פורום פסיכולוגיה קלינית

למומחים וחברי הפורום שלום. אני בת 27 וחצי, נוטלת ציפרלקס 10 מ"ג משנה כשנתיים. את המלצה לציפרלקס קבלתי ממרפאה להפרעות אכילה, שם עזבתי באמצע הטיפול, אני ממשיכה ללא התערבות פסיכאטרית, ומקבלת מרשם מרופאת המשפחה. אומנם אני מרגישה הטבה בכל עניין החרדות ובכל מה שקשור להתקפי אכילה הנלווים, אם כי כמובן לא טוהרתי לחלוטין, ובכלל ישנן עליות ומורדות בנושא באתי להתעייץ בעניין שאותו אני תמיד ראיתי שולי עד אשר... מאז הילדות היה לי הרגל (קצת דוחה וקצת מזוכסיטי) של פציעה עצמית האופן המקורי ועד היום זה גירוד עד זוב דם של עקיצות ויצירת פצעים מוגלתיים ופתיחתם מחדש כל פעם. התופעה שדוחה כמובן בפני עצמה את המתבוננים מסבה לי איזו נחת בלתי מוסברת. לימים פיתחתי שיטות מגוונות לפצוע את עצמי פעצים שהם לא מסכני חיים חשוב לציין, אבל אני מאמינה שאני מכורה ויש לי התקפים, ש אני מחטטת בעצמי ללא הרף (בשנאה ותיעוב) ומחפשת ובדרך כלל מוצאת איזה פצע לפתוח בין אם זה עקיצה, מורסה, סתם ח'צקון ואם אין כביכול מה לפרוץ אני מחטטתי ומקלפת כל הבא ליד, ההנאה שמתקבלת היא לנגד מראה הדם שנוזל ולפעמים מכתים את הבגדים קצת, ריח וטעם של מוגלה שאני כל פעם פוערת. בסופו של דבר נצרו לי צלקות מאוד מכוערות וגם במקומות שלא ניתן להסתיר לצערי. אני חיה עם חבר שלי שממש סובל מהתופעה וקשה לו להבין ולי גם קשה להפסיק. מה תייעצו לי במצבי?

לירון שלום, מדברייך נשמע לי שהחיטוט העצמי מלווה בתחושות קשות של שנאה עצמית, רצון לפגוע בעצמך, אולי בצורה כלשהי ליצור התאמה בין הדרך בה את חווה את עצמך מבפנים לדרך בה תראי מבחוץ. כיום מדובר בהרגל, שמסב אכן סוג של הנאה מזוכיסטית. הדרך להתמודד עם הרגל זה היא לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעזור לך להתמודד עם התחושות שלך כלפי עצמך ובמקביל בעזרת מרכיבי טיפול התנהגותי להפסיק את הפגיעה העצמית. ייתכן גם שיש טעם לשתף את הפסיכיאטר בכך ולהתייעץ עמו האם טיפל תרופתי יכול להוריד את הצורך הזה. דרור

אני חושבת שהפסיכולוג שלי סתום!!! כמה פעמים אני אומרת לו שאני לא רוצה לחיות יותר, והוא כאילו לא שומע!!!!!! הוא לא מתרגש. הוא עונה לי: "אני מבין שזה הדרך שלך להגיד לי שמאוד קשה לך"..... הוא לא מבין שזה הדרך שלי להגיד לו שאני רוצה למות!!!!!!!!!!!!! מה הוא סתום? כמה פעמים אפשר להגיד?????????????

היי חומד האם את באמת רוצה למות או שאת רוצה לדבר על מה שאת מרגישה ומה שגורם לך להרגיש כך? אם כל פסיכולוג היה משתגע כשמטופלת שלו דיברה על המוות אז כל בתי החולים היו מלאים באנשים בריאים עם רצונות פחות בריאים. אולי תגידי לו שמפריע לך גם בתגובה שלו ואולי בכלל שלא מתייחסים לכאב שלך ומחיתים מערכו. שכואב לך עד כדי רצון למות והיית רוצה שיתייחס לרצון הזה כאמיתי ואז תוכלו לדבר גם על דברים אחרים ולא רק על "למה אתה לא מאמין לי".

היי נו ולמה את חושבת שבתי הקברות מלאים באנשים שהתאבדו זה הרי בעיקר בגלל אנשים סתומים שלא ראו ולא הבינו! תחליפי מטפל!!!!!!! למה את נשארת ומתעקשת שיבין?

עדי שלום, אני מניח שאת כמוני לא באמת חושבת שהפסיכולוג שלך סתום. אבל מסיבה כלשהי הוא מעורר בך כעס, תחושה שהוא לא ממש שומע אותך. האמירה שלו שהוא שומע עד כמה קשה לך לא מתחברת אצלך לרצון שלך למות. כאילו התחושה היא שהוא מזלזל בדברייך, אומר שזו רק קריאה לעזרה. הייתי רוצה להציע כאן נקודה למחשבה. את רוצה למות כי קשה לך, כואב לך מאוד והמוות נראית כאפשרות לא רעה. אבל האם את יודעת מדוע את אומרת לו את זה? מה באמת את רוצה לשמוע ממנו, מה באמת כל כך מרגיז בדבריו. האם זה משום שהוא לא מאשר לך להתאבד. האם זה מסיבה אחרת? למשל שכאשר הוא מבין את החוויה שלך הוא גורם לך להתעמת עם אותם מחשבות ורגשות קשים מהם את מנסה להימלט? שווה לחשוב על זה ובוודאי ששווה לפתוח את זה איתו. דרור

לא התכוונתי להטעות אף אחד, או להשתמש בכינוי של מישהי אחרת. אני די חדשה פה, משהו כמו שלושה חודשים. בעיקר קוראת מאחורי הקלעים ומנסה להתחזק ממילים של אחרים. הופעתי פה לרוב בכינוי "סתם אחת" ולפני שבועיים בערך החלטתי לשנות את הכינוי "לילקוט הרועים"- פשוט צמח שאני מאד אוהבת ומחזיר אותי לזכרונות של ימים מאושרים ואף פעם לא ראיתי מישהו אחר שמשתמש בכינוי הזה. זה היה מין אקט סימלי עבורי שקיוויתי שיביא איתו שינוי בדרך למקום טוב יותר, אז אם לקחתי בתום לב כינוי של אחרת אני מבקשת סליחה מעומק הלב וכבר מפסיקה להשתמש בו. איך אפילו בלי לדעת ובלי להיות מודעת אני גורמת לרע, פשוט דפוקה מהיסוד. כנראה שאני באמת צריכה להיעלם. סליחה

ילקוט הרועים שלום, לא ברור לי לגמרי מה מעורר בך רגשות אשמה וכעס עצמי כה רב. מדברייך נשמע לי שאת מנסה מאוד שלא לפגוע ונבהלת למדי כאשר את חוששת שיש מי שנפגע ממך. גם אם פגעת, לא נשמע שהתכוונת לכך, ואני בטוח שמי שלא פגעת בו יכול להתמודד עם הפגיעה שלך. המהירות בה את עוברת לפגוע בעצמך, אולי אפילו כהענשה עצמית מעוררת סימני שאלה ואפילו דאגה. חשוב לי שבמידה ואת לא בטיפול תפני ותנסי להצליח פחות לפחד מעצמך ומעוצמותייך ואולי קצת יותר לחבב את עצמך. דרור

דרור יקר ואהוב "חשוב לי" מאוד יפה ומתאים לך להיות רך יותר:-) בנות כאן רוצות למות ולא אמרת "חשוב לי" כנראה שגם בך יש צד רך כמו בליאת תשתמש בו יותר:-) בילבי ילדת הברזל

הי, ממש לא קרה כלום, גם אם נניח והשתמשת בכינוי של מישהו אחר. אני בטוחה שהטעות היא של האחרים ולא שלך. וגם אם כן, דגש על אם, אז יצרת סביבך משהו כל כך יפה וטוב, ושום כעס מאף אחד, אולי קצת מבוכה, אז מה! כינוי מקסים "ילקוט הרועים", ומרגע זה הוא שלך בלבד, כי אף אחד לא צעק חמס, אני מדמיינת אותך גבעולית ועדינה ונחבאת אל הכלים כמו הצמח, אבל הוא, קצת בניגוד לך, נוכח מאוד למרות זעירותו היחסית, אל תוותרי. ותרמיל הרועים הלבבי שלו, סימן הזיהוי, ובכן בטח יש בו הרבה, כלומר אצלך, הרי לילקוט הרועים הצמחי יש בילקוט את חייו, את מטענו הביולוגי, המשך הדור. ושוב אל תוותרי - תחזרי לקרוא איזה יופי יצרת שם בעמודים הקודמים, בזכות הטעות - של כולם - לא שלך.

הי הי!! לא קרה שום דבר.. :-) בסך הכל בלבול קל בשמות- זה קורה כאן מפעם לפעם וזה לא נורא. סתם מבלבל, אבל לא יותר. ו"סתם אחת" באמת לא ישב עלייך טוב :-) יופי שבחרת להחליף כינוי, ו"ילקוט רועים" זה באמת שם נחמד. גרמת לי לחפש (סוף סוף) איך נראה הצמח המבוקש.. חמוד כזה- עם לבבות קטנים למעלה :-) http://www.starmed.co.il/HealingPlants/184 אני בוחרת לחשוב שהחלפת שם היא סוג של סימון פנימי לאיזו התחלה חדשה, אפילו משהו קטנטן. איזה טקס פנימי קטן שמסמן "עד עכשיו... ומעכשיו..", וזה משמח.. אז ברוכה השבה, ילקוט הרועים, וברכות על החלפת הכינוי :-) אל תכאיבי לעצמך כל כך, חבל... זה רק כינוי, ובאמת ש-no harm done (במקרה הזה, להיפך- נתת לי הזדמנות לכתוב קצת לחברה ותיקה :-) אשמח לקרוא ממך, לילך

ילקוט רועים ב' חביבה , אין ספק שלא ניסית להטעות בכונה ,כשהשתמשת בכינוי הזה. ובסך הכל ,הענין כולו התגלגל לטובה, ולרוחת כולם. את זכית לתגובות נלהבות שבהחלט הגיעו לך ,ומאידך,זכינו 'להצצה' של ילקוט הרועים המקורית. ומה רע בכך? אני מקווה שאת לא באמת מתכוונת להעלים את עצמך, בגלל המשגה הזה ,שהוא באמת חסר חשיבות. ובכלל היה די משעשע.... קחי את זה באיזי !

ילדתי הטובה, לא לקחת כינוי לאף אחד... הכינוי שלך ממש ראשון פה ממך (וגם מקסים ובוודאי כאשר קשור אליו סיפור נוגע). היה כאן כנראה בלבול חביב בשל שימוש בשמות של צמחים שונים בזמן האחרון. בכל מקרה, לא היה ביניהם כינוי חמוד כזה. שלך הוא בלבד. דעי - זכרתי *אותך* בגלל הבחירה היפיפייה בשם (נגעה מאד ללבי) ובגלל התשובה החמה של ליאת. זכרתיך ושמתי לב להודעותייך העצובות, הנוגעות והעדינות. את יודעת, נראה לי שאחרי "תקרית" כזאת, יזכרו אותך בוודאי לבאות וישימו לב לנוכחותך, מבהיל קצת אולי אבל גם מעודד. הנה הזדמנות להשתמש בכך לבנייה ולא להרס. חמד, הצעה לי. ספרי בטיפול שנפגעת כל-כך ממה שקרה (כן כן, מה שקרה בפורום). כביכול דבר "פעוט" ו"לא קרה כלום", אבל מבחינתך קרה משהו שריסק אותך מסיבות שונות (אולי הרגשת נבלעת, נמהלת, לא קיימת, מאבדת גבולות?), לכן חשוב לדבר על זה ומכך אפשר יהיה ללמוד מכך כדי להתקדם ולעזור. יש חיוך קטן? דמעה? שלך מן הלב (mp)

ובעיקר הקלה. בימים כתיקונם כנראה שהייתי יושבת וצוחקת עם עצמי על הטעות הזו. אבל הימים, או ליתר דיוק החודשים האחרונים, ממש לא כתיקונם. הכל נהיה רגיש, שביר ושורף בעוצמות שלא ידעתי קודם, לפעמים גם חיבוק במילים או במציאות מותיר בי הרגשה של כוויות. תודה שלא השארתן אותי לבד. מקווה להעיז להמשיך להיות. פה, ובכלל.

האב הודה: התעללתי בבתי האוסטרי החשוד כי החזיק את בתו במשך 24 שנה בצינוק והוליד עמה שבעה ילדים הודה בכל המעשים לכתבה הקודמת דפדף בחדשות לכתבה הבאה סוכנויות הידיעות 28/4/2008 14:48 סוכנויות הידיעות 28/4/2008 14:48 אוסטריה ממשיכה להתמודד עם הפרשה המחרידה שהתגלתה אתמול כאשר אב הודה כי החזיק את בתו בצינוק במשך 24 שנה והוליד עמה שבעה ילדים. היום החלו החוקרים לבדוק לעומק את מרתף העינויים ב"בית הזוועות". ראש צוות החקירה, פרנץ פולזר, מסר כי ג'וזף פריצל, בן 73, הודה בחקירתו שהחזיק את בתו אליזבת, כיום בת 42, בצינוק בביתם בעיר אמסטטן מאז 1984, אז הודיע על היעלמותה. "פריצל אומר כעת שהוא נעל את בתו במשך 24 שנה וכי הוא אביהם של שבעת ילדיה, שגם אותם נעל בצינוק", אמר פולזר. ''האב כלא בתו 24 שנה'' אוסטרי בן 73 חשוד כי החזיק את בתו במרתף מאז 1984 והתעלל בה מינית. התקשורת דיווחה כי האב אף הוליד עם בתו כמה ילדים לכתבה המלאה צוותי זיהוי פלילי של המשטרה הגיעו הבוקר לבניין באמסטטן והחלו לבחון את הצינוק שהורכב מרשת של תאים חסרי חלונות. חלקים של הצינוק היו בגובה של לא יותר מ-1.70 מטרים ופריצל הסווה את הכניסה מאחורי מדפים כשרק הוא ידע את הקוד לדלת. במקום היו שירותים ומקום קטן לבישול מזון. הפרשה הזכירה לאוסטרים את סיפורה של נטשה קמפוש, שנחטפה בגיל 10 בעת שהייתה בבית ספר ורק לפני כשנתיים, אחרי שמונה שנים שבמהלכן הייתה כלואה בביתו של החוטף, הצליחה לברוח. "כל האומה חייבת לשאול את עצמה מה השתבש כל כך", כתב היום העיתון "דר סטנדרט". /images/archive/gallery/923/781.jpg אחד החדרים במרתף צילום: איי-אף-פי צילום: איי-אף-פי אחד החדרים במרתף הילד מת וגופתו נשרפה אליזבת פריצל סיפרה לחוקרי המשטרה כי ההתעללות המינית של אביה החלה כאשר הייתה בת 11 וכי באוגוסט 1984 הוא סימם אותה, כפת אותה ונעל אותה בחדר בצינוק בביתם באמסטטן. חודש לאחר היעלמותה התגלה מכתב שכתבה אליזבת ובו היא ביקשה מהוריה שלא לחפש אותה. מאז, לפי סיפורה של אליזבת, היא עברה 24 שנים של התעללות מינית שבמהלכם הולידה לאביה לפחות שבעה ילדים, הצעיר שבהם בן חמש, כאשר אמה לא ידעה דבר. ב-1996 היא ילדה תאומים, אולם אחד מהם מת לאחר ימים אחדים מאחר שלא טופל כראוי. לפי החשד, האב שרף את הארון שבו הייתה גופת הפעוט. אליזבת ושלושה מילדיה נותרו כלואים בצינוק, אולם שלושה ילדים אחרים זכו לצאת מהמרתף וגדלו יחד עם האב-סב יוזף ורעייתו רוזמרי. לטענת הסבים, הם מצאו את שלושת הילדים מחוץ לביתם ב-1993, 1994 ו-1997. במכתב מ-1993 כתבה אליזבת כי כבר יש לה בת ובן וכי אין לה מקום עבור בת נוספת. במכתב נוסף היא ציינה כי היא ילדה עוד בן בדצמבר 2002. /images/archive/gallery/923/785.jpg חוקר ליד הבית צילום: איי-פי צילום: איי-פי חוקר ליד הבית לא רוצה לראות את אביה בשלב מסוים שחרר ג'וזף את אליזבת ושניים מילדיה מהצינוק ואמר לרעייתו כי בתם שבה אליהם. אולם הילדה השלישית, קרסטין, נמצאה לפני תשעה ימים כשהיא חסרת הכרה בדירתו של הסב כשהיא מחזיקה פתק מאמה שמבקשת כי יטפלו בבתה בת ה-19. בעקבות מציאתה של קרסטין פנתה המשטרה לציבור בבקשה לסיוע בחיפושים אחרי אמה. בסוף השבוע קיבלו החוקרים טיפ והשוטרים אספו את אליזבת ואת אביה סמוך לבית החולים שבו אושפזה הנערה. יוזף פריצל נעצר והובא לחקירה ובהמשך היום הוא גם יובא להארכת מעצר בבית המשפט. אליזבת, שתוארה כתשושה מאוד, סיפרה לשוטרים על תלאותיה. היא הסכימה לדבר רק לאחר שהחוקרים הבטיחו לה כי לא תצטרך ליצור קשר עם אביה וכי ילדיה יזכו לטיפול.

היי בילבי אחותי מה קורה? לא יאמן שיש דבר כזה אבא שאונס את הילדה שלו!!!!!!!!!!!!!!!!אני לא מאמינה שיש סיפורים כאלה !!!!נראה לך הגיוני שמישהי שאבא שלה אנס אותה תשאר שפוייה או בחייים? את מאמינה לבחורות פה שמספרות שאבא שלהם אנס אותן (למשל ש')? מה חוץ מזה מה חדש?

בנות, אני בכלל לא מופתעת לשמוע על כזה סיפור.. לא של ש' שכותבת כאן ולא של האב שאנס את ביתו. אבל במקרה המזעזע הזה האב גם כלא אותה שנים במרתף והוליד ממנה ילדים ואף לקח לה אותם. ממש כמו "פרחים בעליית הגג".. בטח שיש דברים כאלה במציאות. יותר מידי. ומה שמסתירים ולא מגלים אפילו יותר מזעזע ממה שמילים יכולות לתאר. כך שש' היקרה לצערי לא מתארת פה מעשים "מהחלל" שלא יכולים לקרות. אב או דמות גברית אחרת בהחלט יכולים להתעלל בבת חסרת הישע..ולמצוא באופן חולני שהיא מושכת מינית. עובדה- זה קורה במציאות. אלהים יודע למה. ועוד יותר- למה נוטים לא להאמין לנשים שמספרות?? ולחשוב שהן ממציאות?? סליחה מכולכן- אני מתחילה לחשוב- שאנחנו המין הנשי אולי נולדנו לזה? ז"א מטבע הדברים רובנו נולדות יפות ומושכות. בשביל מה? סליחה- אולי בשביל לספק אותם? את היצורים המאוסים והדוחים האלה שנקראים גברים?? מה הם רוצים מאיתנו??!! לא נותנים לילדה לחיות, להיות יפיפיה ולהניח לה לנפשה. או שאולי אנחנו אשמות- בעצם טבענו שאנחנו יפות- ולכן מביאות את זה על עצמנו. למה..לא נולדנו קרפדות מכוסות יבלות? יופי זו תכונה נפלאה- אבל היא כל-כך לרעתה של ילדה תמימה! אז למה הטבע נותן לזה להיות ככה? אין מה לעשות- החזק בטבע תמיד ינצח. נולדנו בטעות למין הלא נכון. סליחה מכולכן.. בנות יקרות.

