פורום פסיכולוגיה קלינית

האם גם כאשר מרגישים שהטיפול לא עוזר ולא יעזור בעתיד קורה שמתרחשת באופן לא מודע צמיחה של הרמוניה פנימית שתשפיע בשלב כלשהו גם על המודע?

שלום נועה, אני לא יודעת לגבי הרמוניה פנימית, אבל אני כן יכולה לומר שבטיפול דינמי מתקיימים תהליכים שנושאים פרי בהדרגה, לאחר תקופת הבשלה ארוכה ועדינה בחממת הטיפול... האם לפעמים המטופל אינו מודע לתהליך ההבשלה? בהחלט סביר שכך יהיה ברגעים מסוימים, ואכן טיפול ממושך ומעמיק דורש כוחות והשקעה ניכרת. אורנה

שלום אורנה, אני עדיין די תקועה! אם כי יש התואששות קלה מבחינת החרדות. רציתי בבקשה לשאול אותך באשר למין המטפל. אני עוד לא התחלתי טיפול (אלא יותר עשיתי שופינג בין מטפלות). הטיפול שהביא אותי לפגיעות (נרקסיסטיות רבות ולהתפרקות פסיכוטית ברשת שויתרתי על כבודי כביכול למען המטפלת "וביקשתי" עלהום עלי). כאמור היה אצל מטפלת - אשה. והקשיים שלי ברובם נובעים ממערכת יחסים לא טובה ומורכבת (בלשון המעטה), עם אימי, ולכן, כנראה עשיתי העברות רבות בטיפול הדינמי הפרודיאני הנושן כשהיא במקום להכיל ולהיות אמפטית, תקפה, ביקרה והאשימה ללא הרף. כשלבסוף היא יצאה עם "היד על העליונה", אני יודעת שזה נשמע טיפה אינפנטילי אבל אינני מסוגלת לסלוח לעצמי ולהאשים עצמי כשלא קמתי- בזמן ממנה, רגע לפני שחשתי בויתור ובכניעה ובחרדה המאיימת. אני משערת כיום שטיפול אצל מטפלת מחד, יכולה להיות חוויה אולי מתקנת ומאידך נדמה לי שאין זה בלתי נמנע שאמצע להתווכח ולהתנצח על חשבון שלא סגרתי עם קודמתה. זאת ועוד לצעריי אני נמצאת במצב פגיע ועלולה לחוש מותקפת כפי שלא היה מעולם קודם לכן. עקב כך אני החלטתי להתייעץ איתך באשר למין המטפל, אולי טיפול אצל פסיכולוג חם ואדיב יקנה בי ואצלי בחזרה את התחושות הטובות כלפי עצמי. אני לא מפסיקה לראות לנגד עיניי את דמותה של המטפלת הקודמת בשנאה ובאימה. כאשר בתחושה שנוצרה היא תוקפת את רצוני לחוש בטוב וכן את הרגשות החיובים שלי כלפי עצמי - שאני מרגישה שבעת רצון עצמית- כאילו מואשמת כפליים (פגיעה על פגיעה) , גם על כך שאני מרגישה בטוב וגם על כך שאולי אני גורמת עקב כך לתחושות רגשי נחיתות אצלה. (לאור כל משפטי המפתח שלה- "שיש לי מיני שגעון גדלות, שכולי פאסון ומתחת לזה יש דכאון). אשמח מאוד אורנה אם תתני את דעתך גם על מין 'היילוד' :-) וגם באופן כללי אשמח לשמוע את דעתך על מה שכתבתי... רב תודות לך כרמית

שלום כרמית, אני שמחה לקרוא שאת חשה מידה מסוימת של התאוששות, ונחושה לאתר את המטפל/ת המתאימים. בנוגע למין המטפל, אין בידי הנחיות חד-משמעיות, וכמו תמיד כדאי להקשיב לתחושת הבטן. אני חושבת שמרבית המטפלים הדינמים יסכימו שגם מטפל גבר וגם מטפלת אישה מייצגים במהלך הטיפול מגוון דמויות משמעותיות בחיי המטופל, ושדמויות אלה יכולות להשתייך לשני המינים. לעיתים מטופלים חשים שהקונפליקט המרכזי שלהם יובע בצורה טובה יותר למול גבר או אישה, ואז בהחלט כדאי לשקול זאת בחיוב. ועדיין - מה שחשוב הוא הקשר הייחודי שנוצר עם מטפל ספציפי. בהצלחה, אורנה

שלום, למה מצפים מן המטופל לשיתוף מלא של כל רגשותיו ביחס לטיפול,בעוד שלמטפל מותר לשמור לעצמו את דעותיו לגבי הטיפול והמטופל?

שלום דנה, טיפול פסיכולוגי אינו תהליך שוויוני או הדדי באופן מלא. זוהי מתודה שיש לה כללים ברורים וידועים מראש, כולל התמקדות בתכנים ובחוויה שמביא המטופל, והרבה פחות מכך באלה של המטפל. נסי לראות זאת כך: בעוד המטופל מוזמן לבטא בחופשיות כל הרהור או תחושה (כולל מרמור על אי ההדדיות), המטפל נדרש לעבוד: לחשוב, להבין, להמשיג, להחליט מה לומר עכשיו ומה יתאים יותר בעתיד. תכנים אישיים של המטפל מובעים לאחר מחשבה רבה, וכאשר מתקבלת ההבנה שזה נחוץ ועשוי להועיל. אורנה

אישית אני תמהה שיש מטפלת שאומרת דברים כאלה, שפגיעה מינית זה מגעיל , שהרבה מטפלים מעדיפים לא לגעת בזה. מה אנחנו מצורעות, מוקצות, מוחרמות בעולם הטיפולי בשל העובדה שנפגענו מינית? מה כל כך נורא בזה למטפל?!? ךהיפך הוא צריך לשמוח שהמטופלת חשפה זאת בפניו. עכשיו אני מבינה דברים לגבי המטפלת שלי... כמה רמזים שלא זרקתי לה בנושא שלי היא ממשיכה להתעלם כאילו לא מבינה. אה.. ומאז גם יש נתק ביננו מוחלט. כנראה שהיא נגעלת ממני שעברתי את זה או אולי בעיניה אני סוטה. אין ביננו קשר יותר מאז שהתחילו כביכול להחשף דברים בטיפול. והוא במבוי סתום. אין תקווה.

שלום תמהה, מאחר וקשר טיפולי הוא כולו המפגש היחודי בין שני אנשים, אני חושבת שאין כל תועלת בהיסקים כלליים וגורפים אודות מטפלים (ומטופלים...). ובמילים עוד יותר חד-משמעיות: אין בי כל ספק שטיפול יכול להכיל בצורה טובה כאבים שונים, גם כאב של פגיעה מינית. נסי לברר עם המטפלת שלך את התחושה שכאבך אינו זוכה למבט אוהד ומחמם, אני מקווה שתקבלי תשובות וסוג של קרבה שיניחו את דעתך. אורנה

שלום, לפני מס' חודשים משהו שקרה בעבר הרחוק עלה מחדש ולא נתן לי מנוחה. זה העסיק אותי במשך כל השנים אבל חשבתי שאני מצליחה להתגבר על זה לבד. חברה טובה ניסתה במשך השנה האחרונה לשכנע אותי ללכת לטיפול, לא הסכמתי להקשיב, לא חשבתי שמישהו זר יכול לעזור לי. בסופו של דבר זה עלה בעוצמה כל כך גבוהה, מצאתי את עצמי בוכה כל הזמן ולא מצליחה להתרכז בכלום. הבנתי שזה גדול עלי ושבלי עזרה מקצועית אני לא אצליח לעזור לעצמי והחלטתי לפנות לטיפול. אני כבר שלושה חודשים מגיע לשם ביום ובשעה הקבועים, מנסה ככל יכולתי להפתח, לדבר, לשתף ולקוות שמשהו יתחיל לקרות. אבל מאז שאני שם אני מרגישה יותר רע, יותר עצב. הפסיכולוגית שלי נחמדה ונעימה ואני מרגישה שהיא מנסה להיות איתי ולהבין מה עובר עלי אבל היא כמעט לא אומרת כלום וזה בעצם מה שאני מחפשת, שיגידו לי, שיוציאו אותי מהמחשבות המקובעות שלי, שיפתחו לי את העיניים וזה לא קורה. בהתחלה אמרתי לה את זה כל הזמן, שאני צריכה את המילים שלה, ואני רואה שהיא מנסה להיות יותר מעורבת אבל המילים שלה הן לרוב רק מילים שמסכמות את מה שאני אומרת במשפט אחד. אני מוצאת את עצמי לחוצה כל כך לפני כל מפגש מהפחד שאני לא אצליח לדבר או לא אדע מה להגיד והיא פשוט תשתוק ולא תנסה לכוון אותי או להוביל אותי וזה אכן מה קרה בפגישה האחרונה. שתקתי כמעט כל הזמן.רציתי לדבר אבל הייתי צריכה שהיא תגרום לי לדבר וזה לא קרה היא פשוט שתקה איתי כל הזמן. האם השתיקה הזאת של הפסיכולוגית הוא דרך טיפולית שאולי פשוט לא מתאימה לי? מה אני אמורה לעשות עם זה?, אני מרגישה שאני לא ממצה את הטיפול ושאחרי שלושה חודשים בעצם לא חלה שום התקדמות, אפילו חלה נסיגה. תודה

שלום לך, לעיתים בטיפול, ואפילו לעיתים קרובות, ישנה תחושה של נסיגה במצב עם הכניסה לטיפול. עולים תכנים רגשות וחוויות קשות, ישנה חזרה לעיסוק בעבר ונדרשת התרופפות של ההגנות. כל אלו ביחד מובילים לתחושה שהדברים קשים יותר. אבל דרך הטיפול, הליווי והקשר שנרקם בהדרגה ניתן להתמודד עם הנסיגה הזו ולצאת דרכה אל דרך חדשה. בטיפול מהסוג בו את נמצאת שלושה חודשים אינם נחשבים לזמן ארוך, זה דורש אורך נשימה אבל זה חשוב עבורך. בנוגע לשתיקות, נראה שזה מעורר בך אימה שהיא תשתוק, ואת לא תדעי מה לעשות. לא הייתי מתעלם מזה ומנסה להפחית את הלחץ הזה, אלא מנסה דווקא להבין יחד איתך בטיפול מה קורה לך מדוע זה כל כך מלחיץ אותך. דרור

חשד: תקף את חברתו כי סירבה להתחתן בית משפט השלום בנתניה, האריך היום את מעצרו של תושב נתניה, החשוד שתקף וחתך את פניה של חברתו, משום שסירבה להתחתן עימו. החשוד מכחיש את הטענות: "אני נכה מאה אחוז, היא ניצלה אותי" רענן בן צור פורסם: 31.12.07, 16:39 תושב נתניה, בן 52, נעצר אתמול בחשד שעקב אחר חברתו, תקף אותה, חתך את פניה בסכין, וביצע מעשה מגונה בנוכחותה. הרקע למעשים, על פי החשד, הוא סירובה להתחתן איתו. החשוד מכחיש את המיוחס לו, והיום (ב') הוארך מעצרו. החקירה החלה בעקבות תלונה במשטרה שהגישה חברתו של החשוד, בת 28. הצעירה התלוננה שבמהלך השנה האחרונה, נהג החבר לאיים עליה בתקיפה, ואף מימש את איומו ותקף אותה מספר פעמים. כמו כן ציינה שאיים לרצוח אותה ולהתאבד. הצעירה הוסיפה שהחשוד נהג לעקוב אחריה, דרש ממנה להיות נאמנה לו, ואף ביצע מעשה מגונה בנוכחותה. בסוף השבוע האחרון, טוענת הצעירה, איים עליה החבר שירצח אותה אם לא תסכים להתחתן איתו, משך בחוזקה בשיערה, וחתך את פניה בסכין. בעקבות התלונה נעצר החשוד. בחקירה הוא הכחיש את כל המיוחס לו, וטען שהצעירה כלל אינה חברתו. הוא האשים אותה שניצלה אותו ואת כספו, ובנוסף טען שהתלונה שלה אינה מהימנה, משום שהיא נוהגת להשתכר באופן קבוע. "זה לא נכון. לא היה דבר כזה. לא נגעתי בה. לא התקרבתי אליה. אני בן אדם נכה ב100%", אמר. החשוד הובא לבית משפט השלום בנתניה להארכת מעצרו. בדיון טען נציג המשטרה, שמדובר בתקיפה אכזרית וכי המשטרה גבתה עדויות שמחזקות את החשדות נגד החשוד. מודעה "מתיק החקירה עולה שיש ראיות הקושרות את החשוד לביצוע העבירות המיוחסות לו, ואין ספק כי מסוכנתו של החשוד נשקפת מעבירות אלה", כתבה השופטת סמדר אברמוביץ'-קולנדר, והאריכה את מעצרו ביומיים. סנגוריתו של החשוד טענה כי למרשה אין עבר פלילי, וכי "מדובר באדם שסובל מפיגור שכלי, אשר נתן למתלוננת כספים מקצבת הנכות שלו". היא ביקשה לשחררו למעצר בית, בטענה שכמה מבני משפחתו הינם שוטרים שיוכלו להשגיח עליו עד סיום החקירה.

