פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בחורה בסוף שנות ה20 לחייה, וחשה כנמצאת בריק בעולם. לכאורה חיה ומתפקדת אבל באמת זה אך ורק על מנת לשרוד. בשנים האחרונות עברתי מס עבודות שמכמה מהם פוטרתי לאחר כשנה ולא על בסיס אישיות אלא עקב חוסר התאמה לתפקיד(בשני המקרים המנהלות בכו כשהי צריכים להחליט...) כיום אני לא מסוגלת להחליט מה אני רוצה להיות איך אני רוצה לחיות או לקחת החלטות בכל נושא בכללותו. יש למישהו רעיון מה לעשות? לגבי טיפול- אין לי יכולת כלכלית לכך, ניסיתי דרך קופת חולים (טיפול חינם) אבל אמרו לי שצריך הפניה מרופא משפחה וזה מורכב להביא.אני נמצאת כבר במעין כלום חיה אתמה שהחיים מביאים ללא שאיפות או מטרות ולא נראה לי נכון כך.

חנית שלום, אני מסכים לגמרי עם דבסרייך בסיום, גם אני לא חושב שנכון לך לחיות כך, עם תחושה של היעדר תקווה בעתיד והיעדר תחושת משמעות בהווה. קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי לייעץ ולעזור לך למצוא כיוון מכאן, דרך האינטרנט, ללא היכרות מוקדמת. אני חושב שהמצב שאת מתארת שווה מאמץ להכנס לתוך טיפול ודרכו לנסות למצוא משמעות בחייך וככל שתקדימי כך ייטב. בינתיים אנסה לעזור מהמעט שכתבת, את מתארת עצמך כמי שאינה יודעת מה מתאים לה או מה היא רוצה. זו תחושה פנימית קשה. אחד הדברים שלעיתים מאפיין תחושה שכזו הוא ההרגשה שיש דבר אחד בלבד שמתאים, שימלא, ואז קיים קושי רב לקבל החלטה פן תקרה טעות והדבר הלא נכון ייבחר. זה מוביל להמנעות מבחירות וקבלת החלטות וייתכן שזה מה שקורה לך. אבל כאמור על מנת להצליח לקבל החלטה, למצוא משמעות, אני ממליץ בחום רב על כניסה לטיפול. דרור

תגידו לי פסיכולוגים ומטופלים... אני חצי שנה מטופלת אצל פסיכולוג וחושבת שאני עבודה שלו שנגמרת השעה וזהו מה איכפת לו.. בטח אחרי יש עוד מטופל וגם אליו הוא מחייך ומשחק אותה כאילו אכפת... מה זה המקצוע הזה פסיכולוג לעבוד על אנשים לשחק אותה בשביל כסף כאילו אלק הוא דואג לי אחרי השעה... ברור שאני יוצאת מהמשרד שלו אז הוא מכין את עצמו להצגה הבאה... למטופל הבא וככה הוא עושה כסף על חשבון הכאב שלי? (((((((((((((((((((!!!))))))))))))))))))))))))))))) ואני ועוד מטופלים שלו מאמינים למשחק שלו כאילו הוא אוהב אותנו ודואג לנו בטח שהוא יעשה פרצוף דואג ואכפתי הוא פסיכולוג הוא בטח עבר גם סדנא למשחק....! תגידו ליאת דרור ודוד מה זה המקצוע הזה בשבילכם גם אתם משחקים אותה יענו כואב לכם ואיכפת לכם מהמטופלים האשכרא פרייארים שלכם?

שלום לך תלולית, מדברייך נשמע לי שאת מרגישה שלמטפל שלך אכפת ממך, אבל זה לא נראה לך הגיוני משום מה. לא סביר שלמטפל שלך יהיה אכפת ממך, בוודאי לא אם יש לו עוד מטופלים והוא גם מקבל כסף על כך ומשהו מבפנים מתריע בך מפני הסכנה שבלהרגיש בנוח, בטוחה שאכפת לו ואז להתאכזב. אני באמת לא יודע אם אכפת לו ממך או לא, אבל אני מאמין שכאשר רגש מזוייף מרגישים בו. ואם כדברייך את מרגישה בתוך הטיפול שאכפת לו אני מניח שזה פשוט משום שזה כך. זה לא אומר שאין מקום לחששות שלך שהוא עובד עלייך, אבל נראה לי חשוב לנסות ולהבין האם את חשה כך רק מולו או רק מול פסיכולוגים או בעוד מקומות בהם את מתקשה לתת אמון, ובעיקר מתקשה להאמין שלאנשים אכפת ממך. דרור

אוקי אז ככה אני מרגישה שאני צריכה ורוצה הפסקה,לצאת מהמערכת יחסים שלי שאני נמצאת כרגע..אני יודעת שאני צריכה להתקדם הלאה כי זאת לא זוגיות שאני רוצה אם כך....מתה מפחד,כל כך חוששת,דואגת,עצובה,ומלאה ברגשות מעורבים,מהססת כל פעם מחליטה ומתחרטת הוא כבר התחרפן ממני....הוא יקר לי והוא עשה בשבילי המון טוב והוא חלק מחיי וממני...תקופה של 3 שנים רצופות של יום יום, פתאום המחשבה הזאת מלא להיות איתו בקשר מצמררת אותיי....אני עדיין אוהבת אך חושבת שהוא לא מתאים לי אני רוצה יותר בפעם הראשונה לא מתביישת להגיד את זה אם כך איך לאן ומה עושים עיזרו לי אני כבר חסרת כוחות.. פשוט נמצאת בפרשת דרכים ממש מרגישה שאני בצומת ולא יודעת לאן לפנות .....וזה לא מקל עליי כל המצב שלי מתלבטת עדיין עם להמשיך עוד שנת לימודים לא יודעת מה אעשה מרגישה כאילו הכל תקוע לי ואין לי ממש מושג בפעם הראשונה בחיי מה לעשות אשמח לחוות דעתכם המקצועית תודה על ההקשבה שבת שלום ומבורכת עדי!!!

שלום עדי, נדמה לי שבתוך כל הכאב שאת מביעה כאן, אפשר לשמוע נימה של הקשבה (חדשה?) לעצמך, למה שאת זקוקה באמת, ובעיקר למה שכבר לא באמת טוב, נכון ומספיק לך. ההבנה של מה נכון ומה צריך לא תמיד מספיקה, שכן יש צורך לקום ולבצע. יש מי שמצליחים לעשות זאת לבד, ויש מי שמעדיפים להיעזר באדם נוסף, שייתן עידוד ופרספקטיבה, המשגה ותובנה. טיפול פסיכולוגי יכול להציע את העזרה הזאת. מאחלת לך הרבה הצלחה והחלטות נכונות ליאת

היי ליאת, אני שמנה(מעל 100 ק"ג),שעירה מאוד בכל הגוף,למרות שאני בת 30 יש לי הרבה שיער לבן ובעייתי (לא קולט טוב צבעי שיער למרות שניסיתי את כל הסוגים/והרבה ספרים), ניסיתי להבהיר שיער,גיליתי שאני אלרגית לחומר. אני נאלצת למרוט עם מכונה רק באזור קטן, כי בשאר זה בלתי אפשרי לסבול כאב לאור סוג השיער הקשה והעבה, אבל גם זה כואב,מציק ומעצבן.(במיוחד בקיץ). אני חוששת לפנות לטיפולי לייזר בגלל שיש לי בעיה הורמונלית,והטיפולים עלולים לא לעזור או להחמיר את הבעיה. חוץ מזה יש לי עוד כמה דברים בעייתים מבחינת אסתטיקה. אני מרגישה דוחה ומגעילה, והכי גרוע שזה חסר תקנה. אני בטיפול כבר כשלוש שנים,נגעתי בנושא זה קצת,אבל לא ממש. לא ברור לי למה אני לא מעלה אותו.אולי בגלל שזה לא יוכל לשנות את המצב או את ההרגשה. אף אחד במצבי לא יכול להרגיש בסדר עם עצמו. אני מבינה שעדיף להעלות את זה בטיפול,ולא פה. ובכל זאת... קשה לי לפרט את זה בטיפול,ואני כבר מרגישה שמיום ליום יותר קשה לי לסבול את זה. נמאס לי להתמודד עם זה.

הייתי פעם שמנה קרוב למאה קילו על מטר שישים(לתקופה של שנתיים) ו ...ירדי במשקל כיום אני חמישים כפי שצריך להיות וכפי שהייתי תמיד. ללא עור מיותר וללא כלום הגוף חזר כמעט לאיך שהוא היה פעם (עם פאקים קטנים וזניחים ו..חזרתי לג'נסים של התיכון שאפילו הם גדולים עליי אז היום יש סקיני ג'נסים שיושבים עליי חבל על הזמן. ומחמאות מכל עבר אבל... אני יגלה לך סוד קטן: אני בעיני עצמי תמיד מכוערת! לא מזמן מישהו בעבודה לצלם אותי- כמעט קפצתי מהכסא, רציתי לברוח , שמתי ידיים על הפנים! הסמקתי- אמרתי לו שאני שונאת להצטלם שיפסיק עם זה! בלב אמרתי: לא כל העולם צריך לראות זוועה מצולמת כמוני. לכן אני לא מצטלמת של תהיה לזה עדות ושא"חכ יביאו לי תמונות לראות- כמה אני מכוערת. לכן הנה כיום אני רזה וחתיכה שיכולה ללבוש מידות זעירות בחנויות האופנה אבל- מרגישה מכוערת!

שיעור יתר,וכד' שייכים לטבע,ולא לנפש. כמובן שזה משפיע על הנפש. ואולי מחמיר תחושות קיימות. את הטבע מאוד קשה לשנות,ובמקרים מסויימים זה בלתי אפשרי. אבל, "קל" יותר ,או אפשרי, לנסות ולהבין את התחושות הנפשיות.

