פורום פסיכולוגיה קלינית

כל כך קשה שהמנהלים עונים מתי שבא להם אין סדר אין שעות אין מסגרת זה משאיר אותנו לבד בלי ידיעה מתי מישהו יגיב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אנחנו שאריות בשר!

אויש, באמת. נראה לי שצריך להכיר תודה רק על עצם הנכונות לענות. אין מה לעשות, גם מנהלי הפורום הם בני אדם, עם חיים מעבר למסך. ואם תסתכלו קצת אחורה, תוכלו לגלות עקביות מסויימת בשעות בהן הם עונים. כל טוב

שלום ME2, את צודקת. לפעמים צריך לקבל את המציאות על מגבלותיה, וזה לא קל. מקווה שיש עבורך מקומות נוספים, נזילים פחות, שממלאים את החללים הנפערים בין לבין. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. שבת שלום :-) ליאת

היי ליאת ימים קשים מאוד. אבל מתי בכלל היה קל? האובדנות קצת התחזקה בימים האחרונים, מנסה להתמודד, אבל זה לא פשוט ולא קל. אני לא בטוחה כמה המטפלת יודעת באמת על המצב הנוכחי. היא יודעת שקשה, אבל לא בטוחה שהיא קלטה עד כמה קשה בימים האחרונים. מחר אני אמורה ללכת לטיפול, אבל אני כבר יודעת בתוכי שזה לא יקרה. אני קצת פגועה ממנה, אולי כועסת. אני לא יודעת למה אני גם לא בטוחה מה באמת מרגיש לי כלפיה, רק בטוחה שלא מסוגלת ללכת מחר. מרגיש לי שלא אכפת לה באמת, שנמאס לה ממני, שאין לה כח להתמודד איתי יותר, שהיא לא יכולה איתי יותר, שעדיף לה בלעדי, שמתחתי ועברתי כל גבול אפשרי שלה, שהיא לא יכולה בכלל לעזור לי, שבחיים אף אחד לא יוכל לעזור לי. תמדי ידעתי שאף אחד לא יכול להתמודד איתי, תמיד ידעתי שהיא תשבר, תמיד ידעתי שזו רק שאלה של זמן עד שהיא לא תוכל לעמוד בזה יותר ופשוט "תשבר" מולי ואיתי. מרגיש לי יותר מתמיד בפנים המשיכה למוות, לסיום, לסוף, למנוחה, לפסק זמן תמידי מכל מה שיש ואין לי בתוכי. הלילות טרופים, החלומות קשים, כמו באים ומחזקים את ההרגשה בתוכי שאני לא שייכת לכאן, לא צריכה להישאר בעולם הזה. לא צריכה להיות כאן. ליאת אין לי כח יותר. אני פשוט לא מסוגלת יותר. אל "תשלחי" אותי אליה בכל זאת מחר, אני לא מסוגלת. זה פשוט לא פייר. גם למפלצת כמוני יש גבול כמה היא יכולה להחזיק. גם מפלצת כמוני יכולה להישבר להיגמר להתרסק. גם מפלצת יכולה להרגיש שמספיק לה. גם מפלצת כמוני רוצה שיגמר. שיר

שבת שלום שיר, מעניין אם את מצליחה לראות קשר אפשרי בין התגברות האובדנות לבין התחושה שלא רואים אותי מספיק ולא מבינים כמה קשה לי. לא תמיד קיימת מודעות מלאה לכך שפגיעה בטיפול (והתשת המטפלת בכלל זה) כמוה כפגיעה עצמית, דהיינו - אסטרטגיית התמודדות לא יעילה, שגם אם מפחיתה במידה כלשהי את הכאב בטווח הקצר, פוגעת, מכאיבה ויוצרת נסיגה בטווח הארוך. את מבקשת שלא אחזיר אותך אליה, אבל יודעת היטב שלא אוכל לקחת על עצמי, מכאן, אחריות למצב כה קשה. לכן, אם את מרגישה שהייאוש מתגבר עד כדי סכנה של פגיעה עצמית, גשי לקבל עזרה מאיש מקצוע *כלשהו*, שיוכל לתת מענה מיידי במצבי חירום. אשמח לשמוע מה שלומך בהמשך. שולחת לך כוח ועידוד ליאת

שלום לכולם וחג שמח, שמ אורית ואני בת 25 ויש לי בעיה ממש לא נדירה אבל בכל זאת.......... כאמור אני בת 25 גיל בו מתחילים את החיים הבוגרים "והאמיתיים" אומנם את חיי הבוגרים התחלתי מזמן אני גרה לבד ומפרנסת את עצמי כבר שנים אבל מרגישה תקועה לפני שבוע פוטרתי מעבודתי שבעיני זה דבר טוב כי לא ראיתי את עצמי ממשיכה שם לאורך זמן בכל מקרה בעיה מתחילה בחיפוש מחדש אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי אני רוצה לעבוד במקום שבו אשאר להרבה שנים אבל אין לי מושג איזה סוג עבודה תעשה לי טוב אני רוצה כבר קשר רציני ולהתמסד ולהתחתן אבל אין לי מושג איזה גבר יעשה לי טוב ואיזה בן זוג אני צריכה בנתיים אני לבד בלי חבר בלי עבודה ואין לי מושג אך עושים את הצד הראשון לבנית שארית חיי תודה

שלום אורית, שנות העשרים המוקדמות עשויות להיות מבולבלות עבור אנשים צעירים העסוקים בהנחת היסודות לחייהם הבוגרים. בשנים הללו נוצרת התשתית לחיים התעסוקתיים, הזוגיים והאקדמיים, וזו בהחלט משימה נכבדת. יש מי שבוחרים לזרום עם האירועים ו'לתקן' בהתאם לצורך, ויש מי שמעדיפים להגדיר יעדים ומטרות עפ"י התאמה מירבית לאישיותם, לכישוריהם ולנטיותיהם. אם את נמנית על הסוג הראשון, יהיה עליך להתאושש ממשבר הפיטורין, למצוא עבודה חדשה ולבחון אם יהיה לך טוב שם. אם את מזדהה יותר עם הגישה השניה, תוכלי להיעזר באבחון תעסוקתי שיזהה את תחומי החוזק והחולשה שלך ויכוון אותך בהתאם. באופן דומה תוכלי להתייחס גם לזוגיות - לזרום תוך ניסוי ותעייה, או להגיע לטיפול פסיכולוגי, בו תוכלי לבחון מקרוב ולעומק את הדפוסים הבינאישיים שלך. מי אמר שלהיות בת 25 זה קל? ליאת

שלום רב אני רווקה בת 30 שגרה לבד,הוריי גרים כ-15 דקות ממני,ויש לציין שהם אנשים אמידים. גם אני מרוויחה יפה מאוד ולא חסר לי כלום...זו לא הנקודה...מה שהכי קשה לי ומטריד את מנוחתי,זה שאמא שלי הקצתה לי רק בשישי שבת לבוא לאכול אצליהם(ואני מדברת על כך שאני לא מבקשת ממנה להכין לי כלום באמצע השבוע אם יוצא לי לבוא,סתם פרוסה עם משהו)היא פשוט לא מוכנה שאני אוכל אצליהם באמצע השבוע שום דבר,היא טוענת שזה בגלל שהיא רוצה שאהיה עצמאית ואלמד לחיות בבית שלי ולהכין לעצמי בבית שלי,זה בעיניי תירוץ עלוב,לדעתי זה מחסכנות נטו!!!אני נורא נעלבת ממנה ובוכה,(יש לציין שאבא שלי ממש המום ממנה,אך לא רוצה לריב איתה ולכן שותק)אמר לי את זה בעצמו,ניסיתי לדבר איתה ולהסביר לה את ריגשותיי...שלא נעים לאכול בבית לבד וכו...אך היא בשלה ודבר זה גורם לצעקות ומריבות.מה עליי לעשות???קשה לי להשלים עם זה ולהתייחס אליה כאילו הכל כרגיל...

שלום דנה, אחת הפונקציות האמהיות המרכזיות היא ההזנה, ונדמה שהיא פושטת ולובשת צורות רבות לאורך מעגל החיים שלנו לצד אמהותינו. במצב ה'נורמלי' (אם שאלת בכותרתך), אנשים מבוגרים חיים בנפרד מהוריהם ואינם סמוכים עוד על שולחנם. עם זאת, כולנו מכירים בצורך המתעורר לפעמים ל"אוכל של אמא", להחזקה, להכלה, להאכלה. זהו צורך בסיסי ונורמלי, שבמקרים המשמחים פוגש מענה, ובמקרים האחרים שולח אותנו לחפש תחליפים. ברמה התוך נפשית, תוכלי לבדוק לעומק באיזו מידה קיימת הלימה בין הצרכים שלך לבין מידת ההיענות של אמא בעבר ובהווה, ומהן ההשלכות של הפערים הללו על חייך ועל יחסייך עם אנשים אחרים. בדיקה מסוג זה נעשית בדר"כ במסגרת טיפול פסיכולוגי. ברמה הפרקטית, תוכלי לנסות להזמין את אמא אליך או להגיע אליה מצויידת ב"משהו נחמד שנוכל לאכול יחד", ולבחון האם תגובתה דומה. העובדה שאת גרה סמוך להורייך, ושאמך סבורה שאינך מצליחה להסתדר בכוחות עצמך, יכולה - אולי - להעיד על קשיים בנפרדות. חג העצמאות יכול להיות מועד סמלי לקבלת החלטה לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת, ולפתוח במסע ברוח הציטוט היפהפה שהביאה קודם חני - לכל עשב ועשב "יש מלאך שעומד עליו ברקיע ואומר לו: גדל!" (בראשית רבא פרשה ). בהצלחה ליאת

לליאת שלום! כל מה שכתבת נכון, רק לא הבנת דבר אחד שכל הנטל כולו נופל אך ורק עלי, וזאת כי בעלי עובד גם ביום שבת וחוזר רק בשעה 17 אם לא יותר מאוחר, וביום שישי אנו שנינו עובדים עד 18 אם לא יותר, ולכן אני כועסת וממורמרת , כי הכל מובן מאליו יש פיליפנית גם בבית שלו מה רע? לכן הפעם הצבתי עובדה ש-אם הוא כ"כ רוצה שאביו יבוא שישאר בבית ביום שבת( חבל שלא ראית איך נפלו פניו) ואז הוא פתאום התעשית ואמר בטח גם אצטרך להביא אותו..ולמה? כי הוא רגיל שאני זו שעושה הכל , גם אם זה להביא לו את מצרכי המזון אני או העובד שעובד איתנו ,בקיצור הכל כאילו מובן מאליו , כי ברגע שזה דורש ממנו טיפת מאמץ זה נהיה נטל וזה מה שמרגיז אותי.שאין אפילו טיפת קרדיט. מה עוד שהאחין של בעלי עובד איתנו ביום שישי וכשהגעתי לעבודה הוא בחצי חיוך אמר לי "שמעתי שיש לך אורח בשבת" ז"א שהם האחיות כבר דיסקסו זאת בניהן, וצחקו מרוב אושר, אך עניתי לו בשיא האדישות והנועם נכון , ובסוף היום הוא אמר לי נבוא לבקר בשבת( זה מה שהם אוהבים) עניתי ברצון, ושבת שלום. מה דעתךכעת? השתנת? תודה מירב!

שלום, אני כועסת ומאוכזבת השבוע התבטלה לי הפגישה נתקעתי בפקק מעל שעה וחצי פעם ראשונה שזה קורה לי אני תמיד מגיעה בזמן הייתה תאונה ואני נתקעתי כמובן שעדכנתי מהדרך ...היא שאלה אם אני אהיה עד עשרים דק מהשעה ולא יכולתי להתחייב ידעתי שזה יקח לפחות עוד חצי שעה אני לא כועסת מעניין הביטול אלא מהגישה הלא אנושית שהרגשתי בקולה אני יודעת שאני לא רק שעה אבל זו התחושה החזקה שעברה לי בקולה גם אני נפגשת עם אנשים בעניין עבודה ובדיוק יום לפני קרה פנצר לאחד המתאמנים שלי. אבא שלו נתקע בפקק והאבא שאל עם אפשר להתעכב בחצי שעה. הרמתי טלפון למתאמן הבא וזה באמת התאפשר.אני יודעת שגם לשעות יש משמעות בטיפול, והמסגרת והגבולות מאוד ברורים לא ציפיתי שהיא תזיז את המטופל זה לא זה . היא יכלה לשאול לשלומי ולפחות לגלות קצת יותר אכפתיות תמיד יש לי נסיעה של 45 קמ וזה פשוט הרתיח אותי....מה שעוד לא נוח לי שכשנדבר בפגישה הבא זה ברור מאליו שהיא הבסדר הרי אני נתקעתי ואיחרתי ומה שנדבר זה על התגובה שלי במקום שהיא תסתכל גם על עצמה.אין פה צודקת או לא יש פה עניין של תחושות והיא הכאיבה לי מאוד ...אני.

ממש מעצבן כל כך מבינה זה נשמע מעייף להלחץ מפקק למהר לפגישה לרצות להגיע ולדעת שאין אפשרותת להתגמש וולבסוף לא להגיע כדי לשחרר קיטור להגיד כמה זה היה קשה אוף כמה אוויר היא יכלה לתת לך רק בכמה מילים קצת חבל לי בשבילכן:-( חיבוק יעשה משהו? בילבי ילדת הברזל

הי בילבוש כיף שאת פה:-)

בליבי תודה על תשובתך ...עברו כבר 4 ימים וכנראה שזה עדיין מעסיק אותי ...ככה זה שמרגישים קרובים תמיד יש את הצפייה והיא זו שיוצרת אכזבה ... האמת בזמן האחרון נמאס לי להרגיש כאבים ממנה כנראה שזה הזמן לפרוש"בשיא"... אבל אין לי אומץ. יש לי הרבה דברים על הראש והרבה מחשבות ואני לקראת הצעד הכי משמעותי בחיים שלי וכבר נמאס לי מכל "הדרמות" הללו שהטיפול יוצר אצלי...זה מתיש ...אחד הדברים שאני לומדת מזה אסור לי לצפות כי כאשר זה קורה אני חוטפת....לילה טוב אני.

