פורום פסיכולוגיה קלינית

מי זה כולם?

ל. שלום, כולם כאן, ושוב צר לי על העיכוב. דרור

בילבי שלום, כפי שאת בוודאי רואה לא נרדמתי ובוודאי לא שכחתי אתכם. פשוט התעכבתי מסיבות אישיות. דרור

שלום ליאתי רציתי לדעת מה את חושבת.. הייתי בפגישה ובכיתי המטפל נתן לי יד קירב את הכורסא זה היה מאוד תומך ונעים והרגשתי לא לבד:-))))))))))))))) למרות שהפגישה הייתה קשה הפעם לא התפרקתי ליומיים:-) רק רציתי לשאול אותך אם את חושבת שזה בסדר וכאלה...ושזה נהוג כי מבחינתי זה תומך אבל איך זה מבחינת חוקים וכל הדברים האלה? חוצמזה שבוע טוב:-)

שלום לך, ליאת תהיה פה ביום חמישי ותוכלי לפנות אליה. אני חושב שאם זה הרגיש לך טוב ומתאים באותו רגע זה חשוב. יחד עם זאת אני תוהה מדוע את שואלת האם זה בסדר, מהם החוקים שמטרידים אותך ולמה? אני חושב שבטיפול פסיכולוגי, בעיקר במבוגרים, אין מקום למגע פיזי בין מטפל למטופל/ת. אני יכול להבין את הצורך במגע פיזי אבל אני יכול לראות אם את החסרונות שבכך ובנוסף אני חושב שניתן לקבל תמיכה קרובה מאוד גם ללא מגע פיזי. שוב, אם הרגשת עם זה לגמרי בסדר, ומדובר במצב חד פעמי זה יכול להיות בסדר. דרור

שלום לך, וגיניסמוס זו הפרעה שהבסיס לה הוא נפשי ומקשה על קיום יחסי מין. באופן ספציפי קיימת היצרות של הנרתיק בעת קיום יחסי מין דבר שמשפיע על היכולת להינות ולקיים יחסי מין. הסיבה לכך יכולה להיות טראומה שמובילה לחשש מחדירה ולהתכווצות אוטומטית, זה יכול להיות בעיה פיזית שגמה כאב וכיום החשש ממנה מביא להתכווצות ויכולות להיות סיבות פסיכולוגיות נוספות. טיפול פסיכולוגי ממוקד בנושא יכול להביא הקלה משמעותית. דרור

למה אתה מתכוון ב"טיפול פסיכולוגי ממוקד"? טיפול התנהגותי קוגניטיבי?

ערב אחלה לכולם:-) יש קטע מוזר שהמטפל שלי קצת מבולבל או אני... לא יודעת..... המטפל שלי עבר קליניקה למקום רחוק יותר ולי קשה עם זה (אין לי אוטו וזה ליסוע מתל אביב לרמת השרון) ביקשתי ממנו שימליץ לי על מישהו אחר...... והוא מתעקש שניתן לזה זמן ושהוא לא חושב שהמרחק הוא הבעיה? אז מה הבעיה אם לא המרחק מה נהיה איתו.???????????????????אני אצלו חודש וכבר בפגישה הראשונה הוא סיפר לי על השינוי......פתאום רחוק לי אז מה הקטע שלו? למה הוא מתכוון? תודה ושבוע סבבה לכולכם:-)

שלום לך, אני מבין שאת מתקשה להבין על מה המטפל מדבר, מה לדעתו מפריע לך אם לא המרחק. אני חושב שהמרחק מפריע לך אבל לא זו הסיבה שבגללה את רוצה לעבור מטפל. הוא בחר לספר לך בפגישה הראשונה, ככל הנראה בכדי להשאיר לך אפשרות האם להיכנס לטיפול או לא, את בחרת מסיבותייך שלך, להיכנס לטיפול. כעת משהוא עובר את מבקשת מטפל אחר. אני לא יודע מדוע בדיוק אבל גם לי נשמע שזה לא רק המרחק עליו ידעת בהתחלה אלא משהו נוסף, אולי תגובה לתחושה שלך שהוא מתרחק ממך, נוטש אותך ואת נדרשת להיות זו שהולכת אחריו ואת לא מוכנה לכך. המלצתי היא שתקדישי לפחות פגישה אחת לדבר איתו על זה ולהבין ביחד איתו מדוע את מבקשת דווקא ממנו המלצה על מטפל אחר. דרור

המרחק כן בעייתי!! מה זאת אומרת מבקשת דווקא ממנו המלצה על מטפל אחר? מה זה אומר? יש בעיה עם זה? זה אומר על משהו?

אני מקווה שמישהו יוכל לעזור לי.............אם לא תפנו אותי לפורום אחר בבקשה.... אני בגיל 31 סובלת מחיתוך עצמי שנים רבות וגופי בעיקר מכוסה צלקות כל פעם שאני מכירה בחור ואנו מגיעים לקטע של הסקס אני מתביישת שיראה את הצלקות..(רגלייים ובטן צידית) רוב הבחורים שהיו איתי התייאשו מזה שאני לא מוכנה להדליק את האור... להתקלח איתם או כל דבר שקשור לחשיפה אני מאוד רוצה להצילח בקשר החדש אבל לא יודעת איך להתגבר על הבושה... מה אומרים במצבים כאלה לבחור שבטח יסתכל על הצלקות ויגעל אני חיה בחושך הלחתוך את עצמי פגע לי בכל תחומי החיים אני בקושי עובדת לא למדתי בקושי סיימתי תיכון פשוט אין מוטיבציה רציתי שיהיה מישהו שיאהב אותי....שלא אתבייש בגוף שלי לידו.......... איך חיים ככה איך אפשר אחרת? מה בחורים יכולים לחשוב על זה? תודה לכם על ההתייחסות

כרמית שלום, חיתוך עצמי הוא לרוב דרך להפחת כאב נפשי, הוא מביא להקלה זמנית, אך כדברייך גורר איתו תחושות בושה ואולי כעס עצמי נוסף. אני מאוד יכול להבין את הקושי שלך ברגעים אינטימיים מחשש שיידחו ממך. משום שזה גורם לך כל כך הרבה סבל, ומשום שלדעתי החיתוך העצמי אינו הבעיה אלא אחד מהביטויים שלה חשוב שתקבלי עזרה מקצועית. כאשר לא תרגישי עוד צורך לחתוך את עצמך תוכלי לחשוב כיצד את מתמודדת עם הצלקות שכבר נשארו, כאשר גם פתרונות רפואיים אפשריים. דרור

תאהבי את עצמך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מי שיאהב אותך לא יעניין אותו לא צלקות לא גובה משקל או כל דבר אחר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לי בעיה אני מאובחנת כאישיות גבולית ודכאו ונמצאת בטיפול פסיכולוגי שנתיים לוקחת כדורים בשבועיים האחרונים הפסקתי לקחת והמטפל קולט שמשהו לא בסדר.. אם אני אספר לו הוא יכעס שלא התייעצתי איתו ומצד שני לא בא לי כדורים יותר מה יכול לקרוט איתי..

שלום לך, ייתכן שהמטפל שלך לא יהיה שבע רצון מההחלטה שלך, ומכך שהחלטת לעשות את זה לבדך ללא התייעצות איתו. אבל זה נושא טיפול ביניכם, נושא של אמון וביטחון במקום שלך מולו וביכולת שלך להשהות החלטות ולהתמודד עם אי הסכמה שלו. מבחינה רפואית חשוב, גם אם מחליטים להפסיק טיפול תרופתי לעשות זאת בהדרכת רופא ובליוויו, בהדרגתיות, תוך פיקוח על השלכות ההפסקה. גם בשל כך אני חושב שחשוב מאוד שהמטפל שלך יידע מזה. דרור

אה................................אני...אמרתי למטפלת שלי היום שאני רוצה למות והיא לא עשתה עם זה כלום!!!!!!!!!!!!!!! איך זה קורה..... אני התכוונתי ברצינות והיא לא עשתה כלום לעזור לי! יש סגנון טיפולי כזה...? לשחק אותה קול מול מישהו שרוצה למות.......למה היא לא רואה אותי? היא אפילו לא התקשרה והיא תמיד אבל תמיד מתקשרת!!!!!!!!!!!מה הקטע שלה?

יעל שלום, נשמע שמאוד רצית שהמטפלת שלך תעשה משהו, תראה לך שהיא מודאגת, שאכפת לה ואולי גם תיקח אחריות ותמנע ממך לפגוע בעצמך. אבל נסי לחשוב האם דיברתם על זה בתוך הפגישה, האם זה שהיא לא עשתה משהו אומר בהכרח שהיא לא הגיבה ולא ראתה את הכאב שלך. אני לא חושב שיש סגנון של להיות קול, אבל בהחלט יש חשיבות להפוך את המעשים למילים גם אצלך וגם אצלה. דרור

שלום לך, אם יש לך מטופל שהוא לא ממש מדבר, לא ממש משתף. הסיבה היא לא יודע התנגדות, קושי בהיחשפות, ]חד מתלות- כל מה שעולה לך לראש. יש מצב שאתה כמטפל יימאס לך, שפשוט לא יהיה לך יותר כלים להתמודד איתו? מה תעשה אם יהיה לך מטופל עזה? כמה זמן תמתין עד שהוא יתן בך אימון? יתחיל להרגיש נוח אצלך? מה המקסימום שאתה יכול לסבול? תודה

ערן שלום, כתבת בכותרת מטופל קשה, ואכן נשמע שקשה לך וגם למטפל שלך בתוך החדר. אתה שואל כמה זמן תהיה לו סבלנות אליך, ואולי אתה גם שואל כמה זמן תהיה לך סבלנות למצב הזה. בכל מקרה אין הגבלת זמן קבועה מראש, אני מניח שהוא מבין את הקושי שלך ומכבד אותו והוא מנסה בעדינות ובהדרגה לעזור לך להרגיש יותר בנוח, לבטוח בו ולהיפתח בתוך החדר. זה יכול לקחת לא מעט זמן, ייתכן גם שבשלב מסויים הוא יאמר לך שהוא לא רואה אפשרות שהוא יכול לעזור לך. אבל בעיני לפחות יש טעם רב להביא את השאלה הזו לטיפול, לפתוח מולו את החשש שלך והקושי שלך בטיפול ולשמוע ממנו את הדעה שלו. דרור

שמי מירב מירושליים שלום לכם אני בטיפול פסיכולוגי ארבעה חודשים ומאוד מרוצה מהטיפול שלי אבל....... המטפל אמר שכדאי שנוסיף עוד פגישה שיהיו שתי פגישות בשבוע...........!. אני לא יודעת אם הוא התכוון עוד פגישה ושאני צריכה לשלם על זה או לא...אם אני צריכה לשלם אז אין לי כסף ולא נעים לי להגיד לו......ואולי אם הוא הציע אז הוא התכוון שזה ללא תשלום נוסף. לא יודעת מה אתם חושבים ואיך פותרים את הקטע הזה??? אני כן חושבת שאני צריכה יותר אותו ואני שמחה שהוא אמר את זה אבל הוא לא הסביר איך זה יהיה. ביי לכם

מירב שלום, למיטב הבנתי הפגישה הנוספת כרוכה גם היא בתשלום. את כותבת שאת זקוקה לה אבל לא יודעת אם יכולה לעמוד בתשלום נוסף. עצתי היא אל תישארי עם זה לבד, אמרי לו שאת שמחה שהציע, שאת זקוקה לזה אבל שאת לא יכולה לעמוד בתשלום ונסו ביחד לבחון אפשרויות נוספות, כגון הנחה. דרור

שלום וערב טוב אני אחרי שני אישפוזים בבית חולים פסיכיאטרי פעם בסגורה ולאחרונה בפתוחה. האם יש לבית החולים זכות לתת מידע רפואי לגורמים שיבקשו זאת? אני רוצה למצוא עבודה ואולי אפילו להרשם לקורס....מה קורה לגבי התיקים הרפואיים בבית החולים למי יש גישה לכך? תודה רבה על תשובתככם

חיה שלום, קיימת סודיות רפואית על האשפוזים שלך ועל הטיפולים שעברת. כלומר ללא וויתור סודיות שלך לא ניתן לקבל מידע. ישנם מקומות הדורשים וויתור סודיות כחלק מתהליך הקבלה ואת רשאית לסרב. אני לא יודע מבחינה חוקית האם על בסיס זה מותר להם לסרב לקבל אותך לעבודה ושווה להתייעץ גם עם עורך דין בנושא. לגבי הרשמה לקורס לימודים בוודאי שאין סיבה שידרשו ממך וויתור סודיות. בהצלחה, דרור

שלום, מטפל או מוסד רפואי רשאים למסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה- המטופל נתן הסכמתו למסירת המידע הרפואי, חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי, מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר לצורך טיפול במטופל, לא נמסר למטופל המידע הרפואי לוועדת האתיקה אישרה את מסירתו לאחר, ועדת האתיקה קבעה, לאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע את דבריו, כי מסירת המידע הרפואי על אודותיו חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירתו עדיף מן העניין שיש באי מסירתו, כל אלה יחולו כשמסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין. כמובן, כל מקרה לגופו או לנפשו דעי זכויותייך, מחזקת ידייך בדרכך החדשה

לא יודעת איך לכתוב את זה מתביישת בעצמי אני בחורה דתיה נראית תמימה שומרת על תינוק שמן בריא מתוק מתוק ואני לא יודעת מאיפה בא לי הסטיות המיניות האלו פותחת לתינוק את הטיטול ומתחילה לשחק לו במובי דיק הקטן שלו... ובידיוק האבא נכנם... זהו זה הסיפור שלי הביטחון העצמי שלי ברצפה מנסה לספר סיפור כיסוי לזה...יש לי שאלה כמה בעצם...("ההורים עדיין לא דיברו איתי אבל כנראה שסיימתי את הקרירה בתור בבייביסיטר)1. האם זה יפגע בתינוק בעתיד?(אני מקווה מאד שלא מבחינת תפקוד מיני הטרדה וכו...) 2. מאיפה זה בא לי? לא מצליחה למצוא בחיים שלי לא עברתי אונס היחסים ביני לבין ההורים שלי יחסית טובים... 3. האם זה נפוץ הסיפורים האלו? טוב אין לי מה להגיד מתביישת להראות להורים את הפרצוף שלי ומרגישה שפגעתי באמון...

