פורום פסיכולוגיה קלינית

ליאת, לאן את הולכת אחרי שאת מסיימת את עבודתך כאן?

שלום ט' אני הולכת לנוח קצת, להתמסר למשפחה ולקליניקה, ושוקלת גם אפשרות של חזרה לאוניברסיטה. לפני הכל, שינה של איזה שמונה שעות ברצף, בהחלט נראית אופציה טובה. אמא שלי תמיד עודדה אותי ללכת לישון, בטענה שככה אני לא עושה נזקים... שלום שלום ליאת

ככה סתם ללכת אינך יכולה לעזוב אותי...." כל כך הרבה פעמים הוא אמר לי שמותר להיות שם. במקומות העצובים, הכואבים. לשהות שם כמה שצריך. ורק אחר כך להמשיך הלאה... אז אני שם.. עצובה כל כך... מנצלת רגעים אחרונים... חיבוק אוהב הדר

חיבוק חזק חזק בחזרה. מבחינתי כבר לא צריך לדרוך לאף אחד על שום דבר כדי שלא יברח. תודה שטרחת ובאת להיות כאן איתי, עד לרגע האחרון. את יקרה לי כל כך. להתראות ליאת

כשתלכי, מי יחבק אותי ככה? מי ישמע אותי בסוף היום? מי ינחם וירגיע? כמו שרק את יודעת. ליאתי שלי,זו אני שאמרתי בלי חזרות??!! מסרבת לשחרר אחיזה ולתת לך ללכת-כשצריכה אותך כל כך. זהו נגמר, זה שוב אני והלילות הקשים ל-ב-ד!!! אין עוד לאן לברוח כשהכול מציף ובעיקר מאיים,אין עוד איך להאחז במילים הכל כך נוגעות שלך בזמן אמת. אין אין אין.לא אוכל עוד לומר מרחוק את מה שלא העזתי מקרוב.(בן אם ידעת שזו אני או לא) ובכול זאת- בזכות הפורום הזה יש לי אותך. ואיכשהו לא מסתפקת במועט(וזה ממש לא מעט), תחסרי לי פה כל כך.מעכשיו שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. יודעת שאסור מגע בטיפול אז שולחת לך נשיקה וירטואלית -תופסת? אוף יש לי פרפרים בבטן וגלי חום(מבלי להיות בתקופת המעבר)אל תלכי עוד בבקשה,חכי רק עוד קצת. ו....יש לך אישור לנקות חלונות עם העיתון:-( אוהבת מאוד ד. ש-ו-נ-א-ת פ-ר-י-ד-ו-ת!!! גם חלקיות. יאלה עפה בפעם השניה להיום!!! שלום וביי.

ד' יקרה, תראי איזה לילה ארוך סידרתי לך כאן... יודעת שהפורום ימשיך להיות מקור נחמה ועזרה, גם אם בשעות יותר קונבנציונליות. עוד נדבר :-)) לילה (בוקר) טוב ליאת

ידעתי שאפשר לסמוך עליך.יכולה לכתוב לך למייל?

את יודעת, ליאת.. חלמתי עלייך אינספור פעמים. באופן קצת תמוה, כמעט בכל חלום את נראית קצת שונה: פעם היית נערת בני-עקיבא חביבה, מדרבנת להצטרף למעגלי הרוקדים. עם חצאית ג'ינס ארוכה, ושיער קצר מגובה הכתפיים בצבע חום דבש, חיוך ענק והרבה-הרבה אנרגיות :-). פעם היית מבוגרת יותר- באנו חבורת חברות פורום לבקר אותך ואת אורנה בבית כפרי נעים מעץ, בית ילדותך (כן, את ואורנה גרות יחד בחלום שלי). הייתה שעת בין ערביים, והצבעים הכתומים הטילו צללים ארוכים ושקטים דרך התריסים. היה נינוח וקרוב, ניהלנו שיחות קרובות אחת עם השנייה, במטבח, בסלון, בחדרים.. עד שנפל הלילה. שם היית גבוהה, עם שיער חום כהה עד הכתפיים ומשקפיים אדומים עם מראה מתוחכם. מבט מעמיק עם המון גוונים- לעיתים חודר ושקט, לעיתים קורץ ונמרץ. בחלום אחר, החלטת לעשות "פגישת-פורום" לקראת הפרידה שלך מהפורום (זו עדיין אופציה, אגב..:-). הזמנת את מי שירצה להגיע. נפגשנו בפארק הירקון, ואני נצמדתי נורא לנויה, כי התביישתי.. היו שם מלא אנשים והייתה התלבטות אם להזדהות או לא, ומה יקרה אחר כך אם נזדהה- האם הפורום עוד יהיה מה שהוא אם יהיו לנו פרצופים ושמות אמיתיים.. ניסיתי לדמיין מי מהאנשים שנאספו הן את, אבל התביישתי להתקרב. התיישבתי על הדשא, על גבעה קטנה שהרימו שורשי עץ נחמד. נשענתי על הגזע וחיבקתי את הברכיים.. (תמיד אני קצת מקווה שמישהו בכל זאת יגש לשאול בזהירות אם הכל בסדר). הריחוק מהקהל איפשר לי להבחין בשני אנשים שעמדו במרחק מה מאיתנו, אישה ואיש, מסתודדים איתך (איתך של המשקפיים האדומים), נרגשים קצת. אורנה ודרור :-) : היו סקרנים ובאו להציץ. בשלב מאוחר יותר, ישבנו במעגל גדול על הדשא וניהלת את פגישת הפרידה ממך.. למרות המבוכה והחשש, והצורך הגדול להחביא את עצמנו- הצלחת להשרות אוירה קרובה. משפחתית. כאילו כל אחד מאיתנו היה רק איתך. רק את והוא, בלי כל יתר העיניים... קצת כמו נויה, גם אני חלמתי (הפעם בהקיץ) עליך פעם אוכלת :-) (זוכרת?) אכלת מנה פלאפל, בביסים גדולים ולעיסות נמרצות- ביסים תאבי-חיים כאלה, ביסים מפליאים, והטחינה טפטפה לך על הסנטר, ואת חייכת בעונג והנאה, ושתי העיניים שלך קרצו יחד- קצת צוחקת על הסיטואציה וקצת צוחקת בהנאת-אכילה בריאה. אני זוכרת שהביסים המפליאים ממש מיגנטו את המבט שלי, שנהניתי גם אני להתבונן בחיים שזורמים ממך, בטחינה שמטפטפת וכמה זה נחמד :-) לא כל כך רציתי לבוא היום להיפרד, את יודעת... לא היה לי מה להגיד. וגם... את יודעת.. עוד כל מיני דברים אחרים.. אני עוד לא לגמרי יודעת מה אני כותבת כאן.. כשהתחלתי לכתוב חשבתי על זה שזה נחמד שלמרות שאת נראית שונה בכל חלום בכל זאת נורא ברור לי שזו את. עכשיו אני חושבת שזה אולי מתאים שאת גם נערת בני עקיבא מלאת מרץ, שמעודדת את כולם להצטרף לחברת הרוקדים ולא להישאר בחוץ, ועם זאת, את גם זו שגרה בכפר, ב??שקט ובין האורנים, מצליחה ליצור בית חמים כל כך, לייצר שיחות משמעותיות ואישיות, לעשות לנו-חברות הפורום- מקום לנוח בו ולשים בו ראש. וכמובן, את גם מפיקת אירועים :-).. מצליחה למוסס את החשדנות והחשש בשנייה.. מצליחה גם בתוך ההמון ללכוד את המבט של כל אחת (ואחד?) מאיתנו ולשדר רוגע. לשדר אוירה של משהו אישי ופרטי, רק שלי ושלך. ותאוות החיים היוקדת, כמובן! שגולשת ממך, ומעוררת בי השראה. ההנאה הצרופה שלך לנגוס בחיים כך, ולהנות מהם באופן הכי מלא שאת יודעת. מדהים! איך את מצליחה לנווט כך בין כל החלקים? גם בין כל החלקים שלך וגם בין כל החלקים שלנו. לחזק חלקים שבריריים, לקשור אותם יחד עבורנו, להניח עליהם מילים מדוייקות, שנוגעות בדיוק במידה- כמו פלסטר עדין, שמונח בלי ללחוץ מדיי, מאחה ומחזיק עד לפגישה הטיפולית הבאה. אני רוצה להאמין שהיציע, אי שם גבוה, מעל המגרש.. היציע שתמיד מיגנט את המבט שלי, שכל כך הרבה פעמים הרמתי אליו עיניים לבדוק "מה היא חושבת", "מה היא עושה", "היא מחייכת?" "מה אומרות עיניה?"... אני רוצה להאמין שהיציע המופלא הזה לא באמת מתרוקן.. את נשארת שם, עם המבטים המיוחדים שלך, וההתרגשות המעודדת. גם אם רק בחלומות שלי :-) המון תודה, יקרה לימדת אותי הרבה שלך, לילך

אוי לילך לילך, נערת בני עקיבא ?!? מעגלי רוקדים ?!? מואה? יודעת כמה קשה היה לך לבוא לכאן, ואני מאושרת שהצלחת. את פירוש החלום אני משאירה לאחרים, הגם שהפיתוי גדול. (מה יש לכן עם הביסים הגדולים האלה? :-)) מבטיחה להישאר, לפחות לזמן מה, ביציע, חמושה בבקבוק שתייה וגרעינים שחורים. תודה, נשמה, על כל המילים היפות ששזרת כמחרוזת פנינים יקרה. להתראות ליאת

ליאתי יקרה לי כל כך, שבוע שעבר היה לי נורא קשה. היו שם עוצמות, תאמיני לי, גם אני הופתעתי מהן... שנתיים וחצי אני פה, כמעט כל שבוע. שנתיים וחצי את מהווה לי עוגן. כל שבוע ידעתי שתהייה פה והמילים שלך יגיעו, אלה הרכות, אלה העוטפות, אלה המנחמות, אלה המעודדות ואלה המחזיקות. היו גם לא מעט רגעים, שלא בימים שלך, שהייתי אומרת לנויה: "בא לי ליאתי היום", ככה פשוט, כמו ילדה קטנה שצריכה נוכחות מרגיעה. אני רוצה להגיד לך תודה על הנכונות לעזור לפני שנה וחצי (זוכרת?). וקצת כמו נועם (נועם, שמעתי שאנחנו מתחילות רומן ;-) ) אני הכי רוצה להודות לך על התקופה שבה הלכתי מכות עם גברת פסיכולוגית ואת דאגת להחזיר אותי אליה כל פעם מחדש. אין מה לומר, *בזכותך* אני עדיין שם. אז מה עוד אני יכולה להגיד, שאת עוד לא יודעת? לא הרבה, אה? אני אוהבת אותך, גם את זה את בטח כבר יודעת... חיבוקים ונשיקות. נורית אני אנסה להיות גדולה ולתת לך ללכת, לא מבטיחה כלום... אה... ועכשיו תסלחי לי, אבל אני חייבת לרוץ... אני רצה לדלת, לחסום אותה בגופי. אין מצב שאת עוברת!!!

אני איתך! אם נשלב ידיים ונחסום ביחיד יהיה לה יותר קשה לעבור. גם נמש בא ונשכב על הרצפה לפנינו. (נראה אותה דורכת עליו כדי לעבור.. אין מצב!) שלחתי לך מייל... תעיפי מבט בהזדמנות.

נוריתי יפתי, שמחה לראות אותך כאן איתי, ביישורת האחרונה. אהבתי להיות איתך בכל שבוע, ולראות אותך גדלה ומתייפה לנגד עיני. שולחת לך חיבוק גדול בחזרה. אני מעבירה אותך בעדינות לזרועותיהם החמימות של דרור דוד ומלי, בטוחה שיהיו שם בשבילך באותה השתדלות ומסירות שהייתי אני. (אחרי שתיקה ובהייה ממושכת במסך): שלום ולהתראות ליאת

אני שונאת שהולכים.

רשת רשת חמודה, לפעמים אין ברירה. את נהדרת. ובוגרת...ומסתדרת. אני סומכת עליך. חיבוק חזק חזק ליאת

ליאת יקרה, כבר כתבתי הרבה ובאמת מרגיש לי שכל מילה נוספת מיותרת אז רק עוד קצת ודי. יחד עם תהליך הפרידה מאחי שהתרחש לו השבוע גם נפרדתי ממך כל יום עוד קצת. זו פרידה מיוחדת במהלכה נפתח תא נוסף בתרמיל שלי. הכנתי לך ולכל הדברים הטובים והמאירים תא מיוחד ושמור, תא שמאפשר לי יחד עם הכובד להרגיש גם את ההקלה, לראות ולחוש את הצבעים והריחות. את תהיי איתי שם תמיד (וזה כיף ומרגיע). תודה שאיפשרת לי בזמן הקצר הזה כל כך הרבה, אפילו מהפרידה הזאת אני מרגישה שגדלתי קצת. שתהיה שבת שלום עם הרבה שמחה ונחת שישרו עליך תמיד. אפרת

אפרת יקרה, נכנסת בשמחה לתא הקטן בתרמיל שלך. דווקא מתאים לי שמישהו אחר יסחוב אותי קצת. :-)) תודה חמודתי, ולהתראות ליאת

