פורום פסיכולוגיה קלינית

איך מדברים על הורים בטיפול כשהאדם בן 56 וההורים כבר מתים מרגישה שאני משמיצה אותם.

חיה שלום, את מתארת בעיה שכיחה למדי המופיעה גם כשההורים חיים - הקושי ל"השמיץ" את ההורים בטיפול. מן הסתם תחושת האשמה מוחמרת כשהם לא בחיים. אבל ההורים שלך, של כולנו חיים בתוכנו, אנו נושאים את התמונה שלהם את הקולות שלהם ואם נרצה או לא זה תמיד משפיע עלינו. כך שעיבוד של התחושות שלך כלפיהם בטיפול, אינו יוצר דבר חדש אלא מוציא לחופשי, לא מותיר אותך לבד, עם דברים שממילא נמצאים בתוכך. דרור

לא עוד בכי, לא עוד פגיעות, לא עוד רע, לא עוד כאב, לא עוד חלומות רעים, לא עוד הרגשת בחילה, לא עוד מועקה, לא עוד תחושת חוסר ביטחון, לא עוד חוסר אמון, לא עוד סימני שאלה, לא עוד שאלות יתומות חסרות תשובה, לא עוד... מהו חוזק? חוזק זה להתמודד עם דברים? חוזק זה לא לבכות? חוזק זה לא להיפגע? חוזק זה לעמוד איתן? חוזק זה שליטה? חוזק זה חוסר פחד? מה זה החוזק הזה?ולמה הכל מתפורר?

שלום לך, לא קל להגדיר מהו חוזק. יש המגדירים אותו כיכולת להתמודד עם קשיים עם מצוקות. אבל איך עושים את זה? בעיניי הדרך להיות מסוגלים להתמודד עם תלאות החיים זו גמישות. גמישות מחשבתית רגשית והתנהגותית. היכולת להצליח, וזה קשה, להגיב בצורה מתונה לא קיצונית על אירועים גם אם הם קשים. הנטייה שלנו היא לעיתים קרובות לדבוק בדרכי פעולה שאנו מכירים היטב, גם אם הן אותן הדרכים שהובילו אותנו למקומות קשים. בעיניי אחת הדרכים בהן טיפול מועיל הוא בהקנייה הדרגתית של גמישות שכזו. דרור

הוארך מעצרו של תושב פ"ת שנחשד באונס נכדתו פורסם: 24.12.07, 14:18 בית משפט השלום בפתח תקווה האריך בשבעה ימים את מעצרו של תושב פתח תקווה, בן 74, שנעצר בחשד שאנס וביצע מעשים מגונים בנכדתו, בת 26, מאז הייתה בת 4. הסב נעצר הלילה בעקבות תלונת הנכדה במשטרה. (רענן בן צור)

טלי שלום, זהו אכן מקרה מזעזע, נוסף, אבל אני מקווה שאותה בחורה תמצא בעצמה ובאחרים את הכוחות להתמודד עם ההתעללות שעברה עד כה. דרור

היי אני בת 20 כשאנייוזמת מין עם חברי קשה לי להנות מה שגם הוא לא נראה כ"כ מתלהב כמוני וזה מפריע לי....גם כשהוא יוזם הוא לא נראה מתלהב מי יודע מה.אומנם הוא אומר בסוף האקט שהוא נהנה ושהיה טוב מה יכול להיות הסיבה שהוא נראה לא מתלהב למרות שאני עושה הכל לענג אותו....? ולמה אני לא נהנית כשאני יוזמת? כשהוא היוזם אני מרגישה שאני נהנית יותר.

מזי שלום, את מעלה נושא סבוך שנראה לי שאין עליו תשובה אחת פשוטה. בעיקר משום שצריך לברר לעומק מה זה עבורך ליזום, מה זה מעורר בך, אילו תחושות וחרדות או מחשבות על עצמך. מעבר לכך חשוב לדעת האם זה קורה לך רק איתו, האם זהו הקשר המיני הראשון שלך ושאלות נוספות שנותרות ללא תשובה כרגע. אבל ניתן לומר מהדברים שלך שאת מאוד ממוקדת במה עובר עליו והאם הוא מעוניין בך. כאשר הוא יוזם את מרשה לעצמך להניח שאם הוא יוזם הוא מעוניין, להירגע, ולהינות יותר. שוב, הצעה זו היא בגדר השערה מאחר והיא מבוססת על מעט היכרות איתך. הצעתי היא אם זהו דפוס שחוזר על עצמו שתפני לטיפול, דרור

כמה כאב ורגישות באדם אחד יקר/ה הישארי איתנו תמיד שולחת לך הקלה וחיבוק.

שלום לך, אני שומע ממך בעיקר את האכזבה שלך מהחיים, אבל למרות שלא הארת בדברים אני שומע גם שבעצם האיזכור של אכזבה מהחיים, ביקורת עליהם ישנו רצון לחיות אבל לחיות חיים אחרים. לעיתים הרצון הזה נחלש ולכן צריך שיהיה מישהו לצידך שיזכיר לך שגם הצד הזה קיים בך. שאת לא רוצה למות, שאת רוצה לחיות חיים אחרים. זה הבדל חשוב בעיניי. דרור

(((((((((((דרור))))))))))... אין לי כוחות יותר ... כל הגילויים האלה ..התובנות שלא מגיעות .ל...איך זה קרה לי ? איך הצליח להתמודד מכאן?.. כאילו חזרתי אחורה .. אפילו ..כמה צעדים יותר.. אוףףףףף, נופלת ...נופלת ...ומרגיש שאין סוףףףף.... זה היה כנראה.. קשר מסוד מיוחד, הוא לא נכתב ע"ג דפים , הוא גם לא נאמר במילים , הוא בטח לא היה חתום בשבועה .. הוא לא הופר , ותמיד נשמר ! זה היה קשר מסוג מיוחד בין אבא לילדה קטנה.. (אולי בת 6 ) ?... הפעם הראשונה שם ביננו .. נאמרה כמעט בלי מילים , בלחישה חרישית. שלוותה בששש....עם אצבע על השפתיים . לפעמיים הספיק רק מבט.. לפעמיים זה התחיל רק במשפט .. "אני אוהב אותך ..את תמיד תהייה אהובה שלי " שנאמר בפנים ככ אוהבות , והיום כילדה בת 30 .. אני מבינה עד כמה הפנים האלו , היו ככ משקרות . בפעמים אחרות, כנראה שכבר הייתי מנותקת , לא מודעת , בכלל לא שם .. לצערי ..הייתי .. ילדה קטנה שמבינה .. ששתיקה היא גם בלי מילים . והיו בטח עוד דרכים , וצורות .. שעם הזמן עוד יעלו ...בטיפולים אבל מה שבטוח .. זה היה קשר מיוחד במינו .. כי מהרגע שהתחיל, הוא לא נגמר ... קשר השתיקה . עצוב לי דרור ..ככ עצוב .. מצטערת. שרית

שרית שלום, אני מבין את העצב שלך הקשור לזכרונות והשאלות שעולות בך בשלב זה. במידה מסויימת את אכן נסוגה, כדי לטפל בבעיה אבל עם משאבים וכוחות הגדולים מאלו של ילדה בת שש ובתמיכה קרובה ומחזיקה של איש מקצוע. כשהכוונה היא שלא תישארי שם אלא תצאי מהמקום הזה. כך שאני יכול רק לחזק אותך להתמיד בתהליך החשוב הזה שאת עוברת, ולומר שאני ואני מניח שעוד משתתפים מהפורום איתך בתהליך, דרור

מצטערת שאין לי מילים.רק שמרי עלייך,על הילדה הקטנה של אז,שעדיין עטופה בחומות של שתיקה.. כואבת איתך את כאבך,רק שתדעי אני איתך. מאחלת לך ימים קלים יותר של שקט. והם יגיעו .הם יגיעו. חיבוק...

רציתי לשאול בפנקס הפסיכולוגים גם אתה וגם ליאת רשומים עם מס' רישוי אך ללא "קל" האם אתם פסיכולוגים קליניים כי לפי הפירוט בדף של כל אחד מכם בצד שמאל שניכם ביצעתם את ההתמחויות שלכם ויש לכם קליניקות פרטיות. נ.ב בהמשך להודעה הקודמת שלי זה דווקא הרגיע אותי כאשר ראיתי שגם ללא "קל" ליד השם ניתן לבצע טיפול נפשי.

שלום לך, אני שמח שנרגעת מהתשובה שלי, אם כי אני שם לב שהנושא ממשיך להעסיק אותך מאוד. הסטטוס המקצועי שלי ושל ליאת מפורט בכרטיס הביקור שלנו בבהירות רבה. מעבר לכך כפי שכבר נאמר לך, לעיתים קרובות מתמהמה עידכון פנקס הפסיכולוגים בגרסה האינטרנטית שלו. דרור

ד"ר שלום בת 37 בת יחידה להורים גרושים ללא אב נשואה ואם לשלושה ילדים מקסימים מאז ומתמיד הינני זוכרת את עצמי כילדה לא חברותית במיוחד בעלי אהבת חיי אשר נשלח משמיים כאשר הייתי בת 14 והוא בן 17 וחיים יחד באהבה מיוחדת ואמיתית אך עם מריבות בילתי פוסקות כבר 20 שנה יום יום!!!! שלא תאחר!! מהעבודה אין לך אפשרות ללכת לשום מקום בלעדי איפוא אתה למה אתה לא עונה לטלפון בפעם הראשונה לאן אתה הולך שבעה ימים בשבוע 24 שעות חיי סביב איפוא הוא? בעלי איש יקר ועל תפקיד בכיר במגזר הפרטי מגלה וגילה סובלנות רבה לאורך כל השנים ליפני כשלוש שנים נתקף בהתקף חרדה והמשענת היחידה הייתי אני כנראה שמיביחנתי היה לי אותו סוף סוף "בשליטה" לאחר ניסיונות בכל הכיוונים ללא הצלחה בעלע פנה לטיפול תרופתי לפני כשנה אשר הוכיח את עצמו מעל ומעבר למצופה!!ציפרלקס 10 מ"ג אחת מהבעיות שלי הינה שאני צורחת על הילדים ללא פורופרוציה למעשה תמיד 10 בסולם ריכטר בעלי מאוד מתבייש מהשכנים ומהרצון להקנות בית שליו .לפני כחמישה חודשים שיכנע אותי שיש לקחת ציפרלקס ואולי סוף סף "חרדות הנטישה" לדווריו ייפסקו הצעקות ייעלמו וייסרור שלום בביתינו התחלתי לשתות ופתאום הרגשתי מצויין חרדות הנטישה נעלמו אך במקומם באה חוסר איכפתיות ובטחון עצמי בזה שהבעל יכול ללכת קהות חושים קיצונית(כי ממילא לא הייתי אדם רגיש)אך עדין נשארן לי באום דרגות הרצון ההיסטרי לאן הוא הולך ומה עושה ואוי ואבוי אם ייאחר אני מסוגלת לקלקל ערב שלם הצעקות ווהתפרצויות נשארו כפי שהיו ד"ר אנא ממך האם הכדור אינו מתאים מה לעשות ואיך הינך מגדיר את הבעייה(הכותב הינו בעלי לאחר אישורי)תודה מראש