שלום לך, לא ברור מדברייך האם היה זה אירוע חד פעמי או אירוע שחזר על עצמו, שנית האם את מוטרדת ממחשבות כאלו במהלך היומיום. אם לא היה זה אירוע חד פעמי ואת מרבה להימשך לילדים הרי שמדובר ככל הנראה בהפרעה שחשוב שתטפלי בה, גם עבור עצמך, כי נשמע שזה מפחיד אותך, וגם על מנת שלא תפגעי בילדים. לגבי הילד, איני יכול לומר האם זה ישאיר עליו חותם, אם הוא ילד קטן משנתיים שלוש ככל הנראה זה לא ישאיר חותם. מעבר לגיל זה קשה לדעת ולומר מראש. אני מציע שבכל מקרה תפני לטיפול, זה יכול לעזור לך להבין מה קרה לך, מדוע רצית לגעת וחשוב מכך ללמוד כיצד בעתיד, גם אם המחשבות יישארו תדעי כיצד לא לתרגם אותם למעשים. דרור

ואפילו אם מה שכתבת פרי דמיונך לכי לטיפול. :))

בוקר טוב, מה מטופל אמור לעשות מול מטפל שמאבד את עצביו לרגע ומוציא את הכל בפני המטופל. הוא אומר לו (למטופל) כל מה שחשב עליו, ומה שהסתיר לאורך הטיפול. ואומר לו שהוא מעצבן אותו, שהוא לא יודע מה לעשות איתו.... כאילו כל העצבים שהצטברו אצלו במשך היום ממטופלים אחרים הם נזרקים כלפי מטופל מסוים. האם לחזור? לדבר ע לזה -(הוא בטח ימצא אלף דרכים לצאת מזה נקי)? להיעלם לו וזהו!!! איך אפשר לעכל התפרצות כזאת מאדם שנתת בו את כל האימון, ששנים לא הצלחת לתת לאיש אחר. איך אפשר? אודה לך על תשובה כנה

רויטל שלום, אני מניח שהחוויה שעברת בחדר בזמן שהוא התפרץ הייתה חוויה מאוד לא נעימה, בעיקר אם התקשית לתת בו אמון במשך זמן רב. כאילו היה משהו באותו רגע שהחששות הגדולים שלך התממשו. אני לא יודע מה קרה בדיוק באותו רגע, מדוע הוא התפרץ או מה את אמורה לעשות. אבל נראה לי שכאשר הוא מתפרץ זה נשמע כאילו זו האמת היחידה שהוא הסתיר עד כה, ובעצם החששות היו מוצדקים, ולעומת זאת חלקים אחרים שהוא הפגין בטיפול מזוייפים. שווה לחשוב על זה לפחות. לדעתי בכל מקרה נכון יהיה שתביאי את הרגשתך לפגישה, גם אם תחליטי לסיים, זה חשוב עבורך להבין מה קרה שם. ואולי עצה מהצד נסי ככל האפשר לא לראות את זה כמקום ממנו הוא צריך לצאת, להתחמק, ובעצם להוליך שולל, אלא כהזדמנות אמיתית להבין מה קרה ולראות לאן וכיצד את ממשיכה משם. דרור

מתה לישון או לישון ולמות זה כבר לא משנה, סליחה שעושה אידיאליזציה למוות, זה בסדר גם אם ההודעה תשלח לחלל ולא תגיע לשום מקום. מצטערת שלוקחת לכם מקום בפורום החביב במילים חסרי משמעות, מנסה לעשות פעולה "בריאה" כדוגמת הכתיבה מאשר לפגוע בעצמי. המרחק בין זה לזה הוא כחוט השני. אומרים תרגישי טוב אם תלכי לטיפול - הלכתי, אמרו גם -עבודה ,חברים, לימודים, חיוכים, תרומה לחברה, להיות חברה טובה, ילדה נוחה להורים, לשמור על חוקים, ללכת לסופר לקנות מצרכים, לראות סדרה טיפשית על החיים, לשלם וועד בית בזמן, לא לעקוף בפקקי תנועה, לקרוא ספר טוב, לעשות פעילות סופרטיבית, לתכנן עתיד, להתייחס בכבוד לסביבה, לשמוע מוזיקה טובה, להגיד מדי פעם לבן זוג אני אוהבת, להאכיל את החתולים, לא לקטוף פרחים שמורים, לסייע לחלש, להתעדכן בקורה בחדשות, לקרוא מספר מחקרים הזויים, לאכול בריא, לאכול המון בלי להקיא, לנסות לחיות בשלום עם עצמי, לא לחתוך את הגוף כשכואב,לא ליטול את נפשי, להגיד לא לסמים, לקיים יחסי מין כי צריך, להתקשר לאנשים שמחכים לשיחה כבר ימים, להנות מהשמש בבקרים, לעשות טיול כשמחשיך ומעלי הכוכבים, לכתוב שירה, ליצור הזדמנויות, לזכור ימי הולדת, לשמוע צחוק ילדים- כל זאת עשיתי. אז למה רע לי, למה הכל כואב, למה אני כותבת את השטויות שאני כותבת, למה לא יודעת להגיד די כשכואב לי, למה אני שותקת, למה לא אכפת לי אם אמות מחר בבוקר, למה עשיתי את כל הבריא ובתוכי הכל כל כך מרוסק, למה אני לא מסוגלת לצעוק, למה אני מחייכת, למה לאף אחד אין תשובות ולמה לעזעזל אני עדיין פה. אומרים מחר אולי יהיה אחרת, הכל תהליך שעוברת, אומרים שהכאב ידעך והחיים יקבלו צביון אחר, אומרים את חזקה את הכל עוברת, אומרים את בטיפול בגלל זה את כל כך מתפקדת, אומרים שהכל ישתנה כשחומרים יהיו מעובדים, אומרים הזמן יעשה את שלו, אנשים מדברים מדברים מדברים אז למה זו אני שרוצה כרגע להפסיק לנשום.

שלום לך, אני לא שומע בדברייך אידיאליזציה של המוות, אני שומע כאב עז המוביל ברגעים מסויימים, בעיקר בלילה להתגברות הרצון להפסיק את הכאב בכל דרך שהיא. את מדברת על הפער שאת חשה בין הבפנים המרוסק, לבין הבחוץ המתפקד, אולי מתפקד מדי. אני שומע את הייאוש שלך את התחושה ששום דבר ממה שהבטיחו לך שיעזור לא עוזר, ומכאן גם את תחושת הבדידות עם הכאב שלך. נשמע לי שחלק מרכזי בכאב שלך קשור לפער בין החוויה שלך מבפנים לדרך בה את נראית מבחוץ. ייתכן ואני חוזר על דברים שנאמרו לך אבל המשך העבודה הטיפולית, עיבוד החוויה הפנימית שלך יכול להביא להקטנת הפער הזה ועמו הקטנת הכאב. דרור

יקרה שלי אין לי מילים כבר אמרו לך הכל ואת מכירה את כל המילים והדרכים האופטימיות.... אולי כדאי שתגידי בטיפול שאת לבד ושאת לא יכולה להרפות את הבפנים לבחוץ.... אני בטוחה שהמטפל/ת שלך תהיה בשבילך זו לא בושה להגיד צריכה עזרה...... ואז לתפקד פחות וליפול יותר כשמישהו לידך.. אני פה איתך שולחת לך יד מלטפת ואוחזת בך חזק!! מקווה שתשני כבר הלילה...... אוהבת אותך את יודעת ומלווה אותך פה בדרך הכל כך קשה וגאה בך על ההתעקשות להרגיש טוב מבפנים קודם כל מבפנים כי מבחוץ את עושה באמת הכל:-( שלך בילבי ילדת הברזל

מה שאת אוהבת מילים: מאיר גולדברג קחי מה שתרצי, מי יסרב לך קחי את העולם כולו מי יוכל לומר לך לא אם רק תחייכי, מי לא יתאהב בך מי שאת רוצה יבוא אל תלכי עם מי שלא תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב יש לך זמן לגדול, כמה יפה את קחי את העולם כמו פרי קחי כל מה שאפשרי אין אחת כמוך, את כבר יודעת שתוכלי תמיד לבחור כל מה שתרצי לזכור תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב

מצחיק-עצוב

שלום לך, אני לא בטוח שהבנתי את דברייך לגמרי אבל אכן יש עצב רב בפורום ומדי פעם משתרבבת גם אמירה הומוריסטית המכניסה גם קצת צחוק לתוך העצב. דרור

שלום לך, איני בטוח לאיזו הודעה את מתכוונת ובכל מקרה נראה שהיא נכתבה ביום שבת, בו הפורום נמצא במנוחה. עניתי לדינה במהלך היום ואני מקווה שזו ההודעה אליה את מתכוונת. דרור

חמישית מהציבור: לא נשב ליד פגוע נפש יום ראשון, 18 במאי 2008, 19:33 מאת: נעמה טלמור, מערכת וואלה! חדשות "אין ספק כי באותם ישובים ומתנ"סים בהם מתקיים שילוב של פגועי נפש בחיי הקהילה – יש שינוי לטובה" בישראל של 2008 עדיין מאמינים שבעיות נפשיות הן מידבקות: אחוזים ניכרים מהציבור לא יישבו באוטובוס או יגורו בסמוך לפגוע נפש בישראל של 2008 עדיין חושבים כי פגועי נפש הנם אנשים אלימים, מסוכנים, וחלקם אף מאמינים כי מדובר "במחלה מידבקת" – כך עולה ממחקר חדש שנערך בחברה למתנ"סים. המחקר נערך בקרב שתי קבוצות, כשכל אחת מהן מנתה כ–300 משתתפים. קבוצה אחת מנתה כאלו שבאו במגע אישי, משפחתי או מקצועי עם פגועי נפש. הקבוצה האחרת כללה אנשים שאינם מכירים פגועי נפש ושאין להם קשרים חברתיים או מקצועיים איתם. מהמחקר עלה, כי 21% מהציבור שאינם מכירים פגועי נפש לא היה מוכנים לשבת ליד חולים באוטובוס. רק 50% מהציבור מוכנים לגור בשכנות לפגועי נפש, לעומת 72% מאלו המכירים את החולים. 98% מהאוכלוסייה בישראל לא מוכנים להתחתן עם אדם שהיה או שעודנו חולה. גם 89% אנשים שמכירים מקרוב פגועי נפש נתנו תשובה דומה. "מצער להיווכח כי עדיין רוב תושבי ישראל אינם מוכנים לקבל פגועי נפש כקולגות בעבודה, כידידים או כשכנים", אמרה על המחקר טליה בוז מזרחי, מנהלת התוכנית של החברה למתנ"סים לשילוב פגועי נפש בחיי הקהילה. "אך אין ספק כי באותם ישובים ומתנ"סים בהם מתקיים שילוב של פגועי נפש בחיי הקהילה – יש שינוי לטובה ונכונות רבה יותר לקבל אותם כמות שהם", אמרה. לדברי עורכי המחקר, ניתן להצביע על התפתחות רחבה בכל הקשור לתחום הטיפול והשיקום של נפגעי נפש. לדבריהם, טיפול תרופתי מתקדם הביא לכך שכיום 90% מפגועי הנפש במדינת ישראל מתגוררים בקהילה ומתפקדים באופן כמעט מלא ועצמאי. http://news.walla.co.il/?w=//1283378

שלום לך, אכן מצער לדעת שלמרות הכל חלק לא מבוטל עדיין מתקשה לקבל חולי נפש כחלק ממנו. יחד עם זאת אני תוהה כמה ממי שמכיר אנשים פגועי נפש עדיין מתנגד להיות בקרבתם. אני מניח שהאחוזים במקרים כאלו הרבה יותר נמוכים. אבל בכל מקרה ברור שיש עוד הרבה עבודה לעשות בכדי לאפשר שילוב תקין בקהילה. דרור

סליחה כן אבל גם אני לא היית יושבת לבד חולה נפש עם הריר שלהם ומדברים לעצמם זה מגעיל.......!

המייל הוא על שם נירה ר.

שלום לך, לא קיבלתי מייל תחת השם הזה, ולמיטב ידיעתי ומבדיקה שעשיתי המייל תקין. את מוזמנת לנסות שוב, ולשלוח ל [email protected]. דרור

צריך המלצות למטפלת באיזור השרון שלום הודעתך נערכה, אני ממליץ לצרף כתובת מייל ולא מספר טלפון. דרור שטרנברג מנהל הפורום

מתי שלום, כפי שכתבתי לך אנא צרף מייל אישי וחברי הפורום ישמחו לשלוח לך המלצה על מטפלת מאיזור השרון. דרור

מתה מרעב הפרעות האכילה ממשיכות לשגע את בריטניה: פרופ' רוזמרי פופ, בת 49, דמות אקדמאית מוכרת ואהודה מתה כתוצאה מאנורקסיה. האבסורד הגדול: פרופ' פופ היתה בין היתר יועצת לממשלה בתחום החינוך לבריאות כלי התקשורת בבריטניה עדיין לא נרגעו מפרשת הבולמיה של סגן ראש הממשלה לשעבר, והנה פרסום נוסף על הפרעת אכילה במקום שבו לא הייתם מצפים למצוא אותה: פרופ' רוזמרי פופ, מרצה וחוקרת מכובדת מאוניברסיטת בורנמות', מתה מאנורקסיה נרבוזה בגיל 49, כשהיא שוקלת 30 ק"ג בלבד. בתקופה האחרונה דובר לא מעט על התרחבות התופעה של הפרעות אכילה אצל נשים מבוגרות, ולא רק נערות צעירות (קראו כתבה בנושא), והנה מופיע מקרה שממחיש זאת בצורה הכואבת ביותר. פרופ' פופ נמצאה ללא רוח חיים על ידי אחיה ובנו לפני כחודש, לאחר שחזרה מקניות, ובשבוע שעבר התברר כי סיבת המוות היתה הפרעת האכילה הקשה, שממנה סבלה במשך יותר מ-30 שנה. כלפי חוץ, פרופ' פופ היתה אשת אקדמיה מצליחה, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, ובאופן אירוני, תחום התמחותה היה החינוך לבריאות - נושא שלגביו אף שימשה כיועצת לממשלת בריטניה. היא עבדה ב-20 השנים האחרונות בכמה מוסדות אקדמיים, ולפני שנתיים הצטרפה לאוניברסיטת בורנמות, שם אף מונתה לסגנית נשיאת האוניברסיטה. היא הקדישה את חייה לעבודתה, ומעולם לא נישאה או ילדה ילדים. אבל מתברר שהחזות החיצונית המצליחה הסתירה סוד אפל. אחיה של פרופ' פופ, כריסטופר ומייקל, סיפרו בשבוע שעבר בוועדה שחקרה את מותה כי ידעו היטב שלאורך כל השנים היא נאבקה בהפרעת האכילה, שהובילה אותה לדיאטה שכללה רק פירות, ממתקים נטולי סוכר וקפה. בין היתר סיפרו כיצד היתה מזמינה אותם לסעודות בביתה, אך מותירה אותם לבד בחדר האוכל. "היינו מודעים לחלוטין לבעיה שלה", הם סיפרו, "אך לא הצלחנו לשכנע אותה לשנות את מנהגיה". ובכל זאת, במשך שנים רבות היא הצליחה לשמור על תפקוד תקין, עד השנה שעברה, אז החל גופה לבגוד בה. היא לקתה בדלקת במערכת העיכול, שהחלישה אותה וגרמה לה לאבד עוד 10 ק"ג ממשקל גופה בשנה האחרונה. הרופאים שבדקו אותה סיפרו כי היתה כה חלשה שליבה הצטמק למימדים של לב של ילד קטן. ב-21 במרץ היא מתה, לאחר שהלב הפסיק לפעום עקב צניחה ברמת הסוכר בדם. בשקית הקניות שאחזה בידה בזמן מותה נמצאו כמה ירחוני אוכל. בשבוע האחרון, בתום עבודת הוועדה שחקרה את מותה, נקבעה סופית סיבת המוות: אנורקסיה נרבוזה. "אנחנו מתקשים להבין כיצד הצליחה להמשיך לתפקד לאורך השנים למרות התזונה הלקויה שלה", מסרו אחיה בהצהרה השבוע, "אך בשום שלב לא האמנו שהדבר יוביל אותה אל מותה. היא היתה אחות ודודה אוהבת, נדיבה ומבינה, והיא תחסר לנו מאוד".

היא עוד מעט תקום עוד פעם!!! ואם היא דוקטור אז?היא חסינה?

מקלדת שלום, כפי שכתבתי למטה, פסיכולוגים אינם חסינים להפרעות נפשיות, לא תמיד הם גם מצליחים להתמודד איתם. בכל מקרה עצוב לשמוע על מוות שכזה בין אם הוא של פרופסור ובין אם של כל אדם מהרחוב. דרור

כתבתי למטה תגובה לסימן קריאה ולא העלתם!!!!!!!!!!!!!! למהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה???? הועלו רק תגובות שמדברות על כמה החיים יפים ויש תקווה וכמה היא פיזרה תקווה!!!!!!!!!!!!!אני כתבתי על החרא שבחיים ועד כמה אף אחד לא התייחס לכמה היא פוחדת למות!....... ובגלל שזה לא הכי יפה מבחינתכם הפסיכולוגים אז לא העלתם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!למה יש רק תגובות אופטימיות? זה להפוך את הפורום למשהו שיקרי כשסימן קריאה בכלל לא דיברה על תקווה דרור תקרא את ההודעה שלה למטה ותקלוט למה אני עצבנית שלא העלו את ההודעה שלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גם תקרא את ההודעה שלי שלא העלו (חברה קבועה 2) ותבין שגם מותר לכתוב על הכאב שלה ושלי לא מה שליאת עשתה שדיברה רק על היופי והתקווה ועוד כל מיני דברים שלא קיימים בהודעה של סימן קריאה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!גם אותי לא רואים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!מעצבןןןןןןןןןןןן

נתפס למייקל או מה קוראים אותו הגב וליאתי עם המיני לא התכופפה ודרור לא תמיד בסביבה אז לקח זמן מה כתבת סוויטי?

