פורום פסיכולוגיה קלינית

היי שריתוש, עקבתי בדאגה אחרי מה שקרה עם המטפל שלך. איך את מרגישה? הייתה לך כבר פגישה נוספת איתו? אשמח אם תעדכני אותנו. אורלי

ראיתי רק עכשיו את הודעתך אליי, תודה רבה על ההתענינות ..והאכפתיות .:-) אני אכתוב לך אבל מחר .. ככ עייפה , חזרתי מבדיקת מ.ר.י עם בעלי לא מזמן מבטיחה לעדכן , לילטוב

היי שרית, איך עברה הבדיקה? מקווה ששלומכם טוב. אני מחככה לעידכונך. **

הטיפול ביני ובין הפסיכאטר שליווה אותי ב4 חודשים האלה הופסק :-(. בעיקרון על ידו , הפסקה פתאומית , מזעזעת ..כמו ברקס פתאומי בנסיעה . אני מאוכזבת וכועסת ..כן למרות ..הסיום הזה וכל מה שקרה ביננו בקשר , מרגיש לי שהוא במקום ככ חשוב ויקר לי . משום מה למרות כל מה שקרה ביננו , פיתחתי אלייו רגש מאוד עמוק ?.. הוא ממש חסר לי , וזה כואב לי .אממ.. אני לא מסוג האנשים שנקשרים לאחרים בקלות , מטופלת קשה אני , ו.. פה..הייתה כימייה שגרמה לי להשאב אלייו . חזרתי לפסיכולוג שמלווה אותי בשנה וחצי האחרונות וב4 חודשים האלה ..הוא היה על אש קטנה בפגישות איתי .אני שמחה שהוא הסכים לקבל אותי ושהוא עדיין בשבילי ואיתי. אני חושבת שמבחינת הקשר שלי עם הפסיכולוג ה"הפסקה " הזו עשתה לנו טוב :-) משום מה .. אנחנו מצליחים לדבר יותר פתוח , אני פחות שותקת , הוא יותר מנסה להגיע אליי ..אנחנו במקום טוב יותר מאיך שהפסקתי אצלו .. מרגיש לי כמו איזה "זוג נשוי" שנפרדו ומנסים לחזור שוב ולתקן את הטעויות שקרו בקשר :-). הפסיכולוג הוא אדם מדהים , איש אכפתי , עדין , אמפתי .. לא יודעת למה נשאבתי לעזוב אצלו .. התכנים הקשים שהציפו אותי ב4 חודשים האחרונים , העברה קשה שתורגמה ביננו , גרמה לי לעזוב אותו ..למרות שהוא התעקש שלא אעזוב. ואני בגלל שהייתי צריכה אותו ככ בתקופה הזו .. והוא לא יכול להיות בשבילי מעבר , ברחתי ..מודה. היום אני מבינה שניתחתי הרבה דברים בקשר לא בצורה נכונה , איפשהו אני צריכה ל"הודות" לפסיכאטר ..הוא הראה לי מה אני באמת צריכה לידיי בתקופה הזו .אני מבינה שגם אם דברים עובדים לאט , הם עובדים בטוח .. אני והפסיכאטר היינו כמו חתול ועכבר ..מאבקי כוחות ..קבועים ..כעס עצום ..ואני עדיין מתגעגעת אלייו ...נראה לי שהרגשתי ככ "חיה" בתקופה הזו אצלו ..שזה מה שמושך אותי לרצות להיות בנוכחותו ..כל הזמן. אני מקווה שאני והפסיכולוג נתעלה ונצמח למקומות טובים יותר ביחד בקשר שלנו . הפגישה האחרונה עם הפסיכאטר הייתה טעונה , אמנם הייתי רגועה אבל באתי ממקום מאוכזב שלא משנה עד כמה שהוא התנצל שאנחנו נפרדים ..היה לי קשה לקבל את זה ,לא הצלחתי להבין את כל האמפתיה , החיבוקים , האהבה הטיפולים שהוא הרעיף עליי נון סטופ, מנגד את הכעסים והמריבות שלנו והנטישה שלו הפתאומית . הוא אמר לי " אני משאיר לך מקום אצלי בלב, לא כועס עלייך , אני יודע שהיה ביננו רגש חזק בטיפול שגרם לכשל .. את יכולה לבקר אותי ולהתקשר , אני כאן בשבילך" אבל רגע .. לא הבנתי .. אמרתי לו .. אם אתה אומר את זה .. אז למה מבחינת טיפול אתה לא יכול להיות לצידי .?... כי אי אפשר , אני לא מסוגל .. אנחנו עירבבנו הרבה רגש שלא מאפשר לי לטפל בך.. ????... אני לא מבינה .. לא קיבלתי תשובות להרבה שאלות , הדברים כאילו ופתוחים .. כתבתי לו מכתב קניתי לו נר כדי לסיים באמת בצורה יפה .. מכתב מרגש .. לא קיבלתי ממנו תשובה , אני מבינה שגם לו קשה הצעד הזה שנעשה .. אני אצטרך לעבוד על עצמי ..כדי לסלק את הרגש העצום שיש בי אלייו .. אני חייבת ..לעצמי כדי להמשיך הלאה ולהתקדם בטיפול ובכלל.. אולי אכתוב כאן את המכתב שכתבתי לו , נראה מה תגידי .. מה את אומרת ?... מחבקת אותך , חג שמח יקרה חג של פריחות ושלל ברכות .. מכל הלב. :-) שרית תודה על האכפתיות .

היי, יש לי שאלות: 1) לאלו מביניכם שעושים מילואים, האם חווית המילואים דומה לחוויה של השירות הסדיר? 2) האם קשה להסתדר עם כל הצעירים בני ה-18-19? 3) האם אפשר להכיר חבר'ה מאותו גיל? 4) האם זוהי עבודה שחורה וקשה שלמעשה אין הבדל בינה לבין עבודה אחרת באזרחות?

שלום שרית אם לא פספסתי משהו, נדמה לי שהתשובות שאת מחפשת לא ימצאו כאן, אלא בפורום שפונה יותר לאנשי מילואים. עם זאת, הייתי מציע לך למקד את השאלה, משום שייתכנו צורות שונות של שירות במילואים, וכל שירות יביא לתשובות שונות לשאלותייך. בהצלחה דוד

שאלתי: אני יודעת שאורנה עזבה והיא לא תמצא יותא בפורום. לדוו ברוך הבא אך שאלתי והנה יגענו אליה איפה ליאת מתי ובאלו ימים היא נמצאת כאן. בתודה מראש שולמית

שלום שולמית אכן, אורנה עזבה, אני הגעתי ואין ספק שהפורום עדיין מגיב על כך בדרכים שונות. ליאת עדיין פה והיא עונה על שאלות בימי חמישי ושישי. להתראות דוד

שלום, אני כבן 31, נשויי שנתיים, יש לנו ילד בן 3 חודשים. הבעיה היא שאשתי לא מסתדרת עם אימי באופן כזה שהיא לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא חלק ממני והיא מציבה לי את "זכות הבחירה": או היא (אשתי) או אמא שלי וזה משהו שלא יעלה על הדעת בכלל... הטענה שלה שאמא שלי עקצה אותה, הקטינה אותה ונתנה לה תחושה שהיא נחותה. הבעיה שהיא לא שיתפה אותי בתחושותייה והכל התפרץ בחודש האחרון...מערכת היחסים שלנו על סף פירוק מאחר והיא לא מוכנה לכל פשרה הגיונית בעניין ויותר מזה היא רצה להרחיק אל ילדנו ממנה לצמיתות... מה עושים?????

שלום יגאל מתיאורך עולה שתחושות שליוו בסתר את הקשר בינך לבין אשתך (ביחס לאמך) הופיעו בחודש האחרון בעוצמה גבוהה והן מובילות לתחושה של משבר, התפרקות אפשרית של הקשר וחוסר-אונים. במידה ואכן הדברים לא דוברו ביניכם נשמע לי סביר שעוצמת הרגשות תהיה כה גבוהה. עם זאת, נקודה זו טומנת בתוכה גם אפשרות של התפתחות הקשר דווקא ושיפור התקשורת בינך לבין אשתך. הנקודה הקריטית כרגע, בעיני, היא אכן שיפור יכולת התקשורת בינך לבין אשתך, כך שאתה תוכל להבין את עוצמת הפגיעה שהיא חשה כבר שנים מול אמך, והיא תוכל להבין את הקושי שלך עם הצורך לבחור בין משפחה למשפחה ואת החרדה שלך מפני התפרקות הקשר איתה. כלומר, אתם צריכים לדבר ולנסות להבין כמה שיותר אחד את נקודת מבטו של השני. ולמעשה, זהו תהליך שכבר התחלתם בו בחודש האחרון,עם תחילת הדיבור על קשייה של אשתך. השאלה החשובה בעיני היא האם אתם מרגישים שתוכלו לברר את הדברים ולהחזיק מעמד יחד ללא עזרה ונקודת מבט חיצונית, או שמא עדיף לפנות לכמה פגישות של טיפול זוגי, שיספקו מקום והבנה לתהליך המתרחש. מתיאורך אני נוטה להמליץ על האפשרות השנייה, כלומר פניה כיום לטיפול זוגי, אך ההחלטה על כך תלויה בעיקר בשניכם וביכולת שלכם לבדוק את האופציה הזו יחד. בהצלחה דוד

שלום דוד,האם הגיוני שאדם יהיה בדכאון כמעט כל חיו? כבר בילדות הבנתי,שאני לא ממש אוהבת את החיים.ועם השנים אותה הרגשה רק התעצמה,ההכרה והתחושה של נפש מבוזבזת ומיותרת. איך הפכתי מסתם ילדה עצובה,לאדם בוגר מתוסכל וממורמר.איך אני לא מצליחה להנות משום דבר קטן או גדול.לא אוהבת את מה ומי שאני,וגם לא מתאמצת לשנות. את כל כוחותיי משקיעה בהרס עצמי ופגיעה, לרוב במודע. חיה מיום ליום וסתם.אותה שיגרה רעה של- איכס ומר בנשמה.הדבר שהכי מפחיד אותי בחיים,זה חיים עצמם,לא רוצה אותם שונאת אותם,שונאת שאני בתוכם.חיה עם תקווה למות,עם חלום לסיים עם הכל.עם כאב עצום שלא מרפה. ועם אותה שאלה תמיד,למה קיבינימט את עוד כאן?אני יודעת שזה לא כי אני רוצה לחיות,אני גם יודעת שלא פוחדת למות.ובעצם אני מתה כבר מזמן מזמן,והמוות החלקי הזה כואב הרבה יותר.האם סוג של דכאון כזה לא נחשב כחולה סופני,שמבקש לנתק אותו מהמכשירים(החיים) להזריק את הזריקה של מנוחת עולמים. ומוכנה לתת בתמורה את כל האברים, לא שכדאי לקחת זה הרבה יותר גרוע מסחורה פגומה.

שלום ל-lost בפתח דבריך את שואלת האם זה הגיוני להיות בדיכאון כמעט כל החיים. קשה לי לענות מבחינה הגיונית, אבל מבחינת החוויה אין לי ספק שזה דבר שיכול להתרחש והוא מעייף וקשה כמעט לאין-נשוא. עדיין, אולי מתוך רצון שלי להאמין בכך שאפילו מה שאבוד יכול להימצא, אני מתמקד במילה "כמעט". האם יש לך דרך להרחיב את אותם רגעים מעטים בהם הרגשת שלא בדיכאון? ומה אפיין אותם? את כותבת על חוסר המאמץ שלך לנוע לקראת שינוי, אבל האם הדבר נובע מכך שאינך מעוניינת בשינוי או מכך שאינך מאמינה באפשרות של שינוי להתרחש? נדמה לי שבמצב אותו את מתארת, מצב של סבל וייאוש מתמשך, אין לך מה להפסיד ורק להרוויח מתוך בחינה של אפשרות של שינוי ושל הרחבת הרגעים הלא רק דיכאוניים בחייך. פנייה לטיפול מתאים, מתוך גיוס כוחות ואמונה בשינוי, נשמע לי כדבר הנכון לעשות. בהצלחה דוד

הרגעים המעטים בהם לא הייתי בדיכאון,הם כי לא הייתי מודעת לו.חייתי בתוך סרט רע וארוך.אני לא מאמינה באפשרות של שינוי,לא מהמקום בו אני נמצאת. למרות שמבינה שגם כך זה סיוט. ומסתבר שתמיד יש מה להפסיד.כי אי אפשר רק לעלות וברור שתהיה מעידה בדרך (בלשון המעטה).ואין לי מאיפה לגייס עוד כוחות לחיות את זה היום,אז לשרוד גם אותה?! סתם עצוב וכואב שגם למות צריך סבלנות כשאין לי בכלל.וכל מה שרוצה בעצם לא לנשום עוד לא להיות להעלם ומהר!!!

הי דוד, שוב אני. עוד 3 חודשים בערך אני אמורה להיפרד מהמטפלת שלי. היא אומרת שאני כבר עמוק בתהליך הפרידה והיא צודקת.. אני חושבת על הפרידה ממנה כבר המון המון זמן; און אנד אוף בערך מהחודש השני להיכרות בינינו, ואני אצלה כבר שנה וחצי.. (זה דובר, אבל לתחושתי לא לעומק) אני לא מוצאת בי חשק לשתף אותה יותר בשום דבר, דוד. היא חושבת שחבל להיפרד לפני שצריך. אני מתלבטת אם לשכנע את עצמי לרוץ איתה עוד קצת ולהמשיך להעלות דברים, או לשכנע אותה לקבל את זה שככה אני. שאם היא לא תצטרף אליי בקרוב לתהליך פרידה אנטנסיבי יותר היא תמצא את עצמה יותר בחוץ ממה שהיא מרגישה עכשיו. ולגמרי לא בכוונה רעה. אני חושבת שהיו לנו כבר 4 פגישות שבהן לא אמרתי שום דבר. גם אם דיברתי הרגשתי שאני לא אומרת שום דבר. השבוע קרו כל מיני דברים וסוף סוף הרגשתי שמשהו הבשיל בי למילים ותובנות קטנות. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לספר לה. היו המון דברים לספר. לא רק דברים "חשובים" לכאורה, אלא גם כל מיני סיפורי פרפראות קלילים שהתחשק לי לספר לה. עשיתי אתמול בערב "חזרה" על הדברים, כי אני נוטה לשכוח, היום בבוקר התעוררתי עם ציפייה ברורה לפגישה, ישבתי בחדר ההמתנה והרגשתי נינוחה וקלה. גם כשנכנסתי אליה עוד הייתי בסדר- סיפרתי לה בחיוך על הרוח השרבית החזקה שבחוץ, על עורב שראיתי שמנפנף בכנפיים אבל עף לאחור, ואז, ממש באופן חד ומפתיע, זה נגמר. נסגרתי. המשכתי לחייך אבל לא היה שום דבר שהתחשק לי לספר לה. הכל היה נראה לי טרחה מיותרת. פשוט לא התחשק לי לספר כלום. בהתחלה הייתי מופתעת ומבואסת שכך אני מרגישה, ותיארתי בפניה בהפתעה את השינוי המוזר הזה, אבל די מהר הבאסה התחלפה בשיוויון נפש. לא היה לי אכפת ולא הייתה לי סבלנות. התנצלתי על המסר הכפול שאני אולי משדרת- גם לחייך ולהרגיש בסך הכל טוב וגם להתכנס ולהרגיש מוגנת מפניה. בתוך שיוויון הנפש הזה הצלחתי, להפתעתי, לשלוף-לזרוק עליה שאלה שכבר המון זמן רציתי לשאול ולא היה לי אומץ. היא הייתה מבולבלת מהזיגזוגים שלי, אמרה שהיא מרגישה כאילו פספסה פיסקה ומתקשה לעקוב אחר חוט המחשבה שלי.. היא צודקת היו שם כמה חוטים קצרים שהמטרתי עליה. פשוט לא הייתי איתה וניסיתי למלא את הזמן במשהו. אמרה לי שזו שאלה ששואלים פגישה או שתיים לפני שנפרדים (שאלתי איך מצטייר בעיניה הקשר בינינו..) ושהיא מרגישה אותי עמוק בתוך הפרידה. לאחר נסיונות חוזרים ונשנים מצידה הצלחתי לחלץ מתוכי שאני לא רוצה לשתף אותה בתובנות וסיפורים שמציגים אותי חלשה או חרדה, כי אני מרגישה היום טוב, ממוקדת, ואני לא רוצה להרוס את זה. לא רציתי לחזור שוב הבייתה ולשקוע בשינה הקבועה (מה שבכל זאת קרה, אגב). אבל יותר מזה- אם אספר לה יהיה לנו על מה לדבר. היא שאלה אותי בתחילת הפגישה מה היה עוזר לי לספר ובלי לחשוב פעמיים עניתי "מרחק". הרגשתי שבלי כוונה אני לא רוצה יותר לתת לה מקום טיפולי בתוכי.. לא רוצה שתהיה לה נוכחות כזו, או שיהיה לה מה להגיד על דברים שלי. זה שלי... היא אמרה שבכל זאת סיפרתי לה, ואני התבלבלתי. היא אמרה שסיפרתי לה שיש המון דברים שקורים, שבסך הכל טוב לי, אבל שאני לא יכולה לשתף אותה כי אז היא תהיה קרובה. דוד, מה לעשות? לפני שקמתי אמרתי שלצערי אני אכן עמוק בתוך הפרידה. שלמרות שאני יושבת מולה היא כבר כמעט זיכרון בשבילי.. מטורף.. (הוספתי שאני מקווה שאני לא פוגעת בה, לא כולם בנויים כמוני- אלה מילים שיכולות לפגוע..). לא חשבתי שאפרט בפנייך את כל זה, אז השאלה שלי בעצם נמצאת למעלה :-) האם לשכנע את עצמי להצטרף אליה או אותה להצטרף אליי? 3 חודשים זה עוד 12 פגישות.. כמה עוד צריך לחכות עד שתצטרף לפרידה ממנה?.. אני כבר אומרת "3 חודשים" בלי להרגיש כלום. אני מרגישה שאני כבר אחרי הפרידה, בגרסא הכואבת שלה, עם בכי וגעגועים. עכשיו זה כמעט שיוויון נפש. יצאתי ממנה ולא הזיז לי כלום. לא היה לי אכפת- כאילו היא שוב זרה לי (ואז שקעתי בשינה הקבועה של אחרי..;-) זוכר את העורב שמנפנף בכנפיים ועף לאחור?... גם היא זכרה.. אחל לי שאחרי פסח יחלוף לידי אייל שועט בדרך לפגישה... :-) יצא קצת ארוך, וזה כבר השני ממני.. (אחרון- מבטיחה! :-) שיהיה לך לקראת-חג נעים, לילך

שלום לילך אני מצטרף לדעתך ולדעתה של המטפלת שלך: אכן נשמע שאת עמוק בתוך תהליך הפרידה. וכמו שבטיפול יש בד"כ כלל שלבים שונים, התואמים במידת מה את הזמן הכרונלוגי העובר, כך לשלב הפרידה יש חשיבות ומקום משל עצמו. את מתארת כי ברמה מסוימת כבר עברת את הדרך הנחוצה לפרידה ואת מוכנה, בשיוויון נפש, לצעוד החוצה ולסיים כבר עתה את הטיפול. אבל בכל-זאת, יש רמזים בתגובות עליהן את מספרת, כי זהו אינו תיאור שלם לחלוטין. בזהירות אומר כי נדמה לי שהדרך בה את בוחרת בתקופה זו להתמודד עם הפרידה ("האמורה להגיע" אגב? האם מדובר בפרידה כפויה בשל מסגרת ציבורית?) היא בדרך של הסתגרות והעברה של השליטה לידייך. במובן מסוים דומה כי מדובר פה במאבק כוחות: למי תכאב יותר הפרידה? מי יקום וילך מוקדם יותר? במידה ואכן מדובר במצב מעין זה הרי שעוד יותר מהרגיל הייתי מייעץ לך להשאר בטיפול ולמצות את ההזדמנות להבין את יחסך אל הטיפול ואת תחושותיך בסופו ככל הניתן. בהצלחה וחג שמח דוד

