פורום פסיכולוגיה קלינית

בוקר טוב המון המון תודה לך על המילים החמות אני עד עכשיו עברתי על כל ההודעות לפחות חמש פעמים שואפת מהן טיפה נחמה והרגעה וביטחון אבל משום מה דווקא את ההודעה שלך לא ראיתי ואתמול אמרתי על זה תודה דווקא אתמול אחרי סופ"ש בודד ולפני עוד לילה חדש המכסה אותך בעטיפה מבודדת מנתק אותך מכל דבר שיכול טיפה להסיח את הדעת ולהרחיק מהמחשבות ודווקא לפני השינה כשאת נשארת לבד מול המחשבות והזיכרונות הקולות הריחות שבאים ותוקפים בלי אזהרה ואין לך אך להתגונן כי אין לך לא טלויזיה לא מחשב כדי להשתיקם דווקא אז מצאתי את קרן האור ששלחת לי ואני כל כך מודה לך על זה. אני מצטערת שנאלצת לעבור את מה שעברת לא רשמת ולכן אני מרשה לעצמי להניח שאמך עברה את הניתוחים בשלום לפחות אני כולי תיקווה. מכיוון שאת אומרת שאת מבינה אני ירשה לעצמי משהו שבדרך כלל אני לא מרשה להתבכיין קצת, תראי קראתי את כל המילים החמות שלך ואיפשהו הלב אומר שאת צודקת אבל ההגיון והמח צורחים שאין לי זכות להגיד שאת צודקת אני כבר ילדה גדולה לא אותה ילדה בת 12 שיכלה להפיל הכל על המצב בבית כמה זמן אני יכולה להאשים את כל העולם על זה שאמא לא היתה אז היא לא הספיקה ללמד אותי מה זה אהבה אך להבדיל במי בוטחים שיש לגברים רק דבר אחד בראש:)) כמה זמן אני יכולה להתבכיין על זה שכמעט ולא ראיתי את אבא שלי כי הוא היה כל הזמן בעבודה ואז איתה ואני היתי צריכה לעשות הכל לבד מלהרשם לבית ספר עד לללכת מכות עם הילדים הגדולים כדי להגן על עצמי כמה אני יכולה לפטור את עצמי מאחריות אז כשמוותרים על "תרוצים" האלה אני מבינה שאני פשוט כישלון אני היחידה שאשמה שאין לי חבר שאין לי עבודה שהביטחון העצמי שלי הוא בגובה ים המלח שאני עצבנית תוקפנית דיכאונית שמנה ובודדה זה רק אני וזו הבנה שמאוד קשה לחיות איתה כי כשכבר אין תרוצים אז נשאר רק הכאב שבהבנה שהחיים הם פשוט כישלון שאני כישלון ואני לא יודעת אך מתמודדים עם הכאב הזה מצטערת על ההשתפכות את כמובן לא חייבת לקרוא את כל הפניה הארוכה והדי מיותרת הזו אני רק מקווה שתראי את השורות הראשונות ותדעי שהכנסת קצת אור בחיים של ילדה בודדה המון המון תודה לך

תמרה יקרה, אני שמחה שהצלחתי קצת לגעת.. גם את נגעת בי. מאוד. אני קוראת אותך והלב מתכווץ על כל המילים הקשות שאת מדביקה לעצמך.. "תרוצים" את קוראת לכל זה? שום דבר ממה שכתבת לא נשמע לי כמו תרוץ. שום דבר מזה. כאב שממשיך להתגלגל איתנו הלאה, וצובר לו עוד ועוד כאבים על הדרך, לא תמיד "נעלם מעצמו". לפעמים זה פשוט גדול מדיי מכדי להתפוגג לבד, ואנחנו לא גדולים מספיק (ולא חשוב גילנו) כדי לדעת מה לעשות עם כל זה. התמודדת עם המון. המון. ואני לא בטוחה אם יש משהו קשה מבדידות כזו, כמו שאת מתארת. מאוד קל לומר, "אני כבר לא בת 12, אני אמורה כבר ל...", אבל מה זה ה"אמורה" הזה? תמרה, זה לא קרה בכוונה רעה ולא בכוונה של אף אחד, אבל עברת שנים מאוד מאוד לא קלות, נפלת בין הכסאות איכשהו, וכנראה לא בכוונה רעה. מאוד קשה לי לכתוב את המילה "ננטשת", כי מי אני שאכתוב מילה שיש בה כל כך הרבה שיפוטיות.. זו מילה דוקרת ומכאיבה.. אני לא אומרת אותה ממקום שופט, אלא אולי כתיאור כואב לחוויות שלא יודעים איך לאכול אותן. אני חושבת שמילה כזו יכולה (אולי) לתת מקום מתאים יותר לכל התחושות הקשות שמלוות אותך כבר שנים, שלא תקראי להן "תרוצים". מאוד קשה להתבונן על עצמנו מהצד וממרחק ולומר מילים של היגיון. לומר לעצמנו שבתקופה כל כך קריטית וחשובה בחיים, שבה הכל רק מתגבש ונבנה, היינו צריכים לא רק להתמודד עם אבל נוראי ועם תמונות שממשיכות להכות בנו מבפנים של אמא חסרת אונים וסובלת, אלא גם להתמודד עם כל זה לבד. ולהמשיך להתמודד עם הציפיות והדרישות שהחיים מזמנים- לבד. איך אפשר לקרוא לזה תירוץ?? זה כהי לא תירוץ בעולם! זה קשה-קשה בצורה בלתי רגילה. נכון, את בת 25, אבל בעצמך את כותבת.. קשה לדעת מה לעושת בעולם בלי הכוונה. קשה מספיק למי שחי כל חייו בסביבה עוטפת, על אחת כמה וכמה למי שנאלץ לבנות את עצמו בלי גב להישען ולנוח עליו לפעמים. יותר מדיי שנים שלא הייתה לך מנוחה פנימית- כך זה נשמע. אני חושבת (וכך אני גם מכירה מעצמי) שמילות ההיגיון שמלוות אותך עכשיו קשות ונוקשות, מצליפות קצת אפילו. זו לא גישה רעה לחיים (לפחות לדעתי). בכלל, אני לא חושבת שיש גישה טובה וגישה רעה, רק גישה שמתאימה יותר ומתאימה פחות. אני מניחה שהמקום הזה שאומר "נו באמת, תמרה, תפסיקי כבר להתבכיין- הכל אחריות שלך ותמשיכי לעבוד" איפשר לך המון שנים להמשיך לתפקד (גם אם רק לכאורה), להמשיך לקחת חלק, לא לוותר לעצמך. יש בזה המון טוב, בעיקר בהתחלה. אבל לגישה כזו יש גם מחיר (אולי כמו לכל דבר). מילים כאלה לא נותנות מקום לרוך, לחמימות, למנוחה פנימית, לויתור שאין בו הצלפה, לקירבה ושיתוף שאין בהם חשדנות.. קשה מאוד לסמוך רק על עצמנו. מעייף מאוד כשאין מקום להניח בו את הראש.. ובאופן כל כך לא הוגן, למרות שאנחנו הודפות את כל הרגשות הרכים- אין משהו שאנחנו רוצות בו יותר.. אני קצת מדברת ממני, אבל מרגישה שאולי זה יתאים גם לך. אני לאחרונה, בטיפול, לומדת להרחיב קצת את טווח האפשרויות. מרחיקה קצת את השחור מהלבן.. ויש שם כמה אפורים באמצע.. אני חושבת שאפשר גם וגם- אפשר גם להיות חלש ונזקק ורוצה מאוד חמלה והבנה לכל מה שקרה ועבר עליי ולאן שהתגלגלתי בלי כוונה. ובמקביל- שזה לא יהפך ל"התבכיינות". יש בכי שהוא מאוד שלנו, ביטוי מאוד אותנטי של החוויות שלנו, והוא לא התבכיינות. ובכי כזה לא אומר בהכרח לא לקחת אחריות על חיינו. כי כן, אלה החיים שלך, ואת זו שהתגלגלת לאן שהתגלגלת, ואלה החלומות שלך עליהם את מוותרת, וההתנסויות שלך מהן את בוחרת להימנע. וזה לא עניין של אשמה או לא אשמה.. תנסי בבקשה להרשות לעצמך גם וגם- גם לנוח פנימה, לבכות מכל הלב, להתבכיין מכל הלב, לצחוק מכל הלב, לפחד מכל הלב, וגם לא לוותר. גם להעיז קצת. אפשר גם להאבק וגם לנוח. אולי התעוזה הראשונה תהיה ללכת להיפגש עם איש או אשת שיחות משלך. אולי לא- זו לגמרי תהיה בחירה שלך. בחירה שיש בה אחריות. כך או כך אני מאמינה שיש בך את הכוחות להתחיל לבנות בך משהו חדש. גישה חדשה לחייך שמתאימה היום יותר למצב החדש. זה כבר לא מצב חירום שמצריך את הגישה הנוקשה והמתפקדת- יש גם עוד אפשרויות. טיפול לא פותר את כל הצרות ברגע- זו הרבה עבודה קשה, והרבה עבודה קשה שלך, ולא של איש השיחות. בשבילי זה לקחת אחריות. אבל הבחירה מה לעשות היא בחירה שלך. אני מכל הלב, באמת מכל הלב, מאחלת לך שתבחרי בחירות שיעשו לך טוב. כי באמת מספיק כבר.. מגיע לך כבר קצת טוב. תודה שכתבת לי (באמת תודה) חיבוק אמיץ לאמיצה :-) לילך (שלפני כמה ימים אמא שלה עברה סדרת בדיקות רפואיות, והסרטן- לפחות להיום- איננו! :-)) תודה ששאלת :-)

תמרה יקרה, ילדה טובה שהינך, רוצה גם אני להצטרף לשנייה קלה, טוב? כתבתי לך גם בעץ הקודם, ורציתי לחזור ולהוסיף ולהדגיש דברים אחדים גם כאן. מתוקה, תיארת כאן את המשא הכבד שאת נושאת על כתפייך. כבד מאד מאד. כבד לילדה, כבד לו לעצמו לכל אדם בשר ודם. הקשיבי נא, יקירה. אין לך מושג עד כמה אני מבינה (בדרכי, כמובן) את הצורך להסתדר לבד, את האכזבה העמוקה מהסביבה המייאשת כל-כך ושוב ושוב ושוב, אולי גם זו המכאיבה שמחזירה אלייך תוקפנות ועוד ועוד ממנה. את יודעת, זה קשה נורא, אבל באיזה מקום צריך לעשות מן ויתור קטן (ענק!). לפעמים אין ברירה ולצערנו עלינו להבין את מגבלותינו ואת הצורך שלנו להיעזר, להיות תלויים באחר. להבין (כמה מסובך) שאת נטל המשא הכבד לא נוכל לשאת אנו בעצמנו. השק הזה, כל כולו ביחד גדול כל-כך על גבו של איש. על אחת כמה וכמה על גבה של ילדה אחת קטנה. אחריות בלתי אפשרית ממש. והילדה, שרוצה להיות הכי טובה שיש, מנסה לקחת אחריות גדולה מידי, ולא מצליח לה, ולמרות זאת, היא מתעקשת וחוזרת על הניסיונות מתוך אותה אמונה ממש, והיא נכנסת לתוך מעגל שמכשיל אותה כל פעם מחדש. אז, כמובן, עולים במלוא עוצמתם רגשות אשמה וזלזול עצמי ועוד. מובן כל-כך... ילדים רכים, או החלק הילדי הרך שבנפש נוטה לשייך אליו גם מה שלא. מתוקה, הילדה אינה "כישלון", היא "פשוט" צריכה שמישהו יעזור לה ללמוד איך לפנות בצמתים בהם היא מועדת וחוזרת... האחריות שלך (והיא בת מימוש) היא לפנות למורה שכזה/ כזאת. ו... דווקא מתוך תחושה של "אין מה להפסיד", צריך לנסות לבנות על החלק שעוד מאמין, שיהיה שם מישהו איתו תוכל להיבנות מערכת יחסים של אמון. אפילו ניצנים קטנטנים. רואה בך את הניצנים האלה, ואת עוד כל-כך צעירה... תמרה יקרה, דיברת על אחריות, ואת צודקת באשר לחשיבותה הרבה. אבל, כשזו הופכת להיות יותר מידי אחריות זה כבר נהיה חוסר אחריות, או אפילו משמש כארגומנט לבריחה מאחריות. מן "פרדוקס" כזה... ואת צודקת עוד - זה גם נכון שבאיזה שלב צריך להפסיק להתנהל מכוחם של הכעסים. אבל כל עוד הם לא מעובדים כמו שצריך מבפנים, אי אפשר להשיג בכך שליטה... גם בשביל זה יש טיפול... בהמשך לכל מה שאמרתי, יקירה, הכי אחראי שאת יכולה לעשות כרגע, לדעתי, הוא לקחת את הילדה הקטנה והטובה שבך לטיפול. והיא ילדה קטנה וטובה עם פוטנציאל צמיחה, אי אפשר שלא לראות את זה. אבל, הילדה פצועה קשה וחייבת עזרה רפואית. כמו שאני מכירה מהטיפול, בין השאר, הוא מקום שבנוי לכך שבו תוכלי להפיל את כל כובד משקלך (גם את זה צריך ללמוד...). והוא גם זה ששומר וזוכר מאד על החלקים הטובים שבך, גם כאשר חלקים אחרים באים לידי ביטוי. וכן, יש חלקים פחות נעימים. בכל אחד מאיתנו. כשמכירים אותם ומתקרבים אליהם, לנו, קל יותר לחיות איתם והמלחמות הפנימיות יכולות להיחלש מעת לעת ובהדרגה. אז גם הסבל פוחת. אשמח מאד אם תישארי עימנו ותעדכני. שלך מישהי שאכפת לה

שלום רב לפסיכולוגים היקרים! שמי ליטל ואני פשוט אתחיל : יש לי חבר כבר שנתיים וחצי הוא בן 35 ואני בת 25 עכשיו,לאחרונה הוא לא ממש מתייחס אליי כמו פעם והייתה לנו שיחה ששאלתי אותו למה וממה נובעת ההתנהגות הזאת והוא טוען שבגלל שאין לי כרגע סדר וכיוון של מה שאני רוצה לעשות ויש לי המון התלבטיות שקשורות ללימודים עבודה וכו אז זה משפיע עלינו והוא אומר שאני מאוד קיצונית בהתנהגות שלי ומצבי רוח אם כך יש אמת במצבי הנוכחי אבל זאת תקופה שלא קלה לי ואני מתמודדת עם המון דברים וזזה שהוא כאילו שם ולא שם מתסכלת אותי זה לא שהוא רוצה להיפרד אבל הוא כן מתרחק וכן הוא אומר לי לבוא לישון אצלו כי הוא יודע שרע לי בבית שלי ואני לא יכולה להשכיר כרגע דירה אבל הוא לא נוגע בי ואם אני שם אז אנחנו כמו שותפים יותר מאשר זוג אין דבר מעליב יותר מזה ומצד שני אני יוודעת שהוא לא היה רוצה לאבד אותי והוא עושה למעני הרבה וגם עזרה כלכלית כי אני לא עובדת כרגע,אם כך זה מטריף אותי והוא אומר לי שצריך לזרום אני לא מוכנה לקבל את זה האם אני טיפשה?עקשנית?או מה אשמח לתגובה מקצועית בברכה..

ליטל שלום, מדברייך נשמע שאת מרגישה שהחבר שלך אינו מגלה בך עניין כבעבר, בעיקר בכל הנוגע לזוגיות שלכם. את אומרת שאת עוברת תקופה קשה ואני מניח שזה בוודאי לא משפר את הרגשתך. להרגשתי את חשה מבולבלת חסרת אונים ובעיקר בודדה. אני לא יודע בדיוק עם מה את מתמודדת שגורם לך לשינויי מצב הרוח ולתגובות הקיצוניות אבל אני מניח שזה מפריע גם לך ולא רק לא. לכן עצתי היא שתנסי לפנות לטיפול, גם על מנת להתמודד טוב יותר עם ההצפה הרגשית העכשווית שאת חווה, ואולי בהמשך לנסות לברר עם עצמך מדוע את נשארת במקום בו הצרכים שלך אינם מסופקים. דרור

ערב טוב, אני שנתיים וחצי בטיפול ואני מרגישה שהמטפלת מתייחסת אלי כאילו דבר מובן מאליו. אני מגיעה מדברים על משהו מסוים וזהו. אני פשוט לא מרגישה שהיא מרגישה בי, או שמבינה אותי בצורה הנכונה. אז ניסיתי כבר בפעם השלישית לעצבן אותה (ואני יודעת כבר איך), ואז כאילו שאני מנערת אותה, והיא מתחילה לעשות הערכות, לבדוק איפה עומד הקשר שלנו, איפה טעינו, למה הטיפול תקוע.... אם אני לא עושה דבר כזה, הטיפול היה ממשיך להיות משעמם ובלי שום קפיצה או בדיקה . האם זה נכון מה שאני עושה? והאם נראה לך שהיא מבינה את השיטה שלי, רק פשוט מתעלמת ממנה, כי יותר קל להיות עם מטופל קל מאשר אחד שנותן לדברים להתלקח?

שלום לך ל.מ אנא קראי את תשובותי שתחת הכותרת פיצוץ, את דברי למימי ולמי שדיברה על 'פסק זמן' בטיפול. נדמה לי שאנו מסתובבות באותם אזורים בהם מתלקח משהו יזום שמבטא איזשהו כעס לא מדובר. אם הטיפול משעמם אותך, נסי לחשוב אילו חומרים חדשים את יכולה להביא אל החדר. טיפול משעמם הוא טיפול "מוגן" מדי, בו המטופל חושש להיכנס לרובד עמוק יותר, וחג במעגלים מוכרים. את מבקשת "לנער אותה" כדי שתעשה מה? זכרי שזהו טיפול שלך, ואת אחראית לתכנים ולחומרים המשמשים חומר גלם לעבודת הנפש שלך. השיטה שבחרת מצליחה אולי להפיג את השגרה, אך לא בטוח שהיא מקרבת אותך פנימה, למחוזות העמוקים יותר ואולי גם מעוררי החרדה. שולחת לך אומץ וסקרנות להמשיך בתהליך ליאת

כמה המטפל יכול לסבול, או לשאת דברים? כל מה שאתם עושים זה לשבת ולהקשיב לבעיות ועוד בעיות ועוד ועוד... האם מותר למטפל לאבד את סבלנותו בתוך אחת הפגישות? האם מותר לו לצעוק על אחד המטופלים כי פשוט נמאס לו לשמוע עוד ועוד? האם מותר לו להעביר אותו למטפל אחר כי הוא פשוט לא "סובל" אותו?

שלום ערן, פסיכולוג אמור לנהוג כבוד במטופלים שלו, תוך הימנעות ברורה מגרימת נזק או פגיעה. מאחר ופסיכולוגים הם רק בני אדם, אפשר להניח מצבים של התרופפות בשליטה ובבקרה על הרגשות. מטפלים נקראים (ראה, למשל, בקוד האתי של הפסיכולוגים) לפתח מודעות מיוחדת למצבם הרגשי או לכל תנאי אחר שעלול לפגוע ביכולתם להעניק שירות ראוי ללקוחותיהם. לכן, אם פסיכולוג חש שאינו מסוגל לטפל בצורה הולמת בלקוח זה או אחר - יהיו הסיבות אשר יהיו - עליו להפסיק את הטיפול, ובמידת הצורך להפנותו למטפל אחר. בברכה ליאת

שלום לכולם אני צריכה עצה בצורה נואשת. אני בת 25. לפני 3 שנים גיליתי שאני לסבית. כל בני המשפחה היו שותפים לגילוי. אבי נידה אותי ואמי תמכה בי ואמרה שאני הבת שלה והיא תקבל אותי כמו שאני. 2 האחים הגדולים שלי כעסו מאוד ואיימו שינתקו איתי קשר ושלא אראה יותר את הילדים שלהם. עכשיו יש לי חברה לא כל כך יפה בעיני אבל זה מה שהצלחתי למצוא בהיצע בשוק. הבעיה נוצרה עם אחותי הקטנה. יש לי אחות בת 19 יפה וחטובה חיילת. לאחרונה הבנתי שאני מאוהבת באחותי. למרבה המזל היא כמעט שלא נמצאת בבית ולכן אני לא רואה אותה כמעט. אבל כשאנחנו נפגשות אני מתרגשת כולי ולא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת מה לעשות. אני הפסקתי לדבר איתה בטלפון והיא לא מבינה למה. כשאני סיפרתי לכולם שאני לסבית היא אמרה שזה בסדר מצידה וסיפרה לי בסוד שהיא גם חושבת שהיא לסבית. אני ממש לא יודעת מה לעשות. תעזרו לי. תודה מירית

שלום מירית, פנטזיות מיניות אינצסטואליות (בתוך המשפחה הגרעינית) יכולות לעורר הרבה אשמה, בושה וחרדה כאשר הן זולגות אל המודעות שלנו. כדי להחזיר לעצמך את תחושת השליטה והכוחות, וכדי להשתחרר מתחושות החרדה, מומלץ להגיע לטיפול דינמי אצל פסיכולוג קליני. אני מניחה שבטיפול כזה תוכלי לבחון טוב יותר ומקרוב סוגיות של זהות מינית ואוריינטציה מינית, וללמוד להתנהל מתוך שלמות ונינוחות עם הבחירות שלך. בהצלחה ליאת