קוקי שלום, לצערי גם ידיעות כאלו הן חלק מהשנה החדשה אך לא רק הן. הפרטים בידיעה הזו אכן מזעזעים מכמה וכמה בחינות, וכמעט ואין מה להוסיף עליהן. אבל הסתכלות על ידיעות כאלו כדבר היחיד שקורה במדינה ובעולם כיום גורמת להטייה קשה ובעיקר לתחושה שהכל מסוכן כל הזמן. זו עמדה שחשוב לנסות ולהיזהר מפני כניסה אליה. דרור

שלום, יש לי שאלה ...מאין מגיע הרצון לשלוט בצד השני ...האמת לא בצורה בולטת לעין אלא יותר ביכולת לנווט את הצד השני לפי הקצב שאני מכתיבה תודה...אני

שלום לך, הרצון בשליטה מגיע לרוב כדרך להתמודד עם חרדה, הרצון שהדברים יהיו צפויים מבלי שהצד השני יפתיע בצורה כלשהי. החסרון הנובע מכך אינו רק התגובה של הצד השני, אלא העובדה שבעצם אין יכולת לגיוון, העשרה של הקשר, ותחושה של חשש מה יקרה אם הדברים יצאו משליטה - כיצד אתמודד. דרור

תודה דרור, בהמשך ....ואם אני אדם דומננטי שפשוט סוחף אנשים בדרך שלו...אמנם לפעמים יש התנגדות ואני זורם עם זה ....תכוונתי יותר לעניין שבנאדם חזק נותן את הטון במערכת היחסים אבל הוא כן קשוב לצרכי הצד השני כאשר הצד השני מיידע אותו ....הרבה פעמים זה מתפספס לי מכיון שאנחנו לא משוחחים על העניין ואני לא יכול לדעת כל דבר אז יוצא שאני המנווט בקשר ...אני לא חושב שזה קשור לחרדה ..יותר בכיון של ביטחון בדברים שאני עושה ...ועוד שאלה, יכול להיות שבילדות אתה גדל בתור ילד שמצליח להפעיל את הוריו בדרכו שלו ....האם שהדפוס הזה גורם להשתלטות בקשר זוגי..?אני

אורנה דרור וליאת תודה שליוויתם אותנו כל השנה שעזרתם לנו להישאר בטיפול להבין יותר מה אנו עושים שם ולתת למטפלים שלנו קצת נחת מהבלאגן שאנו עושים להם, תודה שהייתם דמויות נוספות בחיינו מבינות תומכות וקרובות עד ששכחנו לרגע שאתם לא פה באמת. תודה על הרגישות שלכם על שראיתם וקראתם בין השורות שזיהיתם את הכאב, התיסכול וגם את התקווה שבנו. תודה על שפיניתם לנו זמן יקר כדי להיות נוכחים בעולמנו. על שהושטתם יד אותה פעם לקחנו ופעם בעטנו. תודה על הסובלנות האין סופית ברוח הקרב שהייתה פה לעיתים. תודה שלא התייאשתם ונשארתם איתנו עוד רגע רק כדי שנבין. תודה על היותכם נותנים ללא תנאי ותודה שקיבלתם אותנו ולא פחדתם לגעת. שנה מלאה לכם ולאלה היקרים לכם (גם המטופלים שלכם נחשבים?(((-:

מצתרפת לכול מילה ומוסיפה יישר כוח אתם פשוט גדולים.

לחברה הקבועה ולד. תודה רבה על המילים החמות והברכות. זה אכן מחמם את הלב, ואני מאחל לכן בחזרה שנה טובה, דרור

לא בא לי לבאס לכם את השנה החדשה אבל בכל זאת בימים האחרונים אני חושב המון על המוות וזה נורא מעסיק אותי יש הסבר ללמה זה קורה גם אין שום דבר חריג שקרה לי מעבר ללחץ רגיל בלימודים עבודה מעצבנת והדברים הרגילים.

סניר שלום, ישנן דרכים רבות לחשוב על המוות, אם אלו מחשבות אובדניות, אם אלו מחשבות על פחד מהמוות ועוד. קשה לומר מהמעט שכתבת מה קורה איתך, אבל אם אתה מרגיש שזה מטריד אותך, שזה לא חדש עבורך ופוגע בחיי היומיום שלך אני ממליץ לך לפנות לטיפול. דרור

אני לא מצליחה להבין את המטפל שלי היא החליטה שפעמיים בשבוע אתקשר אליה לספר לה מה שלומי............ שאלתי אותה למה היא אמרה שזה לתקופה הקרובה חשוב לטיפול. לכו תבינו מטפלים התקשרתי השבוע כמו שביקשה וזה ניראה לי מה זה מיותר אבל היא מתעקשת יום אחד לא התקשרתי והיא התקשרה . לא יכולה לחשוב על משהו מיוחד שעשיתי לא בסדר שהיא מבקשת זאת מעבר לזה שאני לא ממש מתה עליה. יש לכם רעיונות מה הקטע שלה??? דרך אגב שנה טובה לכולםםםםםםםםםםםםם

נעמה שלום, הבקשה של המטפלת שלך מוגדרת גם על ידה כחריגה ומוגבלת בזמן. מאחר והיא בקשה חריגה, האם את באמת לא יודעת מדוע המטפלת מבקשת זאת ממך. מעבר לכך גם אם אינך מבינה מדוע לא ביקשת הסבר ברור עבורך. לבסוף אם את מרגישה שאינך רוצה בזה מדוע אינך אומרת לה ובעצם בוחרת להיענות לה. אני חושב על המצב בו היא בוחרת להשקיע בך זמן ומאמץ ואת מצדך אומרת שאת לא ממש מתה עליה. כמעט כאילו היא מחזרת אחרייך ואת מתרחקת ושומרת על מרחק בטוח ממנה בכדי לא להרגיש קשורה אליה. דרור

אני מתאהבת במטפל שלי. מודעת לרציונל. אני הרי לא באמת מכירה אותו ואינני יודעת איך הוא מחוץ לקליניקה. זה ברור לי שאני מתאהבת באשליה או במה שהוא מסמל עבורי ובכל זאת לא מצליחה לשלוט בכך. העניין הוא שזה לא ממש מפריע לו. הוא לא נתרע מזה ולא מאויים וזה מעורר בי המון שאלות. האם הוא גורם לזה בכוונה? ברור לי שהוא רוצה בטובתי בלבד אך איזו טובה יכולה לצמוח מדבר כזה. זה רק מכניס אותי לסרטים נוספים. אשמח לשמוע אם יש בכל יתרונות כי נראה לי שהוא מעודד את זה.

מיכל שלום, תופעת ההתאהבות במטפל היא אכן תופעה מוכרת. את אומרת בדברייך שהוא אינו נבהל מכך, אבל נשמע גם שאת מסיקה מכך שהוא מעוניין בהתאהבות שלך מעודד אותה ואת שואלת מה אם בכלל היתרונות שבכך. זה נכון שהסיטואציה הטיפולית מעוררת לעיתים תחושות של קרבה ואף התאהבות. אבל הייתי מציע לך לבדוק איתו כיצד הוא באמת רואה את זה, לא רק איך את חושבת שהוא רואה את זה. התאהבות, כהתאהבות במטפל אינה מטרה טיפולית, קרבה ומחוייבות לטיפול ולקשר הטיפולי כן. חשוב להצליח לא לבלבל בין השניים. דרור

לבאי הפורום ולמנהלים, שנה טובה, שתזרעו השנה זרעים של תקווה יפקעו פקעות של שמחה ותצמיחו אלפי פרחים של אושר. שי עגנון אמר "אשרי אלו שהקרובים להם מקרבים אותם לעצמם" מאחלת לכם זאת. משקפיים ורודות/נתן אלתרמן יש פה תחת השמיים כלל ידוע בספרים - כצבעי המשקפיים כן הוא צבע הדברים. בשחורות רק רע רואים פה, בוורודות הכל תמים, בשחורות על שטר חותמים פה, בוורודות אין משלמים. בשחורות רואים כזית. בוורודות רואים עולם. בשחורות זה בעל בית. בוורודות זה בן אדם. הזכוכית את הצבע נותנת והלב מצטרף אחר כך. בשחורות החותנת - חותנת. בוורודות החותנת מלאך. המצאה יקרה, משקפיים. הסתכל נא וראה, למשל - בשחורות עד צוואר באו מיים, בוורודות - על המים נמל! בשחורות הכל פרובלמה, רעש ובילבול וריב. בוורודות אומרים בדמע: אבל זוהי תל אביב... בשחורות היא אשת פגע, בוורודות - כלה טובה. בשחורות זה פלירט לרגע, בוורודות זו אהבה. שאלת המדינה היא לפי צבע הזכוכית. בשחורות אומרים - קטנה היא, בוורודות - אבל עברית! הזכוכית את הצבע נותנת והלב מצטרף אחר כך. בשחורות התקופה מעוננת. בוורודות עוד השמש תזרח. המצאה יקרה, משקפיים. הסתכל נא וראה, למשל - בשחורות עד צוואר באו מים, בוורודות - על המים נמל!

מקסים אבל אחותי מי קורא היום את אלתרמן?לא הבנתי את השיר נשמה כבד עלי......

אורלי, תודה לך על הברכה, ושנה טובה גם לך, דרור

מהמם, אורלי זו הברכה הכי מקורית שקראתי שולחת לך חזרה נישוקים וחיבוקים ומתוקה שלי מקווה שהאושר בכתיבה שלך נמצא גם בתוכך......

שלום לכם ומה שלוכם היום נעים מאד להיות איתכם ובגדול תודה למנהלי הפורום על המסירות והקרבה ועל כל עבודתם שאלתי היא. לפעמים דברים שנו לא מקבלים בעצמנו משליכי על אנשים אחרים האם זה קורה גם לגבי מה שאנו רואים או חושבים שמתאים לנו לעסוק כאשר אנחנו מדברים אם אדם משום ואומרים לו שאנו חושבים כי מתים לו כך וכך האם אנו א\עושים את זה מתוך מחשבה שאננו חושבים שזה מתאיעם שלנו או להיפך אך משליכים את על אחר כדאי שיהיה יותר קל.

