פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, שמי גבי כבן 30, לאחר אבחון פסיכולוגי שעברתי אובחנה אצלי "תלות יתר" באנשים "והתרצות יתר" בחיי הפרטיים קשה לי לקבל החלטות ולסמוך על אנשים (במיוחד במערכת יחסים עם החברה אני כל הזמן פוחד שהיא תבגוד בי), האם לדעתכם שווה להיכנס ל"טיפול" או להמשיך בחיים הרגילים ?

שלום גבי, ההחלטה אם שווה להיכנס לטיפול או לא היא מאד אישית, ותלויה בגורמים רבים כמו רמת המצוקה שאתה חווה, רמת המצוקה שסביבתך חווה, היכולת להתמסר לתהליך של התבוננות פנימית, וכמובן הנכונות לגעת במקומות של חולשה ופגיעות מתוך ידיעה שזה עלול לכאוב לזמן מה. נסה להרהר בשאלות אלה, ולהחליט נכון. בהצלחה :-) ליאת

אם התהליך של הטיפול לא עובד ומפסיקים אותו באמצע , כמה זמן לוקח להתגבר על הדבר ?

שלום גבי, לפחות ככל הנוגע למחשב שלי, שאלתך השניה אינה מופיעה בפורום למרות שמבחינתי העליתי אותה. אשיב לך בכל זאת. שאלת מה קורה אם מגלים באמצע הטיפול שהוא אינו עוזר, וכיצד מצליחים להתגבר על כך. אז ככה, טיפול אינו יוצר בעיה שאינה קיימת. הוא רק מחדד את ההבנה שלנו לגבי מה שקורה לנו, מציע המשגות חדשות, ובמקרים המוצלחים מניע תהליך של שינוי. מטופל יכול להפסיק את הטיפול בכל שלב שלו. במקרים מסוימים, אצל אנשים עם נטייה חזקה לתלות, מתעוררת מצוקה לקראת סיום הטיפול, אותה יש לעבד כדי להתמודד טוב יותר עם צער הפרידה. בברכה ובהצלחה ליאת

הי, אומר בזהירות בזהירות ש... קצת חושבת שאולי באחד העצים שבעמוד זה הייתה אי בהירות בזיהוי. הנה קפצתי והעזתי ומוסרת דרישת שלום חמה רכה לחברות היקרות. בברכת 'הלוואי-שמאמצנו-ישאו-פרי, ונתיר-להפוך-דף' שלכן מן הלב, ותודה גם לאיש יקר אחד (mp)

אמפי, אני חייבת לחלוק על הנחרצות שלך כמה קומות למטה. יש בך הרבה טוב, שאולי קשה לך לראות. למי שהצליח ליצור עץ כזה למטה, יש בו טוב. כמי שגרמה לי ל"רוץ" לחפש פירושים ללועזית - יש בך טוב. מי שמגננת (ולו גינה קטנה), חייב להיות בך טוב. הכתיבה שלך חושפת הרבה טוב. תראי כמה טוב יש בך וזה רק מהכרות של מסך ומקלדת. אל תשפטי את עצמך כל כך לחומרה. שבת שלום, מילולית. מעלה

הי מעלה יקרה, אהבתי את מילותייך, שבאו מלב, עד מאד, רוצה לחלוק את דברייך הנוגעים עימך ולומר גם לך - ראי כמה טוב ויופי יש בך. בך - את. וכמה את ראויה. וכמה את כל-כך בסדר. המון תודה (mp) * לא יצרתי עץ אחר (בעמודים האחרונים לפחות). רק את זה, הנוכחי. זה בעצם העניין עם הזיהוי שדיברתי עליו.

איזה איש יקר?

מקשיב ומתמיד ועובד איתי ומלמד על הנפש. מורה הדרך. מנסה לפחות... (mp)

יקירתי, א?ת, אחת הכותבות, היותר קלות לזיהוי כאן בפורום. בך, הכי קשה לטעות. נורא כיף שאת כאן. מאמצת את הברכה שלך בשתי ידיים. הלוואי באמת... הגיע הזמן, לא? ממש ברגעים אלה, אני מסדרת ארון (זורקת את כל תכולתו, בעצם), שחיכה בסבלנות עשר שנים וחצי שיהיה אומץ לסדר אותו. זה חלק מאחד הנסיונות *שלי*, להפוך דף. חג שמח. לך ולכולם יעלה

י ע ל ה      י ע ל ה      י ע ל ה, כמה טוב שבאת :-) פרידות, סופים, התחלות... הו... כמה מורכב לנפש :-P. כמה מורכב, כמה "פשוט" :-). מאד מרגש מה שכתבת. מאד מאד מרגש. Whew. ובכן... הגיע זמן להצליח לבכות (באמת שכבר, אוף כמה שנים של "חיכיון" לפינוי תכולה). שלך מכל הלב (mp)

שלום בנות, כמה חמימות וטוב יש כאן, בפינה הקטנה שלכן. שולחת ברכות לחג שני שמח (מועד לשמחה) לחיי כל הופכות הדפים ומפנות הארונות באשר הן. "ישן מפני חדש תוציאו"... אני יודעת בדיוק מה זה אומר, ושולחת התפעלות, עידוד ותקווה. כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הטורקיז הגיע (השיבוש אינו במקור, רק כאן, במכוון). שבת טובה לכולכן ליאת

הנה נכנסתי... להגיד לכולכן כמה נעים לפגוש . ולדבר קצת עם יעלה... יודעת יעלה מה אני חושבת? (בטח שאת יודעת....ובכל זאת...) מסתבר, שאם רוצים להפוך דף ולהמשיך הלאה, צריך לעשות סדר שם בפנים. , לזרוק את מה שאין בו שימוש בהווה, את הדברים שהיו אולי חשובים פעם, אבל קיומם בהווה לא מקדם אותנו לשום מקום. לפעמים אנחנו מתכחשים לקיומם. ממשיכים לדחוף אותם ל?מגרות. אבל הם מכבידים עלינו ומציפים אותנו. לפעמים אפילו המגרה לא מצליחה להכיל אותם יותר, היא קורסת, ובקריסתה היא גורמת נזק גם למגרות האחרות שלנו. ואז אין יותר ברירה. חייבים להיפרד. כאב הפרידה מוכר לי. מי כמוך יודעת. מישהו יקר, שעוזר לי לסדר את המגרות שלי, מבטיח לי תמיד הקלה אחרי הפרידה. אף פעם אני לא מאמינה לו בהתחלה. בסוף אני מודה.... תרתי משמע. יופי אחותי. 10 וחצי שנים זה ה מ ו ן זמן. הגיע הזמן. דף חדש לבן מחכה באופק. "לפעמים אתה כבר מיואש ומצב הרוח די מותש, אך פתאום מופיע שיר חדש, באוזניך שר בקול נרגש: אם קשה ללכת - אין דבר, כל שעה הופכת לעבר. אל תביט למעלה, לך ישר כי בסוף הלילה יש מחר." חיבוק הדר

אם פי יקרה. לא אשקוט ולא אנוח עד שתבבהירי את ענין הזיהוי. האם את רוצה לומר שהעץ מתחת ,שמחברו 'ילקוט הרועים' אינו את? (אם אני לא טועה ,את נוהגת להשתמש גם בכינוי זה) האמת, רציתי להגיב לעץ ההוא ,כי פה ושם קצת חפשתי אותך..(.מה לעשות קוראת מושבעת שלך ..)אבל מטלות החג האין סופיות כמעט,הוציאו אותי משווי משקל. אז זהו ,חזרנו לשגרה המבורכת, ולשפיות המיטיבה, סיבה מספיק טובה ,לרגע קט של אושר...(אצלי זה החג האמיתי..) ברכות של אושר ושמחה גם לך . מכל הלב.

הי, חגיגית :-), בלגנים... בכינוי החביב השתמשה מישהי אחרת, וכן, הצלחתי להתבלבל בעצמי. פדיחות. אאוצ'. לבינתיים ד"שים חמים ותודתיים על מילותיך הנעימות. 8-] (mp)

אני מנסה להבין,מה באמת הרעיון בטיפול? איך יתכן,"שבזכותו" הימים קשים יותר? על הרע מבחוץ,נוסף הקושי שקיים בחדר(ולא חסרות סיבות לקושי הזה). בסה"כ שעה אחת, או 50 דקות,שמשאירה כאב נוראי לשבוע שלם.(לכן,מרבה פגישות מרבה צער וכאב). ובכלל, המילה "להכיל" גדולה מידיי לטיפול,(קצת כמו שמורה לפסיכולוגים בלבד).התכונה הבולטת ביותר בטיפול-היא השתיקה- לרוב את הדברים הקשים באמת,מוציאים טיפה טיפה אם בכלל. הרוב קורה בחוץ ולבד,עצב וכאב הם הדבר היחיד שמתקיים בך.מי "מכיל" אז בדיוק?איפה באמת המטפל כשהכי צריך?מי מקשיב? א-י-ן. אתה חשוב, אולי? בחדר לאותה השעה. ברגע שיצאת את הדלת,גם אם בכי רע, אתה כמו לא קיים,עד הפעם הבאה.וחוזר חלילה. הדבר היחיד שבאמת בולט וקיים בטיפול הוא גבולות, אבל האם הכול זה באמת גבולות? האם מטפל באמת מבין את המשמעות,את הקושי,בלאפשר לו לחטט בנשמה. עד כמה חשוב הוא הופף-מרגע שסמכת עליו ואפשרת לו "לגעת" בכאב הנפש. האם התעניינות של מטפל (שלא במסגרת השעה) אך במסגרת עבודה, היא באמת חוצה גבולות? האים הודעה קטנה שאומרת: איתך,או את לא לבד, מפרה באמת את איזון הטיפול? האם יש ערך לאותם מילים קטנות(אך גדולות) או לשאלה איך עבר השבוע? רק באותה השעה.בהנחה שמטפל רואה איך יצא מטופל שבוע קודם,מה אענה לו?זה בכלל מעניין אותך באמת?!איך אפשר להפנים דמות של מטפל"מרגיע"? כשאתה במין שלבד היא לא מילה גסה,אבל מאוד כואבת. האם מטפל באמת באמת מסוגל להבין, שלא הכול זה גבולות, ולא הכול זה תלות, ולא הכול זה צורך של סיפוק מידיי.אם מטפלים מסוגלים להבין את העובדה שהם הופכים,לאדם הכי קרוב וחשוב בחיי מטופל,איך אינם מסוגלים להבין,שברגע קשה גם אם לא בסגרת השעה,למילה שלהם יש עוצמה!!! במידה בה היא מצליחה להפיל היא יכולה להחזיק. האים זה יותר מידיי עבורם? בסופו של דבר האם גם טיפול הוא סוג של שחזור? האם אנחנו לא חוזרים שוב ושוב לאותא מקום שמכאיב כל כך? שפוגע כך או אחרת? בדיוק כמו הנפש כך הטיפול, מיסתורי וסבוך,כואב ומתסכל,מייאש מאוד ועוד. ולא פחות מזה דווקא טיפול מחדד בלא מעט פעמים את ההבנה של הרצון למות,את ההצדקה לזה הרצון,ובעיקר את ההבנה שלא ניתן לשנות. מ-ה-ע-פ-ר ב-א-ת- ו-א-ל ה-ע-פ-ר ת-ש-ו-ב אם או בלי טיפול. רק רצון ותאריך!!!

עצובבבב .. מתסכל ברמות .. כל מה שכתבת ..ממש מפחיד כאילו ואני רשמתי את זה במילים שונות שעה לפני ..ההודעה שלך .. כאילו המילים שלי יצאו מהפה שלך .. הזוי ... היש עוד אנשים שחושבים כמוני לצערי :-(.. שרית

חייבת להגיד.. שכשקראתי, הכאב פשוט הציף.. משהו בבפנוכו קיבל אגרוף... חזק חזק... כי זה מרגיש כל כך נכון... השאלות... התשובות שלנו המטופלים (לפחות של חלקנו)... התשובות שוודאי יש למטפלים... ואולי זה מרגיש לי כך במיוחד היום, לאחר פגישה כל כך קשה שבה נפתח (סוף סוף???) משהו כל כך קשה.. וקצת העזתי סוף סוף... העזתי טיפונת... ומה נשאר?... איך יצאתי משם.. עם מה נשארתי לבדי.. ואיך אשאר ככה עד לפגישה הבאה.. סליחה שנדחפתי.. כל כך סליחה.. אבל ההודעה שלך כל כך נגעה.. בבפנוכו.. שלי.. סליחה שיר

ערב טוב, כתבת הרבה, ולכן אנסה לענות לפי הסדר על שאלותייך. הרעיון בטיפול הוא יצירת מרחב להתבוננות והקשבה לעצמך, בנוכחותו המחזיקה של המטפל. לעיתים יש נסיגה זמנית במצב הרוח בגלל אופי התכנים העולים בחדר. התכונה הבולטת ביותר בטיפול היא הדיבור דווקא, ולא השתיקה. לא כל המטופלים שותקים, וגם מי ששותקים מצליחים בשלב זה או אחר להביא את התכנים אל האור. בפורום שלנו יש כרגע נוכחות רבה יותר של מטופלות שמדווחות על קושי לשתף, מה שעלול ליצור רושם שככה זה תמיד. את צודקת בכך שחלק חשוב ומרכזי בתהליך מתרחש מחוץ לחדר הטיפול, בין הפגישות. ועדיין, יש חשיבות רבה למרחב המאפשר הנוצר במסגרת השעה המשותפת. אם תחשבי על ההקבלה ביחסי אם-תינוק, הרי שהתפתחות תקינה של הפעוט מתאפשרת הודות ליכולתה של האם להכיל את גילויי הרגש שלו, את מכאוביו ואת הסערות שלו, גם אם אינה עושה זאת 24 שעות סביב השעון. ככל שהוא גדל, כך פוחת הצורך בנוכחות הפיזית, ובמקרה של אם טובה דיה, מתפתחת היכולת לנפרדות מתוך תחושת ביטחון בלחוד ובביחד. הגבולות בטיפול, נוקשים ומתסכלים ככל שיהיו, הם המשרטטים את המרחב המאפשר, עבור המטופל והמטפל כאחד. אני מזמינה אותך לשוב ולדפדף לאחור בפורום, ולקרוא את כל הדיונים החשובים בנושא הגבולות. אני קופצת רגע לכותרת שבחרת. מי שבוחר להיות בטיפול יודע שהוא מתחייב לברית מיוחדת, מכוונת מטרה, שיש לה מגבלות, גבולות ורציונל. כאשר הגבולות נפרצים (לך אולי מספיקה מילה קטנה בין הפגישות, אבל אצל מישהו אחר הצרכים יכולים להיות שונים) נפגעת יכולתו של המטפל לסייע ביעילות, והתהליך כולו ניזוק. אם הטיפול שלך מחדד את ההצדקה של הרצון למות, הייתי עושה מחשבה שניה לגביו. אני מאחלת לך הקלה ליאת

רק מילה ש"אשמע" את קולך, כואב כל כך.

שלום לכואבת, מצטערת שנאלצת לחכות עד מאוחר כל כך. תשומת לבי התחלקה היום בין הפורום לעניינים אחרים, ולכן היה קצת איטי. אני יודעת עד כמה יכול הכאב להיות בלתי נסבל, ולכן כדאי ללמוד להכיר כמה אסטרטגיות לשעת חירום, שיוכלו להסיח את הדעת, ולו לזמן מה, מהסבל. אתמול, למשל, הורדתי משחק חדש שהצליח להחזיק אותי כמה שעות בנתק מוחלט מהמציאות. חושבת שתצליחי? מקווה שהלילה יהיה קל יותר עבורך, ושהבוקר יביא איתו אוויר לנשימה. הנה חיוך קטן :-) ליאת

משחק? נתק מהמציאות כמה שעות? (יש חיה כזאת?). ואם פאזל חיי, נחשב למשחק- אז למה הוא לא מהנה אלא מענה? למה במקום לנתק הוא משתק? והלילה- כבר יודעת אני שקל הוא לא יהיה לא היום לא מחר לא בכלל. ואויר לנשימה- הפך מצרך נדיר,אני יותר משחזרת את הקיים המזוהם. את החיוך אימצתי- תודה. נועלת אותו באגרוף חזק שלא יברח. וכשתגיע אותה שעת שיא ארורה,יש סיכוי שארגיש בו?

כמה טוב את פה. לאחר כמה חודשים בהם הרגשתי טוב, שוב נפלתי לתהומות הדיכאון. אני עצבנית,חסרת סבלנות,וחסרת חשק. בעבודה,אני נמצאת בתקופה מאוד לחוצה. צפויים לי עוד כמה חודשים מאוד קשים,ואני מודאגת. איך אוכל לעמוד בלחץ הזה בעבודה כאשר מצבי הנפשי כזה ,ואם הוא יחמיר? בפעם הקודמת קושי בריכוז היה מאוד בולט,ואני חוששת מה יקרה אם יופיע גם הפעם. כיום,התפקיד שלי דורש הרבה ריכוז וחשיבה. אני לא יכולה להיעדר לאור המצב בעבודה (ובמיוחד כאשר אני בתפקיד ניהולי) אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי,בפעם הקודמת הוא סייע לי אבל זה לקח הרבה זמן. איך מתמודדים?? (בלי תרופות בבקשה..) תודה

שלום טל, שמחה לפגוש אותך שוב. אני מבינה שכרגע את מתמודדת עם תקופה לחוצה מאד, התובעת ממך משאבים נפשיים, ולא משאירה לך הרבה רזרבות. מניסיוני, אנשים שחוו בעברם אפיזודה דיכאונית, נוטים לפרש שינויים במצב הרוח או תקופות לחוצות כחזרה של הדיכאון 'ההוא'. הם חוששים יותר ודרוכים יותר, וקשובים לכל ניואנס כאל מבשר אפשרי של הדיכאון. לפעמים, להמשגה שלנו את הדברים יש עוצמה וכוח, מעבר לממדים המציאותיים של המצב. כמי שהצליחה לצאת פעם אחת מדיכאון, את כבר יודעת שזה אפשרי, וידיעה זו כשלעצמה יכולה להפחית מעוצמת הדאגה שלך. נסי להיערך טוב לתקופה הלחוצה שממתינה לך, כמו רץ מרתון. חשבי קדימה. זכרי לנוח כשאפשר, לשמור לעצמך איים קטנים של הנאה ושקט, וליזום פעילויות מהנות ככל האפשר כ'קונטרה' ללחץ היומיומי. חשוב לזכור כי מרכיב מרכזי בכל דיכאון הוא מערך האמונות והקוגניציות שלנו, אליו אפשר לכוון גם את מאמצי ההישרדות שלנו. כך, במקום לומר "צפויים לי חודשים קשים, ואני לא יודעת איך אוכל להתגבר..." אפשר לומר "צפויים לי חודשים מאתגרים, ואני מקווה שאצליח לצאת מהם בשלום". תודי שזה נשמע טוב יותר... הנה, לא הזכרנו תרופות... :-) בהצלחה ליאת

ליאת יקרה. גם אני חשבתי שאני מפרשת כל ניואנס כדיכאון נוסף,ואמרתי לעצמי שאולי זה לא מבשר שום דבר מלבד קושי עם התקופה הלחוצה. אבל,ליאת, אני מרגישה נפילה לעומת מה שהיה לפני כמה חודשים. מצב הרוח שלי ירוד,אין לי חשק לעשות דברים,אני עושה כי צריך או כי אם לא אז.., אולי אני סתם מדמיינת את זה, או רוצה להרגיש כך ?????? לפעמים נדמה לי שאולי לא יצאתי באמת מהדיכאון הראשון. "יצאתי" לתקופה של 8 חודשים או משהו כזה. בהם הרגשתי יותר טוב,המחשבות היו חיוביות,מצב הרוח היה טוב יחסית וכו' בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית היא השתמשה בפירוש במושגים של חזרה של הדיכאון, אני עדיין מבולבלת ולא בטוחה משום מה שזה אכן חזרה. ליאת, אני יודעת שיש איזו תיאוריה שאומרת שהמדוכא מרוויח משהו מהדיכאון,ולכן הוא מדוכא.. או משהו כזה. מה דעתך על זה ? אני לא מצליחה למצוא רווח,לא מקבלת תשומת לב,אני עובדת ולא נעזרת באחרים,אבל לפעמים נדמה לי שאני מעדיפה להיות בדיכאון,בבית,במיטה. זה כאילו יותר טוב מלחיות במלוא מובן המילה. מעניין שגם המטפלת שלי דיברה בפגישה האחרונה על קוגניציות... נשמע טוב יותר,אבל זו אותה גברת בשינוי אדרת... קשה לי לחשוב על החודשים הקרובים כעל אתגר.אני לא רוצה אתגרים. לא ברור לי מה אני כן רוצה.