אני והפסיכולוג שלי "חוגגים" שנתיים של קשר טיפולי ..מי היה מאמין ..?... כתבתי לו מכתב , עוד לא הבאתי לו את זה , אני אפגוש אותו רק ביום ראשון אז החלטתי לשתף אותך בו ..מקווה שזה בסדר מבחינתך , כשותפה אינטנסיבית "אינטרנטית" לתהליך שאני חווה , מרגישה צורך לשתף אותך בו .. ולשמוע את דעתך . ב' .. לך ששותף יקר בתהליך הגדילה וצמיחה שלי מחדש , אתה זה שיושב מולי בשקט .. פעמיים בשבוע , מחייך , שולף מילה טובה , אוחז בתקווה , מושיט יד לילדה הקטנה שבי ועוזר לי לחבר אותה לעצמי .. לך אני יושבת וכותבת כרגע איזה סיכום של עוד שנה שחלפה.. כן ..זה לוקח לי המון זמן ..אני בוהה במילים הרבה , די נתקעת עם עצמי בניסיון להסתכל כמה שיותר אחורה ולגלות באמת את כברת הדרך הארוכה שעשינו יחד .. אני מחפשת את המילים הנכונות שיביעו את המשמעות הכי אמיתית מולך ויראו את התהליך שאנחנו עוברים בשנתיים האחרונות .. המפגש שבי עם כל המחוזות שמצויים בהם רגשות של כאב , כעס , זעם , בדידות מהולה בייאוש , אשמה , גועל עצמי ובושה הם הבלבול הכאוטי שמלווה אותי אצלך בשנתיים האחרונות , ההצפה הרגשית אלייה הגעתי ואי ההבנה ביני לבין עצמי , הניתוק התמידי בין הילדה שבגרה לילדה הקטנה שעוד לא גדלה בתוכי הם עצומים . קושי בעיכול המעשים שנעשו בי , הפחד האיום שמציף אותי , חוסר האונים והאמון שמצליחים לשתק אותי כל פעם מחדש , השנאה העצמית שחסמה לי כל דרך של הנאה אמיתית ופריצת הגבולות והחודרנות שנעשתה לי היא אכן בלתי נסבלת . נראה כאילו כל סדרי העולם הפנימיים והחיצוניים התהפכו אצלי , הגעתי אלייך לראשונה שהיסוד שמהדהד בתוכי הוא שאין לי אפשרות לבטוח בשום אדם זר אחר , היום אני מבינה עד כמה לא סמכתי אפילו על האדם הכי קרוב ולמה. נראה שהמציאות שחוויתי כילדה , הייתה פשוט סדיסטית , כזו שנלקחה בכלל מעולם אחר , היא בכלל לא שייכת לשרית . הגעתי אלייך שבורה , רצוצה, מפורקת לרסיסים, לאט לאט .. בכמעט אפס צעדים ניסינו לגלות יחד את העולם המוסתר הפנימי שלי , ניסינו להחיות את הלב שהרגיש בחדרי חדרים בתוכי שנדם , ניסינו ולתת לו לפעום שוב מחדש. בעזרתך , ניסיתי להכיר את עצמי שוב מחדש ..כילדה , כאישה וכאמא. ביחד התחלנו לגעת בכאב , התעמתנו מול הפחד האיום שעטף אותי בכל חלק בגוף, מול הפגיעות הנוראית שבי , החוסר אמון הטוטאלי שאלייו הגעתי ומנגד הצלחנו להכיר עבורי את המילה "צורך " לאהבה נקייה , לדמות מיטיבה , דרכך חיפשתי הגנה בדרך הקשה אותה אני עוברת - ובאמת הצלחת להיות שם עבורי!. אחרי חבלי לידה "נפשיים וגופניים" קשים מולך הצלחנו לחדור אל "בייתי הנעול" , פתחת עבורי במפתח מיוחד את הדלת החסומה שהייתה בתוכי , היום אני מבינה שלא רק בעשר שנים האחרונות מאז האונס .. אלא מעל 20 שנה !!!!! התחלת לצבוע את קירות ה"חדר" שלי בצבעים רכים של הנפש , הנפש שנהרסה בברוטאליות בתוכי , מילאת אותי בהמון "צידה לדרך" של כנות , אומץ, ואמונה מטיפול לטיפול .. עד שלא הכרתי אותך ב', לא העזתי לדבר או לכתוב את החלומות שלי , את הזכרונות המבולבלים, בוא נגיד שהייתי מגדירה את עצמי "כלא זוכרת כלום " , הייתי מתנהגת דברים במקום לומר אותם . לפני שהגעתי אלייך , חשבתי שלעולם לא אצליח להתגבר על הפחדים החבויים שבתוכי , המון פחדים ללא מילים , פחדתי שלעולם לא אצליח להרגע , כי שנים חייתי בשקט עם הפחדים שאחזו בי . לידך - בפעם הראשונה נשמתי בלי לפחד . הלב שלי , שהיה סגור מעל 20 שנה , אט אט נפתח מולך , בזכות האהבה הטיפולית שהעברת אליי , החמלה, האמפתיה , הסובלנות , היציבות שבך הצלחתי "להתמסר לעבודה הטיפולית " ולהרגיש מהם רגעים של רוגע , שלווה, טוב ואהבה עוטפת ומכילה. בהדחקה הגדולה שבה הייתי - מעולם לא איפשרתי לעצמי לטייל לבד בסמטאות החשוכות ולהכיר את האני האמיתי שבי , איתך בטיפולים מסתבר - הרבה מאוד עלה !!! תמונות שהופיעו ברורות וחזקות , רגשות שהיו אצורים בתוכי , מפגשים לא קלים עם כעס , שנאה ואכזבה , ריחות ותחושות קשות שלמרות שהיו הביאו איתן לעולם שלי את הרצון מחדש לעבור את הגהנום שאני עוברת , ולבנות שרית חדשה - חזקה , מאמינה . בלב מאוד רועד התחלתי לתת לך מקום בתוכי , להיות איתי , להקשיב לי , להרגיש איתי , ואתה בתמורה - הצלחת לתת לי בפעם הראשונה בחיי .. מקום מקבל ומעריך , אכפתי , מקום מרפא ומרגיע ובעיקר מנחם , ב50 דקות פעמיים בשבוע , הצלחת לקרב אותי בעדינות אל עצמי ופחות לפחד , שמרת עליי , חייכת , הרגעת לפעמיים גם כעסת ..ועצבנתתת אבל בעיקר היית שם רק בשבילי , אתה .. והחדר הקטנטן הזה אצלך .. זה המקום שמהווה לי בית מחדש .. השמיכה שנתת לי מאפשרת לי לעטוף את עצמי מהכאב הנורא שאוחז עדיין שם.תודה! מסתבר שבתת מודע , הגעתי אלייך בעיקר כדי לחפש את התיקון של דמויות מחיי, רק היום בתהליך מייגע שעדיין נמשך אני מבינה עד כמה חיפשתי בך את דמות של האין אימאבא בתוכי , חיפשתי את הדמות המחבקת , מחזקת , מבינה , סופגת , יציבה ואמינה !!! אני בטוחה שבלעדייך לא הייתי יכולה להגיע למקום שבו אני נמצאת היום . כל טיפול , אני מרגישה שלמרות כל הקשיים שאנו חווים יחד - " הנה .. אני עושה עוד צעד קטנטן .. עוד קצה חוט של "אינטימיות טיפולית" נרקמת בקשר הטיפולי ביננו , ומצליחה לקדם אותי עוד צעד קדימה במסע המפרך הזה .." אני מרגישה את עצמי נאבקת המון מטיפול לטיפול , כל הגוף שלי פשוט נלחם ברוע שעבר עליי , גם ברגעים של הפוגה , כשנראה ו"הנה .. סוף היאוש הגיע .." אתה מצליח למלא אותי מחדש בהטענה מחודשת ..ואני ממשיכה הלאה . אני מרגישה עד כמה יש מעליי שכבות, שכבות של כאב .. יש איזה תמונה שעוברת לי של איזו בובה שמישהו מחזיק את רגליה , הבובה מנסה להשתחרר .. אבל היא לא מצליחה , היא ככ עייפה .. היא מקווה בליבה שמישהו ישחרר אותה , היא בסהכ רוצה לנוח , לנשום כדי שהכאב שאוחז בה ירפה ,בעיניי התמונה הזו משקפת את הכח ששלט בגופי , את השליטה העצומה שהייתה לאחרים עליי , במבט מלמעלה על התמונה שרצה לי בראש ..אני בעצם רואה את עצמי , ילדה קטנה סגורה, מכווצת באיזו פינה חשוכה , מפוחדת בטירוף ...מכל דבר . ואתה ב', כן אתה .. הצלחת להרים את הילדה שבי , שישבה על הרצפה ואחזה בברכיים בלי לתת לאף אחד להתקרב אלייה , הצלחת להושיט לי יד , לחבק במילים , בעבודה אינטנסיבית גם מצדך, עבודה קשה , הצלחת לשחרר אותי מעט מהכאב , הצלחת לתת לי הפוגה , לתת לי תקווה .. אפשרת לי להראות לך את שרית הכי אמיתית שיש , בצעקות , בזעקות , בשתיקה , בבכי , בריחוק , בשנאה , באהבה , בתודה ובהערכה ענקית . נראה לי , שכל מה שחשבתי שאני בחצי שנה האחרונה בעצם התמוטט - כל מה שחייתי בו הייתה המצאה אחת גדולה , מאחורי כל התפאורה שבניתי לעצמי , ו"האישה החזקה" - הסתתרה לה ילדה קטנה , חלשה , חסרת אונים , פגיעה , שכל גופה פצוע וכואב. היום אנ י מבינה שלא ידעתי בכלל מזה להיות י ל ד ה .. האם זה למלמל הבהרות חסרות פשר?? האם זה לצחוק או לבכות מתי שבא רק לי ?.. האם זה בכלל לא לדעת שאחרים מרגישים משהו אחר ממני ?... האם זה להיות עסוקה רק בצרכים של אחרים??.. האם יש צורך להתאפק עבור דברים שאני רוצה/צריכה???? האם מותר להביע צורך של נזקקות כשצריכים ?... ידעתי רק מזה להיות "ילדה רעה " - זו שבעטה בכולם , צעקה , צרחה , קללה , הרביצה ועשתה דווקא . זו שהתנהגה דברים שנים ולא העזה לומר דבר במילים . איתך - למדתי להיות אחרת, הצלחתי להרגיש בפעם הראשונה בחיי .. הצלחתי להביע , לבכות , להתנגד מבלי שיכפו עליי דברים , הצלחתי לחייך ולאהוב מכל הלב , הצלחתי להתחבר לשרית האמיתית שבי , לא זו שרצו שאהייה .. ואתה .. הצלחת להיות איתי בזעם , בכעס, בכאב האיום , הצלחת לעמוד מולי ולא להרתע מכל הרעידות בגוף , והחולשות ,הבחילות ההתנגדיות, ההעלבות וחוסר האמון .. אני הייתי בטוחה שאתה .. שנראה ככ עדין לא תצלח את הקשר הטיפולי איתי .. הייתי בטוחה שלא תצליח להגיע איתי למקום שבו אנו נמצאים היום . והיום , במבט לאחור על הדרך הארוכה שעברנו , אני מצליחה לראות עד כמה אתה מצליח להחזיק לי את ה"ביחד" שהיה חסר לי במשך 20 שנה לפחות .. הגעתי אלייך מתה - והצלחת לעזור לי לרצות "ללדת" את עצמי מחדש .. והכל דרכך. אז כן .. הרגש שלי חזר, מנגנוני ההגנה מתחילים להתפרק , זה אמנם מפחיד אותי בטירוף כל פעם מחדש אבל זה רק מוכיח את כברת הדרך המשמעותית שעברנו .. הצלחת למלא בתוכי אור , שמצליח להאיר כל פעם מחדש את הבית הפנימי והחשוך שהיה בתוכי , הצלחת לקרב אותי לעצמי דרכך, נתת לי חופש והגנה במקום הבית החוסם , הכלוא שעטף את כולי . אתה מצליח להיות לבנה חזקה עבורי בבית החדש שאנו בונים יחד בשבילי. אני נזכרת איך אני מנסה בכל טיפול "להפשיר" מולך , כל פעם מחדש בודקת את השטח , האם זה מסוכן??? האם הוא באמת לא יפגע בי ?.. ולאט לאט , אני מצליחה להתקרב אלייך , מבלי לבדוק כל פעם.. שדרכי המילוט פנויות וזה ה י ש ג עצום בשבילי. אז מחשבות שעולות בי לראש בעקבות התהליך שאני חווה אצלך זה בעצם מ ה ו מ ט פל ט ו ב ?... היום אני מבינה , שזה אחד שלומד מהמטופל שלו , הוא קשוב לחוויה בתהליך מאשר לתיאוריות , אחד שחש עצמו צומח ומתפתח מהקשר הטיפולי ואינו חושש לפרגן / להודות על כך גם למטופל גם כשצריך על מה שמקבל ממנו, יש בך ב' .. יכולת הכלה מדהימה , האזנה מעמיקה , אמפתיה עצומה, תבונה ורוחב אופקים , גיליתי דרכך .. עד כמה יש בך חוסר שיפוטיות וקבלה אנושית של האדם האחר. יש בך המון טוב , סלחנות , סבלנות , רוח נתינה ונדיבות עצומה , יש רגעים שהחיוך שלך הצליח להמיס את הכאב העצום שבתוכי , הצלחת להמחיש לי ששום רגש אנושי לא זר לך ולא מפחיד אותך שאתה בעל ידע תיאורטי וקליני נרחב ואתה מצליח להתכוונן בדיוק אליי לצורך ולאופי המיוחד הטיפולי שלי בעזרת החשיבה והטכניקה שלך . יש לך יכולת המשגה וניתוח מעוררי הערכה ..אתה משתמש בשפה וברמה של המטופל , לעולם לא נותן להרגיש שאתה מעל כולם.. הצלחתי לראות שבמקומות "שידייך קצרו " היה בך היושר הפנימי להודות בפניי בחולשותייך ואני גאה בך !!!!.. דע שזה מה שנתן לי הרבה להמשיך איתך בדרך ולראות אותך כאדם אמין .. מעולם לא חוויתי אותך כאדם "הגנתי " , נתת לי תחושה שלמרות כל הקושי והכאב שאנחנו חווים יחד אתה עדיין מצליח לשרת את ההתפתחות שלי . אז כן .. ב' .. מטפל טוב בעיניי הוא אחד שמסוגל להשאיל את "העצמיות" שבו על מנת לאפשר לאחר מצע נפשי מואר, בטוח ופורח יותר. ובשביל כל הדברים שציינתי , צריך להיות קודם כל בן אדם!!!!!! הצלחת להראות לי בתקופה הזו של השנתיים שעמוסות רגשית שאתה לא נרקיססט , או אחד שמשתמש בסיטואציה הטיפולית ביננו כדרך להשגת צרכים ראשונים של כח , שליטה או תיקון פצעים פתוחים של עצמך דרכי !!!!! תודה שלמרות כל הקושי האדיר , שאנו חווים יחד, אתה מצליח להחזיר את כאב הפגיעה למקום שלא שובר את המטרה , שהיא בבסיס הראשוני קודם כל יכולת האמונה באחר, תודה שאתה מצליח להטמיע בי חלקים טובים יותר , תודה שאתה מצליח להראות לי שאתה באמת משתייך לחלק גדול מהדברים שציינתי . אוהבת אותך המון , מכל הלב שרית. ולך ליאת .. סופש רגוע ומקסים שבת שלום , תודה שגם את כאן עבורי מלווה אותי בהמון אכפתיות ..בימים ככ קשים, בכמעט שנה האחרונה . חיבוק ממני.

שלום שרית, ברכות ל'יום השנה' השני של הטיפול. זוהי תקופה משמעותית, בה עברת תהפוכות ותגליות חשובות, חלקן צורבות בכאב וחלקן מרגשות ומעצימות. רוצה להאמין שהמילים שלך באמת יגיעו ליעדן. מי יודע, אולי יבוא יום בו תוכלי לשמר איזו אינטימיות ביניכם, יום בו יפחת הצורך לשתף כל כך הרבה עיניים במשהו שהוא מאד פרטי, שלך ושלו. עד אז, אנחנו כאן, עדות נוכחת לתהליך המרגש הזה, שקורה בחדר הטיפול שלך, ובתוכך - בשעות הארוכות שבין פגישה לפגישה. מאחלת לך שבת שקטה וחג שמח. ליאת

שלום ליאת חזרתי (כפי שהמלצת לי) אליה, דיברנו ושיכנעה אותי להשאר ולנסות עוד קצת. הבעיה ליאת שזה כמה פעמים שזה קורה, שאנחנו מגיעות לשלב או לנקודה ששתינו כועסות מאוד אחת על השניה, אבל היא משכנעת אותי להשאר, ואני כבר לא יודעת אם זה נכון. ותוך כדי הדיון על הכעס הרבה דברים עולים. מצד אחד זה טוב, כי הדברים לא היו נחשפים בצורה אחרת, מצד שני, כל הכעסים והבריחות וההפסקות והאיום בלא לחזור מתיש נורא. אני מסכימה וחוזרת אבל אני לא מצליחה לתת בה אמון מלא, וזה בטח יגרום עוד פעם לבעיה אחרת בינינו. זה נהיה כמו מעגל סגור. אני כבר לא יודעת מה לעשות, אבל יודעת שאני אברח שוב כשקשה לי למרות שהתחייבתי עכשיו שלא אעשה.

שלום ש, נדמה לי שדיברנו כאן פעם על כך שזעם גדול יכול לבוא במקום (ולשכך) רגשות עוצמתיים אחרים אותם קשה לנו לשאת. לזעם הגדול יש יתרונות בהיותו סולל דרך לאמירות שלא היו מגיחות אל העולם אחרת. חשבי על כל אותם זוגות המקיימים ביניהם שנים של זוגיות למודת קרבות, כשזה הדבק המלכד אותם, הערוץ בו זורמת התשוקה. לפעמים, גם בטיפול יש ל'פיצוץ' תפקיד דומה, המותיר איזו חיו?ת וציפייה אחרי הפגישה. חשוב ללמוד ולזהות את התפקיד שממלאות המריבה והבריחה בחייך, בעיקר כשאת מתחייבת כבר מעכשיו שהאירוע הבא הוא רק שאלה של זמן. נראה לי שכדאי לחדד את ההקשבה לימים או לפגישות שקדמו לפיצוץ, ולנסות לנתח בדקדקנות את הנתיב שהוביל אליו. רק היכרות קרובה עם הדפוס השגור הזה תאפשר "להכניס רגל" ולנסות להניע שינוי. בהצלחה ליאת

היי ליאת, מה שלומך? איך שרדת את השרב? :- ) אני כבר הרבה זמן חושבת על הפסקה בטיפול. הפסיכולוגית יודעת את זה. העניין הוא שהייתי מציעה הפסקה כאשר הייתי "רבה" איתה, והיא חשבה שזה רעיון לא טוב,אלא שכדאי שניפרד ממקום רגוע.... אז היום החלטתי תוך כדי פגישה שאני רוצה בכל זאת לנסות ונקבע פגישה לסוף החודש. אז היא הסכימה ויצאתי לדרכי...רק שמאז אני מתחילה להרגיש לא טוב(נשמע מצחיק ,נכון?) היא הצעיה לי שאם ארצה אוכל בכל זאת להקדים, שאין בעיה. היא אומרת שבתחילת הטיפול היא לא היתה "מרשה" לי ועכשיו דווקא כן אני חושבת לעצמי (ויחד איתך..) אם כדאי לי בכל זאת לקחת את ההפסקה ולראות איך אני מסתדרת... בקצב הזה, נראה כאילו לא אוכל להפסיק את הטיפול מתישהו :-(...והמצב שלי באמת בסדר. באותה הזדמנות אאחל לך חג ביכורים שמח (זה החג שלך גבינות לא?) נותרו שלושה וחצי ימי חופש (: שיהיה סוף שבוע נעים וקריר מימי

מימי ערב טוב, מזמינה אותך לקרוא את תשובתי שתי קומות מתחתייך. אני לא מאמינה בהפסקות בטיפול. הן מכניסות רעש מיותר. אם הטיפול הסתיים - צריך לסיימו, ואם לא - אין טעם לדחות את מה שראוי לעשותו עכשיו. הפסקות - כמו שאמרת - נתפסות בעיני מטופלים כסנקציה או כביטוי לכעס שלהם, ומטפלים יעדיפו לסייע למטופל להתגבר על הדפוס הלא יעיל הזה, שעושה לו הרבה צרות גם מחוץ לחדר. את ההבחנה בין שני המצבים הללו עדיף, כמובן, לעשות איתה בפגישה הבאה, ולהתמודד עם כל החלטה שתתקבל. את השרב של אתמול שרדתי בקושי ניכר, אך מצב רוחי השתפר פלאים היום אחה"צ, בחוץ ברוח הנעימה. חג שבועות הוא בהחלט חגיגה לצמחונים, והוכחה לכך שאפשר לחגוג על בטן מלאה בלי להשמיד רפתות ולולים על יושביהם. מאחלת לך בחזרה חג לבן שכולו ירק ופרי ליאת

אהוד ברק אמר השבוע, שהוא לא כל כך מבין את העניין בבחירת הציפור הלאומית והוסיף שהציפור היחידה שמעניינת אותו, היא עוף בתנור... לא נעים לומר, אבל אותי זה הצחיק. אני חוששת שצמחונית שכמוך, פחות תעריך את הבדיחה. בכל מקרה, מחר ומחרתיים, כולנו בגבינה. שיהיה חג שמח יעלה

ליאת יקרה, אז הינה אני שבוע אחרי ,מנסה לאסוף את עצמי ,טרם חזרתי לעבודה,כנראה אחרי שבועות. היות ואני אצטרך לטוס שוב לארצות הקור ואני מניחה שהפעם זה יהיה לי קצת יותר קשה, יש לי שאלה אליך בתור מטפלת, אם מטופלת שלך היתה מבקשת ממך להתלוות אליה לטיפול רפואי בחו"ל(ליומיים)כי זה מאוד חשוב ומשמעותי עבורה ,איך היית מגיבה?האם זה משהו מקובל?האם יש עם זה בעיה אתית? ו......תודה. בהערכה רבה ,איריס.

שלום איריס, שמחה לשמוע אותך שוב, ולראות שאת לא מוותרת. מקווה שכולכם בקו הבריאות. לשאלתך - בתחום הרפואה, יש מצבים בהם רופא מלווה מצטרף לנסיעה לחו"ל, בעיקר כדי לתת מענה למצבי חירום לא צפויים או כדי להוות חוליה מקצועית מקשרת בין הצוות הרפואי בארץ לזה שבחו"ל. במקרה של פסיכולוגים, אני חייבת לומר שלא נתקלתי בשאלה מעניינת כזו קודם. נוכל לשאול, עוד הרבה קודם, האם פסיכולוג יכול/מורשה/צריך לצאת מהקליניקה וללוות את המטופלים שלו בכל מיני מצבי דחק גם פה בארץ? ניתוח? ניתוח של קרוב משפחה? בחינה חשובה? קונצרט סולו? לטעמי, כוחו של הטיפול טמון בהיותו שמור היטב בגבולותיו המפורסמים של מקום וזמן. תמיכה רגשית יכולה להיעשות גם ממרחק, הודות לפלאי הטכנולוגיה המודרנית. למרות כל האמור כאן, אני מניחה שיש יוצאים מן הכלל, והשונות הבינאישית בקרב המטפלים מקפלת בתוכה גם את התשובה לשאלתך. יתכן שיימצא מטפל שיסכים לעשות זאת. מקווה שהכל ייגמר בכי טוב, גם אם הטוב עוד מתעכב. החזיקי מעמד ליאת

אני נמצאת בטיפול כבר שנתיים. המטפלת שלי מקסימה, אמפתית מאוד נכונה לעזור, אבל משום מה הטיפול לא מצליח לעזור לי במטרות לשמן הגעתי. החלטתי שגם בשל הנטל הכספי הכבד עבורי וגם לאור העובדה שהטיפול לא הניב תוצאות של ממש, אני רוצה לקחת פסק זמן ולבדוק כיצד ארגיש. הבעייה היא שכל פעם אני מגיעה לטיפול מתוך החלטה שהפעם אודיע על הפסקה,ואני לא מצליחה לומר לה זאת!!! כל שבוע אני מחליטה שזהו, השבוע אעשה את הצעד וכל פעם, פשוט לא מצליחה. מה עושים? בבקשה אל תיעצו לי לדבר איתה על זה, כי אני פשוט לא מסוגלת לדבר....

שלום לך אולי לשלוח לה מייל/לכתוב לה מכתב ולתת בתחילת הטיפול. בהצלחה איריס

ערב טוב, המונח 'פסק זמן', הלקוח ממשחק הכדורסל, מושאל בדר"כ להקשרים של מערכות יחסים מקרטעות, כשאחד הצדדים מחפש דרך מילוט מהקשר אבל לא נעים לו להיות בוטה. בהקשר של טיפול, לפחות לדעתי, אין לו מקום. לא ברור לי מה בדיוק את מעוניינת לבדוק? כאנשים מבוגרים אנו מסוגלים לעשות (בתוכנו) מניפולציה מנטלית שתאפשר לנו לדעת די בקירוב כיצד נרגיש. לא ממש חייבים להתנהג זאת. האם את באמת לא יודעת איך תרגישי בלי הטיפול? אם את מרגישה שאת מעוניינת לסיים את הטיפול, סיימי אותו והתמודדי עם התוצאות. אחרי הכל, ברוב המקרים נשארת דלת פתוחה למקרה של חרטה. מניסיוני, פנטזיות על 'פסק זמן' משקפות את האמביוולנציה סביב הקשר הטיפולי, וככאלה - יש מקום לדבר אותן ולא לפעול אותן. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, איזה כיף שאת פה. זה התחיל כמו כל פגישה, זה התחיל טוב ופתאום התחושה הזאת "האכזבה". מעניין שהמטפלת הרגישה בתחושה הזאת אצלי עוד לפני שאני הצלחתי לגבש אותה בעצמי. אני מאוכזבת מהמטפלת, מתגובתה, מהתייחסותה. באתי לפגישה עם ציפיות מסוימות לגבי הנושא שהעליתי, שיתפתי בתכנים קשים שלא העליתי עד עכשיו, והיא? היא הקשיבה, שיקפה את המציאות העגומה, עשתה הקשרים, אך לא שאלה את השאלות הנכונות, לא נתנה לי תחושה טובה, לא חיזקה אותי, לא התייחסה לשיתוף שלי למרות הקושי ונתנה לי לצאת מהפגישה מוצפת!!! ועוד ציינה שאני התאכזבתי ממנה. בטח תגידי שאני עושה כלפיה העברה, בטח תגידי שאני צריכה לברר היכן בחיי אני מרגישה אכזבה, בטח תגידי שזוהי הזדמנות לבדוק את אופן תגובתי כשאני חשה אכזבה, בטח תגידי שאני צריכה לדבר עם המטפלת על כך, ובטח תגידי שהקשר הטיפולי הוא לב ליבו של הטיפול ושיחה על תחושותיי יכולה לתרום לטיפול. את כל זה אני יודעת. אני לא יודעת איך אני מתגברת על זה? זה קשה לי במיוחד כי זה הגיע בתקופה טובה ואני חוששת לחזור אחורה. איך מתארגנת לקראת שבוע חדש? ואיך מסתכלת לה בעיניים ומדברת איתה על זה? ובמיוחד איך אני יודעת שתגובת המטפלת היא חלק מהעברה נגדית או חלק מתגובות אנושיות שכוללות גם טעויות וחוסר רגישות. מצטערת על האורך (יש הקלת מה בכתיבה) ומצטערת אם נשמעת צינית או משמיצה, אין זו כוונתי, רק מוצפת עכשיו. אשמח לשמוע את דעתך ולהקל מעט על הקושי. האם מומלץ לדבר בטלפון לפני הפגישה הבאה? תודה, שירה.