התבלבת עם מייקל ג'קסון? חחח קרעת אותי :-)

"המון כאב יש בי לדבר עליו מפחיד כי אז זה דורש לעשות סדר בחיים והווה שלמים, הבלאגן והכאוס יותר מאורגנים מכל נסיון יומרני שלי להבין את מהותו. נורא מפחיד לדעת שלא מעוניינת בשלב זה להתאבד, שהרי בתקופה ובאירועי חיים כמו שעוברת, זו אולי אפילו חוצפה ואוטופיה לנסות להאחז, לחפש נמלה חרוצה שתספר לי איך להכין עצמי לתקופות הקשות. פעם הייתי החרגול שבסוף מתרסק בימים הקרים וגווע לרעב, היום קטנה עם עול עצום על כתפי מדדה לכיוון הרוח המכוונת לכיון האור. החיים לא מחייכים אלי עוד כאב ועוד בילבול, לילות בלי שינה, זכרונות המומים של מישהי שהייתי, נסיון עלוב להכיר בילדה שחייתה בי, גירסא שקופה של עצמי, בתסריט זוועה זה המכונה חיים-רצון מטורף לדחוף עצמי קדימה כשמולי מגיחה רכבת על כל עוצמתה. ובתוך כל זה משהו בי אומר היום את רוצה למות אולי מחר תרצי לחיות וכשזה יקרה את ככל הנראה תרצי להיות שם"

לא מבינה מה רוצים מליאת? ברור שהיא תדבר על תקווה,תגידי ראית פעם פסיכולוג שאומר,כן אין תקווה חיים חרא בואי אעזור לך להתאבד?אם את מכירה כזה תשאירי כתובת.

שלום לך, ככלל אנו מנהלי הפורום נוטים להעלות כל הודעה אפשרית ובתנאי שהיא אינה פוגענית בדרך הביטוי שלה, הן מבחינת הניסוח והן מבחינת ההתייחסות שלה ומידת הנזק שהיא עלולה לגרום. אני יכול לומר שמניסיוני לאחרונה נתקלתי בלא מעט הודעות שיצאו נגד מה שאני רואה כתפקיד מרכזי שלי גם כפסיכולוג וגם כמנהל הפורום- הצגת תמונה רחבה, גם אם קשה של החוויה. הזעם מתעורר לרוב בתגובה לתגובה של משתתף אחר בפורום, מתוך הנחה של ידיעת החוויה שלו. כאן ישנה סכנה של חציית הקו הדק בין השתתפות בכאב לבין העמקת הייאוש ואף דחיפה מעבר לקצה. איני יכול לומר לך מה לכתוב, אבל אם בעתיד תחושי מיואשת, ללא תקווה, ותכעסי על העלאת התקווה אצל אחרים, נסי לכתוב על התחושה שלך שאת לא רואה תקווה, אני חושב שכך גם תוכלי להיעזר יותר בפורום. לילה טוב, דרור

מתוקה:-) אנחנו פה ועוד מעט הוא יחזור מבטיחה! בטח שזה קשה אבל את לא לבד תראי כמה אנשים יש פה ובטח גם לידך יש כמה נחמדים:-) בילבי ילדת הברזל

שלום לך, נסיעה של מטפל או הפסקה זמנית בטיפול יכולה להיות מאוד קשה גם אם היא לטווח זמן של שבוע. אני מניח שעוד תדברו על זה כשהוא יחזור אבל בינתיים נסי להיעזר בכל דרך בה את יכולה. אם זה במשפחה או חברים, אם זה במחשבה כיצד אמירות שלו הרגיעו אותך בעבר ובניסיון להבין שהוא יחזור גם אם זה לא מרגיש כך. ולבסוף את מוזמנת להמשיך ולהיעזר כאן בפורום. דרור

י-ם: הוארך מעצר החשוד בניצול מיני של צעירה המוגבלת נפשית פורסם: 18.05.08, 16:31 בית משפט השלום בירושלים האריך בחמישה ימים את מעצרו של צעיר בשנות העשרים לחייו, שנעצר בחשד שהוא וחשודים נוספים ניצלו את מוגבלותה הנפשית של צעירה בת 27 וקיימו איתה יחסי מין, חלקם ככל הנראה בכוח. מהמשטרה נמסר כי החקירה נמשכת וצפויים מעצרים נוספים. (אפרת וייס)

מקלדת שלום, תקיפה מינית ראויה לכל גינוי אפשרי ומכאיב לשמוע עליה, במיוחד כאשר הקורבן הוא חסר ישע כפי שנטען בכתבה הזו. דרור

אני רחלי בת 30 בבקשה תסבירו לי את התופעה הזו:-((((((((((((((( בוגדת בחברים שלי באופן סדרתי, כל בחור שמכירה בסוף בוגדת בו אני לא יודעת למה אבל ככה אני מסיימת קשרים.... עכשיו לפני שבוע הכרתי בחור מדהים בפאב רוצה שיצליח לנו אבל פוחדת ששוב אבגוד בו כשארצה לבגוד בו! יש לכם הפסיכולוגים רעיונות או תאוריות למה זה קורה? זה אפילו לא בשביל הסקס זה כאילו שאני רוצה לסיים את הקשר אבל שממש לא תהיה אפשרות חזרה... בכל קשר אני גם שואלת מה יקרה אם אבגוד בך והכי מרגיע אותי שהם עונים אני אפרד ממך..ואז אני יודעת שאני בקשר הנכון! למה?

רחלי שלום, קשה ולא נכון לענות תשובה החלטית מבלי להכיר ולהבין לעומק מה את מרגישה בתוך קשרים. אבל נשמע לי שקשר זוגי, אינטימיות זוגית קשה ומורכבת עבורך. את נשמעת כמי שחוששת להבלע בתוך קשר, רוצה לדעת שיש לך אפשרות לצאת מהקשר אבל מבלי שאת תהיי זו שתסיימי אותו. את זקוקה לבן זוג שיעזוב אותך בהינתן המצב המתאים. שלא יהיה מוכן להישאר איתך אם תבגדי בו. השאלה היא מה יש בקשר שכל כך מאיים עלייך. ומה מקשה עלייך להיות זו שנפרדת. בעצם אני שואל האם יש משהו שאת משחזרת בתוך הקשרים הללו. בכל מקרה עצתי היא שתפני לטיפול ותנסי להבין מה בדיוק קורה שם משום שנשמע שלא טוב לך. דרור

לפני שבועיים פגישה עם הפסיכולוג:-( כעסתי כל כך שנעלמתי לו כבר שבועיים הוא השאיר הודעות לא חוזרת אליו!!!!!!!!!!!!! עכשיו אני רוצה לחזור מה להגיד לו? הוא יקבל אותי חזרה? למה אני עושה את זה???????????????????????מה אני אגיד לו? הוא כל כך מקסים ואוהב ותומך וסבלני ואני עושה לו את המוות..הוא בטח חושב שקרה לי משהו:-( איך חוזרת לטיפול האם זו סיבה בשבילו להפסיק את הטיפול? בפגישה האחרונה כעסתי שהייתי שעה בטיפול והייתי צריכה עוד עשר דקות הוא נתן לי ואז כשביקשתי להפוך את זה לעוד שעה...... הוא אמר שיש לו עוד מעט מטופל שצריך להגיע...שניפגש מחר בפגישה שלנו......זה הרס אותי:-((((((((((((((((((((זה כואב נכון?

יקרה מאוד הוא ישאר איתך ואתם תעברו את זה! אני לא יודעת למה נעלמת לו או אמרת שבגלל שכעסת אולי הוא יודע אבל בטוח שהוא דואג וחושב שאירע לך משהו. תתקשרי תלכי רק תגידי שאת בסדר ותדברו על זה... הוא חשוב לך ובטח גם את לו ובטיפול עוברים הרבה ביחד זה אחד מהם:-) בהצלחה ולא צריך להעלם זה פוגע בך וגם בו ובעיקר בטיפול! שלך נורית

דקלה שלום, אני מבין שהיה לך מאוד קשה להרגיש שהזמן שלך מוגבל, ובמיוחד שהוא מוגבל משום שקיים עוד מטופל מלבדך עבור המטפל. אני מניח שהרגשת פחות חשובה לפתע, שהוא לא יכול להיות איתך ללא הגבלה ובעיקר חששת שהוא עלול לנטוש אותך. נראה לי שזו הסיבה שבחרת, מתוך כעס, להתרחק, להגן על עצמך. כעת את רוצה לחזור לטיפול ונראה לי שמה שקרה יעבור עיבוד בתוך הטיפול כך שעם הזמן תוכלי לבטא את התחושות שלך במילים, תרגישי שאת נשמעת ומובנת ולא תזדקקי לעשות מעשים כאלו. דרור

אתה צודק! אבל אני לא יודעת איך הוא יגיב:-( אני פוחדת שהוא יפסיק לי את הטיפול הוא יכול לעשות את זה? מה נראה לך?

היי שבוע טוב לגבי החברה שלי... אז ככה שוחחתי עם הפסיכולוגית שלה היא אומרת שהן שוחחו על זה ושהיא יודעת מזה וזו הסיבה שהוסיפו פגישה נוספת לשתי הפגישות ושהיא מדברת איתה גם בטלפון. שאלתי אותה אם היא חושבת שהיא בסכנה? הפסיכולוגית חושבת שאכן רצונה אמיתי אך כוונותיה מדוברים ביניהן, לדעתה אישפוז לא יהיה לה נכון בעיקר בגלל היותה במצב מאוד רגיש מבחינת תכנים בטיפול וגם בגלל שמצבה לא מצריך אישפוז אלא תמיכה והחזקה טובה יותר. היא ביקשה "אם מתאפשר לי" :-) שאמשיך להיות קרובה אליה ושאם ארגיש בשינוי מבחינת עבודה ושגרת יום או מחשבות אז לעדכן אותה...! מתייעצת איתך דרור כפסיכולוג נוסף : אתה לא חושב שהפסיכולוגית שלה קצת אפטית ושחברה שלי בסכנה? נחמד שאתה פה התגעגעתי:-) בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, לדעתי הפסיכולוגית של החברה שלך עושה ככל יכולתה כרגע לעזור לה להתמודד עם המצב הקשה בו היא נמצאת. היא אף מציעה לך לעזור לה ואני מסכים שזהו דבר חשוב מאוד בתקופה כזו. אני יכול להבין את הרצון שלך שיעשה משהו דרמטי יותר שישנה את התמונה. אבל לעיתים לא רק שדבר כזה אינו אפשרי אלא גם אינו מתאים מבחינת התנהלות הטיפול. דרור

שאלות לפסיכולוגים בבקשה: מה ההבדל בין מניה דיפרסיה לדכאון? מה ההבדל בין אישיות גבולית לסכיזופרניה ? מה ההבדל בין מחלת אישיות למחלת נפש? תודה אם תוכלו גם להפנות אותי לחומר בנושא.

http://www.ifeelgood.co.il/dictionary.aspx

שלום לך, ראשית את יכולה להיעזר ב DSM מדריך האבחנות הפסיכיאטריות על מנת להבין את ההבדלים בין ההפרעות שציינת. ככלל ישנה אבחנה בין הפרעת אישיות לבין מחלות נפש. עיקר ההבחנה בין שני הסוגים הוא שבעוד באחד החוויה היא של משהו מוכר, כמו אישיות, בשני הקשיים נחווים כמשהו חיצוני, ולצרוך העניין כמו מחלה שתוקפת. זו האבחנה בין הפרעת אישיות למחלת נפש. במניה דיפרסיה יש שני קטבים. הקוטב המאני המתאפיין באופוריה, תחושת גדלות, עוינות, קשיי שינה ולעיתים גם מאפיינים פסיכוטיים. התקף מאני מלווה לרוב באפיזודה דכאונית חריפה. נהוג לראות בהפרעה זו כמושפעת מאוד מהפן הביולוגי והאי גם ניתנת לטיפול יעיל באמצעות תרופות. הפרעת דכאון דומה במידה רבה אך האדם לא חווה בחייו מעולם אפיזודה מאנית. הפרעת אישיות גבולית שונה מסכיזופרניה ראשית באבחנה שציינתי למעלה בין מחלה לבין הפרעת אישיות. קיים הבדל מהותי ביכולת לבוחן מציאות. למרות שבעלי הפרעת אישיות גבולית עלולים לחוות גלישות פסיכוטיות קצרות במצבי לחץ, הם לרוב מצליחים לצאת ממצבים אלו. לעומתם הסובלים מסכיזופרניה מתקשים מאוד להפגין בוחן מציאות תקין לזמן ממושך. בכל מקרה אני ממליץ לך להמשיך ולקרוא ולהבין לעומק את מאפייני ההפרעות שציינת וההבדלים ביניהם. דרור

שלום, אני תוהה, הכיצד ניתן לדעת שהמציאות שאני חווה מרגישה ורואה זו אכן המציאות הקולקטיבית. אני לא מתייחסת לסימנים באירוע פסיכוטי. גם לא ממש בשדה הקליני, אלא- מציאות כמושג "עממי" המשוגר בשימוש יומיומי-מהי אם כן, המציאות "האמיתית" על פי רוב איך אוכל לדעת בוודאות שאכן הנראה המורגש הינה המציאות. הרי לא נהוג לשאול זה את זה על חוויות מציאותיות אלא יותר על אלו הדימיוניות, מי חי "בסרט" ומי חי את המציאות כפי שהיא? למעט תוספות תפאורה ונסיבות של כל אחד מאיתנו שהוא בא כוחו- המציאות היא חוויה אישית או משותפת לנו כולנו? אני לא מכוונת לנושא בדבר החוויה הסובייקטיבית או לפרשנות האישית אפילו לא לדרך בה אנו בוחרים לראות דברים- למציאות יש עדים שיוכיחו אותנו בשפיותינו, לדמיון אין עדים או שותפים אלא אם כן הדמיון הוא המציאות.כל הקדימון הטיפשי הזה הוא כדי לשאול בריש גלי- אפשר להשתגע בלי "להנות" מעקבות פסיכוטיים? דבר אחרון, זכרונות עבר יכולים להיות חלק ממציאות בנקודת זמן או דמיון שנתקע במנהרת זמן עד כי הפך למציאות?