שלום לך אני אנסה לעזור לך לא כפסיכולוגית (כי אני לא )אלא בצד המעשי. לגבי השיעור:גם אם יש לך בעיה הורמונלית את יכולה להוריד את השיעור בשעווה זה פחות כואב מלמרוט עם מכונה,תחפשי קוסמטיקאית טובה ורגישה. לגבי השיער בראש:לכי לאחד ממעצבי השיער הטובים לא לסתם ספר והוא כבר יתאים לך את הצבע. לגבי המשקל:קחי את עצמך בידיים תירשמי למכון כושר ועם המשקל שלך מגיע לך כמה מפגשים עם דיאטנית דרך קופת חולים. את בטח חושבת הינה עוד מישהי בטח רזה ולא שעירה שמנסה לעזור, אז זהו שלא, אני במקור מאוד שעירה מקפידה להגיע לקוסמטיקאית פעם בחודש,יש לי מאמן אישי שאיתו אני עושה אימון ארובי וכח שלוש פעמים בשבוע ובשאר הימים אני שוחה והלכתי למישהו שבנה לי תפריט לפי הנתונים שלי(מסת שריר ,מסת שומן וכו'). אני למדתי שכל דבר ניתן לשינוי ושום דבר הוא לא גזירה משמיים. מאחלת לך בהצלחה(גם לי אני ממש בתחילת הדרך).

שלום לשתיכן, ברמה הפרקטית, איני מבינה הרבה באפשרויות שמציעים מכוני היופי השונים, אך נדמה לי שהמגמה היא של שיפור והתקדמות בטכניקות השונות להורדת שיער, וכנראה צריך להמשיך ולעקוב. ברמה הפסיכולוגית - כמו שהדגישה נכון הכותבת השנייה - יש חשיבות רבה לאופן בו אנחנו מפרשים ומתמודדים עם המציאות. איני תמימה, ואני יודעת איזה מקום מרכזי מקבלת החיצוניות בעולם המערבי המודרני. המשאלה ליופי (ורזון) המיטה שואה ממשית על המוני נערות ונשים צעירות, ששילמו (ומשלמות) מחיר כבד תמורת הזכות להלך כשרק עור מכסה את עצמותיהן. כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, אפשר להיות מאושרים ביותר מדרך אחת. אני מניחה שהיכולת להתעלם ממרכיב כל כך מרכזי בתפיסה שלנו את עצמנו היא לא פשוטה כלל וכלל. יש לזכור שהקיום האנושי הוא רב ממדי, מורכב, מגוון ובנוי מזירות שונות של תפקוד. אם את מרגישה שהטבע לא היה נדיב איתך בתחום אחד, אני מניחה שהוא חנן אותך בתחומים אחרים. נדמה לי ששווה להתאמץ ולהסיט את הזרקור אל המקומות היפים שבוודאות קיימים בך. מאחלת לך המשך מסע מרתק, ותגליות חשובות ליאת

אל דאגה,שומדבר לא חסר תקנה ,והכל הפיך ובר שינוי ,כמו שמנסה כתבה לך,יש פתרון לשיעור ,למשקל ולצבע השיער. אותי יותר מדאיגות התחושות שאת חשה בעקבות "הפגמים" הללו, נדמה לי שאם תשקיעי בשינוי הגוף תרגישי טוב יותר גם מהבחינה נפשית, אז שווה להתחיל "לעבוד". מקווה בשבילך שתראי את היופי שיש בך, ויש בך,שגם אם אינך מושלמת תוכלי להרגיש שלמה.עם עצמך. שלך ואיתך, חן

בתהום,והחושך מפחיד כ"כ החושך הפנימי כה מאיים. ובראש, שוב מלחמה שבה הכול מותר. קשה מאוד להלחם כל כך הרבה זמן-בעצמי. קשה לצאת נפסדת מכול מערכה,מתי יגיע סופה? מתי יוכרז תוצאותיה? מתי אנוח?! ליאת, לא שואלת פסיכולוגיה וגם לא רוצה מילים היום. כאלה יש לי המון בראש עכשיו, וזה רחוק מלהועיל. בחוצפתי- רוצה לבקש קצת יותר.יודעת שהשד הוא כן נורא כ"כ! ובכול זאת-הוא כאן. מוכנה? בשקט בשקט בלי מילים ומרחוק, להיות לי מלווה בתוך הראש. שזוועות הלילה הזה יאיימו קצת פחות. שיהיה בי הכוח להתמודד עם מה שיבוא. שאוכל לו- לסיוט הזה. שלא יכאיב מידי, שלא יאיים, שלא יפיל חזק מידי, שירפה קצת לפני שממוטט. בשקט בשקט בלי מילים ומרחוק, מוכנה?

שלום ד', הנה הגיע אור היום, המעיד כי שרדת את מפלצות הלילה. מאמינה מאד בכוחות שלך, ובטוחה - כמו במקרה של מעלה - שאפשר יהיה לרתום אותם למאבק. מקווה שהעובדה שלא נשארתי כאן אתמול בשעות הקטנות של הלילה לא נחוותה כנטישה. איתך ליאת

למרות שהרגשתי לגמרי ל-ב-ד(זה לא יכול להרגיש אחרת),זה לא נחווה כנטישה. וגם אם באיחור שמחה להבין שאת כאן ואיתי,תודה על כך. הלואי ויכולתי להאמין גם אני בכוחות שלי.יודעת שלא הרצון הוא זה שמחזיק בי כעט, אבל גם לא הכוחות- הם כן נטשו ומזמן.מרגישה מונעת בכוחות של אחרים,וזה כואב כל כך.שבויה של החיים בכול המובנים.ולהבדיל אלף הבדלות משבויי מלחמה, אין כאן כל משא ומתן(גם לא על החזרת גופה)סופרת ימים שעות ודקות, ליום בו אשתחרר מהשבי -תרתי משמע-.

שלום.אני בן 26 וסובל מתחושה של חרדה ואי שקט על רקע תקיפה אלימה שחוויתי בעבר. כיון שהנושא הציק לי מאוד וטיפול שיחתי לא עזר לי החלטתי לנסות טיפולים אלטרנטיבים בתוספי מזון שונים כנגד המתח והחרדה.כל פעם שתוסף לא עזר עברתי לתוסף אחר,קראתי על התוספים באינטרנט,חקרתי ולא הרפתי כדי לנסות למצוא מזור לסבל. עשיתי מגופי קוקטייל כימיקלים במשך 3 שנים.מאז אפילו הוחרפה החרדה ואני כל הזמן קורא בפורומים של פסיכיאטריה על הבעיות וזה מכניס לי כל מיני דברים וצרות של כל גולשי הפורום לתוך חיי וכמובן מגביר את החרדה שמא עשיתי לעצמי נזק בלתי הפיך,אולי שהתפתחה לי מחלת נפש וכו'.האם הפסקה מוחלטת של הקריאה בפורמים תועיל עבורי בהפחתת החרדה(עצם זה שלא אתעסק בזה כל היום) או שאין קשר ורצוי להמשיך לקרוא?

שלום יאיר, אתה מתאר מצב של מתח וחרדה אינטנסיביים בעקבות אירוע טראומטי בעברך, ומפרט ניסיונות התמודדות שלא עלו יפה. נדמה לי שאנשים - אולי בגלל החשש שלהם מתרופות - נוטים להעריך הערכת-יתר את כוחם המרפא של תוספי מזון למיניהם. אנשי מקצוע נתקלים חדשות לבקרים בהורים המלעיטים את ילדיהם בויטמינים ושמן דגים כדי לרפא אותם מהפרעות קשב וריכוז, או - להבדיל - באנשים החולים במחלות קשות, שהחלו להפציץ את עצמם בוויטמינים, כל זאת מתוך אמונה תמימה שלטבע כוחות ריפוי משלו. אין באמונה זו משהו רע במיוחד, מלבד העובדה המצערת שאנשים אלה נוטים לוותר על מה שהוכח ונמצא יעיל בהרבה כפתרון לבעייתם. אם נחזור אליך, הפיתרון או ההקלה לא יימצאו כנראה בפורומים אינטרנטיים וגם לא בויטמינים (לפחות להערכתי הצנועה), אלא בטיפול משולב של שיחות ותרופות נוגדות חרדה. אם שיחות באוריינטציה דינמית לא הרגישו כדבר הנכון לך, נסה לברר לגבי טיפולים באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית או דיאלקטית-התנהגותית, המתמקדות בטיפול בטראומה. בברכה ליאת

אני מרגישה מאוד לבד. אפילו כשאני עם האנשים הכי קרובים אני מרגישה לבד. בחדר הטיפול אני מרגישה לבד. עם עצמי אני מרגישה לבד. אני מסתובבת בחדרי ורוצה להתפוצץ מרוב עצבים, מהקושי וההתאפקות להוציא מילה. עוד מעט שנתיים בטיפול ועדיין מרגישה שלא מבינים אותי- שאני לבד. אני צועקת מבפנים אבל אף אחד לא שומע (המטפלת - לפעמים) אבל הצרחות, הבכי המר אני עושה לבד, אולי בכדי להרגיש לבד.! אולי?

שלום לילי, הלבד יכול להיות קשה מנשוא, בעיקר כאשר הוא מכרסם לאט, ונועץ את שיניו בכל זירת חיים אפשרית. כמו שאת רומזת בסוף דברייך, יתכן שקיים אצלך גם מרכיב של בחירה. נסי, לפחות בטיפול, לאפשר לעצמך להרשות לדלת להישאר מעט פתוחה, ולו כדי סדק. יתכן שההשתתקות שלך בטיפול קשורה לתחושה שאת לא לגמרי מובנת. זכרי שהעבודה בשניים - ממש כמו בכל זוגיות אחרת, משתכללת ומתפתחת דרך הכשלים וחוסר ההבנה, דרך התיקון ודרך הסליחה. התאזרי בזמן ואומץ, והמשיכי להתעקש על הביחד ליאת

כדי שלא אמצא את עצמי עוד מעט ממררת את חיי בבירות וכותבת דברים שקשה אחר כך להתנצל עליהם: זה לא עוזב. היו שבועיים טובים ואז שוב. את יודעת ליאת אני כבר לא ילדה, ויש לי ילדים, אחד כבר נער, ואני נוהגת בטיפשות של ילדה. יודעת ולא יכולה להשתלט על זה. הודפת נסיונות לעזרה כי כבר לא מאמינה. אז למה אני משתפת פה אותך? שוב הפחד? זו צריכה להיות צריחה שמפלחת אויר כמו אזעקה עולה ויורדת: אתם מבינים מה זה לחיות יום יום עם מחשבות אובדניות? עם רשימת הממוענים? התחלתי לשוטט בפורומים של תמיכה לכאלה שאיבדו קרוב בהתאבדות, להבין איך יהיה פה אחר כך. אני מאמללת אותם עכשו ואני אאמלל אותם אחר כך - אין מוצא. אני באמת לא יודעת מה אני רוצה. לא ממך. לא בכלל. אני הודפת וקוראת לעזרה בו זמנית. מהטיפול יצאתי אתמול באמצע. את בן זוגי אני מרחיקה, אני מסרבת לעוד סוגי תרופות. כאילו המדמנה הזו - למרות אדי ההבל שעולים ממנה - היא בריכה נעימה גם עכשו בחומו של הקיץ. אני אלחץ שלח, מדמיינת את גדודי האופטימיות שלך מתגייסים לעברי, אבל זו הפעולה הכי מורכבת שאני עושה לעצמי. לחיצה על מקשים. ההתגייסות שלי, הגדודים שלי, נמצאים בנפקדות.