שיתוף אחרון ..:-( הייתי אצלו אתמול .. כן.. למרות הכעס .. שלא יכל לפגוש אותי לפני .. שוב למרות שהחודש האחרון .. אני עסוקה ביותר מידיי .. אולי הוא לא יכול וכו' . למרות שרציתי לדפוק "נפקדות" .. הצלחתי להגיע .. הצלחתי .. ממש כך .. מאמץ כל פעם מחדש.. הצלחתי לעלות את זה בפנייו .. את הרגשות , להיות אותנטית , יכול להיות גם שקצת פוגעת , חודרת.. אבל אחכ הרגשתי הקלה .. אם הוא ישרוד אותי גם אחרי אז אולי הוא באמת משהו משהו .. אני מנסה לקוות ולחייך לעצמי .. ה..להגיד לו מה אני חושבת..זה היה פרויקט , חשבתי שלא אצליח לסבול אותו 50 דקות , מוזר .. דווקא הרגשתי נורא פתוחה לדבר איך שבא לי .. הרגשתי בטוחה ..והזמן עבר מהר .. בדכ אני מסתכלת על השעון כל רגע .. היתכן?.. למרות ?...הוא בסדר? הפחד שלי זה להצליח כן להתקרב אלייו .. לא יודעת למה .. לא יודעת למה .. זה ככ מפחיד אותי ברגע שאני ממש מצליחה להתקרב .. אני שוב מתרחקת .. מתמסרת לא מתמסרת .. צריכה לעבוד על זה .. וזה לא ככ קל .. והוא .. ליאת ..הוא יושב שם בשקט כרגיל .. מקשיב , מפנים , מעבד ?.. לא צועק , לא כועס .. לא מתווכח ..(רגילה לכאלה .שנסחפים תמידי לכעס שלי .) הוא יושב ושומע את כל ה"שטויות" שלי .. והכעס שיוצא לי מהפה .. ויש לו סבלנותתתתת . חה.. ממש כמוך .. כאן.. אז אולי די .. אני אומרת לעצמי .. אולי די לבדוק אותו .. אני אשתדל..ליאת ..:-) ובסוף הפגישה אני מוציאה כסף לשלם לו .. והוא פתאום אומר " אני רוצה להציע שהפעם תורידי X כסף.. הבטתי בו המומה ... למה ?.. הוא אומר זה לא יהיה פייר אם אקח ממך עבור פעמיים שלא נפגשנו .. אבל תמיד אני משלמת לך גם אם לא נפגשים ..ופעם אחת הייתה ביטול בגללי .. אז מה הקטע ?.. לא אני לא מוכנה ..אמרתי הוא אומר בבקשה .. אני מבקש ..הפעם תורידי .. אם נרצה נדבר על זה פעם הבאה בחודש הבא .. ותוסיפי אם נחליט שכן .. ממש .. אמרתי לו .. ניסיתי לחשוב .. אולי הייתי ככ רעה החודש שהכאבתי לו באמת והוא ניסה לצאת בסדר .. הרי זה לא מה שסיכמנו ביננו , תמיד שילמתי גם אם נפגשנו וגם אם לא . או שבגלל ש((הוא))) ביטל החודש פגישה ממש ברגע האחרון אז הוא הרגיש צורך.. לא יודעת ..היה מוזר .. התפדחתי קצת, כל פעם שמדובר בכסף אני יכולה לקבור את עצמי , גם ככה אני משלמת לו סכום שממש היה "מצחיק" אחרים , כשלאחרים הוא גובה מחיר הרבה יותר גבוה .. טוב , חוצמזה ..הפעם ..באמת מרגישה מעט טוב יותר , אחרי הטיפול אתמול .. נפלאות הטיפול אה? מה שלומך?.. את עם רגל כבר בחוצ?.. זהו .. זה היום האחרון שלך איתנו כאן.. וזה מוזר .. זכינו בך ... אני רגילה להניח את הראש פה המון בעיקר בסופש.. וכבר מתגעגעת . תשמרי על עצמך , ותדעי , שאני אוהבת המון.. גם אם רק מרחוק . שלך שרית

שרית יקרה, שתינו כבר יודעות שאפשר לסמוך עליך ועל המטפל שלך, שתוכלו גם לגלים הגבוהים שמזדמנים לאורך חודשים ארוכים של טיפול. שולחת לך שלום אחרון, ומבטיחה להמשיך לקרוא אותך כאן, כשאקפוץ לבקר. חזקי ואמצי ליאת

יוצאת תיכף מהבית. אשוב רק לאחר שעת סיום ה... משמרת. מתחשק לי לומר עוד ועוד. להיאחז. ובעצם נאמר כבר הכל... כל כך הרבה הרווחתי בפורום הזה, בשלוש השנים שלך, ליאת. אין שום דבר ואף אחד בעולם, שיכולים לקחת ממני משהו, או מישהו, שהרווחתי כאן. ועדיין עצוב... לאללה עצוב... יש לי תחושה שאת הקושי האמיתי, אני אפגוש בשבוע הבא, עם ה*אין*. בנוכחות שלך כאן, הפכת לחלק בלתי נפרד וכל כך נעים, משגרת סוף השבוע שלי. יקירתי, שוב תודה לך על הכל. באמת שאין כמוך. תחסרי לי כל כך. חיפשתי (ולא מצאתי) לאן להדביק את ההודעה כדי לא שלא להתיש אותך בעוד ועוד מענים ופרידות. חיוך יספיק... הנה אחד משלי :- ) שלך תמיד יעלה

יעלונת, לצערי גם אני נאלצת להתרחק לזמן מה מהמחשב, ואחזור לכאן מאוחר (כמו בכל משמרות ימי שישי). מחבקת אותך בכל הכוח, ומודה על הרצון הטוב להקל. אני יודעת שאת יודעת כמה קשה גם לי. חיוך גדול :-))) ליאת

היי ליאת, המון הצלחה בהמשך הדרך!! קצת קשה להיפרד ממשהו וירטואלי כי מצד אחד הוא לא מוכר כלל מצד שני מוערך מאוד ולכן זה מסוג הפרידות שאני ממש לא אוהבת כי בעצם לא ניפרדים פשוט נעלמים. תרשי לי לומר שאת אחת הפסיכולוגיות הטובות ביותר שבפגשתי. (ותמיד אהבתי לקרוא אותך מהצד גם כשלא כתבתי כלום) רחל

תודה, רחל, על האמון והמחמאות. באמת קשה להיפרד כשלא ממש יודעים מי הפרסונה שמאחורי המסך והמקלדת. איכשהו, החיבוק העצום שאני מקבלת כאן בימים האחרונים, מרגיש לי אמיתי וחם, כמו זה שמקבלים מאדם קרוב ואהוב. אכן, נפלאות דרכיו של הפורום שלנו... מאחלת לך הרבה הצלחה בעתיד, ומקווה שתצליחי למצוא את הדרך הנכונה לך, תהא אשר תהא. שלך ליאת

היי מה שלומך היום? (מתערסלת לך בחוץ?) היום יש לי הזדמנות אחרונה לשתף אותך במה שקורה איתי... אז כככה:היום בפגישה סיפרתי לה שאת עוזבת היום(האמת שהעלתי את זה רק לקראת סוף הפגישה) היא אמרה שהיא מרגישה שהיא גם נפרדת ממך ושנשארנו רק אני והיא...ושלאחרונה מלוות אותי הרבה פרידות.. וממש בסוף הפגישה ניסיתי לומר לה משהו..לא הצלחתי נתקעו לי המילים...היא אמרה לי שאני נראית מהורהרת..ונאלצנו לסיים...היא הלכה למטבחון וחזרה וראתה אותי בחדר עם טישו בוכה..היא לא הבינה מה קרה... ליאת יש דברים שאני עדיין לא מצליחה להגיע אליהם והכאב והתסכול גורמים למה שגורמים...המחנק הזה בגרון לא עבר לי עדיין ..מקווה שעד שתגיעי הוא כבר יעבור(: אחזור בערב לומר לך מילות פרידה אחרונות מימי

מימי יקרה, זוכרת כמה מאמץ השקענו ב"פרוייקט" הטיפול שלך? נראה שהמאמצים נושאים פירות יפהפיים, גם אם עוד לא הבשילו דיים. מבחינתי, פגישות כמו זו שתארת היום, הן חלק מהתמורה העצומה, גם אם אינך מכירה בה עדיין באופן מלא. לצערי, עלי לעזוב עכשיו את המחשב, ואחזור שוב מאוחר יותר, להיפרד. להתראות ליאת

היי ליאת, ישנתי המון..האמת שקמתי עכשיו בבהלה כי חשבתי שכבר יום שבת(: אני גם אשוב בהמשך

איזו תמורהה את רואה בפגישה האחרונה? אני רואה סוג של כישלון..ששוב לא הצלחתי לדבר על משהו.. היא דיברה אתי בטלפון הסברתי לה שזהקרוב לאותו נושא שכבר קצת דיברנו...ואמרה שתנסה לעזור לי בפגישה הבאה..

רגע לפני שאת הולכת אני רוצה לתפוס אותך בשמלה (טוב, במכנס..) שתישארי... אני יודעת שלא יהיה לי יותר את מי לשתף בטיפול, עם מי להתייעץ...את תחסרי לי...כמו שהפסיכולוגית אמרה נשארנו רק "את ואני " (היא שמעה עליך לא מעט..) למזלי, אני כבר יותר סומכת עליה, כפי שרשמתי לך בשבוע שעבר...עם זאת אני יודעת שאת תחסרי לי..את יקרה לליבי. עברנו הרבה ביחד...ליווית ודירבנת אותי להמשיך בטיפול כל כך הרבה זמן...זה לא מובן מאליו. עכשיו לפחות תמה ההתנגדות אה?(: למדתי ממך המון, למדתי גם איך לנקד.. על השאסי ברכב..היה עוד משהו? היו כאן הרבה רגעים יפים..אבל לכל דבר טוב יש סוף מסתבר..אז הרומן שלנו נגמר...חבל..ניפגש בשמחות אה? טוב, אני לא רוצה להביך אותך עם מחמאות(אותן הבאתי בשבוע שעבר:) אז רק אומר לך תודה. תודה שהיית פה ,תודה ליאת על המילים שלך תודה על הכל המון הצלחה מתה עליך(: (עברתי את הגבול..מקווה שתעלי..זו בעצם הודעת המשך אז מותר(: בכל אופן נדמה לי שזו פעם אחרונה שאני רושמת כאן...) קשה לי לעשות SEND בפעם האחרונה...טוב אני מנסה...

ונדמה לי ששכחתי חיבוק ונשיקה אז קבלי (-:

ליאת יקרה, אני צריכה לקחת צעד אחורה אל אותם שלבים בהם הייתי מאד נוכחת כאן (לא רק בכתיבה או בקריאה) ושבהם שתיתי את מילותייך בשקיקה והנחתי להן לחלחל פנימה קרוב קרוב לקרקעית. עם כל המולת החיים של השנה האחרונה אולי הרשיתי לעצמי פחות להניח ראש על הכר שאת מציעה ולהיות 'ספיגה' למקום הזה ואלייך; ועם זאת, היה לי חשוב להשאר במרחק נגיעה ולהחזיק בתוכי את הידיעה שנדיבות המבט שלך זמינה לי. אני רק יכולה לדמיין כמה לא פשוט לעזוב מקום שהשקעת בו כל כך הרבה מעצמך (וזה ניכר...), שידעת לזהות כמה משמעות זורמת בו, ולשפוך משמעות בתמורה. חלמתי עלייך ביום בו הודעת שאת הולכת מכאן: חלמתי שאת אוכלת פיצה ביתית עבה בטירוף (ועם זאת אוורירית מאד) ומעליה הר של תוספות מכל הצבעים והמינים [מזל שבחרתי מאכל כשר לצמחונים...]. את דווקא התמודדת יופי עם כל הגודש הזה ואכלת בתאוותנות, תוך ליקוק שפתיים ומציצת אצבעות. בדיוק כך את משתקפת אלי דרך עיניו של הפורום – מלאת עצמה, מלאת טעם וצבע, מלאת רצון, מלאת רגש, נוטפת חיו?ת ממש. אני משערת (רק משערת) שהעושר החושני הזה לצד היכולת 'למנן', לשקול, להתאים, הם שמפיקים ממך כל כך הרבה נגיעות עמוקות כאן בפורום. שולחת לך תודה אחרונה על האפשרות ללמוד (ואולי גם מעט להפנים ולהטמיע) מהי הסתכלות ומהו מענה. תודה על הרבה מילים שזרמו כאן בינינו כשהן נושאות על גבן התכווננות ומחשבה ורגש. ותודה מיוחדת על מילותיו של קוהלת (אם את זוכרת...). אני אתנחם (עבורך ועבורי) בעובדה שלכל מקום אליו תלכי תדעי להניח את עינייך על העולם באהבה, כפי שעשית כאן. אוהבת בחזרה, נויה

נויה'לה קצת חיכיתי לראות אותך כאן, האמת. כל כך שמחה שבאת להגיד שלום. איכשהו, השפע הזה שמורעף עלי כאן, קצת מביך, ומותיר אותי נרגשת ונרעשת, עד שנעלמות המילים. ובכל זאת, כל אחד מכם, במילותיו, מציף עולם שלם של זיכרונות, חוויות, סיפורים ודימויים (כן, גם אני מנסה לדמיין אתכם לא פעם, רוצה או לא רוצה). החלום שלך עורר בי חיוך גדול, ואני מתאפקת לא להיתפס לפירושים דווקא היום. הר של תוספות על הפיצה לאו דווקא מעיד על היכולת למנן, ואשאיר לך את ההחלטה איזה משניהם מתאים לי יותר :-)). בכל מקרה, היה לי טעים נורא. מאחלת לך הצלחה גדולה בנתיב שבחרת לעצמך, ומקווה שיום אחד ייצטלבו דרכינו, לא בהכרח במסדרונות ההם, בהם חיפשנו זו את זו לא מכבר. תודה על מה שהבאת איתך לבית הזה. נעמת לי. שלך ליאת

ליאת היקרה אני מגיע ממש ביום האחרון, על מנת לצרף את קולי לסימפוניה המפוארת של הקולות המנגנים ומקוננים על הפרידה ממך מזה שבועיים. קשה לי לכתוב ולהביע במילים עד כמה תחסרי לי פה בפורום. ברור לי שזה לא הזמן לנקוט בגישה פסימית, וכמובן שהמחליפה שלך היא מצויינת ובוודאי תתרום הרבה ותביא קול יחודי משלה, ובכל זאת - אני מודה שנורא קשה לי עם הפרידה ממך. אפילו אם היא רק פה, אפילו אם היא וירטואלית. אני לא אחדש לך הרבה אם אומר שאת אחת הסיבות - לא היחידה אבל בהחלט אחת מהן - שמשכו אותי לבוא לפורום. הכיף שבלעבוד לצידך, ההזדמנות לקרוא אותך, ללמוד מתשובותיך, להרהר בהן, לחשוב ולהרגיש כיצד הן מחלחלות אליי כעונה על שאלות בעצמי, כפסיכולוג, כבן אדם, כל אלה היוו חלק מהיתרונות והרווחים שהמקום הזה הציע. וכמובן הקול - הקול שלך, ליאת. אני רק מוסיף פה את הסכמתי, לכל ההתייחסויות המרגשות והאותנטיות שקדמו לי, ואומר עד כמה הקול שלך מיוחד. עד כמה הוא זוהר וצבעוני. ועד כמה את מצליחה למלא אותי בפליאה בכל פעם מחדש - על ידי שילוב של קלילות וכובד ראש, של ברק וצבעוניות, של שליטה מוחלטת במנעד ההתייחסותי שלך והגישה האנושית והמיוחדת כל-כך לכל אחד.. וכל זה - לא עוד בפורום. ובשל כך קשה לי כל-כך. אני מרגיש שאם אכתוב עוד קצת אגיע ממש למקומות מוגזמים של רגש, שלא יעשו טוב לאף אחד ושבטח עוד תנזפי בי בגללם (טוב, את יודעת שאני תמיד קצת מפחד ממך..), אבל בכל זאת אני לא יכול להמנע מלהוסיף פה עוד מחשבת אגב, והיא שהתכונות שציינתי למעלה, שמנוגדות בחלקן אחת לשנייה, אולי מהוות איזה רמז והסבר לקסם שהילכת פה על קוראי הפורום. כי התופעה שלך היא פארדוקסלית לגמרי לדעתי, מכילה בתוכה כל-כך הרבה ניגודים והפכים וסתירות, עד לרגע שאת משלבת את כל אלה יחד, יוצרת את האוקסימרון המושלם, יוצרת את התופעה החד-פעמית, שהיא את. עוד חוזר הניגון, ליאת. ואת נפרדת פה, ואחנו נשארים. אבל עם תקווה ובטחון, שעוד נפגש, עוד ניתקל אחד בשני ונחייך, במקומות שונים על הדרך. שלך, בהרבה אהבה, דוד ג'קסון.