בילבי שלום, אכן קשה להאמין שדברים כאלו מתחוללים ללא שאנו יודעים מהם, ללא שהאם למשל יודעת מהם. קשה להאמין ובעיקר כואב מאוד לשמוע על התלאות שהיא וילדיה עברו במשך זמן כה רב. דרור

לפסיכולוגים ערב טוב אני גבר בשנות החמישים ופניתי לאחרונה לפסיכולוג בנוגע לנושא של בחירת כיוון אחר בחיים. בפגישות הוא שואל שאלות על הילדות. האם זה נדיר או טבעי שמדברים עם גבר בגיל 59 על מה שקרה לפני חמישים שנה? ואיך זה קשור מה עשיתי בגן ילדים להיום? האם כל הפסיכולוגים ידברו איתי על זה? אודה קצת להבין מה קורה בטיפול שלי. תודה מראש אבירם

אבירם שלום, הילדות, עד כמה שלעיתים היינו רוצים לא להאמין בכך, היא גורם מעצב בחיינו. בילדות אנו חווים רגשות שונים בפעם הראשונה, הדרך בה הסביבה הקרובה ובעיקר הורינו מתייחסים אלינו משפיעה רבות על הדרך בה ניצור קשרים גם בהמשך. משפיעה על הדרך בה אנו מרגישים עם עצמנו ועוד. גם כאשר אנו מתבגרים משהו מזה נשאר, ובתוך כל אחד מאיתנו קיים עדיין ילד. הניסיון לעבד ביחד איתך את חוויות הילדות שלך קשור, לפי דרכו של המטפל שלך, ושל מטפלים רבים, לניסיון להבין מה מקשה עליך כיום, מדוע אתה למשל יכול להיות תקוע מבלי להבין מדוע. וכתוצאה מכך להצליח להבין באיזה כיוון לבחור בחייך. לא כל הפסיכולוגים נוהגים כך. יש העוסקים בשינוי התנהגותי ללא עיסוק בילדותך ועברך. אבל חשוב שתדע ששתי הדרכים הן דרכים מקובלות למדי. דרור

שלום מה זה הפרעת אישיות היסטוריונית? תודה רבה

דליה שלום, הפרעת אישיות היסטריונית הינה הפרעה שהסובלים ממנה מתאפיינים בעיקר בדרמטיזציה, צורך להיות במרכז העניינים, להיות מוערכים על ידי הסביבה. לעיתים קרובות ניתן להבחין בהתנהגות פתיינית מבחינה מינית, שמלווה דווקא בהימנעות מקרבה מינית כאשר זו לובשת צורה ממשית. כיום, עקב השפעת התנועה הפמניסטית קיים וויכוח על אבחנה זו בטענה שמרבית המאובחנות הן נשים. דרור

היייי דרור :-) יש לי שאלה אם מישהו פתאום עצוב במשך היום ואז חוזר למצב רגיל ושוב עצוב מה זה אומר?

מקלדת שלום, שינויי מצב רוח מעין אלו מרמזים לרוב על כך שהמקור לשינויים אינו חיצוני, כלומר אינו תלוי אירוע. לא ניתן לומר באופן גורף מהו הגורם לשינוי אך ניתן לנסות ולראות האם קיים דפוס כלשהו (למשל מצב רוח טוב כאשר עוסקים במשהו, נמצאים בחברת אנשים ומצב רוח רע כאשר נמצאים בבית לבד?). מציאת דפוס כזה יכול לעזור בהבנת הקושי כמו גם בניסיון להתמודד ולווסת טוב יותר את שינויי מצב הרוח. דרור

שלום . אני נשואה פעם שנייה+ ילד בן 16 ויש לי בת גדולה עצמאית שמגיעה אלינו מדי פעם . לבעלי היקר יש אחות נשואה עם ילדים שהקשר בינינו ז"א בין אחיו אלי הם מאוד עניניים ומנומסים , אני בקיצור לא מתה עליו , אני לא מתה ללכת אליהם , אני לא יוצאת מגדרי שהם יבואו אלי ולא נלהבת להפגש איתם למרות שאני מדי פעם נפגשת איתם גם שאני לא רוצה וזאת למען בעלי וזאת בגלל התנהגויות לא יפות של אחותו כלפי משפחתי וילדיי . בעלי מכיר את הקטעים של אחותו וטוען שאין לו מה לעשות בנושא ועלי לבלוע כי זו משפחה . עוד טוען בעלי כי עלי להפגש עם אחותו אצלה / אצלנו (פגישות משפחתיות) למרות שלא נוח לי ולמרות כל ההתנהגויות שלה , בעלי לא מוכן לשוחח עם אחותו על ההתנהגויות שמפריעות לי על מנת לפתור את בעיית ההתנהגויות של אחותו ומגלגל את הנושא לאחריותי . עוד מבריק בעלי וטוען שאם הוא מתיחס יפה לביתי מנשואי הקודמים (ילדה גדולהמעל 20) עלי להתיחס גם אני יפה לאחותו כי זה קשר דם למרות כל הנקודות שמפריעות לי בהתנהגיות של אחותו . מה דעתכם מנהלי הפורום ? בעלי צודק ? מה עלי לעשות ??? תודה

giton שלום, מדברייך אני שומע שאחותו של בעלך מאוד מפריעה לך, את מרגישה שהקשר איתה נכפה עלייך ואת לא רואה דרך לשפר את היחסים איתה. אבל לצד זה אני שומע גם כעס רב על בעלך, כאילו העימות עם אחותו מעורר ביניכם קשיים בקשר שלכם. קשיים שאולי מתנקזים לבעיה שאת מציגה. אתם מתקשים לתקשר ולהסכים ביניכם. ובעיקר לא מצליחים לגבש עמדה מוסכמת מול אחרים, לצורך העניין מול אחותו. נכון, במשפחות מתמודדים לעיתים גם עם דברים שלא היינו רוצים להתמודד איתם. אבל אין זה אומר שאת צריכה לקבל את הדברים כך. את בהחלט יכולה לקחת אותה לשיחה, להבין מה קורה שם. מדוע היא נוהגת כך, לשתף אותה במה זה גורם לך להרגיש. ייתכן וזה יעזור. במקביל חשוב שתעבדי על היחסים עם בעלך. נסו להבין ביחד מה מקשה עליכם. נישואין שניים הם דבר לא פשוט, מערבים מטענים מהעבר ושותפים נוספים לקשר (למשל ילדייך). דרור

אספר בקצרה. אני חייל לא טוב לי בבסיס ובתפקיד שלי. הלכתי לקבן עקב קשיי הסתגלות והוא המליצ לי ללכת לפסכיאטר וקבע לי טור. מה ואיך הפסכיאטר יוכל לעזור לי לתת לי 45/64 נפשי על קשיי הסתגלות מה הוא יתן לי מזה לינת בית ואולי קרוב לבית? הוא יוכל לפלוט אותי מהבסיס הזה והמתפקיד ? מה השיקולים של פסכיאטר כי א ני לא יודע עם ללכת לטור או לא עם זה יכול לעזור או להזיק לי לעתיד.. תודה

אלון שלום, הפנייה לפסיכיאטר יכולה להגיע כתוצאה ממחשבה של הקב"ן שיש צורך גם באבחון של הפסיכיאטר. ייתכן גם שהוא רוצה לבדוק האם טיפול תרופתי יכול לסייע לך. מעבר לכך, למיטב ידיעתי, יש צורך בחוות דעת של פסיכיאטר בכדי לקבוע פרופיל נפשי ואלי בכדי לסייע לך לעבור יחידה. אני חושב שבמידה ויש לך התלבטות נסה לשתף את הקב"ן בה. לנסות להבין ממנו מדוע הוא מפנה אותך. לגבי נזק עתידי, הרי שקיים חיסיון רפואי גם על הפרופיל הנפשי שלך ומעבר לכך כיום סעיף נפשי בשירות הצבאי מתקבל ביתר הבנה ומגביל פחות באזרחות. אם אתה מרגיש שאתה במצוקה נפשית ואכן מחפש עזרה וטיפול נסה לחשוב על מה נכון לך בהווה. דרור

שלום . אני ואשתי נמצאים ביעוץ זוגי מספר חודשים ושם העלתה אשתי נושא שמפרע לה ובשיחת היעוץ שהייתה קשה לשנינו הנושא נסגר והובהר איך כל אחד מתנהג , נושא סגירת הנושא וההתנהגות לא היה מקובל על אשתי כנראה והיא החליטה על דעת עצמה להפסיק ללכת ליעוץ ולא דברה איתי על הנושא שמפריע לה ושאין לה כוונה להמשיך ללכת ליעוץ כאשר היא ידעה שאני ממשיך ללכת ליעוץ לבד . להפתעתי נודע לי לאחר כחודשיים לגמרה במקרה שאשתי הלכה ליעוץ נוסף לבחון את אמיתות ההסכמות וההתנהגות של אותה בעייה שהפריעה לה ולא סיפרה לי ושיתפה אותי במשך חודשיים על אותה פגישה ועל מסקנות אותו יעוץ קצר שעברה שהיה מנוגד ליעוץ הקודם. אשתי החליטה לספר לי על אותו יעוץ רק לאחר שאני העלתי את נושא המשך היחסים בינינו . אני מרגיש מרומה , חוסר האימון באשתי נפגע כתוצאה מהתנהגות זו , התחושה היא שהיא פעלה מאחורי גבי לגבי נושא שקשור לשנינו שמבחינתי היה סגור ונסגר במהלך היעוץ ונפתח מחדש עלידה . כששוחחנו על כך וטענתי בפניה כי היה עליה לספר לי על כך טענה כי היא רצתה לבדוק עם יעוץ נוסף את ההסכם וההתנהגות של אותו נושא. מה דעתכם מה שאני מרגיש הוא נכון ? האם היה עליה לשתך אותי ולספר לי שהיא הולכת ליעוץ ועל המסקנות באותו יעוץ ? הרי הנושא קשור גם אלי לא? תודה

huaim שלום, המטרה המרכזית בפנייה לטיפול זוגי היא חידוש האמון, חידוש התקשורת בין בני הזוג מתוך מחשבה שברגע שמדברים על הדברים ניתן לפתור אותם. אחד הדברים המקשים לפתח את התקשורת, בעיקר בתוך חדר הטיפול הוא הניסיון להרגיש ש"אני בסדר". זהו רצון טבעי מאוד. אף אחד לא רוצה להרגיש לא בסדר ובעימות בתוך נישואין לרוב ישנן האשמות הדדיות של "אתה לא בסדר". אני מאמין שרק אם תצליחו לוותר על בחירה בדרך אחת, שלך או שלה, ותצליחו ליצור שוב את הדרך המשותפת, זו שחיברה ביניכם בעבר, או דרך חדשה שמתאימה לכם יותר כיום תוכלו לגשר על הפער שנוצר ביניכם. לכן, למרות הפגיעה באמון שאתה חש, יש צורך לנסות ולמצוא דרך שמוסכמת על שניכם. דרך שתאפשר לכם לדבר על הכל, למשל שהיא לא מרוצה ממה שסוכם. אתם יכולים לנסות לעשות זאת לבד או לפנות שוב לייעוץ זוגי, עם דגש על שיפור התקשורת ביניכם. דרור

שלום רב, כמה שאלות בנוגע להפרעת אישיות גבולית : האם יכול להיות מצב בו המציאות והדימיון מתבלבלים?(לא נתקלתי במאמר שמופיע בו היבט זה). האם יכול להיות מצב שאחרי טראומה שקרתה בגיל ההתבגרות המאובחן יכול להביא איתו סיפורים נוספים מפרי דימיונו? האם בעלי אותה הפרעה מאובחנת ייכולים לגרום לך להאמין לכל סיפור שהם יספרו, כי הם מאמינים בסיפורים אלו (אפילו שלא קרו באמת)? אודה לכם על תשובתכם.

מיכל שלום, מצב בו המציאות והדמיון מתבלבלים, אם אני מבין את שאלתך נכונה, מצביע על פגיעה בבוחן המציאות. כלומר האדם משליך מעולמו הפנימי בעוצמה כה רבה עד כי הוא רואה את העולם בצורה שונה לגמרי מהסביבה. פגיעה, או גלישה זמנית בבוחן המציאות מופיעה כאחד הסימפטומים בהפרעת אישיות גבולית. לגבי שתי השאלות האחרות שלך התשובה מעט מורכבת יותר. אחת החוויות הקשות אחרי טראומה היא שלא מאמינים לי. קיים צורך עז שיאמינו. לעיתים קשה לשומע מהצד להאמין, ובעיקר קיים רצון לא להאמין שדברים כה טראומטיים יכולים לקרות. מנגד הצורך לקבל תיקוף לחוויה עלול להביא להעצמה של החוויה דבר שמוביל לספקנות מצד הסובבים ובעצם מגביר את החוויה שלא מאמינים לי. אני לא יודע אם עניתי ישירות לשאלתך אבל אני מקווה שעזרתי להבין מעט יותר מעולמו הפנימי של אדם שחווה כל סוג של טראומה. דרור

היי כולם אני רוצה לדעת כמה בלבול בין מציאות לדמיון צריך להיות כדי שתהיה פגיעה בבוחן המציאות? אני בטיפול ואני מבולבלת זה אומר שיש לי פגיעה בבוחן המציאות ושאני אישיות גבולית?

שלום מיכל תסלחי לי אך למה את חושבת שמי שמספר לך על טראומה שעבר ובגלל שהוא אישיות גבולית אז הוא משקר? מה הקשר? אולי אל תחפשי את הקשר אלא תאמיני לאותו אדם בלי קשר לאבחנה.. לילך

כבר כואב לי הראש מכל המחשבות האלה. בבקשה אל תמחקו את ההודעה כפי שמחקתם את ההודעה הקודמת שלי. אני באמת מבקשת עזרה אבל תגידו לי לאן עלי לפנות כי אני לא בטיפול ואני צריכה עכשיו שמישהו יפסיק את הכאב ראש הזה, זה כאב פיזי ממשי של עומס מטורף ממחשבות ואני לא יכולה יותר. אין לי מחשבות על התאבדות אבל יש מחשבות אחרות שאני רוצה שיפסיקו. הייתי מפרטת עוד אבל אין לי כוחות נפשיים והייתי צריכה הרבה אנרגיות לכתוב את ההודעה הקודמת שמחקתם, אם זה לא מתאים לפורום אז תעבירו לפורום פסיכיאטריה אבל אני מבקשת שתענו לי ותגידו לי למי עלי לפנות. אני מתל אביב תודה.

שלום לך, כדברייך, לעיתים קרובות כתוצאה מעומס רגשי רב, ומחשבות מציפות מופיע כאב ראש עז. גם מבלי לדעת לגמרי מה מטריד אותך, נשמע לי שאת צריכה מקום בו תוכלי להרגיש שאת מצליחה לשתף במחשבות שלך, מצליחה לעבד אותן אולי אפילו לעשות בהן סדר מסויים. לכן המלצתי היא שתפני בהקדם לטיפול. בתל אביב ישנם מוסדות רבים המציאים טיפול מסובסד ואפילו ללא תשלום. לצד טיפולים פרטיים. דרור

האם אתה מדבר על המרפאה ברמת חן? אני אשמח אם תמליץ לי על מישהו בתל אביב,ללא תשלום או בתשלום... ואם אפשר לאו דווקא פסיכולוג כי הייתי אצל פסיכולוג והוא אמר שהוא חושב שאני צריכה פסיכיאטר (לא בשביל להעליב אלא שהוא לא רוצה לקחת אחריות עלי כמטפל). תודה

היי,אני בחור בתחילת שנות ה20.עד לפני כמה שנים היה אצלי הכל טוב.פתאום לאחר ריב עם אחד החברים הטובים אני נפרדתי מהחבורה שלנו.היה מעין חשד מצידי שהם מסתירים ממני דברים.הסתבר שכך קרה.כנראה בגלל התבגרות ושינוי אורח חיים של כל אחד. מאז,אין לי יותר מידי חברים.אני מנסה להקים קשרים אולם ,אני מגלה שיש אולי אצלי משהו לא תקין או שזה רק במחשבה.אני מדבר עם לברים וידידות ומתאכזב לגלות שחלקם נעלמים ולא קבועים.מה הכוונה? מישהי שאני מכיר מהצבא ומדבר איתה לא מעט פתאום שבוע אחד נעלמת ולא בקשר לחלוטין.תחושבה לא נעימה ,אתה בטח מבין.... איך ומה לעשות כדי להשתפר אצלי? אגב,חברה אין לי..היו לי בעבר ולדעתי המצב שיש לי עם חברים הוא זהה אצל בנות הזוג,משום מה ..... אשמח לקבל דעה ממך.. תודה R

R שלום, זו בוודאי תחושה מאוד לא נעימה לרצות בקשרים ולהרגיש שמשום מה הם פשוט נפסקים באמצע. מדבריך נשמע לי שכיום אתה מאוד מתקשה לבטוח באנשים שיישארו לצידך, שלא יסתירו ממך, שלא ייעלמו ממך. ייתכן וחרדה זו נותנת את אותותיה גם בדרך בה אתה נמצא בקשר עם אנשים. נסה לבחון עם עצמך האם אתה מרבה לבדוק אותם, מנסה לברר איתם אם הם ימשיכו להיות איתך, האם הם מסתירים ממך משהו. במידה והתנהגויות אלו מוכרות לך סביר להניח שיש כאן סוג של נבואה שמגשימה את עצמה - האמונה שלך שיעבו אותך מביאה אותך להתנהג בדרך שאכן גורמת לאנשים להתרחק לפתע. ייתכן ויש טעם בפנייה לטיפול אצל איש מקצוע על מנת להבין כיצד אתה יכול להשתחרר מהחוויה הקשה שעברת מול חבריך, ולא להרגיש שכל מפגש עם אנשים חדשים יסתיים באותה צורה. דרור

ערב טוב! אני בטיפול מספר שנים ויש לי קושי רב ליצור קשר עין עם המטפלת שלי. כבר שנים אני מנהלת איתה שיחות בלי להרים את עיני כלל (או במקרה הטוב - לשבריר שנייה בלבד.) לפעמים אני יוצאת מהחדר בלי לדעת אפילו מה צבע החולצה שלבשה! קושי זה מוכר לי מטיפולים קודמים שעברתי, בין שמדובר במטפל או במטפלת (הקושי קיים בעיקר בשיחות טיפוליות, ולעיתים נדירות, במידה מועטת, בשיחות עם אחרים) . אציין שבעבר העליתי את הנושא בפניה, אך לא נראה שיש לה פתרון. מה ניתן לעשות? הבעיה מפריעה לי מאד!