לילה טוב מעלה עוד אני מחמשת את גדודי האופטימיות שלי, מאכפת את הסוסים, רותמת את הפרידות, עלתה בי המחשבה שאולי לא זה מה שאת צריכה עכשיו. אולי מה שאת צריכה זה שמישהו יישאר איתך שם במדמנה, כמו בז'קוזי קבוצתי כזה, ישתכשך איתך בכאב ויסכים להתבונן יחד איתך גם באפשרויות הרעות? אולי מה שאת צריכה כרגע זה מישהו שיעמוד בעוצמת הדציבלים של אזעקת האמת? אלמלא היו כאן כל כך הרבה עיניים, הייתי נכנסת איתך למרתפים האפלוליים של מחשבות המוות שלך, פותחת (רק ברשותך, כמובן) את המעטפות לנמענים, ומקשיבה לפנטזיות שלך על האין. על האין שלך. אבל לא עלי המשימה הזו, ואני יודעת שיש מי שאוחז במנדט. נדמה לי שלאחר איסוף מודיעין מדוקדק כנגד האוייב, היכרות עם מהלך ההתנהלות שלו, עם תכולת הימ"חים, עם אורך הנשימה שלו, רק אז יוכלו הגדודים שלך לשוב למערכה מעודדים ומחוזקים יותר. אחרי הכל, הגדודים שלך הם חוד החנית, בעוד אלה שלי, במקרה הטוב, מילואימניקים מלאי רצון טוב של ענף הווי ובידור. בברכת "בתחבולות תעשה לך מלחמה" ליאת

אני לא מתאפקת מלשאול האם יש לכם שם בבית ספר לפסיכולוגיה שיעור כזה במיחזור. מיחזור דימויים אני מתכוונת. מיחזור ושיכלול. זה מאוד אפנתי. בכל אופן בעלת המנדט מגוייסת למשהו אחר, פתאום נראה לי שהיא בכלל לא יכולה עלי. והגייסות שלי, מתוך המחבוא, חייכו למשמע המערכון של צוות הווי ובידור, ובעיקר למשמע ברכת הפרידה

שלום לך ליאת. אז איבדתי את אמא לפני שלוש וחצי שנים. אבל כפי שציינתי אני מתפקדת, עובדת ויוצאת עם חברים, אבל פשוט מרגישה מישהי אחרת, שמאמינה בדברים אחרים. אבל אני לא חושבת יותר על מחלתה גם התנתקתי מהמחשבה עליה כל הזמן (כפי שהיה קודם).. אבל לא מוכנה להתקרב מהדברים שלה. הרבה דברים מפחידים אותי יותר -מוות ומחלה-, אני שונאת לדבר עם אחרים על תחושותי אבל הקרובים כי כבר נפגעתי מחלק מהם... אז זוהי סיבת השינוי בתפיסת עולמי. האם זה עדיין אומר שטיפול אכן יעזור לי? או שאני אשאר כך

שלום ציפי, אני חשה שלמרות מאמצייך לחזור לשגרה, עדיין נוכחותו של האובדן גדולה, והימים הקשים של ההתמודדות עם המחלה והמוות עדיין נותנים בך אותותיהם. התיאור שלך לא נותן התוויות-נגד לטיפול פסיכולוגי. טיפול יכול לעזור אם רוצים להיעזר ומוכנים להשקיע בכך מאמצים. לטעמי, את יכולה להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי, גם (ואולי דווקא) בגלל רמת התפקוד הגבוהה שלך. בהצלחה ליאת

היי ליאתי, מה שלומך היום? חשבתי קצת על ההודעה האחרונה שכתבתי לנועם (נועם, מה? אנחנו ברוגז?) על להיות קטנה ולהיות גדולה. כדי להיות גדולה בחוץ, במציאות, אני צריכה להתרחק ממנה (מגברת פסיכולוגית). קשה לי להיות גדולה ויחד עם זה להיות קרובה אליה. דיברנו על זה לא פעם, אני אמרתי שאני מרגישה שזה לחיות תחתיה. היא אמרה שאני יכולה להיות גדולה יחד עם זה שהיא פורשת עלי כנפיים. לא מצליחה... מרגישה שזה מגביל אותי. בפגישה סיפרתי לה על צעד נוסף שעשיתי. היא שמחה ואני אפילו חושבת שהיא הייתה גאה בי. פעם זה היה מאוד מרגש אותי, היום פחות. והאמת היא שגם היה בי חלק שלא רצה שהיא תהייה גאה בי. אולי אני פוחדת מהתחייבות, מציפיות עתידיות... כמו שנועם כתבה, שאם אני יראה שאני יכולה, אהיה גדולה ויעשה צעדים במציאות, אז כאילו אהיה לי "אסור" להיות קטנה, חסרת אונים ומפורקת... אז עכשיו אני גדולה. ואנחנו רחוקות. (אבל את יודעת... אתמול הייתי במקום שלא רציתי להיות בו (כי אני מפגרת) וקראתי לה (בלב, כמובן) שתבוא ותיקח אותי משם. הקול שלה מופנם בי גם כשאנחנו רחוקות). שבת שלווה מחר, אה? נורית

לא ראיתי שענית לי, שם... בדקתי פעם-פעמיים אחרי שכתבתי, וכשלא ראיתי הודעה ממך, הפסקתי לבדוק. (עכשיו רצתי מהר מהר לראות. הפתעה נעימה לשבת :-)) להוציא עליה אגרסיות... מעניין :-) בדיוק היום היא אמרה לי (שוב) שהיא רוצה להיות איתי עם כל מה שאני אביא - שמחה, עצב, כעס, זעם (זעם? לא מצליחה לחבר את עצמי למילה הזאת) אבל אני עוד לא מצליחה. אולי אני בכלל שומרת על עצמי מפני. לא יודעת. מה שבטוח, אנחנו צריכות לדבר על זה, אני והיא. טוב לראות אותך :-) שבת שלום נועם

היי נועם! שמחה שאנחנו שולם :-). פשוט... גם שבוע שעבר הגבתי לך (באיחור קל, גם עכשיו אני מגיבה באיחור קל...) להודעה של שישי בצהריים. בקיצור, יופי שהכל בא על מקומו בשלום ;-). ד"ש לנמש. וליאת, לא יודעת למה, אבל משום מה קראתי את השורות האחרונות שלך כאילו הן נכתבו בציניות. מקווה מאוד שאני טועה. והיה לך באמת שמח אם לא שלו. שבוע טוב לך, יקרה. נורית

שלום נורית, מעניין הקשר הזה - או יותר נכון: הנתק - שאת עושה בין "להיות גדולה" ובין "להיות קרובה". זה נשמע כאילו נלמדה אצלך איכשהו המשוואה הזו, לפיה פורשים כנפיים רק על מי שעוד קטן ותלותי. מי שגדול נשלח אל מחוץ למוטת הכנפיים, ואולי נעזב לנפשו. כמה טוב שאת מורשית לחסות בצלה של חמימות והגנה גם אם כבר צימחת איברים ארוכים והתחלת להתרחק. ההתרחקות הזו שלך ("מרגישה שזה מגביל אותי") היא - אולי - אחד ממבשריה של ההתבגרות הנכונה, הנעשית בקצב מותאם ואיטי יותר מזה שחווית בעבר. מחר, ממש כמו היום, הולך להיות לי יום עמוס וגדוש, ככה ששלווה לא ממש תהיה. אבל יהיה שמח... תודה על ההתעניינות ליאת

הייי. אחרי הרבה זמן בטיפול לא מצליחה עדיין להפריד בין העובדה שהיא אמורה להיות הכי קרובה אלי, לבין זה שאני עבודה שלה. היא מתייחסת וחושבת עלי כעל עבודה, שהיא לפעמים בא לנוח ממנה, מקבלת כסף בשביל להקשיב לה. אני לפעמים מרחמת על עצמי ע לזה שאני צריכה לשלם למישהי שתשב בשקט ולהקשיב לי. זה רק מעיד עד כמה אני אומללה ובודדה ושלא יכולה למצוא מישהו שיאהב אותי כמו שאני ושירצה להיות לידי ולהקשיב לי כ יזו אני ארק בגלל העובדה הזו ולא כי אני משלמת לו. זו תחושה מוזרה שעוברת לי בראש והיא מפריעה לי בטיפול המון.

לא רק בשל הסכומים הגבוהים עבור שעת טיפול.

הי אירית, בטיפול טוב, המטפלת אמורה ללמד *אותך* לאהוב ולהעריך את עצמך כמו שאת על כל חלקייך, לייצב את בטחונך, וכך לאפשר גם לאחרים מחוץ לטיפול לאהוב אותך גם אחרי שתיפרדי ממנה. להכין אותך לעולם. זה, למשל, יכול להיות אחד משימושיו העיקריים של הטיפול עבורו את משלמת. ואת יודעת... מי שמלמד אותך דבר ענק כזה, חייב להיות מישהו שאכפת לו ממך ורוצה בצמיחתך ובגדילתך, בעצמאותך ונפרדותך הבריאה, וראוי לשכרו. היום זו השקעה שלך, ויש סיכויים שתוכלי להפוך אותה לנכסים עתידיים, שיניבו הכנסות משלך. הטיפול הוא יותר מהקשבה, וגם הקשבה היא דבר לא קטן...