שלום ליאת, אני בת 18, בצבא. לפני שנתיים וחצי התפרצה אצלי בעיית נשימה דמוית אסתמה (שיעולים חזקים מאוד, קושי במאמץ, צינון וליחה). קבלתי הרבה תרופות שלא עזרו מסוגים שונים של רופאים. עברתי בדיקות שהראו שזו לא אסתמה. עם הזמן חלק מהתסמינים עברו וחלק נשארו. כיום הבעיה מפריעה לי אבל פחות. בהצתה די מאוחרת אני מקשרת בין מחשבות פולשניות שהיו לי במשך השנתיים האחרונות לבין הבעיה. האם יכול להיות קשר בין הדברים? (אני מניחה שכן...) ואם כן מה מומלץ לעשות? תודה

שלום לך, מחלות פסיכוסומטיות, המתפרצות על רקע מצוקה נפשית, הן מחלות לכל דבר, ויש לטפל בהן במסגרת רפואית עפ"י המלצות הרופאים. כמובן שלא ניתן לאבחן אותך ממרחק, אבל הקישור שאת עושה בין הדברים, כמו גם ההיסטוריה של המחשבות הטורדניות, מעלים את הצורך בהתייעצות גם עם גורם מתחום בריאות הנפש. תחושות של מתח, מצוקה, טורדנות חשיבתית, חרדות ודיכאון יכולים כולם להיות מטופלים בהצלחה, ולתרום ישירות או בעקיפין גם לבריאותך הגופנית. אז למה לחכות? פני לקב"ן היחידתי והתייעצי עמו. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

תודה ליאת, באם אני מחליטה לפנות לפסיכולוג אזרחי, האם היית ממליצה לפנות לטיפול פסיכודינמי או לcbt?

ליאת יקרה , מצטערת על ההצפה הרגשית ..שיוצאת ממני ..ברגעים אלו, באמת ..שהרבה זמן לא כתבתי בצורה פאסימית כזו .. :-((( אבל החגים האלה , ככ קשים .. שהם מעלים את כל "החרא" החוצה .. משום מה ..השנה הכל כואב יותר מידיי .. אחרי כל הגילויים ב4 חודשים האחרונים , הכל נראה ככ שונה משנים קודמות ..שאני לא יודעת איך לבטא במילים את התחושות הנוראיות שעוברות עליי, אני עייפה מלנסות להתרומם מהמקומות שאליהם "הלכתי" לטייל , מקומות חשוכים, אפלים..וזה רק מחזק לי ש..שנמאס לי בכלל לטפל בעצמי . אבל אני יודעת שאם אני לא אעשה את זה אף אחד אחר בעצם לא יעשה את זה עבורי וזה מרגיש כאילו "אני נהנית מהמצב" .. האדישות העצומה שמלווה אותי בתקופות הנוראיות האלה , יותר מידיי עומס רגשי.. אין לי כח לסביבה , לעצמי, לכל המציאות היומיומית שאני עוברת , הכל נראה לי קשה מידיי .. הכל מפיל מידיי .. ואני כן מנסה לא להשבר ..אבל הנה .. אני ..ממש לא מצליחה ... בא לי רק לבהות, לבהות בלי רצון בכלל לראות .. ליאת, את מבינה אותי בערך?..!!!! זה כאילו ואני מתנתקת מעצמי , בוהה סתם באיזו נקודה על הקיר , העיקר לא להתחבר לרגש שוב מחדש , כי הרגשות כואבים מידיי ..ואין מילים לתאר אותם .. בא לי רק לעצום עיניים , בלי לראות , בלי להרגיש , בלי להיות ... אני עייפה ליאת , והכאב הזה ...ככ כואב ... הדמעות כבר עולות לי לעיניים , אי אפשר לעצור אותן, הנה.. אני מצליחה להרגיש את עצמי ..שאני כותבת אלייך ואני כן מתחברת לכאב , והדמעות כבר זולגות .. כמה בכי יוצא ממני בשנתיים האלה .. מי היה מאמין ?... הרגלתי את עצמי לא להיות חלשה , לא לבכות , השתקתי רגשות , "אולפתי " לעשות ככה שניםםםםם...?! פתאום היום כבר הסכר נפרץ, החומה שבי מתפרקת .. ו.. אני הרי חייבת להיות "חזקה" בכדי לשרוד לא?! , כן.. גם את התופת הזו ..אני חייבת לעבור .. אבל איך? אני נזכרת איך גם כשהייתי קטנה , בכיתי בשקט , היום אני כבר דיי גדולה ..31?! לא ?! אני אמא .. עדיין מרשה לעצמי לבכות .. (אבל ..הרבה בעיקר ..אצל הפסיכולוג ..) כי זה מרגיש שאם אתן לעצמי ליפול אל תוך הרגשות , לא אוכל לקום מהמקומות האלה , אני מפחדת , שלא אצליח להתעלות על עצמי .. ... ומה הטעם בעצם ? ליאת .. מה הטעם , להפגין חוזק כזה מבחוצ כשהכל הרוס שם מבפנים ??? כן אני מודה ..אני שבורה ...אני שבורה , שבורה לרסיסים , ואולי אני בעצם רק חולמת ? עוד סיוט.. או שזה איזה חלום בלהות מתמשך???? ואם כן..אז למה ? למה הוא לא מפסיק ?.. למה אני עוד לא מתעוררת ???? דיי כבר ..אוף איתי זה לא חלום , זו המציאות העגומה והדפוקה שממנה אני כבר לא מצליחה לברוח , כבר אי אפשר להעמיד פנים , אני חשבתי שעל האונס שקרה בגיל 18 .. אני בחיים לא אתגבר .. והנה ..עכשיו , מה אני אעשה עם כל הגילויים האלה על המשפחה שחשבתי שיש לי ?.. איך אני אעבור את זה ?... איך אני אשתף את הפסיכולוג בכל מה שעובר עליי ?.. כל התקופת נתק הזו ממנו .. דפוקה שכמוני ..שברחתי ממנו ..דווקא שהכי הייתי צריכה אותו ..במקום לדבר ..על דברים ..התנהגתי אותם ..ונעלמתי .. והיום ..פתאום אני מפחדת.. מפחדת להתקרב אלייו , מפחדת להתאכזב .. מפחדת להנטש .. ואין למילים שלי כבר כח , ואין לי כח .. הכל מבולבל , לא מובן, ,אני לא מובנת נכון? אני משתגעת?. הלוואי והייתי יכולה לברוח .. אבל לאן?... הלוואי והייתי מוצאת איזה מקום , שאף אחד לא יראה אותי במצב כזה , שלא ישמעו את הבכי שיוצא ממני , מקום רחוק מכאן, רחוק מכל מה שאני חווה בתקופות האלה , נמאס לי מאשמה שלי.. של איך הוא הצליח ...של למה הדחקתי את זה ככ הרבה שנים .. של למה אני לא מצליחה להתגבר על זה היום .. ובעיקר של למה לא טיפלתי בעצמי???? זה ככ כואב היום , ליאת , .. כל הטיפולים הנפשיים האלה .. המסע הזה ככ כבד עליי .. נמאס לי להיות במחול המסחרר הזה ..שהוא בלתי ניתן לבלימה .. בכל מקום אני שומעת את המילים אונס.. פגיעה מינית ..גילוי עריות .. מישהו בכלל מבין תמשמעות האמיתית של המילים , של הכאב הזה , של הכאב הנצחי הזה , שאני לא בטוחה אם הוא פעם יעבור.... בדכ שקוראים על זה בעיתון , זורקים את העיתון לפח - כי זה עצוב לקרוא , מכבים את הטלויזיה - כי זה נורא לראות כי כואב לשמוע את סיפור הקורבן אז מה אני אגיד ?...אולי גם אותי אפשר להעיף מכאן ?..להעלים ?.. להשתיק ?.. אפשר ?.. בימים האחרונים נתקלת בתגובות של אנשים .. " אם היה קורה לי דבר כזה .. אם מישהו רק ..היה מתקרב אליי ומה אני הייתי עושה לו " שטויות , זה בכלל לא חשוב.. ובטח שלא נכון .. כל המדינה שלנו חולה חולה במחלה חמורה קוראים לה " ה ד ח ק ה " מי שנשאר עם כל הכאב העצום הזה .. זה רק אנחנו , רק אנחנו ....רק אנחנו שנפגענו ... בימים האחרונים אני רק שומעת תגובות שפשוט קורעות אותי מבפנים, ו..כל החג הזה עושה לי רק רע ... היום , זה פשוט עוד יום חלש מידיי עבורי .... מזל שאת פה היום .. אולי מחר... או אחרי הטיפול היום בערב ..עוד כמה שעות .. זה יראה לי אחרת.... בינתיים אני ..מנסה למצוא את החיבור בין הקרקע לאוייר , בין להאחז בטיפול או להתרחק ..בין לשלוט בכל מה שקורה לי או להרפות כבר .. בין לאחוז במציאות האמיתית או לברוח .. בין להיות בקצוות ..לגעת ..לא לגעת.. או לא להיות בכלל .. בין להיות זו שיש לה הכח או לסמוך ולהאמין ולתת למישהו שיחזיק בשבילי .. את התקווה והאמונה..מחדש . בין להשען על מישהו חזק ממני , להניח את הראש אצלו ורק להרגע .. בין איזה תחושה של להבין את עצמי ולא להשאב ל..ללאבד את עצמי.. לחלוטין .. ככ רוצה לדעת שוב שיש לי את הכח להמשיך המסע הזה .. בין כל החולשות האלה שאני חווה , רוצה שיכילו אותי , נמאס לי להכיל את עצמי ..:-( רוצה למצוא את הבאלאנס ..איזשהו אמצע..לא להיות כזו חסרת עמוד שידרה .. אני רוצה להיות יציבה , חזקה , איתנה לעבור את הגלים הסוחפים האלה , ליאת..אני רוצה להאמין בעצמי, בכוחות שלי , באחר , נמאס לי לערער ביטחון ואמון בכל פינה או דבר .. רוצה לדעת שיש לי את היכולת לשנות את הסרט של חיי... אני רוצה לסלול לי דרך..במסע הזה ..ביחד עם הפסיכולוג ..דרך טובה יותר, רוצה להרגיש כאן ועכשיו .. ולא שם ..בעבר הכואב .. אני רק רוצה את עצמי מחדש .. אני רוצה להוולד מחדש .. ולהיות שרית חדשה .. יהיה אפשר ?!!!!!! :-( חיבוק ממני ליאת .. תודה שקראת ואת כאן .. תחושת ה"ביחד" גם אם זה רק בכתיבה מעבר למסך.. .. מחזירה מעט לאיפוס .. שרית

לילה טוב שרית, אני זוכרת באיזו טלטלה את נמצאת כרגע, ויודעת כמה קשה לשוב ולבסס תחושת אמון וביטחון נוכח כל הדרמות האחרונות. לפעמים אני אוהבת לחשוב על טיפול פסיכולוגי במונחים של לידה. האמהות שבינינו זוכרות ודאי את הרגע הזה, בו התינוק עובר בתעלת הלידה, לא לבלוע לא להקיא, כואב נורא נורא, ואת יודעת שאין לך ברירה כי התהליך בשיאו, ואף אחד לא יוכל להחזיר את זה לבטן. שולחת לך את כל הכוח שרק אפשר להמשיך וללחוץ, לחלץ את עצמך למקום חדש, מפוכח יותר, בוגר יותר, שלם יותר, גם אם כואב. הידיעה שאת בידיים טובות מחזקת גם אותי, מכאן. איתך ליאת

צהרים טובים , תודה על תגובתך אתמול .. הייתי בטיפול אתמול בלילה .. דיי קשה לי ... נפשית ופיזית ..:-( בטיפול היה קשה לי להפתח , עשר דקות ראשונות אני בקושי מוציאה מילה , (טוב זה לא חדש).. עד שמצליחה להתחבר לעצמי ולרגשות ומעלה אותם בפנייו נותרים אולי איזה 25 דקות של עבודה נטו .. נשמע נורא משהו אנליטי ככ , כשאי אפשר בעצם לכמת כאב כזה לזמן ..:-( נפתחו דברים קשים אתמול , בעשר דקות האחרונות הפסיכולוג מיידע אותי שזה הזמן לנחות לקרקע בעצם .. אבל איך אפשר ל"נחות" מכאב ככ עצום ...?.. איך אפשר להתאפס לצאת מהחדר לעולם האמיתי ולא להרגיש שבורה ורצוצה לחלוטין .אחרי שנזכרים בכאב הזה ?.. לפעמיים אני לא יודעת מה עדיף .. לשתוק את הכאב לבפנים ?.. או לדבר ואז לקחת את הסיכון להיות מוצפת בו שעות אחרי ?.. אוף, לא יודעת ... כל הלילה לא ישנתי , הטיפול הסתיים ב11 בלילה .. כן שעה גרועה אבל כרגע זו האופציה היחידה לעוד טיפול .. מה שכן השעה המאוחרת גרמה לי לחשוב על הטיפול יותר מידיי .. גם בגלל שיצאתי לא מאופסת .. בגלל הדברים שנתפתחו.. ובעייני קיבלו רק מקום קטן בגלל הזמן ונשארו בתוכי בעוצמות ממוטטות .. מה עושים אז ?.. איך מסיימים טיפול ב50 דקות ?..שזה בעצם לא 50 דקות נטו של עבודה .. ואוספים את עצמנו לרגיעה ?.. האם זה אפשרי בכלל ?..! כשהייתי אצל הפסיכאטר ... ברגעים קשים ..והיו הרבה .. הוא היה נותן לי יד , מחבק , מושך עוד עשר דקות אם צריך , מתגבר מעבר לטיפול ..בשיחות , סמסים ..כן כבר אמרנו ..שהוא לא היה אחד כזה שמסתכל בול על הדקות .. אני יודעת שתגידי שזו פריצת גבולות .. מה שהיה , אבל למצב הרגעי זה עזר , אין ספק שזה גם גרע בהסתכלות קדימה יותר ..הרי הטיפול התפרק שם.. אז תאמרי לי ..בבקשה מה בעצם הגבול הנכון ?..איפה עובר הגבול הדק והנכון לאיזון?.. אם מרגיש לי שאני צריכה חיבוק ו או יד שתחזיק ותתן נוכחות זו בושה לבקש ?.. האם זה עד כדי כך לא כדאי בטיפול כזה ..כשזה מכוון נטו רק להרגעה ?.. אני לא חושבת שהפסיכולוג גם ייתן לי את זה , כי הוא ככ "הולך לפי הספר" בדברים האלה .. שזה גם כואב .. מה אי אפשר לשלב בין אתיקה לבין רגישות ?.. אני יודעת שמילים יכולות לרכך את הנפילה .. אבל מה אם זה לא מספיק ?.. מה עושים עם הצורך הזה .. שצריך עוד כי כואב נורא .. ואני באמת מתכוונת לכאב ששורף בבפנים בלב ..שיכול למוטט .. לא תלות ,לא התאהבות .. רק כאב עצום.. מה עושים ליאת ?.. יש נוסחא שכן תביא לאיזון הנכון ?.. ובעצם יש בכלל נכון ?.. !!!!! שלחתי לו סמס על הבוקר שככ קשה לי , אני יודעת שההסמסים האלה לא במקום , הם גורמים לרעש מחוץ לטיפול .. אני יודעת גם שהוא לא יכול לפגוש אותי לפני , אני לא יודעת גם מה ציפיתי לשמוע ממנו .. אולי בעצם שהוא כאן , ונעבור את זה נדבר על זה ביום שני ?.. לא יודעת קיבלתי ממנו סמס לקוני כזה .. " אין לי אפשרות לראות אותך לפני יום שני .במידה והמצוקה תמשיך אולי כדאי בכז לדבר עם פסיכאטרית" . אויי ..נו .. רק את הרשמיות הזו הייתי צריכה ממנו .ברגעים האלה .. מה לא בסדר איתי ?.. אולי אני מאדירה מכוחו של הטיפול ?.. ממה הוא מפחד ?.. למה אתם ככ מפחדים להביע רגשות ?.. כי מה ?.. מה יקרה לטיפול ?.. האם פירוק ? כשל טיפולי בגלל ערבוב רגשות ?.. כמו שקרה לי עם הפסיכאטר ?.. כי מה ליאת .. תוכלי לתת לי כיוון ?.. תודה.. איזה כיף שאני יכולה לחבק אותך דרך המחשב .. וזה לא פריצת גבולות :-) שרית

שלום ליאת. איך עבר עליך החג? מקווה שבטוב. אני חשה צורך לשתף אותך במה שקרה אצלי בחג, לאחר אותו מקרה מסעיר של ההתפרצות של אמא שלי ביום רביעי בשבוע שעבר... (פרסמתי הודעה כאן בפורום ביום חמישי 17.04) הגעתי הביתה ביום שישי ערב החג בידיעה שאני לא יכולה לקחת אחריות על מצבה הנפשי של אימי. לא אומר שלא היה לי קשה... בכיתי כל אותו היום.. הייתי חייבת לשחרר את כל הכאב... מעולם לא בכיתי כך לידי המטפלת שלי אבל טוב שנתתי לעצמי להשתחרר לידה בצורה כל כך בריאה... בשונה, לא שאלתי את אמא שלי מה קרה לה משום שחשתי שכאן הוא לא המקום בשבילי להתערב ואף להתענין (?..) הרצון שלי להתענין בא מהרצון שלי לטפל בה וכמו שאת יעצת לי, זאת לא האחריות שלי.. זה היה קשה לחוות את האווירה הקשה בלי להתנהל איתה בדיבורים... אז איך מתנהלים??? בוכים... פשוט כואבים.. אימי פנתה אלי ואמרה לי לפני כניסת החג שאני לא אקח את ההתנהגות שלה אישית משום שהיא לא מפוקסת ועוברת תקופה קשה.. שאלתי אותה אם היא מסוגלת לאמר לשאר הילדים את שאמרה לי משום שהם מאוד מבולבלים ומפוחדים.. שלפחות ידעו לא לקחת אישית.. והיא אמרה שהיא לא מסוגלת לאמר להם משום שהם לא יבינו אותה.. הצטערתי לשמוע ושוב כאבתי גם בשבילם... את ליל הסדר פתרתי על ידי כמה כוסות יין בתחילת הערב (לא בריא אבל לא ידעתי איך להתמודד אחרת..) והערב היה נפלא והאווירה היתה נעימה לשם שינוי לא רק מהצד שלי... במיוחד הרגשתי זאת מאבי ואימי כאחד... בבוקר החג נכנסתי לשיחה עם אמא שלי והיא סיפרה לי שהיא נושכת את עצמה (להבדיל ממני שאני הייתי חותכת עמוק בעבר כפי שכבר ציינתי בהודעה קודמת) ואני כל כך נבהלתי!!! פתאום קלטתי איך היא הרגישה כשאני סיפרתי לה שאני חותכת... איזו דאגה... שאלתי אותה אם היא רוצה למות והיא אמרה לי שלפעמים זה נשמע כמו פתרון.. ליאת, זה כל כך מפחיד, אני מבינה בדיוק איך שאמא שלי מרגישה, אני מבינה את הכאב, הייתי שם ועדין שם במובן עמוק אבל מחלים.. ואני יודעת איך זה מרגיש שאתה יודע שאתה לא יכול לעשות כ-ל-ו-ם כדי לשנות ואף לשפר את המצב... מן חוסר אונים מטלטל ומשגע... לא פלא שאמא שלי צווחה ככה באותו הלילה... אני כל כך מזדהה איתה. כל כך חווה את העוצמות שלה... מה יהיה עליה?? מה יהיה עלי?? מה יהיה על העולם ועל כל האנשים הסובלים?? איך מתמודדים?? איך חיים?? מה עושים יותר ממה שאימי ואנוכי עושות????????... ליאת................................... ...

