פורום פסיכולוגיה קלינית

מבקשת לאתר פסיכולוג קליני המטפל בעודף משקל. באיזור חיפה והצפון. תודה.

שלום לך, אני רואה שצירפת מייל, ואני בטוח שחברי הפורום ינסו לעזור לך מניסיונם ככל יכולתם, דרור

היי ביתי בת השלוש וחצי מנהלת עם עצמה שיחות עוד מגיל צעיר כשנתיים לערך.. כשהיתה משחקת בחדר הייתי שומעת אותה אומרת בר ככה לא מתנה גים או בר תעשי ככה בר לא אוהבת את זה וכדומה. לאחרונה היא החלה לדבר גם ליד אחרים לעצמה בר נכון שאת רוצה ככה...ממש מנהלת עם עצמה שיחות ועכשיו היא גם עונה לי אם אני פונה אליה בשאלה בר את רוצה ... או נשמה שלי.. אז היא עונה לי בר רוצה בר כועסת וכדומה. האם זה סוג של חבר דמיוני האם זה טיבעי?

רוי שלום, התופעה שאת מתארת אינה חבר דמיוני, אך למיטב הבנתי אין כאן משהו חריג בהתנהלותה או שצריך להדאיג אותך במיוחד. ייתכן ומדובר על שלב התפתחותי בדיבור, שנכון שאינו נפוץ במיוחד אבל בכל זאת קיים. מבחינה נפשית ברור שהילדה מכירה בעצמה, ברצונותיה וצרכיה. בכל מקרה, את מוזמנת לפנות לפורומים המתמחים בילדים, או לפנות למרכז להתפתחות הילד כדי לקבל חוות דעת נוספת. דרור

שלום רוצה לברר האם אנשים מבוגרים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז יכולים להיות מטופלים ברייטלין ובטיפול שנותנים לילדים או מאוחר מדי אני בת 43? תודה לכם

שלום לך, מבוגרים רבים כיום נעזרים בריטלין כדי להתמודד עם הפרעות קשב וריכוז. את צריכה לעבור אבחון ובמידה ויימצא שיש לך הפרעת קשב וריכוז תוכלי לקבל טיפול תרופתי במינון הנכון לך. דרור

שלום שמי חן בת 26 והורי גרושים שש שנים אמא שלי הודיעה לי שהיא מתחתנת עם חבר שלה אני עצובה מזה וחושבת איך היא יכולה לעשות את זה לאבא שלי ואני לא סובלת את חבר שלה!!!!!!!!!!

חן שלום, אני יכול להבין את העצב והכעס שלך. בכל אחד, גם אם הוא כבר מבוגר יש את ההרגשה שהוא הילד של הוריו. יש את המשאלה שהם יהיו יחד. המקרה שאת מתארת מעורר בך תחושה של בגידה כמעט באבא, הוא נחווה כקרבן, ועבורך זה אולי שם קץ לתקווה שהם ישובו להיות ביחד, או שלפחות לא יהיה להם טוב לבד. אני יכול להבין את כל זה. אבל אני גם חושב שהישארות בהרגשה הזו מצידך לא תמנע את החתונה, אבל תפגע בך. לכן המלצתי היא לנסות ולראות האם את יכולה לקבל את העובדה שאמא ואבא לא יחזרו להיות ביחד, שאמא לא עושה את זה לאבא אלא עושה את זה למען עצמה. לנסות ולראות אותה כאדם שחיייו חשובים לו ושהיא רוצה שיהיה לה טוב. זהו תהליך לא קל, וייתכן שעל מנת להשלימו תזדקקי לליווי מקצועי. בהצלחה, דרור

http://cafe.themarker.com/view.php?t=486614

שלום לך, אני לא בטוח האם זוהי הודעה שאת כתבת, או הודעה שמשכה את עיניך אבל בכל מקרה חשבתי על זה שהנה, ההודעה מופנית לפסיכולוג גבר, כך שלפחות בפורום הזה אנו קיימים. ובנימה רצינית יותר, הדבר שבלט לי יותר מכל הוא הפער הקיצוני בין שתי העמדות שהוצגו בתגובה. העמדה של הפסיכולוגיות, והעמדה של הכותבת. כיצד כל צד מושך לקיצוניות. ותהיתי מדוע זה, מדוע יש צורך לקטב בין העמדות הללו. כך למשל, במקרים רבים ממליצים הפסיכולוגים על תרופות, לעיתים אפילו בכדי להגביר את יעילות הטיפול הפסיכולוגי. כמו כן פסיכולוגים רבים אינם דוחפים להעיר שדים מרבצם, בוודאי שלא ללא רצון ומסוגלות המטופל. אין לי תשובה אם כן מדוע לקטב כך ולהקצין גם את הרגשות הכותבת שנשמע שלצד הרצון העז שלה להתרחק מטיפול, יש גם רצון להיות בתוך טיפול ולהרגיש מובנת, למצוא את השקט המיוחל. דרור

אוף, ליאת, זה כזה דפוק.. שבוע שעבר כתבתי לך שאני אתחיל להיות סייעת. חוץ מאותו רגע רגעי של חשש בו כתבתי, דווקא מאוד חיכיתי לזה. בעיקר בגלל היצור הקטן והמתוק הזה, שהוא באמת אושר גדול. היום התקשרו מהגן, שהם לא יכולים לקבל אותו בגלל כל הבעיות,- אחרי שהם כבר הסכימו לקבל אותו. הם היו מוצא אחרון מאחר שכל (ממש כל), הגנים באיזור סרבו. זה כל כך לא הוגן. יש לו רק בעיות מוטוריות, איחור קל מאוד (מאוד קל) בהתפתחות. חוץ מזה הוא בסדר גמור. איך אפשר לראות אותו לשמוע על כל מה שהוא עבר, הניתוחים והאשפוזים ובמקום לרצות לעזור לו- להגיד -לא. עכשיו חברה שלי ובעלה מתכננים לעבור, כי במרחק שעתיים מאיזור שלנו- יש גן שמוכן לקבל אותו. חברה שלי מיואשת כבר לגמרי ובוכה בלי הפסקה. עכשיו היא רוצה שאני יעבור לגור איתם, איפה שהם יהיו ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לעבור, זה צעד גדול מידי בשבילי. (חוץ מזה שיש לי שלושה כלבים שאני לא יכולה להשאיר לבד- כי להורים שלי גם ככה קשה איתם, אז להשאיר להם לטפל בהם..). אני לא מבינה את חוסר האנושיות הזו. הוא הילד הכי מתוק בעולם, זה כל כל קשה לשמוע שמסרבים לקבל אותו. שבת שלום ליאת יקרה יעל

ערב טוב פרח, תשובתי התעכבה מעט, כי דפדפתי לאחור לבדוק בן כמה הילד עליו את מספרת. לא מצאתי אזכור לגילו, אך כן מצאתי את הזעם שהסיפור שלך הצליח לעורר בי. בורות, אטימות ופחדנות הן בדר"כ האחראיות העיקריות למצבם של החריגים בחברה שלנו. אני הולכת לתת לך עצה לא-פסיכולוגית בעליל, אבל נדמה לי שלפני שאורזים מזוודות שווה להילחם, אפילו בעזרת עיתונאי מקומי שיהיה מוכן לחשוף את העוולה, ולסייע במציאת מסגרת מתאימה. אם תתני יותר פרטים על טיב המוגבלות ועל גיל הילד, אולי אוכל לחשוב איתך ביחד על דרכים פרקטיות יותר לסיוע. בחיי המקצועיים פגשתי כל כך הרבה גננות אמיצות, עד כי קשה לי להאמין שלא תימצא ולו צדיקה אחת בסדום. אשמח לשמוע עוד ליאת

תודה ליאת, התרגשתי לקרוא את התגובה שלך. אכן לא הזכרתי את גילו.. ופה בעצם נעוצה הבעיה מכיוון שהוא מתחת לגיל חינוך חובה. (הוא בקרוב בן שנתיים), מה שנותן לגנים את ה"זכות" לדחות אותו. אין לי בעיה לספר על עצמי ולהיחשף (אפילו בשמי), מתוך הנחה שמעט האנשים שאני מכירה, לא קוראים את ההודעה שלי ומזהים ואם כן – למי אכפת. אך אני מפחדת לכתוב יותר מידי פרטים על הילד או על מצבו מתוך הפחד לחשוף אותו. אמא שלו מאוד דיסקרטית לגבי מצבו (הנדיר) ומעטים האנשים שיודעים מה בעיתו האמיתית. אפילו ההורים של הבעל אינם יודעים.. אם את רוצה, וזה בסדר אכתוב לך על כך במייל. זאת גם הסיבה שפנייה לעיתונות היא לא כל כך אופציה. בגדול- הוא היה מאושפז המון, כמעט מחצית חייו עד גיל שנה, הבעיות הרפאיות מנעו ממנו יכולת תנועה (הוא שכב רק על הגב ) והשרירים מאוד מנוונים.. כך שרק לאחרונה, כמעט בגיל שנתיים, החל לזחול ולעמוד. האשפוזים הרבים המחלות והזיהומים אשר תקפו אותו, גם גרמו לעיכוב בהתפתחות בתחומים שונים אחרים. כנראה ייפתח גן חדש באזור, נראה אם יקבלו אותו לשם. אני מאוד אופטימית, חברה שלי הרבה פחות. אף אחד מהגנים לא אמר מה הסיבה המפורשת לכך שלא קיבלו אותו, כל גן ממציא איזה סיפור אחר.. רובם פשוט לא מחזירים טלפון.. מאוד קשה לי להבין מה הסיבה שבגללה לא מקבלים אותו... בגן האחרון שסירב הגננת הייתה מקסימה ואמרה שהיא שמחה על האתגר ובטח שהם יקבלו אותו ואז פתאום התקשרה ואמרה שהם לא יכולים לקבל אותו ולא פרטה.. (אמרתי לחברה שלי לשאול מה הסיבה המדויקת לסירוב – אך היא לא רוצה) אופס, סליחה על האורך.. אני ממש מודה לך על הנכונות לעזור. זה באמת מחמם את הלב.. יעל

ליאת.. אני עייפה לא מוצאת לי מקום. רוצה להתרחק מהכל. לחסום. צריכה קצת להתכנס כדי לנוח, אבל כולם נוגעים פה כל הזמן. צפוף לי פה. אני ממעטת להסתכל על מי שאני מדברת איתו, משתדלת לסנן את הסביבה שלי.. הכל בי רגוז. אמא שלי מרגיזה אותי. לא רק היא. לפני המטפלת שלי לא יכולתי לסנן אותה בלי להרגיש רגשות אשמה. לא יכולתי לא לעזור לה בלי להרגיש שאני לא בסדר. היום לא היה לי אכפת. אמא שלי- אישה אחת - אמא שלי- אישה אחת.. אני מתכחשת לקירבה בינינו. אל תמשיכו לדבר איתי יותר מדיי זמן- אין לי סבלנות לשמוע. אני לא משתפת פעולה. מסננת.. (נורא לא יפה). בתוך העייפות ובתוך "תפסיקו לגעת בי", מפציעה גם הכרת תודה לגברת הזאת שלי..(גם אם אני לא יודעת אם אני אוהבת אותה.. אולי זה לא הכרחי לאהוב) היא לימדה אותי את המילה נפרדות.. יש מילים שמסמנות התחלה של דרך. אבל אני עדיין לבד בתוך עצמי.. עדיין עייפה מאוד אין לי כוחות לכל הרעש הזה..( ואלוהים, מה היה קורה לי היום בלעדיו..) עדיין לא רוצה שיגעו בי. כל הזמן נוגעים פה.. כל כך צפוף כאן.. רועש לי מדיי.. צריכה לשקוע בתוך התעסקות קטנה, במונוטוניות טיפשית. מרחק. מעבירה משקל רגל לרגל.. בדמיון הכל מגרד אין לי שקט בדמיון יצאתי החוצה לשאוף קצת כוכבים ורוח. דמעה חמה ומלאה כבר מתגלגלת.. בחלון שלך אור מסכימה להסתכל עליי מרחוק? מפחיד להיות לבד בחוץ..

