, אנשים אחרים עלולים לחשוב עלייך דברים לא טובים, משום שבחרת בבן-זוג שאינו נאה במיוחד. אני רוצה לכוון אותך לחשוב שהבעיה אינה בהכרח אצל אותם "אחרים" ומה שהם חושבים או לא חושבים... אלא קשורה יותר לביטחון שלך בעצמך, בבחירותייך, בנטיות ליבך. זוהי אמירה אופטימית, משום שבהחלט כדאי ואפשרי לעבוד (עם עצמך ובטיפול פסיכולוגי) על הביטחון והדימוי העצמי שלך. מעבר לזה, בנימה "לא פסיכולוגית", אני רוצה להציע לך לשמוח בהנאתך איתו, ושכולם יקפצו... אורנה

הי אורנה מחר הפסיכולוגית שלי טסה לשבועיים וחצי והיום היתה הפגישה האחרונה לפני חופשתה. כ"כ ציפיתי שהפגישה היום תהיה שונה וכשזה לא קרה כ"כ התאכזבתי,אמרתי לה שציפיתי שהפגישה תהיה שונה והיא שאלה במה ולא היתה לי תשובה. הייתי כ"כ מאוכזבת וכ"כ כאב לי היו כמה דקות של שתיקה ,אמרתי לה שנראה לי שהפגישה הסתיימה ביקשתי את סליחתה והלכתי. שלחתי לה מייל אחרי הפגישה וכתבתי לה שלא איכפת לה ממני והיא ענתה לי שהיא יודעת שקשה לי להפרד ושאני צריכה לכעוס עליה. אוףףףףףףףףף במקום להפרד יפה תראי מה קרה, כ"כ קשה לי עם פרידות ,איך שורדים את התקופה הזאת,בא לי למות.

שלום איריס, התסכול שחשת בפגישה מאוד מובן לי - רצית פגישה אחרת, וקיבלת "אחרת" מהכיוון ההפוך... אין לי ספק שהמתח והציפיה תרמו לתגובות קיצוניות יותר, כפי שאנחנו מתנהגים "כשאין מחר"... אבל יש מחר! אמנם ברמה הקונקרטית הוא יחול בעוד שבועיים וחצי, אבל הוא יבוא, ואיתו אפשרות נוספת ליצור דיבור, נגיעה, תיקון... בינתיים, נסי לחשוב על דרכים חלופיות בהן יכולת לבטא את רגשותייך בפגישת הפרידה - למשל, לתאר במילים את תחושות המתח והציפיה, מה שמאפשר פחות "להתנהג" אותן. וכמובן, בשבועיים הקרובים אם תזדקקי לנו יותר, אנחנו נהיה כאן, אורנה

היי אורנה בשבועות האחרונים אני חושבת על לחזור לטיפול שעזבתי לפני כ 8 חודשים. לא קרה משהו מיוחד,הדיכאון לא חזר, אבל יש משהו בפנים,בתוכי שמאוד רוצה ומאוד לא רוצה.... אני לא יודעת להסביר מהו. אולי זה סתם הרצון לשתף מישהו במחשבות,בתהיות,ברצונות,ובקונפיליקטים יומיומיים ?? קודמתי בעבודה,וקיבלתי תוספת קטנה של משכורת. לכאורה-עכשיו קצת יותר קל לממן את הטיפול. ובכל זאת משהו בי לא רוצה "לבזבז" את הכסף על הטיפול. חלמתי באיזה יום שאני יושבת מולה,ואנחנו דנות אם לחזור לטיפול,היא מציעה הנחה קטנה,ואני קובעת איתה פגישה לשבוע הבא אבל אני לא שלמה עם עצמי, ואז התעוררתי. להגיע אליה ולברר מולה? יצריך כמה פגישות כדי להבין. אני מתלבטת בתוכי. מרגישה שלמרות הרצון יהיה לי קשה לשתף אותה,יהיה לי קשה להיות שם. מה את אומרת ?

שלום טלי, האמביוולנטיות שאת חשה עולה מכל מילה שכתבת - רוצה ולא רוצה, רוצה אבל פוחדת... אני מבינה שחלק מהאמביוולנטיות מיתרגמת למונחים של כסף - קיבלת תוספת למשכורת ולכאורה יהיה קל יותר, אבל האמנם את רוצה "לתת" לה את התוספת הזו? אולי אם היא תבין את הקושי ותציע הנחה? אני מציעה לנסות לראות בכסף (מבלי להקטין בחשיבותו הממשית) ייצוג של משהו נפשי-רגשי: יש משהו פנימי שקשה לתת וקשה לקבל, משהו שמפחיד להיפרד ממנו מבלי לדעת מה תקבלי בתמורה. את לא יודעת האם תקבלי מספיק הזנה ותגדלי שם, או שכדאי לשמור את המשאבים לעצמך ולהסתדר לבד... את הקונפליקט הזה, שנוגע בגדילה ובצמיחה, בסטגנציה וביאוש, בלבד ובביחד, אני מרגישה שכדאי להביא אל טיפול כדי להמשיך לחשוב עליו ולהרגיש אותו. את מוזמנת לעדכן, אורנה

מה דעתך על הקלטת הטיפול? האם מולץ? יש לי תחושה לפעמים שאני לא זוכרת את כל מה שהפסיכולוגית אומרת לי בפגישה, והייתי רוצה לשמוע את זה שוב. אמרתי לפסיכולוגית, שאני מפחדת שאשכח חלק מדבריה, והיא אמרה לי-שזה לא חשוב מה שהיא אומרת, אלא מה שאני מבינה ולוקחת מזה. בכל זאת בא לי לחוות שוב את הטיפול ע"י שמיעת ההקלטה, מה דעת המומחים בנושא?

שלום שיר, שאלה מעניינת. בדרך כלל הקונפליקט הוא הפוך: מטפלים שקבלו את הכשרתם בארה"ב רגילים להקליט ואף לתמלל את הפגישות הטיפוליות לצרכי עבודה שלהם (עבודה אישית או בהדרכה), ומטופלים ישראלים נוטים לראות בכך הפרה של פרטיותם. המצב שאת מתארת - פגישה שהמטופל מקליט לצרכיו - בהחלט מעורר אצלי תהיות, ואינני יודעת להכריע לגביהן עד כמה הן עניין מהותי הוא עניין של הרגל וקיבעון מחשבתי. מטפלים דינמיים נוטים לחשוב שבפגישה נוצר מעין מרחב שיש לו קיום משל עצמו, ואין צורך להתאמץ לזכור אותו - מה שחשוב עולה, ועולה בזמן הנכון... בתפיסה כזו, ההקשבה החוזרת לדברים תובן בתור ניסיון לשלוט בחוויה, ניסיון אשר לכשעצמו יכול להשפיע על החוויה ואולי אף לצמצם אותה. מטפלים קוגניטיבים-התנהגותיים צפויים להתרגש פחות, ואף לראות בשמיעה חוזרת של תכני הפגישה יתרון המקביל לתרגול נוסף. כך שזה עניין של עמדה, ושל הנכונות שלך להתנסות בחוויה... אשמח לשמוע עוד על התנסותך בנושא, אורנה

הי שיר, זה הזכיר לי את אחת השיחות בטיפול שלי, שבה התווכחנו על ניסוח של דברים שנאמרו (ואם נאמרו, או כיצד נשמעו) ובעקבותיהם באה פרשנות. ואז, הצעתי, כרעיון רציני-מבדח, שאולי אנחנו צריכים להקליט פעם אחת איזו פגישה כדי לבדוק מי צודק בויכוח... (זה לא היה מסתיים בין כה וכה, כי פרשנות וכו' וכו'... ולכי תלכדי בדיוק את הרגע...). הייתה הסכמה על העניין החד פעמי כניסיון, אבל מעולם לא העזתי לעשות זאת. מסוג הפנטזיות של "אולי פעם אחת נעשה כך וכך" שמועלים בפגישות ולא ממומשים. עניין הטייפ קצת מפחיד אותי, כאילו הוא מישהו שלישי, זר לטיפול ולא בטוח משום שהוא מאפשר גישה לכולם, והוא מציץ לתוך אינטימיות לא לו. היית מדברת חופשי אילו היית יודעת שמונח שם טייפ? יכולה לומר לך, שאולי גם בגלל הבעיות המסוימות שלי, אף אם הייתה מוקלטת השיחה (של הטיפול הדינמי) והייתי שומעת הקלטות שוב ושוב, [נניח מתוך מחשבה "לייעל" את התהליך כביכול, אולי כניסיון שליטה בו], וכפי שאני מכירה את עצמי, מנגנוני ההגנה שלי לא היו נותנים לדברים לחדור פנימה. התנגדות בפעולה. יתרה מזו, יכולה לנחש שמה שהיה קורה הוא ההיפך מתהליך בנייה, ואפילו בשטח היו מתווספות לכך תחושות גופניות של בחילות ורעידות. מן הרגשה של דחייה של מינוני יתר מבוקרים פחות. וממילא יש לנו שפע של התנגדויות לא מודעות שעובדות מסביב לשעון... מעניין שגם כשניסיתי לרשום דברים אחרי הפגישה כדי לא לאבד אותם, לא יכולתי לעיין בהם שוב, או שאפילו התנתק לי חוט המחשבה תוך כדי רישום. ערבול מיידי. אם כי, לרישום היה אפקט משלו כתיעוד רגעי לחיבור. כך, לפחות, אישית אצלי. אבל, בסופו של דבר, עם כל החרדות, מידע מן החוץ טופטף פנימה ועם הזמן גם נוצרו חיבורים. והתנתקו. והתחברו. והתנתקו. והתחברו... אז... מה רע לתת לעצמנו קצת חופש בין הפגישות ולאפשר לתהליך לקרות מבפנים בקצב שלו ולסמוך על ידיו הנאמנות והבטוחות של בעל המקצוע? המנוחה בין הפגישות חשובה מאד. הו, חכמה קטנה מאד לומר. לא פשוט באמת. חרדות רבות כל כך נבנות סביב. ועד שמרשים... גם זה חלק מהתהליך... ובקיצור, מה שקורה בסוף, זה מה שקורה... מנסים למצוא את הדרך, ואת המסלול מכירים בדיעבד. מעבר למימוש או אי מימוש הרעיון המעניין שלך, נראה לי ששווה להעלות את הפנטזיה הזו בשיחה שלכן (אם עדיין לא עשית זאת). כי ככה זה שיחות... דרך צלחה לכולנו

אז זהו, החלטתי לעשות זאת ועשיתי זאת, אני בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. מאז הפגישה, כבר שמעתי את ההקלטה כמה וכמה פעמים, יש לציין שזו הייתה פגישה טובה, ונורא כיף לי לשמוע, אני מגלה דברים חדשים שלא שמתי לב להם במהלך הטיפול, ויש לי חומר למחשבה נוסף.

אוי ליאת פיספסתי אותך? הייתי אצל הפסיכולוגית היום וגם את כאן. שתי ציפורים במכה:) לא יודעת מה היא עשתה אחרי הפגישה ברחוב שלי... מקווה ששמחת מהגשם שירד אצלך היום מרגישה צורך להוסיף שמישהו כאן רושם בשמי...אז או שלא ארשום פה או שאחליף כינוי.. ואם את עונה, אז רציתי לדעת אם את רואה שאלת המשך שנרשמה למנהל אחר?(ולא הועלתה...) ME האורגינלית

שלום ME למרות השעה המאוחרת, אני מרשה לעצמי לחרוג קצת, הפעם. מקווה שלא תיאלצי להחליף זהות. לשאלתך, כל המנהלים רואים את "מאחורי הקלעים" של הפורום, כולל שאלות ההמשך, כולל אלו שלא הועלו. זהו להיום. באמת כיף, הגשם. הוא התחיל לא מזמן. לילה טוב, ולהתראות ביום חמישי ליאת

הגשם ירד אצלך(אולי לא ספציפית מעל ביתך) כבר בשעות אחה"צ. אני עדה לכך...(: ואל תקחי את זה קשה אם אחליף כינוי:) כל הצעה תתקבל בברכה... המשך שבוע טוב

הקשיבי, הקשיבי,דיווח ישיר מהשטח אכן חויה מתקנת עשיתי זאת וזאת רק ההתלה! אז הבנתי שאהבתי איליו לא השתנתה במאומה לא ממרחק של זמן, ולא ממרחק של מקום.וסוף סוף בתוך הימים והשעות הבילתי נסבלות,היה לי משהו טוב היום ואני שומרת עליו בקנאות!!! כן עכשיו יש לי במה להאחז.והלוואי וזה יעזור לי בשעות הקשות.מצפה לספר לך יותר. לילה טוב.