שלום אירית, הנה שוב המציאות. מי שבוחר להגיע לפסיכולוג פרטי יודע שיצטרך לשלם על כך כסף, פשוט כי גם פסיכולוגים צריכים להתפרנס. לכסף נלוות לעיתים קרובות קונוטציות שליליות, כאילו הוא מזהם את מה שאמור להיות טהור ונקי. אני לא מסכימה עם הקביעה הזו, ומאמינה ששכר הנגבה בהגינות ויושרה, תוך הסכמה מראש על גובה הסכום ומועדי התשלום, הוא אחד התנאים החשובים להגדרת המרחב הבטוח. חשוב לעשות את ההבחנה בין עובדות לבין פרשנות. נדמה לי שחלק מהותי מן הכעס והתסכול שלך, מקורם בפירושים שאת נותנת למציאות. את *חושבת* או *משערת* או *מפרשת* את התנהגותה כמו?נעת ע"י כורח. את חושבת שהיא חושבת עליך כעל עבודה. זו אינה עובדה אלא האופן בו את בוחרת לפרש את המציאות. יכול להיות שאת צודקת, אך בה במידה יכול להיות שאת טועה. אני מציעה לך להביא את הדאגה הזו אל תוך הטיפול, ולראות מה יהיה. בהצלחה ליאת

נזכרתי, ורציתי להוסיף ולצרף כתבה שראיתי פעם, שאיכשהו בחלקה נוגעת קצת בנושא שהעלית (הקישור בהמשך). על כל פנים, יודעת מהטיפול שלי שהיה חשוב להביא מחשבות אישיות מסוג זה לתוך הטיפול, שוב ושוב ושוב. התהייה המכאיבה יכולה להיות מורכבת בהרבה ממה שנדמה. חשבתי על כך שמציאות כזו, התשלום, (כמו גם העובדה שהיה צריך לפנות אל המטפלת והיא לא נפלה מהשמיים) מדגישה, למשל, את היותכן שתיים נפרדות, את הגבול. הנושא יכול להיות חשוב מאין כמותו בתהליך הטיפולי (בעיקר דינמי-אנליטי). לדעתי, זה גם סוג הטיפול שיכול לחולל שינוי בכיוון (ולכן, הוא גם מעורר התנגדות רבה...). ניסיתי לרשום עוד קצת, מסובך ואולי בלתי אפשרי להסביר על רגל אחת נושא מורכב וסבוך מעין זה. מה גם שכל מקרה שונה מזולתו. לי לקח די הרבה זמן להבין קצת קצת יותר לעומק, ורק מתוך החשיפה לטיפול עצמו והחוויה שלו. רק עוד לומר, שגם בגלל ההשקעה הממשית, אני מרגישה שיש לי, ומה שיש הוא נכס אמיתי. שהטיפול שווה ובעל ערך. ואני חושבת שעצם התשלום תורם גם הוא להרגשה המוגדרת / המגודרת, לאיזו תחושת סיפוק, ומפחית רגשות אשמה ועוד ועוד. היום, אני מכירה בי את החלק שאוהב וטוב לו לשלם עבור הטיפול. באמת. קשה לי נורא וכואב, וזה, כנראה, חלק נכבד מהעניין. אני יודעת, שיש, ויהיו תמיד, ויכוחים חמים ולא קלים סביב הנושא. הנה הקישור: http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/032/528.html שבת נעימה ורגועה לנו

שלום לך אני בטיפול שלוש שנים עוד מעט. ואין הרבה שינויים שקורים בחיים שלי או יותר נכון בדברים שרציתי שישתנו. אני והמטפלת בקשר לא רע, אבל אני נלחמת בה בכל כוחי, גם עכשיו. אני לא מוכנה להתמסר לה (או לאחרים), אני מודעת לזה ועד כמה זה פוגע בטיפול. אבל אני לא יכולה, לא מוכנה. אני אפילו מרגישה לפעמים שהיא לא יודעת מה לעשות איתי. למשל בפגישה האחרונה הייתה אטומה לגמרי, אף מילה, וכל ניסיונותיה לא הצליחו להוציא מילה ממני. כשאני מחליטה לא לשתף, אז אין מצב שמישהו יוציא ממני משהו, אני מסתגרת בעצמי וזהו. וזה מעצבן אותה לגמרי, ומעלה שוב ושוב את התהיות והבירורים, אם היא חשובה לי, אם אני מרגישה שהיא עושה משהו בשבילי....

שלום גלית, נכתב כאן רבות על הקושי להיפתח בטיפול ולהתמסר. אחד מכללי היסוד של הטיפול הדינמי, אומר שהמטופל הוא מי שמביא את החומרים המרכיבים את הפגישה. לא לכולם מתאימה הגישה הזו, ולכן אם את מרגישה שאת לא מצליחה להביא את עצמך לסוג כזה של טיפול, שווה לבחון (יחד עם המטפלת) שינוי גישה. לאחרונה נחשפתי לגישת הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי, שלטעמי יכול לתת מענה לחלק נכבד של הקשיים בטיפול, כפי שעולים אצל מטופלים מסוימים. עפ"י גישה זו, עוד לפני שמתחילים לגעת בפצע עצמו, מסייעים למטופל לרכוש מיומנויות של וויסות רגשי והתנהלות בינאישית יעילה, תוך חידוד הקשיבות לעצמו ושכלול דרכי ההתמודדות שלו עם מצבי לחץ. שווה בדיקה ליאת

ליאת בפגישות אני אוהבת לשחק עם כל מה שיש על השולחן לידי, ובכך אני מסיחה את דעתי מהכאב לפעמים או מה"קשקושים" שלה שלפעמים לא נגמרים. פעם מצאתי לי ליגו וזה היה הפגישה הכי כיפית שלי. היא כנראה לא שמה לב לזה, ואני מתביישת לבקש ממנה להוציא את הליגו!!! זה מוזר??? האם טיפול באומנות או במשהו אחר יכול לעזור לי.

היי ליאת, אני קוראת עכשיו את "אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן. מלבד ההקשר המצמרר לחיים שלו, הוא ממציא שם את העברית מחדש... ממציא הטיות שלא היו קיימות שם קודם. קראתי אתמול משפט שם, שנורא התחבר לי אלי ולמה שהרגשתי היום בפגישה. "הוא התאמץ להרים יד כדי לגונן על פניו ממבטה. הבהיל אותו להיות מו?ב??ט כך מעיניה שלה". ככה הרגשתי... שקשה לי עם הנוכחות שלה, קשה לי עם המבט. היא ציינה שאני לא מסתכלת עליה, שאלה אם אני צריכה שתיקה או שאני צריכה עזרה להחלץ מהשתיקה. לא ידעתי, לא יכולתי לדבר עם הגוש שהיה תקוע לי בגרון. הדמעות שפכו את המילים החוצה לפני שהקול הצליח לצאת. היא כל כך עטפה, בניגוד כל כך חריף לנסיונות ההדיפה שלי. היא דיברה אלי, והדמעות זלגו. והסתכלתי עליה. עמוק לתוך העיניים החומות החמות שלה. ואין לי מילים יותר, רק רוצה לעצום עיניים, ולהחזיק את ההרגשה העטופה. לקבור את פניי בפרווה הזהובה של נמש, לנשום אותו עמוק, להרגיש אותו מתרפק עלי, מסתכל עלי ומבין הכל, בלי מילים. אין שאלה, הפעם. רק תודה שקטה על נוכחותך... שבת שלום נועם

נועם נועם, ספר קשה, פגישה מורכבת, ונמש אחד זהוב, שנעים להיות מובטת מעיניו... שולחת לך אורך נשימה וצינה, להשיב את נפשך בערב שבת מהביל. שמחה שאינך לבד שבת שקטה ליאת

תודה ליאת... אני לא לבד, נכון. ועכשיו גם זה מרגיש לי שלם, ונכון, המשפט הזה. שולחת חיוך חיוך חם ורגוע, (ותודה שלימדת אותנו לנקד...) נועם

שלום ליאת, זה מה שכתבתי למטפלת שלי לפני כשנה: השועל והכרם פעם היה שועל בודד, רעב ועצוב. הוא היה משוטט בשדות ובגנים, אך לא הצליח למצוא די מזון להשקיט את רעבונו. יום אחד ראה השועל כרם גדול, ובו ענבים אדומים ועסיסיים, תאווה לעיניים ותאווה לחיך. רצה השועל להיכנס, אולם חומה גבוהה סבבה את הכרם מכל עבריו. רק פשפש קטן היה בה, ושער, שדרכו ניתן רק לצאת. היסס השועל ארוכות, אך הענבים קרצו לו מעבר לחומה, והוא התקשה לעמוד בפיתוי. לבסוף החליט השועל להתנזר לחלוטין מכל מאכל, עד שיעשה גופו צנום ויוכל לעבור בפתח הקטן. צם השועל במשך שבוע שלם, ואז, כחוש ותשוש, הצליח סוף-סוף להיכנס. מזה-רעב הסתער בחדווה על האשכולות האדמדמים והשביע בהם את רעבונו הנורא. זמן מה הוא שהה בכרם הנאה, שוכח לרגע את כל צרותיו. אך מה רבה הייתה אכזבתו, כאשר לאחר שעה של הנאה הבחין בו לפתע השומר, וגרש אותו החוצה בלא חמלה... ושוב, חזר השועל להתהלך רעב ובודד בגנים ובשדות. אולם הפעם, הוא ידע, כי בתום שבוע עצוב יוכל שוב לחזור... ועכשיו אני שואלת מה עושים כאשר השבוע מתארך עוד ועוד, והענבים כבר לא כל כך עסיסיים? כשטעמם נעשה פתאום חמצמץ, וכלל לא משביע את הרעב הגדל עם כל יום שעובר? להפסיק? להגביר מינון? אולי להפגש במקביל עם מטפל נוסף (ניסיתי זאת בעבר אך ללא הצלחה רבה...) תודה

מתבקש לי לרשום גרסה אחרת של ה"שועל והכרם", גרסה מוכרת, שקצת הוספתי לה... - השועל זה עתה גילה עד כמה הוא רעב... השועל הרעב מאד, כך נדמה, לא הצליח להיכנס כלל לתוך הכרם המפתה והשופע. זה כבר אינו אותו כרם וכבר לא אותו שועל... (שינויים שינויים). הכרם החדש אולי מלא כל טו?ב מסוג קצת אחר, אותו כרם מדומיין. בעיניי השועל לכרם חומה גבוהה, ומסתובב בו שומר קפדן. בחווייתו, נותר השועל מביט מבחוץ. האמת, שהיה פתח, אולי אפילו פתח רחב דיו. והשומר הוא ידידותי, רק תבקש, תן לו תמורה... אך השועל העקשן לא מצא את הפתח, כי היה עסוק בכאב וברעב האינסופי. מאחר שלא ראה שיש לו גישה, ונותר מתוסכל, לא מסופק ומקנא - פסק כי הענבים באושים... השועל, הכרם, השומר, כולם חלקים וקולות פנימיים. הטיפול מגביר תיאבון, ולפעמים, ובשלבים מסוימים מגלים שהאוכל האמיתי נמצא גם בחוץ, במקומות אחרים... גם שם צריך לחפש אותו. לחפש אותו באמצעות הטיפול, ולנסות להגדיל אחריות בהדרגה, באיזון ותמיכה מתאימים. טוב, די קישקשתי, וכנראה שלא דייקתי. בכל אופן, למדתי בטיפול שלי, שהמקום הטוב ביותר להפנות אליו את שאלותייך ומחשבותייך אלו בדיוק - הוא אותו טיפול בעצמו. המסקנות הפרקטיות צריכות לבוא משם...