ז.ז. שלום, קשה לדעת מכאן מדוע בדיוק את מתקשה ליצור קשר עין. אבל לעיתים אי יצירת קשר עין יכולה להעיד על חרדה. את מציינת שזה קורה לך בעיקר בטיפול מה שמרמז שככל הנראה רמת החרדה שלך גבוהה, לא רק מהנושאים שהועלו, אלא בעיקר מהמטפלת. עצתי היא לא לחפש אצלה תשובה, אלא לברר בעזרתה ממה את כל כך חוששת. מה מטריד אותך. מה בקשר העין מאיים עלייך. אני מאמין שבהדרגה, עם עיבוד החשש תוכלי יותר ויותר להעז ולהסתכל עליה. דרור

תודה על תשובתך, דרור. אם זו אכן חרדה לא ברור לי כיצד היא עולה בקנה אחד עם הציפייה הרבה שלי למפגש איתה, ועם התחושה הנעימה והטובה במחיצתה. היא כלל לא טיפוס מאיים או מלחיץ. להפך! היא מקבלת אותי באמת, אע'''פ שאני לא מקבלת את עצמי... ואולי בעצם כאן טמונה התשובה?

שלחתי שאלה נוספת, ומשום מה היא לא נענתה. אני שולחת אותה שוב: תודה על תשובתך, דרור. אם זו אכן חרדה לא ברור לי כיצד היא עולה בקנה אחד עם הציפייה הרבה שלי למפגש איתה, ועם התחושה הנעימה והטובה במחיצתה. היא כלל לא טיפוס מאיים או מלחיץ. להפך! היא מקבלת אותי באמת, אע'''פ שאני לא מקבלת את עצמי... ואולי בעצם כאן טמונה התשובה?

האם זו תופעה נפוצה בקרב מטופלים?

ו שלום, איני יודע אם ניתן לכנות תופעה זו כנפוצה, אבל בהחלט ניתן לומר שהיא קיימת בחדר הטיפולים. לעיתים היא מאפיינת יותר פגישות ראשונות ולעיתים היא נמשכת זמן רב יותר. דרור

גיל 40 אמצע החיים. מסתכלת החוצה לתוך בור שחור ועמוק. מדוע אחרי כל העבודה הקשה לפעמים זה מרגיש כאילו מתבוססת באותה ביצה טובענית. אני לא באותו מקום. הקמתי משפחה. לא ממש מאושרת במיוחד בזוגיות אך שמחה בילדים. אומרים שאני אמא טובה מספיק. לא יודעת , אין לי פניות רגשית כרגע והם מול קלטת. כל כך הרבה התאמצתי להתפתח וללמוד.ומצאתי את עצמי בעבודות יותר גרועות גם כלכלית מעבודות שעשיתי בשנות העשרים שלי. חרדה חברתית שגוזלת כל כך הרבה אנרגיות מכל צעד פשוט של יציאה מהבית. לא מול הכל אפשר להלחם ולנצח. רוצה לישון להעלים את הכאב.

קשת שלום, בחרת לתת לדברייך את הכותרת יומולדת. יומולדת ויומולדת 40 בעיקר מלווים בניסיון להסתכל ולבחון את עצמינו. לעיתים קרובות מוביל הדבר לתחושות קשות, תסכול וחוסר סיפוק. הקשבתי לדברייך ושמעתי אותך מאוד כואבת, מאוכזבת שגם אחרי כל העבודה הקשה שהשקעת את עדיין חווה לעיתים בורות שוחורים. ועדיין גם את יודעת שגם אם לא את הכל ניתן לשנות, עשית דרך ארוכה. אני רק מעלה את השאלה מדוע הדרך הזו חייבת להיפסק, מדוע את נשמעת כמי שאינה מאמינה בהמשך הדרך שהיא יכולה לעשות. במה שעדיין לא הספיקה. דרור

תמיד הייתה לי תקוה וזה כנראה מה שהניע אותי קדימה והציל את חיי אפילו. גם עכשיו יש לי תקווה. רק שאני מאוד מפוקחת. המציאות אובייקטיבית מאוד קשה. עלתה בי מחשבה קשה שאולי אין לי כישורים רגשיים ותעצומות נפש לכן אני עובדת בעבודות פשוטות שלכאורה אני מאוד "אובר קוולפייד" להם. מחשבה זו מאוד מדכאת. תשובה הגיונית שאקבל זה ללכת שוב לטיפול לברר את הדברים. אבל אין לי אפשרות כלכלית כרגע וזה גם מפחיד. לפני עידן האינטרנט וזמינות האינפורמציה כשפניתי לטיפול , נפגעתי שוב ושוב עד שהגעתי למישהי טובה מקצועית וגם אכפתית (מה שלא היה קודם) והצלחתי לבנות משהו. כעת המצב יותר טוב ואוכל לקבל המלצות וכו' אבל עדיין זה מפחיד.

שלום, כיצד ניתן לאבחן האם אני סובלת מהפרעת אובססיה? אני נוטה להתעסק באירועי העבר שוב ושוב, כבר במשך שנים.

יעל שלום, הפרעה אובססיבית קומפולסיבית הינה הפרעה המתאפיינת בקושי לווסת את הדחף, ובחרדות המלוות במחשבות חודרניות המובילות למעשים כפייתיים בכדי להתמודד עם החרדה הזו. מדברייך איני יודע אם את סובלת מהפרעה זו וראוי שתפני לאבחון לשם כך. אבל עיסוק בלתי פוסק בעבר מעיד שמשהו בך אינו שקט, אינו רגוע בנוגע לעברך. תחושה שמשהו שם אינו מעובד ומוביל לחזרתיות בעיסוק בעבר. על מנת לעבד את תחושותייך בנוגע לעברך ייתכן ואת זקוקה לעזרה מאיש מקצוע. אך זה אינו בהכרח מצביע על הפרעה אובססיבית קומפולסיבית. דרור

שלום, אני בת 30 רווקה, והבנתי כי יש לי בעייה ואינני יודעת מהי וכיצד אוכל לטפל בה. כל כמה זמן יש לי התפרצויות זעם קשות הבאות לידי ביטוי בצעקות, הטחת האשמות, וביטויים פיזיולוגיים כגון פריחה אדומה בצוואר ובפנים בזמן ההתקפה וקצף לבן מהפה.ההתפרצות יכולה להיות בעבודה (ואני במשרה טובה שאינני רוצה להפסיד), ובעיקר על אימי.הנושאים יכולים להיות שונים, בעיקר כאשר אני מרגישה שלא רוצים לעזור לי.בתקופה האחרונה אני במתח ולחצים רבים.אני חיה לבד ומשלמת שכר דירה, מה שמקשה עליי מאוד.אני מעדיפה לחיות לבד על פני שותפים (קשה לי להסתדר עם רוב האנשים, בעיקר עם בנות, אני ביקורתית וטוענים כי אני בלתי נסבלת...) אני אקדמאית, משכילה, אך בכל מה שקשור ליחסי אנוש, קשה לי.אני לא מצליחה לחיות בשלום עם עצמי או עם הסביבה. אני מתחילה לחשוש כי לא אוכל להקים משפחה ושיש לי בעייה רצינית שאינה מטופלת.מיותר לציין כי גדלתי במשפחה קשה... אינני יודעת כיצד להמשיך מכאן, אני מיואשת, מרגישה חלשה פיסית ונפשית, חוששת לאבד את משרתי ולהמשיך לפגוע בקרובים אליי. אשמח אם תוכלי לייעץ... תודה

שרון שלום, מדברייך נשמע כי את מתמודדת עם קשיים בוויסות הרגש. את חשה קושי זה בעיקר כאשר את מרגישה שאת זקוקה לעזרה אך ננטשת. את אינך רוצה לפגוע בסובבים אותך, אך שוב ושוב את רואה כיצד זה קורה לך שוב. נראה לי שהיעצה הטובה ביותר שאני יכול לתתת היא לפנות לטיפול וללמוד במקביל כיצד לווסת את רגשותייך, וכיצד להתמודד עם הכעס העצום שמתעורר בך כאשר את מרגישה שלא עוזרים לך. דרור

תודה על תשובתך. על איזה טיפול אתה ממליץ? מה לגבי הסימפטומים הפיזיולוגיים שתיארתי?האם זה קשור לויסות רגשי?

שרון יקרה אישיות גבולית שמעת על זה? תקראי באינטרנט...בהצלחה תזדקקי לה:-) לא לחינם הפחד מנטישה...

שלום, אני מאוד רוצה ללכת לטיפול אך אין באפשרותי את האמצעים הדרושים. אני סטודנטית עם שכר דירה ורכב ורק מנסה לגמור את החודש. בוער בעצמותיי טיפול,כי אני לומדת פסיכולוגיה ורק חוקרת את עצמי עוד ועוד ורוצה לטפל במה שנראה לי זקוק לטיפול. ממוסד הלימודים או קופת חולים זה עדין יקר לי,שאלתי היא מה אני יכולה לעשות עם עצמי על מנת לקדם את עצמי למקום הטוב ביותר ללא טיפול מקצועי?

שרון שלום, נשמע לי מדברייך שאת סקרנית בנוגע לצמך ולאחרים. אני מבין שאת מנסה לחקור חלקים בך, להבין אותם ואת בהחלט יכולה להמשיך בדרך זו. יחד עם זאת, לעיתים כניסה לטיפול מעוררת תחושות אמביוולנטיות ולצד הרצון בטיפול, קיים גם חשש ורתיעה מפני תחושות תלות, מפגש עם הכאב ועוד. תחושות אלו הן טבעיות מאוד, וייתכן שכרגע את מעדיפה שלא להיכנס לטיפול. כאשר תרגישי שאת מעוניינת בכך, דעי כי מעבר לטיפולים פרטיים, או מסובסדים קיימת אפשרות של טיפול במסגרת תחנות לבריאות הנפש ללא תשלום כלל. בהצלחה בהמשך, דרור

האם רסיטל פוגם בחשק המיני? והאם הוא יכול לשבש את שעות השינה שלי? כי גם ירד לי החשק המיני וגם איני ישנה טוב כבר שבוע שלם שאנ י מתעוררת באמצע הלילה ואני נוטלת אותו כבר חודש כל לילה לפני השינה. תודה

מיטל שלום, רסיטל שייך למשפחת התרופות נוגדות דכאון וחרדה SSRI. אחת מתופעות הלוואי הידועות של תרופה זו הוא ירידה מסויימת בחשק המיני. לגבי ההפרעה בשינה חשוב שתתיעצי עם הרופא המטפל בך. אולי תרופה זו אינה מתאימה לך. אולי ניתן לעזור באמצעי מסויים, תרופתי או טיפול פסיכולוגי לכך. שכן ייתכן וההפרעה בשינה קשורה לא לתרופה אלא לדכאון או החרדה מהן את סובלת. דרור

שאלה: אני רוצה בחורה יפה וסקסית אבל בחורות יפות רוצות בחורים יפים חכמים מוצלחים וחתיכיים איך אפשר להשיג מישהי כוסית בלי להיות אני כל אלה??

גדי שלום, לעיתים קרובות אנו מחפשים באחר את שאין בנו. אנו רוצים שהוא ישלים אותנו, אולי אפילו יעלה את ערכנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. נראה לי אם כן שקיים קשר בין הדרך בה אתה רואה את עצמך לחיפוש שלך אחר מה שנדמה בעיניך ככליל השלמות. סיבה אפשרית נוספת לחיפוש אחר השלמות, שלמות שקשה לעיתים למצוא ובוודאי לממש, היא בשל חשש מקרבה, מאינטימיות. כך ניתן לומר שאת מה שיש לך, הקשר שאתה יכול להיות בו אינך מרוצה ממנו, ומה שאתה רוצה בו אינך מסוגל להשיגו. עצתי היא שתנסה לבחון לעומק את הדרך בה אתה רואה את עצמך,ואת מסוגלותך להיות בקשר קרוב ואינטימי. בהחלט ייתכן שאז גם תגלה שאתה יכול גם ליצור קשר עם נשים אטרקטיביות. דרור

נשבע לך בן אדם לא הבנתי! מצטער מה אתה אומר בעצם?

אין מה לעשות מותק כוסיות ויפות אוהבות יפים ומושלמים מגיע להן לא? גם אני מקנא בהן אבל זה העולם.............

מחפש פסיכולוגית עם המלצות

ליבי שלום, אנו לא נוהגים לפרסם המלצות למטפלים בפורום זה. אם ברצונך לקבל המלצה אנא צרף מייל אישי כך שחברי הפורום יוכלו להמליץ מניסיונם. דרור

בוקר טוב לכם הסיפוור הוא שהייתי בטיפול פסיכולוגי שנה ואז עזבתי אבל המשכתי להיות בקשר טלפוני עם הפסיכולוג שלי עם שנה וחצי אחרי עד לפני חודש. השיחות בטלפון עזרו לי והוא תמיד היה מוכן שאתקשר כשצריכה. לפני חודש הוא אמר לי שהוא חושב שזה יהיה לא נכון עבורי להמשיך בטלפונים ושבעצם בזה הוא מונע לחזור לטיפול ולטפל בעצמי. וחושב שכדאי שאבוא לפגישה ונדבר על אפשרות לחזור לטיפול. הבעיה שנוח ככה וזה גם היה בסדר מבחינתו ואני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר לפני חודש שפתאום הוא רוצה משהו אחר. זה נורא נורא מעליב ואני לא יודעת מה לעשות. אם תוכלו לעזור לי בבקשה כי אני לא יכולה לחיות בלי שהוא מדבר איתי.

שלום לך, לא נשמע לי שעשית משהו שהרגיז אותו, או גרם לו לרצות לסיים את הקשר איתך. להיפך, אני שומע אותו מציע לך אפשרות שנראית לו, ואני מוכרח להוסיף, גם לי, כנכונה יותר עבורך. אני בהחלט מבין שאפשרות זו יכולה להחוות כפחות נוחה ונעימה משיחות טלפוניות. אבל אם חשוב לך להישאר בקשר טיפולי איתו הרי שהבחירה לגמרי בידייך -להגיע לפגישה איתו ולברר כיצד את יכולה לחזור לטיפול. דרור

תודה אבל..... מה השתנה בשנה וחצי שדווקא עכשיו הוא רוצה שאני יחזור לטיפול ושלא נמשיך בטלפון למה דווקא עכשיו? הוא היה הכי קרוב אלי כל השנה וחצי וגם בטיפול......... ולא רוצה לוותר עליו אבל גם אין לי חשק לבוא לשם ולשבת שם כשאני יכולה לעשות את זה בטלפון. איך אני יכולה לשכנע אותו שיהיאיתי עוד קצת?

דוברת שלום, אני מבין את אי הרצון שלך לוותר על משהו שהיה נח עבורך. אבל לצערי בטיפול אין הרבה נוחות, בעיקר כאשר מגיעים לחלקים כואבים. אם חשוב לך הקשר הטיפולי עמו נראה לי שחשוב שתפני אליו ותבואי לפגישות. במידה ותחליטי שלא, ייתכן ובשלב זה אינך מרגישה שאת כל כך צריכה טיפול וגם זה בסדר. אבל ההחלטה בידייך. דרור

תגידי הכל תקין אצלך? שנה וחצי טלפונים איפה הבושה? אולי מגיע לו שתשלמי על טיפול? זה לא ע"רן זה פסיכולוג בסדר יש טלפונים ויש אמצעים נוספים בטיפול אבל הם עבור המטופלים שלו אלה שמגיעים לקליניקה! כמה סבלנות יש לו לטפל במישהי בטלפון כששנה וחצי היא לא מטופלת שלו חשבת אולי על זה?

כשאני מדברת עם אנשים אני לא יכולה להסתכל להם בעיניים יותר משנייה אחת אין לי כבר ביטחון עצמי סבלתי ועברתי הרבה בחיים וכל פעם כשאני מדברת עם מישהו אני נזכרת בדברים אחרים חושבת על דברים אחרים שגורמים לי להירתע ולפעמים יש לי כל כך הרבה מה להגיד ואני מעדיפה לשתוק ולקצר את השיחה כמה שיותר פשוט לא מסוגלת להסתכל למישהו בעיניים תמיד מנסה לברוח האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור?

ליגל שלום, את סובלת כפי שאת אומרת מבעיה בביטחון העצמי, בעיה הקשורה ככל הנראה לדימוי העצמי שלך. את אומרת שאחת הסיבות לכך נעוצה בחוויות לא פשוטות בעברך. אני מניח שכאשר את מתקשה לדבר, את מרגישה מאוד מודעת לדרך בה את נראית, מאוד חוששת מהדרך בה יגיבו לדברייך, אולי אפילו מרגישה שאין לך מקום ועדיף שפשוט לא תתבלטי. זוהי חוויה מאוד לא נעימה, ולשאלתך אני חושב שטיפול בהחלט יכול לעזור לך להבין ויותר מכך, לחוות את עצמך בצורה אחרת, כך שתוכלי להרגיש בהדרגה את עצמך כשווה יותר. דרור

זקוקה לעצה בהתלבטות בבקשה: הומלץ לי על טיפול אצל פסיכולוג קליני ממין נקבה ומבוגרת. (מזה לא מעוניינת בזה מעדיפה את המטפלות היותר צעירות שבערך בגילי אבל ככה הומלץ לי). עכשיו מעבר לזה אמרו לי שחובה- שתהיה פסיכולוגית קלינית. ז"א לא עובדת סוציאליתת פסיכותרפיסטית וכו'- אלא רק פסיכולוגית קלינית. הבעיה היא שמי שהמליץ לי לא יודע שאני דווקא זקוקה למשהי שמתמחה בתחום ספציפי מסויים נגיד- נפגעות תקיפה , רק נניח,\ כן? והן דווקא עובדות סוציאליות שמומחיות לתחום. ויש מכון כזה בעיר שלי שיש בו מומחיות לזה אבל הן לא פסיכולוג קליני. ומי שהמליץ לי בפירוש אמר שעובדת סוציאלית זה לא מספיק. אלא שצריך הכשרה של פסיכולוג קליני- נקודה. אה- ומי שהמליץ לי לא יודע אבל שיש לי נניח פגיעה בתחום המיני, רק נניח! מה אתם אומרים- המצב שלי חמור עד כדי כך בעיני מי שהמליץ לי- פסיכולוית אבל עדיין בהתמחות). אני כל כך מבולבלת - כבר מס' חוד' אני בחיפושים מה כדאי לי- ללכת ישר לפסיכולוגת קלינית שלא מתמחה בטיפול ב.. אבל- קליני או ללכת לכוון של המכון שם מתמחים בזה מאוד אבל מנהלת המכון בעצמה היא: MSW עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת. מיסדת ומנהלת המכון. מוסמכת האוניברסיטה העברית בלימודי עבודה סוציאלית ולימודי טיפול משפחתי בתל"ם סמינר הקיבוצים. מטפלת בנפגעי אלימות וטראומה מינית,ובטראומות לאומיות מטעם משרד הביטחון, נט"ל, מרכזי הסיוע לנפגעות/י תקיפה מינית ומענים (טיפול במפוני חבל עזה). עובדת עם EMDR - שיטת טיפול ייחודית ממוקדת לטיפול בטראומה וחרדות.מנחה קבוצות מטעם משרד הביטחון להורים שכולים,אלמנות צה"ל ונכי צה"ל. מדריכה צוותים של עובדים סוציאלים וצוותים טיפוליים במסגרות שונות-פנימיות והוסטלים טיפוליים.מדריכה מטפלים בתחום העבודה עם טראומה.מתמחה בטיפול מיני. כבר יצרתי איתם מגעים- אבל נסוגתי בחזרה. (או שאולי אולי אני משוגעת וצריך לאבחן את זה?) מה אתם אומרים כפסיכולוגים ? על איזה כוון הייתם יותר ממליצים לבחורה כמוני? סליחה על הבלבול- אני בעצמי לא יודעת מה אני בכלל רוצה מעצמי.