יקרה לפרוש כשכואב מאוד זה לא "לפרוש בשיא" ואני לא חושבת שמה שאת מגישה זה "דרמות" טיפול או לא טיפול אל תשכחי לתת לגיטימציה גם לרגשות "נורמאליים" נתקעת בפקק רצית שיתחשבו בך עשית מאמץ והיא לא ראתה כמה זה חשוב. תחשבי לרגע שהיא לא הייתה המטפלת שלך לפעמים אנו שוכחים להרגיש את עצמנו עד הסוף ולפרגן לעצמנו בתוך הטיפול כי חלילה הרי מדובר במטפלת. בעיני זה לא נכון וזה עושה את הדרמות לא שום דבר אחר. איזרי אומץ ולמה בעצם שלא תלכי מחר ותאמרי לה משהו בסגנון- "תראי מטפלת יקרה טרחתי והתעקשתי להגיע למרות הכל ורציתי שתדעי ותאמרי לי שאת יודעת עד כמה זה חשוב לי להגיע ושזה חשוב גם לך, הכאיב לי שהיית קונרטית ולוגית ואני מסתובבת עם הכעס הזה כבר ארבעה ימים" שהיא תתמודד עם זה אל תעשי לארים את החיים קלים חבל זה בא על חשבונך. החיבוק עדיין בתוקף:-) בילבי ילדת הברזל

שלום 'אני', אני יכולה לדמיין את גודל התסכול וחוסר האונים מול ההכרה בזמן האוזל שלפני הפגישה, כשאת תקועה בפקק ויודעת ש(לפחות היום) הלכה הפגישה הטיפולית שחיכית לה וטרחת סביבה. זה מייאש, מעצבן ומכעיס. כשנוסף על כך נשמע קול לא ידידותי מעבר לקו, התסכול רק גובר, והופך לאכזבה ולזעם. אני רוצה להאמין שהמצב הבלתי נסבל בו היית השפיע גם על הפירוש שנתת לנימת קולה. הענייניות שלה נשמעה בעיניך לא אנושית. נסי לזכור שהתגובה הרגשית שלך היא ל*פרשנות* שאת נותנת לדברים שלה, ולא למילים עצמן, ופרשנות יכולה להיות לא מדוייקת או שגויה. כנראה שבאמת אין ברירה אלא לפתוח את זה מולה בפגישה הבאה, ולראות מה יעלה שם. בהצלחה ליאת

ליאת :-) הגעתי לא מזמן לבית ההורים, אחרי שבוע ללא אינטרנט ולבד-לבד-לבד. רק עם שירים עצובים נורא ברדיו (אני חושבת שאף פעם לא שמעתי את אליפלט כל כך הרבה פעמים ביום), כתבות סוחטות דמעות בטלויזיה והמון עבודה ומחשבות על הגברת שלי ועליי.. אוף, כמה קשה היה.. (כתבתי את הפסקה הראשונה, ואני קצת מתרגשת עליה- יצאה יפה :-).. הגעתי הביתה ואני מרגישה כאילו הגחתי לאויר אחרי צלילה לאורך כל הבריכה..כמעט כבר לא נשאר לי אויר. ששש...את לא יכולה לשמוע מאיפה שאת נמצאת, אבל ממש מתחת לחלון שלי מסתתר קן זעיר של פשושים :-).. אסור לעשות רעש, כדי לא להבריח אותם :-), אז ששש.. (איזה כיף!)- משהו בזעירות שלהם, בציוץ המטרטר וובזנב הקופצני *כל כך* משמחים.. מן עליצות שובבה וחיונית. איך אפשר שלא לחייך? :-) (ואיזה כיף שהקן לא מתחת לחלון שלי... ;-) אני מקשקשת :-).. יותר מדיי זמן של מילים במעגל סגור, שלי עם עצמי, אז עכשיו אני קצת משפריצה אותן בלי לשים לב, כנראה... (לא נורא, נכון?) היה שבוע מתיש.. רציתי לשאול אותך משהו. (כן, כן, לא רק קשקושים היום..) רציתי לשאול אותך איך את יודעת לייחס לדברים חשיבות. לפני שהתחלתי טיפול התייחסתי לכל דבר בי או באחרים כאל "טוב, זה לא סיפור, והרי הרבה אנשים מרגישים כך, וזה לא סוף העולם, שטויות". היום אני עושה את זה קצת פחות, אבל אני עדיין עושה את זה. אני לא בטוחה איזו מה"גישות" מתאימה יותר- האם לייחס חשיבות לכל דבר? להקשיב בתשומת לב לכל מחשבונת קטנה שמטרידה? מה מהמחשבות לגרש, או לעכב? ואם אני לא יודעת לגבי עצמי- איך כמטפלת את יודעת? אני מספרת למטפלת כל מיני דברים- איך היא יודעת למה לייחס חשיבות ולמה פחות? גם דברים שוליים (או חשובים רק היום ולא תמיד) וגם דברים קשים וטורדי מנוחה נאמרים הרבה פעמים בקצרה, כמעט בדרך אגב. אז איך היא תדע שהם טורדי מנוחה? ובכלל- אם אני הייתי מטפלת אני מניחה שאולי חלק מהדברים היו נראים לי נדושים קצת, כאילו חסרי ייחודיות- כמו שיר שכתוב לא משהו, או ציור שהמטופל מתחבר אליו ואני לא רואה בו הרבה, או חלום בנאלי.. (כמו שאמר פעם ראובן דגן על אחד החלומות שלו ב"בטיפול"- שאם מטופל היה מביא לפניו חלום כזה הוא היה שואל את עצמו איך הוא לא נבוך להביא חלום כזה, שהוא כמעט קלישאה).. אז איך יודעים לייחס חשיבות לדברים? זהו. אני מקווה שאת בטוב, חוגגת עצמאות ושמחה (גם אם לא ב"על האש" ריחני..) חיוך ממני, לילך

שלום לילך, פרויד, בהמלצתו לרופא המתחיל, המליץ שלא לרשום דבר בטיפול, על מנת לא ליצור היררכיה של חשיבות. הוא התכוון לסלקציה הבלתי נמנעת שעושה מי שמנסה לתמצת דברים, וקרא לקשב אחיד ו'מרחף', מתוך מחשבה שהכל חשוב, וסביר שיצוץ מתישהו, ברגע הנכון. נדמה שאני שומעת בדברייך איזה קושי מול הדברים הבנליים, הקטנים, כאילו שיש איזו חובה להתעלות ולגעת בתמצית העיקר, ולזנוח את מה שנדוש וחסר ייחודיות. אז מעבר לפירוש אפשרי (על למה חשוב כל כך להיות ייחודית) אני מזמינה אותך לאמץ את הסלוגן החביב שהמציאו רוכבי האופניים, האומר "יש חיים בשוליים!", ולהתחיל להסתכל לשם. שימי לב שוב למשפט שלך - "טוב, זה לא סיפור, והרי הרבה אנשים מרגישים כך, וזה לא סוף העולם, שטויות". אולי מה שמעסיק כל כך הרבה אנשים זה דווקא *כן* סיפור, וזה בכלל לא שטויות? אולי משהו שמטריד את כולנו הוא בר קיימא, אמיתי, ודורש התבוננות קפדנית וטיפול רחום? קשקושים די חשובים דווקא... :-) ליל מנוחה ליאת

ליאת יקרה, קראתי אותך עוד אתמול בלילה וחייכתי לעצמי.. זה מסוג ההודעות שאני צריכה לשוב ולקרוא בהן עוד כמה פעמים, בהזדמנויות שונות.. יש לי עוד כמה מילים לומר בהקשר הזה, אבל אולי מוטב שאמשיך עם זה לבד :-) פשוט לפעמים נראה שדווקא ההתבוננות הזו ותשומת הלב לכל נימי התחושה מעכבות מלפעול. שאולי מוטב לומר "חלאס, די, מספיק עם המסכנות הזאת! תתחילי לעבוד!" את מבינה, לפעמים החיים בשוליים מתפרצים לי לאמצע הכביש ואין לי לב לדרוס אותם. מאידך גם אי אפשר להמשיך לנהוג כרגיל.. טוב, לא נורא.. "זה לא סוף העולם" כאמור ;-) תודה על תשומת הלב ועל כמה נקודות למחשבה, שבת נעימה- לילך

לילך לילך, אעניק לך סיפור של בוקר - לפני כמה שנים, באביב כנראה, החלטתי לגזום שיח לנטנה מתפרע. חזק עם המזמרה, מורידה ענפים, פתאום קלטתי שבתוך הסבך, על ענף שכבר הורדתי בלי משים, נח לו קן. ביצתי כזה, קטנטן עם חור. חשבתי שהקן כבר ישן ושוכן שם מקדמת דנא. מישהו אחר אמר לי שזה קן ריק ואפשר פשוט להשליך עם הענפים. ולא יודעת למה טרחתי לבדוק כל-כך אם באמת יש שם משהו חי. כל-כך מתאים לי... התבוננתי לעומק (כשאני כותבת דברים כאלה בפורום פסיכולוגיה, קשה לי לא לפרש את עצמי תוך כדי... די!). טוב, התבוננתי ממש ממש בפנים, התפלאתי והופתעתי לראות שם ארבע ביצים. ארבע ביצים היו שם. ביצים שלמות. ושוב הסתכלתי, ושוב בחנתי. היו שם ביצים! איזו התרגשות של ילד קטן. וואו. רגע, בוא נבדוק, כן, יש. באמת. האם אלה ביצים עם עתיד? החזרתי את הענף הגזום לתוך השיח, הנחתי מעל כמה ענפים אחרים כדי להסוות. אחרי כמה זמן גיליתי שציפור קטנטנה, כולה שבעה גרם הציפור, מגיעה לקן. מעתה ואילך עקבתי. ניסיתי להשתדל שזה לא יהיה יותר מידי כדי לא להפריע, אבל בזמנים שהייתי שם לא התאפקתי. לעתים קרובות הייתי באה לבקר. בשקט בשקט. ובאמת גוזלים בקעו מהביצים. ארבעה מכוערים כאלה, קרחים עיוורים. מ-ק-ס-י-מ-י-ם. מגניבים. בהתחלה הם בכלל לא ידעו לנוע, אבל ממש תוך שעות ספורות הם כבר ענו לרפקלס הזעזוע (סתם משהו שהמצאתי כרגע). עם כל רעד של הקן, ארבעה פיות פעורים נפתחים לרווחה. בדיוק כמו הגוזלים של הצופיות של פזית (מפספוסים עם ה "להתראו - ו - ת" ). כשהייתי ניגשת, מידי פעם הייתי חייבת לבדוק שהם חיים. והייתי מפריעה להם. אם ההורים לא היו שם בדיוק הייתי נוגעת בשיח ורואה את הרביעייה זאת עם הפיות הפעורים. א-ו-כ-ל. והם היו מקבלים ישירות לפה מציפורי האם כל מיני פרפרים ועשים וזחלים. פשוט מדהים לראות את זה. הצלחתי כבר ללמוד לזהות קצת את הקולות של הציפורים הגדולות. מתי בא בוקר, מתי בא אוכל, מתי אלה קולות מצוקה (חתול, עורב). כשהייתי שומעת את קולות המצוקה, אם הייתי שם, הייתי טסה בבהלה... כעבור יומיים, ניגשתי, נגעתי בשיח לזעזע את הקן. כלום. שום גוזל לא מזנק פעור פה. חשבתי שהם חולים. שקרה משהו. מסתבר שעכשיו התגובות שלהם שונות. עכשיו, לפרשנותי, הם יותר יודעים להסתתר, לשמור על עצמם. טוב, אז הם חיים ובריאים ושלמים. בעצם לא כולם. אחד נעלם. אבל המשכתי לראות שהציפורים חגות ושרות סביב הקן. לצערי, באיזה שלב, מצאתי עוד אחד מהגוזלים מוטל על הרחבה שליד השיח. אבל שניים נשארו שם. והלכו וטפחו אקספוננציאלית. איזה חמודים. איזה ח-מ-ו-ד-י-ם. כעבור שניים עשר יום (שניים עשר יום בלבד) ראיתי פתאום שהקן ריק. הוא כבר היה צר מידי לגוזלים (שהיו כמעט בגודל של ציפור בוגרת). שניהם עמדו על הקן. נעמדו שם למעלה, לקראת פרישת כנפיים. זוג גוזלים עמד, וההורים מצפים ומזמינים לפרוח. כעבור שעתיים הם התחילו לעוף. שעתיים. בהתחלה קרוב לקן, והולך ומתרחק ונהיה עצמאי לכל דבר. אני תוהה אם ההורים לימדו אותם דרך איזה טקס כיצד לחפש מזון ועוד כל מיני. פרידה. עצוב ומרגש כל-כך. שניים עשר יום מבקיעה לעצמאות... מקנאה בהם. מכל וכל. נתנחתם בזה שירד פה קצת גשם על הבוקר. גשם. הבו לנו גשם... רק סיפור של בוקר, מציפור אחת של בוקר :-)

כי בדרך כלל למיטב ידיעתי, ציפורים שנגעו בקינן, נוטשות אותו. אז מעבר לזה שהסיפור קסום יש בו קסם. וגם כאן ירד גשם, בשלוש לפנות בוקר, ממש מיני סערה, עם ברקים ורעמים ומטח של ברד, ושלוליות בבוקר. ואחרון (בסוגריים), אפילו בקהילה הקטנה יחסית שאני גרה בה, יש ואנחנו מוצאים ש"נעלמו" לנו צמחים שאך נשתלו, אולי בגלל האידיאולוגיה שהכל שייך לכל.... שבת ש לאשת ה וללילך מעלה

בתור תפקיד המגיה שאני לוקחת על עצמי לפעמים ,נדמה לי שיש אות מיותרת בסוף הפסקה האחרונה אצלך. והיא : "לא" את כותבת : "אבל ממש מתחת לחלון שלי מסתתר קן זעיר של פשושים..." ובסוף הפסקה את רושמת : "ואיזה כף שהקן לא מתחת לחלון שלי" (בסוגריים). ואולי אני טועה..? תקני אותי..! :-) שבת כיפית שתהיה לך.

כן, מ.ק... כל כך התרגשתי שהרבה דברים כתבתי קצת מבולבל שם, בהודעה הזאת :-) אני בבית ההורים, המחשב בחדר של אחי ומתחת לחלון *שלו* נמצא הקן. על אף השמחה הגדולה וההתרגשות על שלל הציוצים שנעשו חלק מקולות הבית, אני מודה בקריצה שאני קצת שמחה שהקן לא מתחת לחלון שלי... :-) לזה התכוונתי. גם ה"פסקה הראשונה" עליה כתבתי נראתה לי קצת תלושה בדיעבד. אני כותבת עבודה גדולה ולפיסקה הראשונה שם התכוונתי, לא לזו כאן בהודעה, כמובן :-) מילא.. ולאשת שלי- גם לי תמיד מאוד קשה לספר סיפורים כאלה בלי לחשוב עליהם במקביל כעל מטאפורה למשהו אחר.. סיפרתי לך שאחרי 4 חודשי המתנה לצבעונים ששתלתי על החלון של המטפלת שלי, אחרי שלל המטאפורות שקשרנו בהם, בא שרב אחד אכזר וגרם לפריחה וגוויעה בימים שבין הפגישות? הגענו למצוא פרח מת. אחרי שתיקה קלה אמרתי לה שלא תמיד הכל מתאים למטאפורה, אבל תחושה חמוצה בכל זאת נשארה לקנן קצת :-).. מצחיק, אה? שלפעמים נאחזים חזק כל כך במטאפורה. *כל כך* נהניתי מסיפור הגוזלים שלך! איזה מזל שבדקת... שחפרת לעומק לחפש חיים, גם כשנראה שעבר זמנו של הקן. אפשרת חיים לשתי ציפורים.. מעניין כמה נכדים ונינים כבר יש לך היום :-) לא בטוחה אם אצליח לעקוב אחר התפתחותם בדבקות כזו, כמו שלך.. זה לא קל. תראי כמה קסם גילית שם בזכותה! זכית לראות גוזלים קטנטנים בכל אחד משלבי הגדילה. רגע לפני פרישת כנפיים..וואוו.. זה באמת מדהים! נדמה של-12 ימים היית ציפור קטנה-גדולה בעצמך.. מאזינה לכל הסימנים, לומדת לפרש אותם.. כמה את יפה :-) תודה על סיפור מקסים של בוקר! לילך

אני לא יודעת מה לעשות. אני כל הזמן הורסת כל דבר טוב שקורה לי בחיים. ואני כל הזמן מוצאת את עצמי בניסיונות לתקן אבל זה אף פעם לא מצליח והופך את המצב ליותר גרוע. משהו ממש דפוק אצלי ואני כל כך שונאת את עצמי על זה

שלום יעלי, הבעיה היחידה שאני מוצאת בדברים שלך נעוצה בהיסק שלך, שלפחות לטעמי לא מאד לוגי. אם את הורסת כל דבר טוב, ולא מצליחה לתקן את מה שנהרס, אפשר להסיק שאת פועלת לא נכון ושכדאי לנסות ולחפש דרך חדשה. את בחרת להסיק שמשהו בך דפוק (ולא שמשהו בהתנהגותך לא יעיל), ומסקנה זו לא מאד אופטימית. זו מסקנה סוגרת, שאינה מעודדת התמודדות אלא וויתור. אני מזמינה אותך להתחיל לחפש את הפיתרונות בדרכים יצירתיות יותר, לבד או עם עזרה מבחוץ. בהצלחה ליאת

היי ליאת בעמוד 850 יש ל פניה מנני תחת הכותרת בפעם שלישית גלידה שיהיה מתוקללית בלבד יש שם פניה נופת אליך ושאלה ממני אנא ממך יכנסי וראי אותה. תודה מקרב לך מלב אל לב ומכל הלב על הכל שולמית

היי ליאת אנא יסתכלי על תגובתי אליך תחת הכותר בפעם השלישית גלידה שיהיה מתוק לליאת בלבד. \בעמוד 848 בתודה מראש שולמית

שלום שולמית, היה קצת קשה למצוא את ההודעה ההיא, כי אני צריכה לדפדף בדפים שמאחורי הקלעים וזה לא כל כך פשוט... ולשאלתך - אני חושבת שתמיד כדאי ונכון לדבר עם אדם יקר לנו, ולהגיע למצב של תקשורת פתוחה וזורמת. אין זה אומר שהכל תמיד יהיה נעים, אין זה אומר שלא יתגלעו וויכוחים, כעסים או עלבונות, אבל לאחריהם הכל יכול להיות נקי יותר, רענן יותר ומאפשר. אני ממליצה לך לחשוב, עוד לפני השיחה, מה בדיוק את רוצה לומר, מה את רוצה באמת להשיג, ואיך הכי נכון להציג את הדברים. בדר"כ, מוטב לחלוק רגשות ותחושות, ולהימנע מהאשמות. כך הצד השני מסוגל להיות קשוב יותר, הגנתי פחות, וקואופרטיבי. אשמח לשמוע עדכונים. בהצלחה ליאת

ערב טוב,ליאת.זות שוב אני...בית הפוך אבל שקט.פתאום הבנתי שהיום עוד לא יום חמישי.בכל זות יהיה נחמד אם תראי את ה"שלום" שלי.אני ב"ה מרגישה הרבה יותר טוב מאז ששמעת ממני בפעם אחרונה.הסתקלתי היום על עצמי וחשבתי שבחיים לא היתי מאמינה שאהיה כמו שאני עכשיו...וניזכרתי במידרש שמלווה אותי כבר כמה שנים טובות:"לכל עשב ועשב יש מאלך ברקיה שמכה אותו ואומר לו:גדל!"