שלום לילך, השורות האחרונות שלך פתחו לי צוהר (תרתי משמע) דרכו אפשר לראות אותך, בלי לגעת בחוסר זהירות או בדביקות איפה שכל כך מגרד. צאי לך לסיבוב באוויר הקריר, ותראי אם נכון לך, המרחק. נסי לחדד את ההקשבה לקולות, לזהות את מקורותיהם. האם יש בהם מילים, ניגונים, מקצבים? אנחנו נישאר כאן בשבילך, עם אור בחלון, ונחכה שתזרקי בחטיפה מטפחת משי או כפפה שנרים לך... ליאת

ליאת יקרה, חיוך רפה של סוף היום ועצימת עיניים של תודה.. עכשיו מתנגנת לי שלישיית גשר הירקון בראש וזה רגוע ומכניס קצת רוח סיימתי עם חיוך.. כשאני מנסה לחשוב, כמו שהצעת, ולחדד את ההקשבה לקולות, צצה לה בדמיון דמות קומיקס עצומת מימדים ושחורה, כמו ג'יני שחור שמתרומם ומתרומם כנגדי, עם עיניים גדולות ובוערות מזעם. "שלא תעיזי" היא אומרת לי במבט, "אני אחנוק ואמחץ אותך". היה לי חלום כזה, לפני כמה חודשים. הבבואה שלי במראה הישירה אליי מבט דומה. שבוע עמוס מחשבות.. הייתי רוצה להביא את כל זה לפגישה אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. מרימה עיניי לחלון שלך והאור עוד דולק. מרגיע.. שבת נעימה לך, לילך

אחחח, לילך, כמה מצאתי את עצמי בדברים שלך. לא תמיד אני מרגישה ככה, אבל בשבועות האחרונים, כל מה שאני רוצה זה קצת שקט. ודווקא עכשיו, הכל רועש ועמוס (בחוץ, אבל הרעש חודר פנימה כמו פטיש קונגו לראש). כשמישהו מתחיל לדבר איתי אני צועקת לו (בלב בשלב זה...:- ) 'תניח לי לנפשי', במקרה הטוב ו'סתום כבר', במקרה הרע. לא מבינה איך מעזים לפנות אלי, אחרי שצעקתי כל כך חזק. אני קצרת סבלנות בימים אלה, כמו שלא הייתי מעולם. ממש בלתי נסבלת לפעמים. מאחר שאני מודעת לזה, ביקשתי סליחה מכל מיני אנשים, על זה שאני ככה. בדרך כלל סולחים לי. החלטתי שמחר אני ביום בהייה. לא יוצאת את פתח הבית, בניסיון לאגור כוחות לקראת שבוע מטורף במיוחד. אני יודעת שאנחנו לא מדברות על עומסים מאותו סוג, אבל איכשהו המילים שבחרת בהודעה שלך, התאימו לי בול. מקווה שזה בסדר שנדבקתי... וליאת, כש*את* מדברת, מתחשק שתמשיכי לדבר לעולם. משום מה הדיבור שלך, לא מרעיש, לא מציק, לא מגרד, לא מעמיס. איכשהו המגע שלך, תמיד נעים. שבת שקטה יעלה

רק לתקן ולומר ש"צפוף לי פה" זה צפוף בבית (או בי) לא פה בפורום.. וסליחה אם... לא יודעת.. פשוט סליחה אם... לא יודעת :-) קשה למצוא מילים. עשיתי ברדק בימים האחרונים (בעיקר לעצמי אני חושבת), אז סליחה עכשיו אני מדמיינת חתול :-) (אולי כמו נמש) שמתרוצץ כמו מטורף בכל הבית, במן אמוק כזה, ולבסוף קופץ, כנראה בלי כוונה, ונתלה בציפורניים בוילון. וככה, הלב עדיין דופק והולם במרץ והנשימה מהירה, אבל הוא תלוי שם גבוה, מתנדנד לאט ובשקט מצד לצד..בניגוד גמור לריצה המטורפת מקודם. הוא שקט וקצת המום. איך הוא הגיע לכאן?מתבונן מסביבו בפליאה (של אדיוט?).. החתול הזה הולך לישון עכשיו.. לילה טוב, (ותודה) ל.

לילכונת, גם אני נדחפת, כי ברור לך שאני לא יכולה להמשיך לשתוק אחרי אזכור כזה של נמש... אבל למה, להיתלות על הוילון אם אפשר להיתלות על הגב של הוטרינר? (סיפור אמיתי, אבל לא שלי...) דמייני לך בבקשה וטרינר צועק אחד, שמסתובב סביב עצמו בנסיונות להוריד מהגב חתולה לחוצה אחת... (אני התגלגלתי מצחוק, ויסלח לי הוטרינר...) או שאולי... דמייני לך מין נמש שכזה, שנתלה על החזה של חברה שלך, ומשחרר ממנה צרחה של בהלה (וכאב...). זה דווקא סיפור אמיתי שלנו, שלי ושל נמש. קרה ממש ביום שבו מצאתי אותו. שם כבר הייתה לי בעיה של צחוק, שהוחנק בכוחות-על כדי לוודא איתה שאין נזקים של ממש. (כל פעם שאני רואה אותה, היא מעירה לי משהו על המאורע. מזל שאנחנו לא מתראות לעיתים קרובות כל כך...) סתם רציתי להעלות חיוך על פניך... מקווה שהצליח לי, ולו לרגע... חושבת עליך, נועם

אני באמת כבר לא יודעת מה נכון או לא נכון להמשיך בטיפול , להיפגש איתה יותר , או פשוט להפסיק , כמעט שנתיים בטיפול ואיכשהו משהו לא מצליח ,הלוואי שמישהו היה אומר לי אם זה נכון להמשיך , אם ככה זה אמור להיות שאני רק סובלת יותר ויותר , וככול שהזמן עובר אני לא מרגישה באיזה תהליך של שינוי לטובה להפך .. בתהליך של השלמה שאין מה לעשות איתי כנראה איזה תקלה בייצור .. ואני באמת לא מצליחה להבין איך טיפול אמור לעזור ? לא מרגישה שגילתי שום דבר חדש אלא רק חיזקתי את הפחדים שלי ..

שלום למיואשת, אני מזמינה אותך להביא את הלבטים שלך אל הטיפול, ולהעלות ביושר גם את הספקות אשר למידת יעילותו. לפעמים, שינוי הגישה הטיפולית או סיוע תרופתי יכולים לקדם את הטיפול בצורה משמעותית. שווה להתייעץ עם פסיכיאטר ולבדוק אם יוכל להתאים טיפול שייקל על סבלך. נדמה לי שמוקדם להתייאש ולהרים ידיים. בהצלחה ליאת

היי ליאת, ראיתי שכתבת מספר פעמים שאהבת מטפל מהווה התנגדות לטיפול. האם בכל הפעמים זה המצב? ואם כן למה המטפלת שלי לא מעלה את הרעיון שהאובססיביות שלי לגביה נובעת מהתנגדות ולא מאהבה אמיתית :)? אני מרגישה מאוד קרובה אליה ומרגישה שבאמת אכפת לה ממני. אין לי כח לכתוב ולפרט כמה קשה לי עם המצב הזה ( חמש שנים בטיפול). ניסיתי להפסיק את הטיפול אבל החזקתי מעמד חודשיים וחזרתי לבסוף. הלוואי והיה למישהו תשובה איך להמשיך הלאה... שיהיה סופ"ש רגוע עננית

שלום עננית, להתאהבות במטפל יכול בהחלט להיות יותר מהסבר אחד. זהו מצב מוכר מאד, שחשוב להבינו במסגרת הטיפול. עיסוק אובססיבי בהתאהבות שלך בה בזמן הפגישות בהחלט יכול לשקף רצון לא מודע להימנע מעיסוק בתכנים אחרים. ההסבר הרווח יותר, קשור ליחסי ההעברה (שחזור של רגשות כלפי אחת הדמויות ההוריות), ה'מתגלגלים' לעיתים ועוברים סוג של אירוטיזציה. במקומך, הייתי מתמקדת במה שקורה ונאמר ביניכן, ונשענת פחות על רעיונות כלליים שהועלו כאן או בכל מקום אחר. יש להניח שאחרי חמש שנות טיפול, המטפלת שלך יודעת עליך דבר או שניים :-)) יודעת שתשובתי אינה מספקת, ובכל זאת - מעודדת אותך להמשיך הלאה. שבת שלום ליאת

היי.. ליאת .. מה שלומך ?.. אני .. נראה לי מעדיפה להמעיט במילים ... היום , אולי .. ורק להניח כאן מעט את הראש , הוא ככ עמוס במחשבות בשבוע האחרון , הכל מבולגן לי שם , גם בטיפול .. לא יודעת .. לא יודעת איך אפילו להסביר מה כואב , מה מציק .. יכולה להצביע על נקודה בגוף ששם כואב אבל לא להרבות במילים , צריכה נוכחות .. אפילו שקטה .. לא רוצה מילים , בורחת מהם , צריכה גם את המטפל ככ קרוב ככ מדויק .. בלי טעויות .. .. ויחד עם זאת כשהוא מתקרב אליי .. מגיע למקומות שהכל מגודר בסרט "כזה צהוב" של המשטרה שאין כניסה לזרים .. , זה מזהיר אותי שם .. בגוף שמפה כבר אין כניסה .. לא יודעת .. צריכה אותו ומרחיקה אותו .. איך זה מסתדר לא יודעת .. הלוואי והייתי יכולה ל"זרוק" את עצמי שם .. לא להיות על ה"משמרת" , להזהר במילים , לשחוב פעמיים , לפחד ממה שיכול לעלות .. רוצה להכנס לסמטאות החשוכים בתחושה של ילדה קטנה עם עיניים עצומות כזו שסומכת במאת האחוזים על זה שמלווה אותה .. פאק זה לא מצליח לי .. וכמה שהוא מנסה ליאת .., הוא עדין , טוב .. הוא מדבר איתי על החששות , ואני .. אני עדיין נשארת עם עיניים פקוחות .. מפחדת.. ממה ?... ממה אני ככ מפחדת?.. הרי בדקתי אותו כבר באלפי מבחנים שהיו מביסים את המטפל השרלטן .. והוא לא שם .. אז למה אני לא מצליחה לקלוט את זה ?.. הוא ככ משתדל, זו אני .. אני מצליחה לראות שזו אני הבעייה .. ואני ככ מפחדת לקלקל גם את הקשר הזה ב"ככ מבינה " ובפירושים המאיימים שאני נותנת לדברים בקשר הטיפולי .. ככ טובה בלראות את חצי הכוס הריקה .. ככ טובה בלשים אותו כפוגע בכוונה .. ולתת פירושים מוטעים ... אוףף אמרתי שאין לי מה לכתוב , כאן זה זורם .. יוצא בכזו אותנטיות.. התגעגתי ליאת .. היית חסרה לי . שבוע שככ לא קל ..לי 12 שנים בדיוק מאז הפגיעה ..קצת התחרפתי .. בשיגעון הכאב שוב , התחושה הזו של הנפילות .. הנגיעה .. בקצה הרצון להתייאש ככ חודרים ..כאילו ושכחו את העבודה של מה שעשיתי עד היום , ב2 האחרונות .. האם זה הגיוני שיום הפגיעה חרוט בזכרוני ומקבל ככ מקום כתאריך ע"ג לוח שנה .. ?... יאז ש מקום בשבילי כאן ?.. לקבל עוד קצת כוח ?..או שגם פה עמוס ?... מחבקת אותך ככ כואב לי .. זה באמת כואב . מאחלת , שבת שלום ,סופש רגוע . אוהבת שרית

איך אבל איך מישהי שנפגעה מינית על ידי אביה מתייחסת דווקא לאירוע החד פעמי?

ערב טוב שרית, הזהירות, הקושי לשים מבטחך באחר, הפחד לסמוך בעיניים עצומות, הם אלה שאפשרו לך הגנה וביטחון עד היום, וברור מדוע קשה ומסוכן מבחינתך לוותר עליהם. מרגש לראות איך - עקב בצד אגודל - את עושה את פסיעותייך הראשונות בעולם של התחשבות, חמלה, אמון והדדיות. מקווה שיבוא יום בו תוכלי להניח למועד הארור ההוא בלוח השנה, ולסמן במקומו ימים טובים וציוני דרך שיש בהם שמחה והתרגשות. מוזמנת להמשיך ולהניח את הראש בין לבין. שבת שלום ליאת

זה מוזר איך הסערות האלה פורצות בלי כל סימן מראש, ממש כמו צונאמי. סגרתי את עצמי בחדר שלי בערך 15 שעות ורוב הזמן בכיתי והמחשבות היו כל כך שחורות ולא הצלחתי להפסיק את זה, עד שנשברתי ושלחתי לה SMS ואחריו נרגע לי קצת ונרדמתי נטולת כוחות והתעוררתי שוב בבכי ואני אפילו לא יודעת ממש על מה. פשוט כאב חונק שסוחט וסוחט. זה מרגיש שאין לי שליטה על עצמי. עכשיו אני מתנחמת לי משירת שחרורים מקסימים שבנו להם את ביתם על עץ תפוזים שנמצא חצי מטר מחלון החדר שלי, זה מפליא כמה שעות הם יושבים ודוגרים שם בהתמדה ולא נרדמות להם הרגליים :) הלוואי שכל אחד ימצא את המנגינה שתכנס לו ללב ותרגיע קצת את הנשמה. שבת שלום. אני חושבת שאני בשלב שאני מגלה דברים חדשים בילקוט שבעיקר מכאיבים ומפחידים.

שלום א', כמה קשה לעמוד לבד מול צונאמי של רגשות ומחשבות, מלחמת מעטים מול רבים, או אולי - מתאים יותר - הדימוי המצמרר משהו מתחום הלחימה, דו"צ. כוחותינו על כוחותינו. הבלבול הזה, חוסר הידיעה מי האוייב ("ואני אפילו לא יודעת ממש על מה. פשוט כאב חונק שסוחט וסוחט"), יש בהם כדי להקשות על היכולת להתמודד. איכשהו, אני לא מתעייפת מלהצביע ולשקף משהו מהחוויה הזו שעולה גם כאן. נדמה לי שכדי להשיב לעצמך מידה של שליטה ויכולת וויסות, עליך להכיר - לפני הכל - את התוכן. מה שייך למה. מה *באמת* מציק לי בכל רגע נתון. מה קרה לי לפני כן. מה קורה לי עכשיו. חייבים לפזר את חשרת העננים הכבדה הזו, כדי לאפשר לקרן שמש לחדור פנימה, להאיר, לחמם, להפיח תקווה. והנה, הצלחת לאפשר לשחרורים לשרטט בשירתם מוצא, גם אם זמני, מתחושת המועקה. אני יודעת כמה אין זה מובן מאליו, לראות את ענפיו של עץ התפוזים, ואת הפיוט שהוא מביא אל תוך חייך, בחינם. אני חושבת שאין ברירה אלא להתבונן אל תוך הילקוט, ולמקד את החושים כולם במה שתמצאי שם. כמו יולדת בחדר הלידה: ההתמקדות המרוכזת בציר, היא הדרך הטובה לחוש ברגיעה השלמה שאחריו. ושוב כאב, ושוב רגיעה. מאחלת לך תגליות חשובות, והפוגות הולכות וגדלות בין ציר לציר. שלך ליאת

ליאת- תודה! אני כמעט תמיד רואה את מה שכתבת לי רק בצאת השבת ולכן אני כותבת אחרי הזמן שלך. הכל באמת מבולבל ומאז שהתחלתי לדבר על אמא ואבא אני יוצאת מהחדר ושוכחת מה קרה שם ומה נאמר, נראה לי שאני אפילו גורמת לשכחה הזאת, כל פעם שעולה בי איזה זכרון או משפט משם אני מגרשת אותו. אני מרגישה שאני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי בימים האלה. תודה לך על כל מה שכתבת אני נותנת לעצמי עוד קצת זמן עד שאני אעיז להתמקד, כרגע זה מגביר מידי את הכאב. שבוע טוב שיהיה עם הרבה פירות של קיץ.