@ שלום, השאלה מהי המציאות היא שאלה מורכבת שכן כולנו רואים את המציאות בדרך שונה במעט. יחד עם זאת אנו נוטים להסכים על מרבית הדברים. כלומר כאשר אנו מדברים על חוויה מסויימת אנו לרוב מרגישים שהאחר מבין אותנו ושגם הוא חווה חוויה דומה. לגבי הדימיון כאן נראה לי שהייחודיות שלנו נכנסת ותופסת מקום מרכזי יותר, אך עדיין הדבר המרכזי הוא מידת ההפרדה בין המציאות לדמיון - כלומר האם ישנה יכולת לדעת מתי משהו הוא חלק מהדמיון שלנו ומתי הוא המציאות. אני לא בטוח שהבנתי את השאלה לגבי השגעון ללא עקבות פסיכוטיים, שכן לפחות מבחינה קלינית מדובר באותו הדבר. לגבי השאלה על זכרונות הרי שכיום המחשבה היא שזכרונות הם דינמיים ומשתנים בהתאם לאופן חוויתנו אותם אז וכיום. במקרים מסויימים, בעיקר לאחר טראומות לזכרון ישנו אופי נטול זמן למעשה. למשל פלאשבקים של האירוע ממחישים זכרון של חוויה שקרתה הנחווית כאילו קורית בזה הרגע. דרור

אני אנסה לשאול באופן ישיר יותר אולי אצליח להעביר את המציאות בצורת שאלה. אני מרגישה שאני זוכרת דברים למרות שלא זוכרת אותם, יש לי סיוטים מהם מתעוררת ואני לא יודעת אם מתעוררת להם או מהם. אני חוששת לעצום עיניים ולו בגלל האפשרות שסיוט נוסף יאחוז בי ואתעורר בבהלה בלי אפשרות לדעת -חלום, מציאות או דמיון. אני כן מרגישה שבמהלך היום אני מרגישה תחושות שלא קשורות למציאות - מחנק בגרון, פחד נוראי, לחץ בבית החזה וכאב פיזי לא מוסבר הרגליים נרדמות משותקות וישנם נימולים באיזור הידיים-לגבי זה אני תוהה האם אפשר לדעת אם נובע מכך שאני חווה את המציאות בצורה מעוותת או שזו המציאות. יש מן תחושה שאני חייה מציאות מסויימת אך כאילו החיבור בין האירועים בחוץ שרואה אותם לא קשורים לתחושות הפיזיות והרגשיות שלי. ישנו איזה שהוא פער בחיבור. אני עדיין לא מצליחה להעביר את המציאות בשאלה. אני יודעת שנשמעת מטורפת אך האם אתה מזהה כאן חלקים של שיגעון במובן הקליני?

חמודה שלחי לי את המייל שלך יש לי מטפלת מצויינת לתת לך!!!!!! (צרפתי מייל) היא עזרה המון לחברה שלי מבטיחה לך שלא תתחרטי. מאזור המרכז פסיכולוגית בכירה! את לא צריכה לסבול יש טיפול. (היא קצת יקרה אבל שווה)

שבוע טוב לכולםםםם יש לי שאלה לפסיכולוגים אני הייתי כאן בתקופה שדרור גרין היה מנהל פורום היום מצאתי אותי בפורום אחר. הוא מספר בכרטיס שלו על חיים קשים הלם קרב וכל מיני התמודדויות, איך אדם שסובל ממחלות נפש יכול להיות דוקטור לפסיכולוגיה? זה קצת מלחיץ כי אני התחלתי טיפול ומה אם הפסיכולוגית שלי סובלת מאיזו מחלת נפש? איך נותנים לאנשים שהם בעצמם חולים לטפל באחרים...הרי פסיכולוגים אמורים להיות דוגמא לבריאות נפשית ולחיים תקינים.. מה הסנדלר הולך יחף? והאם מחובתה של הפסיכולוגית שלי לעדכן אותי לגבי בעיות נפשיות של או לגבי דברים קשים שהיא עברה?

שלום לך, אני יכול להבין את החשש שלך, התחושה שאם אדם אינו מצליח לטפל בעצמו איך יוכל לטפל באחרים. אבל לדעתי כאן מוטלת החובה על מטפל להצליח ולהיות מודע למקומות בהם הוא יכול דווקא להיעזר בקשיים ובמצוקות בהם הוא נתקל על מנת להבין ולעזור לאחרים טוב יותר. מנגד עליו להצליח להבין היכן הוא מוגבל דווקא בשל קשיים אלו ולראות כיצד הוא מתאים אותם לטיפול. הרצון שיהיה מודל לחיים נפשיים בריאים מובן, זה יכול לעזור לחקות אותם. אבל בעיני לפחות דווקא היכולת להתמודד עם קשיים, מציאת הדרך לא לגרום להם לשבש לחלוטין את החיים היא העבודה הטיפולית, ואולי היא המודל הטיפולי הריאלי אליו ניתן לשאוף. דרור

בן 28 אין לי חברים לא התחלתי עם בנות אף פעם מיואש מתוסכל ועצבני מאוד שלא קיימתי יחסים עצוב ומתוסכל מזה מאוד בהתחשב בעובדה שלא יוצא לבלות עם חברים כמו בחורים אחרים בגילי לא מצליח להתקדם ללמוד באונברסיטה כמו בנים שהיו איתי באותה כיתה בבית ספר אני בחור רגיל שעבר את כול הצמתים בחיים ולא מצליח לעשות צעדים כדי להשיג דברים מזה 11 חודשים אני לא עובד שרוי בעצבות לא נורמלית אני מפחד כי מצבי הנפשי והכלכלי לא טובים שיחות עם פ סיכולוג...... לא עזרו מצטער שלקחתי בכלל והתאשפזתי בגללו לא חוזר אליו שיתקשר מליון פעם לא מצליח למצוא עבודה בגלל רישום רפואי גם ביטלו לי מילואים אני מיואש

שלום לך, אתה מדגיש את התחושה שהמצב שלך אינו תואם לגילך. היית מצפה מעצמך להיות במקום אחר לגמרי בשלב זה ואני יכול להבין מדוע אתה חש מיואש. יחד עם זאת עולה השאלה מה אתה מוכן לעשות בכדי לשנות את מצבך, האם אתה מוכן לנסות לקבל עזרה כלשהי לשיפור מצבך. בין אם זה עזרה במציאת עבודה, למרות הרישום הרפואי, בין אם זה עזרה בעבודה על הדימוי העצמי ומחשבה מה אתה כן מסוגל לעשות ולא רק מה לא. ולבסוף האם אתה מוכן לקבל ולנסות עזרה מקצועית נוספת - טיפול בשיחות או טיפול תרופתי. ברור לי שאף אחד מהם לא קל וזה ידרוש השקעה אבל אולי זה שווה את זה. דרור

צהריים טובים לכם אני מתלבטת לגבי המשך טיפול הייתי בארבע פגישות אצל פסיכולוג ואני מרגישה שהוא לא עוזר לי. כאילו אין כימיה או שהוא לא ממש יודע מה אני צריכה אני יוצאת מהפגישות מאוכזבת. אמרתי לו שאנחנו לא מתקשרים. הוא אמר שזה תהליך ושקשר של זוג טיפולי לוקח זמן כמו בכל מערכת יחסים של שני אנשים גם פה זה לא יקרה מהיום להיום ושהדבר החשוב בטיפול הוא לבנות את הקשר הזה..... ודרכו יבנה הטיפול ועוד כל מיני דברים לגבי אני והוא. אני לא מבינה על מה הוא מדבר אני צריכה עזרה בבעיה ספציפית ואם הוא לא יכול לעזור לי למה הוא מסביר את זה בהסברים על חשיבות הקשר שלנו ושאנו בהתחלה של תהליך וכו'... מה אתם חושבים מישהו מכיר מטפלים שמדברים ככה?למה הוא מתכוון?

ליאן שלום, טיפול פסיכולוגי לעיתים קרובות דורש יחסי אמון וברית טיפולית על מנת שהוא יוכל לעבוד. יחסים אלו דורשים לעיתים היכרות שהולכת ונבנית תוך התמודדות עם הקושי בכניסה לתוך טיפול ולעיתים קושי במתן אמון באחר. יחד עם זאת חשוב שתנסי להרגיש האם בתוך המפגשים אין כלל תחושה שלך שאת מובנת, שמשהו ממה שהוא מדבר עליו מוכר לך למשל קושי לבטוח או להרגיש בנוח בסיטואציות מסויימות. אם את מרגישה שאת כלל לא מובנת ייתכן ואז יש מקום לשקול החלפת מטפל. דרור

דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אני מיואשת לגמרי........הייתי אצלו היום בבוקר אצל הפסיכולוג....שתקתי בהתחלה והוא התחיל לדבר ואני שתקתי.....רצה לדבר על השיחה בטלפון בשבת ואני שתקתי..בסוף אמרתי לו שנמאס לי ממנו שאני שונאת אותו ....... שבשבת אני מתקשרת והוא חוזר אליייייי רק אחרי שלוש שעות..............הוא התנצל שחיכיתי וכמה בטח היה לי קשה........איזה אידיוט אמרתי..ויצאתי מהחדר הוא בא אחרי וביקש שאשאר.....ברחתי החוצה בכיתי בספסל בחוץ הוא התקשר ודיברנו מחוץ לקליניקה בנייד בסוף............הוא הצליח להחזיר אותי....הוא יודע שאני במצב קשה...הוא כל הזמן אומר אז למה הוא נמצא בשבילי????למה לוקח לו שלוש שעות לחזור אלי???למה בכלל הלכתי אליו ולא הלכתי הבייתה????????מחר פגישה ואני רוצה להעניש אותו לא ללכת להעלם לו ושיחפש אותי במשך שבועות.....שידאג שיכסוס ציפורניים שיחשוב שאני מתה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

דינה שלום, נשמע לי שאת מרגישה מאוד זקוקה למטפל שלך ומאוד נפגעת כאשר את חשה שהוא לא לידך בכל רגע. אני מניח שלא קל לך עם התחושות הללו והיית רוצה שהמצב יהיה גם הפוך, שגם הוא יזדקק לך יילך אחרייך יהיה מודאג ממך ובעצם זה מה שאת רוצה לעשות מחר. להרגיש שהוא מחפש אותך כדי שתוכלי להרגיש בטוחה בתוך הטיפול. אני חושב שעם הזמן תוכלי להרגיש בטוחה במקום שלך מולו ופחות תזדקקי להוכחות מצדו. דרור

רציתי לכתוב שקשה לי, שיושבת על ריצפת התקרה, שנר התקווה דועך פה הלילה, אך לא רוצה להעציב, להעמיס או להישמע קלישאה. במקום כל זאת כותבת, אם אפשר, משהו טיפשי לילדה שאיבדתי מתי שהוא בשטח המת שבין עירות לשינה. פעם חייה/מתה ילדה שהייתה שותפה למסע ברחבי העולמות הפנימיים, היא הגיבורה הראשית של חיי השקופים, מתוך כל פסיפס הדמויות שנגעו בכאבי, היא זו שניסתה להעצים את עולמי, שלא באופן רצוני, איבדתי אותה. איזה תפקיד היה לי בחייה? הסכמתי ברצון לחוזה שהציעה לי והייתי לדמות המאמצת לזמן קצוב. שימשתי לה מודל מלאכותי של יציבות, של נתינה מתמשכת ללא תנאי ושל אמון בסיסי. כמו בכל תהליך של אימוץ, בחרנו זו את זו אי שם בפגישה הראשונה כשהשטן הוא כורת הברית. השאלתי את גופי ונפשי לתפקיד שגם אני נרתמתי אליו והשקעתי בו רבות, סמכתי על עצמי שאמצא את הדרך חזרה ממנה. בסיומו יצאתי מרוסקת. לאחרונה נפגשנו, הראיתי לה את שזוכרת ממנה כדי לקבל את הסכמתה להסרת החיסיון, היא נפגעה וכעסה על שקיצרתי את סיפורה לכמה עמודים, היא רצתה שכל זיכרוני יוקדש לסיפור חייה, "מה כל חיי בכמה עמודים!" התלוננה. אכן היא ראויה לספר שלם, אך למעשה דמותה שזורה בסיפוריהם של כל ניצולי ההתעללות, היתמות והנטישה. במשך השנים היא הגיעה לביקורים חוזרים ותכופים בגלל כאביה, באחת הפעמים היא סיפרה לי :"חלמתי חלום סיוט. בחלומי, ראיתי אותך מתה, חזרתי ומיהרתי להגיע להלוויה שלך" סיפרתי לה שלמעשה היא זו שמתה, אלה הם חייה ושתישא את תוצאותיהן. חיפושיה הכפייתיים של אותה ילדה, אחר לגיטימיות למיקומה בעולמי נחלו כישלון, הצלתי את עצמי מעצמה, יצרתי לעצמי תסריט חיים חדש ומעודכן, אפסנתי את העבר, אותה, במחסן הזיכרונות, בחרתי ונעזרתי בכל האפשרויות וההזדמנויות שנקרו לי בדרכי כדי להיבנה בנפרד ממנה, לא המצאתי סיפור חדש, אלא מיינתי מחדש את מאגר הזיכרונות ובחרתי ושזרתי את אלה שהתאימו לסיפור החדש. השאר אופסנו במרתף חשוף אטום לחדירה. שיניתי את התאורה והפנס מופנה ומאיר את הסיפור באור מלא הומור ובאופטימיות. החלקים האחרים נשארו בחושך. טרגדיה שחורה הפכה לסיפור המסבר את האוזן. וכך צלחתי לגבש ולעצב מחלקי דמויות מודל משפחתי חלופי שישרה עלי ביטחון ויאפשר את קיומי הרגשי, אלה היו בחירותי שאפשרו לי לשרוד ולהרגיש שאני בעלת הבית בחיי, הערבול ביני לבין הילדה, הייתה עתה מסגרת לחייה והיא לא נעה עוד כעלה נידף ללא כיוון או מטרה. אחרי שנים הילדה החלה לבטא כעס- היחסים הפכו למורכבים, היו שנים היא מספרת שקיוותה שאשתנה ואהפך למה שהיא רצתה, "רציתי דמות כועסת, אלימה ורוטנת, רציתי אותך גרוטסקית ונרסיסטית ובמקום זאת מצאתי אם אוהבת חמה ומחבקת יותר מכל רציתי שיבקשו ממך סליחה שישלמו על חטאיהם , ובמקום זאת מצאתי מישהי ששונאת את הדמות הנשקפת אליה מן המראה". הבנתי ששתינו קורצנו מחומרים שונים, אולי בגלל שהיא עדיין ילדה, ישנה בה עדיין המרדנות והרצון ללכת אחר צו ליבה, היא מספרת על אם שנטשה את בנותיה והלכה למקומות אחרים, אך היא הקטנה לא איפשרה להיות מקורצת מחומרים של מסכנות או קורבנות. לרגע אחד הזהיתי עם הפן הכוחני שלה ואומרת לה "הכעס לא התפוגג במשך השנים, זו נקמה קטנה על מה שעוללת לי, נשארו משקעים וצלקות, אני זוכרת את השבר הגדול, אך לא אתן לך –העבר, להכתיב את חיי" היא עונה לי בקולה הילדי "לא ראיתי כל ברירה אחרת, הייתי כמו טובעת במערבולת היודעת שכל התנגדות או שחייה כנגדה תמשוך אותי לתהומות גדולים יותר, הייתי חייבת להשתחרר להציל אותנו, את שתינו". בתחילה נעו מעגלי חייה בתוהו ובוהו מוחלט, היה ערבול בין הדורות לתפקודיהם, תפקידיה כללו היותה אחות-אם, האחריות על חייה ועל אחרים העניקה לה סטטוס וכוח, היא שימשה להם מקום מקלט בלעדי ותמיכתה היתה ללא תנאי, מטרתה היחידה הייתה שיעזרו לה למצוא לגיטימיות לקיומה ומקום בטוח בעולם. אמרתי לה שהיום אני חשה בחסרונה, שנוסף על כל הקשיים בחיי הבוגרים, אני סובלת מהיעדר מידע, המצב נותר מעורפל לגבי המציאות המשפחתית של שתינו, היא לא נידבה מידע ואני לא העזתי לשאול כי לא רציתי לשאול או שמא לא רציתי לדעת. סיפרתי לה שבאחד מהרגעים כשעוד היינו אחת נוצר פירוק הסימביוזה, בבדיחות הדעת ואף בקורטוב של גיחוך עצמי, מספרת לה כיצד נהגתי לנהל שיחות וירטואליות איתה ולדווח לה בעולם המתים על כאבי. ככל הנראה היתומה הכרונית הצליחה והמריונטה נעלמה, בודקת את הנבדלות ביני לבינה, עדיין היא מאמינה בכוחה, ואני לא מרגישה עצמי שלמה או אוטנטית נבדלת מאחרים. ילדה מתקשה לחיות איתך יחסי אני-את הם מעוותים את מוסיפה נופך תיאטרלי ודרמטי לחיי, את בוחרת לעצב ולהגדיר את זהותך דווקא דרך המאבקים איתו, מתוך מגוון המוטיבים בחרת בקטע צר מפסיפס האפשרויות, אולי דרך קיומך זה, חיפשת את ניסוח העצמי ואת הפיתרון ואת הפיתרון לחידה של יסוד קיומך, היא ענתה לי בתגובה לכך "את כמו חולה בצרעת שאינה חשה את הכאב כי קצוות עצבייך רדומים או מנוונים, את סובלת מלקות חושית, יש לך מערכת הגנות נוקשה הסוגרת אותך ואותי בתוך מקלט, את חווה אותי דרך רטטים או רעשים עמומים עליהם את מגיבה אלי בגמגום או בלחש, אך הכאב העמום שלח את החרדה להחזיר אותי, שתינו חולות במחלה קשה שרק אני הבראתי ממנה. בלכתה ממני החלתי להרגיש בחלל שליווה אותי מרבית שנות חיי, עקב בצד אגודל, היא אבדה דמות אנושית ואני שלחתי ידיים לאחוז בה-להרגיש אותה קרובה ומוחשית אך איננה עוד.