חני יקרה, דרישות השלום שלך תמיד נחמדות לי מאד. אני מניחה שמה שראית בראי הייתה בבואתה של חני שגדלה קצת, מתוקף חריצותו של המלאך שברקיע. המלאך המגדל את העשבים והעצים, לפחות כמו שאני רואה בעיני רוחי, הוא מלאך רחום ומתחשב, גם אם הוא מאיץ בהם לגדול. מקווה שהמלאך הדוחק גם בנו לצמוח אל על, מכיר ברצוננו להתפנק קצת לפעמים, ולעצור את השעון. מאחלת לך שתצליחי לאהוב תמיד את מה שנשקף אליך מן המרא?ה, ויותר מזה, את מה שניבט אליך מתוככי הלב. סוף שבוע נעים ליאת

בטח לא התכוונת, אבל כשפותחים את ההודעה והפרצופים העצובים פרוסים זה ליד זה על גבי הפס הכחול, לבן על גבי כחול - כמה סמלי, הם יוצרים צורה גרפית מאוד מעניינת, אלמנט שכמעט בא לקחת ולהעתיק אותו לתוך יצירת אמנות. אז הנה מתוך העצב נולד משהו יפה. והנה מתוך העצב נובעת יצרתיות. והנה העצב שלך שימח ולו במעט משהו אחר, אותי, כי אני אוהבת תגליות ויזואליות.

אז הנה לך עוד ועוד:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-(:-((וודאי לא היית מוצאת זאת בפרצוף שמח)ומתוך העצב העמוק-מקווה שתשמחי עוד ועוד.

רק אולי זה יגע בך .......נסיון עלוב אך זה מה שיש לי להציע מפה ועכשיו.

שלום ד' מקווה שבזמן הרב שחלף מאז נשלחו הפרצופים העצובים, משהו בכל זאת הוקל קצת. הודלקו משואות, נורו זיקוקי די-נור, נופנפו מנגלים, הצנחנים צנחו (רובם יצאו מזה בשלום), המטסים טסו, המשטים שטו, והוסר חלקית צו איסור פרסום אחד. כל כך הרבה דברים קרו, שלא יכול להיות שנשארת באותו מקום... מבקשת ממך לנסות בכל מחיר להעלות את זוויות הפה שלך, אם לא לחיוך ממש, אז לפחות לישורת קטנה. חושבת שתצליחי? ליאת

מנסה,אבל לא יכולה לסבול את עצמי עוד,לא יכולה!!!

שלום רב ! לבעלי יש ארבעה אחים ואב אלמן מבוגר, אנו משלמים לו עבור פיליפינית , אך רק שלושה מהאחים משתתפים, כי הוחלט במשפחתם כי לשתיים האחרות אין כסף,{למרות שלאחת מהן יש והיא מסודרת יותר ממני} אני ובעלי מהלים עסק עצמאי ועובדים קשה מהבוקר ועד 9 בערב.בעלי עובד גם בשבתות, אחותו שאינה משתתפת בתשלום אינה עובדת מרצונה וחיה מקצבת צה"ל, אתמול אני מקבלת שיחת טלפון מחמי שהוא בא אלי שישי שבת כי הפיליפינית יוצאת לחופש, { חמי לא שולט בצרכיו והוא חולה) אמרתי לבעלי שזו חוצפה כי אחותו לא עושה כלום והוהוא רוצה לבוא אלי? אם אתה רוצה שיבוא תישאר השבת בבית ותארח אותו לא מתאים לי להיות איתו לבד במצב כזה, ואז הוא כעס ואמר שאני ממש חוצפנית ושמיצדו הוא לא יפתח גם כל השבוע, עניצי לו שאותי זה לא מענין ובזה הסתימה השיחה . האם זה נורמלי? האם אני היא שבאמת לא בסדר? (בנוסף להשתתפות התשלום לפיליפינית אנו גם כל שבוע מספקים לו מצרכי מזון רק אנו כזוג)

שלום מירב, הטיפול בהורים "סיעודיים" יכול להיחוות לעיתים כנטל כבד, ולעיתים כזכות גדולה. למרבה הצער, לא כל הילדים מצליחים לעמוד באתגר הטיפול בהורה הקשיש, ולמתבונן מהצד זה נראה לא פעם כאטימות, כפיות טובה ואפילו אכזריות. זכית להינשא לאדם שמוכן לשאת בנטל הטיפול באביו, כלכלית ופיזית. זה נכון שחלק משמעותי מהנטל נופל גם עליך, בהיותך שותפתו לחיים, אך את עשוייה להרוויח מהמצווה הזו ביום מן הימים, למשל כשילדייך ילמדו - גם הם - לנהוג כבוד באדם מוגבל ונזקק, ולנהוג בהגינות גם כלפייך בזקנתך... עדיין, ולמרות האמור לעיל, מובנת לי הרתיעה שלך מטיפול אינטימי בחמך. אינך חייבת לעשות זאת. תוכלי להביע בפני בעלך הערכה וגאווה על נכונותו לתמוך באביו במסירות כה רבה, ונכונות לסייע לו. עם זאת, הביעי את הרתיעה שלך מהטיפול הפיזי בו, ועמדי על כך שהחלפת חיתולים תיעשה בידיו של אדם אחר, מהמשפחה או ממישהו שיישכר למטרה זו כשהפיליפינית בחופש. הביקורת על אחותו המשתמטת אינה תורמת דבר. אחרי הכל, בעלך אינו יכול לעשות הרבה בעניין זה, ואחריותו לאביו רק הופכת נחוצה וקריטית יותר. נסי לחשוב איך לסייע לו בהתמודדות, ולא להקשות. אני מאמינה שסבלנות והשלמה מצידך יובילו להעמקת המחוייבות ההדדית ביניכם ולחיזוק הזוגיות שלכם. יישר כוח ליאת

שלום, אני בחורה בת 18. אני סובלת מזה המון זמן מבעיות בריאותיות חסרות אבחנה שמונעות ממני לגמרי לתפקד. אני לא מתגייסת, לא עובדת, ובעצם לא יוצאת מהבית. אני גרה עם ההורים. אני נאלצת להתסדר ולהשלים עם העובדה שכבר לא יהיו לי חיים ושכל חלומותיי נגמרו בגלל המחלה ובגלל שאין לה תרופה. ואולי מתישהו אני אשלים עם זה ואבין שאין מה לעשות. אבל לא על זה באתי לספר פה ולהתייעץ. הבעיה שלי, שבנוסף למלחמה האישית שלי בלהשאר שפויה למרות המצב הפיזי הבלתי נסבל ובנסיונות להשלים עם גורלי, אני צריכה להראות כלפי חוץ כאילו הכל בסדר כדי לא להדאיג את המש]חה. ההורים שלי מאוד דאגנים ואני שונאת לראות את הרחמים בעיניים שלהם ובעיניים של אנשים אחרים, זה גורם לי להרגיש יותר רע. ההורים שלי והאחיות שלי לא משלימים עם המחלה ולא מבינים אותה, כי אין לה אבחון. הם כמו כל הרופאים, אומרים שהכל בראש שלי ובטוחים שאני מרגישה הרבה יותר טוב ממה שאני מרגישה, כי אני מעמדיה פנים. המצב נהיה בלתי נסבל בשבתות וחגים, שהמשפחה מתאספת ולפעמים גם עם דודים ואני צריכה להראות בסדר ובריאה. אני מרגישה שבנוסף לכעס על המזל שלי והגוף שלי נאגר בי המון כעס על זה שאני חייבת להראות בריאה כי אני שונאת את היחס של אנשים אליי כשאני חולה. אני לא מסוגלת להתמודד עם המחלה הזו משתי חזיתות. הלוואי והייתה לי אפשרות לצאת מהבית אבל בגלל המחלה כמו שאמרתי, אני לא מתגייסת ולא מסוגלת לעבוד אז אין לי כסף לעבור לדירה משלי. איך מתמודדים לפחות עם הסביבה במצב כזה? תודה לכם אם תגיבו

שלום אלה, את מחזקת ותומכת באמונה בסיסית שהתגבשה אצלי, לפיה רחמים הם עניין מיותר ומחליש, שאינו מקדם כלל את האדם הסובל אלא רק מוסיף על סבלו. אני מבינה שכרגע את מתמודדת עם מצב גופני עמום אך מתיש, ויודעת כמה קשה זה יכול להיות. לא ברור מהו טיבה של המחלה שלך, ולכן נדמה לי שההכרזה "שכבר לא יהיו לי חיים ושכל חלומותיי נגמרו בגלל המחלה" כמו גם ההצהרה ש"אין לה תרופה" - קצת מרחיקות לכת, או לפחות אינן וודאיות. יש מחלות שמהותן מתחוורת עם הזמן, ויש מחלות ממקור פסיכולוגי, שגם אם הן גורמות סבל רב, הן יכולות לחלוף כלעומת שבאו. אם כרגע נגזר עליך לנוח בבית (או שזה מה שמצאת לנכון כרגע), תוכלי להעסיק את עצמך בדברים בעלי ערך ומשמעות גם מהבית. אפשר אפילו להתפרנס דרך המחשב הביתי, בעבודות כגון הדפסה, תרגום, וכד'. סוג כזה של פעילות יחזיר לך תחושת ערך, ירגיע קצת את ההורים, ויאפשר לך גמישות בשעות הפעילות שלך, לזמנים בהם קל לך יותר לתפקד. מעבר לכל זאת, אני ממליצה - כמו תמיד - לנסות ולהיעזר בגורם מקצועי מתחום בריאות הנפש, שיוכל לסייע לך להתמודד בכל החזיתות. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

הי ליאת, קלטתי שאת פה וחשבתי לומר שלום. אין לי דברי בשורה. הכל התהפך והשתבש. אני עייפה. עצובה. מלאת כימקלים. נלחמת נגד ההצעה לקחת עוד. מחפשת את עצמי אחרת, כפי שדי זכור לי שהייתי, למרות שאני כבר לא בטוחה, ולא מוצאת. די חבל, לא כן?

חג שמח (עוד מעט) מעלה, יופי שקפצת להגיד שלום. היום, איכשהו, כל דיכאון ועייפות נראים לי תואמים. יום קשה. אני מבינה שאת מכוונת אל מעבר לקונטקסט הלאומי, אבל משוכנעת שהכל משפיע, לכאן ולכאן. מקווה שתרועות הכבוד, הדלקת המשואות ומצעד הדגלים ירוממו שמץ ממצב הרוח. א-נו נוש-אים ל-פי-דים ! ושתי המלצות קטנות לסיום - אם כבר כימיקלים - מוטב במינון היעיל, שאחרת למה בכלל? ואם כבר לחפש את עצמך, נסי להתבונן קדימה, אל מה שאת רוצה למצוא, ולא לאחור, אל מה שנדמה לך שאולי היה. הזיכרון שלנו לוקה למדי במצבי משבר, ונוטה לאידיאליזציות. כנראה שגם אנחנו, כמו המדינה שלנו בת ה-60, כבר לא נחזור להיות מה שהיינו... לא בטוח שזה רק עצוב. :-) שלך ליאת

ליאת עזרה בבקשה מה זה העצב והבכי שמגיעים פתאום במהלך היום בלי סיבה!!! סוג של כאב פנימי בוכה עצובה מאוד מאוד ואז זה נעלם כבר המון זמן כך לפחות שנה מה זה?פתאום הכל נצבע בשחור פתאום רוצה להעם ומחפשת איך לחיייך ולהיות שמחה אך ללא שליטה זה בא והולך מעצמו זה מפיל אותי למקום מאוד חשוך וגורם לי לפחד מהחוסר שליטה ברגש כאילו מה למה לא יכולה באותו הרגע לשמח את עצמי מה יש לי ?

שלום לך, לדיכאון ייתכנו מגוון מופעים, בהם גם אפיזודות נשנות במהלך היום, השבוע או החודש. לא פרטת לגבי היבטים אחרים בחייך, כמו עבודה, לימודים, חברים, תיאבון, שינה, וכד'. הללו חשובים ביותר לצורך אבחנה מדוייקת, ואבחנה נחוצה לצורך טיפול. אני ממליצה מאד על פנייה לגורם מקצועי, עמו תוכלי לשקול דרכים יעילות להתערבות. בינתיים, על התפר הבלתי אפשרי הזה שבין אבל לחג, אני רוצה לאחל לך שתצליחי לשמוח לפחות היום, אחרי היום הכל כך קשה שעבר על כולנו. חג שמח ליאת

אני עובדת לומדת מנהלת חיים מלאים אך שאני עם עצמי לבד וגם לפעמים כשלא לבד וזה קורה אני מחפשת מקום לברוח כדי שאוכל לבכות או להיות עצובה בלי שאף אחד יראה. אני בטיפול כבר יותר משנה ונמאס לי מהמצב הזה אם תוכלי רק להעלות אפשרויות מה זה? מרגישה אשמה על הכאב והעצב בלי סיבה חיצונים מרגישה כפויית טובה כלי החיים וההיצע שלהם מנסה כל כך להגיד לחיים תודה אך כשזה קורה לי זה גדול ממני ורק מחשבות כמו שיגמר כבר לעזעזל הכל

זה אני בגללי אף אחד לא מצליח לעזור לי אפילו כשנדמה שיש שינוי הוא ככ מועט.אני לא חיה באמת. חלקים רבים ככ מתים כבר זמן רב.ואני מנסה מאד הרבה הרבה זמן. עכשיו כואב לי בחלק שבין החזה לבטן ואני עייפה. ואני מרגישה רע עם עצמי שאני מצליחה להרגיש שמחה וחיה רק בנוכחותה, מול משפטיה המצחיקים והחכמים, ועיניה הצעירות והחכמות, נוכח חושיה הסקרנים שגומעים את העולם....אבל אז, כשכל אחד חוזר אל עצמו פנימה אני שוב מתמלאת בתחושת ייאוש וחוסר טעם.ועייפות.ואז באה האשמה הכי גדולה שלי. ובושה וגועל שאני לא יכולה לבד..עלובה שכמוני.