חבל שהלכת....יש נושאים שגומרים אותי לגמרי אחרי שמדוברים אצלה...מרגישה שבא לי להתנדף...במיוחד לאור העובדה שיום ההולדת שלי שמתקרב.. ומיום ההולדת האחרון דבר לא השתנה.. זוכרת את המטפלת הקודמת? ראיתי אותה בסופר השבוע..לא ניגשתי אליה..לא יודעת אם היא ראתה אותי בכלל..(עמדתי קופה לפניה) הפנים שלה משדרות עצב...גם כשהיית אצלה ככה הרגשתי... מימי

היי מימי, הנה באתי. אם יש נושאים שגומרים אותך, זה סימן שאת עובדת קשה. אם את מרגישה שבמשך שנה לא נעשתה כל התקדמות אצלך, עלייך להביא את זה לשם, ולבחון שוב את הציפיות, לאור מה שאת יודעת על עצמך היום. לתחושתי, אבל זאת רק תחושה, הביטוי הרגשי שלך משוחרר יותר, גם מולה. לא תמיד אנחנו ערים לשינויים הפנימיים הללו, או שלא מחשיבים אותם כ'שינוי'. אחרי הכל, כדי לדעת כיצד לנהוג ברגשותינו ומה לעשות איתם (ראי תשובתי ל ~), עלינו ללמוד תחילה להקשיב לעצמנו, לזהות מה אנחנו מרגישים, לזהות מה גורם לנו להרגיש כך, ורק אז לפעול לשינוי. מקווה שתזכירי לנו את מועד יום הולדתך, כדי שנוכל לשלוח לך מכאן את הברכות המגיעות לך. שבת שלום, מימי, והרבה כוחות להמשיך ולהתעקש. שלך ליאת

היי ליאת, נראה לי שנרגעתי קצת... אולי הנושא קשה לי..ולא בהכרח עובדת קשה? פעם, אגב, לא הייתי רוצה לחזור אחרי פגשיה כזו... היא גם רואה שאני גדלה בכל מיני דברים..ויפה שגם את שמה לב ממרחק (: שמתי לב שלא התייחסת לעו"ס..אולי גם את לא חיבבת אותה... ואת מוזמנת להביא מתנה בדיוק עוד שבוע (: תודה ליאת

ליאת ליאת.. אני שוב מותשת אחרי הפגישה היום..לא קל לי שם... רוצה כמה מילים מנחמות...

מימי, השבתי לך למעלה. וליתר ביטחון - כל הכבוד על העבודה המאומצת שלך. אין לי ספק שהיא ת?שא פירות. תארגני לך ערסל :-) אין לך מושג איזו נחמה זו. להתראות ליאת

ליאת את יודעת כיף לקרוא את התשובות שלך, כמובן שגם לאחרים...את נפלאה.. ובקשר לערסל חשבתי על זה, זה נשמע רעיון מעולה אבל מה עושים אם יש לי בגינה רק עץ אחד? (: ובקשר לכדורים...לא חושבת שאני בעד...את מכירה את דעתי לא? שבוע טוב שיהיה לך והישארי במזגן, אה?

שלום למתעצבנת, כמו שכבר נכתב כאן מס' פעמים, בשל אילוצי המציאות, לא תמיד מתאפשר לנו, המנהלים, להמשיך ולשהות כאן מעבר לזמן התורנות כדי להעלות הודעות המשך. במהותו, זהו פורום של שאלות ותשובות, ואנו עושים כל מאמץ לתת את המענה בכל ימי השבוע, למעט בשבת. אם יש הודעה חשובה במיוחד, מוטב להעלותה כהודעה חדשה, והמנהל התורן יעשה כמיטב יכולתו להיענות לאתגר. אנא, בלי עצבים... :-)) שבת שלום ליאת

שישי בצהריים. אחרי הפגישה עם המטפלת, אני עייפה כהלכה. מסדרת קצת את הדירה, מחר ההורים באים לבקר (את נמש, לא אותי...:-)). נמש מביא אלי את כדור הספוג שלו, יוזם משחק. כבר זמן מה שהוא לא שיחק איתי כמו שהוא משחק איתי בימים האחרונים. הוא חזר להתנהגות שובבה של גורים, ואני מתענגת על כל רגע. שישי בצהריים, ושוב אני עם הדילמה שמעסיקה אותי בשבועות האחרונים. היום עשיתי עוד צעד קטן קדימה. התגברתי על עוד משהו שהיה לי קשה בטיפול, ועשיתי את זה. ובכלל, לאחרונה אני מאוד מרגישה את כל המקומות שגדלתי בהם, בזכותה. והדילמה, אם כן - אני רוצה שהיא תראה ותדע איך גדלתי. אני רוצה לספר לה על דברים שאני עושה, אני רוצה לספר לה על דברים שאומרים לי, על מחמאות שאני מקבלת, על זה שמרצה שלי הזמינה אותי לדבר בשיעור שלה... אני רוצה לספר לה, אבל אני מפחדת. אני מפחדת שלא אוכל להיות יותר קטנה אצלה. אני מפחדת ש'אני' הגדולה תצטרך "לקחת פיקוד" מעכשיו, כי היא יכולה... ואני עוד לא מוכנה לוותר על המקום הזה, של הקטנה. עוד רוצה להתעטף בה, להניח את הראש. עוד רוצה שהיא תגיד לי מילים מנחמות, עוד רוצה את החיבוק שבמבט שלה... אז בנתיים אני מצנזרת את "הגדולה". שולחת אותה להשוויץ במקומות אחרים. אבל יש בזה משהו שמקלקל גם את החוויה של "הקטנה", שכנראה כבר לא כל כך קטנה... ליאת ליאת, בכלל רציתי רק לשאול מה שלומך, ולשלוח חיוך (וחיבוק, מותר, נכון?) והנה כבר כתבתי מגילה... סופי השבוע מביאים איתם "זמן הרהרת" לא מבוטל... טוב שאת פה. מאוד. נועם

צעד קטן לאדם - צעד גדול לנשמה.

שבת שלום נועם, הרבה נועם היה בדברים שלך, של יום שישי בצהריים. יש לי הרגשה שגם אם את לא מדווחת, המטפלת שלך חשה ורואה את הצמיחה, פשוט כי אי אפשר להסתיר דברים מסוג זה. קצת כאילו כיסית את עינייך שלך, כדי להסתתר מפניה. ויש לי - אולי - מסר מרגיע קטן. אמהות טובות אינן מפסיקות להאכיל, להכיל ולחבק את ילדיהן, גם כשהם מיתמרים לגבהים. אלא שעתה, נוסף על אהבתן, הן חשות גם גאווה, סיפוק וקורת רוח ממה שצמח להן תחת האף... אני מזמינה אותך לוותר על הצנזורה, ולנסות ליהנות ממה שמותר *רק* לילדים גדולים. אני בסדר, תודה. חוזרת למצב ה"הרהרת" שלי, על הערסל בחוץ. אחזור לכאן בהמשך הערב. שבת שלום וד"ש לנמש ליאת

אבל ליאת... האם בתור ילדה גדולה מותר לי לכעוס? לרקוע ברגליים ולהיות ברוגז? (לא שאני מסוגלת, אבל לצורך הויכוח...). האם אני חייבת להתמודד כמו גדולה? לא בטוחה בכלל שרוצה. לפעמים אני עוד צריכה שהיא תהיה המבוגר המפייס... תודה שאת כאן... את יקרה לי מאוד. שלך כתמיד, נועם (ונמש שמוסר ד"ש בחזרה)

היי נועם, והשבוע הדברים שלך כל כך דיברו אלי... דיברתי איתה המון על אני הגדולה ואני הקטנה. בחוץ אני גדולה ואיתה הייתי קטנה ולא רציתי "לבזבז" את המקום שבו אני יכולה קטנה בלהיות גדולה. לקח לי הרבה זמן להיות שם *גם* גדולה. היא אמרה שזה כמו ילד שהולך למחנה קיץ בצופים ועכשיו הוא קשוח ולא צריך את אמא, אבל אמא עדיין תתייצב ביום הביקורים עם השניצלים והפתיתים (פולניה, מה אני אעשה...? ;-) ). וגם בביקור הוא יהיה עם חברים וימשיך להיות קשוח. אבל אחרי המחנה, בבית, הוא יבוא להתרפק בזרועותיה של אמא. אז היא הבטיחה לי שאני יכולה לחזור ולהתפנק. לא חשוב שלפעמים כשאני עושה את זה היא אומרת שאני עושה הצגה כדי לברוח מדברים אחרים. היא טוענת שהיא מזהה כשזה אמיתי... חוץ מזה, בכלל לא עדכנת אותי אם נבהלת ממני שבוע שעבר או לא ;-) שיהיה שבוע ממש טוב. נורית

אני רוצה להתייעץ איתך,אבל לא בפני כל הפורום. שבת שלום,איריס. נ.ב חיכיתי לך כל השבוע (-:

מקווה שתקבלי המלצות טובות למייל, אולי גם ממני... בהצלחה ושבת שלום ליאת

לא שואלת רק מחזיקה אותך עוד קצת כאן,הגיע אלייך הקריז שלי, זה שלא נגמר ולא נרגע? הולכת עכשיו לפחות כשאחזור יש סיכוי שעוד אראה אותך כאן.

ערב טוב, הקריז שלך הגיע עד לכאן. ממליצה לך מאד לטפל בו דרך ובאמצעות הטיפול שלך. לא יודעת מתי תחזרי, אז מניחה שתראי אותי כאן רק מחר. ליל מנוחה, נקי מקריזים/ות ליאת

ליאת, כמה כוח צריך באמת,רק בשביל לשרוד? כמה כואב עוד יכול להיות? אמאל'ה לאן הגעתי,מה עכשיו- אני אמורה לצחוק? לבכות? כך או כך אין בי כוח, לא לצחוק, ובטח לא לבכות. גם דמעות מתייבשות. אני עייפה עייפה ע-י-י-פ-ה!!! ולא רוצה להתמודד עוד. כמעט בוקר, ורחוק מלהיות טוב!

היי ליאת למרות שאני כבר כשלוש שנים בטיפול עדיין השאלה בכותרת מטרידה אותי. יש תקופות קצרות שמשהו ספציפי מטריד אותי ואני מדברת עליו ומביאה אותו לטיפול אך הרבה מאוד פעמים אני מגיעה ואין לי מה להגיד או לספר. סיפרתי למטפלת שנמאס לי מזה ושקשה לי עם זה מאוד. מצד שני,יש פעמים שהפגישה מתחילה באין לי מה להגיד או לספר אך בהמשך,בעקבות שאלה של המטפלת נהיה לי קשה עד בכי. אני לא מספרת על דברים "מרצוני" אלא כאשר המטפלת שואלת משהו או אני נזכרת במשהו בעקבות השאלה ,ואז אני מספרת על חלום שקשור או הרגשה שמאפינת אותי לאחרונה, וגם אז לא הכל. אני כמעט תמיד חושבת ומתלבטת לפני שאני מספרת,ומכריחה את עצמי לספר לה. זה שוב גורם לי לחשוב על זה שצריך להפסיק את הטיפול אבל אני לא עושה זאת, כי איפה שהוא בתוכי אני מרגישה שזה לא בדיוק נכון. אני לא מצליחה להבין ממה זה נובע, היא מקסימה,ונוח לי איתה,כימיה נהדרת ביננו. אז למה אני לא יכולה לשבת על הכיסא ולספר לה שהשבוע נלחצתי מאירוע מסוים שקרה,ושכבר כמה זמן הלילות שלי קצת מתוחים, ולמה אני מספרת קצת מזה רק כאשר יש הקשר ?? אני עייפה.פשוט עייפה ולא מתחשק לי להיכנס למיטה. :-( טל

שלום טל, מן הכותרת שלך ניתן - אולי - ללמוד משהו על איזו הנחת יסוד, לפיה הטיפול הוא עניין קצת סטרילי, משימתי, המתעסק בעניינים ספציפיים ו'נכונים'. הגם שזו עמדה לגיטימית, המפעילה לא מעט מטופלים חרוצים שמגיעים עם נושא מוכן מהבית, יש די הרבה אחרים שפועלים אחרת. לפעמים דווקא ההחלטה "לזרום", להרפות, להניח לדברים לצוף מעצמם, ולאפשר לעצמנו לוותר על המקום של השליטה, היא ההחלטה הנכונה. מדברייך עולה קושי משהות באזורים הלא מו?ב?נים הללו'' ונדמה לי, לכן, שעדיין מוקדם לדבר על הפסקת הטיפול. מזמינה אותך לרדת קצת מדרך המלך, ולנסות הליכה בשבילים הלא מסומנים. מפחיד קצת, אני יודעת. בהצלחה ליאת

ברצוני שתמחקו הודעה שפרסמתי פה בשם טראומות וזוגיות מאת *****זה ממש חשוב לי כי זה מופיע בגוגל כאשר רושמים את שמי פליז1!!! (ההודעה נערכה)

שלום מישהי, מאחר ומדובר בהודעה ישנה מאד מאד, וקשה לי מכאן להגיע אליה בחיפוש של מאחורי הקלעים, אנא הפני את בקשתך לפורום אתם ואנחנו, שם יוכלו לעשות זאת בקלות. הנה הלינק - http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1226,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה ליאת

השבוע היתה הפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוג ואני מרגישה באיזה שהיא פינה בלב געגוע אליו. אסור לי ליצור איתו קשר מפני שהסתיימו פגישותנו וזה יותר קשה.

