פורום פסיכולוגיה קלינית

הבדידות נוראה הבדידות היא חונקת מה אני באמת כזה בן אדם נורא או פשוט לא מובנת , למה קשה להשלים עם זה שלנצח יהיה לבד למה ליבי מדמם ולא נרגעה למה נגזר עלי לנצח להיות בודדה למה אותי אף אחד לא אוהב? למה אותי אף אחד לא רואה? למה אנשים חושבים שאם הם יפגעו הם ישיגו יותר דברים ויגיעו למטרה הרצויה או אולי זו בדיוק המטרה לראות אותי אומללה ובוכה? למה ליביי לא משלים עם העובדה שניגזר עלי לנצח להיות בודדה למה ניגזר עלי לנצח להיות עצובה?

שלום תמרה מהודעתך בולט עד כמה את מתלבטת בין האפשרויות: בין האפשרות שלעד תיוותרי בודדה ולא מובנת לבין האפשרות של הלב, המתמרד נגד גזר דין נוקשה ומוחלט שכזה. אני רוצה לעודד אותך ללכת עם הלב: שום דבר לא סגור וחתום. יש מקומות של אוויר צח ונשימה. אל תוותרי על האפשרות למצוא את האוויר הזה - במקומות מקצועיים יותר ופחות. יכול להיות שהלב יודע משהו, והראש חושש להסכים איתו...לא חבל לא לבדוק? בהצלחה דוד

אני רוצה באמת שאני רוצה אני כבר לא מסוגלת להמשיך ולהקשיב לראש כי הראש ההיגיון אומר אל תוותרי תמשיכי תאמיני אבל הנפש כל כך עייפה שנים שנים של בדידות שנים של לתת חלקים מעצמי לאנשים קרובים וזרים כאחד ובסוף לקבל סטירות בפרצוף יום אחרי יום לחיות במצב של בדידות מוחלטת של שקיפות טוטאלית את נושמת את קיימת אבל זהו לא חיים לא אהבה לא קרירה לא משפחה רק כעס ומרירות חוסר הבנה של הזולת והדידות בדידות מטורפת שאוכלת את הלב בפנים ושורפת את הנשמה שכבר לא נשאר ממנה כלום ואני שואלת למה לא למה להיות רעה לאנושות אם גם ככה כולם אף אחד לא סופר אותי והקיום שלי הוא ריקני ומיותר יש לי גם עוד שאלה די רצינית בתור איש מקצוע למה לא להתאבד למה להחזיק בחיים האלה בכל מחיר יש אנשים שמאמינים בישואה יש אנשים שמחזיקים בחיים האלה בכל כוחות ויש כאלה שלא רוצים למה אם זה החיים שלי והקיום העצמי שלי למה אין לי זכות להחליט בעצמי מה לעשות איתם למה לי בתור אדם בוגר אין את הזכות להפסיק את קיומי למה אני צריכה להמשיך ולהתקיים בכל הרוע והריק והכאב הזה כשאני יכולה להתחיל מחדש למה? למה אנחנו נאחזים כל כך נואשות בחיים כשהחיים מאמללים אותנו בתמורה אין לי כוונות כרגע לעשות דבר אבל למה לא????

גילי: 29. מצב בריאותי: תקין. עובדת בעבודה מסודרת, סטודנטית לתואר ראשון. מאז ומתמיד חייתי בדאגות מיותרות - עוד משחר ילדותי. תמיד דאגתי לבריאות ההורים, החברים וכו'. בשנים האחרונות המצב הפך להיות בלתי נסבל עד שהיום הבנתי שאני חיה בתוך עולם של חרדות בלתי פוסקות: שוב הדאגה למשפחה, שוב הדאגה לעתידי. לפני שנה לערך עברתי התקף חרדה לו היתה עדה רק אחותי. אף אחד מבני המשפחה לא יודע על כך למעט אחותי. ההתקף קרה לאחר לילה של חרדות כאשר אחותי האחרת אמורה היתה לנסוע ביום למחרת לפגישה באוטובוס - ולי נכנסו לראש מחשבות איומות על פיגוע/ תאונה או כל דבר אחר שעלול לקרות לה. התפרצתי בצווחות (לא מילים ברורות) ובכי עמוק. לאחר מס' דקות - נרגעתי וחזרתי לעצמי. נכון גם לרגע זה לא חסרים לי דברים שגורמים לי לחרדות: אחותי עומדת לפני גיוס, הורי מתבגרים לי מול עיני,רע לי בעבודה בה אני עובדת, עתיד הדירה בה אני גרה כעת לא ברור, ומצבי האישי מחייב ממני מחשבה זהירה על העתיד. אני מודעת לעובדה כי אין אדם לו אין חרדות - אך אני עצמי פשוט לא יודעת לנווט ולנתב את חרדותיי לכיוונים יעילים ואינני יודעת להתמודד איתם. מאז אותו התקף חרדה שהזכרתי קודם, למדתי לפחד גם מעצמי - אני לא יכולה לחשוב על סיטואציה בה אחווה את אותו התקף או דומה לו בשנית. אם ישאלו מכרי- הם יעידו כי אני אדם שמח -אף אחד לא יוכל לדמיין שאלו הדברים אותם אני חווה ברגעים אלו. נכון להיום, אני מוציאה את כל הפחדים שלי בצורת כעסים והתפרצויות על הסובבים אותי- כמעט בלי יכולת להשתלט על תגובותי. בין אם בעבודה, בין אם המשפחה ואפילו על הכביש בזמן נהיגה. אני מאוד רוצה עזרה אך לא מכירה פסיכולוג שמתמצא בכיוון זה. לכן, אבקש בפורום זה עצה להתמודדות מיידית ואם ניתן - אבקש לקבל המלצה לפסיכולוג. מודה מראש, פ

שלום פ. את מתארת מצב של מצוקה רבה שאינה מחויבת המציאות. בידך האפשרות לעשות רבות לשנות את המצב הקשה בו את נמצאת. אני מאוד ממליץ לך לפנות לטיפול, כאשר אופציה סבירה היא לפחות בהתחלה להעזר גם בטיפול תרופתי אנטי-חרדתי ולשלב אותו בטיפול פסיכולוגי להפחתת החרדה. חבל על הזמן בו אינך פונה לטיפול וסובלת לשווא. מבחינת המלצות, במסגרת הפורום אנו לא ממליצים על מטפלים ספציפיים. אני מציע לך לשלוח שוב את בקשתך להמלצה, עם כתובת מייל אישית מצורפת, ואנשים עם המלצות רלוונטיות יוכלו לכתוב לך ישירות. בהצלחה דוד

רציתי לקבל ממך כמה עצות לגבי טרולים ברשת. למה יש את התופעה הזו של גולשים שמתחזים לאנשים מוכי אסונות וגורמים לפורומים שלמים לעמוד על הרגליים. ממה נובע צורך הזה לבדות סיפורי כאב סוחטי דמעות שלא שייכים להם בכלל ולקבל אהדה ותמיכה ועוד באינטרנט? מה זה נותן להם? כשהגולשים בפורום מגלים שחברם בעצם שיקר כל הזמן הם זועמים וכועסים על הפרת האמון הבוטה. האם אין להם זכות לכעוס כי מראש ידוע שאנחנו במרחב וירטואלי, שום דבר אינו אמיתי ולכן יכולנו לצפות שזה יקרה. האם הטרולים המתחזים השקרנים נועדו ללעוג לנו? יש לציין שבהתחלה מאמינים להם אבל אחר כמה זמן מתגלות סתירות בסיפורים או שהם הופכים להזויים לגמרי שהרי ברור שאדם בר דעת לא יאמין לדברים הללו. ובכל זאת הם לעולם לא יודו! ועימות איתם רק מחריף את המצב. (בנקודה זו חלק מההודעה הושמט, משום שלדעתי עלול היה לפגוע בכותבים אחרים בפורום. תוכן ומשמעות ההודעה לא נפגע מכך. דוד.ג'). למה קיימת התופעה הזו?

שלום כפי ששמת בוודאי לב, ערכתי, לאחר התלבטות, חלק מהודעתך. למרות שהעריכה לא פגעה, לדעתי, ברוח ההודעה, יש לה משמעות בעיני והיא לא נעשתה במקרה. את שואלת שאלה כללית, אבל נדמה לי שאני שומע אותך זועמת באופן אישי. זועמת על הטרולים, על הפגיעה באמון, על כך שאנשים שאנו מאמינים בהם וחשים כלפיהם רגשות שונים, עלולים להונות אותנו באופן ציני, מטעמיהם הם. לתחושת הזעם מצטרף תסכול, על חוסר היכולת להתעמת עם ההונאה והתחושה ש"רק אני רואה את השקר". וכמובן הכאב הצורב על כך שהאמנו. שאולי לגלגו עלינו. שכאשר הרשנו לעצמנו להרגיש ולהגיב רגשית היינו תמימים וחשופים. ובתור כותבת בפורום, את בוודאי גם מבטאת חלק מהחששות של הכותבים האחרים: עד כמה להאמין להודעות בפורום? עד כמה להרשות לעצמנו להגיב אליהם רגשית? מה הם המניעים של הטרולים? זו שאלה טובה, וקשה לתת עליה תשובה מספקת. אני מאמין שהם נובעים בעיקר מכאב, אבל כאב כזה שלא ניתן באמת לנסח או להביע אותו ולכן הוא עובר הסחה, התקה, לסיפור שהוא אינו "אמיתי", אבל מבלי דעת משקף משהו אמיתי בכל זאת. על הכותב, על תחושותיו. כן חשוב לי לשאול אותך: האם טרולים הם באמת המצאה של הרשת? האם אותן שאלות של עד כמה לתת אמון, עד כמה ניתן וכדאי להרגיש כלפי אחרים, אינן עולות פעמים רבות בחיים מחוץ לרשת? נראה שהרשת, עם טשטוש הזהות שבה, מקצינה את אלמנט הפתיחות לעומת החשש מהונאה, אבל בסך הכל - האם לא מדובר בווריאציה חדשה על נושא ישן? ועוד שאלה לסיום - מה עדיף, אם כן? לחשוד, לתקוף ולהסתגר, או לנסות להאמין, להפתח ולדעת שעלולה להגיע פגיעה, בגידה מייסרת באמון? כמו תמיד, לדעתי התשובה נמצאת היכן שהוא באמצע, אבל חשוב לי דווקא מה היא דעתך שלך.. להתראות דוד

תודה לך על תשובתך. אני שמחה שערכת ובכל זאת לא פגעת בתוכן. הייתי חייבת להדגים לך משהו מוחשי מהמציאות הוירטואלית שלנו. ואני לא כועסת על מי שעושה את זה פשוט התפתח דיון מעמיק בקהילה שלנו. ורציתי לקבל מימד מקצועי יותר של פסיכולוג. "אני מאמין שהם נובעים בעיקר מכאב, אבל כאב כזה שלא ניתן באמת לנסח או להביע אותו ולכן הוא עובר הסחה, התקה, לסיפור שהוא אינו "אמיתי", אבל מבלי דעת משקף משהו אמיתי בכל זאת" - היו לי מחשבות בכוון הזה אבל רציתי לקבל ממך את "החותם המקצועי". בקהילה שלי אני אשתף את הכותבות שהעלו את הדיון שהסעיר את כולנו שם בימים האחרונים. תודה רבה רבה לך- תשובתך תתן מענה להרבה בנות בקהילה שלי שתוהות גם חוץ ממני. תודה!

היי דוד אני כמעט שנתיים בפורום ,ונדמה לי שאחד הדברים שלמדתי ,זה לבדוק בציציות של כל הודעה והודעה .אני חושבת שלמדתי להבחין בן הודעה אמיתית לשקרית ,אולי בגלל התכיפות ,אולי בגלל התכנים ,סתירות שמתגלות באקראי,מבלי שכותב ההודעה,אפילו , יבחין בכך.אני מודה שגם אותי זה די הרגיז ,להשתמש במקום התמים הזה ,כדי לסחוט תגובות של תמיכה ,אבל לא צריך להתמם ,המרחב הוירטואלי לא המציא את השקר והשקרנים, אם כי , קל יותר לבדות שקרים באינט'. ביחס לאימון ,אני חושבת שזה די אישי ,יש כאלה ,שמוכנים לתת אמון גם כשעולה צל של חשד לשקר ,ולהעדיף את האפשרות ,שאולי בכל זאת מדובר בהודעת מצוקה אמיתית, ויש כאלה הבוחרים פשוט לא להגיב. ולאו דוקא בגלל הפגיעה בחוסר אימון ,אלא יותר בגלל המיאוס בשימוש בשקר. וכל אחד שיעשה את הבחירה שלו. ודוד- בטח יש לך איזה הסבר פסיכולוגי על הצורך של אנשים להסתדר עם שקרים בלבד ,שהפכו עבורם לדרך חיים.

נושא ההודעה לעיל, ועוד יותר משום שההודעה המקורית נערכה, מייד עוררה בי חרדות רבות, ואת השאלה: האם אני חשודה כטרול? טוב, זו אינה ההודעה או העריכה ממש, זו כנראה אני שכרגע בחרדות גדולות מאד, גם בגלל כל העניין עם השליטה והקישור לעצמי, רגשות האשמה, וגם בגלל שבילדותי הפכו עליי מציאות מול דמיון ועוד. אני לא טרול, ולא אעז. אך האם אני מפנטזת להיות? לא יודעת. מה שכן, לא אספר את סיפור חיי מחשש זה בדיוק. הכוונה לבכלל בעולם. למדתי בטיפול שלי שככל שהסיפור שלך הזוי יותר, כך גם לאנשים קשה יותר להאמין. אתה הופך להיות הברון מינכהאוזן בכבודו ובעצמו... נורא קשה להיות עד יחיד, לעמוד מול הכחשות... המלחמה על האמת סחטה ממני המון. ואיני מצליחה לוותר. עד היום. לפני כמה זמן הכרתי דרך הרשת בחורה, שסיפרה סיפור סוחט רגשות. בעיקר אופן ההתנסחות הגרנדיוזי והדרמטי עשה את זה, אני חושבת. נגעה בנימים של כולנו והתגייסנו לטובתה. וזה מוזר, כי דווקא סוג הדיבור הזה, המציף ובעודף, שנדמה שמקרב, בסופו של דבר מרחיק מהרגש, והוא גם כנראה יותר שטחי ממה שנראה. הסיפור לא היה בדוי, אבל היה חסר בו "פרט קטן אחד" שהפך את הכל על פיו. נעזוב את התגלגלות העניינים. הסוף הוא שנפגעתי. חוויית הפגיעה הייתה נוראית. כנראה היה כך, בעיקר בגלל שאז בכלל לא הבנתי מה המשמעות של לשמור על עצמי מספיק ולשים גבולות והקרבתי מעצמי הרבה יותר מידי. כאן זו הייתה אחריותי, ואז לא ידעתי. כמו שלא ידעתי זאת בחיים האמיתיים. התקרית האינטרנטית הזאת הייתה אצלי מן שחזור. הטיפול המסכן שלי התענה מהסיפור ה"אינטרנטי" לא מעט... ולא, לא היה מדובר בטרול בכלל, אלא במישהי שאז ראיתיה כמי שלא מסתפקת להיות במקום אחר חוץ ממרכז הבמה. יש בזה משהו מעורר קנאה ומפחיד כאחד. לדעתי, הקנאה היא הרכיב החזק וההרסני אצלי - איך "היא" תפסה את כל המקום, איך "היא" בלעה", איך "לה" האמינו בפשטות כזאת, ואיך נרתמו, חמלו וריחמו, ואיך "לי" אחרי שנות מאמץ ומאבק, לא מאמינים ואין מי שמתגייס לטובתי (וזה גם בגלל שאני לא מרשה, כלומר, הכעס הוא על עצמי...). האם כל זה הוא רב שיח ביני לבין עצמי על חלקיי? האם מה שסיפרתי כרגע אמיתי או בדוי? ... :-( הייתי אולי מנסה לשאול מה יש ב"מספרי הסיפורים" שמושך כל-כך חלק מאיתנו (או, אישית, אותי)? ואני מתכוונת לכל תגובה שהיא שאינה אדישות (זו יכולה להיות חמלה או קנאה, או זעם ותוקפנות וכד').

ממי'לה אני כל כל מבינה אותך בקטע הזה. איך שקינאת במי שהאמינו לה ונתנו לה תמיכה ובעוד את שנאבקת מקבלת פירורים אם בכלל.. אל תרגישי אשמה. כן, יש גם כאלה שמנסים לתפוס את מרכז הבמה על חשבון אנשים אחרים ולגרום לקנאה! פשוטו כמשמעו! ולדעתי אין בסיפור שלהם דבר אמיתי חוץ- מלנסות לגרום קנאה להוציא את העיניים דווקא ...לאומללים שזקוקים לתמיכה. הסיפור שלהם שלא שונה משל אחרים מוכי אסון - אבל הוא הרבה יותר הירואי!הרבה יותר יותר גדול מהחיים! ספק אם הוא אמיתי בכלל...הם כמובן רומזים על עצמם כאילו לא במתכוון שהם אנשים יפים, אפילו יפים מאוד שהסובבים נופלים לרגליהם...גם המטפלים בהם..מתאהבים נואשות..ללא שליטה.. הם אמנם מוכי אסון אבל מה ששונה אצלם זה ההירואיות, היופי, איך הסביבה נרתמת נופלת וקמה לרגליהם. מן מוכה אסון אידיאלי שכזה..טלנובלה.. ומה מזיק בזה? זה ועוד איך מזיק! זה גורם לאנשים אחרים מאותה הנישה(האנשים הקטנים האמיתיים מהחיים שגורלם לא שפר עליהם) להתכווץ, לחלום, לקנא,להזיל ריר זאת נבזות לשמה וציניות גדולה ואני מזמן עליתי על הקטע הזה. ואני בזה למי שעושה את זה אין דבר יותר נבזי מלהוציא עיניים לאומללים! אני מסוגלת לסבול כל מיני טרולים- אבל הסוג הזה מתועב בעיני.