איזה דיאלוג מצמרר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איזה יפה את כותבת אבל כל כך מצמרר לקרוא את זה!!!!!!!! גם בשאלה שלך למעלה.....וואלה אחותי את מה זה בן אדם מורכב ומוזר עכשיו את כבר לא סימן קריאה? את @ נחמד אבל למה את קוראת לעצמך רק בסימנים (*,!ת <>, @) תגידי הילדה הזו שהבנתי שזו את למה את מדברת אליה כאילו היא אדם אחר????

סימן קריאה יקרה שלי :-) שעכשיו הפכה לעוגת תפוחים מתוקה (@) מה קרה שהחלפת שם? (קולטים לפי השעה שאת כותבת שזו את :-)..ארבע לפנות בוקר נו באמת... מה קרה נבהלת מכל התגובות למטה שברחת לשם אחר? מה שלומך קראתי את מה שכתבת מקווה שאת ביום יום עוסקת בכתיבה למרות שקשה מאוד לקרוא את זה יש בך יכולת לכתוב מדהימה. את כל כך מיוחדת אבל בטח את כבר יודעת את זה:-) כתבתי למעלה על חברה שלי תקראי את זוכרת פעם שעברה הגבת לי לגביה. אה לגבי השאלה שלך "של מי המציאות" לא הבנתי את צריכה להתחיל לישון קצת.. העייפות מתחילה להשפיע:-) ומותק תפסיקי לברוח עם החלפת שמות מזהים בשניה את הכתב הייחודי לך ואין שום דבר רע בזה שאת מקבלת פה תשומת לב..למה קשה לך כשמגיבים לך?! אוהבת מאוד בילבי ילדת הברזל:-)

@ שלום, מדברייך נשמע שאת נעה בין החוויה שלך כאדם בוגר, לבין החלק הילדי שבך. את חווה את התנועה הזו כשני חלקים נפרדים המשוחחים ביניהם, ואת הכעס שאת מפנה כלפי פנים בעוד כלפי חוץ את נוטה לחבק ולהיות אופטימית. אולי יותר מדי. החוויה הזו שאת כל כך שונאת את עצמך, ובעיקר חשה שחלקים משמעותיים בחייך אינם נגישים לך היא חוויה מאוד לא פשוטה שאני מניח שהיא מהווה חלק ממה שטורד כל כך את מנוחתך כיום. אני מקווה שתמשיכי בתהליך הלא פשוט שנשמע שאת עוברת, לגעת, לחבר על הפער הפנימי הזה ובעיקר ללמוד כיצד להזדהות עם חלקים נוספים בך. דרור

דברי עכשיו ילדה אני שומעת כל העולם מקשיב למילמולך דברי מלאך שלי אני יודעת שלא תמיד יקשיבו לקולך. דברו שפתיים יחפות דברו עיניים כל עוד חלב נוטף מחיוכך חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב-צהוב מתוך האפלה. תראי קטנה מאומה לא יפגע בך סיכת פרפר קשורה בשערך תהיי קטנה מאומה לא יברח לך אני אהייה שם גם בשבילך. דברו שפתיים יחפות דברו עיניים כל עוד חלב נוטף מחיוכך חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב-צהוב מתוך האפלה

ל @ אם אני לא טועה קוראים לחיים שלך -הפרעת ניתוק - דיסוציאציה, אמנזיה דיסיוציאטיבית והפרעת זהות דיסציואטיבית (פיצול אישיות). תחפשי באינטרנט ותראי שאני צודקת את צריכה טיפול דחוף! אי אפשר לחיות כך זה חס וחלילה יכול להביא אותך למצבים מאוד קשים אפילו לאישפוז אני מתנדבת בבית חולים לחולי נפש וזה לא מקום טוב. ממש לטובתך........! צרפתי מייל את יכולה לכתוב לי ולהתייעץ איתי.

סטודנטית מתלהבת שלום מי מינה אותך לפסיכולוג שלה או בכלל איזו יהירות לאבחן מישהי דרך האינטרנט. את מכירה אותה את חייה איך את עושה דבר שלא יעשה. כשתהי בעתיד פסיכולוגית אם תהי המנעי מלהגדיר אנשים נסי להבין אותם לא כל שכן אנשים שאינך יודעת דבר לגביהם. יש כאן בחורה מדהימה רגישה עם המון חוויות שלה והן שלה !!! היא כותבת כדי להפחית מהכאב שלה לא כדי שתקראי לה בשמות. המון הצלחה בלימודים את תזדקקי לה בילבי ילדת הברזל

את יודעת, אני לא בטוחה שהייתי מעלה את ההודעה שלך, חבל שלא ניחנת ברגישות להבחין בין כתיבה לעצמי לצורך תרפיה והקלה, לבין כל המשפחה הדיסיוציאטיבית שהצמדת לי. נחמד שאת מתנדבת וחבל שהחוויה שלך משם מסתכמת ב "זה לא מקום טוב". נחמד שצירפת מייל אני בטוחה שיש לך עוד הרבה ידע לשתף אותי או לאבחן אותי בו. אך את יודעת מה, את לא נעימה לי, את ממהרת להשתמש בקורסי מבוא בסיסיים בקורסי פסיכופתלוגיה ולהשליך אותם על עוברי אורח תמימים. מקווה עבורך שהצמא להבנה, לרגישות, לאמפתיה ולזהירות הנדרשת בתחום הרגיש הזה המכונה פסיכולוגיה יגבר על ההצהרתך - "אני יודעת". שכחתי-איפוק וסבלנות וסובלנות הינם נדבחים נוספים שתצטרכי להכיר בהם כחלק מרצונך הלהוט להיות "מאבחנת". דרך צלחה

לילה טוב לכ-ו-ל-ם, כולל למי שנותרו מאחורי הקלעים: המחמיאים, הכועסים, המייעצים ומי שהגיעו באיחור (גבולות...גבולות). קראתי את כולכם ולקחתי לתשומת לבי כל מילה. הפורום ישוב ויתמלא חיים עם דרור ביום ראשון. הודעות ניתן להעלות אל הפורום החל ממוצ"ש בשעה 22:00. שבת רגועה ונעימה מחר, ושבוע שקט לאחריה. ליאת

בוקר טוב מנהלת, אולי גם אני אשאר מאחורי הקלעים וזה בסדר. קראתי הבוקר את התרחשויות הלילה ואתמול פה בפורום. אני נשארת - כמו תמיד, אפשר לומר - מלאת התפעלות מהסבלנות שלך לכל השאלות והאמירות והתוכחות. אני, לפעמים, תוך כדי קריאת הפניות, משיבה בראשי ב"יאאללה", ומכאן ההתפעלות ממך. זה נראה לי מתיש נורא לעמוד בחזית הגבולות, והאחריות, והמגיע לי. שבת שלום ומנוחה! ט.

שלום לך פניתי לטיפול אחרי תקופה שניסית להתאושש מאובדן ולא הצלחתי לבד. אחרי תקופה של טיפול עכשיו, שנה וחצי, אני מרגישה דווקא שהמטפלת מורידה לי את המורל, היא ממשיכה להגיד לי שאני בדכאון ושלא יהיו הרבה שינויים ותזוזת בחיים שלי. אני לא מרגישה שהיא דוחפת אותי קדימה, אלא כמו ילד שמביא להוריו את הציונים שלו, והם אומרים לו שאתה כל חייך תשאר דביל. יש לציין שאני לא מסכימה לקחת תרופות ואז היא כל הזמן מעירה אם אני אסכים אז הכל יקפוץ קדימה, ואני פשוט לא רוצה. עקרונית. קשה לי עם המילים שלה, אבל מפחדת לעזוב.

שלום לימור, אישית, קשה לי מאד עם עמדה נחרצת כזו, לפיה שינוי ותזוזה אינם אפשריים. עם זאת, כמות נכבדה של מחקר מצאה יתרון בולט לטיפול משולב של שיחות וטיפול תרופתי על פני כל אחד מהם לבד, לפחות כשמדובר בדיכאון קשה. אני מניחה שהמטפלת שלך רוצה בכל לבה לראות אצלך שינוי, ומתוסכלת מהסירוב שלך להיעזר בתרופות. איני יודעת מהן הסיבות העקרוניות לסירוב הזה, ואני מציעה לך - לפני שאת מקבלת החלטות נמהרות - להגיע לשיחת ייעוץ אחת עם פסיכיאטר, ממנו תוכלי לשמוע בצורה מהימנה את כל ההשלכות של הטיפול התרופתי. תהא החלטתך אשר תהיה, חשוב בעיני לא להרים ידיים, ובמידה והטיפול לא יביא לשיפור, יש לנסות ולשקול טיפול בגישה שונה, למשל בגישה הקוגניטיבית. בשמחות ליאת

הי ליאת לאחי יש ילד בן 4, לילד יש בעיות של קשב וריכוז, הוא גדל עם אמא שלא יודעת לחנך ולהציב גבולות (אחי לעומת זאת נוקשה יותר). נולדה לו אחות והוא מאוד מקנא. הילד לא מקשיב למה שמבקשים ממנו,הוא מרביץ לאחותו,נושך וכו'. אני מניחה שהוא מבטא את קשייו הריגשיים בדרך זו. בכל פעם שהילד מתנהג בצורה לא נאותה אחי מעניש אותו.זה לא משנה את התנהגותו ולמרות זאת אחי מתעקש להמשיך בדרך זו. אני (וגם שאר המשפחה) עומדת מהצד,מאוד מתוסכלת,לא יודעת איך לעזור לילד. מצד אחד -זכותו לחנך את הילד בצורה כזו,מצד שני ברור ש"החינוך" הזה מזיק מאוד לילד. מדובר בילד שבקושי אוכל,סובל מבעיית עור. אחי עיוור לכל הדברים האלה. הוא מתעקש שזו הדרך והוא ילמד. הילד מרבה לשאול אותנו האם אנחנו כועסים עליו (מכיון שכל הזמן ההורים שלו מעירים לו על כל דבר וכועסים, הילד אמר שאמא הרביצה לו ). אנחנו ממש מרחמים על הילד. ההורים התחילו טיפול אצל עובדת סוציאלית אך הפסיקו אותו מהר. הם לא מסכימים להדרכה הורית או להתייעצות.אחי בטוח שהדרך שלו הכי נכונה. הילד אוהב וקשור אלינו,נהנה להיות איתנו אך כולם עובדים ואין אפשרות להיות איתו כל יום. מה אני יכולה לעשות מהצד,כדי לעזור לילד ???? זה מטריד אותי מאוד,הלב שלי ממש נקרע מזה. תודה

שלום דנה, את מעלה שאלה חשובה, הנוגעת למנדט שיש (או אין) לנו להתערב באופן בו הורים מוצאים לנכון לחנך את ילדיהם. החוק מגדיר את החובה להתערב במצבים בהם יש עדות ברורה למעשי התעללות (כולל הזנחה הורית). בכל המקרים ה"אפורים" הידיים כבולות, והיכולת להתערב ולעזור תלויה ביכולת לגרום להורה להכיר בכך שמשהו בכל זאת לא בסדר. מניסיוני למדתי שהדרך הטובה ביותר לגייס הורים לטיפול וקבלת עזרה היא להתחבר למצוקה שלהם עצמם (של ההורים). כאשר את מעירה לאחיך בנימה שיפוטית או ביקורתית, מתעוררים בו ספקות וחששות שמא הוא אינו הורה טוב, ובתגובה הוא "מתבצר" בעמדה הבטוחה והיודעת, כדי להרגיש שוב שליטה וביטחון. לעומת זאת, אם תביעי את הערכתך למסירות ההורית שלו, לאהבה שיש בו, ללא ספק, כלפי משפחתו וילדיו, הוא יירגע ויהיה יותר קשוב. תוכלי להביע אהדה (אמיתית, רק אמיתית!) כלפי הקושי בהתמודדות עם ילד חסר שקט הסובל גם מבעיות התנהגות (אגב, זו באמת משימה מאתגרת ביותר עבור הורים), כלפי הקושי בהתמודדות עם משפחה מתרחבת, הקושי בהתמודדות עם התקפי קנאה, וכו'. נדמה לי שרק ממקום שיכול להתחבר למצוקה ולמבוכה של אחיך, תוכלי לקבל (ממנו) את הזכות להעיר ולהציע פתרונות אחרים. בינתיים, כל שתוכלו לעשות כמשפחה זה להעניק המון אהבה וסבלנות זה לזה ולקוות שחוויות טובות אלו יהיו משמעותיות ובעלות השפעה גם על האחיין הקטן שלך. בברכה ליאת

היי ליאתי שלי, מה שלומך? הייתה לי פגישה טובה עם המטפלת שלי (אה... לא חושבת שאי פעם קראתי לה המטפלת שלי...). סיפרתי לה מה ששמעתי (זוכרת, נכון?) וזה לא היה לי קל. אני חושבת שבהתחלה היא הגיבה קצת על אוטומט, אבל אחר כך היא ביקשה לחזור לשם ולדבר על זה. היא לא סיפרה לי שום דבר, לא הוסיפה פרטים על מה שאני יודעת. אבל עם זאת אני חושבת שהרגשתי ש*היא* הייתה שם, עם המקום הכואב והעצוב שלה. פתאום היא נראתה לי טיפה שונה, כאילו הפנים שלה סיפרו לי סיפור, סיפרו לי מה היא עברה. היא אמרה שהיא מרגישה שזה יקרב בינינו ויעשה לנו דברים טובים בטיפול. הייתי מעדיפה שזה יקרה דרך אירועים משמחים ולא כאלה... דיברנו גם על אמא, היא ביקשה ממני לגדול... זה היה קצת מרגש, היא הייתה רכה ונעימה. כבר הספקתי ליישם משהו שהיא אמרה לי בפגישה. אני רוצה לגדול משם... זהו, אין לך מושג איזה השפעות יש לשם הכחול שלך... נשיקות. נורית

נוריתה, גם לכאב יש את רגעי החסד שלו, ונראה שפגשת בהם בבלי דעת. זה קורה לפעמים, את יודעת, מן חיבור כזה, מדובר או לא מדובר, בין שני השותפים, ערוץ תת-קרקעי עם חיים משל עצמו, שבגללו (או בזכותו) גם הערוץ הגלוי מקבל ממד חדש, אחר, שלא היה שם קודם לתגלית. אפשר לחוש עד כאן ברגישות הנבונה, בהכרת התודה, בזהירות שלא לחדור בתובענות ולפצוע, בחמלה ובהשתתפות שהיו שם, ביניכן, באוויר. מקום נפלא לגדול בו. יופי לא פחות שגם את פה שבת שקטה ונעימה ליאת

לא יכולה להרגיש אותם בתוכי יותר. לא במחשבות-לא בסיוטים- ולא במציאותתתתתתתתתתתתתתתתתתת!!!! לא רוצה עוד לעצום עיניים,ולהתחננן שיגמר מהר. לא רוצה עוד גועל לא רוצה עוד כאב לא רוצה לא רוצה לא רוצה. הגוף הזה לא יכול לעמוד בדרישות יותר. הנפש הזאת אבודה פצועה חבולה ומדממת גם ככה. דיייייייייייייייייייייי

"די" יקרה שולחת אותך ומפצירה בך לקרוא את ההודעה של סימן קריאה למטה שלדעתי כואבת לא פחות ,לא שזו תחרות חלילה....היא סמל למיואשים ומניפת הדגל למאבדי התקווה....היום בכל אופן יש ניחוח של ציפייה באוויר... שלך בילבי ילדת הברזל שולחת לך חיוך :-)

שלום לך, מדברייך ניתן להבין שאת עדיין נתונה בתוך מצב בלתי נסבל של התעללות. אם כך הדבר, עליך לפעול לאלתר להפסקת המעשים הללו. לעיתים קרובות, וכתוצאה מהתעללות חמורה וממושכת בילדות, עלולה להתפתח עמדה קורבנית של חוסר אונים וחוסר תקווה, ובעיקר חוסר יכולת להאמין באפשרות של התנגדות תקיפה למעשים של ניצול בהווה ובעתיד. אם אינך יכולה לבד (ונראה שזה המצב) פני בדחיפות לגורם מקצועי, ואפשרי לו לעזור לך. בהצלחה ליאת

אם אעשה זאת,אהפך לקרקס ודי בצדק.ויחד עם זאת אי אפשר לסבול את זה עוד,ולהעמיד פנים שאני לא מרגישה כלום שזה לא אני שם באמת.לא רוצה אנשי מקצוע רעש והמולה,רק שעגמר בשקט בשקט כמו לא היה.