שולמית שלום, נראה לי שאנו מייעצים לאחרים מה לעשות על בסיס הדרך בה אנו רואים את הדברים מתוך רצון לקבל אישור לדרך בה אנו רואים את העולם, להרגיש שמקשיבים לנו. השלכה לעומת זאת מתייחסת יותר לתכונות שבאופן לא מודע אנו מייחסים לאחרים משום שאיננו יכולים לסבול בעצמנו. זה לא המצב כאן. דרור

שכחתי לציין דבר חשוב שמה שאני מדמיין (את אותם דברים נוראיים שקורים לאנשים שונים שנתנו לי הרגשה רעה) כמובן נשאר בגדר הדימיון ושום דבר לא קורה ולא יקרה מעבר לדימיון הפרוע שלי. חשוב לי מאוד שתבין את זה.

האם באמת אפשר לדבר על הכל בטיפול? גם על המחשבות הכי מטורפות שיש לי (לדוגמא אם מישהו זר לחלוטין אומר לי משהו קטן שהעליב אותי או שהתפתח ויכוח על משהו אז אני מדמיין שקורים לו דברים נוראיים וזה מה שגורם לי להרגיש קצת יותר טוב) מה אם הפסיכולוג יחשוב שאני מטורף לחלוטין, פתאום הוא יקלוט מי זה המטורף שיושב פה מולי? האם זה תופעה נורמלית שמה שגורם לי לצאת מהמצב של ההרגשה הרעה זה הדימיון הפרוע שלי, שאני מדמיין שקורים דברים נוראיים לאותו אדם ואז זה קצת מעלים את ההרגשה הרעה כתוצאה מאותם אירועים שונים שהיו, האם זה משהו מוכר וידוע בפסיכולוגיה, אודה לך במידה וכן קצת להסביר לי על התופעה (אולי זה מה שייתן לי את האומץ לדבר עם הפסיכולוג) נ.ב גם בזמן כתיבת הדברים אני לא מרגיש הכי בנוח ללחוץ על "שלח" ובוהה כבר מעל חצי שעה בהודעה (שתבין כמה קשה לי גם כאשר אני אלמוני ברשת בלי פרטים מזהים לכתוב את הדברים שלא לדבר על לדבר עליהם עם הפסיכולוג כאשר אני לא אלמוני, מאוד מקווה שזאת תופעה מוכרת כי זה משהו שחוזר על עצמו הרבה בהרבה מקרים, תגיד לי שזה תופעה ידועה ולא גיליתי כרגע תופעה חדשה בפסיכולוגיה ואיך קוראים לתופעה ולמה זה קורה?)

יקירי הדבר היחיד שלאף אחד אין מונופול עליו זה המחשבות שלנו וטוב שכך. הם מאפשרים לנו לחשוב לדמיין להרגיש ולהגיד את אשר אולי לא היינו מעלים על דל שפתינו. הדרך להיות "נורמאלי" היא לאפשר לתוכנו להיות קצת פחות, ואם אף אחד לא באמת נפגע אז את מי זה מעניין, תשאל את היצ'קוק הוא עשה מזה קריירה(-:

שלום לך, בטיפול יש מקום לדבר על הכל, גם על הקושי לדבר על הכל והפחד שלך איך תיראה בעיניו, כי אם שם לא תרגיש בטוח תישאר לגמרי לבד עם עצמך. בנוגע למחשבות שלך, בכולנו ישנה תוקפנות אבל נראה שאתה מאוד חושש מהתוקפנות שלך, מהעוצמות שלה, ומנסה שלא לתת לה ביטוי. אבל היא מאוד מעסיקה אותך בפנטזיה, וממשיכה לגרום לך להרגיש לא בסדר, אפילו לא נורמלי אם אתה מדמיין מה היית רוצה שיקרה לאנשים. בשל הסבל הזה נראה לי נכון שתביא את הנושא לטיפול, תראה כיצד המטפל מגיב תעבדו ביחד מה הייתה הפנטזיה שלך על התגובה שלו, ומדוע אתה כל כך חושש מהתוקפנות שלך. דרור

אשמח לדעת מה ציניות אומרת על האדם המשתמש בה. אני מדברת על הומור ציני (ולא על ציניות רעה). אדם שמשתמש בציניות באופן טבעי לא פעם, כלפי החיים וגם כלפי עצמו- על מה זה יכול להעיד? האם בגדול זו תכונה טובה או שזה מעיד על תכונות רעות? וכיצד זה נתפס בעיני אחרים. תודה רינה

רינה שלום, ציניות היא לרוב סוג של הומור בה האדם משווה לעצמו מראה של אחד שאינו מתרגש בקלות ומסוגל לצחוק גם על דברים קשים ביותר. למעשה אם כן ציניות היא סוג של הגנה ודרך התמודדות עם העולם. השאלה אם זה טוב או רע אינה השאלה הנכונה בעיני, השאלה היא המידה בה זה נעשה ומידת הפגיעה שזה מסב אם בכלל לאדם הציני. אם זה לא מסב לו או לסביבתו נזק והוא אינו עושה זאת בכל מצב, כלומר מרשה לעצמו להרגיש לעיתים, אין בכך כל רע וזו יכולה להיות דרך התמודדות יעילה למדי. דרור.

דרור, האם אתה מכיר פורום נחמד כמו שלנו שמתאים לגיל ההתבגרות? לא להורים שמתקשים להבין את הילדים שלהם, אלא למתבגרים שמתמודדים עם קשיים של דימוי עצמי נמוך, קשיי השתלבות בחברת בית הספר, בדידות, התמודדות עם קשרי חברות וירטואלים.. כמונו :-) רק בשפה שלהם.. מכיר משהו כזה? לילך

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=list&forum=psychology לילך נדמה לי שזה מתאים למתבגרים,לא מזיק לנסות.

תודה רבה, ד.! אני אבדוק מה קורה שם.. אולי את יודעת אם קיים גם שם ליווי/ניהול של פסיכולוגים או מטפלים אחרים, מעבר לעזרה הדדית? (קראתי שם ברפרוף ולא הבנתי..) שוב תודה על העזרה :-) לילך

לילך שלום, כרגע לא עולה בדעתי פורום שכזה, אנסה לברר ולחזור אלייך אם אמצא מידע על פורום למתבגרים, דרור

רציתי לומר לך תודה על שכתבת לי ...סופסוף ההודעות שלי אינם נעמדות תלושות בשיח ביני למנהלת הפורום. נכון שאני ממשיכה ב- עוד מאותו הדבר...כחלק מהחרדה. הדבר ידוע לי אבל אין בכוחי לעצור כיוון שאני חשה מאוד ברע. קשה יהיה כאן להבין את מה שעברתי ואת אשר עדיין עוברת. נכנסו כל מיני "רעשים" ואלמנטים נוספים שמקשים בהתמודדות. בעקרון אני סובלת מחרדה פוסט טראומטית- מהתקף חרדה קשה שנמשך חמישה חודשים ם גלישה פסיכוטית, פוחדת מהפחד, פוחדת לחוש שוב את הנתק ואיבוד השליטה שהיה עם מחשבות שבהן תקפתי ונתקפתי על עצם הוויתי וכל דבר חיצוני נקשר איכשהו לפן שליילי ומאיים. בגדול אם לא הייתי קוראת את כל הסכנות, האבחנות והנזקים שבשפע שמתקיים מאיפה שלא מסתכלים- אני נמצאת בדרך ללא מוצא כאשר איבדתי את כל האנרגיות החיוביות, השמחה, שדימוי העצמי וכו'...\\ אני כל כך מצרה על כך שהמשכתי אצל אותה מטפלת עד לאותם פגיעות בפורום וללא שום שיחת סגירה וסיכום איתה לאחר שנתיים + אחד מהדברים שהכי מקטינים את הסיכויים שלי להתגבר על המשבר הארוך הזה (3 וחצי שנים), הוא הצמצום שקרה לי ועדיין עקב הימנעות מעשייה ויותר הסתגרות בדלת אמותיי- אני יודעת שזה רק מחזק ומקבע את החרדה אבל זה גדול ממני בייחוד שנפגעתי מיליון פגיעות שעשיתי לעצמי דרך 'טיפול נפשי' מתעתע באינטרנט שהציף אותי בחרדות ובפחדים היסטריים והרי זו היתה התמודדות אל הלא נודע- אל דבר שאינו מוחשי ודווקא בשל כך- היכולות שלי להבין בצורה ברורה ונקייה פחתה וראיתי ונבהלתי מכל ההשלכות והניתוחים הצמיים שעשיתי עד בלי סוף שתוכנם היה שלילי ביותר על הדימוי העצמי, דרך אבחנות וחשיפות מיותרות ועוד... אני לא יודעת מדוע שוב כתבתי היום אולי מפני להזהיר על הסכנות הטמונות בפורומים שהם ללא השגחה (להבדיל מהפורום הזה), וגם אולי לעוט על כנפי הפנטזיה שיבוא יום ואיכשהו אצליח להתנתק מכל מה שקרה לי בפורום....אני פשוט לא מצליחה להתנתק מהפגיעות ומהתקיפות!!!! ערב טוב כרמית

כרמית שלום, נשמע לי שאת מאוד כועסת אבל בעיקר פגועה מחוויות עבר. את חוששת שהמצב הקשה בו היית יחזור, ומדברייך נשמע שאת מרגישה שאת לא עושה מספיק בכדי למנוע את זה. ההסתגרות שלך אכן נשמעת כמחזקת, כמו במעגל קסמים, את הפחד שלך מהעולם. העובדה שנכווית בטיפול ובמפגש באינטרנט מצערת מאוד אבל העובדה שאת כותבת כאן מעידה שאת מאמינה שאת יכולה למצוא מקומות בהם את מרגישה בטוחה יותר. כך גם לגבי טיפול, ברור שתהיי חשדנית, אבל עדיין, גם את שונה ויודעת מהן הנקודות הרגישות שלך וגם ייתכן ותמצאי מטפל אחר איתו תוכלי גם לעבד את חוויות הפגיעה מהטיפול וגם את פחדייך בכלל. הנצחת המצב כפי שהוא אינה תורמת לך. דרור

כרמית, שמחתי להיות הגורם לאי תלישות הודעתך... אני מבינה שאת תקועה בבעיה לא פשוטה, המזינה ומעצימה את עצמה ,הגורמת לאותם סמפטומים, אותם את מתארת ,ומהם את סובלת. כנראה שהרעיון ,לצאת מהסבך בכוחות עצמך, לא ממש מוצלח. מקוה שאינך לבד בענין ,וסביבך האנשים המתאימים. מצטרפת לאותה פנטזיה שלך (לכולנו יש כאלה) ומאחלת לך השתקמות מהירה ומקלה. אמשיך מכאן ,לקרא ולתמוך ,גם אם ממרחק.. ריקי

לכבוד השנה החדשה אני מאחל לעצמי מוות אני לא מצליח לדמיין מה יביא אותי למצב שאני אהיה מאושר מה יגרום לי להיות שמח ואיך זה יהיה....לאור זאת שאני סובל כבר באמת זמן רב מאוד ברור לי שמוות זה המוצא היחיד אך בגלל הקושי שייגרם למשפחתי אינני מתאבד כבר בבוקר שאני קם אני בהמתנה שהיום יעבור ואני אחזור לישון לפעמים אני שותה אלכוהול רק כי זה מעייף אותי ונותן לי את האפשרות לישון בשעות שאני בוחר במצב שלי קיום ללא חיים צריך לבטל את מצב הקיום....

MR BLUE שלום, אתה מתאר סבל רב וקיום יומיומי נטול שמחת חיים או טעם בחיים, ואכן זהו מצב קשה להיות בו. אני מבין שאתה סובל כבר זמן רב, מרגיש תקוע במצב שלך. אבל אני לא חושב שהמעבר צריך להיות מסבל לאושר. המרחק גדול מדי ולא ניתן לדמיין אותו. המעבר צריך להיות הדרגתי, ראשית להפחית את הסבל לרמה נסבלת יותר. למצוא יותר ויותר טעם לקום בבוקר, ופחות מחשבה על ללכת לישון. אני מאחל לך לשנה החדשה שתתחיל להרגיש משהו מהדברים הללו. דרור

דרור, אבל לפעמים המעבר הוא כן חד בין סבל לאושר.. לא יודעת כך זה קרה אצלי פתאום בחודשיים האחרונים לפתע כאלו נולדתי מחדש לאושר שמחזיק מעמד בינתיים.