שלום לך, בתוך הסיפור הקשה הזה, שפרשת בפנינו מאז ההכנות לחג ועד היום, בצבצה קרבה גדולה והבנה מיוחדת בינך לבין אמא. מעין ברית עצובה בין שתי נשים כאובות, שמתקשות להתמודד עם כל כך הרבה מצוקה. אני חושבת שכאשר את אומרת שאת היום במקום המחלים, את מצביעה על המקום בו נמצאת התקווה. אני רוצה להאמין שגם את וגם אמא, תצליחו בסופו של דבר למצוא דרך אכזרית פחות להתמודד עם הקשיים, ואולי את השינוי הזה תובילי דווקא את. תודה על השיתוף ליאת

מה דעתכם על השיר? חבל רק שפרץ היצירתיות שלי ניזון רק מהרפש במעמקי היאוש והדיכאון... הי, את בדיכאון? מסתבר מאד שכן, פשוט שכחתי לעדכן... אז לכל המתעניינים והידידים הנאמנים הריני להודיע: אני ישנה, נא לא להפריע ואם לא אתעורר (מה שגם כן מסתבר) יש מכתב במגירה אפשר תמיד להצטרף, אך אין כבר דרך חזרה...

האם את באה לצחוק על אנשים השרויים בדיכאון או מה????? את חושבת שדיכאון הוא מן משחק כזה או העמדת פנים?? או אולי מלנכוליה נעימה שנותנת לך השראה לכתוב שירים??????? לא הייתי מציעה לך לחוות מה זה באמת לא לחוש טעם בחיים.

שלום לך משוררת לרגע, הכאב הוא הדלק של היצירה האנושית. מקווה שפרץ היצירתיות הביא איתו גם מידה של הקלה. לילה שקט ליאת

אהלן ליאת, מה שלומך? (את נשמעת מתוחה?) רק רציתי לשלוח לך חיוך.. לגלות לך שבאורח פלא ה"וידוי" הקטן שחרר אותי מעולו של ה"חמדן" ההוא.. אולי הקתולים צודקים.. (יצאתי בזול- בלי "הייל מרי" אחד..) אין יותר חמדן! משהו נעשה לי פשוט יותר פתאום. פשוט וקל ונעים. זה נחמד :-) מציצה לש?ם שלך והוא מעלה בי חיוך.. (איזה כיף..) שיהיה גשם מבול של אחרי שרב, עם ברקים, רעמים וריח אדמה! (מה אכפת לי לאחל :-)) לילך

היי לילך, אני מאמצת בחום את החיוך שלך. ובכל זאת, יש לי הרגשה שאם נרצח את כל ה'חמדנים', יהיה קצת משעמם ואפרורי. חייבים להשאיר כמה בכל זאת... שמחה שבחרת לחמוד בשבילי מבול. כמי שראתה את האור (ככה האשימו אותי היום) ברור לי שמעונן חלקית זה המכסימום שנקבל, אבל למה להיות קטנוניים. נשמח במה שיש. :-) לילה טוב ושמח ליאת

מה יכולה להיות סיבה שאת רוצה ילד מאוד מאוד, להיכנס לעולם של אימהות מרגישה ששם האושר רוצה כיוון שיש לאחרים ומרגישה שאם לא יהיה לך ילד לא יהיו לך חיים ובכל זאת את מאוד אוהבת את בעלך יכולה להיות סיבה מטראומות שבעבר(התעללות)?

שלום פלונית, אני מודה שלא לגמרי הבנתי מה הבעיה, ולמה לרצות ילד ולאהוב את בעלך זה משהו שעומד בסתירה. את יכולה, כמובן, לחדד את שאלתך, אם תרצי. בכל מקרה, אפשר להיות מאושרים בהרבה יותר מדרך אחת. יש אנשים שבוחרים להביא ילד למשפחה, ויש מי שבוחרים מרצונם לוותר על כך. זוהי בחירה לגיטימית. אשמח אם תבהירי יותר לגבי ההתלבטות שלך. ליאת

מרגישה שלא אהיה מאושרת ללא ילד

היי ליאת, לפני כמה ימים היה כאן דיון לגבי כיצד פותחים וסוגרים פגישות עניין סגירת הפגישות נתן לי תשובה מסוימת להרבה מהשאלות שלי לגבי טיפול האם זה משהו אפקטיבי או משהו מאוד מאולץ לכאורה מה הקשר בין צורת סיום של שעה טיפולית לעניין לפני בערך כשבועיים שאלתי שאלה בלינק המצורף http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-841,xFT-728755,xFP-728847,m-Doctors,a-Forums.html התשובה של שם הייתה: "שוב שלום רחל, מעניין לחשוב מדוע משהו שנמשך רק חמישים דקות בשבוע נתפס בעיניך כלא אמיתי. האם נתינה חייבת תמיד להיות רציפה ואין-סופית? האם נתינה רגשית יכולה להתקיים גם ממרחק? האם קבלה ונתינה התחומות בגבולות אינן אמיתיות? האם יש קשר כלשהו שאינו מציית לאילוצי המציאות? האם בכלל אפשרי ללוות מטופל (או כל אדם אחר) כל זמן שהוא סובל, כל הזמן ולכל מקום? מי מחליט היכן עובר הגבול? האם פעמיים בשבוע מספיקות? ושעתיים ביום? .... חומר למחשבה :-) ליאת " אני חושבת שלעניין סגירת הפגישה יש משמעות אדירה לתחושה של היכן עובר הגבול , האם עזרה של 50 דקות עוזרת או לא וכד'.. כי אם הסיום הוא משהוא שנותן כוח להמשך השבוע , תמיכה זכרון נעים אז בהחלט 50 דקות אלו שוות המון קשה לאמוד אותן. אבל אם צורת סיום טיפול מעלה שאלה למטופל גורמת לו להרגיש לא נוח אז גם לא יעזור פעמיים בשבוע, אולי הפעמיים בשבוע יעזור בכך שיתנו הזדמנות לספר זאת מהר יותר ולא ללכת מתוסכל כך סתם , אבל לא מעבר לכך. כי אם אדם מסיים שעה בתחושה של טוב עבר זמני אני צריך להתסלק.. או מהר מהר לעוף אז אין טעם בעיני גם אם המטפל היה קשוב 50 דקות, מטופל יכול לצאת באותו זמן עם תחושה אחרת לחלוטין והכל בגלל טון דיבור או במילה נוספת שונה.. מה שמטריד אותי בכל העניין הזה , זה איך אדם מסוים מסוגל במילה או בחיוך או ללא חיוך לשנות את השבוע של אדם אחר, האם הכוח שאנחנו נותנים למטפלים שלנו לא מעט מוגזם? (הוא הרי בן אדם וגם הוא לפעמים טועה או שוגה וזה בסדר רק ששגיאה שלו שהוא לפעמים לא מבחין בה גורמת למטופל שלו שהשבוע שלו יראה אחרת זה ברור שאת הכוח הזה ניתן לקחת גם למקומות חיוביים מאוד, אבל יש פה גם סיכון של מטופל?? (אומנם לא סכנת חיים (-: ) מחשבות אלו לפעמים גורמות לי לכעוס על עצמי ולומר לי די צריך לעזוב הכול ולהיות עצמאית לחלוטין.) סליחה שקשקשתי יותר מידי רחל

שלום רחל, התגובה שציטטת מפי נכתבה בהקשר שונה, להבנתי, מהנושא של פתיחה/סיום של פגישה טיפולית. אין ספק שהמפגש הטיפולי חייב להיות מכבד (לא רק הסיום שלו) וזהיר, מתוך מודעות למשקל הרב שיש לו גם מחוץ לחדר. הסיטואציה הטיפולית אינה תמיד שוויונית, ומטפל אחראי ער לעובדה זו, ולא מנצל אותה לרעה. ובכל זאת, פגישה טיפולית אמורה להסתיים בזמן, גם אם עובדה זו גורמת למטופל צער רב. את מדברת על כעס ורצון לעזוב את הטיפול, המתעוררים מול תחושת תלות ונזקקות, ונדמה לי שזו סוגיה חשובה שכדאי דווקא להביא לשם. לא סתם בכלל ליאת

היי ליאת, תודה על התגובה ועל הזמן הרב שאת משקיעה בתשובות לפונים. התגובה שלי היא עכשיו ממש סתם (-: אז באמת אתלא צריכה לקרוא ובוודאי שלא להגיב. התגובה שלך שציטטתי אכן נכתבה לעניין שונה לחלוטין, אך הוא התקשר לי לכאן כתשובה. כי באמת כמה צריך, מה גבולות העזרה של מטפל , היכן החיים האישיים שלו היכן הגבולות שלו. לענין האם שעה מספיקה, יום או בכלל יש גבול. לדעתי התשובה גם קשורה למרות שזה נראה מאוד בעקיף לאיך השעה הטיפולית מסתיימת, איך המטופל מרגיש במהלך השבוע.... כיצד הוא הרגיש כשיצא מהדלת.. אני מסכימה וברור לי שפגישה טיפולית חייבת להסתיים בזמן, (ולדעתי גם להתחיל בזמן מה שמטפלים לפעמים שוכחים) זה לא עניין הצער והקושי של המטופל לעזוב את החד , אני חושבת שיש דרך לסיים שעה אולי במילה מעודדת או בחיוך וכד' ואפילו אם (ממש לא) מדובר בצער יש דרך לסיים עם התייחסות במילה קטנה לצער. לעניין התלות ותחושת הכעס וכד'.. נדמה לי שכבר מיציתי את העניין בטיפול , דשתי בטיפול הרבה פעמים בעניין ולא יודעת זה תמיד מרגיע אותי רק לזמן מועט (-: (יש בי בחודש האחרון תחושת כעס אבל זה פשוט מגיעה לי בלי קשר לתלות וכשאני חושבת על התלות אז זה כמובן מוסיף לכעס שלי)

אני ילד כבן 15 , ולאחרונה התפתח אצלי הצורך לבצע דברים כדי שאצליח בלימודים ,לדוגמא: לגעת בדלת מספר פעמים, ישנם מקרים נוספים שאני מרגיש שאני חייב לעשותם אני מנסה להגמל מזה ולא מצליח, אני שם לב יותר ויותר לב, אני תלמיד מאוד מוצלח.מ

שלום רב, התופעה שאתה מתאר מוכרת לכולנו ברמה זו או אחרת. רבים מאיתנו דופקים על עץ כנגד עין הרע, או עוברים לצד שני של המדרכה כשרואים חתול שחור. יש שחקני כדורגל שנשבעים ללבוש בכל משחק את "תחתוני הניצחון", ואנשים ששמים שום או חמסה בתא המטען של המכונית כסגולה לנסיעה בטוחה. כל אלה הם ניסיונות להרגיש בטוח או בשליטה במצבים של חרדה. הבעיה מתחילה כאשר הטקס הקטן שיצרנו מתחיל להשתלט על חיינו, להתרבות, להתרחב, ולהפוך את היום לפולחן מתמשך שמטרתו להעניק אשלייה של שליטה. ניתן לטפל בבעיה זו בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות מועילות, ובמקרים מסוימים גם בתרופות נוגדות חרדה. אני ממליצה לך לפנות ללא דיחוי לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר, ולהעריך איזו מדרכי הטיפול תתאים לך. בהצלחה ליאת

באמת בלי, אבל - מועדים לשמחה זה בעצם דרך אחת לומר שמישהו התחלק על בננה וכולם צוחקים. מועד זה יום חג אבל מועד זה גם לאבד את שיווי המשקל וליפול. זה דוקא מוצא חן בעיני הרעיון הזה שאפשר לומר מועדים לשמחה ולחשוב על מה שבא, נפילה או חג. אפשר כמובן לפתח את הרעיון עוד ועוד.

גם אני אוהבת את "מועדים בשמחה" שמעלה הזכירה, ומצטרפת לברכות לחג שמח ושקט. ליאת

הרבה דמעות של כאב זלגו לפני ובזמן שכתבתי את האיחול הזה. עומס נפשי גדול מידי בחג הזה. לפעמים כשכל כך קשה לי אני מנסה להחזיר לעצמי את החיוך בצורה כזאת, הפוכה לכל מה שמתרחש לו בפנים.

רועה יקרה, ואני פחדתי שאקלקל איזו שמחה... היה בי חשד כלשהו, כי איכשהו לא התחבר לי המשפט הזה שלך, והאיחולים, לכתיבתך בדרך כלל. במניין החגים ודירוגם מהקשה לקל אין ספק שפסח לוקח בענק. חג קשה. בכל המובנים. וא ר ו ך והשנה גם חם, אפילו הצמחים שונאים אותו. אני נפגשת במסגרת העבודה, והקהלתיות פה, עם המון אנשים, מוצאת את עצמי אומרת חג שמח ללא הרף, כי זה חגיגי ונימוסי, וביני לביני מתפלאת איך יוצאת לי מהפה ברכה כזו, בכזאת קלות. אפילו למצה עם השוקולד אין כבר את הטעם המתוק של הילדות... ילקוט יקרה, התעצבתי בשבילך. בואי לכאן בפעם הבאה עם הדמעות. תמיד אפשר לפתוח מילון ולמצוא משהו... מ?ע?ל?ה ואם לאמץ את דרכי הכינוי שלך, אז הנה אחד מריר מתוק: שלך Salvia Dominica

שלום מעלה, תודה לך ולכל מי שהגיב על המילים וגם על המרווה הריחנית... באופן מוזר החג הזה מה שאכלתי יותר מהכל היה מצה עם שוקולד. אני בדרך כלל לא מתקרבת לא למצה ולא לשוקולד. לא יודעת מה קרה הפעם, מה שכן את הטעם של הילדות אני כל כך מבקשת ומחפשת אבל הטעם הזה לא יחזור לעולם. מתגעגעת לתמימות, לטוהר, ליופי, לפשטות ולשמחה שפשוט היו שם ולא יהיו עוד. מנסה לצמח מחדש אבל זה כל כך קשה כי כבר הפסקתי להאמין שנשאר בי משהו טוב שיכול להועיל לעולם הזה. שבת של שלום שתהיה.

היי ליאת האם יתכן שיהיה מקום מסיום מתקופת חיי שבו אני יהיה והלך הרבה ויחזור אלין ויהיה לי בו גם טוב וגם רע שם. בתודה מראש אור ומועדים לשמחה שולמית

חג שמח שולמית, אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף את שאלתך. אז אכתוב לך מה אני חושבת, ואם תרגישי שלא "פגעתי" - תקני אותי. כולנו משתוקקים למקום כזה, בו נוכל להרגיש אהובים, רצויים, מקובלים, מוחזקים, ללא קשר למה שנעשה או נגיד. מן מקום כזה, ממנו נוכל להרחיק נדוד, ואליו נוכל לחזור אחרי שנים רבות ולהרגיש בבית. מקום בו יקבלו אותנו בטוב וברע, בלי שאלות, בלי תנאים, בלי "אמרנו לך!", בלי "למה לא התקשרת?", בלי "עכשיו נזכרת!?!"... לחלק מאיתנו - בני המזל - יש מקום דומה לזה. לחלק יש מקום כזה בדמיונם או בזכרונותיהם, והוא הולך איתם באשר ילכו, ולחלק כנראה אין - ואז עליהם לברוא אותו לעצמם. אני חושבת שזו שאלה בכלל לא קטנה, והיא משקפת את המשאלה הגדולה של כולנו. איתך ליאת

הזכרת לי את השיר הישן והטוב... http://www.youtube.com/watch?v=FD8ljNobUys (זה קצת מצחיק לשיר where everybody knows your name כאן, במרחב הוירטואלי..אך זה בכל זאת הרגיש לי מתאים) :-) סליחה שולמית שהתפרצתי.. הנה אני הולכת.. (לילך- שכותבת לאחרונה מלא..סליחה..)

היי ליאת לי ניראה שלא בראת בנמיוני את המקום הזב אלא הוא קיים וישנו ויהיה תמיד רק שתנאים הפנימים ישנו במקום כמסגרת אך זו מסגרת שגם טוב לי בה וגם רע לי בה. והיום לאחר משבר מולם אני מרגישה אם מה שגלית והבנת טוב ושני נמצאת שם נכון להיון טוב בעבר גם היה יותא טוב וגם רע. כניראה שריחוק הרגשי אם אדם שהיית מאד קרובה אלים שם עזר ועשה את שלנו. למרות שאין על אותה בת אדם למרות שיהיה יותר מכולם משפיע אליה מאד לטוב ורע בלי לרצות או ליתכוון אבל זה המצב ועכשיו הכל קל יותר ומשורר אצלי. אבל בכל יודעת כמה היית בשבילה ומה נתתי והיית רוצה למשיך לתת לה אבל יןודעת שיהיה קשה כי היא מעררת את האיזון שלי . תודה ליאת והמשך חג מהנה ושמח לך ולני ביתך.

לליאת שלום, שאלה שמציקה לי מאד: כיצד ניתן להעריך את מידת המיומנות של המטפל, בלי לשמוע חוות דעת ממטופלים אחרים שלו? האם טיפול ארוך מאד (כ-7 שנים) עלול להעיד על חוסר מיומנות?