שנתיים בטיפול, ועדיין קשה לי איתה וקשה לי בלעדיה. מתקרבת אליה ומרגישה שאיכפת לה לפעמים, ולפעמים אחרות מרגישה שהיא סתם מעבירה עוד 50 דקות. ואני אפילו לפעמים מרגישה שתתשינו בועטות אחת בשניה, ואני מפחדת שיום אחד זה יגמר רע. יש ימים אני מרגישה נמאס לה ממני, שהיא לא יודעת מה לעשות, והיא אמרה זאת פעם כשעיצבנתי אותה. ניסיתי להתרחק פעם, ונפרדתי ממנה בפגישה של רבע שעה,ונעלמתי כ-4 שבועות, אבל חזרתי בזחילה. הייתה לי הרגשה שחסר לי משהו בחיים, אבל כשאני שם אני רק מתנגדת. איך אפשר לדעת מתי הזמן המתאים להפסיק.

שלום ל.מ קשה להעריך או לאבחן אנשים ממרחק, אך בזהירות אוכל לומר שדפוס כה מורכב של יחסים (קשה לי איתה וקשה לי בלעדיה) כמו גם התנהגויות של acting out (נעלמתי ל-4 שבועות) מעיד על כך שהעבודה טרם הסתיימה. ההחלטה על ה"זמן המתאים" צריכה להתקבל יחד עם המטפל, כאשר קיימת מידה סבירה של הסכמה על כך שפגישות נוספות כבר לא יחוללו שינוי של ממש. לטעמי, אתן עוד לא שם. מעודדת אותך להתיר לעצמך יותר אומץ להתקרב. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, חזרתי שוב, כי עוד פעם הנושא מציף אותי ואינני יודעת מה לעשות בנדון. ניסיתי היום לדבר איתה, היא הייתה כזאת קרה (או שאני סתם הרגשתי - אני כבר לא יודעת). אני מפחדת אם אני אעזוב בטריקת דלת -כאילו לא לחזור וזהו, זה דווקא יזיק לי, והיא ממילא יש לה מאה חוץ ממני, היא לא תרגיש בחסרוני, ואם אני אלך לדבר איתה על מה שהיה היא תוציא אותי בסוף האשמה. כי תמיד אני אשמה אצלה. הכל קורה לי בגללי. אני תקועה באמצע. נכון כפי שמקלדת אמרה, דבריך לא תמכו ולא היה בהם שום סוג של חמימות, אבל את זה אני לא ממש מחפשת כאן, אני רוצה לדעת מה לעשות. הבעיה שאת תמיד לא משנה מה יהיה מחזירה אותנו למטפלים שלנו - ואז אנחנו יוצאים האשמים, החוטאים... אז- מה לעשות?

חברים יקרים מאוד חייבת להכניס כאן רגל ותזהרו אני מידה 41:-) לא מתפקידם לא של ליאת ולא של מנהלים נשמות אחרים לפתור את בעיותינו בתוך הטיפול! אולי לתת כיוון מחשבה , לחזק ענפים חלשים, לתת את מבטו של המטפל מתוך נסיונם האישי לפעמים לחזק בחיוך וכן לפעמים גם אם קשה להציג את המציאות..... זה שהיא לפעמים מכעיסה כואבת מעצבנת ומתריסה קרה אבל אולי ממילא היינו עם רגשות אלו כבר בכתיבת ההודעה.. ואולי רק אולי ליאת היא אובייקט להשליך עליו את הכעס שלך במקום על האובייקט המקורי ה מ ט פ ל ת, שגם זה בסדר אבל מזה ועד "דברייך לא תמכו ולא היו בהם שום סוג של חמימות" פה נכנסת הרגל שלי ולהזכירכם היא מידה 41....:-) קחו אוויר, ותנו קצת רק קצת הוקרת תודה וחיות לאלה היושבים מאחורי המחשב ו"מפקירים" את חייהם כדי להיות פה בשבילנו ב -ה -ת -נ -ד ב- ו ת! ("כבר כמעט שלוש שנים") שבת שלום כבר אמרתי?:-) בילבי ילדת הברזל והשם לא לחינם:-)

שלום ש', אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שעזיבה בטריקת דלת תהיה תגובה שאינה תואמת לאירוע מסוג זה, ותגרור עמה הפסד גדול עבורך. ההישארות בטיפול אינה מעידה על אשמה או חטא, ובוודאי לא על פחיתות כבוד. טיפול אינו מאבק כוח או משפט צדק. זהו מקום אליו הגעת מרצונך כדי לפעול לשיפור איכות חייך. כדי שזה יקרה יש לעשות הכל כדי לשמור על אווירה של פתיחות ואמון, ולדאוג להשיב אותה על כנה כשהיא מתערערת. לרוע המזל, ולמרות רצוני הטוב, איני יכולה לסייע לך הרבה מכאן, מאחר ואני מאמינה שהמקום לעשות זאת הוא שם, מולה. העיסוק במאה המטופלים האחרים שלה (מאה, נשמה?) או בשאלה אם תחסרי לה או לא, מעיד על כך שהיא חשובה ויקרה לך, אז למה לוותר? אשמח להתעדכן בשבוע הבא, אם תרצי שבת שלום ליאת

מרגישה שאני צריכה יותר תמיכה, יותר זמינות, יותר חמימות בטיפול שלי. זה לא קורה. מה עושים?

לזו שמרגישה מה שהיא רוצה ורןצה להרגיש... אומרים למטפלת/ת שאת צר-יכ-ה!את רוצה!ואת מרגישה! ו א ת ועוד קצת את..זה הטיפול מותק:-) בילבי ילדת הברזל

שלום מורן, כמו שכבר נאמר כאן היום, מוקדם יותר, לטיפול יש חוקים ומגבלות, ופעמים רבות הסייגים הללו מותירים את המטופל כאוב ומבולבל. בניגוד למערכות יחסים קרובות בעולם האמיתי, טיפול פסיכולוגי בדר"כ אינו כרוך במגע פיזי, כשהתמיכה והחמימות מקבלות ביטוי במילים, במבט, באכפתיות ובאהדה במסגרת השעה הטיפולית. כפי שבוודאי ראית כאן בפורום, מטופלים רבים חולקים את התחושה שאין בכך די, וגם הם - כמותך - חשים שהיו זקוקים ליותר. קולות דומים עולים לא פעם גם כלפי מנהלי הפורום, שהם "קרים מדי, חמים מדי, לא מספיק קשובים ולא מספיק מבינים". התלונות הללו מייצגות את המשאלה של כ-ו-ל-נ-ו למקום מקבל, חם, אוהב, מכיל ומעניק ללא גבול, שכנראה אינו בנמצא. דווקא נוכח האין, צפות ביתר שאת המשאלות הללו, וחשוב מאד להתבונן בהן, לתת להן ביטוי, וללמוד מהן משהו על עצמנו. אני מקווה שתצליחי לקבל לאהוב ולשמוח ביש, כמו גם לדבר לעבד ולהקשיב למה שהיית רוצה שיהיה. :-) ליאת

היי ליאת , רשמת שהמון מהחוקים ומהמגבלות בטיפול משארים את המטופל כאוב ומבולבל - וזה כול כך נכון . אני מסכימה וחושבת שיש המון "חוקים " בטיפול ששומרים על המטופל והמטפל ואני מכבדת אותם וגם עומדת בהם :) , אבל זה מאוד קשה להיות בקשר כזה "קרוב " מצד אחד (הצד המטופל )שאתה נחשף ומוכן להכניס מישהו זר לעולמך הפנימי והוא מעודד אותך לכך , ומצד שני גם אחרי כמעט שנתיים בטיפול הוא נשאר זר מוחלט ולא נמצא שם מעבר לשעה השבועית (שאת זה עם כול הקושי אני עוד מצליחה לקבל :)) . אני אחרי כמעט שנתיים בטיפול לא יודעת על הפסיכולוגית שלי כמעט כלום ,אני חושבת שלי אישית היה מאוד עוזר אם הצד השני היה חולק איתי קצת אינפורמציה , לפחות אם הייתי יודעת מה היא חושבת עלי (לטוב ולרע ) אני בטוחה שזה היה מאוד עוזר לטיפול ולא פוגע בו .

באתי לומר לך .. סופש מקסים .. שבת רגועה ושלוה .. עם המון חיוכים .. כיף להרגיש אותך כאן בין ההודעות .. אני מטיילת לי בין התגובות שלך ומעלה חיוך של רוגע .. את פשוט מחבקת , מאירה , מפזרת אור ואהבה בין כולם . מדהיםםםם... ואני .. בימים האחרונים מצליחה לנשום.. היציבות הזו בטיפולים ..החוזק של הפסיכולוג .. הגבולות הברורים ששומרים עלי, כן היום אני מבינה את כל מה שניסית להראות לי כאן .. את ואנשי הצוות האחרים שכאן .. ווהפסיכולוג .בעיקר . אני מצליחה להבין שזה לא אומר שהוא היה פחות אכפתי .. זה רק אומר שהוא שמר עליי ועלייו , שמר על כל הקשר הטיפולי הזה ביננו שבאמת מרגיש כיציב יותר בזמן האחרון. אני מסתכלת עלייו בטיפולים , מסתכלת בלי שהוא ירגיש בחיוך שלו , ברגיעה שבו ...וזה נותן לי כח .. גם אתם כאן בפורום ..הזה שתומך ..פשוט מחזיקים אותי .. את לא יכולה לשער אפילו עד כמה ..כן . רק ווירטואלי ..אבל זה ה-מ-ו-ן הסערות עם הפסיכאטר היוו כשל טיפולי נטו .. ככ מצליחה לראות את זה עכשיו .. זזה ממשבצת שהייתי בה ..במקום הנמוך הזה בתקופה איתו .. זו שהוא ניסה לחבר אותי אלייו ווהצליח להטריף אותי , מצליחה להרגע ולהבין טוב יותר את הפסיכולוג ..להסתכל עלייו אחרת .. זה עשה טוב .. את קולטת ??.. ניתן לראות בכל מה שקרה שם .. דברים טובים ... הוא הציל אותי שהוא "זרק" אותי .. ואני צריכה להודות לו על זה .. :-).. ליאת, היית מאמינה שאכתוב דבר כזה בכלל? זה מרגיש קצת שחזרתי מהערפל.. חזרתי מהמקומות הנמוכים ששואבים לתהומות אינסופיים .. מרגישה שפרשתי קצת כנפיים ...ואני מתחברת לעצמי , לגוף, לתחושות, לרגשות .. התחלתי לרקוד עם מורה פרטית ,.. זה עושה את התהליך למחובר יותר , הרבה בכי שמרוקן אותי .. במקביל התחלתי לעשות ספורט , הפסקתי עם כל ארון כדורי ההרגעה בתקופת הפסיכאטר , ו..הפסקתי להקיא .. מנסה להתמיד בזה ב3 שבועות האחרונים , מנסה לקבל כוחות .. אני רוצה ככ לחזור לעצמי , להיות אמא טובה ובת זוג תומכת ואוהבת ..רוצה להיות תיפקודית כבר .. כמו שהייתי. רוצה את עצמי ..כאילו וצמאה לחיים מחדש?.... לשמוע ..לגעת ..לגלות ..ולאהוב ... מנסה כל יום אפילו אם בקצת לחזור לעצמי מחדש ... וכולי תקווה , שהתחושה הזו לא תעלם בתוכי ...לעולםםםםםםםםםם.. תודה עלך ל התמיכה בשנה האחרונה .. תודה שאת חלק מצוות מקסים ..כאן יש רגעים שאתם התקווה שלי מחדש .. , האור ..להמשך... אתם חלק מהתחושה שבי שיכול להיות טוב יותר !!!! וזה מרגיש לי צורך עצום לשתף.. אז.. באמת , תודה רבה !!!! אוהבת ..המוןן !!!. ומחבקת , שרית

שבת שלום שרית, מעודדת אותך להמשיך ולטעום את החיים מצ?דם המואר. זה מרגש ללוות את התהליך מן הצד, לעקוב אחרי המהמורות שבדרך, ולהיווכח שאפשר לנצח. אני יודעת שהדרך עוד ארוכה, ושנכונו לך עוד הרבה אתגרים. ובכל זאת, הנכונות להושיט ידיים החוצה ולקבל בברכה את הימים הטובים, מעוררת התפעלות. המשיכי עוד ועוד, ואל תפסיקי לרקוד ליאת

יקרה מה שלומך? את כותבת על הגבולות הפרוצים של הפסיכיאטר ועל הגבולות הנוקשים של הפסיכולוג.... לפעמים אני חושבת שאת בעצמך לא כל כך יודעת איך את רוצה שיהיה איך יהיה לך נכון יותר. את רוצה כנפגעת תקיפה מינית שיהיו בשבילך קצת יותר אך נבהלת מפריצת גבולות..... צירפתי לך קישור בנושא אולי זה יעזור לך להבין איך מטפלים בנפגעות תקיפה מינית. הבלבול שלך כואב לי את מחמיאה לפסיכולוג על הנוקשות וכועסת על הגמישות של הפסיכיאטר וההיפך...... http://www.hebpsy.co.il/articles.asp?id=1675 מקווה שזה יעזור לך אפילו קצת אוהבת בילבי ילדת הברזל :-)