שלום שון, פרידה מטיפול וממטפל - ככל פרידה - כרוכה בתחושות אובדן, עצב וגעגוע. זהו בהחלט מצב נורמלי ואפילו מצופה. ברוב המקרים, בעיקר כשהטיפול הסתיים על דעת המטפל והמטופל כאחד, התחושות הקשות מתמתנות, ולגעגוע - גם אם נמשך - מצטרפות תחושות של השלמה, הכרת תודה, ויכולת לעמוד לבד מול העולם מתוך הרגשת יכולת ועצמאות. תני לעצמך את הזמן והסבלנות ליאת

מאז שהייתי קטנה יש לי פחד מגוק'ים, אני מדברת על כך שבמידה וג'וק יעבור לידי אני ישר יתחיל לצרוח או פשוט להיבהל אני מדברת גם על תופעות פיזיות כמו דופק מואץ ורעידות בידיים ממש להיבהל ממנו ולוקח לי זמן כדיי להירגע, ואני מדברת על הגוקים השחורים הגדולים שפתאום מפתיעים אותך ושלא נדבר על אלה שעפים בדיוק אלייך, אני לא מבינה למה אין להם חוש כיוון והם "בורחים" בדיוק ישר אלייך. ועכשיו לשאלה הייתי רוצה בעתיד הכנראה רחוק להתגבר על זה, להפסיק לפחד מגוקים או לפחות שלא יהיו לי את התגובות שאני עכשיו מרגישה כל פעם שאיזשהו ג'וק מפתיע אותי מחדש ואני לא מתכוונת טיפול תרופתי, אני מתכוונת לאיזשהו טיפול פסיכולוגי שעוזר לך להתגבר על זה, אני רוצה להחזיק בידיי גו'ק חי שיתהלך עליי מבלי לחטוף התקף לב!!! ממש להתגבר על זה ורק על ידי שיחות, איזה טיפול בדיוק אני צריכה לחפש? קוגנטיבי, פסיכודינמי???פסיכולוג קליני? שוב פעם כנראה לפחות כרגע זה ישאר בגדר רעיון או מטרה לעתיד המאוד רחוק אבל הייתי רוצה לדעת מה ואיפה לחפש ושוב אני לא מתכוונת לטיפול שעוזר לך להרוג גוקים עם הנעל אלא ממש להחזיק גו'ק חי ומהלך עלייך (זה כנראה רעיון גרוע אבל בשבילי זה ממש ממש יהיה להתגבר על פחד/שריטה שכנראה נרכש מההורים/סביבה כשהייתי קטנה).

ערב טוב, לפני כשבועיים-שלושה נערך כאן דיון ער בסוגייה דומה. חדי העין יכלו להבחין בהזדהות העמוקה שלי עם הפוביה מג'וקים. סליחה שאני נדחפת לך, אבל זוהי חרדה שמשותפת להרבה נשים, עבורן הקיץ הופך להיות משימה זואולוגית מאתגרת. כך או כך, הטיפול המומלץ בפחד מג'וקים (בעיקר אם יש לך ציפייה שהם יטיילו עלייך מבלי שתתעלפי) הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, הכולל בין השאר טכניקות של חשיפה הדרגתית לאובייקט המפחיד. מדובר בטיפולים קצרים יחסית עם שיעורי הצלחה גבוהים למדי. עומדת כל כולי מאחורייך (במרחק ביטחון) ליאת

וכל המילים האלה. ככה קוראים לזה. רגעים נוראיים. בלי זמן בלי חיבור וקשר בלי לדעת כלום. אולי משהו מהמציאות בחוץ יוכל לעזור. יצאתי להסתובב קצת. יהיה מה שיהיה. גם ננסה לטפל בכך איכשהו בפגישה הבאה.

ערב טוב, דיסוציאציה, ויותר ממנה הפרגמנטציה, יכולות להיות מעוררות אימה וחוסר אונים. במצבים אלה, החיפוש אחר עוגן חיצוני בעולם המציאות הופך קריטי. מקווה שההתאווררות בחוץ פעלה את פעולתה המבורכת, ושהצלחת להירגע קצת. טוב שאת יכולה להיעזר בטיפול שלך. לא כייף להישאר עם זה לבד. החזיקי מעמד ליאת

הי ליאת והקוראים, קודם כל, רוצה להתנצל על דרך הפנייה בהודעה הקודמת, בלי התחלה וסוף ובלי חתימה. גבולות ונפרדו?ת זו בעיה, וגם אינטרנט בהקשר הזה... היו ועוד יהיו כאלה... על החיים, אומר מי אני - (א.ה) - מה כבר יכולים לעשות לי, בסה"כ אמרתי שאני אבודה ומרגישה מאד לא טוב... ניסיתי לנשום הרבה מציאות אתמול בערב, גם היום, ממוקדם בבוקר עד עכשיו כמעט, גם הייתה לי פגישה של הטיפול. יצאתי חסרה מאד מזה ומזה, זה מה יש בינתיים, אך העיקר והמשמעותי הוא שהייתה פגישה. הייתה, והיו בה מאמצים. מקווה שאת אותותיהם ופירותיהן של כל הפגישות המצטברות אפשר יהיה לראות בעתיד הקרוב גם הרחוק יותר. יש כבר, יש, חלק אפילו גלוי, אבל חלק שמור לו אי שם במחשכים. היום, אני יכולה לומר שאני מאד קשורה לאיש השיחות שעובד איתי על הנפש. אז... בטח טוב שיש טיפול... בזכות הטיפול אני בחיים. פשוטו כמשמעו. יש לי טיפול מיוחד במינו. עושה איתי עבודה נפלאה. אולי הדבר הטוב שקרה לי אי פעם. עדיין המצב כמו שהוא, אבל מנסה וממשיכה גם כשלפעמים נראה נגד כל הסיכויים. מקווה שיבוא יום ואוכל להוציא את פירות הטיפול לאור ממש. אבל ממש. תודתיים על התמיכה, ליאת. וסליחה. (א.ה.)

האם כשמתים פוגשים את האהובים שנפטרו?

שלום לעצובה, השאלה שלך נגעה ללבי בתמימותה המרגשת. בהיעדר עדויות כלשהן, איש מאיתנו לא באמת יודע מה קורה אחרי שמתים. מיתוסים שונים (דוגמת "גן העדן" או "תחיית המתים") נוצרו על מנת לרכך את כאב האובדן ולשכך את אימת המוות. אוכל לשתף אותך בפיתרון שמצאתי והתאים לי - לשמר סוג של קרבה עם האהובים המתים, מתוך דיאלוג פנימי עמם, בעודי בחיים. מבחינות רבות, זו קרבה רבת עוצמה וייחודית, שלא תמיד התאפשרה בעולם המציאותי, כשעדיין היו חיים. מאחלת לך שתוכלי ל?עצב, ושתזכי לחיים ארוכים וטובים. ליאת

היי ליאת, כמעט 4 בבוקר ואני עדיין לא הצלחתי להירדם. אני מדברת איתו, אני שואלת אותו, אני מנסה לדבר איתו- אבל אין קול שעונה לי...הכל שקט. אני מנסה ומנסה שוב לנהל את הדיאלוג הזה- אבל אין! יש רק את המונולוג שלי. אין מענה. בקושי הספקתי להכיר אותי, כמעט ולא ראיתי אותו, הוא עדיין לא למד לדבר, אז הוא לא עונה לי. 9 חודשים הוא היה בבטן שלי- הילד הראשון שלי. רק חיבק את אמא פעם אחת. אני מרגישה את החיבוק הזה כל הזמן כמו כאב פנטום ענק. קניתו לו עריסת עץ עץ עם גלגלים שיוכל להיות תמיד לידי, החזרתי את העריסה וקניתי במקום עריסת אבן בצורת מצבה והוא כל-כך רחוק. אני מוכנה לעשות הכל כדי לפגוש אותו שוב- אפילו למות. מוכנה לעשות הכל הכל הכל הכל רק בשביל עוד דקת חיבוק.

שלום ליאת ושאר חברי הפורום אני בת 25 כתבתי פה לפני שלושה שבועות בעקבות לחץ שאני מרגישה כבר חודשים בגלל עבודה מתישה שבה היו תקופות בהן עבדתי 15 17 שעות ביום ואף יותר בלחץ ועם מנהלים שיושבים לי על הראש וממנה התפטרתי. כתבתי שחוויתי חרדה איומה המלווה בשלשולים הקאות כאבי בטן וכו'. אז מהפורום קיבלתי תמיכה ואמרו לי לנוח. אכן זה עזר והצלחתי לחזור לאכול ולתפקד נורמלי ואפילו ללמוד קצת וטיפה להנות. אבל, לפני כמה ימים שעוד הייתי בתפקוד תקין רציתי לחפש לי עבודה חדשה וכנראה מהמחשבות על זה ששוב אני אצטרך לעבור ראיונות ולהתחיל במקום חדש נתקפתי שוב במאין לחץ אדיר ושוב כל התסמינים הנ"ל חזרו אליי. כולל קשיי נשימה אז לאחר לקיחת טיפות באך קצת נרגעתי אך אני לא ממש מצליחה להרגע ולא לאכול והכל פשוט חזר אליי שוב גם הפחדים וגם המחשבות על הלחצים שהפעילו עליי המנהלים שלי להשאר כי הם תלויים בעבודה שלי ויקח להם זמן למצוא לי מחליף מרגע שהודעתי שאני רוצה להתפטר. והיחס המזלזל של הבוס פשוט הכל עלה. אני פשוט לא יודעת מה לעשות אני לא מתפקדת בכלל ואני מתה מפחד. וכששיתפתי את אמא שלי בסיפור אז היא אמרה שהיא לא מבינה למה אני מגיבה ככה כי אני זו שהתפטרתי ואין לי בעיה למצוא עבודה אחרת (וזה נכון אני יודעת שאני יכולה למצוא עבודה אחרת) ושאני חייבת לאכול אחרת אני אגיע למחלקה פסיכיאטרית. מה שעוד יותר הכניס אותי ללחץ. נהייתי רגישה לכל דבר כרגע אפילו לרעש או חדשות בטלוויזיה. אני גם יודעת שהגוף שלי פשוט מותש כרגע גם בגלל חוסר היכולת שלי לאכול וההקאות. לא יודעת מה לעשות אף אחד לא מבין אותי כי אני זו שהתפטרתי כולם אומרים לי לשכוח שזה כלום שזה פשוט עבודה מתישה ולהמשיך הלאה ואין סיבה להרגיש ככה. אבל אין לי שליטה על זה. האם אני חווה חרדה, האם זה יפסק, האם אפשר לשלוט בזה? מה לעשות צריכה עזרה אני רוצה את החיים שלי בחזרה לפני שהתחלתי במקום עבודה הזה, באתי עם מלא בטחון לעבודה ושמחת חיים היו לי לימודים בנוסף ותחביביים ופשוט אני מרגישה שריסקו לי אותו, ואני כועסת גם על עצמי וגם על המנהל שלי שלא ראיתי ונתתי למנהל שלי להתייחס אליי ככה גם באיומים והפחדות ושמות של ילדה קטנה וכאלה על זה שלא נשארתי" מספיק" שעות בעבודה ואגב הייחס שלו הוא לא רק כלפיי אלא כלפי כל העובדים שם זה המקום העבודה היחיד שראיתי שאין יום שאין שם מישהו בוכה וכולם פוחדים אך הם ממשיכים להשאר שם. כי כשעבדתי שם כאילו לא ראיתי את זה, אך כן הרגשתי פחד. ואני עכשיו מפחדת לעבוד במקום אחר. אני מרגישה שעברתי התעללות נפשית. למרות שעבר חודש מאז לא נרגעתי. למרות שהיו לי שבועיים די רגועים עד לפני כמה ימים. יצא ארוך אבל מקל עליי לכתוב לא יודעת למה. תודה נלחצת

ערב טוב לנלחצת, ראשית, שמחתי לשמוע שהצלחת, בדרך של מנוחה והפחתת הלחץ החיצוני, להגיע למצב נינוח יותר ומתפקד. אם הצלחת בכך פעם, תצליחי ודאי לעשות כך גם בעתיד. הכורח לשוב ולחפש עבודה מעלה - מטבע הדברים - את מפלס החרדה ומזכיר נשכחות. עם זאת, התגובה החריפה שאת מתארת, מעוררת מחשבה לגבי קיומה של הפרעת חרדה ש"חיכתה" לטריגר כלשהו שידליק אותה. לכן, כדי לאבחן מה באמת קורה לך, ולחשוב על דרכי התערבות יעילות, הייתי ממליצה על התייעצות אצל פסיכולוג קליני. בהצלחה ליאת

שלום, שמעתי על טיפול שניתן בחינם ע"י הממשלה ובדיסקרטיות מוחלטת, שבטיפול זה נותנים טיפול פסיכולוגי לאנשים בעלי נטיות מיניות כלפי ילדים. אני סובל מנטיות שכאלו, ושיהיה ברור, אני לא פושע, לא מתכוון לתקוף אף אחד, לעבור על שום חוק וגם לא עברתי בעבר. אני שמעתי מאנשים שמי שסובל מנטייה זו, עובדתית, לא יצליח שלא לתקוף ילד מינית במהלך חייו, דבר שזיעזע אותי.. רציתי לדעת גם מה כולל טיפול כזה.. כל מי שיש לו מידע או רוצה לדבר איתי (בדיקסרטיות) מוזמן לשלוח לי מייל. אני נער דתי בן 17 ששואף למנוע פגיעה בזולת, וכמובן, שואף להשתנות.. אייל

שלום אייל, הפנייה שלך מדגישה את הפער האפשרי (שלא תמיד ערים אליו) בין הדחף המיני המוגדר כסוטה, לבין אמות המידה המוסריות, מה שיוצר סבל ממשי אצל רבים מהסובלים מן ההפרעה. איני יודעת הרבה על אפשרויות הטיפול תחת המטרייה הממשלתית. ככל הידוע לי, כאשר הפדופיל נתפס, מורשע ומגיע אל רשויות החוק, ההעדפה היא לטפל בו ולא לכלוא אותו. איני יודעת מה דינם של פדופילים שלא מימשו את הדחף, אך השכל הישר אומר שמוטב לטפל בהם לפני מעשה. אני מצליחה לחשוב על שני כיוונים אפשריים לפעולה - האחד, דרך מרפאות משרד הבריאות. השני, דרך המב"ן (המרכז לבריאות הנפש) של השב"ס, שלמיטב ידיעתי מטפל בעברייני מין במסגרות פרטניות או קבוצתיות. בהיותך כה צעיר וללא כל מעורבות בפלילים, נדמה לי שהייתי מעדיפה להגיע קודם למרכזים "אזרחיים", דרך המרפאות הציבוריות. אני מניחה שמפאת רגישות הנושא, תצליח לדלג מעל רשימות ההמתנה הארוכות, ולקבל טיפול בהקדם. בהצלחה ליאת

עגולת פנים ושחורת שיער כרגיל

ואני דוקא מחכה לימי אמצע השבוע... עם דוד כחול העיניים ,חיוך שופע ,וזקן מתפרע... שאינו שוכח לרגע ,את ליבו הטוב והחם. וזה- מציאותי לגמרי ,ולא מדומין..