הייתי לרגע קט, וברחתי. כבר אחרי עשר. אשמח לשמוע בהזדמנות על האהבה החדשה/ישנה. להתראות ליאת

שלום ליאת, אתמול העלתי שאלה תחת הכותרת "התבלבלתי לגמרי" וקיבלתי תשובה מדרור שהמליץ לי לא לסיים את הטיפול לפני שאני מבררת את הדברים עם הפסיכולוגית שלי. אני החלטתי בסופו של דבר כן לסיים את הטיפול, אני שם שלושה חודשים ומרגישה שהיא לא ממש איתי, העלתי בפגישה האחרונה שלנו את כל מה שמציק לי ושלדעתי צריך להשתנות. התשובות שלה גרמו לי להרגיש שאני לא סומכת עליה ושהיא לא מספיק מקצועית. היום התקשרתי אליה והודעתי לה שאני מעוניינת לסיים את הטיפול, היא אמרה לי שזה לא מתאים לשיחה בטלפון ושצריך להיפגש, למרות שאני ממש לא רוצה החלטתי להגיע לפגישה נוספת. כל התהליך הזה היה לי קשה מאד ובכלל קבלת ההחלטה להתחיל בטיפול, להודות שאני צריכה עזרה מקצועית כדי לעזור לעצמי, לרצות את זה ולהעיז לעשות את זה לקח לי המון זמן, אבל כשהחלטתי ידעתי שאני הולכת עם זה עד הסוף. גם כל התקופה הזאת של השלושה חודשים היתה קשה מאד ועלו בה מחשבות שחורות מידי. אני יודעת שאני חייבת להתחיל מחדש, אחרת אני אשאר תקועה עם החושך שלי, אבל אני מפחדת להתחיל את הכל שוב וגם אין לי מושג איך למצוא מישהי מקצועית ובעלת ניסיון, בפעם הקודמת חיפשתי באינטרנט ואני לא רוצה לחזור על הטעות הזו שוב, ואין לי מישהו בסביבה הקרובה שיכול לעזור לי עם המלצות. אני לא יודעת מה לעשות, איך למצוא מטפלת בצורה יותר "בטוחה" האם יש באפשרותך להמליץ לי על מטפלת בירושלים? ושאלה שגם שאלתי את דרור אתמול- אני בחורה דתיה וחלק מהבעיה שלי נובעת מחוויה שחוויתי בעולם החילוני. אני מפחדת שמטפלת לא דתיה לא תוכל לרדת לעומק הבעיה בגלל שהיא אינה חיה בעולם הדתי ולא תוכל באמת להזדהות ולהבין אותי ואת המורכבות של הבעיה, מצד שני אני לא דתיה במובן המקובל ורמת הפתיחות שלי לעולם ולחופש גדולים מאד ואני לא בטוחה שאני אעיז להכנס לפרטים של המקרה שקרה לי עם מטפלת דתיה. תודה רבה

שלום לך, ההחלטה להתחיל טיפול היא החלטה אמיצה ומורכבת עבור כל אדם, ואת מעידה על עצמך שזה היה לך קשה במיוחד. דווקא מהמקום הזה, ומהנחישות שלך "ללכת עם זה עד הסוף", נראה לי מוקדם לקבל החלטות אחרי שלושה חודשים בלבד. כדאי להביא בחשבון את האפשרות שהכעס שלך עליה הוא חלק מהתנגדות לא מודעת לטיפול. כדאי לחשוב על כך טוב לפני שאת עושה החלטה. אשר לשאלת הדת, אוכל לומר שלאמונתי, הפסיכולוגיה היא "תורה אוניברסאלית" וכלי עבודתה יפים לכל מגזר. יש מקרים בהם מטופלים מסוימים מרגישים שיוכלו להיפתח *רק* בפני מטפלת אישה/ מטפל גבר/ מטפל דתי/ מטפל ערבי/ מטפל קיבוצניק/ מטפל הומוסקסואל, וכו' וכו'. עמדה זו משקפת בדר"כ את ההנחה שקל יותר להיעזר במי שדומה לי בעולם הערכים שלו או באורח חייו. הניסיון מלמד שבמקרים של מרפאות ציבוריות, בהן אין למטופל יכולת לבחור את המטפל, הטיפולים "עושים את העבודה" יופי, למרות גורם אי הוודאות. אני לא בטוחה שמטפלת דתית תעשה לך את העניינים פשוטים יותר (כמו שכתבת בעצמך), אבל גם לא בטוח שלא. בקיצור - ההחלטה, לכאן או לכאן, נשארת שלך. אני מצטרפת לחברי הטוב דרור, וממליצה לך להמשיך ולבדוק את הדברים בפגישה עם המטפלת שלך. בהצלחה ליאת

שנה וחצי מאסר לנער שהתעלל מינית באחותו יום שני, 7 בינואר 2008, 14:46 מאת: נתיב נחמני, מערכת וואלה! על האח המתעלל נגזרה שנה וחצי מאסר ופיצוי של 5,000 שקלים לאחותו (אילוסטרציה: ShutterStock)מכתב האישום עולה כי כשהיה בן 13.5, נהג האח לאנוס את אחותו בת ה-8 ולהתעלל בה באכזריות. גם אחיהם הגדול הורשע בהתעללות עוד בכתבה: "אין לי איש, אני צריכה למות" » שנה וחצי מאסר בפועל נגזרו היום (שני) בבית המשפט המחוזי בתל אביב על נער תושב הצפון, שנאשם כי בזמן שהיה בן 13.5 נהג לאנוס את אחותו בת השמונה ולבצע בה מעשי סדום. מגזר דינו של האח עולה, כי הוא נהג להתעלל באחותו גופנית ונפשית, ובין היתר, נהג למרוח עליה צואה, להשתין עליה ולהחדיר חפצים לאיבר מינה תוך שהיא בוכה מכאב. אחיו של הצעיר, המבוגר ממנו בשש שנים, נאשם גם הוא בהתעללות באחותם הקטנה במקרה נפרד, ונידון לשנה מאסר על תנאי. מקרי ההתעללות הקשים התרחשו במהלך חופשת הפסח של שנת 2002. שנה לפני כן, נשלחה האחות למשפחתון והייתה מגיעה מידי פעם לחופשות ולסופי שבוע. במהלך חופשותיה ביצע האח את המעשים במספר הזדמנויות. מגזר דינו של אחיו הגדול עולה, כי גם הוא התעלל בה שנה לפני מעשי אחיו, בהזדמנות נפרדת. "אין לי איש, אני צריכה למות" כמעט שש שנים אחרי האחות סובלת מאנורקסיה, חרדות, התפרצויות זעם, ודכאון (אילוסטרציה: ShutterStock)האחות הקטנה סובלת מטראומה ומבעיות בתפקוד מאז ההתעללות הקשה. כשחזרה למשפחתון היא הפסיקה לתפקד, התכנסה בעצמה, ואף סירבה לאכול ולשתות. היום, כמעט שש שנים אחר כך, היא סובלת מאנורקסיה, חרדות, התפרצויות זעם ודכאונות, ונמצאת במעקב פסיכיאטרי. "אין לי איש בעולם", אמרה למטפליה, "אני צריכה למות". למרות המצב הקשה שהיה בבית המשפחה עוד קודם למקרי ההתעללות ולמרות גילו של האח הצעיר אז (13.5) החליט הרכב השופטים לדון אותו למאסר בפועל. "אין ספק שהנאשמים נפגעו מהתמשכות המשפט שריחף מעל ראשם, אך מי שנפגעה בעיקר היא הקטינה שאיבדה את ילדותה ועתידה לוט בערפל בעקבות מעשי הנאשמים ובעיקר מעשי האח הצעיר", קבעו השופטים. הם גזרו את דינו של האח הצעיר ל-18 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשים על תנאי ופיצוי לאחות על סך חמשת אלפים שקל. כאמור, על אחיו הגדול גזרו השופטים 12 חודשי מאסר על תנאי

שלום לילי, לצערנו, צער העולם הוא עניין מתמשך, וקורבנותיו מתהלכים בינינו כל הזמן. לא נותר לנו אלא להתפלל להחלמה ושיקום של כל הנפגעים באשר הם. ליל מנוחה ליאת

הי זאת שוב עדי דיברתי איתו והבנו ואמרנו שאנחנו אוהבים ולא היינו רוצים לאבד אחד את השנייה ןבכל זאת בנוגע לסקס הוא לא ממש מצליח למצוא תשובות למה לא בא לו כי הוא חשב וחושב שאני נראית טוב ויפה והאמת שזנ נכן בכל מקום אילו אני נכנסת אומרים לי שאני נורא יפה ותמיד אני מקבל מחמאות מהמון אנשים ובכן אני כבר לא יודעת מה לעשות והייתי מאוד רוצה לדעת ממה זה נובע ומה אני אוכל לעשות בנידון??על מנת להבין מה מציק לו כי מן הסתם זה מציק ועוד בפרט שאני יודעת שהוא בנאדם מיני במיוחד מודה לכם מראש על המיכה והתשובות המקצועיות?

שלום עדי, אני זוכרת היטב את פנייתך הראשונה. נראה שהצלחתם לקיים שיחה כנה ופתוחה, בה הבעתם את אהבתכם זה לזו. שיחות מסוג זה יכולות "לתדלק" כל קשר, וככאלה הן חיוניות ביותר. הנושא המיני נשאר, איכשהו, לא פתור ביניכם, ויש לי הרגשה שהוא באמת לא קשור למראה החיצוני שלך. הימנעות מקרבה מינית יכולה לשקף כעס או חרדה שאינם מדוברים, ולאו דווקא חוסר משיכה פיזית. אני שבה להמלצתי המקורית, ומציעה לך לבחון אפשרות של עזרה מקצועית, לשניכם יחד או לכל אחד לחוד. יתכן שבקונטקסט הטיפולי יצופו הדברים העמוקים יותר, שאינם יכולים לקבל ביטוי ביניכם כרגע. בהצלחה ליאת

אני מעוניין ללמוד פסיכולוגיה. אני מאובחן כBPD,וסכיזופראן,ונכון שאני מקדים את המאוחר,אבל האם יתנו לי לטפל באנשים,למרות האבחנה שלי??? תשובתכם הכנה תתקבל בברכה.

שלום לך, למיטב ידיעתי לא נותנים הפרעת אישיות גבולית ביחד עם סכיזופרניה. כך שבשלב ראשון חשוב לבדוק מהי בדיוק האבחנה שלך. לגבי שאלתך, לא קל להפוך למטפל במסגרת של פסיכולוגיה קלינית. הדבר דורש התמדה, יציבות, ומשאבים נפשיים רבים כאשר מספר המקומות ממילא מצומצם מאוד. השאלה היא לא האם יאפשרו לך, כי אם אתה מסוגל אין סיבה שלו. אבל השאלה היא האם לאור האבחנה שלך תהיה באמת מסוגל, וזו השאלה שאתה צריך לבדוק עם עצמך. האם אתה רוצה ומסוגל לעבור את המסלול, ומסוגל לטפל באנשים אחרים כעבודה יומיומית. דרור

שלום דרור (אני די חדשה פה ולא ממש סגורה מי עונה מתי, אז אם זה לא דרור אני בכל מקרה אשמח מאד לעזרה), שבוע שעבר ענית לי על שאלה ששאלתי בעקבות שתיקה של הפסיכולוגית שלי בטיפול (ועל שאלת המשך ענתה לי אורנה). אני בטיפול שלושה חודשים אחרי שנים של ניסיונות לשכנע אותי לעשות את הצעד הזה והתנגדות טוטאלית שלי. הגעתי לטיפול אחרי שהרגשתי שאני צריכה מוכנה ורוצה את זה, החלטתי שאני משתפת עם זה פעולה עד הסוף. העליתי בפני המטפלת שלי את כל תחושותי ומחשבותי בדבר התגובות הבלתי מספקות שלה מבחינתי ואת זה שכשהיא שואלת אותי משהו ואני לא רוצה לענות היא מוותרת על זה (היו מס' מקרים שהעלתי משהו והיא שאלה שאלה בעקבות אותו דבר, אני אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה והיא ענתה לי "טוב" ובזה סגרנו את הנושא). היא אמרה לי שהיא נהגה כך בגלל שהיא פחדה שהיא תצטייר לפני כמו אמא שלי ששואלת ושואלת ולא מניחה לי, אמרתי לה שדווקא הדברים האלה שאני אומרת שאני לא רוצה לדבר עליהם הם הדברים הכי חשובים וקשים שאני צריכה את הדחיפה שלה והעידוד שלה כדי לפתוח אותם. חשבתי על הדברים האלה כמה ימים ומה שאני מרגישה זה שזה לא מקצועי, איך היא מניחה החלטות כאלה ולא מעלה את זה ומשקפת לי את זה? זה נראה לי מצחיק שאני צריכה לומר לה איך היא צריכה להתמודד איתי. אני מרגישה שהיא חסרת ביטחון מולי ולא ממש יודעת מה לעשות איתי. אני מרגישה שאני לא סומכת עליה ומרגישה שנחסמתי בפניה, שאני לא יכולה להמשיך את הטיפול איתה. האם זה נשמע הגיוני? האם אפשר לקבל המלצות על פסיכולוגית עם ניסיון שמטפלת בירושלים? (ממש קשה לי לחשוב על זה שאני אצטרך להתחיל את כל התהליך הזה מחדש אבל נראה לי שהגעתי למבוי סתום) ועוד שאלה לסיום, אני בחורה דתיה(שחוותה חוויות בעולם החילוני) ועד היום היה ברור לי שאני רוצה מטפלת דתיה כי חלק מהבעיה שלי קשורה לעולם הזה ואני לא בטוחה שמטפלת שלא מגיעה מהעולם הזה תוכל להזדהות ולהבין את הבעיה אבל אני לא בטוחה שזה נכון להתעקש על זה. מה דעתך? אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות. תודה!