דוד דוד, עם קריאת הכותרת היה נראה שגם אתה עוזב.כמה טוב שלא! כמה הקול שלך לקולות המנגנים והבהחלט מקוננים-מוסיפה! כמה עצובה היא הפרידה."יוצרת את התופעה החד-פעמית, שהיא את." כן זאת ליאת!!! ואיך במילואים?

דוד יקר, הדברים שלך הותירו אותי מרוגשת וחסרת מילים. מבקשת להודות לך ולדרור בדברי הפרידה שלי, מאוחר יותר הלילה. תודה יקירי ליאת

דוד- סוף סוף חזרת ממילאים איך אתה כותב אני מאוהבת בך! ועוד ליאת ציינה את עינך הכחולות והזקן הפרוע? בדיוק מה שאני אוהבת. איזה כיף שאתה כאן. אוהבת..

שלום למגיבות תודה על ההתעניינות וההתייחסות. לא יכולתי לענות עד עתה ועכשיו אני מנצל רגע, על מנת לענות, באיחור מה. אני אשוב לפורום ביום שלישי הבא ובוודאי תהיינה עוד הזדמנויות להפגש ולהתכתב אז. להתראות בינתיים דוד

ליאתיתוש מנסים לקחת עוד נשימה עם קבלת הידיעה כי ממחר שהמסך ארד אנחנו ניפרד הנה יגיעה גם זמנך לארוז הכל ולהאשיר מבט לאחור וליזכר בכל היופי שזכית לו כאן ויותר מהכל לישר ולפלס את דרכך לעתיד יפה טוב ובהיר יותר אחרי עבודה כה נפלאה שעשית כאן לקח לי זמן לעכל את הידיעה ואת אשר כתבת על עזיבתך את הפורום ובהתחלה חשבתי כי קמתי מחלום רע אך לא נורא נסלח ונבין שזה דרך החים לכל סוף יש התחלה ואת לאחר הלימוד הזה דרכנו ולאחר שנהנו עד מאד מהמסירות חום ונתינה האין סופית שלא ידעה גבולות זהו אנו נפרדים ולפני לכתך אאחל לך שתמיד תעלי חיוך על שפתיך כפי שעלינו כאן בזכותך שתזרח עליך השמש ויאירו הכוכבים דרכך ושתאי שוגה בשושנים ושהיקום יחזיר לך תמיד מנה אחת אפיים על טוב ורוחב ליבך ושתזכי לימים מאושרים ויפים ותעליי מעלה מעלה ותגמע לעד מיופי שפה זכית, כי בזכות ולא בחסד יגעת לרגעים כאלה ולכך שרשמו מילים שכל אחד היה רוצה לקבל אך את ראויה להם יותר מכל הכל יותר מכל וכל תודה נשמה ותשמחי על מי שאת כי חשוב להיות חשוב אך יותר מכל חשוב להיות אדם" ולכל מה שאת זוכה שמראה מעל הכל ומוציא ממך את האדם שבך המשיכי בדרכך הטיפולית וכן ירבו כמושלך מכאן ועד בכללתך שלך נכון שלר כתבי פה הרבה אך מעט חפשתי רק אותך ונהנת כל פעם מחדש מעצותיך הברקותייך ותשובתיים המקצועיות שלך מכאן ועד בכלל שולמית נ.ב רק רציתי לשאול אם אוכל לעדכאן אותך במייל שלך בהתפתחיות לגבי מהשרשמתי לך פה עם זכור לך. תודה ליאת תודה ענקית וזר של פרחים על הכל.

שולמית יקרה, אני מודה לך על הברכות והאיחולים, וכמובן על כל המחמאות. אני בהחלט מתכוונת להינות ולנוח, ולהתפנות למשימות מאתגרות חדשות. הברכות שלך - לכן - הן מאד במקומן. אין לי ספק שהפורום ימשיך להיות אוזן קשבת ומקור תמיכה נפלא, כמו תמיד. אם יהיה חשוב לך לעדכן אותי דרך המייל תוכלי לעשות זאת, אך אין לי ספק שהצורך הזה יפחת בהדרגה באופן טבעי, עם חלוף הזמן. הרבה תודה על הנועם ורוחב הלב, שאפיינו כל אחת מפניותייך בעבר, וכמובן גם את דברי הפרידה שלך. חן חן ולהתראות ליאת

הי.. יש לי בעיה שאולי תשמע טיפשית והכל אבל זה שואב ממני המון אנרגיות כרגע ומטריד אותי מאד.. בגדול אני בצבא, סיימתי קורס והגעתי לבסיס שלי בתחילת השבוע הזה. אני בבסיס שאין בו בכלל דיסטאנס בין חיילים למפקדים, האווירה ממש משוחררת וכולם מדברים חופשי לגמרי עם כולם.. בכל מקרה כשהגעתי היה לי ראיון עם המפקד ה'ראשי' שלי, שבו נתתי כל מיני פרטים אישיים, ואחכ' ראיון עם המפקד הישיר שלי שבו שוב נתתי פרטים והכל.. עכשיו יצא שכשדברתי עם המפקד הישיר שלי שיקרתי במשהו- בקשר למקום עבודה של אבא שלי.. הוא עובד באונ' אחת ואמרתי שהוא עובד באונ' אחרת. זה תסבוך כזה שלי, לא משנה.. עכשיו זה קצת הסתבך כי המפקד שלי למד באותה אונ'.. בכל מקרה יום למחרת הוא הביא לי איזשהו דף של סיכום ראיון עם המפקד ה'ראשי' ששם היה רשום הפרט האמיתי כאילו, וככה הוא גילה ששיקרתי.. הוא אמר משהו בסגנון 'חשבתי שאבא שלך ...' ואני די התעלמתי. יום למחרת הוא לא היה וכשהוא חזר התעלמתי מזה. הוא ממש נחמד, הוא לא ניסה להקשות עלי או משהו. אני חושבת שהוא היה גם מובך בהתחלה ולא ידע איך להגיב, ואחכ' כשהוא ראה שאני מתעלמת הוא פשוט החליט גם להתעלם.. עכשיו אני נמצאת במבוכה די נוראית מולו. אני יודעת שזה נשמע מינורי או זניח מהצד, אבל הסיטואציה שאני נמצאת בה היא די נוראית. הוא אמור לעזוב בחודשיים+- הקרובים ככה שאני מתנחמת בזה. אבל מולו אני מרגישה ממש נורא, זה כאילו תלוי באוויר כזה ואני מרגישה כ"כ טיפשית ומובכת. אני נגיד לא יכולה לדבר איתו בכיף ככה. אני פשוט מובכת כ"כ. זה כאילו הוא יודע ואני יודעת אבל שנינו שותקים ועושים כאילו כלום, וזה מביך מביך מביך, ואני לא יודעת מה הוא חושב עלי, ככה שאני בחיים לא אוכל נגיד לדבר איתו בכיף ככה.. חשבתי מה אני הייתי חושבת אם הייתי במקום שלו, ובטח הייתי חושבת שמי שעשה את זה די ילדותי וחסר בטחון ומטופש, והייתי קרוב לוודאי מפקפקת גם באמינות וגם באופי שלו.. התק' של הקורס היתה לי ממש טובה, וגם היום וחצי לפני שזה קרה היו לי טובים, וממש הרגשתי שנכנסתי טוב ככה למקום חדש, ומאז שזה קרה זה די פגם לי בתפקוד ובהשתלבות.. אני משקיעה בהתמודדות הזאת המון המון אנרגיות וכוחות, ובכללי אני נורא מובכת ככה שזה מקרין החוצה בהסתגרות כזאת וב"זנב בין הרגליים".. זה די ערער אותי בכללי ובמילא זה קשה להיכנס למקום חדש, אז עכשיו בכלל.. זה כאילו חשף אותי במערומי שכזה, והוציא אותי מאיזון. זה ששיקרתי היא איזה חלק משכבת מגן כזאת שכנראה הייתי צריכה מסביבי במקום חדש סתם כדי להרגיש קצת יותר טוב, ועכשיו לא רק שאין לי אותה אלא גם שנחשפתי ככה במלוא.. אין לי מילה. זה ערער לי את הביטחון לגמרי בקיצור. וגם נורא מפחיד אותי מה הוא חושב עלי ואיך הוא רואה אותי.. האמת היא שיוצא לי מדי פעם לשפץ את המציאות (לשקר, במילים אחרות) כשזה מתאים לי, על בסיס איזשהו חוסר בטחון אני משערת. אף פעם לא קרה לי מקרה כזה, ובגדול אפשר לומר שלמדתי את הלקח ואני לא אעשה את זה יותר לעולם. באמת. ז"א זה לא שאני מחמירה עם עצמי כי שיקרתי או משהו. זה מפריע לי מאד אבל אני מסוגלת להתמודד עם זה ולהפיק את הלקח ולהמשיך. ההתמודדות העיקרית והקשה היא ביני לבין המפקד שלי (לא פנימית אלא חיצונית..) - מה אני עושה עם המבוכה העצומה שנקלעתי אליה ואיך אני מונעת מזה להשפיע לרעה על התפקוד וההשתלבות שלי (כשבינתיים זה משפיע לרעה, מאד..). לדבר איתו זה לא בא בחשבון בכלל בכלל. זה רק יביך אותי יותר, זה לא משהו שאני רואה את עצמי עושה בכלל. והאמת שאין פתרון אחר.. כך שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לבלוע את זה, להחזיק חזק ולנסות להקדיש פחות אנרגיה לזה ויותר אנרגיה להשתלבות בבסיס החדש.. אם אתה יכול להציע לי איזו דרך התמודדות אני אשמח :) כרגע אני משחקת בכאילו לא קרה כלום וטובעת במבוכה של עצמי.. והאם את חושבת שזה נורא? לא המעשה שעשיתי אלא הסיטואציה שאני נמצאת בה. ומה היית חושבת בתור המפקד שלי? אני יודעת שאני נשמעת אווילית משהו, אבל אין לי מישהו אחר לשאול את השאלות האלו..וממש הייתי שמחה לתשובה. תודה רבה מאד ואני מתנצלת על האורך...

ערב טוב, כמה אנחנו יכולים לסבך לעצמנו את החיים שלא לצורך... את מתארת מבוכה גדולה, צורך להתייצב יומיום מול מישהו ש"תפס אותך בקלקלתך". זוהי אכן תחושה לא נעימה, ובמקומך, אני חושבת שהייתי מעדיפה להתוודות - ממש כמו שעשית כאן, בחן ובקלות - ולהסביר שחולשה קטנה הביאה אותך 'לעקם' קצת את האמת. בעיני, זה יכול הוסיף לך נקודות, כמי שמתקשה לחיות עם הבלוף. מעבר לתקרית הזו, נדמה לי שמשמעותי יותר לבחון את סוגיית הערך העצמי, ואת הצורך שלך "לייפות" את מה שאת, במקום לחיות עם זה בשלום. טיפול פסיכולוגי יכול לספק מרחב התבוננות ולמידה, ואני ממליצה בחום להתפנות לזה אחרי השירות הצבאי. בינתיים מאחלת לך הרבה ימים מעניינים ומלאים בצבא, מתוך תחושת שליחות ומשמעות. בברכה ליאת

הבנתי שאת עוזבת, אז קודם כל שיהיה הרבה בהצלחה בהמשך... :) רק מלראות את הכותרות של ההודעות של אנשים ואת הכמות אפשר לראות שהיית מאד משמעותית בשבילם ואני חושבת שזה משהו מדהים בתנאים של פורום באינטרנט. בכל מקרה, אני מקווה שאולי כן תיהי פה בשביל לענות.. בכל מקרה, לדבר איתו זו לא אופציה בשבילי.. אני פשוט לא אוכל לעשות את זה.פשוט לא. זה אידאלי, אני מבינה, אבל אני לא מסוגלת. אני לא רואה את עצמי עומדת מולו ומתחילה להסביר מה קרה.. גם לא נעים לי להגיד, אבל לא קשה לי כ"כ עם הבלוף כמו שקשה לי פשוט עם המבוכה.. בינתיים האפקט של כל העניין נחלש, בהרגשה שלי. ז"א אני פחות אוכלת את עצמי ונבוכה. אבל בכל זאת, העניין הוא שכשאני אחזור אני עלולה למצוא את עצמי באותו מצב של מבוכה מולו.. שפוגם לי בכל ההתנהלות שלי.. אז כמו שכתבת יכול שאני מסבכת לעצמי את החיים שלא לצורך, ואני צריכה להפסיק להקדיש לזה אנרגיה, ופשוט לשכוח מכל הסיפור. את חושבת שזה אפשרי? איך לעשות את זה בדרך הטובה ביותר?.. יש לך 'עצה' אחרת?.. אני כבר בטיפול פסיכולוגי, אבל לא הרבה זמן ונגיד על הסיפור הזה לא הייתי מסוגלת לספר כי זה פשוט מביך מדי. זה לא טוב, אני יודעת, אבל לא יכולתי..תודה רבה:)

ליאתתתתתתתתתתתתת מיהרתי מהעבודה כדי להספיק להיפרד אני או ה ב ת אותך אל תשכחי אותנו אנו לעולם לא נשכח אותך מ ב טי ח ה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! שולחת לך זר פרחים ים של כובבים ומלא דובונים מחייכים כאלה רכים ומתוקים לא יכולה להגיד מילת פרידה אז להתראות ליאתי בשבוע הבא:-(

ליאת עוד פה עד מחר ב-22.00,זה אפס זמן למה שעוד לא נאמר. אבל...זהו אין יותר מילים חמות יפות וטובות, אין עוד איפה להניח ראש, אין עוד אצל מי להתנחם.ליאתי קצת מלחיצה הפרידה הזו והמילים היפות של כולם(קצת כמו הספד),ואת הרי כול כך חיה-זה הפורום ש-מת ש-מאבד חיים בלעדייך,ממש ממש כך.אוהבת אותך מאוד.