שלום שירה, את נשמעת נסערת מאד, כועסת ומאוכזבת, וברור לי שמשהו מהותי לא הצליח כנראה לעבור ולהגיע עד אלי. מן התיאור שלך לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שם. אני מבינה שהיו ציפיות עוד לפני שהנושא עלה, ומשהו באופן תגובתה לא תאם לציפיות הללו. "היא לא שאלה את השאלות הנכונות" את אומרת, ואני לא בטוחה שיש בהכרח שאלות 'נכונות'. מאד חשוב שנהיה ערים לפער הבלתי נמנע המתקיים בין התודעה שלנו לזו של האחר. כל מיני דברים שנראים מובנים מאליהם עבור אדם אחד, אינם נתפסים כך תמיד במוחו של האחר, גם אם הוא רגיש, קשוב ואכפתי. למרבה המזל, טיפול אינו מסתיים בפגישה אחת, ונושא חשוב כל כך עוד ישוב ויעלה בפגישות הבאות, כך או אחרת. את מציינת שאת בתקופה טובה, ואולי זו שעת מבחן ליכולת לשאת תסכול ואכזבה בלי לרסק את היש. אני מציעה לך לנסות ולזנוח את הניסיונות לנתח את האירוע במונחים תיאורטיים פסיכואנליטיים, ובמקום זאת, לשוב ולהעלות את הנושא מיוזמתך, באופן שיחדד את המוקד, ויסייע לה להיות שם בשבילך באופן מותאם יותר. מה את אומרת? ליאת

שלום ליאת, אומנם באיחור של שבוע, אך היה לי חשוב לשלוח את ההודעה במשמרת שלך. תגובתך היתה מבחינתי ממש "עזרה ראשונה" במצב בו הייתי. זה נתן לי כוחות לעבור את השבוע ויכולת להתבונן על המצב מזווית אחרת. אהבתי במיוחד את שעת המבחן, וכן עמדתי בזה כמו גדולה. איזה כיף! היום נפגשתי עם המטפלת, דיברנו על הפגישה האחרונה, והרגשתי ממש טוב שהצלחתי להביע את מה שאני חשה בזמן הנכון. ואת צודקת, טוב שהטיפול בנוי מהרבה פגישות ובטח ונתמקד עוד הרבה בסוגיית האכזבה. אז.. תודה רבה ושבת שלום.

שלום לך, אני לא יכולה להפריד בין הקשר שנוצר עם המטפלת אחרי שנתיים של טיפול ובין העובדה שאני משלמת לה עבור בניית קשר זה!! הנושא חוזר ועולה כל פעם מחדש בינינו ותמיד אני פוגעת בה, כלומר, אני ממסה להוכיח לה תמיד "שאיכפת" לה ממני רק כי אני "לקוחה" טובה שמשלמת בזמן, וברגע שאני אחליט לצאת ולא לחזור הקשר הזה ייעלם לפחות אצלה כפי שלא היה, כי יהיה לה המון אופציות (אנשים) שימלאו את מקומי. הכוונה שלי היא לא לפגוע בה, אבל אני לא מצליחה להבין את המורכבות שבעניין. אז אני דפוקה בקשרים, אז מה אלך לשם כסף בכדי שיהי לי חבר או חברה! בטח שאני לא אעשה את זה בחיים האמיתיים!

שלום ש. אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שקשר חברי אמיתי אינו נקנה בכסף. בטיפול אינך משלמת בעבור חברות, אכפתיות, נחמדות או נאמנות. את קונה את זמנו של המטפל, המספק לך מרחב של הקשבה והתבוננות אל תוך עצמך. את משלמת עבור ההזדמנות לשבת במשך שעה, מדי שבוע, במשך שנתיים ויותר, ולדבר רק על עצמך ואת עצמך. השאלה "מה יקרה אחרי שאעזוב אותה?האם יהיה לה בכלל אכפת?" היא שאלה חשובה מאד כרגע, שיכולה לשפוך אור על יחסים אחרים שהיו לך עם אנשים אחרים בזמנים אחרים, אך אפשר שהיא תהיה פחות חשובה משיושלם התהליך. לילה טוב ליאת

הי לכולם, אני עורכת סקר עמדות קטן, ומעונינת לשמוע את דעתכם, הפסיכולוגים ומשתתפי הפורום: האם התכונות האישיות-פרופסיונאליות הנדרשות ממטפלים בתחום בריאות הנפש באות לידי ביטוי גם מחוץ לקליניקה? האם אמפטיה, הכלה, קבלה, סובלנות, סבלנות חמלה וכדומה מאפיינות ציבור זה גם ביחסיהם הבין-אישיים הפרטיים, או שמא אלו מיומנויות המשמשות אותם במסגרת עבודתם בלבד, ואין בהכרח חפיפה בין תפקודם בעבודתם לתפקודם בחייהם האישיים? אשמח מאד לשמוע את דעתכם!

הי, אני מנחשת שאנשים שבחרו במקצוע הזה הם בעלי תכונות "של מטפלים". אבל בחיים הפרטיים שלהם יש דרישות וצרכים אישיים מסוימים שבאים לידי ביטוי (כשבטיפול - במידה זעומה). גם תלוי מול מי ומה דרגת הקירבה. צאצא ובאיזה גיל, בן זוג, חברים, תלמידים וכו'. הנתינה מוגבלת (תמיד) אבל, לדעתי, היא גם שונה מזו שבטיפול. ישנם צרכים של המטפלים שנשמרים גם בטיפול, כדי שיוכלו לטפל, אך חלקם נמצא מחוץ לו, זאת למען השמירה על הטיפול (בתלות בגישה הטיפולית). לשם כך (למשל וגם) מיועד התשלום של המטופל. לפעמים, ולדעתי, מבחינות מסוימות המטופל מקבל יותר מאשר האנשים שבסביבתו ה"רגילה" של המטפל. יש משאלה כזו של מטופלים לקבל את "הדבר האמיתי", אבל כשמקבלים ממנו מגלים תגליות. ואז, אולי לומדים להעריך עוד יותר את המקום המיוחד שיש להם.

זה לא כל כך קשור לשאלות שלך אבל זה תמיד מצחיק אותי לראות את הרשימה שמשייכים כתכונות הכרחיות לפסיכולוגים, והיא הרשימה שציינת :"אמפטיה, הכלה, קבלה, סובלנות, סבלנות חמלה וכדומה". אני מסכימה שיש צורך בתכונות אלו אבל אבל יש עוד כמה תכונות הכרחיות לא פחות בעיני שחשובות בפסיכולוג כגון: חכמה, טאקט, הגיון, מהירות קליטה,ניתוח אנליטי טוב של מצב ועוד תכונות הכרחיות. לגבי הרשימה שכתבת כגון אמפתיה , הכלה וכד' אני חושבת שיש הבדל בין טיפול קליני למצב רגיל פסיכולוג הוא גם אדם והוא לא צריך בכל מקום לבטאות אות האמפתיה יש מקומות שבהם היחסים אחרים. אך לגבי חוכמת חיים , טאקט , הגיון , אלו תכונות שבהחלט ניתן לבחון ולראות אותם בחיי היום יום.

תודה על ההערה. אני מסכימה שהתכונות שמניתי אינן התכונות היחידות, אלא יש צורך גם בתכונות הנוספות שציינת. אבל יש, לדעתי, הבדל מהותי בין הרשימה "שלי" לרשימה "שלך": תכונות כמו אמפטיה, הכלה, קבלה, סובלנות, סבלנות חמלה וכדומה אינן נדרשות מאנשי מקצוע אחרים שלא עוסקים בבריאות הנפש. לעומת זאת, התכונות ההכרחיות שציינת: חכמה הגיון, מהירות קליטה,ניתוח אנליטי טוב של מצב ועוד נדרשות גם מאנשי מקצוע בתחומי עיסוק אחרים. או במילים אחרות: התכונות שאת הוספת מתייחסות פחות למצבים בין-אישיים (למעט, אולי, טאקט, שהייתי מוסיפה לרשימה המקורית שלי) בכל אופן, שמחתי לקרוא את תגובתך :- ) עכשיו תורך, דרור. מצפה לשמוע את דעתך לפני שאשמע את דוד...

שלום אביה, אני תוהה מה המניע העומד מאחורי הסקר שיזמת, ועל סמך מה יתבססו בסופו של דבר המסקנות הסופיות. כך או כך - אשמח לקבל את הממצאים :-)) להתרשמותי, אדם לוקח את אישיותו ותכונותיו לאשר יילך, ולכן הפער בין האיש שבקליניקה לאיש שמחוצה לה לא יהיה גדול מדי. יש להבדיל, לכן, בין תכונות האישיות לבין הפרקטיקות הספציפיות המשמשות בעבודתו. את אלה, כך אני רוצה להאמין, אנו משאירים לקליניקה. בברכה ליאת

את יודעת,ירדנו עם חברה לשים אבן על הקבר,ראיתי שיש עוד הרבה מקומות ריקים,היה לי מוזר שבעליהם עדיין אינם יודיעם שהם שלהם.לידי קפצה משיעמום ילדונת כבת שנה וחצי.היא גם לא התרשמה במיוחד מהקבורה,מעניין ,מה היא חשבה?שמתי לב שאני עומדת באחד מהמקומות שעדיין ריקים...שקט,רוגע,זעזוע,כאב,קור הסקין,רצח ושמש החמה של ארץ ישראל,אדמה שהרגיעה וקיבלה את חברתי עד תחיית המתים.חיים שמרגה הזה היא לא תהיה מעורבת בהם...אני רוצה להתעורר ולהתקשר אליה...ביכלל לא חשבתי שרצח היא מילה כל כך מזועזעת ומחרידה...באותו מקום הרגשתי את האלוקים הגדול והנורא.בנתיים בלילות שמיכה לוחצת על גרוני.מחריד...

חני, המפגש עם המוות, ועם הפרוצדורות הפרקטיות הקשורות אליו, יכול לעורר קשת רחבה של תגובות, החל באדישות ושלווה, וכלה באימה נוראה. אני שבה ומתפללת שתוכלי להתגבר, לבד או עם עזרה, על האירוע המחריד הזה, וללמוד לשמוח בכל הטוב שסביבך. מאחלת לך שלא תדעי עוד צער ליאת

ליאת,האישה שנרצחה במוסקוה היא חברה טובה שלי.הינו מואד קרובות.הינו?הלב מסרב להפרד...אני מרגישה גלי כאב,שבמיוחד מתחזקים בלילות.תגידי לי,מה זה?יכול להיות כמה שעות נורא כואב,הלילה היה על גבול היכולת לסאת,התעוררתי מסיוט ולא הצלחתי להרדם עד הבוקר.אחרי גל הכאב יכול להיות שהרבה שעות אני לא מרגישה שום דבר במיוחד עד שזה מפחיד אותי שאני לא אצליח להזכר אותה,קול,חיוח,הבאט פנים...אני מנסה לשמור את הזיכרונות ושוב עולה הגל...מה זה?כשהגל יורד אני חוששת האם אני לא ממציאה את מה שמרגישה...היתי אומרת עוד הרבה אבל את מבינה שהמסגת של הפורום היא לא כל כך מתאימה.פשוט תדעי שהיא היתה קרן אור מאירה ומחממת לכל מי שהכיר אותה.קשה לי למצוא בזיכרוני אדם אהוב על ידי כולם כמוה.חבל שלא יצא לנו לדבר בזמן אחרון,כל כך היתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה.רצח הנורא הזה כל כך לא מתאים לה.כל דרכיה היו שלום...כואב...אלוקים ינקום דמה וידאג ליתומים.יהיה זיכרה ברוך.

שלום חני, איני מכירה את המקרה עליו את מדברת, אך מכירה היטב את כאב האובדן. היעלמו של אדם אהוב, בוודאי כשנסיבות היעלמו כה פתאומיות וכה אכזריות, יכול להכות בנו אנושות. אחד ממנגנוני ההתמודדות עם בשורה כזו, הוא הניסיון למנן את הכאב למנות קטנות ואפשריות, קצת בכל פעם. ה"גלים" האלה שאת מתארת, של כאב בלתי נסבל, בא והולך, משקפים כנראה את הניסיון לשמור על עצמך מפני הזוועה. מניסיוני אוכל להבטיחך, שאנשים יקרים לנו אינם מאבדים מזוהרם גם לאחר שהם נעלמים מחיינו, וההתקיימות שלהם בלבנו מוצקה ונוכחת גם שנים רבות לאחר מותם. משתתפת בצערך ליאת

תודה,ליאת.חיכיתי לתגובתך.דיברו בחדשות על זה וגם באינטרנת היו כתבות.אשה מדהימה,אהובה על כולם,יפה,צעירה,אמא לשני ילדים קטנים,גננת ישראלית בגן ילדים יהודי במוסקווה,כולם כולם אהבו אותה,פשט היתה "נשמה" בכל מקום...נרצחה ליד כולל של בעלה.יהי זיכרה ברוך.ברוך דיין אמת קובעת ההלכה היהודית.ברוך דיין אמת...נזכור אותה תמיד.כאלה אנשים לא שוכחים.שבוע טוב.

ד. וכל העוזרים היקרים באשר הם, התנצלתי בפני לילך, ואני עושה זאת שוב גם באזניכם. מרגשות אותי הרגישות, האכפתיות והדאגה המקופלות בהודעות הקצרות שלכם. זה נעים. ליל מנוחה, נמשיך מחר מכאן שוב תודה ליאת

את רואה, ליאת, ... כנראה שגם בפעמונים צריך לדעת לצלצל ;-) אישיו לטיפול שלם... כמה אתה נזקק יותר, אתה מוצא עצמך "מדפק בכפיים על דלת" באופן המוצפן והחרישי ביותר. כך לפעמים. תמיד. לפעמים. ואז עולה לה, שוב, השאלה - מתי יבוא היום, אם בכלל, שבו נוותר ונרשה לעצמנו להקיש באופן נוכח של ממש. היום, בו ניתן, כפי יכולתנו, תוך לקיחת אחריות מדודה, לא רבה מידי, כדי שלא ניפול שוב אלי בורות האשמה... על כך ירחיבו, שוב, המילים בחדר. שבת שלום ומבורך ושבועות שמח

ליאת...

ערב טוב, אני כאן - מציצה מדי פעם - יכולה להיות רק במידה בה אני נדרשת :-)) לפעמים יש ימי חסד כאלו, המאפשרים שלווה ושקט, והם נעימים. אני הולכת לנצל את הלילה הארוך למנוחה ושינה, על מנת לשוב מחר בכוחות מחודשים ובשמחה, ככל שיידרש. בינתיים ליל מנוחה לך ולכולם ליאת

היי ליאתי, באתי להתפנק אצלך קצת, אפשר? בפגישה האחרונה לא התפנקתי אצלה כמו שרציתי. לא הצלחתי להעביר לה שזה מה שאני צריכה, להתפנק. להניח את הראש, לנוח ולשמוע אותה מרגיעה. במקום זה היא גרמה לי לדבר ולעבוד ולא היה לי כוח וגם היה לי קצת משעמם. נו טוב, שיהיה... ועכשיו אני אקשקש איתך קצת בקול רם... תגידי, עד מתי אני אהיה בטיפול? מה את אומרת? את חושבת שיש מצב שאני אצטרך להיות בטיפול רוב חיי? פעם מישהי אמרה לי שאני תמיד אצטרך מסגרת תומכת, גם את חושבת ככה...? ואולי לא, אולי אני אהיה גדולה ויכולה לבד. גם היום אני מרגישה לא פעם שאני יכולה לבד, אבל הרי אין לדעת מה העתיד צופן לנו, אה? ונניח שאני אחליט עוד שנה לסיים את הטיפול, איך עוזבים את מי שגידלה אותי??? היא הרי ממש מגדלת אותי! אני יודעת שבדרך כלל את מגיעה עייפה לפורום בימי חמישי בלילה, אבל ראיתי שאין הרבה פניות היום, אז הרשתי לעצמי... ואל תשכחי שקודם כל באתי להתפנק... ;-) נורית

נוריתי, זה באמת ערב קסום, שמאפשר לי, לא תאמיני, להינפש מול המסך הקטן. חזון אחרית הימים... את מבקשת פינוק, וחבל שאי אפשר לשלוח לך מעט מהדובדבנים הצוננים הבוהקים להם כאן, בקערה. חייכתי מול שאלותייך. "האם אצטרך להיות בטיפול רוב חיי?", "האם תמיד אצטרך מסגרת תומכת?". הגם שידוע לי שיש אנשים המתייחסים אל טיפול כאל דרך חיים, אני נוטה לכבד את יכולתם של הגוף והנפש להשתקם, להתעצם ולהבריא, פעמים רבות גם ללא התערבות או עזרה. זה מתחבר, איכשהו לשאלה האחרונה שלך - "איך עוזבים את מי שגידלה אותי?". אני אוהבת להאמין שמה שגד?ל נכון, מבשיל בסופו של דבר, ומצליח להתקיים מתוך נפרדות בריאה. ועדיין - צער הפרידה יהיה שם, ועמו מכאובי הגדילה וההיפרדות מן המצע שהזין, טיפל וטיפח באהבה ומסירות. כשקראתי את הפסקה הראשונה שלך, היה נדמה לי שמתגנבת לה טרוניה בארומה קלה של גיל התבגרות. כמו אמרת "אוף, באתי להתפנק, אבל הכריחו אותי לרחוץ כלים, לסדר את החדר, ולנהל שיחה טרחנית שאינה הולמת כלל וכלל את מצב הרוח שלי". יכול להיות שהמטפלת שלך מגיבה למשהו שאת עוד לא מבחינה בו? אולי בכל זאת, מי שעומד ממש ממש קרוב, יכול לשמוע אותך גדלה? :-) שולחת לך את מגען הרך של המילים, את מתיקות הדובדבנים, ואת רוחותיו של המזגן החרוץ, שלמרות מאמציו הכבירים לא מצליח לקרר ממש, אך בכל זאת מוליד אסירו?ת תודה. שלך ליאת

ליאת, לקחתי גם לי קצת מהמילים האלה. אני זקוקה להן בימים אלה. ("קיום מתוך נפרדות בריאה", וואוו...). הרשיתי לעצמי, מתוך ידיעה שהשימוש שלי בהן לא לוקח מהטוב שהן משפיעות עליך, נורית. (גם אני התגעגעתי, אגב...) חג שבועות שמח, שיהיה הטנא שלנו מלא בכל טוב! הדר

היי.... מותר גם לי להעביר יד על הראש המונח שלך? התגעגעתי... יעלה

היי ליאת. אמנם זו הפעם הראשונה שאני כותבת לך, אבל אני עוקבת וקוראת באופן קבוע, ואם יורשה לי- נהנית מכל רגע. את פשוט נפלאה. ולענייננו, לאחרונה בניגוד לרצוני, חזר לחיי חבר מהעבר. אמנם בחור נחמד, אך לדעתי הוא קצת עובר את הגבול. הוא שולח לי אי מיילים וסמסים בכמויות בלתי נתפסות, למרות שאני מנסה לרמוז לו ולהסביר לו שזה לא נורמלי וחריג ברמה מטרידה. רציתי לשאול האם את מכירה תופעה כזו? האם זה מוגדר כהפרעה נפשית? וכיצד עליי לנהוג על מנת שיפסיק? תודה רבה וחג שבועות שמח. גליה.

זה נקרא "גבר טיפוסי"... הם לא מבינים רמזים. תגידי לו בפירוש שאת לא מעוניינת בהודעות ושיחות ממנו.

שלום גליה, תודה על המחמאות :-) ולשאלתך, את וודאי מבינה שאין באפשרותי לאבחן איש מכאן, בעיקר כשהמידע היחיד עליו, מתייחס להטרדה הכתובה שהוא גוזר עליך. יתכן שמשהו בעדינות שלך ("אני מנסה לרמוז לו ולהסביר") יוצר אצלו תחושה של זמינות מצידך. נראה שזה הזמן לעבור למדיניות ברורה יותר, ולמסרים חד משמעיים. אוכל להמליץ לך על פיתרון יעיל למדי שגיליתי לאחרונה בתכנת המייל שלי - מסתבר שאפשר לחסום נודניקים סדרתיים מלהגיע מלכתחילה לתיבת הinbox שלנו. לחיצת כפתור אחת משאירה את המנדנד מחוץ לתודעתך, ובא לציון גואל. קצת לא מנומס, זה נכון, אבל יעיל להפליא מול אנשים שלא מבינים אחרת. בהצלחה ליאת

בוקר טוב קיבלתי עוד כמה הודעות, המתייחסות גם לכותבות השונות וגם להעלה או אי-העלאה של הודעותיהן. שוב אומר שהמתח שנוצר בשרשור הזה מייצג בעיני את עד כמה הנושא של תקיפה מינית הוא מתוח ומעורר תגובות רגשיות חזקות. בהודעה של תמרה ובתגובות אליה עולות שאלות של אמת או שקר, זהות ביחס לארוע התקיפה, הגדרה עצמית בעזרתה ועוד. כל הודעה, חזקה וישירה רגשית ככל שתהיה, תועלה בפורום. הסיבה לאי-העלאת הודעה היא כאשר ההודעה היא בעיקרה תוקפנית כלפי אחת הכותבות. המשך דיון פורה דוד

ההודעה שלי מתייחסת כמובן לשרשור שמתחיל בהודעה של תמרה. איכשהו יצאה הודעה חדשה, כנראה שבוקר קצת מבולבל אצלי.. דוד

ההודעה שקר חולני לא הועלתה, ובנות צריכות להבין שאחרות משלמות את מחיר השקר, ולא אני לא שופטת אותה, רק שכואב לדעת שמשתמשים בזה השד יודע למה, זה מספיק נורא כאמת אז לקחת את זה כשקר. והלואי למרות הכול שהיא שיקרה.

שלום דוד. הזכרת תקיפה מינית פרופר, כמובן בגלל הדיון, אבל יש גם דוגמאות אחרות שיכולות ליפול במקום דומה. למשל, האם מישהו חשב פעם עם מה מתמודדות בנות של חולות msbp הנדיר והבעייתי לקביעה. זו לא תקיפה מינית ואין סימנים חיצוניים מובהקים של פגיעה. גם במקרה כזה נוצר בלבול בלתי פוסק כמעט בין אמת לשקר בין מציאות לדמיון. כל כך קל לא להאמין וכל כך צריך להיזהר. בחוץ נראה על מי מנוחות ומטעה. מעורר זעם רב וצודק, ואנחנו צריכים לנסות להמשיך את חיינו...