שלום לך, אני חושב שאם המטפלת טובה היא יכולה להיות דתית כמוך או לא דתית ועדיין להבין אותך ולהיות איתך בקשייך נתון לשיקולך והרגשתך. לגבי התנהלותה של המטפלת, ניתן לכעוס ולומר שהיא אינה מקצועית על כך שאינה דוחקת בך ואינה רוצה להיות הדמות של אמך. אני מבין את הרצון שלך שהיא תכוון ולא את, אבל שימי לב שאת רואה אותה כחלשה ומפוחדת. שווה בעיניי לחשוב האם זה מזכיר לך משהו. האם כאשר לא דוחקים בך לעשות משהו את רואה את האחר כחלש. אני לא הייתי ממליץ לסיים את הטיפול עד שהנושאים הללו יובהרו איתה. דרור

תודה דרור. אני לא כועסת עליה בכלל, אני פשוט מרגישה שאני לא יכולה לסמוך עליה, היא פרשה את הדברים ופעלה איתם בצורה כל כך לא נכונה ואני לא מרגישה בטוחה להמשיך להעלות איתה דברים. זה לא מזכיר לי כלום ואני בן אדם שבדרך כלל לא צריכים לדחוק בו בכדי שהוא יעשה דברים. לילה טוב

שלום, הייתי מעוניינת לשלוח מייל לליאת מנדלבאום, אך אני לא מצליחה לשלוח דרך הקישור משמאל. אודה לעזרתכם. אני

שלום לך, למיטב ידיעתי זהו האי מייל המעודכן של ליאת. כך שאת יכולה לנסות ולשלוח שוב. דרור

שלום, לפני מס' חודשים הכרתי מישהו דרך האינטרנט. לא באתר הכרויות, פשוט כך במקרה. התיידדנו. דיברנו תקופה מסויימת. הוא מאוד מצא חן בעיניי, עוד מהרגע הראשון. וגם אני מצאתי חן בעיניו. נוצר חיבור מיוחד. שנינו אנשים ייחודיים, מופנמים, עם דמיון מאוד עשיר ויצירתיות. נפגשנו לפגישה אחת, ציורית, מאוד רומנטית ומינית, שלאחריה הוא נעלם. יצרתי איתו קשר כעבור זמן מה כדי להבין, אבל לא הצלחתי להבין. הוא תאר קונפליקט, קושי, פחד עמוק להיפגע. השיחה אופיינה בהקשבה, ברכות ובאותו חיבור שתיארתי קודם. הוא לא אמר שהוא לא רוצה את הקשר איתי, שלא מתאים..הוא גם לא המנייאק הסטנדרטי. אני לא חושבת שהוא "מנייאק". דווקא אם הייתי חושבת ומזהה אותו ככזה, הדבר היה מקל עלי. התחלתי להתאהב בו אז, התאהבות שנקטעה ודעכה אצלי. אך נותרתי עם הקונפליקט והפגיעה הצרובה. הדבר יצר אצלי קונפליקט. התחושה הייתה נפלאה כל כך, זיהיתי בו אישיות מופלאה, מקסימה..ידיד אמיתי, מעל הכל. ובתפיסה שלי, ידיד אמיתי לא נעלם כך סתם, בלי לתת הסבר, הסבר כן ואמיתי. הדברים שהוא אמר בשיחה (שאני יזמתי) שהייתה לאחר המפגש הייתה כל כך לא ברורה, מלאה במסרים סותרים, מה שהשאיר את הדברים פתוחים. אני לא מבינה... אולי אם הוא היה אומר לי שהוא לא מוצא התאמה בינינו, הייתי נפגעת והקונפליקט היה מיושב. הויתור על הקשר איתי לא הייתה מתוך הפחד להיפגע. אני יודעת שהוא גם היה שקוע באהבות קודמות וקושי להתגבר על אהובות שעזבו. אני מרגישה שהייתי כלום עבורו. כמו יום בחיינו שעובר ללא משמעות מיוחדת, ללא שימת לב. הכרתי מישהו לאחרונה. חמוד כל כך. עם התכונות של הקודם שכל כך אהבתי (את התכונות), טוב-הלב, הרגישות, הרוך, מרתק וייחודי. מחמיא לי ותומך...כאילו הכל חוזר על עצמו. אני מוחמאת ונהנית, ובו זמנית ספקנית. יורם יובל, כתב בצורה ברורה בספרו "מה זאת אהבה", במילותיי: מי שלא מוכן להסתכן בפגיעה, שלא יכנס לקשר. אבל זה כל כך כואב ומעליב שנותרתי בלי הסבר לסיום הפתאומי של הקשר ההוא. כאילו אני לא "שווה" לפחות הסבר. כאילו שאני בלתי נראית, חסרת משמעות. ודווקא את היחס הזה קיבלתי מאדם שזכה להערכה כל כך גבוהה ממני. הכאב הזה צורב. ברור לי שיחסו של אותו גבר אינו אומד את ערכי. אבל זה מעמיד בסימן שאלה את כושר השיפוט שלי, מערער את האמון שלי בבני אדם. אני יודעת שהכרות היא תהליך ארוך, לוקח זמן להכיר, וגם אלו שהכירו לאורך זמן, משתנים במהלך הדרך. לעולם לא אדע למה הוא סיים את הקשר כפי שסיים אותו. כל שנותר הוא--להרפות. אז איך סוגרים מעגל, ואיך, איך נותנים אמון מחדש במישהו אחר, במחוות ההתחלתיות, בלי שדון קטן שיושב על הכתף ומזכיר לי "איפה שמעת את זה קודם?" מתוך "ואתה פה חסר לי..." "גשם כיסה את אספלט הכביש ביום הכי קר בשנה ומעיני שלי, טפטוף מקומי כי יש סדק בלב אהבה... הייתי בכיף מחבקת אותך מחכה לך בין הסדינים אני שונאת אנשים, אנשים חלשים שבמקום לדבר הם זזים."

שלום לך, השדון שנמצא על הכתף נמצא במידה זו או אחרת אצל רובנו. השאלה היא איזה משקל נותנים לו. כרגע את נותנת לו משקל רב בשל חווית הפגיעה האחרונה. אבל ייתכן שעם הזמן וככל שתרגישי שזה לא אותו הבחור, למרות הדמיון בתכונות מסויימות תרשי לעצמך להירגע. לגבי אותו בחור שנפרד ממך, כפי שאמרת לא ממש הכרת אותו, ומאוד ייתכן שהוא נפרד כפי שנפרד ללא הסבר פשוט משום שלא היה לו הסבר. ולסיום, מחשבה נוספת שעלתה בי, גם אם לאור מידע מועט. אמרת שראית בו כידיד אמיתי. אבל זו לא הייתה מטרת המפגש שלכם. האם ייתכן וגם בך קיים היה ועדיין קונפליקט לגביו, ואולי גם לגבי קשרים זוגיים בכלל. דרור

תודה על תשובתך. אמש דיברתי גם עם הפסיכולוגית שלי על הנושא. סיפרתי לה על חלום שחלמתי, שבו אני מבלה לילה עוצר נשימה עם כריס דה-בורג (שלהיטו הידוע "LADY IN RED " הוא קלאסיקה רומנטית ידועה. כנערה הייתי מאזינה לשיר ומפנטזת על אהבה מהאגדות, אהבה מושלמת). והנה, בחלום, כריס דה-בורג נעלם לאחר אותו לילה ואני נשארת עם תחושה שרומתי. הפסיכולוגית שלי ציינה שדווקא האהוב המושלם/הטהור הוא זה שפוגע, שמרמה, והוסיפה שאלה למחשבה, מי רימה את מי?. יחד עם התהייה שהשארת בתשובתך הקודמת,ניסיתי להבין, ולא כל כך הצלחתי. האם תוכל לחדד את הנקודה או הקונפליקט? תודה, מילה

זיכרון כואב שמציף ..ולוקח ממני את כל האנרגיות .. זה ..השטן .. שקופץ "אצלי" לביקור .. ואני ..אני ..מסתבר ..פיניתי לו מקום ..באצילות .. הוא נכנס למיטתי החמה והמוגנת ?! אני משפילה את מבטי , ידיי קפוצות .. לאגרוף .. ציפורניי ננעצות .. בכף ידי המדממת , עיניי נפתחות ונעצמות .. בעוויתות הכאב , דמעות .. שוטפות את לחיי.. גופי שסוע , מפרכס אני דוממת , דממה כבדה , דממת קבר .. אוספת את תומתי .. ונעלמת .. מתנתקת ..לעולם אחר ..מנסה להעביר את הכאב .. אוספת לי.. בשקט .. עוד ועוד פיסות של מציאות אחרת .. מעורטלת , קרה , פותחת את פי לגלולות הכאב המר והחד שחודר אל גופי "השטן שלי" מחטט בי הופך בי , וחותך..בבשרי החי תר אחר פורקן ..אחר.. שכלי כבר זועק לי .. לשוב בחזרה .... אך.. איבריי קרועים ומדממים , "זונה שוגגת" , במיטת ילדותה שלה .. דרור .. עצוב לי בטירוףףףף והכאב הזה הוא בלתי נסבלללללל.. מצטערת .. שוקעת , ונופלת , ונופלת.. ואין כבר תחתית סליחה דרור ..על המילים הקשות .. שרית.

שרית שלום, אני שומע את הכאב הרב שלך, הנובע מעלייתם של מחשבות, אולי זכרונות, מהעבר שלך. זהו מסע קשה ואת נמצאת בשיאו עכשיו, בשיא הסערות והתהפוכות. אני מררגיש אותך מנסה להחזיק מעמד בתוך כל זה. אני כמו גם הסובבים אותך נמצא איתך ומעודד אותך להמשיך ולנסות לעבור את התקופה הקשה הזו, דרור

היי..דרור, אני מחבקת אותך מרחוק .. ומודה לך.. על הנכונות התמידית להיות כאן בשביל כולם ובשבילי להקשיב , להכיל , ואף להרגיע .. תודה דרור .. שרית

היי, אני בכיתה יב ואני עושה עבודת גמר בפסיכולוגיה. מישהו יודע איפה אני יכולה למצוא שאלונים לדוגמא בקשר של דעות קדומות?! תודה רבה!!

מור שלום, ראשית את יכולה להקיש בגוגל על נושא של דעות קדומות ושאלונים עליהם. כמו כן את יכולה לגשת לספריות אוניברסיטאיות, לחפש בעבודות תיזה, או דוקטורט - לרוב בפסיכולוגיה חברתית, ובתוך העבודות הללו תגלי שלל שאלונים בנושא. בהצלחה, דרורו

היה לי חבר חצי שנה ולפני יומיים הוא עזב אותי כי זה לא זה כך הוא אומר אני בוכה בלי הפסקה רוצה למות לא יכולה לאכול נגמרו לי החיים. אני רווקה בת 33 והא בן 29 וזו האהבה הכי גדולה שהיתה לי, הלכתי אליו הבייתה שנדבר והוא היה נורא קר אלי. איך מתמודדים עם טראומה כל כך קשה, לא בא לי לעשות כלום רק רוצה למות ולהכאיב לו. אתם חושבים שאפשר לעבור דבר כזה ולהישאר בחיים ואם כן איך???? הצילוווווווווווווווווווווווווווווווו

מיכאלה שלום, אני מצטער לשמוע על הרגשתך, ועל הדרך בה הקשר שלך איתו הסתיים. נמשע לי שהוא היה מאוד משמעותי עבורך והסיום ובעיקר הנסיבות שלו פגעו בך מאוד. את רוצה להפנות תוקפנות כלפיו אך גם כלפי עצמך בשל כך. כאילו את אומרת מה הטעם לחיות במצב כזה. אמרת שזה קרה לפני יומיים, והכל עדיין טרי. תני לזה קצת זמן, ייתכן והדברים ייראו אחרת בעוד זמן מה. אם הם לא ייראו אחרת, אפילו לא קצת, אני ממליץ בחום שתפני לטיפול ותגלי שם איך אפשר לחיות אחרי פרידה מחבר, איך מגלים טעם בחיים גם במקרים כאלו. דרור

בוקר טוב.. תודה על האכפתיות .. תודה שאת כאן .. שמחה לדעת שיש אנשים שהם באמת טובים .... אני כאן ..לפעמיים בשקט , לפעמיים ..מורגשת יותר עוברת , תקופה קשה בהתמודדות מול כל הזכרונות שנפתחים בטיפול ובכלל .. מקווה לעבור את הכאב הזה .. תודה שאת כאן ..(דרך אגב ..מי זו ?) תודה על האהבה הזו ..שממלא מלא חורים ענקיים בתוכי .. אוהבת , שרית