ערב טוב, משל השועל והכרם נכתב במקורו כדי להתריע על סכנותיה של החמדנות, ועל נטייתה של זו להשאיר אותנו רעבים עד עולם. במשל המתוקן (הפארודיה), הענבים מותרים רק לזמן מה מדי שבוע, מה שהופך אותם בעיני השועל המאוכזב לחמצמצים ולבלתי ראויים לציפייה הארוכה. כאילו אמר - מה שלא ניתן לי בשפע וכל הזמן, אינו שווה בעיני. נדמה לי ששווה להתבונן בדפוס הזה, ולבדוק האם קיימת אצלך נטייה להינזר ממה שמיטיב איתך, או לזלזל בו. אני זוכרת כמה קשה לך גם עם המילים החמות שלנו כאן, הנתפסות בעינייך כמשהו שאין בו ממש או אמת. לכן, אני משתדלת להישאר עניינית ככל האפשר, ולהזמין אותך לבדוק בטיפול (עם הענבים עצמם) איך הכי נכון להתמודד עם הרעב. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, רציתי להודות לך על העזרה הרבה בשבוע שעבר. אז כמו שאת מבינה הדברים מתחילים להסתדר ביני לבינה,העניין הוא שבסופ"ש הבא היא טסה לשבועיים וחצי ואין לי מושג מה אעשה בלעדיה. נשארו לנו שתי פגישות לפני החופשה שלה והיא יודעת כמה זה קשה לי . אז אני יודעת שיש את המייל, אבל זה לא אותו דבר. שבת שלום,איריס.

שלום איריס, שמחה לקרוא שהעניינים מתחילים להסתדר. הנה, שוב, נקראת המציאות לשאת את דברה, ואין לנו אלא ללמוד לקבל זאת, ולהסתמך על היש הקיים בנו. טיפול טוב נבחן, לעיתים קרובות, ביכולתו להשפיע מטובו גם ממרחק. אנו מצפים לכך בשלביו המתקדמים של הטיפול, אבל "מתאמנים" על כך כל הזמן. נצלי את ההפסקה בטיפול למנוחה נפשית ואיסוף כוחות לקראת המשימות שעוד נכונו לך. שבת שלום ליאת

מה נשמע ליאת?... אני.. נרגעתי קצת מתחושת הכעס של ביטול הפגישה ברגע האחרון, יכול להיות שהוא באמת לא עשה את זה בכוונה , אבל עדיין .. נפגעתי כי ההודעה שלו הייתה ככ רשמית בלי שום התנצלות .. או אנושיות .. קטנה שהייתה יכולה לעשות את החוויה לקלה יותר. היום הוא חוגג יום הולדת, שלחתי לו סמס של מזל טוב .. למרות .. אולי אני מתנהגת כמו ילדה קטנה , אפילו בעלי אמר לי את זה אתמול .. אבל ..אין לי שליטה על זה. בנוסף, אני מצליחה לראות עד כמה אני כן קשורה אלייו לטיפול וצריכה אותו... למרות שמשחקת אותה שלא.. כן יאמר לזכותו שהוא לא ביטל מעולם פגישה ברגע האחרון , אבל שבוע שעבר ..חוויתי אותו עייף, השבוע הוא מבטל .. זה נותן תחושה כאילו ונמאס לו ..וזה מעליב .. כל פעם שאני מתקרבת אלייו ב2 צעדים .. אני מתרחקת עשר אחורה .. מצטערת שהעמסתי פה בשבוע האחרון, תודה על ההחזקה, האיכפתיות והמילים המנחמות שלך ושל שאר חברייך - מנהלי הפורום. מאחלת שבת רגועה , מחבקת אותך, תודה שאת כאן. שרית

שבת שלום שרית, "לפעמים סיגר הוא רק סיגר" הודה אפילו פרויד, והתכוון לכך שגם לעולם המציאות יש לעיתים מה להגיד. שמחה שהצלחת להכיר בכך, למרות הכל. נוסף על איחולי ההחלמה, נשלחת מכאן גם ברכת מזל-טוב למטפל המסור... ליאת

אין לי אויר לנפח בלונים,אז היין עליי. אישית אני שונאת את יום ההולדת, מסרטן לסרטן (מזל-כן) אאחל לך, את כל הטוב שאפשר. שתגשימי את עצמך ואת משאלות ליבך. עוד מוקדם לדפוק תראש, אז הרמת כוסית או בקבוק,היא רק בלילה, עד אז תהני מהיום הזה כמה שרק אפשר.

היי מימי, כוס היין היחידה שאני מרימה היא כוס הקידוש בשבת, היום בלילה כשנרים אותה אני אחשוב עליך ואאחל לך חיים מלאים בכל מה שאת אוהבת ושמחה פשוטה וטובה שתיגע מתי שרק תרצי.

מימי, מצטרפת לברכות של ד. המון המון מזל טוב. יום, לילה, סומכת עלייך שתחגגי כמו שצריך ותתני בראש לאיזה בקבוק יין. ולשאלתך הנצחית: "מה יהיה איתי?". יהיה אחלה. בטוח. רק טוב, יעלה (עוד סרטנית)

מימי יקרה, מצטרפת לברכות לרגל יום ההולדת (כל הכבוד לד' שזכרה לפני כולנו). יודעת איזו דרך ארוכה ולא קלה עשית בשנתיים האחרונות, ושמחה שהייתה לי ההזדמנות ללוות אותך, קצת ממרחק, בשמחה ובהתפעלות. מאחלת לך עוד הרבה הרפתקאות במסע שלך אל תוך עצמך, הרבה תגליות והבנות שיצבעו את ימייך בצבעים רכים. שולחת לך חיבוק חזק, ומצטרפת להשקת גביעי היין- לחייך ! ליאת

מימי רגע לפני סיום היום, רוצה להצטרף למברכים ולאחל לך יומולדת שמח. שתמשיכי בדרך שהתחלת בה, ושיהיו בה הישגים נוספים והגשמת משאלות (כן, גם המשאלה הזאת....) מרימה כוס לחייך! עד 120 הדר

בנות יקרות תודה רבה לכן על הברכות והאיחולים והיין כמובן..מרימה איתכן כוס יין גם...חיממתן את ליבי עוד אתמול בערב(נחמד שזכרתן..יש קרובים לי שלא זכרו..) האמת יעלה שאף בקבוק יין לא קיבל בראש..אקווה ששנה הבאה יהיה עם מי לחגוג.. ליאת, הפסיכולוגית אתמול קצת איכזבה אותי שלא זכרה..יחד עם זאת היא אמרה לי דברים שריגשו אותי... תודה רבה לך על הליווי בשנתיים האחרונות(נדמה לי קצת יותר לא?) ושולחת לך חיבוק חזרה

לא הייתי כאן אז, אך מצאתי שהודעתה הראשונה של ליאת בפורום הייתה ב - רשמו לפניכם - 07/07/05 עוד שבוע וחצי שלוש שנים תמימות... בהזדמנות זו אזכיר גם את ימי ההצטרפות של שני המנהלים היקרים: דרור - 10/12/05 דוד - 09/04/08 תודה לכולכם.

סורי , עדיין שולחת המון איחוליים לבביים , יום הולדת שמח .. (מקווה שחגגת ..ונהנת ..) מאחלת לך את כל הטוב שרק אפשר .. מזל טוב :-) שרית

אני מודה לך מקרב לב על היעוץ והעזרה, אני אפעל בדרך שייעצת לי. מקווה שזה יעזור. המון תודות לך. סופ"ש נעים.

שלום ליאת, חזרתי לפורום, לקרוא בעיקר, אולי גם קצת לכתוב. קראתי באחת ההודעות שכתבת שתמורת מחיר כבד של הרבה מפחי נפש לומדים בסוף שלא באמת יש מישהו איתנו בתוך החוויה. אני נלחמת בתחושה הזו בכל כוחי כבר כל כך הרבה זמן.. וכל הזמן באמת תמורת מפחי נפש. האם עליי פשוט להשלים? לוותר? האם זו ציפיה שאינה תואמת את המציאות? ואם כך, מה ההבדל לעומת מוות, שגם זה נתפס אצלי כבדידות שאין אף אחד איתך בחוייה.?.