ליאת, אין לי כל כך מה להגיד. רציתי לכתוב כאן כמה מילים בערב, להספיק לומר שלום לדוד :-) (שלום דוד), אבל לא מצאתי מילים לומר. נורא קשה לדעת לפעמים מה בך אמין. מה בך באמת. באמת קשה לי הפרידה הזו? באמת נקשרתי אליה? (אליה?! ל?אא.. לא יכול להיות (עם הרמת סנטר קלה של גאים)), אני באמת אוהבת אותה, או שזה רק מכורח נסיבות המפגש בינינו? האם היא הייתה מוצאת חן בעיניי גם ככה סתם? (לא חושבת שהנוכחות שלה הייתה נרשמת בי איפשהו) האם הייתי מוצאת חן בעיניה? (האם זה משנה?) יש ימים שנדמה לי שאני לא מצליחה לראות את ה"מציאות כמו שהיא", מה שזה לא יהיה, מרוב שאני עיוורת-ערגה אליה, ויש ימים שבדיוק להיפך- מרוב קרירות, או ריחוק שכלתני. לא היה משהו השבוע. לא שלא דיברנו על דברים חשובים, אבל לא דיברנו על מה שרציתי. ורציתי המון דברים להגיד. הרגשתי שדיברנו על מה שהיא רצתה ונמלאתי קוצר רוח. הרגשתי כאילו התיישבתי על הכסא עם התיק על הגב, ולא הורדתי אותו מהגב כל הפגישה. כאילו חיכיתי להזדמנות ולא מצאתי כזו. הייתי עסוקה לנסות לעקוב אחר השטף הלא נגמר שלה. כמה חמוצה יכולה להיות התחושה של אחרי פגישה כזו.. החמצה חמוצה.. (מעניין השורש המשותף..) בבדיחות הדעת (אבל לא לגמרי) אמרתי בסוף שמתחשק לי לשאול אם אפשר כבר להתחיל את הפגישה. נורא חבל... באמת... זו הייתה הפעם הראשונה שהעלתי נושא מיד כשנכנסתי (תמיד אני שותקת קצת) וזה זיכה אותי ב"מחטף" :-) המון דברים זה העלה בה, בגברת שלי, והיא כמעט לא הפסיקה לדבר לרגע. זה נורא כשזה קורה לה.. באמת נורא. מרחיק אותי כל כך. אני מאבדת סבלנות בתוך עצמי, ואיכשהו בכל זאת מנסה לעקוב ולהיות איתה. לא להאמין כמה מהר אני מתרחקת, ליאת.. לא יכולה שלא להתפעל מעצמי :-) פגישה אחת יכולה להרגיש הכי קרובה בעולם, ובזו שאחריה אני תוהה מה בכלל אני מוצאת בה, ואיך אני יכולה לשקול להמשיך איתה עוד? לא יכולתי שלא להיזכר בחודשים הארוכים ההם, בתקופת הסרטן של אמא, שהתקשורת בינינו הייתה ממש קשה.. שכל מה שרציתי היה שתפסיק כבר לדבר ותיתן לי זמן להגיד לבד. להרגיש בקצב שלי. למה הכעס מאז מתלקח כל כך מהר?... זה מרגיש כמו איזה קלף עכשיו, את יודעת? שכל פעם שיש בו צורך הוא מתגלה שוב, בצבעים העזים של פעם. כמו משהו לא פתור שעוד מחכה, עקשן ותובעני, להתנצלות. להכרה בטעות. אני לא בטוחה שזה משהו שבאמת אפשר להשביע.. אני תוהה אם כעס קטן זו אפשרות שטובה לי עכשיו, לקראת פרידה, משרתת איזה ריחוק מגן.. זה מצחיק, כי באתי לפגישה בבקשה לעכב את הפרידה בעוד פגישה או שתיים (הנסיבות שבגללן אנו נפרדות השתנו קצת), ואתמול פתאום הרגשתי שחבל למשוך את זה ואפשר להיפרד כבר מחר. אני רוצה להאמין שזה רק איתה ככה- שיש אנשים שאיתם רגשות קירבה גדולים לא מלווים בימים של כפירה ברגשות האלה. אבל האמת היא שבמידה זו אחרת עם כולם יש לי רגעים שאני לא מבינה איך הזרים האלה קשורים אליי. אני לא אוהבת אותה. ובכל זאת אני מרשה לה. זה נורא מבלבל.. אני לא יכולה לסבול את זה שאני נופלת כל כך יפה בתאוריות והסברים פסיכולוגים על אמון, קירבה-ריחוק וכל השיט הזה :-) זה נותן לה כוח עליי. מעצים אותה. לא יכולה להאמין שמישהי כמוה, שכנראה ביומיום לא הייתי מרגישה כלפיה שום דבר מיוחד, זוכה להימצא בעמדה כזו לגביי. כן, "זוכה". למה דווקא היא? הצד הגאוותן שלי זוקף ראש וסנטר. כמה זה חלש מצידי לדבר במונחים האלה בגלוי, בלי ללפף אותם בחיוכים ומילים מסולסלות.. רק שלא יחשפו המינוחים העתיקים והלוחמניים שלי.. (זה רק יחזק אותה עוד יותר:). נותרו לנו 4 פגישות. האם כך אני רוצה להיפרד? להתערטל מהגינונים ולחשוף את החנית והמגן שהחבאתי מתחת לגלימה החביבה שלי? (לא חבל?) אני נזכרת במילים שלך לאחרים, על הפחד מהכוח ההרסני של הכעס.. אני משאילה אותן לעצמי הפעם, בסדר? (חוסכת לך) אני כבר עייפה מלדבר על הפרידה הזאת. מספיק עם זה, נכון? אולי התרגלתי לעבור כאן ולעדכן.. אלך לישון, לילך

"ריקוד החיים" בין קירבה וריחוק, אהבה וקרירות, כמיהה ואדישות. האין זה הדיאלוג שלנו עם עצמנו? האם לא תארת כל כך יפה את המפגשים של אדם עם עצמו ו"זולתו" משמעותי בחייו? האין הקצוות הללו "נצבעים" זה באמצעות האחר, מקבלים את משמעותם מכח ניגודם?

לילך, מצטערת כל כך. רק כשכל הפעמונים צלצלו (תודה לכל העוזרים) הבנתי שמשהו התפספס לי... אני מקשיבה לקושי הזה שלך, להקשיב לתחושות שלך ולהאמין להן. משתאה מול ההתעקשות לראות 'יער', איפה שאולי יש עצים, כל מיני עצים, שלא רוצים להתחבר למהות אחת, מאורגנת. האם את אוהבת אותה? באמת? האם יש איזו אהבה שאינה נולדת מכורח נסיבות המפגש? (רק תחשבי על כל מי שפגשת כאן, בפורום שלנו, מכורח הנסיבות...). אבל אני לא תמימה, ונדמה לי שאני מבינה היטב מה את שואלת. אין לי על כך תשובה. לפעמים, גם אנחנו כאן (טוב, נו, אדבר בשם עצמי) משרטטים איזו עמדה, בקווים דקים ועדינים, כלפי טיפול זה או אחר שנחשף באזנינו פה בפורום. במצבים כאלה, אני מנסה לחדד את הזהירות שלי, לנוע לאט בשביליה הבטוחים יחסית של הנייטראליות, למשוך כתף, ולהודות - עם כל הצניעות המתבקשת - שאין לי מושג. אני מזמינה אותך (אם הפקק כבר מונח במקומו) לתת לכל מה שצריך לבצבץ מתחת לגלימה שלך, ולראות אור. יהיו אלה החנית והמגן, או יבבותיה של התינוקת הנטושה. ארבע פגישות זה די הרבה זמן. מבטיחה לשוב הנה מחר, ולבחון את הדברים לאור היום. לא בטוח שכל מה שנכון להיאמר כאן נאמר. מתנצלת שוב על שדילגתי מעלייך מבלי משים. ליל מנוחה ליאת

תודה ליאת יקרה, על ששבת לכתוב לי באמצע הלילה (מקווה שלא אני מסמסתי את הבטחות השינה הארוכה) ותודה גם לכל העוזרים ששמו לב וכתבו :-) זה נחמד.. אומר את האמת, אני לא לגמרי בטוחה שהבנתי עד הסוף למה התכוונת. לא בטוחה שבאמת שאלתי את מה שחשבת ששאלתי, אבל אני מודה לך שכך חשבת.. כמה מסובך וסודי זה יוצא לי, מצחיק.. :-) אני לא בטוחה שביקשתי להחליט בשבילי, או לייעץ אם כדאי ומה כדאי, אלא בעיקר לומר שזה מאוד מבלבל. מבלבל לא לדעת אם האדם שמקשיב ליותר ויותר דברים בי, וגם מקבל אומץ לשאול, הוא אדם שבאופן טבעי הייתי מרגישה כלפיו איזו קירבה או רצון בקירבה. הרבה פעמים אני מרגישה שהיא דווקא מהאנשים שהייתי משוחחת איתם בחביבות, אבל גם מתוך תחושת עליונות קלה. שגם לו הייתי משתפת אותה, זה לא היה באמת. הייתי הודפת אותה בקרירות בשנייה לו הייתה רוצה להתקרב באמת (לזה התכוונתי כשכתבתי "מכורח הנסיבות"). המעמד הזה של לשבת שנה וחצי ולהרגיש גם מחוייבת להיחשף בפני מישהי שאולי באופן טבעי הייתי הודפת, קה לי. משפיל אותי קצת לפעמים להתערטל בפניה. וגם מפחיד. אבל אולי זו "סתם" הגנה? לא יודעת למה בי להאמין.. המשכתי מכאן לכתוב עוד, אבל אולי מוטב להפסיק כאן. לא יודעת מה קרה לי השבוע, שהמונחים הישנים האלה, של חזק-חלש, ניצחון-תבוסה, מבעבעים לי פתאום מתחת לעור. הם בדרך כלל שם, אבל חבויים ומעודנים.. חזרתי ל"מאצ'ו בעל-כורחו".. אני חושבת שאתן לה לקרוא את כל זה (וגם את הדברים שנמחקו) ולא נורא ש-4 ימים זה לא מספיק. תודה (גם לתמר!) (וחג שבועות שמח וטעים :-)) לילך

שלום (: פעם שעברה אכן גלשתי למשמרת הבאה, כי לא ידעתי שאחרי השעה 10:00 אתה הופך חזרה לדלעת, הייתי בטוחה שיש לי עוד שעתיים ( הפיה הייתה יותר לארג'ית ((: )...גם עכשיו באתי בדקה התשעים, סתם לומר שלום. יש לי מחר ניתוח קטן, ועד עכשיו לא הייתי לחוצה. אבל עכשיו התחיל הצם, ופתאום קלטתי שאכלתי כל היום נון סטופ מרוב לחץ...ואין לי מה להכניס לפה! מותר סיגריה בצם? שמתי לב שאני ולילך מהמעדכנות...אבל אין לי מה לעדכן, הכל נפלא בטיפול, גם כשלא נפלא...לקח לי הרבה זמן להגיע לשם, אז אני אסלח לעצמי שאני נשמעת מאושרת (אני שונאת אנשים שמחים הם מעצבנים אותי )...אבל אני אישית לא במצב טוב - הטיקים בנשימה לא מפסיקים לי ואני לא יכולה לנשום ממש. כאילו תקוע לי משהו מעל החזה שתוקע את הנשימה..ולא רק במצבי לחץ, אלא כל הזמן...לצערי אני נוטה יותר לחולניות מאשר להיפוכונדריה, אז אני מקווה שזה נפשי...יש לך רעיון איך להקל על הנשימה? ביי דוד, אחל לי בהצלחה (:

שלום אופיר בפעם הקודמת באמת ההודעה שלך הגיעה מעט מאוחר מידיי. וקשה, לי כמו לאחרים, לא להעלות במקרים כאלה הודעות, אבל אלה הם באמת החוקים הנוקשים של הפורום - אחרי עשר אנחנו נהפכים לדלעות עגמומיות ומתגלגלים הרחק מהמחשב. ובעצם כל מטפל הוא כך, דלעת מאחורי הדלת המוגפת, בגלל זה מקפידים כל-כך על הסיום בזמן בטיפולים..ואפרופו, נדמה לי שזה היה לא לפני שבוע אלא לפני שבועיים, לא? כך שלקחת שבוע של התרחקות להדגיש את מורת רוחך...נו, לגיטימי (אם כי לא מומלץ במקומות אחרים, לא?). באשר לשתי השאלות שלך בהודעה, הקשורות אחת לרעותה. הדרך המומלצת להקל על הנשימה היא כמובן לא לעשן. אבל במידה וזה לא אפשרי, תמיד אפשר לתרגל נשימות עמוקות, מהסרעפת, בצורה איטית ומודעת. זה עוזר לכל כך הרבה אנשים במזרח, כך שאין סיבה לא לנסות את זה פה. וחשוב לזכור ולהתרכז בנפלא - רחוק יותר או קרוב יותר, הנוכחות שלו באופק עושה פלאים למועקה מהסוג שאת מתארת. מקווה באמת שהניתוח לא רציני מידיי ויעבור היטב ובמהרה. וכמובן - בהצלחה דוד

הי דוד תודה על ההמלצה להישאר קרוב, אעשה זאת..למרות ששבוע שעבר לא הגעתי מסיבות אחרות ולא ממורת רוח ( נו...נו..מה יהיה עם הפסיכולוגיה? אי אפשר לצאת מזה. אם הייתי באה הייתי תלותית ואאאם לא, אני בסוג אחר של אקטינג אווט...האינטרפרטציות קצת אוטומטיות לפעמים לא...בגלל זה רשמתי פעם קודמת ולא שבוע שעבר, זכרתי שעבר קצת זמן (: ) דבר אחרון - מצטערת על הדימוי הלא מוצלח. התכוונתי לדלעת שמחה ולא עגמומית. סתם, לא דלעת. אולי הפיה, אבל לא סתם אובייקט, ובטח שלא מתגלגל. ואם זה מה שאתה חושב שאתם נהפכים מאחורי הדלת?? אתה טועה. נשארים אנשים חיים מאוד ויקרים, שגם אם מנסים להסתיר את עצמם, לא ממש מצליחים..ואתה גם לא ממש מנסה, אז בכלל...(: שבוע מצויין ( יש חוק על הודעות המשך? ) אני טסה לניתוח...אוף, לחץ!

שלום, אני בת 25 ויש לי שאלה מגיל קטנה בערך מכיתה ז' ח' אני מספרת לאנשים שקר אחד די נורא אני מספרת שעברתי אונס קבוצתי בגיל 12 זו תמונה שנמצאת לי בראש בצורה מאוד מדוייקת אם תאורים מלאים גיל והכל אני כאמור כבר בגיל 25 והשקר הזה עדיין מלווה אותי אני עדיין מספרת את זה אני לא יודעת למה אני יודעת בוודאות שלא עברתי שום דבר כזה זה לא סופר למישהו כדי שירחמו אלי או כתרוץ להתנהגות כלשהי וזה קשה לספר כאילו אני מספרת על טראומה אמיתית רק לאנשים מסויימים אין לי מושג למה הדבר הזה מלווה אותי כבר שנים עזרה בבקשה....... תודה מראש

לדעתי זה קצת מורכב.. ושאלה כזו מקומה בהחלט בחדר טיפולים.. בין אם זה קרה לך ובין אם לא (שמחה מאוד שזה לא).. אבל..עדיין זה תקוע לך בראש בהרבה שנים.. ובטח יש לזה הסבר פסיכולוגי. האמת זה כזה הזוי כל מה שקשור לפגיעה מינית. גם אם זה קרה לך באמת את יכולה לשקר לעצמך שזה לא קרה לך וסתם המצאת סיפור כי במילא אף אחד חוץ מאת והפוגע לא מאמינים לך.. אבל, הסיוטים בלילות שתוקפים לפעמים- לא משקרים! - טוב זה ככה אצלי.. אני לגמרי מבינה אותך..את התהייה סביב הנושא נסי לברר אצל איש מקצוע ממה זה נובע. מקווה שתגיעו לתוצ' שזה אכן לא קרה כי לא היית רוצה במקום אחת כמוני- אמנם לא עברתי אונס קבוצתי אבל.. אני גם רוצה ללכת לטיפול אבל אין לי אפשרות - אז אני מתקשקת בפורומים מידי פעם..

עצוב לי בטירוףףףףףףףףףף שאת מעיזה לומר לאנשים שעברת דבר כזה ... ולשקר בדבר ככ כואב וקשה תשומת לב?... מה נסגרררררר איתך ????... חסרות אפשרויות לקבל תשומת לב ???? ואיזה תשומת לב עושה לך את זה להגיד שאנסו אותך ??? נשמע לי חולני ... אני ..אני עברתי אונס .אכזרי .. . ופגיעה בבית ולא מסוגלת לחשוב איך אפשר לרצות להיות במקום הזה שלי .. טיפול דחוףףףףףףףףףףף..את חייבת!!! מזועזעת .. זה מה שיש לי להגיד לך שרית

יקרה, צר לי על האונס האכזרי שעברת.. והפגיעה בבית.. מי כמוני יכולה להבין את הכאב הזה.. אבל, אני לא שופטת את תמרה , היא זקוקה לעזרה. לא נראה לי שהיא מנסה להזיק או ללעוג.. מפני שכנפגעת גם אני מרגישה כמוה. גם לי באיזה שהוא מקום תהייה- אולי בכלל המצאתי את זה? אולי זה לא קרה?? זה קרה? זה רק בדמיון שלי..אז למה זה קיים בזיכרון שלי?? למה יש לי לפעמים סיוטי בהלה בשינה.. הרי המצאתי את הכל.. לכן, אני לא שופטת אותה כי אולי קיים ספק קל שכן זה קרה לה?? והיא מכחישה. נכון, בהודעה שלה היא אומרת שלא, שססתם המציאה סיפור ולא מבינה למה. אולי גם אני בכלל המצאתי?? אל תכעסי עליי.. אני יודעת שזה קרה לי. אבל לפעמים גם אני חושבת שהמצאתי.. בשביל מה שהמצאתי דבר כזה?? מה גם אני זקוקה לתשומת לב?? אבל זה קרה, זה היה במציאות.. אי אפשר למחוק את זה הלוואי והיה אפשר.. את מבינה אותי ש'??? אל תכעסי עליי יקרה, אני לגמריי איתך.. נסי להבין אותי טיפה כנפגעת כמוך.. נסי קצת לצאת מהסיפור שלך ולנסות להבין למה שילדה קטנה (תמרה) תרצה להמציא לעצמה דבר כזה- כנפגעת- דווקא הייתי רוצה לעזור לה.. צר לי שאת מזדעזעת..כי זה בטח ט' בשבילך.. זה מכאיב לך.. (((((חיבוק)))))))))))))))))))

שרית יקרה, איך את מעיזה לומר למישהי שהקושי שלה הוא חולני? אני בטוחה שלא קל לה עם מה שסיפרה ושלקח לה לא מעט זמן עד שהצליחה להביא את עצמה לשאול "מה יש לי" בפורום אינטרנטי. אז איך את מעיזה? אני מבינה שאת מגיעה מהמקומות שלך, שחוו את הרע מכל, אבל היא מעלה קושי שלה שמגיע מהמקומות שלה. את לא צריכה להזדהות עם כולן, אבל גם לא לשלוח את תמרה נזופה הבייתה. נזופה על מה בעצם? היא לא מאחלת לעצמה דבר כזה ולא רוצה להיות שם. היא פשוט שם, וזה קושי לכל דבר. היא לא הראשונה שכותבת דברים דומים כאן בפורום, וגם הקודמת זכתה לתגובת-גועל ולמילים כמו "חולני" " חייבת טיפול דחוף"..( יש באמת צורך בכל ה-ףףףף האלה?) ההתייחסות הזו צורמת לי.. למה לגרום לה להרגיש שהיא "פריק" ושמשהו אצלה לחלוטין חולני? אני לא חושבת שזה חולני או לא בסדר (ואולי גם אני צריכה טיפול דחוףףףף). זה יכול להגיע מאלף ואחת סיבות; רגישות גדולה לכאב וסבל סביב, פחד אמיתי שמשהו כזה יקרה גם לי, תשומת לב, אמונה שרק אם יקרה לי דבר נורא כזה יהיה הגיוני להאמין שגם לי מגיעה תשומת לב, ועוד כל מיני סיבות.. האם כל זה נשמע לך חולני? אני לא חושבת כך בכלל. האם גם מי שמדמיין תאונת דרכים הוא חולני? ומה לגבי מי שמדמיין את הלוויה שלו? או חלילה, מי שחותך את עצמו כדי להתמודד עם הכאב העצום שבפנים? אני חושבת שהנזיפה שלך מיותרת הפעם. אני מבינה את הזעזוע שלך כי את מגיעה מהמקום שלך, שנלחם (באומץ ראוי להערכה, אגב) להיחלץ מההשפעות הכואבות והממוטטות של הארועים שחווית, אבל את זו את והיא זו היא. היא לא ביקשה לעצמה את המקום הזה יותר משביקשת את את שלך. אם את לא יכולה להיות רגישה כלפי קשיים שאינם מובנים בעינייך, אולי מוטב לא לכתוב תגובה, ולו כדי לא לפגוע ברגשותיו של מישהו אחר כאן. אני לא תמרה ונפגעתי בשבילה. מקווה שתקבלי את דבריי בהבנה- לילך

שלום תמרה ההודעה שלך גררה כמה תגובות, חלק מהן לא חשבתי שנכון יהיה להעלות (ועם הכותבות סליחה) וחלק, גם אם לא היו נעימות לך בהכרח, כן נראו לי כחשובות וככאלה שניתן להעלותן. אני מציין את זה במיוחד בגלל שאני חושב שלתגובות שבאו אחרי ההודעה שלך יש משמעות ששווה להתעכב עליה וארחיב עליה מייד. ראשית, אין ספק שיש אומץ אדיר בהודעה (הודאה) שלך. להגיע אחרי כך וכך שנים ולומר "שיקרתי", כאשר למעשה מדובר בסיפור שבמידה מסוימת הפך לחלק ממך, חלק מהאופן בו אנשים מסוימים מכירים אותך, דורש המון תעוזה והתבוננות עצמית. כן, גם באינטרנט. הרי את פונה פה גם (ואולי בעיקר) לעצמך, תוהה עם עצמך לגביך...כך שאני חושב שזה בהחלט מעשה חשוב, גם מבחינת הנכונות להוציא דברים החוצה וגם מבחינת פתיחת הנושא בגלוי ותחילת ההתמודדות איתו. אני כותב "תחילת", לצערי, משום שאני מצטרף במובן זה להודעות אחרות שעלו לפני. לא סתם עלה נושא הבלבול וההטעיה סביב תקיפות מיניות. חוסר-הוודאות, השאלות "היה או לא היה", "מה היה חלקי", "האם אני אשמה" מלוות כמעט כל ניצולה של תקיפה מינית. הודעה כמו שלך, המדגישה דווקא את החלק של "לא היה", המכריעה, מבחינתך, לכיוון הדימיוני, מזעיקה, ובצדק, קוראות אחרות בפורום. מבחינה זו היא בעצם פותחת מחדש חרדות, התלבטויות ותהיות שזמן רב כל-כך לוקח לעבדן ולאבדן (במידה וזה אפשרי בכלל). אני לא כותב את זה בשום פנים ואופן כהאשמה. אלא, מסביר את האפקט המיוחד של ההודעה שלך על חלק מאנשי ונשות הפורום. תראי, עשית צעד ראשון וחשוב. אם כבר עשית אותו, אני במקומך לא הייתי עוצר שם. שקר, פנטזיה, גם אם הם כאלה, לא נבחרים במקרה. לא במקרה הם מלווים אדם לאורך כמה שנים, מופיעים מול אנשים מסוימים. אין לי ידיעה כמובן מה קרה בגיל 12. אני מקווה שאכן לא התרחשה שום תקיפה ממשית. אבל בשביל להבין טוב יותר את עצמך, את עולמך הפנימי ואת הדרך בה הוא מתורגם כלפי הסביבה, הייתי פונה לטיפול. וכן הייתי חוזר שם שוב לגיל 12. נדמה לי שחשוב לבדוק את השנה הזו מקרוב. זהו, כתבתי קצת באריכות, אני מקווה שהנקודות המרכזיות עברו. להתראות דוד

יקרה אני לא חושבת שאת משקרת אני חושבת שלפעמים בשקר אנו מגנים על אמת נוראה יותר. אל תשפטי את עצמך מגיע לך לדעת מה גרם לך לזכור את כל הפרטים במדוייק אם הם לא קרו. שמרי על עצמך. פעם קראתי על בחורה שהיתה מתקשרת למרכז לנפגעות תקיפה מינית ומספרת על אונס שעברה כל פעם בשם אחר:-( בסוף כשהודתה התברר שאביה התעלל בה מינית ואף אחד לא ראה והיא חשבה שאם תגיד בשמות אחרים שאנסו אותה אז יבינו שכואב לה. היא חשבה שאונס יקבל יותר תשומת לב מהתעללות של שנים בילדות:-( שלך בילבי ילדת הברזל

קודם כל אני מודה לכל מי שענתה כאן והתייחסה אלי אני לא רגילה ליחס אפילו בפורומים בדרך כלל לא מתייחסים . שרית היקרה אני ממש מצטערת שפגעתי בך אפילו לרגע כשהעלתי את הבעיה שלי לא חשבתי על הבנות והנשים שעברו את הדבר האמיתי ותאמיני לי שאני יודעת מה עברת אומנם הדגשתי ואני חוזרת ומדגישה שלא עברתי אונס אבל כנראה כמו כמעט כל אישה צעירה עברתי הרבה הטרדות מיניות וזה פוגע ומגעיל אז אונס... אני בכלל לא יכולה להתחיל להבין מה עברת לכן אני שוב מתנצלת בכל ליבי לכל הבנות האחרות שענו וכמובן לדוד תודה רבה על תשובתכם כן אני בחורה בוגרת שצריכה לעמוד מאוחרי המעשים שלה ולכן אני מתחילה לאט לספר לאנשים שזה שקר אבל (ופה אין לי שום כוונה לזעזע או לעורר רחמים) אני חושבת שכנראה זו היתה הדרך הכי טובה להראות מצוקה שאף אחד בשום דרך אחרת לא התעניין בה אני דיכאונית ברמות מטורפות אני חותכת את עצמי כבר שנים אחרי שני ניסיונות התאבדות, מה קרה בגיל 12 שאלת דוד? בגיל 12 אמא שלי אושפזה עם סרטן מוחי ופה החיים שלי נעצרו גדלתי לבד ואת רוב ילדותי העברתי עם אמא שלי שזעקה לעזרה שאני יציל אותה ומה אני ילדה בת 12 יכלה לעשות מול כאבי התופת שלה חוץ מלהתכנס באיזה פינה ולבכות ולרצות למות היא נפטרה כשהיתי בת 16 וכנראה שלא התבגרתי ולא התגברתי מאז כן אני יודעת שאני צריכה טיפול דחוף אני יודעת את זה כבר שנים כשחתכתי את הוריד ברגל בטעות כשהיו לי התקפי בולימיה מטורפים אבל מה לעשות שאלה כנראה כבר בעיות "רגילות" ואף אחד לא נלחץ כשהוא שומע דברים כאלה ,אז שוב שרית אני באמת ממש מתנצלת וכל השאר תודה רבה לפחות אני מתחילה קצת להבין שניסיתי לזעזע כדי לקבל קצת יחס אני באמת מצטערת

אני לגמרי מזדהה עם הכאב שלך.. גם לפני שידעתי את הסיפור שלך.. זו אני שסיפרה לך שנפגעה מינית.. בעבר ..ואף אחד לא מאמין אפילו אני.. היה או לא היה.. ולרגע לא חשבתי שאת מנסה ללעוג או לעורר טריגרים.. ובכלל לא הזדעזעתי שאת כביכול משתמשת בזה.. ראיתי בך אדם עם מצוקה בדיוק כמוני שזקוק לעזרה.. ולא סתם המצאת סיפור כזה- היית ילדה קטנה במצוקה גדולה וכאב נפשי גדול.. ממש בדיוק כמוני... כל הדברים שעשיתי כדי לספר לסביבה - לא צלחו. אף אחד לא שם לב אליי ואני הסתגרתי עוד יותר כשבלול בתוך עצמי.. ללא קשר- גם אני הייתי ילדה שקרנית שממציאה דברים.. כל מיני..וזה נבע מתוך המצוקה שמישהו באמת במציאות פוגע בי מינית מגיל קטן, מכריח אותי לעשות דברים.. שאני לא רוצה.. לעשות..אבל יצא לי שם בביה"ס של ילדה שקרנית.. בקרב המורות מי היה בכלל מאמין לי.. אולי הייתי שקרנית כדי ל..שלא ישימו לב למה שבאמת עובר עליי. וממילא אף אחד לא שם לב אליי בכלל! לכן אולי כמוני, הסטת את תשומת הלב שלך ושל הסביבה מהכאב האמיתי שלך שפוצע אותך מבפנים וסיפרת על כאב אחר לגמריי אחר ..שלא שייך לך באמת כדי שלא תתעסקי בכאב האמיתי שלך.. וגם הסביבה לא תשים לב.. לדעתי זה מנגנון הגנה..על האישיות שלך.. ועכשיו גם יש לך נקיפות מצפון על זה.. מתוקה, את לא אשמה! אני לגמריי איתך.. אוהבת ומחבקת..