בנות יקרות, המשמרת שלי תסתיים לה באמת רק מחר, אבל בהחלט אפשר להיפרד גם היום. כל הברכות והאיחולים והדובונים הרכים מתקבלים בזרועות פתוחות ובשמחה. אין לי ספק שהפורום שלנו חי ופועם במרץ, ולא יאבד דבר מחיוניותו וקסמו גם בהמשך. חכו ותראו ! ובינתיים, תודה על האמון, על היכולת לבטוח ולשתף, ועל כל החמימות והאהדה. להתראות ליאת

ליאתי יקרה מכל השעה עשר והלב מחמיץ שזו הפעם האחרונה שננסה להחיל עוד הודעה לפני הצלצול של הפסקת עשר או של ברכתך לשבת שלום:-(:-( מה אאחל לך יקרה הרי יש לך כבר הכל מהכל ואת הכל :-) רק טוב שיהיה לך ותמשיכי להפשיר לבבות קפואים ולחבר ולגעת בשבורים...!!! ליאת יקרה מכל תודה על השנים שנתת מזמנך... לאנונימיים כמונו והפכת אותם לאנונימיים קרובים ומחבקים שיודעים שתלווי אותם במילותייך ובחיוך ברגעים קשים:-) מאחלת לך את כל האושר לך ולבני משפחתך האהובה ושתקבלי מהעולם את אשר את נותנת לו בחיבה הייחודית לך:-) לא התייעצתי פה הרבה אבל תמיד חייכתי כשראיתי את הכחול של שמך ואת רוחב ליבך:-) המון אושר ליאת שלנו שלך פעם אחרונה בילבי ילדת הברזל (את הדמעות את לא רואה אבל הן פה:-(

בילבי ילדת הברזל, אמנם אהיה כאן גם מחר, אך דברי הפרידה שלך נגעו ללבי וריגשו. אני מכניסה גם אותם למזוודה שלי, כמו את יתר האוצרות להמשך הדרך. בטוחה שמנהלי הפורום ימשיכו ליהנות מהמעורבות שלך כאן, מהערותייך החינניות ומלאות ההומור, ומהרוח הטובה שהבאת איתך בתקופה האחרונה אל הפורום. נועם הזכירה קודם טביעות ידיים קטנטנות, וכשאני חושבת עליך, אני לא יכולה שלא להיזכר בחיוך דווקא בטביעות רגליים במידה 41, ובקצב המיוחד שהכניסו אלינו, בטפיפתן האופיינית כל כך. שמרי על עצמך, יקירה ליאת

שנתיים וחצי שם... פעם ראשונה היום אני בוכה... פעם ראשונה אני מפגשת להיות מוחזקת ומחובק, ומקבלת... פעם ראשונה מפסיקה להתנגד ולבעוט... אבל פתאום אחרי זה, התחרטתי שעשיתי את זאת: מה היא תחשוב עלי עכשיו? מה פתאום -אני משלמת עבור האיכפתיות הזו!! יש לי עכשיו הרגשה חזקה של חרטה? של מה ולמה עשיתי את זה? למה התמסרתי לה סוף סוף?

שלום דינה, בשעה טובה... הנכונות להניח חלק מן החשדנות והזהירות במפגש עם אדם אחר, לאפשר לעצמך להיות מוחזקת, מוכלת ומחובקת, היא הישג משמעותי, דווקא עבור מי שרגיל לבעוט. החרטה והדאגה (שתי היעכנ'ס שחייבות להופיע תמיד ברגע הלא נכון) רק הופכות את ההישג למשמעותי יותר. אני מניחה שלא קרה לך כלום, חוץ מזה שהרשית לעצמך, לרגע קט, להיות מי שאת, וליהנות ממה שמגיע לך. שמחתי לשמוע ! בהצלחה ליאת

ליאת אהובה, אני יושבת בחדר שלי, מולי על הקיר תלויים החצבים (הגדלתי אותם). מה יותר הולם מלכתוב לך מילים של פרידה כשהחצבים כאן מולי? גלים גלים של מחשבות עברו בי בשבוע האחרון, מאז הודעת הפרידה שלך. בהתחלה נגמר לי האוויר, אחר כך עלו הדמעות, גם קצת כעס היה שם, ותחושת נטישה... אחרי הכל, בשנה וחצי (!) שאני כותבת לך, עברתי כל כך הרבה, גדלתי כל כך הרבה... ולך, מבחינתי, היה חלק לא קטן בתהליך... מכורח המציאות, זוהי תקופה לא פשוטה של פרידות, ברוב מעגלי החיים שלי. וכבר חשבתי שפיתחתי קצת עמידות אל מול כאב הפרידה, אבל כנראה שכשנפרדים ממישהו מאוד יקר, אין ברירה אלא לחוות את כל הכאב, להיזכר בכל הרגעים הטובים, לחשוב ולגלות את כל טביעות הידיים הקטנטנות שטבעת בי, בליבי, ולדעת שתמיד תהיי בי, תמיד תמיד פינה בלב שלי תהייה שמורה לך. (יש שם שטיח כחול רך, עם ציורים של עלים בשלכת, ושלט קטן באותיות עקומות וצבעוניות - "הפינה של ליאת"). אני חושבת על כל הפעמים שבאתי לנוח אצלך, כשהיה קשה מידי, כשהיה עוצמתי לי מידי. איך תמיד תמיד נתת לי פינה להניח ראש, ואיך תמיד תמיד שילחת אותי בחזרה אליה, תמיד החזרת אותי למקום בו הדברים צריכים לקרות. ואת יודעת, לא יכולתי לכתוב לך כאן שבוע שעבר. לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שכבר לא תהיי כאן. והשבוע, בפעם הראשונה, הבאתי אותך אליה. וסיפרתי לה עליך, בחשש גדול. הייתי כל כך רוויית פרידות, והרגשתי שאני לא יכולה להיפרד ממך לבד. והיא בכלל לא כעסה (למרות שחשבתי שהיא תכעס) והיא הייתה נעימה ועדינה, ושמחה נורא שיש לי עוד מקום שאני יכולה לשתף כך, לחלוק. וכל מה שחשבתי, זה שהנה, גם הפעם, בלי להתכוון בכלל, החזרת אותי אליה. ליאת אהובה, פעם ראשונה שאני צריכה לסכם כך קשר משמעותי, בלי לדעת איך קולך נשמע, כשרק דמותך המדומיינת איתי. דיברתי איתך המון השבוע, שמעת? ואיך בכלל לסכם מין תקופה שכזאת? תקופה של דימויים חדשים, תקופה של אבחוני עצים :-), תקופה של שיחות על טבע, תקופה של התמסרות לחתול הזהוב הקסום שלי, ולאהדה שלך אליו למרות שהוא לא כלב... :-) גם הוא יתגעגע, את יודעת... חברות יקרות אמרו כך לפני, תמה תקופה. והיום אני יכולה להיפרד, מבלי לחבק לך את הרגל ולהתחנן שלא תלכי. היום אני יכולה להיפרד, כמו שמפריחים נשיקה באוויר - בשמחה, בתודה, בעיניים בורקות שמודות על ההזדמנות להכיר אדם מיוחד כמוך. תודה, שהיית איתי, בשבילי. מאחלת לך את כל הטו?ב שבעולם, ועוד קצת. אוהבת אותך מאוד, נועם

נועם נועם, כל כך הרבה מילים טובות ומרגשות נאמרות כאן, ושמחתי שעלו (בקטנה, כמעט במרומז) גם הכעס ותחושת הנטישה. כשכתבתי כאן את הודעת הפרידה בשבוע שעבר, חשבתי שיהיו גם תגובות כאלה, כי הן חלק כל כך טבעי מכל פרידה. מודה על הזכות שניתנה לי להציץ לפינות הקטנות והאינטימיות שחלקת איתי, להשתרע - מידי שבוע - יחד איתך על השטיח הכחול, ולהתפעל מכל מה שאת. ליוויתי אותך בסמטה החשוכה, רצה בנשימה קצרה, התגאיתי בהישגייך המקצועיים, התפעלתי מיכולתך להיאחז בקנה-הסוף, ויותר מכל התרגשתי מהזוגיות המושלמת עם נמש, שלמרות שאינו כלב, יודע זוגיות מהי, ומפגין ספונטניות, רגישות והומור. (מתנצלת בשם ירדנה על מעשיה הראויים לכל גינוי כנגד ציבור החתולים). נועם יקרה, נעמת לי כל כך. תודה מקרב לב על כל מה שהבאת איתך לכאן. ותודה על מילות הפרידה שלך, שבכלל לא מרגישות לי כמו הספד... אני חיה ובועטת, לפחות לזמן מה... :-) שלך ליאת

אני יוצאת עכשיו, ממש בעוד כמה דקות לחופשת סופשבוע.. אני עדין כואבת וחייבת להירגע מביקור מסיבת האירוסין (החרדית..) וכל מה שזה העלה ועדין מעלה... חתכתי השבוע למרות שלא חתכתי כבר כמעט שנה.. ((((((((((כואב..))))))))))) אני מקווה שיהיה טוב ושאצליח לצאת גם מטריגר זה.. באתי הנה רק לנופף פעם אחרונה לשלום ולברכך באור הצלחה אהבה רינה וגילה בכל מעשיך.. מילותיך המלטפות והכ"כ נכונות שמורות עימי בלב..בהצלחה בהמשך הדרך :)

תודה, אור, על הברכות להמשך הדרך. שמחה מאד שעצרת להיפרד. מקווה שחופשת סוף השבוע תשכך מעט מחריפות הכאב. הלוואי שי?ימ?צאו השמחות שיוכלו להדליק בך אור ושמחה, ושבעתיד תוכלי להביט לאחור במבט סלחני יותר. המשיכי לטפל בעצמך, ולנוע לקראת חיים של חירות ומשמעות. שלך ליאת

ליאת ליאת.. אני לא יודעת מה לרשום לך..נדמה לי שרשמתי הכל כבר בשבוע שעבר... מתחילה לארוז את חפצייך? את מותק את... מימי

מימי, אין כינוי, ME יקרה, אני מתחילה לארוז. כרגע עומדת מול המזוודה הפתוחה, מקפלת לאט לאט, פריט אחר פריט, באהבה, מניחה אותו בזהירות בפנים, תוהה איך ייראה כשאפגוש אותו בעוד זמן מה, ממרחק הזמן. אני יודעת כבר עכשיו שמזוודה אחת לא תספיק. :-) מקווה שתהיי פה גם מחר, להגיד שלום ליאת

ליאת הצלחתי להגיע היום...חשבתי שלא אצליח(לכן רשמתי לך משהו קצר מהעבודה..) ודאגתי להביא לך מזוודה גדולה(: עברנו כל כך הרבה ביחד...לא יודעת מה לרשום.. התרחשו אצלי כמה דברים בשבוע האחרון...אז אני לא כל כך מרוכזת לרשום ועייפה.. אולי מחר ארום משהו יותר מוצלח אז זהו?באמת עוזבת? לא תתגעגעי אלי?(: אני כבר מתגעגעת שיהיה לילה טוב אגב, ראיתי היום בטיפול ונזכרתי בך...

ליאתי יקירה, אני קצת בלי מצב רוח,לא מרגישה טוב נפשית,אין לי כוחות אפילו לכתוב. שלחתי לך ככה כמה מילות פרידה משלי למייל..כי לא מתאים כאן... כנראה שאי תגובתך מאשרת שאין צורך במילות פרידה.. זה בסדר :-)) רק אגיד תודה על מה שנתת,תמשיכי להיות מקסימה כמו שאת. אוהבת אותך ומעריכה המון ,ותהיי מאד חסרה לי . את יקרה לליבי מאד, חן

ערב טוב חן, קיבלתי את המייל שלך, וכמו בשאר המקרים, אני מעדיפה להגיב דרך כאן, דווקא עכשיו. הההיכרות הראשונית שלנו הייתה דרך כאן, ולכן ראוי ונכון להיפרד דרך כאן. קראתי בתשומת לב רבה את דברייך, שעוררו אצלי מחשבות וזיכרונות. נדמה לי שלמדתי לא מעט דברים דרכך ובאמצעותך, ואני חושבת שבמידה מסוימת את זו ששילמת את דמי הלימוד. על כך אני מצטערת. היו ימים סוערים, אכזבות, מכאובים, ובעיקר הרבה מאד כעס שלך כלפי, שלא תמיד הבנתי מאין הוא שואב את עוצמתו, ושלי כלפייך. רוצה לומר לך כאן היום, שאני מעריכה מאד את יושרך הבלתי מתפשר, את הנחישות, הכוחות, היכולת להילחם ולעמוד על שלך, והיכולת להכיר בטעויות ולהתנצל עליהן. נדמה לי ששתינו התבגרנו כאן לא מעט, למדנו משהו חשוב על עצמנו ועל העולם. מאחלת לך את כל הטוב שרק אפשר, ושולחת לך חיבוק אחרון ליאת

ליאת, המילים שלך תמיד מצליחות להגיע אל ליבי.לגעת עמוק בפנים. למרות מה שרשמת אני מרגישה שעדיין יש ביננו משקעים מהעבר שפשוט נשארו. וזה מאד עצוב לי. מצטערת על כל מה שהיה,ליאת, את יודעת,גם אני למדתי ממך המון,ועברתי שינויים בזכותך,רוב השינויים באמת לטובה. תודה שהיית פה בשבילי בכל הרגעים, לא יודעת איך הייתי עוברת אחרת מאחלת לך בהצלחה בכל אשר תרצי,ואת כל הטוב שבעולם. טוב שנראה לי שזכית בו. שימרי על עצמך והיי שלום, אני גמורה היום טוטאלית,אין אין אין לי כוחות, ממש אבל ממש מתנחמת שאת כאן, תכתבי לי גם, ??? חן

שלום רב אני זקוקה לעזרה אני בת 32 ומאז ומתמיד אני ידועה ברגישות שלי. לפעמים זה טוב אבל יש לי רגישות יתרה - כל דבר קטן גורם לי לבכות עד כדי כך שאני במצבים מביכים מאוד. ישר יש לי תחושת מחנק בגרון ויורדות לי דמעות ואני לא מצליחה להפסיק ואני מנסה שלא יראו אבל אני ישר מאדימה בכל חלק אפשר בפנים ואלו הם המקרים: אם מישהו מתנשא עליי אם מישהו עוקף אותי בחוצפה בתור לרופא אם אני חולה מאוד ומישהו אומר לי מסכנה את בטח לא מרגישה טוב ילדה בת 5 אמרה פעם לבן שלי בן השנה וחצי שהוא מכוער ואני בכיתי תמיד אני מעדיפה לוותר כדי שאני לא אתחיל לבכות שוב וזה זורם וזורם בלי הפסקה ואז אנשים שואלים אותי למה את בוכה? ועוד יותר אני בוכה בא לי להקיא מעצמי... אמא לשני ילדים

שלום שירה, תחשבי כמה משעמם ועצוב היה לו הסתובבנו בעולם כשאנחנו זהים, עוטים עלינו את אותה כסות, צוחקים ובוכים, כועסים ונעלבים בדיוק מאותם הדברים. מסתבר שמישהו בכל זאת חס עלינו, וטרח לגוון. את מתארת את עצמך כמי שמתהלכת עם שכבת הגנה דקיקה, חווה את העולם ואת יושביו בווליום משמעותי, ומגיבה בהתאם. כפי שציינת נכון, זה לא תמיד רק רע, ויש לזה גם תגמולים מסוגים שונים. את מתארת כאן את המחירים הכבדים שאת משלמת בכל פעם ש"רואים לך" את המקומות החלשים, או אולי כשלא רואים אותך בכלל. התשובה - אולי - נעוצה ביכולת לתגבר את המקומות החזקים, לעבוד (ממש כמו במכון כושר) על נפח שרירים ומסת גוף, שתאפשר לך לעמוד בהתקפות הבלתי נמנעות על ה'עצמי' שלנו, שהן חלק מן החיים החברתיים והבינאישיים של כולנו. זו עבודה שאפשר לעשות לבד, או בסיועו של פסיכולוג. אנחנו כאן נוהגים לצדד באפשרות השניה, בעיקר מתוך אמונה שמי שפונה לכאן מרגיש בדר"כ צורך להיעזר. מאחלת לך אימון מהנה, ותוצאות נפלאות בהצלחה ליאת