דוד נחמד :-) אתה עונה יופי של תשובות! (גם זו למטה) תודה רבה על המחשבה .. הפרידה נקבעה על ידי. מקווה לטוס לחו"ל בקיץ לכמה חודשים, עם סיום הלימודים. "העברת השליטה לידייך" אלה מילים שמאוד דיברו אליי, והיום מתוך הקשבה לעצמי בפגישה שאלתי את עצמי באמת אם יש כאן מאבק כוחות.. מה זו ההתעקשות הזו לא להשתדל יותר ולשתף? .. אבל פשוט לא התחשק לי בכלל ולא היה לי כוח לדחוף את עצמי בכוח. אבל אני לא בטוחה שזה מאבק כוחות מהסוג שתארת- לגמרי לגמרי לא הייתי רוצה שתיפגע, להיפך, אני גם לא חושבת שאקום ואלך מוקדם יותר, המחשבה כן חולפת בראשי פה ושם, אבל אין סיבה טובה לממש אותה. אני מקווה מאוד שלא תעזוב אותי היא מוקדם יותר :-) (לא נראה לי שזה יקרה). לא, אני אשאר עד הסוף, פשוט חבל לי שהיא לא מצטרפת לפרידה שלי ממנה.. לא ביקשתי להיפרד כאן ועכשיו, רק לדבר על הדברים. ואולי פגישה אחת נדבר על פרידה וזה ירגיע אותי ובפגישה שאחרי לא נדבר על פרידה ואביא שוב דברים, ושוב בפגישה שאחרי תהיה שיחה על פרידה, ושוב ושוב ושוב עד שניפרד באמת. ככה דמיינתי תהליך של פרידה.. אולי זה מה שאני צריכה לומר לה (תודה, דוד). שיוויון הנפש הזה הוא משהו שאני מכירה היטב. כבר קרה שכך נפרדתי. כאילו מסך יורד ופשוט לא אכפת לי יותר. אני יכולה לחייך ולחבב את הצד השני עדיין, אבל באופן די שטחי, כי מעבר לזה פשוט לא ממש אכפת לי. היא אמרה היום שאולי טוב שלא ניפגש בשבוע הבא (בגלל פסח). אני לא יודעת למה היא התכוונה, וביום אחר כנראה שהייתי נפגעת מאוד וחוזרת בעוד שבועיים ממורמרת ופגועה. היום זה פשוט לא נגע לי. לא אכפת לי. צר לי, אבל היום אני מרגישה שזה פשוט נגמר. הטיפול הזה נגמר וזה בסדר. לא נורא. אחרי שנה וחצי... לא הייתי רוצה לעבוד עם מישהי כמוני, שאפילו לא טורחת לבעוט אותה החוצה או להפגין איזה כעס, או אהדה או משהו. אין בי כלום. סוג של נגמר וזהו. זה בטח יעבור לי לבד.. שוב תודה על התגובות, חג שמח גם לך! לילך

לא שואלת כלום, רק כותבת.. כי לא יכולה להכיל את הכאב הזה.. כי לא יודעת איך להתמודד איתו.. כי לא רוצה להתמודד.. ומנסה עכשיו לברוח.. אולי.. קצת.. אז אל תגיב.. כי אין מה להגיב.. סתם כאב שחונק... בד"כ אני כותבת כשליאת כאן, אבל אני לא יכולה.. פשוט לא יכולה עכשיו... זה כל כך, אבל כל כך כואב אחרי ארבע וחצי שנים שאני אצלה, אחרי כמעט שנה של 3 פעמים בשבוע.. אז נכון שאמרתי לה שאני רוצה להפסיק את הטיפול, שאני לא רוצה לבוא יותר. אבל היא מכירה אותי. היא מכירה אותי מצוין. והיא יודעת שדווקא בתקופות האלה שאני אומרת את זה הכאב עצום, ואני לא יודעת ולא יכולה להתמודד עם דברים. ותמיד, אבל תמיד היא הצליחה לגעת בי ותמיד המשכתי איתה. הפעם זה שונה. הפעם זה אחרת. כי גם בהתחלה הצלחתי לשכנע אותה שאני ארד לפעמיים בשבוע, וגם כי הפעם כשאמרתי לה שאני עוזבת, היא בסוף קיבלה את זה. היא בהתחלה הציעה שאולי אקח שבועיים חופש ואח"כ נדבר ונראה איך מרגיש לי. ואני לא הסכמתי. אני יודעת להתמודד רק כשאני חותכת. או הכל או כלום. אתמול היתה פגישה קשה ויצאתי בבכי. היא אמרה שתחכה לי בפגישה הבאה הרגילה שלנו. כשהגעתי לבית לא יכולתי יותר והתקשרתי והשארתי לה הודעה שאני אתן לה שבועיים חופש ממני ואם אני אתחרט אני אצור איתה קשר, אבל אם לא, היא תקבל ממני מכתב וזהו. הסברתי שזה שילוב בין הראיה שלי את הדברים ב"שחור לבן" לבין המתון שלה... ככה אני אסתכל על זה שסיימתי את הטיפול וחתכתי. והיא תוכל לראות בזה שבועיים חופש... ובקשתי ממנה גם שלא תתקשר ואני אראה בזה הסכמה שלה למה שאמרתי. והיא באמת לא התקשרה. היא תמיד מתקשרת, אבל תמיד. תמיד. גם כשאני מבקשת שלא תתקשר, היא חוזרת אלי. תמיד באותו יום, ואם זה מאוחר מידי היא יוצרת קשר ישר בבוקר מוקדם מוקדם. אבל הפעם היא לא.. לא התקשרה.. מה שאומר שהיא קבלה את הדברים שלי.. מה שאומר שמבחינתה זה הכי בסדר שאתן לה שבועיים חופש ובסופם גם אשלח לה מכתב שסיימתי את הטיפול.. והכל התרסק בתוכי. כל כך כואב בפנים. כי הנה הצלחתי לגרום לה להתרחק ממני, כי היא בבפנוכו שלה רצתה וחכתה לזה שאלך ממנה ואתן לה חופש ממני, כי כל מה שהיא אמרה תמיד, כל מה שהיא אמרה אי פעם בטיפול הזה, על כמה אכפת לה ממני וכמה היא רוצה לעזור לי וכמה היא דואגת לי וכמה היא אוהבת אותי.. הכל שקר... הכל פיקציה.. אחת גדולה שמתנפצת לי עכשיו בפרצוף. אחרי ארבע וחצי שנים. ובחיי שכמעט והתחלתי להאמין לה לכל המילים היפות האלה שלה. משהו בי כל כך רצה שזה יהיה נכון.. שזה אפילו הצליח גם להיכנס.. אפילו שלא באמונה שלמה.. אבל משהו כן... והנה עכשיו זה התפוצץ לי בפרצוף. הנה היא הראתה לי את מה שכולם בסוף מראים לי. שאני לא שווה כלום. לא אותה, לא את הטיפול שלה, לא את האכפתיות שלה, לא את החמישים דקות בכל טיפול שהיתה מקדישה לי. אני לא שווה את זה שהיא תטפל בי ותהיה "שלי". כלום לא שווה את הכאב הזה. כמוהו כמו כל הדברים שקרו בחיים האלה, כמוהו כמו כאב ה"חיים" עצמם. במשך כל הלילה חשבתי לעצמי... אמרתי לעצמי שאני חייבת לשנות.. שאם אמשיך בסוף בטיפול שאני חייבת לתת מעצמי יותר, שאפסיק עם השתיקות, שאנסה הרבה יותר... אמרתי לעצמי.. שאם היא כן תתקשר, אולי בכל זאת אני אמורה להמשיך בטיפול ואני אשתדל לעשות את המקסימום כדי לשנות.. אבל שאם היא לא תתקשר זה כנראה הסימן לכך שבאמת כבר צריכה לעזוב ולהניח לה ממני.. ובאמת היא לא התקשרה... בניגוד לכל ההשקפה שלה, לפחות זאת שהיתה עד היום... גם ככה כל החודש אני התרסקתי יותר ויותר, חודש קשה ביותר, והנה סיום מדהים לחודש הקריסה וההתנפצות. אין מילים שיכולות לתאר כאב, פשוט אין. כמו שאין מילים שיכולות לתאר כמה אני אוהבת אותה, באמת אוהבת, מכל הלב. ולהיפגע ממי שאוהבים, זה.. היה עדיף למות. היה עדיף אם היתה מניחה לי לעשות את שרציתי. אם לא היתה כל כך מנסה לעזור לי להישאר כאן. אני לא יכולה יותר. פשוט לא יכולה. יותר.

שלום שיר את פותחת בבקשה שלא אענה, אבל נדמה שכפי שקורה עם המטפלת שלך, גם כאן המצב מורכב יותר מכך. כך שאני בוחר להגיב בכל זאת, בתקווה שהמילים המועטות יוכלו לסייע לך בתקופה הקשה אותה את עוברת. את מתארת קשר חזק וקרוב, קשר שהחזיק בתוכו שנים של כאב ורגשות סוערים. ונשמע שמתוך הקשר הזה הגעתן לנקודת משבר, בה עולה לפתע סכנת הפרידה והחזרה לתחושות המוכרות של ייאוש ובגידה. אבל כמו בדרך-כלל, גם נקודת המשבר הזאת מחזיקה בתוכה גם אפשרות של התפתחות ושינוי לטובה. נדמה לי שההתחלה של תיעול המשבר לטובה טמונה ביכולת שלך לזהות את החשיבות של הקשר והאמון שנוצר בטיפול במהלך השנים ולזהות גם את העובדה, שעולה בברור מפנייתך, כי המטפלת לא נעלמה ולא בגדה. היא עדיין ממתינה לך, בשעה הקבועה, בחדר הטיפול שאת מכירה היטב. האתגר, כמו בכל נקודת משבר, הוא עצום: האם את מרגישה שאת יכולה לסמוך עליה מספיק על מנת לפנות אליה שוב, לבדוק האם היא עדיין מחכה? האם היא תשמח לחזרתך? מתוך לקיחת היוזמה חזרה אליך, מתוך העמדה האקטיבית והמעזה בעולם, תגיח, כך אני מאמין, האפשרות להגיע לניצול חיובי של המשבר הנוכחי. בהצלחה דוד

היא התקשרה.. בשעת הפגישה ה"שלישית" , זאת שבוטלה כשירדתי משלוש פעמים בשבוע לפעמיים, היא התקשרה... הדבר הראשון שאמרה זה שאני חסרה לה בשעה הזו.. ואני כמובן התחלתי לבכות.. לא יכולתי יותר להחזיק... והיא... באמת אמרה שהיא מחכה לי.. בפגישה הבאה.. שהיא לא התכוונה לחופש במובן המילולי, אלא פסק זמן שאני אקח ואעשה תוך כדי הטיפול כדי שנוכל ביחד לנסות להבין למה אני רוצה לסיים טיפול.. לא הצלחתי להסביר לה שאני רוצה לסיים את הטיפול כדי לסיים את הקשר איתה כדי שהיא לא תמשיך להחזיק אותי פה.. עם הזכרונות, הניתוקים, הכאב, ההתמודדות.. הכל כל כך מבלבל, אני מרגישה באיבוד. לא יודעת אם ואיך ולמה להמשיך. כמו שגם לא יודעת איך לעצור, להפסיק, לעזוב. לא יודעת איך למצוא את עצמי בתוך איבוד כזה קשה, שחור, בתוך הלא נודע. תודה דוד, על התגובה.. תודה שהיית כאן... שיר

אני בדיכאון

שלום ריטה אני יכול לכתוב לך דברים שונים, על אחוז האנשים באוכלוסיה הסובלים מדיכאון, על רמות דיכאון שונות מהן ניתן לסבול ועוד. אבל אם את מגדירה דיכאון כפי שאני מגדיר אותו, הרי שהדבר המומלץ ביותר בעיני הוא לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש ולהתחיל בטיפול לפי הערכתו. בהצלחה דוד

שלום נראה לי שיש לי OCD לפי כל הסימנים זה נראה ככה אני חוזרת על דברים כמה פעמים ועושה דברים רק כדי לשתיק את השקט הפנימי שלי זה כבר בערך 2 שאני יודעת שיש לי את זה ואני לא יודעת מה לעשות מאז שיש לי את זה אני מרגישה רע עם עצמי בהתחלה הרגשתי טוב שאני יודעת מה יש לי וששמעתי שיש למישהו הרגשתי טוב ואח"כ הרגשתי שזה ממש רע לדעת שיש לי את הדבר הזה כי אני לא יודעת איך להסתדר ומה לעשות עם זה כשזה קורה לי אני מנסה להתעלם מזה וזה כבר מפסיק להפריע לי ז,א פחות הייתי אצל פסיכולוגית כמה פגישות ואח"כ היא אמרה לי שאם אני מעוננית בטיפול מהיר כי רציתי במת משהו מהיר ולא שיקח ממני הרבה כסף אז היא יעצה לי ללכת או לפסיכיאטר או לבריאות הנפש ששם זה בחינם ואני ממש לא רציתי כי זה נשמע לי לא טוב בכלל אבל לפסיכיאטר הלכתי כי הרגשתי רע נורא ולא סיפרתי את זה לאף אחד את מה שקורה לי הלכתי אליו פעם אחת ושוב לא חזרתי כי אנילא רוצה להיות מטופלת עם פסיכיאטר זה נשמע נור אבחוץ וחוץ מזה הרגשתי שאני מצליחה להיפטר מהמחשבות האלה לבד מרוב שהייתי עם המחשבות האלה לבד ואף אחד לא ידע מזה הרגשתי נורא כי כל הזמן יש לאנשים ביקורת עליי למה אני לא מהירה למה לוקח לי ל דבר שעה והרגשתי נורא עם זה כי אני לא יכולה להגיד להם וכי יש לי סיבה הרגשתי מעוקה וככה בעיקר בעבודה אני רוצה לעשות קצת יותר אבל מפחדת שאיהי אדישה לא כי אני אדישה ממש אלא כי אבדוק את הדברים כמה פעמים מאז שאני יודעת שיש לי את המחלה הזאת אני מרגישה רע יותר כי אני מרגישה שיש לי משהו שאף אחד לא יודע ואין לי מושג איך לפטור אותו ורע לי למרות שסיפרתי את המצב הזה לאחותי והיא אמר לי שאין לי בכלל בעיה ולמה אני צריכה ללכת לכל המקומות האלה ניסיתי לחשוב שאין לי כלום אבל אני לא יכולה לחשוב כך אחרי הרבה זמן שחשבתי שיש לי וגם שאני מרגישה עדיין שיש לי משהו למרות שבזמן הארחון כמו שאמרתי זה פחות קורה לי אבל עדיין כל ההרגשות הרעות בעבודה עדיין נשארו בעבודה צרעך להקליד מסמכים מהר עם כל הנתונים שלהם ואני כל הזמן בודקת את עצמי ולא יכולה לסיים מהר ולכן אני גם מפחדת להשתמש בתוכנה אחרת שיש בה מלא מסמכים שצריך להקליד כי יש בה הרבה ואני לא אספיק לעשות אותם לכן אי הולכת על התוכנה שיש בה קצת יותר ויש אפשרות להתעכב עליה יותר כי צריך להקליד בה יותר אני לא רוצה יותר לעבוד על אותה תוכנה כל כך הרבה זמן כי כבר איזבה שנה וחצי אני עובדת רק על אותה תוכנה אני רוצה לשנות אבל מפחדת שלא אספיק וזה עבןדה בצוות שצריך להראות שמספיקים להקליד כדי שנסיםים את המסמכים אנ יכבר לא יודעת מה לעשות אני מרגישה שחושבים שאני איטית כי באמת יוצא שאני איטית אבל לא בגלל שאני באמת איטית אלא כי אני פרפקמיוניסטית ואני בודקת את עצמי כל פעם וגם אף אחד לא מבין למה אני לךא עובדת על התוכנה השנייה שהיא יותר קלה התוכנה עם היותר כמויות וחושבים שאני פחות יעילה וככה אני חושבת על עצמי ובעצם חושהת בגלל זה שזה מה שהם חושבים, אין לי חשק לבוא לעבודה ככה כשאני יודעת שאני לא ממש יעלה ושאני לא מחדשת לעצמי דברים כי אני רוצה לעשות יותר דברים ולעבוד על התוכנה השנייה אבל מרגישה פחד שלא אספיק כלום וראו את זה לא טוב בקיצור רע לי אני נמצאת בבועה וכבר הרבה זמן וזה גורם להכל להרגיש רע במשרד י שלי מחשבות תמיד שחושבים שאני לא טובה כי ככה אני מרגישה ויש לי ממש חוסר ביטחון בגלל זה בבקשה תעזרו לי להגיע לפיתרון טוב ולהרגיש יותר טוב למרות שמלפני כמה חודשיים אני כבר מרגישה יותאר טוב כי שיתפתי את אחותי במקרה אזל עדיין אני מרגישה שאני לא טובה במשרד ויש לי תחושה אכזבה מעצמי ושאני לא טובה בכלום ! תעזרו לי למצוא פיתרון בבקשה!

שלום שיר ראי את תשובתי הקודמת. הצעדים שעשית בעבר נשמעים לי בכיוון הנכון ופנייה חוזרת לאשת מקצוע, איתה את מרגישה בנוח, יחד עם בדיקה של אפשרויות תמיכה בסביבה, הן הכיוון בו הייתי ממליץ לך ללכת. להתראות דוד

שלום יש לי בעיה שכבר התחילה האמת ממש מזמן לפני בערך שנתיים נראה לי שיש לי OCD ומאז שאני יודעת שיש לי את זה אני מרגישה רע יותר כי אני לא יודעת מה לעשות עם זה ואיך לטפל בזה אני לא בטוחה שיש לי את זה אבל הסימנים מראים שכן אני חוזרת על דברים כמה פעמים כדי להיות בטוחה ואנ עושה דברים שאני לא ממש רוצה לעשות אותם אבל רק כדי שלא יהיה משהו רע אנ יעושה אותם ורק בשביל השקט הפנימי שלי,אני ניהיתי בגלל זה נורא עצלנית ואיך לי וכח פשוט לעשות כלום כי כל דבר יקח לי שעה ואין לי כוח לעשות דברים שדורשים מאמץ אני פשוט כל הזמן אין לי כוח וכל דבר נראה לי כבד , בא לי פשוט להכניס את עצמי למיטה וולישון בתוך הפוך ולא לקום מלא שעות , אני ניהיתי דיכאונית בגלל זה וזה בעיקר מפריע לי בענייני העבודה כי אני ניהתי איטית קצת וגם אם אני רוצה להיות מהירה אני עושה את הדברים מהר אבל חוזרת לבדוק אם עשיתי טוב ,נמאס לי כבר לבדוק את עצמי בעבודה אני צריכה להקליד נתונים בעיקר ולהקליד אותם נכון ואני כל הזמן בודקת את עצמי זה מתסכל אותי אני לא יכולה להיות מהירה שאני בעצם יודעת שאם לא היה לי את הדבר הזה הייתי יכולה להיות מהירה כי אני מהירה . אני לא יודעת מה לעשות אני כל הזמן חושבת שחושבים עליי שאני לא טובה בעבודה כי אני לא מהירה וגם כי אני לא מנסה לעשות דברים אחרים ואני באמת לא מנסה לעשות דברים אחרים פשוט כי אני פוחדת שאני אצטרך לבדוק אותך ז"א יש תוכנה שצריך לעבוד עליה וכולם עובדים עליה ויש בה הרבה מסמכים זאת עבודה בצוות גדול אגב ואני פשוט לא עובדת על התוכנה הזאת אני עובדת בעיקר על תוכנה אחרת וזה משום שהתוכנה הזאת יותר פשוטה ופשוט יש בה בד"כ פחות אומנם צריך להליד בה יותר ובגלל זה כנרא ה אני מרשה לעצמי לעשות אותה כדי שיחשבו שאני מתעכבת כי יש הרבה מה להקליד לא בגלל מה שישי לי אני פשוט מפחדת להתחיל להקליד בתוכנה השנייה כי אני יודעת שאני לא יצליח להקליד הרבה וגם ניסתי ואף אחד בטח לא מבין מה הבעיה למה אני לא מקלידה בתוכנה השנייה אני פשוט מרגישה שאני הכנסתי ת עצמי לבועה כזאת שאני מבובלת שלא מבינים אותי שאני סתומה והערך העצמי שלי ממש ממש ירד אין לי ביטחון וכך גם אין לי חשק להגיע לעבודה בכלל והעבודה נורא שיגרתית שבא לי לעשות דברים שונים אבל אני מפחשת כי אני יודע שאני בעצם לא אצליח אני פשוט לא טובה ולא בגלל שאני לא כזאת באמת אלא פשוט כי אני בבועה שלא נותנת לי לצאת ממנה אין לי כוח להגיד גם שלום בגלל זה לאנשים אני באה מבואסת ונמאס לי מעצמי אנ ירוצה להשתנות אבל איך אשנה את המצב תעזרו לי ....! אניממש מצטערת שכתבתי מלא אבל ניסתי לרשום מה שיש לי שיצא מובן קצת בטח לא יהיה לכם חשק לקרוא את זזה אבל אני מקווה שכן כיד שתעזרו לי אני נכנסת לדיכאון יום יומי ...