שלום ויק, העבודה המפרכת שבטיפול אינה סיזיפית, במובן זה שיש בה תכלית וטעם, יש כיוון ומטרה, גם אם הללו נראים רחוקים להחריד. היכולת להרגיש חיה ושמחה לצד אדם אחר היא לעיתים קרובות תנאי מקדים ליכולת להתנהל מתוך אותה שמחה וחיות גם בלעדיו. החלל הכאוב הזה שבתוכך יתמלא, יש לקוות, ויספוג משהו מהטוב שהיא מרעיפה עליך, עד שתיווצר בתוכך נוכחות מרגיעה שקטה ויציבה, שתלך באשר תלכי. החזיקי מעמד בינתיים, ונסי להיות סלחנית ומיטיבה עם עצמך. ליאת

התכוונתי לבת שלי.ילדתי. ולכך שקשה לי לשמור על הדבקות במלחמת ההתשה הפנימית שלי.המתמשכת...למעט כשאני במחיצתה... כשאני לבדי בתוכי נמאס לי להילחם.עצוב לי מדי ואני לא יודעת כבר למה.לא מבינה כלום. רק כואב לי היום יותר מדי חונק רוצה לברוח

מה עושים במקרה של מצבים שיש בהם סטרס כמו : ציפייה שדברים ייגמרו מהר כמו אירועים , סרטים וכו' וכנ"ל לגבי התרכזות בדבר אחד - מה לעשות במקרים שבהם קשה לסיים משימות שדורשות ריכוז לאורך זמן ואיך משפרים זיכרון ?

שלום רב, יש טכניקות מגוונות להתמודדות עם מצבי לחץ, בהן טכניקות של הרפייה, מדיטציה, הסחת דעת, דמיון מודרך, עבודה קוגניטיבית לשינוי סכמות וקוגניציות, ועוד. יש אנשים הנשבעים שמה שעזר להם זה יוגה, מדיטציה, טאי-צ'י, פעילות גופנית, פעילות יצירתית, וכיוב'. זיכרון, בעיקר לטווח הקצר, עלול להיות מושפע מאד מלחץ וחרדה, ולכן כל מה שיפחית את הלחץ עשוי לשפר את הזיכרון. את הטכניקות המגוונות להתמודדות עם לחץ וחרדה אפשר ללמוד במסגרת טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, או במסגרות ה'משלימות' שמציעות היום כמעט כל קופות החולים. בהצלחה ליאת

היי ליאת יש לי בעיה שמטרידה אותי שנים, ומרגיזה כל פעם מחדש. לבעיה הזו קוראים התמצאות במרחב. אני מאבדת את הראש (כמעט)בכל פעם כשאני מגיעה למקום שאינו מוכר לי במאת האחוזים. ולא משנה כמה פעמים אבקר באותם מקומות .תמיד אסתבך. כשאני לוקחת כוון כל שהוא ,תמיד מתברר שטעיתי ,והכוון ההפוך הוא הנכון. עם הזמן למדתי לחיות עם זה כגזירת גורל , ועם אמונה שזה אולי תורשתי ,מאחר ולחלק מבני משפחתי יש בעיה דומה . הדבר מציק לי במיוחד. מאחר, ואיני מעיזה להשתמש ברכבי להתנידות ,ונאלצת להסתפק בתחבורה צבורית. שלא תמיד זה נח. ליאת,אני מאוד רוצה לטפל בבעיה . שמעתי שמקור הבעיה בהפרעות קשב ורכוז האומנם? היכן מתחילים ? יש טיפול שהוא ממוקד וספציפי לאותה בעיה? אשמח אם תתני לי כוון כלשהו. או מי מהמשתתפים שהענין מוכר לו מקרוב תודה.! אפרת

שלום אפרת, התמצאות ותפקוד במרחב מתאפשרים הודות לתפיסת מרחק וכיוון, המסתמכת על תפקודים שונים של מערכת הראייה. אנשים שונים אלה מאלה ביכולתם לנצל ביעילות את מנגנוני התפיסה, ויש אומרים שנשים נופלות מגברים בתפקודים אלה. תחום הריפוי בעיסוק אמון על הטיפול בקשיים אלה, בעיקר בילדים, אך לא רק. ללקויות למידה רבות יש בסיס אורגני, וכך גם ללקויות תפיסתיות, ולכן יתכן קשר בין הפרעת קשב וריכוז לקשיי התמצאות במרחב. תוכלי להתחיל את הבירור שלך אצל מרפאה בעיסוק, ולשקול יחד איתה אם יש טעם בטיפול, או שאין ברירה אלא לקנות מכשיר ניווט לוויני (GPS?). בברכה ליאת

שלום ליאת, נמצאת בטיפול כשנה, בין היתר פניתי לטיפול בעקבות טראומה מהילדות. כיצד אדע שהפסיכולוגית מתמחה בטיפול בהפרעות טראומה? האם לכל פסיכולוג קליני יש התמחות מסוימת? האם צריך הכשרה לטראומה ספציפית? ו... זיכרונות מהילדות. יש לי מס' זיכרונות מהילדות המעידים על טראומה אך עדיין יש לי ספק לגבי התרחשותה ובעיקר יש לי חוסר זיכרון ברור לגבי אקט הטראומה עצמה. במפגשים הטיפוליים עד כה לא הצלחתי להבין יותר את מה שארע.אני רוצה לנסות שוב. האם יש דרך להזכר במה שארע? האם יש דרך לוודא שאכן זה ארע? אני רוצה לציין שהזיכרונות מהטראומה קיימים לפני הטיפול ועם תחילת הטיפול שיתפתי את המטפלת בזה. אשמח לשמוע את דעתך. תודה, שירה.

שלום שירה, פסיכולוגים קליניים פוגשים במהלך הכשרתם הממושכת טווח רחב מאד של הפרעות, מהקלות ביותר ועד מחלות הנפש המורכבות והכרוניות. לכן, לפחות פורמלית, הם מורשים לטפל בכל קשת הבעיות. עם זאת, במהלך ההתפתחות המקצועית, יש מטפלים המעדיפים - עפ"י נטיות לבם - להתמקצע בתחום ספציפי (או להימנע ממנו) כמו, למשל, הפרעות אכילה, הפרעות אישיות, הפרעה כפייתית, וכיוב'. אני מניחה שיש גם מי שבוחרים בעבודה עם נפגעי טראומה כנתח התמחות עיקרי. אף על פי כן, רבים מן המטפלים בוחרים להשאיר מידה של גיוון בעבודתם. קשה למצוא פסיכולוג שלא ראה בחייו המקצועיים נפגעי טראומה, ולכן, אני מניחה שאינך צריכה לדאוג במיוחד. זיכרונות מוקדמים הם נושא מאד מורכב, הן בשל הדעיכה הטבעית של הזיכרונות, הן בשל מנגנוני הדחקה הפועלים כהגנה, והן בגלל שלפעמים הטראומה התרחשה בגיל כה צעיר, כשהכישורים הקוגניטיביים (זיכרון, הבנה מילולית, יכולת היסק) טרם הבשילו, ולא אפשרו להמשיג את האירועים בצורה מאורגנת והגיונית. מסיבות אלה ואחרות, טראומה מוקדמת נחווית תחילה כידיעה עמומה שמשהו לא בסדר קרה שם. זוהי פקעת לא מאורגנת של תחושות גופניות ונפשיות (ריחות, קולות, חרדה לא מוסברת, וכד'), הנארגות לאט לאט לכלל משמעות. הדיבור החוזר, המרחב המכיל והסבלני, הקשר הבטוח, הם בדר"כ הגורמים המסייעים לזיכרונות לצוף ולעלות. תני לעצמך זמן, כוח וסבלנות. ליאת

תודה ליאת על ההתייחסות המקצועית בכלל, והמילים האישיות בפרט.שירה.

איך טיפול פסיכולוגי יכול להחליף חוויה כושלת בילדות של קבלה ללא תנאי כשזה עולה כסף ועוד כל כך הרבה?

שלום גיא, אכן, לעיתים קרובות המטרה העיקרית בטיפול היא להעניק חוויה של קשר קרוב ומכיל שאולי לא היה שם קודם. העובדה שפסיכולוגים צריכים להתפרנס אינה עומדת בסתירה למהות עבודתם. יש פסיכולוגים רבים וטובים שעושים עבודת קודש במקומות ציבוריים שאינם כרוכים בתשלום או שעלותם נמוכה. עבור טיפול פרטי משלמים יותר, ומסתבר שאנשים מצליחים - למרות עובדה זו - לחוש קרבה ואכפתיות מצד המטפל. בברכה ליאת

דחוף מיוסר! האם לשכב עם אחות של אשתי מהווה איסור חמור של גילוי עריות- יהרג ואל יעבור? מלבד ההבט המוסרי שעברתי ורמסתי- בשוגג, אני רוצה לדעת האם מבחינה יהודית עברתי על איסור גילוי עריות?! (כי הבנתי שיש 13 גילויי עריות מורחבים יותר, מעבר לאח ואחות שהנו גילוי עריות וודאי ואחד מהם הוא גבר ששוכב עם 2 אחיות) אני משתגע וזקוק לתשובה דחופה שתרגיע אותי ותשחרר אותי מכבלי יסורי

דוד שלום, אתה נשמע כמי שאכול יסורי מצפון וחרדה פן עשית מעשה שאין עליו כפרה, גם אם עשית אותו בשוגג. אני חייב לומר שאני לא יודע מהן ההלכות בנושא, אבל אני יכול להבין את ההרגשה שלך, גם ללא קשר לפן הדתי. מבחינה תרבותית כיום המעשה לא מקובל. אבל בעבר, אפילו בעבר היהודי היו לא מעט מקרים בהם גבר אף נישא לשתי אחיות (למשל יעקב). בל מקרה אני חושב שאתה לא צריך להישאר עם רגשות האשמה לבד. פנה לרב שאתה מכיר, אפילו בצורה אנונימית ובקש הדרכה. לחלופין אתה יכול לפנות לכמה מפגשים טיפוליים ולעבד את המעשים והרגשות שלך כלפיהם. הרי בשורה התחתונה גם לדבריך זה היה בשוגג. דרור

שלום לך, הרצון שאת מבטאת כאן מסתיר ככל הנראה מאחוריו כאב רב. הפנייה לכאן נשמעת כחוסר רצון להישאר עם זה לבד. ואני אכן מעודד אותך לא להישאר עם זה לבד בין אם בפורום ובין אם בטיפול. דרור

שלום לך, מסתבר שלא מעט נמצאים כאן היום, אולי בשל יום הזכרון ואולי לא. בכל מקרה הגעתי מאוחר מעט להעלות את ההודעות. דרור

מותק את פה :-)

בילבי שלום הנה אני כאן, לילה טוב, דרור

שלום רב, אני נמצאת במצב מאוד מתסכל..אני עובדת במקום שאיני מרוצה ממנו כלל,עבודה בשירות לקוחות אני פשוט לא סובלת את המצב שעליי להתרפק מול לקוחות ולעזור כי אין לי ברירה יש אחריי ביקורות גבוהות שכן המקום דורש 100 אחוז מצויינות.אני מאוד מתוסכל כיוון שאיני אוהבת לעשות זאת ובכלל אין לי סיפוק אפילו קליל מתוכן העבודה..פשוט רע לי.. מאידך,המשכורת והתנאים מעולים!!! משכורת שאחרים היו שמחים לקבל ואולי להשקיע. יש לציין שמרגע קבלתי לעבודה היה לי רע מאוד אך שרדתי על מנת להנות מהתנאים הנלווים יש לי משפחה שאני מאוד אוהבת לפנק שנמצאים בבעיה כספית,ובעזרת הרווחה הכלכלית הצלחתי לשמח לא מעט ולהוציאם לחופשים וכד'..איני נשואה ואני מרגישה מאוד עייפה מהחים הפסקתי לטפח עצמי ואני מרגישה מאוד "זקנה" אני כבת 35.. יש את הרצוי ומה ששאפתי להגיע אליו ויש המצוי שרחוק מכך.ברור לי שהעולם לא כ"כ ורוד אבל האם אלו הם חיי ייאוש תסכול וריקנות..ואם ארצה לעשות שינוי זה כרוך בהתפטרות דבר שיכול לגרור אותי לתסבוכת שכן איני מוצאת עבודה בקלות ויש לי בעייה רצינית עם הדימוי העצמי,הייתי בהרבה ראיונות לפני כן וכמעט תמיד נעניתי בשלילה דבר ששוב מושך אותי אחורה והפחד הזה משתק אותי אבל עד מתי???? האם ההצעה היא לעזוב ויהי מה כי אני בדרגת משבר כבר או להמשיך ולשרוד כי אין ברירה??

ליאור שלום, אני חושב שאת מזהה נכון שהקושי שלך קשור בדימוי העצמי שלך. את בת 35 ומרגישה זקנה וחסרת כוחות. את מזניחה את הופעתך ועסוקה בעיקר בלפנק אחרים. איני וידע אם התכוונת ללהתרפס בפני לקוחות, אך אם כן הרי שגם כאן את מרגישה מושפלת. בעיני פחות חשוב כרגע מה תעשי. חשוב יותר שתנסי להתמקד בדימוי העצמי הפגוע שלך ותשקמי אותו. אז ייתכן ותרגישי טוב יותר בעבודה, פחות מושפלת, ולחלופין תוכלי להרגיש שמגיע לך משהו טוב יותר, שאת רוצה משהו טוב יותר. כשתגיעי לראיונות עבודה כשאת חושבת שכדאי להם לקחת אותך גם הם יחשבו כך. זה נשמע אולי פשוט, ואני יודע שלו. אבל שווה להשקיע, גם אם הדבר אומר שתפני לקבלת עזרה מקצועית בטיפול. דרור

הלילה הקודם חלמתי חלום רע. (לא כל הזמן אני חולם חלומות רעים אבל בדרך כלל) החלום היה שאני נמצא מתחת לביניין בקומת העמודים וכל הבניין מתמוטט עלי. אחר כך יצאתי משם והלכתי ליד בנין אחר וזה שוב התמוטט עלי. לי בסוף לא קרה כלום כי יצאתי מזה שלם ללא כל פגיעה. אני נוטל תרופת סטילנוקס לשינה 10 מ"ג. חלום כזה גורם לי שאני רוצה לישון עוד ואני יושן עד שעה 11 בבוקר, וכל זה מ-11 בערב לערך. האם כל הזמן ככה אסבול בגלל טראומה.

אבנר שלום, אם הבנתי נכון עברת טראומה בשלב כלשהו בחייך שמפריעה בתחומים רבים ופוגעת בין היתר גם בשינה שלך. כדור שינה יכול לסייע מעט בקושי להירדם, אבל הוא לא פותר את הקושי שבטראומה ואת ההשפעות הנרחבות שלה על חייך ומן הסתם גם לא את החלומות והרגשות הקשים שהיא מעוררת. המלצתי היא שתפנה בהקדם לפסיכולוג המתמחה בטיפול בהפרעות טראומה. בהפרעות מהסוג הזה, ככל שעובר הזמן ההפרעה משתרשת וקשה יותר לטפל בה. דרור

בבקשה תעזרו לי!!!!!!! בת 27, התעללות מינית שהייתה בילדות, נמצאת בטיפול נזכרתי בטיפול.... נגיד שאני אתגבר על הבושה הפחד וההשיתוק בפה ואספר למטפל את מה שקרה, איך מדברים על המצבים עצמם שהיו, אם בכלל מתארים את המקרים הספציפיים? קשה לי לחשוב שאני אומר בפניו מילים בעלי קונוטציה מינית, או אדבר על אברי מין ואתאר תנוחות. מהנסיון שלך עם בנות שעברו דברים דומים באילו מילים משתמשים, עד כמה מפרטים לגבי הסיטואציות? באילו מילים הוא ישתמש כדי לשאול שאלות? בבקשה על תפנה אותי למטפל שלי "לשתף אותו בקושי שלי" כמו שנהוג לכתוב בפורומים האלה, אני חייבת שיהיה לי מושג מראש כדי להתכונן, וזה בדיוק הרגע שאני צריכה גורם חיצוני מקצועי שיתן לי את הפיסת מידע הזאת.