אני לא מצליחה להתמודד עם הכאב .. זה כואב מידיי .. ככ כואב .. שאם הייתי צורחת .. הכל היה מתנפץ .. לרסיסים .. ממש כמוני. סליחה .. אני יודעת שגם לפה איחרתי לבוא בזמן .. אני כלום .אויר . אל תתיחס. שרית

שלום שרית מתוך תחושת האוויר את מתגשמת פה בפורום. לא איחרת, הגעת בדיוק בזמן. ברוכה הבאה. להתראות בינתיים דוד

דוד, מה שלומך? אין לי באמת סיבה טובה לכתוב, סתם בא לי לדבר התרגשויות קטנות במילים. זה בעיקר בשבילי, ואם תרגיש שאין לך מה לכתוב זה בסדר. כל פגישה אני אוהבת אותה יותר. ממש כך. זו הפעם הראשונה שרגשות החיבה וההתכרבלות בחיקה הדמיוני נשמרו שבוע שלם. תמיד הכל מתפוגג לי יום לפני הפגישה- פחד, כעס, אהבה.. הכל מופחת או נעלם רגע לפני שאני נכנסת אליה לחדר. הפעם לא. סיפרתי לה על שלל הפרידות שמתרחשות אצלי עכשיו במקביל, והיא נראתה כל כך מבינה ואיתי. משהו במבט שלה כל כך מנכיח אותה בשבילי. אפילו ה"אני מבינה" שלה, שבדרך כלל נראה לי בנאלי או משהו שנאמר באופן מכוון- כדי לגרום לי להרגיש מובנת, נשמע לי פתאום אחרת. אותנטי. אמיתי. לא מניפולציה, או "טריק" שאמור לגרום לי להרגיש כך ולא אחרת, אלא ממש תחושה שלה; "אני מבינה"= התחושות שלך מובנות לי, לי כאדם, לי באופן אישי כאדם שאני. "אני מבינה" איכשהו נשמעה היום כאמירה מאוד אישית שלה על עצמה ועליי. פתאום המילים שלה אמינות יותר. זה לא דבר של מה בכך.. היא דיברה היום על הקשר בינינו. אמרה שהוא קשר מיוחד, שונה, שלא התקדם באופן שהיא יכלה לצפות. שרק בתקופה האחרונה דברים התאזנו להתקדמות על מישור אחד ניתן לצפייה, ולא על כמה סלילים מקבילים. דיברה על המון התפתחויות והתרחשויות (כל כך שונה מאני הנינוחה ונוחה שהתרגלתי שאני.. כמה למדתי לתת מקום ולהקשיב גם לכל מה שלא נוח ונינוח. לכל מה שחרד) היא מאוד נזהרה במילים שבחרה, לא רצתה שהן תתפרשנה שיפוטיות.. אני בכל זאת זוכרת מילים כמו "מיוחד", "מספק", "מלמד", שאמרה על הקשר בינינו. אני שמחה שכך היא מרגישה.. "מספק" זה כל מה שרציתי שתרגיש.. הסתכלתי עליה ולא יכולתי שלא לחשוב שהיא באמת יפה. נתתי לה לדבר ופחדתי להתערב ולהפריע, שלא תבחר במילים שלא הייתה בוחרת בהן ממילא. רציתי לשמוע *אותה*. אותה כמו שהיא מדברת בלי הפרעות ושאלות. היה כל כך יפה להתבונן בה חושבת, מכווצת את המצח ומחפשת את המילים שנכונות לה, מהנהנת בהסכמה (עם עצמה) כשהצליחה למצוא את המילים שתיארו את מה שרצתה לומר. כלאתי את הבכי, שלא ארעד... כמה היא יפה. כמה אתגעגע. כשהיא לא שמה לב בכל זאת בכיתי קצת, בדמעות קטנות.. כשדיברתי אני לא הצלחתי לבחור מילים... כל המילים נעלמו לי.. התנצלתי שאני לא מצליחה לסכם בצורה רחבה כמוה היום. אני בעיקר עסוקה בלהתגעגע אליה. לרגע הפה רעד בכמעט בכי. היה קשה להחזיק, אבל אז המילים הסדורות חזרו והצלחתי לספר לה כמה היא נתנה לי. כמה למדתי בתקופה קצרה כל כך. כמה את הצעד המשמעותי הזה, את המילים החדשות שטמנה בי כמו פקעות, לא הייתי יכולה ללמוד רק משיחות עם עצמי. (אני יודעת שכל זה לא כל כך מעניין, אבל אני צריכה לסדר מחשבות והכתיבה מאפשרת לי לספר לאט ולגלגל את הקלטת להתחלה באופן סדור וזכיר).. היה משהו נינוח ואיטי בפגישה שלנו.. כמו הזמן האט קצת. הרגיש כמו שיחה קרובה בין שתיים. פשוט שיחה של קירבה בלי גינונים של טיפול.. למרות שאנחנו נפגשות בצהריים, זה הרגיש כמו שעת בין-ערביים.. שעה שהצללים מתארכים, והירוק נצבע בירוק של דמדומים, והזמן מתקדם מעט לאט יותר.. לעצום עיניים, לנשום לאט, ולתת לחיוך לפלס-לפכפך דרך החוצה... :-) גם היא הייתה נינוחה איתי. חלצה כפכפים, קיפלה רגליים תחתיה, השעינה ברך על השולחן שבינינו.. כמה היא יפה :-) ובדלת מבטים ארוכים של מילים שרוצות מאוד להיאמר אבל עדיין לא... עוד שתי פגישות וניפרד. כל כך קשה יהיה לי להיפרד ממנה. אני מדחיקה בכוח את המחשבה שלא אוכל לדבר איתה יותר. כל פעם שאני חושבת על זה אני בוכה קצת.. גם ברכבת, גם באוטובוס.. נורא לא נעים. לפעמים אני מצטערת שאני לא קטנה. הייתי מחליפה את דמעות הפרידה השקטות באוטובוסים ביללות בכי גדולות של קטנים. בא לי כמו עיוורת, למשש-לשאוב אליי את תווי פניה. תחילה ברפרוף, אבל אז בקצת כוח, לעסות באגודלים את הגבינים, להעביר אצבעות על קווי המצח המקבילים, לעצום את עיניה ולחוש את עור העפעפיים הרך, לרדת לאף, לעצמות הלחיים, בגב האצבע ללטף ברוך את הלחיים ואת קווי החיוך שלה ולסיים בגילוף הסנטר. ביצריות משונה, מעט אובססיבית, לשרטט מחדש את תווי פניה בתוכי. להטביע ולהטמיע אותם בתוכי שלא אשכח.

קראתי. נהנתי. מקסים!

שלום טוב לשמוע בשורות ועדכונים מהחזית המתקדמת. נשמע ששתיכן שם, אחת עם השניה, מתוך האחזות והערכה של הקשר. מקווה עבורך, שימשיך כך, עד הסיום.. להתראות דוד

מה קרה לילך ,השארת את כולנו חסרי מילים, אפילו לדוד לא נותרו מספיק מאילו... אני מקווה שאת לא מתכוונת להפרד גם מהפורום.. בוקר..

תודה רבה על התגובות.. אני באמת לא יודעת איך אפרד ממנה. למרות שאני חושבת על הפרידה הזו ממש מאז שהכרנו, אני מרגישה שתהליך הפרידה עצמו יהיה ממושך מאוד. רוב הפרידה תתרחש, אולי, אחרי שאפרד ממנה. אני ממש אוהבת אותה. ודוד.. אני מניחה שאין באמת צורך להתנצל, אבל אני מבקשת סליחה בכל זאת. הייתי במתח גדול מאוד לפני שבועיים ו... לא יודעת. היו לי כבדות ופולשניות המילים שלך... אני מצטערת שהרחקתי אותך כל כך. אני מניחה שזה אולי מה שיותר טוב לי, אבל זה עדיין מצער אותי מאוד שכל מה שאנחנו יכולים לעשות כרגע זה להחליף מילים רשמיות וקידות קטנות. נורא חבל לי, באמת.. אני מקווה שאני לא נחווית מאיימת..היה לי קשה אמנם אבל אני עדיין מחבבת אותך.. :-) לילך ועוד דבר, בעצם.. mp, רק את יכולה לסיים הודעה במילה בוקר :-) אם זו אכן את, אז רציתי לספר לך משהו, על ברכיכטונים ונפרדו?ת. הם מגיחים מהזרעים שלהם אחרת מצמחים אחרים שהכרתי. בדרך כלל זה מרגיש כאילו הזרעים 'מלאים' בצמח המקופל בתוכם, וכאשר הצמח גדל נשמט הזרע כמו קליפה ריקה. לא במקרה של גורי הברכיכטון שלי :-) מעבר לגבעול שנושא למעלה את העלעלים הראשונים, ולמטה, מתחת לאדמה, את השורש, יש משהו נוסף. בערך בגובה 'כתפי' השתיל צומחות 'זרועות' ירקרקות שחותרות מטה אל תוך האדמה. ואת יודעת מה מחזיקות הזרועות מתחת לאדמה? (בעיני זה נפלא!)- הן אוחזות חזק בזרע שממנו הגיחו. אוחזות ולא מרפות. במקביל להתרוממות הראש מהאדמה ופרישת כפות העלעלים כלפי מעלה, אל השמש, לא מוותר העץ התינוק על אמא-רחם וממשיך להיות ניזון ממנה.. רק בשלב מאוחר הרבה יותר מתייבשות זרועות האדמה שלו ומרפות מהזרע. מעלה בי שאלות על המשחק העדין שבין קיום נבדל ועצמאי, להאחזות באמא המזינה והמוכרת. על היכולת לעשות גם וגם בלי שניפגע.. עד כאן הגיגיי 'שמאלץ' ;-) לילך

שלום דוד אחי נשוי ואב לשניים. הוא עובד שעות רבות,מגיע הביתה וממשיך לעבוד בבית. אשתו לעומת זאת דואגת רק לעצמה,לא מטפלת בילדים כראוי,לא דואגת לניקיון ובריאות ועוד. אחי כועס עלינו מאוד שאנו לא עוזרים לו עם הילדים. (אנחנו נפגשים איתם,משחקים וכו' אך לא באופן יומיומי ) אני עובדת שעות רבות,אין לי סבלנות לילדים ,במיוחד לילדיו שהם מאוד לא מחונכים. זה לא שלא עזרתי לו, בהחלט סייעתי לו בתקופות מסויימות, אך אני לא מסוגלת להקדיש לילדים יותר מפעם בשבוע בערך שעתיים,וגם זה מצריך ממני לעיתים מאמץ רב. אני תוהה עם עצמי ,היכן הגבול ? האם אני צריכה להתאמץ ולעזור לו בגידול הילדים ? הוא לא עוזב את אשתו למרות שהוא מאוד כועס עליה "בגלל הילדים". ואני (או כל המשפחה) צריכה לבצע את תפקידה? מצד אחד חבל לי מאוד על הילדים.הם גדלים באוירה מאוד לא טובה,אך מאידך האם הוא לא מגזים בדרישותיו ?? דרישותיו מכעיסות אותי,אך אני מתלבטת עם עצמי האם אני צריכה להתאמץ יותר,האם כאחותו אני צריכה לאפשר לו לעבוד שעות רבות כדי לפרנס את אישתו וילדיו,לעזור לו לגדל את ילדיו על חשבון הזמן שלי? לעיתים אני קצת כועסת על עצמי שאני לא תורמת יותר לילדים ובכך מזיקה להם יותר. ברור שמשפחה צריכה לעזור, אך היכן הגבול? אשמח לשמוע את חוות דעתך.

שלום אילנית בשאלתך את מתייחסת למה "שצריך" ודומה שיש לך מחשבה על חוקים ברורים ומחייבים של עזרה והתגייסות משפחתית. חשוב לי להבהיר: בעיני, אין לך שום מחויבות לעזור לאחיך. נקודה. ברור לי שזה יכול לעורר התנגדויות, אבל ברור לי גם שכל עזרה שאת בוחרת להושיט לאחיך היא לגמרי בחירה שלך ולא צריכה להגיע משום תחושה של "חובה" או "ככה זה". את יכולה לבחור לעזור לו יותר או פחות, לפי מה שמתאים לך ולפי הגבול שאת, ורק את, יכולה באמת לקבוע עבור עצמך: הגבול בין עזרה מרצון לבין עזרה מכורח. כמובן, יש שיקולים אחרים שמתערבים: הוא יכיר לך תודה על יותר עזרה, יכול להיפגע או לבוא בטענות על פחות..כל אלה, ועוד, הם שיקולים לגיטימיים שלך, שאת יכולה להכניס לתוך המשוואה כהחלטתך. אבל מעבר לכל, אלה החלטות שלך, שיקולים שלך ואין פה שום חובה חיצונית. אלא, החלטה וקביעת גבול פנימי בלבד. הערה לפני סיום: עדיף לך, בעיני, לקבוע את הגבול הנכון עבורך ולסבול את הכעס כיום לתקופה מסוימת, מאשר לעזור יותר מכפי שאת יכולה, או שמתאים לך, ולנטור על כך לאחיך בשקט, במשך שנים. כעס, במיוחד בתוך משפחות, מתפוגג טוב יותר באוויר ועם האור, וצובר נפח ורעל בחשכה. להתראות דוד

היי, אני בטיפול שנתיים , ואני מרגישה שהתלות השתלטה לי על הטיפול , אני הולכת לשם רק בגלל התלות החזקה , שמחלישה אותי והפכת אותי להיות יותר בחרדות מכול דבר , ומביאה לי מין תחושה שאני כבר לא יכולה להסתדר בעולם בלעדייה (בלי הפסיכולוגית שלי ) , אני ממש לא מרגישה שזאת תלות בריאה , אני ממש סובלת ממנה (וכן אני כל הזמן מדברת על זה עם איתה אבל זה לא עוזר להפך.. ) , איך גורמים לזה להפסיק? אתה חושב שצריך להפסיק טיפול כזה ?

שלום נשמע לי שמתרחשת עבורך בטיפול חוויה רבת עוצמה, שכדאי לך להבין את מקורה ואת השאלה האם היא מתרחשת גם במקומות אחרים בחייך. מבחינה זו הייתי חושב דווקא לא לסיים את הטיפול אלא להמשיך ולהבין, ביחד עם המטפלת, את המתרחש ביניכן. כמו-כן, שווה לך לבדוק האם מלבד התלות את מרגישה שיפור בחייך, מחוץ לטיפול? האם הגעת לחלק מהתוצאות שקיוות להן בתחילתו, או לשינויים חיוביים אחרים? התשובות לכך הן גם גורם חשוב בעיני, במחשבה על המשך הטיפול. להתראות דוד

זאת בדיוק הבעיה , שאני ממש לא מרגישה שיפור , להפך הכול מסתבך לי יותר מבפנים , ומה שרציתי לשנות , השתנה לצד השני . הפכתי ליותר דיכאונית ופסימית..ותלותית .

מה עושים נגד התופעה של "קוצים בתחת" והאם יש קשר בין ההנ"ל לסטרס ?

שלום כ. אם הבנתי נכון את "קוצים בתחת", אז נדמה לי שריטלין הוא התשובה הפשוטה והמקובלת ביותר כיום. טיפול (אולי דרך למידה של הרפיה ודימיון מודרך) הוא תשובה אחרת, אולי משלימה, אולי נותנת גם משהו מעבר. ובנוגע לסטרס - זו שאלה שתצטרך לענות עליה בעצמך: האם אתה מרגיש יותר את הקוצים בזמן מתח? כי באופן כללי זו בהחלט אפשרות, אבל לגבי המקרה הספציפי שלך, כאמור - רק אתה יכול לדעת. להתראות דוד

דוד אני ביום בקטי. אני על פני האדמה ואין שום תרופה לזה...מחכה לגודו ( הוא ביטל את הפגישה היום ) ואני הפכתי את זה לסוף משחק, אבל הוא לא נשבר.עשוי מברזל הגודו הזה ( או מאידיאליזציה ). אוףףףףףףףףףף...אני שונאת שכותבים עם הרבה אותיות סופיות ובכל זאת עושה את זה - דווקא- קלוב: לעזאזל השמש. חאם: אז מה, כבר לילה? קלוב: לא. חאם: אז מה כן? קלוב: אפור. אפור! אפוררר! חאם:(מתחלחל ) אפור! שמעתי אותך אומר אפור? קלוב: שחור בהיר. מקוטב לקוטב. קלוב: בשביל מה כל הקומדיה הזאת, יום אחרי יום? חאם: השיגרה. אף פעם אי אפשר לדעת. אתמול בערב ראיתי משהו בתוך החזה שלי. היה שם פצע גדול. קולב: באמת! ראית את הלב שלך. חאם: לא, זה היה חי. ( רגע. מיוסר ) קלוב! קלוב: מה? חאם: מה קורה כאן? קלוב: עולם כמנהגו נוהג. עצוב לי עצוב עצוב עעעצוב רוצה חיבוק אופיר

שלום אופיר עצוב לקרוא על העצב שלך. על ההמתנה לחיבוק, שככל שהיא מתוסכלת יותר ומשתחזרת, היא הופכת לכאב, לפצע פתוח. וכאן גלומה גם התקווה, עם הסיכון ביחד: ההפתחות של הלב, שמעמידה אותו במצב הפגיע והרגיש ביותר, אבל גם בנקודת הגדילה וההתרחבות הטובה ביותר. הקומדיה/טרגדיה האנושית, כבר אמרנו? להתראות דוד

היי דוד, איך מתמודדים עם הצפות שלא פוסקות? כאלה שמעלות בי צחנה וגורמות לאבד נשימה. איך מחזיקים חזק בשפיות מפחד שהינה היא בכול רגע חומקת ממני? איך נותנים למקום הנורא הזה מקום בראשי מבלי לאבד את עצמי? זה נראה כמו בלתי אפשרי.ההצפות האלה שמתחילות בראש במחשבות תופסות פיקוד בשניות על כול הגוף מרגישה שמביטה מהצד איך הגוף נשאב לתופעות ומאבדת שליטה על האיברים.עוצמת עיניים לא לראות זאת אבל את הרעד בגוף לא ניתן להסתיר. איך אני לא נשאבת עכשיו לרצון החזק הזה לנתק אותי מעצמי.מבלי לשתף את המטפלת או מישהו אחר.אסור שמישהו יראה אותי במצב כזה אסור לי להיות במצב הזה.איך גורמים לו לעזוב אותי מבלי לפגוע??? ואיפה התחתית?