ליאת, מתייצבת פה, מוכנה נפשית (עד כמה שניתן...) לסופשבוע של פרידה מתקופה. מתענגת בפעם האחרונה על המילים שלך כאן, על המילים אלייך. נפעמת (אם כי לא מופתעת) מהעוצמות. בכל כך הרבה נשמות נגעת כאן... מפחיד, מרגש, משמח, עצוב קצת... :- ) שיהיה סוף שבוע מקסים. לך ולכולם יעלה

כרגיל, לצידך יעלה.... מוכנה נפשית הרבה פחות ממה שחשבתי שאהיה. נפרדת כמוך מתקופה. עוד פרידה.... עצובה. "עצב מפוכח" הוא קורא לזה.... נאחזת במילים האחרונות של ליאת כאן. בעיקר נאחזת בך. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בפורום הזה (והיו הרבה דברים טובים). ואחר כך נמשיך הלאה.... מאחלת שוב לך, ליאת, את כל הטוב שבעולם. מגיע לך הדר

תודה יקירותי, תודה על הנוכחות השלוה והיציבה, על היכולת המופלאה לקבל טוב ולהעניק טוב. תודה על האמון והשיתוף והחברות. בתום מסע מרתק, שידע ימים של שקט וימי סערה, צהוב וחום של קיץ שחון, ירוק ותכול וטורקיז של ממטרי החורף, ששבו והתחלפו, והתחלפו שוב, למדתי להעריך את מי שצועד כאן איתי, קשוב, סקרן, חיובי כל כך, דרוך לכל ניואנס במצב הרוח, ומושיט יד ולב וחיוך. שמחה שאתן כאן איתי, גם בעיקול הדרך האחרון, ושמחה שיש לכן זו את זו. שמרו על עצמכן ליאת

בננות, תבואו בערב נעשה מסיבת סיום(: מימי

את באמת הולכת?זו באמת משמרת אחרונה?יהיה קשה למחליפה שלך להכנס לנעלייך-אם בכלל.זה כבר לא יהיה אותו דבר,לעולם.את עדיין פה ואוטוטו הולכת, ובאויר כבר יש געגוע ומה יהיה בעוד שבוע?את כל כך תחסרי פה,לא נתפס שבסופי שבוע לא יהיה יותר כתוב ליאת!עצוב לי כל כך.

היי, כן, זו באמת משמרת אחרונה, וגם לי עצובה הפרידה. אני מקווה שהגעגוע יהפוך בהדרגה לזיכרון נעים, שיאפשר התחלות, קשרים והתרגשויות חדשות לכולנו. תודה על המילים שלך, הן יקרות לי. ליאת

קשה ככ להפרד ממך .. אני נכנסת לכאן היום ממש בזהירות .. קוראת אותך , ושוב נעלמת .. מודה , אני כואבת את הפרידה הזו ממך..בשבוע האחרון .. את נמצאת לי המון במחשבות.. והטיפול שלי ככ קשה בשבוע הזה , אז ביחד זה בלאגן ברגשות. רציתי לפגוש את הפסיכולוג שוב השבוע ..לעוד טיפול עד שהצלחתי להניח את הבקשה שלי בזהירות מולו .. הוא ענה לי שהוא לא יכול. אני מנסה להאמין שזה לא איזה "תיאוריה פסיכולוגית" .. בה בודקים עד כמה הסבל של המטופל נסבל? עד כמה הנזקקות והצורך מובעים? ..וכו' לא בא לי להיות שפן ניסיונות ..או שוב להרגיש כך. לא יודעת , מפחדת לחשוב שהוא באמת עושה עליי איזה ניסוי כזה .. "מתיאוריה" שבאמת לא מובנת לי. המון רגשות שמתערבבים לי שם בתוך הלב .. אלייך השבוע הזה..את תהיי חסרה .. את פשוט תהיי חסרה לי . את מסוג האנשים שמשאירים חותם ענק בלב .. שלא עוזב.. אז איך בעצם .. איך מתמודדים עם פרידה ליאת ?.. פרידה מאדם שהפך להיות יקר ערך וממשיך הלאה.. איך סוגרים שם בפנים את המקום שנפתח עבורו .. וממשיכים הלאה?.. אני לא חושבת שיש תשובה ברורה .. צודקת? כל מה שיאמר כרגע אולי בכלל ישמע לי ככ עמום .. וזה עדיין... חודר .. כואב .. אבל אולי את תצליחי לגעת בתשובה שכן תהייה קלה יותר לעיכול וליישום ממקום שלך כמטפלת ?.. את יודעת , כבר כתבתי לך המון אז כשהודעת על הפרידה .. אבל עדיין ..יש בי ככ הרבה ..מילים .. כי להכיר אותך , להושיט לך יד מרחוק .. ולקבל כזו אהבה .. זה לא היה משהו כמובן מאלייו עבורי, מבחינתי לדעת שתהיי "כאן תמיד" .. ותצליחי לתת חיבוק במילים .. מהנשמה כשכואב היתה תרופה .. מיוחדת...בכמעט שנתיים האחרונות.. כזו שלא הצלחתי "לקנות" בכל מקום. אז תודה! לדבר איתך , כאן - מרחוק .. לספר לך את כל כאבי הלב ..ולהרגיש אותך נוגעת ומחממת את הלב...זה מעלה שוב חיוך מחדש .. על איך שהצלחת להכנס לי ככ ללב. אפשר היה להרגיש עד כמה יש בך גם טוב לאחר בצידו השני של המחשב.. מבלי להכיר אחרים פנים מול פנים .. הצלחת לגרום לי להרגע הרבה מאוד פעמים .וזה קסם בעיניי. את מדהימה.. אז כן .. התקרבתי אלייך , כמו לאיש השיחות שלי בזהירות , לאט לאט .. והחיוך שלך הצליח לחדור במילים ..הצליח ללטף את הכאב הנוראי שבי .. אז באמת באמת שוב תודה! אי אפשר שלא להקשר אלייך ..ליאת.. אי אפשר .. והיום אני בעצם צריכה להבין .. שאת נפרדת .. ולא תהיי "כאן לעולם".. וזה כואב. לרגע אחד הייתי מוכנה להיות במקום של ה"מטפל" .. זה שמצליח להשתמש ביכולות המעבר שלו מרגש לרגש ..בככ מומחיות להצליח לעבד את הפרידה ממך .. ולשחרר אותך בקלות כזו. אז מהי האבקת קסמים ?.. תגלי לי?.. :-) אני מאחלת לך המון טוב , זה לא קשור .. הרגשות שבי .. פשוט עדיין בעוצמות "גבוהות" וקשה לי לשחרר אותך ברק "ילא ביי" .. אז ..תשמרי על עצמך.. מבטיחה? אני מקווה שאוכל להמשיך להניח כאן את הראש .באותה האפשרות שהצלחתי כשאת היית כאן בסביה..כדי לשאוב כוחות. אני יודעת שהצלחתי לכתוב גם לדרור המקסים כאן ..די הרבה , אבל עדין .. היית עבורי דמות נשית שהייתה חסרה לי ככ בחיים. אוהבת אותך, וכבר מתגעגעת. אבל מחייכת אלייך ושולחת לך חיבוק מכל הלב. שלך , תמיד שרית

שרית יקרה, אני יודעת כמה קשות ועמוסות היו השנתיים האחרונות בעבורך. מידי שבוע ליוויתי אותך מכאן, במבט משתאה, מתגלגל במורד הטכסט, נח על שורות קצרות ויפות, שיש בהן כל כך הרבה כאב, אך גם כל כך הרבה התמסרות והכרת תודה כלפי המטפל שלך (לא, הוא לא עושה עלייך שום ניסוי...) הרבה סיפורים נפתחו כאן בפני, אך ה'סו?פים' יישארו עלומים עבורי. רוצה להאמין שההקלה, השקט והשלווה יי?מ?צאו לבסוף, בך ובאחרים, גם אם לא אהיה כאן לשמוע על כך. מאמצת באהבה את כל ברכת הטוב שאת שולחת לי, ושולחת לך מלוא חופניים בחזרה. ליאת

ש.. אני מבינה שאין ביידיך.. אבקת קסמים להעביר אליי ולרמוז לי איך מעבדים פרידה עם אדם יקר ערך .. כאן ובכלל בחיים ?... חומצזה . תודה על מה שכתבת .. מעריכה המון. :-)

הולך להיות מענין פה בשלושת הימים הקרובים.. ויהיה גם קשה.. מחזיקה לכולם אצבעות.. שיעבור בשלום.. ליאת, אולי תחליטי להשאר בסוף...? :) תראי כמה אהבה מופגנת פה כלפיך :) לא שווה?.. טוב אני סתם מקשקשת.. מה לעשות ככה הם החיים.. החיים ממשיכים, אנשים באים, אנשים הולכים, נותנים ואז עוזבים.. מעגל החיים..

ערב טוב נקודה, הפורום שלנו, גם בימים כתיקונם, הוא בעיני מקום לבבי ומזמין. ההחלטה לפרוש התקבלה אצלי מתוך האמונה שהגיע הזמן להזרים כוח רענן ונלהב אל הפורום, ולאפשר לי להתמסר לעשייה מסוג חדש (וישן), וגם לנוח קצת. גם אני מקווה שיהיה מעניין בסוף שבוע הזה, ובטוחה שיהיה נפלא ומרתק גם לאחריו. תודה לך, ליאת

לפעמים יש את הזמנים האלה שהכול קורה בבת אחת ואני לא יודעת איך לחלק את עצמי ולאיפה לנתב את הרגשות. השבוע הייתה לי פגישה כל כך מלאה, הרגשתי שאני יוצאת משם עם הרבה דברים חדשים, עם כלי עבודה, בינתיים כלים גסים וגדולים של תחילת עבודה, אלה שמפנים את הסלעים הכבדים כדי שתהיה אפשרות לגשת לכל מה שמתחת. ישבתי שם בסוף הפגישה והיא הציעה לי לנסות איזשהו תרגיל, היא התחילה להסביר למה היא מתכוונת ואני לא יודעת איך להסביר את זה ומה בדיוק קרה, אבל פתאום מה שהיא אמרה והתנועה שהיא עשתה לחצה לי על נקודה פנימית (ממש הרגשתי שמישהו לוחץ לי על איזשהי נקודה, כמו בסו- ג'וק, מכירה?) ועלו לי דמעות לעיניים. לא קרה לי דבר כזה אף פעם לפני כן, זה היה ממש מוזר, ניסיתי להבין מה בדיוק קרה שם ולא הצלחתי. ועוד סוג של פרידה שמתרחשת מחר- אח שלי הקטן שאני הכי אוהבת בעולם מתחתן. כל כך הרבה שעות איכות היו לנו ביחד, כל כך הרבה דברים- הוא הקטן- לימד אותי. כל השעות, המרחקים שגמענו יחד בטיולים וכל הדברים שלמדתי ממנו יישארו אצלי תמיד, אבל כל כך עצוב לי שכבר לא יהיה לנו יותר את הלבד המיוחד הזה, שמעכשיו הוא בזוג. אני מנסה להיות שמחה בעיקר כי הוא בונה את ביתו עם אישה מקסימה, אבל זה לא כל כך מצליח לי (נשמע דפוק נכון?). מאז שהודעת שאת עוזבת אני רוצה שהשבוע הזה לא יעבור, שלא יגיע היום שלא תהיי יותר במרחב הזה. כיף שאת פה בינתיים.. ילקוט הרועים

ערב טוב א' הרבה התרגשות טובה בשבוע אחד יכולה גם היא להיחוות לעיתים כמנת-יתר. אולי "פינוי הסלעים הכבדים" פתח נתיב, צינור אוויר, דרכו יכולים רגשות ותחושות להגיע אליך בעוצמה רבה יותר. שמחתי לשמוע שאתם ערב חתונה, ואני יודעת כמה התרגשות כרוכה באירוע כזה, וכמה קולות וצבעים. הלבד המיוחד שהיה לכם עד היום מפנה עתה את מקומו להתקיימות חדשה, שיש בה סדרי עדיפויות אחרים, תדירויות מפגש משתנות, ופנים חדשות סביב שולחן השבת והחג. החלק ה"מזרחי" שבי מתרונן כל אימת שהמשפחה מתפתחת ומתרחבת לממדי שבט. כל חבר חדש במשפחה, בעיקר כשהוא "אדם מקסים" כדברייך, מביא איתו צבעים, ניחוחות, בדיחות, ניגונים ורחשי לב שלא היו שם קודם. חשבי על כל העושר שזה מביא איתו, ואולי יהיה בזה כדי לפוגג את עננת הגעגוע שאת מרגישה, כבר מעכשיו, לאחיך הקטן. מאחלת לכם חתונה מרגשת ושמחה מחר, ושנים רבות של אהבה ונחת לאחריה. מזל טוב !!! ליאת

היי ליאת, ההתרגשות של הערב המיוחד והקסום הזה מאחורינו ועכשיו ממשיכים להתרגשות של השגרה. כל השבוע ניצלתי כל דקה שיכולתי להיות עם אחי וככה ספגתי ממנו עוד קצת מכל מה שרק אפשר והכנתי את עצמי לפרידה הזאת, אבל פחדתי מהיום הזה לא רציתי שזה באמת יקרה ואז כמה שעות לפני שיצאנו מהבית הוא בא ואמר לי משפט קטן שאחריו ידעתי שתמיד יהיה לי אצלו המקום המיוחד שהוא רק שלי. בתחילת הערב עוד התגלגלו אצלי הרבה דמעות שבהמשך התחלפו לשמחה ושעות של ריקודים. כמה אהבה ושמחה של קדושה היתה שם - רציתי לקחת שק ענק ולאסוף אליו את כל העוצמות האלה שיהיה לי לשעות הצורך... עכשיו נותר לי לצלוח את שבת חתן שבה כולם יהיו בזוגות (+ מלאן ילדים מתוקים- אנחנו כבר שבט של ממש) ורק אני לא, את כל ההערות הצובטות והשיחות המעיקות שנושא אחד להן- הבקרוב אצלך. הבקרוב הזה נראה לי כרגע כל כך רחוק ולא יכול להתמשמש:( אני אשוב לפני שבת לשחרר את האחיזה ולומר שלום אחרון.

היי , הכרתי בחורה יפה ואני אוהב אותה מאד.בקשר הקודם שלה היא גילה כי חברה בגד בה והדבר פגע מאד באמון שלה ובתחושת הביטחון שלה במערכת יחסים.למרות רגשות הדדיים עמוקים הקשר מתקשה לצא לדרך בשל חששה מפגיעה נוספת.ככל אני רואה זאת..ככל שהאהבה גדולה ומעניקה כך החשש מפגיעה גדול יותר.האם כדאי להתחיל קשר במצב הזה? מה הצעד הנכון מעבר לפניה לטיפול. האם יש לקשר במצב הזה סיכוי?