כודם כל "כל הכבוד" לך שאת כן מחפסת מילים ואת רוצה לעזור לעצמך.הפחד והבושה שאת מרגישה מאוד מובנים לי.כל אחת היתה מרגישה כמוך באותם נסיבות.התהליך שאת עוברת עכשיו הוא חלק חשוב מאוד בתהליך הטיפולי.עצם זה שתתחילי לדבר יהיה כבר צעד ע-ענק.תזכרי שאת לא אשמה במה שנעשה לך,אפילו אמים ם את חושבת אחרת,את לא אשמה!!! והבושה?שהוא יתבייש.הרי את לא אשמה,לא יכולת להתנגד ולמנוע את התקיפה.מגיע לך סוףסוף שיעתפו אותך בחום והבנה ויעזרו להכיל את הרגשות הקשות .ולבסוף,יש בנות שיותר כל וטבעי להם לדבר על תקיפה עם אשה מטפלת.תעשי את כל המאמאצים כדי לגייס לך תמיכה ועזרה למען עצמך.אני יודעת שיש חיים "שאחרי" ,אחרי שמדברים,משתפים מטפל,חברה קרובה,מתנדבת בקו סיוע,שיכולים להיות איתך "על קו" בלילות הקשים שבמהלך הטיפול ובימים כאלה כמו עכשיו.תחשבי מי כן יכול להיות איתך וללוות אותך בימים הקשים שעוברים עליך.שולחת לך חיבוק חם.רק נראה לך שאת גוססת,זה כאב של תחילת החיים והוא באמת נורא.גם לבכות מותר לך ,דרך הגב,ומותר לא לבכות לבד.יש לך הרבה רצון ו כח.לא לווטר על עצמך!

י. שלום, אני מאוד יכול להבין את הקושי לדבר על התעללות מינית בטיפול. גם משום שככל הנראה מעולם לא דיברת על זה ואת מרגישה מאוד מבולבלת וחוששת להשמע כך. וגם משום המיניות והחשש להביא מיניות שוב למקום שמיניות אינה אמורה להיות בו - לתוך הקשר הטיפולי. אבל בעיני לא את המיניות את מביאה, אלא את הכאב, את הרגשות שהזכרונות מעלים בך. אין לי המלצה מה לומר ומה לא. חשוב שתרגישי בנוח לומר את שאת מרגישה, שלא תרגישי שאת אומרת דברים כי זה מה שאת חושבת שמצפים ממך. מן הסתם זה יביך אותך אבל שוב, אין צורך להכנס לפרטים גרפיים. את בהחלט יכולה לאפשר לעצמך להתקדם בקצב שלך. החשש שלך מובן, נפגעת בעבר ואת חוששת להפגע שוב. אבל הקשר ביניכם נשמע כקשר טוב והוא יחזיק את החששות והפחדים שלך. דרור

אני ממש מודה לך אם זה בסדר עוד כמה דברים... אני צריכה הנחיה מה להגיד כי אני פוחדת שאגיד דברים ואז דברים אחרים והוא יחשוב שאני משקרת!!!!!!! אין לי סדר בראש יש תמונות והמון תופעות בטיפול כמו פחד נוראי בפעם האחרונה התיישבתי צמוד לדלת על הריצפה המטפל התיישב לידי על הריצפה ורק בכיתי, הוא דיבר אבל המילים נעלמו. אני לא יודעת איך לתת מילים לתמונות זה כואב בגוף כמו תאונת דרכים וגם כשאני רוצה להגיד משהו כאילו מישהו חוסם לי את הפה. אולי יש לך הצעה פסיכולוגית איך פותחים את הפה ומדברים? אם המטפל שלי יחשוב שאני משקרת או שיגיד לי שאני מפנטזת לא אוכל לחיות עם זה!!! גם ככה קשה לו והוא משקיע המון אני רוצה שיהיה לו קל וברור ושלא יהיה מבולבל שיהיה לו נוח ולא להעמיס עליו. מה נכון להגיד ומה יכול להיות יותר מדי קשה עבורו? אני רוצה להגיד משהו אבל אז אני חושבת אולי אני טועה ומתבלבלת.........! אני מאבדת את המוח שלי והמטפל כל כך חשוב לי:-( ואני כל כך אוהבת אותו שרוצה לעשות לו חיים קלים ולא להבין את הבוץ המגעיל שבי אליו. מחר יש פגישה והיום כל היום תכננתי מה להגידשישמע אמיתי והגיוני ושום דבר לא נשמע מספיק ברור. בבקשה רק כמה משפטים מסודרים שאוכל להגיד לו. תודה מקרב לב

י. שלום, אני מבין את החשש מהדרך בה הוא יגיב. אבל כרגע הדברים מבולבלים עבורך, להביא משהו מאורגן ומסודר אולי ייראה נוח אבל זה כל מה שהוא יהיה "נראה" וההסתרה תימשך עבורך. נסי כמה שאת יכולה להביא את שאת מרגישה. אל תיבהלי אם הדברים ייצאו מבולבלים, אני בטוח שהוא יישאר איתך בתוך הבלבול הזה. לא ימהר לעשות סדר ולפתור הכל ובוודאי לא יגרום לך להרגיש לא בסדר שאת עושה לו חיים קשים. את יכולה אולי לפתוח ולומר שזה מאוד קשה לך, לומר אולי כיצד נזכרת ובמה נזכרת. לומר מראש שזה מאוד מבולבל ואני מניח שתוך כדי תרגישי מה את יכולה לומר ומה לא. דרור

שלום, אחרי הרבה שנים והרבה מאד כסף בטיפול צפוף פסיכודינמי כושל לא נותר בי הרבה אמון או תקוה אלא רק סבל קשה יומיומי ארוז חזק ובעצבים וכח בקצה גבול היכולת במעין מנגנון ישן ומוכר של "נתק".. הפסקתי לעבוד מזמן, אין לי הכנסה וכבר שנים סגור בבית בלי משפחה או חברה. מנסה לטפל בעצמי לבד ע"י נבירה וחיפוש מקור הבעיות בילדות לא מאמין יותר שמטפל יכול להבין אותי מבלי שאבין את עצמי לפני זה כדי שאוכל להסביר לו מה בכלל מפריע לי (ולהרגיש שאני שלם עם זה), גם אם הוא אולי חושב שמבין קשה לי לקבל את דבריו באמונה תוך ויתור על בחינה מדוקדקת ובלתי מוגבלת כי אם זה לא בא ממני זה לא מרגיש לי נכון ואני נאלץ להסכים וזה לא עובד... (האמת שגם אם בא ממני אני לא תמיד בטוח שלא תבוא תובנה אחרת בעתיד). אני מרגיש שביני לבין עצמי אני עשר צעדים קדימה לפני המטפל ואני לא מסוגל להסביר לו איפה אני, מה גם שזה מבלבל ומתסכל אותי לנסות "לתווך" עבורו.. ככה שאני נאלץ לוותר על עצמי ולהתאים את עצמי אליו, ולתת לו את ההובלה שהוא לא לוקח כי מן הסתם אני אמור להוביל.. עד כמה שאני מכיר את ההיסטוריה שלי היה לי אב מאיים אגרסיבי ועצבני בעיקר מילולית שרוב הזמן מדבר בטון כועס (גם לפעמים מעניש באלימות). סיפרו לי שהייתי מפסיק לנשום ומאבד הכרה כילד קטן ואני סקרן לדעת אם יכול להיות שזה נבע מהאימה מפני הטרור שהוא השליט (לא מצאו בבדיקות בעיה נוירולוגית, נדמה לי שהוחלט בסוף על מניפולציה לתשומת לב עם המלצה לא לתת כזאת כדי לא להרגיל אולי בהנחה ש"מפונק מדי"). מובן לי כיום שהיה קיים אצלי תמיד מנגנון כזה של נתק תמידי וקבוע וכל ההתמודדות שלי בחיים היתה שכלית, תמיד היה מאתגר בשבילי להסתדר חברתית והייתי מוקסם מאלה שזה טבעי להם, בזוגיות תמיד הצד השני היה מתוסכל ממני ועזב בסוף.. הבנתי גם שאני שרוי כל החיים במתח תמידי ללא יכולת לרגיעה ולנטיה "לקפוץ" כשנוגעים בי בהפתעה. יכול להיות שאני בכלל סובל מפוסט טראומה ואז יש טיפול ממוקד יותר שכדאי לי לשאוף אליו? (לא נשארה לי יכולת כלכלית אבל לפחות לא להזרק לשירות הציבורי אצל מטפל שלא "רואה" אותי שוב רק בגלל שקשה לי לבטא את עצמי ועכשיו גם אהיה חייב להסכים איתו לאבחנות ולטיפול שלו רק בגלל חוסר ברירה כלכלי). אני יודע שלא נהוג לתת אבחנות באינטרנט אבל אם באנונימיות יותר קל להפתח מאשר הנסיון המר מאד שלי פנים אל פנים אז למה שזה לא יהיה יותר טוב?

בן שלום, אתה מתאר סבל רב, יומיומי עד כי נדמה כי כאילו התרגלת אליו בעזרת הניתוק עליו אתה מדבר. אבל הכאב שלך עובר. בנוגע לטראומה, אני לא יודע האם אכן עברת אירוע טראומטי אבל "קופצנות" אינה קשורה רק לטראומה. היא יכולה להיות קשורה לרגישות מולדת פיזית (היפרסנסטיביות לגירויים), שאולי הועצמה בעקבות המפגש המאיים עם אביך. עיקר הקושי שאני שומע בדברים שלך נוגע לבדידות, לקושי להסביר את עצמך (שאגב לא עולה בכתיבה שלך), ולהרגשה החוזרת שמתייאשים ממך בין אם זה המטפל, בן הזוג או כל אחד. השאלה היא קודם כל האם זוהי הרגשתך בחיים מול הוריך, שהם התייאשו ממך מוקדם. האם אתה מסוגל להאמין שלא יתייאשו ממך שיהיה אכפת ממך. בעיני זו המטרה המרכזית והראשונית של טיפול. מטפל במסגרת ציבורית אינו פחות טוב, ואינו כופה את דעותיו. אם אין באפשרותך לפנות לטיפול פרטי פנה לטיפול ציבורי ונסה להתמוד עם הקשיים שאתה מעלה. דרור

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר מזכרונם הוא לעולם לא ימחה. הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן. נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה- הנעורים שבאו פתע אל סופם. כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים ובית עלמין על הגבעות ושניים שחלפו דומם- בין החצב והקברים והשיקמה. הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן. נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה- הנעורים שבאו פתע אל סופם.

& נשמה את כזאת מותק שזה הורס אותי כל פעם מחדש:-) מגיע יום השואה את דואגת שנזכור מגיע יום הזכרון את דואגת שנזכור.....את לא מעיזה לכתוב מילה על עצמך בימים כאלה!!!!!את פשוט ....נשמה!!!!!!!!!התגעגעתי אלייך אבל את רואה אני שותקת לגבי מי את :-)))))))))הרגישות שלך יכולה למלא מליון לבבות והכאב שלך יכול לפוצץ מליון קוביות קרח:-( אוהבת מקלדת חברתך בכל כינוי שתבחרי (ששששש) :-)

מה קורה אחותי היקרה? עצוב היום מוזיקה עצובה סרטים עצובים טוב שאפשר לברוח הנה גם פה עצוב אבל לפחות אפשר להיות ביחד:-( מה איתך?

& שלום, שיר נוגע ללב. יהי זכרם ברוך, דרור

:-((((((((((((((((((((((((((((((((צריכה את המטפל שלי עכשיו כל כך צריכה ורק מחר הפגישה.... דיברנו עכשיו בטלפון אמרתי שיבוא אני לא יכולה לחכות עד מחר אמר שהתקשר שוב עד שעה 12 בלילה אם צריכה כי אז........ מה יהיה?

לי שלום, אני מבין שקשה לך מאוד עכשיו ואת מרגישה שאת זקוקה למטפל שלך כרגע, שירגיע אותך ויעזור לך לעבור את הזמן הקשה הזה. מהדברים שלך נשמע לי שהוא מבין את הקושי שלך, ומוכן לעזור ולתמוך בך ככל האפשר. אני מקווה שאכן תוכלי להיעזר בו, לא רק בין הפגישות אלא גם בתוכן. דרור

א.פעם קיבלתי אנאפרניל בגלל שהייתי בדיכאון וניסיתי להתאבד. אין לי רקע פסיכיאטרי -לא היה לי. פשוט הייתי אחרי תאונת דרכים עם פגיעת ראש וקיבלתי באופן אובססיבי שיקום פסיכולוגי ולא שיקום שהיה יכול לעזור לי. היה לי ממש עצוב אז ולא התייחסו אלי חוץ להגיד לי להמשיך. אז ניסיתי להתאבד והגעתי לפסיכיאטר. רק אחרי המון שנים מצאתי מרפאה קוגניטיבית אחרי שמצאתי מכתב שנשלח עם ההוראה הזאת בלי שאף אחד התייחס אליו. בקיצור, ראיתי , כמה שנים אחרי שלקחתי את התרופה הזאת והתחזק לי הרצון האובדני והפסיקו לי אותה, ידיד מאוד טוב שלי שקיבל את התרופה הזאת יחד עם תרופות אחרות. הוא היה נורמלי לחלוטין אבל היו לו לחצים מאוד קשים ואח עם בעיה נפשית רצינית שרק החמירה למרות שהאח היה באשפוזים לפעמים. בקיצור ראיתי אנאפרניל ורציתי להגיד משהו חכם. במקום זה יעצתי לקחת אותה ואמרתי שהיא עוזרת, כי באמת היא מונעת אובדנות, אבל רק בהתחלה בשלב המאוד ראשון. ואחר כך פשוט לא יצא לי לבקר אותו אפילו שהבטחתי כי הייתי במערכת מאוד לחוצה. אני לא יודעת מה הוא עשה בסוף עם התרופה ואם זה קשור , אבל לפני שנתיים מהיום, לפי הלועזי, צלצלתי אליו בבוקר בשביל לבוא אליו והתבשרתי שאין לי יותר למי לבוא וזה היה נכון. הבעיה היא שלא מתייחסים למה שקורה ולסכנות. גם החלפת דיעות בפורום פסיכיאטריה לא עוזרת. מה שעצוב לי במיוחד זה שמתי שהייתי אז בלחץ אמרתי אולי לזרוק את כל התרופות חוץ מהאנאפרניל ואולי אמרתי משהו אחר,ותמיד תכננתי לעזור לו אם יגיע רגע שהוא ישבר. ב. העתקתי משהו חשוב שמצאתי בדפי בריאות מדריך לשירותי רופאה: רופאים ופעילי הסברה של ארגוני בריאות הנפש הזהירו, שהעלייה במספר האנשים המתאבדים כתוצאה מנטילת כדורים האמורים להקל על הדכאון, ניזונה מהשילוב בין מתן מופרז של מרשמים לתרופות נוגדות דכאון, וחסר במחקרים מדוייקים על הסכנות הטמונות בהם.