שלום מוצפת צר לי שאת נמצאת בתקופה קשה. אני מקווה עבורך שהיא תשכך במהירות הרבה ביותר. קשה לי לומר לך מה צורת ההתמודדות הטובה ביותר עבורך עם הרגשות החזקים וההצפה שאת עוברת. מחשבה אחת היא להעזר ככל הניתן במילים. לדבר, לתעל החוצה, ליצור סדר ברגשות וכך להפחית מעט את הכאוס בפנים ואת העוצמה הלא מעובדת שאת חשה. מחשבה אחרת, כמעט הפוכה אבל משלימה, היא לא להלחם על השליטה כל כך חזק. ברור לי עד כמה זה קשה, אבל נדמה לי שככל שאת נלחמת חזק יותר ברגשות, בהצפה, כך את נותנת להם יותר כוח עליך. הכוח הוא בוויתור, לא בהחזקה. התחושה שאם יצאו עוד רגשות הם יובילו לאסון היא שמוסיפה המון מתח וחרדה ומקשה על ההתמודדות. שאלת על המקום הנורא, על התחתית? התחתית היא בראש שלך - אבל זה החלק הטוב. היא לא במציאות. במציאות את תשרדי, כמו ששרדת בעבר. ואחרי שתיישירי מבט לתחתית, תוכלי רק לעלות, חזקה יותר ואולי גם עם אויב שמפחיד מעט פחות. בהצלחה דוד

היי, יש דבר שמאוד מפריע לי בטיפול ובתפיסת הטיפול. קשה לי מאוד להבין או לקבל שהבעיות שלי, והכאב שלי הם חלק מעבודותו של מישהו. שהוא מקבל על זה כסףK על זה שהוא מרגיש צורך לקחת ממני (ומאחרים) חופש כי אנחנו בסך הכל חלק מהעבודה. מאוד קשה לי להיפתח מול עובדות אלו. אני אמור לעשות

שלום ערן אתה מעלה נושא שבפירוש אינך היחיד המוטרד ממנו. אני הייתי מציע להתבונן עליו משני היבטים: הראשון, שנדמה בעיני כאובייקטיבי, הוא ההכרה בכך שאדם שהשקיע שנים רבות מחייו בלמידה, וכעת מפנה את הידע והניסיון שצבר על מנת לסייע לאחרים, ראוי בצורה מובנת, ככל עבודה אחרת, לתגמול כספי עבור מאמציו. ההיבט השני, המסובך יותר, הוא שעבודה זו מערבת דרגה גבוהה של מעורבות רגשית ועולה השאלה כיצד מתיישבת הציפייה לתגמול "אובייקטיבי" עם המציאות הרגשית של הקשר האנושי. כאן מגיע החלק הטיפולי, מעבר לאובייקטיבי. כל אדם מגיב אחרת לנושא התשלום, אבל בכולם הוא נוגע ומעורר משהו. מה הוא מעורר אצלך? מה הסיבות שגורמות לך לקושי עם ההכנסה של ה"אובייקטיבי" בטיפול? האם הוא מבטל איכפתיות? האם התשלום, או החופש, משמעותם זיוף, ושאין מעורבות רגשית, "אמיתית"? או האם מדובר באפשרות אחרת? אלה שאלות שיכולות ללמד אותך גם על עצמך וגם על הקשר הטיפולי בו אתה נמצא. ושם, בתוך הקשר, הייתי מייעץ לך לבחון אותן. בהצלחה דוד

שלום רב אני בחורה בת 25 לא מבינה למה ?.? אני בחורה אטלגנטית לא בשביל להשוויץ או משהו יש לי חוכמת חיים בטונות אני יודעת כיצד לגשת לראיון אך לדבר להציג את עצמי איך לשדר שפת גוף נכונה אפילו לעשות מבחני חשיבה בדרך טובה קניתי ספרים של מכון נועם לתירגול וקראתי המון ספרי פסכולגיה כדי להיות בטוחה בעצמי והכול אני עושה כמו שצריך מגיעה בצורה יצוגית ומרשימה לראיון עונה תשובות עיניניות לענין אני משדרת ביטחון עצמי וכול מה שיצא טוב בראיון וחוץ מזה בפן ההפוך לימודים אני מרגישה חוסר מימוש גם כן בן היכולות שלי לפונטיצאל ההנ לקוית למידה על סמך איבחון וחשה לחץ לפני הבחינה אך אני מסגלת לי טכניקות הרגעות כמו טרפיה ,חשיבה חיובית , לאוכל טוב לפני , הרגעות עי"י מוזיקה , הליכה שמרגיעה אותי , אך עדין שאני מגיעה למבחן אני עדין לחוצה וזה שמע "הפחד מכישלון " וחוץ מכול זה אני מרגישה הרגשה תקועה בקצוות הללו למה.??? הרי אני מאמינה שהכול לטובה ויהיה בסדר אני נורא מאוכזבת עברתי מלא ראיונות ובחלקם פשלתי מדוע? אני מרגישה חוסר במצוי העצמי הן בלימודים והן בעבודה .? למה זה קורה זה תקופה ארוכה מעל כמה שנים ?? הציעו לי מה עלי לעשות ??\ ובאיזה גישה לנקוט ב2 הדברים הללו קשה לי לקבל את פני הדברים בצורה שכזו מועקה וקשה ? דיי בתודה

שלום ליאור אם הבנתי נכון, את מתארת חוויה של פערים בחייך. פער בין היכולות שלך לבין מה שאת מצליחה לשדר ולהוציא החוצה. פער בין התחושות הפנימיות לבין מה שמתקבל בחוץ. והפערים האלה מובלים אותך לתסכול ולשאול את עצמך: מה העניין? למה זה קורה? אני מבין גם כמה מאמץ את משקיעה על מנת להקטין את הפערים האלה ולמצות את יכולתך. וזה דבר שראוי להרבה הערכה. אבל אני גם מבין שהמאמצים האלה לא מספיקים כרגע. ונדמה לי שייתכן והסיבה לכך היא שאת מנסה להתמודד ללא כל עזרה חיצונית: לקרוא ספרים, לצאת להליכה, לסגל לעצמך טכניקות הרגעות ועוד. אבל יש מאבקים שלא כדאי לצאת אליהם לבד. את מתמודדת עם הקושי האובייקטיבי של לקויות הלמידה ועם החוויות הפנימיות, היוצרות אף הן לחץ. הייתי מייעץ לך, אם את רוצה להמשיך ולנסות להקטין את הפערים והתסכול בחייך, לפנות לטיפול מקצועי ולברר שם כיצד את מצליחה, בכוחות משותפים, למצוא כמה תשובות לשאלות שבחייך. בהצלחה דוד

אני תקועה עמוק באדמה וזה חסר טעם להמשיך.... פעם ראשונה שלי פה....פדיחה להיות כל כך בודדה ולכתוב בסוף למחשב ...אחרי כל הטיפולים והשיחות שעברתי....ושיתפתי פעולה ...והישתדלתי מעל ומעבר...ובסוף הכל תיד ניגמר לי....בכלום!!!!!! סתם עוד פרידה ממטפל? וסתם עוד כאב!!! ועוד ועוד בעיות שלא ניגמרות לעולם!! כבר נניסתי הכל ...אצל פסיכולוגיים במשך שנים.... ותרופות בשנתיים האחרונות ... וכלום לא עוזר....יש אשליות זמניות קצרות לפעמים שאולי סופסוף דברים יסתדרו...שאולי אני סןפסופ מתחילה להרגיש טוב יותר...אבל....-זה ניגמר שוב ושוב באכזבות קשות... אין יותר לני לפנות.. אני לבד בחיים האלו עם כל הצרות שלי ....וכלום לא יעזור לי . זה המצב כל כך הרבה פיקששתי ורק טעויות כל הזמן...שום דבר טוב לא צמליח לי יותר!! הלכתי לטיפול קוגטיבי בפעם הראשונה -לפני כמה ימים ורק בכיתי ולא יכולתי לעצור ולדבר ...כמעט. התביישתי ובכיתי והרגשתי איך הכל תקוע לי בגוןכמו....כשדיברתי כבר עניתי לא יפה ובטון עצבני כזה ומגעיל...אני ממש כועסת על עצמי אף פעם לאהיתנהגתי ככה בשיחה ראשונה אצל מטפל חדש. כנראה שעשו לא יסכים לטפל בי בלי שאני יחזור שוב לקחת תרופות שאני ממש שונאת אותם ואת התופעות לוואי החולשה והתישתוט והבעיות שהן עושות... וני לא רוצה לחזור לתרופות... מה לעשות שבכיתי ככה...ממזמן לא דיברתי עם אף אחד וזה כל כך חסר לי וכנראה בגלל זה בכיתי רוב השיחה ...מרב לחץ ופחד מהחיים ומהטיפןל החדש הזה בעצמו...ודיברתי בכעם על דברים שכבר היו והכעיםםו אותי בטיפול אחר קודם לכן...מה אני יעשה עכשיו?? הוא בטח המום מההיתנהגות שלי וגם אני) ולא יסכים לתת לי הטיפול בלי שאני יחזור לתרופות. אני רוצה את הטיפטפול הזה ואני הרסתי לעצמי את ההיזדמנות בגלל שכבכיתי ככה ולא דיברתי רגועה...אני לא יסכים שוב להיות על תרופות. וזה סוג של טיפול קשה (היתנהגותי) ,המטפל עלול שלא לתת לי הטיפול כי אני יסרב לתרופות. אני מפחדת ..לא יכולה יותר. פיספסתי את ההיזמנות הזו לטיפול הזה... אני מאויימת מהחיים..וזה חסר טעם. לא ידעת מה יהיה?זה לא מסתדר סליחה שבילבלתי לכם במוח.... אני מיצטערתת

שלום עדן ראשית, ברוכה הבאה לפורום. לא נראה לי בכלל פדיחה לכתוב למחשב. להיפך: נראה לי כמו סימן של כוח, אומץ ורצון לשנות דברים. ואותו דבר גם מתבטא, לדעתי, בכך שעם כל התחושות הקשות שלך והניסיונות, שהסתיימו לתחושתך בלא כלום, את עדיין שומרת על התקווה ומנסה לשפר את חייך בעזרת טיפול נוסף. אבל בעניין הזה כן יש לי משהו חשוב לומר לך, אפרופו טיפול קוגניטיבי. שימי לב, איך אפילו בהודעה הזו, את מתבוננת על עצמך בצורה שלילית, מצליחה להמעיט את החיובי ולהגדיל את השלילי. מה הופך את הרגעים הטובים בחייך לאשליה ואת הרעים למציאות מוחלטת? האם כדי שמשהו יהיה טוב הוא חייב להיות כך לתמיד? האם לאחר שהגיעה תקופה רעה יותר היא מבטלת את הטוב? נדמה לי שיש לך אמונה חזקה שעל מנת שמשהו יחווה כטוב "באמת" הוא צריך להימשך לתמיד, לא להתקלקל לעולם. אבל האמת היא שהחיים אינם כך וכל אחד מהכותבים בפורום הזה, כולל המנהלים כמובן, חווה עלייות ומורדות בחייו, רגעים טובים לצד רעים. אם תקבלי את העובדה הזו כפשוטה, אולי יהיה לך מעט קל יותר לא למחוק את הטוב, כל אימת שהרע ירים את ראשו. אותו דבר נכון לגבי תחילת הטיפול שאת מתארת. תקראי את ההודעה שלך שוב ותראי איך החשש שלך מפני תגובת המטפל, כאשר לא ברור כלל עד כמה החשש הזה מדויק או לא, גורם לך כבר לסערת רגשות, לייאוש, זעם, ולוותר כמעט על הטיפול לפני שלמעשה החל! חכי רגע. תגיעי לפגישה הבאה עם ראש פתוח ככל האפשר. נסי להקשיב למטפל, ככל האפשר, ללא מחשבות שליליות מוקדמות. והעיקר, תמשיכי לתת לעצמך צ'אנס לשיפור. אין סיבה שלא. להתראות דוד

שלום רב, אני בשנות העשרים לחיי עם ניסיון מיני מועט למדי. בעת קיום יחסי מין, אני זורמת ונעים לי עד לקטע החדירה שמכאיב ומרתיע אותי. אשמח לקבל עצות/המלצות לפתרון הבעיה תודה מראש דנית

שלום דנית ראשית, נדמה לי שתוכלי להעזר באופן ממוקד בטיפול סקסולוגי, המתמחה בקשיים סביב התחום המיני. למיטב ידיעתי ניתן למצוא טיפול כזה, במחיר מסובסד, בכל קופות החולים. שנית, במידה ואת חושדת כי הקושי סביב נושא החדירה משקף קושי רחב יותר בתחום הזוגי והאינטימי היייתי, בנוסף, מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, בניסיון להבין את הקושי בצורה רחבה יותר, מעבר לביטוי הגופני שלו כיום. להתראות דוד

דוד, תודה על תשובתך. אכן הנושא משקף קושי רחב. התוכל להמליץ על מישהו ספציפי? שמעתי שיש מכונים המטפלים בבעיה מסוג זה. כדאי לפנות אליהם?

שלום לכולם אני סטודנט בן 25 וחברתי חיילת לקראת שחרור בת 20. הכרנו לפני שבוע ולאחר 4 ימים היא נפרדה ממני בתואנה שהיא מפחדת לפגוע בי ושהיא לא מוכנה לקשר...לאחר שיחה שהיתה לי איתה סוכם שהיא תיקח את הזמן לחשוב וכך היה... לאחר 4 ימי פרידה היא היא יצרה איתי קשר וקבענו להיפגש,דיברנו על הקשר והיא טענה שהיא מעוניינת בי כי אני אדם טוב בעינייה וכי היא יודעת שאדם כמוני יעשה אותה מאושרת. עם זאת היא טוענת שהאי חוששת שמישהו יפגע בסוף מהסיבה שהיא לא מרגישה את ההתלהבות ההתחלתית שצריכה להיות ככשני אנשים חדשים מכירים... ברצוני לדעת מה יכולה להיות הסיבה לכך?ומה אוכל אני לעשות ע"מ שהיא תתלהב מהקשר?כי אם זה לא יקרה הקשר ידעכך ואני לא רוצה לאבד אותה.היא יקרה לי...

שלום למישהו אני לא בטוח שהשאלה שלך נופלת לגמרי בתוך תחום המומחיות שלי, אבל אנסה לענות כמיטב יכולתי. לפי תיאורך נשמע שחברתך (לשעבר?) מאוד כנה איתך, הן לגבי הצדדים החיוביים שהיא רואה בך והן לגבי הקושי שלה בכניסה לקשר. אין לי שום דרך לדעת, כמובן, את הסיבות למדוע היא רואה בך דבר זה או אחר ומדוע היא אינה חשה כלפיך את הרגשות שאתה חש כלפיה. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר להמשיך, ומכך גם לדעת מה חשוב בעיניה ומה ישאיר אותה בתוך הקשר, היא לנהוג בכנות, כפי שהיא נוהגת, ולשתף אותה בחששות ובהתלבטויות שלך. בנוסף, לפי תיאורך עולה כי התכונה המושכת אותה ביותר היא היותך "אדם טוב". אולי שווה לך לברר עמה יותר מה הפירוש של "אדם טוב" בעיניה ומכאן להקיש על התכונות המעניינות אותה בקשר. בנוסף, נדמה לי שבניגוד אליה, אתה נמצא בשלבי ההתלהבות הראשונים של הקשר, הקשורים אולי גם להיכרותכם הקצרה. אולי כדאי לך להתחשב בכך, מבחינת עוצמת רגשותיך, להניח לה בסבלנות להכיר אותך טוב יותר ולראות כיצד הזמן העובר משפיע על עמדתה. בהצלחה דוד

שלום לך ,יש לי שאלה המטפלת שלי עובדת בהסכם חיצוני עם קופ"ח מאוחדת. ניצךתי כבר את כלהטיפולים שהקופה נותנת. מה האופציות האחרות? כי כנראה הדרך עוד ארוכה, ואני מחפשת אופציות אחרות אבל שזה יהיה אצלה. האם הקופה מאשרת למשל "סיבוב שני" של טיפול לאותו חולה? אודה לך על תשובה מהירה

מעיין שלום, נראה לי שהאפשרות הטובה ביותר היא לברר איתה מה האופציות האפשריות כעת. בחלק מהמקרים את יכולה לעבור לטיפול אצלה במסגרת פרטית, זה משתנה מקופה לקופה ואני לא בטוח מה המדיניות במאוחדת. לגבי שאר האפשרויות למשל האם ניתן לבקש הקצבה נוספת נראה לי שהדבר הנכון הוא לברר איתה או עם קופת חולים מאוחדת. בהצלחה, דרור

היי דרור, תאמת ..לא יודעת איך להתחיל... אבל הימים הם של ייאוש טוטאלי , נחתו עליי בעיות בריאות .. לא קלות .. יש לי חשש לגידול בבלוטת יותרת המוח , עשיתי מרי ראש דחוף , מחכה לפענוח של בדיקות , רק שהרופא המומחה יגיע מחו"ל רק בעשירי לחודש. עשיתי בדיקה של שדה ראייה והראייה בעין אחת נפגעה לי ב40 אחוז . רואה מטושטש , הראש כואב לי בטירוף .. ואני ככ מפחדת מתוצאות הבדיקות זה מחזיר אותי שוב ללופים, מעגלים אינסופיים עם עצמי ..בתוכי , והתחושה הזו שלא מרפה ככ קשה , אני מצליחה להשאב לתוכה ותאמת ..לא יודעת כבר איך לצאת ממנה... מאיפה עכשיו לקחת שוב כוחות?.. נמאס לי.. ככ דרור .. רק זה היה חסר לי .. מאיפה באים עליי כל המכות האלה ????? מרגישה אפופה ,כאילו ולא מרוכזת בכלום .. הכל מטושטש סביבי ..תרתי משמע ... רואה מטושטש בעין .. ואין לי כבר שום חשק או רצון ממשי להיות במקום אחר מזה... ואולי .. אני באמת רק רוצה ליפול, לבד.. כי נמאס לי להרגיש כאב, כי נמאס לי מחוסר ודאות .. ונמאס לי מהזכרונות שמחכים לרגע של חולשה בגוף ועולים ומכים בי מחדש .. אני .. לא רוצה לחוש את הנגיעות והכאב!!!!! , גם עכשיו בבדיקות הרפואיות , לא יכולה שנוגעים בי , לא יכולה עם ידיים זרות .. לא יכולה לסבול כאב יותר. הכאבים האלה. לא רוצה... דיייייייייייי. הכל נראה כבר ריקני .. חסר משמעות. ואני מוצאת את עצמי , כאן שוב בפורום .. כותבת ומציפה אתכם בכאב הנוראי הזה שבי. והמחשבות שעולות בי ..הם .. האם יגיע היום .. בו אסלח לעצמי בכלל?.. האם יגיע היום בו אסלח ולו על הילדות הדפוקה שהעביר לי -?.... כי אז .. אולי .. רק אז .. חיי סופסופ ישתנו ללא הכר. אני מחכה .. ליום שבו אצליח לסלוח לעצמי על שקפאתי .. מחכה ליום בו אצליח לסלוח לו על הפגיעה המינית ועל הילדות הפרוצה שהוא גרמ לי - אולי ככה אצליח לסלוח לכל בני האדם ..על היוולדם חסרי מצפון. מחכה ליום.. הזה ..בו אני אצליח להבין למה הוא עשה לי את העוול העצום הזה - אולי ככה אוכל להבין איך העולם הדפוק שלנו מתנהל .. אולי אז יהיה לי קל יותר לקחת "חלק" פעיל בתוכו. מחכה ליום.. בו אפסיק להתבייש בגופ שהוא לקח לי , מחכה.. לרגע שאפסיק לחשוב איך הוא הצליח להוליך אותי שולל - שנים שלמות של ילדות כואבת - כי אולי אז .. אולי אז .. בטח כבר לא אתבייש ככ מעצמי , אפסיק לפגוע בגוף שלי בהקאות .... ואולי ארגיש שמותר לי באמת לחיות , שמותר לי שיאהבו אותי .. שמותר לי לבקש אהבה אמיתית ולהישיר מבט. רוצה כבר .. להפסיק לראות אותו כדמות ש"יודעת הכל" - רוצה להצליח לקבל את השקט ולהרגע... הראש מפוצצ לי כבר ממחשבות ......!!!!!!!!!!!!!! ועכשיו ..רק חסר לי בעייה בריאותית גם בראש , .. הייתי רוצה לראות אותו כדמות (((((((((הכי חלשה בחיי ))))))))))) - הייתי רוצה שהפחדים שאוחזים לי בלב יעלמו כברררררררר. ורק חושבת לעצמי .. אם הוא רק היה מבקש את סליחתי, אם הוא היה ..מתנצל , מכפר על הנעשה .. כמו איזה ילד תם ששגה, האם הייתי מצליחה לסלוח לו ?......!!!!! כי אולי אז.. רק אז .. הייתי מצליחה לחזור להיות שוב ילדה - אישה חדשה / שלמה.?... אולי .. מה שבטוח .. שזה כרגע רק נראה בגדר של עוד .. חלום. בינתיים .. ככ טרודה מהמצב הבריאותי שנפל עליי .. ומה שמתגלגל לי על הלשון זה .. "למההההההה?..." "מה עשיתי שכל הרע הזה מגיע לי בגיל 31?!" חיבוק דרור. למרות.. שרית