בתחילת השבוע, כשברקע "שיר סיום" של חוה אלברשטיין, הובא למנוחות עודד שריר (31), שדר בתחנת הרדיו 88FM ועוזר במאי בתוכניות "ערב חדש" ו"תיק תקשורת", ששם קץ לחייו חבריו לעבודה ומכריו מ"בטי פורד",הפאב בו השלים הכנסה, מספרים על אדם רגיש ומבולבל, שתכנן חיים חדשים מחוץ לתל אביב שבוע לפני מותו הקדיש שריר תוכנית לזכרו של אסף קרן, קודמו בתוכנית הרדיו, שהתאבד לפני כשנה קולגות: "הוא ביקש לדעת הכל, אפילו איך אסף עשה את זה" חברתו, חגי קוטון: "כנראה הוא היה מאוד שלם ובטוח בעצמו" מותו של שדרן מאת: הדס בשן וירון פרוסט למכור את הדירה למכור את המכונית להפקיד את הכסף המזומן שעל השולחן להחזיר את האופניים כך, בארבע הוראות לקוניות, סיכם שדרן הרדיו עודד שריר את מעט העניינים שדרשו טיפול לאחר מותו. ההוראות נכתבו בדף האחרון של מחברת ריקה, אותה מצאו בני משפחתו בדירתו שברחוב אבן גבירול בשבת שעברה. "בדיעבד תמיד אפשר לחפש סימנים למה שהוא עמד לעשות", אומרת יעל בק, אחותו הבכורה. "זו חוכמה שלאחר מעשה". השבועות האחרונים לחייו של עודד שריר (דדי בפיו חבריו) אופיינו בלבטים רבים. לחבריו ולמשפחתו הוא סיפר כי הוא שוקל ברצינות לעזוב את תל אביב, ולהתחיל בחיים חדשים כמדריך נוער בפנימיה באזור זכרון יעקב. מבחינת עודד לא היה מדובר במהלך פשוט. המעבר דרש ממנו לשנות לחלוטין את אורח חייו - לעזוב את עבודותיו בטלוויזיה החינוכית ובתחנת הרדיו MF88, ולהתרחק מכל החברים. משהו בתוכו בער, מספרים בני משפחתו. לא נתן לו מנוח. הוא רצה לעבוד עם נוער, לעשות משהו שמתחבר למהות שלו, להתנסות בדברים שחסרו לו בחייו כאיש תקשורת תל אביבי. חברים מתארים בלבול גדול בו היה מצוי לאחרונה. עד כמה היה נסער - איש לא תיאר לעצמו. לקראת סוף השבוע, במועד שאינו ידוע, יצא עודד מדירתו בתל אביב, נכנס לרנו קליאו הירוקה שלו, ונסע צפונה. בשבת לפנות בוקר שלח יד בנפשו. הוא בחר לעשות זאת בחניון הסמוך לצומת כוח, בדרך לקרית שמונה. בלי מכתב התאבדות. בלי הסברים. בלי להיפרד מאיש. עודד שריר ז"ל. משמאל לימין: כפעוט, ילד, חייל ומשוחרר. צילומי רפרודוקציה: רונן מחלב "הוא היה מבולבל" עודד שריר (31), בן לשולה ועוזי ואח לנילי ויעל, נולד בפתח תקוה. כשהיה בן עשר עברה משפחתו להתגורר במזכרת בתיה, שם גדל והתבגר. בצעירותו הוא אובחן כילד מחונן, ולמד בבית הספר היסודי במזכרת בתיה ואחר כך בתיכון קציר ברחובות. כשסיים את שירותו הצבאי כקצין בתותחנים, עבר לגור בתל אביב והחל ללמוד בבית הספר לתקשורת "כותרת". את הצעד הראשון בעולם התקשורת עשה עודד בתחנת הרדיו האזורית רדיו ללא הפסקה 103FM כעורך תוכניות. הוא ערך בין השאר את "הבוקר טוב" של פנינה בת צבי, ובמקביל השלים הכנסה במלצרות במסעדות פסטלינה ומנטה ריי. מאוחר יותר החל לעבוד כעוזר במאי ב"ערב חדש" ו"תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית, וכשדר מחליף בתחנת הרדיו 88FM של קול ישראל. לאחר התאבדותו של חברו לתחנה, אסף קרן, לפני כשנה, תפס עודד את מקומו בהגשת "טיסת בוקר". "הרעיון שעודד יקבל תוכנית משלו התבשל אצלנו תקופה ארוכה", מספרת העורכת המוסיקלית של התחנה וידידתו, טל השילוני. "כשאסף בחר ללכת, החלטנו שעודד יעשה את התוכנית אחריו". צחוק הגורל הוא שהשבוע האחרון בחייו של עודד החל בשידור תוכנית מיוחדת לזכרו של קרן ז"ל. השידור כלל שירים של להקת "מוסיקת המקרה", בה היה חבר קרן, כפי שהוקלטו בערב לזכרו לילה קודם במועדון הייניקן הבימה קלאב. עודד, שהשתתף באותו ערב, סיפר לחבריו שהיה מיוחד ומרגש. "הוא היה מאוד מלא אחרי ההופעה", סיפרה השבוע חברתו חגית קוטון, מבעלי הפאב בטי פורד בנחלת בנימין, בו עבד כאחראי משמרת. "הוא אמר שזה היה עצוב אבל מכובד. עודד ואסף לא היו חברים קרובים אמנם, אבל ראו שהוא מתרגש". חברה אחרת מהעבודה מספרת כי בתקופה האחרונה הביע עודד עניין מיוחד בפרטים הקשורים למותו של אסף. "הוא ביקש לדעת הכל, אפילו איך אסף עשה את זה", סיפרה אחת מחברותיו. גל אפלרויד, מנחה תוכנית הרדיו "גלגל" ב- 88FM ושותפו לדירה לשעבר של אסף קרן: "נהגתי להחליף את עודד בשידור בשמונה בבוקר, אז תמיד היינו יושבים לדבר כמה דקות. בשבוע האחרון הוא לא נשאר לדבר איתי, וזה היה יוצא דופן. היינו יחד גם בפסטיבל הג'אז באוגוסט, ויצא לי לספר לו על אסף. גם עודד וגם אסף היו בדיוק ההפך מפרופיל המתאבד, הם נתנו תחושה שהכל בסדר. הם היו אנשים של חברה, שבעיניים שלהם אתה קולט את הצמא להכיר ולדבר". צורית קסלר, עורכת בטלוויזיה החינוכית: "ידעתי שקשה לו, שמתחוללת אצלו סערה, אבל כמו כולם לא הצלחתי להבין עד כמה. בשבוע האחרון הוא אמר לי שמבולבל לו בראש ושהוא לא יודע מה הוא רוצה, אבל בעצם הוא לא הצליח להסביר למה הוא מרגיש ככה, מה בדיוק קשה לו. היה לעיתוי של השנה למותו של אסף קרן חשיבות מסוימת, אבל זה לא היה העיקר. אני יודעת שעודד שאל בזמן האחרון איך אסף עשה את זה, והתעניין בפרטים הטכניים. אני והוא דיברנו קצת על אסף, הוא אמר שהיה לו עצוב לעשות את התוכניות לזכרו". אסף קרן ז"ל. התאבד לפני שנה לא ברור מתי החליט לשים קץ לחייו, אך כבר ביום רביעי, כך נדמה, החל עודד בהכנות האחרונות. תחילה הוא התקשר לקוטון, ואמר לה שלא יגיע לעבודה בפאב כי הוא סובל מכאב ראש. במקביל, ביקש למצוא לו מחליף לתוכנית הבוקר למחרת ברדיו. את תוכנית הרדיו האחרונה בחייו, "שבע שמיניות", שידר עודד באותו הערב. "התוכנית היתה רגילה לגמרי", נזכרה השבוע השילוני, שערכה את התוכנית. "הוא לא אמר בשידור שום דבר שממנו אפשר להסיק שהוא עומד לירות בעצמו. בתקופה האחרונה הוא היה מצוברח, אבל לא יותר מכולם במדינה הזאת". יום לאחר מכן הגיע שריר בפעם האחרונה לטלוויזיה החינוכית. בדרכו חזרה משם הרים טלפון לאמו שולה, איתה נהג לדבר מדי יום. הוא סיפר לה על תוכניותיו לסוף השבוע, והוסיף שהוא עייף ומתכוון ללכת לישון. הוא הבטיח להתקשר שוב למחרת. לאחר אותה שיחת טלפון הפסיק עודד לענות לטלפונים. עשרות חבריו ומקורביו שניסו לתפוס אותו אחר כך, לא נענו. "זה לא התאים לעודד לא לענות לטלפונים", מספר גיסו, אילן שטרן. "הוא מאוד פולני באופיו, תמיד התקשר וסיפר איפה הוא ומתי הוא יחזור. אם היה מתקלקל לו הטלפון או שהוא היה שוכח אותו, הוא היה מתקשר לעדכן". "היתה תחושה לא טובה" בערב שבת, כשממכשיר הטלפון של עודד עדיין לא היה מענה, התעוררו סימני דאגה ראשונים. בני משפחתו יצרו תחילה קשר עם מכריו הקרובים, ובהמשך ביקשו מאחד החברים לקפוץ לדירתו באבן גבירול. היה היתה ריקה. החשש התגבר לאחר שהתברר כי המכונית של עודד לא נמצאת ליד הדירה. קוטון: "נכנסנו ללחץ. דווקא מתאים לו לנסוע לתפוס שקט. כבר קרה שהוא נסע ליומיים לצפון בפתאומיות, אבל אף פעם לא בלי להודיע. לא מתאים לו לסנן את כולם בצורה כזאת". בינה לוז, עורכת "תיק תקשורת" וחברה קרובה: "עודד יכול היה להיעלם מדי פעם, לנסוע לגליל להתבודד. הוא היה נוסע, יושב על פיסטין וחוזר. הוא היה ילד תועה ומבולבל, כנראה כל הדברים שהוא הכיל היו גדולים עליו". יעד החיפושים הראשון היה הפנימיה בזכרון יעקב, מקום עבודתו המיועד של עודד. כשלא מצאו אותו שם, פנו בני משפחת שריר לתחנת המשטרה המקומית. כאן בעצם החלה שרשרת אירועים, אותה מכנה הגיס אילן "כישלון של משטרת ישראל המעיד על חוסר מקצועיות". אילן: "הרגשנו שמתייחסים לתלונתנו באותה מידת רצינות שמתייחסים לרעש במסיבה. ביקשנו שיאתרו את הטלפון הנייד של עודד באמצעות החברה הסלולרית, אבל אמרו לנו לחכות. הלילה הגיע, חלפה שעה ושום דבר לא קרה. אחרי שהשוטר במקום שלח פקס לתחנה בתל אביב, נסענו למרחב ירקון, אבל לא היה להם שום מושג שהפקס נשלח אליהם. עד מהרה הבנו שכל עוד לא מדובר בחשד לאירוע חבלני, לא עושים שום דבר מיידי. בינתיים כבר מצאנו את הטלפון בדירה שלו, והיתה לנו תחושה שמשהו לא טוב קורה. בטי פורד, השבוע. "התנפצה לנו הבועה של הנורמליות". צילום: ניר אילון "החלטנו להקים חפ"ק שלנו, כי הבנו שעם המשטרה זה לא ילך. הערנו עשרות חברים בשבת בחמש בבוקר, וחילקנו את הארץ לחברים. היתה לנו תחושה שיש סיכוי למעשה אובדני. מצאנו את המחברת, והאוטו לא היה - כל הסימנים הצביעו לכיוון הזה. התמקדנו באזורים בהם הוא אהב לטייל". אתה חושב שאם המשטרה היתה פועלת יותר מהר, אפשר היה לעצור את עודד? "אני לא יודע אם אפשר היה למצוא את עודד לפני, אבל אם זה התפקיד של המשטרה, אז שיעשו אותו. אולי היינו מוצאים, אולי לא. אולי היינו מנצלים את הזמן יותר טוב. אני לא מאשים את המשטרה בכך שהוא מת, הוא רצה למות, אבל הטיפול לדעתנו לא היה מקצועי. רק בשלב מאוחר יותר, כשמשטרת קרית שמונה נכנסה לתמונה, הרגשנו שמשהו מתחיל לזוז ושיש יחס אנושי ואכפתי. מרחב צפון ויחידת חילוץ גולן היו מעל ומעבר". ידעתם שיש לו אקדח? "כן, הוא החזיק אותו ברשיון, כי הוא היה קצין במילואים. לפני כמה חודשים הוא דיבר על הרצון למכור את האקדח, בדירה הוא לא היה". במקביל להבטחת המשטרה להעביר את תמונתו של עודד לכל תחנות המשטרה בארץ, הצטרפו לחיפושים חברים, בני משפחה ומתנדבים. הסריקות התמקדו בעיקר במקומות גבוהים עם נוף יפה, שהיו חביבים במיוחד על עודד. חיפושים נערכו גם בתל אביב, לאורך החוף ובמקומות ציבוריים. בשמונה בבוקר לערך הגיעו האב עוזי, האחות יעל והגיס אילן לאזור הצפון. "התקשרנו למרחב ירקון כדי להתעדכן, אבל הם אפילו לא ידעו על מה אנחנו מדברים, כי התורן של הלילה התחלף ולא עדכן את מחליפו", מספר אילן. בשלב מסוים התקבל דיווח על מכונית נעולה וריקה שנמצאה על ידי עובד קק"ל בסמוך לצומת כוח. יחידת גששים דרוזית, מתנדבים ויחידת חילוץ הוזעקו למקום. שלוש שעות אחר כך, בסביבות אחת בצהריים, נמצאה גופתו של עודד על ידי יחידת הגששים. בדיעבד התברר כי הוא ירה בעצמו כשבע שעות לפני כן, בשעת דמדומי הבוקר, לאחר הזריחה. "הוא לא התאבד בלהט הרגע" יום שני, 22.00, בטי פורד. הבר מתמלא לאיטו, ורבים ממכריו של עודד זורמים אל המקום בו עבד. מודעת האבל התלויה בכניסה למקום מבשרת שמשהו רע קרה כאן. חבר מהפאב מתאר ריקנות שהתפשטה במקום מאז מותו של עודד. "בכל ערב היינו יושבים, שותים, מעשנים ומדברים. היתה הרגשה שהכל בסדר. עכשיו יש תחושה שהתנפצה לנו הבועה של הנורמליות". "אתמול סגרנו את בטי והיום החלטנו שוב לפתוח", מספרת קוטון. "יש כבר מחשבות על ערב לזכרו כאן בפאב. כל הלקוחות הכירו אותו, וכולם יודעים מה קרה. הוא היה איש מדהים, מבולבל לפעמים, אבל לא יותר מכולנו". למה הוא עשה את זה? "כנראה הוא היה מאוד שלם ובטוח בעצמו. הוא עשה החלטה אינטלקטואלית לחלוטין, ולא התאבד בלהט הרגע. הלוואי שהיינו רואים סימנים, אז היינו מפרשים. אנחנו כועסים על עצמנו שלא ראינו, אבל אני לא יודעת אם היה מה לראות. בעיקר יש הבנה שאם זה מה שהוא רצה, אז זה כואב, עצוב ומתסכל - אבל אולי הוא שקט עכשיו, ועומד שם ומחייך". הלוויה, שנערכה ביום ראשון בטקס חילוני בקיבוץ עינת, היתה עמוסת משתתפים. בזמן שעודד הורד לקבר הושמעו הנעימה "רחם" ו"שיר סיום" של חוה אלברשטיין, שהוא מאוד אהב. בתוך זמן קצר התמלא בית המשפחה במזכרת בתיה במאות מנחמים. "כל אחד חשב שהוא החבר הכי טוב של דדי, כי הוא היה זה שפונים אליו כשצריך", מספרת האחות יעל. "בשבילנו הוא לא היה סלבריטי, למרות שהוא שידר ברדיו והיה בטלוויזיה. זה מוזר לראות את השם שלו עכשיו בכל העיתונים. אני שומעת את הרדיו עכשיו, וכל היום יש שירים עצובים. לא מפתיע אותי שכולם לוקחים את זה קשה, כי הוא נכנס לאנשים לתוך הנשמה - אלה היו העוצמות שלו". יכול להיות שהיו בו צדדים שלא הכרתם? "דדי היה איש של ניגודים. מצד אחד הוא היה נון-קונפורמיסט, ועשה מה שבראש שלו. מצד שני, הוא היה מאוד דעתן, רהוט וחד. היה בו משהו מעופף, אבל לא חשבתי שהוא יעשה דבר כזה". הוא היה מבולבל? "אני לא יודעת. היו לו שאלות שלכולנו יש לפעמים, הרי כל הסצינה של החברים התל אביבים שלו שואלת את אותן השאלות". בינה לוז: "התחושה של כולם היא שאולי היו רמזים, אבל לא פירשנו אותם נכון ולא קלטנו את העוצמה. לאנשים נוח להכניס הכל לתבניות, לחשוב שאם הוא היה חייב קצת כסף לאנשים, כמו כולנו, אז זה אומר שהוא היה בקשיים כלכליים. אבל זה בכלל לא נכון". "חייכן עם דוק ציניות" המלה הראשונה בה משתמשים חבריו של עודד על מנת לתאר אותו היא רגישות. המלה השנייה היא ציניות. "הוא הביט על העולם קצת מגבוה", מספר יואב גינאי, מנהל תחנת הרדיו. "הוא תמיד היה חייכן, אבל עם דוק של ציניות". עודד מתואר כבחור חריף (בשנה שעברה העפיל למקום השני בשעשועון הידע "החוליה החלשה" בערוץ 10), בעל ראייה רחבה ואירוניה עצמית. הוא גם נודע כבשלן מצוין, ולא אהב במיוחד סדר. במהלך עבודתו בבטי פורד השתתף עודד באיסוף מזון לנזקקים, יוזמה של הפאב בשיתוף ארגון על"ם, למען נוער בסיכון. ביולי הוא ביקש להתנדב לפרויקט "ערים בלילה", המסייע לבני נוער העוסקים בזנות. עודד שימש כמלווה צמוד לאחד הנערים. "עודד והנער היו עדיין בשלב קשירת הקשר הראשוני", מספרת ענבר אלוש, רכזת הפרויקט. "הם היו מדברים בטלפון, נפגשים לשתות קפה. לוקח זמן בדברים האלה עד שמכירים ומתפתח תהליך. כשראיינתי את עודד לראשונה, ראיתי שהוא אדם שיכול לנהל שיחה, להתחבר לרגשות ולהיות פתוח. היו בו רגישות ואנושיות. הוא הבין שהילדים האלה ראויים ליחס, ואלה דברים שמאוד חשובים לפרויקט שלנו". איך הנערים קיבלו את הידיעה על מותו הפתאומי? "דיברנו איתם על הנושא, וחלקם אף היה בלוויה. הנער שעודד ליווה החליט לא להגיע לשם, כי זה היה לו קשה מדי". בתגובה לטענת המשפחה על התנהלות המשטרה, נמסר ממרחב חוף, האחראי על תחנת המשטרה בזכרון יעקב, כי "השוטר קיבל את התלונה מבני המשפחה, ומיד שלח אותה בפקס ליחידה המטפלת בהיעדרות. אם המשפחה חשה אי נוחות כלפי התנהגות השוטר אנו מתנצלים, ובכל מקרה ניתנה הנחיה לרענן את הנוהל שיש לטפל מיידית במקרים בהם יש חשש לחיי אדם. אנו משתתפים בצער רב באבל המשפחה". מלשכת דובר מחוז תל אביב במשטרה נמסר כי "משטרת מרחב ירקון מצרה על מותו של עודד שריר. עם קבלת הדיווח על ההיעדרות, ננקטו מכלול הפעולות הנדרשות באירוע מסוג זה. בטיפול בבני משפחת הנעדר נקטו שוטרי מרחב ירקון סבלנות, אמפתיה ורגישות ראויים". ?