תמרה יקרה מאוד, כבר בהודעתך הראשונה ,הבנתי שאת במצוקה אמיתית ,ואין לך ענין לספר ספורים על מנת למשוך תשומת לב,כפי שנזפה בך אחת הכותבות ,ובסך הכל בקשת עזרה . לגיטימי מאוד.. ,ולא משנה עד כמה הודעתך נשמעה מוזרה ,לאוזניים אנינות מידי... לאף אחד אין מונופול על אונס ,תקיפה מינית ,או כל סבל אחר ,כדי לחרוץ את דינה של הודעה כזו או אחרת. ובענין ההתנצלות-- דוקא לא ציפיתי שאת תתנצלי ,ומי שצריך להתנצל יודע זאת.... מאחלת לך ימים שקטים עד כמה שאפשר.

קראתי אותך , את כל השירשור ואת התגובות שהגיבו לך ..רק עכשיו אחרי שתפסתי מרחק מאתמול .. ממה שזה עשה לי .. וזה עשה לי נורא הרשתי לעצמי לכתוב לך .. אני מתנצלת אם המילים שלי פגעו בך.. אני ממש לא כזו ..:-( והגבתי באופן אימפולסיבי כי הייתי פשוט בשוק .. אני מתמודדת יום ולילה , עם כל מה שקרה בעקבות האונס .. והגילוי על הפגיעה בבית , וזה נראה לי נורא לשקר בדבר ככ קשה שהסבל האמיתי למי שחווה את הכאב הזה הוא ככ עצום ... אולי אם היית משקרת במוות של אדם יקר או במשהו אחר היה קל לי יותר להתחבר לדברייך ולהבינם , אני עדיין כועסת בתוכי .. על איך אפשר לשקר שנים ולבנות חיים שלמים סביב דבר שיודעים שהוא מראש שקרי , אבל אני לא שופטת אותך .. ואני שוב מתנצלת אם כך זה הרגיש .. בכל זאת , זה לא מהתהיות של קרה לי או לא קרה , של למה קפאתי או שתקתי וכו .. כי גם אם יש בלבול בין מה שקרה .. עדין מתחת לזה מי שחווה פגיעה יודע בבפנים שלו שהייתה פגיעה מינית !!!!!. אני מבינה מדברייך שעברת חיים לא קלים גם לצד אמא מגיל מאוד צעיר ובכלל , אני יודעת שזה צעד גדול וחשוב עבורך , להודות לעצמך מי את ומה את , ואני מחזקת אותך להמשיך הלאה .. כמובן שבעזרת ליווי מקצועי .. בעיקר תמרה בכדי שתאפשרי לעצמך להוריד את המסכות שיצרת לעצמך ולחיות חיים שלווים יותר !!! אני חושבת שזה צעד ענק שיביא אותך למקום טוב יותר בעיקר עם עצמך .. עצם הידיעה שהשקר הזה אמנם היה מכוון בכדי להסתיר אולי דברים אחרים מעברך אני לא חושבת שתקיפה מינית .. למרות שעד שלא תגעי במקומות האפלים האלה ביחד עם מישהו מקצועי לא תדעי באמת..אם הייתה .(ואני מקווה שלא..הייתה תקיפה).. אני מאמינה שעצם הטיפול בכאב המוסתר בתוכך .. עצם זה תוכלי להביא את עצמך לשלמות פנימית עם עצמך. לא התכוונתי ל"נזוף" בך .. כמו שזה היה נשמע , באמת ..שאולי הייתי חדה מידיי במילים , אני מצטערת תמרה אם חווית אותי כפוגעת במודע, באמת שלא התכוונתי .. המשיכי לשתף ולכתוב , זה גם שלב ראשוני שפותח המון בכדי להגיע לעצמך חוצמזה .. אשמח לדעת שאת בטיפול ובמקום טוב יותר .. מאחלת לך המון הצלחה במה שתבחרי , ומעודדת אותך לדבוק ביושר הפנימי אפילו רק בשביל עצמך . שולחת לך יד ..מחבקת למרות .. שרית

ערב טוב לכן, שרית, לדעתי אולי מה שזעזע אותך כל-כך היא החרדה שאם ימצאו מישהי אפילו אחת ויחידה שלא דיברה אמת, עם הוכחות די ברורות, יעוטו על כך כמוצאי שלל רב. מכאן יתגלגל בלי שליטה ויחשדו בכל אחת שהיא בודה. בכולן, ואת ביניהן, כשאת יודעת ובטוחה באמת וחיה את הסבל על בשרך. הקושי נובע מכך שגם לך בעצמך יש בפנים חלק שממאן להאמין ואת נאבקת אתו. יכול להיות? או שאולי זה נאמר כבר ולא קלטתי, אז סליחה מראש. אבל רציתי לומר לך דבר נוסף שאולי יכול לקרות גם במקביל. הוא החלק שלך מול עצמך. נסי לחשוב אם את שבטוחה שמספרת באמת אמת, מספרת אותה כאילו הייתה שקר. אולי דרך העיתוי או הסגנון או הנימה. למה כוונתי? לכך, שהמילים יכולות להיות אמיתיות, אבל משהו באיך שמעבירים אותן עושה דבר הפוך. קשה לי להסביר, אבל יש דבר כזה שיכול להיות כאשר חשים המון אשמה ובדרך מוזרה בלי שיודעים אומרים דבר (וגם היפוכו), תוך ניסיון, למשל, להגן על התוקף. תמרה יקרה וכואבת, ניכר בעיניי שאת מרגישה אשמה נוראית גם בסבלם של אחרים. חוסר אונים ואת נקרעת לגזרים. לבי איתך. ומאוד. יכולתי להבין איך נקלעת למקום ההוא. להיות שם היכן שלא מקשיבים לנוכחות ולנסות בכל מיני דרכים שמתגלות כבלתי יעילות. הסיפור, החתכים, הזלילות והקאות. למרות הכל, אחרי שאת מגלה שוב ושוב שזה לא באמת עושה משהו, את ממשיכה לנסות ולנסות עוד באותם מקומות שלא באמת עוזרים ונופלים בהם, כאילו מתוך אמונה שפעם פעם הם יצליחו. אולי תוכלי לכפר, אולי פעם אימא תחזור... :-(((( נוגע ללב כל-כך. את לא אשמה יקרה. דואגת לך מאד, וממליצה לך בחום רב לפנות לטיפול. לא באמתלה של כותרת זו או אחרת, אלא פשוט טיפול שיוכל לסייע להפחית את עוצמות הכאב (גם אם נדמה יהיה ברגעים מסוימים בתוכו שהן גוברות). ביכולתו של טיפול טוב לעשות זאת, איכשהו למלא מעט חסרים, להקשיב ולתת לך מקום, ולמצוא חלופות מן האפשר. אנא, אל תזניחי ושמרי על עצמך. כי מגיע לך. ומגיע לך לחיות טוב יותר. זה לא על חשבון מישהו אחר, וזה ייתכן בסביבה חדשה. את הסביבה הזו, הפנימית והחיצונית מגלים בטיפול. שיהיה טוב

החשש שמישהו יבדה סיפור כזה , שלאחר הוא ככ אמיתי זה דבר הזוי מבחינתי ..ואת צודקת .. מכאן באה התגובה האימפולסיבית הראשונית שלי!!!!!! לא שאין מקרים כאלה ..ובעיתונים ובכלל על נשים שבודות סיפורי אונס .. הנה ..גם עכשיו גם אם הסיפור מהווה "מנגנון הגנה" חכם לגוף כל פעם שאני נתקלת בדבר כזה .. זה מצליח לערר אותי לחלוטין .. נותן לי שוק לגוף !!!! של א י ך ?... איך אפשר לשקר בדבר כזה ?.. אבל..!!!אני מבינה שלתמרה יש בעייה עמוקה יותר וזה היה מנגנון הגנה מעומקים אפלים ואחרים להם לא ניתן מקום בחייה .. כולי תקווה שטיפול יצליח לעזור לה לדבוק קודם כל ((((ביושר פנימי ))) שיוביל לשלמות הפנימית שלה עם עצמה .. , שבת שלום שרית

מגיבות יקרות אנ קוראת את ההודעות שלכן ובוכה כמה קל לאבד תיקווה כשמדובר בעצמך וכמה אנחנו מלאיי תמיכה ואמונה באחר אף פעם לא וויתרתי על אף אחד ולא נתני להם לוותר על עצמם אבל אני?????? כבר לא נשאר לי כוחות יש גבול כמה אתה יכול להפנות את הלחי השניה יש גבול כמה אתה יכול לספוג מכות גורל ולהגיד תודה יש גבול כמה פעמם ידרכו מאליך ודווקא אתה זה שיגיד סליחה אני פשוט כל כך עייפה אני מצטערת שאני מפילה את כל זה כאן פשוט סוף סוף לשם שינוי אני מרגישה שמישהו מקשיב והמון המון תודה ו הרגשה ממש נדירה ומדהמה תודה רבה שבת שלום

תמרה יקרה יקרה, את לא תאמיני ,אני נכנסת לפורום רק כדי לבדוק אם העץ שלך גדל....והוא גדל ,והוא מקסים ,והוא נפלא ,מלא אהבה ותמיכה .ואת ראויה לכל ההצפה הזו. מבלי להכירך .,ניכר בך .שניחנת ביושר כנות והמון המון אומץ. שמחה בשבילך על כל התמיכה שאת זוכה לה כאן , המון נחת ,ושבת שלום.

בהחלט שקר מוזר. או שלא. תמרה, קשה לי להבין אותך... באמת שקשה. קשה לי גם להבין את כל אלו שהגיבו לך בהודעות אהודות, תומכות ומבינות... אני מנסה לחשוב על הסביבה שלך וליבי נכמר עליהם... לא חושבת שמגיע להם מסכת הייסורים שאת מעבירה אותם. למה מסכת ייסורים את שואלת? כי זה מה שאני עברתי... כן תמרה, הייתה לי חברה טובה מאוד שבמשך המון זמן האכילה אותי בסיפורים מזעזעים מכאן ועד להודעה חדשה על תקיפות מיניות שונות ומשונות שהיא עברה. לקח לי המון זמן עד שגיליתי שהיא שיקרה אותי מאל"ף ועד ת"ו... זה כאב לי נורא. זה כאב כי אני בעצמי עברתי פגיעה מינית והיא ניצלה את זה. ממש ככה. יכול להיות שאם אותה "חברה" לא הייתה עושה את מה שהיא עשתה לי, הייתי גם תומכת בך ומנסה להבין מאיפה השקרים נובעים. אני משערת לעצמי שיש לא מעט אנשים שנפגעו ממך... נכון? אז את לא יכולה לפגוע באנשים תמרה, ואחר כך לבקש רחמים... זה פתאטי. אני כותבת את ההודעה הזאתי ממקום נורא פגוע וכואב, ממקום שנכווה כבר משקרים ואני מקווה שהודעתי לא תימחק. מקווה שאת מטפלת בזה תמרה... מאוד הייתי רוצה גם לדעת איזה צורך זה משרת. כי את צריכה לדעת, שמאחורי סיפור השקר שלך, יש אנשים שהם בעצמם עברו דברים כאלה אמיתיים. ואולי בזה שאני בודה לעצמך עולם דימיוני את הורסת להם... תטפלי בעצמך. ולו רק כדי שאחרים נוספים לא ייפגעו. תודה וחג שמח

שלום, כתבתי את ההודעה גם בפורום פסיכיאטריה, אבל נכתב שם שהד"ר יוצא לחופשה ולא יוכל לענות בזמן הקרוב. אני עומדת לעבור וועדה פסיכיאטרית (לאשפוז יום) והם ביקשו ממני לעבור בדיקת דם. בבדיקת הדם גיליתי תוצאות שעלולות להוביל אותי למצב הדכאוני שאני נמצאת בו היום. עוד לא קיבלתי חוות דעת מקצועית כי את התוצאות לקחתי רק היום אבל חקרתי על הנושא ויש תוצאות שמסומן לידן מינוס או פלוס וזה מראה על חריגה מערכי הנורמה. כמו"כ קראתי בנושא וזה תואם את מה שאני מרגישה ברמה הפיזית (לא הכל אבל הרוב). אני רוצה לציין שמלבד סמפטומים פיזיים, אשר תואמים בחלקם לחריגה בערכי הבדיקה, אני גם מרגישה באמת ובתמים הפרעות בפן הנפשי שלי. אני סובלת מכל מיני בעיות, דיכאון שמונע, אני באמת כבר לא יודעת ממה, ומוביל אותי לעתים למצבים לא טובים עם עצמי. אני סובלת מאגרנות, מOCD, איכות החיים שלי ברמה הנפשית מאוד לא טובה. מדוע הם ביקשו שאעבור בדיקת דם? האם הם ישללו ממני טיפול פסיכיאטרי בגלל שתוצאות הבדיקה הראו שיכול להיות שיש לכך גורמים פיזיים המצריכים טיפול תרופתי שאינו פסיכיאטרי? האם הם לא יתנו לי תרופות פסיכיאטריות ובמקומן יתנו לי תרופות "רגילות"? אני באמת מרגישה שאני זקוקה לתרופה שתייצב אותי אבל אני לא בטוחה שיש לזה קשר מלא בין התוצאות למה שקורה לי בראש. בבקשה אל תמחקו את ההודעה... אשמח אם תענו לי עליה כי אני מרגישה חסרת אונים. לקח לי הרבה זמן להביא את עצמי לוועדה הזאת, ועכשיו אני מפחדת שכל זה היה לחינם. גם אין לכם תשובות קונקרטיות, לפחות תכתבו אם יש קשר ישיר בין תוצאות כאלה לבין אי מתן תרופות או טיפול נפשי...

לדעתי נשלחת לבדיקת דם כדי לוודא שאין בעיה גופנית חריפה המשפיעה על מצב בריאותך.אם אכן יש בעיה גופנית, אפשר להניח שתצטרכי לטפל בה ורק לאחר מכן בצד הנפשי.

שלום נעמי אני מצטרף לקריאת ההרגעה שקיבלת לפני. מובן לחלוטין שאת במתח לפני הוועדה, וחוששת לא לקבל את הטיפול המתאים ביותר עבורך. עם זאת, אני יכול להבטיח לך כי טיפול תרופתי ניתן לאנשים שסובלים מדיכאון חזק בשל סיבות שונות, מנסיבות חיים, דרך מבנה נפשי ועד נסיבות פיזיות וגופניות לחלוטין. הסיבה להופעת הדיכאון משנית, לפחות בהתחלה, לעובדת קיומו ולכך שניתן להפחית אותו בעזרת טיפול מתאים. בהחלט ייתכן כי בדיקת הדם נערכה על מנת לעמוד על מצבך הגופני הכללי. ייתכן גם, כפי שמקובל פעמים רבות, שהיא נערכה על מנת לשלול שימוש בסמים, שהמצאותם בדם מהווה שיקול בהחלטות הוועדה. במידה ואין לך מה לדאוג בתחום זה, הרי שקשה לי לראות כיצד הבדיקות עלולות לפגוע בך בכל דרך שהיא. בהצלחה דוד

שלום רציתי לדעת למה התכוון בדיוק הפסיכיאטר שהוא חושב שאני ילד אורגני האם מדובר בתסמונת אספרגר, מה זה בכלל ילד אורגני אודה לך אם תענה במפורט תודה ערן.

שלום ערן אני מבין שנותרת מבולבל ועם שאלות רבות לגבי עצמך ולגבי הדרך בה מגדירים אותך ואת מצבך הנפשי. אני מניח שהפסיאטר התכוון ל"אורגני", כאשר הכוונה הכללית היא שמדובר בהפרעה פיזיולוגית בעיקרה, כלומר משהו שהמקור לו נובע מהתחום הגופני (באופן מולד או כתוצאה מאירועי חיים), ולא מהתחום הרגשי. כמו בתשובה הקודמת, ישנן אבחנות שונות שיכולות לנבוע מקשיים אורגניים, אספרגר היא אחת מהן אבל בהחלט לא היחידה. שוב, הייתי ממליץ לך מאוד לדבר שוב עם הפסיכאטר ולבקש הבהרה לגבי האבחנה שלו לגביך. במידה ואתה מתחת לגיל 18, הרי שהוריך יכולים לתמוך בך בבקשה זו, כאפוטרופסים החוקיים שלך. בהצלחה דוד

שלום יש לי שאלה עברתי טסט פסיכולוגי אצל פסיכולוגית והיא אמרה לי במהלך הטסט לפי הבדיקות שאין קשר בין מה שאני חושב לבין מה שאני מרגיש מה זאת אומרת אודה לכם אם תוכל לפרט , ומה זאת הבעיה הזאת לפי הסיווג הפסיכיאטרי אם זה מעיד בכלל על מחלת נפש או על בעיה אורגנית. תודה

שלום ערן אני מצטער לאכזב אותך, אבל אין דרך בה אוכל לענות לך תשובה אחראית על שאלתך. ישנן אפשרויות רבות להבין את האמירה הזו של המאבחנת. מה שהייתי מציע לך לעשות, ונראה לי לגיטימי וטבעי, זה ליצור איתה שוב קשר, להסביר שנשארת עם סימני שאלה ביחס לאמירות שלה כלפיך ולבקש הבהרות והסברים נוספים, בטלפון או בפגישה אישית. בהצלחה דוד

מה עושים כשבאמת כל האופציות לקבל טיפול בלתי אפשריות, בדקתי הכל........... לפרטי אני לא יכולה לשלם, גם לא של הביטוח הרפואי,גם לא את המחיר של האוניברסיטה המקומית, אני לא חיה בארץ ולכן אין לי את האופציה של המרפאות הציבוריות. המצב מחמיר ומחמיר, מה עושים?

שלום י. השאלה שלך מותירה אותי מעט בחוסר-אונים. את אינך מציינת באיזו ארץ את גרה, אבל האמת היא שמרבית הסיכויים שגם אם הייתי יודע באיזו ארץ מדובר, לא הייתי מכיר בה פתרונות שאת אינך מכירה. אז מה אפשר לעשות? ראשית, להמשיך לחפש ולא להתייאש - לשאול מקומיים, לברר באינטרנט, לאתר מטפלים פרטים, שמוכנים להציע טיפול בהנחה משמעותית (תכופות מטפלים בשלבי הכשרה שונים יציעו אפשרות כזו), לבדוק בבתי-ספר למקצועות טיפוליים האם הם מציעים טיפולים בהנחה וכדומה. שנית, עד מציאת הטיפול, הייתי מציע לך בעיקר לנסות לקבל תמיכה מהסביבה, לחלוק ולשתף בקושי אנשים קרובים, אם ישנם כאלה, ובעיקרון, להשען כמה שיותר על מעגלי התמיכה החברתיים שלך. יש תקופות שצריך את זה ואין סיבה להתבייש או להימנע מכך. אופציה נוספת היא לנסות ולאתר בקרבתך קבוצות של תמיכה הדדית ועזרה משותפת. יש מקומות בהם קיימות קבוצות כאלה, והן בד"כ מהוות גורם תמיכתי חשוב. בהצלחה דוד

הייתי במשבר - סטרס די רציני הוא עבר אבל אני עכשיו מרגישה את עצמי כל הזמן עייפה- אין כוחות(מצב רוח נורמלי) וגם חלומות מטרידים לא ישנה טוב מרגישה שעלי לנוח נפשית אבל כרגע איני יכולה לצאת לחופש מה ניתן להציע לי במצב זה?

שלום אלמונית בפנייתך לא ציינת האם את בטיפול פסיכולוגי או תרופתי כיום. במידה ואת אינך בטיפול, הרי שהייתי ממליץ לך להתחיל טיפול, על מנת לעבד את המשבר ולבחון לאן נעלמו הכוחות וכיצד ניתן לשקמם. למרות שזה הפתרון המומלץ ביותר, הרי שבטווח הקצר הייתי מציע לך גם לעסוק בפעילות גופנית - עשייה שגם אינה פותרת בעיות בפני עצמה, הרי שהיא מוכחת כיעילה בשיפור מצב רוח ובהגברת תחושת חיות ומרץ. בהצלחה דוד

לא ,אין לזה כספים כרגע וגם יש לי יומיים כאבי ראש חזקים (ספורט לא כל כך כדאי במצבי)

כמה מותר למטופל להמשיך להתנגד בתוך הטיפול? כמה זמן מטפל נותן למטופל להמשיך בהתנגדות שלו? כמה זמן עד שזה נחשב לחריג ובלתי ניתן להמשך? כמה זמן ה- ACTING OUT נחשב לחלק מהתהליך הטיפולי? ועדכמה זו חובתו של המטפל להעביר מטופל כזה או להמליץ לו על משהו אחר?

שלום אמיר בפנייתך אתה שואל על מושגים ברורים וקבועים: כמה זמן "מותר", מהי "חובתו" של המטפל וכדומה. חשוב לומר כי בטיפול פסיכולוגי הדברים גמישים על-פי רוב והשאלות שאתה מעלה תלויות, במידה רבה, בקשר הספציפי שנוצר ובאופיים של המטופל והמטפל. כך שאדם יכול להתנגד כמה זמן שנכון עבורו להתנגד וכמה זמן שהוא והמטפל מצליחים לשאת את המצב. אותו דבר נכון לגבי acting-out. בכל שלב בתהליך יש מקום לכל אחד מהזוג הטיפולי להעלות שאלות ולדבר על המתרחש בחדר, לנסות ולשער על המקור להתרחשות ולבחון האם המתרחש הוא חלק מהתהליך או שמא הוא מסמן סוג של איבוד דרך בתוך הטיפול. לטעמי, אין למטפל חובה להמליץ למטופל על מטפל אחר, אלא אם כן הוא משוכנע שלא יוכל לסייע עוד בטיפול וכי מטפל אחר יכול לסייע במקום בו הוא נעצר. בהצלחה דוד

בוקר טוב, יש ל ישאלה ואשמח אם תעזרו לי. יש מצב שמישהו לא יוכל להתקדם בטיפול או להשתנות. אני שנה וחצי וטיפול, ולא מצליחה עדיין ללמוד "לדבר" בטיפול, כלומר אני נותנת לה לעשות את כל "המהלכים". לא מביאה שום דבר מחיי היומיום, אלא תמיד חוזרים לאותו נושא מרכזי כי קשה לי לשתף אותה (או אחרים) בבעיות ובחיי היומיום. היא מאוד רוצה לעזור אבל גם היא מרגישה את המחסומים שאני מציבה לה. יש מצב שאני לא מתאימה לסוג טיפול זה - היא פעם התלבטה ואח"כ אמרה שנמשיך והיא אומרת לי כל פעם מחדש שהיא כן יכולה לעזור לי אם אני אתן בה אימון ואזרום איתה ושבחירת הפסקת הטיפול לא ניתנת רק בידי אלא גם בידיה, כלומר אם תרגיש שהיא לא יכולה לעזור לי היא תודיע לי. אני ממש רוצה וצריכה עזרה, אבל פשוט לא "למדתי" לשתף, לא אוהבת "להעזר", "להתקרב", ממש רוצה אבל לא אומרת את זה. בא לי להשתחרר מכל ההתאפקות הזו. איך עושים או מה עושים?