סימה שלום, אינני נוהג לאבחן דרך האינטרנט, למרות המידע הרב שמסרת. ככלל נראה שכפי שציינת בעלך מהווה עבורך נקודת אור בחיים, ביחד עם תחושה עמוקה שיום אחד הוא ייעלם ואת תקרסי. הדרך שאת מרגישה שאת יכולה לשלוט בכך, למנוע את זה היא לשלוט בכל התנועות שלו אך מן הסתם זה מכניס מתח רב ליחסים שלכם. לא ברור לי גם מדוע בעלך הוא שכותב את הפנייה, האם את רוצה שינוי ואם כן איזה? אם השינוי שאת רוצה בו הוא שינוי פנימי כך שתוכלי להרגיש בטוחה יותר בעצמך ובקשר איתו המלצתי היא שתפני בהקדם לטיפול. ייתכן והמטפל ימליץ לך במקרה כזה גם על טיפול תרופתי, כדי להקל על רמת החרדות שלך. אבל בבסיס את צריכה לטפל בחרדת הנטישה, להבין את מקורותיה מבחינתך ולראות כיצד את יכולה לעבור למצב אחר בו את מרגישה שנטישה אינה הכרחית, וגם אם תקרה היא אינה סוף העולם מבחינתך. דרור

בננו נמצא בטיפול פסיכולוגי. הוא בן 5. הפננו אותו לטיפול וכנראה יש לו OCD. האם זה משהו שעובר? האם טיפול תרופתי יכול לעזור? איך לעזור לו?

שלום לך, לא ברור לי מהיכן האבחנה של OCD, האם זו אבחנה של איש מקצוע או שלכם. בכל מקרה מאחר ואיני מכיר את פרטי המקרה המלצתי היא שתתיעצו ישירות עם המטפל. באופן כללי אני יכול לומר שטיפול תרופתי ביחד עם טיפול פסיכולוגי יכול להיות יעיל למדי בטיפול בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית. אבל שוב, התייעצו עם המטפל לגבי הדרך הנכונה ביותר לעזור לו בשלב זה, דרור

Thank you

התקרבתי יותר מידי. סמסתי עייפות ולא באתי לפגישה. לקראת הפגישה הבאה בסוף השבוע מתמקמת לה הרגשת בטן שהכל פיקציה. הטקסט ל SMS הבא כבר מתנגן בתודעה. אופרטיבית: איך מניחים, איך מתרככים, איך מניחים? זקוקה לתוכנת הפעלה מהירה, מדוייקת,בהירה. יש?

שלום לך, מהדברים שלך נשמע לי שאת הגעת למצב בו הסמס הפך למרכזי והטיפול/פגישות הפכו לשוליות. נראה לי כי קיים כאן קושי לבטא את עצמך מול המטפל, וקיימת העדפה לעשות זאת בסמס, אבל זה אינו מקדם את הטיפול, פוגע בו וזו גם הסיבה לכך שהטיפול, ואולי לא רק הוא נראים כפיקציה. עצתי היא לנסות להביא יותר ויותר חלקים ממך, באמת ממך אל תוך הטיפול, על אף הקושי שבכך. דרור

שלום לכולם, אני מבין את החרדה והאכפתיות לפורום שעלתה היום, יחד עם זאת ניתן להיעזר במקרים אלו על ניסיון העבר ולראות כי מעטים היו הפעמים שאני או מנהל אחר איכזבנו ולא הגענו ללא הודעה. קיבלתי פניות רבות בנוגע לעץ שהורד, לא העליתי אותן משום שגם אורנה וגם ליאת, וגם אני לאחר שעודכנתי בפרטי המקרה, סבורים שלא נכון היה להשאיר את העץ כפי שהיה והכיוון שהוא תפס, ולכן גם נראה לי נכון להניח לנושא זה לעת עתה, גם אם חלקכם לא מבינים או מסכימים, אנו מבשים שתכבדו את השיקול המקצועי שלנו שהתקבל בכובד ראש. דרור

כמה זמן לוקח טיפול דינאמי ומתי יודעים שזה הסוף שאלתי את המטפל שלי והוא אמר שזה לא הזמן להיפרד כבר עברה שנה וחצי אין לי בעיות מיוחדות למעט קשיים במציאת מקצוע ובחורה הוא מטפל אדיר סובלני ומבריק אך כמה זמן?

רועי שלום, מרבית הטיפולים הדינמיים הם ארוכי טווח, ולעיתים קרובות נמשכים זמן רב יותר מהזמן שאתה תיארת. אך הזמן כשלעצמו אינו המדד לסיום טיפול. המדד הוא האם המטפל והמטופל מרגישים שאין אפשרות להיעזר או לעזור בטיפול. במקרה שלך, אתה מתאר שתי נקודות משמעותיות למדי שאינן פתורות עבורך ואני יכול להבין את דעתו של המטפל. עם זאת, בכל שלב שהוא יכול המטופל להחליט שהוא מצידו מיצה את הטיפול. המלצתי היא לנסות ולברר עם המטפל מדוע הוא חושב שעוד לא הגיעה העת ולראות האם זה מדבר אליך או לא. דרור

היי למנהלי הפורום ושאר החברים הטובים שמי אבי ,אני יוצא מזה כחודשיים וחצי עם בחורה שהבהירה לא ומספרת לי שהיא בעלת פיצול אישיות. אני לא מבין כל כך אם היא באמת בעלת אופי כזה כי אני לא יודע לזהות הבדל גדול בין פיצול אישיות ובמיוחד אם הוא שייך לבחורה ,שהיא תמיד מאופיינית בפיצול כזה. בנוסף,יוצא מצבים שאנחנו רבים על דברים קטנים. היא מגיעה למצב שהיא אומרת שהיא רוצה להתאבד . לא פעם ולא פעמיים היא עושה לי את הדברים האלו. בנוסף קרה שהיא תוך כדי נשיקה קטנה היא ביימה שהיא התעלפה ואני כמעט וכולי הייתי בשוק טוטאלי.מסתבר שהיא רק ביימה וזה לא היה אמיתי. אשמח לשמוע מה התופעה שיש לבחורה הזו .והאם יש לה איזה שהיא הפרעה או סוגיה שאפשר להצביע על בחורה כמו שתיארתי. ממש יעזור לך תשובה כמו שלך לגבי קבלת החלטה לגבי הבחורה הזו. תודה.

אבי שלום, ככלל פיצול אישיות זו תופעה המתאפיינת בדיסוציאציה, ניתוק עד לכדי יצירות מספר אישיות בתוך האדם. ישנו וויכוח האם קיימת הפרעה כזו קיצונית, אך ברור שהפרעה דיסוציאטיבית קיימת. אני לא יכול ולא נכון יהיה לאבחן מכאן את חברתך. מלבד לומר שהיא מגיבה בעוצמה רגשית רבה המשפיעה גם על התנהגותה. אבל אם תרצה אתה מוזמן לקרוא עוד לע ההפרעה באינטרנט. לגבי ההחלטה האם להישאר איתה או לא, בוודאי שאני לא יכול לייעץ לך מכאן ובהסתמך על המידע הזה, אתה תצטרך לקבל החלטה האם ההתנהגות שלה כפי שאתה רואה אותה מתאימה לך או לא. דרור

האמת שתהיתי מדוע אינך משיב להודעות, דאגתי לך ..

חן, תודה על הדאגה שלך, דרור

הפורום פעיל

ערב טוב, אני יודעת שהנושא נטחן כאן בעבר וקראתי את ההודעות בנושא , ובכל זאת אני חשה צורך לכתוב את ההודעה הזו. שמתי לב שהתחלתי לפתח רגשות כלפי המטפל שלי. אני יודעת לזהות את זה כהעברה אירוטית. אני מפנטזת רבות על סיטואציות בהן אני שוכבת בתנוחת עובר אצלו בקליניקה והוא מלטף אותי ומחבק אותי. אני חושבת עליו ימים כלילות. זה התחיל כאשר הוא בפעם הראשונה הצליח לפתוח אותי ולגרום לי לאבד שליטה. זה היה שלב קריטי בטיפול שכן הנושא המרכזי בטיפול הוא הניסיון שלי לשלוט בהכל וחוסר היכולת שלי להרפות, כמו כן, הדימוי עצמי הירוד שלי. היום שיתפתי אותו בחלק מן המחשבות שלי(לא חשפתי את כולן מרוב בושה) וטענתי בתוקף, אולי באגרסיביות, שלא מדובר בהעברה אירוטית ושאני לא נמשכת אליו ושאני לא מתאהבת בו. כמובן שזה נכון באופן חלקי... אני נורא חוששת מכך שהוא יפסיק את הטיפול. לא רוצה להלחיץ אותו. חשוב לציין שהוא נתן לי את התחושה שזה שכיח ולגיטימי ושאני לא צריכה להתבייש בזה ושזה טבעי. בנוסף, מפחיד אותי שאני מסיטה את תשומת הלב שלי מהנושאים היותר חשובים שבגללם הגעתי לטיפול ומתעסקת במחשבות עליו ולא על עצמי.