טבוע בנפש שלנו כמו בנפשו של כל יצור חי. זהו אינסטינקט טבעי בריא. במהלך הדרך האישית שלך איבדת את האינסטינקט הזה, אין ספק שלא תעזור פה שום החלטה שכלתנית. אין לך את זה. כלומר, אתה אינך מחובר לרצין החיים יותר. אתה לא מבין למה אתה פה ואתה סובל. הסבל נובע מזה שאתה בעצן לא חי. מה לעשוטת? איך להתחבר מחדש לרצון לחיות?? כמה שאלות: מה היית משנה בתנאי החיים שלך אם היתה לך האפשרות? איפה היית רוצה לגור? במה היית רוצה לעסוק? עם מי מהאנשים בחייך היית רוצה להמשיך לשמור על קשר? עם איזה אנשים היית מנתק? איזה מערכות יחסים חדשות היית בונה? עשה לך תרגיל, שים את עצמך בצד וכתוב תשובות כמה שיותר מפורטות לשאלות האלה, דמיין לעצמך שמדובר באדם אחר, לא במיסטר בלו המלנכולי אלא בסתם אדם מין הישוב. הסתכל עליך מהצד, ועשה לך תכנית. אתה לא צריך לרצות את זה, אתה לא חייב להרגיש התלהבות. רק שב וכתוב. אולי תופתע!!

נמצאת בדיוק שם.....

נמאס לי מהטיפול המטפלת כבר מייאשת ואני מיואשת נראה כאילו גם אחרי שנה היא עדיין לא מבינה אותי עד הסוף השאלות שלה טיפשיות והרצון שלה לעזור נראה ככישלון של שתינו. לעזוב את הטיפול כבר ניסיתי אבל היא עקשנית ובעלת כח שיכנוע מיוחד במינו היא לא מוותרת גם כשאני מנסה לבטל פגישה היא מצליחה לגרום לי להגיע. עוד דיבורים ועוד דיבורים על כלום ועל הכל אבל אני באותו מצב. תלויה בה באופן טוטאלי אמרה אלף פעם שאני חשובה לה בסדר אבל מה עם להרגיש שמשהו השתנה, עדיין סובלת מביטחון עצמי נמוך עדיין לא מצליחה למצוא בחור נחמד בת 33 וכל כך לבד. יש סיכוי שטיפול לא תמיד עוזר שיש דברים שצריכים פתרון אחר כמו משרד שידוכים למשל וקורס לחיזוק עצמי. ליאת אורנה דרור מה עושים?

בילבי שלום, יש דרכים רבות להכיר בחור, טיפול אינו אחת מהן. הקושי שאת מתארת הוא סביב הדימוי העצמי שלך, שאני מניח מפריע לך גם במציאת בן זוג. את אומרת שהיא אמרה לך שאת חשובה לה, אבל לא כל כך נשמע שאת מאמינה לה, באמת מרגישה את זה. היכולת להרגיש את זה באה ביחד עם הסתכלות חיובית יותר על עצמך ודרך זה יבוא השינוי בטיפול - זה לא מנותק. דרור

כי ראיתי את דרכי, נעלמת ביער סבוך בין קירות חורשים, בותוך האדמה המדממת רגליים ננעצו, היכו שורשים. ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם, ורציתי לעלות גבוה לפרוח איתם. הכרתי טיפותיו של הגשם, נקבות בתוכי, יורדות מתחתיי, והרוח קרה ונואשת הקפיאה אותי, הכבידה עליי. ולרגע יכולתי לגעת בקצה הכאב האפור, ורציתי לעלות גבוה לראות את האור, אומרים השמיים כחולים מעלינו, מלאים באורות. אולי יום אחד אוכל גם אני לראות... ונפלתי לארץ בשקט עצמתי עיניי, אטמתי ליבי והרגשתי איך אני מתפרקת, מכל כאביי, מכל בדידותי. ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור, והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור, ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור, והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור,

אורלי, אכן התקווה, גם אם היא לרגע, חזקה מספיק בכדי לעמוד מול רגעים רבים של ייאוש. אני מקווה כי מילות השיר משקפות את תחושתך עכשיו, דרור

חבר שלי אף פעם לא קונה לי מתנות או מפתיע מעבר לזה הוא מקסים אני בדיכאון מזה לעזוב אותו?

אגם שלום, את אומרת שהחבר שלך מקסים אבל את בדכאון מזה שהוא לא קונה מתנות. האם זהו באמת הדבר שמפריע לך בקשר. לרוב דברים כאלו הם הצדקה חיצונית, אובייקטיבית לתחושה לא טובה בקשר שיכולה לתת עילה ברורה להיפרד. האם דיברת איתו על זה ועדיין הוא לא קונה מתנות? בכל מקרה נסי לבדוק עם עצמך מה יש שם שגורם לך לדכאון. דרור

אני בת 29 ויש לי חבר בן 27 אנחנו יחד שנה ושלושה חודשים מאוד טוב לנו ואני חולה עליו הבעיה שההורים שלי חולים ממנו הם פשוט לא סובלים אותו בלי סיבה מנסים לחבל בקשר שלנו ובאירועים משפחתיים אני הולכת על ביצים כדי שלא יגידו לו משהו לא במקום. אני הקטנה בבית ומתייחסים אלי כך רבתי עם ההורים שלי אלף פעם על הנושא והם תמיד עונים הוא לא בשבילך מגיע לך בחור יותר טוב תראי איך הוא מתלבש וכו'. אמרתי להם שאם זה ימשך אני לא אדבר איתם יותר אבל ת'כלס לא יכולה בלעדיהם אבל גם לא יכולה להיפרד מחבר שלי. אני והוא נוסעים לשנה עכשיו לטיול בעולם וההורים שלי בוכים כאילו אני מתה ואומרים לו יופי עכשיו הצלחת לקחת אותה לתמיד, מה הבעיה שלהם ואיך פותרים את זה אני ממש בדיכאון.

ספיר שלום, ייתכן וההורים שלך באמת חושבים שהבחור לא בשבילך מסיבותיהם הם. הם מתקשים לסמוך עלייך שאת תדעי מה נכון לך ומה מתאים. וייתכן גם שהם מתקשים לתת לך לגדול באמת ולהיפרד מהם. אבל השאלה היא לא מה הם עושים אלא מדוע את הולכת בקצב שלהם. כבר מהכותרת של דברייך נשמע שאת יודעת מראש את סופו של הקשר. אם את באיזשהו מקום פנימי מסכימה איתם שהוא לא בשבילך אין עם זה בעיה. אבל אם זה לא המצב הייתי מציע שתבדקי מדוע את שמה את המצב כאו הם או הוא. מדוע את נכנסת לפיצול שהם עושים. היכן הקושי שלך לגדול ולהיפרד מהם. דרור

רציתי לשאול האם זה מקובל לשאול לגילו של הפסיכולוג כמו שזה מקובל לשאול על השכלתו והכשרתו המקצועית?

גיל שלום, ככלל מותר ומקובל לשאול הכל בטיפול. יחד עם זאת ישנן שאלות עליהן חייב המטפל לענות כגון ההכשרה שלו, וישנן שאלות עליהן הוא יכול לבחור האם לענות כגון חייו האישיים ובהם גם הגיל שלו. גם מטפל שיבחר לענות לשאלה זו יעסוק ככל הנראה במחשבה מה הביא אותך לרצות לדעת בן כמה הוא. דרור

מה הטעם בלטחון שוב ושוב את אותה מצוקה? נמאס לי.כל כך נמאס להילחם על חיים,מה הטעם לחיים האלה אם אני קיימת פיזית אבל הנפש שלי מתה. סתם תופסת מקום. מיותרת מיותרת מיותרת. ומה הטעם לקום כל בוקר להילחם כדי לשרוד,כדי לחיות,כדי לתפקד רגיל. אני ניסיתי אבל בשלב הזה נמאס לנסות,נמאס לקום בוקר בוקר לנגב את הדמעות,לצאת כאילו כלום. שיגידו שאני חלשה שאני מוותרת ,אני מוותרת יש גבול כמה אפשר לסבול כמה אפשר לעבור.. מתמוטטת באלוהים נשבעת שמתמוטטת ואין אף אחד שרואה. או שלאף אחד לא אכפת , שלא יהיה אכפת . גם לי לא. אני לא מתכוונת להמשיך לחיות עם לב שבור ומנופץ . רע לי.ויש לזה סיבות עמוקות קשה לי להסביר למרות שהדברים לא מורכבים מידי, מצטערת אבל עם מילים חסרות תכלית אני לא אגיע לאף מקום. מצטערת,אני מוותרת .

חן שלום, אני שומע בדברים שלך את הסבל הרב ובעיקר את התחושה של אין טעם, הדברים לא הולכים להשתנות. זו תחושה כואבת למדי, ונראה שלמילים באמת אין קשר או השפעה עליהן. אבל למילים, ובמיוחד לטיפול, אין השפעה רק על ידי אמירות כאלו או אחרות אלא גם על ידי חוויה מתמשכת וקשר מיוחד שנוצר שהוא זה שמביא בסופו של דבר לשינוי. ברגעים קשים כמו אלו שאת נמצאת בהם לעיתים המטפלת היא שמחזיקה עבורך את התקווה והאמונה עד לאותו רגע שבו גם את תוכלי להרגיש אותן, והרגע הזה יגיע. לכן עושים את המאמץ לשרוד את השלב הזה. תחזיקי מעמד בינתיים, דרור

אבל אני מיואשת.נראה לך שאני אצליח להחזיק מעמד? נראה לך? אני לא... אין לי כוחות... לתפקד רגיל.. אבל בכל זאת מנסה... המשימה כרגע היא להחזיק את הראש מעל המים... למרות שלא מצליחה כל כך... היום היה טיפול ...פגישת חירום...היא רצתה שמחר אני גם אגיע..והשאירה לי 2 הודעות אמרה שהיא דואגת,מחכה לטלפון ממני... אתקשר אולי מחר.. אם אעבור את הלילה אם אחזיק מעמד..מצטערת ..קשה לי

אוקי אז קודם כול שלום לכולם! אני יוצאת עם חבר שלי כשנה וחצי ובזמן האחרון היו לנו המון ירידות ועליות וגם התנתקות של חודש ואז שוב חזרנו אני מרגישה ששוב דברים לא בסדר ואנחנו גם לא שוכבים מצידו הוא ממש לא יוזם ואני יודעת שמשהו לא מרגיש לו בסדר למרות שאי לי מושג מה עוד משהו כאוב לציון כשרבנו בפעם האחרונה הוא העלה את זה שכשהוא שוכב איתי הוא מרגיש כאילו הוא שוכב עם אחותו כלומר אין תשוקה וכו ומאז זה לא יוצא לי מהראש ואני מרגישה מרוקנת כי כשאין לי מגע פיזי אני מרגישה מאוד מרוחקת ממנו יש שבתות שאנחנו ביחד בבית והוא לא מדר איתי בכלל אני כבר די חסרת אנרגיות עצובה מתוסכלת וכואבת אשמח לחוות דעת מקצועית

דנה שלום, להיות בקשר שבו את מרגישה לא ננגעת בכל מיני רמות, מרגישה שהוא לא נמשך אלייך, אפילו אומר לך שלא רואה בך כאישה אלא כאחות, זהו מצב מאוד לא פשוט ולא מובן מאליו המזמין בדיקה מדוע את עדיין שם. מדוע למרות שאת חשה מרוקנת ומדוכאת בגלל זה את לא עוזבת. הצעתי היא שתפני בהקדם לטיפול ותבררי מדוע את עדיין איתו ומה את יכולה לעשות עם תחושת הריקנות והדכאון שתקפה אותך. דרור

יש זרע, יש פריחה, יש נבילה וקמילה, ויש מיתה, ואז הדור הבא של ורדים תופס את מקומו. לדעתי, אדם איננו חי חיים מלאים באמת אלא אם הוא חש באופן כולשהו, עמוק-עמוק בעצמותיו, את קיומו של מקצב החיים הנצחי הזה, את ההופעה ואת ההסתלקות הקבועות האלה שבהן היחיד הוא רק חוליה בשרשרת. בשבילי זוהי מחשבה מרוממת-רוח, ולא מחשבה מייאשת. זה מוליך אל משהו מעבר לאינדיווידואליות הפרטית שלי, אל משהו הרבה יותר כולל והרבה יותר מתמיד. מן האני הקטן שלי הפשוט והרגיל, שלא היה קיים כאן בימיו של אפלטון ולא יהיה קיים כאן בעוד אלף שנים כאשר יהיה אפלטון אחר, או אולי כאשר לא יהיה כלום. מי יודע? מדוע אני צריך להיות כאן, ומדוע הייתי צריך להתקיים כאן? לא הייתי צריך ולא אהיה צריך. וזה אינו מטריד אותי.