שלום מיכל הקושי שלך מובן. בוודאי מתסכל מאוד להגיע לפגישות ולהתקשות לדבר בצורה חופשית וזורמת. הזכרת נושא מרכזי המעסיק אותך בטיפול, אבל אני מנחש שהתחושה של תקיעות, הקושי לשתף, לסמוך ולהפתח, מוסיפה גם היא קושי בחייך. פעמים רבות אנו רוצים להפתח ולהתקרב מצד אחד, ומהצד השני חוששים להעזר ולהישען על האחר. במובן זה, הקושי שלך "להיות" בטיפול הוא בעצם זה שהביא אותך לטיפול מלכתחילה. ובמובן זה, הצלחה בלתת אמון, הצלחה בדיבור משוחרר וספונטני בחדר, כבר תהווה סוג של הישג. כמו בדרך-כלל בטיפול, גם רכישת היכולת הזו תקח זמן ודורשת סבלנות ומאמצים. נשמע שטוב שהפסיכולוגית שלך לא מתייאשת ומאמינה ביכולתך לנוע קדימה ולהעמיק את הקשר ביניכן. מצידך, הדבר הנכון הוא להתאמץ לצנזר את עצמך כמה שפחות, לומר את מה שעולה על דעתך מבלי להתחשב בכיצד הוא נשמע, וברגעים בהם את מרגישה קושי לדבר או לשתף לציין זאת בטיפול ולנסות להבין יחדיו מנין נובע קושי זה. בהצלחה דוד

שלום רציתי לשאול אם יש הגדרה או הסבר למצב הבא: קשה לי להסביר אז אני אתן דוגמא : מישהו אומר משהו שלא מוצא חין בעיניי. אני מתרגז ואז בראש מתחילות להתגלגל מחשבות קשות בעיקר של כעס. אני מדמיין וויכוחים ביני לבין אותו אדם שהרגיז אותי (ברוב המצבים האדם אפילו לא יודע שהרגיז אותי,ואפילו לא פנה אלי ) מתחילה להירקם מעין סצנה שלמה ,כמו סרט שמריצים ( אבל בראש ) וזה נמשך ונמשך ואני מרגיש רע יותר ויותר. אני מרגיש שיש לי דימיון מפותח, אבל שלילי,מאוד שלילי. זה קורה כל יום.הרבה דברים מפריעים לי והמוח שלי לוקח ומעבד אותן,טוחן אותן,מגלגל אותן שוב ושוב.כל המצב כבר הפך אוטומטי. המצב הזה מאוד לא בריא בשבילי. אני כבר הרבה זמן לוקח כדורים פסיכיאטרים, אף כדור לא באמת עוזר.נמצא בדיכאון כבר כמה שנים. אני מרגיש שהבעיה הזו של המחשבות מונעת ממני להתקדם ושפר את מצבי הבריאותי.זה המחסום שלי.כבר 12 שנים.אני מנסה היום ללכת בכיוון החשיבה החיובית. תודה.

אבי שלום, נשמע שדברים מעוררים מסויימים מעוררים בך ממש כמו באחרים, אי נחת ואפילו כעס. אבל קשה לך עם התוקפנות שמתעוררת בך ואתה שומר אותה בתוכך תוך ניסיון לפתור אותה במחשבותיך. הדבר מוביל דווקא להחמרת הכעס ובהיעדר יכולת לבטא אותו הוא הולך ומתעצם ומעסיק אותך שעות על גבי שעות. נשמע לי נכון להמשיך בטיפול תרופתי אבל במקביל לשלב טיפול פסיכולוגי מסוג כלשהו שיעזור לך להרגיש מעט אחרת בנוגע לכעס שלך, להצליח לבטא אותו ובעיקר לא לפחד ממנו כל כך כך שלא יעסיק אותך בחלק כה משמעותי של חייך. דרור

אני חותכת את עצמי למה????????.......................................?????????????איך מפסיקים??????????????????????????????????????????????????

שלום לך, חיתוך עצמי קשור בדרך כלל לדרך להקלה על כאב נפשי עז. לרוב זה אכן מספק הקלה זמנית, אך הכאב הנפשי שב וחוזר ולרוב גם התנהגות הפגיעה בעצמי. הפסקת ההתנהגות יכולה להתרחש על ידי שילוב בין התמודדות ישירה עם ההתנהגות, ניסיון להגביל אותה ולאפשר דרכי התמודדות חלופיות עם הכאב הנפשי כאשר הוא עולה ומתעצם. ובמקביל עבודה נפשית על מנת להתמודד עם אותו כאב, כך שהצורך לנקוט במעשה דרסטי יפחת. דרור

פעמים רבות שומעת את הביטוי " נכות רגשית" במה זה מתבטא וממה זה נובע.?! תודה על תשומת הלב. יישר כוח ובהצלחה בהמשך... ביי(-:

מיקי שלום, נכות רגשית היא אכן מונח שגור, אך הוא אינו מונח מקצועי. ישנם פגועי נפש, ובכך הכוונה לרוב לחולים במחלות נפשיות הגורמות לפגיעה משמעותית בתפקוד ובקוגניציה כגון סכיזופרניה. אך נכות נפשית, בשפת הרחוב, מתייחסת לרוב לחוסר יכולת של האדם להרגיש ובעיקר לתת לעצמו להרגיש. להיותו מתגונן, מעדיף לא להראות רגשות ולא להבין או להתחשב ברגשות של אחרים. הגורמים לכך יכולים להיות רבים, מחינוך שאין להראות רגשות, דרך תחושה שכך בטוח יותר, להרגיש ולבטא רגש פחות. דרור

:-((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((( אני בדכאון בגלל המטפל שלי:-( שלושה חודשים בטיפול שום דבר לא זז....מדברים בטלפון....לא זז...הולכת אליו לפדישות....עושים הכל שוום דבר לא זז:-(((((((( למה הוא לא עושה עם זה משהו? כתבתי לו מכתב ארוך ארוך והבאתי לו לפגישה והלכתי....הוא התקשר שאחזור למה?שנדבר וכל השכינועיםהמפגרים שלו עכשיו הוא יבין שלא יתעלם כשאני אומרת שאני עוזבת ולא חוזרת!!!!!!!!!!

גילי שלום, נשמע שהיה לך מאוד חשוב לדעת, להרגיש שהמטפל לא מזלזל בך. שהוא מבין עד כמה חשוב לך לצאת מהמקום הקשה בו את נמצאת שזה לא משחק עבורך. הרגשת שללא צעד קיצוני כמו עזיבת הטיפול הוא לא יבין זאת. אבל אני חושב שזה העניין, רצית שהוא יבין. את רוצה במקום כלשהו להישאר בטיפול ולהרגיש מובנת, להרגיש שגם הוא נלחץ ולא שווה נפש מהיעדר ההתקדמות. עצתי כרגע היא להביא את ההתלבטויות שלך לטיפול, לדבר על התחושות שלך ובהדרגה גם תוכלי להרגיש ולהאמין לו שאכפת לו ממך גם מבלי שתזדקקי למעשים קיצוניים או לתגובות חריגות מצידו. דרור

תעזרו לי רוצה לברוח אני בחורה צעירה בסוף שנות העשרים אקדמאית רווקה עובדת בעבודה מסודרת אך אני לא נהנת מהעבודה שלי כל הזמן במצב רוח מדוכדך ודכאוני רוב שעות היום עצבנית ממעטת לדבר ולא מצליחה לנהל שיחה עם אנשים מאוד ביקורתית על עצמי ועל האנשים סביבי ואם אני מדברת תמיד יש לי טענות על אחרים לא ממש אוהבת אנשים. ומהשיחה שלי עם אחרים מרגישים שאני דכאונית וללא מצב רוח, המחשבות שלי מאוד מפוזרות לכיוונים שונים שאני לא יכולה להתרכז במשהו אחד. מרגישה שנמאס לי לחיות לפעמים,וכמו כן אין לי תמיכה לא מהמשפחה ולא מחברים אין לי חברות בכלל ומעט חברים בנים.לא אוהבת המקום שאני חיה בו לכן אני רוצה שינוי כמו למשל זוגיות או מעבר לארץ אחרת או משהו שיוציא אותי ממצבי רוח אלו כי נמאס לי כדאי לעזוב את הארץ?

מיכל שלום, נשמע מאוד לא פשוט לך. את לא נהנית בעבודה קשה לך עם האנשים סביבך וקשה לך עם הבדידות. אבל לא פחות, אם לא יותר, קשה לך עם עצמך. השינוי לו את כל כך מייחלת הוא שינוי החוויה שלך, הדרך בה את מרגישה מול העולם. במובן זה אני לא חושב שמעבר ארץ כשלעצמו הוא זה שישנה - כי את תעלי על המטוס עם עצמך ועם קשייך. הצעתי לכן היא אכן לחפש שינוי, אך לעשות זאת קודם כל מבפנים, אולי בעזרת טיפול, לנסות ולראות מדוע כל כך קשה לך עם עצמך. ומתוך כך גם עם סביבתך. בהמשך אני מאמין יבואו גם שאר השינויים כמו היכולת למצוא בן זוג, ואולי גם היכולת להיות פחות ביקורתית כלפי עצמך ואחרים. דרור

שלום, היום דיברתי עם הבוס שלי ובטעות כזאת אמרתי לו משהו שהוא לא נכון ב 100% אבל רוב בני האדם היו אומרים את מה שאמרתי ואיך, בכל מקרה, מאז אני " לא עצמי " וכאילו משהו מפריע לי לחזור למציאות, אני חייב לציין שאני בן אדם שלא משקר וגם אם הייתי רוצה לשקר אז לא יכולתי כי אם אני מקשר אז אני נהיה לא עצמי ומשהו כאילו מריחק אותי אחר כך מהמציאות, יש איזה מילה שאני יכול לאמר לעצמי כדי לעזור לעצמי ? זה מעיק להיות ככה, פשוט סבל נפשי, תודה.

שלום לך, מרבית האנשים מרגישים לא בנוח כאשר הם משקרים. עבורך, עם זאת, ההרגשה שלא דיברת אמת גורמת לך לניתוק מעצמך ומשפיעה עליך באופן חזק ביותר. קשה לדעת מהמעט שסיפרת כאן מדוע. האם זו חרדה שתיתפס. האם זה מעורר בך זכרון על שקר מסויים עוצמתי, שכל שקר מעורר בך את אותה התחושה וההרגשה שהדרך היחידה להתמודד היא התנתקות? נשמע לי שבשלב כלשהוא חשוב שתפנה לטיפול ותנסה להבין מה בדיוק קורה לך וכיצד אתה יכול להתמודד עם זה. בינתיים, חשוב שתדע שמחקרים מראים שגם אם איננו חושבים כך כולנו משקרים בכל יום. מדברים קטנים ועד דברים משמעותיים יותר. דרור

ב-3הלילות האחרונים חלמתי 2 חלומות שקשורים לגפיים תחתונות קטועות: אתמול חלמתי שאני יוצאת עם מישהו עם רגליים תותבות. 2 לילות לפני כן חלמתי חלום מתקתק על משפחה עם סבא וסבתא, אך הסוף היה מזעזע- לסבא נקטעו 2 הרגליים, לסבתא אחת מהן, והמשפחה באו לבקר אותם בבית החולים (לא ראיתי את האזור של הרגליים בחלום). קמתי מזועזעת, החלום השפיע עלי נורא והצלחתי להרגע ממנו רק לאחר שעה-שעתיים עם טיול בחוץ. אני לא מצליחה להבין מה החלומות הנ"ל מנסים לשדר לי...

שלום לך, בכדי להבין מה משמעות החלום עבורך חשוב להבין מה האסוציאציות שעלו לך ממנו, מה משמעות רגליים תותבות עבורך, סבא וסבתא ומה זה עבורך רגליים קטועות. חשוב גם לדעת את ההקשר בחייך בו חלמת את החלום. למשל אם קרה משהו בימים האחרונים או שחשבת או נזכרת במשהו. מבלי לדעת כל זאת, וזאת ניתן רק בתוך טיפול קשה ולא ממש נכון להציע פירושים שונים לחלום. דרור

עברתי לרגע להגיד שלא מסוגלת יותר. הכל מתחרבן-העבודה, הלימודים הזוגיות ואני. לא מ-סו-ג-ל-ת יותר! תודה וסליחה

שלום לך, ישנם רגעים, תקופות, בהם ההרגשה היא שאי אפשר יותר. שהכל מסביב לא מסתדר. ולעיתים זה באמת כך, הדברים לא מסתדרים. ברגעים כאלו אני יכול להבין את התחושה שאת לא מסוגלת יותר, לא מוצאת היכן להיאחז. אבל מלבד הפורום, שאני מקווה שיכול להוות נקודת אחיזה ולו זמנית, ניתן לשמור במחשבה את ההרגשה שזו תקופה, שזה יכול לחלוף ושאת יכולה לנסות ולהשפיע על כך גם כן על ידי בידוד של קושי בתחום אחד מקושי בתחום אחר. אני יודע שזה לא קל, אבל שווה לנסות. דרור

אתה לא מבין שאי אפשר- מה לבודד ממה??? אני נכשלת בכל המבחנים חבר שלי עזב אותי אחרי חצי שנה כי אני משעממת. בעבודה אני עושה חרא של משכורת ולא סובלת את העבודה שלי. איך לבודד הכל ביחד לא מסוגלת יותר!

איך זה נכון לעשות? מתי ילדים אמורים לעזוב את הבית? 20 ,30 , 40 איך אומרים לילד אתה גדול צא לחיים בלי שיפגע? אני אמא שלו אבל די מספיק גם אני רוצה שקט. תודה לכם

היי כרמלה אני מוכנה לעזור לך לעשות סדר. כאמא לילדים בני 20 30 , בעקרון,, ההחלטה על עזיבת הבית לטובת נהול חיים עצמאיים ,מגיע מהכוון של הילדים ,ופחות מהכוון של ההורים. לא קל להורה לומר לילד שהגיע זמנו לעזוב את הבית ,כי רוצים קצת שקט, למזלינו ,להם בוער יותר להתנתק ,וכך נחסכת מאתנו ''הציפייה" לשקט המיוחל. בכל מקרה בגיל 18 הם אמורים להתגייס ,כך שהם כבר עם רגל אחת בחוץ.

כרמלה שלום, המצב שאת מתארת לא קל. את רוצה את השקט שלך אבל גם מרגישה לא נוח עם אמירה כזו, אולי אפילו אשמה על כך ש" איזו אמא מגרשת את בנה מביתה". אני יכול להבין רגשות מעורבים אלו. אבל לדעתי עבור שניכם נכון יהיה אם הוא יעזוב את הבית, בעיקר אם הוא מתקרב לגיל שלושים ומעלה. זאת משום שלמרות כל מה שנאמר הסיבות הכלכליות אינן היחידות ולרוב אינן המרכזיות בהישארות בבית. אלא סיבות רגשיות. כלומר אני מניח שממש כפי שלך לא קל לומר לו לך גם לו לא קל ללכת ולגדול, אבל זה חשוב לו. נסי לדבר איתו, להבין מה מחשבותיו בנושא, נסי לעזור לו. זה יכול להיות דומה ללמד רכיבה על אופניים, מפחיד להרפות ומפחיד גם להרגיש שמרפים, לעיתים גם נופלים. אבל כל עוד זה נעשה בהדרגה ולא באופן חד ותוקפני אין סיבה ששני הצדדים לא ייהנו מכך. בהצלחה, דרור

שלום, אני בת 24, גבוהה ואפשר לומר שאני די רזה. אבל לא הכי רזה. לא מקל. גם בחודשים האחרונים אכלתי הרבה יותר כי גם הפסקתי לעשן. ועליתי במשקל, בערך עשר קילו. היום החלטתי סופית שאני עושה דיאטה, קניתי מצרכים בריאים והכל ואמרתי גם לאמא שלי על החלטתי. כמובן שאמא שלי תמיד חייבת להרוס אז היא אמרה (ולא בציניות) "את באמת צריכה". אז גערתי בה ואמרתי שעם הערות כאלה יש רק שני מצבים שאני אגיע אליהם בזכותה וזה או אנורקסיות או אכילה כפייתית. כי היא מובילה אותי למצב דיכאוני ולא עוזרת לי. אז אם היא לא רוצה להגיד משהו טוב אז עדיף שתסתום ת'פה. וזאת הבעיה השנייה - אני שונאת שהיא מסתירה ממני דברים, מה שקורה ומה שהיא חושבת, אז ישר כמובן היא השתמשה במה שאני שונאת את התכונה הזאת בה, ואמרה לי שהיא חשבה שביקשתי שהיא תגיד את האמת, תמיד. אבל זה היה ממש פוגעני, תמיד יש לה כל מיני יציאות מגעילות כאלה, היא הכי חסרת טאקט. אז מה אני אמורה לעשות בעצם?

שלום לך, מהדברים שלך נשמע שמאוד קשה לך מול אמא שלך. היא מעוררת בך משהו שלא משנה מה קורה את מרגישה נפגעת. אם היא מדברת את נפגעת ואם היא שותקת את מרגישה שהיא מסתירה ממך משהו, שבעצם היא חושבת על משהו פוגעני ואת נפגעת בכל מקרה. לא רק זה אלא שהבקשה שלך שהדברים ישתנו בתחום הזה משמשת נגדך ומהווה עבורה אפשרות לומר לה הכל בכל דרך שהיא רוצה. המשאלה היא שאמא תשתנה ויהיה קל יותר. חשוב לנסות ולהמשיך לעזור לה להבין מה את צריכה ממנה בצורה ברורה יותר, ובעיקר לא באופן של שחור לבן. אבל ייתכן וזו הדרך היחידה עבורה לראות את הדברים. לכן הדבר המשמעותי עבורך הוא לנסות ולהתמודד אחרת עם האמירות שלה. להבין היכן זה פוגש אותך ומדוע כל כך אכפת לך וכל כך מכאיב לך עדיין מה שהיא אומרת. זו משימה לא פשוטה וייתכן שתוכלי להיעזר באיש מקצוע לשם כך. אבל אני מאמין שזו משימה חשובה. דרור

היי צהריים טובים איך מטפלים בבולומיה שנמשכת מעל שלושים שנה? יש אפשרות לטפל בזה או שכבר מאוחר מדי?

כספית שלום, אני חושב שבהחלט ניתן לטפל בבולימיה, גם אם היא נמשכת זמן רב. נכון שזה לא פשוט. במידה רבה זה הפך לחלק ממך. אבל ניתן לעשות זאת גם על ידי התמודדות ישירה עם הבולימיה, וגם על ידי הבנה של הגורמים לה והדברים שמפריעים לך בחייך. עצתי היא שתנסי לפנות למטפל המתמחה בהפרעות אכילה. בהצלחה, דרור

כמה מביך, מתיש, מכעיס ומשעמם גם לכותב וגם לקורא שנשמעת הקלישאה שוב להכריז- כואב, עצוב, מפחיד, לבד, סיוט, בהלה, אימה, זעם, מחנק, בכי - אעצור פה נדמה שהתמונה ברורה תשתית הרגשות והתחושות רוקמים עור וגידים יוצרים מציאות- יום ארוך שלא נגמר כאילו כבר הייתי פה אתמול עכשיו מחר נכתב כבר הכל-נשמע גם כואב כבר אמרתי שכחתי רק - די הסבירות להקלה מצטמצמת בכל פעם שנשמעת הקלישאה אני עיפה

שלום לך, אכן נשמעת בדברייך הכמיהה למנוחה, שהכאב ירפה קצת, שתוכלי לחוות ולומר את הדברים מבלי לחוש שאת אומרת אותם שוב ושוב מבלי שדבר משתנה. כאילו אותו יום חוזר על עצמו ומביא לעייפות. אני מבין עד כמה זה נראה רחוק עכשיו להרגיש שזה יכול לקרות שהדברים לא יחוו כך. ייתכן ודבריי הבאים ישמעו גם כן כקלישאה, אך עבורי הם אינם כך, אני חושב שאת נמצאת במקום מבלבל ומעייף מאוד שכרגע בעיקר חשוב לכבד אותו ולשרוד אותו. דרור

שלום, מה עושים כשמבינים ויודעים את ההגיון העומד מאחורי זה אך לא נשאר כוח להתמודד. מה אומרת לעצמי כשבאמת רוצה אך הנפש בהיותה כה מותשת לא מסוגלת לעמוד בזה. מאוד רוצה להיכנע - לא כי אין סבלנות לחכות לבוא המשיח, לא כי אני מתפנקת פשוט לפעמים זה יותר מדי. יש דבר כזה יותר מדי? מותר לי לומר יותר מדי או שמחוייבת לעמוד בהכל? מתי יאמרו עבורי - עד פה - פה כבר מעבר לכוחך? נשבעת שניסיתי לשכוח הכל, לסלוח על הכל, לחייך למרות הכל ולהמתין בסבלנות שהכאב יפסק-זה פשוט יותר מדי. אני אוהבת את החיים אפילו מאוד הם משהו שלא פשוט לוותר עליהם - למרות הכל. לצד זה לא נשאר בי כוח. מאיפה שואבים מים אם הבאר יבשה ורגליך לא מוכנות לשאת אותך לבאר אחרת? לילה טוב

יקרה שלי שאלה לי אליך, את בטיפול? ממה שאת עוברת מורגש שאת מנסה לבד לעבור את הכל:-( לא שאני חלילה חושבת שאת לא יכולה אבל אולי עם טיפול לפחות תשני קצת....זה יותר מדי כאב ויותר מדי לבן אדם אחד:-( אני פה! בילבי ילדת הברזל

ו.....עוד משהו חשוב.. את לא נשמעת קלישאה את נשמעת מאוד סובלת!!!!!! תעשי לעצמך קצת הנחות מותר לכאוב בלי להתנצל על זה שאת נשמעת קלישאה....... מה כל כל מפחיד אותך בלשעמם אחרים עם הכאב שלך מי אמר לך שזה כלום לא חשוב משעמם? אני לא פסיכולוגית אבל מעצבן אותי שכואב לך כל כך ואת לא רוצה להישמע קלישאה:-( גם חבר שלי כזה אבל הוא גבר גברים מתביישים כשכואב להם...חמודה אנחנו בנות אנו אמורות להגיד דברים כאלה שלך לילך

שלום אפשר לדעת (אם מישהו יודע) מה מתרחש מבחינה כימית במוחו של בעל ההפרעה האנטי סוציאלית שגורם לו להיות חסר רגשות ואמפטיה? מעניין אותי. איך יכול להיות שאדם רגיל בעל רגשות הופך להיות מפלצת? האם קורה שינוי מבני במוח? או שטיפול נפשי אינטנסיבי וממושך ואוהב יכול לצמצם את הבעיה בצורה משמעותית? איך יכול בנאדם לחיות שנים בבית מבודד ללא חברת אנשים מבלי להגיע לבית משוגעים? או להיכנס לדיכאון? יש לי מקרה כזה במשפחה.

עדינה שלום, הפרעת אישיות אנטי סוציאלית היא הפרעה שניתן להבחין בה לרוב כבר בגיל ההתבגרות (לעיתים אף לפני כן ואז היא מכונה הפרעת התנהגות). הפרעה כזו שסימנים לה מופיעים רק בגיל מאוחר דורשת בירור נוירולוגי ובחינה האם קיימת סיבה מוחית שהתפתחה וניתן לפתור אותה שמובילה לשינוי בהתנהגות. אנשים הסובלים מהפרעת אישיות אנטי סוציאלית, חווים רגשות, אך הם אינם חשים אשמה. הם יודעים להבחין בין טוב לרע, אך שיקול זה אינו מנחה אותם אלא טובתם העצמית בלבד. הם אינם סובלים ממש מההפרעה, הסובלים הם בעיקר סביבתם. בשל סיבות אלו הם אינם נוטים להגיע לטיפול או להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי. אך הם כן נוטים לעימותים עם החוק ומרבית האסירים סובלים מהפרעה זו בצורה כלשהי. לגבי הסיבה להפרעה ישנן השערות רבות מהסברים הקשורים בילדות, דרך מוכנות ביולוגית לכך, וקיימות גם תיאוריות הקשורות לפגם בחלקים במוח האחראיים לשליטה בהתנהגות ולתחושות אשמה. דרור

מה עושים?? מה עושים כשרוצים ללכת לטיפול אבל לא מאמינים שצריכים לשלם למישהו על הקשבה......כאילו מה הקטע שעה עולה מלא כסף וזה בסך הכל מילים......למה פסיכולוגים לוקחים כסף על זה שהם יושבים ולא עושים כלום? רופא שיניים אני מבינה אבל מה הפוזה של לשלם משכנתא על כלום? אני רוצה.....((איפה יש טיפול חינם אני רוצה פסיכולוג חינם כי אז הם באמת רוצים לעזור!! אני כן מעוניינת בטיפול אבל לא מוכנה לתת שקל לזה שיקשיבו לי ויגידו לי אהה אההה...