שלום שיר שנתיים זה המון זמן לסבול כפי שאת מתארת שאת סובלת, המון זמן להלחם בדיכאון, בהעדר הכוח ובירידת הבטחון. נשמע לי שלכל זה מצטרף תסכול על כך שאינך מצליחה להגשים את עצמך ולגרום לאנשים להעריך אותך כערכך. הדרך המומלצת ביותר לשנות את המצב, כפי שאת מתארת אותו, היא לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש ולשאול אותו לגבי הטיפול והדרך היעילה ביותר להתגבר על קשייך. בהצלחה דוד

שלום דוד, אני רוצה לשאול משהו, אבל מוצאת את עצמי שותקת. אני חושבת שזה אישי. או כך זה מרגיש לי היום.. (מדהים שהגוף/ההתנהגות מלמדים על הרגש. כאילו אם לא היה צורך להתנהג לא הייתי יודעת מה אני מרגישה.. משונה נכון?) אבל לא זה מה שרציתי לכתוב. רציתי לשאול אותך על ההבדל בין דכאון לחרדה. לאו דווקא בעניין הגדרות DSMיות, אלא יותר במובן היומיומי של המילה. אני נוטה להיות מדוכדכת פה ושם, והיו תקופות בעבר, חלקן ארוכות מאוד, שהרגישו כמו דיכאון לכל דבר, כמו זה שבספרים שלך. לכן תמיד חשבתי שיש לי נטייה כזו, לדכדוכים, ובימים מסויימים כשהדכדוך כבד זה מעורר בי פחד, שאולי שוב העצב הגדול חוזר ולא ירפה. לאחרונה אני חושבת שטעיתי. שאולי זו חרדה שמולידה בי הימנעות מהעולם, וזו בתורה מייאשת אותי בצורה כל כך עמוקה עד שאני נעשית מדוכדכת/מדוכאת. האם דכאון, במובן היומיומי של המילה, יכול להיות "תוצר לוואי" של חרדה, על השלכותיה? ומה לגבי דכאון לא במובן היומיומי? האם יש דכאונות שהם כמו שהם נחווים- חסרי הסבר, פשוט נוחתים עלייך? כלומר, האם יש דכאון שהוא סיבת עצמו, שמעבר לטריגר שאולי עורר אותו, לא קשור לאיזו חרדה או משהו דומה למה שתיארתי למעלה? לא קשור למשהו חיצוני.. פשוט קיים כי הוא קיים. זו לא שאלה סופר-חשובה, אני יודעת. היא לא חשובה מאוד לי, באופן אישי, כי אני כרגע מרגישה בסדר גמור והדכדוך כבר מזמן לא השבית אותי לתקופה ארוכה. אבל היא אולי גם לא חשובה כל כך באופן כללי, כי אולי זה לא באמת משנה ההגדרות.. אולי זו סתם סקרנות (עם טאץ' פלספני, כן, סליחה..). אני פשוט מרגישה כאילו אם מדובר באיזו חרדה או הימנעות, אז יש לי יותר אחריות על העניין. יש משהו בהתמודדות שלי עם העולם שמביא אותי להימנע ממנו. זה לא דכדוך שנגזר משמיים ונופל עליי כל כמה זמן בלי שאני יכולה להבין למה או להימנע ממנו. ואם כך אז אפשר גם אחרת. אני יכולה גם להיות מדוכדכת הרבה פחות. כרגע כשאני מדוכדכת אני בעיקר מחכה שיעבור לי. אני אומרת לעצמי שככה אני וצריך לחכות בסבלנות, גם אם קשה ומפחיד, ובסוף זה יחלוף. אבל מה אם "ככה אני" זו סתם אמירה שלמדתי להגיד לעצמי פעם כדי לכבות את עצמי ולהירגע? מה אם לא "ככה אני"? אולי זו אמירה שמסירה ממני אחריות? (ואולי רק מחזקת את ההימנעות) לילך-לילך, אולי הגיע הזמן שתהיי קצת יותר פעילה ויוזמת בחיים שלך.. כל כך מפחיד להתאמן ביוזמה, בלקחת סיכונים.. מאידך- איזה בזבוז זמן זה לנסח דברים יפה, לקפל ולשים במגירה (או כאן על המסך..) שוב התגלגלתי מלשאול ללפטפט.. מקווה שלא אכפת לך שאני קצת מפטפטת :-) זה עוזר לי להקשיב לעצמי.. לילה טוב בנתיים, (ועל הדרך- מה נשמע?) לילך

שלום לילך הרבה שאלות טובות וחשובות את שואלת, ואני מבין שחלקן (או למעשה, כולן) נוגעות לך ולחייך באופן אישי וחלקן גם מעוררות בך עניין מעבר לשאלה האישית גרידא. נדמה לי שהתשובה לשאלות אלה נמצאת בטקסט שלך, כלומר בהתייחסות שלך לרצון פחות לשאול שאלה למען קבלת התשובה נטו, ויותר למען חוויית הדיבור ("פטפוט" כפי שאת מכנה את זה) ותחושת ההקשבה. ברוח זו, נראה לי נכון יותר לא להגביל את החשיבה שלך לתשובות ברורות וחד-משמעיות ויותר לעודד אותך להמשיך ולהרהר על עצמך ולמען עצמך. וכל זה, מבלי ללכת לאיבוד בסבך המחשבות ומבלי לוותר על הפעולה והתנועה בעולם.. בהצלחה דוד

דרור אהוב ליאת אומרת השרביט עובר לדרור ואתה אומר הפיקוד עובר לדוד ממש הבדלים מובהקים בין גברים לנשים-שרביט של נסיכות ופיקוד של צבא:-)אבל כולכם חמודים מאוד בילבי ילדת הברזל

הייייייייייייייי בילבוש'לה מה קורה רציתי לבוא לא היה לי זמן את יודעת למה:-) מצאתי את <> היא עכשיו בכינוי * פה למטה בהודעת תמיכה לדורית:-( שלחתי לה הודעה תקפצי תגידי לה שלוםםםםם נדבר? אוהבת מקלדת

דנה שלום, לא קיבלתי ממך מייל, את מוזמנת לנסות ולשלוח שוב או לפנות בפורום. דרור

שאלה דחופה אני מתקשרת למטפל שלי כל יום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מסמסת לו בלילה שולחת מיילים מאחרת לפגישות ואז מתעקשת שישלים לי את הזמן.... מבטלת ברגע האחרון או שלא מגיע בלי להודיע...... מתקשרת אליו צורחת ומנתקת ועוד הרבה דברים!!!!!! אתם חושבים שהוא שונא אותי? שנמאס לו ממני? שהוא מת כבר שאני יעזוב את הטיפול? מה מטפלים מרגישים עם מטופלות כאלו? אם היה נמאס לו או שהיה רוצה שאעזוב הוא היה אומר לי? יכול להיות שבפגישה הוא חושב אני שונא אותה ולא אומר לי? מה אתם כפסיכולוגים מרגישים עם מטופל כזה אבל באמת ולא בכאילו!!!!!!!!!!!!!!!! בבקשה תשובה

עדנה שלום, אני שומע אותך נעה בין צרכים חזקים של תלות במטפל, צורך להיעזר בו לבין כעס אולי אפילו שנאה עצמית, וכלפיו על שאת כה זקוקה. לכן את מתקשרת וצועקת, מאחרת אבל רוצה עוד. היית רוצה שהוא יוכיח לך שלמרות הכל הוא שם. אני מניח שלא קל לו עם ההתנהגויות שלך, אבל אם הוא עדיין מאפשר לך להגיע לטיפול סימן שהוא מצליח להכיל אותן ואינו נהרס מהן. למרות שיש להתנהגויות אלו פוטנציאל להרוס טיפול. הצעתי היא לדבר בטיפול את כל התחושות שלך ולא לפעול אותן בין הפגישות. גם לך יש אחריות על כך שהטיפול יוכל להמשיך ולהתקיים. דרור

תשובה עיניינית מאוד,בהחלט שלמטופל יש אחריות בטיפול,גם אם חלקית.גם המטפל/ת ככל האדם אינו אוהב /יכול לשאת התנהגות הרסנית לאורך זמן,תתאפסי,נדמה לי שאנו שוגים בכך שמטפלים אמורים להכיל כל ביטוי של התנהגות,אין ספק שהתנהגות זו מעידה על קושי רב.ובכל אופן עלינו לבוא ממקום בוגר יותר.

בנות אהובות....יש פורומים ואתרים מיוחדים לנפגעות תקיפה מינית --- שיכולים לתת מענה גדול וטוב יותר הם מתמחים בזה ומכירים את הקשיים ועם מה שאתן מתמודדות. יש אנשים מקצוע שמומחים לדבר והם נהדרים ועושים זאת בהתנדבות נסו ותראו......

שלום לך, אני חייב לומר שהתלבטתי האם להעלות את הודעתך. התלבטתי לא בשל תוכנה, כי אני חושב שאכן לפורום זה אין בלעדיות על העזרה הנפשית או על התמיכה באינטרנט. אלא בגלל הכותר. התקשיתי להבין מדוע בחרת לתקוף את הפורום הזה בכדי שתוכלי לומר את דברייך. פורום זה מאפשר ביטוי ויתרה מכך עזרה מקצועית. אני שמח לשמוע שינם פורומים נוספים המציעים עזרה נוספת אולי טובה לא פחות. אך להבא, נסי להאמין שיקשיבו לך גם ללא שתחריבי את הקיים. דרור

ממש לא מסכימה ..!!!!! הפורום הזה אמנם לא מתעסק רק בתקיפה מינית אבל ..הוא נותן .. כתף להשען.. ומילים מחבקות , פינה חמה ..להיות בה שמאוד קשה . איך את מסוגלת לומר דבר כזה ?..!!!!!!! לעולם לא שמעתי כאן מאנשי המקצוע משהו שעשה להרגיש לא טוב .. אז קחי את זה לתשומת ליבך ... כן.. מאחת שעברה אונס ופגיעה מינית. שרית

שאלה למי שיודע: שמעתי על טיפול בסרוגייט מישהו יודע............? האם הטיפול מתאים למי שחוותה בנעורייה תקיפה מינית לא אונס אבל עדיין נפגעה מאוד בכל מה שקשור לאינטימיות ויחסי מין. האם טיפול בסרוגייט יכול לעזור? חג שמח

טליה שלום, אני היית מייעץ לך באופן חד משמעי לא להיעזר בישרותיו של סרוגיי, בעיקר אם עברת תקיפה מינית. סרוגייט אינו מוכשר לטפל בחוויות נפשיות קשות ולהתמודד עם שחזור ופלאשבקים שעלולים לעלות. המלצתי היא שתפני לטיפול אצל פסיכולוג. אם בשלב מאוחר יותר, בליוויו ובעידודו תחליטי לפנות לטיפול אצל סקסולוג ובמקביל גם אצל סרוגייט ייתכן ואז זה יהיה נכון. בינתיים זה לא. דרור

שלום לכולם, יש לי חבר כבר קרוב לשנתיים.. ואני בבעיה הוא לומד במכללה לתואר ראשון.. רוב היום עסק בלימודים,וכשהוא חוזר,הוא תשוש,בלי חשק,עייף,רעב.. ולא ממש מדבר איתי בהתלהבות.. אני יודעת שזה הגוני למצבו.. אבל זה ממש מתסכל,ואני לא מצליחה להתאפק ,ואני רבה איתו על זה.. וזה נגרר לריבים שטותיים.. יש אהבה אני אוהבת אותו מאוד והוא אותי.. בימים שיש לו חופשים ואנחנו נפגשים זה תמי כייף,אבל אייך שמתחיל הלחץ.. הוא פשוט לא מצליח לשלב בין השניים.. אהבה ולימודים.. מה אני עושה?

שלום לך, לא ברור לי מה בדיוק קורה ביניכם אבל חשוב שתבדקי גם עם עצמך האם אכן אין לו פנאי אלייך גם כאשר הוא עסוק. האם לצד העייפות והרעב אין משהו אחר, מגע רך, שהייה נעימה זה לצד זה. אם את מרגישה שאין אז שווה לבדוק מה קורה כאן כי גם בימים עסוקים תמיד יש מקום לתשומת לב מינימלית. אבל לא תמיד הבעיה היא רק בו. ייתכן וגם את מתקשה להשלים עם המחוייבות שלו ללימודים לצד המחוייבות אלייך, ומנסה לעורר אותו, למשוך את תשומת ליבו גם אם פירושו של דבר ריב. לסיום הייתי ממליץ שתנסי לדבר איתו על זה גם בימים שקטים כששניכם רגועים. ובמידת הצוך גם לשקול טיפול זוגי. דרור

שלום לכם אני בהריון שבוע שלישי זהו הריון שני בהריון הקודם סבלתי בדכאון שלאחר לידה. מאוד חווששת שזה יקרה שוב למרות שאני בטיפול והמטפל שלי נהדר סומכת עליו מאוד שלא יתן לזה לקרות. אבל עדיין רציתי לדעת: מהם הסיכויים שיהיה לי שוב דכאון לאחר ההריון הנוכחי? הפחד שזה יקרה מאוד פוגע לי בהנאה מההריון אני בת 38 וגם ככה מצבי מאוד עדין. לא המטפל שלי ולא בעלי עדיין לא יודעים מההריון כי עדיין לא החלטתי עם הפחדים הללו אם לשמור את ההירון או לעשות הפלה. ממש תודה לכם וחג פסח כשר ושמח

חדווה שלום, דכאון אחרי לידה הוא אכן חוויה לא פשוטה בכלל. כאשר בנוסף להיעדר כוחות ישנה עוד משימה של טיפול בילד. כך שאני מבין את החששות שלך. יחד עם זאת בניגוד לפעם הקודמת את מודעת לאפשרות הזו, יכולה לעבד אותה קודם ללידה, ואחרי הלידה. לזהות אותה אם חס וחלילה תקרה שוב ולטפל בה באופן טוב יותר. לעיתים שינויים הורמונליים תורמים אף הם את חלקם ביצירת דכאון אחרי לידה ויש צורך בהתערבות תרופתית. לא הייתי שולל אפשרות זו במקרה הצורך. אבל כל זה עדיין רחוק וכלל אין וודאות שזה ישוב. הצעתי היא אם כן שתפי לפחות את המטפל שלך בחששותייך והתלבטויותייך, דברו על זה ונסי להבסין כיצד את מרגישה בקשר להריון לאחר מכן. דרור

תאמיני לי לפחות שקט לה עכשיו מהגיהנום שהיא חייתה בו............!!!!! אף אחד לא יכל לעזור לה היא אולי תוולד מחדש לחיים טובים...............יש הרבה שהיו מתחלפות איתה!

שלום לך, אני לא בטוח מהיכן הוודאות כיצד היא מרגישה עכשיו. צר לי ואמרתי זאת אתמול שלמרות כל הרצון והניסיון היא לא הצליחה להיעזר. אני לא ממהר לקבוע שאין טעם בכל מקרה לנסות ולעזור, להיפך אני חושב שכן יש טעם וניתן לעזור. והייתי רוצה לחשוב, שהרבה היו רוצות להצליח להתמודד עם הכאב, לתת לו ביטוי אחר מלבד המעשה האובדני. דרור

למה אתה אומר לא הצליחה להיעזר ולא - לא הצליחו לעזור לה????גם במותה עדיין מטילים עליה את האחריות?????????????????למה לא עזרו לה והתעקשו עליה אולי תגיד את זה.................. היא כבר מתה היא ניסתה להיעזר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!כמה שיכלה הסביבה היא הכשלון בעזרה ולא היא !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!היא צעקה מספיק עכשיו תנו לה שקט.

שלום אני עומד לפני בחינות סמסטר ואני רוצה לדעת איך אפשר לטפל בחרדת בחינות, אני לומד המון ומהלחץ נכנס לבלק אאוט. יש לי עוד חודש וחצי עד הבחינות האם זה זמן מספיק לטיפול בחרדת בחינות? איפה אני יכול לטפל בזה? מי עוסק בתחום כזה? תודה על התשובה

לידור שלום, חרדת בחינות היא תפעה הקיימת בקרב 10- 15 אחוז מהאוכלוסיה. ועוד רבים חוששים ותפקודם יורד משמעותית במצבי מבחן. בלק אאוט הוא סימפטום של לחץ מחשבתי קיצוני, ומתאפיין לרוב ברצף מחשבות חרדתיות מציפות שלא מאפשר לזיכרון או למחשבות הקשורות לנושא עצמו לתפוס מקום. החוויה הנוצרת היא של היעדר יכולת לחשוב או לזכור - "אני לא יודע כלום". ישנן סיבות רבות לתופעה זו, וישנן טכניקות וכלים שניתן לקבל בכדי להתמודד איתה. בכל אוניברסיטה ישנו שירות פסיכולוגי שמעניק טיפול בחרדת בחינות. המלצתי היא שתפנה לאוניברסיטה בה אתה לומד או לזו הקרובה אליך ותברר. עם זאת אני חייב לומר שקיימת אפשרות שהסדנאות כבר נפתחו במרבית האוניברסיטאות בתקופה זו. אבל עדיין שווה לברר. דרור

דורית אם זה ינחם אותך......... בסופו של דבר כל מי שעברה התעללות מינית בבית מתאבדת!!!!!!!!!!אף אחת לא נשארת בחיים או שהיא מתה בבתי חולים לחולי נפש או שהיא מתאבדת בכל מקרה שניהם זה למות...........!!!!!!!!!!!!!!!!!! אחותך לא לבד כולן מצטרפות אליה בסוף והסוף אצל הבנות האלה מגיע מהר מאוד!!!!!!!!!!!