שלום אליעזר, למרות הצהרותיך הכנות, ולמרות שאתה מדבר על אהבה גדולה ועל רגשות הדדיים ועמוקים, אני מבינה מאחרית דבריך שהקשר הזה נמצא עדיין בחיתוליו, ואתה מתלבט אם בכלל כדאי או נכון *להתחיל* קשר במצב כזה. מעצם השאלה שלך, ברור שמדובר בקשר שלא ממש יצא לדרך, גם אם הבחורה מאד יפה ומושכת בעיניך. אהבה היא אכן עניין מורכב. ככל שהיא גדלה ומתעצמת, כך גדל הפחד מאובדנו של האדם האהוב. זה קורה במידה זו או אחרת לכולנו, ומחריף לאחר אובדן ממשי. כמי שחוותה בגידה קשה באמונה, חברתך מתקשה לבטוח כרגע גם בך, ולהתמסר לקשר. זוהי תגובה טבעית ומתבקשת, שאינה בהכרח מעידה על פתולוגיה נפשית. אם היא אכן חשובה לך, תוכל להרוויח את אמונה בהתעקשות, נאמנות ומסירות מלאה לקשר. זהו, כמובן, סיכון גם מבחינתך, שכן גם אתה משקיע בקשר ומגביר את הסיכוי להיפגע במקרה שהיא לא תרצה בך. "אין אהבות שמחות", אמר המשורר, וכנראה ידע מה אמר. :-) בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, הייתה לי פגישה קרובה מאוד השבוע ואני לא מרגישה צורך לשתף בה יותר מדיי.. (אבל אני לא יכולה שלא לנצל את מעט הזמן שנשאר כדי לדבר איתך בכל זאת).. זה בעצם בכל זאת קשור לפגישה שהייתה, אבל בלי המון פרטים היום.. (לא צריך הפעם :-) אני רוצה לתהות בקול אם זה שהיא לאחרונה מבטאת קירבה במילים, גם אם במילים זהירות, גורמת לי להרגיש שאני יכולה גם בלי לשתף פה. שמה שיש לי איתה זה מספיק. מספיק פנימי, מספיק מחזיק, מספיק מזין בחום גם בלי שאבוא לכאן לשדל אחרים להניק אותי עוד. אני מודה שגם לגבי המילים שלה הפעם הייתי ספקנית; שאלתי את עצמי אם היא באמת מרגישה את מה שהיא אומרת, אם היא אומרת לי את זה כדי לשמח אותי או כי ככה היא באמת חושבת.. אבל בסופו של דבר, זה בכל זאת חודר. בכל זאת משפיע קצת.. מרגיע ומקרב.. אני אומרת לעצמי, מהצד השני, שהאפשרות שמישהו יהיה ספקן כלפי המילים והכוונות שלי היא לא סיבה מספיק טובה לא לבטא אותן.. האפשרות שמישהו לא ידע אם לסמוך על מילות הקירבה שלי היא לא סיבה מספיק טובה לוותר על לומר אותן.. חשוב לנסות.. אולי הייתה צריכה לנסות יותר? אני לא יודעת.. עכשיו קרוב לי איתה, אז מה זה חשוב. אני רוצה גם לשאול אותך משהו, בסדר? זו שאלה כללית קצת, אבל ננסה בכל זאת.. תהיתי אתמול מתי מישהו בטיפול, מטופל, הופך להיות קרוב. מתי המטפל רואה בו מישהו קרוב. לא זר מפטפט, אלא מישהו מוכר ואהוב. (אני שואלת את עצמי די הרבה אם היא באמת קרובה עכשיו ואיך אדע להבחין ומתי בדיוק זה קרה ולמה וכו' וכו') אלה יחסים קצת שונים- כל שבוע באים ומדברים ומשתפים בלי שלגמרי מכירים.. אני מנסה לדמיין אם אני הייתי מטפלת.. אני מניחה שתקופה ארוכה הייתי מצליחה להתחבר אולי למטופל שמדבר איתי, להבין אותו ברמה מסוימת (ובהדרגה יותר ויותר), להעריך אותו, להכיר אותו טוב יותר ויותר.. אבל באיזשהו שלב משהו אחר קורה שם. באיזשהו שלב יש ממש קירבה. ממש אכפתיות. לא אכפתיות כלפיו כמטופל אלא ממש כאדם. כאדם קרוב, לא? מתי מתחילים פתאום לאהוב מישהו? מתי משתנה פתאום הקשר למשהו נינוח יותר? אמיתי יותר. רגשי יותר. אישי יותר.. אני זוכרת שביקשת ממני בתחילת הטיפול שלי לנסות לא לחכות למפץ הגדול מכווצת מאימה, אלא לנסות לטייל בנינוחות בשדה, לקטוף פרחים, לעצור להתפעל מהנוף, להתבונן בחרקים, להריח (הוספתי קצת מילים של טבע.. נשפך לי :-), מקווה שזה בסדר).. אני ... אולי אני שם עכשיו?.. איך זה קורה פתאום, השינוי הזה? כן, אני זוכרת שאת גם קצת קוסם שלומיאל לפעמים :-))..., אבל נדמה לי שהקוסם השלומיאל הזה בכל זאת רואה דבר או שניים... אולי חמימות מתמשכת ובלתי מתפשרת מצידה, למרות הספקנות שלי, הייתה בסוף מחלחלת ומגינה עליי באופן קבוע? אולי הייתי מצליחה לקטוף פרחים איתה כבר מזמן? אם כי... את צודקת, אני לא ממהרת לשום מקום, אז מה זה משנה בעצם... אולי זה סתם - כי נותרה פגישה אחרונה ודי, ומטבע הדברים עולות מחשבות "מה אם".. ובכל זאת, את חושבת שאת מצליחה לאפיין את השינוי הזה? למה תקופה ארוכה מישהו יכול להיות מוכר, ומובן (אפילו מובן באופן עמוק מאוד) ואפשר אפילו לחבב אותו- אבל משלב מסוים זה נעשה אחרת? את מבינה למה אני מתכוונת?.. נדמה לי שאני לא מצליחה ממש לגעת בנקודה פה ולדייק יותר במילים... לא יודעת.. אשלח חיוך של "ניסיתי" :-) ועוד חיוך אחד סתם כי את פה.. :-) לילך

היי לילך, את יודעת, המון פעמים אנחנו חוזרים ומדגישים שהדבר העיקרי ש"עובד" בטיפול הוא בסופו של דבר הקשר שנוצר עם המטפל. יותר מהתיאוריות, יותר מהפירושים, יותר מהתובנות השכלתניות. תוך כדי קריאת התהיות שלך, מצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב "למה בעצם זה *כל כך כל כך* חשוב לה, האם וממתי בדיוק ההבנה העמוקה והחיבה וה'ממש-אכפתיות' הפכו לאהבה אמיתית", והאם רק במקרה של אהבה כזאת הטיפול משיג את מטרותיו? נדמה לי שחשוב לנסות ולברר, למה היכרות עמוקה, הערכה, אכפתיות וקרבה - נחוות כמשהו לא מספיק, או לא לגמרי, או לא באמת. מה קורה לכל המרחב העצום שבין "זר מפטפט" לבין אהוב נפש? אם אלך רגע עם הזיכרונות, נדמה לי שהיו כאן בפורום אין-ספור דימויים (ציוריים יותר או פחות) להמחשת הקשר הייחודי הזה, בינינו לבין אנשי השיחות שלנו. היה דימוי האב האוחז בסבל האופניים, אם-תינוק, אם טובה דייה, הליכה בשבילים הלא מסומנים, ריצה למרחקים קצרים, ריצת מרתון, רץ מלווה של ספורטאי לא רואה, החלפת מכנסיים לבגד-ים בחוף הומה, טראק משותף להימלאייה, הטמנה של פרחי פקעת, מטפל-קנה-סוף ועוד ועוד. אני חושבת שהנקודה הזאת, בה המטופל הופך להיות יקר עבור המטפל, נגזרת במידה רבה מתוואי הדרך בה צועדים שניהם. לפעמים זה קורה כשהפקעת מצמיחה את הניצן הראשון, לפעמים זה קורה במדרון החלקלק והמסוכן בדרך לפסגת ההר, לפעמים זה קורה כשהרוכב מצליח לדווש לבדו, ולפעמים דווקא כשהוא עף מהאופניים, קם, מנער את האבק ומנסה שוב. לא בטוחה שיש לי מענה בשבילך היום, ואיכשהו, אני מרגישה שזו שאלה שיכולה להישאר קצת עמומה. אני רוצה לקוות שתצליחי להאמין לגברת שלך. שולחת גם אני חיוך של ניסיתי :-)) שלך ליאת

ליאת יקרה עד מאד, עם פתיחת המשמרת האחרונה והמרגשת, רז קטן לי - ההודעה, אותה הודעה שלך משבוע שעבר, קרעה אותי לגזרים בעיתוי בו היא הגיעה. נשבר לי הלב. ועוד יותר בשבת ועוד יותר בראשון. יודעת שרשמתי מילים שנשמעות קיצוניות ככה, אבל באמת, האמיני, עוצמות היו, והן משמעותיות ביותר עבורי. רעדתי, כמעט התייפחתי (ושנים ארוכות שאיני מצליחה לבכות ולדמוע ממש. גוש אבן שכמותי). משך שבוע ניסיתי לחשוב, לנסח. זיכרונות, דברי פרידה, קשרים והקשרים. לתמצת, לחבר, לגבש ו"להוציא לאור", אך לא הצלחתי כמו ש"צריך"... לא יכולתי כך. נורא חסרה לי מציאות, דו שיח אמיתי וזמן. פרידה וירטואלית, מקום שבו מראש הגבולות כל-כך מטושטשים - מתבלבל לי... ו... עוד במיוחד סביב קשר, נפרדו?ת, סיום וסוף. בזמן האחרון אני מבקשת מציאות כל-כך, עם נפח, וקצת חוששת שאם אכתוב מעמקי לבי ואשלח למרחב הזה - כשזה *רק* במרחב הזה, המרחב הוירטואלי - אזי מילים ומשפטים יאבדו מערכם, יאבדו ויהיו חסרים מאד. איכשהו חבל לי לעשות להם את זה עכשיו. חבל לי לעשות לך את זה. את ראויה להרבה יותר. אעפי"כ ולמרות הכל - (as good as it gets) - ליאת יקרה, כתבו לך נפלא משאוכל, ואוסיף מעט ממני (טיפונת בים ברגעים של קצת לפני). תודה על מה שאפשרת פה. איש איש מצא לו שימושים שונים בפורום בעתות שונות. אני יודעת, שהמכלול שכאן יכול לקרות רק הודות למישהו מיוחד במינו. הענקת לפורום דבר מופלא ומאד לא מובן מאליו, ובכל פעם מחדש. ודאגתי לך, דאגתי שתשמרי על עצמך. וסמכתי. כנראה שאתגעגע הרבה יותר ממה שאני מסוגלת להעלות על הדעת. תהיי חסרה הרבה. מוקירת תודה. המון המון ממנה. את מותק אמיתית, הפחת חיים וזרימה בפורום, כן... דברים טובים תמיד מסתיימים, ואולי זה בעצם חלק בלתי נפרד מהיותם טובים... ח ז ק      ח ז ק      ו נ ת ח ז ק שלך, (mp / א.ה. )

ל.... היקרה- כל כך נעים לקרוא אותך. אני בטוחה שאיש השיחות שלך גאה בך :-)

היום אקרא לך דג מעמקים... אני דווקא זוכרת היטב את הפעם הראשונה ההיא, בה חדרת לתודעתי. זוכרת עד כמה ריגשו אותי המילים, אותו כתב הגנה רגיש ומורכב שהצלחת לארוג במילים, על טיפול בכלל ועל הטיפול שלך בפרט. גם אני, כמוך, מתקשה למצוא בימים אלה את המילים הנכונות, שיצליחו לכוון ברמת הדיוק את מה שרוצה כל כך להיאמר. אולי באמת הכי נכון לנו עכשיו ליהנות עוד קצת מהביחד, להסתופף בצל קורתו של הפורום שלנו, לשמוח על קיומו, ועל כוחו להשתמר ולהתגלות בכל פעם מחדש, מכוח רצונם הטוב של עוד ועוד אנשים. אני מודה לך על מילותייך החמות, ומאמצת אותן אל לבי בשמחה. שלך ליאת

לא מוכנה להיפרד. עדיין מאד לא מוכנה. עדיין מאד לא מוותרת על האחיזה. תלויה. תרה אחרי הקול הפנימי שיניח ויסגור וישמיע: הי, "אנחנו" מכירים אותך אנחנו מזהים אותך. יודעים מי את כמו שאת. בלי מעטה החרדות וההסוואות העבה. אוהבים אותך למרות החלקים המכוערים והחולים הארסיים והרעילים שבך. סולחים. זוכרים ומכירים את היופי שבך. הרוך. יודעים עד כמה את מתאמצת. משקיעה. מבקשים סליחה על ההכאבות. על אין הבנה. חשים חמלה. מחברים. רואים אותך באופן שלם. לדעת לתת. לדעת לקבל (שזה עוד יותר לתת ולוותר...). להשתמש בטוב. לשמור עליו. עדיין לא שם ולא נסגר. כל-כך פתוח. הקצב איטי כל-כך, ומאוחר כל-כך, והמשאבים מתדלדלים מידי. ליאת יקרה, ראיתי איך אמירות יפיפיות נפרשו בהומוגניות מופלאה מדודה על כולנו. משתמשת במילותייך שלך, בגיוון, בעושר, בחידוש, כדי להיזכר במה שקל לי לשכוח. הלוואי ויבוא יום ואוכל לקחת גם לעצמי. מכאן ומכאן ומכאן ומכאן. להרכיב. לבסס. לייצב. זאת העבודה הרצינית שלנו בטיפול. רק, רק בטיפול הזה התחלתי להבין בכלל מה זה טיפול. לכן, לפעמים אפשר לשמוע אותי כאן משמיעה את הקול החזק הזה, אותו "כתב הגנה"... "מפגרים, אתם לא יודעים מה יש לכם בידיים, כמה תקווה". ובמיוחד לצעירים, לכם יש את השנים... כמה אני נלחמת. הוא טוב איש השיחות שלי. הוא ממש טוב. כנראה שאוכל לשוב לכאן רק מאוחר, אז " היי חכו לי ושמרו מקום, טוב? בכאב ובסקרנות בוקר של אור |כאן רשום שמי|

אשת יקרה, היש פחות "גוש אבן" ממך? שומרת לך מקום :-) יעלה

סוף סוף רשמת את שמך :-) זה ממש הרגיש כאילו הוא באמת רשום שם.. ודאי לא תמיד קל להסתובב ללא שם קבוע. לפעמים קל יותר אולי, אבל לפעמים פחות.. כך אני מנחשת.. אני שמחה מאוד לשמוע שאיש השיחות שלך טוב. אפילו ממש טוב :-) מעיזה לומר שהוא לא עושה את העבודה לבד.. שכנראה גם השותפה לעבודה החשובה הזו לא רעה :-).. יש בך כל כך הרבה, אשת, כל כך אוהבת לקרוא ממך.. וכן, *כמה* את נלחמת.. והמלחמה מניבה פירות לאט לאט, ואת מספיק רגישה כדי להבחין בהם צומחים בשקט.. נובעים בך.. באיזה יופי עדין, שברירי, ובכל זאת נועז ונוכח :-) וכל כך אוהבת לקרוא את המילים שלך לליאת.. אולי אני מלבישה עלייך משלי, אבל יש בי גם משהו קצת שמח שקשה להיפרד.. לא יודעת. אולי זה לא קשור אלייך. אני נזהרת.. אנצל את ההזדמנות להתנצל שלא הגבתי על המילים החמימות והטובות שלך מאחור... (זיהית אותי, נכון?) דווקא הגבתי שם, אבל לצערי זה (שוב) לא הועלה הנה... אז תודה מאוחרת ממני.. לילך

אשת אהובה (ממש כך) הלב שלי תמיד מתרחב בשמחה כשאת כאן. מסכימה עם יעלה בכל ליבי, ושומרת לך מקום (ביני לבין נמש) מכל משמר. שלך, נועם

האם פטור מצה"ל על רקע נפשי (פרופיל 21) מהווה בעיה ללימודי פסיכולגיה תואר ראשון, שני בקלינית ורישום במשרד הבריאות? אם עשיתי שירות לאומי של שנה זה בסדר?