דלית שלום, אני יכול להבין מדוע את חשה כעס על כך שאת צריכה לשלם על משהו שהוא לכאורה כה מובן מאליו כמו הקשבה. את חשה שרק הקשבה שלא נקנית בכסף היא הקשבה אמיתית, שרק אז באמת אכפת ממך שאז אולי נשמר השיוויון. באופן אישי אני לא חושב שהדבר היחידי שפסיכולוגים עושים הוא להקשיב, ובוודאי לא חושב שאלו רק מילים. אני גם תוהה האם גם את חושבת כך. ואם כן מדוע את מחפשת דווקא טיפול פסיכולוגי. כניסה לטיפול היא דבר קשה מאוד, היא מעוררת חששות רבים, כעסים לעיתים ותחושות מנוגדות של בעד ונגד. אם כרגע את מרגישה שכניסה לטיפול בתשלום אינה אפשרית בעינייך את יכולה לפנות למרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות. דרור

^%&)*#@!$^*&^$#@%&**&^%$#@@$^*)*^%$#%&$*%^&#$@$^%#@#@@$#%^&*&*&^%$$%^&^*& ככה קופצות לי מחשבות לראש מאחת לשניה, בלי התרעה למה עומד לקרוא, בלי יכולת להבין מי נגד מי,בלי שליטה בלי נשימה בלי טיפת אויר. והמוות המוות המוות זו המחשבה היחידה שיכולה לחשוב עליה ללא הפסקה,לפרטי פרטים איך בדיוק מתי מה אני אומרת ומה אני לא, ממי אני נפרדת ממי לא מה עושה אם פתאום משהו מתפקשש,אסור לעבור את היעד אפילו לא בדקה, ברגע אחד יש פרפור ולחץ בבטן, וברגע אחר יכולה ממש להתחבר לזה שכבר לא ארגיש דקה אחרי או קצת יותר.אפשר להשתגע ככה. ההמתנה הזו מורטת עצבים.

שלום לך, נשמע לי מהדברים שלך שאת חיה בבלבול רב, בלבול שגורם לך סבל רב. הדבר היחידי שסביבו המחשבות מתלכדות הוא המוות, או ליתר דיוק האפשרות למות ולהפסיק את הסבל הזה לכשתרצי. נשמע שבמובן מסויים זה מקל עלייך. איני יודע אם את בטיפול או לא, כמובן שהייתי ממליץ שתהיי בטיפול, אך בכל מקרה נראה לי חשוב לנסות ולראות האם ניתן למצוא משהו נוסף סביבו המחשבות יכולות להתלכד מלבד המוות. כך שתוכלי לחוות בחירה אמיתית ולא רק להרגיש שאת נדחפת למוצא היחיד הזה. דרור

נסי להתעודד אל תוותרי וגשי לקבל עזרה מקצועית גם אני הרגשתי הרבה את הכאב הנפשי.אני מכיר את הכאב הזה.הרבה מכירים אותו. את לא לבד.את יכולה לקבל עזרה אם רק תבקשי. אלה החיים שלך ואת צריכה לדאוג לעצמך, לבריאות שלך. אהבי את עצמך עד כמה שניתן, נסי להרגע ולדאוג פחות. זכרי שהמוות הוא דבר סופי. אין משם דרך חזרה ואין עולם אחר. הייתי במצבים קשים של רצון למות יחד עם כל הכאב שמתלווה לזה.אבל אני רוצה להגיד לך שאפשר לצאת מזה. בעזרת טיפול נכון,ועזרה.זה כדאי.נסי לשתף מישהו בכאב שלך.אני בטוח שאת בחורה טובה ומקסימה.אני מאחל לך ימים טובים ומאמין שעוד יהיו לך כאלה.תהיי חזקה.

שלום לכם אני מחפשת פסיכולוג ילדים באזור נתניה שעובדים עם קופת חולים מכבי. מישהו יודע איך יודעים בדפי זה על פסיכולוגים שעובדים עם קופות חולים? תודה

ליאת שלום, למיטב ידיעתי את יכולה לבקש מקופת חולים מכבי רשימה של פסיכולוגים שעובדים בהסדר איתם. שנית את יכולה לנסות דרך המאגר של הפסיכולוגים באתר פסיכולוגיה עברית ברשת לנסות ולברר אילו מטפלים עובדים בהסדר עם מכבי. בהצלחה, דרור

לא יכולה יותר.. הכל כואב ,גופי לא יכול לעמוד בכאב הזה .. דייי ... אני לא שומעת שום רעש מוכר , גם לא קול, בעצם..כן , יש כמה קולות , אבל הם רחוקים ..ככ הם נשמעים לי מוכרים ויחד עם זאת עמומים... הם ממש לא מובנים לי , הכל מתערבב לי שם ואני .. דרור , אני בעצם בכלל לא כאן, אני שומעת .. אבל לא כאן .. אתה מאמין לי ?.. הגוף שלי כאן .. הוא ממשיך להיות שקט, הוא לא זז לשומקום , רק דומם לא כמו אז , ו..הנשמה שלי זועקת לשמיםםם בלי קול .. אני מרגישה רק נגיעות של ידים מגעילות , ידיים זרות , שממשיכות לגעת בי ולגעת ..דייייייייייי אני לא יכולה יותר !!!!!!! נו....דייי בבקשה .. אני מדברת שוב על עצמי אולי כבר תצרחי מטומטמת .. תגידי משהו ..מה נסגר איתך?....!!!!! איפה את ?!!!!! נו כבר שרית אולי תצרחי כבר????? !!!!!! אוף איתך , מה קורה לך תגידי ?... למה את שותקת?... שוב שותקת ?!!!! אבל אני .. איפה אני ?.. איפה אני בכלל ??.. (((((((((((((לעזאזל???!!!!)))))))))))))))))))))) רק ..הייתי שם בלי לעשות כלום ?!.. טיפשה .. בא לי לשבור משהו,, לנפץץץץץץץץ .. להשחית , להרוס, להכחיד , לרסק בא לי פשוט לאבד את השפיות.((((((((מותר לי ?))))))))))))))) בא לי להתמוטט ,לשבת על הרצפה , להחזיק את הברכיים ולבכותתתתתת, לבכות בלי סוףףףףףףףףףף אני רוצה להתאבל על עצמי ובכלל ... אולי אחכ אוכל רק .. לנוח... להרגע...?... ולהרגיש את השקט שככ לא מובן לאף אחד וחסר לי בטירוףףףף. מצטערת..:-( מאוד ..חייבת להניח את הכאב הזה איפשהו מבלי לפגוע בעצמי . שרית

שרית שלום, את חשה מוצפת ברגשות כואבים, תחושות של אשמה עולות בך ואת מביעה כמיהה מובנת מאוד לשקט. אני שומע בדברייך את הרצון העז למצוא את השילוב הנכון לך בין היכולת לבטא את מה שאת מרגישה לבין החשש שזה ימוטט אותך. אני מבין עד כמה קשה להישאר עם כל זה לבד ולכן את בהחלט יכולה להניח ולשתף כאן בכאב שלך, ולהרגיש שלא הכל נשאר אצלך. שאת לא לבד. דרור