שלום לך, המחשבה שאתה מתאר נכונה היא, וגם ההבנה שיש להיות מודע אל העובדות הללו נכונה. אבל הדברים תלויים גם במידה, מהי המידה בה עסוקים במחשבה זו. בעיניי ככל שהיא מעסיקה לעיתים קרובות יותר כך הקושי לחוות הנאה מהחיים עולה. לבסוף, המסקנה שהגעת אליה לפיה לא היית צריך להיות כאן ולא תהיה צריך נראית, למרות שלדבריך אינה מטרידה אותך, כמסקנה הגוררת איתה ייאוש וחוסר טעם. ובוודאי מתעלמת מהפריחה של הורד עליו דיברת. דרור

האם אדם יכול להשתנות לאחר 10 שנות נישואין , להפוך לכזה אגואיסט וחושב רק על עצמו, הקשרים שלו והעבודות שלו ולא נאמן כפי שהיה פעם לאשתו (בעלי בן 37 ויש לנו 2 בנות קטנות) לאחר שבנינו בית במשך 10 שנים (הילדה השנייה מטיפולים) והוא רוצה להתגרש וטוען שאני מפריעה לו בחייו? למרות שלא נראה לי שיש לו מישהי מסויימת שהוא רוצה לחיות איתה, אבל בכל מקרה בעל אופי בוגדני.

ויקי שלום, אני מבין את הכעס שלך ותחושת הבגידה וחוסר האונים שאת חשה מול הרצון שלו לעזוב אותך למרות ששום דבר ממשי לא קרה. אני לא יודע להסביר מכאן מה קרה, האם זהו משבר גיל הארבעים שמתקרב, האם זו התרחקות מתמשכת מצידו שמסתיימת כעת ומה החלק שלך בתוך זה. עולה השאלה האם טיפול זוגי הועלה כאופציה, מצדך או מצידו. ייתכן ויש בכך תועלת. לגבי שאלתך, אנשים משתנים במידה מסויימת במשך השנים, הם תופסים כיוון מסויים לעיתים בעבודה ולעיתים בדברים החשובים להם בחיים. לא תמיד הם עושים את זה עם בן הזוג, ולעיתים זה אף מוביל להתרחקות מעיקה המסתיימת בפרידה. עצתי היא שתבדקי עם עצמך קודם כל, וגם איתו האם זהו משהו חדש ומשברי או מתמשך. שנית בדקי עם עצמך ואיתו האם שינה אפשרות לשינוי חזרה ואם כן פנו לטיפול זוגי. דרור

אני בת 36 ובחודש האחרון חזרתי לבולמיה מתביישת להודות בזה ולבקש עזרה אני בטיפול ולא מעוניינת לספר למטפלת שלי עד שהיא כבר אמרה שהיא מרגישה התקדמות לא רוצה לאכזב אותה. לאן אוכל לפנות לעזרה לפני שאאבד שליטה?

גלית שלום, נשמע לי שאת חוששת לאכזב את המטפלת שלך, במובן מסויים נראה כאילו היוצרות התהפכו ואת מגינה עליה. ייתכן וזהו דפוס שמוכר לך אבל אני לא הייתי ממליץ להוציא את הנושא מהטיפול, למרות הקושי שבכך, לדבר על זה, לדבר גם על החשש שלך לאכזב. בהקשר זה ייתכן גם שהאמירה שלה בנוגע להתקדמות שלה טיפול הלחיצה אותך ולדעתי שווה לחשוב מה זה גרם לך להרגיש, בכלל ומולה. דרור

שלום אני בן 23,יום אחד באתי לחבר שלי והוא לא היה בבית וגם אבא שלו לא,היא הציעה לשתות סיפרה שקשה ונישקה אותי מפה לשם העגנו למיטה,היה ממש כיף אפילו נפגשנו עוד פעם ושכבנו באוטו שלה,עכשיו אני לא יודע מה לעשות אני כל היום חושב על זה לספר? לא לספר בבקשה תעזרו

יוני שלום, המצב שאתה מתאר מורכב למדי ואני לא יכול לתת לך המלצה חד משמעית מה לעשות. ברור שאתה חושש מהפגיעה שהוא ירגיש לו יידע, ונראה שהדבר יפגע גם בטיב היחסים ביניכם. מנגד נראה שאתה שואל את עצמך מה יקרה אם הוא יגלה את זה לא ממני, והאם לא מגיע לו לדעת? אלו שאלות שדרך התשובות עליהן, דרך ההבנה מדוע אתה רוצה לספר ומדוע באמת אתה חושש יהיה לך קל יותר לקבל החלטה. דרור

איפה אוכל לקבל המלצות לפסיכולוגים טובים? אני חייבת לקבל יעוץ אבל אין לי כסף ואין לי זמן לבזבז על מטפל שהוא לא מספיק מתמחה. אשמח אם יעזרו לי בבעיה זו וימליצו לי על מטפלים טובים (שאולי עזרו לחלק מהאנשים פה...)

אנה שלום, ראשית על מנת שחברי הפורום יוכלו להמליץ לך אנא צרפי את המייל האישי שלך, כך, שיוכלו לשלוח לך ישירות המלצות למייל. מעבר לכך, ישנם מקומות המציעים טיפול מסובסד או חינם. אם כי היכולת לבחור מטפל בהם מוגבלת. את יכולה לפנות למרפאה לבריאות הנפש באיזור מגורייך. לחלופין אם את סטודנטית את יכולה לפנות לשירות הפסיכולוגי שלהם ולקבל טיפול מסובסד. אפשרות נוספת היא לפנות לקופת החולים שלך ולבקש רשימת פסיכולוגים שעובדים איתה בהסדר. בהצלחה, דרור

שבוע טוב לדרור שיגיע ביום ראשון בכוחות מחודשים. נתראה ליאת

אני מתחילה להבין משהו שקשה לי איתו. אני חזקה עליה. אני צריכה יותר תחכום. בטחון. החלטתיות. גבולות נוקשים. היא עשתה איתי דרך לא פשוטה עבור שתינו ועשתה זאת בהצלחה. היא הביאה אותי למקומות טובים. עכשיו צריך לעלות כתה. ואני לא בטוחה שהיא המורה המתאימה. בנתיים אני בורחת. מצביעה ברגליים. ואולי אני טועה? איך פותרים?

שלום רב, יש, בהחלט, מצבים בהם טיפול (או מטפל) מיצו את יכולתם לעזור. לא אוכל לדעת במקומך האם מדובר במיצוי או שמא עוד לא. אני מפנה את תשומת לבך לכך שבחרת לומר "אני בורחת". הצורך לברוח יכול לרמוז על תחושת איום או סכנה, ולאו דווקא על תחושת שובע, מיצוי, והשלמה שבעת-רצון עם רעיון הפרידה. חומר למחשבה. בהצלחה ליאת

כן, את צודקת

איך אני אמורה להתגבר על הפחד של הפגישה שלאחרי חופש. אני תמיד מאבדת את החשק לשוב. וכשאני שבה, לוקח לי משהו כמו ארבע חמש פגישות עד שאני צוברת כוח ואומץ מחדש לחזור לתפקד בתוך החדר. אבל הפעם, ממש לא בא לי לחזור...בכל פעם שאני מתקרבת מדי, אני מיד מוצאת דרך להתרחק ולהסגר מדי שוב... וכך חוזרים לנקודת ההתחלה. מה דעתך

שלום נעמה, אני מזמינה אותך לקרוא (למטה) את תשובתי לזיווית. אולי תוכלי להבין מעט יותר את הדינמיקה שמאחורי הקושי. פרידות מאדם אהוב הן חלק מהמציאות. ממש כמו אותו תינוק קטן וחסר אונים, עלינו ללמוד להכיר בקיומו של האדם האהוב גם כשהוא רחוק. העובדה שהפרידות הקודמות (למרות הקושי) לא הרסו את הקשר, צריכה לחזק אותך גם הפעם. נסי לבטוח בה, ולשמור על הטוב שהיא מעניקה לך באמצעות ייצוג שלה בתוכך. זה אפשרי. בהצלחה ליאת

די

חן, נסי לנצל את השבת למנוחה ורגיעה, כדי לקדם עם אנרגיות שבוע נוסף. מקווה שאמא משתפרת. חזקי ואמצי ליאת

רוצה זקוקה צריכה את אמא..ואין אותה..כמעט אף פעם אין.. והדמעות לא מוצאות את דרכן החוצה... והזעקות לחלל האוויר שאף אחד לא שומע.. ו הדמעות שלא מוצאות את דרכן החוצה.. פתטי...................... כואב לי ברמות מטורפות

זהו. עוד שבוע עבר. לא דיברתי הרבה השבוע. לא אל העולם ולא אל עצמי. אני חושבת שלפעמים זה לא רע לא לדבר. ביום ראשון נפגשתי עם הפסיכולוגית ובסוף הפגישה היא אמרה שהיתה לנו פגישה מאד קשה ושהיא לא ציפתה לזה. האמת היא שלא הרגשתי כלום... אני זוכרת שהינהנתי בחיוב על כל מיני שאלות שהיא שאלה אותי אבל אני ממש לא זוכרת מה זה היה. לא התחברתי לעצמי והניתוק הזה נשאר לשמחתי במשך השבוע. הדבר היחיד שלקחתי איתי השבוע זה פגיעות בלתי נסבלת. נעלבתי מכל מילה שמישהו העז להגיד נעלבתי גם מכל דבר שנחווה אצלי ולו לרגע אחד כדחייה... לקראת יום ראשון אני מפחדת ממשהו. אני מפחדת שהפסיכולוגית שלי תגעל ממני. היא אמרה שפגיעה מינית זה מגעיל ושקשה למטפלים לשמוע את זה. היא אמרה שהרבה מטפלים מעדיפים לא לגעת בזה. לפעמים נראה לי שהיא תמימה מיידי. היא לא מבינה איזה דברים נוראיים יש בעולם הזה. ואם זה מגעיל אותה... איך אני יכולה לספר? זה מטריד אותי קצת. נראה לי שאני מפחדת עליה. מה ששתקתי כל השנים הוא באמת מגעיל. אממ... קצת לא יודעת מה לעשות.