שלום לך, אני שומע בדברייך בעיקר תחושה של אשמה ושל בדידות. האשמה קשורה לתחושה שמאיזושהי סיבה ידעת ובכל זאת לא אמרת דבר, אולי אפילו עודדת אותו לקחת את התרופה דבר שאולי הוביל למותו. זו תחושה שמאוד קשה לחיות איתה. אבל אני רוצה לומר לך מספר דברים. ראשית התרופה עזרה לך בהתחלה ואני מניח שרצית בטובתו כשהמלצת עליה. מעבר לכך, כפי שכתבת, לא ברור הם הוא עשה שימוש בה או לא. מעבר לכך, הטענה כלפי תרופות אנטי דכאוניות מוכרת אף כי לא הוכח למיטב ידיעתי שיש משהו בתרופה שגורם להעצמת הרצון למות. הטענה לרוב היא בנוגע לעלייה בכוחות שהתרופה מאפשרת, שהיא מאפשרת יציאה מהדכאון והגברת היכולת לממש מעשה אובדני אבל גם בנוגע לזה הדברים לא וודאיים. מה שאני מנסה לומר הוא שאני מבין את תחושת האשמה, היא טבעית, אבל חשוב לקחת בתוכה גם מידע נוסף ורגשות נוספים. דרור

שלום רב! קשה לי להסביר את הדברים - כי אני בסערת רגשות - אך אנסה. כאשר אני נמצאת במצב, שאני תופסת אותו כמאיים עלי פיסית (מצב של אוירה מאיימת, עם כעס לא מוסבר - מין תוקפנות רוחשת באויר, מתוך תסכול שקט של בן זוג, שלא ניתן לגשר עליו בלי להפוך להיות קורבן, והדרך היחידה במצב זה הוא ניתוק מגע) באותם רגעים שאני מול מצב זה, אני מרגישה איך שחלקים שונים בגופי כאילו עומדים להתפרק ולהשבר - אני ממש מרגישה כאב פיסי - ואובדן יציבות פיסית, כמעט ואיני יכולה להמלט. מדוע אני מרגישה כאבים של חוסר שליטה גופנית, באזורים פגיעים בגוף . אני מרגישה למשל שהברך מתפרקת לי (בעבר סבלתי מפציעת ספורט בברך שהחלימה) ואני לא מסוגלת להניע את הרגל. לוקח לי זמן להתעשת ולארגן לי מנגנוני הגנה מחודשים. מהי התופעה הזאת , ואיך מתגברים עליה? תודה עבור התשובה ורד

ורד שלום, נשמע לי שאת מאוד רגישה לאיום פיזי, הו אמעורר בך ככל הנראה אסוציאציות איישות ופיתחת לך עם הזמן דרך התמודדות - התרחקות. אבל עדיין החשש הפנימי מתבטא בעצמה כה רבה עד כי את חווה כאב פיזי ממשי, וחרדה שאת עומדת להתפרק. כדי להבין יותר לעומק מה קורה לך יש צורך בהבנה של המחשבות והתחושות שעולות בך. אבל ממה שכתבת כאן נראה שאיום פיזי מתחבר אצלך באופן ישיר ולא מתווך לכאב כאילו את כבר ספגת את האלימות והכאב המתלווה אליה. נשמע לי מפחיד מאוד לחיות במצב כזה. אני מציע לך לפנות לטיפול ולהבין קצת יותר מה קורה לך. דרור

אני בת 33 רווקה ומתחילה עשיו ללמוד לתואר ראשון אחרי מאמצים ופחדים רבים הבעיה היא שכל הזמן יש לי מחשבות רעות על מחלות אני סובלת הרבה זמן מכאבי בטן עשיתי המון בדיקות הכל בסדר אבל המחשבות הרעות לא עוזבות אותי אמא שלי נפטרה צעירה מסרטן וכל כאב שיש לי אני חושבת על המחלה , אני כבר לא יודעת אם הכאבים הם פסיכולוגים או באמת איך אני יוצאת מהמחשבות השלליות

עדי שלום, נשמע לי טבעי לחשוש שגם לך יקרה מה שקרה לאמא. אבל מסיבה כלשהי החרדה הפכה אצלך לדבר קבוע. דבר שבדיקות לא מרגיעות אותו. כאבים יכולים להיות פיזיים כתוצאה מלחץ וחרדה, ויכולים להיות פסיכולוגיים לגמרי. בכל מקרה הפתרון להם הוא טיפול נפשי מתוך ניסיון להשהות את החרדה, להתמקד בחלקים אחרים בחייך, ובמקביל להבין ולעבד את המוות של אמא ואת השלכותיו עלייך כיום - למשל האם את מרגישה בסדר להמשיך ולהיות בריאה, להיות שמחה ועוד. דרור

שלום שמי אורי ואני בן 27 וחצי חיי במשך השנתיים האחרונות היו ממש אבל ממש מגעילים מאז שהשתחררתי מהצבא חיי לא מה שהיו. הייתה לי חברה נפלאה שנפרדנו ואני מייסר את עצמי על כך שזו הייתה טעות מצידי להיפרד ממנה ולמרות ניסיונות מצידי היא לא רצתה לחזור אליי יותר אבל הפסקתי לחשוב עליה ואני מנסה ובאמת משקיע את כל כולי בלמצוא משהו חדש אבל מסיבות של חוסר מזל או מצידי לא הצלחתי למצוא משהו חדש מצבי החברתי לא ממש טוב יש לי רק חבר אחד שהוא טוב והוא חברי במשך 14 שנה אבל אני רוצה למצוא עוד חברים ולא ממש יודע איך ואיפה לעשות את זה אני עובד בעבודה מעולה ושכר טוב והמצב בבית שלי ממש חרא ואת כל המשכורת שלי אני נותן להורים שלי כדי להתקיים ולשלם . ממש כאילו אחרי שהשתחררתי מהצבא עולמי חרב עליי והתחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון ע"י התייעצות עם הרופא שלי כי ממש לא יכולתי לסבול את המצב שקיים ממש קשה לי עם המצב ואין לי מושג איך להמשיך הלאה בסה"כ אני רוצה בת זוג ועוד חברים השאלה היא איך להשיג אותם כי לא יודע אני מנסה להתחיל עם בחורות וללנסות למצוא עוד אנשים אבל אתה לא יכול לבוא לאנשים פתאום אחי בא לך להשאר בקשר בקיצור אני מודאג וממש עצוב תודה ואשמח לקבל עצות וסליחה על האורך

אורי שלום, לעיתים קרובות השחרור מהצבא גורם לתחושה של בלבול. עד אותו רגע הכל היה ברור הולכים לבית ספר, לצבא פוגשים חברים מכירים אנשים. פתאום הכל באחריותך, ומה שנראה היה מובן מאליו אינו כזה עוד. אני מבין מדבריך שבמקביל גם קשה מאוד בבית מה שמקשה עליך להיעזר בהוריך ואולי גם מחמיר את הדכאון שלך. העובדה שיש לך חבר קרוב מעידה שאתה יכול להיות בתוך קשר קרוב, אך כיום משום מה איבדת את הביטחון שאתה יכול ליצור קשרים. אולי אתה מתקשה להאמין שירצו להיות איתך, ולא מבין כיצד להתחיל קשרים חדשים. בעיני טיפול תרופתי אינו מספיק במקרה זה. עליך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהתמקד בהבנה של הקושי ביצירת קשרים - ככל הנראה בשל דימוי עצמי לא גבוה. בתוך הטיפול תוכל גם לחשוב אולי כיצד ואיך אתה יוצר קשרים, עם נשים ועם חברים. דרור

שלום לכם, עמותת נפש אמן הינה עמותה שמטרותיה הן - קידום אמנים נפגעי נפש ושילובם בקהילה. אני מזמינה אתכם לביקור באתר העמותה. בכתובת- http://livecity.co.il/site/index.asp?depart_id=22763 ביקור מהנה. נשמח לקרוא את תגובותיכם בספר האורחים שלנו. תודה לכם שיהיה המשך יום נפלא נועם דוייב מנהלת קשרי קהילה עמותת נפש אמן

יש לי ילדה בת 8 והיא מרטבה מידי לילה זה התחיל בגיל 3.5 וחזר שוב לפני שנה ניסינו הכל עד שהתייאשנו לפני ארבעה חודשים שאלנו אם היא מוכנה לחזור לחיתולים בלילה והיא לא הסכימה לשמוע אנו כבר לא יכולים ומחתלים אותה בלילה ללא רצונה תהליך ההחתלה מתרחש בבכי וכל פעם שאני רק מתקרבת עם הטיטול מתחיל הבכי ואני מחתלת אותה בכל זאת מתוך ייאוש בחודש האחרון היא מרטיבה גם ביום ואני מחתלת אותה כל יציאה לכל מקום זה מאוד מביך אותה וגם לי מפריעה ליראות אותה כך אני צריכה שתענה לי על שאלה חשובה ביותר האם להמשיך לחתל?תודה

שלום לך, חזרה להרטיב, כחלק מרגרסיה, נסיגה קורית לעיתים בשל אירוע כלשהו אירוע שמציק לילדה ולא מתבטא אלא בהרטבה. התעלמות מסימן מצוקה זה מהווה התעלמות מהדבר שמפריע לה. איני יודע האם אתם יודעים על משהו שקרה לפני שנה וקשור לחזרה שלה להרטיב. אבל אני ממליץ לפנות בהקדם לפסיכולוג קליני שבמקביל מתמחה גם בגמילה מהרטבה ולקבל עזרה מקצועית. ישנו טיפול התנהגותי יעיל מאוד, אולי גם יש צורך לבדוק האם ישנה בעיה פיזית. לגבי החיתול, ילדה בת שמונה שמרטיבה ולובשת חיתול זה לא נעים להורים אבל נשמע כמשפיל עבורה. נראה לי שלא במקרה היא התחילה להרטיב גם בבוקר וזה קשור לניסיון לשים לה חיתול בלילה. לדעתי לא נכון לשים לה חיתול. פנו בהקדם לטיפול הבינו האם קרה משהו ובכל מקרה טפלו בבעיה בעזרת איש מקצוע. דרור

מתנצלת אם נשמעת ביקורתית אך חייבת להגיד לך את הדברים הבאים. הילדה כואבת מציאות כלשהי, הרצון שלכם "להשתיק", אותה דרך חיתול היא מתעללת ומתעלמת מהכאב ש-ל-ה שלא מצליחה להעביר לך בדרך אחרת. למה לחתל אותה נגד רצונה, למה בכלל לעשות משהו נגד רצונה, למה לא להקשיב לה, לכאב שלה, אולי לפחדים שלה. לא יודעת. אבל מדהים אותי שבתוך כל זה השאלה המרכזית שלך היא "האם להמשיך לחתל". תנסי לשאול שאלות כמו, מה קורה לה, מה מפחיד אותה עד כדי איבוד שליטה על סוגרים שאלות קשות ומציאותיות יותר מהאם לחתל או לא. לא כתבת מילה אחת על מה היא מרגישה, או על הסתייגויות נוספות שלה מעבר לאותו חיתול! בבקשה הניחי לחיתול ולפתרונות קוסמטיים אחרים ופני למה שנמצא מתחת לפני השטח קוראים לזה נ-פ-ש.

וואלה & ח"ח אחלה תשובה! לקחת את זה ממש אישי!!!!!! ממש דיברת בשביל הילדה כל הכבוד על האומץ להתחבר לילדה ולא לאמא שנשמעת אלק מתוסכלת. הפסיכולוגית שלי הייתה שואלת אותך האם הילדה הזו זו את?:-(

לזכר כול הנופלים,ולתקוות הנשארים-מילים: דידי מנוסי לחן: יוחנן זראי מי שחלם לו, ונשאר לו החלום מי שלחם לו, לא ישכח על מה לחם מי שנשאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם מי שהבטיח וזכה גם לקיים מי שהצליח לחזור מן הדרכים מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם הוא לא יניח שנשכח את ההולכים. וההרים עוד בוערים באש זריחות ובין ערביים עוד נושבת רוח ים אלף פרחים עוד משמחים כל לב בשלל פריחות מי שהלך הוא לא יראה זאת לעולם. וההרים עוד יבערו באש זריחות ובין ערביים תנשב עוד רוח ים אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות הם שיעידו, כי זכרנו את כולם... מי שחלם לו, ונשאר לו החלום מי שלחם לו, לא ישכח על מה לחם מי שנשאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם הוגש

ד. שלום, בימים קשים כאלו אין לי הרבה מילים להוסיף ואני מצטרף לדברייך. דרור

יש לי ילד בן7 שסובל מתופעות כמו רגזנות יתר,התפרצויות זעם,חוסר ביטחון,פעלתנות יתר,הרבה פעמים מדבר על זה שבא לו למות.מכיוון שהוא מצליח בלימודים למרות שקשה לן לעשות שיעורי בית מחנכת הכיתה לא ראתה צורך באבחון שלADHD.איך ניתן להבדיל האם זה דיכאון או הadhd?יש לציין שאני ובעלי גרושים מזה כמעט 3 שנים והוא לא לוקח חלק גדול בגידול של הילדים[יש עוד אח בן חמש וחצי].פניתי ליועצת בית הספר אך בנתיים לא קיבלתי תשובות.

tuli שלום, התופעות שאת מציינת מעידות בראש ובראשונה שמשהו מפריע לבן שלך. ילד בן שבע המדבר על הרצון למות אומר בצורה ברורה שרע לו. ייתכן והוא סובל מ ADHD ובעזרת אינטיליגנציה גבוהה מצליח לתפקד טוב בלימודים, אבל עדיין זה מפריע לו. ובכל מקרה נראה לי שדברים נוספים משפעים עליו, למשל ייתכן והגירושין משפיעים עליו וגורמים לו לכעס רב. בכל מקרה אני ממליץ לא להמתין ולפנות בהקדם, במידה והיועצת לא תעזור, לשירות הפסיכולוגי חינוכי בעירך. ייתכן והם ימשיכו ויפנו אותך גם לפסיכולוג קליני של הילד, או שאת יכולה לפנות לבדך באופן עצמאי. דרור

קראתי היום גם את הידיעה על הרצחה של הישראלית בת ה22 ועל ארבעת החברות שנהרגו בתאונה בבוליביה, וכן גם את הידיעה המזוויעה על האישה שהקפיאה את גופות הילדים שלה במקפיא במשך עשרים (!) שנה וכמובן את המשך הסאגה המחרידה, המזוויעה, הבלתי נתפסת על האוסטרי והבת שלו. ופשוט בשלב מסוים לא יכלתי לשאת את זה ופרצתי בבכי, כמה זוועות, וחיים של אנשים צעירים שנהרסים. אבל מה שממש שקעתי בו זו הזוועה המפלצתית באוסטריה, זה לא עוזב אותי כבר מאז ששמעתי על כך. כאילו נהייתי בי איזו אובססיה להתעדכן, לדעת. אני בודקת כפעמיים ביום (או כל עוד אני בבית) מה חדש, אם יש חדשות נוספות. זה פשוט כל כך בלתי נתפס שחייבים לדעת אם יש התפתחויות חדשות, שיסבירו איך זה קרה ומה היה שם. כל כך הרבה דברים לא מובנים כמו מי למשל עזר לו לבנות את הדלת. והנה, היום התפרסמה הידיעה אודות התעלומה שהעסיקה רבים, הייתה זו הבת שלו, שהוא כלא בצינוק, שעזרה לו להרכיב את הדלת והוא דחף אותה פנימה לאחר מכן. זה פשוט נורא, אני לא יודעת אם אני יכולה לעכל את זה. קשה לתפוס את זה. שהוא דחף אותה פנימה והיא התעוררה אחר כך (הוא סימם ואנס אותה) וגילתה שהיא תקועה שם, ומה היא חשבה, ואם תיארה לעצמה כמה זמן היא תאלץ לשהות שם. אני פשוט לא יכולה להאמין..... :-(