שלום לך, אין לי ספק שההתמודדות האישית עם חוויות של התעללות מינית היא חוויה קשה מאוד, מייסרת המובילה לתחושות מכאיבות מאוד לעיתים בלתי נסבלות. אבל אני לא מסכים לקביעה שהדרך היחידה היא מוות מהיר מסוג כלשהו. הבחירה בהתאבדות כפתרון אף פעם אינה הפתרון המועדף גם על הסובלות מאוד. הוא מרגיש כפתרון מתוך חוסר ברירה. דבריי מכוונים כעת לא לדורית דווקא, אלא לכל המשתתפים בפורום. בתוך טיפול, עיבוד החוויה, עיבוד הרגשות הבלתי נסבלים ובלתי מדוברים הללו יכול ומביא בסופו של דבר להקלה בכאב ויכולת לשים אותו במילים ולא במעשים כגון מעשה אובדני. לא קל להיכנס לטיפול, לא קל להישאר בו, אני יודע. אבל חשוב לדעת שיש בחירה. דרור

ממש חכם בלילה נראה אותך שאבא שלך יאנוס אותך בלילה ותגיד את הדברים היפים האלו!!!!!!!!!!!!!!! מגעילה אותי ההתנשאות הזו כאילו אתה מה שאנחנו מרגישות. אתה יודע מה מרגישה ילדה שאונסים אותה? אתה יכול לדמיין? אם לא אז אל תגיד לנו כמה המוות הוא לא פיתרון כולן רוצות לחיות אבל אתה לא יודע באמת למה זה בלתי אפשרי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!תנסה תשובות מתוך רוך ורגישות ולא הרצאה על כמה ישנה אפשרות אחרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!כשתעבור רגע אחד של גיהינום אז תרצה לנו על כמה החיים יכולים להיות אחרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בשנה האחרונה אני בבעיה של חוסר כיוון מקצועי בחיים ובעקבות זאת חוסר מוטיבציה לחפש עבודה. ממש התפתחה אצלי "חרדת ביצוע" לגבי מציאת עבודה, כי אני בטוח שלא אחזיק מעמד בשום מקום ושאין טעם. גם לגבי יוזמות שיש לי, אין לי מינימום ביטחון להתחיל ולבצע. ברצוני לפנות לפסיכולוג/ית שמנוסה בתחום זה של בעיות. הוא צריך להיות מישהו שעובד עם מכבי בגלל העלות הכלכלית הגבוהה של פסיכולוג/ית פרטי/ת. אנא המליצו לי על דמות מתאימה. הגבולות הגיאוגרפיים: רחובות עד רמת אביב

שבמ שלום, נשמע שקרה משהו בתקופה האחרונה שגרם לך לאבד את הבטחון בעצמך וביכולת שלך להתמיד במקום העבודה, משהו שאגב לא חייב להיות קשור לעבודה דווקא. בעיני המוקד הטיפולי צריך להיות סביב הגורם הזה, וסביב הביטחון העצמי הפגוע שלך. לגבי המלצה על פיכולוגים אנו לא נוהגים להעלות המלצות כאן באתר, אך אם תצרף מייל אישי עדכני אני בטוח שחברי הפורום ישמחו לשתף בניסיונם ולהמליץ. דרור

לפי סדרת סיפורי ההתעללויות של הורים בילדיהם שתקפה אותנו בשבועיים האחרונים, נדמה שיש כאן גל עכור שאין לו סוף. עוד סיפור, ועוד מעשייה, עוד זוועה, ועוד חלחלה בלב. ההסבר כנראה נעוץ בכך, שגילוי גורר גילוי. אנשים קוראים על המעשייה הרחוקה מהם עשרות ומאות מילין, ופתאום נזכרים בשכן שלהם, בבן דוד, בחבר, בזה שגר בעבר השני של הרחוב. `מה אני עשיתי למען הילדים האומללים העוברים עינויי אינקוויזיציה`, הם בוודאי אומרים לעצמם, ודואגים להסגיר את ההורה הפושע הבא למשטרת החוק. אין ספק, שזה מבורך; זו תועלת בה יכולה להתברך כל חשיפה. אנשים יקרים, אנא, למענינו, למען הילדים המסכנים שלא זכו להכיר חיים שלווים, למען הזאטוטים המעונים, למען צווחי צווחות הכאב, נסו להיזכר בפשע דומה, שאולי אתם יודעים עליו. הפעילו את הזיכרון ועשו מאמץ לחשוב, היכן אתם שומעים צעקות ילדותיות מוגזמות אורח קבע, אלו ילדים בסביבת מגוריכם יוצאים מביתם מוכרים וחבולים, את מי משכניכם הצעירים אתם מכירים כילד אומלל. עשו זאת, חישבו הרבה, נסו ככל יכולתכם להיזכר! כי אנו חייבים זאת עבור הילדים הללו!

חברה שלום, אני מסכים עם דברייך בנוגע לסיבה בעטייה אנו מוצפים בידיעות קשות כל כך לאחרונה. נראה לי כי הפתיחות והמודעות היא לא רק בקרב האוכלוסיה אלא גם בקרב המשטרה והעיתונות. אני חושב שיש טעם, כדברייך, לא להתעלם כאשר נתקלים בעדות למעשים שכאלו. דרור

ME שלום, הודעתך לא הועלתה משום שהיא הייתה פוגענית גם בתוכן אך בעיקר בסגנון באופן שלא מאפשר שהייה, התייעצות ושיתוף בפורום. אשמח להעלות כל הודעה שלך ושל אחרים בעתיד, כל עוד הן יאפשרו דרישות בסיסיות אלו. דרור

שלום, שנה שעברה הבאתי לפסיכולוגית שלי מתנה לפסח. זה היה פסח ראשון שלנו יחד וכנראה לא חשבתי שיהיו עוד... אני קצת מצלמת והרגיש לי טבעי להביא לה תמונה שצילמתי. התלבטתי רבות לפני אם זה בסדר להביא, מה בדיוק להביא וכשהבאתי הכל היה בסדר ומאז התמונה שהבאתי מסתכלת עלי בכל שבוע. גם השנה מתחשק לי להביא לה משהו. אבל אני לא אביא לה עוד תמונה וסתם לקנות משהו, בלי משמעות לא בא בחשבון. אני חוששת שאם לא אביא מתנה אחרי ששנה שעברה כן הבאתי, היא תחשוב שזה אומר משהו לגבי היחסים ביננו. רעיונות?

ענת שלום, אני שומע בדברייך התלבטות לא רק בנוגע למה את רוצה לקנות לה, אלא גם בנוגע לסיבה שבגללה את רוצה לקנות. האם זה משום שמתחשק לך כמו שהרגשת בשנה שעברה, או מחשש לאכזב, לא לעמוד בציפיות שבנית בשנה שעברה. אני לא יודע אם זה יקל עלייך את ההתלבטות אבל אני חושב שלעיתים כאשר לא מרגישים צורך או חובה לקנות משהו זה מצביע על שינוי בתחושתה בתוך הטיפול ומולה. שינוי זה קשור לרוב ליכולת להרגיש בטוח, רצוי גם בלי לתת משהו תמורת זה. כך שלדעתי חשוב שתבדקי כיצד את מרגישה בתוך הטפול. האם את מרגישה שהמקום שלך בטוח, שאכפת לה ממך בכל מקרה. אם כן נסי שוב לחשוב על עניין המתנה, אני חושב שיהיה לך קל יותר להחליט מה ואם לקנות. דרור

אני קונה למטפלת שלי בחגים ואני אצלה כבר שלוש שנים מאוד בטוחה ונוח כיף לי לקנות ליקרים לי בחגים והיא אחד מהם לא יודעת אם מי שקונה מרגיש לא בטוח ויודעת שמאוד אכפת לה ממני............!

דרור שלום לך כתבתי לך פעם על אחותי הקטנה בת 29 ולגבי ההתעללות בבית זה היה מזמן, היא התאבדה לפני שלושים ושנים יום היא כבר לא איתנו זה לא מעניינך אבל אולי אתה קצת זוכר אותנו. יש לה יום הולדת היום היא בת שלושים. היא הייתה ילדה מדהימה שלא הצליחה לחיות ולא הצלחנו לשמור עליה אני לא חושבת שאי פעם אוכל לסלוח לעצמי או להורי על שהרגו אותה עכשיו מה שנשאר זה לשמור על אחותי הגדולה. מקווה שזה בסדר ששיתפתי אותך רציתי שעוד אנשים ידעו למרות שלא מכירים אותה שידעו את יופיה ואת הנשמה המדהימה והמיוסרת שלה. יש לה עיניים שאפשר ליפול לתוכן וחיוך שממיס אפילו קרח. יום הולדת שמח אחותי האהובה מבטיחה לך שיום אחד ניפגש שהמלאכים ישמרו עלייך אנחנו לא הצלחנו סליחה. תודה שקראת, דורית

דורית שלום, כאב לי לקרוא את דברייך, לשמוע את הכאב והצער שלך על האובדן של אחותך הקטנה. אני זוכר את דברייך בעבר, את הרצון והניסיון שלך לנסות לעזור בכל דרך אפשרית. הערכתי כבר אז את המשאבים שהשקעת ואת הכאב שחשת כאשר ראית את הכאב שלך. אין לי אלא להשתתבף בצערך על אובדנך, ולקוות שלא תדעי עוד צער. דרור

דורית יקרה משתתפת בצערך שאלוהים יתן לכם כח ומצטערת על אחותך שלא איתנו.

אוי אני כל כך מצטערת לשמוע דפדפתי אחורה ולא ידעתי איך למצוא אותך..... .אני כל כך בוכה עכשיו בשבילך בשבילה אני אפילו לא יודעת מה להגיד איך קראו לה? מה היא אהבה לעשות? ספרי עליה אנו פה לשמוע ושוב אני כל כך מצטערת שכל כך כואב!!!!!!!!!!!!!!!!

כמה כואב לי עכשיו אלוהים קוטף את הפרחים היפים והנדירים ביותר אלו שהרוע לא נגע בהם אני בטוחה שהיא הייתה כזו. שיהיה לה יום הולדת 30 כשסביבה מלאכים ואהבה ושקט. אנ אחשוב עליה מבטיחה שאדליק לזכרה נר נשמה כל יום שישי.

דורית, אני לא מאמינה שישנם מילים גדולות דיין לנחם את כאבך הצועק או לתאר את גודל אובדנך .כל נסיון לנחמך הוא נסיון עקר. ההודעה בדבר אחותך האהובה, בדבר אובדנה, צעק לתוכי וישאר שם. התחושה, מבלי להכירה היא של אובדן עצום, של ילדה-אישה שלנצח תישאר עבורך אותה ילדה, עם אותן עיניים שנופלים לתוכן ואותו חיוך הממיס את הקרח העיקש ביותר. הלוואי שינתן לך למצוא את הכח והנחמה בזכרונות הנעימים שהיא הותירה לך. בתוך כל זה נסי לאט ובדרכך למצוא את המקום לסליחה והנחמה לעצמך, על שניסית, ראית רצית בכל מאודך להשאירה לידך ועדיין בחירתה הייתה בשקט נצחי. הרשיתי לעצמי לצרף לך קישור לארגון התומך במשפחות שיקירהם שלחו יד בנפשם, עשי בו שימוש לכשתוכלי. שלא תדעי עוד צער, אני אחשוב עליכן http://www.path-to-life.org/

<> מותק שלי הנה את ואני דאגתי!!!!!!!!!!!!!!!!מה עכשיו את כוכבית גם כינוי חמוד עדיין לא שם אבל שיהיה:-) מה קורה איתך אני בילבי ושרית חיפשנו אותך עכשיו שאת פה אני אעדכן את כולם:-) חיבוקים ונשיקות חברתך מקלדת

דורית יקרה!!!!!!!! קראתי את ההתכתבות שלך בעבר עם דרור בנוגע לאחותך ונשבר לי הלב לראות כמה רצית לעזור לה כמה היא הייתה אבודה וכמה בסוף זה נגמר עצוב ושורף בחזה. כאב לי לחושב אולי מישהו כן יכל להציל אותה ועוד יותר כאב שהיא שילמה בחייה הבוגרים בדיוק כפי ששילמה בילדות על החוסר אונים שלה והכאב שבטח חשה לפני שסיימה את חייה. ליבי נצבט וכואב איתך. משתתפת בצערך לא יכולה להרגע מאז שקראתי אותך

בתוך עלי הפרח לבן חיוור כקרח נולד פרפר ממשי רך חי לבטח בוקר בחרצית בערב כלנית וכל חייו רק יום אחד רק יום אחד של משי בתוך עלי הפרח לבן חיוור כקרח ריחף פרפר ממשי כמו חי לבטח בתוך עלי הפרח לבן חיוור כקרח פרפר פרפר ממשי כבר סב כתרח שמש כה אהב ירח לו כאב וכל חייו רק יום אחד רק יום אחד של משי בתוך עלי הפרח לבן חיוור כקרח פרפר בן יום ממשי רך עף לנצח נצח של פרפר

דורית אהובה שולחת לך את תנחומי ומצטערת שלא הצלחתם להציל אותה שקט לה עכשיו....... יש טראומות בחיים שבלתי אפשרי לפעמים לחיות עם הסבל והכאב...... אני בטוחה שהיא ניסתה להישאר איתכם אבל היה לה בלתי נסבל אני מתנחמת מעט בעובדה שעכשיו שקט לה.......והטוב עוטף אותה אני בטוחה שהיא הייתה מיוחדת אוהבת ונשמה רגישה שאולי בגלל זה הרוע היה יותר מדי בשבילה. יהי זכרה ברוך

רציתי לכתוב לך כמה אני כועסתתתתתתת אבל מצאתי משהו שאחת הבנות כתבה כאן לפני שבוע...... והיא מבטאת כל מה שאני מרגישה..... שאלוהים יתן לך כוח אני מאמינה שאלוהים יעזור לך והדברים הבאים זה מה שמישהי שכנראה סובלת כמו שאחותך סבלה כתבה! ***************************************************************************************** אני לא מדברת על נקמה או שינוי סדרי עולם, אני מדברת על המסר הכפול שהחברה מפנה כלפי קורבונותיה מן קיטוב של הגדרות, התייחסות והבנה. מצד אחד הנפגעות לכאורה ורק לכאורה הן הקורבנות, אלה שנפגעו "החלש", מנגד עומדים צביון שלם של אבחנות פסיכיאטריות, שאם נרצה או לא, אינן מתייחסות לנפגעת, לאותו קורבן, הסמפטומים המאפיינים נפגעות תקיפה מינית, יותר נכון הדבר לגבי שורדות התעללות מינית בילדות, מציגות אותן כמשוגעות, בעייתיות, חלקן כלואות מאחורי סורגים פסיכיאטריים, בעוד שאין התייחסות עמוקה למקור החולי, הכאב אלא רק התייחסות בהגדרתם הפוליטקלי קורקט "הסמפטומים" ,ישנה התייחסות מועטה אם בכלל למאבקים הנפשיים מתחת לפני השטח, למקור הנמצא מתחת לרבדים הפנומנולוגיים. מושגים של קורבן ומקרבן התערבבו במרק שלא אנו בישלנו, את הערבוב עצמו מבצעת הפסיכיאטריה המנהלת מן מלחמה שקטה מול ארגונים כדוגמת מרכזי נפגעות תקיפה מינית. בעוד שנשים אלו מחכות לטיפול בנפשם הפצועה, הפסיכיאטרייה ממהרת לתייגם כבעלות הפרעות אישיות אלו ואחרות, דבר שלא מותיר אלא להכניסן למסגרת לא תפקודית, חולה ולא פשרנית. אין כאן נימה של נקמה או אפילו רצון, ישנה כאן אמירה למסר ברור, מובן מיטיב ולא קלחת מבעבעת כנפשן של הנשים שהייתה מתקפה על גופן אז ועל נפשן היום. אני אולי זועמת בעקבות כתבה שפורסמה היום בשבעה ימים, כתבה כל כך קשה שגרמה לי להתרעם על טחנות הצדק הטוחנות לאט אם בכלל. התיאור של אותה בחורה את אשר עברה והצילומים שצורפו לכתבה-של אביה ושלה כילדה, עוררו בי כאב וכעס אימתני. הסתכלתי על תמונת האב במשך כ - עשרים דקות, היא כינתה אותו בכתבה "אבא מפלצת" את המפלצת ראיתי בו ללא עוררין ובאין מפתיע , פשוט לא מצאתי בו את המילה אבא. זו אינה מתקפה על הפסיכיאטרייה, בריאות הנפש מוערכת בעיני, הנקודה היא אותו "משחק מחניים" בו נפגעות תקיפה מינית עומדות באמצע ומשני צידי המגרש דואגים לגרום להם לרוץ ולפחד מפגיעת הכדור הבא. סתם דברים שעולים בי בימים האחרונים ובהצפות הלא ברורות המתקיימות לאחרונה ב/לצד המדיות השונות בנושא התעללויות על כל ביטוייה וגוונייה השחורים. לאן שלא פונה קוראת, מפנה מבט, שומעת רואה- אינוס, פגיעות בילדים וכו' הנפש עייפה וזה פשוט יותר מדי לשתי אוזניים זוג עיניים ונפש אחת. <>

הלב רועד , לקרוא אותך, הכאב אוחז .. הייאוש מתגבר .. אבל אסור !!!! אסור לי לחשוב ככה !!! הלוואי ויהיה בי הכח לדבוק בזה!!!שפשוט אסור ..חייבים להלחם ?..! שלא תדעו עוד צער .. הממ.. מילים שהן ככ חלולות מבחינתי , כי הצער ככ עמוק שזה ממש לא מנחם.. מה אומר לך דורית יקרה ?.. זה ככ כואב .. זה ככ עצוב ...ו זה ככ מובן .. ההרגשה שלה , הנפילה הזו וההצלחה לממש את הגרוע מכל. מצטערת .. פשוט מצטערת לשמוע ..את הכאב הרב שזה משאיר מאחור . מקווה שתדעי ימים טובים יותר ..בנפש .. ושנים שקטות יותר . הכאב הזה תמיד ילווה אותך , מקווה שתהיי חזקה .. שרית.

הצילו!!!! המטפל שלי בשבוע חופש ואני במצב נוראי הוא בחו"ל ונתן לי טלפון של פסיכולוג אחר שיהיה איתי עד שיחזור אבל זה לא אותו דבר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני חתכתי את עצמי כבר שלוש פעמים מהבוקר ולא יודעת לאן לפנות שיעזרו לי!!!!!!!!!למה? בסוף הוא יחזור להלוויה שלי

גדי שלום, אני מבין שקשה לך מאוד עם ההיעדרות של המטפל שלך. נראה לי שאת חווה נטישה מצידו, עם חשש שהוא לא באמת יחזור, שלא אכפת לו. אלו תחושות מובנות, אבל נראה לי שאת כן חשובה לו. הוא נתן לך טלפון של מטפל למקרה שתזדקקי לו כאשר הוא לא שם. נכון שזה אינו אותו דבר, אבל את יכולה בכל זאת לנסות להיעזר בו ולדבר את הכאב שלך במקום לפעול אותו על ידי פגיעה עצמית. דרור

נשבר לי מהחיים המגעילים האלה הלוואי ואני אמות כבר............! הייתי היום בבוקר אצל המטפלת שלי בצהריים הרגשתי נורא אז קבענו פגישה שוב פעם לערב הגעתי אליה בבכי ולא יכולתי לדבר על הבוקר כשנגמרה הפגישה ביקשתי להישאר היא נתנה לי רק עוד עשרים דקות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כי הייתה לה פגישה נוספת יצאתי ממנה בוכה והיא התקשרה עכשיו לקבוע למחר איך היא יכלה להשאיר אותי בוכה ולתת לי ללכת ככה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני במצב של מוות והיא אומרת לי יש לי פגישה עוד עשרים דקות שלא יכולה לבטל איפה האכפתיות שלה היא לא קולטת......... שזה מקרה חירום איך אני ימשיך לחיות ככה? תעזרו לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!איך אפשר לחיות ככה לא יכולה לחיות בלי לראות את המטפלת שלי כל יום כל היום איך היא נוטשת אותי???איך היא ישנה בלילה?????????????????????????????????

דורית (אני יודעת שאני לא פסיכולוגית, אבל רציתי לומר לך - ) שכשהמטפלת שלך לא יכולה להיות שם ( אני בטוחה שמאוד כואב לה שהיא לא יכולה להיות שם בשבילך כל זמן שאת צריכה ) אז אנחנו פה...((: שולחת חיוך...וחיבוק תרגישי טוב ותחזיקי מעמד די עוזר לכתוב פה כשקשה, אז תעזרי בזה. לילה טוב אופיר

דורית שלום, אני מבין שקשה לך מאוד עכשיו, ואת מרגישה שאת לא יכולה לבד אלא רק בחברת המטפלת שלך. נשמע לי גם מהדברים שלך שהמטפלת שלך עושה את המקסימום בכדי לאפשר לך זאת. יחד עם זאת טיפול פרטני, ובעיקר טיפול פרטי אינו יכול לאפשר מגע בלתי פוסק. אני לא יודע אם מבחינה מקצועית זהו גם הדבר הנכון לך עכשיו, שווה לבדוק את זה איתה. אבל אם כן אולי כדאי לשקול אפשרות של כניסה למסגרת מכילה יותר כמו אשפוז יום למשל. דרור

שלום לכולם ולשותקים בעיקר:-( כל הפורום מלא בבעיות של שתיקה.................! בטיפול למה אנשים שותקים בטיפול לפעמים במשך פגישות שלמות? תודה רבה

שלום לך, אנשים שותקים בטיפול מסיבות שונות. אבל אני נוטה לחשוב שהמשותף לכולם הוא קושי לדבר, בין אם זה מבושה, מבוכה. קושי לפתוח דברים שעד כה לא נפתחו ודוברו עם אדם אחר. מטרת הטיפול היא לנסות ולהפחית את החשש הזה ולאפשר דיבור מאוזן בין מידת חרדה ופחד לבין תחושת ביטחון שמאפשרת את התקדמות הטיפול. דרורו

שרית אני לא מצליחה להבין את אצל פסיכיאטר או אצל פסיכולוג ולמה בדיוק עזבת את הפסיכאטר או את הפסיכולוג לא ברור הסיפור שלך איך זה יכול להיות שדווקא אצלך כבר שני פסיכיאטריים רוצים לגעת בך פעם סיפרת על אחד שאמר שהוא רוצה לשכב איתך ועכשיו זה השני ליטף אותך יכול להיות שמשהו אצלך לא בסדר? בכלל כל הסיפר שלך נשמע לא אמין ופרטים משתנים כל הזמן תגידי אבא שלך יודע ממה שאת מספרת עליו? מצטערת אבל כל הסיפור שלך קצת מסריח לי רוצה לשמוע הסבר....