ברוכה השבה אלינו, טלילי אם תחזרי לדברים שכתבתי ללילך, תראי שהדגשתי בהם את המשאלה שלנו לחלוק עם אחרים רגעים משמעותיים וחשובים, מתוך פתיחות ואחווה. אני מאמינה מאד בנחמה והשמחה שיכולה להביא אל חיינו הקרבה והאינטימיות עם אדם אחר. למרות זאת, ככל שאנו מתבגרים, אנו מגלים שלחוויה הפנימית שלנו יש איכות שקשה מאד (אם לא בלתי אפשרי) לחלוק אותה *באמת* עם אדם אחר. חלק חשוב בתוכנו (אולי זה עליו דיבר הרב קרליבך) נשאר לעולם מחוץ לטווח השגתו של אדם אחר, גם אם ירצה מאד. יתכן שהדבר בו את נלחמת הוא התחושה של ההיזנחות, של האדישות או הנטישה הרגשית המותירה אותך בודדה ומיואשת כל כך. לא בטוח שאנחנו מדברות על אותו הדבר. מאחלת לך שתימ?צא בסופו של דבר הנפש הקרובה שתהיה לצידך בטוב וברע, גם אם לא בכל ממדי החוויה. שבת שלום ליאת

ביום של הצונאמי, בדיוק היום לפני שבוע, היה לי יום הולדת. הרבה מחנק היום הזה הביא איתו. היום קיבלתי מתנה ספר עם כל מיני אמרות של ר' שלמה קרליבך וזאת עשתה לי משהו- "יש מקום בלב ששום רע לא יכול לגעת בו, רק קדושה יכולה לגעת בו, רק יופי והדר יכולים להכנס לשם. זהו בחינת 'עץ החיים'". אני כנראה צריכה זכוכית מגדלת ממש גדולה כדי למצוא את המקום הזה אצלי וכנראה שכרגע אני ממש רחוקה ממנו, אבל אני מתפללת שיום אחד, בזכות העבודה שנראית לי כרגע קשה וכואבת מידי, אני אמצא אותו ואוכל להכניס אליו גם אחרים. ליאת תודה שאת כאן, כרגע אני מרגישה שכאן זה המקום היחיד שאני לא מעיקה בו. אני שהילקוט כרגע קצת חותך לה את הכתפיים מרוב כובד. שבת שלום

אחר צהריים טוב, א' מזל טוב מאוחר גם ממני. את הרב קרליבך הייתי שומעת, כילדה, מזמר מתקליט שחור, והייתי מוקסמת. (בהמשך, ההערצה אליו קצת התקלקלה לי בגלל שמועות על הטרדה מינית שנקשרו בו. לא ממש זכור לי אם הצליח לטהר את עצמו, ולכן יסולח לי אם חטאתי כלפיו). אני יודעת שהוא כתב הרבה על השמחה, ועל המקום החשוב שלה בחיי האדם ומשפחתו. מבחינה זו, אני ממשיכה לחתום על מרכולתו. מאחלת לך, לבד מהברכות השגורות של ימי הולדת, שיימצא לך אותו מקום של אושר, שלווה ושמחה, שרק יופי והדר יבואו בו, ואשר יגרום לך להניף את הילקוט כאילו היה נוצה קלה. שמחה לראות אותך כאן, בכל זמן ובכל מצב רוח ליאת

על כל הברכות והאיחולים אני לוחשת אמן, אני קצת מפחדת להאמין בקול שמגיע לי כל הטוב הזה. לא שמעתי על השמועות האלה בנוגע להטרדה ואני ממש מקווה שזה לא נכון (זה עושה לי בחילה וכאב בטן רק מלחשוב על זה), אני כל כך אוהבת את הלחנים שלו, הסיפורים המיוחדים שלו ואת האימרות הקצרות והכל כך נוגעות שלו על שמחה ואהבה. אני מרגישה עייפה, כבדה ומבולבלת-איך יכול להיות שמצד אחד זקוקה לכל כך הרבה תשומת לב בימים האלו ומצד שני רוצה להיות לבד לבד, רחוקה מכולם ומהכל? אני חושבת לעצמי עכשיו שאולי אני בכלל מחפשת תשומת לב פנימית, קול פנימי קטן שיראה לי שיש בתוכי בפנים גם קצת טוב. הלוואי שהשבת תביא איתה קצת שלווה ושקט מכל המחשבות שלא נותנות מנוחה. החזרת אותי עם תיאור הקסם שלך על התקליט השחור, לזכרונות ילדות מתוקים של ימי שישי כשברקע התנגנו להם תקליטים עם מערכונים של הגשש החיוור (וגם לשידורים החוזרים של "זהו זה"...) תודה לך ליאת על כל הסבלנות והמילים הטובות.

למה לכם מותר לקחת חופש ואצלנו אתם קוראים לזה בריחה. אולי אנחנו באמת צריכים חופש מהשעה המגעילה הזו, שכולה חפירות וחפירות! למה רק לכם מותר לחלום בחופש מהקליניקה ומהמטופלים, ומהדיברים, ומהדמעות, ומהתלות.... ולנו אסור. למה אתם טוענים שזה פוגע בטיפול? באמת? למה אם זה מצדכם ואפילו אם זה באמצע משהו חשוב זה לא פוגע? מוזר ? לא? אולי כי אתם לא רוצים לאבד תשלום?? אולי?? אולי אתם גם עושים Acting out בעצבנות שלכם כלפי מטופל שמבטל.!! בואי נסביר את הדברים הפעם באופן שונה? אפשר?

שלום א.א, קצת קשה לי לענות כ"אנחנו". אוכל להשיב לך בשם עצמי. כשאני יוצאת לחופשה מתוכננת, או נאלצת לבטל פגישה טיפולית, אני משתדלת להודיע על כך זמן רב מראש, ובמידת האפשר להציע זמן חלופי. מעולם לא כעסתי על מטופל שביטל פגישה בגלל מחלה, ואני מעדיפה שמטופל עם חום גבוה יישאר בביתו ולא יתעקש להדביק גם אותי... מטופלים שגורמים לי לשבת ולהמתין להם בקליניקה, מבלי שהודיעו על כך מראש, גורמים לי לחוש כעס. נדמה לי שאך הוגן לבקש שינהגו בי אותה התחשבות וכבוד שאני נוהגת בהם. למזלי הטוב, אירועים כאלה נדירים למדי, ואני מברכת ומודה על כך. כאשר מטופל מבטל פגישה ללא הסבר, אשתדל להבין מה הוא מנסה לומר, ואעודד אותו לעשות זאת במילים. אני רוצה מאד לקוות שתצליחי ביום מן הימים לראות בטיפול ובמטפל/ת שלך מקום בטוח המוקדש לך ולרווחתך, ולא שעה מגעילה שרצוי להימנע ממנה. בברכה ליאת

אני קצת הרבה באיבוד. מרגישה אבודה בתוך חלל עצום ושחור. המון קולות בתוך הראש. כל קול אומר משהו אחר, קורא לכיוון אחר, מנסה להכריע ולהכתיב את דבריו. ואני לא יודעת לאן לפנות. מה לעשות. איך לבחור. על איזה קול לסמוך. אחרי איזה קול ללכת. חושך אימים. לא מצליחה לראות כלום. צריכה להתסמך רק על הקולות שיכוונו אותי. אבל איך אפשר? איך אפשר לבחור ממקום כזה? התקשרתי למטפלת השארתי המון הודעות. בקשתי שלא תחזור אלי. אני צריכה להחליט מה אני עושה. צריכה לקבל החלטה למי מהקולות להקשיב, אחרי מי ללכת. צריכה לקחת סיכון. אבל לא יכולה. מפחדת מידי. אבודה מיד. מיואשת מידי. היאוש משתלט. כבר ימים שהוא תופס את מקומו בתוכי. מתבסס לו טוב טוב בתוכי. היאוש. גם לו עצמו יש קולות רבים ושונים. איך זה יתכן? מרגישה כל כך בודדה. בודדה ואבודה. וכבר אין כח ואין רצון ואולי הפתרון הוא פשוט להישאר איפה שאני עכשיו. במובן מסוים זה הכי בטוח שיכול להיות כרגע במצב הזה. ונכון.. לא שאלתי כלום.. סליחה.. סתם מילים חסרות משמעות שכנראה חיפשו לצאת לפני שיעלמו באיבוד בעצמן. סליחה

שלום שיר, הדברים שלך באמת משאירים (גם אצלי) הרבה סימני שאלה, בלבול, וחוסר הבנה. מבחינה זו, הצלחת לקרב אותי מעט לחוויה שלך, ואולי להדהד משהו מחוויות מוכרות גם אצלי. מקווה שמשהו בבליל הקולות יצליח בכל זאת להתלכד לאיזה לחן הרמוני, שיוביל אותך אל מחוץ לחשיכה. אשמח לשמוע מה שלומך. :-) ליאת

אם רק היה אור בקצה המנהרה.. אם רק הייתי רואה איזשהו סימן של אור אפילו הכי קטנטן, הכי קלוש, אבל שיתן סימן... לאן צריכה לפנות.. אילו.. רק... ימים לא קלים.. הייתי בטיפול היום.. היה קשה מאוד.. מאוד.. אבל היה משהו נוסף.. בפגישה.. במטפלת.. למרות המקום הקשה בו אני נמצאת (ואולי דווקא בגלל זה?), היה רגע בו הרגשתי משהו... שאני לא יודעת להסביר במילים.. אולי הרגשתי בחום ובאכפתיות שלה כלפי.. ממש הרגשתי.. ולשניה אחת אפילו לא הדפתי... ואני חייבת להודות שזה השאיר בי משהו שאני מאוד מקווה שישאר איתי לאורך כל הסופ"ש הזה.. טוב, אני לא אגזים בבקשה, אבל לפחות שישאר עוד קצת בתוכי.. איתי.. שלי.. אני אוהבת אותה, את המטפלת שלי.. תמיד אני כועסת וכואבת על מה שאני עושה לה ומעבירה אותי איתי (עם המפלצת שאני) ולפעמים אני כל כך הייתי רוצה לעשות משהו, רק בשבילה, רק למענה, רק כדי לגרום לה מעט נחת.. ממני.. אחרי כל כך הרבה שנים אצלה.. לפעמים.. טוב.. אני רואה שהתחלתי לגלוש.. והפה והידיים לא ממש רוצים להפסיק להוציא דברים מהפנים לחוץ.. וזה לא מצב כדאי... :-) אז אני פשוט אעצור כאן.. ורק... אאחל לך סופ"ש רגוע.. ולי.. שקצת ירגעו דברים בתוכי.. תודה ליאת... שיר

שלום לך, מקווה שתעזרי לי בהחלטה אם לפנות לטיפול. גרתי עם אמא לבד תקופה ונקשרתי אליה מאוד. היא חלתה ונפטרה. עברתי תקופת אבל קשה אבל אני "מתפקדת" עכשיו כראוי או כרגיל, עובדת לומדת, מסתדרת בחיים וגרה לבד. מה שקרה ושמפריע לי זה שמשהו השתנה אצלי, אני תופסת את החיים אחרת, לא חזרתי להיות מי שהייתי. הכל השתנה אצלי, אני לא מאמינה יותר באנשים, התרחקתי מהרבה מהם, לא בוכה בפני אף אחד, לא משתפת אף אחד..... שונאת הרבה דברים שאהבתי קודם, הרבה דברים פחות מעניינים בחיי. אבל אני מנהלת חיים רגילים לגמרי, אבל כל התחושות שהזכרתי הם פנימיים בלבד. אפילו האנשים ששמרתי על קרבתם, מבקשים ממני לפעמים על תחושות אלו ועל מה שמפריע לי? האם מקובל שתפיסת החיים תשתנה אחרי אובדן? אושזה מעיד על משהו? לא יודעת אם אוכל להסביר מה מפריע לי בתוך טיפול, אני פשוט לא רוצה ולא מאמינה שאוכל לחזור מי שהייתה. תודה וסופ"ש נעים