יעל שלום, אני מניח שלא שיתפת בכלל הפנטזיות שלך, אבל מאילו שכן העלית אני לא שומע דווקא העברה אירוטית אלא רצון להיות מוחזקת על ידו כמו על ידי אם. ככלל אני מסכים עם המטפל שלך שזה שכיח ולא הייתי ממהר לחשוש שהוא יסלק אותך מהטיפול, זהו גם תפקידו לבדוק האם הפנטזיות הן הסתרה של בעיות חמורות יותר שאת מסיחה דעת מהן, או שהן הדבר עצמו עמו את מתמודדת. דרור

אני לא יודעת בדיוק אם אני מבצעת "התנגדות"(כך קוראים לזה, לא?). יכול להיות שזה איזהשהו פחד או צורך שלי למנוע ממנו לחשוף אותי לגמרי. האמת, אני מאוד חוששת ממה שאמצא. אני חושבת שעברתי איזהשהי התעללות מינית בתור ילדה. אין לי מראות או זכרונות ברורים וגם לא מעורפלים. זו פשוט הרגשה שמרחפת מעליי. אני מפחדת שיחשוב שהשתגעתי ושאני ממציאה דברים כי אני נוטה מטבעי להגזים ולהיות קצת דרמטית. אני לא מרגישה אהבה כלפיו ומודעת לרציונל. בנוסף, סיפרתי לו שאם הוא יחשוק בי מינית אז העולם הזה באמת רקוב. אולי אני סתם בוחנת אותו...לא יודעת. מה שכן, אתמול בפגישה לא הפסקתי להתנצל על כך שאני עושה לו "חיים קשים" ועל כך שאני "קשה להבנה" ועל זה שאני "דפוקה". מאין בא הצורך להתנצל? למה אכפת לי ממנו כל כך? מה זה באמת? חשוב לציין שאני משתפת אותו ושואלת אותו אבל הנושא התעורר בעיקר לקראת סוף הפגישה ולא הספקתי לקבל מענה ולהביע את עצמי עד הסוף והפגישה הבאה רק ביום ראשון הבא ואני חייבת להבין מה קורה לי. תודה רבה!!!

שינויים בוויסות ההיפעלות הכוללים: 1. דיספוריה (עצבות, דיכאון קל עד בינוני) מתמדת; 2. מחשבות התאבדות כרונית; 3. חבלה עצמית; 4. זעם מתפרץ או עצור ביותר (עשוי להופיע לסירוגין); 5. מיניות כפייתית או עצורה ביותר (עשויה להופיע לסירוגין). ג. שינויים בתודעה הכוללים 1. אמנזיה (שכיחה) או היפראמנזיה בקשר לאירועים הטראומטיים; 2. אפיזודות דיסוציאטיביים חולפות; 3. נתק מן העצמי ואובדן תחושת המציאות; 4. התנסות חוזרת בחוויות, אם בצורת סימפטומים פולשניים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, ואם שקיעה במחשבות. ד. שינויים בתפיסת העצמי הכוללים 1. הרגשת חוסר אונים או שיתוק העצמי; 2. בושה, אשמה, האשמה עצמית; 3. הרגשת טומאה או הכתמה (סטיגמה); 4. הרגשת שונות גמורה מבני אדם אחרים (עשויה לכלול הרגשות מיוחדות, בדידות מוחלטת, הרגשה שאיש לא יכל לבין, וזהות לא אנושית). ה. שינויי בתפיסת המתעלל הכוללים 1. שקיעה במחשבות על היחסים עם המתעלל (כולל מחשבות נקם); 2. ייחוס לא מציאותי של כוח מוחלט למתעלל (זהירות: הערכת הוויות הכוח שמעריך הקורבן יכולה להיות מציאותית יותר מזו של הקלינאי); 3. אידיאליזציה או הכרת טובה פרדוקסלית; 4. הרגשת יחסים מיוחדים או על טבעיים; 5. קבלת מערכת האמונות או ההתרצות של המתעלל; ו. שינויים ביחסים עם האחרים הכוללים 1. בידוד והסתגרות; 2. שיבוש ביחסים אינטימיים; 3. חיפוש חוזר ונשנה אחר מושיע (יכל להופיע לסירוגין עם בידוד והסתגרות); 4. חשדנות מתמידה; 5. כשלון חוזר ונשנה בהגנה עצמית. ז. שינויים במערכת משמעות 1. אובדן האמונה בתמיכה ובאימון; 2. הרגשת חוסר תוחלת וייאוש.

שלום לך, במקרים בהם עולה שאלה סביב התעללות, בעיקר כאשר אין זכרון אלא תחושה חשוב להיות זהירים ולא ל"נטוע" זכרונות במטופל על בסיס השערות הנחות וסימפטומים. לכן הייתי ממליץ ראשית לציין מהו מקור רשימת הסימפטומים הזו ושנית להדגיש שמדובר רק ברשימה המעלה את החשד או הסבירות אך בוודאי אינה קובעת שאדם אכן עבר התעללות. דרור

אין תקלה וההודעות הועלו בסופו של יום, דרור

בזמן האחרון הפורום נהיה מוזר מעלימים עצים מנהלי פורום לא מגיעים מה יהיה.....

שלום לך, אני מבין את התחושה שלך, יחד עם זאת נראה לי מהיר וחפוז מדי להסיק על שינויים ועל מוזרות מהגעה מאוחרת יותר לפורום ומהחלטה מסויימת של מנהלי הפורום להוריד עץ. דרור

הפורום יצא לחופש כמו בפורום פסיכותרפיה?בדרך כלל דרור מגיע בתשע?

שלום לך, הפורום לא יצא לחופש, אני מבין איך שינוי בשעת תחילת המענה מעורר שאלות רבות, אפילו חרדות. ניתן להבין דרך זה עד כמה חשובה המסגרת, אותם גבולות, שלעיתים לא מבינים את חשיבותם בשמירה על הטיפול ועל תחושת ביטחון בסיסית בו. דרור

רציתי לשאול מדוע יש בפנקס הפסיכולוגים פסיכולוגים שיש להם מספר רישוי אבל בעמודה של "מומחה בתחום" לא מופיע כלום, האם הם נחשבים לפסיכולוגים קליניים גם אם לא מופיע "קל" בעמודה של "מומחה בתחום" והאם הם רשאים לעסוק בטיפול נפשי כמו פסיכולוג קליני. מה שהצלחתי להבין הוא שנרשמים בפנקס לאחר 4 שנות התמחות ומבחן הסמכה של משרד הבריאות. נ.ב הסיבה שאני שואל הוא מכיוון שקיבלתי טל' של פסיכולוג קליני ממכון שעובד עם קופ"ח וכאשר הפנתי את תשומת ליבה לאחר בדיקה שלי שאין סימון של "קל" בפנקס הפסיכולוגים אז היא מסרה שכנראה זה לא מעודכן, כי היא הסתכלה במסמכים של אותו פסיכולוג ומסרה שיש התמחות בבית חולים וכל מה שצריך (יש לציין שעדיין לא התחלתי טיפול, קבעתי פגישה לשבוע הבא ויש לי חששות).

שלום לך, למיטב ידיעתי לא ניתן לעבוד בהסדר עם קופת חולים ללא תעודת מומחיות כלשהי. כך שמבחינה זו אתה יכול להיות רגוע, אתה גם יכול לבקש מהפסיכולוג את התעודה המעידה על מומחיותו. ככלל פסיכולוג אשר סיים תואר שני בפסיכולוגיה, יכול להירשם בפנקס הפסיכולוגים. התואר מומחה מתווסף לאחר שסיים את חובות ההתמחות שלו ועבר את מבחן ההתמחות. דרור

איך ניתן להתייעץ כאן? ובאילו ימים?

אור שלום, ניתן להתייעץ כאן על ידי כתיבת שאלה, התלבטות או שיתוף במחשבה כלשהי בכל אחד מימות השבוע מלבד יום שבת, דרור

ד. שלום, לא הודיעו שלא אהיה כי אני כאן, גם אם באיחור מה, דרור

כוכבית שלום, אני כאן דרור

שלום לך, כפי שניתן לראות הפורום פעיל. דרור

Hullo Liat, I wonder whether you remember me! I realize you have so many people writing to you but anyway if you do, I thought I would let you know that I am still going for counselling(about 7 months) AND it really has made a difference.(I had the problem of estrangement from my daughter) Thank G-d we are now good friends however I stlll find that she is not as close as I would like her to be now that she is married. My psychologist says that this is a sign of wanting to be independent. . . I find that at times she is like 'my lttle girl at home' AND then there are times when she seems so aloof AND a 'different character'. Would value some words of advice from you. Thanks Keren!

קרן שלום, ליאת תהיה פה ביום חמיש ותוכלי לפנות אליה אז. בינתיים אוכל לומר לך שמבלי להכיר את ביתך או אותך נשמע שישנו ניסיון חיפוש מצידה עד כמה להיות קרובה אלייך ועדיין להרגיש "ילדה גדולה". התפקיד שלך, עד כמה שזה קשה הוא לכבד את החיפוש הזה שלה. רק כך היא תוכל להגיע למקום שיהיה אפשרי ומספק עבורה ומספק גם עבורך. גם אם לא יהיה מושלם מבחינתך. דרור

היי דרור היקר,מה שלומך? אני עוברת תקופה לא טובה בחיים. ובימים האחרונים גם בעבודה, הימים הבאים הולכים להיות אינטנסיביים מבחינת כמות העבודה ,האחריות המוטלת עליי,אחריות שלא הייתי לוקחת על עצמי לו לא הייתי "חייבת". למרות שהתגמול הוא די שווה את זה.. מרגישה שמשהו חסר לי ,מרגישה לחץ,מן עייפות שטריליון שנים של שינה לא יעבירו. בא לי לעזוב את העבודה אבל האלטרנטיבה היא לשבת בבית לטפס על הקירות ,ולחפש עבודה,ואצטרך להחליט מה לעשות עם החיים,אין לי מושג מה אני רוצה.. אז האופציה של להתפטר ירדה מהפרק בינתיים... וחוץ מהעבודה מכל הבחינות לא קל לי וזה כנראה הקש ששבר את גב הגמל. הרבה דברים לא מאורגנים לי במחשבות,גם לא עכשיו כשאני רושמת, ואין לי מושג איך לסדר את החיים האלה, כאילו שאפשר לסדר.. כאילו שאפשר לעצור הכל או לחזור אחורה.. אני רק רוצה לנוח מהכל,ולא התאמצתי עד כדי כך שאהיה כל כך עייפה..כל כך חסרת אנרגיות... אפילו אין לי את הכוח לטפל בעצמי.. פשוט אני מרגישה שנופלת לבור בלי רצפה ,ואם אגיע לרצפה גם היא תקרוס תחתיי. סורי שמבולבלת חן