שלום אביטל, מטפל מורשה ומוסמך עובר, עד להסמכתו, תהליך ארוך מאד של הכשרה והתמחות, ולכן - לפני הכל - כדי להעריך את מיומנותו של המטפל יש לברר מהי הכשרתו הרשמית. גם מטפלים טובים מאד, יכולים להגיע לשלב בו מיצו את יכולתם לתרום למטופל שלהם. ההחלטה מתי הגענו לשם אינה פשוטה. יש אנשים עבורם טיפול הוא אמצעי להשגת יעדים ברורים וידועים מראש, ויש מי שזקוקים לקשר הטיפולי ומשתמשים בו שנים רבות כ'תחזוקה שוטפת' לחיי הנפש שלהם. נסי לבדוק עם עצמך (או עם מי שמטפל בך) מה היו הציפיות שלך כשהגעת לטיפול, באיזו מידה הציפיות הללו התעדכנו במהלך השנים, וכיצד את מרגישה איתן היום. נדמה לי ששבע שנות טיפול (לבדן) אין בהן כדי להעיד חד משמעית על טיב המטפל/ת שלך. זהו מידע מועט וחלקי, אותו תצטרכי לתגבר בתחושות בטן ודיון פנימי. בהצלחה ליאת

הי, שאלה קצת מוזרה, אבל רציתי לדעת אם אובדנות יכולה להתקיים גם בלי דיכאון? כלומר, יכול להיות שאני לא בדיכאון אבל כן רוצה למות? או שאני פשוט לא מזהה ת'סימני דיכאון הפעם? כי יש לי ניסיון עם הדיכי וגם עם הרצון שהכל ייגמר אבל ביחד, לא כזה בנפרד. וזה ממש מוזר הפעם, מן טריוויאלי שכזה - אוף צריך לשטוף כלים אני רוצה למות, אוף אין לי מה ללבוש אני רוצה.. וכו' וכו'.. כאילו, אני לא לגמרי בדאון, לא רע לי כמו שיכול להיות והיה, סתם מן צורך בלתי פוסק שהכל ייגמר? עייפות טוטאלית? וגם פתאום נורא בודד לי, ואני שמי נודע לשימצה באהבת הלבד לבד לבד.. והנקודת מבט שלי עדיין די רחבה, אני עדיין רואה את כל האפשרויות והיופי והצבע הנפלא הזה בשקיעה והטוב שמורעף עלי מסביב אפילו שלא מגיע לי, ולא איבדתי אפילו את היכולת לדעת שהכל עובר חביבי ושעכשיו זה רק זמני ומתישהו יהיה לי קל יותר לנשום... ובכל-זאת, אני לא רוצה יותר... ואיך זה שאנחנו מעדיפים שאנשים שאנחנו אוהבים ימשיכו לסבול ויכאב להם, העיקר שלנו לא?! איך זה שאני אמשיך להיחנק ולסחוב העיקר לא לפגוע באהבלים שאוהבים אותי, ואמשיך להאמין שבלעדי יהיה להם טוב יותר?! מה אני עושה? ומה אם זה יתפוס אותי חזק כשהשפעת הריטלין פגה והאימפולסיביות הנוראית שלי שבה הביתה?? מה כל הרציונאליזם הזה יהיה שווה אז?.. אין לי כוח.. ובינתים כבר שכחתי מה בדיוק רציתי לשאול. תודה בכל-מקרה.. רותם

שלום רותם, לדיכאון פנים רבות. לפעמים הוא חד וצורב, ולעיתים הוא עמום ומפושט יותר, מתבטא בעייפות, חוסר הנעה, ומחשבות של חוסר טעם וחוסר משמעות. לאחרונה גם אני מוצאת את עצמי חושבת לא מעט על המנגנון הזה, שגורם לאנשים רבים כל כך לראות במוות פתרון קל למצוקותיהם. נדמה לי שאנחנו חברה שבעה למדי, שהתרגלה לפתרונות מהירים כמעט לכל בעיה. בחברות שפע יש פטנט כמעט לכל צורך, ולפעמים הפיתרון מוגש לנו עוד לפני שחשבנו בכלל שאנחנו זקוקים לו (פתרונות תאורה, פתרונות שינה, פתרונות אחסון...). כיום יש היצע גדול אפילו בעניינים של רוח ונפש. סדנאות שונות מציעות פתרונות קסם של סוף שבוע אינטנסיבי, בו ייפתרו כל בעיותינו במפץ אחד של בכי משחרר בזרועותיה של קבוצת התמיכה. לעומת זאת, יש פיחות גדול במעמדה של העבודה, ההתמדה, החתירה ללא לאות לעבר מטרות, תוך מאמץ, השקעה ממושכת ודחיית סיפוקים. כולנו רוצים הכל מהר ועכשיו, ואם לא - נורא קשה לנו. אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שאם בא לנו למות מול כיור עם כלים או מול ה"אין לי מה ללבוש" - סימן שמשהו השתבש לנו קצת באמות המידה. אני ערה לכך שדברי יכולים לעורר התנגדות וכעס, אבל אני שייכת למי שמאמינים שהחיים הם מתנה גדולה וחשובה מהסוג שלא מחזירים או מחליפים. לאמונתי, מוטלת עלינו הזכות והחובה למצוא בהם טעם ומשמעות בכל מחיר. בעיני, אגב, היכולת לאכפתיות ואהבה כלפי הקרובים לנו, כולל ההשתדלות שלא יכאב להם ושלא יסבלו, היא חלק חשוב ממשמעות החיים. את נשמעת לי צעירה, ואני רוצה להאמין שגם אם דברי נשמעים כרגע מרוחקים מהחוויה שלך ולא מאד מחוברים, תוכלי יום אחד לראות בהם שמץ היגיון. ועד אז, אני שולחת לך המון אור לקצה המנהרה, ומאחלת לך חג שמח למרות הכל. :-)) ליאת

הי ליאת כבר תוך כדי כתיבת ההודעה הקודמת סוג של הבנתי שאם זה נראה כמו דיכאון, חושב כמו ובועט כמו, כנראה שזה דיכאון, גם אם נדמה לי שהפעם זה שונה. וגם חשבתי כמה הכתיבה הזו מיותרת, כי עם כל הכבוד, ויש הרבה, אין דבר שתוכלי לומר לי שלא אמרתי לעצמי כבר מיליון פעם. ככה זה כשאופטימיים. צדקתי. לא כי אמרתי לעצמי את הדברים הללו - שחלקם אכן לא מתחברים לי בכלל, אלא כי לא מפה תבוא הנחמה.. אם תבוא. שכחתי כמה מוגבלת יכולת ההבעה בכתב שלי (והיא עוד מעולה לעומת העל-פה!) וכמה אבסורדי הניסיון למצוא תשובות לשאלות רטוריות. ובכל-זאת. אין פה שום התנגדות ואו כעס. אני אמנם לא רואה כך את הדברים, גם ברגעי הטובים והיפים- בעיניי החיים הם מעין חסד ולא זכות, ואם כבר מתנה, אז זו המתנה שלא ביקשתי ולא רציתי, והנותן חשב רק על עצמו, לא עלי, וככזו זכותי המלאה לעשות בה כרצוני- אבל שתי נקודות המבט האלו על החיים ניראות לי לגיטימיות לחלוטין. כמו רבות אחרות. אבל מכאן ועד לראות במוות פיתרון קל, ובאמות המידה המערביות פרמטר לחיים, הדרך ארוכה.. ואם יש דבר שהזמן לימד אותי, זה שאמות מידה זה דבר יחסי.. ואין להן שום משמעות כשבאמת כואב. בכל מידה. מה ללבוש לא יהיה לי אף-פעם, כנראה, ואני תמיד אשנא לרחוץ כלים- אבל זה לא מה שגורם לי לרצות למות, כמובן. זה סתם דוגמאות, עוד טריגר קטן שמפעיל אצלי את מתג חוסר התוחלת. ולחוסר התוחלת הזו אין שום קשר לחוסר התמדה ואו פתרונות קסם - זה הדיכאון הדובר מגרוני, אם לנחש מה איש מקצוע היה אומר, וזו האמת העירומה אם היו שואלים אותי.. אבל עדיף לא לשאול כי מה שתקבלו יהיה בבל"ת כמו עד עכשיו.. ורק נקודה קטנה למחשבה, גם לי - התמדה, ועבודה קשה, והשקעה (אבל לא דחיית סיפוקים - אני נגד:) - זה הכל דברים שדורשים מטרה. וכשאין אחת כזו, או כשאתה נכשל בלי הפסקה בדרך אליה, ואו כשאתה לא מצליח יותר למצוא עוד אופציות, עוד מטרות לכוון תצמך אליהן, מה אז??

וואו... אני מחכה שנגיע לגדולה, נתבגר ונראה את האור כמוך...דברייך מזכירים קצת את הפרסומת החטופה שראיתי לאחד מאותם שיטות של "בוא תיפול לידי והכל ייפתר בן רגע", שמעתי מישהו צועק: כל פעם שבן אדם מרגיש חלש הוא צריך לשלוף את האגרופים...אני מניחה שאנחנו כולנו פשוט הפכנו לתרבות מפונקת, שבעה ועצלה, ומזל שיש פסיכולוגים, אחרת מה היינו עושים..או אתם גם, אם כבר מדברים על זה..הא, סליחה, הרי כל מי שמגיע אליכם כבר עושה עבודה קשה ואוטומטית נמצא בדרך הנכונה.מזל שיש לך גם מודעות עצמית, לעובדה הברורה והמובנת מאליה, שהטפה מוסרית שכזו עלולה בתמוה, לעורר גם רגשות מוזרים כמו כעס או חוסר הבנה, אבל זה בטח כי אני צעירה ועוד לא ראיתי את האור - ישועה תבוא, בעזרת השם.

ודבר נוסף אני חושבת שאת צודקת בהחלט, את כל כך מפספסת את המקום שהבחורה הזו נמצאת בו( בכלל נראה לי שזה בחור). יש לי חברה שחוזרת עכשיו בתשובה ונוהגת בדיוק באופן הזה - כל דבר שאומרים לה, היא מנצלת כדי להביע את דעתה שהיא תמיד זהה ומכוונת לרצון הפנימי שיכול להביא תיקון אם האדם רק יקח אחריות על חייו ( כמובן שהיא אומרת את זה לאחר שכמעט הרגה בן אדם אחרי תאונה שבה נהגה בשכרות )..רק לפני יומיים היא פנתה אליי בחביבות והסבירה לי למה לזוג הומואים יצא ילד מפגר ( בעודה מסתכלת עליי, דו מינית, בהבעה רחומה וסבלנית ). הבחור הזה מדבר בפירוש על כל כך הרבה פחד וסיבות טובות להיות בדיכאון ( אני אצא משליטה, אף אחד לא אוהב אותי, יותר טוב להם בלעדיי )..איכשהו לא נראה לי שהוא מחפש פיתרון קל מתוך ייאוש שהמלתחה שלו ריקה...

היי חשבתי עליך היום- בשרב(שאת בטח בסביבה ממוזגגת..) אין לי כל כך מה לומר...(מרוב שיש לא מעט דברים...) התגעגעתי אז באתי... לא נסעת קצת לאנשהו? לילה טוב מימי

חג שמח מימי, אני אכן תחת מחסה ממוזג, ממתינה לאות הארגעה. אמרו שהערב השרב יישבר. מקווה שהוקל לך קצת, ושמצב הרוח משתפר. אני בטוחה שכרגע יש המון דברים שעולים ומציפים, ומקווה שיש לך את המקום אליו את כן יכולה להביא אותם. שמרי על עצמך, דואגים לך כאן. ערב נעים ליאת

היי ראשית אל תדברי בשם כולם...(: מדוע רשמת לשמור על עצמי? אני בסדר...חשבתי שעם הגיל קל יותר...כנראה שלא.. חושבת דגם על זה כדאי לדבר ולדבר...פשוט אם לא מדברים פחות כואב ועצוב.. ומוזר שלא ישבנו שבוע שלם אכן יש לי פסיכולוגית נפלאה וגם את(: תודה שאת פה יצאת כבר מהמזגן? מימי

היי ליאת איך מספרים למטפלת דברים קשים? מבחינה מילולית... יש דברים שנראה לי שבחיים אני לא אהיה מסוגלת להגיד ולספר, להוציא מהפה, למרות שהייתי רוצה.. מילים קשות מידי, מילים מביכות, מילים "רעות"... שגם לכתוב אותן אני לא מסוגלת... כי יש מילים שפשוט לא אומרים... יש משהו שמציף, שמשפיע עלי חזק מאוד בכל המובנים, הלילות לבנים יותר מתמיד, המון ניתוקים, פלשבקים... ויש דברים שאני יודעת שצריכים לצאת ממני אליה.. אבל אני יודעת שאני לא מסוגלת להגיד אותם, לא לכתוב אותם, לא להוציא אותם בשום דרך שהיא. לעזא... איך אפשר להגיד לה מה קרה שם במקום ההוא, עם האיש ההוא, איך אפשר להגיד לה מה עובר לי עכשיו בראש, את התמונות, הזכרונות, ה.. הכל?.. זה נראה לי הדבר הכי מביך בעולם, הכי קשה, הכי.. כנראה בלתי אפשרי לי... אז איך עושים את זה? ובכלל... איך זה ירגיש לה? איך זה מרגיש למטפל כשהמטופל מספר דברים ומשתמש במילים קשות, מביכות, מגעילות? שיר

היי שיר, אני כל כך מבינה אותך.. אני חושבת שאני נמצאת 4 שנים בטיפול כי אני לא יודעת לדבר על זה והיא פשוט מחכה שאני אתחיל לדבר ולספר, (ולכן לפעמים אני מרגישה סתם שריפה של זמן אני כאלו מגיע כבר בלי סיבה .. כי אני ממש לא רוצה לספר כלום הגעתי כי אני סובלת) לצערי, אני באמת לא יודעת איך ניתן לתאר במילים מקריים סדיסטיים כאלה אני לא אומרת כלום, מה שכן יוצא ממני לאט לאט, זה בתקופות של "נפילות" כשיש פלאשבקים אז תוך כדי התיאורים של התחושות שקצת אני מספרת ומתחבר לו הסיפור לאט לאט. אני יודעת שלא עזרתי לך , אבל לא יכולתי שלא להגיב כי זה כל כך מוכר לי מה שתיארת..

היי רחל, דווקא עזרת... בידיעה שאני לא היחידה... חשבתי לעצמי שאני בטח היחידה שהולכת כל כך הרבה זמן לטיפול (מעל ארבע שנים) ולא מסוגלת לדבר, לספר, להעביר דברים למילים... ומסתבר שכנראה אני לא היחידה.. תודה שיר

שלום לשיר, ולרחל גם אני חושבת שאין מילים רעות, יש רק מעשים רעים, חוויות רעות, זיכרונות מרים, רגשות קשים. הטיפול הוא מקום אליו אפשר להביא את כל אותן חוויות, רגשות, זיכרונות ותחושות, שנשמרו עד עתה תחת מעטה כבד של הסתרה מפאת הבושה והאשמה. אצל נפגעי טראומה רבים, מאוחסנים הזיכרונות כתמונות, ריחות, תחושות גוף, צלילים - ופחות כמילים. המפגש עם התחושות הלא-מילוליות הללו נחווה בחריפות רבה, שכן החושים שלנו לא עושים לנו הנחות. דווקא בשפה - כך אני חושבת - אפשר לרכך דברים, להסביר אותם, ללמוד להבין אותם מחדש, לתהות על פשרם, ואולי גם לשלוף אותם מהמרתפים האפלוליים והקרים, להתבונן בהם לאור היום, ולהיות מסוגלים להתמודד עם הממדים המציאותיים שלהם. היכולת לתת מילים לטראומה, לכאב, לזעם, לאשמה ולבושה, דורשת הרבה אומץ ומאמץ. זוהי עבודה איטית, קשה ומייסרת. לשפה יש חוקים, יש תחביר, יש ארגון ולוגיקה. לטראומות יש שפה אחרת. זוהי שפה כאוטית, חסרת היגיון, מתעתעת, מוליכה שולל. הטוב והרע מתערבבים, המואר והאפל, האסור והמותר, האוהב והאויב. אני חושבת שמלאכת התרגום אפשרית, וכמטפלת אני רואה זכות גדולה באפשרות לקחת חלק בתהליך הזה, גם כשהוא קשה ומטלטל. לכן, נדמה לי שהתשובה שלי היא: לא, אין מילים שלא אומרים בטיפול. בברכה ליאת

כנראה אין לי אומץ... מספיק... לפעמים אני חושבת שאני לא מתאימה לטיפול, כיוון שאני לא מצליחה לדבר.. כמעט בכלל.. יעידו כל כך רוב הפגישות שהיו עד היום... ליאת, זה הדבר הכי הכי קשה... להשתמש במילים.. להעביר למילים... אני בכלל תוהה אם באופן כללי יש מספיק מילים שיכולות לתאר דברים כאלה.. המילים כל כך קטנות לעומת עצמת הרגשות, התחושות, החוויות... מילים הן "רק" מילים.. ועדיין, הן כל כך קשות לי לביטוי... אם בכלל אפשריות... תודה ליאת שיר

אני בת 44 נשואה עם ילדים גדולים. בשנתיים האחרונות מצב רוחי דיי קודר. אני מוצאת את עצמי במיוחד בשעות הפנאי שלי - בוהה בטלויזיה, ללא אנרגיה לקרוא ולעשות דברים נחמדים כמו ספורט, לטייל וכד'. אני חושבת כל הזמן על כל מיני בעיות שיש לי ולמעשה כל בעיה קטנה שמתעוררת - מזעזעת אותי ומורידה אותי מייד למצב של חוסר מעש. אין לי למשל חשק ללכת לטייל בכל מיני מקומות אפילו בחו"ל. יש לי מן הרגשה של כבר עשיתי וראיתי הכל, נמאס לי.. אנשים שלידי לא חשים בזה בכלל , אני מקרינה חיוניות ואנרגיה במיוחד בעבודה וגם בבית. בבית התיפקוד ממש טוב, אבל כשאני מסיימת עם הכל , אני מרגישה שאני מבזבזת את זמני. נכנסת למן מרה שחורה ומרגישה שמיציתי הרבה דברים. זה כולל גם הפרעות שינה. אני לא ישנה בכלל טוב. לעומת זאת התאבון תקין. אני מהססת האם מצב זה הוא מצב של דיכאון שדורש טיפול? אולי כדורים נוגדי דיכאון יעזרו לי. בעברי לפני כ- 7 שנים לקחתי סרוקסט לאחר שנכנסתי לדיכאון עקב מצב בריאותי (הייתי חולה מס' חודשים עם וירוס מיסתורי). את הסרוקסט לקחתי 4 חודשים וזה הוציא אותי מדיכאון מוחלט שכלל חוסר תאבון נוראי וחוסר שינה - למצב נורמלי פלוס.) אודה על תשובתך.

שלום שירה, את מתארת תחושה של דכדוך מתמשך, ללא מוקד ברור, אי-נחת, חוסר מוטיבציה וקושי למצוא הנאה וסיפוק בחייך. לאור ההיסטוריה שלך (אך לא רק), אני ממליצה על התייעצות חוזרת עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, לצורך הערכת מצב. אני סבורה שטיפול בנוגדי דיכאון יוכל להועיל לך, אבל כדאי לזכור שלא תמיד סילוק הסימפטום הוא המענה המושלם. לדעתי, חשוב לא פחות לברר במסגרת טיפול פסיכולוגי מה קורה לך, מדוע אינך מצליחה להרגיש מאושרת, ומדוע בגיל כה צעיר את חשה שמיצית את מה שיש לחיים להציע לך. בהצלחה ליאת

אני אשה בשנות ה30. אם ל-3 ילדים ואני בעצמי לא מאמינה. כל יום , לפחות פעם אחת אם לא יותר אני מתקשרת ממספר חסום למטפל- לנייד או הביתה שומעת את הקול שלו, או של מי שעונה ומנתקת. כבר יותר מחודשיים, כמעט כל יום.(מזלו שאני שומרת שבת...)אין מצב שאני מספרת לו את זה כמובן. לדעתי, אני פסיכית על כל המוח, טיפשה ותינוקת ברמות. זה קצת מבהיל אותי!! מה דעתכם?