ד. שלום, אכן מקרה עצוב שאי אפשר להישאר אדישים אליו, המעורר מחשבות שאלות ותהיות רבות. דרור

האם נהוג שמטפלים יגיעו להלווית מטופל שלהם???

מה זה חשוב,הוא גם ככה לא ידע אם הוא בא או לא!

שלום, לא מדובר כאן במנהגים. כל מטפל מחליט, מטעמים מקצועיים ואישיים, האם להגיע לאירוע שכזה או אפילו לאירוע משמח יותר כמו חתונה, . יחד עם זאת לא יכולתי שלא להסתקרן מהיכן מגיעה השאלה. דרור

שלום דוקטור ושנה טובה יש לי בעיה אני מאוהב בבחורה במכללה שלי אני מת לגשת אליה ולהזמין אותה לצאת איתי הבעיה שכולם חושבים שהיא מוזרה, היא בקושי מגיע ללימודים תמיד מתבודדת מתלבשת בבגדים מוזרים אבל מקבלת ציונים הכי גבוהים בכיתה. אני לא רוצה שחברים שלי יצחקו עלי שגם אני מוזר אם אני יוצא איתה. למרות שהיא יפיפייה יש בה משהו לא ברור לא שהיא משוגעת או משהו היא סוג של חנונית משנות השישים. כשכולם עושים קטעים בקפיטרייה היא על הדשא קוראת ספר או כותבת משהו כל פעם אני מת לגשת ולשבת לצידה אבל כשאני עובר לידה היא מחייכת ואני ממש קופא וממשיך ללכת. אני חושב עליה כל היום ולפעמים מחפש תירוץ להתקשר אליה מהדף קשר כדי לשאול אותה משהו טיפשי על פרוייד, היא תמיד שמחה להסביר לי ומאוד נעימה בטלפון אבל נראה שפרוייד מדליק אותה יותר מזה שהתקשרתי אליה. אני לא יודע אם יש לה חבר גם אף אחד לא יודע ביררתי, מה אם אני אגש אליה אעשי מעצמי צחוק והיא עם החיוך הכובש שלה תדחה אותי. אולי עדיף לאהוב אותה מרחוק. אני מדבר על תקופה של שנתיים שאני מרגיש כך וזו השנה האחרונה שלנו ביחד כי אנו מסיימים את הלימודים ואחר כך יש סיכוי שלא אראה אותה בחייים. העניין הנוסף הוא שאני לא מתאהב בקלות, יצאתי עם מלא בנות ואף אחת לא ממש עושה לי את זה, הן ילדותיות קצת ורדודות, ומשהו בבחורה הזו גורם לי לרצות להיות לידה אפילו בלי לדבר 24 שעות. יכול להיות שתחשבו שהשתגעתי, או שאני ילדותי אבל באמת שלא אני פשוט מאוהב. אני חייב לציין שכל הבחורים והבחורות בכיתה כן ניסו במהלך השנתיים להזמין אותה למסיבות וכאלה אבל היא דחתה את כולם בנימוס עד שכולם החליטו שאין טעם לגשת אליה יותר. מה שמרגיז אותי זה שאם מישהו צריך תאוריה או שיסבירו לו משהו על מטלה הם מתקשרים אליה, וכל פעם שהיא עוברת וחבר פולט הנה הכוסית המוזרה ממש בא לי להכניס לו אגרוף, כי אני יודע שהוא אומר את זה כי מעצבן אותם שהיא לא רואה אותם ממטר. האם נכון לסיים את הלימודים ולוותר ופשוט לאהוב אותה מרחוק, או שיש לך דוקטור איזו הצעה איך להתקרב אליה. אני בן 28 ומולה אני מרגיש כמו ילד קטן מבולבל וחסר אונים והיא תמיד נראית כאילו שום דבר לא נוגע בה, לא רוצה לגשת אליה ולהרוס את הסיכוי לכן חשובה אסטרטגיה גאונית ויפה משהו כמוה. נ.ב. אני יודע שהיא אוהבת ספרים, חשבתי אולי לקנות לה ספר מתנה עם הקדשה ולצרף מכתב על מה שאני מרגיש, מה דעתכם??

אריאל שלום, נשמע לי שמאוד חשוב לך להצליח במפגש איתה, עד כדי כך חשוב שאתה מתקשה לחשוב על עצמך עושה צעד בכיוון מפחד להיכשל. בעיני לא צריך אסטרטגיה גאונית, כי חיפוש אחר אסטרטגיה מלחיץ והלחץ יתבטא בבירור במפגש עמה. עצתי היא, אם אתה באמת רוצה בקשר עמה, לנסות ולהתקרב אליה בהדרגה. לא עם משהו גרנדיוזי, נשמע גם שהיא לא טיפוס של דברים גרנדיוזיים. ייתכן וספר תהיה דרך טובה, אך דרך טובה לא פחות תהיה לדבר איתה פשוט, על כל דבר. אבל, חשוב שתקח בחשבון שהיא אינה מעוניינת בקשר, איתך או בכלל ובמקרה כזה אין הרבה מה לעשות. דרור

שלום, אני מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, אך קשה לי לסמוך על אנשים ולהרגיש בנוח לספר פרטים אישיים מתוך חשש שאני מספרת לאדם הלא נכון, ושהוא ישתמש במידע הזה בצורה לא טובה. פעמיים פניתי לפסיכולוגיות אך הפסקתי להפגש איתן מאחר שלא הרגשתי בנוח איתן. נראה לי שחוסר האמון הזה באנשים הוא משהו שרצוי לטפל בו, אך אני לא יודעת איך להתחיל. באופן כללי אני מרגישה בנוח עם אנשים רק אחרי תקופה של הכרות - לא מיד. מה עושים? תודה מראש...

מיה שלום, נראה שאת מודעת לקושי שלך לסמוך על אנשים ולהרגיש בנוח איתם בהתחלה. זוהי תובנה חשובה, וחשוב שתיעזרי בה כשאת פונה לטיפול. תני לעצמך להרגיש לא בנוח. את לא חייבת לדבר בקצב שאינו מתאים לך. ייתכן ותחילת הטיפול תתאפיין דווקא ביכולת שלך לסמוך עליה, להרגיש בנוח איתה, ובבדיקה מדוע זה כה קשה לך. טיפול אינו חייב להיות נוח, לעיתים טיפול שהוא רק נוח אינו טיפול טוב כי הוא לא נוגע במקומות קשים הזקוקים לטיפול ולהתייחסות. אז פני לטיפול והתאזרי בהרבה סבלנות בהתחלה, דרור

שלום.האם עיסוק וקריאה יום יומית באתרי אינטרנט על חרדות,טיפולים וכו' גוררת הגברת חרדה?יש לי חרדה וכל יום אני קורא בפורומים על טיפולים תרופתיים, דעות של אנשים וכו. אין לי עיסוקים אחרים(פרט לעבודה)והחרדה היא מרכז עולמי.האם להחזיק את עצמי ולהפסיק לקרוא?זה מזיק?