חן שלום, אני שומע ומבין את הפחד הבסיסי שלך שאין תחתית לנפילה, שהכל יכול וכבר קורס למרות מסביב נראה שאת מחזיקה מעמד. זה באמת מעורר תחושות קשות של חוסר וודאות, אבל החשוב הוא לנסות, אולי דרך הטיפול, לנסות ולהקטין את הפער בין המאמצים להראות מבחוץ כמתפקדת לבין התחושה הקשה מבפנים. למצוא כיצד ניתן לחבר ביניהם ואז זה גם יהיה הרבה פחות מעייף - כי בעיניי הפער הזה הוא שגוזל את הכוחות ממך. דרור

כואב לקרוא אותך .. הבלבול הזה.. התחושות שלא מרפות .. הקושי להמשיך הלאה ולתפקד רגיל כאילו כלום לא קרה .. ככ מבינה אותך יקרה ..ככ מבינה .. מקווה שתדעי ימים יותר של שקט ושלווה ..ותצליחי לעשות קצת סדר בבלאגן .. שולחת לך חיבוקי כח ..בתקווה שיקלו .. כאן איתך ובשבילך ..מתי שתרצי .. אוהבת, שרית

היי אני ובעלי גרים עם חמותי עם יחידה נפרדת....רוב הזמן אני לא בבית כי אני לומדת באזור אחר....בסופי שבוע כשאני חוזרת היא תמיד רומזת לי שהחלק שלי לא מסודר (יש לנו 2 חדרים) ושהוא מלוכלך ....מאוד מעצבן אותי שהיא מתערבת בחיי ...פעם כשהיא עשתה צנתור ברגל....ואמרו לה שאסור לה לעשן...המשיכה לעשן גם בבית חולים..כשניסיתי לרמוז לה שאוליכדאי לה להפסיק לעשן היא לא אהבה את זה...אנחנו לא יכולים להשכיר דירה כי בנוסף לכל בעלי עוזר להוריו כלכלית...אמנם אני לא מתווכחת איתה ורק מבליגה אבל בסוף אני אתנפל עליה נראה לי...מה כדאי לעשות לדעתכם? בנוסף לכל...תמיד אומרת לי למה את כזאת ביישנית? את לא יודעת לפתות ולפנק את הבעל.....זה מה זה מעצבן מה היא רוצה מחיי? היא חושבת שלא רע לי עם זה שאני ביישנית? ושלא יודעת לפתות את הבעל.....כבר נמאס לי מהשטויות שלה.....לא בא לי לחיות בשליטתה....היא רק מורידה לי את הבטחון העצמי....

סמנתה שלום, התלונות על חמות אינן חדשות בעולמנו. אני מניח שהמקור להן טמון בתחושה של האם שאף אחת לא מספיק טובה לבן שלה, וכבסיס לאמירה הזו טמון ההמשך שרק היא מספיק טובה עבורו וקשה לה עם ההיפרדות שלו ממנה. זה לא הופך את זה לנסבל יותר, אבל השאלה היא האם גם הוא מרגיש כך, האם גם הוא דבק בה יותר משהוא דבק בך. אם כן הרי שיש משהו מאוד לא בריא בנישואין האלו ואת צריכה לשקול את צעדייך כי זה לא ישתנה מעצמו ובוודאי לא ללא מאמץ. אם זוהי רק הגישה שלה והוא מעוניין בך נסי לחשוב שהדברים שלה באים מרצון להכאיב לך, אבל לא לך באופן אישי אלא לכל אחת שהייתה מתחתנת איתו. אולי זה יגביר קצת את היכולת שלך להתמקד בדברים החשובים. דרור

לשנות את מה שניתן, ולקבל את מה שלא ניתן לשנות.." שבת לא קלה עברה עלי. זכרונות העבר צפו ביתר שאת, יחד עם ההתמודדיות העכשוויות, המלמחמה עם שדים האמיתיים בעבודה, וההשלמה עם אהבה גדולה שהתעוררה בי ונמוגה בין-רגע. בשנות ילדותי ונעוריי הייתי חשופה להתעללות פסיכולוגית מצד משפחתי. הוטחו בי מילים קשות, עלבונות, השפלה. פיתחתי דימוי עצמי כה נמוך, שגם שנים של טיפול פסיכודינמי לא הצליחו לבנות. הייתי חשופה גם לאפיזודות נדירות של אלימות כלפיי. באחד המקרים עזבתי את הבית, לאחר מקרה כזה, הגעתי לתחנת המשטרה וכך גם הוריי, השוטרים היו די מזועזעים מכך שאני חושבת להתלונן על אחי. אני זוכרת את אותו ארוע, לא ידעתי לאן ללכת, התלבטתי אם להגיש תלונה, הייתי כל כך אבודה, בקושי היו לי חברים. צלצלתי לפסיכולוגית וזו התכוונה להגיע לתחנת המשטרה. לבסוף החלטתי לא להגיש תלונה, ובתאם עם הפסיכולוגית הגעתי אליה בערב יום שישי לביתה כדי שהיא תעזור לי להחליט מה לעשות, ולאן ללכת. נוצרה אי-הבנה וכשהגעתי אליה התברר שהיא לא ידעה שאני מתכוונת להגיע. בכל אופן שוחחנו והיא אפשרה לי להתקשר מביתה ולחפש אכסניות. אי אפשר לתאר את חוסר האונים שלי במילים. את המצוקה, הפחד, העצב... זה לא היה המקרה הראשון. מהמקרה האחרון חלפו כ-7 שנים. מאז מצאתי עבודה קבועה, שכרתי דירה, התחלתי ללמוד.. הכרתי חברים חדשים. היו לי אהבות קצרות. התנסויות מרגשות. הלוואי והכל היה מאחורי, ובאמת, כפי שזה נראה, הייתי פותחת דף חדש..הולכת ומתעצמת. עבדתי שנים במוסד גדול, הייתי כנועה ומאוד לא אסרטיבית. מאוד ביישנית, עם זאת גם מוכשרת. שכרתי דירות אבל הזנחתי את עצמי מאוד ואת הדירה, לא יצרתי בית ומקום משלי. היו תקופות טובות יותר מאחרות. לגבי הלימודים - עברתי בין חוגים, בשל המשברים התכופים, ובעיקר, פאסיביות ודחיינות בלתי מוסברת, התקשתי להתמיד בלימודים. לא ניגשתי לבחינות בקורסים שנרשמתי אליהם. בשל יכולת השכנוע שלי אושר לי להיבחן במועדים מיוחדים, שגם אליהם לא ניגשתי, לאחר מאמץ רב להשיגם. חיה מעין חיים משונים, כמו הדמות הספרותית, בילבי בת-גרב, עם עולם משלה, חיה לה לבד- לבד. עם מעט מאוד חברים. כלפי חוץ נראית מצליחנית. כמעט חיים חסרי תכנון, אם כי לא הרסניים. כך כך רוצה לבנות משהו..בית..להתמיד בלימודים..לא מצליחה. לפני מס' חודשים הכרתי מישהו, שהצליח לגעת בליבי כל כך עמוק, בזמן קצר, ונמוג באופן לא ברור. קשה לי להגדיר את מצבי, טלטלות רגשיות רבות, רגעים של עצב, רגעים אחרים של מלנכוליה וכעס. וגם שמחה, הנאה ויצירתיות. לעיתים טלטלות חזקות (לא עד כדי מאניה). עכשיו יש בעיות קשות ומורכבות בעבודה. לאחר שנות כניעה, הרמתי את הראש והייתה לי לא מעט ביקורת. סיבכתי את עצמי כהוגן. ותוך כדי נגלה אלי כיעור אנושי בלתי נתפש. צביעות, שקרים, חוסר מוסר..ואני יצאתי למלחמה חסרת סיכוי. אתמול הבנתי שאולי אני תקועה במקום ההוא, בצומת ההיא, כשעזבתי את הבית, לא היה לי לאן ללכת ולמי לפנות. מצוקה קשה. אני מרגישה שאני שם, למרות שאני לא באמת שם. בהרגשה אני שם. ופתאום חשבתי לעצמי, אולי אני בפוסט טראומה? אולי זה מה שמעכב אותי כל השנים? אולי, למרות שאני כבר לא בבית, לא הרשתי לעצמי לצאת לחופשי? מה דעתכם? תודה שקראתם, אחת.

שלום לך, את מתארת סיפור חיים מורכב ומרגש מאוד. הרבה פעמים אנו רוצים לעזוב הכל מאחור ו"לעלות על מטוס" אבל מה שיש בתוכנו בא איתנו וגם הבית בתוכו. את מתארת איך התקשית לבנות לך בית משלך, לחזק את תחושת הביתיות שלך שבאופן סמלי מייצגת עד כמה את מרגישה מוגנת ומוכלת. אני לא יודע אם את סובלת מפוסט טראומה או לא אבל ברור שמאוד קשה לך ואת רוצה שינוי. לכן המלצתי החמה היא לחזור לטיפול, ובהדרגה להתחיל להרגיש שאת פחות לבד פחות חוששת מאחרים, ובעיקר יותר מסוגלת למצוא את טווח הביניים הרגשי וההתנהגותי. דרור

במהלך הפגישה כל כך כעסתי שבעטתי בשולחן שבקליניקה, המטפל לא מצמץ אפילו אולי מההלם אולי מאדישות. הוא כל כך עוזר לי ובשבילי אבל אני עושה לו את המוות בכל המובנים והדרכים אבל אוהבת אותו למה הוא לא מתייאש למה הוא צריך מישהי שכועסת מקללת צועקת מגיע בלי להודיע מתקשרת מליון פעם עד הפגישה הבאה מעליבה ועוד מה הוא מזוכיסט או שאני סדיסטית?