שרית שלום, אני מאוד מבין את החשש שלך מתוצאות הבדיקה, שאני מקווה שתעבור בשלום. את מדברת על תחושה שהכל קורה לך, שלאן שאת לא פונה צרה נוספת נופלת עלייך וכוחותייך אוזלים להתמודד עמה. ואכן לא קל, קשה, להתמודד עם הדברים שאת עוברת ועברת. אבל נשמע לי מהדברים היום, ובכלל שאת עושה תהליך חשוב למדי, של הרגשה שדברים לא רק קורים לך, שאת לא רק תלויה באחרים ובכך שהם ישתנו אלא בכך שאת תוכלי להתמודד ולהרגיש אחרת גם אם צרות ינחתו עלייך. חלק מהתהליך הזה קשור בכך שלא תרגישי שהדרך היחידה שלך להרגיש אחרת בחייך זה אם הוא יתנצל, או יכפר על מעשיו. אלא שתוכלי למצוא את הדרך להגיע לשם גם אם אוא לא יעשה זאת. ובכך לא תרגישי עוד כילדה חסרת אונים התלויה בו. בהצלחה, דרור

יש לי שאלות מה זה אומר שאני מפנטז מינית הרבה על המטפלת שלי? אם אני ישאל אותה מה היא תחשוב? מתבייש לספר לה

גידי שלום, אני יכול להבין שאתה מתבייש לומר לה את שאתה חושב עליה. פנטזיות מיניות הן אמנם חלק בלתי נפרד מהחיים של כל אחד ואחד מאיתנו. אך בטיפול, כמו מרבית הדברים בטיפול יש מקום לנסות ולהבין מה הן אומרות. אחת הגישות רואה בפנטזיות מיניות על המטפל כהתנגדות לטיפול. ניתן גם לנסות להבין מהי המטפלת עבורך ומדוע אתה רואה בה כמושא תשוקה מינית. בעצם אני אומר שיכולות להיות לכך משמעויות רבות, כולן חשובות לטיפול. אני מניח שזה לא קל, אבל יש לבדיקה מעין זו חשיבות בתוך הטיפול. דרור

דויד שלום, אני זקוקה לעזרתך..היכן ניתן למצוא מאמרים או ספרות מיקצועית בנושא של: שיעמום בטיפול וההתמודדות של המטפל עם זה. והסיבות לשיעמום תודה מראש

ורד שלום, דוד יהיה פה מחר, ותוכלי להפנות את השאלה גם אליו. שעמום של מטפל בטיפול נתפסת על פי רוב כהגנה מפני רגשות שונים שמפעיל המטפל, או תגובה להגנות נוקשות, כגון השטחת רגש, מצד המטופל. לכן כדאי להתחיל את החיפוש על ידי הצלבת המילים שעמום וקאונטרטרנספרנס (בעברית או באנגלית), ושעמום והזדהות השלכתית. את ההצלבות הללו ניתן לעשות באינטרנט או במאגרי המידע האוניברסיטאיים. דרור

שלום דרור מקווה שנהנית מהיורו. אני נהנית אבל לא הייתי מרוצה!! אז עכשיו לשאלה: אני מטופלת כמעט שנתיים, וקשה לי עם התסריט הזה של הטיפול -ללכת בשעה מסוימת, לדבר על הכל, כל מה שעולה או מציק...ולחזור הלאה בעוד שבוע... אני ממילא לא מדברת או משתפת, והדבר לא נותן לטיפול ממש להתקדם. הטיפול איטי בהגזמה. איך אני אדע אם אני צריכה טיפול מסוג אחר? המטפלת העלתה פעם את האופציה אבל אחר כך (אחרי ששיתפתי פעולה -כנראה פחדתי מנטישתה) חזרה בה. האם מקובל שאני אתנסה בסוג אחר לתקופה מסוימת במקביל לטיפול אצלה, כי ממש לא בא לי לעזוב אותה. ואני את האמת לא יודעת מה מחזיק אותי שם כשאני יודעת ומרגישה שהטיפול לא מתקדם הרבה. תודה

ר. שלום, הצורך לדבר בשעה מסויימת וביום מסויים יכול לעיתים להיראות מעיק, אפילו נוקשה. אני לא יכול לומר לך האם את זקוקה לטיפול אחר שיאפשר לך גמישות רבה יותר מאחר ואיני מכיר אותך. אבל ההערה שלך בנוגע לחשש שלך מנטישה שלה, הקושי להיפרד כיום מעלה בי את המחשבה שדווקא חשובה לך המסגרת הזו בה את נמצאת, שיש לך יום ושעה שהם שלך. ייתכן ויש מקום לפתוח את הנושא איתה ולראות היכן ניתן להגמיש בכדי שתוכלי לדבר יותר, אבל לא הייתי ממליץ על טיפול ללא מסגרת קבועה. בעיקר לא הייתי ממליץ על טיפול שכזה במקביל לטיפול בו את כבר נמצאת. אם את מרגישה שטיפול לא מתקדם, פתחי את הנושא איתה, שתפי אותה בשאלותייך ובמחשבותייך על פרידה ועל פנייה לטיפול אחר. זה בוודאי יעורר בך את החשש שהיא תנטוש אם תביעי רצון שכזה. אבל כרגע, בנקודה בה אתן נמצאות חשוב לדבר על זה איתה. זו מהות הטיפול שלך מולה, לדבר על כל דבר שעולה בך, גם אם הוא קשה וגם אם הוא מולה. דרור

דודדדדדדדדדד אתה פסיכולוג מדהים הרגישות והתשובות המושקעות שלך:-) אני פה תמיד במשמרת שלך...חולה עליך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!איזה כיף למטופלים שלך:-)רואים שממש איכפת לך!לא יכולתי השבוע להגיע למשמרת שלך:-( אולי תראה את זה....

תגידי מה הקטע שלך לשלוח הודעה שמיועדת לדוד דוקא במשמרת של דרור? אולי מתחשק לך להוציא לדרור את העיניים?? כאילו לרמוז לו משהו או מה? אם כן - אין מצב. הוא פסיכולוג, שכחת? הוא לא אמור להתרגש יותר מידי מסצינות כאלה...

היה מתאים שדוד היה פסיכולוג שלי. בינתיים אני רק יכולה לחלום בהקיץ...

נירית שלום, קראתי את דברייך, אני לא יודע אם דוד קרא או יקרא אותם גם כן. אבל כן התעוררה בי שאלה האם את מנסה לומר לי משהו, דרך דברייך לדוד,משהו על הקושי שלך מולי, או על הדרך בה היית רוצה לראות אותי כאן בפורום. דרור

יקרים שלי לא יפה:-( זו אינה פעם ראשונה שהבעת געגוע מופנית לאחד המנהלים שלא במשמרתו... נירית כנראה דרכה למישהו מכם על נקודה רגישה.. וקיבלה קצת מטח יריות שלא מגיעות לה.:-(. כל אחד מאיתנו אוהב אתכם ואין כאן תחרות:-) בילבי ילדת הברזל שאוהבת את כל המנהלים בכל משמרת

אני בטוחה שהיו לך כוונות טובות בהודעה אבל בכל זאת היית צריכה לשקול לחכות עד למשמרת הבאה של דוד כדי שלא תיווצר קנאה או תהיות למה את אהבתך לדוד את מצהירה דווקא כאן ועכשיו במשמרת של דרור. אולי זה זניח עבורך אבל בכל זאת נוצרה כאן משמעות שדרור בחר דווקא להתעכב עליה. וגם גולשים אחרים העלו סימני שאלה. כאילו שהצהרת אהבתך לדוד את דווקא מדגישה את הקושי או ההתנגדות שלך לדרור. סתם, אני חושבת שלכל אחד מהמנהלים יש אופי התנהלותי שונה כאן בפורום וכמובן שלכולנו העדפות. אני לא יגלה מי הפייבוריט שלי אבל ברור שיש לי כזה. שאני אפילו מעריצה אותו! שלום שלום לך אשר אתה..מעניין מה הוא עושה עכשיו.. איזה כיף למטופלים שמולו.. אבל אין בדבריי האמורים להפחית בערכו של אף אחד מהמנהלים גם אם אני מעריצה את אחד מהם. זה לא בא על חשבון השניים האחרים אלא בנוסף.

לאאאאא סליחה לכולם רק רציתי שדוד יראה את זה:-( סליחה אם מישהו נעלב ודרור גם עליך אני חולה:-) מצטערת שיצא משהו לא נעים מהגעגוע שלי לדוד

נירית שלום, קראתי את דברייך כמו גם את אלו שכתבו בעץ הנוכחי. חשבתי שיהיה מעניין וחשוב לבדוק האם בדברייך את גם מנסה לומר לי משהו, מבלי לחשוש שבבדיקה הזו אעלב או אפגע. דרור

אז ככה אני בת 28 (עוד שבוע) יש לי מלא בעיות אין לי חבר.... ההורים רבים איתי כל הזמן אין לי כסף לא מוצאת עבודה ! אין לי חבר יותר מחודשיים..אה לא יודעת למה אני קצת מתפנקת על כל שטות לא מספיק חברים מתעצבנים עלי כי אני כל הזמן מציקה להם אני מפונקת ברמות מטורפות עצלנית שחבל על הזמן...ההורים משלמים לע על הכל.. אני גרה ביחידה נפרדת בבית שלהם...הם רוצים שאלמד אבל אין לי תחת לקרוא..משעמם אותי לקרוא משהו חוץ מלאישה... בקיצור מאיפה מתחילים עם כל הצרות האלה... למה לאחרים יש הכל ולי כלום?...( לא מתחשק לי ללכת לאזיה פסיכולוג שיבנה וילה על חשבוני הם לא עוזרים יש למה כמה חברים ששנים היו וחוץ מארנק שמן למטפלים לא יצ א כלום...!!! יש למשיהו תשובה?

לי שלום, מהדברים שלך נשמע לי שאת מרגישה שאת מנצלת את הסובבים אותך, עול על כולם. על ההורים, על החברים על כולם בסביבתך ואת חווה כיצד הם מתעצבנים מכך. שנמאס להם מהתחושה שאת מנצלת, מרגישה שהכל מגיע לך ולא עושה דבר בעצמך. זו הדרך בה את גם רואה טיפול אצל פסיכולוג, כניצול שלו אותך, מצב בו הוא יבנה בית על חשבונך ללא תמורה. אני לא חושב שאת נצלנית, מפונקת או עצלנית. ממש, אגב, כפי שאני לא חושב שפסיכולוג ינצל אותך. אני כן חושב שקשה לך להרגיש שאת יכולה להסתדר לבד, להתרחק ועדיין להרגיש בטוחה. לכן אני כן חושב שטיפול הוא ההצעה הטובה ביותר שלי עבורך, טיפול במהלכו תוכלי להתמודד עם תחושות חוסר האמון שלך כלפי אחרים, אבל קקודם כל כלפי עצמך. ובהמשך גם להרגיש כיצד את יכולה למצוא לעצמך את המרחק הנכון מאחרים. מרחק בו את לא קרובה, תלויה ומנצלת ולא רחוקה אבודה ומנוצלת. דרור

מישהו יכול לשמוע אותי? כל הגוף צלקות המטפל לא יכול לראות בלי להתפשט..... לספר לא לספר אולי הוא מנחש?מה זה יעזור לי אם אני אספר גם ככה אני עושה לו מלא בלאגן:-( אמרתי לו שיש לי חברה שעושה את זה אתם חושבים שהוא הבין לבד שזה אני? איך הוא יעזור לי אם אני מסתירה ממנו כל כך הרבה????????????????????הוא לא יעמוד בזה:-((((גם אני לא עומדת בזה! איך מטפלים עוזרים בזה?

שלום לך, אני יכול להבין את החשש שלך שיהיה לו קשה לשמוע את זה, אולי מעורבת בכך גם בושה. אבל הסיבה שבגללה אני חושב שחשוב לספר לו היא על מנת שתוכלי להרגיש פחות לבד עם הסודות והקשיים שלך. אני מניח שלשאת את הקושי ביחד, שני אנשים קל יותר מלשאת לבד. אני חושב שכך תוכלי להרגיש פחות מתוחה פן הוא יראה משהו שניסית להסתיר, פחות צריכה להרגיש שאת משקרת כל הזמן, ומתביישת גם בכך, וזה יכול לעזור לך לא להוסיף קשיים נוספים על הקשיים שכבר יש לך. להפוך את הדברים למעט יותר פשוטים. דרור

אני שותקת בטיפול והוא מנסה כל הזמן להתקרב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני נעלמת הוא מתקשר אני דוחפת הוא מנסה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! שיוותר עלי שינשא אותי שינטוש שרק אני יבכה והוא יעלם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איכפת לו כל כך ממני ולי לא אכפת ממני בכלל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, נשמע לי שיש משהו כואב אולי אפילו מפחיד בחוויה שמישהו שם, שיודע עלייך לא מעט, מרגיש ונושא חלק בך שאת מתקשה לשאת - את חלק שמבין מקבל ואכפת לו ממך. החלק הזה יוצר בך קונפליקט בלתי נסבל שיכול, להרגשתך, להיפתר רק אם הוא ינטוש, וגם לו לא יהיה אכפת ממך. זה אכן פתרון אחד. אבל אולי יש פתרון נוסף, אולי עם הזמן, תוכלי גם את להרגדיש שאכפת לך ממך, להתיידד עם חלקים שקשה לך איתם בתוכך, ואז שוב שניכם תהיו באותו צד. דרור

האם הפסיכולוגית שלי חייבת לנהל רשומות רפואיות? ואם כן- האם זכותי לקבל אותן? תודה מראש! ליאור

ליאור שלום, מבחינה חוקית הפסיכולוגית שלך צריכה לנהל רשומות רפואיות ואת רשאית לבקש אותן. יחד עם זאת במידה והיא סבורה שיש משהו בתוכן הרשומות שהחשיפה אליו עלולה לפגוע בך (לא במובן של עלבון), היא רשאית באמצעות תהליכים מסויימים, שלא למסור את החומר לידייך. בכל מקרה, וללא ששאלת הייתי מעלה את השאלה מהיכן העניין ברשומות שלה, ומה את חושבת שיש שם, או מקווה לקרוא שם. והאם הדבר קשור גם לחוסר אמון שלך וביניכן? דרור

דרור, תודה על התשובה הישירה ועל התענינותך. נפרדתי מהפסיכולוגית שלי לפני מס' שבועות בתחושה קשה מאוד של בגידה וחוסר אמון. דיברנו על זה ארוכות, גם היא מסכימה שהתנהלותה כלפי היתה בגידה קשה באמון. אולם כשפניתי אליה לקבל את הרשומות המתעדות את הטיפול, היא טענה להפתעתי שאין לה כל חומר כתוב עלי. אשמח אם תפנה אותי לכתובת הנכונה להגשת תלונה בנושא. תודה!