ערן שלום, עיסוק מתמשך בחרדה, ובעיקר כפי שאתה מגדיר אותה כמרכז עולמך בוודאי שלא מפחיתה את רמת החרדה, וברוב המקרים מגבירה אותה. ההמלצה שלי עבורך היא להפסיק לקרוא על טיפולים ולגשת ולקבל טיפול, בכל שיטה בה תבחר. כי כרגע ברור שזה מטריד אותך ואולי במידה מסויימת זה מצביע על קושי מסויים שראוי לטפל בו בהקדם. דרור

בוקר טוב אני אמא ילד שאומץ מאז שהגיע לפני שנים היה ברור שאינו נורמטיבי, לאחרונה ומס סיבות משניות הוא נכנס לדיכאון כאשר לאחרונה יש גם פגיעה עצמית, הוא מטופל אצל פסיכאטרית עם תרופות של פלוטין ורספרידל..מצב רוחו מאוד משתנה, עם ירידות ועליות למצב רוח מרומם במיוחד. הגנים הביולוגיים מאוד לא סמפטיים לצערי..הרופאה רצתה לאשפזו אולם אנו סברנו שעקב חרדת הנטישה שלו זה לא רצוי כרגע..ההתמודדות לא פשוטה,הוא צעיר מאוד בכיתה ב' בלבד.הוא ADHD בנוסף ובכל פעם שיש הרעה במצב רוחו הוא מתנהל כמו "רובוט" זה כל כך קשה לאחרונה סמנו לב שבכל פעם שהוא נתקל בקושי בה"ס כמו דף עבודה או בבית שבדרך כלל הוא עושה אותו בקלות הוא כועס ומורט את גבותיו מכה את עצמו תחושה של סוג מנפולציה מה עושים באישפוז? עיצה יותר פרקטית. תודה

שלום לך, את מתארת מצב קשה ומורכב של ילדך. המלצה לאשפוז בכלל ובמקרה של ילדים בפרט ניתנת לאחר שיקול בכובד ראש של המצב. המחשבה היא שאשפוז מהווה מסגרת תומכת מכילה אינטנסיבית מאוד. בה זוכה הילד לטיפולים מגוונים, ולהשגחה רפואית במטרה לייצב את מצבו עם מחשבה כללית לשחררו ככל הניתן מהר לטיפול בקהילה. אם אתם חושבים שאינו זקוק לזה או שהמצב רק יחמיר אני מציע שתפנו בהקדם לחוות דעת שנייה, בה תציגו את התלבטויותיכם לגבי האשפוז. מכאן קשה לי להמליץ באופן ספציפי על דרך טיפול חלופית. דרור

שלום ותודה רבה האמת היא שאין לנו ספק שהילד זקוק לאישפוז אולם מפאת היותו מאומץ המחשבה היא שהוצאתו מהבית תשים חותם על פחדיו עקב חרדת הנטישה...הרופאה הולכת עימנו ואינה דוחפת רק שלעיתים עבד מידי להחליט...השאלה באמת בגיל שכזה מה כבר יש לעשות חוץ מלהשגיח עליו כך לפחות נאמר לנו...השאלה האם פחדיו והנזק לא יהיה גדול מהתועלת באישפוז? יש במפורש עליות וירידות ישנם ימים טובים יותר ואולי בגלל זה אין אנו ששים לאשפז. תודה

שלום , ובכן אגש לעניין זה מספר שנים שאני משתמש באלכוהול גראס סיגריות וקפה באופן קבוע הווה אומר - מכור. כבר זמן רב ברור לי שמדובר גם בבעיה נפשית ואף נגשתי לטיפול פסיכיאטרי ובמשך השלוש שנים האחרונות אני נוטל רסיטל מה שעוזר במעט . לאחרונה החלטתי לנסות להגמל והפסקתי לצרוך אלכוהול וגראס רק שזה ממש לא קל ואיני יודע לאן לפנות בכדי לקבל עזרה. האם מישהו מכיר מסגרת או מטפל שמקיף גם את נושא הגמילה וגם טיפול נפשי מקיף כי אני לא יודע ממה להתחיל אודה לכם אם תענו לי .

אשר שלום, למיטב ידיעתי בעבר הלא רחוק פעל במסגרת השירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל אביב פרוייקט ששילב טיפול פסיכולוגי ביחד עם טיפול ממוקד בנושא של גמילה ביחד עם עיריית תל אביב. אני לא יודע אם ובאיזו מידה הפרוייקט עדיין קיים אך שווה לנסות ולברר בטלפון 03-6408505 דרור