שלום לך, משהו בדברייך עורר בי את התחושה שההמלצה לפנות לפסיכולוג קליני מאיים עלייך. כמו אומר הדבר על חומרת מצבך, בעוד פנייה לעובדת סוציאלית מצביע על רצון להתמודד עם נסיבות מציאותיות בחיים ולא עם קשיים פנימיים. בעיני ישנם פסיכולוגים קליניים שמאוד יכולים להתאים לך, ממש כפי שישנם עובדים סוציאליים קליניים שעברו הכשרה מקיפה ומתאימים לך. כך שאם את מרגישה נח יותר, פחות מאויימת ורוצה לפנות לאותו מכון איני רואה כל סיבה שלא תעשי כן. דרור

בוכה בלי לבכות, מרגישה בלי להרגיש, צורחת בלי קול, מתה בלי לשכוח לנשום. מחפשת בתוכי פינה קטנה לנוח במקום שהוא היה חסר, רק ללחוץ על ההדק ולסגור את הסדק, אין פנסים רק שבילים מכוסים ערפל לא מתבהר לא מאפשר לשכוח, אין זכרון רק ייבוב אחרון שמנסה למשוך אותי בכוח, סוף הרגש מתקרב. מציאות שחושפת ציפורניים לתלוש, שומעת רק צלילים מן הקרעים בנשמתי, שפחתם של הכאב והבדידות החשופה. השנים פרכסו את פני וענדו לראשי חוטי כאב כבדים, עד כביתי מאוד. אני בורחת אלי בדרכים שעברתי, כופפו צעדי רק צורחת לא עוד. מלקקת פצעי במסתור ודורכת ללכת לי הלאה, נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם, אלפי סכינים ידקרוני ותמתק לי דקירתם. מחפשת בתוכי עשבים שוטים לעקור ולנכש, קרסה הבמה עליה שיחקתי, תן בי כוח אל מול שתיקתי, ואני מילותי שכחתי, בשחור של חיי נעצר העולם, רעדו הטפחות. דרך ארוכה דרך מפרכת בה לא בחרתי, עד סופה הקרוב אלך לי לבד, שמש אדומה שמש מטורפת לתוכה נולדתי, לאורה אני הולכת ונשרפת וריח העשן -ריח של סוף.

* שלום, מדברייך ניתן לשמוע את הכאב הרב שאת חשה. את התחושה שהכל סוגר עלייך, וההרגשה שיש רק מוצא אחד. אני יכול להבין ממך את עוצמת החוויה של חוסר האונים אבל אני שומע, בתוך חוית הייאוש גם תקווה שהדברים יהיו אחרת. גם אם כרגע קשה מאוד לתת לתקווה הזו מקום, אולי היא כשלעצמה מכאיבה ממש כמו הרצון לדבר, לשתף. רצון שהוא גם מאיים מפני הצפון בו. בינתיים את נעזרת בפורום לשם כך ואני מזמין אותך להמשיך ולהיעזר. דרור

<> מה שלומך נורא עצוב לקרוא אותך! מה קרה? אוהבת בילבי (מצטערת שקוראת לך <> מקלדת לצערי כבר עדכנה את כולם:-( מחבקת אותך ותשמרי על עצמך בילבי ילדת הברזל:-(

דרור!!!!!!!!!!!!!!! איפה אתה רואה תקווה במילים שלה אני רואה שהיא דקה לפני המוות זה מעצבן שאתה חוזר על המשפט מאוד קהש אבל אני שומע גם תקווה איפה אתה שומע תקווה אולי כולנו עייורים חוץ ממך כי אתה פסיכולוג? ממש נמאס מהקלישאות האלה "אני שומע בדברייך תקווה" גם לי כתבת אותו דבר!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ל * (חבל, <>, סתם אוהבת אותך בכל שם שתבחרי) אני יודעת שאין תקווה יש מוות והוא קרוב לך וגם לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

* אהובה פשוט כואב עד מוות לקרוא אותך מעבר לזה כל מילה מיותרת:-((((((((((((((((((((((( לילך

דרור, ראיתי את המוות היום בכל מקום, בכל פינה. ראית את המוות מעבר לגשר בו נסעתי, ראיתי אותו בין הרכבים אותם חציתי. המוות ליווה אותי כל היום, בדמיוני מתתי אלף פעם, לא יכולתי לכאב, הרגשתי ומרגישה שהכאב מכרסם באיברי הפנימיים, הלכתי ברחוב והרגשתי זרה לעצמי, לסביבה, הרגשתי שאלפי עיניים נועצים בי מבט בוחן וחודר מבעד לעורי, הרגשתי שהכאב, העצב, הוא שקוף. אני אחוזת אימה בלי סיבה נראית לעין, אימה שגורמת לי לרצות להיצמד לפינת החדר ולהסתתר שם בחושך כדי להעלם, כדי להיבלע. מרגישה כמו ילדה שרוצה להסתתר מפני הכל, כי נורא מפחיד לי, נורא כואב, נורא צועק שם, לא מצליחה להרגיע, לא מצליחה שיהיה שם קצת שקט. זה מפחיד לרצות להיצמד לפינה קטנה וחשוכה שלובת ברכיים ולבכות, אם אעשה זאת לא אוכל להסביר לעצמי או לסביבה מדוע הרצון הזה. באמצע רחוב סואן, הרצון והאלטרניטיבה היה או למות או להיכנס לחדר מדרגות נטוש להצמיד להתקפל בפינה קטנה וחשוכה. בחרתי באפשרות השנייה כשהפחד שנוסף לאימה הוא- שאף אחד לא יראה שאף אחד לא ישמע.

כמה כאבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב

מה נהיה? איתכם? אולי כבר תניחו לבחורה המסכנה מה זה משנה אם היא חבל/סתם/<> אתם לא רואים שהיא כואבת נורא? למקלדת אני מודיעה לך- אם תגיעי הנה ותציקי לה עם השטויות שלך יהיה לך עסק איתי. אמרתי לך כבר במשמרת של דוד אני לא חמדה כמוה!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אם מישהי רוצה לקרוא לעצמה כוכבית תקראו לה כוכבית!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לכאב שלך אני קוראת את דברייך......... על כל הכינויים שבחרת ואני עדיין חושבת שקשה לך להגיד אפילו במילים כמה קשה לך. אמרתי לך פעם שאת כותבת מאוד יפה אבל היפה הזה הוא עוד הסתתרות מהכאב למה את יכולה להשתמש במילים פשוטות ולצעוק ק ש ה לייייייייייייייייייייייייייייייייייייי שולחת לך כוח ולהתחיל לכתוב ולדבר פשוט ואמיתי......................את דוגמא לכך שסופרים ומשוררים כנראה חוו כאבים גדולים. הלוואי ויכולתי לדבר ולצעוק בשבילך!!!!

אויי כמה כאב .. כמה נורא .. כמה התחושות האלה מוכרות לי בשנתיים האחרונות .. :-( כמה הם שואבות אותנו למקומות הכי אפלים .. כולי תקווה שיש יד שמחבקת אותך , שנמצאת לידך, יד מיטיבה שמרימה אותך מהמקום הזה ((((פיזי)))) , אויי ככ עצוב .. מקווה שהתחושות האלה יברחו ממך מהר .. ואני .. אני באמת מצטערת שלא הגבתי לך למה ששאלת על החג .. החג היה לא טוב , כל השבוע האחרון של החג , היה קשה נפשית .. אולי עוד אענה שאמצע את הכוחות לכתוב על זה .. בינתיים , כאן איתך , מחכה שהכאב יפחת ומחבקת. המשיכי לשתף, אל תתיאשי עוד יבוא האור הקטנטן שיבצבץ במנהרה ..החשוכה שלך, שרית

כמו צמח בר מילים: רחל שפירא מחר, אני אהיה כה רחוקה אל תחפשו אותי מי שידע למחול - ימחל לי על אהבתי, הזמן ישקיט הכל אני הולכת לדרכי. זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם - מן המדבר. והוא יבין - אני חייתי ביניכם כמו צמח בר. אני רוצה לפקוח את עיני לצמוח לאיטי. הרביתי לחלום החלומות טרפו אותי, רציתי לנחם - אבל מרדה בי תשוקתי. היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה בזרועותי. אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותי. היו, היו ערבי געגועים היו ימים טרופים. היה כאב חבוי ורגעים מכושפים. אני אזכור מבט מגע ידיים בכתפי. אני אהיה לצל חולף בשדותיכם לסוד נסתר. היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר.

שלום לכם, בעץ הזה התעורר דיון מעניין וחשוב למדי בעיניי. אני מבין שתגובתי עוררה רגשות מעורבות. התקווה, כפי שאני רואה אותה היא חלק בלתי נפרד מהוויתנו. לצידה מופיעים לעיתים קרובות ייאוש ופחד, וניתן לראות ביניהם מאבקים פנימיים. יש שצד זה גובר ויש שצד זה. לעיתים אנו חשים שאנו לא מסוגלים לראות את התקווה ויש צורך שמישהו יחזיק אותה קצת עבורנו עד שנצליח להחזיקה שוב בעצמנו. אבל המצאותה של התקווה אינה מבטלת את הייאוש ואת הפחד, ממש כפי שההיפך אינו נכון. משום כך הדיון שעלה כאן חשוב ומעניין בעיניי. אני יכול רק לבקש שבדיונים מעין אלו נשמור מעט על הכבוד לכותב, בין אם הוא אחד המשתתפים ובין אם הוא מנהל הפורום. דרור

אני מעוניין להפסיק טיפול ברספונד 2 מ"ג אותו ניסיתי במשך כחודש בעקבות תופעות לוואי. נא הציעו כיצד להפסיק. האם אפשר להפסחק מיידית או בהדרגה? מודה לכם מראש יאיר

יאיר שלום, ריספונד הינה תרופה שלא הייתי ממליץ על הפסקתה באופן חד וללא התייעצות עם הרופא המטפל. הפסקה חדה יכולה להוביל לחזרת הסימפטומים שבעטיים התחלת להשתמש בה. כמו כן עלולות להופיע תופעות לוואי בשל ההפסקה. בכל מקרה עצתי היא שתתיעץ עם פסיכיאטר, בין אם הוא הרופא המטפל ואפילו בפורום פסיכיאטריה באתר זה. דרור

סתם סקרנות - מה ההבדל בעצם בין פורום זה "פסיכולוגיה קלינית" לפורום "פסיכותרפיה" שבאתר? לא כדאי אולי לאחד את שניהם למקום אחד?

א.ב שלום, במילה פסיכותרפיה מתכוונים לטיפול בשיטה פסיכולוגית. במובן זה אכן מנהלי הפורומים הללו מציעים דרך התבוננות דומה על הטיפול ועל עקרונותיו. יחד עם זאת ומבלי להיכנס לשורשים ההיסטוריים של קיום שני הפורומים, ניתן לראות כי קיימת השתתפות עירה בשניהם. מכאן אני מסיק כי יש טעם בנוכחות של לפחות שני פורומים בסגנון זה. מעבר לכך אני מברך על כל מגוון דעות אפשרי שניתן להציע, ונראה לי שהימצאותם במקביל של שני פורומים אלו מפרה ומעשירה. דרור

הי ליאת הבטחתי עדכון ואני מקיימת ,היום אני אשת בשורות. את זוכרת את הנסיעה שלי לארצות הקור אז היא נשאה פרי ובשבוע הבא אני אדע כמה פירות ואם אפשר לנשום לרווחה. חג שמח ולא לשחרר עדיין אצבעות. שלך איריס

שבת שלום איריס, מי משחרר אצבעות, מי? הכל נשאר משולב ומתפלל עבורך, עד שהמשימה תושלם בהצלחה. טפלי בעצמך ושמרי על שמחה ואופטימיות. אנחנו כאן. ליאת

הייי, אני עוברת תקופה מאוד קשה בטיפול. והבעיה היחידה היא שאני צריכה לתפקד בחוץ כרגיל. כי אף אחד לא יודע על הטיפול הזה ואני לא מעוניינת שידעו, וגם לא משתפת אחרים בכאבים שלי, בכעסים, בפחדים. כלום. אני יוצאת לאחרונה מהטיפול עם הרגשה מאוד רעה, אבל אני שמה לי מעיין מסיכה וממשיכה לחייך לכולם, לעזור, לעניק אהבה ולדאוג. אבל זה מתיש אותי כבר. איך אפשר לשלב בין טיפול קשה ובין החיים שמחוץ לחדר הטיפול?

שלום א. כמו שהוזכר כאן כמה פעמים בעבר, טיפול (במסגרת שאינה אשפוזית) מתבצע לעולם תוך כדי החיים, וללא הנחות. מהאופן בו את מתארת את הפער בין חדר הטיפול לעולם שמחוץ לו, אפשר ללמוד דבר או שניים על "כתב היד החברתי והבינאישי" שלך. נדמה לי שהשאלה המרכזית היא לא איך משלבים בין הטיפול והחיים, אלא איך מצליחים ליצור עבור עצמנו מעגלי תמיכה יעילים, עם או בלי קשר לטיפול. אדם ששומר לעצמו את המכאובים, הכעסים והפחדים מתקשה עפ"י רוב לתפקד באופן מסתגל ויעיל במישור הבינאישי, ואולי גם לווסת רגשות ולהתמודד עם מצבי לחץ. היכולת לפתוח את הדברים במסגרת המכילה של הטיפול עשויה להיות הסנונית שמבשרת את האביב. זה קצת כמו ללמוד שפה חדשה, ולהביא אותה גם להקשרים שמחוץ לחדר. את אומרת שנמאס ומעייף לך להמשיך להסתובב עם מסיכות, ואולי זה סימן שמשהו בהרגלים הישנים מתחיל להיסדק סוף סוף. אחרי הכל, איכות חיים ובריאות נפשית קשורים גם ליכולת שלנו להתנהל מתוך שלמות ולכידות, מבלי להתנכר לאף חלק בתוכנו. אני חושבת שאת בדרך. בהצלחה ליאת

שלום לך וחג שמח. אני בטיפול שנתיים וחצי כבר, ולא מזמן הצלחתי לפתוח את נושא ההתעללות שעברתי. רוב הזמן עבדנו על דברים אחרים כי לא יכולתי לפתוח את הנושא. היום אני מנסה, אבל הדבר המוזר הוא שאני כבר מקשרת בין חדר הטיפול והמטפלת עם ההתעללויות. כלומר, ברגע שאני חושבת עליה או שומעת את קולה מיד צצות אותן תופעות שאני מרגישה אחרי שאני נזכרת באירועים שם. דיברתי על זה איתה, אבל היא לא ממשה ייחסה עניין לזה- יכול להיות שלא הסברת יעד כמה זה חזק-. מה אני צריכה לעשות בעניין בכדי להפטר מהרגשות שאלו? איך אני יכולה להסתכל עליה כמישהי שעוזרת לי ולא כאחת שמכאיבה לי בכך שהיא מחזירה אותי למקום הכי כואב בחיי? איך בכלל מתנתקים או מבטלים התניה מסוימת בנושא מסוים. תודה ביטלתי השבוע פגישה בגלל הנושא הזה.

שלום שיר, ברמה הטכנית, כל התנייה ניתנת להכחדה, הן בדרך של התניית-נגד (חוויה חדשה הנקשרת לגירוי, אשר מחליפה את התגובה המותנית הראשונה) והן בדרך של הביטואציה (התרגלות, כאשר הקשר בין הגירוי לתגובה נשחק). כרגע, חדר הטיפול והמטפלת מקושרים לתכנים הקשים העולים שם, מה שיוצר אצלך תגובת עוררות לא נעימה. עם הזמן, כשתתחילי להרגיש שאת יוצאת מחוזקת ומעודדת מהפגישות, יווצר - כך יש לקוות - קישור חדש בין הטיפול או המטפלת לבין התחושה הטובה (הקלה, תחושת יכולת, תחושת קרבה)שהתעוררה שם. אפשרות אחרת היא שלאחר הרבה פעמים שתחושי עוררות לא נעימה *מבלי* להיחשף פיזית לסכנה כלשהי, התחושות הללו יפחתו מעצמן. אני מודה שהדיבור הטכני והתיאורטי הזה נשמע קצת תלוש ומנוכר בהקשר של חדר הטיפול, בעיקר כשמדובר בתכנים הנוגעים לציפור הנפש. שולחת לך כוח, סבלנות והרבה תקווה ליאת

שלום רב, שמי גבי כבן 30, לאחר אבחון פסיכולוגי שעברתי אובחנה אצלי "תלות יתר" באנשים "והתרצות יתר" בחיי הפרטיים קשה לי לקבל החלטות ולסמוך על אנשים (במיוחד במערכת יחסים עם החברה אני כל הזמן פוחד שהיא תבגוד בי), האם לדעתכם שווה להיכנס ל"טיפול" או להמשיך בחיים הרגילים ?

שלום גבי, ההחלטה אם שווה להיכנס לטיפול או לא היא מאד אישית, ותלויה בגורמים רבים כמו רמת המצוקה שאתה חווה, רמת המצוקה שסביבתך חווה, היכולת להתמסר לתהליך של התבוננות פנימית, וכמובן הנכונות לגעת במקומות של חולשה ופגיעות מתוך ידיעה שזה עלול לכאוב לזמן מה. נסה להרהר בשאלות אלה, ולהחליט נכון. בהצלחה :-) ליאת

אם התהליך של הטיפול לא עובד ומפסיקים אותו באמצע , כמה זמן לוקח להתגבר על הדבר ?