הפרעת אישיות גבולית (borderline personality disorder – BL) הינה תסמונת עם יציבות פנימית רבה, צורה קבועה של ארגון ומבנה אישיות (לא מצב רגרסיבי) ולא מדובר על מעבר בין נוירוזה לפסיכוזה. הגנות האופי מחזיקות מעמד ומונעות דיסאינטגרציה פסיכוטית. לעומת תסמונת זו בסכיזופרניה מתקיים תהליך פתולוגי דינמי רגרסיבי ללא חזרה שלמה למצב הקודם. בעבר נקראה הפרעה זו בשמות נרדפים: סכיזופרניה אמבולטורית, סכיזופרניה פסאודונאורוטית, אישיות אינאדקווטית,PAN NEUROSIS, PAN ANXIETY. ניתן לחלק את התסמונת לשתי צורות: 1) BL STATE שהינו מצב סטטי. 2) BL SYNDROME שהוא דקומפנסציה של מצב זה והוא מביא להופעת סימפטומים שונים. חלוקה זו מצביעה על תפיסה והתייחסות ל BL כמו ליתר הפרעות האישיות, בהן סימפטומים מורכבים על מבנה האישיות הבסיסית. למשל: סימפטומים נוירוטים היסטריים על רקע הפרעת אישיות היסטרית, או סימפטומים נוירוטים כפייתיים על בסיס הפרעת אישיות כפייתית. האנשים שסובלים מהפרעת אישיות גבולית מתאפיינים ב: • אי יכולתם לתפקד באופן עצמאי לאורך זמן. • ניכרת בהם תלותית רבה ופסיביות ובאופן פרדוקסלי רבים מהם פועלים לעיתים באופן לא שקול על ידי ACTING OUT. • לרבים מהם חיים מצומצמים. • הם אינם מגשימים את הפוטנציאל שלהם. • לאורך השנים ניכרת אצלם כמאפיין פרוגרסיה ורגרסיה. • הם מרגישים "לא בסדר", לא אדקווטים, נחותים. • יש להם אינהיביציות וקשיים בלגמור משהו, להשלים לימודים, לסיים התחייבות, לעמוד ברשות עצמם. • הם אינם מרגישים אדם אמיתי , בחיים ריאליים , אמיתיים. • הם מרגישים תכופות מדוכאים , בודדים. • אין להם את עצמם , אינם יכולים לחזק את עצמם. פנומנולוגיה האפקט- הבולט ביותר הוא הרוגז, הכעס, המכוון למגוון עשיר של מטרות. הרוגז מאופיין על ידי הגדרות משנה כגון: הרס עצמי, ACTING OUT, RAGE REACTION. אפקט נפוץ נוסף : הדיכאון שאינו נובע מרגשות אשם אלא הוא נובע מבסיס קיומי של תחושת בדידות וחסר יכולת למחויבות ואינטימיות עמוקה ומתמשכת בקשרים הבינאישיים . אפקט דכאוני זה נע בין הגדרה של ייאוש קיומי ועד לתמונה של דיכאון בעל צביון כמעט פסיכוטי ודהפרסונליזציה. לפציינט אין סובלנות לתחושת הבדידות. יש לו הרגשה כרונית של ריקנות ושעמום. הוא יכול להתאהב פעמים רבות אך ההתאהבות לא עוברת לשלב של אהבה אלא נאכלת באש גדולה. החרדה המאפיינת את הפרעת האישיות הגבולית היא חרדה מסוג חרדת עזיבה ואפקט נוסף שמאפיין אותו הוא אנהדוניה והעדר שמחת חיים. מצב הרוח בכללותו אינו יציב . הוא עובר זעזועים ומעברים חדים ממצב רוח נורמלי למצב רוח דספורי , לא תואם , חסר שליטה. לעיתים מופיעים התקפי זעם , ACTING OUT , ניסיונות התאבדות. התנהגות מצבי רוח הלא יציבים והמעברים החדים הרבים משפיעים כמובן גם על ההתנהגות. למרות התנהגות לא יציבה כרונית "STABLE IN IT'S INSTABILITIY " ניתן להתרשם מתפקוד חברתי חיצוני טוב הן במישור החברתי והן במישור התעסוקתי. קיים אפוא פער ניכר בין המבנה האינטרפסיכי הפרימיטיבי לבין התפקוד הפונקציונלי בפועל שהינו טוב למדי. ואשר לצידו קיימת התנהגות עקבית של אימפולסיביות ופעולות הרסניות כלפי עצמו. מטרת הפעולות יכולה להיות חיובית אך התוצאה הרסנית. ( לדוגמא: רצון למלא את עצמו ואת תחושת הריק על ידי אכילה אובססיבית ושימוש באלכוהול או בסמים ) רצון לבטל את תחושת האנהדוניה וחוסר החיות על ידי פרברסיה מינית , מניפולציה של הקשר עם הסביבה. (כמובן פעולות אלו ומטרתן אינן נשלטות על ידי מודעות והכוונה מגמתית) התנהגויות אלו יוצרות אזורי חפיפה בין הפרעת אישיות הגבולית להפרעות אישיות אחרות כגון: אישיות אנטיסוציאלית, אישיות היסטריונית, או הפרעות מיניות והתמכרויות. היחסים הבין אישיים הם אינטנסיביים ולא יציבים עד שינוי עמדות תמידיים בקשר לבני הזוג או הידידים. קיימת מידה רבה של אימפולסיביות והתנהגות שלא ניתן לנבא , כולל גרימת נזקים עצמיים. ההתנהגות הלא יציבה קשורה לבעיית זהות בסיסית שמתבטאת בחוסר ודאות וחוסר בטחון בזהות, בבעיה של דימוי עצמי, זהות מינית לא מאורגנת ולא חד משמעית ,קושי בבחירת מקצוע , קושי בהתחייבות למטרות וערכים , לימודים וכו'. סימפטומים 1) סימפטומים נוירוטים: אובססיביים קומפולסיביים, פוביות רבות, סימפטומים קונברסיבים רבים ומוזרים, היפוכונדריה, הפרעות מיניות פולימורפיות. 2) אפיזודות פסיכוטיות קצרות שמופיעות לרוב במהלך טיפול תוך העברה אינטנסיבית. פסיכוזות אלו נבדלות מהפסיכוזות הקלאסיות בכך שהנן ארעיות, רוורסיביליות, EGO ALIEN, ואין בהן דלוזיות והלוצינציות עקביות. אלו רק מיקרו אפיזודות שנמשכות בין שעות מספר למספר קטן של ימים. 3) התנהגות דמויות פסיכופטיה אסוציאלית/אנטיסוציאלית. תכופות ה- PRESENTING SYMPTOM הוא: דיכאון או בעיות ביצירת קשר, חוסר יכולת לקיים יחסי מין, בעיה בחיי הנישואין, התמכרות (אוכל, אלכוהול, תרופות). האספקט הדינמי א. מבחינת ID (האגו) : ID חזק ואגו שהינו חלש מדי כדי לווסת, לשלוט ולתאם את הדחפים היצרים. ז"א יחס לא נכון בין דחפים וה"אני". בכל שלב שהוא אין ה"אני" נותן כיוון לדחפים. הדחפים וה"אני" מתפתחים באופן בלתי תלוי והם כאילו שייכים לשני אנשים נפרדים. מרכיבי היצר נשארים בקיבעון ברמה הפרמיטיבית ואינם מסוגלים לצאת משליטת עקרון ההנאה ולהישלט על ידי עקרון המציאות. ב. מבחינת ה"אגו": מדובר באגו חלש בהשוואה לעצמת הדחפים. החולשה של האגו קשורה בליקוי בסינתזה ואינטגרציה וכן בשימוש מאסיבי בהגנת הפיצול וההגנות הנלוות אליה. (על השימוש המאסיבי בהגנות שקשורות בפיצול מתבססת האבחנה הדינמית). הפיצול הוא תהליך אקטיבי אשר משאיר בנפרד אינטרויקציות והזדהויות בעלות איכויות אפקטיביות שונות. פיצול יוצר "חולשת אני" וחולשת אני נוטה ליצור שימוש מסיבי יותר בפיצול. (נדרש פחות קאונטראטקסיס בפיצול מאשר בהדחקה). יוצא אפוא ש"חולשת האני" והפיצול מחזקים זה את זה. יש הרואים בפיצול הגנה ויש הרואים בו מעצור התפתחותי (כי בטיפול תוך קונפרונטציה של חוסר החבור לא מתעוררת חרדה. רק בשלב מאוחר יותר של הטיפול, כשה"אגו" הבשיל במידת מה, הקונפרונטציה של הפערים מעוררת מידה מסוימת של חרדה). המנגנון השני המאפיין BL הוא PROJECTIVE IDENTIFICATION – הזדהות השלכתית. מדובר כאן ב- PI פתולוגי, מסיבי (בגלל התגברות הרגרסיה). ה- PI הפתולוגי משמש כדי להתקיף ולהשליך בצורה מסיבית אלמנטים של ה- SELF החוצה, ואלמנטים אלו מורגשים אז כקיימים בצורה לא נשלטת על ידי המשליך ומהווים סכנה מבחוץ. מנגנוני הגנה אלו מביאים עמם מקבץ (CLUSTER) של הגנות פרימיטיביות הקשורות בפיצול: DENIAL (הכחשת חרדת העזיבה ויצירת אשליה שהאובייקט הוא חלק מה-SELF) אידיאליזציה, דוולואציה. כתוצאה משימוש בהגנות פרימיטיביות אלו קיימת ירידה ביכולת לשלוט בדחפים עד נטייה חזקה ל- ACTING OUT, ירידה ביכולת לשאת חרדה, ירידה בפיתוח מסלולי סובלימציה, נטייה לחשיבה לפי התהליך הראשוני וירידה בבוחן המציאות. ירידה ביכולת הסנטטית והאנטגרטיבית של ה"אני": לפסוסים וחוסר רצף בתחום הקוגניציה (התהליך הראשוני משפיע על החשיבה והשפה). הפיצול ב- BL מביא להפרדה מוחלטת ולחוסר קומוניקציה בינו לבין עצמו, בין ה-S ל- S (אין OC אין SC). הפיצול יוצר אצל ה- BL סגרגציות של סכמות פנימיות רבות של ה-S ושל האובייקט. במקום מודל אינטגרטיבי, ריאליסטי וקוהרנטי של ה-S וה-O מתקיימות סכמות או תמונות רבות של ה-S וה-O כטובות או רעות. ההפרדה יכולה להיות בין ה-S כמלאך מחד וכמלאך המוות מאידך, כיצור חי וכיצור מת. במצבים דיסוציטיבים של אישיות היסטרית יכולות להתקיים סכמות עצמיות נפרדות כפוריטנית מחד וכזונה מאידך. אצל הפטישיסט יכול להתקיים דימוי עצמי של אישה עם פניס או אישה בלי פניס. באישיות נרציסטית יכולה להיות תמונה עצמית של גאון ושל כשלון נוראי. (במשבר של ה- INFORMATION PROCESSING, הפיצול אומר שמאורעות אקטואליים וזיכרונות מועלים בדרך מעוותת עם נטייה לשייך אלמנטים טובים לייצוג העצמי ואלמנטים שליליים מחוץ לעצמי- באובייקט. יכולה להיות קיימת גם נטייה לשייך באופן מקביל אותה האינפורמציה עם אינטרפרטציות נפרדות למשמעות הטובה והרעה שלה. הפציינט מודע לשתי המשמעויות השונות האלו אך הן אינן מושוות זו אל זו בצורה המצופה כשקיימת אבחנה מציאותית ודרך חשיבה שמבוססת על המציאות ועל פתרון ריאלי של בעיות). הפיצול וה- PI הוא האחראי להרגשה הסובייקטיבית של ה-BL (ההפרדה בין חלקי ה-S) שהוא כמו שרשרת תכונות ללא חוט מקשר, שהוא חווה את עצמו כמו איים המוקפים במים וביניהם יש חלל, ריקנות וחסר אפשרות לקומוניקציה. ל-BL תחושה מועטת של המשכיות פנימית מהעבר להווה לעתיד. תחושה של היותם עטופים במעטפת שאינה מספקת ואינה מגינה דיה (עטיפת אגו) והם מרגישים חדירים, חסרי אונים ובסכנת היעלמות (אנהילציה). לסכום: למרות הגנות פרימיטיביות- ההגנות פועלות והן יעילות ויציבות, התפקודים האוטונומיים של ה"אני" ממשיכים לתפקד ברמת תפקוד קבועה ולכן בוחן המציאות תקין. ג) המצפון: המצפון הינו פרימיטיבי וסדיסטי, מעכב התפתחות ולמוד מהניסיון, מעורר הרגשת נרדף בעיקר מהחוץ. קיימת בסופראגו חוסר אינטגרציה ופעילות אחידה. הסופראגו מכיל לקונות והתנהגויות מצפוניות מתקיימות לצד התנהגויות לא מצפוניות כביכול התנהגויות של שני אנשים שונים. ד) יחסי האובייקט: יחסי האובייקט של ה-BL קשורים בהפרעה הנרציסטית ממנה הוא סובל. הוא אינו צומח מעל הצורך הנרציססטי לשלוט באובייקטים החיוניים וכשהאובייקט הנרציססטי שהוא SELF OBJECT נכשל במילוי תפקידו, ז"א במילוי הצרכים ובנתינת סיפוק מתעוררת בעיה בהערכה העצמית. המאפיין את יחסי האובייקט של ה-BL :  איכות של סיפוק צרכים על ידי האובייקט, סיפוק מיידי ולא – מופיע זעם.  תלות עצומה באובייקט כדי לספק את הצורך באספקה נרציסטית ובגלל התלות בצורך לשלוט באובייקט.  התייחסות לאובייקט כאל חלק ולא כאל אובייקט שלם, אלא כבעל פונקציה מסוימת.  איכות הקשר דומה לזו שיש לילד ל- TRANSITIONAL OBJECT. אפשר לעשות בו ככל העולה על רוחך, אך אסור ל-O להיהרס. אפשר להשתמש בו, לזרוק אותו או שהוא נעלם עבור הילד, כלא היה כששוב אין לו צורך בו. מכיוון שב-BL קיימת יכולת מוקטנת לקטקזיס של האובייקט יש נטייה להתחבר לאובייקט דבר המאיים על שלמות ה"אני" בגלל החשש של MERGING. (מאפייני האישיות מתחברים עם אלו של ה-O). הסימפטומים של ה-BL מדגימים איחוד סימבולי עם אדם אחר. הם בנוסף לאדם האחר מהווים אחד. הם חייבים להשביע רצונה של דמות מופנמת (שאותה אוהבים או שונאים לסירוגין וממנה פוחדים ובה תלויים או דמות חיצונית. לפני ההצלחה הם נבהלים שמא ההצלחה תגרום לנטישה). ההתנהגות של ה-BL לאובייקט נראות כביכול בסדר. התנהגותם הינה לעיתים סדוקטיבית, לעיתים מניפולטיבית ולעיתים ממושכת. הם יכולים למשוך את ה-O אך לא יכולים להחזיק בו. הבגרות והעצמאות נחווים על ידם כדפריוויציה בהשוואה למצב בו הם נכנעים, תלותיים ילדותיים – ואז הם נכנסים למצב רגרסיבי. בזמנים שונים הם נראים כאנשים שונים. פעמים רבות העזיבה או האהבה הם הטריגרים להחרפת הבעייתיות והופעת סימפטומים ברמה קלינית. למעטים מהם יש במציאות בן זוג תומך מאוד, מגן שמספק באופן יחסי את ה-BL. ניתן לחלק את ה-BL ל – 4 קבוצות בהתאם למאפיין את יחסי האובייקט שלהם: 1) ה-BL דמוי החולה הפסיכוטי: אלו מאופיינים על ידי התנהגות שלילית ובלתי תואמת כלפי אנשים אחרים הן במגע אישי, בפעילות קבוצתית ובמגע עם צוות ביה"ח. חולים אלו לא דאגו לחזותם האישית ואכלו וישנו מוזר, גילו אפקט זועם והתפרצויות זעם לעיתים עם אפיזודות של דיכאון. הם התאפיינו על ידי: התנהגות בלתי מסתגלת ובלתי תואמת, תחושת פגימה של הזהות האישית ותחושת מציאות פגומה, התנהגות תקיפה וזועמת כלפי אחרים, דיכאון. חולים אלו אמנם אינם פסיכוטיים, אך קיימים אצלם נטייה לדקומפנסציה ודיסאינרציה ומיקרואפיזודות פסיכוטיות. 2) בלתי עקביים : מתקרבים ומתרחקים לסירוגין מאנשים אחרים. בזמנים שונים הוא נע כלפי אחרים ונדחה מהם. (הם נמצאים מבחינת הרצון והנטייה לאנשים על מעין נדנדה, מתקרבת ומתרחקת). הם כועסים וגם מדוכאים בזמנים שונים. 3) "AS IF PERSONALITY" אנשים שאין להם זהות עצמית. הם מחכים לקבל מאחרים סימנים למה שמצפים מהם. הם מאופיינים בהתנהגות חיצונית רגועה עם מעט מאוד אפקט שלילי, אך גם ללא אפקט חיובי, ללא אהבה או חיבה למישהו או משהו. הם מחקים את האחרים באופן אינפנטילי. מעין FALSE SELF לפי וינוקוט. הם פועלים לפי הצורך להתאים את עצמם ולא מתוך עצמם TRUE SELF. הם יותר מגיבים מאשר פועלים (REACTION במקום ACTION). 4) אנשים שמחפשים קשר סימביוטי שלרוב אינו מספק (אלא אצל אלו שמצאו בן זוג מאוד תומך) ואם אין להם אובייקט מספק כזה הם מראים סימנים של דיכאון אנקליטי. אספקטים אטיולוגים הגישה הגנטית האינטרפרסונלית של מסטרסון: דיעותיו של מסטרסון מבוססות על הסכמה התפתחותית של מרגרט מהלר אשר מתארת את שלבי ההתפתחות של הילד מלידתו עד גיל שלוש. מסטרסון תופס את ה-BORDERLINE STATE כעצירה התפתחותית של האגו בשלב התפתחותי שמהלר מכנה RAPPROCHEMENT. (נזכיר כאן בקצרה את החלוקה של מהלך הספרציה אינדיווידואציה SI , ל- 3 תת שלבים: PRACTISING, RAPPRPCHEMENT , וקונסולידציה של האינדיווידואליות). שלב ה- R מתרחש בין גיל 15 ח' ל- 25 ח'. הוא מקביל לתקופה האנאלית ולשלב של הפוזיציה הדפרסיבית של מלני קליין. שהוא שלב קשה ועפ"י רבות הוא נקרא משבר ה-R. זהו שלב שבו הילד עובר דיסאילוזיה באשר ליכולתו וכוחו (בהשוואה לשלב הקודם של ה- PRACTISING בו הוא היה אופורי). הוא נדחף לשליטה במציאות אך הוא יכול לעשות זאת רק בנוכחות אמו או בקרבתה כשהיא מעודדת אותו ל- MASTERY, התרחקות ממנה ועם זאת נותנת לו חיזוקים, אספקה נרציסטית, אהבה ותמיכה. הילד באופן רגשי קרוע בין הרצון לכבוש את העולם, להתרחק ממנה, להיות ברשות עצמו ולהשיג שליטה במישורים שונים. מסטרסון טוען שעצירת ההתפתחות חלה בשלב מכריע זה, כאשר האם אינה ממלאת את תפקידיה (בין השאר מאחר והיא BL בעצמה), או עקב מאפיינים קונסטיטוציונלים, או עקב טראומות חיצוניות. כאשר האם הינה בעלת פסיכופתולוגיה משל עצמה, בלתי עצמאית וילדותית היא לא תאפשר ולא תרשה לילד עצמאות בתנאים משלו. היא תנסה להאריך את התקופה שהילד נתפס כחלק ממנה. היא תיצמד אליו ותעודד כל צעד מצידו שיחזיר אותו אליה ותיתן סיפוק רב בתנאי זה. בדרך זו לא רק שהיא באה על סיפוק משאלתה לדבוק בו, אלא שהיא מחזקת גם את הנטייה הרגרסיבית הטבעית של הילד הקיימת עדיין. באמצעות ההיצמדות ההדדית מנסים שניהם, האם והילד, להחזיר את המצב הסימביוטי שאמנם לא ניתן כבר להשיגו. בנוסף להתנהגות הנצמדת לילד מנסה האם להגשים דרך הילד את דמיונותיה שבחלקם גרנדיוזיים ושהם חלומות החיים שלה. משאלותיה לגבי הילד עשויות להיות: שיהיה בן, שידמה לאחיה, שישיג מטרות שהיא עצמה לא יכלה להגשים. ציפיות אלה בחלקן אינן מודעות אך הן משפיעות על התנהגותה כלפי הילד. היא מעודדת את אלו מצעדיו שלפי דעתה יביאו את התפתחותו לכיוון שלפי רוחה והיא דוחה את צעדיו לקראת עצמאותו לפי רוחו וכשרונותיו הטבעיים. יוצא אפוא שאם זו מעניקה פרס של גרטיפיקציה עבור דבקותו של הילד בה והתנהגות קונפורמית מצדו כלפי ציפיותיה. כאשר הילד מנסה לסגת ממנה היא חדלה להיות נוכחת עבורו במובן הרגשי, היא מעכבת ושוללת ממנו את הסיפוקים שהוא מצפה לקבל ממנה, מתרחש אז WITHDRAWAL OF LIBIDNAL AVAILABILITY . היות ורגישות זו חיונית לילד הוא מגיב על האיום שהיא תשלול ממנו בעצב, פחד מפרידה .ABANDOENENT DEPPRESION בד בבד עם האפקט שלו, מגיב הילד בזעם נוכח התסכול על שאיפותיו לאוטונומיה וזעם זה גורם לו לתחושת אשמה ולהרגשה שהוא רע. הוא מפתח רגישות מיוחדת לגבי האם וציפיותיה. האם עצמה אינה אמפטית דיה, היא נשארת מרוכזת בעצמה ובאמצעות דרישותיה הגלויות או הסמויות היא מכריחה אותו להיכנע לה. רק בעזרת הדחף הגדול לאוטונומיה והבשלה יכול הילד להתגבר על פיתוייה לרגרסיה ולצעוד לקראת התקדמות והפרדה ממנה. אינטראקציה זו של הענקת פרס על דבקות בה ורגרסיה נתפסת אצל הילד כ- BAD SELF – BAD FEELING , BAD PART – OBJECT . אינטראקציה זו מופנמת על ידי הילד כייצוגים מנטליים אינטרוייקטים לתוך ה"אגו" והופכים למערכת יחסי האובייקט המופנמת שלו. אם אמי אוהבת אותי – סימן שאני ראוי לאהבתה וסימן שאני טוב. (אובייקט חלקי טוב, SELF חלקי טוב ואפקט חיובי המחבר את שניהם). לעומת זאת קיימת יחידה פסיכית הפוכה המכילה (אובייקט חלקי רע, SELF חלקי רע ואפקט שלילי המחבר את שניהם) היא אינה אוהבת אותי, סימן שאינני ראוי לאהבתה, סימן שאני רע. שתי יחידות אלו הינן נפרדות זו מזו והן מהוות פיצול אינטראפסיכי המפריד בין טוב לרע, ופיצול זה מונע את מיזוגן של שתי היחידות לתוך קומפלקס שלם ואחיד כיחידה אחת שלמה ואחידה, כלומר אובייקט המאחד בתוכו גם את הטוב וגם את הרע כשלם אחד. ו- SELF המאחד בתוכו גם את הטוב וגם את הרע כשלם אחד. מיזוג חלקי ה- SELF ליחידת SELF שלם מצד אחד ואובייקט שלם מצד שני מהווה תנאי הכרחי לאינדיווידואציה ואוטונומיה וליחסים בין אישיים בוגרים. כל עוד לא נוצר מיזוג זה או שלא הושלם, נעצרת ההתפתחות במצב בו נקרע הילד בין היצמדות לבין התרחקות בין DISTANCING ו- CLINGING לבין הפחד מפני ABANDONENT ו- ENGULFMENT. הבחירה באחת משתי האפשרויות הנ"ל היא בחירה פתולוגית היות והיא יוצרת קיבעון בשלב התפתחות זה של ה- RAPPROCHEMENT. נוצר דפקט סטרקטורלי מבני באישיות אשר הוא היוצר את ה- BORDERLINE SYNDROM. דפקט זה מתגלה ברקונסטרוקציה במהלך של טיפול דינמי. באמצעות מבנה זה נחווית דילמה ראשונית זו מחדש. בחיים הדילמה הזו באה לידי ביטוי ב:  חוסר עצמאות ונטייה לתלות יתר.  אי יכולת לחיות לבד.  פסיביות.  התמכרות להערכת יתר בלתי פוסקת מצד הסביבה.  שאיפה להישגים בכל מחיר.  הערכה עצמית ירודה או נמוכה.  חוסר שביעות רצון כללית, חוסר שמחת חיים, תת דיכאון.  פחד מאובדן אובייקטים משמעותיים לאגו באהבתם.  פגיעות יתרה.  רגישות רבה לגבי עצב וחוסר אמפטיה כלפי הזולת.  ליקוי בשליטה כלפי הדחפים. יחד עם זאת במישורים אחרים התפקוד טוב וברמה מתאימה אם כי לרוב רחוק מהפוטנציאל המקורי. למרות פיקסציה ביחסי אובייקט ובייצוגיהם הבלתי בשלים (חלקיים) ב"אגו" הרי שבמישורים אחרים של תפקוד מגיע אדם כזה לאדפטציה בצורה מתקבלת על הדעת. דבר זה מתאפשר משום שהליקוי הוא במבנה האישיות הקשור ביחסי אובייקט מופנמים, לא בשטח ולא בתפקודי האגו האוטונומי כמו: זיכרון, פרספציה, כושר האדפטציה, בוחן מציאות, הגנות מפני סכנות חיצוניות ופנימיות. קיימת אדפטציה חיצונית טובה עם הישגים מקצועיים טובים לעומת הרגשה פנימית רעה הקשורה בקשיים בקשרים הרגשיים עם האחרים שנובעים ממהות יחסי האובייקט שתוארו. איזון לבילי זה של האישיות עלול להתרופף תחת לחץ בעיקר כשזה נגרם על ידי אובדן או סכנת אובדן של אובייקטים משמעותיים. לחץ מסוג זה מהווה את הרקע להופעת סימפטומים פסיכופתולוגים כמו: דיכאון, פחד, זעם, התמכרות לסמים, אלכוהול, אכילת יתר, פרברסיות, ירידת סף הגירוי לאימפולסים, מצבים דיסוציאטיביים, גישה פרנואידית, ליקויים ביחסים בין אישיים (אותם סימפטומים נוירוטיים כמו: פוביות ואף אכזבות פסיכוטיות חולפות). אז מופיע BORDERLINE SYNDROM המורכב על ה- BRORDERLUNE STATE הבסיסי. גישה סטורוקטורלית לעומת הגישה האינטרפרסונלית של מסטרסון רואה קרנברג את ה- BL כבעיה קונסטיטוציונלית בעיקרה. אצל ה- BL עוצמת יצרי האגרסיה ההרסנית הקיימת מהלידה עולה על הליבידו החלש, והדבר אינו מאפשר ניטרליזציה וגיבוש של סטרוקטורות מנטליות בשלות יותר. הפרדומיננטיות של האגרסיה מאפשרת השלכות אגרסיביות על האם יוצרת עוות פרנואידי של דמויות ההורים. השלכה זו הופכת את האם למסוכנת באופן פוטנציאלי קרי אובייקט פרסקוטורי. בהמשך גם האב נדבק על ידי אגרסיה השלכתית זו ונוצרת תערובת של תמונת אם ואב מסוכנים והרסניים. השאלה היא האם מדובר בילד עם כוח יצרי גדול במיוחד או באגו שהנו חלש מכדי לווסת, לשלוט ולתאם את הדריווטים היצריים. קשה לדעת באיזה אלמנט רואה קרנברג את הגורם העיקרי: ברמה אינסטינקטואלית- התחזקות הרגרסיה ופרדומיננטית של הגנות ה- SPLITTING או בדפקט של האגו ביכולת לסינתזה ואינטגרציה. לאגו בשלביו הראשונים יש שלושה תפקידים: 1) דיפרנציאציה בין הדימוי העצמי וזה של האובייקט: תפקיד זה מוכר בפסיכוזות אך ב-BL יש מספיק דיפרנציאציה וקיימת אינטגרציה של גבולות האני והפרדה בין OBJECT ו-SELF. 2) אינטגרציה: של הדימוי העצמי וזה של האובייקט תחת השפעת הדחפים הליבידינלים והאגרסיביים והאפקטים הנלווים אליהם. כאן ה-BL נכשל בגלל הפרדומיננטיות של האגרסיה. כשלון זה מביא לחוסר אינטגרציה של ה-SELF וה-OBJECT ולא מתהווה תמונת SELF ו-OBJECT שלמה. האובייקט הטוב והרע, הסלף הטוב והרע נשארים בפירוד. בין אם הבעיה באיד או באגו, בכל מקרה קיים יחס לא נכון בין הדחפים וה"אני". 3) בניית הסטרוקטורה הנפשית: ID – EGO – SE ויצירת ה- EGO IDEAL. סטרוקטורה זו גם כן לא נבנית באופן מלא אצל הפרעות אישיות. לאור הגישה ההתפתחותית שהוצגה ניתן לראות את השורשים של רגשות העזיבה של ה-BL כמורכבים ממספר רגשות בסיסיים: דיכאון, כעס, זעם, פחד, אשמה, פסיביות, ייאוש ותחושת ריקנות.  דיכאון: הרגשה של איבוד חלק מעצמך או הדלק הדרוש לך כמו איבוד דם או פלזמה או איבוד שני הגפיים. בכך נבדל הדיכאון מזה הנובע ממצפון סדיסטי. בתחילת הטיפול יופיעו תלונות על ריקנות, הרגשות הירדמות, רק מאוחר יותר יכול להתפתח דיכאון עמוק וסכנת התאבדות רצינית הנובעת מההרגשה שלעולם לא יקבל את הדלק הדרוש לו.  זעם: בתחילה הזעם הינו דיפוזי ומושלך על הסביבה. ככל שהדמיון מתגבר כן מתגבר הזעם ונעשה יותר מרוכז סביב דמות האם ואח"כ מופיעים דחפים הומוסידלים כלפי האם.  פחד: כאילו עומד בפני מוות. שכיחים ביטויים סומטיים: אסטמה וכיוב'. עוצמת הפחד מקבילה לאיום האם לחתוך את האספקה באמצעות עונש. ההרגשה המתוארת בד"כ היא כמו להיות באופן תמידי בהלוויה. להיקבר כל דקה. הם מדברים על ילדותם במושגים של בית סוהר, מחנות ריכוז ובתי ספר משמעתיים.  אשמה: קשורה לאינטרויקציה של הגישה השלילית של האם. גישה זו עוברת הפנמה על ידי הילד ומתלווה לדימוי העצמי הפרגמנטורי שלו. נוצר קונפליקט אינטרפסיכי כתוצאה מקונפליקט אינטרפרסונלי. עם כל צעד לקראת אינדיבידואציה הילד מרגיש אשם בגלל הגישה המופנמת. ה-SE שלו עצמו מעניש אותו על כל כוונה כזו של הפרדות ורגשות אשמה אלו, כמו גייס חמישי מקטינים עוד יותר את היכולת שלו לאינדיבידואציה. ההאשמה מתחזקת בגלל רגשות איבה וזעם ושאיפות לנקם הנגרמות על ידי תסכול. בטיפול רגשות אלו גוברים עם התפתחות הטיפול ומשאלת המטופל להיפרד.  פסיביות וחוסר ישע: המטופל מתאר את הקשר בין הפחדים של נטישה והיכולת שלו להגשמה עצמית. כשהוא נתקל בקונפליקט הוא מרגיש פסיביות וחוסר יכולת להושיע לעצמו מכיוון והכלי היחיד שיכול להביא לשליטה – הגשמה עצמית – מביא עמו פחד של נטישה.  הרגשת ריקנות: תחושה של ריקנות פנימית והרדמות. הוא נובע באופן חלקי מהפנמות הגישה השלילית של האם שמשאירה את הילד ריק מאינטרויקטים חיוביים ומספקים. ההגנה מפני הרגשה זו "לקחת את העניינים בידיים", גורמת לכך של-BL יש נטייה להתמכרות ולאלכוהוליזם. הסם הינו האספקה כדי למלא את תחושת הריקנות. ה-BL הגונב, הלוקח סמים, עושה זאת כדי להתבטא. נ ספח 1 – הבדלים בין מנגנוני הגנה: פיצול והכחשה הכחשה – הכחשה של פרצפט שלם והחלפתו בפנטזיות משאלה. הדחקה – דחיית תוכן מנטלי מהמודעות בגלל חיבורו של תוכן זה עם זיכרון קונפליקטואלי. ב - פיצול היחסים בפנטזיה נשארים לסירוגין במודע כשהצד המשלים הינו בדסוציאציה. הזדהות השלכתית בהזדהות השלכתית(PI) הפרט מקיים קשר מסוים עם החלק המושלך. החלק המושלך לא רק משוכן באחר אלא נעשה ניסיון לא מודע לפתח קשר עם האחר ולהשפיע עליו לעשות COLLUSION ולשתף פעולה עם הצורה בה הוא נתפס. החלק המושלך נחווה על ידי המשליך כבלתי תלוי בו ובא מהחוץ. זוהי הגנה שנעה לאורך הספקטרום שבין נוירוטיות לפתולוגיה. החמרה נקבעת על ידי: 1) תוכן הפרויקציה: היכולת לבוחן מציאות ולהפרדה בינו לבין האחר. 2) האינטנסיביות: של ההגנה של האובייקט והצורך שלו להימנע מקונפליקט על ידי הכחשה של החלק שלו שאינו מקבל. PI יכול לעורר אמפטיה או ליצור עוות של דלוזיה. ה – PI הפתולוגי מחליש את ה"אני" ותפקודו. נספח 2 - השוואה בין BL וסכיזופרניה BL סכיזופרניה מצב סטטי של ארגון אישיות התהליך הסכיזופרני הנו סמוי ובלתי נראה ומתבטא בסימפטומים פרימריים המתייחסים ל – 4 תחומים בסיסיים: יחסים בין אישיים, התחום האפקטיבי, החשיבה, מוטיבציה ורציה מצב של מחלה – תהליך רגרסיבי בלתי הפיך פגיעה בתחום של יחסי אובייקט במישור הבינאישי פגיעה ביחסי אובייקט בתחום האפקטיבי בחשיבה וברציה גם יחד, כך שהפגיעה מקיפה וכוללת אספקטים רבים ומרכזיים במציאות נקודת הפיקסציה כאן היא בשלב ה – RAPPROCHEMENT, קיימת כבר הפרדה בין S – O והפיקסציה היא במיזוג חלקי ה-O וה-S עם איכויות מנוגדות אין רגרסיה פיקסציה בשלב ה-סימביוטי אין עדיין דיפרנציאציה בין ה-S וה-O . חוסר הפרדה זה משאיר את היחס לאובייקט ברמה של סיפוק צרכים רגרסיה האדפטציה, רמת הארגון והבשלות של האישיות כפי שהושגו מתחזקים מאד והם יציבים. ההגנות אמנם פרימיטיביות אך הן יעילות ופועלות. התפקודים האוטונומיים של האגו נשארים וממשיכים לתפקד ולהתקיים ברמת תפקוד קבועה, לכן בוחן המציאות בלתי פגיע פרט למספר אפיזודות פסיכוטיות כל מה שהושג נשאר קיים ולא חלה בו רגרסיה האדפטציה ההולכת וגוברת הנדרשת במשך שנות ההתפתחות עד לבגרות, דורשות מהחולה הסכיזופרני כוחות שאינם לרשותו במידה מספקת. לכן כל צעד התפתחותי אדפטיבי כרוך במאמץ יתר ובכוחות שאינם במאגר הכוחות הויטליים העומדים לרשותו. החולה נשאר תחת לחץ החיים גם ללא טראומות מיוחדות. אין לו הגנות יעילות ויציבות כדי לעמוד מול הרגרסיה הכללית. יכולת האדפטציה נפגעת מוקדם ונוצר defusion הולך וגובר בין היצרים הליבידינליים והאגרסיביים. התכונות והכישורים האוטונומיים של ה"אני" כשלעצמם נשארים תקינים. לא הפרספציה נפגעת אלא האפרספציה, ז"א האינטרפרטציה של הנקלט ומכאן ההפרעות בבוחן המציאות. BL סכיזופרניה טריגר להופעת הסיפטומים , סכנת אובדן אוביקט משמעותי. אין טריגר ואין גורם ספציפי. הריקנות ב-BL אינה ריקנות אמיתית. לא חל דלדול במשק האנרגטי של ה-BL ולכן לא מדובר על ריקנות של חלל "לא כלום" אלא במובן של חוסר ועל רקע תגובתי לאובדן אובייקט משמעותי ואי יכולת להמשיך את המגע איתו. אין כאן חוסר יכולת להרגיש אלא פחד מרגשות ומהתקשרות מחודשת או נוספת בגלל פחד העזיבה המיוחד והמרכזי בפתולוגיה של ה-BL. הריקנות נובעת מדקטקזיס ליבידינלי של ה-O ושל ה-S (התדלדלות ליבידו נרציסטי) ונוצר ע"כ דפציט נרציסטי. ההדלדלות הליבידינלית והאגרסיבית תורמת בתהליך הדויטליזציה. נפגעת אפוא האנרגיה המנטלית הליבידינלית וגם האגרסיה הקונסטרוקטיבית העומדת לרשותו. כתוצאה מתהליך של defusion נסוגה האגרסיה הבלתי צמודה לליבידו ומתווספת למצבור האגרסיה הפרימרית שבאורגניזם. עקב הדלדול בכוחות הנ"ל אגרסיה זו אינה חזקה מספיק כדי לפנות כלפי חוץ. היא נשארת לכן ככוח הפועל בצורה הרסנית על האורגניזם והורסת אותו מבפנים. כאשר האגרסיה הופכת להיות נטולת אובייקט ומטרה היא מאבדת את תכונתה כיצר והופכת לכוח עיוור הרסני ומרוקן ההרס והדלדול מקיפים אז אספקטים רחבים יותר של האישיות. בולטת אז הדלדלות בעושר הנושאים והתכנים הפנימיים. בעולם הרגשי חל שינוי כמותי ואיכותי שמתבטא בצמצום והשטחה אפקטיבית, היחסים הבין- אישיים מצטמצמים למינימום בעיקר בגלל חוסר העניין שבהם. הריקנות מבטאת את אובדן המשמעות האינטלקטואלית והרגשית של הסובב.

יקרה לא הבנתי מי אמר שאת בבית חולים? הכל בסדר? ראיתי את השיר שכתבת למטה.....:-( אני מתחילה לחשוב שאת מלצרית ובגלל זה לא ישנה בלילה:-) מה זה ההודעה הזו שכתבת איזה סדר מותק ואיזה בית חולים? דברי איתי!! יקרה די להחליף סימנים זה מבלבל אותי:-) בואי נחליט איזה מהסימנים חוץ מדולר את רוצה להיות אני דווקא חיבבתי את השטרודל:-) בילבי ילדת הברזל

בילבי, אסביר לך בהזדמנות. חייבת לרוץ. את מצחיקה אותי - מידה 41? עד אז ביי.

תודה לך כי פה לא עונים לי!! סליחה אם נעלבת מזה שהחולים כולם בבית חולים....... אני מבררת לאחי שחולה מאישיות גבולית ובבית חולים אמרו שזהו סכיזופרני! שמעת על דבר כזה? אנחנו לא מבינים איך אפשר שתי מחלות ביחד(!) הפסיכולוגית בקופת חולים אמרה אישיות גבולית כשאמרנו לה על האבנה בבית החולים היא שיחקה אותה שכנראה לא היה בהתקף פסיכוטי תודה על המידע

שלום לכם וערב מושלם לכולם אני מעוניינת לדעת מה ההבדל בין חולים באישיות גבולי לסכיזופרני? אני יודעת ששניהם סובלים מפסיכוטיות ונמצאים בבתי חולים...אז מה ההבדל? יש בפסיכולוגיה סכיזופרני שהוא אישיות גבולית וההיפך? אם יש לכם הסבר על ההבדל אבל הסבר מפורט בבקשה זה יהיה מעולה....! תודה ולהתראות

שלומית שלום, קיים הבדל רב בין אבחנת הפרעת אישיות גבולית לבין סכיזופרניה. ראשית, הפרעת אישיות גבולית אינה מוגדרת כמחלה. שנית התקף פסיכוטי המהווה הכרח לאבחנת סכיזופרניה, לא רק שאינו הכרחי בהפרעת אישיות גבולית, אלא שגם כאשר ישנה פגיעה בבוחן המציאות היא זמנית ביותר והיא חולפת ללא סימנים לאחריה. ישנם עוד הבדלים רבים כגון הפגיעה בקוגניציה והסימנים השליליים (היעדר רגש או מוטיבציה) המאפיינים חולים סכיזופרניים לאחר שנים רבות של מחלה לעומת היעדר השפעות שכאלו בקרב הפרעות אישיות גבולית. דרור

אז..... אני לא מבינה עדיין אם סכיזופרני יכול להיות אישיות גבולית? מה זאת אומרת אישיות גבולית לא מוגדרת כמחלה אז למה סכיזופרניה כן? אם לא מחלה אז מה כן?? אפשר להסביר?

סליחה כמה זמן לוקח לענות כאן? איפה ההודעה שלי?

שלום לך, אני יכול להבין מדוע לא נעים אולי אפילו פוגע לא לקבל תשובה לשאלת המשך. יחד עם זאת חשוב לדעת כי לרוב הסיבה להיעדר התשובה אינה אישית אלא קשורה לאילוצי זמן ואפילו לסיבות טכניות. עצתי היא במקרים בהם חשוב לקבל תשובה, לנסות להעלות הודעה חדשה. אז בוודאי תתקבל תשובה. דרור

שלום , ברצוני לנסות לברר מהי התופעה שמצד ימין ושמאל של הברכיים יש לי נפיחות ,כלפי פנים הרגליים . זה מאוד מפריע ונראה רע ולעיתים גם כואב ,לרופאת המשפחה לא היה מושג מהי התופעה . אשמח לתשובה .