יה.. עכשיו אני יודעת למה אני מאוהבת בדוד! דוד זה הזוי ומסטי! יש לך עיניים כחולות במציאות ???????????????? זהו- עכשיו זה סופי. אני מאוהבת.. מדמיינת את המבט שלך שנשקף מעיניים כחולות.. זה מהפנט.. זה מטמטם אותי...

יש המלצות?

שלום שרגא, מקווה שכתובת המייל שלך מעודכנת, כך שהממליצים (בהם גם אני) יוכלו לשלוח אליך שמות של מטפלים טובים באזורך. בהצלחה ליאת

אכן מעודכנת. תודה מראש

דוד עבר עליי שבוע כל כך רע...לוקח לי כמה זמן עד שאני קולטת שנגמרו לי הכוחות, הפעם זה היה כשעמדתי באמצע הסופר והתחלתי לבכות בלי שליטה ( ובמכבסה ובתחנת אוטובוס...). אני צריכה חיבוק, הגוף שלי צועק הצילו..אף אחד לא נגע בי יותר מדי זמן. מרגישה שנגמר לי המצבר ואז הכל כל כך בלתי אפשרי, להוציא כל כך הרבה אנרגיות כשאין מאיפה להכניס בחזרה...אמא שלי לא מדברת איתי כבר שנתיים בערך, אני רואה את השינאה בעיניים שלה כל פעם שאני באה לבקר את אבא/אחים שלי ואני כל הזמן מרגישה חור שחור במרכז הגוף שלי שלא עוזב ורק יונק ויונק כל הזמן. ועצוב לי שאני מסתכלת במראה ורואה משהו כל כך מעוות. אני מרגישה שאני שוקלת מאה טון והריצפה מושכת אותי, בא לי לבהות בתקרה ולהעלם ( לפחות בשעתיים האחרונות לא בא לי לחתוך את עצמי ). בא לי לצרוח ( ראה כותרת )...מה שלומך?

שלום אופיר שלומי פחות טוב, כשאני שומע את הזעקה שלך, שמצליחה לחדור דרך המחשב ולהגיע עד הבתים. אני מבין שיש עכשיו כוח שחור, שמושך ומושך, וסוחט כל כוח ורצון להתנגד מהגוף. והכוח הזה צובע את המבט פנימה והחוצה, ואולי אפילו את המבט בעיני אנשים שמתבוננים עליך..ועדיין, מול הכוח הזה יש גם לך כוח, כוח הזעקה.. קשה לומר את זה בתוך הסערה, אבל זו סערה, לא מזג אוויר קבוע, והיא תחלוף והשמים יתבהרו שוב. ומה שמומלץ לעשות בינתיים זה להצמד לנוהלי שרידה, להוריד את הראש ולדעת - זה יעבור ואפשר יהיה שוב לצאת החוצה, להתבונן באנשים ולהניח לאנשים להתבונן בך. עד אז, וגם אז כמובן, את מוזמנת לקבל מהפורום את כל הכוח והאנרגיה שאת יכולה. בהמתנה ובתקווה לשובם של ימים טובים יותר דוד

אם היום היינו נפגשים, כמו שאנחנו, אנשים לא ילדים האם היית שוב מבחינה בי בתוך אלף הפנים ועוקבת במבטך אחרי גופי בחדרים. האם היית מתפוצצת מצחוק מכל פרצוף טיפשי ואומרת ששנינו יחד זה תמיד הכי חופשי האם היית עוד מוצאת מפלט בשקע צווארי ומתמכרת בפעם השנייה לריח שערי. הרי ידענו גם ימים רבים של קושי ומכל מכשול הפציע איזה יופי איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך ואחרי כל השנים אני בוחר שוב בך. אם היום היינו נפגשים, כשכל השגעונות כבר קצת יותר קשים האם היית שוב עוברת איתי את כל הסערות ומגלה יבשת חדשה בין כל המוכרות. האם היית שוב משקיטה את כל פחדי בחיבוקיך ומחממת את שתי כפות ידי בשתי כפות ידיך ואולי אם חן תמצאי עוד בגבר שלפנייך תזדקני איתי מחר, הן כל שנותי הן גם שנותיך. הרי ידענו גם ימים רבים של קושי ומכל מכשול הפציע איזה יופי איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך ואחרי כל השנים אני בוחר שוב בך. הרי ידענו גם ימים רבים של קושי ומכל מכשול הפציע איזה יופי, איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך כשבחוץ כל הטירוף, אני רוצה להיות איתך.

מי זו שאתה שולח לה פה מדי פעם שירים ולמה דווקא פה?

בין שאר הרגשות בפורום, עולה ומופיעה לה האהבה..וכהרגלה, היא מעוררת שאלות, סקרנות וזמזום של שמחה וחיים. נקווה לאהבות שמחות ומוגשמות. דוד

היי דוד, בפגישה האחרונה דיברתי על נושא שמאוד מפריע לי ומאוד מכאיב לי, הפגישה זרמה טוב ואני הרגשתי מובנת.נושא זה כבר דובר על ידנו מספר פעמים כך שזו לא פעם ראשונה. כשיצאתי ממנה הרגשתי מועקה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה. האם אני לא אמורה להרגיש איזושהי הקלה אחרי שדיברתי ושפכתי שם הכל? האם הדיבור לא אמור לשחרר? למה אני מרגישה שאני רוצה למות? אוף. אוף.

שלום לעולם ועד חבל לי על איך שאת מרגישה. זו הרגשה "נאחסית" להתאמץ, לדבר על משהו מכאיב, לזכות להבנה ועדיין לא לזכות להקלה המיוחלת. אבל אני די בטוח שאת יודעת שההרגשה הזו לא אומרת שום דבר על הערך של העבודה שעשית. אם כבר, אז להיפך. הרבה פעמים יש איזו הצגה פופולרית של התהליך הטיפולי כמורכב מרגעים של קטרזיס והקלה משחררת. האמת היא אחרת. רגעים כאלה הם נדירים למדיי ומרבית העבודה החשובה היא אפורה ונעשית במאמץ ובהתמדה. תחושת המועקה בוודאי קשורה לנושאים שקשה לדבר עליהם. אם היא לא הייתה מופיעה, ההעדר שלה היה מסמן איזה ניתוק רגשי וכנראה חוסר עיבוד של החוויה. דיבור, לפני שהוא מאפשר להקהות ולעבד את החוויה, מחייה אותה: ומחייה שוב את הרגשות שקשורים אליה. עם הזמן, עם הדיבור והעיבוד, יש הפחתה של הרגש המעיק ואז יש מרווח לרגשות אחרים - לא הקלה או שמחה בהכרח (אם כי זה גם אפשרי) אלא לפעמים פשוט שלווה והשלמה מסוימת. אני מקווה בשבילך שהרגע הזה יגיע כמה שיותר מהר. להתראות דוד

אמא שלי תמיד אמרה לנו ש"מי שלא אוהב את עצמו, לא יכול לאהוב אחרים". כיום אני רואה שבהחלט יש אנשים שזה נכון לגביהם. בעיקר אנשים שמרגישים לא בנוח עם חלקים בעצמם (לאו דווקא פיזיים), שקשה להם ליצור יחסים קרובים ובעיקר זוגיות. השאלה שלי היא, למה בדיוק זה קורה? הרי אם אדם באמת אוהב אותך ומקבל אותך כמו שאתה, סביר להניח שתרגיש אליו קרבה ולא ריחוק. אבל בפועל זה לא תמיד קורה... אז איפה ה"חוליה החסרה" בקשר הזה? והאם אפשר ללמוד לאהוב?

שלום ש. את שואלת שאלה טובה. כיצד יכול להיות שאנשים יחושו ויביעו כלפינו תחושות חיוביות, ואנחנו לא נצליח לקלוט ולהפיק מכך דבר? נדמה לי ש"החוליה החסרה" עליה את מדברת, נמצאת בגוף השאלה -החוליה הזו היא אנחנו, עם מנגנוני הקליטה והפירוש שלנו, שמתעצבים לאורך החיים והופכים להיות חלק אוטומטי כמעט מהאופן בו אנו קולטים ומבינים את המתרחש סביבנו. כאשר אנו מתורגלים בחשיבה שלילית לגבי עצמנו, כאשר מרבית התפיסה העצמית שלנו נסובה סביב תחושות של העדר ערך, מה הסיכוי שמסר חיובי יעבור כמות שהוא פנימה, בלי לעבור מחיקה או שינוי למסר שלילי? ואמא שלך בהחלט צדקה בדבר הזה, בשביל לשמוע ולקלוט אהבה של אחרים, צריך להיות לנו כבר מקום בפנים שמוכן לאהבה הזו ומוכן לקבל אותה כלגיטימית ונכונה. האם אפשר ללמוד לאהוב את עצמנו? אפשר לנסות..דרך טיפול, עם הרבה מאמץ וכאב, אבל עם סיכויי הצלחה לא רעים בסיום. בהצלחה דוד

:)

לאחר תקופה ארוכה של הכחשה, הדחקה..מבינה שמשהו ממש לא בסדר..אני בת 30, רווקה,סובלת מבעייה רצינית בדימוי הגוף...כל החיים נאבקת במשקל וכשכבר מצליחה לרדת במשקל וחס וחלילה נראית טוב עולה מייד בחזרה...לפעמים נדמה לי שעודף המשקל הוא מעין הגנה..לא התעללו בי מינית מעולם..חושבת שפשוט שכבת השומן היא שכבת הגנה...לא יוצאת לבלות..לא קונה בגדים...מבודדת את עצמי מחברים..ובחיי היומיום אני מרגישה שיש לי מסיכה...נראית מאושרת אך מבפנים דיכאון..מרגישה לא יוצלחת..לא חכמה...לא מספיק טובה לכלום..מעולם לא היה לי קשר רציני עם בחור..ואני נמנעת מלצאת עם בחורים למרות שאני בחורה נאה ולא חסרים מחזרים...מה לעשות? איזה טיפול יעזור לי? פסיכולוגי? פסיכיאטרי? אשמח לתגובה. בתודה kin

שלום kin נשמע לי שההבנה אליה הגעת היא הבנה אמיצה ומשמעותית, היכולה לשמש אותך כצעד ראשון בדרך לשפר את תחושותיך ואת חייך. לפי תיאורך הייתי פונה תחילה לטיפול פסיכולוגי. בטיפול עצמו, ובמחשבה משותפת עם המטפל, הייתי בודק את גם הכדאיות של שילוב של טיפול תרופתי, בהתאם לכיצד שתרגישי באותו הזמן. בהצלחה דוד

רציתי לשתף אותך במחשבה שעלתה בזמן שקראתי .. אני סבלתי מהפרעות אכילה מכל הסוגים, אנורקסיה בולמיה ואכילה כפיתית. ומסקנתי היא שאנורקסיה נובעת מתוך רצון להתבלט ואכילה מרובה נובעת מרצון להעלם.

שלום דוד איכשהוא כשאתה מגיע משהו נרגע בי. רציתי שתדע תודה שהנך

שלום ת. תודה לך על המילים החמות דוד

רציתי לקבל פרטים לגבי הטיפול ביופידבק , איפה ניתן לקבל אותו והאם למישהו שסובלת מחרדות מאינטימיות וכוו ובנוסף סובלת מורטיגו יכולה לעבור את הטיפול?

שלום טלי אני לא מומחה בטיפול בביו-פידבק, אבל למיטב ידיעתי ניתן לקבל אותו בלפחות חלק מקופות החולים. בנוסף, ישנם מטפלים פרטים שונים, שאם את מעוניינת את יכולה לבקש ואנשים בפורום, במידה ויהיו להם המלצות, ישלחו אותן למייל האישי שלך. בנוגע לשאלה האחרת, טיפול בביו-פידבק מתאים במיוחד לשיכוך חרדות. במובן זה הוא יוכל לתת פתרון, ייתכן חלקי יותר או חלקי פחות, לחרדות בהתמודדות עם אינטימיות. אני, בכל מקרה, הייתי ממליץ לא להסתפק בכך ולפנות גם לטיפול רחב יותר, אך זו רק דעתי ויש שיתנו לך תשובה אחרת. מילה של הזהרה: תחום הטיפול בביו-פידבק אינו מוסדר בחוק, ולצד מטפלים מעולים באמת, ישנם אנשים שלא עברו הסמכה מתאימה או מספקת לכך. חשוב מאוד לברר את הרקע ומידת ההסמכה של האדם אליו תגיע בסוף. בהצלחה דוד

אני לא ביישנית, אבל לא אוהבת לדבר על עצמי. וזה מקשה מאוד על הטיפול שאני רוצה אותו מאוד, ומאוד מפחדת שהמטפלת תחליט יום אחד להפסיק את זה בגללו. לפני שבוע היא התעצבנה עלי מאוד ואפילו צרחה ואז סירבתי לדבר איתה עד שנרגע. חזרנו עכשיו לפגישות, אבל אני איבדתי בה אימון , ועכשיו קשה לי יותר לשתף אותה, אני מרגישה שבכל פעם שאני לא אתנהג לפי רצונה היא תצעק עלי או יותר נכון תצרח. מהפגישה הראשונה גיליתי להא תהקושי שלי בחשיפה לאחרים והקושי בלדבר על עצמי, אבל היא אמרה שאני אלמד את זה עם הזמן. עברו עד עכשיו שנה ותשעה חודשים וזה עדיין אותו הדבר. אם אתה מעריך את המצב לפי הנתונים הנ"ל, האם זה נראה לך נורמלי? טבעי?