שלום גבי, לפחות ככל הנוגע למחשב שלי, שאלתך השניה אינה מופיעה בפורום למרות שמבחינתי העליתי אותה. אשיב לך בכל זאת. שאלת מה קורה אם מגלים באמצע הטיפול שהוא אינו עוזר, וכיצד מצליחים להתגבר על כך. אז ככה, טיפול אינו יוצר בעיה שאינה קיימת. הוא רק מחדד את ההבנה שלנו לגבי מה שקורה לנו, מציע המשגות חדשות, ובמקרים המוצלחים מניע תהליך של שינוי. מטופל יכול להפסיק את הטיפול בכל שלב שלו. במקרים מסוימים, אצל אנשים עם נטייה חזקה לתלות, מתעוררת מצוקה לקראת סיום הטיפול, אותה יש לעבד כדי להתמודד טוב יותר עם צער הפרידה. בברכה ובהצלחה ליאת

הי, אומר בזהירות בזהירות ש... קצת חושבת שאולי באחד העצים שבעמוד זה הייתה אי בהירות בזיהוי. הנה קפצתי והעזתי ומוסרת דרישת שלום חמה רכה לחברות היקרות. בברכת 'הלוואי-שמאמצנו-ישאו-פרי, ונתיר-להפוך-דף' שלכן מן הלב, ותודה גם לאיש יקר אחד (mp)

אמפי, אני חייבת לחלוק על הנחרצות שלך כמה קומות למטה. יש בך הרבה טוב, שאולי קשה לך לראות. למי שהצליח ליצור עץ כזה למטה, יש בו טוב. כמי שגרמה לי ל"רוץ" לחפש פירושים ללועזית - יש בך טוב. מי שמגננת (ולו גינה קטנה), חייב להיות בך טוב. הכתיבה שלך חושפת הרבה טוב. תראי כמה טוב יש בך וזה רק מהכרות של מסך ומקלדת. אל תשפטי את עצמך כל כך לחומרה. שבת שלום, מילולית. מעלה

הי מעלה יקרה, אהבתי את מילותייך, שבאו מלב, עד מאד, רוצה לחלוק את דברייך הנוגעים עימך ולומר גם לך - ראי כמה טוב ויופי יש בך. בך - את. וכמה את ראויה. וכמה את כל-כך בסדר. המון תודה (mp) * לא יצרתי עץ אחר (בעמודים האחרונים לפחות). רק את זה, הנוכחי. זה בעצם העניין עם הזיהוי שדיברתי עליו.

איזה איש יקר?

מקשיב ומתמיד ועובד איתי ומלמד על הנפש. מורה הדרך. מנסה לפחות... (mp)

יקירתי, א?ת, אחת הכותבות, היותר קלות לזיהוי כאן בפורום. בך, הכי קשה לטעות. נורא כיף שאת כאן. מאמצת את הברכה שלך בשתי ידיים. הלוואי באמת... הגיע הזמן, לא? ממש ברגעים אלה, אני מסדרת ארון (זורקת את כל תכולתו, בעצם), שחיכה בסבלנות עשר שנים וחצי שיהיה אומץ לסדר אותו. זה חלק מאחד הנסיונות *שלי*, להפוך דף. חג שמח. לך ולכולם יעלה

י ע ל ה      י ע ל ה      י ע ל ה, כמה טוב שבאת :-) פרידות, סופים, התחלות... הו... כמה מורכב לנפש :-P. כמה מורכב, כמה "פשוט" :-). מאד מרגש מה שכתבת. מאד מאד מרגש. Whew. ובכן... הגיע זמן להצליח לבכות (באמת שכבר, אוף כמה שנים של "חיכיון" לפינוי תכולה). שלך מכל הלב (mp)

שלום בנות, כמה חמימות וטוב יש כאן, בפינה הקטנה שלכן. שולחת ברכות לחג שני שמח (מועד לשמחה) לחיי כל הופכות הדפים ומפנות הארונות באשר הן. "ישן מפני חדש תוציאו"... אני יודעת בדיוק מה זה אומר, ושולחת התפעלות, עידוד ותקווה. כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הטורקיז הגיע (השיבוש אינו במקור, רק כאן, במכוון). שבת טובה לכולכן ליאת

הנה נכנסתי... להגיד לכולכן כמה נעים לפגוש . ולדבר קצת עם יעלה... יודעת יעלה מה אני חושבת? (בטח שאת יודעת....ובכל זאת...) מסתבר, שאם רוצים להפוך דף ולהמשיך הלאה, צריך לעשות סדר שם בפנים. , לזרוק את מה שאין בו שימוש בהווה, את הדברים שהיו אולי חשובים פעם, אבל קיומם בהווה לא מקדם אותנו לשום מקום. לפעמים אנחנו מתכחשים לקיומם. ממשיכים לדחוף אותם ל?מגרות. אבל הם מכבידים עלינו ומציפים אותנו. לפעמים אפילו המגרה לא מצליחה להכיל אותם יותר, היא קורסת, ובקריסתה היא גורמת נזק גם למגרות האחרות שלנו. ואז אין יותר ברירה. חייבים להיפרד. כאב הפרידה מוכר לי. מי כמוך יודעת. מישהו יקר, שעוזר לי לסדר את המגרות שלי, מבטיח לי תמיד הקלה אחרי הפרידה. אף פעם אני לא מאמינה לו בהתחלה. בסוף אני מודה.... תרתי משמע. יופי אחותי. 10 וחצי שנים זה ה מ ו ן זמן. הגיע הזמן. דף חדש לבן מחכה באופק. "לפעמים אתה כבר מיואש ומצב הרוח די מותש, אך פתאום מופיע שיר חדש, באוזניך שר בקול נרגש: אם קשה ללכת - אין דבר, כל שעה הופכת לעבר. אל תביט למעלה, לך ישר כי בסוף הלילה יש מחר." חיבוק הדר

אם פי יקרה. לא אשקוט ולא אנוח עד שתבבהירי את ענין הזיהוי. האם את רוצה לומר שהעץ מתחת ,שמחברו 'ילקוט הרועים' אינו את? (אם אני לא טועה ,את נוהגת להשתמש גם בכינוי זה) האמת, רציתי להגיב לעץ ההוא ,כי פה ושם קצת חפשתי אותך..(.מה לעשות קוראת מושבעת שלך ..)אבל מטלות החג האין סופיות כמעט,הוציאו אותי משווי משקל. אז זהו ,חזרנו לשגרה המבורכת, ולשפיות המיטיבה, סיבה מספיק טובה ,לרגע קט של אושר...(אצלי זה החג האמיתי..) ברכות של אושר ושמחה גם לך . מכל הלב.

הי, חגיגית :-), בלגנים... בכינוי החביב השתמשה מישהי אחרת, וכן, הצלחתי להתבלבל בעצמי. פדיחות. אאוצ'. לבינתיים ד"שים חמים ותודתיים על מילותיך הנעימות. 8-] (mp)

אני מנסה להבין,מה באמת הרעיון בטיפול? איך יתכן,"שבזכותו" הימים קשים יותר? על הרע מבחוץ,נוסף הקושי שקיים בחדר(ולא חסרות סיבות לקושי הזה). בסה"כ שעה אחת, או 50 דקות,שמשאירה כאב נוראי לשבוע שלם.(לכן,מרבה פגישות מרבה צער וכאב). ובכלל, המילה "להכיל" גדולה מידיי לטיפול,(קצת כמו שמורה לפסיכולוגים בלבד).התכונה הבולטת ביותר בטיפול-היא השתיקה- לרוב את הדברים הקשים באמת,מוציאים טיפה טיפה אם בכלל. הרוב קורה בחוץ ולבד,עצב וכאב הם הדבר היחיד שמתקיים בך.מי "מכיל" אז בדיוק?איפה באמת המטפל כשהכי צריך?מי מקשיב? א-י-ן. אתה חשוב, אולי? בחדר לאותה השעה. ברגע שיצאת את הדלת,גם אם בכי רע, אתה כמו לא קיים,עד הפעם הבאה.וחוזר חלילה. הדבר היחיד שבאמת בולט וקיים בטיפול הוא גבולות, אבל האם הכול זה באמת גבולות? האם מטפל באמת מבין את המשמעות,את הקושי,בלאפשר לו לחטט בנשמה. עד כמה חשוב הוא הופף-מרגע שסמכת עליו ואפשרת לו "לגעת" בכאב הנפש. האם התעניינות של מטפל (שלא במסגרת השעה) אך במסגרת עבודה, היא באמת חוצה גבולות? האים הודעה קטנה שאומרת: איתך,או את לא לבד, מפרה באמת את איזון הטיפול? האם יש ערך לאותם מילים קטנות(אך גדולות) או לשאלה איך עבר השבוע? רק באותה השעה.בהנחה שמטפל רואה איך יצא מטופל שבוע קודם,מה אענה לו?זה בכלל מעניין אותך באמת?!איך אפשר להפנים דמות של מטפל"מרגיע"? כשאתה במין שלבד היא לא מילה גסה,אבל מאוד כואבת. האם מטפל באמת באמת מסוגל להבין, שלא הכול זה גבולות, ולא הכול זה תלות, ולא הכול זה צורך של סיפוק מידיי.אם מטפלים מסוגלים להבין את העובדה שהם הופכים,לאדם הכי קרוב וחשוב בחיי מטופל,איך אינם מסוגלים להבין,שברגע קשה גם אם לא בסגרת השעה,למילה שלהם יש עוצמה!!! במידה בה היא מצליחה להפיל היא יכולה להחזיק. האים זה יותר מידיי עבורם? בסופו של דבר האם גם טיפול הוא סוג של שחזור? האם אנחנו לא חוזרים שוב ושוב לאותא מקום שמכאיב כל כך? שפוגע כך או אחרת? בדיוק כמו הנפש כך הטיפול, מיסתורי וסבוך,כואב ומתסכל,מייאש מאוד ועוד. ולא פחות מזה דווקא טיפול מחדד בלא מעט פעמים את ההבנה של הרצון למות,את ההצדקה לזה הרצון,ובעיקר את ההבנה שלא ניתן לשנות. מ-ה-ע-פ-ר ב-א-ת- ו-א-ל ה-ע-פ-ר ת-ש-ו-ב אם או בלי טיפול. רק רצון ותאריך!!!

עצובבבב .. מתסכל ברמות .. כל מה שכתבת ..ממש מפחיד כאילו ואני רשמתי את זה במילים שונות שעה לפני ..ההודעה שלך .. כאילו המילים שלי יצאו מהפה שלך .. הזוי ... היש עוד אנשים שחושבים כמוני לצערי :-(.. שרית

חייבת להגיד.. שכשקראתי, הכאב פשוט הציף.. משהו בבפנוכו קיבל אגרוף... חזק חזק... כי זה מרגיש כל כך נכון... השאלות... התשובות שלנו המטופלים (לפחות של חלקנו)... התשובות שוודאי יש למטפלים... ואולי זה מרגיש לי כך במיוחד היום, לאחר פגישה כל כך קשה שבה נפתח (סוף סוף???) משהו כל כך קשה.. וקצת העזתי סוף סוף... העזתי טיפונת... ומה נשאר?... איך יצאתי משם.. עם מה נשארתי לבדי.. ואיך אשאר ככה עד לפגישה הבאה.. סליחה שנדחפתי.. כל כך סליחה.. אבל ההודעה שלך כל כך נגעה.. בבפנוכו.. שלי.. סליחה שיר

ערב טוב, כתבת הרבה, ולכן אנסה לענות לפי הסדר על שאלותייך. הרעיון בטיפול הוא יצירת מרחב להתבוננות והקשבה לעצמך, בנוכחותו המחזיקה של המטפל. לעיתים יש נסיגה זמנית במצב הרוח בגלל אופי התכנים העולים בחדר. התכונה הבולטת ביותר בטיפול היא הדיבור דווקא, ולא השתיקה. לא כל המטופלים שותקים, וגם מי ששותקים מצליחים בשלב זה או אחר להביא את התכנים אל האור. בפורום שלנו יש כרגע נוכחות רבה יותר של מטופלות שמדווחות על קושי לשתף, מה שעלול ליצור רושם שככה זה תמיד. את צודקת בכך שחלק חשוב ומרכזי בתהליך מתרחש מחוץ לחדר הטיפול, בין הפגישות. ועדיין, יש חשיבות רבה למרחב המאפשר הנוצר במסגרת השעה המשותפת. אם תחשבי על ההקבלה ביחסי אם-תינוק, הרי שהתפתחות תקינה של הפעוט מתאפשרת הודות ליכולתה של האם להכיל את גילויי הרגש שלו, את מכאוביו ואת הסערות שלו, גם אם אינה עושה זאת 24 שעות סביב השעון. ככל שהוא גדל, כך פוחת הצורך בנוכחות הפיזית, ובמקרה של אם טובה דיה, מתפתחת היכולת לנפרדות מתוך תחושת ביטחון בלחוד ובביחד. הגבולות בטיפול, נוקשים ומתסכלים ככל שיהיו, הם המשרטטים את המרחב המאפשר, עבור המטופל והמטפל כאחד. אני מזמינה אותך לשוב ולדפדף לאחור בפורום, ולקרוא את כל הדיונים החשובים בנושא הגבולות. אני קופצת רגע לכותרת שבחרת. מי שבוחר להיות בטיפול יודע שהוא מתחייב לברית מיוחדת, מכוונת מטרה, שיש לה מגבלות, גבולות ורציונל. כאשר הגבולות נפרצים (לך אולי מספיקה מילה קטנה בין הפגישות, אבל אצל מישהו אחר הצרכים יכולים להיות שונים) נפגעת יכולתו של המטפל לסייע ביעילות, והתהליך כולו ניזוק. אם הטיפול שלך מחדד את ההצדקה של הרצון למות, הייתי עושה מחשבה שניה לגביו. אני מאחלת לך הקלה ליאת

רק מילה ש"אשמע" את קולך, כואב כל כך.

שלום לכואבת, מצטערת שנאלצת לחכות עד מאוחר כל כך. תשומת לבי התחלקה היום בין הפורום לעניינים אחרים, ולכן היה קצת איטי. אני יודעת עד כמה יכול הכאב להיות בלתי נסבל, ולכן כדאי ללמוד להכיר כמה אסטרטגיות לשעת חירום, שיוכלו להסיח את הדעת, ולו לזמן מה, מהסבל. אתמול, למשל, הורדתי משחק חדש שהצליח להחזיק אותי כמה שעות בנתק מוחלט מהמציאות. חושבת שתצליחי? מקווה שהלילה יהיה קל יותר עבורך, ושהבוקר יביא איתו אוויר לנשימה. הנה חיוך קטן :-) ליאת

משחק? נתק מהמציאות כמה שעות? (יש חיה כזאת?). ואם פאזל חיי, נחשב למשחק- אז למה הוא לא מהנה אלא מענה? למה במקום לנתק הוא משתק? והלילה- כבר יודעת אני שקל הוא לא יהיה לא היום לא מחר לא בכלל. ואויר לנשימה- הפך מצרך נדיר,אני יותר משחזרת את הקיים המזוהם. את החיוך אימצתי- תודה. נועלת אותו באגרוף חזק שלא יברח. וכשתגיע אותה שעת שיא ארורה,יש סיכוי שארגיש בו?

כמה טוב את פה. לאחר כמה חודשים בהם הרגשתי טוב, שוב נפלתי לתהומות הדיכאון. אני עצבנית,חסרת סבלנות,וחסרת חשק. בעבודה,אני נמצאת בתקופה מאוד לחוצה. צפויים לי עוד כמה חודשים מאוד קשים,ואני מודאגת. איך אוכל לעמוד בלחץ הזה בעבודה כאשר מצבי הנפשי כזה ,ואם הוא יחמיר? בפעם הקודמת קושי בריכוז היה מאוד בולט,ואני חוששת מה יקרה אם יופיע גם הפעם. כיום,התפקיד שלי דורש הרבה ריכוז וחשיבה. אני לא יכולה להיעדר לאור המצב בעבודה (ובמיוחד כאשר אני בתפקיד ניהולי) אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי,בפעם הקודמת הוא סייע לי אבל זה לקח הרבה זמן. איך מתמודדים?? (בלי תרופות בבקשה..) תודה

שלום טל, שמחה לפגוש אותך שוב. אני מבינה שכרגע את מתמודדת עם תקופה לחוצה מאד, התובעת ממך משאבים נפשיים, ולא משאירה לך הרבה רזרבות. מניסיוני, אנשים שחוו בעברם אפיזודה דיכאונית, נוטים לפרש שינויים במצב הרוח או תקופות לחוצות כחזרה של הדיכאון 'ההוא'. הם חוששים יותר ודרוכים יותר, וקשובים לכל ניואנס כאל מבשר אפשרי של הדיכאון. לפעמים, להמשגה שלנו את הדברים יש עוצמה וכוח, מעבר לממדים המציאותיים של המצב. כמי שהצליחה לצאת פעם אחת מדיכאון, את כבר יודעת שזה אפשרי, וידיעה זו כשלעצמה יכולה להפחית מעוצמת הדאגה שלך. נסי להיערך טוב לתקופה הלחוצה שממתינה לך, כמו רץ מרתון. חשבי קדימה. זכרי לנוח כשאפשר, לשמור לעצמך איים קטנים של הנאה ושקט, וליזום פעילויות מהנות ככל האפשר כ'קונטרה' ללחץ היומיומי. חשוב לזכור כי מרכיב מרכזי בכל דיכאון הוא מערך האמונות והקוגניציות שלנו, אליו אפשר לכוון גם את מאמצי ההישרדות שלנו. כך, במקום לומר "צפויים לי חודשים קשים, ואני לא יודעת איך אוכל להתגבר..." אפשר לומר "צפויים לי חודשים מאתגרים, ואני מקווה שאצליח לצאת מהם בשלום". תודי שזה נשמע טוב יותר... הנה, לא הזכרנו תרופות... :-) בהצלחה ליאת

ליאת יקרה. גם אני חשבתי שאני מפרשת כל ניואנס כדיכאון נוסף,ואמרתי לעצמי שאולי זה לא מבשר שום דבר מלבד קושי עם התקופה הלחוצה. אבל,ליאת, אני מרגישה נפילה לעומת מה שהיה לפני כמה חודשים. מצב הרוח שלי ירוד,אין לי חשק לעשות דברים,אני עושה כי צריך או כי אם לא אז.., אולי אני סתם מדמיינת את זה, או רוצה להרגיש כך ?????? לפעמים נדמה לי שאולי לא יצאתי באמת מהדיכאון הראשון. "יצאתי" לתקופה של 8 חודשים או משהו כזה. בהם הרגשתי יותר טוב,המחשבות היו חיוביות,מצב הרוח היה טוב יחסית וכו' בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית היא השתמשה בפירוש במושגים של חזרה של הדיכאון, אני עדיין מבולבלת ולא בטוחה משום מה שזה אכן חזרה. ליאת, אני יודעת שיש איזו תיאוריה שאומרת שהמדוכא מרוויח משהו מהדיכאון,ולכן הוא מדוכא.. או משהו כזה. מה דעתך על זה ? אני לא מצליחה למצוא רווח,לא מקבלת תשומת לב,אני עובדת ולא נעזרת באחרים,אבל לפעמים נדמה לי שאני מעדיפה להיות בדיכאון,בבית,במיטה. זה כאילו יותר טוב מלחיות במלוא מובן המילה. מעניין שגם המטפלת שלי דיברה בפגישה האחרונה על קוגניציות... נשמע טוב יותר,אבל זו אותה גברת בשינוי אדרת... קשה לי לחשוב על החודשים הקרובים כעל אתגר.אני לא רוצה אתגרים. לא ברור לי מה אני כן רוצה.