אני לרגע לא חושבת שאת משקרת,צריך להיות אומן לעשות זאת בכאלה רמות. ובכול זאת מה שלא ממש מובן לי,איך את כותבת הודעה לדוד בכותרת"ואני לא כאן" בה את נשמעת אפילו מרחוק כל כך רע!!! שהאמת ירדו לי דמעות כשקראתי.אבל בטיול קטן בין ההודעות,אני מוצאת אותך רק עשר דקות קודם מגיבה ל"בילבי" הודעה מאוד מחוייכת,אשרייך שיש לך, יכולות כאלה לעבור במהירות בזק מתהום תחתית ויאוש,להתלוצצות ולהפך...

יש דברים שדרך מחשב נראים לא הגיוניים , זה עדיין לא הופך את המצב שלי להיות קל יותר.. אין קשר למה שכתבתי לבילבי ..אני באמת חיבקתי אותה בתשובה .. וחייכתי אלייה .ואני יכולה לעשות את זה גם עכשיו ..שבתוכי אני גועשת .. מה היא אשמה .. שבתוכי יש רוחות סערה ... היא לא עשתה לי כלום ..היא כתבה לי למה שלא אענה לה מכל הלב ??.... לא זכור לי מבחינת זמנים ההודעות , וזה גם לא בדיוק ה"אישו" שלי בכתיבה כאן , זה עדיין לא אומר שהכאב הוא לא אפשרי .. הכאב הוא הכי הכי אמיתי שיש !!!!!!! כל מילה שנכתבת לאנשי הצוות כאן ממחישה את החוסר איזון שלי עם עצמי , את הטלטלאות ..הנוראיות שאני חווה .. את יודעת מהצד קל ..לנתח ..דברים .. אבל אני בטוחה שאת לא רוצה להיות רגע אחד בראש שלי המסובך ..תאמיני לי :-).. שיהיה לך אחלה יום . שרית.

אני בשוק המוממההההההה אני לא מאמינה שאת לא מאמינה לה. כן ממש חלומה של כל ילדה זה שאביה יאנוס אותה ושבבגרות תחווה אונס!!!!!!!!!!!!!!!! למה עלה בראשך החולה שמישהי תרצה לשקר לגבי דבר כזה זה נראה לך נושא לבדיחה או לגאווה????? שרית סליחה בשמם של אלו שמפקפקים בכאב שלך אני מאמינה לך ואל תפקפקי באמת שלך לרגע חיבוק שריתי בילבי ילדת הברזל שכועסת עכשיו (ענית ל<> ששאלה אותך מה האבחנה שנתנו לך?היא נעלמה:-(

תודה חברה יקרה , ככ חשוב לי לשמוע את המילים האלה שכתבת .. הבלבול הזה בתוכי ..כבר נראה לי עולה לי לראש , הלוואי והייתי יכולה למחוק את כל הזכרונות האלה , , הלוואי ולא הייתי צריכה להתמודד עם זה . לשקר ?.. אני נו דייי !!!! יום אחד ..אף אחד לא יחליף איתי בחיים , ההתמודדיות האלה ככ מייאשות .. אוףף .. מי ירצה להביא על עצמו שואה כזו .. מי ?.. בטח לא אני .. התגובות האלה מראות לי כמה חוסר רגישות יש בעולם הזה , וכל פעם אני מחדש מזועזעת .. מתגובות חסרי רגש כאלה .. תודה בילבי שלי , על האמונה , על החיבוק שצריך על המילה הטובה .. תודה לך .. מחבקת אותך וכן מחייכת אלייך למרות הכל :-).. שלך , שרית. נ.ב .. אני לא יודעת מה קורה להודעות כאן ..לשירשור שכתבת לי עניתי לך ולאחרות .. משום מה כלום לא עלה .. כתבתי גם אז ל <> ..ומשום מה זה גם לא עלה .. תראי , לא הפסיכאטר ולא הפסיכולוג רצו לקטלג אותי בהמשגות של ספרים , אף אחד מהם לא רצה לשים לי תווית ובה מצוין מה אני ... הדרך שלהם הייתה ..לנסות לפתור את הקשיים שנוצרו בעקבות הפגיעות ..ולא לנתח אותי בשמות של ספרים . לכן , כרגע הפרעות אישיות וכו' ..זה לא היה האישו של הטיפול ..יותר לעבוד על התכנים הקשים שעלו . חוצמזה <> כנראה באמת רוצה קצת מנוחה ושקט .. אז בואי ניתן לה ונכבד אותה . שולחת לך חיבוקי ממני . שרית

חברה שלום, אני מניח שאם שרית תרצה להשיב לך היא תעשה זאת. אבל רציתי רק לומר שלעיתים בכל הנוגע לאירועים טראומטיים קיים בלבול, אותו גם האדם חש ולכן גם דבריו יכולים להשמע לא ברורים. לא ברור לי לאלו דברים את מתייחסת. אבל כאמור בתוך סערת רגשות, ובתוך בלבול פנימי הדברים יכולים לבלבל. דרור

זה נכון.. אני לא מכאן אבל מכירה את שרית- מקריאה בפורום הזה. אני בכלל משתתפת בפורום לגמרי אחר ואם משהו ינתח שם את הודעותיי (וגם אני בעצמי) ימצא "סתירה"בין פרטים (אם ירצה ממש לחקור) כאילו אני ממש ממציאה או משקרת. מה שבכלל לא נכון! אבל לפעמים דברים נשמטים בין הודעה להודעה, לא נכתבים כראוי או מתבלבלים בטעות. גם אני בהתחלה התבלבלתי משרית אבל מסתבר ש.."הגמל לא רואה את הדבשת שלו"- יום אחד שמתי לב שגם אני לעיתים קרובות מבלבלת פרטים בהודעות ומישהו יכול פשוט להצליב מידע ו.. לחשוב שאני בכלל ממציאה. לכן, מטעות זו למדתי לקח חשוב לא לשפוט יותר מידי את הפרטים אלא להתבונן בכאב העצום ששרית נתונה בו ולא לחקור יותר מידי ולנתח ארועים. מצטערת שרית שפקפקתי בך בעבר. לא ראיתי את עצמי. ועכשיו אני יודעת- כמה חוויות טראומטיות יכולות לבלבל את עצמנו כל שכן את האחרים. מושיטה לך יד לשלום.. ומתנצלת בפנייך ומסירה את הכובע! יש ביננו מן שמשותף.. לצערי. ובעבר התכחשתי וכל כך שפטתי את סיפורייך כבדיות עד שהסתכלתי על עצמי במראה ו.. ראיתי שגם אני טועה בסיפוריי המבלבלים למרות שאני כביכול כנה וכותבת מהלב ובכל זאת- תמיד משהו מתפקשש וזה יוצא כזה שקר אולי.. אולי במקרה שלי איש לא שם לב. אבל בשורה התחתונה- לצערי זה לא שקר.

אני חושבת שהמילים שלך חודרות מידיי , ויכולות לזעזע מי שבאמת כואב לו , כדאי שתבדקי את עצמך ברמת הניסוח כי אני לא חייבת לך כלום . אני כותבת כרגע .. בעיקר שאחרים שמלווים אותי כאן יקראו .. אם לך נראה משהו מסריח .. תבדקי את עצמך.. לא אותי .. אני ..מעולם!!!!! לא כתבתי שמישהו ניסה לשכב איתי !!!! סליחה ..מאיפה הבאת את זה ???? כתבתי כאן ש..לפני 11 שנים ..נתקלתי בצבא בפסיכאטר חולה נפש שאמר לי "שאחת כוסית כמוני יכולה רק להנות מאונס, שאראה לו איפה נגעו בי והוא יעשה איתי חוויה מתקנת, או שאקח כדורים ..וכשהתעצבנתי והעפתי לו דברים מהשולחן הוא אמר שאם השיחה הזו תצא הוא ידאג לאשפז אותי " מכאן ועד לשכב איתי .. מאיפה הבאת את החרא הזה ?... למרות כל מה שחוויתי בצבא , לפני שנתיים שפגשתי באופן אקראי את הפוגע ברחוב , הסכמתי להתחיל טיפול פסיכולוגי , כי הגעתי לפסיכולוג דרך חבר טוב וסמכתי עלייו . הפסיכולוג שאני מטופלת .. עובד לפי "הספרים" ...יותר מהספרים .. אני בטיפול כבר יותר משנה וחצי .. אבל , הקשר שלי עם הפסיכולוג עבר טלטלה קשה ב4 חודשים האחרונים!!!!! נפתחו תכנים קשים שעלו והציפו .. על הפגיעה בבית , הייתי צריכה הגמשת יתר בגבולות , זמינות יתר, פניות אליי, אינטנסיביות קשה כדי לצלוח את הכאב הזה ביחד, הפסיכולוג לא יכל לתת את זה ,הוא הודה ,הוא לא רצה ליפול בין הכסאות והיום ..אחרי מה שעברתי מול הפסיכאטר אני מבינה את המקום שהוא דיבר ממנו , שהטיפול יכול להכשל בגלל אובר זמינות , והוא מעבר לפעמיים בשבוע , הוא לא יכל לתת מעצמו ,.. כל התקופה הזו אצלו לא הייתי עם כדורים פסיכאטרים , החלטתי שאני חייבת למצוא עוד תיגבור ..בכדי לצלוח את הסערה הקשה הזו שאני חווה , לא בגללי בגלל הילד הקטן שיש לי ובן הזוג שתומך .. הפנתה אותי חברה טובה לחבר שלה שהוא פסיכאטר ילדים , נרתעתי מ"פסיכאטר" בגלל מה שחוויתי בצבא אבל התעלתי על עצמי בגלל שהיא הבטיחה לי שהוא עדין , נחמד ולא יפגע , הגעתי אלייו , החלטנו שאקח כדורים ואהייה אצלו כגיבוי כל עשרה ימים בתוספת לפסיכולוג .. עם הזמן ..הקשר התהדק , באמת חוויתי אדם רגיש ואכפתי ..והוא היה זמין מאוד עבורי , כל הזמן מבחירה אישית שלו , הוא הצליח להכיל , לספוג , לשמוע את כל הכאב , הייתה ביננו כיימיה מעולה ,וזה "קנה" אותי ..שאב אותי בתקופה הכי קשה שלי ..אלייו , הוא ביקש שאסיים את הקשר עם הפסיכולוג כי זה לא טוב שיהיו שני מטפלים, ונעבור לטיפול פעמיים בשבוע .. פחדתי לעשות את זה , הרי הקשר שבניתי מול הפסיכולוג הוא זה שנתן לי להפתח מול הפסיכאטר , לא חושבת שהייתי מצליחה לעבור קשר עם מישהו אחר עם בבסיס לא היה לי את הדרך שבנה לי הפסיכולוג , פחדתי לוותר עלייו , ולא הסכמתי להפרד לחלוטין !!!, דובר ביננו ..אני והפסיכולוג שהקשר שלנו ..יבדק ואז אחליט מה אני רוצה מעצמי , הוא ביקש שלא אעזוב את הטיפול אצלו , כי גם שם יהיו קשיים ואין מושלם, בינתיים ב3 חודשים האלה נשארנו בקשר טיפולי "אש קטנה" ..פעם בשבוע , לא בידיעת הפסיכאטר , מה שכן לא העלנו שום תכנים קשים כדי שלא תהייה הצפה מידיי עבורי , בעיקר דובר על למה אני רוצה לעזוב , יותר דובר רק על הקשר ביננו , שיתפתי אותו מה קורה לי עם הפסיכאטר , איך זה שהוא ככה .. ואתה היית ככה וכו' ..הוא היה צד שלישי שהיה חסר לי ככ כל החיים !!!! בגלל כל העבר הדפוק שלי , הערכים של מה טוב ומה לא התבלבלו .. לא ידעתי כבר מה אני רוצה מעצמי ..מי נגדי ..מי איתי .. הקשר עם הפסיכאטר היה אמוציונאלי מאוד ..הפסיכולוגים יקראו לזה "פריצת גבולות" אני רואה את זה אחרת , בעצם עדיין קשה לי לנתח את מה שקרה שם , אבל אני עדיין לא יודעת , אם הכוונות היו טובות או נעשו במניפולציה רגשית, אדע היום כשאפגש פנים מול פנים עם הפסיכאטר וניישר קו. ניתן לקרוא אותך מולי כאילו.. ו ..אחד ליטף אותך?! , אחד רצה לשכב איתך?! ..אחד מה ?.. אנס אותך ?..!!! רק תכתבי ורצית את זה !!! וזהו .. מה נסגר ?! אולי דייי !!!! את בכלל לא מכירה אותי , אל תנתחי אותי בצורה ירודה כזו , היה ליטוף, והיה חיבוק כן ..וגם אני רציתי בו ... הוא נתן לי להרגיש שאני לא לבד , זה נעשה שנפתחו תכנים מאוד כואבים , שהתחרפנתי , הייתי צריכה יד מלטפת להרגיש שיש מישהו איתי .. אבל זר לא יבין .. אולי רק ראיש מקצוע וכל הכיתוב שלך נכתב אליהם ולא בכדי לקבל תשובה כזו חסרת אחריות כמו שלך , וכן.. המגע העדין הזה שהיה בטיפול ..אני באמת לא יודעת אם זה בגלל הקשר הרגשי שהיה ביננו , או בגלל שהיה רגש שמעורב טו מאצ לטיפול והרס אותו. את בטח לא תתני לי את התשובות .. (לא זכור לי שהיית בחדר וחווית את התחושות שלי, ולא זכור לי שהתייעצתי איתך. ) התקופה הזו מאוד קשה לי , אין לי כח לניתוחים שכליים מאנשים שמתנתחים אותי על דעת עצמם, , אין לי בעייה לשמוע דיעה , אבל אל תוסיפי "אקשן" לסיפור שלי .. הוא גם ככה אקשן בפני עצמו . אז שיהיה לך טוב. ועם אפשר אז גם הרבה .. שרית

מה דעתכם על מכפילי האותיות וסימני הפיסוק? מה זה מבטא כאשר מדובר באנשים מבוגרים?

ליאור שלום, אני מניח שהכפלת סימנים מעידה על רצון להדגיש ולחזק אמירות אותם הם מרגישים כלא מספיק חזקות. דרור

צ. שלום, דוד יהיה פה ביום שלישי וניתן להפנות את השאלה הזו אליו. דרור

שאלה: אממממ.......חשבתי להתחיל טיפול אבל אני קוראת פה בנות שנמצאות בטיפול שנים ומרגישות נורא ומאוד קשה להן !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!:-( ...........אז מה כל כך טוב בטיפול פסיכולוגי שאתם כל הזמן מפנים אליו? למה צריכים לסבול שנים ועדיין אף אחד לא מבטיח שארגיש טוב ועוד לשלם על זה משכנתא................. כשלמטפלים זה בסך הכל עבודה ולא באמת רוצים טיפול קצר אלא כמה שיותר שימשך ויקבלו עוד כסף ובשיבילי זה החיים שלי. דרך אגב למה זה עולה כל כך יקר איפה האכפתיות של מטפלים אם הם לוקחים מלא כסף עלזה למה לא מחיר סמלי יותר?????????----- יש משהו קצר ומבטיח יותר שיכול לעזור לי???!!! אני סובלת קצת מחרדות ........

יעלה שלום, אני לא חושב שיש כאן מישהו שהבטיח שטיפול הו אתהליך מרומם נפש. ההמלצה שלי כפסיכולוג על התהליך הזה באה מתוך מחשבה שזהו תהליך מתבקש במקרים מסויימים על מנת לעבד רגשות שלא עובדו עד כה. רגשות מכאיבים. אף אחד לא מגיע לטיפול כי טוב לו. אני מניח שגם את שוקלת לפנות לטיפול כי קשה לך. ואת מתנדנדת באופן טבעי בין הצד שבך שרוצה שהכאב ייעלם מעצמו, לבין הצד השני, אותו צד המביא אותך לכתוב כאן, שיודע שזה לא יקרה ללא השקעה גם מצידך. אני לא יודע בדיוק מדוע את מעוניינת לפנות לטיפול, וייתכן שרק במפגש עם פסיכולוג תוכלי לברר מהם הדרכים המתאימות ביותר לטיפול בך. לא פעם מועלות טענות בנוגע לכך שמטפלים רואים בעבודתם גם כעבודה לכל דבר לצד האמפתיה והרצון לעזור. דבר זה גורם לתחושה שהדבר היחיד שמעניין אותם זה כסף ולא המטופל עצמו. זוהי תחושה מובנת, שהמקום לעבד אותה הוא בתוך חדר הטיפולים. אני יכול רק לומר שגם במקומות ציבוריים בהם אין גבייה כלל של תשלום עולה השאלה באיזו מידה המטופל חשוב למטפל והאם באמת אכפת לו. כך שלדעתי זה לא קשור רק לכסף. דרור

היי לכם...... אני בטיפול שלושה חודשים ומפנטזת מינית על המטפל שלי כמעט כל יום! אני בחורה די סטנדרטית לא מאלה שמסובבים אחריה את הראש מלאה מאוד ומאז שאני בטיפול אני חושבת רק עליו הוא ממלא לי כל פנטזיה. לא אמרתי לו את זה רציתי לדעת מה עושים במקרה כזה האם זה משהו חריג??????????????????? גם בפגישה כשהוא מדבר אני מפנטזת עליו וכועסת מאוד שיש לו עוד מטופלות חוץ ממני. אני בגיל 38 רווקה והגעתי לטיפול כדי שיעזור לי בנושא זוגיות אבל היום כלום לא מעניין אותי חוץ ממנו אני ממש מאוהבת בו למרות שהוא נשוי בפנטזיה אני מפנטזת שהוא יתגרש בשבילי ונהיה ביחד! מה ההצעה של הפסיכולוגים? חג שמח

דליה שלום, זה בהחלט לא נדיר להתאהב במטפל או במטפלת שלך. זה קורה בלא מעט טיפולים. אבל השאלה היא מה קורה עם הטיפול במצב שכזה. כפי שאמרת הגעת לטיפול בכדי להתמודד עם נושא הזוגיות. כיום לאחר שהתאהבת בו את מרגישה כאילו הנושא כלל לא מטריד אותך. מטריד אותך רק שהוא לא פנוי כל כולו אלייך. עצתי היא לנסות ולפתוח את זה בטיפול. בהתחלה יהיה קשה מן הסתם. תצטרכו לעבד את הפנטזיות שלך, את המחשבות שלך, אולי יהיה מביך. אבל רק כך יוכל הטיפול לעמוד במטרה המקורית שלך, להתמודד עם נושא הזוגיות, גם בתוך החדר. דרור

שאלה לפסיכולוגים בבקשה: אני בת 36 אמא לילד בן שנה וחצי ויש משהו שמאוד כואב לי ומפריע לי. רציתי לשאול אותכם איך מסבירים בפסיכולוגיה בכי בלי סיבה משהו שקורה לי לפחות פעם בשבוע גורם לי לעצב מאוד קשה ואז חוזרת לעצמי. אני מתפקדת רגיל ואין משהו מיוחד חוץ מזה.........יש הסבר לזה בבקשה...זה משהו שנמשך כבר הרבה זמן! שבוע טוב לכולכם

מירי שלום, בכי בלתי נשלט המלווה בתחושה קשה של עצב רב הוא סימפטום של דכאון. ישנו דכאון המופיע כתגובה לאירוע מסויים, אבל ישנו גם בכי המופיע ללא סיבה ברורה לעין. לעיתים אכן אין סיבה והמדובר בתנודות מצב רוח. ולעיתים מדובר באירוע מהעבר, אירוע שאינו נגיש למודעות אך בכל זאת מצליח להכאיב ולגרום לתחושת העצב והבכי. קשה לדעת מהי הסיבה במקרה שלך, אבל עצתי היא שתפני לטיפול ותנסי לברר כיצד את יכולה להיעזר. ייתכן גם שיהיה צורך בעזרה של טיפול תרופתי. דרור

מותק......איפה את? למה את לא באה יותר?:-) את בסדר??????????? רק בואי תגידי שלום....... שלך בילבי ילדת הברזל:-)

היי בילבי בייבי מה קורה? לגבי <>/חבל/סתם היא כבר לא תגיע יותר:-( מה איתך? מה חדשששששששששששש? אני במצב רוח פצצות היום ואת? נדבר עוד מעט שלך מקלדת

שלום לכם אני רוצה לדעת מתי אני אמורה להגיד למטפלת שלי זהו הטיפול נגמר ואני יכולה לעזוב. כבר עברו שנתיים ועדיין הולכת לשם. מתי הטיפול אמור להסתיים הרי אפשר לדבר לנצח אני בטיפול שלוש פעמים בשבוע ולא יודעת אם אני שם כי אני לא מסוגלת להפרד או כי באמת צריכה אותה. מתי נפרדים ואיך? תודה

סתיו שלום, את שואלת שאלה שמטרידה מטופלים רבים. כיצד יודעים שזהו הטיפול נגמר. אז אולי אין תשובה חד משמעית אבל יש לי כמה מחשבות. ראשית עולות בך מחשבות על סיום הטיפול. זה אומר שקורה שם משהו. ייתכן ואת מרגישה שמיצית אבל לא יודעת איך לומר זאת. ייתכן ואת חוששת מתלות בטיפול. ייתכן וקורה משהו בטיפול שמעלה את השאלה הזו דווקא עכשיו. בעיניי טיפול מסתיים כאשר בעת הנוכחית ישנה תחושה שהטיפול עזר ככל יכולתו, שאין למטפל עוד מה לתרום. באופן אופטימלי רצוי ששני הצדדים יסכימו שזהו המצב. אבל כמובן שזהו לא תמיד המצב. אני חייב לומר שמדברייך, אני מתרשם שיותר משאת חשה שמיצית את הטיפול עבורת, את חוששת שבשלב מסויים לא תדעי האם את נשארת כי את צריכה, או כי את לא יכולה בלי. כלומר מהחשש מתלות במטפלת. לכן עצתי היא הביאי את התלבטויותייך לטיפול. אנני מאמין שאז תוכלי לפרוש אותן, ולהבין מה בעצם משאיר אותך בטיפול. דרור

שלחתי שאלות ואני לא רואה ששאלתי התקבלה...