שלום ציפי, כל מי שחווה אובדן גדול יודע שהחיים של אחרי לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. עם זאת, בתום תקופת האבל, הציפייה היא שהאדם יוכל לחזור לתפקוד רגיל, לחזור ולמצוא משמעות וסיפוק בחייו, מבלי לקטוע בצורה חדה מדי את הרציפות של מהלך החיים. את לא מציינת כמה זמן חלף מאז מות אמך, וחשוב לזכור שלזמן יש משמעות רבה בהקשר זה, בעיקר כדי לקבוע האם מדובר בתגובת אבל נורמלית, או בגלישה לדיכאון. כך או כך, פנייה לפסיכולוג יכולה לסייע באבחנה ראשונית, ולהעניק תמיכה והקלה בתחושת הבדידות והעצב. לאחר שתתאוששי קצת, תוכלי להחליט אם את רוצה להתפנות לטיפול מעמיק יותר או לחזור לשגרה המוכרת. איתך ליאת

זה לא הגיוני . עכשיו אני מקבלת סמס. מהמטפל שנחווה ככ רשמי .. בלי מצטער , מתנצל וכו' .. שעה לפני הטיפול ..הוא מודיע לי " לא יכול לפגוש אותךהיום , אני חולה, אשרי את ההודעה" אני בהלם. אולי גם הוא נהייה חולה ממני ..:-( שנתיים .. הוא לא ביטל .. הוא יודע כמה חשובות לי הפגישות , הוא תמיד התאמץ.. גם אם לא הרגיש טוב. הוא ידע שגם אני מתאמצת ומגיעה אלייו , גם עם ארבעים חום. הוא ידע איזה שבוע קשה עבר עליי , גם אני חולה .. עם חום והקאות ..כל השבוע הזה .. חווה הכל ככ כואב .. אבל הקשבתי לו לסמס ששלח לי לפני מס ימים .. "מקווה שתמצאי את הכוחות להגיע ביום חמישי " ... והוא .. ?... הוא לא מצא אותם בשבילי?... שרית

שלום ש', יודעת שאין טעם לדבר כאן על מציאות, מאחר וה'הלם' ותחושת הנטישה אינם באים מהמקום של ההיגיון והמציאות. מקווה שתוכלי להביא גם את תחושות ההפתעה והעלבון אל החדר, כמו את כל התחושות והרגשות האחרים אותם הבאת אליו במשך השנתיים בהם הוא לא ביטל אף פגישה... מאחלת לשניכם החלמה מהירה והרבה בריאות ליאת

היי, עד כמה צריך לחשוף דברים אינטימים בטיפול? זו פעם ראשונה שלי בטיפול ויש דברים שאני לא מוכנה לדבר עליהם. אני בקשר טוב עם המטפלת, אני אצלה יותר משנה וחצי, אבל אני מטבעי לא קשקשנית ולא בכיינית למרות הכל. הדבר חוסם את הטיפול ולא נותן לנו להתקדם. אני אתן דוגמא, כשאנחנו מדברים על התעללות, אני לא מוכנה לתאר את האירועים בפירוט, זה מעצבן אותי, ומחזיר אותי לשם. ואני פשוט לא רוצה לחזור לשם, ולא רואה במידע הזה כמשהו שיסייע בהתקדמות הטיפול. או למשל אם אנחנו מדברים על המשפחה, יש דברים שהם בתוך המשפחה ואני לא מוכנה לחשוף אותם... או כשאנחנו מדברים עח עבודה, אז אני לא רוצה לדון איתה בכמה אני מקבלת ואיך אני מסתדרת בחיים כלכלית... זה חלק מהקשיים שאנחנו נתקלים בהם. שם אני לא מוכנה לעבור צעד אחד קדימה, והיא לא מוותרת וממשיכה ללחוץ בשאלות עד שהיא מוציאה אותי מדעתי. מה לעשות עם הסירוב שלי בחשיפה?

שלום נעמה, את צודקת מאד. ההיחשפות בפני אדם אחר היא עניין קשה ומורכב, במיוחד כשמדובר בנושאים אינטימיים ורגישים. מסיבה זו, נעדיף מטפל שהוא אדם זר, שהנגיעה שלו לחיינו בעולם המציאות היא אפסית או קרובה לזה. מבלי להיכנס כרגע לקשיים הספציפיים שלך סביב התכנים הייחודיים לך, ניתן לומר שהחשש מחשיפה נקשר לכוח ולעוצמה שאנו מייחסים למידע. מידע פרושו כוח, וכשאנחנו מפקידים תכנים מעולמנו אצל אדם אחר, אנו מאבדים מידה של שליטה בגורלנו ומעבירים אותה אל האדם האחר. היכולת לסמוך על הזולת ולבטוח בו, תלוייה במידה רבה בהיסטוריה שלנו, בהתנסויות קודמות שחווינו, ובמידה בה התאפשרה (או לא התאפשרה) לנו השליטה על גופנו ועל שלומנו. כאשר את נשמרת מחשיפה בכל מחיר, את מוותרת למעשה על יחסים אינטימיים וקרובים עם אדם אחר, שכן הללו כרוכים כמעט תמיד במידה של "התערטלות". סוג כזה של התנהלות גובה מחיר של בדידות, נוקשות, דיכאון, חרדה, ותחושה תמידית של דריכות וחשדנות מול העולם. לא כתבת מה הביא אותך לטיפול מלכתחילה, אך נדמה לי שהיכולת לוותר על מידה של שליטה היא מטרה ראוייה. יש אנשים שלוקח להם הרבה זמן להעיז ולגלות שהעולם יודע להיות גם ידידותי וחומל. תני לעצמך את הזמן והמרחב להגיע לשם בקצב שלך. בהצלחה ליאת

הי ליאת, שמועה אמרה לי את יודעת לנקד באינטרנט? וגם שאת יכולה להסביר הסבר איטי כולל דוגמאות למישהי מאותגרת ניקוד כמוני? אני מוכרחה לשלוח ברכה עם שיר מנוקדת ואין אף אחד שיודע.... אנא, הצילי. תודות רבות, דנה

שלום דנה, הנה הסבר פשוט מאד, ואיטי, בשיטת צעד-צעד: הדפיסי את הטכסט ללא ניקוד. ד נ ה לאחר מכן, מקמי את הסמן אחרי האות אותה את רוצה לנקד, ואז לחצי על מקש ה- caps lock. עתה עליך ללחוץ בו-זמנית על מקש ה- shift ועל המקש המתאים מתוך שורת המספרים העליונה בלוח המקשים שלך. במקרה של המילה "דנה", עמדי אחרי האות ד', לחצי עפ"י ההוראות שקיבלת עד כה, ואז לחצי על הספרה 8. יתקבל קמץ. ד? באופן דומה תוכלי לעבור אל אחרי האות נ' ושוב ללחוץ על "שיפט" ו-8 כדי לקבל נ?. כדי ללמוד מהי הספרה המתאימה לכל סימן, תצטרכי ללחוץ על כל הספרות ולגלות בעצמך. בהצלחה ל?יא?ת

דרך נוספת לנקד (הדרך הנוחה לי...) ההתחלה דומה. רושמים את המילה ללא ניקוד, מציבים את הסמן אחרי האות אותה רוצים לנקד. לוחצים על ALT ובמקביל (בלי לשחרר את המקש), את סדרת הספרות*, רצף ה ASCII (הקוד) שמתאים לסימן הניקוד. למשל, י? – שווא – ALT + 0192 י? – חטף סגול – ALT + 0193 י? – חטף פתח – ALT + 0194 י? – חטף קמץ – ALT + 0195 י? – חיריק – ALT + 0196 י? – צירה – ALT + 0197 י? – סגול – ALT + 0198 י? – פתח – ALT + 0199 י? – קמץ – ALT + 0200 י? – חולם חסר – ALT + 0201 י? – קובוץ – ALT + 0203 י? – דגש / שורוק – ALT + 0204 יש גם דרך יפה לרשום אותיות בגד כפת מודגשות בצורה ישירה, שכחתי כרגע... בהקשת הקוד (מספר האסקיי) בצירוף ALT אפשר גם ליצור סימנים מסימנים שונים: ¾ ? ½ » ÷ ¦ § © וכו' וכו' אפשרות אחרת, מסורבלת, ואציין בכ"ז - לעשות כל זאת ב - WORD. בשלב שאחרי הקלדת המילה בוחרים בתפריט "הוספה" (Insert), ואח"כ "סימן" (Symbol), ושם מוצאים את הניקוד המתאים. בסוף מסמנים את כל הטקסט מעתיקים הכל לתוך תיבת ההודעה החדשה בפורום. ("העתק" "הדבק"). האפשרות הזו טובה איכשהו לצרכי לימוד, כי כשפותחים את חלון הוספת הסימנים ניתן לראות את דרכי הקיצור להקשת התווים (שתי הדרכים שהוצגו על ידינו - אם יש, ובאופן חלקי). שעשועי בוקר :-) הערה: הפטנט של הניקוד והסימנים עובד רק עבור מערכות פורומים / אתרים שיש בהן את התמיכה התכנותית המתאימה, כמו כאן... *) הספרות שמופיעות בחלק הימני של המקלדת, כאשר NumLock לחוץ קבוע.

שלום רב... יש לי חבר שהוא טיפוס מאוד עצבני, ומאוד לחוץ מטבעו, בזמן האחרון הוא מתעצבן יותר מדיי בצורה קשה. הוא לא רגוע בכלל , כל הזמן לחוץ , ובמתח. ואני מאוד מפחדת עליו, כי עצבים ולחץ זה דבר לא בריא, ועלול לגרום לנזק. הוא ניסה את כל סוגי הטיפות והכדורים הצמחיים להרגעה, כמו : רסקיו , וכו'... שום דבר לא עוזר. הלחץ והעצבים שלו מאוד קשים, ועם הזמן זה רק מחמיר. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אשמח מאוד לקבל עצות. תודה רבה.