מאיה שלום, נשמע לי שיש שם משהו קשה עבורך בחוויה שלך כל כך צריכה אותו, כל כך נעזרת בו, ובה בעת גם כל כך רוצה להתרחק לא להיות תלויה בו. את לא מרגישה שאת יכולה לעזוב ונשמע שלעיתים את אף מנסה לגרום לו להתייאש ממך, כפי שאולי כבר חווית אחרים בעברך עושים. אבל הוא מסרב והיכולת של שניכם לשרוד את השלב הזה ביחד, לשנות את הדפוס הבסיסי הזה היא המפתח להצלחת הטיפול. דרור

כבר כמה חודשים שאני ללא חשק מיני בכלל וזה מאוד מפריע לנו לזוגיות. מה גורם לכך כי אני מאוד אוהבת את בעלי ולא רוצה בכלל .

מירי שלום, מהתיאור הקצר שלך קשה מאוד לענות על השאלה שלך. חשוב לדעת ראשית האם ישנה בעיה בריאותית חדשה, האם חל שינוי משמעותי, עבורך לפחות בחודשים הללו. האם את שרויה בדכאון דבר שפוגם ברמת החשק המיני ועוד. אלו שאלות חשובות שדרך המענה עליהן ניתן להגיע להבנה טובה יותר של הסיבה. דרור

תערוכת צילומים של נפגעות וצלמים מקצועיים תפתח בת"א ב- 23 בנובמבר 2007 איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל משיק תערוכת צילומים בתל אביב לקראת ה- 25 בנובמבר 2007 - יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים בתערוכה יציגו יחדיו צלמים ישראלים מקצועיים ונפגעות ונפגעי תקיפה מינית. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אשר מעוניינים להציג צילומים שצילמו הקשורים לנושא זה, מוזמנים לשלוח אלינו תמונות בצירוף שם וטלפון (אפשרי שם פרטי בלבד. מספרי הטלפון יישארו חסויים) לנגה לאימייל: [email protected] (ניתן לשלוח יותר מתמונה אחת. חשוב לציין כי מתוך הצילומים שיגיעו אלינו ייבחרו צילומים שיתאימו לתערוכה מבחינת נושא והתאמתם להגדלה לגודל של לפחות 90*60).

מכתב התאבדות של צעירה שנאנסה: "החברה לא מוכנה להתמודד עם התעללות מינית" במכתב שכתבה סטודנטית לפסיכולוגיה ימים לפני שהתאבדה, תיארה הצעירה את הייאוש שחשה כקורבן לגילוי עריות . לדברי איגוד מרכזי הסיוע, המכתב הוא "כתב אישום נוקב על כישלונה של החברה" מאת רותי סיני סטודנטית לפסיכולוגיה שהתאבדה בתלייה במעונות של האוניברסיטה העברית, כתבה בשבוע שעבר מכתב שבו תיארה את הייאוש שחשה כקורבן לגילוי עריות ולאונס קבוצתי, משום שלא נמצאה בעבורה מסגרת טיפול הולמת. המכתב נחשף היום על ידי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שליווה את האשה במשך שנים אחדות, וביקש ממנה לתאר את מצבה בניסיון להשפיע על הרשויות להקים מסגרות טיפול לנשים כמוה. הצעירה, בת קיבוץ בת 27, כבר ניסתה בעבר להתאבד פעמים מספר, ואחרי אחד הניסיונות התאשפזה במחלקה סגורה של בית חולים פסיכיאטרי. במכתבה היא מתארת חוויה שעברה עליה בבית החולים: "מישהי מושכת בשיער של מאושפזת אחרת. הצוות תופס אותה במהירות ואומר שיקשרו אותה. היא בוכה. היא לא רוצה. הם מכניסים אותה לחדר לידי. וקושרים אותה. אני נוגעת בקרסול שלי. כבר הרבה זמן שאף אחד לא חיבר לי את הגוף לחבלים ולשרשראות. זה כיף לי שאני יכולה להזיז את הידיים. אבל מה שאני רואה בחדר לידי עושה לי פלאשבקים מאוד קשים למה שהיה. "אני מצליחה להגיע לרופאה ולהסביר לה את הקושי", כותבת האשה. "הרופאה מקסימה אבל היא אומרת שאין לה מושג בדברים כאלה... אחר כך בערב האחיות מדברות אתי. הן לא מבינות למה אני כאן... שהבנות כאן מאוד חולות ושאני הייתי מפקדת בצבא ושאני סטודנטית". האשה שיחררה את עצמה מהמחלקה הסגורה, ופנתה למרפאות חוץ של בתי חולים, שמטפלות בנפגעי פוסט-טראומה. אך השתתפותם של גברים בקבוצות אלה רק העצימה את הפלשבקים שמהם סבלה. אחרי שניסתה שוב להתאבד, היא ביקשה להתאשפז שוב במחלקה סגורה, אך נענתה בסירוב בטענה שהמסגרת אינה מתאימה לה. "אני אובדנית מאוד", כתבה, "אני מחזיקה חבל ביד ורוצה לתלות את עצמי במקלחת. ההרגשה שלי כרגע שאין מקום בשבילי בעולם... החברה הישראלית לא מוכנה להתמודד עם הפוסט-טראומה, עם התעללות מינית וגילוי עריות, עם אונס קבוצתי... לנפגעות התעללות מינית עלינו לעזור כי אנחנו כחברה איפשרנו את הפגיעה בהן... אני רוצה לגדול ולהיות אזרחית טובה ולתרום למדינה. יותר מכל אני רוצה לחיות ולא לפגוע בעצמי. אבל אני לא יכולה לבד. אני צריכה עזרה". לדברי מנהלת איגוד מרכזי הסיוע, הילה קרנר-סולימן, מכתבה של הצעירה הוא "כתב אישום נוקב על כישלונה של החברה, שלא זו בלבד שלא הגנה עליה כילדה, גם לא טיפלה בה כבוגרת". "אנו רואות בו צוואה שמחייבת את רשויות הבריאות והרווחה להקים בדחיפות מסגרות ייחודיות לטיפול מקיף ומתמחה לנפגעות עבירות מין", הוסיפה קרנר-סולימן.

אני כאן .. עוברת ימים קשים ... קוראת בשקט ..בלי להציף רגשית כאן את הפורום ... מנסה לקבל כוחות ... אבל כאן ... תודה יקרה .. חיבוק ממני אלייך ... מה שלומך?... שרית

שלום למנהלי בפורום, יש לי שאלה שאני רואה פה הרבה פעמים שמטופלות מספרות על מטפלות או מטפלים שלהם שמרגישות שהן "מוחזקות" וכו', עכשיו אם הן בורחות מטיפול או מתבטלת פגישה אז המטפלת מתקשרת לשאול מה היה ומנסה להחזיק אותה בטפול. אני רוצה להגיד שאני לא חוויתי אף פעם מהמטפל שלי כזה דבר להפך. תמיד קיררות שמתחשק לי לא לחזור יותר. פעם הוא שכח פגישה ולא צלצל לקבוע פגישה אחרת רק אני התקשרתי ועכשיו אני הגעתי למצב שאמרתי לו שאני מרגישה שאני לא רצויה לו והלכתי וכבר עבר לא יודעת כמה - אולי חודש אולי חודש וחצי והוא אפילו לא התקשר אולי אני בכלל חולה או קרה לי משהו. זה כאילו אני אומרת לעצמי שאפילו שאני יתקשר הוא יקבל אותי כי זה חובת המקצוע שלו אבל לא כי אכפת לו. מישהו מכיר כזה דבר? כאילו זה באמת מטפל כזה קר איך שאני מקנאת בכאלה שהמטפלת מחזיקה אותם בטיפול וזה שלא שחסר לי אהבה היו לי הורים מאוד חמים אז למה זה כזה כואב שאני יודעת שצריך להיות משהו אחר איכפתיות ולמטפל הזה לא איכפת בכלל. הוא הלך לדרכו ואני בטוחה שאפילו כבר לא זוכר שפעם באתי אליו.

פשוט נורא לא נשמע דבר כזה חפשי מטפל אחר דחוף הוא במקצוע הלא נכון!!!

שלום לך, ישנם מטפלים השונים זה מזה בגישה שלהם למטופל, הן מבחינה אישיותית והן מבחינת הגישה התיאורטית שלהם למקצוע. בנוסף, לא בטוח ששיטה שמתאימה למטופלת אחת תתאים לשנייה, גם אם היא נראית מאוד מושכת. הצעתי במקרים כאלו, כל עוד את בטיפול, היא לנסות ולברר את השאלות הללו ככל האפשר. למשל להעלות מולו את התחושה שלא אכפת לו ממך ולא רק להישאר עם רמזים. ולבסוף מטפל אינו חייב לקבל מטופלים, כך שאני מניח שאם הוא יקבל אותך לטיפול תהיה שם מידה רבה של אכפתיות שצריך להרגיש אותה. אבל אם את לא מעוניינת בכך את תמיד יכולה לנסות ולפנות למטפל אחר ולראות כיצד את מרגישה שם. דרור

מתי פונים לטיפול פסיכולוגי אם אני מרגיש מצויין האם זה משהו שחשוב לעשות כדי להתקדם מבחינה מקצועית?

יוני שלום, השאלה הראשונה היא באיזה מקצוע מדובר. אם המדובר במקצוע השייך לבריאות הנפש ההמלצה היא ברוב המקרים לפנות לטיפול ולו רק בכדי להגביר את המודעות והיכולת להתמודד עם קונפליקטים לא מודעים. אם המקצוע אינו טיפולי ואתה מרגיש מצויין, מדוע את חושב לפנות לטיפול? דרור

רבתי עם אבא שלי והוא צרח עלי כל כך נפגעתי שאני בוכה ללא הפסקה. אני בת 27 ומעולם לא נפגעתי כל כך עד כדי רצון להעלם לו לגמרי. הוא הדבר הכי יקר לי בעולם לא יודעת איך לתקן את מה שקרה.ההורים שלי מעולם לא פגעו בי כך האם כדאי לפנות לטיפול כדי לסלוח לו? דרך אגה המריבה הייתה על שהרסתי לו את הרכב.

נירית שלום, אני לא יודע מתי הריב היה, אם הוא זה עתה קרה תני לזה מספר ימים ותראי מה קורה האם יש שינוי. בכל מקרה נשמע שמשהו בריב הזה בחוויה של אבא צועק עלייך היה חריג מאוד מבחינתך והוציא ממך תגובה שאת חווה אותה כלא פרופורציונלית. המלצתי היא לנסות ולבדוק מה זה, מדוע זה קרה כך מבחינתך ונראה לי שטיפול הוא המקום הנכון לבדוק את זה. דרור

אפשר להתקשר אליך בבקשה?