שלום לך, אני לא יודע מדוע שאלתך לא הועלתה. את מוזמנת לנסות ולשלוח שוב. אם בשאלה אין תוכן שהודענו בעבר שלא יקבל ביטוי היא תועלה. דרור

יש לי כמה שאלות שהייתי רוצה תשובה אליהם. אני עורך עבודה בנושא ואשמח לתובנות 1) מהו "פרופיל" של הורה מתעלל? 2) האם קיימת אפשרות לפתח את ההתנהגות המתעללת? 3)האם האירוע יגול להיות חד פעמי או שזה דפוס התנהגות שחוזר על עצמו? 4)אם ישנם יותר מילד אחד במשפחה, האם ההתעללות תתבצע בכולם באישזהו אופן? 5)כיצד מתייחס המתעלל לילדיו כאשר ההתעללות פוסקת (אם היא אי פעם פוסקת), כאשר הילדים גדלים? תודה רבה על הסבלנות ועל המענה.

שלום לך, אני לא בטוח שניתן לצייר פרופיל אחיד לכל המתעללים. יש בהם שעברו התעללות בעצמם כילדים ומתוך הזדהות עם הדמות הפוגעת בהם פוגעים אף הם בילדיהם. גם ההתנהגות האימפולסיבית, כלומר תרגום רגש למעשה, מאפיינת חלק גדול מהם. הם מתקשים להכיל תסכול, ונוטים לעשות התקה - לפרוק את הכעס והתסכול על מישהו חלש מהם שלא יכול לעמוד מולם, ולא מול אותו גורם שלעיתים גרם להם לכך. ישנם הסברים נוספים אבל בחלק מהמקרים ניתן לטפל. בעיקר כאשר יש רצון בכך. לרוב לא מדובר באירוע חד פעמי, בעיקר לא כאשר מדובר בהתעללות בתוך המשפחה. אבל אין זה הכרחי שכל הילדים במשפחה יסבלו מכך. לעיתים זה שסובל הוא החלש יותר. לעיתים הסובל הוא דווקא זה שמעז להתנגד. לרוב, כאשר מאזן הכוחות משתנה והילדים גדלים, עוזבים את הבית, אין למתעלל את אותה השפעה ויכולת לפגוע. ואז הפגיעה כמעט וחודלת. השאלה ששאלת היא מורכבת, וכפי שניתן לראות, גם כאן אין תשובה אחידה. למרות שהיינו רוצים לדעת, להבין לפחות, מה מביא הורה להתעלל בילדיו. דרור

תודה על תשובתך וברשותך אחדד כמה שאלות: 1) האם ההורה המתעלל מודע למעשיו? האם חש שמעשיו מוצדקים וסבירים? 2) בהתחשב בעובדה שאין התעללות בכל ילדי המשפחה. האם ההורה מראה העדפה לילד בו מתעלל? כיצד מתבטא יחסי ההורה -ילד במצב יומיומי רגיל ? 3) לאחר הפסקת ההתעללות. האם היחס של ההורה כלפי הילד חוזר למצב "נורמלי" של מגע תמים, הקשבה, הגנה וכו' , האם יש רצון התרחקות, התעלמות, הזנחה? 4) האם ישנו דבר כזה של הפסקת התעללות בילד בעודו בבית? תחת קורת גג ההורים? 5) האם ישנו "פרופיל" לילד אשר מתעללים בו? האם ישנם סימנים היכולים להדליק נורה אדומה)? האם התנהגות זו מלווה את הילד בבגרותו, וכיצד? 6) האם קיים מצב פסיכוטי שילד מדמיין מצב של התעללות? 7)האם קיים קשר בין מערכת יחסים זוגי (בין הורי הילד) לבין התעללות בילדים? 8) כאשר הילד מתבגר ואף עוזב את בית ההורה (ונפסקת ההתעללות). מה טיב קשר בין השתיים? האם קיים קשר ביניהם? האם יש הרגשת חובה לקשר כלשהו, או שיש העדפה לניתוק? תודה רבה, עבודתי עוסקת ביחס בין הורים מתעללים לילדיהם (בכל מיני אספקטים). אשמח לתובנות ואם תוכל להפנות אותי למקורות.

עוד שאלה אחת רלוונטית: האם ישנה אפשרות של ההורה המתעלל לפגוע בדור ההמשך (נכדים)?

אני לא מצליחה להבין מה זה לעבד טראומה? אז מה כאילו, אני בסוף אגיד אי זה כיף לי, אנסו אותי ואתם לא???????!?!!!!!!! מה יש לעבד? מה יש להבין? זה נעשה, זה היה כואב ועדיין כואב נורא, זה היה מגעיל ועדיין מגעיל אחרי 20 שנים עדיין ויישאר מגעיל. איך אפשר להבין? מה ניתן לעשות עם דברים שנעשו. כשאת שוברת כוס, היא אף פעם לא תחזור להיות כוס "הראויה" לשתות בה - נכון? היא תשאר מעוותת, סוג של חלקים שניסו לחבר אותם בכוח! או אם את שונאת סוג מסיום של אוכל - נגיד חצילים, ואפילו אם "בקרב סכינים" יכינו לך אותו בהמון שיטות ודרכים, את עדיין תמשיכי לשנוא חצילים!!! אז מה זה לעבד - פשוט ולעניין.

שלום מטופלת, איש לא מנסה לטעון שהטראומה הופכת יום אחד לאירוע משמח מעברנו. באחד המחקרים הגדולים שנעשו על ניצולי שואה, התגלה כי אנשים ששמרו שנים את זיכרונות המלחמה לעצמם המשיכו לסבול מסימפטומטולוגיה פוסט טראומטית במשך שנים רבות (פלאשבקים, ביעותי לילה, קהות רגשית, וכיוב'). קבוצת ניצולים שלא דיברו שנים רבות, ואשר רואיינו באריכות ע"י סטודנטים לפסיכולוגיה או היסטוריה (אני לא זוכרת במדויק), דיווחו על הקלה דרמטית בסימפטומים. הממצא העצוב הוא, שחלק גדול מהסטודנטים המראיינים סבלו בעקבות הראיון מסימפטומים של חרדה, אבל זה כבר סיפור אחר... לרבים מן האירועים הטראומטיים, כפי שאת וודאי יודעת, יש ספיחים מחורבנים למדי, כמו רגשות אשמה, בושה, חרדה, גינוי עצמי, תחושות חוסר אונים, זעם, דיכאון, ועוד. לעיתים קרובות, האדם הטראומטי מעדיף להימנע מלעסוק בזכר הטראומה, כדי לא לפגוש את הרגשות הללו או לחוות אותם שוב. בפועל, הם נשארים בתוכו, והשפעתם המרעילה נמשכת זמן רב אחרי שהנורא מכל כבר קרה ונגמר. הניסיון מלמד כי העיסוק בטראומה בנוכחות מכילה, אוהדת, מ?ת?ק?פ?ת ולא שיפוטית, מסייעת בהפחתה הדרגתית של הסימפטומים הפוסט-טראומטיים, עד למצב בו אפשר יהיה לדבר על האירוע הקשה ולהיזכר בו, ללא העוררות הרגשית והגופנית שנלוותה לזה קודם לעיבוד. מקווה שקיבלת מענה כלשהו לתהייה שלך. בברכה ליאת

שלום לך, רציתי לדעת עם מה נשארים המטפלים מהשיחות של המטופלים שלהם? האם הם משתמשים בחלק מהשיחות הללו בפורומים אחרים? האם שיחות אלו מעסיקות אותם במשך השבוע כפי שמעסיקים את המטופלים עצמם? איך מפרידים בין סיפור וסיפור? שעה ועוד שעה? מטופל ועוד מטופל? איך עושים את ההפרדה ושואפים אוויר לפגישה הבאה? האם באמת איכפת לכם? אבל באמת - או שלפעמים אתם עושים צחוק מחלק מהסיפורים ומשתפים בהם את הבעל או האישה בבית? קשה להבין את הכוח הספיגה שיש לכם!

שלום צ. אם תחשבי לרגע על חברייך הקרובים, או על אנשים משמעותיים אחרים בחייך, תראי שאת יודעת עליהם לא מעט פרטים, ובדר"כ אינך מתבלבלת ביניהם. כל אחד מהם הוא "סיפור" בפני עצמו, עם רקע משפחתי מסוים, עם סביבה חברתית מוגדרת, עם ציפיות ותכניות לעתיד. הסיבה שאת זוכרת את הפרטים הללו פשוטה למדי: כי התעניינת בהם. באופן דומה מאד, מטופלים מצליחים לשמור על מקומם הייחודי אצל המטפל, כי הוא באמת מתעניין בהם, מכיר את מצוקותיהם ומשאלותיהם, ורוצה בטובתם. אני מניחה שהיכולת לעשות הפרדה בין מטופל למטופל לאורך היום היא חלק ממיומנות נרכשת. בהתחלה זה קצת יותר קשה, ועם הניסיון והזמן זה משתפר. המקום העיקרי בו מטפלים מדברים על המטופלים שלהם זה בפגישות ההדרכה שלהם, וגם אז הם עושים הכל כדי לשמור על חיסיונם כמתבקש. בן הזוג שבבית בהחלט יכול לשמוע חוויות מיום העבודה, כמו למשל "איך כמעט הוזמנו שני מטופלים לאותה שעה" או "איך פגישה נמשכה כמעט שעתיים בגלל שהבטרייה בשעון נגמרה". דברים כאלה... מקווה שפיזרתי חלק מהערפל :-) ליאת

מאוד קשה לי בחיים וגם בטיפול. הרגשתי קושי בחיים אז פניתי לטיפול, אז התברר שאני פשוט העברתי את מוקד הקושי. קשה לי שם, שנתיים וחצי ועדיין מחניק, מפחיד, מבהיל בתוך החדר, למרות כל הנסיונות. ולמרות שהיא מטפלת וותיקה ונחשבת לאחת הטבות באזור שלי, עדיין קשה לה איתי, והיא מודה בזה אבל אינה מוותרת. אני פוחדת להתמודד עם הנושאים הקשים, פוחדת לתת אמון, נבהלת מקרבתה (למה? ומה היא תעשה עם כל מה השיא תדע עלי? האם באמת איכפת לה ממני או היא סתם משחקת אותה) אני מרגישה כמה היא מהססת איתי, לפעמים אפילו מרימה ידיים, לפעמים תוהה איתי אם אני בכלל צריכה סוג אחר של טיפול. וזה מבהיל אותי עוד יותר- אי הוודאות שלה- אז אם אני באמת קשה, האם אף אחד לא יוכל לעזור לי? לא מגיע לי להרגיש טוב?

שלום מבולבלת, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לא.ג מתחתייך. אני סבורה שכל אחד יכול להיעזר בטיפול, במידה וקיימת הנכונות להתחייב שלא לפגוע בו. השיפור הוא לעולם פרי מאמצים ועבודה קשה, הכרוכים גם במפגש עם תכנים קשים וביציאה מדפוסי התנהגות לא יעילים. אחד הפרדוכסים המוכרים (שמקבלים כאן ביטוי בסוף השבוע הזה), הוא הייאוש והקושי מקרבה אל המטפלת - כדי לא לחוות נטישה - עד למצב של תקיעות והרמת ידיים, כאילו כדי לאשש איזו הנחת יסוד מוקדמת לפיה "כלום הרי לא יעזור, ובמילא לא אכפת לה ממני, ולכן אין טעם להמשיך בטיפול הזה". המודעות המלאה לכך היא לעיתים קרובות הדרך היחידה להיחלץ מה"לו?פ?" למקום חדש. בהצלחה ליאת

נכון מאוד ליאת. אני חושבת שהצגת בעיותי בפני האחרים הוא מין קשקשנות,כי אם אני לא מצליחה להבין את יסוד הבעיה או איך לטפל בה בעצמי, אף אחד אחר לא יוכל, אפילו אם אני אשב בחדר הטיפול יום שלם. אני שונאת להיות במרכז העניינים, שונאת שיתמקדו בי, לא אוהבת את זה, ודווקא בחדר הטיפול זה מה שקורה, אז אולי אני לא מתאימה לטיפול? אבל מצד שני, אני כן רוצה להיות איתה, למרות שלפעמים אני שונאת אותה, ומרגישה שהיא לא מבינה אותי או רחוקה ממני או סתם יושבת מולי בכדי לקבל את כספה בסוף הפגישה!. אני לא יודעת איך אפשר לבטוח בה, ושבעוד כמה חודשים היא לא תהיה חלק מחיי! למה להפקיד את הסודות הכי קשים שלי דווקא אצלה? או אצל מישהו אחר? אני לא שלמה עם זה? ואני נלחמת בה, כאילו אני מענישה אותה על זה שהיא נכנסת לחיי (למרות זה שאני זו שחיפשה אותה). מוזר - לא? מה קורה לי? אני אפילו לא מצליחה להבין את עצמי, אז אולי באמת עדיף להמשיך בשתיקה?

שלום א.ג העובדה שאנשים פונים לטיפול וגם מצליחים להיעזר בו, מעידה על כך שלא תמיד מספיקה ההתבוננות וההבנה שלנו את עצמנו. לפעמים אנחנו זקוקים לסיוע מבחוץ. אני מזמינה אותך לדפדף מעט בפורום שלנו באמצעות מילות חיפוש, ולמצוא את עשרות הדיונים בנושא אמון והתמסרות לטיפול. כדאי להבין שאין טעם לצפות לשינוי והטבה כל עוד קיימות התנהגויות הפוגעות בטיפול (כמו למשל שתיקה מכוונת, איחורים או 'הברזות') והתנהגויות הפוגעות במטפלת (כמו הענשתה על נכונותה להתקרב ולעזור או גילויי עוינות ללא סיבה או הצפה במיילים וטלפונים בין הפגישות). אני שבה ומציעה לך ללמוד לשפר את המודעות שלך למה שקורה לך בתוך ומחוץ לחדר הטיפול, כמו גם בתוכך פנימה, ולדון בתגליות שלך יחד עם המטפלת שלך. אני מאמינה באמת ובתמים שכל אחד יכול להיעזר בטיפול ולשפר את איכות חייו. בהצלחה ליאת

אני חושבת שיש מקום להציע, לכל אותם אלה שהציפו את הפורום בשתיקתם בטיפול, אופציה אחרת של טיפול שלא בדיבור. יש מגוון טיפולים - מקצועיים - בדרמה במוסיקה בכתיבה באמנות פלסטית בתנועה. יש להקפיד לבחור מטפלים בעלי נסיון רב, שעברו הכשרה בפסיכותרפיה.