מי אני מאת נרי ליבנה בספר "אהבה זה לא סכין" קוראים לה "שרה" ויש לה שבע זהויות שונות. בחיים קוראים לה רבקה בן דוד ורק בשנים האחרונות, אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים לפגובעצמה, מצאה את זהותה האחת רבקה בן דוד. כשאני מסתכלת עכשיו בראי אני יודעת שאני רואה אותי וזאת אני צילומים: אלכס ליבק עוד בנושא האם: כן, הרבצתי לה הפסיכולוג: הדמויות התאחדו לאחת לפני עשרים שנה נולד בנה של רבקה בן דוד, שהוא היום בחור מקסים, מחונן, חברותי, חייל ביחידה סודית המשרת קרוב לבית ולאמו. "קודם כל אני אמא של הילד הכי מקסים בעולם", אומרת בן דוד. "ועם פתיח כזה לתעודת הזהות, אפשר להגיע רחוק מאוד". יחד עם לידת בנה, נולדה אצל בן דוד עצמה האשה שהיא קוראת לה כיום "אני". הזהות שלה היתה פעם עניין מורכב מאוד. הפסיכולוג זאב ברגמן, שטיפל בה, הוציא לאור לפני חמש שנים את הספר "אהבה זה לא סכין" (הוצאת "ידיעות אחרונות"), ספר שגם היא חתומה עליו כמחברת-שותפה בשם הבדוי "שרה". הספר, שהיה לרב מכר, מתעד לכאורה את הטיפול של ברגמן באותה "שרה", את השיחות ביניהם, המכתבים והציורים ששלחה לו "שרה" - שהיא בעיני המטפל לא מטופלת רגילה אלא אשה שבתוכה מתקיימות שבע דמויות שלכל אחת אישיות שונה, שבו-בזמן גם מנהלות עלילות חיים שונות. אכן, סיפור נפלא ומורכב בעל פוטנציאל הוליוודי מובהק. ייתכן שלנגד עיניו של ברגמן עמדה הצלחתם הגדולה של ספרי ארווין יאלום, אלא שיאלום כתב בדיון. ברגמן השתמש באשה בשר ודם שהגיעה אליו מדממת, תרתי משמע: לנגד עיניו חתכה בבשרה, בהחלט לא בפעם הראשונה, בסכין. יותר מזה, כפי שברגמן עצמו כתב בספר, אותה אשה על כל דמויותיה, כולן ביחד וכל אחת לחוד, לא רצתה להוציא את הספר לאור. "למרות התנגדותה התקיפה של שרה לכתיבת הספר", הוא כתב בעמוד 257, "מעולם לא איבדתי תקווה שהוא אכן ייכתב בסופו של דבר. הרגשתי שאני חייב לשתף אנשים אחרים בהתנסות המיוחדת הזאת שעברה עלי ובכתיבה המיוחדת כל כך של שרה, המעידה על אישיותה המורכבת ורבת הפנים". בסופו של דבר הסכימה "שרה" לכתיבת הספר. בן דוד, לעומת זאת, כתבה מכתב תלונה לוועדת האתיקה של הפסיכולוגים ונענתה בתשובה המגוחכת שעליה לשטוח את טענותיה לפני המטפל שלה. בצורה הזאת התנערה הוועדה משאלות אתיות מהותיות: איזו משמעות בכלל יש להסכמה של מטופלת שבעיני המטפל שלה חולה עד כדי כך שאישיותה מפוצלת לשבע דמויות שונות? מי מהן - לואיזה, מריה, אולי דולי - הסכימה להוצאת הספר ומה חשבו על כך שש הדמויות האחרות? האם אין כאן חשש להתנהגות גבולית מבחינה אתית, שלא לומר סוג של ניצול רגשי למטרות מסחריות, כאשר בין ה"מסכימה" לבין המחבר שוררים יחסי תלות של מטפל ומטופלת? פרסומו רבקה בן דוד מאחורי אחת מעבודותיה. פחדתי מאנשים, אז הייתי מתיידדת עם אבנים צילומים: אלכס ליבק של הספר עורר אמנם ביקורת אתית, אבל זו נשארה בתוך קהילת המטפלים והמטופלים. על בן דוד, שהיתה עדיין מוגנת על ידי שמה הבדוי, עברו ימים קשים ויחסיה עם ברגמן נעכרו. בשום אופן לא הסכימה להוצאתה לאור של מהדורה נוספת ועכשיו ממש היא עומדת בסירובה להתיר לברגמן לתרגם את הספר לאנגלית, "כי הוא חושב שזה יכול להפוך לרב מכר בינלאומי ואפילו לסרט בהוליווד ואני אומרת לו כל הזמן, אני מרגישה מאוד לא נוח עם כל הסיפור של הדמויות השונות, שכולו שקר והדמויות האלה הרי לא היו ולא נבראו". כמטפל ברגמן עזר לה מאוד, היא אומרת, אבל מעולם לא הסכימה עם האבחנה שלו ועם הפרשנות שנתן לבעייתה. "אני חושבת שלא רק שלא היו בי הרבה דמויות, אלא אפילו דמות אחת לא היתה בי. זה בדיוק העניין. המסע שלי והחיפוש שלי היו למצוא דמות אחת שאני יכולה לזהות בי, ולמרות שהאבחנה שלו היתה שגויה, הכיוון היה נכון. משום שהאבחנה שלו בסופו של דבר היתה בעיית זהות וגם אני מדברת על בעיית זהות". שבילי דם על הקיר תערוכת ציורים של רבקה בן דוד מוצגת עכשיו בתיאטרון ירושלים. בן דוד מציירת על נייר ועל אבנים, בטושים צבעוניים דקיקים. האבנים הופכות אצלה לפרצופים של אנשים, על הנייר רואים חלקי פנים ואיברי גוף שמצטרפים בסופו של דבר לדמות אנושית שלמה. התערוכה הזאת היא מעין הד מצויר לתהליך רב שנים של חיפוש הזהות ובנייתה על ידי מי שגדלה בצילה של אם מתעללת. בגיל 17 וחצי אושפזה בפעם הראשונה. "עברתי אז מבית המשוגעים שבו גדלתי לבית משוגעים חדש והצלתי את עצמי", היא אומרת. "בבית המשוגעים החדש היה טוב יותר". עשר שנים נשארה בבית החולים "עזרת נשים", ובהן ניסתה להתאבד פעמים רבות. גם אחרי שהשתחררה חזרה להתאשפז מדי פעם, לפני או אחרי ניסיון התאבדות. כשהגיעה אל ברגמן, אז היתה כבר אם לילד בן שש, נהגה לחתוך את עצמה כמעט כמעשה שגרה. בן דוד, שגדלה כ"בעלת נכות קשה, כי זאת נכות קשה מאוד לא להיות מסוגלת ליצור קשר", היא היום אשה משוקמת, שמתיידדת בקלות, ויש לה חברים רבים. רק שפע הצלקות המעטרות את זרועותיה הדקיקות, הנחשפות בחולצת קיץ, מספרות מעט ממה שעבר עליה. היא שברירית למראה, בעלת מבט גלוי, חיוך נלבב ויכולת ביטוי יוצאת דופן. יכולת הביטוי שלה, כתב ברגמן, היא שעוררה אצלו את הרעיון להפוך את עולמה המסויט לספר. בספר מצוטטים מכתבים וקטעי סיפורים שלה. היא כותבת היטב ומייחדת לכך זמן רב גם כיום. יש במגירותיה שפע של סיפורים קצרים המחכים למו"ל בעל מעוף. היא גרה בשכונת עוני, בדירה צנועה מאוד בבית משותף, ומתפרנסת מ"קיצוצי הביטוח הלאומי פלוס אופטימיות פלוס קרני השמש שחודרות בעד החלון ושעליהן אין לשר האוצר שלנו השפעה". היא נולדה כבת שביעית להורים דתיים יוצאי עיראק, אב פועל דפוס ואם עקרת בית. "שיניתי את שם המשפחה שלי כשהבנתי שאני נושאת את שמם לשווא ולא רציתי שגם בני אחרי ימשיך לשאת את השם הזה לשווא", היא אומרת. "אבא שלי נפטר ב-99'. באתי לבקר אותו בבית החולים ונורא נורא כאב לי. הוא היה איש סגור, מופנם, די ראיתי בו את עצמי. כמוני הוא היה איש שבא מטראומת ילדות שסגרה אותו. הוא לא דיבר, הוא לא היה מסוגל להישיר מבט, אבל הרגשתי בלב שאיכפת לו ממני. כשהייתי מאושפזת ב'עזרת נשים' הוא בא שלוש פעמים לבקר אותי. ישב לידי על הספסל, הגיש לי חצי מנה פלאפל ושתק. אהבתי אותו מאוד". היא למדה בבית ספר לילדות חרדיות ואחר כך בתיכון, "משם סילקו אותי מהר מאוד". בדף ההסבר לתערוכה היא מספרת שבתיכון לא ראו בעין יפה את נטייתה לרקוד על מעקה הגג ולרוץ ברחובות כדי להידרס. "הייתי במצוקה נוראית וניסיתי לשדר אותה בכל דרך. חייתי תחת טרור יומיומי של אמא שלי. זה היה זוועה. היא היתה מושכת אותי בשיער ומטיחה את ראשי בקיר. אני זוכרת שפעם ראיתי אחרי זה שבילים של דם על הקיר. כדי לחזק את התלות שלי בה היא כלאה אותי בבית ובודדה אותי. לא היו לי חברים. לא מאלוהים פחדתי, אלא ממנה". אמה, כך הרגישה, רצתה במותה. "היא היתה מקללת אותי בערבית שאמות, זה היה החלום שלה, ואני באיזשהו שלב החלטתי כנראה להגשים לה את החלום". מישהו מהאחים שלך הגיע לאשפוז? "לא, אני צעקתי הכי חזק. אני רצתי בכבישים וניסיתי לקפוץ ממרפסות ולחתוך את עצמי אז אותי אישפזו, כי אני צעקתי החוצה והם צעקו פנימה ושילמו על זה מחיר רגשי כבד. אני חושבת גם שעלי היא הוציאה יותר שנאה וכעס מאשר עליהם, כי אני כל הזמן התמרדתי". מכורבלת מתחת לשמיכה לאחר שסולקה מהתיכון היא נותרה כלואה בבית עם אמה. היא רצתה ללמוד משחק, אבל אמה הודיעה לה ש"מהבית הזה לא תצא שרמוטה". היא רצתה לטפל בילדים, אמה לא הסכימה. "מה שאמא שלי רצתה זה שאעשה בגרות, היא רק לא הבינה שבנאדם שנתון לטרור שעה-שעה לא ממש יכול ללמוד לבגרות". בפעם הראשונה ניסתה להתאבד כשהיתה בערך בת 14. אחר כך באו ניסיונות רבים נוספים. "פעם קפצתי מהמרפסת בחג השבועות. אני זוכרת מה הרגשתי. את גודל הייאוש. את לא רוצה לקפוץ, את רוצה לחיות, אבל אין לך סיכוי לחיות. גם לא היתה משפחה מורחבת סביבנו, או שכנים שיכלו לעזור. אסרו עלי לדבר עם השכנים. אסרו עלי ליצור קשר עם חברות". בשלב כלשהו הגיעה לטיפול בתחנה לבריאות הנפש. ברגמן מספר בספרו שזכר אותה מהתקופה שעבד בתחנה הזאת. באחד מהמכתבים שכתבה לו והמצוטטים בספר תיארה בן דוד את תוצאות השיחה בין אנשי התחנה לאמה. הם, הפסיכולוגים, הודיעו לאם שהילדה זקוקה לתשומת לב. האם, כהרגלה, היכתה אותה כשהיא צועקת "בשביל מה את צריכה תשומת לב, שרמוטה?" כדי להקל על בדידותה נהגה לשוחח בטלפון עם המתנדבים בער"ן (עזרה ראשונה נפשית). כך הגיעה לאשפוז הראשון שלה. "עמדתי בתא של טלפון ציבורי ודיברתי, בהחלט לא בפעם הראשונה, עם ער"ן. הפעם הם כנראה ביקשו מבזק שיאתרו את השיחה ובעודי מדברת אתם פתאום אני רואה מישהי מאחורי והנה באה מכונית והופה, אני באשפוז". באותו יום באה אמה לבקרה בבית החולים. "היא ראתה אותי שוכבת במיטה והרביצה לי כשהיא צועקת עלי, 'איך את מעיזה לעשות לי כאלה בושות'". בכך לא תמו צרותיה. בבית החולים, היא מספרת, אנס אותה אח מעשי, יותר מפעם אחת. מתורגלת מהבית, היא לא התלוננה. אבל היו באשפוז גם צדדים חיוביים. "בבית החולים היו דברים שהחזירו לי את כבודי העצמי. למשל, היו קוראים לנו לאכול צהריים. בבית שבו גדלתי לא היה דבר כזה. הייתי חוזרת מבית ספר, אף אחד לא התעניין בשאלה מה היה ואם אכלתי, מיד היו שולחים אותי לעשות משהו". מלבד הביקור הראשון של אמה ושלושת הביקורים של אביה, היא אומרת, במשך עשר השנים שהיתה מאושפזת לא היו לה ביקורים נוספים. "אני זוכרת את עצמי עומדת ליד הטלפון הציבורי ושואלת את עצמי, לו היה לי עכשיו אסימון, למי הייתי מתקשרת? לא היתה לי נפש חיה להתקשר אליה. במשך השנים נודעתי בקרב המטפלים והמטופלים כזאת שאיש אינו מבקר ואיש אינו מתקשר אליה". חלק גדול מזמנה בבית החולים, היא מספרת, בילתה כשהיא מכורבלת מתחת לשמיכה. מדי פעם היתה מנסה להתאבד. "חוסר היכולת ליצור קשר זאת נכות קשה מאוד. גם בית החולים הוא לא מקום ליצירת קשר. אבל היו הדברים הנחמדים הקטנים, אחות נחמדה או מישהו שפתאום מראה תמונות של הילדים שלו. ניצני קשר. אחות אחת היתה קופצת בשבת הביתה וחוזרת אלינו עם עוגה שאפתה במו ידיה". הרופאים, היא אומרת, לא הגיעו לתמימות דעים על מחלתה. "רופא אחד אמר סכיזופרניה. אחד אמר הפרעת אישיות גבולית. אחד אמר הפרעה דו-קוטבית. עשו עלי ניסיונות בתרופות, קיבלתי שוקים חשמליים. שום דבר לא עזר. לא הצליחו לסלק את המצוקה מתוכי. תרופות ושוקים לא מסלקים מצוקה. זאת היתה בדידות נוראה". אבנים עם פני אדם שוב ושוב ניסתה להתאבד, בעזרת תרופות שהצליחה לגנוב בבית החולים, ריצות אל הכביש הסואן כשהיתה משתחררת לחופשה, חיתוך גופה שלה. בכל פעם הצילו אותה. "ההחלמה היתה תהליך סיזיפי", היא אומרת. "מלחמה יומיומית במוות שקורץ לך וקורא לך 'בואי אלי והכל ייפתר'. ואת רוצה בכל זאת לחיות ואת מאמינה שאולי בכל זאת בפנים יש מישהי ואולי גם יש עולם אחר ואנשים אחרים". מה היית עושה בחופשות מבית החולים? "לא היה לי לאן ללכת אז לפעמים הייתי מוותרת על החופש, לפעמים הייתי מסתובבת בגן סאקר, בחורשות, ישנה בחוץ. הייתי מאמצת לי אבנים ומתיידדת איתן". פה ושם, כך מסופר בספר, גם פגשה גברים. כאשר קרב מועד שחרורה מבית החולים היא יצאה לחופשה ולא שבה. "לקחתי את התרופות שגנבתי מארון הנרקוטיקה ובקבוק של מיץ תפוזים וחיפשתי מרתף או מקלט בבית הכרם כדי למות. היתה שעת בין ערביים ומהמרתף בבית הכרם אפשר היה לראות את העצים ואת השמים מאדימים והיה יפה מאוד. הסתכלתי על המיץ ועל התרופות ואמרתי לעצמי, אם אדם אחד בעולם ישים אלי לב עכשיו אני לא אבלע את התרופות. אבל לא היה שם אף אחד". היא התעוררה בחדר טיפול נמרץ מחוברת לצינורות. "הייתי מאוד מיואשת מכך שלא הצלחתי למות. שאלתי את הרופאים, איך התעוררתי? והם אמרו, כנראה שמשהו בתוכך עדיין מקווה. אני חושבת שתמיד הייתי גם אופטימית. הבן שלי אומר שאני אופטימית חסרת תקנה". היא אושפזה לזמן קצר בבית החולים טלביה ובגיל 28 השתחררה ונכנסה להתגורר בעליית גג בשכונת רחביה. שכר הדירה, היא מספרת, היה בגובה הקצבה שקיבלה מהביטוח הלאומי, "לא היה לי כסף לאוכל ולפעמים הייתי קוטפת חובייזה ואוכלת". אבל יותר מכך הכביד עליה המחסור בקשר אנושי. "האיסור המוחלט ליצור קשר עם בני אדם אינו מדכא את הצורך בקשר הזה", כתב ברמן בסיכום הספר, "וכך נוצר מתח בין הצורך לקשר לבין חוסר היכולת להגשים אותו. המתח הולך וגובר עד שהוא נעשה בלתי נסבל ונוצר צורך בפתרון". הפתרון של בן דוד היה להתנזר מחברת אנשים. היא הסתגרה בעליית הגג והיתה יוצאת בעיקר בלילות. "הייתי מסתובבת ומדברת אל העצים והאבנים", היא אומרת. "אנשים מאוד הפחידו אותי". באבנים התחילה לזהות פרצופים אנושיים וכעבור זמן החלה לצייר עליהן את תווי הפנים שזיהתה. אלה הפסלים שמוצגים היום בתערוכה. בשעות הבדידות האינסופיות בעליית הגג התחילה לכתוב ולצייר, "והציורים הראשונים לא היו ברורים אפילו לי. לאט לאט זה התפתח ועכשיו, כשעבדתי על התערוכה, ממש יכולתי לראות את השלבים שבהם ניסיתי ובסופו של דבר הצלחתי לבנות לעצמי זהות". פגישה עם החיים מאז שהשתחררה מבית החולים לא נטלה תרופות, אך המשיכה להיות במעקב פסיכיאטרי. מדי פעם הלכה למפגשים במועדון "אנוש" והוצמד לה גם מתנדב. היא התחילה ללמד את עצמה ליצור קשרים. זה היה לה "קשה עד מוות". ואז, בגיל 29 - "כתוצאה מפגישה מינית, שמאוד קיוויתי שייצא ממנה ילד" - היא הרתה. "ופתאום היתה לי בפעם הראשונה בחיים סיבה לחיות. כשאמרו לי שאני בהריון שמחתי נורא. לא חשבתי על זה שאין לי כסף. חשבתי על זה שעכשיו יש לי הבטחה לחיים ובמקום שבו נמצאתי, כשמזדמנת הבטחה כזאת מאמצים אותה בשתי ידיים ומסתערים קדימה. אחרי שפגשתי כל כך הרבה מוות, להיות בהריון היה בשבילי לפגוש סוף סוף את החיים". הלידה היתה קשה, בניתוח קיסרי שהסתבך. היא הלכה ללידה לבדה וכך גם חזרה אל דירתה הזעירה, עם תינוק בידיה, מתייסרת עדיין בכאבי הניתוח. "היה לי קשה מאוד לחזור הרוגה מהניתוח הביתה ולהתחיל להרתיח בקבוקים ולכבס בגדים שאנשים טובים נתנו לי". לא פחדת שאולי, כמו אמא שלך, לא תדעי איך לאהוב ילד? "אהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל לא כל כך ידעתי איך לבטא אהבה. אהבתי אותו מאוד ואני בטוחה שזה עבר אליו, וכל יום אהבתי אותו יותר. בסופו של דבר הילד לימד אותי על אהבה הכי הרבה. הבן שלי תמיד אומר שלא רק שאני אחלה של בנאדם, אני האמא הכי טובה ביקום. כשהוא אומר את זה אני אוחזת את קירות הבית שלא יתמוטטו עלי לפתע". ובכל זאת, כשהיה הילד בן שש, כדי להיות בטוחה שאינה עושה טעויות ומשום שעדיין נהגה לחתוך בבשרה כדי לשכך את אימת הריקנות, החליטה ללכת לטיפול, כביכול למען הילד. "בבית החולים מזריקים ומסממים ומרגיעים, אבל לא עושים שום בירור נפשי עמוק. רציתי לברר למה אני בבלגן כל כך גדול". עוד לא היה לה אומץ להודות בעובדה שהיא זקוקה לטיפול, היא אומרת. "אז הלכתי לרופא שלי, פרופסור יגאל גינת, ואמרתי לו שאני מחפשת פסיכולוג של ילדים, כאילו בשביל הבן שלי, אבל בעצם חיפשתי פסיכולוג לילדה שרוצה לגדל את עצמה ואת הילד שלה ורוצה לברר למה כל כך קשה בפנים ולמה מפחיד כל כך. כי למרות שכלפי חוץ תיפקדתי, בפנים היה עולם אחר. עולם של חלומות זוועה בלילות, היעדר הרגשה שיש שם מישהו בתוכי שקוראים לו 'אני', היה שם משהו ריק ומפחיד נורא בריקנותו. גינת שלח אותי לזאב ברגמן והתחלתי טיפול אצלו. זה התחיל ב-89' והסתיים ב-96'". באחד הטיפולים הראשונים, היא אומרת, הציע לה ברגמן ששניהם יכתבו ביחד ספר על הטיפול. "אני לא הסכמתי, מההתחלה אמרתי לו שאני לא מסכימה. אפילו הוא בעצמו כותב כך בספר". מה לדעתך הוליד בו את הרעיון? "זה התחיל בזה שאני דיברתי על עצמי בגוף שלישי, בגלל ההרגשה שאין בפנים משהו שאפשר לקרוא לו 'אני'. גם שלחתי לזאב שני סיפורים של בורחס, 'בורחס ואני', ו'היוצר'. בסיפור הראשון בורחס מדבר על עצמו ועל עוד מישהו ששמו בורחס ובסוף הסיפור הוא כותב, 'אני לא יודע מי משנינו כותב את העמוד הזה'. בסיפור השני אלוהים אומר לשקספיר, 'גם אני אנשים רבים ולא אף אדם אחד'. אלו סיפורים שהתחברתי אליהם בגלל הבעיה הזהותית שלי ובאמת בתחילת הטיפול התחושה שלי היתה שאני יכולה להיות כל אחד. "יום אחד הוא אמר לי, 'שלחת לי סיפורים של בורחס כדי לומר לי שאת לא אחת'. הוא הסביר לי שיש לי, במקום אישיות אחת, מה שנקרא 'אישיות רבת פנים'. בהמשך הטיפול, על פי אופי השאלות שלו הבנתי שהוא מחפש בי הרבה אישיויות, שלכל אחת מהן יש אופי ושם משלה. מאוד רציתי את תשומת הלב שלו ונעניתי לרצונות שלו. הוא לא הסתיר את זה שהסיפור נורא מרתק אותו ואני רציתי למצוא חן בעיניו". אז כמה דמויות היית? "אני לא הייתי אף דמות. זאת היתה הבעיה. לא היתה לי שום זהות. אבל הוא אותת לי בבירור שהוא רוצה לראות בי כמה וכמה דמויות נפרדות. במשך כל השנים האלה בקושי נפגשנו, רוב הקשר בינינו התקיים בטלפון ובמכתבים. הוא היה קובע אתי פגישות ולא הייתי מגיעה ובמקום זה הייתי מדברת איתו בטלפון וכותבת לו והוא תיעד הכל בקלסר. אותי כל הסיפור שיעמם, כי הדמויות האלה היו פלקטיות: אחת זונה, אחת דתייה, אחת אחראית על הרגשות, אחת אחות רחמנייה, אחת שמתפקדת והולכת לעבודה, דמויות לגמרי קלישאיות". באת אליו כדי להיעזר בו, אז מה היה הטעם לביים לו דמויות כדי להקשות עליו ולהערים עליו? "זה לא היה ביום. הוא היה שואל אותי בטלפון אם אני עכשיו מריה ואני הייתי אומרת, כן. אחר כך הוא היה שואל, עם מי דיברתי אתמול, עם לואיזה? ומתוך שיעמום הייתי מאשרת לו". רואה את עצמה בראי כבר בפגישתם הראשונה נאלץ להוציא מידיה את הסכין שבו חתכה את ורידיה. מאז ואילך מנע ממנה כמה פעמים לשים קץ לחייה. ברגמן טיפל בה בחינם, ובקריאת הספר אי אפשר להתעלם ממידת החיבה וההערכה שהוא רוחש ל"שרה" שלו. הבעייתיות נובעת מהעובדה שניסה להשפיע על המטופלת שלו שתסכים שיוציאו לאור ביחד ספר על הטיפול שהוא נותן לה. "עשיתי הכל כדי שלא יהיה ספר", היא אומרת. "בהתחלה ביקשתי ממנו יפה שלא יוציא את הספר. אחר כך בכיתי והתחננתי שלא יוציא את הספר והוא התווכח ואמר שזה נורא חשוב שאנשים יראו שאפשר להיות חולים כמוני ולהבריא, וכמה חשוב לא להתעלל בילדים, כי אחר כך הם גדלים למבוגרים שרוצים למות כל הזמן". מה קרה אחרי שהספר יצא לאור? "היה לי מאוד מאוד קשה, היו לנו הרבה עימותים מאז. אנשים כל הזמן אומרים לי שהוא ניצל אותי, אבל זאת לא היתה התחושה שלי. התחושה שלי היא רק שאני שמחה שזה נגמר. את הספר לא קראתי. קיבלתי חצי מהתמלוגים וקניתי טלוויזיה וטוסטר ועוד כמה דברים". פרופ' יגאל גינת, לשעבר מנהל בית החולים הפסיכיאטרי טלביה, טיפל אישית ברבקה בן דוד באשפוזיה שם ושמר איתה על קשר גם לאחר ששוחררה. "אני התרשמתי ממנה מאוד", הוא אומר. "היא אוטודידקט באופן מדהים. יש לה השכלה מרשימה ואוצר מלים ודימויים נדיר. היתה תקופה, לאחר שיצאה מבית החולים, שעבדה בטיפול בילדים ואז ראיתי כמה היא נהדרת עם ילדים. הנושא של ילדים בכלל לא נכנס אצלה לתחום הפתולוגי ובגלל זה שמחתי ועודדתי אותה ללדת". גינת מספר שהוא הפנה אותה אל זאב ברגמן. "חשבתי שהיא מבקשת עזרה בשאלות שקשורות לבנה, והוא פסיכולוג לילדים. היא לא רצתה לפנות למרפאה ציבורית, כי פחדה שייקחו ממנה את הילד והיה צורך למצוא לה פסיכולוג ילדים שיטפל בה בחינם. ברגמן, ויש לומר זאת לזכותו, הסכים מיד, עוד בטרם התחיל לטפל בה, ולא בילד, תפנית שכלל לא ידעתי מלכתחילה שתקרה". מה דעתך על הבעיה האתית שבפרסום הספר? "השאלה האתית היא לא שחור-לבן. רבקה הרי בסופו של דבר הסכימה להוציא את הספר וחתמה על החוזה, ומכאן שזה נעשה בהסכמתה. אני, אגב, מעולם לא הסכמתי לדיאגנוזה שלו - ריבוי אישיויות - וגם אמרתי לו את זה. אני בכלל לא בטוח שיש דבר כזה, אבל אני בטוח שזה לא מה שהיה לרבקה. אני עד היום לא בטוח מה האבחנה שלה, אבל אין ספק שבשנים שבהן היתה אצלו בטיפול מצבה השתפר מאוד. אני לא יודע כמה מזה אפשר לתלות בטיפול וכמה בדברים אחרים, אבל אין ספק שהיא נעזרה מאוד". בן דוד מאשרת: "הוא עזר לי מאוד, ובעיקר בכך שהטיפול הפסיכולוגי - לאחר שהסתיים בשנת 96' - נתן לי דחיפה לשנים של בירור עצמי ובניית זהות. אני לא מייחסת חשיבות גדולה לפסיכולוגים, הם מעצבנים, אבל יכולים לעזור וצריך לדעת להשתמש בהם בתבונה ובזהירות, לדעת מה לקחת ומה לזרוק, להפריד כל הזמן את המוץ מהתבן. טיפול יכול להיות מנוף לשינוי. כל מפגש שהיה לי במהלך הטיפול ואחריו היה עוד נדבך בכיוון של בנייה מתוך ההרס הנורא והיסודי שהיה שם, בבית אמא". לידת הבן, היא אומרת, תרמה רבות להחלמתה. "מהרגע שנולד בני התחילה להיבנות אצלי זהות. בילדות לא הייתי משהו ולא הייתי של מישהו, לא בת של מישהו ולא אחות של מישהו. פה פתאום הפכתי למישהו של מישהו - הפכתי לאמא של הילד". בספר את מופיעה בשם בדוי, מדוע החלטת עכשיו להיחשף? "באוקטובר יקרינו בטלוויזיה את הסרט 'מכחול הנפש' על ארבעה אמנים, ואני בתוכם, שבעברם היה אשפוז פסיכיאטרי. הבמאי חיים אברהם ריאיין אותנו ברגישות ובחוכמה על מקומה של האמנות בחיינו ועל הרקע הביוגרפי שלנו. בסרט החלטתי להיחשף בשמי האמיתי ואחרי זה כבר לא פחדתי להציג את הציורים בתערוכה בשמי המלא ולספר הכל, כי פתאום ירד ממני החשש. חשש ממה? לא עשיתי רע לאיש, הייתי קורבן של חיים רעים, אבל פילסתי לי דרך בכוחותי ועכשיו אני יכולה לעמוד איתנה ולהראות את העבודות שלי". עכשיו, היא אומרת, היא גם יכולה לזהות את עצמה כיצור שלם. "כשאני מסתכלת בראי אני רואה אותי ואני יודעת שאני רואה אותי וזאת אני. אני רוצה שהתערוכה תראה לאנשים שאפשר לצאת מתהום כל כך עמוקה למסלול חיים רגיל. אני לא אומרת שזה לא נורא קשה, אבל זה אפשרי". *