שלום לך, ככלל אני ממליץ שתכתבי לי למייל האישי שלי ואז נוכל, במידת הצורך, לתאם שיחה טלפונית, דרור

המטפלת שלי הציעה שנעבור לפעמיים בשבוע כי אני בלחץ ממבחנים וזו תקופה לחוצה. אם חשוב לה שהיא תשלם על הפעם השניה אחרת היא סתם רוצה עוד כסף. אם היא לא מוכנה פגישה אחת בתשלום ואחת חינם אז לא באמת אכפת לה ממני פשוט חוצפה היא יודעת שאני בלחץ נוראי מבחינות אז מה במקום לתת לי פגישות כל יום חינם היא רוצה שאשלם לה עוד איזו אהבה זו.

דקלה שלום, אני מבין את הכעס שלך ואת התחושה שאם היא לא נותנת לך פגישות חינם לא באמת אכפת לה והיא לא באמת שם בשבילך, אפילו "מנצלת" את מצבך. אבל אני חושב שאפשר לראות את הדברים באור מורכב יותר, המטפלת רואה את המצוקה שלך, מגיבה אליה, ומציעה לך הצעה להעלות את מינון הפגישות. את רואה את זה כמצב בו או שאכפת לה ואז שתראה את זה על ידי מתן זמן עבודה בחינם או שלא אכפת לה, ונראה לי חשוב לזכור שהעובדה שאלו שעות עבודה שלה, עליהן היא גובה תשלום כפי שהסכמתן גם אכפת לה ממך מאוד. באיזשהו מקום אני מאמין שאחרי הזמן שעברת בטיפול, את גם יודעת שאכפת לה ואולי יש לך משאלה שהיא תוכיח לך עד כמה את מיוחדת וחשובה לה. זה בהחלט דבר שניתן לדבר עליו בטיפול ולהבין איך את יכולה להרגיש את כל זה ממנה, כי נראה לי שזה קיים שם ביניכן. דרור

הפורום יוצא למנוחת שבת. דרור יתייחס ביום א' להודעות שיגיעו אל הפורום החל ממוצ"ש בשעה 22:00. מי ששלחו הודעות אל הפורום הלילה, מעבר לשעה 22:00 מתבקשים לשלוח שוב מחר בערב. ועוד עניין אחרון- העץ שהוסר מכאן לפני כיומיים לא נעלם בלי סיבה. נסו לכבד את ההחלטה, ולהבין שיש בה טעם והיגיון מקצועי. ההודעות בנושא הגיעו לעיני, אך לצערי לא יועלו לכאן. אני מאחלת לכולנו שבת כייפית מחר ושבוע טוב לאחריה. ליאת

מהבעל המעפן שלי.... אני נשואה שנה סטודנטית אני גרה אצל הוריי בזמן לימודים וחוזרת סופי שבוע בת 20+ בעלי 35+ אביו חולה אלצהיימר ואנו גרים איתם. לבעלי כואב הבטן מידי פעם(די הרבה) והוא נהיה חולה לעיתים קרובות...לוקח תרופות כלשהן...עשה בדיקות לפני כשנתיים וחצי לא גילו כלום...לא רוצה לחזור על הבדיקות...."כי מה זה יעזור"..סיפר לי שהייתה לו חברה לפנייי שאיתה גם היה שוכב היא בגילו....מה לעשות הבנים קצת חופשיים אצלנו....מאז שהתחתנו יחסי מין שואפים לאפס כמעט...ואני כמעט צריכה לבכות לו שישכב איתי...לא רק שאין לי בטחון עצמי ליזום סקס....גם אני חושדת שהוא עדיין מאוהב באותה אישה (למרות שאין כ"כ הוכחות) אביו מטריף לכולנו את המוח יש לו עובדת זרה אך אלוהים ישמור שום דבר לא עוזר...לא רוצים שיתאשפז בבית אבות...כי מרחמים עליו....לנו אין אפשרות להשכיר דירה....גם כשאנו יוצאים לצימר או משהו בעלי בקושי יוזם סקס רק אחרי 5 שעות בערך....אני משתדלת לטפח את עצמי ושיהיה לי מצב רוח טוב....לא עוזר כלום....יש לו חשק אולי פעם ב3 חודשים....הוא גם לא טיפוס שמדבר הרבה....ממש משעמם לי איתוו....אני גם בסוג של טראומה מהמעבר לכפר החדש שלו...שואלת עצמי אם זה בכלל שווה בשבילו...? והשאלה הכי קשה:איך עשיתי טעות טיפשית והתחתנתי איתו....? אם אפרד ממנו אצטרך להיות לבד כל חיי ואני מאוד צעירה....(אני מוסלימית)...ואם אשאר איתו אגמור בבית משוגעים כי ממש רע לי איתו.....אני איתו לרוב בסופי שבוע ומשתגעת ומתחרפנת מרגישה נחנקת...כאבים בחזה ומה לא? אני מנסה לעודד ולתמוך בו...זה לא משפר את המצב...לכאורה התחתן איתי מרצון....

נדיה (בוניטה?) שלום, את כותבת כאן כבר זמן רב, מביאה בפנינו שוב ושוב את ייאושך, שבאמת ובתמים נוגע ללבי. אני מבינה שבעלך מסרב לשתף פעולה, וממשיך בהימנעות שלו ממך. לצערי, איני מכירה לעומק את מנהגי הדת המוסלמית, ולמרות שמדובר בתרבות שמרנית, ידוע לי שגם גירושין הם עניין שהולך ורווח, ומה שהיה 'הס מלהזכיר' פעם, כבר אינו כך. גם אם יהיו מחירים זמניים להחלטה שלך להיפרד, בעיני הם עדיפים על פני חיים של שבי, בהם את הופכת לחפץ נעזב, שצרכיו ורצונותיו נרמסים, כבר בגיל 20. במקומך הייתי מנסה לבסס סוג של תמיכה בקרב בני משפחתך, ולקבל את ההחלטות יחד איתם. אם תהיה לך תמיכה מבית, תוכלי לפעול מתוך נחישות. כרגע את נמצאת במצב בו כל החלטה נראית קשה מנשוא. לכן, אני מעודדת אותך (שוב!) לפנות לקבל סיוע נפשי (אולי עדיף מפסיכולוגית אישה), ולשקול ברצינות צעדים אמיצים שישיבו לך אתץ חירותך. זכרי שאת צעירה מאד, ועדיין אין לכם ילדים. זה הרע במיעוטו. אשמח לשמוע מה החלטת לעשות ליאת

היי ליאת, קראתי את תשובתך לעמית, וחשבתי לעצמי... אני תוהה האם אפשר לנהל חיים מלאים ומספקים, ללא מין. אני פשוט לא רואה את עצמי בסיטואציה מינית. לא רוצה למצוא את עצמי בסיטואציה מינית. אני רוצה וזקוקה למגע, אבל לא מיני. לא מסוגלת להיות שם. האם את באמת מאמינה שמין הוא הכרחי לחיים? שאי אפשר בלי? נחשפתי לתכנים מיניים הרבה לפני שהייתי מוכנה לכך. מאז ומעולם אני חשה לא בנוח לגבי מין. מה את חושבת? תודה...

שלום נעמה, מין בהחלט אינו הכרחי לחייו של מי שמין אינו הכרחי בחייו :-)) עוצמת הדחף המיני משתנה מאדם לאדם, ויש בהחלט אנשים הבוחרים לוותר עליו. הבעיה מתעוררת (כפי שעולה, למשל, מתיאוריה של בוניטה כאן מתחתייך) כאשר אחד מבני הזוג דווקא מעוניין בכך והשני פחות. במקרה כזה, הפער בצרכים יוצר מצוקה אצל שני הצדדים. הפיתרון היא הידברות ופשרה, וכמובן כנות ופתיחות *לפני* שקושרים גורל משותף. מעבר לאמור כאן, כדאי מאד לברר עם עצמך (או עם עזרה של איש מקצוע) מה קורה לך בתחום זה, והאם ניתן להחיות משהו שדוכא בגלל התנהגות לא תואמת כלפייך טרם זמן. בשמחות ליאת

התחתנתי עם בחור שגם לפני חתונה היתה לו בעיה של כאבי בטן....הוא אמר לי שעשו לו בדיקות מקיפות בבית חולים ולא יודעים ממה זה ...זה כבר כשנתיים התחיל עוד לפני שהכיר אותי....(נשואים שנה)....כמובן שאני מאוד רוצה לעזור לו...מנסה להציע לו תרופות או תה צמחים וכו...הוא לא רוצה שומדבר....אני מייעצת לו ששוב יעשה בדיקות הוא לא מעוניין...אני יודעת שאני נשמעת מניאקית אבל זה מאוד פוגע ביחסים....הוא לא מסוגל לכלום כשהוא עם כאבים האלה ....הוא היה החבר הראשון שלי הוא מבוגר ממני ב10 שנים...אני מרגישה שהחייים שלנו לא חיים כל הזמן כואב לו....וככה אנו תקועים בבית...והכי גרוע שלא מעונין לעשות שוב בדיקות....אם אח שלו מייעץ לו משהו כן מקשיב לו אני כנראה סוג ב בשבילו סוג של נעל....על ילדים אין מה לדבר מבחינתי כי גם ככה אצטרך לגדל אותם לבד...כמובן שמעט מאוד עושים מה שצריך בשביל להכנס להריון .....אווווף מה עושים?

שלום בוניטה, לא ברור ממה בעלך סובל בדיוק, והאם כאב הבטן הוא תירוץ להימנעות שלו מפעילויות משותפות. בכל מקרה, מדברייך עולה כי התקשורת ביניכם לקויה מאד, וייעוץ זוגי הוא הכרח. את צודקת בהחלטה שלא למהר ולהביא ילדים לעולם אל תוך זוגיות בעייתית כזו. פנו לטיפול זוגי בהקדם. בברכה ליאת

שלום רב למהלי הפורום לעיון מנהלי הפורום בלבד. אפתח בכך שמי שולמית אני כיום בת 24 ומוכרת כלקויית למידה עם מרחב רב של לקויות למידה שאלתי אליכם היא. האם פסיכולוג קליני יכול לעזורלי בזה והתמודדות . ומה גישת הטיפולית שלכם כפסכולוגים קלינים באנשים בעלי לקיות למידה.