הייתה פגישה קשה היום. דיברתי בעיניים עצומות על דברים של פעם. היא עזרה לי להשלים משפטים, גימגמתי. אפשר כמה מהמילים שלך? קצת, להתנחם בהן? נועם

שבת שלום נועם, כשאני מנסה להעלות בדעתי את דמותך, יושבת בעיניים עצומות, ומדברת את הדברים של פעם, כמו ילד קטן שצריך לעבור בריצה סימטה חשוכה, נכמר לבי. אני יודעת כמה אומץ צריך לשם כך, כמה הלב דופק, השרירים נדרכים, הנשימה מתקצרת. אני גאה בך מאד על האומץ לצעוד בסימטאות החשוכות של הזיכרון, ומשוכנעת שתצאי מהן מחוזקת וגדולה. שולחת דרישת שלום חמה לנמש

היי ליאת, מה שלומך? באתי קצת להתחמם לאור המילים שלך... הייתה לי פגישה טובה השבוע, שבוע שעבר היה פחות נחמד... חיקיתי אותה, היא צחקה. זה היה לי כיף... :-) את יודעת, מידי פעם היא מזכירה את הזמן שלנו יחד וזה נעים לי, נותן תחושה של בית. מזל שהיא שם, אה? וכמה טוב שאת פה!!! שבת שלווה. נורית

שבת שלום נורית, שלומי מצויין, תודה. נעים לשמוע שטוב וחמים לך שם, באשר את. ועוד יותר טוב שאינך לבד. עכשיו אנו יודעים שאת גם עושה חיקויים. נפנה אליך לארגון מסיבת סוף השנה... (קיבלתי את המייל שלך, ולמרות שאין לי - כנראה - בשורות, אשיב לך עליו בסוף הערב). ערב נעים וחמים ליאת

כותבת לך ובוכה .. הכאב שנפער בתוכי בגללך ככ עמוק .. והדמעות לא מפסיקות לרדת. אתה מטפל ..לעזאזל ..פסיכאטר ..רופא של הנפש ... לא חבר שלי .. אז למה ?.. למה עשית לי את זה ?.. אתה חסר לי ..למרות הכל .. איך עשית לי את זה ?..!!!!!! לא יכולת להבין שכל התגובות הקשות אלייך .. היו משחזורי עבר שלי ?.. לא יכולת להכיל / לספוג כמטפל/ כרופא שמטפל בנפש האדם את הכאב הזה שלי ?... איפה כל מה שהבטחת ?..! איך אתה נוטש אותי ככה בשיחת טלפון ...? זה אפילו לא אתי ... איך אתה עושה לי את זה לפני ... בדיקת המ.ר.י שאמורה להיות לבעלי שבוע הבא ?... אחרי שנפתחו ככ הרבה דברים מולך שבחיים לא יצאו ממני ... אחרי שבטחתי בך?... אחרי שניסיתי לתת בך אמון?.. אחרי שעזבתי טיפול אצל פסיכולוג מדהים שליווה אותי שנה וחצי , בתקווה שאתה תצליח להרים אותי יותר ..כמו שהבטחת ... איך?.. נתתי את עצמי לטובת כל האהבה הטיפולית שנתת לי, הבטחת לי .. אתה הבטחת !!!! "אנחנו .. נעבור את זה ביחד, אני כאן לא אנטוש אותך, תאמיני בי .. בבקשה .." איך אתה נוטש את הטיפול שלי בשיחת טלפון של צרחות "לא מסוגל יותר, לא יכול יותר, אני לא מסוגל את לא מבינה ?! " איך ?.. שאלת אותי איפה אני עומדת היום אחרי כמעט חצי שנה של טיפול מולך , ואחרי עזיבה של פסיכולוג מדהיםםםם שליווה אותי בדרך , ששמחר עליי , לא ויתר ..ועזבתי אותו לטובת כל המילים היפות שלך ... שאלת איפה עומדת סוגיית האמון ביננו ?.... סליחה ?... איזו שאלה זו ?.. לאחת כמוני , שכל עולמה הבסיסי נשבר בהיותה ילדה / נערה ..?! איך כמטפל אתה מעמיד אותי במצב של שאלה כזו ?.. עניתי לך .. לא יודעת . כעסת . "אחרי כל מה שאני עושה בשבילך ?.. זה אף פעם לא יספיק ?.. דיייי עם המבחנים האלו .. הבדיקות ..של חוסר האמון בי ... לא מסוגל לעמוד בזה יותר" . ((((וואו..נשארתי בהלם , רק בוכה ..))))) השתדלתי להמנע ממילים חלולות אלייך .. אבל חשבתי לעצמי אפילו אם בשקט , שאולי המוחות שלנו כן ..יצליחו להפגש בחצי הדרך הקשה הזו, וכן נוכל לראות מעבר .. שכן נצליח להתמודד... למרות ..הכל , התמסרתי לעבודה הטיפולית מולך .. כאילו ואני בוטחת בך בלב שלם. אבל ..רק כאילו ! שאבתי כח מהמילים היפות שבך , השארתי את הספקות שלי בניסיון קשה ..כל הזמן בצד , ניסיתי להאמין בבפנים שלי , שכן נצלח את הכאב הזה , שכן נצליח לבנות את האמון מחדש . אבל, הצעקה שבי , הזעם , הכאב האיום , הכאיבו לך .. לקחת את זה אישית מידיי , למרות שכל מטרת הטיפול היה לתקן את שיחזורי העבר , לא הצלחת לקבל את הכאב שלי בצורה נכונה , לקחת אותו למקומות אישיים אלייך !!!!!!! חדרתי מתחת ל"שיריון העדין" שאחז בין שנינו - אני מצטערת !!!! באמת .. הילדה הקטנה שבי , התנחמה אצלך , ממילותייך ..מנוכחותך , שאבה כח , אמונה , רצון , הפחד להנטש מדמות שהפכת להיות עבורי היה ככ חזק, הרגשתי את עצמי ממש מפרפרת בין ידייך שניסו לאחוז אותי , לפעמיים גם במגע אמיתי ככ ... אתה לא מבין שלא למדתי עד היום לבטוח באמת בידיים אחרות / חדשות אחרי כל הפגיעות שנעשו בתוכי ?.. נתתי לך להחזיק את הילדה הקטנה שבי , לא הצלחתי לחשוב בהיגיון בריא, במונחים של "גדולים" כמו שרצית - על אמון נטו . החשדנות שלי הרי מעורערת בכל מקום. אני קוראת כל ניואנס ..כל הבעה .. כל תחושה בצורה אחרת .. דואגת תמיד שמא אפגע שוב. (והנה שוב נפגעתי - צדקתי.). לא הצלחת לראות את האימה שאחזה בי ?.. לא בגלל הכעס הנוראי שיצא מתוכי אלא מפני העמידות העיקשת של הבדידות החזקה שבי.. שבכלל לא שייכת לתקופה הזו ?... לא ראית את הילדה הפצועה שהזדחלה לתוכי על ארבע והוציאה ממני את כל הרוע הנורא?... לא הצלחת לראות את הילדה הקטנה שבי? זו ..שנאחזת בך בכח בתקווה?.. אתה זה שהחזקת בשבילה את התקווה .. אתה יודע את זה ?.. אתה מבין את המשמעות בכלל ?... בעיניים מבריקות הסתכלתי עלייך ..מהצד .. בחנתי .. רציתי .. לא הבנת שהילדה הקטנה שבי עוד ככ מפחדת?! .. כי לא פגשה עוד שום אדם בעולם הזה שלא הצליח לתלוש שכבות מליבה חוצ מעל ידי .. עלבונות, בוז איום לה ולגופה ?..... לא הרגשת אותי בטיפולים מולך ...?!!!! מנסה לצעוד שוב בצעדי תינוק ..לאט לאט .. בלי לצפות ממך לשום תבונה בוגרת ?..!!! אלא רק למילה , יד חמה ומלטפת?... האם תוכל לראות שהמילים הפוגעות שנאמרו על ידי אלייך היו קשורים לרגשות העבר שלי ?.. לכאב האיום שנמצא בתוכי ?... לא היה מדובר .. בשום "התנגדות " לטיפול או אלייך .. אלא המנעות טבעית שלי !!!! לצד הגברי שריסק אותי שנים ועומד מולי היום בהתמודדות הקשה הזו?.. הילדה הקטנה שבתוכי עדיין מנסה לבטוח..להאמין ..לרצות . כן.. גם אם היא עדיין עושה טעויות ..בדרך שלה.. אבל , התנודות האלו.. העליות וירידות ..הם מהמקום של האמון הרע שנטבע בי. זה האתגר שלי .. בדרך הקשה הזו לריפוי ולהחלמה - לשלמות פנימית . האם תוכל למרות הכל לראות רק את הילדה הפצועה אנושות שבי ?.. זו..שישבה מולך בטיפולים ובכתה .. בכי כואב , נלחמה , כעסה , קפאה , שתקה , רק ילדה ... זו שכל חטאה הייתה .. להיות "פרועה" בידיו של " יצור יער מושפל " שאיתו גדלה ?.. זו שהייתה חומר ביד היוצר ?... זו השהייתה בידיו של חולה נפש .. שחיכה לה בחוץ כטרף קל..?.. האם הדרישות שלי , היו מוגזמות ככ ביחס לסבלנות הזו שביקשתי ממך - לעצמי ?.. תקשיב לי לרגע .. בבקשה .. בלי לצעוק .. בלי לכעוס .. רק לרגע אחד.. האם אתה מצליח לשמוע את הילדה הקטנה שבי ? זו הפצועה , השבורה , המרוצצת , שחיפשה רק הגנה ממך ..בכדי שתוכל להחשל שוב מחדש כדי שתוכל שוב לרצות לחיות ?... האם טעיתי שבטחתי בך, נתתי אמון למרות כל מה שעברתי , הרי בתוכי ככ קיוותי ..רציתי .. זו הייתה משאלת ליבי - לרפא את הכאב וחוסר האמון הטבוע בי . האם טעיתי ?.. (((רבאק)))).. האם שוב טעיתי שבטחתי בך , שנתתי בך אמון ..?.. תגיד לי ?.. בבקשה... הרי עכשיו , אני בעצם כותבת לך את הדבר הכי הכי אישי שלי , נותנת לך שוב לקרוא את הכאב העצום הזה שבי , מנתחת אותו ב"דקויות נוראיות" ..מולך , סומכת עלייך אפילו ברגע זה למרות הכל ..למרות כל מה שעשית לי להרגיש ... אז למה ?.. למה בעצם עשית לי את זה ?..!!!! כן ..המילים הפוגעות שלי אלייך .. יצרו קרע עמוק ונוראי בקשר הטיפולי שנבנה בהמון המון קשיים אבל המילים האלה שנאמרו ..היוו רק רשת הגנה וביטחון לכל הפצעים העמוקים שבי , הקרועים והמדממים שנפתחו מחדש ..שהסתתרו מהלב שלי ש- נ - י - ם !!!! האם .. תצליח לשמוע את הבכי הזה המתייפח בי ללא הפסקה בתוך עוד בכי קורע.. השני שבתוכי ?... זה שמבקש ממך ..רק סליחה ... האם תצליח לענות לי .. ולא להשאיר אותי כזו חסרת אונים למצב הזה ..שנוצר?.. האם יהיה אפשר לסיים את זה אחרת?... בצורה מכובדת ?.. בלי כל הכעסים הנלווים ?.. רק לסיים את זה ..ולא להשאיר בתוכי עוד כאב עצום ככ ?... אתה יודע שהייתי מסורה כל כולי לכל התהליך הזה ..איתך.. עד כמה שזה דרש ממני ...!!!!! ככ רציתי להצליח בחיבור הזה מהעבר הדפוק שלי להווה הקיים . ככ רציתי . תאמין לי .. ככ רציתי . אז איפה טעיתי ?... לעזאזל.. כן.. ליאת , לא הגיעה אליי שום תשובה ממנו .. שקט שזועק ..שהפך לככ כואב .. יותר גרוע ממילים .. שקט שחודר לגופי ומזעזע אותי . אז זהו .. ככה הסתיים טיפול שחשבתי שהיה מיטיב עבורי , אמורה לפגוש אותו לשיחת סיום שבוע הבא , רגע .. לא להתלהב ..זה רק בגלל שהתעקשתי , צעקתי , בכיתי , השתוללתי שככה לא מסיימים קשר טיפולי , שככה לא מתנהגים , שאני רוצה לתת לו סיום תשלום פנים מול פנים . הוא רק לא ידע .. ששמרתי על הפסיכולוג שלי ..כל התקופה הזו אצלו ..על אש קטנה .. הוא זרק אותי כמו כלב החוצה ..בגלל שיחזורי עבר שלא יכל להתמודד איתם, הוא לא ידע שהפסיכולוג נפגש איתי כל שבוע ..מנתח איתי את הקשר שלי איתו מחדש למרות שעזבתי בגללו , הייתה לי אינטואיציה לשמור עלייו בשבילי, ידעתי שקימת פריצת גבולות נוראית בקשר הטיפולי החדש , לחשוב שאני פיקפקתי בפסיכולוג שליווה אותי בתעצומות נפש עצומות כל התקופה הזו .. אני שחיפשתי יותר ממילים , חיבוק ויד מלטפת ..קיבלה כזו טריקת דלת בפרצוף .. אני שחשבתי שאם מישהו מבטיח .. וככ בטוח בעצמו .. אז אני צריכה להיות איתו .. פתאום שכחתי ..עד כמה עבודה קשה עשיתי בדרך עם הפסיכולוג .. הסתנוורתי מהפסיכאטר מהמילים המנחמות , מהסמסים כל היום , מהנוכחות התמידית איתי .. והיום אני ככ מבינה איך פריצת הגבולות הזו ככ נוראית לטיפול .. עד כמה חשוב שיהיה מסגרת , זמן , הפרדה , עד כמה חשוב שלא יהיו נגיעות שמבלבלות את התהליך את הערכים .. את היסוד .. עד כמה זה נכס .. מטפל שפועל לפי החוקים ...עד כמה אפשר להתנחם רק ממילים .. עד כמה זה חשוב ..שהפסיכולוג למרות הכל עדין בשבילי. ליאת יקרה .. חיבוק ענקי .. על מי שאת , ועל ההערכים שהצלחת לתת לי כאן ולהבין ..בדרך הזו ..גם מבלי שתדעי רק דרך המסך. אוהבת אותך . שרית.

שרית יקרה כמה כאב בכתיבה שלך, ממש מרגישה אותך, כואבת איתך. גם לי היה פסיכולוג שהגעתי אליו לטיפול באובדן ואחרי שנה של טיפול "זרק" אותי בטלפון כי לדבריו הוצאתי אותו משלוותו . הייתי כ"כ פגועה הרגשתי שעולמי חרב עלי, אבל בזכות הפורום המקסים הזה והמנהלים המדהימים שלו(במיוחד ליאת ודרור)הצלחתי להרים את עצמי והיום אני מטופלת כמעט שנה אצל פסיכולוגית מדהימה. שרית, אני עוקבת אחרי הסיפור שלך ויודעת שתמצאי את הכוחות להמשיך הלאה. מה שכן, אני לא בטוחה שהבנתי נכון , כשכתבת על פריצת גבולות האם התכוונת גם למגע כי אם כן אני הייתי מעלה אותו על טיל. כי יש הבדל בין חיבוק פרידה בסיום פגישה בין מטפלת למטופלת שבעיני זה בסדר, לבין כל מגע שהוא בין מטפל למטופלת ובמיוחד לאור מה שכבר עברת. שולחת לך מכאן חיבוק, איריס.

כן היה גם מגע בטיפול .. חיבוק או יד שמחזיקה ברגעים קשים ..שנפתחו דברים .. פעם אחת אפילו ליטוף שיער .. נשיקה במח או על הראש. אני לא יודעת עדיין מאיזה מקום המגע בא .. זה מאוד מבלבל לנוכח ההיסטוריה שלי , מה שכן היו רגעים שזה עשה לי ממש טוב , והיו רגעים שפשוט היה לי רע והיה בא לי להקיא ולא אמרתי לו כלום .. אני ככ מצרה שחשבתי שחיבוק בטיפול יכול לעשות טוב .. אני רק רואה שזה ממש מבלבל מאיזה מניעים זה בא בטיפול .. לא מדובר על חיבוק בסוף פגישה אלא חיבוק בזמן טיפול!!!! בזמן קושי שעולה ..בזמן ניתוק שלי מעצמי .. בעקבות רצון שלו והצעה שלו !!!! אם המגע היה ככ נקי וטוב .. למה הוא העיף אותי ככה ?... איפה כל ההצהרות שלו שהיו זרוקות כל הזמן באויר ביחד עם החיבוקים , ההסמסים האינסופים בכל שעה ..?.. איפה הוא עכשיו?... לא יודעת ..צריכה לעכל הרבה ממה שקרה .. כועסת ומאוכזבת ככ ..על האמון שנתתי ..על היד שהחזקתי לו .. מרגישה ככ רע , מרגישה ככ זולה .. תודה שאת כאן , קוראת אותי , שמחה לשמוע שאת נמצאת בידיים טובות .. האם פעם אצליח להאמין שיש עוד ידיים טובות?... שולחת לך חיבוק בחזרה , תודה איריס על התגובה ..והמילים המחבקות . שבת שלום . שרית

שרית,שרית,אפשר להבין את הקושי העצום שאת עוברת,מול ה"חוויה" הנוכחית.וכמובן את הקושי בחוויות קודמות בחייך. אני רק לא מבינה,איך(כאחת שמאוד קשה לה לסמוך ולתת אמון)את עוזבת מטפל,מדהים לדברייך-שהצליח להגיע אלייך,ויותר מזה הרגשת שהוא ה-כ-ו-ל!ועוד לעזוב בכאילו/נדמה לי.ויחד עם זאת את מספרת שטיפול של חצי שנה אצל פסיכיאטר,גרם לך להפתח,לבכות,לצעוק,להתרסק בפניו ועוד רק חצי שנה-וסמכת איך?!!!ובסוף כשנשאלת- איפה עומדת סוגיית האמון ביננו ?....את עונה לא יודעת.שרית יקרה,אם יש לך קשר כל כך טוב עם פסיכולוג "למה לרעות בשדות זרים" ובעצם "להזמין פגיעה".אם את כל כך יודעת שיש לך בעיה של אמון,למה לתת אותה מראש ובכזו קלות.ואם אותו פסיכיאטר באמת כך נוהג הוא צריך טיפול משל עצמו!!הלוואי שתצליחי לעבור את זה המשבר ולהבין באמת שיש דברים שעם כל החרא שמרגיש כשהם בפנים,שם מקומם הראוי ולא מחוץ,סורי-אבל יש דברים שצריך לקבור עמוק בפנים. הם לא נעימים וקשים לנו,למה שמישהו אחר ירצה בהם.

לא הכל פשוט מסתבר .. אכן כן .. תמיד שעוזבים יותר קל להסתכל מאחורה ולבחון .. זו התקופה הכי קשה שלי , ה4 חודשים האלה , נפתחו דברים מאוד קשים אצל הפסיכולוג ..ולא הצלחנו לעבד אותם ..הייתה דרושה אינטנסיביות מאוד מאוד גבוהה בנתינה ..הוא לא יכל לספק את הצורך הזה שהיה נדרש מעבר לפגישות . ואני התחלתי לחפש את עצמי עם עוד תמיכה . הייתי חייבת תיגבור פסיכאטרי .. התחלתי טיפול במטרה רק לכדורים , העניינים התגלגלו ליותר מזה ..הייתה כימייה בקשר הטיפולי ...הבטחות ..זמינות גבוה ..ששאבו אותי לרצות לעבור אליו למרות ..כל הקשר מול הפסיכולוג , אבל עדיין משהו באינסטינקט הפריע לי ..הצעד הזה של מעיין בגידה במי שהיה לצידי ולא עזב הרתיע אותי , לכן ושמרתי על הטיפול אצל הפסיכולוג .. היה קשה לי לוותר עלייו אחרי כל הזמן שבנינו ביחד משטח עבודה טיפולי קשה. אממ.. קשה להסביר דרך הכתב את כל המניעים , את סוגיית האמון , את הנפילות שלי והצרכים לקבל מענה יותר מיידי ..אף זר הרי לא יבין ..והמקרה כרגע לא בדיוק חשוב . ניסיתי אולי להאיר גם את הצד שליאת הוסיפה .. זמינות יתר , חיבוקים , טלפונים , סמסים , אי מייל זה נשמע מפתה וקורץ כשנמצאים במצב נפשי קשה ..לטווח קצר זה מעולה , זה אוסף ומרים .. לצד טווח ארוך של עבודה טיפולית .. זה מהווה בעייה קשה .. שחיקה של המטפל , עייפות , כעסים .. כל אלה יוצאים בסופו ומאבדים את הקשר הטיפולי .. איבדתי אותו מולו ..הקשר קיבל פאן חברי ולא טיפולי ..איבדנו את המשמעות אלייה הגעתי , עורבב רגש עצום משני הצדדיולכן ..הטיפול כשל. זה כואב , וקשה ..ומכעיס .. אבל זה רק מה שאומר שפריצת גבולות היא לא דבר טוב !!!!!!!!!!!!! ואני מבינה את הגבולות עכשיו עד כמה הם חשובים. כל הנושא הזה מבלבל ..מעייף את הצדדים , שוחק .. אם המסגרת לא ברורה ויציבה. אני נקשרתי מאוד לפסיכאטר ..משהו בו גרם לי להשאב למערכת הזו..כי הייתי זקוקה למישהו צמוד שיכיל ויספוג אותי .אבל ..אני ככ מבינה את פריצת גבולות עכשיו אני מבינה את ההשלכות שלה ... רק אחרי שתפסתי מרחק מכל התנגשות החזיתית שקרתה לי מול הפסיכאטר .מהכעס מהזעם שהוצאתי עלייו בגלל שהוא התפרק מהמסוגלות ומההבטחות שלו ...אני מנסה להבין גם את החלק שלו . אני לא יודעת איך לעכל את הדברים .. זה ייקח זמן .. זה אומר המון עבודה מחדש ..בבניית הקשר והעלאת תכנים עם הפסיכולוג , כל התקופה הזו ..שלא הייתי לא דיברנו על התכנים ..וזה ניתק אותי ממנו רגשית .. החיבור נראה לי ככ קשה מחדש.. התלות הרגשית , הנזקקות לאובר זמן ..היא זו בעצם ששאבה אותי לפסיכאטר ..היא זו שהצליחה להביא אותו להגיע איתי למקומות קשים בטיפול ..אבל היא זו שגם הרסה את הקשר שבנינו . לא יודעת. כרגע זה מסובך מידיי . הטיפול הפסיכותרפי אצל 2 מטפלים .. מסתבר היה מבלבל מאוד . ההפסקה הפתאומית של הפסיכאטר בקשר הטיפולי .. אכזבה אותי . הניתוק שאני ביצעתי במודע מול הפסיכולוג ...תהווה עבודה קשה בחזרה.. כן..הדרך קצת נעלמה . מקווה שאצליח להזיז את העצים ולראות מחדש את היער. ולא ..אני לא מסכימה לגבי השתיקה ...שיש חרא שצריך להשאר בפנים .. אין לי מקום לספוג על עצמי כלום יותר ..ובטח כבר לא להכיל .. השתיקה כבר לא יכולה לי מרגע שהתחלתי בטיפולים .. היום אני לא שותקת יותר בשביל אפ אחד .. שבת שלום שרית תודה על המילים המעודדות למרות הכל..