שבת שלום רשת, ראשית, אקדים ואומר שאני מאמינה לכל מילה שאת מספרת. ובכל זאת, הקדמתי את ההקדמה הזו, כי אני רוצה להאמין שכחלק מהמצב המוזר והעמום שכפית על עצמך, אולי דבריה של המטפלת שלך התפרשו על ידך באופן מוטעה או לא מדוייק. אני מאמינה שמטפלים יכולים וצריכים להכיל גם סיפורים קשים, מבלי להיכנס לעמדה שיפוטית. פגיעה מינית היא אחד המעשים השפלים ביותר שניתן להעלות על הדעת, והיא מעוררת דחייה ושאט-נפש בכולנו. עם זאת, ובניגוד לתחושה הרווחת אצל הקורבנות, שפלותו ומגעילותו של הפוגע אינן מזהמות את הנפגעת, ואינן מיוחסות לה בשום מקרה. גם כאשר הקורבן נאלץ לשתף פעולה, וגם אם לא נזהר מספיק, וגם אם בחר לשתוק, וגם אם אהב את התוקף, וגם אם היה במעשים מרכיב כלשהו של הנאה, וגם אם הרגיש הילד האהוב וה'נבחר', וגם, וגם, וגם... הוא לעולם נשאר קרבן, ולעולם אין לשפוט אותו על המעשה. המטפלת שלך צודקת. גם למטפלים קשה לפעמים לשמוע על עוולות והתעללות. אבל הם יודעים להתמודד עם הקושי, ולעבד את רגשותיהם היכן שצריך. אני משוכנעת שיחסה של המטפלת שלך לא ישתנה בעקבות השיתוף. אין לי ספק שהיא רוצה לראות אותך פורקת מעליך את המטען הזה, ולשמוח בהבראתך. קחי הרבה אוויר. את עושה דרך. איתך ליאת

אז איך זה שכולנו מרגישות כל כך מזוהמות?!

רשת מתוקה, גם לי אין שום ספק שבכל מקרה, *את* לא מגעילה אותה. ואני אומ?ר בזהירות רבה, שאני חושבת שלמרות ששתקת את הסיפור שלך כל כך הרבה שנים, הצלחת לטפטף משהו ממנו, בין השתיקות. היא לא תיפול מתדהמה. ונורא נורא חשוב שתדברי את זה יחד איתה. את לא צריכה לשמור עליה. תני *לה* לשמור עלייך. נראה לי שהיא עושה את זה יופי. וגם את עושה יופי, את הצד שלך בעבודה הקשה :- ). שיהיה לך שבוע קל יעלה

היי,את יודעת אני אכן מנסה לשאוב כח,מכל מה שרק אפשר(ומצליחה מן הסתם).מה שנראה דבילי וחסר משמעות בשעות שפויות,הופך פתאום לגלגל הצלה של ממש. אלא שהמחיר יקר מאוד ובעיקר מיותר. אבל-תקשיבי לזה,בתוך כל מאמצי ההישרדות. קיבלתי הים הצעה מפתה,מגונה(כמובן שלא סרבתי לה)בה יש לי אפשרות(כך מקווה) לזכות בחויה מתקנת. אני הולכת לפגוש שוב באהבת חיי, יום יום לזמן מוגבל. ומי יודע אולי אזכה לשחזור תקופה, או לפחות אזכה לאותה השיחה .שבזמנו לא התאפשרה. ברור לי שגם יכול להיות אחרת,מצב בו אצא יותר פגועה מקודם, אך מתנחמת בעובדה שאין יותר למטה מהמקום בו אני נמצאת. כך שזה הרע במיעוטו לעומת.... אגב אני סומכת על אלוהים, למרות שרוב הזמן אני רק מקטרת לו. ו...הספירה לאחור החלה! אז בנתיים שתהיה לך אחלה שבת,וכמה טוב שאת עוד כאן.

שוב שלום ד. מקווה שההזדמנות שנקרתה בדרכך תביא איתה רוח מרעננת. תמיד נעים לפגוש את "אהבת חיינו" אחרי שנים, ולראות מה קרה לה. אשמח לשמוע עדכונים. :-) ליאת

ברור שתשמעי עידכונים!אני רק מקווה שהם גם יהיו מוצלחים!לילה טוב

ליאת שוב שלום, בלי קשר לנושא שמעיק עליי כעת שכתבתי לך מקודם,חשוב לי לבקש ממך לשלוח לך מייל לתיבת הדואר שלך מחר או בהמשך השבוע? אני מקווה שזו לא חוצפה לבקש זאת,אך חשוב לי לקבל ממך 'נקודת-מבט' אובייקטיבית . בתודה מראש, משתנה

שלום משתנה, את יכולה לשלוח מייל. עלי להתנצל מראש ולומר שבשבועיים הקרובים אהיה עסוקה יותר מתמיד, ולא אוכל להתחייב לתשובה מהירה כמו תמיד. ממליצה - כמו תמיד - לנסות ולהיעזר ככל האפשר במטפל האישי (ואני זוכרת שיש לך כזה...) בברכה ליאת

נראה לי שמחר אשלח מייל. במטפל האישי-מסיבות מובנות- אני יכולה להיעזר רק במסגרת הטיפול עצמו,וזה ממש לא הרבה,לכן עוזר לי גם לשתף ובכך להיעזר באחרים אובייקטיביים-כשאני ממש צריכה בין הטיפולים,ואת אחת מאותם 'אחרים'.

יש לי עוד שאלה לגבי האחיין שלי. הוא ילד בן 14, הוא מנסה כל הזמן לעצבן את הוריו בכל מיני דרכים. הוא צועק המון בבית, כל הזמן עצבני וטוען שההורים שלו נגדו (אם הם כן נגדו ומעירים לו, זה בגלל ההתנהגות שלו, ואני רואה את זה כצופה מבחוץ). הוא לא מוכן לקבל הערות, לא יושב הרבה עם המשפחה...הוא מתנהג בצורה ממש מגעילה עם האחיות שלו, קורא להם בכינויים, לא מוכן לשתף אותם בכלום, לדבר איתם, כאילו שהן מעולם אחר... ומנסה להחליט עבורם (אחת יותר מבוגרת והשניה יותר קטנה). הם הלכו להדרכת הורים אצל פסיכולוג קליני בלעדיו, וניסו כמה שיטות שהציע להם, אבל התייאשו די מהר, הדבר היחידי שהם עושים כשהם ממש מתעצבנים עליו, או כשהוא לא מכבד אותם כראוי, או צועק עליהם, שהם מונעים ממנו את הדברים שהוא אוהב, פלפון, מחשב, ויציאה עם החברים.. אבל ברגע שהעונש נגמר או אפילו בעת העונש הוא ממשיך להתנהג באותה צורה. הם התייאשו לגמרי, וכל מי שמעיר להם אומרים שאין לנו למה לעשות..שהתייאשנו... והם לפעמים רבים ביניהם בגללו, ואחד מאשים את השני. כל ארוחה משפחתית הופכת לקטטה, או צעקות, כל טיול משפחתי מתחיל ונגמר בלא טוב... יש לציין שהוא אהוד בין חבריו, והמורים משבחים את השקט שלו בכיתה ואת התנהגותו!!!

שלום ג. אני חושבת שהמצב שאת מתארת אכן מצריך התערבות וליווי של איש מקצוע, שיוכל לכוון את ההורים ולהדריך אותם כיצד לפעול להפחתת רמת המתח והתוקפנות בבית. חינוך ילדים הוא משימה מאתגרת, ההולמת דימוי של ריצת מרתון (ולא של 100 מ'). לפעמים הורים בוחרים לוותר ולהמשיך לסבול, כשהם מגלים שחינוך להתנהגות טובה כרוך בעבודה קשה ומחירים זמניים. תוכלי להמשיך ולעודד אותם לפנות לעזרה ולא להרים ידיים. ערב טוב ליאת

שלום, היה לי הרבה קושי בלתת אמון במטפלת שלי. שנה וחצי ואנחנו בירידות ועלויות בטיפול. עכשיו זה נהיה יותר פחות, אני משתפת אותה קצת יותר (לא הרררבבבה). דבר אחד חשוב, היא יודעת שהיא היחידה שאני משתפת אותה בקשיים שאני עוברת בהם, ושאני לא מוכנה לשתף אחרים אפילו הקרובים ולהפך אני מראה להם שאני בסדר גמור ומתפקדת כרגיל. היא יצאה לפני עשרה ימים לחופש, פתאום בלי להודיע לי קודם, פשוט בסוף הפגישה אמרה שהיא יוצאת לחופש, וכששאלתי אותה את מי אני אשתף בתקופה הקשה הזו, אמרה שאני צריכה למצוא מישהו חשוב בחיי ולשתף, ולהיעזר בו. איך אפשר לנטוש מישהו נזקק בצורה כזו? אני נורא עצבנית עליה, אין לי כוח לדבר איתה, ולא יודעת מה לעשות. שבוע לפני החופש שלה, דיברנו על כל מה שמעצבן אותי בפגישה , נפתחתי, זרמתי, אמרתי הכל (דבר שהדהים אותה לגמרי) בכדי שאולי זה יעזור לי יותר, והיא הבטיחה שהיא תשקול את העניינים, שהיא תהיה לצידי יותר בתקופה הזו, תתמוך בי, היא אפילו הציעה קשר טלפוני...ולא אמרה כלום על חופש או נסיעה? איך אני אמורה להתנהג? עוד משהו, ברגע שאני מבקשת חופש או מבטלת פגישה היא מתעצבנת שאני בורחת מהטיפול, שאני עושה לה בלגן בתור באותו יום...למה לה מותר ולי לא? תודה

שלום ג. בדר"כ מטפלים מודיעים על חופשות מראש, כדי לא לעורר את כל מה שמתעורר בך כרגע. עם זאת, גם אצל מטפלים קורים לפעמים דברים לא צפויים, לטוב ולרע, ויש להביא זאת בחשבון כמו כל אילוץ אחר של החיים. אני רוצה להזכיר לך ולכולנו, שהיעדרות של שבוע אחד אינה מוחקת את הישגי הפגישות הקודמות, גם נוכח מהמורות בתחושת הרציפות. בהצלחה ליאת

שלום לך שוב, ההיעדרות של שבוע יכול להזיק המון בקשר בין שני אשנים, כשאחד התחייב להיות לצידך בררגעים הכי קשים. והיא יודעת עד כמה התקופה הזו רגישה בחיי, והיא הבטיחה שהיא תהיה שם, אבל פתאום וזה ממש בא בהפתעה היא נעלמה לי...וגם הציניות שלה שאחפש מישהו חשוב לשתף אותו עשתה לי מאוד רע. אין לי בעיה בזה שזכותה לצאת לחופש, אבל עוד פעם צריך להודיע מראש. מצד אחד אתם כל הזמן מדברים על חשיבות התלות, ואופס... נעלמים לנו למה? כי אתם בני אדם ויש לכם את חייכם הפרטיים!! זה ממש קטע בלתי מובן בטיפול, ואינו הגיוני!