שלום ליאת, אני בת 18, בצבא. לפני שנתיים וחצי התפרצה אצלי בעיית נשימה דמוית אסתמה (שיעולים חזקים מאוד, קושי במאמץ, צינון וליחה). קבלתי הרבה תרופות שלא עזרו מסוגים שונים של רופאים. עברתי בדיקות שהראו שזו לא אסתמה. עם הזמן חלק מהתסמינים עברו וחלק נשארו. כיום הבעיה מפריעה לי אבל פחות. בהצתה די מאוחרת אני מקשרת בין מחשבות פולשניות שהיו לי במשך השנתיים האחרונות לבין הבעיה. האם יכול להיות קשר בין הדברים? (אני מניחה שכן...) ואם כן מה מומלץ לעשות? תודה

שלום לך, מחלות פסיכוסומטיות, המתפרצות על רקע מצוקה נפשית, הן מחלות לכל דבר, ויש לטפל בהן במסגרת רפואית עפ"י המלצות הרופאים. כמובן שלא ניתן לאבחן אותך ממרחק, אבל הקישור שאת עושה בין הדברים, כמו גם ההיסטוריה של המחשבות הטורדניות, מעלים את הצורך בהתייעצות גם עם גורם מתחום בריאות הנפש. תחושות של מתח, מצוקה, טורדנות חשיבתית, חרדות ודיכאון יכולים כולם להיות מטופלים בהצלחה, ולתרום ישירות או בעקיפין גם לבריאותך הגופנית. אז למה לחכות? פני לקב"ן היחידתי והתייעצי עמו. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

תודה ליאת, באם אני מחליטה לפנות לפסיכולוג אזרחי, האם היית ממליצה לפנות לטיפול פסיכודינמי או לcbt?

ליאת יקרה , מצטערת על ההצפה הרגשית ..שיוצאת ממני ..ברגעים אלו, באמת ..שהרבה זמן לא כתבתי בצורה פאסימית כזו .. :-((( אבל החגים האלה , ככ קשים .. שהם מעלים את כל "החרא" החוצה .. משום מה ..השנה הכל כואב יותר מידיי .. אחרי כל הגילויים ב4 חודשים האחרונים , הכל נראה ככ שונה משנים קודמות ..שאני לא יודעת איך לבטא במילים את התחושות הנוראיות שעוברות עליי, אני עייפה מלנסות להתרומם מהמקומות שאליהם "הלכתי" לטייל , מקומות חשוכים, אפלים..וזה רק מחזק לי ש..שנמאס לי בכלל לטפל בעצמי . אבל אני יודעת שאם אני לא אעשה את זה אף אחד אחר בעצם לא יעשה את זה עבורי וזה מרגיש כאילו "אני נהנית מהמצב" .. האדישות העצומה שמלווה אותי בתקופות הנוראיות האלה , יותר מידיי עומס רגשי.. אין לי כח לסביבה , לעצמי, לכל המציאות היומיומית שאני עוברת , הכל נראה לי קשה מידיי .. הכל מפיל מידיי .. ואני כן מנסה לא להשבר ..אבל הנה .. אני ..ממש לא מצליחה ... בא לי רק לבהות, לבהות בלי רצון בכלל לראות .. ליאת, את מבינה אותי בערך?..!!!! זה כאילו ואני מתנתקת מעצמי , בוהה סתם באיזו נקודה על הקיר , העיקר לא להתחבר לרגש שוב מחדש , כי הרגשות כואבים מידיי ..ואין מילים לתאר אותם .. בא לי רק לעצום עיניים , בלי לראות , בלי להרגיש , בלי להיות ... אני עייפה ליאת , והכאב הזה ...ככ כואב ... הדמעות כבר עולות לי לעיניים , אי אפשר לעצור אותן, הנה.. אני מצליחה להרגיש את עצמי ..שאני כותבת אלייך ואני כן מתחברת לכאב , והדמעות כבר זולגות .. כמה בכי יוצא ממני בשנתיים האלה .. מי היה מאמין ?... הרגלתי את עצמי לא להיות חלשה , לא לבכות , השתקתי רגשות , "אולפתי " לעשות ככה שניםםםםם...?! פתאום היום כבר הסכר נפרץ, החומה שבי מתפרקת .. ו.. אני הרי חייבת להיות "חזקה" בכדי לשרוד לא?! , כן.. גם את התופת הזו ..אני חייבת לעבור .. אבל איך? אני נזכרת איך גם כשהייתי קטנה , בכיתי בשקט , היום אני כבר דיי גדולה ..31?! לא ?! אני אמא .. עדיין מרשה לעצמי לבכות .. (אבל ..הרבה בעיקר ..אצל הפסיכולוג ..) כי זה מרגיש שאם אתן לעצמי ליפול אל תוך הרגשות , לא אוכל לקום מהמקומות האלה , אני מפחדת , שלא אצליח להתעלות על עצמי .. ... ומה הטעם בעצם ? ליאת .. מה הטעם , להפגין חוזק כזה מבחוצ כשהכל הרוס שם מבפנים ??? כן אני מודה ..אני שבורה ...אני שבורה , שבורה לרסיסים , ואולי אני בעצם רק חולמת ? עוד סיוט.. או שזה איזה חלום בלהות מתמשך???? ואם כן..אז למה ? למה הוא לא מפסיק ?.. למה אני עוד לא מתעוררת ???? דיי כבר ..אוף איתי זה לא חלום , זו המציאות העגומה והדפוקה שממנה אני כבר לא מצליחה לברוח , כבר אי אפשר להעמיד פנים , אני חשבתי שעל האונס שקרה בגיל 18 .. אני בחיים לא אתגבר .. והנה ..עכשיו , מה אני אעשה עם כל הגילויים האלה על המשפחה שחשבתי שיש לי ?.. איך אני אעבור את זה ?... איך אני אשתף את הפסיכולוג בכל מה שעובר עליי ?.. כל התקופת נתק הזו ממנו .. דפוקה שכמוני ..שברחתי ממנו ..דווקא שהכי הייתי צריכה אותו ..במקום לדבר ..על דברים ..התנהגתי אותם ..ונעלמתי .. והיום ..פתאום אני מפחדת.. מפחדת להתקרב אלייו , מפחדת להתאכזב .. מפחדת להנטש .. ואין למילים שלי כבר כח , ואין לי כח .. הכל מבולבל , לא מובן, ,אני לא מובנת נכון? אני משתגעת?. הלוואי והייתי יכולה לברוח .. אבל לאן?... הלוואי והייתי מוצאת איזה מקום , שאף אחד לא יראה אותי במצב כזה , שלא ישמעו את הבכי שיוצא ממני , מקום רחוק מכאן, רחוק מכל מה שאני חווה בתקופות האלה , נמאס לי מאשמה שלי.. של איך הוא הצליח ...של למה הדחקתי את זה ככ הרבה שנים .. של למה אני לא מצליחה להתגבר על זה היום .. ובעיקר של למה לא טיפלתי בעצמי???? זה ככ כואב היום , ליאת , .. כל הטיפולים הנפשיים האלה .. המסע הזה ככ כבד עליי .. נמאס לי להיות במחול המסחרר הזה ..שהוא בלתי ניתן לבלימה .. בכל מקום אני שומעת את המילים אונס.. פגיעה מינית ..גילוי עריות .. מישהו בכלל מבין תמשמעות האמיתית של המילים , של הכאב הזה , של הכאב הנצחי הזה , שאני לא בטוחה אם הוא פעם יעבור.... בדכ שקוראים על זה בעיתון , זורקים את העיתון לפח - כי זה עצוב לקרוא , מכבים את הטלויזיה - כי זה נורא לראות כי כואב לשמוע את סיפור הקורבן אז מה אני אגיד ?...אולי גם אותי אפשר להעיף מכאן ?..להעלים ?.. להשתיק ?.. אפשר ?.. בימים האחרונים נתקלת בתגובות של אנשים .. " אם היה קורה לי דבר כזה .. אם מישהו רק ..היה מתקרב אליי ומה אני הייתי עושה לו " שטויות , זה בכלל לא חשוב.. ובטח שלא נכון .. כל המדינה שלנו חולה חולה במחלה חמורה קוראים לה " ה ד ח ק ה " מי שנשאר עם כל הכאב העצום הזה .. זה רק אנחנו , רק אנחנו ....רק אנחנו שנפגענו ... בימים האחרונים אני רק שומעת תגובות שפשוט קורעות אותי מבפנים, ו..כל החג הזה עושה לי רק רע ... היום , זה פשוט עוד יום חלש מידיי עבורי .... מזל שאת פה היום .. אולי מחר... או אחרי הטיפול היום בערב ..עוד כמה שעות .. זה יראה לי אחרת.... בינתיים אני ..מנסה למצוא את החיבור בין הקרקע לאוייר , בין להאחז בטיפול או להתרחק ..בין לשלוט בכל מה שקורה לי או להרפות כבר .. בין לאחוז במציאות האמיתית או לברוח .. בין להיות בקצוות ..לגעת ..לא לגעת.. או לא להיות בכלל .. בין להיות זו שיש לה הכח או לסמוך ולהאמין ולתת למישהו שיחזיק בשבילי .. את התקווה והאמונה..מחדש . בין להשען על מישהו חזק ממני , להניח את הראש אצלו ורק להרגע .. בין איזה תחושה של להבין את עצמי ולא להשאב ל..ללאבד את עצמי.. לחלוטין .. ככ רוצה לדעת שוב שיש לי את הכח להמשיך המסע הזה .. בין כל החולשות האלה שאני חווה , רוצה שיכילו אותי , נמאס לי להכיל את עצמי ..:-( רוצה למצוא את הבאלאנס ..איזשהו אמצע..לא להיות כזו חסרת עמוד שידרה .. אני רוצה להיות יציבה , חזקה , איתנה לעבור את הגלים הסוחפים האלה , ליאת..אני רוצה להאמין בעצמי, בכוחות שלי , באחר , נמאס לי לערער ביטחון ואמון בכל פינה או דבר .. רוצה לדעת שיש לי את היכולת לשנות את הסרט של חיי... אני רוצה לסלול לי דרך..במסע הזה ..ביחד עם הפסיכולוג ..דרך טובה יותר, רוצה להרגיש כאן ועכשיו .. ולא שם ..בעבר הכואב .. אני רק רוצה את עצמי מחדש .. אני רוצה להוולד מחדש .. ולהיות שרית חדשה .. יהיה אפשר ?!!!!!! :-( חיבוק ממני ליאת .. תודה שקראת ואת כאן .. תחושת ה"ביחד" גם אם זה רק בכתיבה מעבר למסך.. .. מחזירה מעט לאיפוס .. שרית

לילה טוב שרית, אני זוכרת באיזו טלטלה את נמצאת כרגע, ויודעת כמה קשה לשוב ולבסס תחושת אמון וביטחון נוכח כל הדרמות האחרונות. לפעמים אני אוהבת לחשוב על טיפול פסיכולוגי במונחים של לידה. האמהות שבינינו זוכרות ודאי את הרגע הזה, בו התינוק עובר בתעלת הלידה, לא לבלוע לא להקיא, כואב נורא נורא, ואת יודעת שאין לך ברירה כי התהליך בשיאו, ואף אחד לא יוכל להחזיר את זה לבטן. שולחת לך את כל הכוח שרק אפשר להמשיך וללחוץ, לחלץ את עצמך למקום חדש, מפוכח יותר, בוגר יותר, שלם יותר, גם אם כואב. הידיעה שאת בידיים טובות מחזקת גם אותי, מכאן. איתך ליאת

צהרים טובים , תודה על תגובתך אתמול .. הייתי בטיפול אתמול בלילה .. דיי קשה לי ... נפשית ופיזית ..:-( בטיפול היה קשה לי להפתח , עשר דקות ראשונות אני בקושי מוציאה מילה , (טוב זה לא חדש).. עד שמצליחה להתחבר לעצמי ולרגשות ומעלה אותם בפנייו נותרים אולי איזה 25 דקות של עבודה נטו .. נשמע נורא משהו אנליטי ככ , כשאי אפשר בעצם לכמת כאב כזה לזמן ..:-( נפתחו דברים קשים אתמול , בעשר דקות האחרונות הפסיכולוג מיידע אותי שזה הזמן לנחות לקרקע בעצם .. אבל איך אפשר ל"נחות" מכאב ככ עצום ...?.. איך אפשר להתאפס לצאת מהחדר לעולם האמיתי ולא להרגיש שבורה ורצוצה לחלוטין .אחרי שנזכרים בכאב הזה ?.. לפעמיים אני לא יודעת מה עדיף .. לשתוק את הכאב לבפנים ?.. או לדבר ואז לקחת את הסיכון להיות מוצפת בו שעות אחרי ?.. אוף, לא יודעת ... כל הלילה לא ישנתי , הטיפול הסתיים ב11 בלילה .. כן שעה גרועה אבל כרגע זו האופציה היחידה לעוד טיפול .. מה שכן השעה המאוחרת גרמה לי לחשוב על הטיפול יותר מידיי .. גם בגלל שיצאתי לא מאופסת .. בגלל הדברים שנתפתחו.. ובעייני קיבלו רק מקום קטן בגלל הזמן ונשארו בתוכי בעוצמות ממוטטות .. מה עושים אז ?.. איך מסיימים טיפול ב50 דקות ?..שזה בעצם לא 50 דקות נטו של עבודה .. ואוספים את עצמנו לרגיעה ?.. האם זה אפשרי בכלל ?..! כשהייתי אצל הפסיכאטר ... ברגעים קשים ..והיו הרבה .. הוא היה נותן לי יד , מחבק , מושך עוד עשר דקות אם צריך , מתגבר מעבר לטיפול ..בשיחות , סמסים ..כן כבר אמרנו ..שהוא לא היה אחד כזה שמסתכל בול על הדקות .. אני יודעת שתגידי שזו פריצת גבולות .. מה שהיה , אבל למצב הרגעי זה עזר , אין ספק שזה גם גרע בהסתכלות קדימה יותר ..הרי הטיפול התפרק שם.. אז תאמרי לי ..בבקשה מה בעצם הגבול הנכון ?..איפה עובר הגבול הדק והנכון לאיזון?.. אם מרגיש לי שאני צריכה חיבוק ו או יד שתחזיק ותתן נוכחות זו בושה לבקש ?.. האם זה עד כדי כך לא כדאי בטיפול כזה ..כשזה מכוון נטו רק להרגעה ?.. אני לא חושבת שהפסיכולוג גם ייתן לי את זה , כי הוא ככ "הולך לפי הספר" בדברים האלה .. שזה גם כואב .. מה אי אפשר לשלב בין אתיקה לבין רגישות ?.. אני יודעת שמילים יכולות לרכך את הנפילה .. אבל מה אם זה לא מספיק ?.. מה עושים עם הצורך הזה .. שצריך עוד כי כואב נורא .. ואני באמת מתכוונת לכאב ששורף בבפנים בלב ..שיכול למוטט .. לא תלות ,לא התאהבות .. רק כאב עצום.. מה עושים ליאת ?.. יש נוסחא שכן תביא לאיזון הנכון ?.. ובעצם יש בכלל נכון ?.. !!!!! שלחתי לו סמס על הבוקר שככ קשה לי , אני יודעת שההסמסים האלה לא במקום , הם גורמים לרעש מחוץ לטיפול .. אני יודעת גם שהוא לא יכול לפגוש אותי לפני , אני לא יודעת גם מה ציפיתי לשמוע ממנו .. אולי בעצם שהוא כאן , ונעבור את זה נדבר על זה ביום שני ?.. לא יודעת קיבלתי ממנו סמס לקוני כזה .. " אין לי אפשרות לראות אותך לפני יום שני .במידה והמצוקה תמשיך אולי כדאי בכז לדבר עם פסיכאטרית" . אויי ..נו .. רק את הרשמיות הזו הייתי צריכה ממנו .ברגעים האלה .. מה לא בסדר איתי ?.. אולי אני מאדירה מכוחו של הטיפול ?.. ממה הוא מפחד ?.. למה אתם ככ מפחדים להביע רגשות ?.. כי מה ?.. מה יקרה לטיפול ?.. האם פירוק ? כשל טיפולי בגלל ערבוב רגשות ?.. כמו שקרה לי עם הפסיכאטר ?.. כי מה ליאת .. תוכלי לתת לי כיוון ?.. תודה.. איזה כיף שאני יכולה לחבק אותך דרך המחשב .. וזה לא פריצת גבולות :-) שרית

שלום ליאת. איך עבר עליך החג? מקווה שבטוב. אני חשה צורך לשתף אותך במה שקרה אצלי בחג, לאחר אותו מקרה מסעיר של ההתפרצות של אמא שלי ביום רביעי בשבוע שעבר... (פרסמתי הודעה כאן בפורום ביום חמישי 17.04) הגעתי הביתה ביום שישי ערב החג בידיעה שאני לא יכולה לקחת אחריות על מצבה הנפשי של אימי. לא אומר שלא היה לי קשה... בכיתי כל אותו היום.. הייתי חייבת לשחרר את כל הכאב... מעולם לא בכיתי כך לידי המטפלת שלי אבל טוב שנתתי לעצמי להשתחרר לידה בצורה כל כך בריאה... בשונה, לא שאלתי את אמא שלי מה קרה לה משום שחשתי שכאן הוא לא המקום בשבילי להתערב ואף להתענין (?..) הרצון שלי להתענין בא מהרצון שלי לטפל בה וכמו שאת יעצת לי, זאת לא האחריות שלי.. זה היה קשה לחוות את האווירה הקשה בלי להתנהל איתה בדיבורים... אז איך מתנהלים??? בוכים... פשוט כואבים.. אימי פנתה אלי ואמרה לי לפני כניסת החג שאני לא אקח את ההתנהגות שלה אישית משום שהיא לא מפוקסת ועוברת תקופה קשה.. שאלתי אותה אם היא מסוגלת לאמר לשאר הילדים את שאמרה לי משום שהם מאוד מבולבלים ומפוחדים.. שלפחות ידעו לא לקחת אישית.. והיא אמרה שהיא לא מסוגלת לאמר להם משום שהם לא יבינו אותה.. הצטערתי לשמוע ושוב כאבתי גם בשבילם... את ליל הסדר פתרתי על ידי כמה כוסות יין בתחילת הערב (לא בריא אבל לא ידעתי איך להתמודד אחרת..) והערב היה נפלא והאווירה היתה נעימה לשם שינוי לא רק מהצד שלי... במיוחד הרגשתי זאת מאבי ואימי כאחד... בבוקר החג נכנסתי לשיחה עם אמא שלי והיא סיפרה לי שהיא נושכת את עצמה (להבדיל ממני שאני הייתי חותכת עמוק בעבר כפי שכבר ציינתי בהודעה קודמת) ואני כל כך נבהלתי!!! פתאום קלטתי איך היא הרגישה כשאני סיפרתי לה שאני חותכת... איזו דאגה... שאלתי אותה אם היא רוצה למות והיא אמרה לי שלפעמים זה נשמע כמו פתרון.. ליאת, זה כל כך מפחיד, אני מבינה בדיוק איך שאמא שלי מרגישה, אני מבינה את הכאב, הייתי שם ועדין שם במובן עמוק אבל מחלים.. ואני יודעת איך זה מרגיש שאתה יודע שאתה לא יכול לעשות כ-ל-ו-ם כדי לשנות ואף לשפר את המצב... מן חוסר אונים מטלטל ומשגע... לא פלא שאמא שלי צווחה ככה באותו הלילה... אני כל כך מזדהה איתה. כל כך חווה את העוצמות שלה... מה יהיה עליה?? מה יהיה עלי?? מה יהיה על העולם ועל כל האנשים הסובלים?? איך מתמודדים?? איך חיים?? מה עושים יותר ממה שאימי ואנוכי עושות????????... ליאת................................... ...