שלום רב, אני מאמינה שההתנהגות שאת מתארת משקפת צורך בנוכחות קונקרטית ומרגיעה של המטפל, ממש כמו שפעוט החוקר את סביבתו מוודא מפעם לפעם שאמו בסביבה, כדי שיוכל להמשיך בכך מתוך תחושת ביטחון. אני חושבת שכשתצליחי להפנים את דמותו המרגיעה ולשאת אותה בתוכך, הצורך בטלפונים יפחת. ולא, את לא טפשה ולא פסיכית על כל המוח, אלא רק מאד נזקקת כרגע. חג שמח ליאת

איך מותחים קו מתחת להודעה?

ליאת, מה שלומך? שורדת את השרב? (אני מסרבת לצאת מהבית הממוזגן...) אפשר לשלוח מייל של התייעצות? חשוף לי פה מידי...

שלום נועם, שלומי טוב, תודה, במגבלות מזג האוויר. את יכולה לשלוח מייל, אך גם לזכור שהתשובה עלולה להתמהמה - כי הפורום קודם. :-) ליאת

שלום דוד בהמשך לשאלתי הקודמת ברצוני לציין שאני נמצא במעקב צמוד כבר 3 שנים כשפגישה עם פסיכיאטר מטפל נערכת אחת ל2 חודשיים ואף התחלתי טיפול פסיכולוגי ואני נמצא בפגישה חמישית,אני מקבל פיטבקים חיוביים על התנהלותי ואפילו שכרתי דירה אני בן 27 ועובד כבר שנתיים באותו מקום לשמחתי הרבה יש לי כוחות נפשיים יוצאים מהכלל להתמודד והייתי מעוניין לדעת מה יעזור לי בעצם להרגיע את הלחץ ?בפעולות טבעיות כמובן

שלום יוסי, דוד ישוב לענות בימים שלישי-רביעי בשבוע הבא. בינתיים אציע לך את דעתי. כמו לכל אדם, גם למי שמחלים מאפיזודה פסיכוטית, מומלץ למצוא דרכים להרגעה עצמית ושיפור איכות החיים. זה יכול להיות באמצעות פעילות ספורטיבית, יוגה, פעילות יצירתית, מנוחה, פעילויות מהנות בחברת אנשים או בעלי חיים אהובים, תזונה בריאה, ובעצם כל מה שעושה לנו נעים וטוב. נסה לחשוב איך אתה רותם את הכוחות הנפשיים לא רק בעיתות חירום, אלא גם ברמת היומיום בשגרה. תוכל, כמובן, להיעזר באופן יותר ספציפי במטפלים שמכירים אותך טוב מאיתנו. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום לחברה קבועה 2 מטעמים פרקטיים לא צירפתי את כתובת המייל שלי. אני פשוט בודק אותה לא בקביעות גבוהה ונראה לי חבל על הודעות שימתינו מספר ימים. בכל מקרה, ניתן למצוא אותי בטלפון, ובמידה ואינני זמין ניתן להשאיר הודעה ואשתדל לחזור בהקדם. להתראות דוד

שלום שירה דרור יהיה פה ביום הראשון הבא, אך אני מאמין שבמידה ושלחת אליו מייל הוא קיבל אותו. במידה ולא, את מוזמנת לפנות אליו שוב, ביום א'. להתראות דוד

אני עושה עבודה בנושא תאוריית ה mind בקרב ילדים אוטוסיטיים איפה ישנו חומר בנושא ועל מה המרצה מדבר לעזעזל? תודה רבה

שלום לסטודנטית. אני לא מומחה בתחום, אך למיטב ידיעתי מדובר על "תיאוריה של המיינד" -תיאוריה פנימית, שכל אדם רוכש כחלק מהתפתחותו התקינה והיא כוללת בתוכה את המודעות לכך שלכל אדם אחר מלבדנו יש גם עולם פנימי משלו. תיאוריה שכזו מאפשרות התפתחות של הזדהות, אפתיה ומאפשרת את התקשורת עם הסביבה. בין ההוגים הבולטים בתחום הפסיכואנליטי בנושא זה ניתן למצוא את טסטין, מלצר ואת ספרה היפה של אן אלוורז "נוכחות חיה". מקווה שעזרתי דוד

תודה רבה ! מפה רק אלוהים יעזור... אולי :-) אלי אלי שיגמר כבר הסמסטר הזה!

האם יש קשר בין הפרעת קשב וריכוז להתפתחות חרדות שמגבילות ביצאות מן הבית לטיולים והתרחקות מהאמא

עברתי התקף פסיכוטי לפני כ3 שנים האיבחון:f20 להערכת הרופאה המטפלת מדובר באפיזודה והומלץ לי על טיפול פסיכולוגי ע"פ כדורים ,טופלתי בסוליאן 200 מ"ג וכיום אני ללא טיפול תרופתי כ6 חודשים למיטב הבנתי פסיכוזה פוגעת באינטיליגנציה מה עליי לעשות על מנת לשפר את קו המחשבה לכיוון בריא וצלול ?{אין מחשבות שווא אך יש סיפטומיים פיזים לא הכי נעימים כמו לחץ פנימי בראשי }האם יש דרך לשקם את מה שנפגע?ולהיות יותר פרקטי ומעשי ?

שלום יוסי אינני יודע לגבי הפסקת הטיפול באישור ואני מאחל לך שההתקף אכן היה אפיזודה חד-פעמית. עם זאת, הייתי ממליץ מכל לב כי תהיה בקשר קבוע עם איש מקצוע, לשם בחינה תקופתית של מצבך ולשם חשיבה ביחד על דרכים לשיפור ושימור החשיבה. בהצלחה דוד

שלום נ. ליאת תהיה פה מחר ואת מוזמנת להפנות את השאלה גם אליה. לתפיסתי, אין בהכרח קשר ישיר בין הדברים. עם זאת, ייתכן קשר עקיף, בשל פגיעה בבטחון העצמי, שעלולה להוביל לקשיים בתחום החברתי. להתראות דוד

היי, אני בת 24 וגרה עם בן זוגי. הוא נסע לחול לכמה שבועות מטעם העבודה. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני אעשה דיאטה כשלא יהיה פה ושאנקה את הבית מ-א עד ת, אפגש עם חברות שלא ראיתי מלא זמן ובין לבין גם אלמד למבחן שיש לי. אך אני לא עושה כלום ברמה של כלום. אני יושבת בבית, במחשב או סתם רואה טלוזיה. ממש רובצת כל היום(מזל שאני צריכה ללכת לעבודה מדי פעם). אם חברות רוצות להפגש אני מחפשת תירוץ (טוב זה גם קורה ביומיום) ואני מנסה להבין מדוע זה קורה לי? זו אינה הפעם הראשונה שכשאני לבד כאילו אין לי אנרגיות,והכוונה לא לבד מבן זוגי אלא סתם לבד עם עצמי ביום רגיל. האם זו עייפות כרונית או האם זה סממן לדיכאון? לא בא לי כלום,ממש כלום,ושוב אני חוזרת זה לא מגעגועים,זה משהו פנימי שלי.ממש הרגשה מוזרה. אשמח לייעוץ,תודה וחג שמח!

שלום למ. את מתארת העדר הלימה בין הציפיות איתן הגעת לתקופה בלי בן-הזוג לבין המתרחש במעשה. קשה לדעת, על סמך תיאורך, האם מדובר בתגובה אישית בתחום הנורמה או, שמא, בתגובה המעידה, כפי שאת חוששת, על מצוקה נפשית מסוימת. לא הייתי מבטל את האפשרות כי הציפיות שלך היו קשורות לדברים שהרגשת שאת "צריכה" לעשות, כלפי חוץ יותר - להשלים מטלות, להיפגש עם חברות - לעומת ההתנהגות שלך, שמשקפת יותר את מה שאת באמת היית "צריכה" מבחינה פנימית: זמן לבדך, ללא תקשורת קבועה ובהקשבה מוחלטת לעצמך. אם בכך מדובר, הרי שייתכן שמה שמציק לך היא בעיקר האשמה על הפער בין הציפיות "החברתיות" לבין הציפיות הפנימיות. עם זאת, במידה ומדובר בתחושה התוקפת אותך פעמים תכופות ופוגעת ממש במצב רוחך ובתפקודך, הרי שהייתי ממליץ לפנות לאיש מקצוע, לשם התרשמות טובה יותר וחשיבה הלאה. בהצלחה דוד

אני בטיפול פחות משנה. התקופה לא רלוונטית אך מונעת תשובה מצידך הקשורה אולי לתקופת הטיפול. אני בתקופה לא פשוטה לא אלעה אותך בפרטים. השאלה אם אפשר לכנותה שאלה- יש לי קשר די טוב עם המטפל שלי, במרוץ הזמן הטיפולי התייחסתי לטיפול יותר במתכונת של להשאיר את הכאב מחוץ לחדר ולבוא לשיחות על הא ועל דה. אני די למודה את רזי הכאב והמטפל ליווה אותי באומץ בתקופות בהן נדרש לצאת קצת מהנוקשות והחוקים היבשים של הסטינג. לאחרונה הטיפול הוא במתכונת שקטה יותר ומאפשרת יותר התיחסות לטיפול ולא למשברים ורעשים כפי שקדמו לתקופה הזו. יש בי המון מן החוויות שעדיין לא דוברו או ניתנו להם מקום בחדר. אני מרגישה שאני עסוקה במאבק איך לא להישבר מולו, מול הטפל, איך לא להחוות על ידו כחלשה, איך לצאת לא פחות מאופקת ממנו, הבעיה היא שעייפתי, כרגע אני צריכה יותר מתמיד רוך אמפטיה ומילים קרובת ומלטפות. הפחד הגדול ביותר בה בעת הצורך הנחשק ביותר הוא לבכות למולו, בחדר. יש כל כך הרבה כאב וחוויות ומחשבות שרוצה לשתף אותו אך פוחדת שהוא יסתכל עלי בקרירות האופיינית לו, בהבעה השכלתנית שלו, ובתשובות המחושבות והאנליטיות שלו. מצד אחד רוצה ש"יוכיח" לי בדרכו שקיימת בו הפשטות, הרוך, ההבנה ומצד שני אני עובדת מאוד קשה כדי לעטות על עצמי מסיכה חיכנית, צינית וחזקה ולכנות כל כאב ורגש כחסר חשיבות. אני שוקלת לעזוב או יותר נכון לברוח מהטיפול אך יודעת שאם אשאר לבדי, שוב, כמו אחזור למצב כפי שהורגלתי משחר ילדותי-להתמודד לבד, לחשוב ולכאוב לבד, לבכות בחדרים סגורים למגע, ואולי אפילו אממש שאיפה שכרגע נמצאת על אש קטנה- שאיפה שנלחמת בה-הרצון לסיים את חיי. אני מבחינה שעד כה לא ממש שאלתי שאלה, אולי קצת מן הבלאגן שבי מועבר דרך המילים. אנסה בכל זאת לקחת בליל של תחושות ולתחמם בשאלה קטנה אחת- אני צריכה את המטפל שלי קרוב רך ותומך, צריכה שגם אני אביא קצת מן התכונות הללו לחדר, פוחדת להיות חלשה זקוקה לתחושת החולשה שמישהו יחזיק את הכאב בשבילי אך לא מצליחה לצמצם את הפער העצום בין הכאב הבלאגן והמוות שבתוכי לחזות החזקה המחוייכת והצינית. חג שמח וזהירות עם המצהבריי כן?

<> ד"ש חמה ואהבה מה שלומך? איך החג כיףףףףףףףףףףףף

* יקרה (דרך אגב הבנו שאת <> :-) זה בסדר אני מציעה לך בחום לעבור למטפלת הן רגישות ואולי אפילו יצילחו לגרום לך לבכות בלי לפחד "להיות חלשה מולו" לא חבל להישאר שנה בטיפול ולא לבכות...........

שלום * נדמה לי שאת מבינה בדיוק את הקושי לפניו את ניצבת, כך שכל מילה תהיה מיותרת. ובכל זאת: כמה מסוכן להיחשף. להישען. אבל כמה גם גם מתסכל ותוקע להשאר מאחורי המסכה. את נמצאת תקופה בטיפול, את חשה כי הוא עוזר לך וכי הגעת לתחושה מסוימת של בטחון? אני הייתי מציע לך לקפוץ למים. הוא אומנם גבר, אבל עד כמה שקשה להאמין בכך, גם לגברים יש כמה צדדים.. בהצלחה בכל בחירה שהיא דוד

שלום וחג שמח <> מה קורה? אני יודעת על מה את מדברת אני חושבת שהמטפל שלך כנראה לא ממש מתאים לך......... הרי את באה לטיפול כדי להגיד מה שכואב לך ולא להאבק בו משהו בטיפול שלך כנראה לא עובד כמו שצריך! אני מציעה לנסות כמה פגישות עם מטפלת ותראי איך את מרגישה משם..... תדעי מה קורה איתך. בהצלחה

* אחותי מנשמע? תחזרי לכינוי <> אני כבר רגילה:-) קראתי את ההתכתבות שלך למטה עם דרור אולי הבעיה שלך בטיפול היא בגלל שקשה לך עם מה דמיון מה מציאות ואולי את מתחילה לחפש סיבות לצאת מהטיפול כדי שלא תצטרכי או שאת בדרך "להישבר" (((תדברי על זה בטיפול זה אסון לעזוב עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!!!! אם הוא לא משתנה ועדיין את מרגישה שלא יכולה לבכות ולהיות פחות חזקה אז הגיע אולי הזמן לחפש מקום רך יותר. תעדכני אותי:-) חג שמח בוביק

בלי קשר לתוכן ההודעה אלא רק לכותרתה - למה שלום "ג'קסון"? אין לו שם פרטי? לא נעים יותר (ומזלזל פחות) לפנות לאדם בשמו הפרטי? נקודה למחשבה

אני דווקא קוראת לאנשים שאני מרגישה קרובה אליהם בשם המשפחה... למה סתם לחפש לרדת על אנשים??? מה שכתבת הוא יותר מזלזל ומעליב מזה שהיא כתבה את שם משפחתו! אני אפילו קוראת לחברי ילדות שלי בשם המשפחה ומעליב זה לא זה חמוד בעיני!!!!!!! ואם כבר אולי על הדרך <> (*) חולה עליךךךךךךךךךך בילבי ילדת הברזל

גם אני כתבתי לה הודעה וזה לא עלה במשמרת של דרור אולי הייתה בעיה......

שלום לשתיכן כידוע, לעיתים נדירות ישנן תגובות, שאינן מתאימות לרוח הפורום מסיבות שונות. במידה וההודעות לא עלו כנראה והן לא התאימו מבחינת תוכנן. דוד

לא נכון!!!!!!!!לא כתבתי משהו לא טוב תבדוק את זה ואל תקבע שזה לא התאים!!!!!1

שלום, אני נמצאת 7 שנים בטיפול פסיכולוגי, הקשר עם המטפלת נעים מאד ואני מצפה מאד לכל מפגש איתה (ראה שאלתי הקודמת "שבע שנים בטיפול"). מטבע הדברים, הטיפול התפרס על פני מגוון תחומים ועלו על הפרק נושאים רבים. הבעיה היא, שלמרות ההנאה והתחושה הטובה שמקנה לי הטיפול, עדין אינני יודעת אם הוא היה (והינו) גם יעיל. כלומר, במבט לאחור, כאשר אני שואלת את עצמי מה השגתי ולאן הגעתי בעקבות השיחות, אין לי תשובה ברורה לעצמי. נכון, התובנות שלי היום שונות מבעבר, אולם יתכן שהגעתי אליהן בדרכים אחרות, והן לא בהכרח תוצאה של הטיפול בלבד. אני תוהה האם יכולתי להתקדם יותר אילו הייתי פונה למטפל/ת אחר, ולא "נתקעת" זמן ממושך כל כך אצל אותה אחת. אילו הייתי ממלאת שאלון/מבדק כלשהו בתחילת הטיפול, הייתי יכולה להשוות את תשובותיי אז ועכשיו, ולקבל אינדיקציה לגבי מידת ההתקדמות שלי. אולם בהעדר כלי כזה, והואיל ואינני זוכרת בברור את תחושותיי ואת מצבי הרגשי לפני שבע שנים, איך אדע להשיב לעצמי בוודאות על השאלות הנ''ל? האם תחושה נעימה בלבד עם המטפל/ת והציפייה למפגשים הן עדות לטיפול מוצלח?

שלום אביטל השאלה שלך בהחלט לא מוזרה. עם זאת, היא כן מטרידה, אך לא רק אותך אלא את החלק הארי של אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש. מהו טיפול מוצלח, כיצד מודדים תוצאות של טיפול ומחליטים על טיבו, והאם טיפול בו נהנים הוא טיפול מוצלח בהכרח, הן שאלות המעסיקות את התחום במאה השנה האחרונות. למיטב ידיעתי - עדיין ללא תשובות ברורות ומספקות באמת. האם קובעים לפי דעתם של המשתתפים בטיפול? לפי תפיסתו של גורם חיצוני? באיזו נקודת זמן ולפי אילו מדדים? כפי שאת רואה, השאלה הזו בעצם פותחת פתח למספר עצום של שאלות נילוות. מבלי להיכנס לכולן, אומר שדרך יעילה יחסית, לדעתי, היא לנסות לחשוב, עד כמה שתצליחי לזכור, על המטרות עימן הגעת לטיפול וכמה מהן הושגו. כמו-כן, נסי להעריך, ללא וודאות, עד כמה האדם שאת היום הושפע מהטיפול הממושך שאת עוברת. בתחום הזה יש מעט וודאויות; בעיקר חוויה. נסי לבחון כמה יותר את זו שלך. ובעיקר, נסי לבחון אותה בתוך חדר הטיפול ובהקשר הנוכחי בו שאלות אלה עולות. בהצלחה דוד

לפני כמעט שנה נפרד ממני גבר שיצאתי איתו רק כחודשיים. אני מאוד ביקורתית בד"כ לגבי בחורים אבל לגביו הרגשתי שהוא האחד מכל הבחינות- אופי, יופי, שכל וכו'.מאז הפרידה לא הצלחתי לשכוח אותו, ויכול להיות שאני גם לא ממש מנסה כי אני לא רוצה לשכוח את כל הרגעים הטובים שהיו לי איתו. אני עדיין כל הזמן מסתכלת בתמונות שלו ובהודעות שהוא כתב לי וחיה בעבר. אני מרגישה שכל המחשבות שלי מתרכזות רק בו, וברגע שאני מנסה לשכנע את עצמי שלא לחשוב עליו יותר אני מרגישה תחושת ריקנות נוראית.אני כל הזמן מרגישה שהיה לי את הבנאדם הכי מדהים בעולם ואיך שהוא נתתי לו לחמוק ממני, ומסתובבת כל הזמן עם התחושה של " לא פייר". מעבר לכך, אני מרגישה שהמחשבות שלי ממש אובססיביות, לא מרפות וזה גם גורם לי לחשוב שמשהו לא בסדר איתי. האם מסווגים מחשבות מסוג כמחשבות טורדניות? על איזה סוג של טיפול/פיתרון הייתם ממליצים?( האם קיים גם טיפול תרופתי לבעיה כזאת).תודה

שלום מיני תקופה מסוימת של כאב לב ושקיעה בעבר היא תופעה מקובלת לאחר סיום מערכת יחסים. עם זאת, תקופה של שנה נשמעת לי מעט ארוכה מידיי וגם המקום שהמחשבות על הקשר שהיה תופסות נשמע לי כמו משהו שלא פועל לטובתך. מחשבות מעין אלה יכולות להיות מסווגות כטורדניות, אך לא בהכרח. הן יכולות להיקשר גם לתחושה של דיכאון, כמו-גם לתחושות נפשיות נוספות. הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות לאיש מקצוע, על מנת לבחון מקרוב את תגובתך לפרידה, לבדוק האם היא נובעת מאותו גבר מושלם או שמא מנושאים הקשורים יותר אלייך ולראות כיצד את מצליחה להתמודד עם הקושי הנוכחי בצורה טובה יותר. בהצלחה דוד

קודם כל, תודה על התשובה. האמת שהייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי, בנוגע לפחות או יותר אותה בעיה, אבל זה היה לפני כמה שנים, לגבי גבר אחר. אני חושבת שהמסקנה שאליה הגעתי עם המטפל הייתה שזה קשור הרבה גם לחוסר ביטחון שלי ולהלקאה עצמית אחרי הפרידה. אבל אני חייבת לציין שהטיפול הפסיכולוגי לא ממש עזר לי. הדבר היחיד שעזר לי היה שהכרתי גבר אחר, ברגע שהתלהבתי מאותו גבר, המחשבות על הגבר הקודם חלפו באופן די מיידי. השאלה אם לא עדיף לפנות לפסיכיאטר- בבקשה לטיפול נגד דיכאון או נגד מחשבות טורדניות. מה דעתך?