שלום נילי את שואלת על נורמלי וטבעי, וזה דבר שקשה להעריך מפה. מה שקורה זה מה שקורה לך בחדר וזה, כנראה, חלק מההתרחשות הטיפולית, שחלקה לפחות משמעותי עבורך ועבור חייך. הקושי בטיפול הוא הקושי בחיים, ולכן ההתמודדות איתו בטיפול היא גם הטיפול עצמו. אני מבין כי עברת משבר וזעזוע סביב ההתפרצות של המטפלת. נראה לי חשוב לדבר איתה על העניין, להבהיר את תחושותייך ולהמשיך להפיק, ככל שאת יכולה, מהטיפול. בהצלחה דוד

שלום דוד ומה שלומו? הפגישה היום התחילה נורא, לפחות לדעתי, ונגמרה דווקא בסדר.. עדיין לא קרובה אליה במיוחד אבל אתן לשבוע לעשות את שלו. היא הפתיעה אותי היום, בתחילת הפגישה, בבנאליות של איך שהיא ניהלה את הדברים.. סוג של "פרידה- פרק א'- מדריך למטפל".. לא כיף כשזה שקוף כל כך.. זה נעשה לי לא אמין. דיברה (עוד ועוד ועוד) על כמה פרידה זה דבר קשה. כל כך העיק! לא כי זה לא קשה, אלא כי כבר דיברנו על זה וכי היום וגם בשבוע שעבר פרידה היא לא דבר כל כך נורא בשבילי. אני באמת מרגישה עם זה בסדר. כל המהלך הזה היה כל כך שקוף שהשתעממתי ונעשיתי קצרת רוח. הרגשתי שהיא אוספת ומכנסת את הדברים, נותנת מקום לתחושות וקשיי פרידה... זה נשמע בסדר כשאני כותבת את זה כך, אבל שם זה הרגיש כמו מהלך מתוך ספר. לא הרגשתי *אותה* בתוך זה- הרגשתי רק מילים, רק אמירות מוקראות מאיפשהו. זה גם כל כך לא תאם את התחושה שלי... לא יודעת, בימים כאלה אני אומרת לעצמי שהגיע הזמן להיפרד. שזה בסדר. שאולי כבר מזמן היינו צריכות. לא, אני חוזרת בי מהאמירה האחרונה :-) אחרי ש"הצטרפתי" לפגישה הגענו לדבר על כמה דברים חשובים, אני חושבת.. אמנם לא הרגשתי קרובה אליה, אבל הצלחתי לשתף ולהביא דברים, שזה כנראה טוב.. בסוף הפגישה היא אמרה שהיא מאוד נרגשת ממה שעשינו היום. שחיברנו יחד דברים ברבדים עמוקים. הסתכלתי עליה ולא הרגשתי כלום. שמחתי לשמוע שהיה לה מעניין (באמת שמחתי), אבל אני לא הרגשתי כלום. כל הזמן חשבתי לעצמי אם היא מחבבת אותי כמו שהיא מחבבת את התהליך. דוד, זו יכולה להיות עמדה טיפולית לא להביע חמימות במילים? זה לא מספיק לי..זה כל מה שאני רוצה ממנה וכבר שנה וחצי לא מצליחה לסחוט יותר ממה שהיא נותנת. למה טיפול לא יכול להיות "חברי" יותר, באהדה שיש בו, בחיבה, בחמימות..? זה כל כך חסר לי.. אני מרגישה שאני מקבלת את זה יותר כאן מאשר ממנה. היא מרגישה לי כאילו היא באה לעבודה. והיא עושה רוב הזמן עבודה טובה- היא קשובה ואיתי וזוכרת את כל מה שאני מספרת לה, וחושבת איתי בקול רם, אבל אני לא *מרגישה* *אותה*. לא מרגישה ממנה משהו רגשי- רק הבנה של ארועים, יכולת טובה יותר או פחות לקשור את הדברים יחד.. זה מכאיב לי. אני שואלת את עצמי אם היא מרגישה משהו כלפיי. מרגישה באמת- מרגישה אותי. לא רק מבינה תהליכים וכל המסביב, אלא אוהבת את מי שאני. מתחברת אליי. אומר את האמת, אני חושבת שאנחנו שונות. שגם אני לא לגמרי מתחברת אליה- משהו בה: בהבעות הפנים, באינטונאציה, בבחירת המילים שלה משעמם אותי. אולי זו בעיה שהאדם שמטפל בך קצת משעמם אותך. זה לא עניין של חוכמה או יכולת- היא כן מטפלת טובה.. פשוט.. לא יודעת.. אולי זה הדדי? אולי גם לה קשה להתחבר אליי? אולי היא מתחברת יותר לתהליך הטיפולי מאשר אליי? מקווה שעבר עליך יום נעים, אני הולכת להשקיע את מחשבותיי בין שמיכות קיציות שנ"צ של אחרי הגברת.. נתראה כשתבוא, לילך

רק רציתי להגיד שתמיד כיף לקרוא ולהזדהות איתך במה שאת רושמת :)

שלום לילך השאלות שלך, לא בפעם הראשונה, מעוררות תגובות רבות, וגם מחשבות רבות, אצלי כמו אצל אחרים בפורום. מבין מחשבות אלה, הייתי מציע היום את המחשבה על מה שמתרחש לך, לעיתים יותר ולעיתים פחות, בתהליך הפרידה. ניכר שאת מתבוננת עליו מבחוץ. בסקרנות מדעית כמעט. אוסף פרפרי הפרידה שלך. וגם כאשר יש התרחשות בחדר, המטפלת חווה ומרגישה דברים ואת מתבוננת מבחוץ, ולא מצליחה להרגיש דבר כמעט. נדמה לי שכבר כתבתי על כך בעבר, אבל בעיני זה המנגנון שאת צריכה להכיר בעצמך - תגובת הריחוק וההתבוננות מהצד הנוצרת בך, מנין היא מגיעה ומה השלכותיה. עבורך, לא עבור המטפלת. היא תדאג לעצמה, המחויבות שלך היא לעצמך ולהפקת המירב שאת יכולה מהתהליך. מחשבה שניה, שהיא בהחלט יותר שאלה ממחשבה, היא ביחס למקום שלך בפורום מול המקום שלך בטיפול. את כותבת על כך מעט, ולדעתי זו שאלה חשובה: מה המקום שמקומות שונים אלה תופסים עבורך? כיצד הם מתייחסים אחד לשני? האם כל השפע והעושר שאת מביאה לכאן מגיע לטיפול? ואם לא מדוע ומה זה משרת? אלה כמובן רק חלק מהשאלות בהקשר זה, שנדמה לי שכדאי לך לבדוק עוד - עם עצמך, בטיפול, וכמובן גם כאן, עם תושבי הפורום כולם. להתראות דוד

שאלות מאוד קשות שאלת.. קשה לי לקריאה השתתקתי לילה טוב ותודה, (הכל בסדר) לילך (ותודה גם ל 'סתם מישהי' ) להתראות

לילך חמודה , דוד ממש 'סחב' לי את השאלה .(סליחה דוד..) תמיד הסתקרנתי לדעת האם הפסיכולוגית שלך יודעת שאת רושמת ,ובעיקר ,האם היא קוראת את הדברים? יש לי הרגשה ,שלא , כי אם כן ,התכנים בטיפול היו מקבלים תפנית שונה ממה שאת מורגלת בו, סתם ,דברי סיכום ופרידה משעממים...(כך בכל אופן אני חושבת ,ואולי אני טועה. ) גם אני כמוך, באופיי, די מאופקת. בעבר, הייתי אצל מספר מטפלים ,וכולם התיחסו אלי ,אותו יחס דומה , לפי מידת איפוקי , יחס ,שהוא נעים ומסביר פנים ,שהחברות והספונטניות היו נעדרים בו .זה כאילו ,שהם קראו מתוך דף הוראות נסתר איך 'לאכול' אותי .כמובן ,שלא אהבתי את זה ,וזו גם הסיבה שהחלפתי מטפלים. גם הבנתי, שהבעיה, בעצם , טמונה בי ,שמן הסתם ,הם התנהגו אחרת ,עם כאלה שהם שונים ממני . כך, התנהגו אלי מורים בבית הספר ,בוסים בעבודה ,חברים והסביבה .רק עם אנשים קרובים באמת ,הצלחתי להיות מה שאני . רציתי רק לחזק ,את מה שאת יודעת ממילא, שלנו יש חלק די נכבד ,באיך שמתיחסים אלינו. ולא הייתי ממהרת להסיק את המסקנה ,שמדובר בעמדה טיפולית.(מסקנה שהיינו שמחים לאמץ..) אגב לילך,אני מאוד אוהבת לקרא את לבטייך,בהקשר של יחסייך עם המטפלת,שאלות שהעסיקו גם אות ,שנטחנו במחשבות וללא קול. (וגם ללא מענה..) תמשיכי לעדכן - :- ) ריקי.

תודה רבה ריקי.. ריככת קצת את התחושה נעים שגם את משתפת קצת :-) לא יודעת מה עשה לי כל כך קשה, אבל לא כל כך בא לי לחשוב על זה ולא כל כך בא לי לכתוב על זה. (וסליחה דוד אם אני מעוררת אי נוחות גם בך. זה כנראה שלי לגמרי). קמתי בבוקר עם תחושה קלה של זונה (כן, סליחה על המילה הלא נעימה).. הצגתי את מרכולתי בשביל קצת חיבה ואהדה. כשאני חושבת על זה לעומק זה די מגעיל אותי, לכן אני לא רוצה לחשוב על זה לעומק. בלשכוח אני בדרך כלל טובה. פתאום לחשוב בקול רם עם כל כך הרבה אנשים נראה לי מאוד תמוה ומוזר- גם עם כל הוירטואלים שאני מכירה יותר וגם עם כל האנונימיים שאני מכירה פחות, גם עם המטפלת וגם עם חברים. נתתי לעצמי סטירת לחי חזקה אתמול. מה אני עושה פה כבר שנה וחצי? זה באמת קצת מגוחך.. זה גם באמת לא מתאים למה שזכרתי ממני. אני חושבת שאני לוקחת לי פסק זמן מכאן. אני לא רוצה לכתוב יותר. לגבי הסקרנות- חלק מהדברים מגיעים אליה, חלק פחות. הדברים שבאמת מטרידים אותי מגיעים, גם אם מאוחר יותר וגם אם משוללת מהם הקנטרנות שמאפיינת אותי כאן לאחרונה. אתמול היה לי קשה אבל קמתי בבוקר בתחושה שהיא לא כל כך רעה, הגברת, ושהנימה המתנשאת והיהירה בהודעה המקורית שלי פה קצת דוחה אותי ממני. ספגתי דחייה מעצמי ... 1:0 לא יודעת למי כמו שאומר ד"ר אמט ג'יי בראון See you in the future ביי, לילך

שלום, קשה לי מאוד בחיים כי אני מאוד רגישה לסביבה וקולטת מהר מאוד מניעים נפשיים ונסתרים של בני אדם. אני מזהה מהר מאוד צביעות והתנשאות (כמעט אצל כולם) ורואה את מניעי האגו האמיתיים שמכתיבים לזולת את התנהגותו ולכן כמעט ואיני מוצאת אנשים עימם ארצה להיות ממש בקשר קרוב. בנוסף, ברגע שאדם התגלה כחסר אנושיות במובנים מסויימים וכמונחה ע"י האגו - כל ההתנהגות שלו נראית לי די צבועה ומכוונת להשגת מטרותיו ואיני יכולה עוד לסבול אותו. אני מפתחת כלפיו וכלפי המין האנושי תחושת בוז. מקורה של הרגישות הזו הוא באגו השביר והמפוחד שלי, אשר מנסה ל"מפות" את האנשים שבסביבתי כדי שאדע ממי עלי לצפות להיפגע וממי פחות. כך אני מעבירה את ימי בנסיון למצוא אנשים מהם לא אפגע, אבל על פני השנים גיליתי שכמעט ואין כאלו. אנשים אינם מודעים ופוגעים על ימין ועל שמאל: מתנשאים על נקודות חלשות (שומן, למשל). היות ולא אצליח לתקן את האנושות אני משתדלת להלך בתוך שריון מזכוכית, ונאבקת מול הפגיעות החוזרות ונשנות של בני אדם. מה יכול טיפול פסיכולוגי לתרום למישהי שזו השקפתה על בני אדם? ולא, זה לא רק בגלל דמויות מפתח בילדות שלי, אני פשוט עדה לכך שרוב בני האדם אינטרסנטים וצבועים, מתחנפים או רודנים ובעצם כל מערכות היחסים שאינן אינטימיות מטבען הן די תועלתניות. לאחרונה נוכחתי בכך אצל הבוסית שלי (פסיכולוגית חינוכית במקצועה!). היא מאוד אכזרית בכל מה שקשור לחולשות אנוש ונדמה לעיתים שאנשים עבורה הם מריונטות. היא אמנם הגונה ומנומסת אבל אינה מגלה כל סובלנות לחולשות או לרגישויות של בני אדם. לפעמים היא מזכירה לי את הנאצים באכזריות הזו שלה, למרות שאני יודעת שיש לה גם מעלות טובות. איך אפשר למצוא מקלט רגשי בתוך עולם שכזה?