ליאת, מה שלומך? טוב לי וכבד לי ביחד. זה יכול להיות? כבר שבוע וחצי של עשייה! זה ממש לא עניין של מה בכך... לא נופלת שדודה בתחילת כל יום, רק בסופו לפעמים, וגם זה לא תמיד. יש לי מוטיבציה ואפילו עניין במה שאני עושה, אני מכוונת מטרה, וגם אם אני (עדיין) לא מתעוררת בבקרים ומתקשה להירדם בלילות, זה לא משפיע על ההנעה או הערנות במהלך היום. שבתי לתכנן תכניות.. זה טוב. ובכל זאת.. זה לא מאוזן לי... אני לא מצליחה להיות גם ככה וגם לתקשר עם אנשים במקביל, באופן אישי. אני מצליחה לנהל יופי של שיחות חולין, עם כמה שיותר אנשים, אבל שיחות אישיות ועמוקות.. פשוט אין לי כוח. זה מתיש אותי הרבה יותר מלפני כן, כשהייתי מדוכדכת וחסרת מוטיבציה. לא רוצה להכניס אף אחד לשיחות המוגבלות שאני מנהלת עם עצמי. כבד לי.. כל מיני מחשבות מעציבות או מכבידות מלוות אותי, ואני חוסמת אותן ולא מעמיקה בהן. חוששת להעמיק ושתחושות היעילות והעשייה יחלפו. חוששת להכניס את המטפלת שלי למאזן הכל כך כל כך עדין הזה, שבין שקיעה להתרוממות. מרגישה שאני בתקופה קצרה שיש בה הקלה מעומס הכבדות והדכדוך ושחייבים לנצל אותה.. שיש לי סיכוי עכשיו "לעלות שלב" עם עצמי. לנצל איזה סטייט-אף-מיינד שמכתיב התנהלות אחרת, ראויה יותר מה"בטלנות" שהייתי שרויה בה קודם. זה באמת איזון עדין נורא.. לא רוצה לתת לה, למטפלת, להיכנס לשיחות האלה שביני לביני; הן מאוד מחושבות וזה מביך כשאומרים את זה בקול.. בכלל, יש דברים שמאבדים מכוחם כשהם נאמרים בקול. מוטב פשוט לעשות בלי לחשוב אולי. להישאר לבד עם פתיתי הדאגה, לאצור אותן ולספוג אותן.. הן יתקזזו עם התחושה הטובה של העשייה, רק אם לא אעמיק בהן. ישבתי אצל המטפלת שלי והתמכרתי לשקט..לא דיברתי כמעט בכלל. היה לי מאוד מאוד לא נעים ממנה (כמובן:-) ואף פעם לא שתקתי כך, פגישה שלמה, אבל לא יכולתי אחרת. נשאבתי לשקט הזה ולא חשבתי בו על שום דבר, ולא מצאתי מה לספר. הייתי בטוחה שזו תהיה פגישה קלילה והיתולית, כך הרגשתי במהלך השבוע, אבל כשסיפרתי לה על שבוע מוצלח, זה יצא בטון יגע ומדוכדך, עצוב כמעט. היא התקשתה להבין מה אני מרגישה, בצדק. הסתכלתי עליה ולא ראיתי את הניצוץ האהוב.. כנראה שהתרחקתי. בהדרגה העצב חלחל פנימה ועטף. הרפיתי, השפלתי עיניים והמשכתי לשתוק, מעצב ועייפות. וזה עבר, התחושה הכבדה, יום אחרי שנפגשנו.. אני לא מסוגלת לבטל פגישה, אבל לו יכולתי הייתי מבטלת.. לא מוצאת בי מילים ולא רוצה שימצאו.. הן צצות בי כל כמה זמן, ואני הוגה אותן באיטיות בתוכי, עד שהן נמוגות. לא יכולה למצוא בי כוחות לדבר. לדבר ממש. ושוב ניצוצות של כעס מתחילים להרים בי את הראש, נגדה, ואני לא רוצה.. ואם אשתוק כך עוד פגישה?... מאוד לא נעים... מתקשה לתת שם לתערובת הרגשות הזו. מעדיפה לשתוק ולתת לה להתפתח למשהו בתוכי, בלי ידיים זרות. לא יודעת.. לא יודעת אם לשלוח את זה .. אין כאן שאלה, סתם מילים.. לא יודעת איך אפשר להיות גם וגם (גם אופטימית ובמצב רוח של עשייה וגם כבדה וטרודה) ולא יודעת איך (ואם בכלל) להכניס אותה לשיחות שאני בכוונה מקיימת עם עצמי רק בצורה מוגבלת. בסוף הצלחתי לנסח את כל הבלאגן לשתי שאלות.. (תסלחי לי אם לא אקרא שוב ואסדר את הבלאגן?) מקווה שאת בשנ"צ של יום שישי ולא עסוקה ב"צריך"ים של שישי דרישת שלום ממני, לילך

ערב טוב לילך, שמתי לב לכך שאצל לא מעט מטופלים, דווקא כשמגיע הטוב - נאלמות המילים. כאילו שאין לנו זכות-טיפול כשטוב. יש לנו ז'רגון של סבל. הררי הררים של פיוט נכתבו כאן, אצלינו בפורום, על קושי ומכאוב, על כמיהה וגעגוע, על בדידות וזעם, על בושה, אשמה וספק. כל כך מעט אנחנו נוגעים בזהרורי האור הקטנים שעושים את הכל לכדאי. אנו לא יודעים לכנות אותם בשמות, לא כותבים עליהם שירים, ואם הם מדוברים, אנו מעליבים אותם וקוראים לזה "שיחת חולין". אני מאמינה שאפשר (וצריך) גם וגם. עומק וקלילות, שקיעה והתרוממות. אם תרצי, זו היכולת שלנו להכיל את המורכבויות של העולם, של גיבוריו, ושלנו בכלל זה. לשאלה השניה אין לי תשובה טובה. את יודעת, אדם בתוך עצמו הוא גר, ולעולם יהיו אזורים שהם נחלתו בלבד. כאשר אנו מדברים את עצמנו, לעולם קיים תהליך של ברירה, בו אנו מלקטים את מה שלהערכתנו יהיה תקשורתי ומובן. לא בטוחה שטיפול הוא "ידיים זרות". זה ביטוי פולשני, מפריע, כמעט 'מזהם'. הייתי מעדיפה לראות זאת כדיבור פנימי בנוכחות רכה ומתבוננת, שלפעמים גם מרשה לעצמה להאיר. . בכל מקרה, הטוב הקטן שלך, שנובט וזוקף את ראשו מתוך הפקעת, משמח אותי מאד מאד. שבת שלום ליאת

תודה ליאת, על מילים שמיוחדות רק לך :-) אני פשוט מרגישה שאני חייבת להישאר ממוקדת וחייבת להשאר לבד..(ואני רוצה ולא רוצה ביחד). שנים ארוכות מאוד הייתי שתקנית מאוד, לא שיתפתי ולא דיברתי עם אף אחד, ואת חיי ניהלתי כמו איזה פרוייקט- בשרטוטים וסכמות וסיכומים פנימיים, והרבה סבלנות, ויכולת (מעציבה קצת) לכבות את האש משטחים גדולים מאוד בחיי. וזה קצת חוזר עכשיו.. חזרתי להיות יסודית ורצינית מאוד בעבודה שלי, ואני מרגישה פתאום שאני מאוד מתקדמת, אחרי תקופה ארוכה שהעבודה שלי נתקעה, אבל במקביל- חיי חזרו להיות מנוהלים בדף ועט. שיחות מוטיבציה פנימיות והחלפת רעיונות בלופ פנימי.. והכל נעשה פנימה. הכל הכל פנימה. אני לא מסוגלת לתקשר דברים החוצה, רק המחשבה על זה מעייפת אותי נורא, או סתם מעוררת בי שעמום גדול. לא בא לי לשתף אותה, ובגלל שאני לא ממש מבינה למה לא, ולמה התכנסתי פתאום לגולם כזה, אז קל לי לומר לעצמי שאני כנראה כועסת עליה על דברים שהיו מזמן. או לחילופין, ללכת לכיוון שכלתני ולא להבין את תכלית השיתוף או את תכלית הטיפול. טוב. אני צריכה לחשוב... (אסימון קטן נפל, שמעת?..) תודה שאת שמחה בשבילי, (זה נעים :-) לילך

ליאת שלום, הפעם יש לי 'בעיה' שאולי לא תיראה כ'בעיה' בעיני אדם אחר,ואולי אני סתם 'עושה סיפור' ממנה,אך היא מטרידה אותי. העיניין הוא שהערב אנו חוגגים יום-הולדת של בת-משפחה קרובה,לא להרבה אנשים(רק המשפחה הקרובה-על דורותיה-פחות מעשרה),אך ממש אין לי חשק לכך,אני רוצה להישאר לבד בלי לראות אף-אחד,בלי 'לעבוד קשה' בלהכין שולחן וכו' ולארח,אך אני חייבת כיוון שזה אצלינו בבית{אצל הוריי},וזה קצת מייאש אותי - כי מה שהיתי רוצה זה לשכב בחדרי במיטתי ולראות סרטים וכו' ונכון - אולי גם קצת 'לרחם על עצמי' ולאפשר לעצמי לחוות את הדיכדוך שאני ממילא מרגישה כעת,ואפילו את זה לא מאפשרים לי. חשבתי שהם יסעו היום רחוק ויחגגו שם ושאני לא אבוא ואוכל להישאר לבד,אך לצערי הם שינו את תוכניותיהם(נראה לי שזה בגלל שאמרתי שלא אבוא) והחליטו לחגוג בבית,הבעיה היא שיש לי כעת סיכסוך עם האח השני(לא זה שאני תמיד כותבת עליו),ואיננו מדברים ולא רוצים אפילו להכיר אחד את השני,עקב משהו -שלדעתי צודק מאוד שאמרתי לו כדי להוכיח אותו,הוא אמר לי שמבחינתו אני לא אחותו יותר,ואני גם אמרתי לו זאת אח"כ,ואני צריכה לראות אותו ואת משפחתו היום ו'לשחק אותה' כאילו הכל בסדר ואין לי חשק לראותו אפילו.

שלום משתנה, אני מניחה שבעת כתיבת שורות אלה את כבר בעיצומה של ארוחת הערב החגיגית. אולי זה טוב. במקום לשכב במיטה מדוכדכת, את נאלצת לארח, לחייך, ואפילו לדבר עם אחיך כאילו הכל בסדר. לפעמים החיים מכתיבים את עצמם, לא נותנים לנו הרבה ברירות. מקווה שבכל זאת הצלחת גם קצת להנות. שבת שלום ליאת

צדקת,באמת לפעמים החיים מכתיבים ת עצמם,ובאמת בכל-זאת הצלחתי להינות ואפילו לדבר כמה מילים (לא אישיות-בתוך שיחה שהיתה גם עם אחרים),ובעיקר - כשיש ילדים קטנים הבית 'מתמלא' בשמחה ואושר,וזה כשלעצמו גורם להנאה. היה נחמד,שינוי אווירה,באמת יותר טוב מסתם לשכב במיטה ולרחם על עצמי,אך יחד עם זאת אני גם שמחה שזה עבר. שבת-שלום, משתנה

היי ליאת מזמן לא כתבתי כאן וישתכנעתי לכתוב כאן את החלום שלי כי ראיתי שמישהי רשמה כאן את שלה כיום בת 24 לפני כ14 יום מינוס פלוס חלמתי את החלום הבא על בית הספר שבו למדתי בתיכון. תוכן החלום בחלום הקומה הראשונה של בית הספר היה בעל פרוסדור גדול ובמציאות הבית ספר שבו למדתי היה מבנה גדול אך אך בקומה למעהיו כיתות וספריה ובחלום שלי זה לא הופיע ככה. בחלום כל מה שהיה בקומה למטה זה חדר מורים וחדרי ההנלה ומנהלה. והספריה הייתה בתחם בית הספר אך מחוץ למבנה עצמו וסביב כזה והיו מתשאות ודשא ענק מחוץ לספריה ובקומה למעלה של בית הספר היו הרבה כיתות ושני הצעדדים חדר מעבדה ומחשבים ומכאן מתחיל כל הסיוט בחלום ואז בחדר מורים אני יושבת עם המחכנת שלי לשעבר ושני ילדיי ומדברת עד לפתע.הבת שלה אומרת לי כי אמא שלי לא עומדת בזה היא לא יכולה ואז אני רואה את המורה שלי הולכת ונעלמת מתמוטטת ומכייון הכיתה שלי ירדו שתי בנות כדאי לבדוק מה קרה אבל בשלב זה כבר המורה פונה משם עם אלוקה ואז אני רצתי לכיוון חדרי ההנהלה ניכנסתי לחדר של סגנית המנהלת ןאמרה רק תגידי שזה לא בגללי רקב תגידי שזה לא בגללי ופתאום גם אותה ראיתי בחלום על מיטת ניתוחים . ומטבטבחון באותו אזור יצאה אישה שזאת ניראת לי הספרנית ובכתה. ואז חזרתי לחדר מורים שם היו שני ילדיי של אתי מורתי לשעבר ומורה נוספת שמה מירב ואז הם אמרו לה שהרבה זמן היא לא בסדר ןלא רצתה לטפל בעצה והם ידעו שזה יגיע והיא תפגע בעצמה כי אדם לא בריא. אחרי היכרות לא קצרה הייתי והיתכבות ממושכת איתך ליאת מה יש לך לומר לי על זה?