שלום ME אכן כתבה מעניינת המעלה שאלות בנוגע להאם קיימת אבחנת פיצול אישיות. אך בעיקר בנוגע לשאלת פרסום טיפולים במקרים מסויימים. זוהי שאלה אתית ויש עליה וויכוחים כשמצד אחד עומדת טובת המטופל ומנגד היכולת לשתף וללמוד וללמד. המטרה היא לנסות ולאזן ככל האפשר בין שני הצדדים הללו. ממה שקראתי נשמע לי שנעשה ניסיון מתמשך לעשות כך. דרור

האם אנשים בעלי הומור ציני הם בעצם חסרי ביטחון? או שלא בהכרח? ומה לגבי שימוש בהומור ציני לגבי דברים שלא מאיימים או קשורים לציניקן? האם גם אז ניתן להסיק משהו על בטחונו או שאין קשר. תודה ושבוע טוב דיקלה

דקלה שלום, הסקה על אדם אחר על בסיס מאפיין אחד של התנהגותו היא דבר שיש לעשותו בזהירות ובצניעות. ציניות מהווה לרוב הגנה כנגד גילוי רגשות, ביניהן גם של חוסר ביטחון. מדובר לרוב בגישה כללית כלפי העולם המנסה להראות ששום דבר לא מזיז להם. לכן לא ברור למה הכוונה ב- לא דברים שקשורים אליהם. דרור

דף מידע על מחקר תרופתי בריספרדל אצל אנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית* במרכז הרפואי תל-אביב על שם סוראסקי (בית החולים איכילוב) מתנהל מזה כשנה מחקר הבודק האם תרופה בשם רספרדל יכולה למתן סימפטומים הקיימים אצל אנשים אשר סובלים מאישיות "גבולית". סימפטומים אלו יכולים לכלול אימפולסיביות (עד כדי הסתבכות), תגובות אגרסיביות, סף תסכול נמוך ושינויים קיצוניים ובלתי צפויים במצב הרוח. המחקר אינו ממומן על ידי חברת תרופות, ההשתתפות בו היא בהתנדבות וניתן להפסיקה בכל זמן לפי רצון המשתתפת וללא צורך בהסברים. זהות המשתתפות במחקר נשמרת בסוד על ידי כל המעורבים במחקר ולא תפורסם בכל פרסום מדעי או אחר. יש למשתתפות כיסוי ביטוחי מטעם המרכז הרפואי תל אביב. המעוניינות להשתתף יעברו תהליך של מיון למחקר. אם תעמדי בתנאי הכניסה למחקר ותסכימי להשתתף בו, תקבלי טיפול פסיכיאטרי שבמהלכו תקבלי את התרופה ריספרדל במינון 1 מיליגרם ליום או תכשיר א?ינבו (גלולה שאינה מכילה חומר פעיל) למשך 10 שבועות. הקביעה אם תקבלי את התרופה עצמה או גלולות אינבו נעשית באופן אקראי כך שגם את וגם הרופא המטפל לא תדעו מה מכילות הגלולות עד תום המחקר. בתחילת הטיפול, במהלכו ובסיומו תתבקשי למלא שאלונים ולעבור הערכה פסיכיאטרית ופסיכולוגית. כל הטיפול והמעקב, שנעשים במסגרת המחקר, יתקיימו בבית החולים איכילוב. יש לציין כי תרופת המחקר, ריספרדל, הינה תרופה מוכרת ומקובלת ואינה תרופה ניסיונית. קיים סיכון נמוך של תופעות לוואי, אך המחקר בודק מינון נמוך מאוד של התרופה ולכן סיכון זה הינו מינימלי. המחקר מאפשר בדיקה ואפיון יסודי ואישי של דפוסי התנהגות הקשורים לאישיות אשר קיימים אצלך. המחקר גם יכול לבדוק האם דפוסים אלה, אשר לעיתים קשורים למצוקה נפשית, ישתנו עם הטיפול בתרופה. במידה ואת/ה מעוניין להשתתף במחקר אנא מלא/י את הטופס הבא. ניתן למלא את הטופס באופן אלקטרוני ולשלוח אל המייל [email protected] או להדפיס ולמלא באופן ידני ולשלוח לפקס 03-6974586

שלום לכולם, לפני שמצטרפים למחקר שכזה יש לברר מי העומד בראשו האם קיבל את האישורים המתאימים (מוועדת האתיקה למשל ) ורק אז לשקול האם להצטרף. חשוב לדעת כי הניסוי לא פורסם על ידי אתר דוקטורס או על ידי מנהלי האפורום ולכן חובת הבדיקה היא חובה אישית. דרור