מה שלומך?.. עניתי לך כבר מס פעמיים באחד הקישורים ששאלת מה שלומי , משום מה ההודעה לא הועלתה .. כנראה התפספסה ..איפשהו .. את צודקת .. גם אני לפעמיים בתוכי לא יודעת מה צריך להיות ..:-( אבל..היום אני יכולה להסתכל על מה שקרה ולהבין שנכון טיפולית אצלי .. כשהייתה.. פריצת גבולות היסטרית מול הפסיכאטר .. חיבוקים והרבה ..(שהיו מורגשים יותר מסתם חיבוקים ).., החזקת יד .. טלפונים בכל שעה , סמסים ..מציפים ..זה בסופו של דבר גרם לכשל טיפולי .. אני נזכרת שאיבדתי את עצמי בתוך הקשר , הייתי כעוסה ככ , הרבה תכנים קשים עלו .. הייתי נמצאת איתו בסערה עצומה , אף פעם לא ידעתי למה לצפות בקשר ..מה יהיה עכשיו .. איך לפרש את הדברים שקורים ביננו ..וכו' ..הסערות שהיו מציפות אותי יותר מהרגיל שיגעו אותי. בעוד כשהקשר מול הפסיכולוג נשאר יציב , למרות שהיו סערות .. נראה לי כי לא היה מגע שמצד אחד למרות שרציתי ומצד שני ..הוא זה שהצליח לשיגע אותי ברמות , לא הייתה תקשורת בין לבין הפגישות, היו סמסים מאוד מכווננים ..בלי שום פריצה חברית , מעטות התגובות שלו .. אליי ..בסמס .. אז כן ..גם אם קשה לי לקבל את זה .. וקשה לי ..אני מודה כי יש בתוכי משאלה שהוא כן יהיה לצידי 24 / 7 .. אני עדיין מצליחה לראות איזה היגיון בדברים .. אני לא אומרת שהפסיכולוג צריך להיות מרובע לחלוטין .. ומסוגר במסגרת "לימודית".. אבל, אני כן מצליחה לראות נקודות קטנות בו של הגמשה עדינה ונכונה ספציבית לנסיבות שקורות ומצריכות את זה , בנוסף, גם אם זה לא קורה אני מצליחה לפתוח את זה מולו, להראות לו שאני כועסת , אני מצליחה כן ..לדבר על הדברים , ואני חושבת שזה צעד ענק בקשר שלנו , זה נותן להרגיש שיש מישהו שמקשיב ומבין למרות..וזה הופך את זה לפחות כואב.. כל העניין הזה מסובך ..הרי אין חוקים נכונים .. אבל גם "אובר" נתינה .. היא לא טובה .. אני לא יודעת אם מישהו באמת יודע מה הגבול הנכון .. הרי הכל ניסיון ותהייה .. בינתיים הניסיון שהיה לי עם הפסיכאטר היה כושל לחלוטין -הטיפול הסתיים בטריקת דלת ..ולמרות שעל פני השטח מי היה מאמין שזה יקרה , מבחינתי הוא היה המלאך המושיע .. כמו חלום שהתגשם .. ואילו הקשר היום עם הפסיכולוג .. הוא עדיין כן מחזיק .. אז מה זה אומר ?.. מה כן נכון ?.. מישהו יכול לתת תשובה אחת חד משמעית ?.. לא נראה לי .. וביננו , בילבי , איפה כל ההבטחות של הפסיכאטר ?.. "אני כאן" .."לא נוטש" .. "נמצא בשבילך תמיד" וכו' איפה כל המילים האלה שלו היום ?.. הרי הוא הבטיח להיות לצידי 24/7 .. מה הוא מכר לי אשליה ?... לאן הוא נעלם, ביום אחד , בטריקת טלפון ..?....מה הוא היה "מאהב" או מטפל ???... איפה האחריות לכל מה שנאמר על ידו ?.. מה ניתן להסיק מזה ?.. שהיה ניצול מיני ? רגשי ?.. מה הוא עשה לי כל התקופה הזו איתו ?... למה הוא הבטיח דברים ונעלם ?.. חוצמזה, תודה על הקישור , מכירה את המאמר של נעמה בר שדה .. היא באמת משקפת את המשאלות והרצונות שלנו כנפגעי תקיפה מינית בצורה ברורה לחלוטין ... אבל גם אחרי שקראתי אותה לא בטוחה שאפשר למצוא מטפל שיהיה 100 אחוז כמו שאנחנו שואפים ..אני חושבת שעצם זה שהפסיכולוג שלי לא מושלם ואני מכירה בזה .. כבן איכשהו גורמת לי להשאר איתו .. את מבינה אותי ?. למה אני מתכוונת בכלל ?.. כל המילים מסובכות ..לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי בכלל .. מה שאני בטוחה הוא .. כשהמטפל יציב .. אזי הכל מרגיש ונראה אחרת . תודה שאת פה.. אוהבת ומחבקת ואכפתית .. שיהיה שבוע טוב יקרה . שרית.

היי ליאת, מה שלומך? חזרתי סוף סוף, עם שאריות צינון מהמחלה, רק כדי למצוא את נמש חולה גם הוא... היה לו 41 מעלות חום ביום שחזרתי, ואת הערב של שובי בילינו אצל הוטרינר שנתן לו זריקה להורדת החום ואנטיביוטיקה. אבל אחרי לילה של שינה מכורבלת ביחד, שנינו כבר הרגשנו הרבה הרבה יותר טוב. כל כך טוב לחזור אליו, עכשיו לא משנה שאני עוד קצת חולה, אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב... :-) הערפל שאופף את סיום התואר מתחיל להתבהר. אני עוד לא יודעת מה יהיה שנה הבאה, אבל אני כבר יודעת מה לא יהיה. בצורה מצחיקה שכזאת זה משמח אותי. יש תחושה של אופק שפרוש לפני, ואינסוף שבילים. יש לי את כל הבחירה באיזה מהם להתחיל לצעוד, ויש לי תחושה חגיגית של התרגשות ופרפרים בבטן... נפגשתי היום עם המטפלת, אחרי כמעט שבועיים לא פשוטים. הבאתי לה מתנה קטנה מהנסיעה. הבאתי לה נוצה של ברבור. אמרתי לה שלקחתי את הנוה במיוחד בשבילה, כי בזכותה אני מרגישה יותר את הצדדים הברבוריים שלי מאשר את הצדדים של הברווזון המכוער... היא מאוד התרגשה, וגם אני. הייתה לנו פגישה מבולבלת, קפצתי מנושא לנושא ואני לא מצליחה להחליט איך אני מרגישה אחרי. אני חושבת שאני פשוט אמשיך להרגיש את הכל - את הבלבול, שמחת הפגישה המחודשת, עצבות... יאללה, הסופ"ש כבר כאן. מאחלת לך אחד רגוע ונעים... שמחה לחזור :-) נועם

היי נועם, ברוך רופא חולים... יופי ששניכם מתאוששים. מסתבר שפרידות לא תמיד עושות טוב לאוהבים. משתתפת בשמחתך נוכח האופק הפרוש חגיגית לפנייך. הישג שנרכש במאמץ כה רב ראוי שיימתח כך, מאופק עד אופק, ויזכיר לך את קיומו. הלוואי וכל אחד מאיתנו יוכל להתבונן יום אחד בבבואתו ולגלות ברבור. אשרייך שזכית, כל הכבוד ליאת

שלום ליאת ושבת שלום לכולם..... אני שמתי לב בתגובות שלך שיש שוני בין איך שאת מגיבה לחברים קבועים לעומת עוברי אורח................ דוד ודרור די מתייחסים לכולם אותו הדבר שלא ניתן להבחין בריחוק מהודעות לעומת קירבה מיוחדת............. אני רואה חיוכים ואיחולים והעלאת הודעות מאוחרות לאלו שאת "מכירה" לעומת התייחסות קרירה מרוחקת לאלו שהגיעו לשאלה אחת............... למה זה? אני לא רואה חיוכים :-) נשלחים לכל הודעה או דאגה בכל אחד מהאנשים פה? למה האפליה הזו???????????????? מה צריך לעשות כדי לקבל ממך גם חיוך או מילים קרובות יותר???

היי לא צריך לעשות דבר ,כדי להתחבב על ליאת . פשוט היי את, ספונטנית וטבעית , וקבלי את זה,(כעובדה מוגמרת), שליאת יכולה להיות חביבה מאוד לחלק מהפונים,ואין הדבר מונע ממנה להיות נעימה וחביבה גם כלפי אחרים. שבת שלום לכולם -- וגם לליאת כמובן !! אפרת.

שלום חברה לא קבועה, אני מניחה שבאופן טבעי יש הבדל באופי התגובה לאדם מוכר או לאדם זר. כמי שנמצאת כאן כמעט שלוש שנים, הייתה לי הזדמנות ללוות מקרוב אנשים שבחרו לשתף באירועים משמעותיים מאד כמו אובדן או אושר גדול. אני משתדלת להשיב בצורה אותנטית, מבלי לחטוא למטרותיו של הפורום, וכל משתתפי הפורום יקרים ללבי בה במידה. הטענה על אפלייה בהעלאת ההודעות אל הפורום משוללת יסוד ולכן לא אתייחס אליה. :-) ליאת

הי ליאת, סוף סוף הצלחתי להמציא שאלה... מותר? ואפילו לא ידעתי לנסח אותה כמו שצריך, או מה בכלל התכוונתי לשאול... רציתי לצטט מתגובתך שנמצאת טיפה'לה למטה בנושא אישפוז יום: "האנשים שתפגשי במרכז כזה יהיו, מן הסתם, אנשים רגילים למדי, כמוך, המתמודדים עם קשיים דומים לשלך. ההשוואה לאחרים מתחדדת מאד במצבים כאלה, וסביר להניח שתפגשי אנשים עם רמת תפקוד גבוהה או נמוכה משלך." ... איזה ניסוח זהיר ומדויק... רציתי לקחת את זה למשל גם לפורום. נוכחים פה מספר אנשים לא קטן, איש/ה והילד/ה שבפנים, איש איש עם המטען הכבד שלו וקשייו. בסה"כ אנשים רגילים-מיוחדים עם נקודות חולשה אולי קצת יותר מודגשות. האם גם כאן להרגשתך ההשוואה לאחרים מתחדדת מאד? ועכשיו לשאלה בסגנון הכללי הלא מכוונן הזה: איך, נניח, מנהל פורום מסתדר עם עוצמות גבוהות של קנאה וכיו"ב בפורום שנשלחות מכל עבר? כלומר, אם זה אכן כך. האם הוירטואליות מריצה תגובות כאלה מהר יותר, קיצוני יותר? איך אוכלים את זה? איך מנסים לייצב ולאזן? (אני לא יודעת לבד להסתדר מספיק טוב עם נושא הקנאה בהקשר שלי, ובשביל זה, צריך להודות, יש אנשי מקצוע...) השאלה הזו נבעה גם בעקבות תגובה נוספת, תגובה (אחת מני רבות) שנראה לי שמעבר לכל הידע והניסיון יש מאחוריה כל-כך הרבה מחשבה, כל-כך הרבה מחשבה. אין מילים. התגובה הנוספת שדיברתי עליה היא כנראה דוגמא (שוב, אחת מני כמה) לניסיון כזה, נכון? אולי. אה, וכשאומרים "מתייעצים" זה מאד מרגיע אותי. ברחתי, בתודה (* נורא לי לרשום שוב איזה כינוי דפוק, וחבל שלא אעז לרשום שם אמיתי :-(    )

שלום למושכת הכתפיים, כמי שנמצאת כאן כבר כמעט שלוש שנים, אני נדרשת לא פעם לשאלות שאת מעלה, על אופייה הייחודי של הקבוצה הוירטואלית, על מערך הכוחות הפועלים בה ועליה, על מקומו של היחיד בקבוצה כזו, ועל תופעות של בדידות, של אחווה, של המרצה חברתית או עכבה שהקבוצה יוצרת אצל חבריה. ויש, כמובן, את הרגשות כלפי מנחי הקבוצה הזו, המקבלים עוצמות יוצאות דופן. נכתבו הררי הררים של חומר תיאורטי על הקבוצה האנושית בכלל, ועל קבוצות טיפוליות-דינמיות בפרט. הנושא הוירטואלי, מטבע הדברים, מתחיל לתפוס יותר ויותר מקום בעולם המחקר והתיאוריה, ויש לא מעט ימי עיון וכנסים סביב הנושא של התערבויות פסיכולוגיות ותהליכים טיפוליים ברשת. מההתרשמות האישית מאד שלי, שאינה מתוקפת מחקרית ולכן אין להסיק ממנה דבר, לקבוצה הוירטואלית יש עוצמה ויכולת השפעה עצומה על כל אחד מחבריה. קשה מאד לחקור תופעות אלה, בעיקר בשל אפקט האקווריום (כמות קטנה של משתתפים, וכמות גדולה הרבה יותר של מתבוננים פסיביים). כמנהלים, אנחנו ערים מאד לתופעות של 'הדבקה' והשפעה הדדית. אני מניחה שאם היינו עורכים מעקב מסודר על אופי הפניות ושכיחותן, היינו מגלים "אופנות" מחזוריות של נושאים העומדים על הפרק. כמי שמנחה ומנהלת פורום כזה, אני חשה אחריות רבה מול הצורך התמידי לגלות עירנות ומודעות להשפעות אפשריות של המציאות הוירטואלית על תפיסת העולם שבחוץ. כולנו נופלים בפח המוכר והאשלייתי לפיו "מה שאנחנו פוגשים הרבה בזמן האחרון הוא כנראה המציאות". לפעמים אנחנו, כמנהלי פורום, זוכים לקיתונות של זעם מול הניסיונות החוזרים לשמר מידה של איזון ובוחן מציאות. אנו מבינים שהזעם מתעורר כל אימת שאנחנו מתרחקים מהחוויה של הפונה, ולכן מקפידים להמליץ על עיבוד הדברים בטיפול הממשי, שם אפשר להביא את הכאב אל תוך מרחב מוגן ובטוח, להתבונן בו מקרוב ככל שיידרש, ומבלי שיהיה צורך להתחשב בעיניים זרות שאולי מתבוננות גם הן במה שקורה. זוהי משימה לא קלה בכלל, שגובה לעיתים מחירים של תסכול, חוסר אונים ודכדוך גם אצלינו, המנהלים. למרות זאת, מדובר בהתנסות מרתקת ומאתגרת, שסיפוק רב בצידה. לא בטוחה שהצלחתי לענות לך על הכל, ולכן את מוזמנת להמשיך ולחדד, אם תרצי. שבת שלום וערב נעים ליאת

ליאת, תודה רבה רבה על תשובה מושקעת - קראתיה לעומק ובעיון רב. אניח להיום, ואמשיך לחשוב לי ולהרחיב את הנושא ביני לבין עצמי גם בהקשרים שלי. אני מניחה שעוד תהיינה לי הזדמנויות לחלוף כאן ככה מזמן לזמן. סופ"ש נעים ורגוע, mp

לטיפול,יש חוקים ושפה משלו(מוזרה וקשה יש לציין).אם את שותקת,מבטלת פגישה,את פוגעת בטיפול.אם את קונה מתנה,את מנסה לקנות אותה,אם את נפגעת-זה כי את בוחרת להפגע.אם את כבר אומרת משהו-ולו הקטן ביותר,הוא כבר אכשהו מתפרש למשהו אחר,ולרוב תמוה.לא מצליחה להבין את הקשר בין הדברים.ולא ממש מבינה מה כל כך חשוב באיזה חודש של ההריון נולדתי,או מתי נגמלתי מטיטול,או אם הילדות הייתה כזו או אחרת.אז נכון שיש דברים שמעצבים אופי,אבל מפה ועד לזה שלשיעול בפני מטפלת-מתפרש למשהו מהעבר-אני אולי מקצינה,אבל רק קצת.כי ככה זה פחות או יותר.ואם ולמרות כל הנאמר,מעניין אותי איך את היית מגיבה(כאדם-ולא כמטפל),אם היית מגלה שהשעה שלך בוטלה,ולא מהנסיבות שנאמרו לך.שהיא פשוט ניתנה למטופל אחר.האם לא היית נעלבת?האם לא היית חושבת,שכנות זה דבר שאמור להיות הדדי?(לו לפחות היא הייתה אומרת למה היא מבטלת).ופה למשל,מה חשוב כל כך בלחזור ולדבר איתה על מה שברור כל כך,הריי ברור שהיא לא תודה על האמת-היא יכלה לעשות זאת קודם.ובמקום זאת היא תנסה להסביר לי,שזה רק הפירוש שלי לדברים,וכו וכו.בזמן שכל מה שבא לי להגיד לה-את יכולה לתת את כל השעות שלי ולא רק אחת.אז אולי גם את תגידי שזו בחירה שלי להעלב-ובכול זאת כך או אחרת זה מעליב.ולא מרגישה שרוצה להיות אמיתית מולה יותר,או קרובה אליי בשום צורה שהיא,הריחוק הזה עדיף על זאת ההרגשה.