שלום אכן, נשמע כי זו חוויה קשה לתהלך בעולם עם תחושה של סכנה, בוז והתגוננות כלפי כל האנשים המקיפים אותך. בנוסף, נשמע גם כי זו תחושה לא יעילה: היא לא מצליחה למנוע ממך את הסבל וגם שריון מזכוכית לא מסנן את המתרחש והוא פגיע למדיי בפני עצמו. העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לך היא לנסות לשנות את התפיסה הנוכחית שלך על בני אדם. היא משרתת אותך בכך שהיא מכינה אותך לגרוע מכל - את מסתובבת דרוכה, מצפה לגרוע מכל ואינך מופתעת ממנו- אבל המחיר שאת משלמת בשלה הוא מחיר של בדידות וסבל. כיצד עוד התפיסה הזו משרתת אותך? האם את יכולה להחליף אותה בתפיסה גמישה יותר, שתאפשר לך יותר אושר? אלה שאלות שכדאי לך מאוד, לדעתי, לבדוק בטיפול. המצב הנוכחי, של להסתובב בשריון כבד ומגביל, אינו נשמע לי כמו משהו שכדאי להשלים איתו ללא מאבק. להתראות דוד

עברתי לפני שנה הפלה(הייתי בטיפול קצר עקב הדיכאון) כרגע אני בהריון(כבר הגעתי לצמצב כזה שרק הריון יכל לשמח אותי בחיים ולא שום דבר אחר) היתי בחרדה נוראית עד השבוע ה-12 כרגע אני מאוד שמחה ומאושרת אבל יש לי כל הזמן או סיוטים(לידה ועוד) או סתם חלומות שכל הזמן אני במבחן ואחר כך בבוקר אני מרגישה שבורה ועייפה מאודאיך אני מפסיקה אותם(אין לי כרגע כסף לטיפול)

שלום לפלונית אלמונית תראי, את די ממלכדת אותי פה. כי יחד עם השמחה על ההריון את חווה גם פחדים וחרדות, המפעילים עליך לחץ ומתח לא מבוטלים. והתשובה הברורה לכך היא לפנות לטיפול. לעבור הריון היא משימה קשה ומעוררת חרדות בפני עצמה, במיוחד לאחר הפלה. אין סיבה שתעברי את זה לבד. אם את לא יכולה להרשות לעצמך את ההוצאות, נסי לפנות למרפאה לבריאות הנפש במקום מגורייך, שם ניתן לעיתים לקבל טיפול מוזל מאוד או חינם. אם גם זה אינו אפשרי, אני יכול רק להציע לך להעזר באדם קרוב, ולשתף אותו בפחדים העוברים עליך. אבל ברור שאת חייבת לדבר עם מישהו, לא לסחוב את כל זה לבד. בהצלחה דוד

אני בחור בן 22 . מאד קשה לי בחיים. כך אני מרגיש. אני כל הזמן חושב ודואג מה חושבים עלי? אני מאד בקורתי כלפי עצמי. אומרים לי שיש לי דימוי עצמי נמוך והערכה עצמית נמוכה. אולי!! יתכן שהם צודקים. אני בחור לא גבוה (1.68) ונראה צעיר לגילי. ואני חושב שכל זה גורם לי קושי חברתי. (למשל להתחיל עם בנות, מי תרצה להסתכל עלי? כולן מחפשות גברים גבוהים וחזקים שמקרינים גבריות חזקה ובטחון עצמי!) --מה עושים? איך משתפרים ומשנים את ההרגשה? (בתקווה שזה ישפר את מצבי החברתי).

שלום דור חשוב לי לתקן אותך: הסיבה לקושי החברתי שלך היא לא הגובה שלך או באיזה גיל אתה נראה. הקושי נעוץ באיך שאתה מתבונן על עצמך ובדברים השליליים שאתה אומר לעצמך, לגבי עצמך. העולם מלא בגברים ונשים נמוכים, גבוהים, רזים, שמנים, יפים יותר ופחות, שיוכלו לספר לך כי הדרך להתחלה ולשמירה של קשר חברתי וזוגי אינה תלויה באופן אקסקלוסיבי במראה חיצוני כזה או אחר, אלא בעיקר (גם כפי שאתה כותב, אבל לא רק)בתחושה שהאדם משדר ובבטחון שהוא מקרין ביחס לעצמו וערכו. בפורום זה יש בוודאי לא מעט נשים וגברים שיוכלו לאשר לך את זה מניסיונם הם. האם כל הערך שלנו מסתכם בחיצוניות? ואכן, כל זמן שאתה חש לא בטוח לגבי ערכך הדבר מוקרן החוצה ומקשה על סיכוייך בתחום החברתי. בהתחשב בכך, ובכך שכפי שאתה כותב הדבר גורם לך להרבה מצוקה וסבל, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבדוק כיצד אתה מצליח ליצור שינוי בדרך בה אתה רואה את עצמך ומעריך את סיכוייך לקשר. חבל שתסבול לחינם. בהצלחה דוד

שלום לך, יש לי 2 שאלות 1) בכל פעם שאני עובדת על נושא שאני ממש שונאת לדבר עליו, התלות שלי במטפלת והצורך שלי בה עולה מאוד אבל אז אני דווקא עושה את ההפך למרות העידוד שלה, אני נשארת עם הדברים לבד, עד הפגישה שאחרי, ונלחמת בתורך שלי בה שתרגיע אותי ובקול שלה. ואני אפילו "מענישה" את עצמי אם אני מתקשרת בשעות שבהם אני הכי חלשה. יש לציין שאני אצלה שנתיים, ועדיין לא בכיתי אצלה. אני תמיד מאופקת וכשאני יוצאת מהפגישה אני מרגישה בלחץ ובכאב בכל הגוף מרוב התאפקות (ברגש, בדיבור, בישיבה...). 2) למה לא משתמשים בשיטת המשחקים עם המבוגרים (כלומר לתת לי לשחק במשהו ותוך כדי לנהל את השיחה)? מה ההבדל? והאם מבוגרים עוברים מבחני אינטלגציה למשל? או אישיות? תודה רבה לך

שלום שני נשמע שאת נקרעת בין הצורך להעזר, לתת אמון ולהתמך לבין החשש מכך והרצון להסתדר ולהתמודד בכוחות העצמך. באיזשהו מקום נדמה כי להעזר נחווה בעיניך כסימן לחולשה, אולי משפיל או אסור, ופותח אותך לסיכונים של נזיפה או לגלוג. ברור כי הקונפליקט הזה מחמיר כאשר את מתמודדת עם תכנים קשים, אז את מרגישה יותר זקוקה לעזרה, אך גם חווה יותר את האיסור על כך. דבר זה מתבטא בקושי לבכות וגם בשאר סימני המתח והמאבק לשליטה והתאפקות שגופך מפגין. השאלה השנייה שלך מעניינת מאוד. למעשה, לעתים ניתן להשתמש בשיטת המשחקים עם מבוגרים, אבל הדבר תלוי במטפל, במטופל ובסיטואציה שנוצרת. אם את מרגישה צורך לכך בזמן הפגישות את בהחלט יכולה לשאול את המטפלת שלך לגבי עמדתה בעניין. חשוב לי לומר שבמובן מסוים הדיבור, אצל המבוגרים, הוא שמחליף את המשחק, וכמו שניכר פה בפורום פעמים רבות, גם השפה, הלשון, היא כלי משחק ומשהו להשתעשע איתו, לבטא את העולם הפנימי וליצור יצירות שונות. בנוגע למבחנים, מבוגרים בהחלט עוברים מבחני אינטליגנציה ואישיות שונים, בהתאם למצב ולצורך. להתראות דוד

שלום דוד, אתה פשוט לא ענית לגבי החלק הראשון. מה אני אמורה לעשות עם הפחד מהתלות? עם הכאב שאחרי ההתאפקות הזו? עם השליטה בבכי וההפרצויות שבאות עקב הפגישה בחיי היומיום כי לא הצלחתי להוציא את זה בפגישה. האם זה נחשב לטבעי אחרי שנתיים טיפול אשמח לקבל תשובה מפורטת והאם המשחקים הם אותם משחקים של הילדים או שיש דבריחם אחרים.! אני פשוט צריכה משהו לשחק איתו, להתעסק איתו כשאני מדברת על עצמי! למה? תודה רבה

שלום, אני מכינה עבודת מחקר במסגרת תוכנית מול"א מטעם בר אילן, והייתי שמחה אם אחד המומחים יענה לי בהקדם- 1. האם סטיגמות לוקחות תפקיד מפתח בעיצוב התנהגות? 2. האם קרה מקרה בו אדם הזדקק לטיפול בעקבות סטיגמות? 3. האם ישנו שימוש בסטיגמות במהלך טיפול פסיכולוגי? 4. ממה מושפעת התנהגותנו כבוגרים לרוב? 5. מלבד כינויים שמודבקים בילדותנו, מה עוד ניתן להגדיר כ"סטיגמה?" תודה רבה מראש :)

שלום מירי לצערי, נדמה לי שהפורום הוא לא הכתובת המתאימה למתן תשובות מפורטות לכל השאלות שאת שואלת. את התשובות עליהן הייתי ממליץ לחפש בספרות המחקרית הרלווונטית, המתייחסת רבות לסטיגמות והשפעתן בחברה. בנוסף, הייתי ממקד את תחום החיפוש לא בפסיכולוגיה הקלינית בהכרח, אלא יותר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, שהרבתה לחקור את הנושא. בקצרה, אכתוב שאין ספק כי לסטיגמות, כמו לכל מבנה מחשבתי כוללני אחר, יש פוטנציאל להשפיע רבות על חשיבתו של אדם. עד כמה מתרחבת השפעה זו היא שאלה המשתנה בין אדם לאדם. אדם יכול לפנות לטיפול כאשר הוא חש, או שסביבתו משדרת לו, כי הוא בעל דפוסי חשיבה נוקשים, המעוורים אותו מלראות את מכלול המתרחש סביבו. אין לי ספק שאנשים פונים לטיפול משום שנפגעו מסטיגמות הרווחות בחברה- עם זאת הפתרון לקושי כזה, בעיקר, נעוץ לדעתי בשינוי חברתי יותר מאשר אישי. אינני בטוח עד כמה כינויים שהודבקו בילדות יכולים להתאים למושג הסטיגמה, הכולל בתוכו, כאמור, מבנה מחשבתי ותפיסתי כולל, המקריב את התפיסה האינדיבידואלית לטובת תפיסה רחבה ומכלילה יותר של קבוצות התייחסות שונות. בהצלחה בעבודה דוד

של דרור דוד וליאת בפתיחה? ראיתי שיש פורומים אחרים עם תמונה של מנהל הפורום.. כמו אצל גידי רובינשטיין.. וסתם.. תהיתי והייתי סקרנית.. פתאום אתם מיסטיים- מסתוריים - אולי .. סתם השתעשעתי בדמיון- אולי... אתם לא כשאר האנשים... ו..סתם- מעניין איך הקול שלכם נשמע בטל'. רציתי פעם לשמוע איך זה במשיבון אבל מעולם לא העזתי כי אני לא מטרידה! זה נראה לי חולני גם אם זה סתם בשביל סקרנות. והייתי כועסת על עצמי לאחר מכן אילו עשיתי כן. אני אפילו לא מעיזה לגלוש לתחום כזה. אני לא מאילה אפילו שישלחו מייל לתיבה פרטית שלכם. לא, הפורום- זה הגבול שלי. גם אם לפעמים לא מועלות הודעות שלי - הפורום מבחינתי זה הגבול. אף פעם לא ממשיכה מעבר. ו..סתם שאלה- זה שיש טל' סלולריים שלכם באינטרנט לא גורם להטרדות רבות מצד מציקים?? סתם.. אתם לא קצת פוחדים שיש מישהו נניח שעלול לכעוס או להתאכזב מכם, להתאכזב מהתשובה, מאי העלאה של ההודעה וכו' ונניח נפלתם על איזה פסיכופתשיכול להטריד ולמרר את החייםוזה...במקרה הטוב..במקרה הגרוע אווו....ספוקי...טוב אני.. .אני קיצונית, הא? אבל זה יכול לקרות.. אני למשל, הייתי פוחדת לפרסם טל' שלי בפורום ועוד בעל אופי כזה.. בעיקר אם אני המנהל שלו- לכו תדעו מי מהצד השני של הקו. לרוב יש כאן אנשים טובים בסה"כ עם מצוקות רגשיות שזקוקים לתמיכה רגשית אבל..לכו תדעו... במי יום אחד תתקלו..בכל המרחב העצום הזה.. תודו, יש בזה סיכון מסויים.. או שכפסיכולוגים אתם חסינים...ואתם לא פוחדים בכלל משום סוג של בני אדם.. איזה כיף לכם...

אם דוד יהיה נחמד, ויעלה את ההודעה. אוכל להרגיע לך טיפ טיפה את הסקרנות. ליאתי, מדהימה הרבה יותר ב-מ-צ-י-א-ו-ת!!! מי שאוהב אותה, ואת המילים שלה מאחורי המסך, ימות עליה במציאות (חוץ מהרוע לפעמים-סליחה נשמה, גם ככה זה לא יעלה). ואם את מחפשת קול מרגיע.תחייגי ליוסי סייאס, הוא באמת מרגיע.

ומי מכיר את דוד ודרור במציאות?