עצוב לי... קשה להחזיק מעמד בלי הפגישות השבוע..בדר"כ אנחנו ניפגשים שלוש פעמים, אבל שתיים התבטלו בגלל החג, והיום כמה שעות לפני הואהתקשר להודיע שהוא חולה, וכל כך חיכיתי לפגישה הזו, כמו אויר לנשימה.עצוב שהוא בין הדברים היחידים חוץ מספרים שמכניסים שקט ושמחה אמיתית בחיי, אבל הוא רמז שאני יכולה להעזר גם בכם, אז באתי, כדי לכתוב קצת, לקבל קצת יחס, להקל על הלבד העצום, העצב, הדיכאון, עצמי....אבל כבר די מאוחר, אז נראה לי שאלך לישון...קשה השבוע, בדיכאון הדבר הכי טוב זה מסגרת, וכשאין לימודים ( המון עבודות, אבל זה רק יותר מייאש ) עבודה, או פסיכולוג ( ובטח לא משפחה ), הכל מרגיש עומד, בעצם הדבר היחיד המוחשי פתאום זה המחנק בגרון והתחושה של הגוף שלי ( איכס. )...הצפתי קצת, הא? טוב, מזל שיש אתכם, ואותו, ומילכוד 22 (ספר קורע מצחוק בינתיים - אני לא מרגישה כל כך משוגעת כשאני קוראת אותו...((: )... אז שיהיה לך חג שמח, וגם לי בתקווה לילה טוב אופיר

שלום אופיר לא הצפת ואני חושב שטוב שאת באה להעזר בפורום ברגעים הקשים יותר. מבלי להכיר אותך, נדמה לי שזה מקור כוח משמעותי: היכולת ליצור קשר ולמצוא מקומות להיתמך בהם, גם כאשר המסגרת החיצונית נעלמת לתקופת מה. חג שמח וד"ש ליוסריאן דוד

מי זה יוסריאן?

אני אם חד הורית הגרה בקרבת הורי המבוגרים. יש לי אחות הגרה רחוק. לפני שבוע התגלה לאימי גידול בראש. אבי ביקש לבוא עימי להתיעצות אצל רופאים פרטים. {3 במספר] תגובתי: אני נוסעת לבד.[הסיבה לתגובתי:איני חושבת שאבי צריך לשמוע הכל. ידוע לי שהמצב של הגידול אינו טוב].כמו כן בשנה האחרונה ישנה ירידה קוגניטיבית אצל אבי. אבי כעס מאוד. אינו מדבר עימי. בשיחת טלפון טען שצרחתי עליו. התנצלתי אם זה נשמע כצעקה. הסברתי לו את מניעי. הוא לא קיבל. טען שמעתה לא מענין אותו דבר. הכל באחריותי, שאני אשלם עבור ההתיעצויות. והמשפט הפוגע ביותר: אוי ואבוי אם הוא יזדקק לעזרתי. אני מאוד קשורה להורי. מצב רוחי נוראי. מעצם הידיעה על הגידול. ועכשו התגובה של אבי. בני בן 8 נמצא אצל אחותי. חוזר מחר. אני פוחדת להעביר לו את כל המתח, הלחץ הנפשי , שבו אני נתונה.כל היום בוכה. מרגישה לחץ בחזה. מה עושים?.??

שלום אורנה אין-ספק שהודעה על בעיה רפואית משמעותית כגון גידול מעוררת סערה בקרב כל בני המשפחה ומעלה תחושות רבות של חרדה, חוסר-אונים, כעס ועוד. על רקע הסערה הזו, בה כולכם בוודאי שרויים, הייתי מציע לך לראות את תגובתו של אביך ואולי גם את עוצמת הרגשות בה את נתונה. עוצמה כזאת היא טבעית, מותאמת למצב, וגם את תגובתו הנסערת של אביך ניתן כנראה להבין על רקע חששותיו ומצוקתו הוא. הייתי מציע לך לקחת נשימה עמוקה, לדעת שאת עומדת כנראה בפני תקופה של התמודדות לא קלה ולראות כל פגיעה לא כמשקפת משהו ארוך-טווח אלא כמשהו שסביר שיעבור לאחר תקופת ההלם והעיכול הראשוני של המצב החדש. קשה לי לייעץ לך על קצה המזלג כיצד לנהוג ביחס לבנך. אך באופן כללי, וללא היכרות עם גורמים אחרים העלולים להשפיע, הייתי אומר כי מכיוון ולא תוכלי כנראה להסתיר את סערת רוחך הייתי בדרך-כלל מייעץ לשתף אותו במתרחש, בצורה מותאמת ככל האפשר ליכולותיו ולתגובתו בעת הדיבור. בהצלחה דוד

שלום, מה דעתך על חיבוק בפגישה? יש בי צורך עז, אך הוא לא יתממש. תודה מיקי

שלום מיקי נושא לא פשוט הנושא של חיבוק בפגישה. הוא נוגע בשאלות של קשר, גבולות והדרך להביע קירבה בתוך המפגש הפסיכולוגי. משאלתך אני רואה שאת כבר מיהרת לשים את הגבול בצורה ברורה, ייתכן כי משום שבעצם המחשבה על רצון בחיבוק יש משהו שעלול גם להבהיל (מפני הרצון בקירבה ובחרדה מפני הקרבה הגדולה בקשר). הייתי מציע לך, רגע לפני הצנזור של הרצון הזה, לנסות ולדבר עליו, במילים, בתוך הפגישה ולראות מה עולה בעקבות כך. בהצלחה דוד

שלום דוד, דיברנו על החיבוק מעט. ביקשתי מהמטפלת חיבוק, אך היא איננה נוהגת לחבק מטופלים בפגישה. היו פגישות בהן רציתי לקבל ממנה חיבוק, אך לא אמרתי באותו הרגע, אלא רק אחרי הפגישה. מה דעתך, אם אתקרב ואנסה לחבק אותה? חג שמח מיקי

רוצה מיקי יקירה לשתף אותך שבטיפול שלי יש חיבוק. לא רק חיבוק סתמי ביציאה מהדלת, אלא ישיבה של דקות ממושכות אחד ליד השניה כשהמטפל שלי מחבק אותי. לא חייבת לבכות בשביל זה או לעשות מניפולציות. רק מבקשת חיבוק, במילים, אומרת שאני זקוקה לחיבוק פיזי והוא מתיישב לידי ומחבק אותי. אין לזה משמעות מינית שכולם מפחדים ממנה, יש לזה משמעות טיפולית עמוקה של מחוייבות לשלמות הטיפול על רבדיו השונים ואם נחוץ חיבוק, ושני אנשים בוגרים יודעים מה משמעותו אז לא מוכרחים לפחד ממנו. אורלי

דוד, אהלן.. אין לי מה לכתוב היום. לא יודעת למה בכל זאת.. קצת סגורה לאחרונה.. השבוע המטפלת בחופשה, ואני מודה שאני חושבת עליה אבל מעט. אני דווקא מנסה לחשוב עליה, אבל אני נחסמת בפניה. גם בדמיון אני נחסמת בפניה. שותקת בדמיון, או מקסימום מנסה (ומתקשה) להסביר למה אני לא מצליחה לדבר איתה יותר. אפילו את זה אני לא מצליחה- לא רוצה לתת לה פתח להיכנס דרכו. היא לא חלק ממני. כמו הילדים בכיתה א' שמסמנים בקו את ה"חצי שלהם" בשולחן ושומרים עליו באדיקות.. כך גם אני- כיתה א'.. קצת מביך להודות, אבל אני כבר די מזמן מדמיינת כבר את הטיפול הבא..- לא ממש את הטיפול כולו- רק את הפגישה הראשונה. אני נוטה לדמיין דברים הרבה-הרבה לפני שהם קורים. לפעמים גם דברים שלא יקרו אף פעם. בשבועות האחרונים גם בפני המטפלת הבאה, מי שלא תהיה, אני נחסמת. זה מייאש שאני לא יודעת לדבר על עצמי בפשטות. שהכל נחסם רגע לפני שהוא יוצא. דברים יומיומיים, כמו הלו"ז שלי, או תכניות-עתיד פשוטות, נראים בעיניי אישיים מדיי ושלי כשאני חושבת לספר אותם. יש תקופות שכמעט שום דבר לא עובר את הצנזורה הפנימית, ובאמת שאני משתדלת, ועכשיו עם הפרידה המתקרבת, הצנזורה נוקשה אפילו יותר ומשאירה אותי במצב רוח "ריק".. וללא נכונות לעשות מאמץ ולדחוף את עצמי בכל זאת. פשוט אין לי חשק.. האם זה חוקי לבקש ממנה להיות אקטיבית יותר וללחוץ? אחרת אני עשויה להתבצר בשתיקתי בלי כוונה. לא יודעת מה אני רוצה בעצם. אני יודעת שהנושא הזה כבר שחוק- בשבוע שעבר כתבתי דברים דומים, ולא קרה שום דבר חדש מאז.. סתם, אני לא יודעת איך תראה הפרידה הזאת.. למה שוב אין לי בה אמון? שוב הכל נראה כל כך שברירי? האם בכלל סמכתי עליה עד הסוף פעם? האם הצלחתי לקרב אותה באמת בשנה וחצי שלנו יחד? האם אם לא הייתי משתדלת הייתי מחבבת אותה בכל זאת? אולי שכנעתי את עצמי לחבב אותה כי רציתי לזכות בחום בחזרה.. האם זכיתי לגילויי חיבה או חמימות ממנה? נדמה לי שלא ממש.. היא מרגישה אותי? האם אכפת לי באמת מה והאם היא מרגישה? היא בסך הכל די זרה.. כמה זמן יקח לי עד שלא תחסר לי יותר?- אני חושבת שכעבור 3 שבועות היא כבר לא תחסר. צ'יק צ'ק. אני חושבת שגם אצלה זה יהיה דומה. אני חושבת שאני מרמה- יקח לי קצת יותר מ-3 שבועות :-) אבל אני לא חושבת שהצלחתי לקרב אותה. לא נראה לי שהיא התקרבה אליי כאדם, אולי רק כמטפלת- בנסיונות אנליטיים להבין- אבל לא ממש אליי. היא מרגישה מרוחקת. גם אני.. טוב, מספיק.. אמרתי מספיק.. איך עובר עלייך החג? מספיק גם לנוח קצת? לילך

שלום לילך תודה על ההתעניינות, החג עובר עד עכשיו מהר מידיי.. את כותבת שוב על אותו "נושא שחוק", אבל אין-ספק שהוא לא שחוק בכלל. מצד אחד את מתארת את הריחוק שאת כבר חשה בטיפול, את הפנטזיות על הטיפול הבא ואת סכום האכזבות והכישלונות, לתחושתך, בטיפול הנוכחי. מהצד השני, תראי כמה את עסוקה בפרידה! תראי כמה רצונות, משאלות ומחשבות חדשות עולות בך דווקא בשלב זה. כך, שבמקומך הייתי עוזב בצד את המושג של "חוקי" ביחס למה שאת יכולה להגיד או לבקש בטיפול. פשוט תבקשי ממנה או תגידי לה את כל מה שעולה על דעתך ותראי כיצד היא מתמודדת עם כך וכיצד את מרגישה...אם לא עכשיו, אימתי? בהצלחה דוד

כשניסיתי היא אמרה שאלה שאלות שמעלים פגישה או שתיים לפני פרידה. אני אנסה שוב. עושה חשק לשרטט איתה לו"ז שאלות ומועד העלאתן, אבל אני יודעת שכנראה לא לזה התכוונה ושאני סתם מעצבנת. נדמה לי שהריחוק הזה שלי מבלבל אותי עד שאני מוצאת סיבות לכעוס עליה, רק כדי לספק הסבר נוח לריחוק הזה. לא נראה לי שאני באמת כועסת. תודה על התגובה- אני אראה מה אני יכולה לעשות.. אתה יודע, בגלל שאתה עוד קצת זר וחדש לי גם אני נחווית לעצמי זרה. כאילו גם אני חדשה פה. אני מרגישה בנאלית. לא נורא. יעבור. שולחת לך מזגן רב-עוצמה :-) ל.

שלום אני בן 36 וני עובד הרבה,אני עובד בסביבה רואשת ובמשמרות בזמן האחרון אני שחוק גם פיסי וגם נפשי,ציתי לדעת מהיא הדרך לצאת מזה אני מרגיש כמו לימון סחוט,התחלתי לקחת גינסנג כדי שיהיה לי יותר כח אני מרגיש מאוד עייף,גם פיזי וגם נפשי תודה

שלום זאב שחיקה ועייפות עד כדי מותשות היא אחת מהמאפיינים של העולם בו אנו חיים ומקשה על רבים את ההתמודדות ביום-יום. מצד ההתמודדות המעשית, אני יכול להציע לך כמה עקרונות מסייעים: החשיבות של לעבוד בצורה סבירה ולא להעמיס על עצמך משמרות. לנסות וליצור, ככל הניתן, סביבה נוחה יותר ופחות מעמיסה על החושים. החשיבות של שעות הפנאי, לא לוותר על מנוחה ועל תחומים החשובים לך והמסבים לך הנאה. להקיף את עצמך, ככל האפשר, גם בעבודה וגם מחוץ לה, באנשים שנעים לך איתם. וכמובן, הניסיון למצוא עניין בעבודה, למצוא מחדש את החידוש שבעבודה, דרך שינוי מעשי (במידה וניתן) או דרך ההיזכרות במה שגרם לך לבחור בעבודה מלכתחילה. נסה למצוא נקודות בעבודה שיגרמו לך להתעניין בה מחדש, לראות את היתרונות שבה, מעבר לשחיקה ולמוכרות. מעבר לכל זה, אתה כותב ולא מרחיב, על שחיקה נפשית. נסה להבין: מה המקור לשחיקה זו ומדוע היא הופיעה בזמן האחרון? האם משהו השתנה בחייך או בעבודה? מה הדבר המעמיס עליך ביותר? אם אתה מתקשה להגיע לתשובות לשאלות אלה, או שהגעת למצב בו אתה מבין את הקושי אך אינך יודע כיצד להתמודד איתו, הייתי ממליץ על פנייה לדעה חיצונית - חבר, במידה ואתה מרגיש נוח עם כך, או פסיכולוג, במידה ואתה מרגיש בכך צורך. בהצלחה דוד

כפי שאמרתי אני עובד בעבודה שיש משמרות בא,אני עובד בנתבג,ועובד בשטח האוירי,אני לא מחליט על כמות משמרות,אני מבקש יומיים חופש אבל בגלל עבודה מרובה נותנים לי רק אחת.אני חוץ מעבודה וקצת בית אין לי דברים אחרים.את אישתי רואה אבל לא הרבה.אני חושב שהשחיקה נפשית יכולה להגיע בגלל המצב שאני נמצע,עייפות וחוסר במעשים אחרים.בעבודה אני מרגיש בסדר,אבל חוץ מעבודה אין לי משהו אחר,אי אפשר לומר שאני שמח בחיים ,כי אני לא מרוויח הרבה,ולא עושה הרבה חוץ מהעבודה<האם השחיקה ועייפות גורמת למין דיכאון כי אני מרגיש שאין לי כבר פיטרון עשיתי הרבה בדיקות רפואיות כי היו לי גם כאבי גב,וכל מיני דברים.והבדיקות היו בסדר.אני כבר לא יודע מה לעשות.אני יוצא לחופש ביוני אבל מה יהיה עד עז?

Why do people commit suicide? Why do people cut themselves? Why do girls become anorexic & Bulimic? Why do kids bring guns to school? Who do kids get depressed - So they start using MeDs, AND abuse them? Why do girls feel a need to act like sluts to impress guys? Why cant people show their sexuality freely, Without worrying about being judged? In the bill of rights it says that we have of speak So why are we so afraid to speak up for ourselves? I know why! JUDGMENTS!!! Society in general- - - We live in a world where if your Not skinny, Not beautiful, Not sexy And not straight, You're tortured, Abused AND humiliated. We say that we are cool BUT, There is still racism, sexism, People judging others based on their religion, Color, size AND heritage. IS THIS OK??? One out of every three children will be sexually assaulted By the age of 18.... One out of 7 children are abused… How many do you know??? You cant afford to ignore it… Is this the nation fight we live in wars to support? I AM SICK OF IT!!! Stereotypes, AND EVERYTHING ELSE… I want to live in a good place without suicide, Rape, murder AND judgments!!! Why do we kill people- who kill people To show people, that killing people, Is RONG?... No! A ghost will not rape your dog! No you won't die in 7 days BUT you will have the guilt on your shoulders Knowing that you didn’t try to get the message across. I WANT TO STOP THE MADNESS!!! If I only reached out to 1 OR 2 people that’s fine. At lease MY conscience is clear… HOW ABOUT YOURS?????

שלום הרבה כעסים, שאלות ורצון לשינוי אני מקווה שכל אחד מאיתנו שלם עם מצפונו הוא, במידת האפשר לילה טוב דוד

שלום רב. אינני יודעת איך להסביר מה עובר עליי. קשה לי מאד כך. וגם כבר כמה שנים. כשמשהו מציק לי, זה מציק לי באובססיה. יש לי ocd. התרופות נגד הדיכאון לא עוזרות לי. לטיפול קוגנטיבי אין לי כרגע כסף, וגם הפסיכולוג הרי לא זמין 24 שעות ביממה. מה ניתן לעשות חוץ מתרופות הרגעה שלא תמיד עוזרות. איך ניתן להסיח את הדעת? מה יהיה הסוף? אולי למשהו יש רעיון? מה עוזר לאובבססיביים אחרים? האם כולם חיים כך?