שלום לך, אכן קשה להאמין שזוועות כאלו קורות. קשה עוד יותר כאשר מנסים להתחבר לחוויה של אותה ילדה - אישה זה בלתי נסבל. חשוב להרגיש, חשוב לשים לב ולא להתעלם. חשוב לנסות למנוע מקרים כאלו, אבל וייתכן ודבריי יעוררו תרעומת, יש צורך לדעתי לנסות לאזן בין תשומת לב לאירועים הללו לבין התמקדות בחיי היומיום, גם על הצדדים הטובים יותר בהם. זה חשוב גם בכדי שיהיה בנו את הכח להתמודד עם אירועים כאלו שלא נהיה מותשים מולם או חלילה אדישים. דרור

אל תדאג, אני לא הולכת לעשות מעשה קיצוני מידי.. חשבתי על זה.. אבל הסקרנות די גוברת עלי.. הסקרנות איך כל המשחק הזה ייגמר.. הוא משהו שלא נותן לי לעשות דברים שהייתי רוצה.. נמאס לי מכל התחרותיות שיש כאן, ההישגיות הזו להצלחה.. אני לומדת, אבל גם לא מצליחה ללמוד.. אני מנסה להצליח במבחנים, אבל אני גם את זה לא מצליחה.. מנסה להתרכז, וגם בזה לא מצליחה.. אני מאובחנת כילדת ADD הפרעת קשב וריכוז הידועה והמוכרת.. נמאס לי לא להצליח לעקוב אחרי המורים, לא להצליח לעמוד בdedline של הגשת העבודות. נמאס לי להיות הילדה הזו שיוצאת באמצע השיעור ושמה פס על הלימודים.. כשזה בעצם בכלל לא נכון.. אני פשוט לא מצליחה להתרכז כ"כ הרבה זמן.. אם בכלל.. נמאס לי להיות זו שלא מקשיבה, לא מסכמת.. (אני בכלל לא יודעת איך מסכמים), נמאס לי שיש עליי לחץ אדיר של לימודים, ואז בדרך כלל אני רק שמה את הכל בצד, מדחיקה מרוב לחץ... נמאס לי שאני רוצה מעצמי דברים שאני בטח לא אצליח להגיע אליהם, בגלל רמת האינטלגנציה הממוצעת מינוס שלי.. (הנושקת לפיגור קל, לעניות,[ויש עניות.] דעתי) נמאס לי שאני מוותרת מהר מידי.. גם על החיים. נמאס לי שהחברה שסובבת איתי חיה מכח האינרציה ומוכתבת דפוסי התנהגות והלך רוח ואמונה בחיים.. ולא חיה כפי שהיא מאמינה שהיא צריכה לחיות. נמאס לי שאני הכבשה השחורה בבית, נמאס לי שאני צינית כל הזמן, שאני הליצנית של החברה, שאני חיה בעולם של תן- וקח, של אינטרסנטיות, של חברה שטחית, של יחסים שטחיים עם בני אדם.. נמאס לי שאני תלותית, אובססיבית וחיה על חשבון ההורים. נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי. נמאס לי שכולם מתחתנים סביבי, ואני אפילו לא רוצה בזה.. שאני מנסה לזכור מה רציתי לאמר, ולא זוכרת.. שיש לי קצר או איטיות במחשבה.. שאני מבינה הכל לאט,אם בכלל, שאני צריכה לשפר בגרויות, אחרי יעיפו אותי מהלימודים האקדמאים.. נמאס לי שאתה רחוק ולא יכול לדבר איתי, אבל מצד שני, מה אתה חייב לי בכלל?! מי אני!? נמאס לי שאנשים אפילו לא מנחשים מה עובר עליי בפנים, שאני דמות חברתית סמכותית בחברה שלי, שאני מחייכת תמיד והם אפילו לא יודעים כמה אני מתוסכלת ועצובה מבפנים.. נמאס לי להרגיש אגואיסטית שאני כותבת לך את המייל הזה ובפעם הראשונה חושבת גם קצת על עצמי.. נמאס לי שאנשים לא רואים באמת מי אני.. "איש קודר מושחת ומכוער"(אלאדין) נמאס לי שאני מאמינה בה', אבל לא מסוגלת לפתוח סידור ולדבר איתו כמו פעם, לא מסוגלת להעביר פעולות בבני עקיבא, לא מסוגלת לערוך דיוני עומק על אמונה וחברים.. רק כי אין לי כח.. ואין לי את התעצומות נפש שהיו לי דאז.. כשהייתי קטנה יותר.. נמאס לי לעשות חשבונות של מה יחשבו עליי אם, מה יגידו.. והאם זה מספיק בוגר.. או ילדותי מידי להגיד או לעשות כך או כך.. נמאס לי לחיות לפי שפיטה של אנשים או בצל השפיטה שלהם, קרציות.. נמאס לי לדבר עם אח שלי יפה כ"כ, להתנהג כאילו הוא לא דפק לי את החיים, רק כי המשפחה מטאטאת את כל מה שהיא לא רוצה שייצא החוצה.. רק כי הוא הבן הבכור והוא מכבד את ההורים, מה שאני לא עושה.. נמאס לי שחברות שלי שואלות אותי עכשיו מה אני עושה במחשב וכותבת כ"כ הרבה.. (מה זה עניינכן?!) נמאס לי.. נמאס לי שאני חיה מהסקרנות ולא שמה קץ לזה, כי החיים האלה משעממים. נמאס לי שהאדישות רק גוברת אצלי בזמן האחרון.. (בעיקר מהגירוש של גוש קטיף..) נמאס לי שאני נאצית לעצמי.. שיש ניכור.. ביני לעצמי, ביני לאחרים.. נמאס לי שאחותי כל הזמן כועסת על דוד שלי שמרביץ לדודה שלי מכות רצח ואומרת איזה פסיכופת ואיזה סתומים הילדים שלו שהם לא הולכים להתלונן עליו.. אבל היא בדיוק עושה את אותו הדבר שלא התלוננה על אח שלי .. אני יודעת, זה כבר נגמר היום, אני לא גרה בבית.. הוא התנצל.. לא ישירות מולי.. הוא העביר את זה לגיסתי שאמרה לאמא, שאמרה לאחותי, שאמרה לאחותי. שאמרה לי.. נמאס לי שאני חסרת אונים, שאני מנסה לעזור לעצמי, אבל ללא הצלחה.. נמאס לי שאני לא מצליחה לעזור לאנשים במצב שלי (ויש כאלה, הרבה..) או במצבים גרועים יותר.. נמאס לי שאף חד, אבל אף אחד לא מבין את המשחק הזה של החיים.. שאף אחד לא יוכל מול המהלכים של הקב"ה, כי הוא מלך! אין עליו! אף אחד לא יכול עליו.. וכרגע הוא משחק איתנו מהלך לא הוגן של הסתר פנים, של כפירה, של ערעור בעיקרי הדת, של הרהורי כפירה, אתאיסטיות, של חוסר וודואות-ספק,של גאולה שהוא מתחייב לה כבר המון שנים ולא באה.. דדדדדייי! תפסיק עם זה.. נמאס, לא מסוגלים יותר..גדול עלינו!! איך אתה משחק איתנו כזה משחק?! רוצה להרגיש גבר?! אתה גבר! כולם יודעים את זה כבר.. דיי! נמאס לי שאני עסוקה ברחמים עצמיים.. נמאס לי! נמאס לי שאני משחקת ברגשות של אחרים ובעיקר עם עצמי.. שאני מתאהבת באנשים שאין לי עתיד איתם שכלית.. למרות שחלקם רוצים.. שאני גורמת להם להתאהב בי.. (בכוונה ושלא) ואז זורקת אותם או מבהירה להם, שאנחנו רק ידידים.. נמאס לי שיש לי צורך במחמאות, בבנים.. באנשים.. בפלאפון.. אני לא יודעת אם אתה יכול לעזור לי.. אבל אני גם לא יודעת אם אני רוצה.. כרגע, אני רק רוצה שתגיב.. אז בבקשה.. אני לא בטוחה שיהיו לי תעצומות נפש לשוב ולכתוב שוב, לשוב ולהגיב.. היה לו רגע.. יומטוף, ותודה על ההקשבה, אם הקשבת, על הקריאה, אם קראת, ואפילו על האפשרות לכתוב לך מייל ולהשלות את עצמי שאכן תקראי.. עצם הכתיבה היתה דבר חיובי.. תודה הייתי בטיפול בכיתה ה', אח"כ גם בכיתה ז',ח',וט'. אבל כולם היו טיפולים דפוקים.. כל דבר שהייתי אומרת בטיפול, היה עובר להורים שלי.הם היו מקבלים דיווח אם אני מספרת דברים שאני לא צריכה לספר.. הייתי הסתומה של הבית שאפילו מבזבזים עליה כסף לפסיכולוג וגם זה לא עוזר.. אני במצוקה, אני מודעת לזה.. אין דרך להקים את עצמי לבד? אין היום הקשבה אמיתי לאף אחד. ומה זה יעזור להעמיס על עוד מישהו? אני כבויה ולא מצליחה לעזור לעצמי. אבל גם לא מאמינה כבר שמישהו בכלל יכול לעזור.. שבועיים אני בדירתי השכורה סגורה עם עצמי. לא מתייחסת לאף אחד, מתרחקת מחברה ולא עושה כלום חוץ מהלהתחבא מאחורי האינטרנט ולחפש חברים שיבדרו אותי רגעית אין לי טעם לקום בבוקר, כל מאמץ שלי בכל תחום בחיי עולה בתוהו: בלימודים, ביקשו ממני לשפר בגרויות(סיימתי שנה ב' במכללה) במקביל, עברתי טיפול פסיכודרמה והוצאתי שם דברים ששכבו באדמה שנים. מה שהוביל לפרצי בכי לעיתים קרובות ורצון עז רק לישון..( מה שנקרא בברנז'ה המקצועית חוייה פוסט-טראומטית).כמובן ללימודים עצמם היה את העומס שלהבם ונמצב בבית לא מוסיף.. לא כלכלית ולא נפשית. הייתי אמורה להתחתן עכשיו והרב שלי אמר לי לאמר לא לבחור.. אז כך עשיתי, לצערי. ואני מצרה על כך .בלימודים, לא החשיבו לי את ההשקעה האדירה שלי וביקשו ממני לחזור על קורסים שנה הבאה, מה שדוחה את התואר בעוד שנה. אני אתמוטט.. אין לי מצב רוח.. אני אדישה להכל

מיכל שלום, אני שומע את הכאב שלך את תחושת הבלבול ואת ההרגשה ששום דבר לא מסתדר ובוודאי לא בקלות. ראשית, אני לא מסכים להגדרה שלך את עצמך כבעלת אינטיליגנציה נמוכה. להיפך מדברייך נשמע לי שיש לך אינטיליגנציה גבוהה למדי ומכאן אולי גם הכאב - על התחושה שאת מפספסת משהו. לכן עצתי לך היא לנסות ולטפל ב ADD גם תרופתית וגם על ידי טיפול המתמחה בתחום ומשפר את מיומנויות הלמידה שלך. אבל הקושי שלך הוא גם ברמה הרגשית. עברת טיפול בפסיכודרמה שהעלה בך תכנים כואבים אבל אם הבנתי נכון נשארת לבד ולא מוכלת לאחר מכן. לכן נסי במקביל לפנות לטיפול, אם טיפול פרטי יקר מדי את יכולה לנסות לפנות לתחנות לבריאות הנפש ולקבל טיפול שם. כתבת שיש בך סקרנות, אם אכן יש בך סקרנות לא רק איך זה ייגמר, אלא גם בנוגע לאיך את יכולה להמשיך ולהשפיע על חייך היעזרי בה, היא משאב חשוב ביותר עבורך. דרור

היה לי סיוט, ובו ילדתי מפלצת במקום תינוק מה הפשר? התעוררתי בבהלה בעייפות

אלמונית 2 שלום, פירוש חלומות מתבסס על הבנת העולם הפנימי של החולם, דרך שיחה ולעיתים שיחות המעלות מחשבות ואסוציאציות בנוגע לחלום ולהקשר שלו. כך שאני לא יכול לומר לך מה פשר החלום. הוא יכול להתייחס לפחד שלך שבתוכך יש מפלצת שתצא. הוא יכול להתייחס לחרדות מפני לידה והריון. והוא כמובן יכול להתייחס לפחדים לא מודעים אישיים יותר. על מנת להבין טוב יותר את משמעותו יש להיעזר בפגישות טיפוליות. דרור

ב ר כ ה מ כ ל ה ל ב החל ב- 1.5.08 ולמשך שלושה שבועות תתקיים, זו השנה החמישית, בכל סניפי הסופר-פארם בארץ מכירה מיוחדת של כרטיסי ברכה מעוצבים. כרטיסי הברכה עוצבו בשלל צבעים אביביים, מעוטרים בציורי פרחים ופרפרים, המסמלים פריחה, שגשוג וחופש. הכרטיסים ימכרו במארז הכולל ארבעה כרטיסים. מחיר מארז: 10 ש"ח. כל ההכנסות יועברו למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.

מצאתם מקום לזאת ההודעה,מה עושים באלה התרומות? קונים חלקת קבר ותכריכים?!

אני חולקת עלייך ולא מסכימה שזה יכול להיגמר רק במוות!!!! נכון הן סובלות וזה חיים נוראיים אבל אל תהרסי להן את הסיכוי לתקווה תני להן אפשרות להאמין בחיים אולי טובים יותר מגיע להן לא? אני יודעת שאמרת את זה מתוך המון כאב אבל יש בנות עם מטפלים נהדרים שמחזיקים אותם או כמו שדרור אומר מחזיקים את התקווה עד שהן יראו אותה. בילבי ילדת הברזל

me2 שלום, את יכולה להתקשר בשעות היום ולהשאיר הודעה במידת הצורך. את יכולה גם לפנות במייל ונתאם זמן כך שתוכלי להשיג אותי. דרור

שלחתי לך מייל תגיד לי מתי להתקשר צריכה התייעצות דחופה בנוגע למטפל שלי עד הפגישה הבאה (יום שישי) תודה

דרור היי איך היה המשחק:-( בנו כותבות כאן על המון כאב בטיפול בגלל שחזורים של טראומות... וכשיוצאות מהפגישה נשארות בלי ליווי של המטפל ....... איך מטפלים לוקחים אחריות על מה שקורה איתן מפגישה לפגישה?:-( למה אין מרכז מיוחד לנפגעות תקיפה מינית או גילוי עריות שילווה אותן בתקופה בה הכל צף וכואב ושתהיה אפשרות לתמיכה מתי שהן מתפרקות כמו מה שאני קוראת כאן לפעמים. לא נראה שפגישה פעם או פעמיים בשבוע וכמה שיחות טלפון מספיקות לתמיכה נכון? אני קוראת את הבנות שכותבות כאן ש' למשל ועוד כמה) וזה לא מציאותי שהן ככה בלי ליווי צמוד.... זה לפעמים אפילו חוסר אחריות לגרום להן להצפה ולהשאיר אותן לבד:-((((((((((((( אוהבת בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, העלאת תכנים וזכרונות קשים בטיפול ובוודאי תכנים של פגיעה מינית וגילוי עריות היא חוויה קשה ביותר. זוהי חוויה מטלטלת שגורמת לעיתים לתחושת הצפה. החשש להישאר לבד עם הכאב מחוץ לפגישה הוא חשש ששב ועולה במקרים כאלו והתשובות להתמודדות איתו אינן נתונות אך ורק בידי המטפל. ישנה חשיבות לחוזק הקשר הטיפולי, לידיעה של המטפל ושל המטופל/ת שהטיפול כמה שהוא קשה הוא מקום תומך. חשוב שמלבד המטפל יהיו גורמי תמיכה נוספים. זה בהחלט יכול להיות כפי שהצעת מרכז לנפגעות תקיפה מינית, או הסביבה הקרובה למטופל. ועדיין, נכון ישנם רגעים הנחווים כבלתי נסבלים. הלוואי ויכולתי לומר שיש דרך אחרת קלה יותר כואבת פחות. אני לא מכיר דרך כזו. אני כן מאמין שתוך כדי ההתמודדות נמצאים כוחות לשוב ולהיאסף מתוך ההצפה שחווים. דרור

אשמח מאוד אם תעזרו לי... כיצד ניתן להרגיע אדם מאוד עצבני? איך להתייחס אליו שלא יתעצבן על כל שטות, ולתת לו הרגשה של שלווה ונחת? יש איזושהי תרופה צמחית שעוזרת במצבים כאלה ( חוץ מרסקיו ), כי האמת שזה לא ממש מרגיע ועוזר. אני אשמח לקבל תשובות, כיצד לנהוג , איך לטפל במצב, ומה באמת יכול לעזור. תודה רבה מראש.