שלום שולמית, לקויות למידה גובות מחירים מסוגים שונים. כשנמצאים בהקשרים אקדמיים, יש להם השלכה ישירה על איכות התפקוד ורמת הביצועים, אבל, כמו שאת יודעת היטב, זה לא רק זה. לקויות למידה יכולות להפוך את העולם לקשה יותר, מעמיס אתגרים תעסוקתיים, חברתיים, ורגשיים. בדיוק במקום הזה נכנסים הפסיכולוגים, שיכולים לתת לך כלים להתארגנות טובה יותר גם בזירות שאינן אקדמיות, לשקם דימוי עצמי שנפגע, ותפיסות עצמיות שליליות. הגישה הטיפולית יכולה להיות רחבה מאד ומגוונת, וכמו בכל מקרה אחר, היא מותאמת לצרכיו של המטופל, כמו גם ולאופיו ול'אני מאמין' המקצועי של המטפל. בברכה ליאת

שלום, בזמן האחרון אשתי התחילה להעביר ביקורת שלילית ולעיתים אכזרית על כל אחד שהיא רואה או פוגשת (לא בפניהם) ומאוד לא נעים לשמוע זאת, כמו כן היא איבדה את האמפטיה לאנשים אחרים (לרבות לחלק מבני משפחתה), גם אם יש להם בעיה או שהם מסכנים מסיבה מסויימת. היא לוקחת התרחשויות או דברים מסויימים בחוסר פרופורציה ולא נותנת להם חשיבות שמתאימה למציאות, בנוסף היא מאוד שטלתנית ומניפולטיבית. האם התנהגותה מעידה על בעייה מסויימת, האם ניתן להעיר לה על התנהגותה? כיצד ניתן להיסתדר איתה? תודה

שלום עמית, אמפתיה וחביבות כלפי הזולת באים בדר"כ ממקום של עודף. מקום של שפע במשאבים נפשיים. כאשר אנחנו ב"אובר-דרפט" רגשי, קשה לנו לפרגן בנדיבות לאחרים. כבן-זוג, יש לך חלק חשוב בחייה הרגשיים של אשתך, ויכולת משמעותית לתרום לרווחתה הנפשית. נסה לשאול את עצמך בכנות, האם היא מסופקת בחייה האישיים, הזוגיים, המיניים? האם היא מנהלת אורח חיים מלא ומספק? האם היא סובלת ממחסור בתשומת לב ובאהבה? איני מתכוונת להפוך את כל אלה למעמסה או אחריות שלך, אלא רק להצביע על כך שאדם ממורמר וביקורתי הוא בדר"כ אדם שלא טוב לו בחייו. אם כל המרכיבים הזוגיים בחייכם מהנים ומספקים, אפשר לבחון כיוונים אחרים, ובמקרה הצורך להמליץ גם על פנייה לטיפול פסיכולוגי. בברכה ליאת

הי ליאת, לידיעתך אני מטופלת כבר 3 שנים. אבל, מה לעשות שאני לא רואה התקדמות? יש תקופות שיותר טוב לי אבל הרבה מאד מהזמן התחושות הנוראיות משפיעות ותוקפות אותי חזק. המטפלת שלי עומדת לצאת לחופש. קשה לי עם זה מאד!!!!!!!!!!!! אני מטופלת פעמיים בשבוע. למה היא כל הזמן יוצאת לחופש? עברו רק 4 חודשים בקושי מאז שהיא חזרה. ועכשיו שוב היא יוצאת ל 3 שבועות. מה אני אמורה לעשות? אני לא רוצה ללכת לקולגה שלהץ בשום אופן לא!!!!! אני חושבת שמן ההגינות מלכתחילה היא היתה אמורה להודיע שפעמיים בשנה היא יוצאת לחופשות ארוכות לא? ואני הייתי צריכה להחליט אם זה נכון לי. המטפלת הקודמת לא היתה יוצאת לחופשות כך. לא יודעת איך להתמודד... אין לי כוחות......... אני מרגישה שהכל קורס אצלי.....

שלום רוני, אני שמחה לשמוע שיש לך את המרחב הבטוח לעיבוד האירועים הקשים שחווית בילדותך. הקושי שלך נוכח החופשות של המטפלת רק מחזק את חשיבותו של המקום הזה עבורך. חופשות הן חלק מתכתיבי המציאות. יש מטפלים שנוסעים יותר (גם לכנסים והשתלמויות מקצועיות) ויש כאלה שפחות. בכל מקרה, המשמעויות של היעדרויות אלה עליך ועל יכולות ההתמודדות שלך הן נושא ראוי לדיון ביניכן. אני מבינה שהיא הציעה לך תחליף זמני (קולגה) שאת מסרבת לקבל, וחשוב להבין למה.לעניות דעתי פתרון זמני כזה יכול להיות סוג של אתגר, וחבל לוותר עליו ללא מחשבה. תהא החלטתך אשר תהיה, נשמח להיות כאן עבורך בשלושת השבועות של החופשה. בברכה ליאת

(ההודעה די מבולבלת, סליחה מראש) כי השנה-שנתיים האחרונות היו כ"כ טובות, פשוט מצויינות, אבל כנראה דווקא בגלל העובדה הזו קיבלתי די בשוויון נפש בגידות של "חברות קרובות", "ידידים טובים" ואפילו "ידיד נפש" אחד. זה לא הגיוני לחיות על מי מנוחות כ"כ הרבה זמן... ואני קוראת לזה בגידות, למרות שלא מדובר בקשר זוגי, כי שבירת אמון, שקרים מגעילים, ושום טלפון אלו אכן סוגים של בגידה. ואני תוהה, מתי יהיה לי עוגן מסויים, של אנשים שאוכל לסמוך עליהם לאורך זמן ארוך יותר, אם בכלל. והאם חברויות שכאלו יכולות להגיע אי פעם לרובד עמוק יותר... (אגב, פעם לקחתי נורא קשה את העובדה שהמשפחה לא מספקת לי מקום שכזה, היום אני יותר משלימה עם העובדה הזו. כי אי אפשר לשנות אנשים). אגב, תמיד דיברתי עם המטפלת על ה"קצב שלי" לעומת ה"קצב" של כולם. ואני רואה אנשים סביבי במערכות יחסים זוגיות ארוכות טווח/נשואים, מצד אחד רוצה, מצד שני לא, מצד שלישי לא מוצאת, מצד רביעי כן מחפשת, מצד חמישי כבר לא רוצה לחפש, מצד שישי- זה לא מסתיים... me2 מחפשת מקום להטיל בו עוגן, אך קרקעית הים מתערבלת לה מתחת לפני השטח, למרות שאין סופה בחוץ... ומבולבלת. מאד מבולבלת.

סליחה. השתרבבה לכאן אכן תגובה מוזרה מאד. תודה למי שהפנתה את תשומת לבי לממדי האסון. בקרוב אענה בשנית ליאת

שלום ME2 (כתבתי לך קודם 'מגילה' שלמה, ובמקומה עלה איזה קובץ אחר מהמחשב שלי, כנראה בגלל לחיצה על מקש לא נכון... עמך הסליחה). זה באמת מאכזב לחוש בודדה, נטושה ונבגדת. מעבר לעלבון, זה עלול להוביל לסוג של הימנעות, הסתגרות, ואובדן אמון בכל הקשרים באשר הם. נדמה לי שזה מה שקרה לך. כמאמינה גדולה בכוחם של אנשים להיות מקור תמיכה ונחמה, ובכוחה של חברות אמת, הייתי מציעה לך לבחון בזהירות ובכנות את העמדה שגיבשת ביחס לאנשים. הרי לא כולם שקרנים מגעילים ובוגדים. זה פשוט לא יכול להיות. לדעתי, יש טעם לבדוק שמא התפתחו אצלך ציפיות לא ריאליות, השבות ומתנפצות מול המציאות, כאילו אומרות "הנה, אי אפשר, כרגיל, לסמוך על אף אחד". הפיתרון הוא, כנראה, לנסות לעבוד על עצמך, ולהגמיש את האמונות והעמדות שלך ביחס לאנשים, כך שיאפשרו לך יותר סלחנות וגמישות בהתנהלות החברתית והבינאישית. מה את אומרת? ליאת

אני עייפה.חזקה.אני עייפה.השינה לא עוזרת.אוכל לא ממלא.אני עייפה.דוהה.כבדה.

שלום ויק, בניגוד לחוקי הפיזיקה, לפעמים גם האין והריק יכולים להיות כבדים מנשוא. לפעמים מותר (וצריך) לנוח, להניח, להיאסף, להרשות למישהו אחר להחזיק במקומך. התוכלי לנסות? ליאת

אני מטפסת על העץ של ויק, מקוה שאין עליו שלט אין כניסה, נאחזת בזיזים שכל כך מתאימים למדרך רגלי. כבדה כמוך, ויק. מחפשת בין העלים את החוזק שלך, להתחמם לאורו. יודעת, עם חוקי הפיזיקה, ליאת, שהריק מלא בחומר, במזון, בהרבה ממנו עד אין סוף. מרגישה את הכובד, מחפשת להרגיש אותו עוד ועוד. כדי להרגיש צריך להרוס, לפגוע. אי אפשר להאסף ולנוח, אפשר רק לצנוח, ובדרך לזרוע הרס, לשבור ענפים. רציתי לומר לך ויק, תראי את לא לבד, גם אני על העץ, אבל אני יודעת שזה לא נכון. קראתי את המילה "חזקה" שכתבת. זה כן נכון. אולי צריך להיות חלשים לפעמים. אי אפשר לפצח את המעגל.