שלום א'. שאלת כמה שאלות ואני אנסה לענות על חלקן. אפתח בכך שנדמה לי שחלק מהקושי שלך טמון בתפיסה מוטעית של תפקיד הפסיכולוג והטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. טיפול מעין זה אין פירושו שהמטפל זמין במשך 24 שעות ביממה, אלא שבזמן שאתם נפגשים את מקבלת כלים, בעזרתם את יכולה להתמודד טוב יותר במשך שאר שעות היום. אני מבין את הקושי הכלכלי, אך הייתי מציע לך להתחשב בכך שטיפול מעין זה הוא, על-פי רוב, ממוקד וקצר יחסית, מה שאולי הופך אותו לשווה להשקעה, למרות הקושי הכלכלי. בנוסף, תמיד כדאי לבדוק אפשרויות של טיפול מסובסד באחת מהתחנות או המרפאות לבריאות הנפש באזור. בנוגע לשאר השאלות, קשה לי לתת להן תשובה ספציפית. במידה ולא תפני לטיפול פסיכולוגי הייתי מציע אולי לבדוק את האפשרות של קריאת מדריך על התמודדות עצמית עם אובססיות וקומפולסיות. אין לי שם של אחד מומלץ במיוחד, אך עד כמה ששמעתי חלקם בהחלט מסוגלים להעניק טיפים טובים להתמודדות. כמו-כן, נדמה לי שדבר חשוב שאת מחפשת הוא תחושת קהילה ושיתוף בקשיים שאת עוברת. מלבד הפנייה לפורום זה הייתי מייעץ לך, אם כן, גם לחפש קבוצת מפגש שכזו באזור מגורייך, מה שיכול לספק מידע על התמודדות וחוויית החיים של אחרים הסובלים מ-ocd. להתראות ובהצלחה דוד

שלום דוד כל כך קשה לרדת משלוש פגישות בשבוע לשניים. חשבתי שיהיה קל יותר, או לפחות פחות קשה. אבל מסתבר שאחרי כמעט שנה, ההרגל, הצורך, הרצון והתלות עשו את שלהם, ובכלל לא קל. במיוחד כשהירידה בפעמים היא לא בגלל שמצבי השתפר, אלא בגלל מצב כלכלי שלא מאפשר לי לעמוד בזה עוד. קשה עוד יותר כשהמטפלת ממשיכה ומנסה להשאיר אותי שלוש פעמים, כשהיא מאפשרת לי להגיע ואומרת את דעתה הכל כך נחרצת שמה שאני צריכה במצבי הנוכחי זה שלוש פעמים. היא לא מקלה עלי. נכון שהיא אפשרה לי להיות חייבת לה חצי מהסכום ולהחזיר לה מתישהו.. אבל נכון גם שאני לא מסוגלת להיות חייבת, בטח לא לה. זה השבוע הראשון בו אני מרגישה את המעבר משלוש פעמים לפעמיים (שבוע שעבר היא התקשרה בזמן הפגישה אז היה פחות קשה). מה עושים בזמן הזה של הפגישה המבוטלת? איך מעבירים את הכאב הזה? את החוסר? את הרצון? איך ממשיכים לנשום כשבפנים הכל בטרוף כואב. כשבפנים מכה בחוזקה הידיעה שעכשיו הייתי צריכה להיות שם, איתה, בחדר הכל כך מוגן, מקבל, מכיל, במקום שבמשך שנים אני רוצה להיות רק בו כי רק שם מרגיש בטוח (כמובן ביחס לחיים בחוץ) כל המצב רק גורם לי לבלגן שלם בפני עצמו (כאילו חסרים כאלה עכשיו), לשנוא את עצמי יותר ולגרום לי לשלם על זה שיר

שלום שיר אני אכתוב לך את דעתי, שאולי לא תתאים לתפיסה הפסיכולוגית הנפוצה ביותר ולצערי אולי גם לא תהדהד בדיוק את הקושי אותו את מתארת. ובכל זאת: למיטב זכרוני, הפגישות כיום עם הפסיכולוגית הן לאחר משבר קשה שעברתן בשבוע האחרון. בהתחשב בכך, הייתי מציע לך להתמקד בטוב שאת מקבלת מהטיפול, בפגישות שכן מתקיימות ולנסות להפחית את הדומיננטיות של "החסר", של השעה שנעלמה לך. אני מנחש שיש לך מספיק תכנים וקשיים להתמודד איתם מבלי לייסר ולשנוא את עצמך בנוגע לשעה השלישית החסרה. כך שככל שאת יכולה נסי, לדעתי, להניח את ה"בלגן" הזה בצד ולהתמקד בנושאים שעולים בפגישות שכן מתקיימות. בנוסף, במידה ואת מוצאת את עצמך עסוקה ב"שעה השלישית" במחשבות שונות הקשורות לטיפול את יכולה לנסות ולזכור (או לכתוב) אותן ולהביא חלק מהן לפגישה הבאה. זו דרך שיכולה לסייע לך בהתמודדות עם התכנים שעולים באותה שעה. בהצלחה דוד

מהי אותה תפיסה פסיכולוגית הנפוצה ביותר ? ואתה צודק.. יש לי מספיק.. רק שאין לי מושג איך שמים "חלק" בצד ולא מתייחסים אליו, איך מפרידים אותו מכל הבלגן שיש.. אצלי בד"כ דברים נקשרים אחד בשני, מתערבבים אחד עם השני, מזינים אחד את השני ונעשים מערבולת אחת גדולה... אבל הנה, לפחות ה"שעה" עצמה עברה... באופן סימבולי... זה גם משהו.. לא?.. שיר

שלום, אני נמצאת בטיפול כשנה. יש לי בעיה עם תחילת הטיפול וסיומו. בפתיחה אנו אמרות שלום, מעבירות כרטיס (קופ"ח) ויש שקט, המתנה להשמעת דבריי. חסרה לי פנייה אישית, ההתעניינות של המטפלת בשלומי. בסיום הפגישה ישנה הודעה: "נגמר הזמן", גם אם זה באמצע משפט או רעיון. אין דברי סיכום או איחול או משהו אישי. באמצע המטפלת מבינה, מכילה, אך בכל זאת הייתי שמחה ליחס יותר אישי. מה דעתך, האם כך אמור להיראות הטיפול? אשמח לשמוע גם את משתתפי הפורום, מהי פתיחת וסיום הפגישה הטיפולית אצלכם? תודה, שירה.

אני ממש ממש מבינה אותך!! אני לא סובלת את הקטע של הסיום של "נגמר הזמן" אני חושבת שזה מציג לנו את הטיפול כמשהו מכני.. שתוחם את הבעיה שלנו ל 50 דקות, וכאלו משדר לנו זהו נגמר הזמן שלי להקשיב לך. אני גם חושבת שניתן לסיים אחרת, אם המטפלת שלך הייתה יכולה להעביר מסר מעט אחר: כמו "איזה חבל שהזמן נגמר.. " או משהו שמשדר אמפטיה יותר להמשך השבוע , זה בהחלט היה עוזר. אני לפעמים ברגעים כאלה של סיום לא מוצלח חשה ממורמרת ורע לי ואז המחשבות לעזיבה כמובן עולות אני מרגישה כאלו אני משחק מסוים בידיה יש לי תלות בה, אבל יש לה גם כוח שיכול לפגוע בי.

שלום שירה את מעלה שאלה מעניינת וגם אני אשמח לשמוע תגובות והתייחסויות לשאלה זו משאר חברי הפורום. ככלל, הדרך בה נפתחת ומסתיימת הפגישה הטיפולית נתפסת כיום באופן גמיש בהרבה מכפי שנתפסה עד לפני כמה עשור או שניים. כל מטפל, לפי גישתו הטיפולית ואישיותו הוא, בוחר בדרך הנראית לו הטובה והמקדמת ביותר עבור המטופל והטיפול. על קצה המזלג אומר כי המצב אותו את מתארת נובע, על פי רוב, מרצונה של המטפלת להשאיר מרחב רב ככל הניתן לכל העולה בדעתה של המטופלת ולא לצמצם אותו על ידי דברי נימוסים ושאר מוסכמות חברתיות של כיצד אמורה להתנהל שיחה. גם דרך סיום הפגישה כפופה לתפיסת המטפל ולדינמיקה שנוצרה בזמן הפגישות. לפי תיאורך נדמה לי כי הטיפול בו את נמצאת הוא בדיוק המקום להעלות שאלות ותחושות כגון אלה שאת מתארת פה ולראות האם הן נקשרות לחומר טיפולי מועיל ורלוונטיות גם למקומות אחרים בחייך. בהצלחה דוד

הי שירה, הדברים שלך הזכירו לי פסיכולוגית שהלכתי אליה לפגישות ספורות לפני המון שנים. הרגשתי כמוך אצלה לגבי הפתיחה והסיום.. משהו שם פשוט לא התאים לי. מעין קרירות לא נעימה. כיוון שאת כותבת שמעבר לפתיחה ולסיום הצורמים, טוב לך איתה, אני יכולה רק להניח שאתן מפרשות אחרת את הפתיחה והסיום, כפי שהם מתקיימים היום, ושיחה על כך יכולה אולי לעזור. מה שאת מפרשת כלא נעים היא אולי מפרשת כמכבד או נותן מקום. המטפלת שלי היום כן שואלת לשלומי בתחילת כל פגישה (ואני בדרך כלל עונה שבסדר), ואני שואלת לשלומה בחזרה בחצי חיוך, כי אני יודעת שהיא לא יכולה באמת להשיב. בהתחלה התייחסתי ל"מה שלומך" שלה כפתיחה רגילה של שיחת חולין ועניתי תמיד שבסדר.. לאט לאט זה השתנה ועניתי באמת.. אני חושבת שגם אם ה"מה שלומך" נתפס כסתם דברי ברכה רגילים, זה נחמד ונעים יותר מלא לומר שום דבר. זה שובר איזה מתח בסיסי שנמצא בחדר ברגע הראשון שמתיישבים על הכסא שמולה. אבל זו רק תחושתי.. על הסיום היא בדרך כלל מודיעה מספר דקות לפני שמגיע הזמן ואז זה קצת מכין אותי, וכשנגמר הזמן היא הרבה פעמים אומרת כמה מילות סיכום. הרבה פעמים היא מזכירה עם מה הגעתי לפגישה ואיך נכנסתי ומה היה בהתחלה. רוב הזמן זה לא באמת משנה מה היא אומרת שם בסוף (אבל לפעמים זה כן). בדרך כלל פשוט נעים לי שמילות הסיום הן שלה. אחרי מילות הסיום משתררת שתיקה. בחלק מהפעמים אני אומרת שלום ותודה ויוצאת ובחלק מהפעמים אני מרגישה צורך לשבת שם עוד כמה שניות ולשתוק קצת ורק אז לצאת, וגם זה מקובל עליה (או כך אני מקווה :-), זה לא באמת דובר בינינו אף פעם). אני חושבת שאם אפנה לטיפול אחריה, הייתי שמחה לקבוע עם המטפלת הבאה שבסיום מקציבים 5 דקות וכל אחת (או רק אני) אומרים עם מה הם יוצאים מהפגישה. אני מרגישה שהרבה פעמים כמה דקות אחרי הפגישה פתאום יש לי רשמים של אחרי פגישה, רשמים שנראים לי חשובים באותו רגע אבל לא שורדים את כל השבוע עד לפגישה הבאה ולא מגיעים אליה. (לפעמים ב-SMS). אם היה מקובל לנסות לחפש מילים לרשמים הללו כבר בתוך הפגישה זה היה לי טוב. אולי מה שקורה אצלי יתאים גם לך..אולי לא :-) (ניסיתי..) דברי עם המטפלת שלך ואני בטוחה שתוכלו לקבוע לכן איזה נוסח שיתאים לשתיכן.. בהצלחה :-) לילך

היי שירה נשמע לי מאוד קשה לפתוח ועוד יותר לסיים כך פגישה. אבל אולי בגלל שאני חושבת על עצמי במצב הזה, ויודעת שאני לא הייתי מצליחה להתמודד עם זה. הפגישות שלי תמיד נפתחות כשהיא שואלת מה שלומי (כמו לילך, גם אני תמיד עונה בסדר (כבר חמש שנים זה כך :-) אם כי לפעמים אני מעיזה ואומרת שסתם אמרתי ולא באמת בסדר...) היא שואלת איך עברו הימים מאז הפגישה האחרונה, ואם היא יודעת על משהו שהיה צריך להיות או לקרות היא שואלת על זה.. לי זה מאוד עוזר.. אני אישית, מאוד קשה לי לדבר בפגישות באופן כללי.. והפתיחה הזאת לפעמים קצת קצת מאפשרת לי לכמה רגעים להתאפס.. קצת להשתחרר.. להרגיש אולי קצת יותר נינוחה... כשאני חושבת על הסיום, אני מבינה שבאמת אין לנו דרך מסוימת.. לפעמים היא אומרת שאנחנו תיכף צריכות לסיים ולפני זה היא רוצה להגיד לי ש.... לפעמים היא קצת חוזרת על הדברים שהיו במהלך הפגישה (זה קורה יותר כשהיא רואה שאני קצת באיבוד) לפעמים היא שואלת אם אני רוצה לקחת איתי עד לפגישה הבאה "חבר" שיש לי ושייך רק לי ותמיד הוא בקליניקה... ולפעמים אני זאת שמרגישה שהגיע הזמן ואני אומרת לה שכבר צריך ללכת... :-).... ותמיד, תמיד כשאני יוצאת היא מחייכת אלי ואומרת להתראות... אני חושבת שאולי אני קשה מידי, ביכולת לפתוח ובכלל לדבר.. אבל כך או כך, אני יודעת שאני רוצה וצריכה את הפתיחה שלה כדי שבכלל אוכל להמשיך להיות שם במשך הפגישה עצמה... שיר

שלום לכולן גם לי כמטופלת במשך שנים לא מעטות, קשה לפעמים בתחילת המפגש. אמנם המטפלת שלי גמישה למדי, ומידי פעם יוזמת בעצמה את פתיחת השיחה (כמו שאלה בנושא מסוים, או נסיון לשתף אותי בנושא שהיא סבורה שיעניין אותי), אולם עלי להדגיש כי לא אחת נטילת היוזמה מצידה הסיטה אותי מהנושא המקורי שרציתי לפתוח בו, או שיבשה את מהלך הדברים שתכננתי מראש - דבר שהרגיז אותי לא מעט. במחשבה שנייה, יתכן שהיא עושה זאת כדי להמנע מלשאול את השאלה הבנאלית כל-כך "מה שלומך", שהרגיזה אותי מאד בעבר (ועדיין מרגיזה כיום, אם כי במידה פחותה). הבהרתי לה שאני שונאת את השאלה הזו, היות שהיא פתיחה רוטינית, חסרת גוון אישי כמעט, המזמינה תשובה לא אמיתית ורוטינית לא פחות: "בסדר"... עם זאת, כדי להמנע משתיקה מרגיזה אף יותר בתחילת השעה, הבאתי לה רשימה של עשר (!)דרכים אלטרנטיביות לפתוח בשיחה (כמו "אני שמחה לראות אותך", "את נראית נחמד/יפה/מוטרדת... היום" ועוד) הרעיון שעשע אותה, ועזר לשבור את הקרח שנוצר. לסיכום: מנסיון, אני סבורה ששיחה פתוחה עם המטפל/ת על הנושא עשויה לעזור מאד.

דוד, תודה על תשובתך. הצלחתי באמצעות הנאמר לראות את תחילת וסיום המפגש הטיפולי בדרך אחרת - חיובית יותר, וההמלצה לדבר על כך עם המטפלת תמיד טובה. לכל המגיבות תודה, באמצעות תגובתכן הבנתי כי אני יכולה לחיות בשלום עם פתיחת המפגש הקיימת כיוון שלשמחתי אין לי כל בעיה להתחיל לדבר במפגש ואין לי צורך בשוברי קרח למינהם.לגבי הסיום אני אדבר עם המטפלת, זה יכול להיות חומר טיפולי טוב, ובטח בהרגשה שלי לגבי זה יש חלק מתהליך העברה שאני עושה.

שלום רב! לאחרונה אני עוברת תקופה נפשית קשה ואני חווה בה דיכאון ,עצב תהומי, געגועים עם הרבה כאב. בעיקבות המצב הזה התחלתי להרגיש חרדות שאני הולכת למות משברון לב או התקף לב והיו רגעים שממש לא הצלחתי לנשום ולדבר מרוב חרדה שמלווה בבחילות פיזיות. אני בת 39 (לא זקנה). האם בהתקפים שכאלה אני צריכה ללכת למין בבית חולים?

שלום נגה קשה לדעת בוודאות על סמך תיאורך בלבד, אולם אחת מהאפשרויות העולות מפנייתך היא כי בצד התקופה הקשה אותה את עוברת, ואולי לא במנותק ממנה, ייתכן ואת סובלת גם מהתקפי פאניקה. על מנת לקבוע בוודאות ולהתחיל בטיפול מתאים, עליך לפנות לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש, וזאת לאחר ששללת את האפשרות כי מדובר בבעיה פיזיולוגית. להתראות דוד

בלגן בלגן בלגן זה מה יש לי בראש. מרגישה מסוחררת, פצועה,חבולה ומדממת. רואה את השסע העמוק בנשמה, מצליחה לשמוע את הבום של ההתרסקות שלה. הכל בתוכי חצוי,שום דבר לא ברור וחד. מלבד דבר אחד הכאב הבלתי נסבל! ולא מצליחה להבין מה עוד צריך לעבור בתוכי,בכדי שאעלם. רוצה למות-אבל חיה יודעת מה מחזיק אותי-אבל לא חושבת שזה מצדיק שארגיש כך רוצה לדבר-אבל שותקת רוצה שמישהו ידחף אותי מהמקום הזה-אבל יודעת שאין לאן פעם כל מה שרציתי,זה שמישהו ישמע אותי, והיום כשיש כל מה שרוצה שמישהו ידבר במקומי. לא יכולה להגיד את זה-ולא יכולה להחנק עוד. כל מה שמרגישה ויודעת שנמצאת במקום רע, שכבד לי בנשמה שאין שום ערך לטיפת אויר ששואפת במאמץ כשהיא מזוהמת כל כך. וזה לא יכול להיות אחרת,אי אפשר להמתיק את מה שמר. אי אפשר להסיר כתם בכתם חדש. מה ששחור ומר,ומלוכלך ומזוהם לעולם נישאר. ואני לא רוצה בכל ה"מתנות" שקיבלתי, וגם לא את מה שאי אפשר לקבל. רק שקט וקצת והעומס הזה כבד לי מידי!! בפעם הראשונה בחיי חייגתי לער"ן וניתקתי מיד, אם יכולתי באמת לדבר הייתי עושה זאת איפה שצריך.אבל לא יכולה והיא גם לא תבין וגם לא מצפה כבר לכלום. אני יותר מתפרקת פה ועושה טוטו עם עצמי כמה עוד אחזיק ימים או לילות.