למה אני עיפה בחיים אם אני מתקדמת כל כך הרבה בעקבות הטיפול? למה אני עיפה לפעמים בעבודה אם אני מרוצה מהעבודה? למה אני רוצה בן זוג כל כך ומרגישה מוכנה יותר מאי פעם בזמן שאני לא נותנת לגברים לחזר אחרי? למה אין לי כח להתעמל? אני עצלנית? לא מספיק אוהבת את עצמי? אולי טוב לי איפה שאני? אולי אני צריכה להיות במצב שלי כדי לצאת מהמצב שלי? מעולם לא הייתי יותר שמחה, משוחררת (באופן יחסי לעבר) נפתחת לעצמי, לנשיות שבי, לאהבה שבי, לדרור שבי.. מעולם לא הייתי יותר מקבלת, גם כשאני כותבת מילים אלו, אני לא כועסת על עצמי (אולי טיפה כן?...) אני כן מקבלת את תחושותי, אני אפילו אוהבת להרגיש אותם ושמחה שאני מרגישה... אבל אני תמהה וגם קצת כואבת ואפילו קצת קצת מתוסכלת מכל מה שקורה איתי, באמת שאני לא מבינה... האם העובדה שאני לא מבינה מראה כמה אני לא מקבלת? אבל אני כן מרגישה 'מקבלת'.. ועדין לא מבינה... מותר לי לא להבין?? לא אוהבת את ההרגשה הזאת... לא נעים... רוצה כח, יותר ממה שיש.. איפה אני?? מה קורה לי?? יש בי אמפטיה לפריחה בגני, אבל - אני לא מבינה... :(

נילי שלום, אם אני מבין נכון את מתקשה להבין מדוע למרות שאת מקבלת את הקשיים שלך, למרות שאת מוכנה יותר, מרגישה טוב יותר עם עצמך מאי פעם, עדיין חלק מהדברים לא מסתדרים. חלקם משמעותיים לך מאוד. אני יכול להבין עד כמה זה יכול להיות מתסכל. אני מבין שעשית תהליך ארוך, שנשמע גם משמעותי מאוד, אבל אולי אחת ההבנות הנוספות שאני חושב שאת מודעת לה, היא שזהו תהליך, שייתכן יידרש עוד זמן עד שהדברים בהם את רוצה יקרו. המוכנות שלך אליהם משפרת את הסיכוי שזה יקרה, אבל ייתכן וזה ידרוש עוד זמן עבור חלק מהדברים. עבור חלקם האחר ייתכן וזה ידרוש בהמשם השלמה שאלו חלקים בתוכך, עמם את חיה ואת משפרת את היכולת שלך לחיות איתם. דרור

שתי שאלות: 1)איך אני יכול לראות שהטיפול תורם לי במשהו אחרי ארבעה חודשים הכל נראה אותו דבר! 2)איך מודדים תוצאות של טיפול בשטח ואם בכלל הטיפול והמטפלת מתאימים לי? תודה לכם

רועי שלום, אחד הדברים המרכזיים בידיעה האם המטפל הוא טוב דיו עבורך נמצא בהתבוננות שלך פנימה, בהרגשה האם אתה חש בנוח יחסית מולו, מרגיש שהוא מנסה להבין אותך, שאכפת לו ושאתם מצליחים לבנות קשר ביניכם, שמרכיב מרכזי בו הוא אמון. לעיתים זהו תהליך ארוך, ארוך מארבעה חודשים. אבל זהו כלי מרכזי על מנת שהטיפול יוכל לעבוד. תוצאות טיפול ניתן לראות בכמה רמות. ברמת הסימפטומים, למשל אם הגעת חרד לטיפול ואתה חש ירידה בהם, או שהתפקוד שלך בחיים האישיים משתפר. רמה שנייה היא הרמה של החוויה הפנימית שלך את עצמך, שלרוב דורש זמן רב יותר וגם מלווה בתחושות משתנות לגבי ההצלחה של הטיפול בהם בין היתר כי קשה לעשות בהם מדידה אובייקטיבית לעצמך. נסה להביא את השאלות הללו מול המטפל, ולשמוע את דעתו בנושא. היא חשובה, בעיקר כי הוא שותף לתהליך וגם מכיר אותך טוב יותר ואת סיבת הפנייה שלך. דרור

שלום רב, אני בטיפול כבר 4 שנים אצל פסיכולוג קליני מוערך וידוע, בעקבות טראומת ילדות (מינית), בטיפול הגעתי להישגים רבים, גם הישגים בתחומים שכשהגעתי לטיפול כלל לא ידעתי שהושפעו מהבעיה. היו לי יחסים של אמון מלא והערכה עם המטפל. אבל בחודשים האחרונים אני מרגישה שאין התקדמות וקשה לי להביא דברים לחדר הטיפול ושהעניין המרכזי שבגינו אני עדיין בטיפול תקוע כבר המון זמן. אולי בגלל כל זה עלו אצלי כמה שאלות עקרוניות שגרמו לי לפקפק אם בכלל כדאי לי להמשיך בטיפול: 1. לפני שהתחלנו בטיפול קבענו שהודעת ביטול היא עד 24 שעות לפני פגישה ( אחרת משלמים), תוך כדי הטיפול הוא שינה את זה ל-48 שעות. לפני כמה זמן קמתי עם 39 חום יום לפני הטיפול, ומיד הודעתי שלא אגיע יום אחרי. בסופו של דבר הייתי חולה כל אותו השבוע ולא יכולנו לקבוע פגישה חלופית. מבחינתו הייתי צריכה לשלם על הפגישה, ואני מאוד כעסתי כי זה דבר שהוא לא בשליטתי. אציין שאני מאוד מחוייבת לטיפול וכמעט לא קרה לי שפיספסתי פגישה ( בד"כ כלל כשהייתה בעיה פשוט קבענו מראש מועד אחר). 2. בזמן האחרון הוא התחיל לדבר איתי על דברים שלא קשורים לטיפול או אליי. לדוגמא, בפגישה מסויימת מיד כשהגעתי הוא שאל אותי "ראיתם את המשחק של מכבי אתמול?", וזה גרר שיחה של לפחות רבע שעה על כדורסל (שממש לא מעניין אותי) כולל אסטרטגיות של קבוצות לרכישת שחקנים. דוגמא נוספת, שונה במהותה, היא על שיחות שלמות שהוא ניהל איתי על מחלתה של אימו (סרטן) הייתי מבינה אם זה היה כדי לחדד איזו נקודה, אחרי שסיפרתי לו על מחלתה של חמותי (גם סרטן), אבל זה אפילו לא היה ריגשי אלא ממש תיאורים רפואיים של המצב שלה. ובעצם, כשהוא העלה את הנושא, זה עוד יותר הקשה עליי מלהביא את הדברים האמיתיים שרציתי להביא שגם ככה קשה לי לדבר עליהם. אפשר לשאול למה לא אמרתי בעצם. אבל מי יכול להגיד "לא מעניין אותי כרגע לדבר איתך על הסרטן של אמא שלך או של אמא של בעלי, אני מדברת על זה עם כולם כל הזמן ולא צריכה עזרה ממך בהתמודדות" ???? כשהעלתי את הנושא (כבר בכעס) הוא אמר שמבחינתו כל נושא הוא לגיטימי כדי "להגיע לעולם הפנימי שלך". ואני שואלת את עצמי: כדורסל לעזאזל?? חשוב לציין שבעבר הוא כל הזמן הדגיש כמה חשוב שנדבר על מה שעולה אצלי באמת, וכדי לא להסיט אותי היינו אפילו יושבים ושותקים כמה דקות עד שהכל היה יוצא. בנוסף, הוא בקנאות לא דיבר על עצמו, גם כשהיו לי שאלות סקרניות, והסביר שהדבר עלול לפגוע בטיפול. אז איך זה מסתדר ? האם התנהגותו לגיטימית? כל זה גרם לי לחוסר אמון בו, ורצון לעזוב את הטיפול. אני חושבת שההתלבטות היא בעיקר כי אני זוכרת לו את הישגי העבר. תודה על הייעוץ.

רחל שלום, השאלה שאת שואלת היא מורכבת למדי. כפי שאמרת בפתח דברייך את חשה תקיעות בטיפול, תסכול ואני מניח שאת תוהה מה הפתרון אם בכלל למצב הזה. על רקע התחושה הקשה הזו קרו מספר אירועים ביניכם שלדברייך לא מאפיינים את הטיפול, והקשר ביניכם. אני תוהה ראשית, האם התחושה שלך שהטיפול תקוע עלתה ביניכם. בכל מקרה, יש לה מקום וחשיבות ולו רק בכדי שיידע שאת חשה כך. לגבי האירועים שקרו, בכל טיפול קיים הסכם בין מטפל למטופל. בין היתר גם על מדיניות ביטולים. את מרגישה שגם אם הוא יישם את ההסכם כלשונו הרי שעדיין לא היה הוגן ובוודאי לא היה רגיש לקושי הפיזי שלך להגיע לפגישה באותו שבוע. אבל אם נניח לרגע את השאלה מי צודק בצד, נראה שבזמן האחרון את מרגישה קושי, חוסר טעם אולי, להגיע לפגישות, קושי שלא הרגשת בעבר. ממש כפי שבעבר לא היית חולה ולא ביטלת פגישות. כלומר גם במובן הפיזי וגם במובן הרגשי קשה לך יותר להגיע כיום. לגבי השאלות שלו והשיתוף שלו בנושאי כדורסל וכו'. קל לומר שזוהי התנהגות לא לגיטימית, או מקצועית, אבל אני חושב ששוב יש טעם לבחון את זה בהקשר של מה שאת מרגישה בטיפול, את תחושת התקיעות. את מתארת מטפל מקצועי מאוד שעזר לך רבות, אם כך מה קורה שהוא מפסיק להיות מקצועי. ייתכן שעובר עליו משהו אישי, אבל ייתכנו גם אפשרויות נוספות, למשל ההקשר שבה הנושא הזה עלה, או דרכים נוספות להתמודד עם תחושת תקיעות שאולי גם הוא חווה אותה. בכל מקרה, רוב דבריי הם השערות ויש לקחת אותם ככאלו, אבל חשוב לנסות ולהביא את התחושות והמחשבות לתוך השיחה איתו, להבין מה קורה ולא להישאר עם השאלות הללו לבד. דרור

היי דרור, תודה על התשובה המאוד מבינה. רציתי לאמר לך שדיברנו על מה שהיה, והעלתי בפניו את הכל (זה התאפשר רק כשהייתי מאוד מתוסכלת עד אז הפחד לפגוע בו גבר על הכל), הוא אמר שהיה כשל תקשורתי בינינו שהוא לא ראה לבד, ושמשברים כאלו בלתי נמנעים בכל טיפול ושצריך לקחת את זה כמתנה וחומר לעבוד עליו. הוא רואה ביכולת שלי לבוא ולאמר לו את הדברים כחלק מהגדילה שלי. מה שדי נכון (וכנראה שיש לזקוף את זה לזכות הטיפול, כי אחרת הייתי מעדיפה לקבור את עצמי מאשר לאמר למישהו דברים קשים כאלו ) מצד שני, באשר ללקיחת אחריות, הוא רק אמר שגם לו יש חלק בכשל הזה. מה שמציק לי זה שהוא רואה בנושאים שהוא דיבר איתי עליהם לגיטימיים ולא מודה שהיה פה חוסר מקצועיות. בין אם זה קרה בגלל שהוא גם חווה את התקיעות בטיפול ובין אם עבר עליו משהו אישי כמו שציינת, הייתי מעדיפה שיודה בזה, מאשר שיאמר שכל נושא הוא לגיטמי. כך אולי היה לי יותר קל לבנות את האמון מחדש. באשר לשאלת התשלום, בעצם דחינו אותו, עד שנגיע להסכמה בנושא. אבל מאוד עודד אותי לדעת שגם אתה כפסיכולוג, שמבין את חשיבותם של חוזה וכללים בין מטפל למטופל, מסכים שיש מקרים שאין לכללים האלו מקום, וצריך לדעת לחרוג מהם ולגלות אנושיות, כי על מה בעצם אנחנו מדברים פה בסה"כ ? אפילו מאינסטלטור אפשר לקבל הנחות לפעמים, קל וחומר מאדם שחוקר את נבכי נשמתך.... תודה רבה.

המקרה שלי מעניין ויחודי.לעניות דעתי וצערי, אני כנראה נולדתי כך,אך עברו למעלה משלושים וחמישה שנים לאותו הרגע בו הייתי מודע לאמת הפנימית שבי ולשוני הנדיר, בניגוד לצוות המטפל שלא הבחין מהי התשתית ושורש בעייתי וההשלכות לכך.מאז שביטאתי אותה לראשונה באופן מודגש וורבלית, לפני מספר שנים עד היום, חלק מהפסיכיאטרים מסכימים עם האבחנה שסעת. חוסר-נוכחותי בעבר מהממד הקולקטיבי וההומוגני יצר בדידות נפשית שגררה גם בדידות פיזית,ובגלל העובדה שאנוכי מעוניין מאוד בקשרים חברתיים טובים מאז שאני מכיר את עצמי, אני סובל עוד יותר ממחסור בקשרים אלו. קיים קיר וירטואלי כנגד עיניי שהפריד ביני(אטרוגני) לבין, המציאות הכלל עולמית, האחידה והסוציאלית מה שמנע ממני וממנה להשיג הבנה הדדית בטרם התובנה לכך(פחות היום) שבועה שקופה עטפה את עולמי, וכיום עלי לנסות לפרוץ את המחיצה ביוזמתי ע"י מנפולציה ויזואלית נכונה. עם זאת בעבר היה צד חיובי בנתק ההוא: מנגנון הגנה כנגד מצוקות חברתיות כמו סמים, אלכוהול,עישון,פשיעה, הימורים ועוד.חרף היותי סובל גם מאישיות גבולית לא הדרדתי לאותם מצוקות.את היותי בעמדת מיעוט, הופכת את מצבי הנפשי ל"א-נורמלי" כביכול, אך אם הייתי בעמדת רוב לא הייתי כלל סובל בדומה לכיום.אשמח לקבל משוב, אם יש תקווה להתנתק מהתקופה האחרונה רוויית המשברים והקשיים כמו שלא היה אף-פעם בחיי וזאת הסיבה שהחלטתי להרשם בפורום, על מנת לא להישאר לבד עם הסיפור הזה. תודה.

שלום לך, אני מבין מדבריך כי בעת האחרונה אתה מנסה למצוא דרך לפרוץ את הבועה שמקיפה אותך, בועה שהיוותה גם מנגנון הגנה יעיל בעברך. אני מניח שמעבר לקושי הטמון בכך, קיים גם צורך להתמודד עם חלקים בעולם שקודם לכן לא הטרידו, פשוט משום שלא חווית אותם בעוצמה רגשית. אני לא נכנס לאבחנה כאן, אבל אני חושב שבכל מקרה בו ישנו ניסיון לשנות מנגנוני הגנה וותיקים קיים קושי, וחשוב מאוד לא לעשות זאת לבד. להצליח לעבור את השלב הזה בעזרת ליווי מקצועי, למשל באמצעות שיחות עם פסיכולוג. דרור

הרחק בלב ים שוכן אי קטן ומבודד הלילות בו שחורים יותר מבכל מקום אחר בעולם, ורוחות סוערות שורקות בקול חזק הימים בהירים, שופעי תכלת מסנוורת ואוויר הים צלול מאוד ספינות בודדות המבקשות לעגון אל החוף פוגשות בחומת האבן הגבוהה בגלים המתנפצים אליה ושבים על עקבותיהם על האי שוכנת ממלכה. לא גדולה, אך חזקה ועתיקה חומות עבות סוגרות סביב, אין יוצא ואין בא חלונותיו ותריסיו מוגפים דרך קבע באחד מחדריו ישנה נסיכה מספרים שכל קיומה בשינה עמוקה, פניה לא נראו מעולם וקולה לא נשמע חומות האבן הגבוהות מסתירות את רוב רובה לא ניתן לדעת אם יש שם שער או גינה את הקומה האחרונה ואת הצריח עם הפרח השחור אפשר לראות מלב הים אם מתקרבים יותר- גם זה נעלם בלילה כשהולמת בו הרוח, מסתחרר פרח המתכת על צירו החורק פולט יבבות הנשמעות כבכי חלוד מלחשים שאמה ילדה אותה בלב היער והפקירה אותה לחיות הטרף שגדלה בין זהבים ואריות וכמותם למדה לחרוץ ציפורניים ולפעור מלתעות ציידים גילו אותה במקרה הנסיכה השכילה, בציידים - להילחם/להתנחם - להרחיקם לחנוק את הרעב המכאיב שמעוררים בני האדם ולישון את שנתה העמוקה מרגישה את הסכנה-באה ממנה עצמה אורך חייה כרוך בבדידות שלא ניתן להחזיק בה לאורך זמן - כנסיכה בטירה מבודדת, שלטה בחייה ובשפחותייה עושה מה שליבה חפץ -אין לאיש להכנע - אין לאיש להיכנס משלחת את דעותייה אל קו החזית מנסות למנוע ממנה להיכנס אל תוך הקלחת הזו, או לפחות להסיט אותה לכיוונים אחרים פחד מוות שמישהו ייגע באימה שסידרה לה כחיים עת צמחה - עת חרב עלייה עולמה בנחיתה שקטה ולא מורגשת מוטלות על פניה דמויות אנשים שביקשו לתת להן נחמה קירות שרצתה שיגנו עלייה - משב קל של רוח נשא הכל הרחק וכבר אין מאום - מהומה! כאבים נולדו בחשיכה, ברגעים אלו אין מקום בגופה הכרוז נ?כלם - קהל נכבד - המלך הכתיר נסיכה למלכה כעת למלכה, השינה - מפלט אור היום מכאיב לעינייה הלילות שורפים את נשמתה ברבות הימים מפנקת ומנשקת את הנשק שאותה הרג רוכשת מיומנות ומגיעה עד כדי מקצוע השתכשכו בבואתה הכאב, האיבה, רגשות הנקם, העלבון והגועל קהל נכבד - הכרוז צעק - המלכה למלך תינשא לא זוכרת את היום בו הסתכלה לראשונה מבלי לברוח מבט ישיר אל תוך עיניים - מבט שרואה שמקבל שמקשיב בפעם הראשונה - חייכה בקלות ובבפשטות במהרה, למדו שרירי פניה איך עושים זאת - טרם הגיע הגאות שיאים של סדרת תהליכים שנבלעו בתוכה אין לזכור את הפעמים הראשונות - התרגלה לזה במהירות אחרי ההתחלה ולפני שמתרגלים- מגיע הרגע כל מה שנאסף ונלמד מקבל את ההדמנות להתבטא תמונות שלא תוכל לשכוח גם כשתעלם קהל נכבד - בכרוז נלחש - המלכה זועקת להינחם תולה את זוג עינייה המעונות-השחורות-המשחירות מגרדת את הפצע במבט חסר-הרחמים -אין לאן להימלט המבט - אחרייה לכל מקום עינייו פוצעות - דורש בעקשנות את מה שלא יכולה-רוצה לתת מוציא אותה מגופה - מדעתה פעמים בחטף - התנפלה בחמת הזעם - הכתה וצרחה בשקט - ל א י כו ל ה אלם הצעקה - מקפיאה רק אותה -זוכרת עומקים מהם עלתה קהל נכבד - בכה הכרוז - המלכה שורטת קירות גופה המלך הזה אשר עליו התרפקה-התפרקה -צמא דמים ככולם מבקש - להרעיל את נשמתה - נהנה מאוד- היא במלוא עליבותה מזוכיסטית מלידה, נמצאה אשמה - פונה בעיקולים המסוכנים ומחפשת את רוצחי נפשה היא מוצאת אותם - הם מוצאים פורקן חזרה תמידית אל צומת הדמים לרחם עלייה אי אפשר - לזאת היא ראויה פוחדת מהדברים הכתובים - עדות נצחית לשיגעון הנוראי שלה מרגישה אשמה עד עמקי נשמתה את שיאי השיגעון המותרים - שברה הכרוז נדם - קהל נעלם - עוד מעט...רק עוד מעט....ת?כ?ל?ה נשמתה -

נקודה.....תקשיבי! למה את לא כותבת שאלה או משהו רגיל למה? אני כל הזמן קוראת אותך ויאללה איתך כאילו...קולטים שאת סובלת נורא!! במקום לכתוב מילים רגילות את כותבת בכתב סתרים סיפור אגדה! כל הודעה שלך חידה של חמיצר!! !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תאמיני יהיה לך יותר קל אם תכתבי מה כואב לך!! את אף פעם לא כותבת אני או לי זה תמיד בגוף שלישי!!!! זה מרתיח לי את הפיוז שלמישהו כל כך כואב!!! מה את אומרת?

יקרה שלי מאוד הנה המשך משלי לסיפור המצמרר שכתבת:-(:-(((((( פעם הייתה ילדה מדהימה שאת ליבה לא פתחה העצב נמלא בה ונשארה עם עצמה... חברה פה מציעה לה להתקרב.. לא להיבהל ממגע לקבל חיבוק ולספר במילים מה קורה מה קרה! הילדה גדלה והפכה לאישה.. יפה ומדהימה שיודעת לכתוב במילים בלי לספר באמת את הפצע שבה קיים:-( אוהבת מאוד בילבי ילדת הברזל למה את לא כותבת לי בחזרה?