שלום נעמה, הקבלה ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה מותנית בעמידה בדרישות הקבלה האקדמיות, שהן - כמו תמיד - ציוני בגרות ופסיכומטרי. לימודי התואר השני מותנים בציוני התואר הראשון, ציון מבחן המתא"ם, המלצות אישיות שקיבלת ממקומות בהם התנדבת בעבודה טיפולית כלשהי, המלצה אקדמית מאיש סגל שהכיר אותך, ולבסוף - הצלחה בראיון האישי או במרכז ההערכה של המוסד האקדמי בו תרצי ללמוד. כחלק מנוהל הקבלה לתואר שני, תידרשי לפרט קורות חיים, וסביר להניח שיהיה מי שירצה להתעכב על הנתון הזה, כמו על כל נקודת ציון מרכזית בתולדות חייך העשויה להשפיע על מי שאת. המידה בה זה יוכל להשפיע על סיכוייך להתקבל תלויה באופן בו זה יוצג ובמידה בה הנושא עדיין נוכח בחייך. אנשים רבים מעלים במסגרת הראיון האישי אירועים קשים מעברם, ויש משקל רב לאופן בו הם בחרו להתמודד איתם. אירוע טראומטי או קשה כשלעצמו אינו סיבה לפסול מועמד מתאים. מאחלת לך הצלחה רבה ליאת

קודם כל תודה על התגובה המהירה. ההחלטה שלי לא להתגייס נבעה מסיבות רבות, אידיאולוגיות במידת מה, האמונה כי שירות לאומי יתרום לי ולחברה הרבה יותר משירות צבאי ובעיקר בעיות אישיות, בעיות בבית, חרדות ולחצים שהקשו עלי להתמודד עם המסגרת הצבאית. אחרי שנתיים וחצי של טיפול (שעדיין נמשך) אני מתמודדת הרבה יותר טוב עם לחצים, הספקתי בשנה לסיים את השירות, לעבור בחינה פסיכומטרית בהצלחה, להשלים מעט בגרויות וזאת רק על מנת שאוכל להתקבל ללימודים.העניין הוא שעכשיו אני לא כל כך בטוחה שזה מה שאני רוצה.. אני חוששת שהמסלול תחרותי ומלחיץ מידי בשבילי. התחום אמנם מאוד מעניין אותי ואני אוהבת ללמוד ככה שלא מפריע לי המסלול הארוך אבל מפחידה המחשבה שאתחיל ואחרי תקופה אתחרט, או גרוע מכך, אכשל. אני יודעת שיש לי עוד זמן, אני רק בת 19 וחצי ורוצה להתחיל ללמוד בעוד למעלה משנה אבל זה מדאיג אותי. אני לא מחפשת עצה וגם לא רוצה שמישהו יחליט בשבילי אבל אני מרגישה שאני ממש לא יודעת מה לעשות.בטח את שואלת את עצמך למה אנילא מדברת עם הפסיכולוגית שלי על הנושא והתשובה היא שאני פשוט מפחדת, מפחדת שהיא תחשוב שאני לא מתאימה למקצוע. מקווה שתוכלי לעזור לי, נעמה

שלום אני גרה באיזור חדרה ורוצה לדעת שמות של פסיכולוגים באיזור או המלצה על אחד כי גם הרופא משפחה שלי לא מכיר

שלום אור, איננו נוהגים להמליץ מעל גבי הפורום, אך אם תצרפי כתובת מייל מעודכנת, אני מאמינה שיישלחו לך המלצות למייל (אולי גם אחת ממני). בברכה ליאת

ליאת, אני מעביר לך היום בפעם האחרונה את משמרת ניהול הפורום. הייתי שותף להתלבטויות הקשות שליוו אותך בקשר לצעד הזה ואני יודע עד כמה זה היה קשה לך, ועדיין קשה. אבל למרות שידעתי על החלטתך, בכל זאת כאשר ראיתי את הודעתך בשבוע שעבר היה לי קשה, קשה לעכל שזה אמיתי, שאת באמת עוזבת. את היית פה כאשר הצטרפתי, את ליוית בהתלבטויות, ברגעים שמחים וברגעים מורכבים בפורום ומחוצה לו. את נוכחותך כאן קשה לכמת במילים, במובנים רבים עיצבת את דמותו של הפורום והפכת אותו למקום הכל כך משמעותי הזה. אני בטוח שאת מה שהבאת לפורום תביאי לכל מקום אליו תבחרי ללכת בהמשך, והאנשים שיהיו סביבך ייהנו מנוכחותך, ובכל זאת קצת צובט בלב שכאן לא תהיי עוד. אז שיהיה לך בהצלחה בכל מה שתעשי, דרור

גם אני מתרגשת לקבל בפעם האחרונה את המשמרת שלי בפורום. כאב הבטן המוכר, השמור למקרים של התרגשויות מיוחדות, כבר כאן. כל כך הרבה רגשות מעורבים... את דברי הפרידה שלי, אני בוחרת להשאיר לסיומה של המשמרת הזו, שם גם המילים האישיות אליך. בינתיים תודה, וסוף שבוע נעים ליאת

ד. שלום, כפי שאת רואה הפורום פתוח, אם כי אני מבין שייתכן והבלבול קשור גם להיעדרות של דוד ואולי גם לפרידה של ליאת. דרור

באה הנה לשמוע קולות אחרים, הקול שבי רק רוצה להקל את הכאב בלחתוך בבשר החי, נזכרת כמה הקלה הייתה בפעולה הטכנית הזו, כל כך לא רוצה לדעת שזו אלטרנטיבה בכלל, נלחמת ברצון הזה והוא כל כך מזמין את החמימות שבו ואת השקט שלאחריו. אני כנראה באה הנה כי פוחדת נורא פוחדת שזה מה שעובר בי כל היום. הכאב כל כך גדול שמה שנשאר זה הגוף שיהיה לי לנחמה.

אורלי שלום, אני מבין מדברייך שאת חשה כאב נפשי רב, שאת כמהה להקל עליו בדרך כלשהי, גם אם זה אומר לפגוע בעצמך. אבל אני שומע גם את הרצון שלך שזו לא תהיה אפשרות בכלל, שתמצאי דרך אחרת להתמודדות ולהפחתת הכאב. אני חושב כמותך, אני חושב שיש דרכים נוספות להפחתת הכאב כמו גם למציאת דרכים להתמודד איתו מלבד חיתוך. אחת הדרכים היא דרך טיפול ואני ממליץ בחום שתפני. כעת, בזמן המיידי, נסי למצוא תחליף לאקט הזה, למשל בכתיבה כפי שעשית כאן. אולי בשיתוף של חברה או אדם קרוב במה שעובר עלייך, כך תרגישי פחות לבד, אולי פחות ריקנות והצורך לפגוע בעצמך יפחת. דרור

דרור,יש רגעים בהם נראה לי שאני באמת נמצאת באי שפיות זמנית.(במבט לאחור). ואני שואלת האם יתכן שבכול פעם שאני פוגעת בעצמי(יש פעמים שרק לאחר מעשה אני מגלה באיזה עוצמה דברים נעשו)זה בעצם אי שפיות זמנית?לפעמים זה מרגיש כך, ומצד שני זה כן נעשה במודע.אבל איך זה הגיוני להיות שפוי ולא שפוי באותו הרגע ממש.כלומר- אני יודעת מה אני עושה,אבל הרבה פעמים לא זוכרת שהמשכתי עם הדברים עד לאן שהם הגיעו.קשה להסביר.אני שפויה או לא?

שלום לך, איש שפיות מוגדרת כמצב בו לא יודעים להבחין בין טוב לרע. מדברייך לא נשמע שאת אינך יודעת להבחין בין טוב לרע. אבל כן נשמע שבשלב מסויים, בזמן שאת פוגעת בעצמך את מתנתקת בדרך כלשהי מהתחושות שלך עד למצב שאת לא זוכרת מה קרה. בכל מקרה אני ממליץ שתפני לטיפול תנסי להבין מדוע את פוגעת בעצמך, וכך תנסי גם למצוא דרכים חלופיות להתמודד עם הכאב שאת חשה. אני מניח שבתוך הטיפול יעלו בין היתר גם דרכי ההתמודדות שלך כיום שכוללות גם התנתקויות ממצבים לחוצים. דרור

:-((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((נמאס לי מהמטפל הדפוק שלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני מתקשרת והוא הסכים שאני אתקשר מתי שאני צריכה והוא חוזר אלי אחרי שעה! מואני יושבת ומחכה כמו משוגעת מה אם אני ימות בשעה הזו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איפה הדאגה שלו וכל המילים היפות שלו מה איתי?????????????????????????????? שילך יחפש מישהי אחרת שתשלם לו על השקרים שלו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אל תגנו עליו אתם הפסיכולוגים אני חוזרת לחברים שלי אחרי דקה לא אחרי שעה או אומרת להם אני יחזור אליכם מי הוא חושב שהוא????????????????

שלום רב לך דוקטור אני סובל ממחלת סכיזואפקטיב אני מטופל 8 שנים של אחרי הרבה נסיונות היום אני על ליתיום1500מ"ג וקלופיקסול 20מ"ג ולפונקנס250מ"ג וקלונקס2"ג ודקינט 4מ"ג לצערי אני מקבל המון תרופות זה עוזר לי כי ניסו עליי כל התרופות החדשות וגם את הישנות עד שהגעתי היום לאיזון השאלה היא ככה אני כשאני יוצא מהבית אני חושב שלא נעלתי את המגירה או שלא סגרתי את הדלת דברים מה סוג הזה אין שטיפת ידיים או בודק דברים פשוט רציתי לדעת מה הסימטומים אם סגרתי את הדלת או המגירה

שלום לך, בכותרת רשמת בן אדם וחשבתי שאין מתאים מכותרת זו בכדי לפתוח את תגובתי. העובדה שאתה סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית לא נראית לי כקשורה קשר ישיר למחשבות שלך האם סגרת את הדלת. אלו מחשבות המאפיינות הפרעה אובססיבית קומפולסיבית ומופיעות במינון כזה או אחר אצל אחוז לא מבוטל באוכלוסייה. אצל אחוז קטן יותר זה מתפתח לכדי פגיעה מהותית בתפקוד בשל הצורך לחזור ולבדוק שוב ושוב דברים. ממה שאתה מתאר העוצמה של מחשבות אלו אצלך אינה גבוהה, ואינה פוגעת משמעותית בחייך. בכל מקרה אתה יכול לחפש באינטרנט את המאפיינים של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית. למידע נוסף. דרור

יש לי בעייה אשמח לקבל עיצה ועזרה מהנהלת הפורום. לפני כחודשיים פניתי עם ביתי, נערה בגיל העשרה לאבחון אצל רופאה פסיכיאטרית פרטית. לצערי שילמתי לה בשיק שחזר. בגלל מצבי הכלכלי ביקשתי ממנה לפרוס לי ל שני תשלומים. (אני מודעת לכך שעלי לשלם, ואף מוכנה) הבעייה היא שמזה מספר ימים אותה רופאה מתקשרת אלי, הן לבית והן לנייד עשרות פעמים ואף בשעות לא שגרתיות..... והיום השאירה לי הודעה מאיימת בטלפון הנייד, בה היא מאיימת שאם לא תקבל את הכסף, היא תפנה למשטרה ולפקידת הסעד, ותספר שאני מתעללת בבת שלי. אני כמובן שמרתי את ההודעה המאיימת. שאלתי היא לאן עלי לפנות כדי להתלונן על איומים אלו? אשמח לקבל כתובת, ואף מספר טלפון. תודה.

שלום לך, דרישה לקבלת תשלום עבור עבודה היא לגיטימית בהחלט ללא קשר למקצוע בו עוסק האדם. יחד עם זאת אני מבין מדברייך שאת מעוניינת לשלם ומנסה למצוא פתרון לשם כך. אם אכן כוונתה הייתה להעליל עלייך כפי שאת טוענת הרי שזוהי האשמה חמורה. במקרה שכזה אני כפסיכולוג לא יודע יותר מאשר כל אחד אחר מהי הכתובת הנכונה. אבל אני יכול להציע לפנות לאיגוד הרופאים הפסיכיאטריים, ובמידת הצורך אף למשטרה (למרות שכאמור איני בטוח בכך וייתכן שיש להתייעץ עם גורמים המצויים יותר בנושאי החוק). דרור

עד כמה כדורים נוגדי דיכאון גורמים לקהות ריגשית בעיקר ברגשות אהבה בין גבר ואישה?

מטי שלום, כדורים נוגדי דכאון גורמים לעיתים לקהות רגשית, ובתוכם כמובן גם לרגשות אהבה בין גבר ואשה. תופעת לוואי נפוצה הקשורה בנושא זה היא הפחתת החשק המיני, דבר שלעיתים מביא לתחושה שאין רגשות חזקים כלפי הצד השני. חשוב להדגיש שאין מדובר בביטול כללי של הרגשות והחשק המיני אלא בהפחתה מסויימת שלו, המשתנה מאדם לאדם. דרור

שלום לכולכם ותודה אני לא מבין כולם מדברים על ההעברה אם אני מכיר את המושג זה אומר שלי לא תהיה העברה בטיפול? אני יכול לדעת כשזה קורה בגלל שאני מכיר את התופעה? איך יודעים שזה קורה זה קורה שהפסיכולוגים שמים לב כשזה קורה ואז הם אומרים למטופל שזה העברה? קצת הסבר על הנושא הזה תודה רבה

שלום לך, העברה במהותה הינה תהליך לא מודע. לכן אין זה משנה אם אתה מכיר את המושג או לא, בתוך טיפול זה יקרה. אתה תרגיש כלפי המטפל שלך רגשות המשקפים וקשורים לרגשות שיש לך כלפי דמויות משמעותיות בעברך. חלק משמעותי מחווית הטיפול היא להתייחס ולעבוד עם ההעברה שלך, כלומר עם מה שקורה בחדר בינך לבין המטפל. לשם כך אין צורך לציין כי כרגע הייתה העברה. דרור

אני צריכה שהפסיכולוגים יענו לי וגם המשתתפים.... אני בטיפול ובשבועות האחרונים התחלנו לדבר על נושא שהוא קשה לי מאוד פרידה מחבר שלי..... כשנגמרת השעה הוא אומר לי זהו נגמר הזמן בדיוק שניה שזה נגמר ואז גם אם קשה לי מאוד אין זמן.... ואז בדרך אני כועסת ומבטיחה שיותר אני לא חוזרת ושתי פגישות אחר כך שותקת! למה הוא לא דואג שאני אצא מהפגישה בסדר ולא רואה שאני נסערת? מה אתם חושבים שאני צריכה לעשות????? גם למשיהו כאן זה מפריע או שאין :-מצב שזה קורה((((((((אני מיואשת ממנו..!