שלום לד. הכאב שלך ברור וחד ועובר ללא ספק דרך ההודעה שלך. ממה שכתבת עולה עד כמה את בתקופה של התייסרות, ושל מחשבות רבות ורגשות המציפים ומטלטלים אותך והמקשים עליך להתייחס לכל דבר שהוא מלבד הכאב. בתוך כל המחשבות עולה בכל זאת, אולי, גם התלבטות מסוימת, והיא סובבת סביב השאלה, "האם לדבר": האם יש לי את הכוח לדבר? להוציא את המילים מפי? האם אין מי שידבר במקומי? ואם אדבר, האם יש מי שיסכים ויוכל לשמוע? ההתלבטות היא כמובן שלך ואין לי את היומרה לבחור למענך או להוביל אותך בהכרח בדרך הקשה, הדורשת לא מעט יוזמה, אומץ ומאמץ. אך את כותבת גם על הכתם, אותו לא ניתן לנקות עם כתם אחר. האם לדבר, להוציא דברים החוצה, יהיה להוסיף לכתם או להתחיל להוציא אותו מתוכך? בהשקפת העולם שלי, על ידי הוצאה של חלק מהכאב והאופל שבפנים ניתן הרבה פעמים למהול ולהוציא חלק מתחושת הרעל. לא על ידי העלמה שלה, אלא על-ידי הוספה של תכנים נוספים, של מחשבות ורגשות, שאינם שחורים ומיאשים לגמרי. בהצלחה דוד

היי דוד, ברור לי שאין מי שידבר במקומי,שזאת רק אשליה. יודעת שיש מי שמסכים (ספק יכול)לשמוע אותי.לפחות כך היא טוענת. רק שלא מצליחה בשום אופן לההשמיע, לא בקול ולא בכתב. פוחדת שהיא לא תהיה מסוגלת להבין אותי. אני יודעת ששיתוף בחלק מהכאב, יכול אולי להוציא חלק מתחושת הרעל, אבל גם להכניס במקומו אחר.ברור לי שלדיבור יש מחיר ויקר!!! והמחשבה על המחיר שאולי אצתרך לשלם בפעם השניה בחיי, מפחידה בטירוף. אני מאוד אוהבת את הפסיכולוגית שלי, וחוששת להיות חשופה כ"כ מולה,מהתגובות שלה,ושלי בעיקבותם.מפרוש שלה(והריי מלי לפגוע פסיכולוגים מתים על פרושים).ויש לי מספיק את שלי כול יום וכול היום.אין לי ספק שלדבר על דברים, זה כמו להקיז דם על כתם. אבל לא זו הייתה הכוונה.אבל אני הכי לא מבינה, איך בכלל אפשר לתרגם למילים את כל הזוהמה שיש בתוכי? ולמה מגיע לה להיות במקום רע כל כך? וזה מחזיר שוב למבוי סתום. להחנק ולהתפוצץ בתוכי, או לדבר וגם להחנק עם הדברים,כי בפועל היא אולי שומעת אבל עדיין רחוקה.וזה משאיר אותי בדיוק עם אותם דברים להתמודד ולבד.

תודה על התוספת ד. אני חושב שאני אולי מבין טוב יותר כעת את ההתלבטות שלך ועד כמה היא קשה. אין לי מה להוסיף, מלבד זאת שאני חושב שבסופו של דבר זה יהיה עניין של להסתכן בדבר המפחיד ביותר: לתת אמון באדם אחר. וגם: לסמוך על היכולת שלה לשמוע אותך באמת ולהתמודד עם הכאב שאת כבר מכירה כל-כך טוב. מסובך ומסוכן נורא, אין-ספק, אבל גם האופציה השניה לא נשמעת לי משהו. להתראות דוד

שלום רב, הסיפור ארוך וקשה אך כרגע אני זקוקה לעצה דחופה בקשר לאחותי. היא בת 40 חוזרת בתשובה , גרושה,כאשר שני ילדיה נלקחו ממנה למשפחות אומנות בגלל אי יכולת הורית או משהו כזה. היא חיה בשכירות בישוב חרדי וכעת בעל הבית מעיף אותה מהבית, פשוטו כמשמעו. אין לה לאן ללכת, היא במצב נפשי קשה ביותר, לא מוכנה לתקשר איתי או עם אף אחד מלבד קצת עם אבי. הורי מבוגריםמאד וחולים ואין אפשרות שהיא תחזור לביתם כוון שאמי והיא רבות ללא הפסק ומכוון שהיא מנותקת רגשית לא אכפת לה להעמיס את עצמה גם כלכלית עליהם, והם מתקיימים מפנסיה זעומה של אבי. דבר שהורי לא יכולים לעמוד בו.אבי מימן לה עד עכשיו את השכירות אבל כל הכסף אזל. אני עזרתי לה בעבר כספית אך אין לי אפשרות יותר. אחותי לא מוכנה לקבל טיפול פסיכולוגי, רשויות הרווחה בישוב שלה רק התנקלו לה ופגעו בה ומה שגרם לאנטי יותר גדול. למי פונים? מה עושים? אודה לכם על תשובה מהירה למייל [email protected]

שלום לך, מתוך דברייך עולה דאגה רבה לאחותך, אך גם חוסר אונים מובן. ישנם מספר דרכים לנסות ולעזור. האחת היא לפנות ביחד איתה לשירותי הרווחה. להבין מה בדיוק קורה שם. אם מגיע לה טיפול והיא אינה מקבלת אותו חשוב שתעזרי לה לקבל אותו. אפשרות שנייה היא שאחותך סובלת מהפרעה נפשית. אני לא יודע זאת מכאן, אבל אם כן חשוב שהיא וגם את תדעו שקיים סל שיקום עבור נפגעי נפש. בין הפתרונות שמציע סל השיקום ישנו גם דיור מוגן או הוסטל. שוב, איני יודע מהו מצבה הנפשי, ומהם הקשיים ממנה היא סובלת. אך כרגע נראה לי כי אלו הם דרכי הפעולה. דרור

כפי שציינתי היא אפילו לא מוכנה לדבר איתי בטלפון, לא ללכת לשום גורם, ובטח ובטח לא לרשויות הרווחה. היא פשוט לא מוכנה לעזור לעצמה בשום צורה מתוך יאוש מוחלט היא לא מוכנה לכלום. מה עושים במקרה כזה???

אני הובחנתי על ידי פסיכיאטר כ Ajustment Disorder מה זה אומר? יש לי בעיית חרדות וקשיי שינה אבל בגלל מה שאני עובר ולא הסבירו לי מה זה ..? תודה

אלון שלום, האבחנה שקיבלת היא של הפרעת הסתגלות בעברית. לרוב אבחנה זו ניתנת בשל ירידה בתפקוד, סימפטומים דכאוניים או חרדתיים בעקבות ארוע מלחיץ שחווית לאחרונה (מוות של קרוב, פיטורין או כל אירוע אחר). הסימפטומים הם בדרגת חומרה נמוכה לרוב, ואינם עונים על קריטריונים של הפרעות דכאון. לעיתים אין צורך בטיפול. ולרוב ישנה המלצה על טיפול פסיכולוגי. במקרים מסויימים מלווה הטיפול הפסיכולוגי גם בטיפול תרופתי, אבל זה תלוי במצב הספציפי שלך. דרור

אני בת 29 ונמצאת שבע שנים (!) בטיפול אצל אותה מטפלת. בשנים הראשונות היה יחסי כלפיה חשדני מאד, לא נתתי אמון ובחנתי אותה לעיתים קרובות. בשלוש השנים האחרונות נפתחתי מאד, הקשר שלנו עמוק ונעים, ואני מצפה מאד למפגש השבועי איתה. עם זאת, מלווה אותי תכופות התחושה ששבע שנים אצל אותו מטפל הן המון זמן. אמנם עדיין אינני מרגישה חזקה דיי כדי להפסיק, אך אני חוששת שהתלות הרבה שפיתחתי בה לא מאפשרת לי להתנתק מהטיפול. עלי לציין, שפתחתי את הנושא איתה, ואף היא טוענת שחבל להפסיק כרגע. אשמח לשמוע את דעתכם בעניין. נ.ב האם טיפול ארוך כל כך לא מעיד בהכרח על חוסר מיומנות של המטפל?

אביטל שלום, את מתייחסת לטיפול שלך גם מנקודת מבט רחבה. את מדברת על השנים בהם לא בטחת בה ועל הזמן הרב שעבר עד שהצלחת לבטוח ולחכות למפגשים עמה. כעת את נמצאת בשלב בו אתת נהנית מפרות עמלכן, ייתכן שבמקבילך את חוששת שאת שם פשוט כי את לא יכולה ללכת. זהו חשש מובן, אבל האם בתוך הפגישה, במהלך השבוע את מרגישה שאת לא צריכה להיות שם. שקיבלת מספיק? שבע שנים הן אכן תקופה. אבל ישנם לא מעט מטופלים הנמצאים פרק זמן זה ואף יותר בטיפול. בוודאי שבספרות המקצועית חלק גדול מהטיפולים מתאר טיפולים ארוכים מאוד בהם השלבים בתוך הטיפול מתוארים בשנים. כל עוד את מרגישה שאת בתהליך ואין סיבה לצאת מהטיפול לבד מהחשש שאת תלויה אני לא רואה סיבה להפסיק - פשוט משום שאת שם מסיבות מהותיות ולא בשל התלות. לקראת סיום הטיפול עיבוד הפרידה, וההתמודדות עם צרכי התלות יתפסו יותר מקום. ייתכן שבעצם השאלה שלך את מעלה את התחלת השלב השלישי שלב הפרידה. דרור

הזיכרון של עליסה בארץ הפלאות התעללות מינית מתגלה לעיתים במהלך טיפול פסיכולוגי, כשאדם נזכר באירועים מודחקים מהילדות. בארה"ב קמה אגודה שחושבת שהזיכרונות האלה לא נכונים, והוויכוח בעיצומו. סקירה מצמררת "אני לא יכולה להאמין בדברים כאלה!", אמרה עליסה. "את לא יכולה?!" שאלה המלכה בטון מלגלג. "נסי שוב: נשמי עמוק, ועצמי את עינייך". עליזה צחקה והשיבה למלכה: "אין טעם לנסות. אי אפשר להאמין בדברים בלתי-אפשריים". "אני מפצירה בך להמשיך ולנסות. את לא מספיק מאומנת", אמרה המלכה. "כשהייתי בגילך, התאמנתי על זה במשך חצי-שעה בכל יום. היו ימים שהצלחתי להאמין בלא-פחות מששה דברים בלתי-אפשריים עד לארוחת הבוקר!". בדומה לסיטואציה הדמיונית שמתאר לואיס קרול בספרו "עליסה בארץ הפלאות", במציאות עולה התהיה: האם יתכן שבמהלך טיפול פסיכולוגי יופיע זכרון שגוי, כלומר זכרון של ארועים שלא התרחשו מעולם, או לחילופין,עיוות בתוגעה של בעל הזכרון? חברי אגודת תסמונת הזיכרון השגוי טוענים שכן. בשנת 1992, נפתחו כמה תיקים פליליים בעקבות תלונות של מבוגרים ששחזרו זיכרונות של ניצול מיני מילדותם. תיקים אלה זכו לסיקור תקשורתי נרחב, ובעקבותיהם נוסדה אגודת תסמונת הזיכרון השגוי. את האגודה הקימו חבורה של הורים, אחים, דודים וסבים שהתגוננו בעצמם מפני הליכים משפטיים שיזמו בני המשפחה המנוצלים - בראשם בני הזוג פרייד שהואשמו על ידי בתם, פרופ' ג'ניפר פרייד (מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אורגון) כמי שהתעללו בה בילדותה. היפותזה שאינה מוכרת בהתאם לכך, המושג "תסמונת הזיכרון השגוי" הוא היפותזה שמניחה קיום מצב תודעתי שבו לאדם יש מספר רב של זיכרונות של אירועים שלא התרחשו במציאות, אך בעיניו נתפסים כאמיתיים. האבחנה אינה מוכרת על ידי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקני (ה-DSM). קיים ויכוח לגבי תוקפה של התסמונת, ובעיקר סביב הנושא של התעללות מינית בילדים. התומכים בקיומה של התסמונת יוצאים נגד שיטות פסיכותרפויטיות, של שחזור זיכרונות, המשמשות פסיכולוגים ופסיכיאטריים. הם טוענים שמטפלים עשויים להיות להוטים מדי לאבחן את המטופלים כמי שמחזיקים בזיכרונות מודחקים של התעללות מינית ובטעות לשתול זיכרונות שגויים בתודעתם. טענה זו מתייחסת בעיקר לטיפול במקרים של הפרעת זהות דיסוציאטיבית (שבעבר היתה ידועה בשם הפרעת אישיות מרובת פנים), שכמעט תמיד נחשבת כתולדה של התעללות מתקופת הילדות, בהתאם למאמר, "הפרעת אישיות מרובת פנים: אבחון, מאפיינים קליניים וטיפול" משנת 1989 מאת א. רוס. לעומתם, המתנגדים לתופעה טוענים שילדים שעוברים התעללות מינית (או מסוג אחר) חווים דיסוציאציה מהאירוע, הגורמת להדחקת הזיכרון הטראומטי עד לשלב מאוחר יותר בחיים כשהזיכרון צף באופן טבעי או מוצף במסגרת טיפול פסיכולוגי. פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר ופרופ' חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מסביר במאמרו "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית" את ההיבט התועלתני הטמון בשיכחת זיכרונות טראומתיים: "רוב החוקרים מסכימים כי כאשר אדם מוכרע תחתיו על-ידי אירוע טראומטי, הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזיכרון ביחס למה שאירע. ההשתוקקות לשכוח חוויות כאלה היא עזה, במיוחד כאשר האלימות מופעלת על-ידי אדם אהוב, ובייחוד כאשר המתעלל הוא הורה". ילדים כאלה מסוגלים באמצעות מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים להראות לאחרים כמאושרים ועשויים להקדיש את מרצם להשגת השגים אקדמיים או מקצועיים".

* שלום, הזכרון האנושי ריתק במשך מאות שנים את האדם. מדוע אנו זוכרים דברים מסויימים מדוע אנו שוכחים. הרבה תשובות ניתנו אך עוד הרבה נותר לא ידוע. משום כך עלינו לגלות צניעות וזהירות. אני מסכים עם ההנחה שיש ערך השרדותי בשכחה של אירועים טראומטיים, ושעיבוד הזכרון בצורה נכונה חשובה ליכולת לחוות את החיים בצורה מובנת יותר, פחות קשה ואמיתית יותר. אבל כאמור יש להיזהר ולתת לזכרונות לעלות מעצמם. לא להבנות אותם על ידי רמזים או מחשבות של המטפל. איזון זה אינו פשוט ומאז סידרת המחקרים על זכרון מובנה ישנה מודעות רבה יותר לסכנה שבהבניית זכרון שלא בכוונה. אבל עדיין המחשבה היא שיש לזכרונות, גם קשים מקום בטיפול. דרור

דרור, אין ספק שיש חשיבות להיזכרות והידברות של אירועים של ניתן להם מקום, מסיבות שונות-חלקן בשליטתו ובחירתו של המטופל ואחרים שאינו מכיר בהם בעצמו. אני פשוט תוהה, מדוע "המגיפה" הזו בה נשים רבות ניזכרות דווקא מכל המקומות בעולם-במרחב הטיפולי. ברור שהמקום המוגן, וכל המאפיין את הטיפול עצמו הוא יותר מאפשר מסביבה קודמת אחרת. אך עדיי! זה לא מעורר תהייה לגבי אמינותו של הזיכרון אלא לאותו מקום שאולי כן מעודד -הטיפול, לא במודע, את המטופל לשתול זכרונות שלא היו מעולם. איך ניתן לדדעת מה מציאות ומה דמיון כשהשותפים היחידים לשיחזור והיזכרות של אירועים מאין אלו הם שני אנשים, אחד שלא היה שם-המטפל והשני שגם לא ממש היה שם-המטופל. מתנצלת אם השאלה קצת מבולבלת ולא מאורגנת-העייפות....:-)

יש לי הפרעת אכילה שממנה יש דיכאון. אני הולכת לפסיכולוגית ובחודש הבא לפסיכיטאטרית בשביל לקבוע אם אני צריכה כדורים לדיכאון. אני חותכת את עצמי, והפסיכולוגית יודעת את זה!!!!!!!!!!!!!. מה שהיא לא יודעת הוא שיש לי ניטיות אובדניות..............שהרבה פעמים אני פשוט רוצה למות. הפעם האחרונה הייתה בליל הסדר..........:-( פשוט רציתי להכנס לישון ולא להתעורר! אני חושבת רצינית אם לספר לה או לא. אני מפחדת נורא שיאשפזו אותי בגלל זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!מתי הפסיכולוגית שלי יכולה לאשפז אותי?????? תעזרו לי, בבקשה!

ירונה שלום, אני שומע אותך מאוד במצוקה, מאוד רוצה להיתמך ולהיעזר במטפלת שלה ולספר לה את המחשבות שלך. אבל את מתקשה לסמוך שהיא תפעל שלא בטובתך. הרי מה שאת מבקשת הוא עזרה בכל דרך בה היא תוכל לעזור. נניח שהיא תחשוב שאשפוז נכון לך, והיא תעלה זאת בפנייך ותדברו על כך. הרי זו מטרה משותפת של שתיכן שתרגישי טוב יותר. אתן לא משני צידי המתרס, אתן באותו צד. לכן אני מעודד אותך לספר ולשתף אותה. מבחינה טכנית היא יכולה להמליץ על אשפוז כפוי כאשר היא מתרשמת שאת אובדנית ואינך אחראית למעשייך (לא שפויה). את רוצה להרגיש טוב יותר לא רוצה למות והרי לשם כך את באה לטיפול, אז נסי לדבר איתה על זה. אל תישארי לבד עם התחושות הללו. דרור

יש לי שאלה:: אני לא יודעת אם תוכלו אבל מקווה שתדעו לענות לי ומאוד צריכה לשאול: מה גורם למישהי לשנוא את עצמה שנאה שלא נותנת לאהוב את הגוף הראש וכלום בי? איך מטפלים בשנאה של האדם לעצמו????????????? תודה רבה

שירן שלום, אני מבין שמאוד קשה לך עם עצמך, את מתקשה למצוא חלקים בתוכך שאת אוהבת ומרגישה שאת שונאת את עצמך. לצערי אין לי תשובה חד משמעית לשאלתך, נראה לי שהתשובה עולה מתוך חיפוש מעמיק בתוך טיפול. אבל שנאה עצמית מלווה לרוב בתחושות של אשמה או בושה. על מה ולמה את מרגישה כך, מהו הדבר שאת מרגישה אותו ככל כך נורא עד שאת לא יכולה לסלוח לו, להתיידד איתו, את זה צריך כאמור לברר בטיפול. אז ניתןלברר האם באמת לא ניתן למצוא בך דברים שאת אוהבת. האם את לא יכולה לסלוח לעצמך, ואולי לגלות שדווקא הסודות שאת שומרת הם שמונעים ממך לאהוב את עצמך. דרור

איזה סודות??? אני פשוט שמנה נורא ומכוערת אבל יש כאלו כמוני שאוהבות את עצמן איך אני יכולה עדיין לאהוב את עצמי כשאני שמנה ומכוערת?

ד. שלום, איני יודע אם ליאת קוראת הודעות היום אבל אני כאן ומוכן להשיב. בכל מקרה ליאת תהיה כאן ביום חמישי. דרור

אהלן ובוקר טוב אני בטיפול חודש וחצי ולא מרגישה שום שינוי הולכת כל שבוע מדברת תקשיבה............אבל לא מרגישה שהמטפל שלי עובד או מתאמץ מספיק אחרת כבר משהו היה משתנה........ כמה זמן לוקח טיפול פסיכולוגי ואיך אנשים מסוגלים לשלם על משהו שהם לא יודעים אם קיבלו משהו!!!!!!!!!!!!!???????????? זה ממש מעצבן שאני משלמת על משהו שהוא אוויר ובטח מבחינתו הוא מחפש אצלי בעיות בכוונה כדי שאני אמשיך לשלם לו נכון? רוצה מאוד לשמוע תשובה מהפסיכולוגים הקליניים וחג שמח.

אביב שלום, אחד הדברים החשובים ביותר בכדי שטיפול יוכל לעבוד הוא אמון. אמון הוא אינו דבר של מה בכך, לעיתים עובר זמן רב עד שיכול להיבנות אמון בין המטופל למטפל. מדברייך אני שומע שקשה לך מאוד לבטוח בו, למשל שאינו מנצל אותך. שאינו ממציא בעיות חדשות. אני מעז לשער שלא רק מולו קשה לך לתת אמון. כך שבעיני השלב בו אתם נמצאים הוא קריטי לטיפול. אם תצלחו אותו וייווצר ביניכם אמון לא רק שהדבר יאפשר טיפול יעיל, אלא שעצם הישג זה יהיה משמעותי ביותר עבורך. בהצלחה, דרור