שלום לך, הבחירה אם להיות בטיפול או לא היא בחירה חופשית ומושכלת. את צודקת. לטיפול יש שפה וחוקים משלו, ואדם שנכנס לתהליך מורכב כזה חייב ללמוד להכיר את השפה ולכבד את החוקים. טיפול אינו שיח רעים, אינו חברות ואינו קשר זוגי במובן המקובל בעולם המציאות - ועם זאת יש לו הרבה מן המשותף עמם. ההבדל הקריטי הוא בזה שההתמקדות היא במטופל, בעולמו, ברגשותיו ובחוויותיו - ולא באלו של המטפל. בדברים שלך מובלעת הנחת יסוד ברורה, לפיה ברור שמטפלים אינם דוברי אמת ושמוטב להעמיד פנים מולם ולא להתקרב. זוהי עמדה לגיטימית. אני מניחה שהיא מתבססת על ניסיון חיים עצוב, ומאחלת לך מכל לבי שתוכלי להרשות לעצמך לבחון אותה באומץ ולגלות שיכול להיות אחרת. שבת שלום ליאת

לא מדובר בלבחון אותה,ועמדתי לא מתבססת על נסיון חיים עצוב(ובחזרה לעבר...).נכון שטיפול הוא בחירה אישית,ונכון שההיתמקדות במטופל ולא במטפל.אבל אם היא לא מסוגלת לומר את האמת,ולהעמיד פנים שהדברים הם אחרת.על מי באמת אני מנסה לסמוך? ולמה? כ-נ-ו-ת היא גם כאשר אתה מטפל,אולי אני טועה אבל בהחלט הייתי מצפה ממנה,כמו שבוודאי היא הייתה מצפה גם.

לרגע אחד. מניחה כאן קצת מן הכאב. כבד לי מדי. רציתי להניח ראש אך הוא לא פה.

סימן קריאה חמודה..........אוף:-((((((((((((((((אני קוראת אותך בזמן האחרון וכל ההודעות שלך בשעות הקטנות של הלילהו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!כותבת מעט מילים והמון כאב:-( כואב לדעת שאת עוברת לילות כאלה ומחפשת הקלה במסך זכוכית.....את לבד? מקווה שאת מרגישה יותר טוב ושבלילות הבאים תבלי אותם בשינה עמוקה נעימה ושקטה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

סימן קריאה כמה דברים חשובים: קודם כל מצאי לי מקום שיתמוך בך שלא תיהי כל כך לבד אחר כך או....אולי קודם לישון בלילה....הדברים והמחשבות הכי קשות מגיעות בלילה בעיקר כשנמצאים לבד......!! חוץ מזה שתתחילי לכתוב יותר מה כואב לך מה קשה לך:-( כל ההודעות שלך מסתכמות בכמה מילים......חוץ מזה שיהיה לך הכי טוב:-( חיבוקים גדולים וקטנים שלך לי-לך

איפה הראש היה?

שלום לך, מצטערת שלא יכולתי לפגוש את חבילת הכאב שהונחה כאן בזמן אמת. לא נותר לי אלא לקוות שאור היום הפיג משהו מהכובד, ושאת במקום מעט טוב יותר. מקווה שיום אחד תוכלי להיות כל כולך במקום אחד, ראש, גוף ונפש, מתוך קבלה, השלמה ושלווה. אני משוכנעת בכל לבי שזה אפשר. חזקי ואמצי ליאת

שבת טובה יקרה....אני פה אמרתי לך שבלילות כשתהי לבד אנו פה אז הנה את רואה את מוקפת:-) יש בך המון כח קודם כל בתמיכה בהרבה חברים כאן כשאני אחת מהם..זוכרת? אל תשכחי שאחרי כל לילה כזה יש בוקר... ועוד כמה דברים אולי זה נשמע חמים מדי אבל לא רוצה להגיד לך מילים מיאשות יש בך מספיק מהם:-( אני מקווה שיגיעו ימים שתהי מאושרת ביום ובלילה ושלא תהי כל כך לבד... כואב לקרוא אותך ביום שלמחרת ולדעת שכאב לך וחיפשת מקום להניח קצת מן הכאב.... אז הנה...שולחת לך ידיים ארוכות עליהן תניחי את ראשך היפה והשכאב יתפוגג. אני פה בשבילך .... אוהבת בילבי ילדת הברזל.. לליאתוש שמחתי על תשובתך לסימן שאלה היא מחממת

בשעות הקטנות של הלילה, כשקיומי נבוב, כשהכל צועק ובחוץ כל כך שקט אבל כה שקט, זה נותן לכאב טונים, צרובלים הקורעים את עור התוף. נכון אולי ההגיון אומר התקשרי למוקד חירום לשוחח, פני לפורום המאוייש באנשים, אך פה, למרות שיודעת שלא יגיבו לי בזמן אמת, שזה רק אני ותקתוקי המקלדת, עדיין מרגיש יותר כמו בית, סליחה לא כמו בית, אצלי הבית מעוגן בקונטקסט של גיהינום, מרגיש כמושבה קטנה, שכולם מכירים את כולם, ודופקים זה על דלתו של זה להמיר כוס סוכר בשני תפוזים טריים. מצחיק עד כמה- כמה מילים על מסך זכוכית קרה יכולים להניח דעתי ולתת מעט מזור לכאבי. המון כאב יש בי לדבר עליו מפחיד כי אז זה דורש לעשות סדר בחיים והווה שלמים, הבלאגן והכאוס יותר מאורגנים מכל נסיון יומרני שלי להבין את מהותו. נורא מפחיד לדעת שלא מעוניינת בשלב זה להתאבד, שהרי בתקופה ובאירועי חיים כמו שעוברת, זו אולי אפילו חוצפה ואוטופיה לנסות להאחז, לחפש נמלה חרוצה שתספר לי איך להכין עצמי לתקופות הקשות. פעם הייתי החרגול שבסוף מתרסק בימים הקרים וגווע לרעב, היום קטנה עם עול עצום על כתפי מדדה לכיוון הרוח המכוונת לכיון האור. החיים לא מחייכים אלי עוד כאב ועוד בילבול, לילות בלי שינה, זכרונות המומים של מישהי שהייתי, נסיון עלוב להכיר בילדה שחייתה בי, גירסא שקופה של עצמי, בתסריט זוועה זה המכונה חיים-רצון מטורף לדחוף עצמי קדימה כשמולי מגיחה רכבת על כל עוצמתה. ובתוך כל זה משהו בי אומר היום את רוצה למות אולי מחר תרצי לחיות וכשזה יקרה את ככל הנראה תרצי להיות שם. בטח נשמע פטתי לחיות חיים באופן אוטוסוגסטי שכזה כשההבטחה היחידה לחיים טובים יותר הוא אי הידיעה, זה מה שיש כרגע, לא הרבה. מניחה שמחכים לי עוד ימים או חודשים אך מקווה שלא חיים שלמים של אין סוף התכווציות של כאב ורוע בשרירי הבטן, מנגד אולי בתוך כל זה מישהו יוותר על הרצון לראות אותי נשברת, מתפרקת ונפרדת ויאפשר לי לאחוז במשהו ממשי פיזי תלת מימד או שקוף העיקר משהו נעים, שמישהו יושיט יד-כבר לא יכולה לבד, לא רוצה לוותר, לא רוצה לסיים את חיי רוצה לחיות, לא צריכה סיבה לחיות רק כשיהיו פחות סיבות למות.

במקום הזה להאט ולנוח גם כשעוצרים מרגישים את הרוח בשקט הזה מבחינים בפרחים ביופי הנח בצידי הדרכים ורק העיניים אינן משתנות ורק המבט עירום ותמים והלב הנחבט והגוף העייף שידענו ביחד, אינם נשברים היינו גדולים, ידענו הכל דהרנו מהר, לא פחדנו ליפול בנשימות חטופות, בדופק מהיר היינו תמונות בנופה של העיר במקום הזה להניח לעצב ככה לדאות, להאט את הקצב בשקט הזה מבינים בלי מילים היופי חבוי בדברים הקטנים ורק העיניים אינן משתנות ורק המבט עירום ותמים והלב הנחבט והגוף העייף שידענו ביחד, אינם נשברים

מה זההההההההה איזה יופי של עץ נעים תומך, עצוב שמח, לבד ביחד, יאוש ותקווה יש בו הכל! כיף לראות אתכם מתחממים זה תחת ענפו של זה:-) סוף סוף עץ שלא שלחו אליו הודעות מעליבות קיצוניות או פוגעות:-) סימן קריאה מה שלומך? מקווה שראית את התגובות וחייכת :-)

היי יש לי הרגשה שהגעתי בדיוק בזמן...או שמא אני טועה? בכל מקרה רק רציתי לספר שעובדים עלי ימים לא קלים ובמיוחד היום אפילו אין לי כוחות לרשום... ומה איתך? גשם ירד גם אצלך? נשתמע

היי מימי, אכן הגעת בדיוק בזמן, רגע לפני כיבוי אורות... אני מקווה שהימים הקשים שאת עוברת אינם קשורים לאירועים חריגים. הספיק לך מאלה... אם אין לך כוח לכתוב היום, אשמח לשמוע קצת יותר מחר. היום היו כאן עננים לתפארת, אבל גשם לא הצלחתי לפגוש. אני מבינה שאם את שואלת, היה משהו כזה בסביבה... כמו תמיד, אני מפסידה את כל האקשן. בסה"כ אני לא מתלוננת, ומקבלת באהבה גם את טיפות הבוץ על שמשת האוטו, שמעידות על משקעי לילה חפוזים שקפצו לביקור פרידה. מקווה לראות אותך כאן מחר ליל מנוחה ליאת

היי האשקן היה דווקא בלילה...אני מבינה שגם אצלך....את מוזמנת יש כמה שלוליות... ומה זה אירוע חריג? כוונתך למוות? אז בדיוק היום עברו 30 ימים...ולזה נוספו עוד איורעים... הרבה פרידות... זהו כיבוי אורות לילה טוב את חמודה(:..תודה

היי גם אני פה עכשיו... היום יותר טוב...

ליאתי'לה(ככה עדיין לא קראו לא אה?) את מזמינה אותי לרשום ולאחר מכן לא מתייחסת? אני יודעת שזה פורום. אני יודעתת שאת לא גרה על המחשב (אם כי לעיתים זה לא נראה כך:). אני יודעת שאת עונה להודעות מתי שאת יכולה וע"פ סדרי עדיפויות וכו' וכו' אני יודעת הכל... ולמרות זאת אני קצת פגועה ומאוכזבת..אולי אני מצפה ליותר מדיי.. ואולי זה בכלל בגלל הפרידות(מוות ואחרות..),הבדידות, הריב עם הבוס וכו' שתהיה שבת שלום

שלום לך, יש לי שאלה כללית. מה היא תקופת אחריותו של המטפל? אני מתכוון אחרי השעה הטיפולית, האם הוא עדיין אחראי למטופל שלו? האם מקובל שמטפל יתקשר במהלך השבוע לדאוג לשלומו של המטופל? כמו למשל אחרי טיפול קשה! האם מקובל שהמטפל יקבל עוד שיחה באמצע השבוע (שיחת טלפון למשל)? ואחרי סיום הטיפול בכלל, האם המטפל יהיה אחראי למטופל או ידאג לו? תודה

שלום ירון, סוגיית הקשר מטפל-מטופל בין הפגישות הטיפוליות ואחריהן נדונה כאן בהרחבה בעבר הקרוב והרחוק. הקוד האתי של הפסיכולוגים מחייב את המטפל לפעול "לקידום רווחתו הנפשית של הלקוח, למניעת סבלו ולהקטנתו, וכן, לקידום התפתחותו. זאת על-פי שיקולים מקצועיים ומתוך הכבוד הראוי לאדם, לערכיו, לזכויותיו, להגדרתו העצמית ולאוטונומיה שלו, כל עוד אלה אינם פוגעים באלו של האחר". (ציטוט מתוך הקוד האתי, עיקרון מנחה ראשון). גישות תיאורטיות שונות נוקטות עמדות שונות כלפי אופי התקשורת בין הפגישות. יש מי שיראו בטלפון בימים קשים חובה מקצועית, כשלעומתם, יש מטפלים שיראו בכך פגיעה בעיקרון יסוד של עבודתם. לאחר תום תקופת ההתקשרות בין המטפל למטופל נשארת למטפל אחריות וחובה לשמור על חיסיון המטופל. מידת האכפתיות והדאגה נשארת במידה זו או אחרת גם לאחר תום החוזה הטיפולי, ויש מטופלים שנשארים גם שנים רבות בלבם של המטפלים. מטבע הדברים, היבטים אנושיים אלה אינם מעוגנים בחוק כתוב כלשהו, והם תלויים בטיב הקשר במהלך הטיפול עצמו. בברכה ליאת

אני מצטערת ירון, שככה אני נדחפת לשאלה שלך, ולתשובה של ליאת, ששתיהן (התשובה והשאלה) נשמעות לי חשובות ורציניות, אבל התקשתי להתאפק: נחמד היה אם היינו מקבלים בתחילת כל טיפול גלויה כזו, שיש לשלוח ליצרן, ולקבל בתמורה תעודת אחריות על הטיפול. זה מיד מעלה מספר סוגיות לא קטן: מי היצרן, לכמה זמן האחריות, והאם מקבלים גם אחריות לטיפול אחרי שנגמר, ומה יהיה כתוב באותיות הקטנות? נכנסה בי לרגע רוח שטות. אני כל כך מבינה מאיפה באות השאלות הללו. היתה לי במגרה תעודת אחריות חסרת תוקף במשך עשרים שנה ואכשהו ניסיתי להשתמש בה, ולא להאמין קבלתי חלקי חילוף.

"יש מי שיראו בטלפון בימים קשים חובה מקצועית, כשלעומתם, יש מטפלים שיראו בכך פגיעה בעיקרון יסוד של עבודתם." אז אם אני מטופל שרוצה את החלק הראשון, מטפל שידאג לי בימים הקשים, איך אני אסתדר עם מטפל אחר.? למה אני זה שצריך להתאים את עצמו כמטופל למטפל? למה להפך? המטפלת שלי פשוט ריגלה אותי להתקשר ולדאוג, ולהיות בקשר תמידי איתי, עכשיו אחרי שהוסיפה את שעות העבודה ומספר המטופלים, וכבר אי אפשר לתפוס אותה בשעות נורמליות חוץ מהשעה שלי, זה כבר לא מקובל עלי. היא טוענת שישי לה אחריות טיפולית כלפי -שלא אבטל, שלא אתקע...- אבל מה פתאום אין לה אחריות מקצועית וטיפולית כךפי הכבי שלי. באחת הפגישות היא לא שמה לב לזה שהזמן נגמר ואני הייתי באמצע תהליך ופעם ראשונה שאני מביע רגשות ובוכה, והיא הייתה שמחה ועודדה אותי. פתאום כשהמטופל השני היה בדלת היא ביקשה שאני "אתנתק" ושנמשיך בשבוע שאחרי. איך אפשר להתנתק כך? אז איפה האחריות? ומה יקרה אם השיחה תמשך עוד 5 דקות עד שארגע?

היום אני רק מעדכנת. אתמול ראינו דופק,ממש ירדו לי דמעות של אושר. גם בטיפול הכל בסדר,אפילו בסדר בסדר. אז תודה על האוזן הקשבת בשבוע שעבר,אין לך מושג כמה שזה עזר.. וללילך ,זה היה ממש בסדר שנדחפת,חיממת לי את הלב. לילה טוב, איריס

אוי, איריס - איזו התרגשות ! דופק! איזה רגע קסום... הידיעה שמשהו חי בתוכך, מתעקש, מבטיח. שולחת לך מעטה רך של שקט, שלווה ובריאות וגם- אורך רוח, אורך נשימה והרבה כוח לצלוח את החודשים המרגשים הבאים. נשמח להיות איתך גם בהמשך. שלך ליאת