ערב טוב שרית, אני מתקשה להבין מה קרה לכם, שם, אך שמחה מאד לשמוע שאת בוחרת לחזור לטיפול שהיטיב עמך. אני מניחה שתהיה לך הרבה עבודה שם, בטיפול עם הפסיכולוג, כדי לנסות ולהבין מדוע החלטת לפצל את הטיפול שלך לשתי דמויות שונות שלא ברור לי עד הסוף אם ידעו האחד על נוכחותו של האחר בחייך. אני יכולה לשער שהדרמה בין שני הגברים המטפלים בך (אחד טוב ושומר גבול, והאחר מאכזב ופורץ גבול) מייצגת משהו מהדרמה ההיסטורית שלך, ונדמה לי שזהו נושא חשוב להתבוננות ועיבוד. בהצלחה ושבת שקטה ליאת

תודה על תגובתך .. מה שקרה שם לדעתי זה אינטנסיביות וקשר רציף כל היום וכל הזמן בגלל הצורך שהועלה ב3 חודשים מאז שהועלו התכנים על הפגיעה בבית. אינטנסיביות שעלתה מבחינתו במחיר הטיפול וגרמה לכשל טיפולי .. ולאיבוד פרופורציות והכנסת רגש שלא היה צריך להעשות .. הפסיכאטר לא ידע שאני בקשר עם הפסיכולוג. הפסיכולוג ידע .. היה לו קשה לקבל את זה .. אבל ביקשתי ממנו שישאר לצידי ונבחן את הקשר ואת ההפסקה של הטיפול בצורה איטית , שנמשיך להפגש על אש קטנה עד שאהייה בטוחה שלא אפול בידיים לא טובות. הוא לא הסכים בהתחלה , הוא לא הצליח לתת לי את האינטנסיביות שהפסיכאטר נתן לי בכל רגע נתון .. והייתי צריכה ממנו יותר . היום אנחנו מצליחים לדבר על כל הדברים שעברו בשתיקה ביננו .. בתקופה הזו והובילו אותי לצעדים האימפולסיבים האלה , כל הצרכים שהשתקתי מולו, הפחד מההתקרבות שלו אליי , והעזיבה שלי למישהו אחר .. הטיפול הפסיכולוגי שלי איבד שליטה ב3 חודשים האחרונים , לא הועלו בו תכנים רק בדיקת קשר מבחינת אפשרות לעזיבה מוחלטת / ומקום שנשאר פתוח עבורי ממנו. זו הייתה טעות . חד וחלק . לנסות לחפש את החלקים שלא היו אצל הפסיכולוג במקום לשאוב כח מהמילים והכוונות שלו .ולנסות להסתפק בהם. זו הייתה טעות .כבר אחרי שבוע שעזבתי , הבנתי עד כמה אני זקוקה לפסיכולוג מחדש, כבר לא היתה לו אפשרות להחזיר אותי לטיפול קבוע פעמיים בשבוע , אבל הוא הסכים לשמור לי שעה בשבוע כדי לראות ולבחון את הקשר מחדש. בעיקרון , הייתי מבינה אם הוא היה סוגר בפניי את האופציה ..אבל הוא ידע איזו מצוקה הגעתי , הייתי , הוא ידע שצריך לתת לי תמיכה מעבר והוא לא מצליח לספק אותה .הוא ידע שגם אני נמצאת במקום שהכל התערר לי בגלל הידיעה על הפגיעה בבית של אבא. אבל הוא באמת היה דמות מיטיבה , חזקה , בטוחה , מסורה היום אני מבינה .. אני לא יודעת אם המניעים של הפסיכאטר היו נקיים או לא ..למרות שהוא תמך והכיל תקופה שבה הייתי זקוקה לו . מה שאני יודעת שהוא פגע בי מאוד .ואני צריכה איכשהו להודות לו ..שזה נעשה עכשיו ולא בשלב מאוחר יותר .. שבו הייתי פגיעה יותר , לבד , .. אמשיך לעדכן ..זו נראה לי עומדת להיות באמת תקופה קשה . תודה שאת כאן.

שיש מטפלים כאילה שעוסקים בדבר הכי עדין- נפש וגם פוגעים בה בלי רחמים. לא יודעת.. זה נשמע מזעזע! הפסיכיאטר הזה שזורק אותך בצרחות בטל'. בלי שום חמלה או רגש או טאקט. פשוט- לא יאומן שיש מטפלים כאלה! ממש לא להאמין! בושה. תראי שרית- עברת פגיעות קשות בחייך לכן- את זו בודאי שתצלחי. הפסיכיאטר הזה נשמע מפוקפק. טוב שיצא מחייך.

היי.. תודה ..לך על התגובה תאמת , אני אכן מתקשה לראות את זה עדיין .. זה מרגיש לי הרבה באשמתי..:-( וזה עוד יותר מרגיש לי שאני לא יודעת .. כמו איזה "סינדרום האישה המוכה" .. שהבעל ..צועק ..כועס וכו' .. והיא ממשיכה להאחז בו להגיד "לא..אני מצטערת וכו'" .. כן ..מהצד זה נשמע הזוי ..איך שהוא התנהג .. ואולי אני מפחיתה מערך הדברים שקרו ..?.. כי אני עדיין מרגישה תלות רגשית אלייו ?.. כי כל הפגיעות שחוויתי עד היום ... טלטלו אותי לחלוטין ?.. לא יודעת , אני חייבת להתגבר עלייו , היום אני אמורה לפגוש אותו פנים מול פנים לפגישת סיכום אחרונה , היו כאלה שאמרו לי "הי .. למה את הולכת בכלל, הוא לא שווה את זה ?.." אבל , אני לא מסוגלת לסיים את הקשר בצורה כזו נוראית .. הוא באמת נהג בצורה חסרת אחריות , אבל אולי אני הובלתי אותו לזה ?.. לא יודעת . אולי אעדכן את רוח הפגישה שחוויתי . בכ"ז ..תודה על מילות העידוד שלך .. יהיה בסדר?..:-) מקווה .. יום נפלא. שרית

ליאת היקרה חזרתי בשבוע שעבר מארצות הקור(והפעם בזכות מזג האויר הסביר גם יכולתי לטייל ולהנות מיופיה המדהים של ...) אל ארצנו האביבית. וביום שני אדע האם הביקור הפעם נשא פרי או אולי שניים(-: ומקווה שהפעם הפירות ישארו על העץ עד שיגיע זמנם. זוכרת שהבטחת להחזיק אצבעות ולא לשחרר? אז זה הזמן להתחיל!!!!!!!!!!! שלך איריס נ.ב בסה"כ לא הייתי כאן(בפורום)שבועיים וכמה שינויים אז: לאורנה-הרבה הצלחה בהמשך דרכך. לדוד-ברוך בואך לביתנו החם.

שבת שלום איריס, וברוכה השבה מארצות הקור! מבטיחה לשלב אצבעותי עד לצפירת הארגעה, ולהתפלל לטוב בכל מאודי. תני לבשורת האביב להשפיע עליך רוב ברכה. שלך ליאת

היי ליאת בזמן האחרון,קשה לי. הפגישות קשות,וקשה לי לחכות שבוע... הייתי רוצה להגיע פעמיים בשבוע אך אני לא בטוחה שזה יעשה לי טוב (?) באחת הפגישות אמרתי לה ששבוע זה הרבה זמן. המטפלת לא הציעה להוסיף עוד פגישה, בעבר כשהייתי בתקופה לא טובה,היא הציעה שתי פגישות. ולכן,אני לא אומרת במפורש,מכיוון שאם היא לא חושבת שצריך,אז אולי לא באמת צריך? מה את אומרת? מה גורם למטפל לחשוב שצריך 2 פגישות בשבוע? תודה טל

שלום טל, תדירות הפגישות אינה מוגדרת 'במסמרות', והיא בהחלט נושא לדיון. יש מצבים בהם ההחלטה נקבעת בהתאם לצרכים של המטופל, ויש מצבים בהם התדירות מתבקשת מהמתודה הטיפולית. העובדה שאינך אומרת את הדברים במפורש מכבידה ומיותרת. מאכזב ככל שיהיה, מטפלים לא יכולים לנחש את המטופלים שלהם או לקרוא את מחשבותיהם. לעומת זאת, הם מעריכים מאד כנות ופתיחות מצד המטופלים, ובדר"כ עושים מאמץ אמיתי להיות קשובים לצרכים, ובמידת האפשר אף להיענות להם. הנה, יש לך נושא שיחה לפגישה הבאה... בהצלחה ליאת

שלום, אני פונה פה בפורום בייאוש גמור וחוסר אונים. הרגשה של מבוי סתום. הסיפור קצת ארוך אך בכל זאת אנסה לקצר.. אני בת 26, לפני כשנתיים פניתי לטיפול פסיכולוגי אנליטי עקב דיכאון וקושי בחיים. הטיפול הלך טוב בהתחלה ומאוד התחברתי למטפלת. היא נראתה לי כ"כ חכמה וכאילו יודעת הכל. סמכתי עליה ונפתחתי בפניה כפי שלא נפתחתי בחיי. העליתי לראשונה טראומה מילדות והרגשתי שהיא מבינה בדיוק איך אני מרגישה. אחרי כמה מפגשים (כשלשה חודשם של טיפול) היא אמרה שהיא התבלבלה במשהו ויש משהו שמשנה את ההערכה שלה אליי. מאותו יום כאילו התעלמה ממה שהעליתי והתייחסה כאילו כלום לא קרה. אני, שלא ידעתי איך להתמודד עם זה, הסתגרתי בתוך עצמי. הסיפור ארוך, אך בסופו של דבר המצב שלי הדרדר, היא לא ידעה ממש מה לעשות ואני- שכ"כ סמכתי עליה- התבלבלי לגמרי והרגשתי נורא. איבדתי את האמון בה לגמרי ועזבתי את הטיפול, נשארתי לבד בעולם. גם האנשים המעטים שהיו בחיים שלי לא היו יותר ונשארתי לבד. הטיפול נגמר לא טוב והיא הבינה שהיא טעתה אני חושבת, היא לא ידעה מה להגיד לי בסוף היא התייאשה ממני לגמרי ואני חושבת שהיה לה קצת נמאס (הטיפול ארך כ 8 חודשים אינטנסיביים של מספר פעמים בשבוע).היום, שנה אחרי שעזבתי את הטיפול, שנה שהייתי מנותקת מהחיים לגמרי, התחלתי קצת לחזור אל עצמי, אספתי את השברים, וניסיתי לפנות אליה. הרגשתי שיש לה קצת אחריות על המצב שאני נמצאת בו היום ורציתי לברר איתה מה בדיוק היה שם במהלך הטיפול, אולי גם בשביל למצוא אוזן קשבת ונחמה. היא דברה איתי כאילו היא בקושי מכירה אותי ולא הבינה מה אני פתאום פונה אליה בכלל, כשאמרתי שאני במצב קשה ושאני רוצה לבוא אליה בהקדם היא ענתה שהדלת בינינו נטרקה לפני שנה ועכשיו אני לא מטופלת שלה, שאם אני רוצה לבוא אליה לטיפול היא תסתכל מתי היא יכולה בעוד שבוע אבל אני לא יכולה לדרוש לבוא בהקדם. שאלתי אותה אם היא לא חושבת שיש לה קצת אחריות על המצב שלי היום, שהרי, בכל זאת השקעתי המון בטפול, היא אמרה שגם היא השקיעה בטיפול והיא לא רואה את עצמה אחראית היום. לשאלה שלי אם היא לא חושבת שהיא לא היתה בסדר איפשהו בטפול, שהרי הוא נכשל, ענתה שלא, שאני זו שלא הייתי בסדר ושאני בחרתי לקחת את הטיפול למקומות שלי. דבריה הכעיסו אותי מאוד ופגעו בי כפי שלא נפגעתי בחיי. איך פעם היא היתה הכל בשבילי ועכשיו היא כל כך קרה אלי ולא נעימה. אמרתי לה שהשיחה הזו לא נעימה לי והיא אמרה שגם לה לא. אני מבינה שהיא גם מרגישה רע עם איך שהטיפול נגמר ואולי גם מרגישה לא בסדר עם זה, אני יודעת שהפקדתי בידיה הרבה כסף וחשוב מזה- את חיי, והיא לא ידעה אך לקחת את זה. היא אולי מרגישה בושה על כך ולא מוכנה להודות שגם למטפל יש חלק בכך אם טיפול מצליח או לא. עכשיו אני תקועה במצב שאני לא יכולה להתחיל טיפול חדש, לאחר שפתחתי כך את חיי ונחשפתי בפני מטפלת, שמתי את עצמי וחוויתי בעקבות זה הרגשה קשה. ניסיתי ללכת למספר מטפלים אך אף אחד לא נראה לי חכם כמוה וכן אני לא רואה איך אוכל להפתח היום שוב אם בכלל. האם ללכת לסוג טיפול דומה או לנסות טיפול אחר, לא יודעת. אני אובדת עצות ורציתי לקבל דעה/ תמיכה/ עצה- האם באמת אין לה שום אחריות על איך שהטיפול הסתיים ועל המצב שלי היום? האם ברגע שמפסיקים לשלם הכל נעלם כאילו כלום לא היה ומפסיקים להיות נחמדים? או שמא היא פשוט לא רואה איך לטפל בי ולא רוצה שאבוא אליה. אני מבולבלת ופגועה מאוד.

אבל למה את מתעקשת כאלו לראות מי אשם במצב?! את שואלת אותה אם היא לא מרגישה שיש לה אחריות על המצב, את כאלו מבקשת ממנה לקחת אחריות.. היא הרי הסכימה לקבל אותך בעוד שבוע, את לא יודעת מה יש לה בשבוע שהתקשרת שבו היא לא יכלה לקבל אותך. חיכית כל כך הרבה זמן ניסית מטפלים אחרים ועכשיו על שבוע את הולכת להוריד את זה שוב?! זה נשמע שאת מאד כועסת עליה ומנסה למצוא על מה עוד לכעוס. אם את רוצה לחזור אליה תחזרי בתאריך שהיא תוכל לקבל אותך, אם קשה לך להתמודד בשבוע זו, אני במקומך הייתי בינתיים כותבת על דף נייר כאלו אני נמצאת מולה.

שלום דנית, את מתארת חוויה קשה וכואבת של ננטשות ודחייה, ומאבק מוזר שאת בוחרת לנהל מול מי שלתפיסתך הזיקה לך. שאלת האחריות היא שאלה מורכבת. פסיכולוגים מחוייבים לעשות כל שביכולתם לסייע ללקוח שלהם, ובוודאי להימנע מלהזיק לו. שאלת הנחמדות - ככל הזכור לי - אינה חלק מהחוק. פסיכולוג מחוייב לנהוג כבוד במטופליו, ובוודאי לא לפגוע או להעליבם בכוונה תחילה. פסיכולוגים מנוסים מכירים היטב מצבים בהם דבריהם או התנהגותם מתפרשים ע"י המטופל בדרך שונה מהכוונה המקורית. זהו, כמובן, מצב המוכר לכולנו גם מחיי היומיום, ולאו דווקא מהסיטואציה הטיפולית. אין לי כל כוונה ויכולת לשפוט מה *באמת* קרה ביניכן, אך נדמה לי שמצב העניינים כרגע אינו נראה כמו נקודת פתיחה אופטימלית לטיפול. תוכלי להגיע לפגישה, לנסות להעלות בפניה את תחושותייך בכנות ופתיחות, ולראות מה היא תציע. במידה ותמשיכי להרגיש היענות נמוכה מצידה, חפשי לעצמך מטפלת אחרת בה תוכלי לבטוח. אני משוכנעת שקיימים בישראל לפחות עוד שניים שלושה מטפלים חכמים ... בהצלחה ליאת

ליאת שלום, תודה על תשובתך. יש לי שתי שאלות: 1. איך, אחרי הכל, אפשר לשבת ולהירגע בתוך טיפול אם קיימת אפשרות שהוא יזיק לי עוד יותר? הרי הזמן רץ והחיים קצרים מלנסות עוד מטפל ועוד אחד. איך אדע שאני בידיים טובות?? 2. זה נכון שהסיפור לא מגולגל פה על כל פרטיו ונכון שאני פירשתי חלק מהדברים כפי שאני יודעת ונפגעתי כפי שנפגעתי משום שזו הרגישות אצלי, אבל, תקני אותי אם אני טועה- תפקיד הפסיכולוג לא למנוע היפגעות? ואם קרה והוא פגע- לא תפקידו להודות בכך ולקחת קצת אחריות על מה שהיה? ובטח ובטח שלא להתייחס בצורה קרה כזו גם אם אני כבר "לא מטופלת יותר" של אותה פסיכולוגית?? כל העניין הזה מציג גישה כל כך לא נעימה שנחמדות, או, יותר נכון, ההיענות החיובית לבוא ולעזור, מגיעה כשמדובר בכסף, ואחרי הטיפול אני עוד ראש שלא שווה לבזבז את האנרגיה עליו. איך אוכל ללכת לעוד מטפל כשזו הגישה?

הנידודי השינה שלי ... כאלו אני בת 90 מתהפכת במיטה מצד לצד אחרי 3 שעות של שינה מרגישה עירנית כאלו ישנתי 10 שעות. אני כבר מתגעגעת לימים שקשה לקום מהמטה בבוקר שמרגישים עייפים, שגוררים את הרגלים לעבודה....... פניתי לפסיכאטר הוא טוען שאני בסדר גמור ולא צריך תרופות (מה בסדר גמור בזה לא ברור לי, לדעתי לא לישון מחייב משהו מיידי של כאן ועכשיו) כך מידי פעם כשזה מתרחש אני מדברת איתו ותמיד התשובה שלו שאני לא זקוקה לטיפול תרופתי.. אני מרגישה כאלו הוא רופא מהמאה הקודמת שאין לו מה לתת, למרות שאני יודעת שהוא לא כזה ומאוד מקצועי. אני חושבת שזה בגלל הפסיכולוגית שלי שעדכנה אותו לא לתת כלום, כי הוא תמיד אומר שאני פשוט צריכה לנסות לשתף פעולה בטיפול. אז אולי אני פשוט רופא נחמד אחר(אני שונאת להחליף רופאים) שלא מכיר או ידוע שאני גם מבקרת את הגברת שלי לפעמים. היא תמיד נתקעת וטוענת שזה PTSD וצריך פשוט לשחזר ארוע.. אני לא מרגישה שאפשר לטעון שכל החיים שלי, מסתבכים בגלל אירוע בודד בחיי ומרגישה סתם בזבוז זמן.. והחיים שלי ממשיכים להיות תקועים.....

שלום רחל, לא הייתי רוצה להתערב בעבודתם של המטפלים בך, שכן איני מכירה את התמונה כולה ואת הרציונל המכתיב את גישת הטיפול שלהם. טיפול תרופתי יכול בהחלט להשתלב גם בטיפול בהפרעה פוסט טראומטית. אם את מרגישה שאת חווה סבל עודף ומיותר, זכותך להתייעץ עם איש מקצוע נוסף ולקבל חוות דעת שנייה. תרופות אכן אינן יכולות להחליף טיפול שיחתי מעמיק, אך הן יכולות להיות בנות-ברית חשובות בטיפול, בהיותן מפחיתות סבל והתנגדות. בברכה ליאת

ליאת, תודה על התגובה. אני לפעמים מרגישה בטיפול כמו במשחק משהו לא אמיתי כי יש משהו מאוד לא רציונאלי בזמן המוקדש לטיפול אחרי 50 דקות ששוטחים את החיים זהו נגמר הזמן משהו חאר ניכנס אז זה כאלו החיים נעצרים עד הפגישה הבאה, הרי בינתיים המטופל ממשיך לסבול הבעיות לא נעצרות ברגע.