ערב טוב שולמית, לצערי, לא אוכל לסייע לך רבות בעניין החלום. חלומות, לפחות לאמונתם של פסיכולוגים קליניים, אינם יכולים להתפרש ללא החולם עצמו, ללא האסוציאציות המתעוררות *אצלו* בתגובה לחלום, וכמובן ללא היכרות עם הדמויות המשמעותיות בחייו. לכן, אני מציעה לך לבחון עם עצמך מה הדמויות שבחלום מייצגות עבורך? מה ביה"ס מייצג עבורך?ולימודים? ולמה את מרגישה אשמה כל כך? אולי התשובות לשאלות אלה יסייעו לך קצת בהבנת משמעות החלום. שבת מנוחה, שקט ושלווה ליאת

עוד שנה של קיום ללא חיים עבורי בפתח........

הלוואי והיה לי את היכולת והאומץ להתאבד כבר....ולתת לעצמי מנוחה נכונה אינני יכול עוד....

ליאת, שמחתי לקרא שאינך מאלה "החוגגים ",(חוץ ממני כמובן) את החג המיותר הזה. וכי חסרים לנו חגים!! ובכל זאת ,חגים וזמנים לששון.... ולך ,מסטר בלו היקר תשמע, גליתי שהליכה יומיומית, בא נאמר ארבעה עד חמישה ימים בשבוע ,במשך חצי שעה עד שעה ,משפרת מאוד את מצב הרוח,למספר שעות לאחר האקשן (הליכה). אז נכון שישנה הנטיה של מצב הרוח לחזור למצבו הקדמוני ..אבל תוכל לפחות "להנות" ממספר שעות יומיומיות של שקט ושלוה ,ואל תוותר עליהם.. אין לי הסבר לתופעה ,אבל זו עובדה . וכמו שאומרים כולם ,עם עובדות לא מתווכחים... נסה זאת ! ובהצלחה.

שלום מיסטר בלו, מזמינה אותך להקשיב לשיר ששלחה יעלה. לפעמים, אפשר למצוא גם בעצב יופי, התחדשות ומשמעות. ראש השנה האזרחי לא מצליח להלך עלי קסם מיוחד, ובכל זאת, אם כבר העלית זאת - אאחל לך שהשנה האזרחית הבאה עלינו לטובה תביא בכנפיה חמלה ונחמה למכאוביך, ואולי גם אהבה שתנסוך בך תקווה ושקט. הרבה טוב ליאת

אחותי, רוצה לשלוח לך שיר. רוצה שתאמיני בימים שיבואו. לאט לאט. את עוד תשירי. ועוד איך. :- ) ליאת, מקדישה גם לך. "ואותו הגלגל של חילוף העונות דוחף גם את חיינו כל הזמן להשתנות". שומעת "עונות" - ישר חושבת עלייך :- ) למי שלא מכיר, ממליצה ללחוץ על הקישור ולשמוע את השיר. http://www.youtube.com/watch?v=ceRJXN77Mjc סופשבוע חמים יעלה תמיד תאמין - אריאל הורוביץ הקול שאומר לאלפי חסידות הגיע הזמן לצאת ולנדוד לעבר גן עדן חם וירוק למרות שקשה, למרות שרחוק זה אותו הקול שבלב אנשים פועם לבד בחושך ברגעים הכי קשים הוא מגיע אליך כמו הד מרחוק ולוחש לך באוזן עד שבא לך לצעוק תמיד תאמין בימים שיבואו הסתיו שמרגיע אדמה סדוקה שכל הקיץ חיכתה בשתיקה מתחיל בטפטוף בציוץ ציפור עד שקשת בוקעת מענן אפור ואותו הגלגל של חילוף העונות דוחף גם את חיינו כל הזמן להשתנות כשבמקום אהבה הוא מביא לי כאב אני שר וזה עוזר לו להמשיך להסתובב תמיד תאמין בימים שיבואו אדם לא יכול להביא את הסתיו או לומר לאלף חסידות - "עכשיו!" הוא רק יכול כשליבו עליו מר לשיר בחושך, לפרוט על מיתר והשיר של הלב יכול להמריא לעוף מעל העיר כמו אלף ציפורים ולרדת למטה כמו גשם ברכה ופתאום אתה שומע ששרים יחד אתך תמיד תאמין בימים שיבואו

אחותי, איך, איך הכל נמצא פה... כל המילים. של?ך?, של?ה?, שלנו..... חיופי העונות והתקופות, החסידות, ציוץ הציפור, החושך, גן העדן, גשמי הברכה.... הצעקה והאהבה, הכאב הבכי והשירה, תחושת ה"ביחד", האמונה.... הקשבתי בכיתי (אלא מה?) יודעת, באמת שיודעת.... שבת שלום הדר

יעלה והדר שבת שלום, תודה על המילים החגיגיות, כאן, ולמטה.(בשני המקרים הקסם עבד עלי). מאמינה גדולה בימים שיבואו, וגם באלה שעכשיו. הכל חשוב. הכל. איתכן, כמו תמיד ליאת

הדר יקרה, מתנצלת על האיחור הרב, ראיתי את הודעתה של יעלה שנרשמה זה מכבר קשה למצוא מילים, והרגעים אינטימיים כל כך ...שקט. להקשיב לו. שיאפשר. להרגיש... הדר יקרה, יעלה יקרה, נעים לקרוא אתכן. את המילים הרכות והמדויקות. שלכן א.ה.

יעלה יקרה מאד, איזה שיר מקסים בחרת לשים כאן. לא הכרתי אותו ועכשיו הוא מתנגן כאן ברקע בלופ. תמיד תאמין בימים שיבואו... שבת שלום לך ולכולם רשת

היתי רוצה ללמוד לתמוך כמוך,יש לך כישרון מדהים לשדר תמיכה.גם היתי רוצה שתהיה לי חברה כמוך.סתם מהלב.שבת שלום ומבורך.אני פשוט מכריחה את עצמי להתחיל לטפל בבית.

אני כל כך שמחה לקפוץ לכאן לשניה.תודה שלא שכחת אותי,זה כל כך חימם לי את הלב.ותודה גם שאת לא עונה בשבת,היה לי מאוד קשה עם זה כאילו מישהו שיקר לי מאליב מישהו שמאוד יקר לי גם לעיני כולם.ממש תודה.תודה על הברכות.סתם היתי קצת עצובה כנראה מרוב עייפות ועומס(חבל שאת לא רואה את בית שאני חייבת לארגן לשבת,אין דבר שנימצא במקום ומה שנשאר מהאוכל המוכן זה שני מלפפונים מלוחים,וכל זה בתוספת כלים וכביסות ובטיבול צרחות של תינוקת בת חודשיים)אילו לא היתי מתייחסת לזה כלעבודת קודש כנראה היתי משתגעת מזמן.זהו,טיפה חידשתי את הכוחות וחזרה לעבודה.באמת השנה הזו קשה בישבילי עוזר רק שהכל במטרה כל כך חשובה.הרי אין דרך להחזיר למישהו חיבוק של אמא לאחר זמן.יש הרבה חיבוקים דומים והם גם מחממים,רק החום שלהם נמס כמו סוכר אחרי זמן מה,במיוחד אם המיים חמים.רק חיבוק של אמא מחמם מבפנים בכל מצב...

ערב טוב חני, תמיד שמחה לשמוע ממך. ההתמסרות שלך לאתגרי האמהות מרשימה אותי בכל פעם מחדש, כמו גם הנכונות לשאת את משאם התובעני (גם אם מלא קסם) של "גדוד" הקטנטנים שלך. מאחלת לך שבת חגיגית ורגועה כמה שאפשר, והמון שמחה תמיד ובכלל. (ואגב, גם אצלי במקרר אין הרבה מעבר לשני מלפפונים מלוחים, אבל לי אין תירוץ...:-) חיבוק ליאת

מה כל כך מאיים בזה, שאנחנו מוכנים לסבול מדברים אחרים רק לא להיות תלויים?

שלום זיוית, תינוק קטן וחסר אונים, בימים הראשונים לחייו, תלוי תלות מוחלטת באמו, ובלעדיה אין לו קיום. בהדרגה, לאורך שנות התפתחותו, הוא לומד להכיר בכך שהוא ואמו הן שתי ישויות נפרדות, המקיימות ביניהן יחסי גומלין, אך כל אחת מהן היא גם מרכז יוזמה עצמאי. מדובר בתהליך ממושך והדרגתי, הכרוך במחירים רגשיים הן של האם והן של הילד. המידה בה הילד יהפוך לאדם עצמאי, המסוגל להתקיים מתוך קרבה "נכונה" לאחרים, תלויה במידה רבה במהלכה של אותה דרך התפתחותית. במקרים של שיבושים או משברים בדרך, עלול להתפתח אצל הילד קונפליקט בין הכמיהה לקרבה, מגע וחום, לבין צרכים של נפרדות ועצמאות. קרבה גדולה מדי תעורר חרדה מפני נטישה או אכזבה, ולכן בכל פעם שמתעורר הצורך החזק בקרבה (תחושת תלות ונזקקות), מופעלים גם פעמוני האזעקה המזהירים מפני הקרבה, כאומרים: זה מסוכן, שוב אשאר לבד. עדיף שלא... האם זה ברור מעט יותר עכשיו? ליאת

מה שאת מתארת פה זה דפוס שאומר קרבה=נטישה אבל קרבה לא בהכרח היא תלות. ובכל זאת אנשים מפחדים מתלות. פחות אנשים מפחדים מקרבה. אני אנסה יותר להסביר את עצמי- אני למשל, חווה תלות כמשהו משפיל. אבל לא מבינה למה זה חייב להיות משפיל? אני יכולה להיות קרובה (לבעלי, למטפלת לילדים) ולא לפחד מנטישה. אבל כשנוצרת תלות אני מרגישה נורא. בושה נוראה. מנין באה הבושה הזאת? הרי התינוקת שהיתה תלויה באמא שלה לא בהכרח חשה את אותה בושה? אני מקוה שאני לא יותר מדי חופרת. אבל זאת נקודה שמציקה לי מאוד. אולי את יכולה להפנות אותי לספרות בנושא?

שלום רב, שמי שחר שמגלי צה"ל אני מעוניין לעשות אייטם ביום ראשון הקרוב בתוכניתה של יעל דן בנושא פדופיליה. בדגש על מימדי התופעה בעולם ורמת הענישה. אם ידוע לכם איפה אני יכול לקבל נתונים או אם שמעתם על סיפורים בולטים במדינות שונות, אשמח אם תחזרו אלי במייל [email protected] תודה רבה וסוף שבוע נעים

שלום שחר, לצערי, אין בידי מידע זמין שיוכל לעזור. אולי אצל הפסיכולוגים המשטרתיים. בהצלחה, ליאת

ליאת שלום, האם יכול להיות מצב שבו המטפלת אוהבת את המטופלת שלה? כיצד זה מתבטא? אם היא לא נוגעת?

שלום רב, מטופלים הופכים יקרים מאד ללבם של המטפלים, ורגשות אלה, חזקים ככל שיהיו, מקבלים ביטויים במבט, במילה טובה, בחיוך, ובהתכווננות מיטבית (גם אם לא מושלמת) לצרכים של המטופל. חיבוק ומגע פיזי שייכים ליחסים בעולם המציאות, ובדר"כ אין להם מקום בחדר הטיפול. המטפל חושב על המטופל שלו גם בהיעדרו, דואג לו, מושקע בו, רגשית, גם ללא המגע הפיזי. האם אהבה כזו נחשבת פחות? ליאת