היי ליאת, לא מוצאת מילים שיתנו לי להוציא מה שנמצא בפנים.שום דבר לא מובן לי.שום הרגשה.שום מחשבה.מבפנים מרגישה שאני נשברת ורוצה למות.נמאס לי לחיות .נמאס לי להיות עצובה ולהיות בדיכאון.רע לי.ואני לא מצליחה לשנות את זה..באמת שלא.אני שונאת את עצמי כי לא רואה שום דבר שאפשר לאהוב.אני רק רוצה ללכת מכאן רחוק.כמה שיותר ואם אפשר לא להיות בכלל. כל המאמצים האלה כל כך לחינם כי בסופו של דבר נופלת שוב באפיסת כוחות.כאילו שזה הגורל שלי שהכאב יהיה מנת חלקי. לא יודעת איך ממשיכים הכל כל כך כואב. חן

שלום חן, היום קיבלתי במייל ממישהו מצגת "שמאלצית" מהסוג שמגיע אלינו לא פעם, אבל משהו שם בכל זאת דיבר אלי. נאמר שם כי "האושר הוא דבר שאני בוחר בו מראש. כל דבר תלוי בדרך בה אני בוחר לראות אותו. אני יכול להעביר את יומי במחשבה על הקשיים...או פשוט לקום ולהודות על הטוב שיש לי". שמחתי לצטט עבורך, והלוואי שתצליחי למצוא קצת נחמה גם במילים טובות הנשלחות, ככה סתם, לחלל העצום של הרשת. מקווה שתוכלי לחוש הקלה בקרוב ליאת

אני כבר לא בטוחה שניתן "לצאת מזה" כי אני כל כך עמוק בתוך זה.. כבר לא מאמינה שאצליח להתעודד ולשמוח בדברים הטובים סביבי(ויש..) ובטח שלא מאמינה בעצמי.. מרגישה רע רע רע והכל כואב. הכל מקבל טעם אבוד..קשה להסביר את זה . תודה על רצון לעודד,זה תמיד עוזר קצת. חן

שלום, אני בן 17 וחצי.. לפני כחצי שנה קיבלתי רשיון נהיגה לאחר תקופה של 3 חודשי מלווה ביקשתי מהורי לקחת את הרכב ולנהוג לבד.. הם סירבו בטענה שאין לי מספיק נסיון ושהם מפחדים בהתחלה הסכמתי איתם אבל אני לא מבין איך יהיה לי נסיון אם הם לא נותנים לי רכב ומפחדים כל הזמן והם גם לא רוצים לנהוג איתי בתור מלוים ולראות איך אני נוהג.. מה אפשר להגיד להם ע"מ שלא יפחדו?!.. נסעתי כבר ללא מלווה ברכב של חבר הלכתי גם למורה הנהיגה שלי שאמר שאני נוהג זהיר ובטוח ויש לי לפי דעתי הנסיון הדרוש ע"מ להתחיל לסוע לבד אמנם לא למרחקים רחוקים בהתחלה אבל... תודה מראש

שלום רב, ילד שהוא גם 'נהג חדש' יכול להפוך לאתגר לא פשוט עבור הורים בכלל, ועבור הורים דאגניים בפרט. זהו אכן פרדוכס: אתה חסר ניסיון, ומצד שני אין לך כל דרך לרכוש אותו אלא אם תתחיל להשתפשף על הכביש. אני מציעה להגיע עם ההורים להסדרים שיהיו נוחים גם להם (ושיהיה קשה לסרב להם), כמו למשל: - אתה זה שנוסע למלא דלק או לרחוץ את האוטו בתחנה הקרובה. - אתה תהיה זה שיקפוץ ל'סופר' או לירקן בדיוק כשחסרה לאמא פטרוזילה למרק. - אתה זה שתקח את הכלב לוטרינר/את העוזרת לתחנת האוטובוס/ את אחותך לחוג, וכיוב'. - אתה זה שיקפוץ להביא דואר רשום מסניף הדואר/ כביסה מהניקוי-יבש... הורים - גם הדאגניים - הם בעלי נטייה לעצלנות, והם ישמחו מאד לגלות שיש להם שותף מועיל למטלות המעצבנות של החיים. אחרי שהם ינצלו את שרותיך הטובים, יהיה להם קשה לסרב לנסיעות הכייף שלך. בינתיים, נסה לא למתוח את החבל, ולהסתפק בנסיעות בשעות היום. לאט לאט גם הם יסתגלו לרעיון שאפשר לסמוך עליך. ודיר באלאק - על כביש רטוב נוסעים הכי לאט שאפשר, כן? :-)) ליאת

תודה רבה...! ניסיתי את הדברים שאמרת מזמן... הבעיה היא שיש לי 2 אחיות גדולות ממני עם רשיון שנמצאות בבית.. ואת כל "המטלות" הללו הם עושות... אני חושב שהם מפחדים בגלל שאני בן.. והם חושבים שבנים עושים שטויות על הכביש למרות שאחיות שלי 'דפקו' לא מעט פעמים את הרכבים.. מה עוד ניתן לעשות?!.. כדי שלא יפחדו.. אני חושב שזאת הסיבה העיקרית..

ליאת שלום, אני מקווה שאיני חוזרת על עצמי,ותאמיני לי שאני מפנימה את כל תגובותייך,אך יש כאילו 'תהום ענק' שמפריד בין קליטתי את הדברים לבין ביצוע פעולה כלשהיא,ובד-בבד עם אי-העשייה,מצבי הפיזי קצת התדרדר (מגבלה פיזית שמונעת ממני מלבצע דברים בחופשיות כעת),והפרוייקט שדיברתי עליו כעת במעיין 'הפסקה','המתנה',וגם נכנס לי חשש שאולי לעולם הוא לא יצא לפועל{כיוון שדברים טובים פשוט לא נועדו לקרות לי,לכן הכל 'פועל נגדם'}. כתוצאה ממצבי זה גם איני מצליחה לשמור יותר על הדיאטה שכ"כ שמרתי עליה בשנה האחרונה,ונראה לי ששמנתי,אני מפחדת אפילו לעלות על המשקל בזמן האחרון,והדכדוך שוב חזר ואף העצים,וכעת כמעט הכל נראה לי אבוד וחסר סיכוי,ו'הדובדבן שבקצפת' היה שגם מצב העו"ש שלי הזכיר לי עד כמה חיי 'על-הפנים',ואיני אומרת זאת כדי 'לבכות' לאף-אחד ולא כדי שתרחמי עליי,אף-פעם לא ביקשתי ולא אבקש רחמים מאף-אחד,אך פשוט אילו הדברים שמציקים לי,ועוזר לי כשלפחות לך אני יכולה 'לומר' אותם. כתבת לי לפני מס' ימים שאינך מאמינה בעיניין של 'חוסר מזל' בחיים,אך שוב אזכיר את העובדה שגם בדברים שלא תלויים בי פשוט אין לי מזל בחיים,והם מגבילים אותי ו'פוגעים' בחיי ומייאשים אותי,ואיני יכולה לפרט יותר מזה. ביי בינתיים, משתנה

משתנה יקרה, מצטערת... אני לא כ"כ תקשורתית היום אבל אני איתך...מעודדת אותך קוראת לך לא לוותר..ולא להתייאש..מחזקת אותך מכל ליבי חן

תודה על העידוד,עידוד תמיד עוזר.

שלום משתנה, צר לי לשמוע שהדברים אינם מתקדמים כפי שהיית רוצה. דברים טובים הם לא מחוץ לתחום לגבייך, לפחות כל עוד לא תגדירי כך רק את הבלתי אפשרי. החיים של כולנו רצופים קשיים, משברים, משוכות, ואכזבות. ובכל זאת, לצידם יהיו תמיד גם דברים אחרים, הנוסכים בנו נחמה ותקווה. נסי לא לאבד את הדברים הטובים (גם אם הם קטנים או מעטים כרגע), כי הם מקור הכוח בימי סגריר. מאחלת לך מכל לבי הצלחה בפרוייקט, במציאת עבודה, בדיאטה, ואפילו במצב העו"ש שלך. באמת מכל הלב ליאת

...על האיחולים,שהלוואי שבאמת יתגשמו,כרגע אני מאוד סקפטית לגבי האפשרות שזה באמת יקרה,לפחות לגבי הזמן הקרוב. את צודקת שהדברים הטובים נותנים מקור כוח,גם כשהם מעטים,רק הבעיה היא שמרוב הדכדוך והOCD לא תמיד אני קולטת שהם טובים באותו רגע,אלא רק אחרי זמן מה,ואז לפעמים אני 'מפספסת את החוויה'. ולגבי זה שכתבת ש"החיים של כולנו רצופים קשיים, משברים, משוכות, ואכזבות...",זה אומנם נכון,אך יש אנשים שכל אילו כאילו לא ממש משפיעים עליהם,והם לא מפחדים מלקיחת סיכונים והתחלה מחדש במקרה שמשהו לא מסתדר,והם גם לוקחים את החיים יותר בקלות, תודות לכך שאין להם את 'הסיוט' שגם מגביל אותי ו'תוקע אותי במקום', שנקרא הOCD , בנוסף לבעיות הבריאותיות האחרות-שגם לא מקלות על חיי.

http://news.nana10.co.il/Category/?CategoryID=200535&typeid=2 אורנה, הנה לך הקישור כפי שביקשת... שכחתי היום ליאת אז אשמח אם תקראי את ההודעה שכתבתי אתמול ואלי תוכלי את לעזור. תודה, רוני

שלום רוני, התופעות שתיארת אתמול בהחלט מוכרות, בעיקר אצל קורבנות התעללות שהם עדיין ילדים קטנים. רישומה של הטראומה ממשיך לתת בך אותותיו, ואת מגיבה בדומה לתגובתה של ילדה קטנה, כי אלה הכלים שעמדו לרשותך אז, לאותת על המצוקה. אז לא היה, כנראה, מי שיראה *ויבין* את איתותי המצוקה שלך. היום, כאדם בוגר, יש לך מידה של אחריות כלפי רוני הילדה, ועליך לפנות לעזרה כדי לא לשחזר את ההתעלמות. אני מפצירה בך למצוא לעצמך מטפל/ת מקצועי/ת, לצורך עיבוד הטראומה והתגברות על הנזקים ארוכי הטווח שלה. שולחת לך הרבה עידוד וכוח ליאת

אהבה חד צדדית היא מכה, ועוד חשבתי ששכחתי ממנו לכמה שבועות, אבל כל הרגשות אליו פתאום חוזרים וצפים...

שלום ME2 אהבה חד צדדית היא ברכה לבטלה, ומקור לתסכול ואכזבה. מקווה שיימצאו בך הכוחות להניח למה שאינו אפשרי, ולמצוא קשר מתגמל ומהנה, שיזמן לך חוויה מחודשת של קרבה ואינטימיות, כמו שמגיע לך. בהצלחה ליאת.