שלום לך, את מתארת בדברייך את הבדידות העצומה שאת חשה, בדידות שהיא תולדה בין היתר של הרגל, הרגל לא להראות את שבפנים, לכסות עליו בחיוך. את מתארת גם את הקונפליקט העז בין הרצון להיראות, שלמישהו יהיה אכפת לבין ההרגשה שזה מכאיב, שכשהרגשת את זה זה פוצע ומפרק. אני חושב שכאשר תוכלי להרגיש ששניכם באותו צד, רוצים את אותו דבר יהיה קל יותר להתמודד עם הקונפליקט ועם ההשלכות שלו. אני יודע שהסיפור נכתב על נסיכה אבל הרשיתי לעצמי מעט, דרור

שלום. התייעצות, או אולי סתם לפרוק קצת... אני בחורה צעירה. לפני כמה שנים התחילו אצלי מחשבות מוזרות ברמה נמוכה אך מציקה, שגרמו לי לבלבול ופחד. במיוחד כי הן היו בנושא שמאוד קרוב אלי... לא מזמן קראתי שמחשבות כאלה מופיעות בocd. (אין לי ocd, הגילוי החשוב מבחינתי שישנן מחשבות כאלה ושאני לא סוטה...). מאז הגילוי נרגעו המחשבות (מציקות מדי פעם, עדיין), ומה שמטריד בעיקר זה בכל זאת- למה הופיעו בכלל? ובעיקר הקושי שאין כ"כ עם מי לדבר על זה (זו לא בעיה שמצדיקה מבחינתי חשיפה בפני חברים/מטפלים כי היא לא כ"כ קשה, אבל מצד שני היא לא מרפה עד הסוף...) תודה

שלום לך, קשה מאוד לענות תשובה מדוייקת כאשר ישנם דברים לא ברורים, כגון מהן המחשבות הללו, מתי התחילו והאם יש לך מחשבות מדוע הן החלו. אבל, באופן כללי אני מבין שהרגשת שהופיעו לך מחשבות חודרניות שאין לך שליטה עליהן, שהן מפחידות אותך ובכל זאת את לא מצליחה שלא לחשוב עליהן. לעיתים במקרים כאלו הניסיון להילחם במחשבות מחמיר עוד יותר את תחושת חוסר השליטה ואת הפחד מהמחשה ומעצים את כוחן. כפי שאמרת לא נוח לך עם המחשבות, את חוששת מלדבר עליהן עם מישהו, והתחושה היא שאת מתמודדת עם משהו שמפחיד אותך לבד, אולי אפילו משהו שעורר בך את התחושה שאת סוטה. אני מבין את החשש מלפנות לטיפול אך זו המלצתי הטובה ביותר כדי לא להישאר עם זה לבד, כמו שזה מאיים כל כך. אם תבחרי לא לפנות לטיפול נסי לחשוב על מחשבות כמחשבה בלבד, דבר שלא תמיד בשליטתנו אך גם אין לו כח ממשי, מחשבות הולכות לעיתים ממש כשם שבאו, כל עוד לא נותנים להן כח חזק מדי. דרור

בעקבות טעויות וכשלים מטיפול, ופעולות שנעשו על ידי עקב אי- הסכמה, קבלה וסיכום טיפול לאחר שביקשתי להפסיק טיפול כעבור שנתיים וחצי, נכנסתי למצוקה שכללה בתוכה מיני דברים וחיפושים שגרמו לחרדות קשות ואינטנסיביות, פחדים וחרדה פרנואידית ונתק. הכל עבר מלבד שנשאר משהו....הרופא מתקשה להבחין ולשים במדיוק את האצבע על משהו...מלבד אולי יריה באפלה שקראנו לזה - דפרסונליזציה. ע"פ תיאור האבחנה- אינני עומדת בכל הקרטריונים אבל בהחלט מתקיים אצלי נתק מסויים, חוסר חיבור מלא. יש מעין ברקע חרדה סתומה או סמויה...לא מורגשת. אני חשה קצת סגורה בתוך עולמי. פרטים טכניים: כל זה קרה והתרחש כאמור בעקבות כל הנסיבות שציינתי לעיל ודברים מורכבים שקשה להסבירם מאחר ואת חלקן קשה לי לזכור, ובחלק חסר לי הרצף ותהליך הדברים, בייחוד שעשיתי דברים באופן מלאכותי שהעצימו את המצב. זה קרה כשהייתי צעירה בת 31 כשמעולם לא חוויתי מצבים אלו!!! התקופה ההיא גררה תחשות מפחידות ביותר של איבוד שליטה, חוויה של לפני מוות, של שגעון, של חוסר אונים ושל פחד עצום ומאיים..עד כדי כך שראשי החל להלבין. אני נוטלת ויאפקס 225 מ"ג כחצי שנה. התחושה היא ואולי מוצדקת ואובייקטיבית- שמצב זה...שאינו פשוט להסבירו...עמיד בפני טיפולים מכל הסוגים...מאחר ואני מתקיימת ומתנהלת ברמה אחרת באופן כבר שהופנם כהרגל וכמסלול קבוע שמתנהל 3-4 שנים. מבקשת לדעת, אם משהו מכל זה ברור ....? ומה ידוע ו/ וודאי לגבי המצב? זמן ומשך? ואילו מכלל הטיפולים השונים יש סיכוי גבוה יותר בהצלחה , אם בכלל?????? תודה

ליאת שלום, מהדברים שאת אומרת אני יכול להבין את הסבל שלך כמו גם את התחושה שאין משהו יכול לעזור לך. אני מבין שאת נמצאת בטיפול תרופתי אבל לא יודע האם הרופא הוא רופא משפחה או פסיכיאטר ויש הבדל משמעותי בין השניים. אם טרם ראית פסיכיאטר עצתי היא לפנות בהקדם לספר בפירוט את שעברת ואת התהליך בו התופעות החלו ולראות האם זהו הטיפול התרופתי המומלץ והמינון הנכון. בכל מקרה לעיתים קרובות, לצד הטיפול התרופתי יש טעם לשלב טיפול פסיכולוגי. טיפול פסיכולוגי יכול להיות טיפול דינמי שיתמקד בבסיס החוויות שעברת ושהובילו לתחושות שלך, יחזק את כוחות ההתמודדות שלך, ובעיקר ינסה להבין את המקור לצורך שלך להתנתק לעיתים. טיפול פסיכולוגי בשיטה התנהגותית קוגנטיבית ינסה לתת לך כלים להתמודד עם החרדות בדרך אחרת. להוריד את עוצמתן וכך גם לבחור בדרך התמודדות אחרת מזו שאת נוהגת בה כעת. בכל מקרה אני חושב שיש מה לעשות, גם אם זה נמשך כבר מספר שנים. אם כי אני מסכים שחשוב לפעול בהקדם, וכאמור המלצתי היא לפנות ראשית לפסיכיאטר. דרור

אני בחורה בסוף שנות ה20 לחייה, וחשה כנמצאת בריק בעולם. לכאורה חיה ומתפקדת אבל באמת זה אך ורק על מנת לשרוד. בשנים האחרונות עברתי מס עבודות שמכמה מהם פוטרתי לאחר כשנה ולא על בסיס אישיות אלא עקב חוסר התאמה לתפקיד(בשני המקרים המנהלות בכו כשהי צריכים להחליט...) כיום אני לא מסוגלת להחליט מה אני רוצה להיות איך אני רוצה לחיות או לקחת החלטות בכל נושא בכללותו. יש למישהו רעיון מה לעשות? לגבי טיפול- אין לי יכולת כלכלית לכך, ניסיתי דרך קופת חולים (טיפול חינם) אבל אמרו לי שצריך הפניה מרופא משפחה וזה מורכב להביא.אני נמצאת כבר במעין כלום חיה אתמה שהחיים מביאים ללא שאיפות או מטרות ולא נראה לי נכון כך.

חנית שלום, אני מסכים לגמרי עם דבסרייך בסיום, גם אני לא חושב שנכון לך לחיות כך, עם תחושה של היעדר תקווה בעתיד והיעדר תחושת משמעות בהווה. קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי לייעץ ולעזור לך למצוא כיוון מכאן, דרך האינטרנט, ללא היכרות מוקדמת. אני חושב שהמצב שאת מתארת שווה מאמץ להכנס לתוך טיפול ודרכו לנסות למצוא משמעות בחייך וככל שתקדימי כך ייטב. בינתיים אנסה לעזור מהמעט שכתבת, את מתארת עצמך כמי שאינה יודעת מה מתאים לה או מה היא רוצה. זו תחושה פנימית קשה. אחד הדברים שלעיתים מאפיין תחושה שכזו הוא ההרגשה שיש דבר אחד בלבד שמתאים, שימלא, ואז קיים קושי רב לקבל החלטה פן תקרה טעות והדבר הלא נכון ייבחר. זה מוביל להמנעות מבחירות וקבלת החלטות וייתכן שזה מה שקורה לך. אבל כאמור על מנת להצליח לקבל החלטה, למצוא משמעות, אני ממליץ בחום רב על כניסה לטיפול. דרור

תגידו לי פסיכולוגים ומטופלים... אני חצי שנה מטופלת אצל פסיכולוג וחושבת שאני עבודה שלו שנגמרת השעה וזהו מה איכפת לו.. בטח אחרי יש עוד מטופל וגם אליו הוא מחייך ומשחק אותה כאילו אכפת... מה זה המקצוע הזה פסיכולוג לעבוד על אנשים לשחק אותה בשביל כסף כאילו אלק הוא דואג לי אחרי השעה... ברור שאני יוצאת מהמשרד שלו אז הוא מכין את עצמו להצגה הבאה... למטופל הבא וככה הוא עושה כסף על חשבון הכאב שלי? (((((((((((((((((((!!!))))))))))))))))))))))))))))) ואני ועוד מטופלים שלו מאמינים למשחק שלו כאילו הוא אוהב אותנו ודואג לנו בטח שהוא יעשה פרצוף דואג ואכפתי הוא פסיכולוג הוא בטח עבר גם סדנא למשחק....! תגידו ליאת דרור ודוד מה זה המקצוע הזה בשבילכם גם אתם משחקים אותה יענו כואב לכם ואיכפת לכם מהמטופלים האשכרא פרייארים שלכם?

שלום לך תלולית, מדברייך נשמע לי שאת מרגישה שלמטפל שלך אכפת ממך, אבל זה לא נראה לך הגיוני משום מה. לא סביר שלמטפל שלך יהיה אכפת ממך, בוודאי לא אם יש לו עוד מטופלים והוא גם מקבל כסף על כך ומשהו מבפנים מתריע בך מפני הסכנה שבלהרגיש בנוח, בטוחה שאכפת לו ואז להתאכזב. אני באמת לא יודע אם אכפת לו ממך או לא, אבל אני מאמין שכאשר רגש מזוייף מרגישים בו. ואם כדברייך את מרגישה בתוך הטיפול שאכפת לו אני מניח שזה פשוט משום שזה כך. זה לא אומר שאין מקום לחששות שלך שהוא עובד עלייך, אבל נראה לי חשוב לנסות ולהבין האם את חשה כך רק מולו או רק מול פסיכולוגים או בעוד מקומות בהם את מתקשה לתת אמון, ובעיקר מתקשה להאמין שלאנשים אכפת ממך. דרור

אוקי אז ככה אני מרגישה שאני צריכה ורוצה הפסקה,לצאת מהמערכת יחסים שלי שאני נמצאת כרגע..אני יודעת שאני צריכה להתקדם הלאה כי זאת לא זוגיות שאני רוצה אם כך....מתה מפחד,כל כך חוששת,דואגת,עצובה,ומלאה ברגשות מעורבים,מהססת כל פעם מחליטה ומתחרטת הוא כבר התחרפן ממני....הוא יקר לי והוא עשה בשבילי המון טוב והוא חלק מחיי וממני...תקופה של 3 שנים רצופות של יום יום, פתאום המחשבה הזאת מלא להיות איתו בקשר מצמררת אותיי....אני עדיין אוהבת אך חושבת שהוא לא מתאים לי אני רוצה יותר בפעם הראשונה לא מתביישת להגיד את זה אם כך איך לאן ומה עושים עיזרו לי אני כבר חסרת כוחות.. פשוט נמצאת בפרשת דרכים ממש מרגישה שאני בצומת ולא יודעת לאן לפנות .....וזה לא מקל עליי כל המצב שלי מתלבטת עדיין עם להמשיך עוד שנת לימודים לא יודעת מה אעשה מרגישה כאילו הכל תקוע לי ואין לי ממש מושג בפעם הראשונה בחיי מה לעשות אשמח לחוות דעתכם המקצועית תודה על ההקשבה שבת שלום ומבורכת עדי!!!

שלום עדי, נדמה לי שבתוך כל הכאב שאת מביעה כאן, אפשר לשמוע נימה של הקשבה (חדשה?) לעצמך, למה שאת זקוקה באמת, ובעיקר למה שכבר לא באמת טוב, נכון ומספיק לך. ההבנה של מה נכון ומה צריך לא תמיד מספיקה, שכן יש צורך לקום ולבצע. יש מי שמצליחים לעשות זאת לבד, ויש מי שמעדיפים להיעזר באדם נוסף, שייתן עידוד ופרספקטיבה, המשגה ותובנה. טיפול פסיכולוגי יכול להציע את העזרה הזאת. מאחלת לך הרבה הצלחה והחלטות נכונות ליאת

היי ליאת, אני שמנה(מעל 100 ק"ג),שעירה מאוד בכל הגוף,למרות שאני בת 30 יש לי הרבה שיער לבן ובעייתי (לא קולט טוב צבעי שיער למרות שניסיתי את כל הסוגים/והרבה ספרים), ניסיתי להבהיר שיער,גיליתי שאני אלרגית לחומר. אני נאלצת למרוט עם מכונה רק באזור קטן, כי בשאר זה בלתי אפשרי לסבול כאב לאור סוג השיער הקשה והעבה, אבל גם זה כואב,מציק ומעצבן.(במיוחד בקיץ). אני חוששת לפנות לטיפולי לייזר בגלל שיש לי בעיה הורמונלית,והטיפולים עלולים לא לעזור או להחמיר את הבעיה. חוץ מזה יש לי עוד כמה דברים בעייתים מבחינת אסתטיקה. אני מרגישה דוחה ומגעילה, והכי גרוע שזה חסר תקנה. אני בטיפול כבר כשלוש שנים,נגעתי בנושא זה קצת,אבל לא ממש. לא ברור לי למה אני לא מעלה אותו.אולי בגלל שזה לא יוכל לשנות את המצב או את ההרגשה. אף אחד במצבי לא יכול להרגיש בסדר עם עצמו. אני מבינה שעדיף להעלות את זה בטיפול,ולא פה. ובכל זאת... קשה לי לפרט את זה בטיפול,ואני כבר מרגישה שמיום ליום יותר קשה לי לסבול את זה. נמאס לי להתמודד עם זה.

הייתי פעם שמנה קרוב למאה קילו על מטר שישים(לתקופה של שנתיים) ו ...ירדי במשקל כיום אני חמישים כפי שצריך להיות וכפי שהייתי תמיד. ללא עור מיותר וללא כלום הגוף חזר כמעט לאיך שהוא היה פעם (עם פאקים קטנים וזניחים ו..חזרתי לג'נסים של התיכון שאפילו הם גדולים עליי אז היום יש סקיני ג'נסים שיושבים עליי חבל על הזמן. ומחמאות מכל עבר אבל... אני יגלה לך סוד קטן: אני בעיני עצמי תמיד מכוערת! לא מזמן מישהו בעבודה לצלם אותי- כמעט קפצתי מהכסא, רציתי לברוח , שמתי ידיים על הפנים! הסמקתי- אמרתי לו שאני שונאת להצטלם שיפסיק עם זה! בלב אמרתי: לא כל העולם צריך לראות זוועה מצולמת כמוני. לכן אני לא מצטלמת של תהיה לזה עדות ושא"חכ יביאו לי תמונות לראות- כמה אני מכוערת. לכן הנה כיום אני רזה וחתיכה שיכולה ללבוש מידות זעירות בחנויות האופנה אבל- מרגישה מכוערת!

שיעור יתר,וכד' שייכים לטבע,ולא לנפש. כמובן שזה משפיע על הנפש. ואולי מחמיר תחושות קיימות. את הטבע מאוד קשה לשנות,ובמקרים מסויימים זה בלתי אפשרי. אבל, "קל" יותר ,או אפשרי, לנסות ולהבין את התחושות הנפשיות.

שלום לך אני אנסה לעזור לך לא כפסיכולוגית (כי אני לא )אלא בצד המעשי. לגבי השיעור:גם אם יש לך בעיה הורמונלית את יכולה להוריד את השיעור בשעווה זה פחות כואב מלמרוט עם מכונה,תחפשי קוסמטיקאית טובה ורגישה. לגבי השיער בראש:לכי לאחד ממעצבי השיער הטובים לא לסתם ספר והוא כבר יתאים לך את הצבע. לגבי המשקל:קחי את עצמך בידיים תירשמי למכון כושר ועם המשקל שלך מגיע לך כמה מפגשים עם דיאטנית דרך קופת חולים. את בטח חושבת הינה עוד מישהי בטח רזה ולא שעירה שמנסה לעזור, אז זהו שלא, אני במקור מאוד שעירה מקפידה להגיע לקוסמטיקאית פעם בחודש,יש לי מאמן אישי שאיתו אני עושה אימון ארובי וכח שלוש פעמים בשבוע ובשאר הימים אני שוחה והלכתי למישהו שבנה לי תפריט לפי הנתונים שלי(מסת שריר ,מסת שומן וכו'). אני למדתי שכל דבר ניתן לשינוי ושום דבר הוא לא גזירה משמיים. מאחלת לך בהצלחה(גם לי אני ממש בתחילת הדרך).