שלום לך, אנשים מתעצבנים מדברים שונים. יש המבטאים זאת ויש הנוצרים זאת ו"מתבשלים" בתוך הכעס של עצמם. איני יודע מה גורם לאדם עליו את מדברת להתעצבן, אבל לעיתים אנשים מתעצבנים כדרך לקרוא לעזרה, שיראו שקשה להם שהם לא מתמודדים. לכן התנהלות שלווה מולם נותנת להם להרגיש עוד יותר לבד ושהם לא מצליחים לשדר את המצוקה והם מגבירים את הווליום. עצתי לך היא לנסות, וזה לא קל בזמן אמת, להבין מה באמת מרגיז אותו, מה הוא רוצה וצריך. יכול להיות שהוא צריך שתתעצבני איתו כך שהוא יוכל להוריד קצת את הרגל מהגז. בכל מקרה אני חושב שהדבר תלוי מקרה והתייחסתי כאן לאפשרות אחת. דרור

גדלתי בבית בקורתי. לכן אני מבקרת את עצמי על כל פעולה ואין לי אפשרות לעצור את זה כתוצאה מזה הערך העצמי והבטחון העצמי שלי ירוד? ורואה כל הזמן את השלילי שבכל דבר. מה לעשות?

חבצלת שלום, את נשמעת כמי שמבינה את המקור לקשיים שלה, לחוסר הבטחון ולקשר של זה לביקרות העצמית כלפי עצמך. אכן, אנו נוטים להפנים את הדרך בה דמויות משמעותיות ראשוניות התייחסו אלינו בילדותינו ולראות את עצמינו באותה צורה. היכולת שלך להתבונן בעצמך, הרצון לעשות זאת ולשנות מרמזת על כך שאת יכולה להפיק לא מעט מטיפול. להרגיש פחות ביקורתית ובעיקר להריש יותר שווה בעיני עצמך. דרור

שלום,אני בת 23,ואני בולימית כבר חמ שנים [אחרי תקופה בת כמה חודשים שלא אכלתי וירדתי במשקל,חזר התיאבון ובגדול]. אני משתמשת במשלשלים כמעט על בסיס יומי 20-30 0פחות מזה כבר לא עובד) כדורים כל פעם פעמיים איבדתי את ההכרה עד למחרת ואני מקיאה כ-פעמיים בשבוע בערך. בשבוע האחרון אכלתי בכמויות מסחריות ולא הקאתי או לקחתי משלשלים[לא הרגשתי צורך לקחת. שקעתי ברחמים עצמיים ופשוט אכלתי ואכלתי] ובמהלך השבוע הזה היו לי כמה פעילויות מעיים. השאלה שלי היא האם זה הגיוני? איך אחרי כל כך הרבה זמן של שימוש במשלשלים יכול להיות שלא יהיו לי עצירויות?

יקירתי,יגיעו ימים שגם חמישים ושישים ושבעים,לא ישפיעו עלייך,לכן כדאי שתעצרי כאן.כאחת שכבר למעלה מ-18 שנה לוקחת 100 ליום,אומר את מה שאת אומרת,פחות לא עושים את העבודה. אבל גם מאה לא! רק כאבי בטן,בחילות,התעלפויות ללא סוף,וכן גם איבוד הכרה.ועם משלשלים הכול הגיוני,והצרות הגדולות יותר יבואו ביום בו תפסיקי.ואם היום אין לך עצירויות אולי זה הזמן לעצור,לפני הצרות הגדולות,ויש כאלה!!!

ספיר שלום, נשמע לי שאת מאוד סובלת. קשה לך מאוד עם עצמך ועם גופך ואת במובנים רבים מתעללת בו ובך בשל כך. איני יודע אם את בטיפול אבל הייתי מציע שתפני. בעיקר משום שאני מבין שאת סובלת מבפנים ונראה לי נכון שהסבל הזה יישמע גם בדרכים אחרות. לגבי שאלתך על פעילות המעיים, אינני רופא ואני לא יודע מה ההסבר הפיזי, ואם ברצונך בהסבר כזה אני מציע שתפני לרופאים המתמחים בתחום הזה. אבל אני כן שומע הפתעה בדברייך, כיצד למרות הכל הגוף שלך מתפקד כרגיל ולמרות שלא לקחת משלשלים הוא אינו נעצר. דרור

שלום, אחרי כל הבדיקות המקיפות שעשיתי, כמו גסטרוסקופיה, CT גרון, רנטגן, US, א.א.ג. בדיקות דם, ממוגרפיה, א.ק.ג. רנגן חזה וריאות , יש לי כבר שנתיים הרגשה של גוש בגרון וחנק. אני לוקחת כבר במשך שנה Alpralid 0.5 פעמיים ביום, בהתחלה זה קצת עזר לי, אבל לא לגמרי. רציתי לציין שאני מאוד רגועה, אין לי דיכאון. היתי אצל פסיכיאטרית, היא נתנה לי בנוסף ציפראלקס 10 ואחרי זה אמרה שבעוד 4 שבועות התרופה תשפיע ולהפסיק עם Alpralid. עברו כבר 3 חודשים. ציפראלקס בכלל לא משפיע עלי, הפסקתי לקחת אותו ונשארתי עם Alpralid אבל המינון שאני לוקחת כבר הפסיק להשפיע. אני ממש לא מבינה, אם אין לי דיכאון, למה יש לי תחושה כזאת כבר כל כך הרבה זמן, והכדורים לא עוזרים? הפסיכיאטרית אמרה שתופעה כזאת נקראת גלובוס היסטריקוס. איך מטפלים בדבר כזה? אולי זה בכלל משהו אחר ולא קשור לפסיכיאטריה ? תודה מראש ענת

ענת שלום, אני נשען על דברייך לפיהם לא נמצאו ממצאים פיזיים למרות כל הבדיקקות שעברת כך שאני נוטה להסכים עם הפסיכיאטרית שהמקור לתחושה שלך הוא נפשי. זה לא אומר שאת לא מרגישה משהו פיזית אלא שהמקור שלו הוא נפשי. ההסבר לכך הוא שבהיעדר נתיב אחר לביטוי המצוקה שלך מוצאת את ביטויה בסימפטום פיזי. עצתי היא שתפני לטיפול פסיכולוגי ובעזרת הטיפול תנסי להגיע לדבר העומד מאחורי הסימפטום לכאב הנפשי המתבטא בכאב פיזי. משיימצא נתיב אחר לביטוי לא יהיה עוד צורך בסימפטום הפיזי. דרור

שלום. בעלי ואני נשואים 11 חודש ולפני כן יצאנו שנה (שנינו בני 35). יחסינו התחילו בטיול משותף בחו"ל שם נתקלתי בנורה האדומה הראשונה. נהגנו לצחוק אחד עם השני תוך תקיעת אצבע בגרון כאילו "אני הורג/הורגת אותך". באחד הימים שבהם כעס מאוד עליי, על דבר מה, תקע את האצבע שלו בגרוני עד כמעט חנק. בחורה עם בחור בשום מקום אי שם בעולם ... אפשר לתאר מה עבר עליי ...טראומה. (בקושי הכרנו אז חודש). חזרתי ארצה. התלבטתי. שוחחנו. האמנתי שיהיה בסדר. אחרי כשנה התחתנו. החל מחודשיים לאחר החתונה החלו הצרות. אנו חיים בדירה קטנה ונורא חמה בקיץ. אז בקיץ - כשהוא היה מרים עליי קול בגלל "דבר לא בסדר" שעשיתי או לא - "העברתי אותה" על מנת לא ליצור חיכוכים נוספים ובשם ההרמוניה. עבר הקיץ - הגיע חורף. והנה התופעה חוזרת - כל יום שישי בצהרים - בקביעות - בעת סידור והכנת הבית לשבת - צעקה חזקה (לא משנה על מה - תמיד יימצא דבר מה...) - אנו בשכונה קטנה ושקטה שקטה - כך שהביזוי כפול - פעם אני מוענשת על ידי פגיעה ועלבון מולו ופעם מול השכנים ששומעים - פשוטו כמשמעו - הכל. היו גם צעקות בימות השבוע פה ושם בגלל דברים שכן / לא עשיתי "כמו שהוא דרש". ופעם צעק עליי אחיו שגר בשכנות אלינו - על דבר מה - ב 11 בלילה ברחוב. אחיו ענק ענק בגודלו הפיזי והוא ממש שאג - מאז לא ישנתי יומיים (אגב בעלי היה בחו"ל ואני ישנתי לבד- בבית פרטי קטן) אז אפשר לתאר מה עברתי. טאומה נוספת. 8 חודשים לא עניתי. כבר 3 חודשים אני מראה בתקיפות שאני לא מוכנה לעבור לסדר היום ושאפשר כל דבר לאמר גם בנועם. בשבוע שעבר אמר לי "כוס אוחתק" על שקניתי בחמישה שקלים יותר ממה שהוא קנה - חב' של סבונים. הוא מסרב לשתף פעולה "אם תהיי אשמה אני אמשיך לצעוק". וממשיך לבזות אותי. במקביל אני לא מצליחה להכנס להריון. אני מאמינה שגם בגלל זה - מה יהיה הלאה מול ילדים ??? אנא עיזרו לי חשבתי על כמה אפשרויות : 1. לפנות לבת דודתו שהינה אישה מאוד עדינה ומשכילה ולספר לה. כמו כן לדודו הרב שהשיא אותנו. 2. לפנות לארגוני נשים. 3. להתגרש. מה דעתכם ? אני כבר באמת לא מוכנה לסבול את זה יותר ויש לי תחושה שזה רק יחמיר. אנא עיזרו לי. אני במצוקה איומה. תודה מראש

כוכב שלום, נשמע לי שאכן את מתמודדת עם משהו מאוד לא פשוט, עם חוויה של איום, גם אם לא פיזית איום שמעורר בך תחושה שהכל יכול לקרות. לאחרונה אמרת שהחלטת להתנגד אבל גם זה לא עוזר. הצעת כמה אפשרויות להתמודדות. לדעתי חיזוק הרשת החברתית שלך על ידי שיחה עם בת דודתו אולי פנייה לרב חשובות ויכולות לעזור. בקשר לגירושין זו כמובן החלטה שלך, אבל אם את מרגישה שמלבד ההתנהגות שלו הזו טוב לך איתו נסי להציע לו ללכת לטיפול זוגי ביחד ולראות האם אפשר ליצור דרכי תקשורת אחרים ביניכם, רגועים ויעילים יותר. דרור

שלום רב, אני יוני בן 29 סטודנט להנדסה באוניברסיטה.לפני תקופת מבחנים,עקב לחץ הזמן הרב,אני מוצא את עצמי מסתכל פעמים רבות מאוד על השעון במקום להתרכז בשאלות בקור רוח. אין לי תופעות של בלק-אאוט,שכחה פתאומית,דופק מואץ וכדומה. איך אני מניח לזמן המתקתק ומשקיע במקום זה את כל כולי בשאלות?

יוני שלום, מדבריך אני מבין שאתה נוטה להסתכל בשעון בזמן שאתה לומד לבחינות. התנהגות שכזו הינה סימפטום לחרדה, ממש כמו קשיי שינה וכמו ההתנהגות ההפוכה לה - בריחה לעיסוק אחר. אתה מרגיש שהזמן בורח לך, שאתה לא מספיק ובאופן פרדוקסלי העיסוק הרב בשעון מוביל לכך שאכן הזמן מצטמצם. על מנת להתמודד עם הסימפטום אתה צריך להבין ממה אתה חרד מהם המחשבות שגורמות לך לחרדה מהמבחנים. לנסות ולחשוב על מחשבות שיכולות לעמוד מול המחשבות השליליות הללו , וברמה ההתנהגותית למצוא דרכים בכדי לצמצם משמעותית את ההסתכלות שלך בשעון. אם תרגיש שאתה מתקשה בכך לבדך נסה לפנות לשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה שלך ולהיעזר. דרור

לא רוצה טיפול יותר:-( חזרתי מהפגישה עכשיו בפעם השלישית החודש שאני רוצה לעזוב והוא מתעקש שאשאר. שלא נכון לנו להפסיק........הוא צודק אבל קשה לי להיות שם .........להתקשר אליו פעמיים ביום ולנגיד שאיכסה לי.......לשלוח SMS כועסים..........לקבוע פגישות חירום.........לפני שנה וחצי חוויתי תקיפה מינית ועכשיו אחרי חצי שנה בטיפול....רק עכשיו אנו מדברים על זה............וזה קשה כל כך.....הוא סבלני........תומך בתוך הטיפול........מזכיר לי כל הזמן שהוא איתי........ואני רוצה לעזוב!!!!!!!!!כל פעם אני אומרת פגישה אחרונה..והוא לא מוותר לא יודעת למה הוא לא מוותר.....לא יודעת למה???????? יצאתי מהפיגשה ושלחתי לו SMS שרוצה לדבר :-( הוא ענה שנדבר בערב..שהוא יתקשר....שוב מה להגיד הוא כבר שמע הכל מה קורה?

דינה שלום, אני שומע אותך נאבקת בתוך הטיפול בין הרצון להישאר קרובה לבין הפחד להיות קרובה והרצון להתרחק. לעיתים את מביעה את הרצון הזה בהודעות שלא משתמעות לשתי פנים בין אם ב SMS ובין אם בפגישה, אך אז את גם מבקשת פגישות חירום, מבקשת לשמוע אותו לדעת שהוא עדיין שם. שלא איבדת והרחקת אותו סופית. אני מניח שגם הוא מבין את זה ולכן איננו מוותר עלייך כל כך בקלות. הקשיים שאתם עוברים יחד קשורים ככל הנראה לקושי הרב שלך לדבר על התקיפה המינית שחווית. חשוב, כמה שקשה, שתצליחו לשרוד את התקופה הזו ולהצליח לעבד את הרגשות הקשים שהאירוע עורר בך. דרור

מה עכשיו??????????אוף אני יודעת שאני חשובה לו.. בעצם להיות אצלו שלוש פעמים בשבוע ולדבר בטלפון ופגישות חירום....אני רוצה לעזוב והוא אומר שהוא לא יכול לתת לי להשאר לבד במקום שהטיפול נשאר כרגע.........כשאני מודיעה על עזיבה הוא אומר תגיעי מחר.....מגיעה ושוב נשארת......עד מתי אני אמשוך ללכת והוא ימשוך להישאר?:-((((((((((((הוא אומר שאני יקרה ושובה לו....שכואב לו איתי...שהוא פה...שהוא יודע כמה כואב....... מה לעשות איך לא לברוח??????.כמה אני יכולה להיות תלויה בו???כואב הצורך הזה בנוכחות שלו ........כואב שהנושא הזה עלה ועכשיו המוות מושך......שיתן לי למות כבר שיוותר כדי שאוכל להתאבד ולא לכאוב יותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!מחר בבוקר כבר קבענו שוב פגישה ....אולי מחר אפרד ואתאבד?