שלום לך, בתוך הסיפור הקשה הזה, שפרשת בפנינו מאז ההכנות לחג ועד היום, בצבצה קרבה גדולה והבנה מיוחדת בינך לבין אמא. מעין ברית עצובה בין שתי נשים כאובות, שמתקשות להתמודד עם כל כך הרבה מצוקה. אני חושבת שכאשר את אומרת שאת היום במקום המחלים, את מצביעה על המקום בו נמצאת התקווה. אני רוצה להאמין שגם את וגם אמא, תצליחו בסופו של דבר למצוא דרך אכזרית פחות להתמודד עם הקשיים, ואולי את השינוי הזה תובילי דווקא את. תודה על השיתוף ליאת

מה דעתכם על השיר? חבל רק שפרץ היצירתיות שלי ניזון רק מהרפש במעמקי היאוש והדיכאון... הי, את בדיכאון? מסתבר מאד שכן, פשוט שכחתי לעדכן... אז לכל המתעניינים והידידים הנאמנים הריני להודיע: אני ישנה, נא לא להפריע ואם לא אתעורר (מה שגם כן מסתבר) יש מכתב במגירה אפשר תמיד להצטרף, אך אין כבר דרך חזרה...

האם את באה לצחוק על אנשים השרויים בדיכאון או מה????? את חושבת שדיכאון הוא מן משחק כזה או העמדת פנים?? או אולי מלנכוליה נעימה שנותנת לך השראה לכתוב שירים??????? לא הייתי מציעה לך לחוות מה זה באמת לא לחוש טעם בחיים.

שלום לך משוררת לרגע, הכאב הוא הדלק של היצירה האנושית. מקווה שפרץ היצירתיות הביא איתו גם מידה של הקלה. לילה שקט ליאת

אהלן ליאת, מה שלומך? (את נשמעת מתוחה?) רק רציתי לשלוח לך חיוך.. לגלות לך שבאורח פלא ה"וידוי" הקטן שחרר אותי מעולו של ה"חמדן" ההוא.. אולי הקתולים צודקים.. (יצאתי בזול- בלי "הייל מרי" אחד..) אין יותר חמדן! משהו נעשה לי פשוט יותר פתאום. פשוט וקל ונעים. זה נחמד :-) מציצה לש?ם שלך והוא מעלה בי חיוך.. (איזה כיף..) שיהיה גשם מבול של אחרי שרב, עם ברקים, רעמים וריח אדמה! (מה אכפת לי לאחל :-)) לילך

היי לילך, אני מאמצת בחום את החיוך שלך. ובכל זאת, יש לי הרגשה שאם נרצח את כל ה'חמדנים', יהיה קצת משעמם ואפרורי. חייבים להשאיר כמה בכל זאת... שמחה שבחרת לחמוד בשבילי מבול. כמי שראתה את האור (ככה האשימו אותי היום) ברור לי שמעונן חלקית זה המכסימום שנקבל, אבל למה להיות קטנוניים. נשמח במה שיש. :-) לילה טוב ושמח ליאת

מה יכולה להיות סיבה שאת רוצה ילד מאוד מאוד, להיכנס לעולם של אימהות מרגישה ששם האושר רוצה כיוון שיש לאחרים ומרגישה שאם לא יהיה לך ילד לא יהיו לך חיים ובכל זאת את מאוד אוהבת את בעלך יכולה להיות סיבה מטראומות שבעבר(התעללות)?

שלום פלונית, אני מודה שלא לגמרי הבנתי מה הבעיה, ולמה לרצות ילד ולאהוב את בעלך זה משהו שעומד בסתירה. את יכולה, כמובן, לחדד את שאלתך, אם תרצי. בכל מקרה, אפשר להיות מאושרים בהרבה יותר מדרך אחת. יש אנשים שבוחרים להביא ילד למשפחה, ויש מי שבוחרים מרצונם לוותר על כך. זוהי בחירה לגיטימית. אשמח אם תבהירי יותר לגבי ההתלבטות שלך. ליאת

מרגישה שלא אהיה מאושרת ללא ילד

היי ליאת, לפני כמה ימים היה כאן דיון לגבי כיצד פותחים וסוגרים פגישות עניין סגירת הפגישות נתן לי תשובה מסוימת להרבה מהשאלות שלי לגבי טיפול האם זה משהו אפקטיבי או משהו מאוד מאולץ לכאורה מה הקשר בין צורת סיום של שעה טיפולית לעניין לפני בערך כשבועיים שאלתי שאלה בלינק המצורף http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-841,xFT-728755,xFP-728847,m-Doctors,a-Forums.html התשובה של שם הייתה: "שוב שלום רחל, מעניין לחשוב מדוע משהו שנמשך רק חמישים דקות בשבוע נתפס בעיניך כלא אמיתי. האם נתינה חייבת תמיד להיות רציפה ואין-סופית? האם נתינה רגשית יכולה להתקיים גם ממרחק? האם קבלה ונתינה התחומות בגבולות אינן אמיתיות? האם יש קשר כלשהו שאינו מציית לאילוצי המציאות? האם בכלל אפשרי ללוות מטופל (או כל אדם אחר) כל זמן שהוא סובל, כל הזמן ולכל מקום? מי מחליט היכן עובר הגבול? האם פעמיים בשבוע מספיקות? ושעתיים ביום? .... חומר למחשבה :-) ליאת " אני חושבת שלעניין סגירת הפגישה יש משמעות אדירה לתחושה של היכן עובר הגבול , האם עזרה של 50 דקות עוזרת או לא וכד'.. כי אם הסיום הוא משהוא שנותן כוח להמשך השבוע , תמיכה זכרון נעים אז בהחלט 50 דקות אלו שוות המון קשה לאמוד אותן. אבל אם צורת סיום טיפול מעלה שאלה למטופל גורמת לו להרגיש לא נוח אז גם לא יעזור פעמיים בשבוע, אולי הפעמיים בשבוע יעזור בכך שיתנו הזדמנות לספר זאת מהר יותר ולא ללכת מתוסכל כך סתם , אבל לא מעבר לכך. כי אם אדם מסיים שעה בתחושה של טוב עבר זמני אני צריך להתסלק.. או מהר מהר לעוף אז אין טעם בעיני גם אם המטפל היה קשוב 50 דקות, מטופל יכול לצאת באותו זמן עם תחושה אחרת לחלוטין והכל בגלל טון דיבור או במילה נוספת שונה.. מה שמטריד אותי בכל העניין הזה , זה איך אדם מסוים מסוגל במילה או בחיוך או ללא חיוך לשנות את השבוע של אדם אחר, האם הכוח שאנחנו נותנים למטפלים שלנו לא מעט מוגזם? (הוא הרי בן אדם וגם הוא לפעמים טועה או שוגה וזה בסדר רק ששגיאה שלו שהוא לפעמים לא מבחין בה גורמת למטופל שלו שהשבוע שלו יראה אחרת זה ברור שאת הכוח הזה ניתן לקחת גם למקומות חיוביים מאוד, אבל יש פה גם סיכון של מטופל?? (אומנם לא סכנת חיים (-: ) מחשבות אלו לפעמים גורמות לי לכעוס על עצמי ולומר לי די צריך לעזוב הכול ולהיות עצמאית לחלוטין.) סליחה שקשקשתי יותר מידי רחל

שלום רחל, התגובה שציטטת מפי נכתבה בהקשר שונה, להבנתי, מהנושא של פתיחה/סיום של פגישה טיפולית. אין ספק שהמפגש הטיפולי חייב להיות מכבד (לא רק הסיום שלו) וזהיר, מתוך מודעות למשקל הרב שיש לו גם מחוץ לחדר. הסיטואציה הטיפולית אינה תמיד שוויונית, ומטפל אחראי ער לעובדה זו, ולא מנצל אותה לרעה. ובכל זאת, פגישה טיפולית אמורה להסתיים בזמן, גם אם עובדה זו גורמת למטופל צער רב. את מדברת על כעס ורצון לעזוב את הטיפול, המתעוררים מול תחושת תלות ונזקקות, ונדמה לי שזו סוגיה חשובה שכדאי דווקא להביא לשם. לא סתם בכלל ליאת

היי ליאת, תודה על התגובה ועל הזמן הרב שאת משקיעה בתשובות לפונים. התגובה שלי היא עכשיו ממש סתם (-: אז באמת אתלא צריכה לקרוא ובוודאי שלא להגיב. התגובה שלך שציטטתי אכן נכתבה לעניין שונה לחלוטין, אך הוא התקשר לי לכאן כתשובה. כי באמת כמה צריך, מה גבולות העזרה של מטפל , היכן החיים האישיים שלו היכן הגבולות שלו. לענין האם שעה מספיקה, יום או בכלל יש גבול. לדעתי התשובה גם קשורה למרות שזה נראה מאוד בעקיף לאיך השעה הטיפולית מסתיימת, איך המטופל מרגיש במהלך השבוע.... כיצד הוא הרגיש כשיצא מהדלת.. אני מסכימה וברור לי שפגישה טיפולית חייבת להסתיים בזמן, (ולדעתי גם להתחיל בזמן מה שמטפלים לפעמים שוכחים) זה לא עניין הצער והקושי של המטופל לעזוב את החד , אני חושבת שיש דרך לסיים שעה אולי במילה מעודדת או בחיוך וכד' ואפילו אם (ממש לא) מדובר בצער יש דרך לסיים עם התייחסות במילה קטנה לצער. לעניין התלות ותחושת הכעס וכד'.. נדמה לי שכבר מיציתי את העניין בטיפול , דשתי בטיפול הרבה פעמים בעניין ולא יודעת זה תמיד מרגיע אותי רק לזמן מועט (-: (יש בי בחודש האחרון תחושת כעס אבל זה פשוט מגיעה לי בלי קשר לתלות וכשאני חושבת על התלות אז זה כמובן מוסיף לכעס שלי)

אני ילד כבן 15 , ולאחרונה התפתח אצלי הצורך לבצע דברים כדי שאצליח בלימודים ,לדוגמא: לגעת בדלת מספר פעמים, ישנם מקרים נוספים שאני מרגיש שאני חייב לעשותם אני מנסה להגמל מזה ולא מצליח, אני שם לב יותר ויותר לב, אני תלמיד מאוד מוצלח.מ

שלום רב, התופעה שאתה מתאר מוכרת לכולנו ברמה זו או אחרת. רבים מאיתנו דופקים על עץ כנגד עין הרע, או עוברים לצד שני של המדרכה כשרואים חתול שחור. יש שחקני כדורגל שנשבעים ללבוש בכל משחק את "תחתוני הניצחון", ואנשים ששמים שום או חמסה בתא המטען של המכונית כסגולה לנסיעה בטוחה. כל אלה הם ניסיונות להרגיש בטוח או בשליטה במצבים של חרדה. הבעיה מתחילה כאשר הטקס הקטן שיצרנו מתחיל להשתלט על חיינו, להתרבות, להתרחב, ולהפוך את היום לפולחן מתמשך שמטרתו להעניק אשלייה של שליטה. ניתן לטפל בבעיה זו בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות מועילות, ובמקרים מסוימים גם בתרופות נוגדות חרדה. אני ממליצה לך לפנות ללא דיחוי לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר, ולהעריך איזו מדרכי הטיפול תתאים לך. בהצלחה ליאת

באמת בלי, אבל - מועדים לשמחה זה בעצם דרך אחת לומר שמישהו התחלק על בננה וכולם צוחקים. מועד זה יום חג אבל מועד זה גם לאבד את שיווי המשקל וליפול. זה דוקא מוצא חן בעיני הרעיון הזה שאפשר לומר מועדים לשמחה ולחשוב על מה שבא, נפילה או חג. אפשר כמובן לפתח את הרעיון עוד ועוד.

גם אני אוהבת את "מועדים בשמחה" שמעלה הזכירה, ומצטרפת לברכות לחג שמח ושקט. ליאת

הרבה דמעות של כאב זלגו לפני ובזמן שכתבתי את האיחול הזה. עומס נפשי גדול מידי בחג הזה. לפעמים כשכל כך קשה לי אני מנסה להחזיר לעצמי את החיוך בצורה כזאת, הפוכה לכל מה שמתרחש לו בפנים.

רועה יקרה, ואני פחדתי שאקלקל איזו שמחה... היה בי חשד כלשהו, כי איכשהו לא התחבר לי המשפט הזה שלך, והאיחולים, לכתיבתך בדרך כלל. במניין החגים ודירוגם מהקשה לקל אין ספק שפסח לוקח בענק. חג קשה. בכל המובנים. וא ר ו ך והשנה גם חם, אפילו הצמחים שונאים אותו. אני נפגשת במסגרת העבודה, והקהלתיות פה, עם המון אנשים, מוצאת את עצמי אומרת חג שמח ללא הרף, כי זה חגיגי ונימוסי, וביני לביני מתפלאת איך יוצאת לי מהפה ברכה כזו, בכזאת קלות. אפילו למצה עם השוקולד אין כבר את הטעם המתוק של הילדות... ילקוט יקרה, התעצבתי בשבילך. בואי לכאן בפעם הבאה עם הדמעות. תמיד אפשר לפתוח מילון ולמצוא משהו... מ?ע?ל?ה ואם לאמץ את דרכי הכינוי שלך, אז הנה אחד מריר מתוק: שלך Salvia Dominica

שלום מעלה, תודה לך ולכל מי שהגיב על המילים וגם על המרווה הריחנית... באופן מוזר החג הזה מה שאכלתי יותר מהכל היה מצה עם שוקולד. אני בדרך כלל לא מתקרבת לא למצה ולא לשוקולד. לא יודעת מה קרה הפעם, מה שכן את הטעם של הילדות אני כל כך מבקשת ומחפשת אבל הטעם הזה לא יחזור לעולם. מתגעגעת לתמימות, לטוהר, ליופי, לפשטות ולשמחה שפשוט היו שם ולא יהיו עוד. מנסה לצמח מחדש אבל זה כל כך קשה כי כבר הפסקתי להאמין שנשאר בי משהו טוב שיכול להועיל לעולם הזה. שבת של שלום שתהיה.

היי ליאת האם יתכן שיהיה מקום מסיום מתקופת חיי שבו אני יהיה והלך הרבה ויחזור אלין ויהיה לי בו גם טוב וגם רע שם. בתודה מראש אור ומועדים לשמחה שולמית

חג שמח שולמית, אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף את שאלתך. אז אכתוב לך מה אני חושבת, ואם תרגישי שלא "פגעתי" - תקני אותי. כולנו משתוקקים למקום כזה, בו נוכל להרגיש אהובים, רצויים, מקובלים, מוחזקים, ללא קשר למה שנעשה או נגיד. מן מקום כזה, ממנו נוכל להרחיק נדוד, ואליו נוכל לחזור אחרי שנים רבות ולהרגיש בבית. מקום בו יקבלו אותנו בטוב וברע, בלי שאלות, בלי תנאים, בלי "אמרנו לך!", בלי "למה לא התקשרת?", בלי "עכשיו נזכרת!?!"... לחלק מאיתנו - בני המזל - יש מקום דומה לזה. לחלק יש מקום כזה בדמיונם או בזכרונותיהם, והוא הולך איתם באשר ילכו, ולחלק כנראה אין - ואז עליהם לברוא אותו לעצמם. אני חושבת שזו שאלה בכלל לא קטנה, והיא משקפת את המשאלה הגדולה של כולנו. איתך ליאת

הזכרת לי את השיר הישן והטוב... http://www.youtube.com/watch?v=FD8ljNobUys (זה קצת מצחיק לשיר where everybody knows your name כאן, במרחב הוירטואלי..אך זה בכל זאת הרגיש לי מתאים) :-) סליחה שולמית שהתפרצתי.. הנה אני הולכת.. (לילך- שכותבת לאחרונה מלא..סליחה..)

היי ליאת לי ניראה שלא בראת בנמיוני את המקום הזב אלא הוא קיים וישנו ויהיה תמיד רק שתנאים הפנימים ישנו במקום כמסגרת אך זו מסגרת שגם טוב לי בה וגם רע לי בה. והיום לאחר משבר מולם אני מרגישה אם מה שגלית והבנת טוב ושני נמצאת שם נכון להיון טוב בעבר גם היה יותא טוב וגם רע. כניראה שריחוק הרגשי אם אדם שהיית מאד קרובה אלים שם עזר ועשה את שלנו. למרות שאין על אותה בת אדם למרות שיהיה יותר מכולם משפיע אליה מאד לטוב ורע בלי לרצות או ליתכוון אבל זה המצב ועכשיו הכל קל יותר ומשורר אצלי. אבל בכל יודעת כמה היית בשבילה ומה נתתי והיית רוצה למשיך לתת לה אבל יןודעת שיהיה קשה כי היא מעררת את האיזון שלי . תודה ליאת והמשך חג מהנה ושמח לך ולני ביתך.

לליאת שלום, שאלה שמציקה לי מאד: כיצד ניתן להעריך את מידת המיומנות של המטפל, בלי לשמוע חוות דעת ממטופלים אחרים שלו? האם טיפול ארוך מאד (כ-7 שנים) עלול להעיד על חוסר מיומנות?