שלום לשתיכן, ברמה הפרקטית, איני מבינה הרבה באפשרויות שמציעים מכוני היופי השונים, אך נדמה לי שהמגמה היא של שיפור והתקדמות בטכניקות השונות להורדת שיער, וכנראה צריך להמשיך ולעקוב. ברמה הפסיכולוגית - כמו שהדגישה נכון הכותבת השנייה - יש חשיבות רבה לאופן בו אנחנו מפרשים ומתמודדים עם המציאות. איני תמימה, ואני יודעת איזה מקום מרכזי מקבלת החיצוניות בעולם המערבי המודרני. המשאלה ליופי (ורזון) המיטה שואה ממשית על המוני נערות ונשים צעירות, ששילמו (ומשלמות) מחיר כבד תמורת הזכות להלך כשרק עור מכסה את עצמותיהן. כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, אפשר להיות מאושרים ביותר מדרך אחת. אני מניחה שהיכולת להתעלם ממרכיב כל כך מרכזי בתפיסה שלנו את עצמנו היא לא פשוטה כלל וכלל. יש לזכור שהקיום האנושי הוא רב ממדי, מורכב, מגוון ובנוי מזירות שונות של תפקוד. אם את מרגישה שהטבע לא היה נדיב איתך בתחום אחד, אני מניחה שהוא חנן אותך בתחומים אחרים. נדמה לי ששווה להתאמץ ולהסיט את הזרקור אל המקומות היפים שבוודאות קיימים בך. מאחלת לך המשך מסע מרתק, ותגליות חשובות ליאת

אל דאגה,שומדבר לא חסר תקנה ,והכל הפיך ובר שינוי ,כמו שמנסה כתבה לך,יש פתרון לשיעור ,למשקל ולצבע השיער. אותי יותר מדאיגות התחושות שאת חשה בעקבות "הפגמים" הללו, נדמה לי שאם תשקיעי בשינוי הגוף תרגישי טוב יותר גם מהבחינה נפשית, אז שווה להתחיל "לעבוד". מקווה בשבילך שתראי את היופי שיש בך, ויש בך,שגם אם אינך מושלמת תוכלי להרגיש שלמה.עם עצמך. שלך ואיתך, חן

בתהום,והחושך מפחיד כ"כ החושך הפנימי כה מאיים. ובראש, שוב מלחמה שבה הכול מותר. קשה מאוד להלחם כל כך הרבה זמן-בעצמי. קשה לצאת נפסדת מכול מערכה,מתי יגיע סופה? מתי יוכרז תוצאותיה? מתי אנוח?! ליאת, לא שואלת פסיכולוגיה וגם לא רוצה מילים היום. כאלה יש לי המון בראש עכשיו, וזה רחוק מלהועיל. בחוצפתי- רוצה לבקש קצת יותר.יודעת שהשד הוא כן נורא כ"כ! ובכול זאת-הוא כאן. מוכנה? בשקט בשקט בלי מילים ומרחוק, להיות לי מלווה בתוך הראש. שזוועות הלילה הזה יאיימו קצת פחות. שיהיה בי הכוח להתמודד עם מה שיבוא. שאוכל לו- לסיוט הזה. שלא יכאיב מידי, שלא יאיים, שלא יפיל חזק מידי, שירפה קצת לפני שממוטט. בשקט בשקט בלי מילים ומרחוק, מוכנה?

שלום ד', הנה הגיע אור היום, המעיד כי שרדת את מפלצות הלילה. מאמינה מאד בכוחות שלך, ובטוחה - כמו במקרה של מעלה - שאפשר יהיה לרתום אותם למאבק. מקווה שהעובדה שלא נשארתי כאן אתמול בשעות הקטנות של הלילה לא נחוותה כנטישה. איתך ליאת

למרות שהרגשתי לגמרי ל-ב-ד(זה לא יכול להרגיש אחרת),זה לא נחווה כנטישה. וגם אם באיחור שמחה להבין שאת כאן ואיתי,תודה על כך. הלואי ויכולתי להאמין גם אני בכוחות שלי.יודעת שלא הרצון הוא זה שמחזיק בי כעט, אבל גם לא הכוחות- הם כן נטשו ומזמן.מרגישה מונעת בכוחות של אחרים,וזה כואב כל כך.שבויה של החיים בכול המובנים.ולהבדיל אלף הבדלות משבויי מלחמה, אין כאן כל משא ומתן(גם לא על החזרת גופה)סופרת ימים שעות ודקות, ליום בו אשתחרר מהשבי -תרתי משמע-.

שלום.אני בן 26 וסובל מתחושה של חרדה ואי שקט על רקע תקיפה אלימה שחוויתי בעבר. כיון שהנושא הציק לי מאוד וטיפול שיחתי לא עזר לי החלטתי לנסות טיפולים אלטרנטיבים בתוספי מזון שונים כנגד המתח והחרדה.כל פעם שתוסף לא עזר עברתי לתוסף אחר,קראתי על התוספים באינטרנט,חקרתי ולא הרפתי כדי לנסות למצוא מזור לסבל. עשיתי מגופי קוקטייל כימיקלים במשך 3 שנים.מאז אפילו הוחרפה החרדה ואני כל הזמן קורא בפורומים של פסיכיאטריה על הבעיות וזה מכניס לי כל מיני דברים וצרות של כל גולשי הפורום לתוך חיי וכמובן מגביר את החרדה שמא עשיתי לעצמי נזק בלתי הפיך,אולי שהתפתחה לי מחלת נפש וכו'.האם הפסקה מוחלטת של הקריאה בפורמים תועיל עבורי בהפחתת החרדה(עצם זה שלא אתעסק בזה כל היום) או שאין קשר ורצוי להמשיך לקרוא?

שלום יאיר, אתה מתאר מצב של מתח וחרדה אינטנסיביים בעקבות אירוע טראומטי בעברך, ומפרט ניסיונות התמודדות שלא עלו יפה. נדמה לי שאנשים - אולי בגלל החשש שלהם מתרופות - נוטים להעריך הערכת-יתר את כוחם המרפא של תוספי מזון למיניהם. אנשי מקצוע נתקלים חדשות לבקרים בהורים המלעיטים את ילדיהם בויטמינים ושמן דגים כדי לרפא אותם מהפרעות קשב וריכוז, או - להבדיל - באנשים החולים במחלות קשות, שהחלו להפציץ את עצמם בוויטמינים, כל זאת מתוך אמונה תמימה שלטבע כוחות ריפוי משלו. אין באמונה זו משהו רע במיוחד, מלבד העובדה המצערת שאנשים אלה נוטים לוותר על מה שהוכח ונמצא יעיל בהרבה כפתרון לבעייתם. אם נחזור אליך, הפיתרון או ההקלה לא יימצאו כנראה בפורומים אינטרנטיים וגם לא בויטמינים (לפחות להערכתי הצנועה), אלא בטיפול משולב של שיחות ותרופות נוגדות חרדה. אם שיחות באוריינטציה דינמית לא הרגישו כדבר הנכון לך, נסה לברר לגבי טיפולים באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית או דיאלקטית-התנהגותית, המתמקדות בטיפול בטראומה. בברכה ליאת

אני מרגישה מאוד לבד. אפילו כשאני עם האנשים הכי קרובים אני מרגישה לבד. בחדר הטיפול אני מרגישה לבד. עם עצמי אני מרגישה לבד. אני מסתובבת בחדרי ורוצה להתפוצץ מרוב עצבים, מהקושי וההתאפקות להוציא מילה. עוד מעט שנתיים בטיפול ועדיין מרגישה שלא מבינים אותי- שאני לבד. אני צועקת מבפנים אבל אף אחד לא שומע (המטפלת - לפעמים) אבל הצרחות, הבכי המר אני עושה לבד, אולי בכדי להרגיש לבד.! אולי?

שלום לילי, הלבד יכול להיות קשה מנשוא, בעיקר כאשר הוא מכרסם לאט, ונועץ את שיניו בכל זירת חיים אפשרית. כמו שאת רומזת בסוף דברייך, יתכן שקיים אצלך גם מרכיב של בחירה. נסי, לפחות בטיפול, לאפשר לעצמך להרשות לדלת להישאר מעט פתוחה, ולו כדי סדק. יתכן שההשתתקות שלך בטיפול קשורה לתחושה שאת לא לגמרי מובנת. זכרי שהעבודה בשניים - ממש כמו בכל זוגיות אחרת, משתכללת ומתפתחת דרך הכשלים וחוסר ההבנה, דרך התיקון ודרך הסליחה. התאזרי בזמן ואומץ, והמשיכי להתעקש על הביחד ליאת

כדי שלא אמצא את עצמי עוד מעט ממררת את חיי בבירות וכותבת דברים שקשה אחר כך להתנצל עליהם: זה לא עוזב. היו שבועיים טובים ואז שוב. את יודעת ליאת אני כבר לא ילדה, ויש לי ילדים, אחד כבר נער, ואני נוהגת בטיפשות של ילדה. יודעת ולא יכולה להשתלט על זה. הודפת נסיונות לעזרה כי כבר לא מאמינה. אז למה אני משתפת פה אותך? שוב הפחד? זו צריכה להיות צריחה שמפלחת אויר כמו אזעקה עולה ויורדת: אתם מבינים מה זה לחיות יום יום עם מחשבות אובדניות? עם רשימת הממוענים? התחלתי לשוטט בפורומים של תמיכה לכאלה שאיבדו קרוב בהתאבדות, להבין איך יהיה פה אחר כך. אני מאמללת אותם עכשו ואני אאמלל אותם אחר כך - אין מוצא. אני באמת לא יודעת מה אני רוצה. לא ממך. לא בכלל. אני הודפת וקוראת לעזרה בו זמנית. מהטיפול יצאתי אתמול באמצע. את בן זוגי אני מרחיקה, אני מסרבת לעוד סוגי תרופות. כאילו המדמנה הזו - למרות אדי ההבל שעולים ממנה - היא בריכה נעימה גם עכשו בחומו של הקיץ. אני אלחץ שלח, מדמיינת את גדודי האופטימיות שלך מתגייסים לעברי, אבל זו הפעולה הכי מורכבת שאני עושה לעצמי. לחיצה על מקשים. ההתגייסות שלי, הגדודים שלי, נמצאים בנפקדות.

לילה טוב מעלה עוד אני מחמשת את גדודי האופטימיות שלי, מאכפת את הסוסים, רותמת את הפרידות, עלתה בי המחשבה שאולי לא זה מה שאת צריכה עכשיו. אולי מה שאת צריכה זה שמישהו יישאר איתך שם במדמנה, כמו בז'קוזי קבוצתי כזה, ישתכשך איתך בכאב ויסכים להתבונן יחד איתך גם באפשרויות הרעות? אולי מה שאת צריכה כרגע זה מישהו שיעמוד בעוצמת הדציבלים של אזעקת האמת? אלמלא היו כאן כל כך הרבה עיניים, הייתי נכנסת איתך למרתפים האפלוליים של מחשבות המוות שלך, פותחת (רק ברשותך, כמובן) את המעטפות לנמענים, ומקשיבה לפנטזיות שלך על האין. על האין שלך. אבל לא עלי המשימה הזו, ואני יודעת שיש מי שאוחז במנדט. נדמה לי שלאחר איסוף מודיעין מדוקדק כנגד האוייב, היכרות עם מהלך ההתנהלות שלו, עם תכולת הימ"חים, עם אורך הנשימה שלו, רק אז יוכלו הגדודים שלך לשוב למערכה מעודדים ומחוזקים יותר. אחרי הכל, הגדודים שלך הם חוד החנית, בעוד אלה שלי, במקרה הטוב, מילואימניקים מלאי רצון טוב של ענף הווי ובידור. בברכת "בתחבולות תעשה לך מלחמה" ליאת

אני לא מתאפקת מלשאול האם יש לכם שם בבית ספר לפסיכולוגיה שיעור כזה במיחזור. מיחזור דימויים אני מתכוונת. מיחזור ושיכלול. זה מאוד אפנתי. בכל אופן בעלת המנדט מגוייסת למשהו אחר, פתאום נראה לי שהיא בכלל לא יכולה עלי. והגייסות שלי, מתוך המחבוא, חייכו למשמע המערכון של צוות הווי ובידור, ובעיקר למשמע ברכת הפרידה

שלום לך ליאת. אז איבדתי את אמא לפני שלוש וחצי שנים. אבל כפי שציינתי אני מתפקדת, עובדת ויוצאת עם חברים, אבל פשוט מרגישה מישהי אחרת, שמאמינה בדברים אחרים. אבל אני לא חושבת יותר על מחלתה גם התנתקתי מהמחשבה עליה כל הזמן (כפי שהיה קודם).. אבל לא מוכנה להתקרב מהדברים שלה. הרבה דברים מפחידים אותי יותר -מוות ומחלה-, אני שונאת לדבר עם אחרים על תחושותי אבל הקרובים כי כבר נפגעתי מחלק מהם... אז זוהי סיבת השינוי בתפיסת עולמי. האם זה עדיין אומר שטיפול אכן יעזור לי? או שאני אשאר כך

שלום ציפי, אני חשה שלמרות מאמצייך לחזור לשגרה, עדיין נוכחותו של האובדן גדולה, והימים הקשים של ההתמודדות עם המחלה והמוות עדיין נותנים בך אותותיהם. התיאור שלך לא נותן התוויות-נגד לטיפול פסיכולוגי. טיפול יכול לעזור אם רוצים להיעזר ומוכנים להשקיע בכך מאמצים. לטעמי, את יכולה להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי, גם (ואולי דווקא) בגלל רמת התפקוד הגבוהה שלך. בהצלחה ליאת

היי ליאתי, מה שלומך היום? חשבתי קצת על ההודעה האחרונה שכתבתי לנועם (נועם, מה? אנחנו ברוגז?) על להיות קטנה ולהיות גדולה. כדי להיות גדולה בחוץ, במציאות, אני צריכה להתרחק ממנה (מגברת פסיכולוגית). קשה לי להיות גדולה ויחד עם זה להיות קרובה אליה. דיברנו על זה לא פעם, אני אמרתי שאני מרגישה שזה לחיות תחתיה. היא אמרה שאני יכולה להיות גדולה יחד עם זה שהיא פורשת עלי כנפיים. לא מצליחה... מרגישה שזה מגביל אותי. בפגישה סיפרתי לה על צעד נוסף שעשיתי. היא שמחה ואני אפילו חושבת שהיא הייתה גאה בי. פעם זה היה מאוד מרגש אותי, היום פחות. והאמת היא שגם היה בי חלק שלא רצה שהיא תהייה גאה בי. אולי אני פוחדת מהתחייבות, מציפיות עתידיות... כמו שנועם כתבה, שאם אני יראה שאני יכולה, אהיה גדולה ויעשה צעדים במציאות, אז כאילו אהיה לי "אסור" להיות קטנה, חסרת אונים ומפורקת... אז עכשיו אני גדולה. ואנחנו רחוקות. (אבל את יודעת... אתמול הייתי במקום שלא רציתי להיות בו (כי אני מפגרת) וקראתי לה (בלב, כמובן) שתבוא ותיקח אותי משם. הקול שלה מופנם בי גם כשאנחנו רחוקות). שבת שלווה מחר, אה? נורית

לא ראיתי שענית לי, שם... בדקתי פעם-פעמיים אחרי שכתבתי, וכשלא ראיתי הודעה ממך, הפסקתי לבדוק. (עכשיו רצתי מהר מהר לראות. הפתעה נעימה לשבת :-)) להוציא עליה אגרסיות... מעניין :-) בדיוק היום היא אמרה לי (שוב) שהיא רוצה להיות איתי עם כל מה שאני אביא - שמחה, עצב, כעס, זעם (זעם? לא מצליחה לחבר את עצמי למילה הזאת) אבל אני עוד לא מצליחה. אולי אני בכלל שומרת על עצמי מפני. לא יודעת. מה שבטוח, אנחנו צריכות לדבר על זה, אני והיא. טוב לראות אותך :-) שבת שלום נועם

היי נועם! שמחה שאנחנו שולם :-). פשוט... גם שבוע שעבר הגבתי לך (באיחור קל, גם עכשיו אני מגיבה באיחור קל...) להודעה של שישי בצהריים. בקיצור, יופי שהכל בא על מקומו בשלום ;-). ד"ש לנמש. וליאת, לא יודעת למה, אבל משום מה קראתי את השורות האחרונות שלך כאילו הן נכתבו בציניות. מקווה מאוד שאני טועה. והיה לך באמת שמח אם לא שלו. שבוע טוב לך, יקרה. נורית

שלום נורית, מעניין הקשר הזה - או יותר נכון: הנתק - שאת עושה בין "להיות גדולה" ובין "להיות קרובה". זה נשמע כאילו נלמדה אצלך איכשהו המשוואה הזו, לפיה פורשים כנפיים רק על מי שעוד קטן ותלותי. מי שגדול נשלח אל מחוץ למוטת הכנפיים, ואולי נעזב לנפשו. כמה טוב שאת מורשית לחסות בצלה של חמימות והגנה גם אם כבר צימחת איברים ארוכים והתחלת להתרחק. ההתרחקות הזו שלך ("מרגישה שזה מגביל אותי") היא - אולי - אחד ממבשריה של ההתבגרות הנכונה, הנעשית בקצב מותאם ואיטי יותר מזה שחווית בעבר. מחר, ממש כמו היום, הולך להיות לי יום עמוס וגדוש, ככה ששלווה לא ממש תהיה. אבל יהיה שמח... תודה על ההתעניינות ליאת

הייי. אחרי הרבה זמן בטיפול לא מצליחה עדיין להפריד בין העובדה שהיא אמורה להיות הכי קרובה אלי, לבין זה שאני עבודה שלה. היא מתייחסת וחושבת עלי כעל עבודה, שהיא לפעמים בא לנוח ממנה, מקבלת כסף בשביל להקשיב לה. אני לפעמים מרחמת על עצמי ע לזה שאני צריכה לשלם למישהי שתשב בשקט ולהקשיב לי. זה רק מעיד עד כמה אני אומללה ובודדה ושלא יכולה למצוא מישהו שיאהב אותי כמו שאני ושירצה להיות לידי ולהקשיב לי כ יזו אני ארק בגלל העובדה הזו ולא כי אני משלמת לו. זו תחושה מוזרה שעוברת לי בראש והיא מפריעה לי בטיפול המון.

לא רק בשל הסכומים הגבוהים עבור שעת טיפול.

הי אירית, בטיפול טוב, המטפלת אמורה ללמד *אותך* לאהוב ולהעריך את עצמך כמו שאת על כל חלקייך, לייצב את בטחונך, וכך לאפשר גם לאחרים מחוץ לטיפול לאהוב אותך גם אחרי שתיפרדי ממנה. להכין אותך לעולם. זה, למשל, יכול להיות אחד משימושיו העיקריים של הטיפול עבורו את משלמת. ואת יודעת... מי שמלמד אותך דבר ענק כזה, חייב להיות מישהו שאכפת לו ממך ורוצה בצמיחתך ובגדילתך, בעצמאותך ונפרדותך הבריאה, וראוי לשכרו. היום זו השקעה שלך, ויש סיכויים שתוכלי להפוך אותה לנכסים עתידיים, שיניבו הכנסות משלך. הטיפול הוא יותר מהקשבה, וגם הקשבה היא דבר לא קטן...