איזו שאלה חמודה :-) את שואלת פה שאלה שהדבר הראשון שמחזירים אליה בעולם הטיפולים הפסיכולוגיים הדינמיים הוא "למה את שואלת" וישלחו אותך לחפש את החרדה מפני החלקים התוקפניים שקיימים בך, ואיך דרכם את מחפשת קשר... כמובן שאת לא כזאת מסוכנת, את באמת ילדה ממש טובה, שיש בה גם כל מיני חלקים אחרים. זה מזכיר לי את המחשבות הראשונות שהגעתי איתן לטיפול. זה היה ברור שפסיכ' מחזיקים אקדח מאחורי הכסא והם עברו קורסים של הגנה עצמית שאם מטופל מטורף יתנפל עליהם הם יהיו מוכנים ועוד ועוד. היום זה מצחיק אותי אחרי כל מה שעברתי שם :-)

שלום ללמה נשמע ששאלת התמונות והעדרותן מעוררת סקרנות ומעלה גם שאלות, פנטזיות, משאלות וחרדות שונות. כפי שנכתב פה למעלה, אחת מהדרכים המקובלות בפסיכולוגיה היא לתהות לגבי משמעותן של שאלות אלה עבור השואל: מה התכנים המתעוררים בנו מול סימן השאלה? נדמה לי שהתכנים שעלו בשאלה המקורית נגעו ברצון בקרבה ובמפגש אמיתי יחד עם החשש מפני מפגש כזה והרגשות (והסכנות) שהוא עלול לעורר. האינטרנט, במובן זה, אכן משחזר משהו מהחוויה של לשבת מול מטפל ומעצים אותה: המפגש אינו פנים מול פנים והמרחב לדמיונות ולפריסת העולם הפנימי מתרחב עוד יותר. הדמויות יכולות להפוך בדימיון לדמויות לא ממשיות, חסינות כל, משהו לא אנושי כמעט..המציאות כמובן שונה, חייבת להיות שונה, אבל על מנת ללמוד על עצמנו עוד, לפעמים צריך לאפשר למציאות החיצונית לפנות מקום לידה למציאות הפנימית, לעולם הפנטזיה והדימיון. נראה לי שיכול להיות לך משתלם לחקור, עם עצמך או בטיפול, את המחשבות שעלו בך, מול סימן השאלה ומול דמות המנהלים פה בפורום. וכמובן, במישור האישי, מעבר למקצועי, יש את שיקוליו האישיים, האנושיים, של כל מנהל בפורום, בדבר עד כמה הוא מעוניין וחש בנוח עם פרסום תמונתו. להתראות דוד

... כמובן שאת לא כזאת מסוכנת, את באמת ילדה ממש טובה, שיש בה גם כל מיני חלקים אחרים. להיי, אהבתי את המשפט הזה שאמרת דרכו הצלחת לאפיין אותי.. נכון, במציאות מאחוריי המסך אני באמת "ילדה טובה" וממש אבל ממש לא מסוכנת לאיש.. למרות שיש בי חלקים שרוצים את ההיפך. לפעמים אני עושה רעש כדי לאיים ולהראות שאני שאני רעה ,מתוחכמת, פלפלית ונחש אנשים מהר מאוד צוחקים על הנסיונות שלי בסוף אומרים : חחחחח את כאת תמימה..נחש?!?חחחח מה את מנסה לעשות.. אף אחד לא מפחד ממך האמת אפשר לאכול אותך בלי מלח, דווקא את צריכה להיות יותר פלפל. מרגישה כמו ילדה קטנה שמתפארת ומשוויצה בכוח שלה- ובסוף אף אחד לא מתייחס אליה ברצינות.. האמת יש אנשים שאפילו נהנים מהשאו שלי.. וממש אבל ממש לא מתרגשים ממני.. עם כל נסיונות הרוע שלי. תיק תק עולים על זה.. והאמת- זה גם יוצא מצחיק. אז אני מצחיקה אנשים בעיקר את המתוחכמים באמת שבהם שרואים בזה קסם מיוחד שלי ובסוף הם מתיידדים איתי ורואים דווקא צורך להגן עליי. זה מצחיק אותם ונראה חמוד ובכך אני מגנה על עצמי מפניי דחייה כי אני אדם פשוט ותמים שממש לא יכול להתמודד עם המתוחכמים...וגם מרוויחה לעצמי מהם הגנה..מפניהם.. תודו- זה לא מתוחכם?? סתם... חחחח הדבר האחרון שהייתי כולה זה להגיד על עצמי זה ...מתוחכם! חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח ממש...

אולי המטופלים שלהם שגולשים כאן ינדבו קצת אינפורמציה:-)יאללה קצת לא הרבה:-) רק גובה משקל צבע עיניים ואופי:-) אה וגם סגנון לבוש:-) גם אני תיארתי לעצמי את דרור רציני מאוד (לפי התשובות קולטים את הריחוק) ואת דוד חייכן (גם לפי התשובות קולטים את הקרבה):-) ואת ליאת מותק כזאת:-)

אני בטיפול קרוב לשנתיים ואני מרגישה כיאלו אני הופכת להיות יותר חלשה נפשית , ושיותר קשה לי להתמודד עם דברים מאשר בעבר . אני נמצאת כל הזמן באי שקט ,פיתחתי תלות בטיפול , ואני לא מרגישה שזה הולך להשתפר . מה עושים?

מיכל שלום, במהלך טיפול עולות לעיתים תחושות שנוצרת תלות עד חוסר יכולת להתמודד ללא המטפל. זו חוויה שיכולה להיות מאיימת שכן היא מעצימה את החשש לקרוס אם הטיפול יסתיים. לעיתים גם יש תחושה של הצפה בשל עלייה של תכנים ותחושה שהכוחות להתמודד יורדים. נראה לי שעל כך את מדברת. אבל זהו שלב בתוך טיפול, זוהי אינו מטרתו ואין המדובר במצב קבוע אלא במצב שייתכן ויש לדבר עליו, לעבד אותו ועם הזמן להצליח להרגיש שהתלות והרצון להעיזר הם מבחירה ומרצון ואז זה יפחיד הרבה פחות. בעצם אני אומר, להצליח לעמוד על האמצע. בינתיים אני ממליץ לפתוח את הנושא בטיפול, לא להישאר עם זה לבד. דרור

אני מאוד שיפוטי.זה מתבטא אצלי ברור. מה הסיבות של שיפוטיות ומה ההשלכות ? וכיצד נפטרים ממנה ?

שלום לך, שיפוטיות יכולה להיות קשורה לגורמים שונים. לעיתים אנשים שיפוטיים חשים עצמם בעלי דימוי עצמי נמוך, חשים נחותים אל מול אחרים ועל מנת להתגונן אל מול תחושות קשות אלו הם מבקרים ומנמיכים את האחר. אפשרות שנייה שאינה סותרת את הראשונה היא שיפוטיות הקשורה לדרכי התנהגות שאחר משמעותי (למשל אמא או אבא) נוהגים בהם. אנו לומדים ומפנימים, לעיתים ללא רצון את דרך ההתבוננות על העולם שלא אותם אחרים משמעותיים. יכולות להיות סיבות נוספות. אך שיפוטיות יתר, שעליה כך נשמע לי אתה מדבר, עלולה להוביל לחוויה מתמדת של חוסר סיפוק מעצמך ומאחרים. במישור החברתי היא עלולה גם להוביל לריחוק של אחרים ממך שיתקשו לחוש את הביקורת באופן בלתי פוסק. עצתי היא אם זה מפריע לך ואתה מוכן לנסות ולשנות, פנה לטיפול. דרור

לא יודעת אם תזהה אותי לא הייתי כאן הרבה זמן והחיים עדיין מגעילים:-( אפשר לשלוח לך מייל?

שלום לך, אני מצטער לשמוע שעדיין קשה לך. את מוזמנת לשלוח לפורום או למייל האישי, ואני אענה. דרור

רצוי שדוגל בגישה האקזיסטניאליצטית (אך לא חובה). יש המלצות?

ניסיתי לשלוח לך מייל עם המלצה אבל קיבלתי הודעה חוזרת שהמייל שלך לא תקין.

שרגא שלום, אני מבין מההודעה שנכתבה לך שכבר ניסו לשלוח לך מייל אך הייתה בעיה עם הכתובת. אנא נסה שוב לשלוח כתובת עדכנית ואני בטוח שירצו להשיב לך. דרור

שלום רב, מצטער שהתעכבתי. כתובת המייל: [email protected]

לכל משתתפי הפורום שלום, אני מתנצל, אך בשל עייפות אשוב מחר לענות על השאלות שנשאלו, כמו גם לענות על שאלות שיישאלו מחר, לילה טוב דרור

צובעת את החיים ב(קצת) ורוד איך הופכת אישה עם מאניה דיפרסיה שמתקשה לקום בבוקר למטפלת וציירת? שולה בן-דעת אלפרוביץ' בשיחה גלויית לב על נסיבות חייה הקשות, על התהליכים המכאיבים שעברה ועל האישה החדשה שצמחה מהם. בקרוב, היא מבטיחה, הספר. 13.06.2008נועם גלילי הכניסה ל"הגלריה" בגדרה מאירת פנים. מקום אינטימי, מלא בצבעים, מוצף באור בהיר מהחצר הצמודה. כאן אני פוגשת את המטפלת, המורה לשעבר ומהיום גם הציירת שולה בן-דעת אלפרוביץ'. "טוב אז בואי אני אראה לך קודם את התמונה המובהקת של החלקים", היא מובילה אותי ברחבי תערוכת היחיד שלה, גאה ומחוייכת. שחררתי אותך ואת בתוכי חופשיה את יכולה לבכות את יכולה לבוא את יכולה ללכת אף אחד לא יעיז לקשור אותך יותר שחררתי אותך ואת בתוכי חופשיה" (מתוך השיר 'קשורה') נקודות החיים של אלפרוביץ' לא נגעו תמיד בצבעוניות של תערוכת ציורים. למעשה, היו לה תקופות קשות ונופים לא נעימים. בגיל 16 היא אושפזה לראשונה, חוויה קשה למי שידעה גם עד אז חיים לא פשוטים. "באשפוז הזה קשרו אותי למיטה כי ניסיתי לברוח. מהיום הראשון הרגשתי שאני לא במקום טוב. ידעתי שקשרו אותי, ידעתי מה קרה אבל הייתי מנותקת מהרגשות". הדרך לאבחנה המוגדרת לקחה זמן ולפני 20 שנה קיבלה אלפרוביץ', לראשונה, אבחנה רשמית: היא הוגדרה כחולה בהפרעה דו-קוטבית (מניה-דיפרסיה). עשור אחר כך החלה אלפרוביץ' לסבול גם מתחושות גופניות קיצוניות ולא מוסברות. "התחלתי לחוות כל מיני דברים בעיקר בגוף ולא הבנתי מה קורה לי. התחושות היו נוראיות. אפילו כשאני מדברת על זה קשה לי. הרגשתי חנק, כאילו שמישהו תופס אותי, כאב גדול ורצון להקיא. היו תחושות מאוד קשות שעד היום אני לא יכולה להגיד לך ב-100% מה המקור שלהן". בעקבות התחושות הקשות הללו החל מסע טיפולי ארוך במטרה להבין מה באמת עובר עליה. "לא חסרו לי טראומות בתור ילדה", היא מספרת, "סבא שלי נפטר לעיני בגיל 3, אבא שלי נפטר שהייתי בת 8.5, אבל בשלב מסויים הבנתי שיש עוד דברים שאני לא זוכרת ואלה הטראומות שמנעו את ההחלמה שלי או גרמו למחלה שלי". "אני מרגישה שעברתי דרך הכאב, וצמחתי" לצד ההתמודדות והקושי הקפידה אלפרוביץ' לפתח חיים מלאים ועשירים: היא עשתה תואר שני בייעוץ חינוכי, תואר ראשון בספרות ובאנגלית והיתה מורה במשך 20 שנה. היא הקימה משפחה, ומתפקדת כאמא גאה לשני ילדים ושני נכדים. בנוסף , ניהלה אלפרוביץ' עד לפני כשנה את עמותת "בנפשנו", שלחמה ולוחמת גם היום בסטיגמה האופפת את המושג "חולה נפש", פעילות שהיא גאה בה עד מאוד. "אין לי במה להתבייש", היא אומרת, "לא עשיתי שום דבר רע. זה שאני מספרת שאני מתמודדת עם בעיה נפשית, אז מה? מישהו אחר מתמודד עם סכרת. יש אנשים שבאופי שלהם רוצים יותר להסתיר ויש כאלה שבאופי שלהם רוצים יותר לגלות. אני גלויית לב. חשוב לי שידעו שאני לא בן אדם מופרע ולא בן אדם רע. אני לא עושה דברים משונים ואני אהיה דוגמא לזה שאנשים עם מחלה נפשית לא הולכים על התקרה ואין להם קרניים. יכול להיות שאני משלמת מחיר על החשיפה, אבל המסר הזה יותר חשוב ממני". כבר לא בחלקים הכל אצל שולה חשוף ופגיע. אין גבולות עם העולם, הכל נכנס פנימה. כך היא כשהיא מדברת, ואת זה גם מבטאים הציורים פרי מכחולה. כאילו שמו את הקרביים שלה על בד ותלו. דרך הציורים אפשר לראות את המחלה, ודרכם אפשר לראות גם את ההחלמה: "תראי את ההבדל", היא אומרת כשאנחנו עומדות מול ציור מהתקופה האחרונה. "פה כבר יש דמות אחת, יש אינטגרציה. זה התהליך - להגיע מתחושת החלקים לתחושת האחת, לדעת שאני יכולה להכיל את כל הרגשות ואת כל הבלגן שהיה ולהיות אחת". היא משתמשת בחוויות הקשות שעברה על בשרה לטובת הטיפול, היום בתור זו שעובדת עם מטופלים. שיטות הטיפול שלה כוללות אימון אישי והדדי וטיפול בטראומות, ובמהלכן היא נעזרת לא מעט בנסיון חייה. "את יודעת כמה שנים רציתי למות?", היא מודה בגילוי לב, "היום אני רוצה לחיות ואני רוצה לנצל כל רגע מהחיים ולהנות מהם. אני מרגישה שהטיפול הנפשי שעברתי הביא אותי למקום כזה שאני יכולה כבר להיות אני. אני יכולה להסתכל קדימה ולראות מה אני רוצה, לממש את הפוטנציאל שלי, להנות מהפירות שעד היום לא הצלחתי לקטוף. זאת בעצם התקווה שאני רוצה לשדר. כן, אפשר להגיע לזה".

בילבי שלום, הכתבה מבטאת את היכולת למצוא משמעות גם בתוך הכאב, לרתום אותו למקומות שממשים את הפוטנציאל ובעיקר את היכולת להצליח להתמודד אל מול הסטיגמה שלצערי עדיין קיימת ולנסות לשנותה, ולו במעט. שמחתי גם לשמוע על הרצון והיכולת שלה לתרום גם מהידע והניסיון האישי שלה וגם מהחוויות שעברה בטיפול לעזרת אחרים. דרור

http://www.edut.co.il/

מאוד חשוב הקישור הזה!! קראתי שם מספר עדויות וממש כואב שכשזה קרה לא ראה להן אף אחד לא ראה:-((( תודה לאל לי אין עדות משלי אך הכאב הוא משותף לכולם! צריכים להוציא חוק טיפול חינם לכל הנפגעות!!!!!!!!!!!!!!!