שלום אביטל, מטפל מורשה ומוסמך עובר, עד להסמכתו, תהליך ארוך מאד של הכשרה והתמחות, ולכן - לפני הכל - כדי להעריך את מיומנותו של המטפל יש לברר מהי הכשרתו הרשמית. גם מטפלים טובים מאד, יכולים להגיע לשלב בו מיצו את יכולתם לתרום למטופל שלהם. ההחלטה מתי הגענו לשם אינה פשוטה. יש אנשים עבורם טיפול הוא אמצעי להשגת יעדים ברורים וידועים מראש, ויש מי שזקוקים לקשר הטיפולי ומשתמשים בו שנים רבות כ'תחזוקה שוטפת' לחיי הנפש שלהם. נסי לבדוק עם עצמך (או עם מי שמטפל בך) מה היו הציפיות שלך כשהגעת לטיפול, באיזו מידה הציפיות הללו התעדכנו במהלך השנים, וכיצד את מרגישה איתן היום. נדמה לי ששבע שנות טיפול (לבדן) אין בהן כדי להעיד חד משמעית על טיב המטפל/ת שלך. זהו מידע מועט וחלקי, אותו תצטרכי לתגבר בתחושות בטן ודיון פנימי. בהצלחה ליאת

הי, שאלה קצת מוזרה, אבל רציתי לדעת אם אובדנות יכולה להתקיים גם בלי דיכאון? כלומר, יכול להיות שאני לא בדיכאון אבל כן רוצה למות? או שאני פשוט לא מזהה ת'סימני דיכאון הפעם? כי יש לי ניסיון עם הדיכי וגם עם הרצון שהכל ייגמר אבל ביחד, לא כזה בנפרד. וזה ממש מוזר הפעם, מן טריוויאלי שכזה - אוף צריך לשטוף כלים אני רוצה למות, אוף אין לי מה ללבוש אני רוצה.. וכו' וכו'.. כאילו, אני לא לגמרי בדאון, לא רע לי כמו שיכול להיות והיה, סתם מן צורך בלתי פוסק שהכל ייגמר? עייפות טוטאלית? וגם פתאום נורא בודד לי, ואני שמי נודע לשימצה באהבת הלבד לבד לבד.. והנקודת מבט שלי עדיין די רחבה, אני עדיין רואה את כל האפשרויות והיופי והצבע הנפלא הזה בשקיעה והטוב שמורעף עלי מסביב אפילו שלא מגיע לי, ולא איבדתי אפילו את היכולת לדעת שהכל עובר חביבי ושעכשיו זה רק זמני ומתישהו יהיה לי קל יותר לנשום... ובכל-זאת, אני לא רוצה יותר... ואיך זה שאנחנו מעדיפים שאנשים שאנחנו אוהבים ימשיכו לסבול ויכאב להם, העיקר שלנו לא?! איך זה שאני אמשיך להיחנק ולסחוב העיקר לא לפגוע באהבלים שאוהבים אותי, ואמשיך להאמין שבלעדי יהיה להם טוב יותר?! מה אני עושה? ומה אם זה יתפוס אותי חזק כשהשפעת הריטלין פגה והאימפולסיביות הנוראית שלי שבה הביתה?? מה כל הרציונאליזם הזה יהיה שווה אז?.. אין לי כוח.. ובינתים כבר שכחתי מה בדיוק רציתי לשאול. תודה בכל-מקרה.. רותם

שלום רותם, לדיכאון פנים רבות. לפעמים הוא חד וצורב, ולעיתים הוא עמום ומפושט יותר, מתבטא בעייפות, חוסר הנעה, ומחשבות של חוסר טעם וחוסר משמעות. לאחרונה גם אני מוצאת את עצמי חושבת לא מעט על המנגנון הזה, שגורם לאנשים רבים כל כך לראות במוות פתרון קל למצוקותיהם. נדמה לי שאנחנו חברה שבעה למדי, שהתרגלה לפתרונות מהירים כמעט לכל בעיה. בחברות שפע יש פטנט כמעט לכל צורך, ולפעמים הפיתרון מוגש לנו עוד לפני שחשבנו בכלל שאנחנו זקוקים לו (פתרונות תאורה, פתרונות שינה, פתרונות אחסון...). כיום יש היצע גדול אפילו בעניינים של רוח ונפש. סדנאות שונות מציעות פתרונות קסם של סוף שבוע אינטנסיבי, בו ייפתרו כל בעיותינו במפץ אחד של בכי משחרר בזרועותיה של קבוצת התמיכה. לעומת זאת, יש פיחות גדול במעמדה של העבודה, ההתמדה, החתירה ללא לאות לעבר מטרות, תוך מאמץ, השקעה ממושכת ודחיית סיפוקים. כולנו רוצים הכל מהר ועכשיו, ואם לא - נורא קשה לנו. אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שאם בא לנו למות מול כיור עם כלים או מול ה"אין לי מה ללבוש" - סימן שמשהו השתבש לנו קצת באמות המידה. אני ערה לכך שדברי יכולים לעורר התנגדות וכעס, אבל אני שייכת למי שמאמינים שהחיים הם מתנה גדולה וחשובה מהסוג שלא מחזירים או מחליפים. לאמונתי, מוטלת עלינו הזכות והחובה למצוא בהם טעם ומשמעות בכל מחיר. בעיני, אגב, היכולת לאכפתיות ואהבה כלפי הקרובים לנו, כולל ההשתדלות שלא יכאב להם ושלא יסבלו, היא חלק חשוב ממשמעות החיים. את נשמעת לי צעירה, ואני רוצה להאמין שגם אם דברי נשמעים כרגע מרוחקים מהחוויה שלך ולא מאד מחוברים, תוכלי יום אחד לראות בהם שמץ היגיון. ועד אז, אני שולחת לך המון אור לקצה המנהרה, ומאחלת לך חג שמח למרות הכל. :-)) ליאת

הי ליאת כבר תוך כדי כתיבת ההודעה הקודמת סוג של הבנתי שאם זה נראה כמו דיכאון, חושב כמו ובועט כמו, כנראה שזה דיכאון, גם אם נדמה לי שהפעם זה שונה. וגם חשבתי כמה הכתיבה הזו מיותרת, כי עם כל הכבוד, ויש הרבה, אין דבר שתוכלי לומר לי שלא אמרתי לעצמי כבר מיליון פעם. ככה זה כשאופטימיים. צדקתי. לא כי אמרתי לעצמי את הדברים הללו - שחלקם אכן לא מתחברים לי בכלל, אלא כי לא מפה תבוא הנחמה.. אם תבוא. שכחתי כמה מוגבלת יכולת ההבעה בכתב שלי (והיא עוד מעולה לעומת העל-פה!) וכמה אבסורדי הניסיון למצוא תשובות לשאלות רטוריות. ובכל-זאת. אין פה שום התנגדות ואו כעס. אני אמנם לא רואה כך את הדברים, גם ברגעי הטובים והיפים- בעיניי החיים הם מעין חסד ולא זכות, ואם כבר מתנה, אז זו המתנה שלא ביקשתי ולא רציתי, והנותן חשב רק על עצמו, לא עלי, וככזו זכותי המלאה לעשות בה כרצוני- אבל שתי נקודות המבט האלו על החיים ניראות לי לגיטימיות לחלוטין. כמו רבות אחרות. אבל מכאן ועד לראות במוות פיתרון קל, ובאמות המידה המערביות פרמטר לחיים, הדרך ארוכה.. ואם יש דבר שהזמן לימד אותי, זה שאמות מידה זה דבר יחסי.. ואין להן שום משמעות כשבאמת כואב. בכל מידה. מה ללבוש לא יהיה לי אף-פעם, כנראה, ואני תמיד אשנא לרחוץ כלים- אבל זה לא מה שגורם לי לרצות למות, כמובן. זה סתם דוגמאות, עוד טריגר קטן שמפעיל אצלי את מתג חוסר התוחלת. ולחוסר התוחלת הזו אין שום קשר לחוסר התמדה ואו פתרונות קסם - זה הדיכאון הדובר מגרוני, אם לנחש מה איש מקצוע היה אומר, וזו האמת העירומה אם היו שואלים אותי.. אבל עדיף לא לשאול כי מה שתקבלו יהיה בבל"ת כמו עד עכשיו.. ורק נקודה קטנה למחשבה, גם לי - התמדה, ועבודה קשה, והשקעה (אבל לא דחיית סיפוקים - אני נגד:) - זה הכל דברים שדורשים מטרה. וכשאין אחת כזו, או כשאתה נכשל בלי הפסקה בדרך אליה, ואו כשאתה לא מצליח יותר למצוא עוד אופציות, עוד מטרות לכוון תצמך אליהן, מה אז??

וואו... אני מחכה שנגיע לגדולה, נתבגר ונראה את האור כמוך...דברייך מזכירים קצת את הפרסומת החטופה שראיתי לאחד מאותם שיטות של "בוא תיפול לידי והכל ייפתר בן רגע", שמעתי מישהו צועק: כל פעם שבן אדם מרגיש חלש הוא צריך לשלוף את האגרופים...אני מניחה שאנחנו כולנו פשוט הפכנו לתרבות מפונקת, שבעה ועצלה, ומזל שיש פסיכולוגים, אחרת מה היינו עושים..או אתם גם, אם כבר מדברים על זה..הא, סליחה, הרי כל מי שמגיע אליכם כבר עושה עבודה קשה ואוטומטית נמצא בדרך הנכונה.מזל שיש לך גם מודעות עצמית, לעובדה הברורה והמובנת מאליה, שהטפה מוסרית שכזו עלולה בתמוה, לעורר גם רגשות מוזרים כמו כעס או חוסר הבנה, אבל זה בטח כי אני צעירה ועוד לא ראיתי את האור - ישועה תבוא, בעזרת השם.

ודבר נוסף אני חושבת שאת צודקת בהחלט, את כל כך מפספסת את המקום שהבחורה הזו נמצאת בו( בכלל נראה לי שזה בחור). יש לי חברה שחוזרת עכשיו בתשובה ונוהגת בדיוק באופן הזה - כל דבר שאומרים לה, היא מנצלת כדי להביע את דעתה שהיא תמיד זהה ומכוונת לרצון הפנימי שיכול להביא תיקון אם האדם רק יקח אחריות על חייו ( כמובן שהיא אומרת את זה לאחר שכמעט הרגה בן אדם אחרי תאונה שבה נהגה בשכרות )..רק לפני יומיים היא פנתה אליי בחביבות והסבירה לי למה לזוג הומואים יצא ילד מפגר ( בעודה מסתכלת עליי, דו מינית, בהבעה רחומה וסבלנית ). הבחור הזה מדבר בפירוש על כל כך הרבה פחד וסיבות טובות להיות בדיכאון ( אני אצא משליטה, אף אחד לא אוהב אותי, יותר טוב להם בלעדיי )..איכשהו לא נראה לי שהוא מחפש פיתרון קל מתוך ייאוש שהמלתחה שלו ריקה...

היי חשבתי עליך היום- בשרב(שאת בטח בסביבה ממוזגגת..) אין לי כל כך מה לומר...(מרוב שיש לא מעט דברים...) התגעגעתי אז באתי... לא נסעת קצת לאנשהו? לילה טוב מימי

חג שמח מימי, אני אכן תחת מחסה ממוזג, ממתינה לאות הארגעה. אמרו שהערב השרב יישבר. מקווה שהוקל לך קצת, ושמצב הרוח משתפר. אני בטוחה שכרגע יש המון דברים שעולים ומציפים, ומקווה שיש לך את המקום אליו את כן יכולה להביא אותם. שמרי על עצמך, דואגים לך כאן. ערב נעים ליאת

היי ראשית אל תדברי בשם כולם...(: מדוע רשמת לשמור על עצמי? אני בסדר...חשבתי שעם הגיל קל יותר...כנראה שלא.. חושבת דגם על זה כדאי לדבר ולדבר...פשוט אם לא מדברים פחות כואב ועצוב.. ומוזר שלא ישבנו שבוע שלם אכן יש לי פסיכולוגית נפלאה וגם את(: תודה שאת פה יצאת כבר מהמזגן? מימי

היי ליאת איך מספרים למטפלת דברים קשים? מבחינה מילולית... יש דברים שנראה לי שבחיים אני לא אהיה מסוגלת להגיד ולספר, להוציא מהפה, למרות שהייתי רוצה.. מילים קשות מידי, מילים מביכות, מילים "רעות"... שגם לכתוב אותן אני לא מסוגלת... כי יש מילים שפשוט לא אומרים... יש משהו שמציף, שמשפיע עלי חזק מאוד בכל המובנים, הלילות לבנים יותר מתמיד, המון ניתוקים, פלשבקים... ויש דברים שאני יודעת שצריכים לצאת ממני אליה.. אבל אני יודעת שאני לא מסוגלת להגיד אותם, לא לכתוב אותם, לא להוציא אותם בשום דרך שהיא. לעזא... איך אפשר להגיד לה מה קרה שם במקום ההוא, עם האיש ההוא, איך אפשר להגיד לה מה עובר לי עכשיו בראש, את התמונות, הזכרונות, ה.. הכל?.. זה נראה לי הדבר הכי מביך בעולם, הכי קשה, הכי.. כנראה בלתי אפשרי לי... אז איך עושים את זה? ובכלל... איך זה ירגיש לה? איך זה מרגיש למטפל כשהמטופל מספר דברים ומשתמש במילים קשות, מביכות, מגעילות? שיר

היי שיר, אני כל כך מבינה אותך.. אני חושבת שאני נמצאת 4 שנים בטיפול כי אני לא יודעת לדבר על זה והיא פשוט מחכה שאני אתחיל לדבר ולספר, (ולכן לפעמים אני מרגישה סתם שריפה של זמן אני כאלו מגיע כבר בלי סיבה .. כי אני ממש לא רוצה לספר כלום הגעתי כי אני סובלת) לצערי, אני באמת לא יודעת איך ניתן לתאר במילים מקריים סדיסטיים כאלה אני לא אומרת כלום, מה שכן יוצא ממני לאט לאט, זה בתקופות של "נפילות" כשיש פלאשבקים אז תוך כדי התיאורים של התחושות שקצת אני מספרת ומתחבר לו הסיפור לאט לאט. אני יודעת שלא עזרתי לך , אבל לא יכולתי שלא להגיב כי זה כל כך מוכר לי מה שתיארת..

היי רחל, דווקא עזרת... בידיעה שאני לא היחידה... חשבתי לעצמי שאני בטח היחידה שהולכת כל כך הרבה זמן לטיפול (מעל ארבע שנים) ולא מסוגלת לדבר, לספר, להעביר דברים למילים... ומסתבר שכנראה אני לא היחידה.. תודה שיר

שלום לשיר, ולרחל גם אני חושבת שאין מילים רעות, יש רק מעשים רעים, חוויות רעות, זיכרונות מרים, רגשות קשים. הטיפול הוא מקום אליו אפשר להביא את כל אותן חוויות, רגשות, זיכרונות ותחושות, שנשמרו עד עתה תחת מעטה כבד של הסתרה מפאת הבושה והאשמה. אצל נפגעי טראומה רבים, מאוחסנים הזיכרונות כתמונות, ריחות, תחושות גוף, צלילים - ופחות כמילים. המפגש עם התחושות הלא-מילוליות הללו נחווה בחריפות רבה, שכן החושים שלנו לא עושים לנו הנחות. דווקא בשפה - כך אני חושבת - אפשר לרכך דברים, להסביר אותם, ללמוד להבין אותם מחדש, לתהות על פשרם, ואולי גם לשלוף אותם מהמרתפים האפלוליים והקרים, להתבונן בהם לאור היום, ולהיות מסוגלים להתמודד עם הממדים המציאותיים שלהם. היכולת לתת מילים לטראומה, לכאב, לזעם, לאשמה ולבושה, דורשת הרבה אומץ ומאמץ. זוהי עבודה איטית, קשה ומייסרת. לשפה יש חוקים, יש תחביר, יש ארגון ולוגיקה. לטראומות יש שפה אחרת. זוהי שפה כאוטית, חסרת היגיון, מתעתעת, מוליכה שולל. הטוב והרע מתערבבים, המואר והאפל, האסור והמותר, האוהב והאויב. אני חושבת שמלאכת התרגום אפשרית, וכמטפלת אני רואה זכות גדולה באפשרות לקחת חלק בתהליך הזה, גם כשהוא קשה ומטלטל. לכן, נדמה לי שהתשובה שלי היא: לא, אין מילים שלא אומרים בטיפול. בברכה ליאת

כנראה אין לי אומץ... מספיק... לפעמים אני חושבת שאני לא מתאימה לטיפול, כיוון שאני לא מצליחה לדבר.. כמעט בכלל.. יעידו כל כך רוב הפגישות שהיו עד היום... ליאת, זה הדבר הכי הכי קשה... להשתמש במילים.. להעביר למילים... אני בכלל תוהה אם באופן כללי יש מספיק מילים שיכולות לתאר דברים כאלה.. המילים כל כך קטנות לעומת עצמת הרגשות, התחושות, החוויות... מילים הן "רק" מילים.. ועדיין, הן כל כך קשות לי לביטוי... אם בכלל אפשריות... תודה ליאת שיר

אני בת 44 נשואה עם ילדים גדולים. בשנתיים האחרונות מצב רוחי דיי קודר. אני מוצאת את עצמי במיוחד בשעות הפנאי שלי - בוהה בטלויזיה, ללא אנרגיה לקרוא ולעשות דברים נחמדים כמו ספורט, לטייל וכד'. אני חושבת כל הזמן על כל מיני בעיות שיש לי ולמעשה כל בעיה קטנה שמתעוררת - מזעזעת אותי ומורידה אותי מייד למצב של חוסר מעש. אין לי למשל חשק ללכת לטייל בכל מיני מקומות אפילו בחו"ל. יש לי מן הרגשה של כבר עשיתי וראיתי הכל, נמאס לי.. אנשים שלידי לא חשים בזה בכלל , אני מקרינה חיוניות ואנרגיה במיוחד בעבודה וגם בבית. בבית התיפקוד ממש טוב, אבל כשאני מסיימת עם הכל , אני מרגישה שאני מבזבזת את זמני. נכנסת למן מרה שחורה ומרגישה שמיציתי הרבה דברים. זה כולל גם הפרעות שינה. אני לא ישנה בכלל טוב. לעומת זאת התאבון תקין. אני מהססת האם מצב זה הוא מצב של דיכאון שדורש טיפול? אולי כדורים נוגדי דיכאון יעזרו לי. בעברי לפני כ- 7 שנים לקחתי סרוקסט לאחר שנכנסתי לדיכאון עקב מצב בריאותי (הייתי חולה מס' חודשים עם וירוס מיסתורי). את הסרוקסט לקחתי 4 חודשים וזה הוציא אותי מדיכאון מוחלט שכלל חוסר תאבון נוראי וחוסר שינה - למצב נורמלי פלוס.) אודה על תשובתך.

שלום שירה, את מתארת תחושה של דכדוך מתמשך, ללא מוקד ברור, אי-נחת, חוסר מוטיבציה וקושי למצוא הנאה וסיפוק בחייך. לאור ההיסטוריה שלך (אך לא רק), אני ממליצה על התייעצות חוזרת עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, לצורך הערכת מצב. אני סבורה שטיפול בנוגדי דיכאון יוכל להועיל לך, אבל כדאי לזכור שלא תמיד סילוק הסימפטום הוא המענה המושלם. לדעתי, חשוב לא פחות לברר במסגרת טיפול פסיכולוגי מה קורה לך, מדוע אינך מצליחה להרגיש מאושרת, ומדוע בגיל כה צעיר את חשה שמיצית את מה שיש לחיים להציע לך. בהצלחה ליאת