שלום אירית, הנה שוב המציאות. מי שבוחר להגיע לפסיכולוג פרטי יודע שיצטרך לשלם על כך כסף, פשוט כי גם פסיכולוגים צריכים להתפרנס. לכסף נלוות לעיתים קרובות קונוטציות שליליות, כאילו הוא מזהם את מה שאמור להיות טהור ונקי. אני לא מסכימה עם הקביעה הזו, ומאמינה ששכר הנגבה בהגינות ויושרה, תוך הסכמה מראש על גובה הסכום ומועדי התשלום, הוא אחד התנאים החשובים להגדרת המרחב הבטוח. חשוב לעשות את ההבחנה בין עובדות לבין פרשנות. נדמה לי שחלק מהותי מן הכעס והתסכול שלך, מקורם בפירושים שאת נותנת למציאות. את *חושבת* או *משערת* או *מפרשת* את התנהגותה כמו?נעת ע"י כורח. את חושבת שהיא חושבת עליך כעל עבודה. זו אינה עובדה אלא האופן בו את בוחרת לפרש את המציאות. יכול להיות שאת צודקת, אך בה במידה יכול להיות שאת טועה. אני מציעה לך להביא את הדאגה הזו אל תוך הטיפול, ולראות מה יהיה. בהצלחה ליאת

נזכרתי, ורציתי להוסיף ולצרף כתבה שראיתי פעם, שאיכשהו בחלקה נוגעת קצת בנושא שהעלית (הקישור בהמשך). על כל פנים, יודעת מהטיפול שלי שהיה חשוב להביא מחשבות אישיות מסוג זה לתוך הטיפול, שוב ושוב ושוב. התהייה המכאיבה יכולה להיות מורכבת בהרבה ממה שנדמה. חשבתי על כך שמציאות כזו, התשלום, (כמו גם העובדה שהיה צריך לפנות אל המטפלת והיא לא נפלה מהשמיים) מדגישה, למשל, את היותכן שתיים נפרדות, את הגבול. הנושא יכול להיות חשוב מאין כמותו בתהליך הטיפולי (בעיקר דינמי-אנליטי). לדעתי, זה גם סוג הטיפול שיכול לחולל שינוי בכיוון (ולכן, הוא גם מעורר התנגדות רבה...). ניסיתי לרשום עוד קצת, מסובך ואולי בלתי אפשרי להסביר על רגל אחת נושא מורכב וסבוך מעין זה. מה גם שכל מקרה שונה מזולתו. לי לקח די הרבה זמן להבין קצת קצת יותר לעומק, ורק מתוך החשיפה לטיפול עצמו והחוויה שלו. רק עוד לומר, שגם בגלל ההשקעה הממשית, אני מרגישה שיש לי, ומה שיש הוא נכס אמיתי. שהטיפול שווה ובעל ערך. ואני חושבת שעצם התשלום תורם גם הוא להרגשה המוגדרת / המגודרת, לאיזו תחושת סיפוק, ומפחית רגשות אשמה ועוד ועוד. היום, אני מכירה בי את החלק שאוהב וטוב לו לשלם עבור הטיפול. באמת. קשה לי נורא וכואב, וזה, כנראה, חלק נכבד מהעניין. אני יודעת, שיש, ויהיו תמיד, ויכוחים חמים ולא קלים סביב הנושא. הנה הקישור: http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/032/528.html שבת נעימה ורגועה לנו

שלום לך אני בטיפול שלוש שנים עוד מעט. ואין הרבה שינויים שקורים בחיים שלי או יותר נכון בדברים שרציתי שישתנו. אני והמטפלת בקשר לא רע, אבל אני נלחמת בה בכל כוחי, גם עכשיו. אני לא מוכנה להתמסר לה (או לאחרים), אני מודעת לזה ועד כמה זה פוגע בטיפול. אבל אני לא יכולה, לא מוכנה. אני אפילו מרגישה לפעמים שהיא לא יודעת מה לעשות איתי. למשל בפגישה האחרונה הייתה אטומה לגמרי, אף מילה, וכל ניסיונותיה לא הצליחו להוציא מילה ממני. כשאני מחליטה לא לשתף, אז אין מצב שמישהו יוציא ממני משהו, אני מסתגרת בעצמי וזהו. וזה מעצבן אותה לגמרי, ומעלה שוב ושוב את התהיות והבירורים, אם היא חשובה לי, אם אני מרגישה שהיא עושה משהו בשבילי....

שלום גלית, נכתב כאן רבות על הקושי להיפתח בטיפול ולהתמסר. אחד מכללי היסוד של הטיפול הדינמי, אומר שהמטופל הוא מי שמביא את החומרים המרכיבים את הפגישה. לא לכולם מתאימה הגישה הזו, ולכן אם את מרגישה שאת לא מצליחה להביא את עצמך לסוג כזה של טיפול, שווה לבחון (יחד עם המטפלת) שינוי גישה. לאחרונה נחשפתי לגישת הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי, שלטעמי יכול לתת מענה לחלק נכבד של הקשיים בטיפול, כפי שעולים אצל מטופלים מסוימים. עפ"י גישה זו, עוד לפני שמתחילים לגעת בפצע עצמו, מסייעים למטופל לרכוש מיומנויות של וויסות רגשי והתנהלות בינאישית יעילה, תוך חידוד הקשיבות לעצמו ושכלול דרכי ההתמודדות שלו עם מצבי לחץ. שווה בדיקה ליאת

ליאת בפגישות אני אוהבת לשחק עם כל מה שיש על השולחן לידי, ובכך אני מסיחה את דעתי מהכאב לפעמים או מה"קשקושים" שלה שלפעמים לא נגמרים. פעם מצאתי לי ליגו וזה היה הפגישה הכי כיפית שלי. היא כנראה לא שמה לב לזה, ואני מתביישת לבקש ממנה להוציא את הליגו!!! זה מוזר??? האם טיפול באומנות או במשהו אחר יכול לעזור לי.

היי ליאת, אני קוראת עכשיו את "אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן. מלבד ההקשר המצמרר לחיים שלו, הוא ממציא שם את העברית מחדש... ממציא הטיות שלא היו קיימות שם קודם. קראתי אתמול משפט שם, שנורא התחבר לי אלי ולמה שהרגשתי היום בפגישה. "הוא התאמץ להרים יד כדי לגונן על פניו ממבטה. הבהיל אותו להיות מו?ב??ט כך מעיניה שלה". ככה הרגשתי... שקשה לי עם הנוכחות שלה, קשה לי עם המבט. היא ציינה שאני לא מסתכלת עליה, שאלה אם אני צריכה שתיקה או שאני צריכה עזרה להחלץ מהשתיקה. לא ידעתי, לא יכולתי לדבר עם הגוש שהיה תקוע לי בגרון. הדמעות שפכו את המילים החוצה לפני שהקול הצליח לצאת. היא כל כך עטפה, בניגוד כל כך חריף לנסיונות ההדיפה שלי. היא דיברה אלי, והדמעות זלגו. והסתכלתי עליה. עמוק לתוך העיניים החומות החמות שלה. ואין לי מילים יותר, רק רוצה לעצום עיניים, ולהחזיק את ההרגשה העטופה. לקבור את פניי בפרווה הזהובה של נמש, לנשום אותו עמוק, להרגיש אותו מתרפק עלי, מסתכל עלי ומבין הכל, בלי מילים. אין שאלה, הפעם. רק תודה שקטה על נוכחותך... שבת שלום נועם

נועם נועם, ספר קשה, פגישה מורכבת, ונמש אחד זהוב, שנעים להיות מובטת מעיניו... שולחת לך אורך נשימה וצינה, להשיב את נפשך בערב שבת מהביל. שמחה שאינך לבד שבת שקטה ליאת

תודה ליאת... אני לא לבד, נכון. ועכשיו גם זה מרגיש לי שלם, ונכון, המשפט הזה. שולחת חיוך חיוך חם ורגוע, (ותודה שלימדת אותנו לנקד...) נועם

שלום ליאת, זה מה שכתבתי למטפלת שלי לפני כשנה: השועל והכרם פעם היה שועל בודד, רעב ועצוב. הוא היה משוטט בשדות ובגנים, אך לא הצליח למצוא די מזון להשקיט את רעבונו. יום אחד ראה השועל כרם גדול, ובו ענבים אדומים ועסיסיים, תאווה לעיניים ותאווה לחיך. רצה השועל להיכנס, אולם חומה גבוהה סבבה את הכרם מכל עבריו. רק פשפש קטן היה בה, ושער, שדרכו ניתן רק לצאת. היסס השועל ארוכות, אך הענבים קרצו לו מעבר לחומה, והוא התקשה לעמוד בפיתוי. לבסוף החליט השועל להתנזר לחלוטין מכל מאכל, עד שיעשה גופו צנום ויוכל לעבור בפתח הקטן. צם השועל במשך שבוע שלם, ואז, כחוש ותשוש, הצליח סוף-סוף להיכנס. מזה-רעב הסתער בחדווה על האשכולות האדמדמים והשביע בהם את רעבונו הנורא. זמן מה הוא שהה בכרם הנאה, שוכח לרגע את כל צרותיו. אך מה רבה הייתה אכזבתו, כאשר לאחר שעה של הנאה הבחין בו לפתע השומר, וגרש אותו החוצה בלא חמלה... ושוב, חזר השועל להתהלך רעב ובודד בגנים ובשדות. אולם הפעם, הוא ידע, כי בתום שבוע עצוב יוכל שוב לחזור... ועכשיו אני שואלת מה עושים כאשר השבוע מתארך עוד ועוד, והענבים כבר לא כל כך עסיסיים? כשטעמם נעשה פתאום חמצמץ, וכלל לא משביע את הרעב הגדל עם כל יום שעובר? להפסיק? להגביר מינון? אולי להפגש במקביל עם מטפל נוסף (ניסיתי זאת בעבר אך ללא הצלחה רבה...) תודה

מתבקש לי לרשום גרסה אחרת של ה"שועל והכרם", גרסה מוכרת, שקצת הוספתי לה... - השועל זה עתה גילה עד כמה הוא רעב... השועל הרעב מאד, כך נדמה, לא הצליח להיכנס כלל לתוך הכרם המפתה והשופע. זה כבר אינו אותו כרם וכבר לא אותו שועל... (שינויים שינויים). הכרם החדש אולי מלא כל טו?ב מסוג קצת אחר, אותו כרם מדומיין. בעיניי השועל לכרם חומה גבוהה, ומסתובב בו שומר קפדן. בחווייתו, נותר השועל מביט מבחוץ. האמת, שהיה פתח, אולי אפילו פתח רחב דיו. והשומר הוא ידידותי, רק תבקש, תן לו תמורה... אך השועל העקשן לא מצא את הפתח, כי היה עסוק בכאב וברעב האינסופי. מאחר שלא ראה שיש לו גישה, ונותר מתוסכל, לא מסופק ומקנא - פסק כי הענבים באושים... השועל, הכרם, השומר, כולם חלקים וקולות פנימיים. הטיפול מגביר תיאבון, ולפעמים, ובשלבים מסוימים מגלים שהאוכל האמיתי נמצא גם בחוץ, במקומות אחרים... גם שם צריך לחפש אותו. לחפש אותו באמצעות הטיפול, ולנסות להגדיל אחריות בהדרגה, באיזון ותמיכה מתאימים. טוב, די קישקשתי, וכנראה שלא דייקתי. בכל אופן, למדתי בטיפול שלי, שהמקום הטוב ביותר להפנות אליו את שאלותייך ומחשבותייך אלו בדיוק - הוא אותו טיפול בעצמו. המסקנות הפרקטיות צריכות לבוא משם...

ערב טוב, משל השועל והכרם נכתב במקורו כדי להתריע על סכנותיה של החמדנות, ועל נטייתה של זו להשאיר אותנו רעבים עד עולם. במשל המתוקן (הפארודיה), הענבים מותרים רק לזמן מה מדי שבוע, מה שהופך אותם בעיני השועל המאוכזב לחמצמצים ולבלתי ראויים לציפייה הארוכה. כאילו אמר - מה שלא ניתן לי בשפע וכל הזמן, אינו שווה בעיני. נדמה לי ששווה להתבונן בדפוס הזה, ולבדוק האם קיימת אצלך נטייה להינזר ממה שמיטיב איתך, או לזלזל בו. אני זוכרת כמה קשה לך גם עם המילים החמות שלנו כאן, הנתפסות בעינייך כמשהו שאין בו ממש או אמת. לכן, אני משתדלת להישאר עניינית ככל האפשר, ולהזמין אותך לבדוק בטיפול (עם הענבים עצמם) איך הכי נכון להתמודד עם הרעב. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, רציתי להודות לך על העזרה הרבה בשבוע שעבר. אז כמו שאת מבינה הדברים מתחילים להסתדר ביני לבינה,העניין הוא שבסופ"ש הבא היא טסה לשבועיים וחצי ואין לי מושג מה אעשה בלעדיה. נשארו לנו שתי פגישות לפני החופשה שלה והיא יודעת כמה זה קשה לי . אז אני יודעת שיש את המייל, אבל זה לא אותו דבר. שבת שלום,איריס.

שלום איריס, שמחה לקרוא שהעניינים מתחילים להסתדר. הנה, שוב, נקראת המציאות לשאת את דברה, ואין לנו אלא ללמוד לקבל זאת, ולהסתמך על היש הקיים בנו. טיפול טוב נבחן, לעיתים קרובות, ביכולתו להשפיע מטובו גם ממרחק. אנו מצפים לכך בשלביו המתקדמים של הטיפול, אבל "מתאמנים" על כך כל הזמן. נצלי את ההפסקה בטיפול למנוחה נפשית ואיסוף כוחות לקראת המשימות שעוד נכונו לך. שבת שלום ליאת

מה נשמע ליאת?... אני.. נרגעתי קצת מתחושת הכעס של ביטול הפגישה ברגע האחרון, יכול להיות שהוא באמת לא עשה את זה בכוונה , אבל עדיין .. נפגעתי כי ההודעה שלו הייתה ככ רשמית בלי שום התנצלות .. או אנושיות .. קטנה שהייתה יכולה לעשות את החוויה לקלה יותר. היום הוא חוגג יום הולדת, שלחתי לו סמס של מזל טוב .. למרות .. אולי אני מתנהגת כמו ילדה קטנה , אפילו בעלי אמר לי את זה אתמול .. אבל ..אין לי שליטה על זה. בנוסף, אני מצליחה לראות עד כמה אני כן קשורה אלייו לטיפול וצריכה אותו... למרות שמשחקת אותה שלא.. כן יאמר לזכותו שהוא לא ביטל מעולם פגישה ברגע האחרון , אבל שבוע שעבר ..חוויתי אותו עייף, השבוע הוא מבטל .. זה נותן תחושה כאילו ונמאס לו ..וזה מעליב .. כל פעם שאני מתקרבת אלייו ב2 צעדים .. אני מתרחקת עשר אחורה .. מצטערת שהעמסתי פה בשבוע האחרון, תודה על ההחזקה, האיכפתיות והמילים המנחמות שלך ושל שאר חברייך - מנהלי הפורום. מאחלת שבת רגועה , מחבקת אותך, תודה שאת כאן. שרית

שבת שלום שרית, "לפעמים סיגר הוא רק סיגר" הודה אפילו פרויד, והתכוון לכך שגם לעולם המציאות יש לעיתים מה להגיד. שמחה שהצלחת להכיר בכך, למרות הכל. נוסף על איחולי ההחלמה, נשלחת מכאן גם ברכת מזל-טוב למטפל המסור... ליאת

אין לי אויר לנפח בלונים,אז היין עליי. אישית אני שונאת את יום ההולדת, מסרטן לסרטן (מזל-כן) אאחל לך, את כל הטוב שאפשר. שתגשימי את עצמך ואת משאלות ליבך. עוד מוקדם לדפוק תראש, אז הרמת כוסית או בקבוק,היא רק בלילה, עד אז תהני מהיום הזה כמה שרק אפשר.

היי מימי, כוס היין היחידה שאני מרימה היא כוס הקידוש בשבת, היום בלילה כשנרים אותה אני אחשוב עליך ואאחל לך חיים מלאים בכל מה שאת אוהבת ושמחה פשוטה וטובה שתיגע מתי שרק תרצי.

מימי, מצטרפת לברכות של ד. המון המון מזל טוב. יום, לילה, סומכת עלייך שתחגגי כמו שצריך ותתני בראש לאיזה בקבוק יין. ולשאלתך הנצחית: "מה יהיה איתי?". יהיה אחלה. בטוח. רק טוב, יעלה (עוד סרטנית)

מימי יקרה, מצטרפת לברכות לרגל יום ההולדת (כל הכבוד לד' שזכרה לפני כולנו). יודעת איזו דרך ארוכה ולא קלה עשית בשנתיים האחרונות, ושמחה שהייתה לי ההזדמנות ללוות אותך, קצת ממרחק, בשמחה ובהתפעלות. מאחלת לך עוד הרבה הרפתקאות במסע שלך אל תוך עצמך, הרבה תגליות והבנות שיצבעו את ימייך בצבעים רכים. שולחת לך חיבוק חזק, ומצטרפת להשקת גביעי היין- לחייך ! ליאת

מימי רגע לפני סיום היום, רוצה להצטרף למברכים ולאחל לך יומולדת שמח. שתמשיכי בדרך שהתחלת בה, ושיהיו בה הישגים נוספים והגשמת משאלות (כן, גם המשאלה הזאת....) מרימה כוס לחייך! עד 120 הדר

בנות יקרות תודה רבה לכן על הברכות והאיחולים והיין כמובן..מרימה איתכן כוס יין גם...חיממתן את ליבי עוד אתמול בערב(נחמד שזכרתן..יש קרובים לי שלא זכרו..) האמת יעלה שאף בקבוק יין לא קיבל בראש..אקווה ששנה הבאה יהיה עם מי לחגוג.. ליאת, הפסיכולוגית אתמול קצת איכזבה אותי שלא זכרה..יחד עם זאת היא אמרה לי דברים שריגשו אותי... תודה רבה לך על הליווי בשנתיים האחרונות(נדמה לי קצת יותר לא?) ושולחת לך חיבוק חזרה

לא הייתי כאן אז, אך מצאתי שהודעתה הראשונה של ליאת בפורום הייתה ב - רשמו לפניכם - 07/07/05 עוד שבוע וחצי שלוש שנים תמימות... בהזדמנות זו אזכיר גם את ימי ההצטרפות של שני המנהלים היקרים: דרור - 10/12/05 דוד - 09/04/08 תודה לכולכם.

סורי , עדיין שולחת המון איחוליים לבביים , יום הולדת שמח .. (מקווה שחגגת ..ונהנת ..) מאחלת לך את כל הטוב שרק אפשר .. מזל טוב :-) שרית

אני מודה לך מקרב לב על היעוץ והעזרה, אני אפעל בדרך שייעצת לי. מקווה שזה יעזור. המון תודות לך. סופ"ש נעים.