שלום לך, אני יכול להבין את תחושת התסכול והפגיעה מכך שלא משנה מה הפגישה מסתיימת בזמן, שהיית רוצה שיתחשב במצב ויוסיף מספר דקות. אני מניח שזה יכול ליצור תחושה שלא באמת אכפת לו. אבל למרות הקושי אני חושב שזהו נושא חשוב שיש להחזירו לתוך הטיפול, להביא את התחושות הקשות שלך, לא בשתיקה מתוך משאלה שהוא יבין, או רצון לפגוע בו. אלא במילים, לומר שזה מפריע לך. לשתף במה שאת מרגישה, ולבסוף גם לחשוב על פתרונות ביחד. למשל לבדוק האם היית מעדיפה שהוא יכין אותך לכך שהפגישה עומדת להסתיים מספר דקות לפני.

ערב טוב יש דבר כזה רגרסיה בטיפול מה זה? מה קורה למטופל במצב כזה ואיך המטפל מתמודד עם זה?

שלום לך, לרוב נהוג לראות רגרסיה בטיפול כמצב בו המטופל חוזר, בשל התנאים המאפשרים זאת ובשל הרצון והצורך שלו בכך, לשלבים מוקדמים יותר. אין הכוונה להיזכרות בעבר, אלא להתנהגות וחוויה שאפיינו אותו בעבר. למשל תלות חזקה שמתפתחת במטפל, רצון להרגיש כמו ילד שניתן לטפל בו, ועוד. רגרסיה לרוב מקדמת את הטיפול שכן על ידי חשיפה בתוך החדר לאותם מקומות ודמויות משמעותיות ראשוניות שעחווה המטופל ניתן לעבד ולפתח את אישיותו כיום. דרור

אני לא מבינה מה אנשים רוצים ממני!!!!!! דיי גם ככה כל החיים שלי סבלתי רק בגלל אנשים רק בגלל שלא נאה להם שאני קיימת אני כבר לא יודעת מה לעשות עד שאני מרימה את עצמי ואני מעריכה את עצמי ואוהבת את עצמי ואיך שאני נראית אני מציבה לעצמי מטרות ומתכננת כל כך הרבה דברים כי אני כל כך רוצה לחיות אבל תמיד תמיד יבוא הבן אדם שיוריד לי את כל הביטחון ויגרום לי לרצות לוותר על הכל כל הזמן צוחקים עליי מאז שהייתי קטנה כל מקום שאני הולכת תוקעים בי מבטים ויורדים עליי ומרביצים לי בלי שום סיבה רק בגלל שהם לא אוהבים איך שאני נראית ונמאס לי להתמודד עם כל זה לא רוצה שיאהבו אותי לא רוצה חברים לא רוצה כלום אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט שאני ילך ברחוב ואף אחד לא יסתכל ולא ידבר איתי שיתנו לי כבר להמשיך את החיים שלי ולהתקדם נמאס לי לסבול ככה נמאס לי לבכות כל יום על משהו שהוא לא בידיים שלי ומה כבר יכול לעזור בנושא הזה?? מה מה??? אני לא יכולה להשתלט על כל האנשים בעולם כי זה אשכרה ככה כל בן אדם שרואה אותי ואנשים שלא מכירים אותי בכלל חייבים לרדת עליי ואי אפשר שלא להתייחס כי זה פוגע זה שבר אותי כל החיים שלי ככה אנשים ואנשים צוחקים עליי אני הבדיחה של כולם לפעמים חשבתי על למות אבל זה כל כך לא מתאים לי אני לא רוצה לוותר על החיים האלה כל כך קשה לי לוותר על כל החלומות שלי אבל מצד שני אי אפשר פשוט אי אפשר להמשיך ככה שאני רק יוצאת לרחוב כולם מסתכלים ומדברים עליי מה אני אמרורה לעשות??. לנעול את עצמי בבית?? חשבתי להפוך להיות עבריינית שכל מי שידבר איתי אני פשוט ידקור אותו או לא יודעת מה יעשה לו רק בשביל שאנשים יפחדו להתקרב אליי אבל זה רק בראש שלי כי אני לא מסוגלת לעשות דברים כאלה אין לי לב לזה אנשים לא מכירים את הפנימיות שלי שיש לי לב טוב אני ממש מפחדת לצאת למקומות אפילו לרחוב כי אנשים צוחקים עליי ולפעמים קוראים לי ומרביצים לי ואני לא ילדה קטנה אני ממש גדולה כבר עד מתי זה ימשך למה לא עוזבים אותי כבר זהו עצרתי את החיים שלי אני לא יכולה לחיות ככה אבל מה אני יעשה מה אני אשמה אני לא מבינה! אין יום שעובר בלי שמישהו יצחק עליי בגלל זה כשאני יוצאת לרחוב אני רועדת מפחד ואני נמנעת לגמריי ללכת לאירועים מסיבות ומקומות שיש הם הרבה אנשים ואני לא חושבת שאני מכוערת אני פשוט שונה מכולם אז דיייייי שירדו ממני גם כשאני בוחרת לא להתייחס ואני אומרת אני לא יבכה אז כשאני לא מתייחסת לאותם האנשים ולא עונה להם הם מתגרים בי יותר עד כדי כך שהולכים אחריי ברחוב ומציקים לי ועושים לי בושות אוף נמאס לי כבר

א שלום, אני יכול הבין מדברייך עד כמה כל יום ויום הוא מאבק בשבילך, עד כמה כל דבר אינו פשוט, אפילו יציאה לרחוב. ההרגשה שלך היא שמסיבה כלשהי שאת לא מבינה אותה כולם סביבך נגדך ואת נשארת בודדה בניסיון להתמודד מול זה. זה נשמע לי קשה מאוד ואני חושב שחשוב לנסות למצוא לפחות מקום אחד בו לא תרגישי כך. מקום שייתן לך אפשרות להרגיש קצת אחרת, ואולי בהמשך יוכל לעזור לך למצוא מקומות נוספים מלבדו שייתנו לך להרגיש את השקט שאת כה מחפשת, כי כרגע את כועסת ומפוחדת. מקום כזה יכול להיות טיפול פסיכולוגי. לי נראה שטוב יהיה אם לא תישארי לבד עם כל החששות הללו והתחושות הללו. דרור

קבוצת "תיאטרון אנושי" מעלה הצגה חדשה, הנוגעת באומץ לב בקולותיהם של המתמודדים. ערב גאלה יום ד', 16.7.08 בשעה 19:00, באולם מופעים, קיבוץ מזרע. "קולות" "הצגה אמיצה ומטלטלת, ריגשתם אותי מאד" קולם של מתמודדים עם פגיעה נפשית הוא קול שמעטים מאיתנו שומעים. קול דומם. קבוצת "תיאטרון אנושי" מעלה הצגה חדשה, הנוגעת באומץ לב בקולותיהם של המתמודדים. קולות שלרוב מוסתרים מפאת הסטיגמה החברתית. שמיעת קולות, חיתוך עצמי, התמודדות של אם לנפגע נפש בתקופת האשפוז והשיקום, הצצה ליומה של העובדת הסוציאלית, התיוג החברתי והפסיכיאטרי, השיפוטיות של החברה והמשפחה, כולם קולות שמשתחררים ופורצים על הבמה עם כאב, הומור, ואופטימיות. הטקסטים כולם נכתבו על ידי חברי הקבוצה, מבוססים על חוויותיהם האישיות ומבטאים את קול הקושי וההתמודדות, לצד קול השיקום, ההחלמה וקולה של התקוה. בתוכנית: ברכות דברי פתיחה - מירה פרבשטיין דר' הלה הדס – מנכ''לית עמותת "אנוש" יוסי גושן - יו"ר הסניף אייל בצר - ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל דר' אלי גרינר – פסיכיאטר מחוזי, צפון * מופע אקוסטי של הזמר דודי לוי * מופע בכורה של ההצגה "קולות" בביצוע "תיאטרון אנושי" סדר הקטעים: "hey you": נטלי "הקול השיפוטי" מאת גלי סימון,עומר וייס וגליה אפשטיין אשבל: סמי, נתלי, גלי, שלהבת, מיכל ומזל "קולה של אמא": ע"פ סיפורים אישיים של אמהות למתמודדים ב'אנוש' עפולה: חנה "התשמע קולי?": מאת שני סרור: שני ושלום "דיאלוג": ע"פ סיפור אישי של חפציבה ברקת: חפציבה, גלי וגליה "אובדת" סוציאלית: מאת מיכל ספקטור: מיכל "כאב":מאת גלי סימון וגליה אשבל: נתלי וגלי. יהודה, שלום, שני "קולות": מאת: עומר וייס, גלי סימון, גליה אשבל נטלי, חנה, מזל, מיכל, חפציבה. שני, שלום, שלהבת, מוט, גלי וסמי "הקול הקבוצתי": מאת גליה אפשטיין-אשבל, גלי סימון ועומר וייס: סמי, נתלי, שלום, חנה מוטי, מיכל, ויהודה. "קולות של תקווה": מאת יהודה זמיר: מזל ויהודה מחיר כרטיס 25 ¤ . ניתן לרכוש במכירה מוקדמת וביום המופע בקופה. לפרטים והזמנות אנוש עפולה 04-6528708, 077-3200248 כל ההכנסות קודש למען שיקומם של מתמודדים עם פגיעה נפשית. בימוי וניהול אומנותי: עומר וייס וגליה אפשטיין– אשבל לזכרה של אתי זהבי- גולדסטון ז"ל, שחקנית בקבוצת תיאטרון אנושי, שנפטרה במהלך החזרות להצגה. אנוש סניף עפולה - מרכז קובו רח' הבציר 24/א' עפולה, מיקוד 18313 טל' 04-6528708 טלפקס 04-6591599

שלום, היוזמה שמועלית כאן, שאני מבין שהיא מתמשכת, שנמעת כיוזמה ברוכה הנושאת בתוכה מטרה חשובה. דרור

שלום יש לי אבא בן 65. היו לו הפרעות נפשיות חזקות (אנטי סוציאליות כנראה) מגיל צעיר ואני לא ראיתי אותו הרבה שנים מסיבות שונות. הוא היה מנותק ממשפחה ומחברים ואימי התגרשה ממנו וזה שבר אותו. כיום הוא נכה עם שתי קביים. הוא אדם בודד החי בגפו. מה הרצונות של אדם בגיל כזה? מה יכול לשמח אותו? למה הוא זקוק? מה המחשבות של אדם בגיל כזה? האם ניתוח פלסטי יכול לעזור במשהו (כשהיה צעיר היה צריך) או שעדיף לחתור לעידוד רוחני או שגם וגם? האם חונכת צעירה שלמדה פסיכולוגיה יכולה לעודד אותו או שחונכת בגיל מבוגר? (לא נראה לי שאפשר למצוא חונכת בגיל מבוגר??)

מירב שלום, לא קל לראות אבא מזדקן ונחלש, ונשמע שאת מרגישה כלפיו רחמים ורצון לעזור לו ככל האפשר ולעודד את רוחו. אני מניח שחלק לא מבוטל מהרצון הזה קשור למרחק ביניכם לאורך השנים ורצון לפצות על כך. אבל ממה שאת מתארת זה לא קל ולא הולך להיות קל, אביך בחר עם השנים להתרחק מאנשים רבים. ייתכן שאף הורגל לחיות כך. לכן עצתי היא לנסות ולדבר איתו, מהמקום שלו ולהבין האם הוא זקוק למשהו, מה הוא היה רוצה מה היה יכול לשמח אותו. ואז לבדוק אם זה אפשרי. ייתכן בהחלט שהוא מתחרט על עברו, רוצה לשנותו ופתוח לשם כך, שהזקנה מעוררת בו דווקא רצון לשינוי. אך ייתכן גם שההיפך הוא הנכון. בכל מקרה הייתי מציע לא לעשות דברים, כרגע לפחות, ללא רצונו. כי מה שייראה לך כמשמח, למשל אדם שיוכל לדבר איתו, אינו הדבר שהוא רוצה בו. דרור

אם תוכלו להמליץ תודה רבה אלדד

אלדד שלום, אנא צרף מייל עדכני כך שחברי הפורום יוכלו להמליץ לך ישירות. דור

מה ענייניםם? אתה יכול להגיד לי למה התכוונה המטפלת שלי כשאמרה בעיה בקשרים בין אישיים? כי יש לי חבר כבר כמעט שנה:-) אתה יודע מה זה אומר או שבגלל שהחבר שלי לא יותר זמן אז בגלל זה?

שלום לך, בעיה ביחסים בינאישיים אינה קיימת רק כשאין קשר זוגי. לעיתים קיים מצב בו אדם אינו מסוגל לחיות ללא קשר, מרגיש ריקנות, וחרד באופן תמידי להישאר לבד. גם מצב כזה יכול להיחשב כקושי בקשרים. אבל לרוב המונח הזה מתייחס לקושי בתוך מערכת היחסים, עם בן זוג או עם הסביבה הקרובה. למשל תנודות בתחושות כלפי האדם עמו נמצאים בקשר, קושי לתת אמון ועוד. אבל בשורה התחתונה אני שומע אותך נפגעת מדברי המטפלת שלך וחושב שאולי תיפגעי גם מדבריי. לכן אני מציע שתביאי את זה לטיפול ותדברי איתה על זה מתוך ניסיון להבין למה התכוונה, ויותר מכך כיצד את יכולה להיתרם מכך. דרור

היי אני בת 27 ....בטיפול שלושה שבועות ואין לי כימיה עם המטפל הוא ממש לא קולע בכלום...כאילו סבבה הוא שותק וכל מה שעושים אבל כאילו חבל על הזמן הוא לא קולט אותי...כאילו מה לעשות לעזוב? למה אני משלמת אם הוא ממש לא קולע...

גיתית שלום, זו אכן התלבטות לא קלה. קל לומר תעזבי אותו, אבל אני מניח שאם זה היה כל כך קל לא היית כותבת לכאן. שלושה שבועות אינם הרבה זמן, ואני תוהה האם הוא יודע משהו מהתחושות שלך. האם אמרת לו שאת מרגישה לא מובנת, שאת מצפה למשהו אחר. האם דיברתם על כך. עצתי היא שתנסי קודם לדבר על זה. זה חשוב גם אם תחליטי בסופו של דבר לסיים את הטיפול. דרור