שלום רב, לחץ מתמשך באמת אינו תורם לבריאות הפיזית והנפשית. את מתארת "טיפוס" עצבני ולחוץ, ורומזת על מרכיב אישיותי, כמו-תכונתי, הקיים בו. יתכן מאד שאת צודקת, אך אפשר שקיימים גם גורמי מצוקה חיצוניים, התורמים כרגע להחרפה במצבו. לכן, לפני שמנסים להשתיק את ביטויי הלחץ באמצעות חומרים שונים (מן הטבע או מן המעבדה) כדאי להתעכב מעט יותר על אותם גורמי לחץ, ולבחון האם יש לחברך משאבי התמודדות יעילים מולם. אחרי שיצליח לבודד את מוקד המצוקה, אפשר יהיה לחשוב על דרכים מועילות להפחתתה. נדמה לי שהתייעצות אצל פסיכולוג יכולה להיות נקודת פתיחה טובה. בד בבד, תמיד טוב לנסות ולהפעיל את השיטות הישנות והטובות להפחתת לחץ, כמו פעילות גופנית, עיסוקים מהנים ומתגמלים, מנוחה וחופשה, וטכניקות שונות של הרפייה או מדיטציה אותן ניתן ללמוד ללא קושי אפילו באמצעות האינטרנט. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אם לדוגמא אזדקק למתכון מסוים שיש באמתחתך, או להמלצה איך מתחזקים ערסל בחצר תוכלי לעזור לי כאן, בפורום זה? כאילו זה לא פורום פסיכולוגיה, במקרה??? :-0)

... אפשר לומר שאני משתתפת פאסיבית בפורום הזה, ולא פעם אני מוצאת את מה שאני צריכה בהודעות של אחרים ובתגובות אליהן. לא כך הדבר הפעם. המטפל שלי נמצא כרגע בחופשה. הוא אמר לי שאני יכולה להתקשר אליו כשאני צריכה, הוא אפילו עודד את זה, אבל אני לא מסוגלת. אני לא רוצה להפריע לו בחופש שלו ומעבר לכך אני לא חושבת ששיחת טלפון קצרה איתו היא שתעזור. יוצא מזה שאני לבד עכשיו, ורע לי וכואב ואני לבד..... אני לא יכולה לישון אבל גם לא יכולה לעשות שום דבר אחר, גם את מה שאני יודעת שאני חייבת לעשות, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לחזור למיטה ושהיום הזה יעבור וגם אלה שיבואו אחריו. ואין לי אדם אחד שאני יכולה לקבל ממנו עזרה, ואני יודעת שאני צריכה עזרה.... ועכשיו כשאני חושבת על ההודעה הזו, קשה לי להבין מה המטרה שלשמה היא נכתבת. ובכל זאת... אני מנסה.

ערב טוב, אחת אני יודעת שלא שאלת דבר, לבד אולי מהמשאלה שלא להיוותר לבד כל כך. אני חושבת שהלבד הזמני שנולד מתוך הביחד, אינו נורא כמו הלבד של לפני היחד. הרי כבר קיימת הידיעה הזו, שהוא שם, מצליח לגעת ולהניח רטייה של רכות איפה שצריך. ובכל זאת, הכאב כואב, והשעות הנוקפות של הלבד אינן רחמניות במיוחד. מקווה שהנוכחות, גם אם חלקית, שלנו כאן, יכולה לסייע ולהפיג מעט מן המצוקה. את מאד מוזמנת להמשיך ולהישאר איתנו, יש כאן המון רצון טוב. :-)) ליאת

ראשית, תודה על התגובה. עלו לי דמעות בעיניים כשקראתי אותה, אבל אחריהן גם עלה קצת שקט ואיזושהי נחמה. אני יודעת שהמצב אינו טוב, ואני אף יודעת שאני חייבת להתמודד איתו. אבל איך מתמודדים? אני מסכימה לגבי תיאורך את הבדידות של "לפני" ו"אחרי", וברור לי שאני נמצאת במצב הטוב מבין השניים. ובכל זאת, כל שעה ושעה ולילה ויום מקרבים אותי למקום חשוך יותר, שמצד אחד אסור שאני אגיע אליו אבל מצד שני הוא קורץ לי, המקום החשוך והקריר הזה כשחום כלכך גדול שורר בחוץ.... ואם אניח לרגע בצד את המטאפורות, אני חושבת שהשאלה שלי היא איפה אני יכולה לשים את כל הכאב הזה, כשהורגלתי לכך שיש לו מענה אחד ויחיד?

בוקר טוב, התחלתי עם המטפלת שלי לעבוד על נושא ההתעללות ואז אני מרגישה יותר צורך להיות איתה, לדבר איתה. אבל אין לה זמן לעוד שעה באמצע השבוע. והיא הציעה במקום זה שיחה טלפונית במקום. אבל מבחינתי זה לא אותו הדבר. אני פשוט לפעמים רוצה רק לשבת שם לידה אפילו בלי לדבר. חושבת להפסיק רק בגלל שאין לה זמן לעוד מפגשים. זה מאוד מעצבן לשמור את הכל בבטן עד הפגישה שבוע אחרי. אני אפילו לפעמים מענישה אותה (ואת עצמי בעצם) על זה שהיא לא הייתה שם בשבילי באמצע השבוע ולא אומרת כלום בפגישה פשוט כלום- שקט מוחלט. תודה

שלום שירה, מבקשת לשקף לך את מה שאני שומעת בדברים שלך - הטוב הזה, שניתן לך ב??מ?שו?ר?ה, מעורר איזה רעב והשתוקקות, אותם קשה לך להכיל אפילו יותר מאשר את הרע, אליו את כבר רגילה. נדמה לי שהדיון החשוב הוא לא בשאלה האם תצליחו (או לא) להיפגש פעם נוספת בשבוע, אלא בשאלה האם וכיצד תוכלי ליישב את המתח בין המשאלה שלך להיות מוחזקת, נראית, מוכלת, אהובה, לבין הפחד להינטש, להידחות ולהיעזב בבדידותך. ממליצה לך מאד לפעול ברוח המגמה של לא לשמור דברים בבטן, ולהביא את רגשותייך אליה, דווקא במילים. בהצלחה ליאת

ככה: יש כמה חיות טרף שעטות עליי במקביל בימים האחרונים (לא רק מה שידוע; ישנן חיות מפחידות יותר - כאלה שפוערות פה גדול יותר). אני מתפתה ללכת אתן למאורה ולגלגל בתוכי את הד שאגתן שוב ושוב. ברונו שולץ מונח ליידי על המיטה. אני לא מצליחה לקרוא בו; לא מצליחה לקרוא כלום. אז אני מעבירה דפים ומתרשמת מהצהוב העבש של מה ששכב בספריה הרבה זמן ועבר תחת עיניהם וידיהם של אנשים חושבים ומרגישים וכמהים וחוסמים ואוהבים (וגם לא) ומותשים. אני מוצאת בקובץ הסיפורים סיפור אחד קצרצר, בן שני עמודים בלבד. לזה אני יכולה. באופן אירוני קוראים לו "בדידות". משהו שם תופס את עיניי - דווקא לא מהמבריקים ביותר של ברונו, אבל עכשיו אני צריכה משהו פשוט ומדבר. אני קמה, מוציאה מתחתית המגירה הכי חבויה עפרונות צבעוניים שקיבלתי במתנה בכיתה ב' ומתחילה להעתיק באותיות דפוס; כל משפט בצבע אחר, כמו כרטיס ברכה של ילדים (אדיוטי, לא?). זה מרגיע... זה מונוטוני וזה עושה. אעתיק גם עבורכם. (יהיה זה אולי החלק הרלוונטי ביותר לפורום זה מתוך כל ההודעה): "אני יושב ומאזין לדממה. החדר מסוייד סתם בסיד. פה ושם על התקרה הלבנה מופיע סדק מסתעף, פה ושם נושר עלה של טיח ברחש קל. האם עלי לגלות שחדרי אטום בלבנים? הא כיצד? אטום וחסום? כיצד הייתי יכול לצאת ממנו? העניין הוא כך: אין דבר העומד בפני הרצון, עלי רק לתאר לעצמי דלת, דלת טובה וישנה, כבמטבח מימי ילדותי, עם ידית ברזל ובריח. לא היה מעולם חדר אטום שלא תפתח בו דלת נאמנה כזאת, אם רק יהיה די כח לשדלו בפיתויים." עכשיו אתם יכולים לקווצ'ץ' את הדף ולזרוק. אני לא זורקת. מחר קמים מוקדם לעבודה. בעבודה מציירים לפעמים דלתות, וזה עוזר גם לי. (מה שכן, אולי מחר אתחרט על ששלחתי את ההודעה...)

ערב טוב, כמעט יממה חלפה לה מאז שיגרת לכאן את השורות הצבעוניות, שיש בהן כאב ותקווה. מקווה שפיסת הטיח שהש?ר?ת?? מעלייך בשעות הקטנות של הלילה, אפשרה לך לגלות בתוכך איזה מרחב חדש, אוויר רענן לנשימה. הלוואי שתתרצי, ותסכימי להשאיר בהישג יד את העפרונות הצבעוניים. גם הם, כמו הטיח הנופל, יכולים להביא עמם פוטנציאל של הינצלות מהחדר האטום, או לפחות לשדל בפיתויים את הדלת הטובה והישנה להתגלות. מאחלת לך לילות טובים ליאת

יקר לא הספקתי לשלוח לך חיוך וגעגוע:-) עוד לא באת כבר הולך:-( נתראה בילבי ילדת הברזל (הייתי באילת אני נראית כנו צי'פס)

שלום בילבי איך שאני הולך, את חוזרת..קשה להפגש ככה. אבל טוב לשמוע ממך. מקווה שנהנית באילת (למרות הטיגון העמוק) להתראות דוד

אין לי כח.

ערב טוב, לפעמים החיים מציבים בפנינו אתגרים החורגים מה'מנה' איתה אנחנו מצליחים להתמודד בהצלחה. מעמסה חריגה כזו יוצרת לזמן מה תחושה של אי-ספיקה או קריסה, עד כי כל משב רוח קל נחווה כהוריקן. למרבה המזל, מרביתנו מצליחים להיאסף חזרה למצב של תפקוד, איש איש עפ"י הקצב והיכולת שלו. נסי לנוח קצת מבלי להחמיר עם עצמך, ולצבור כוחות. שולחת לך חיוך ועידוד ליאת

שלום רב. אשמח לדעת האם קיים חומר תיאורטי על מטופל המרצה כל הזמן את המטפל שלו תודה ויום טוב

שלום עדי, דפוס של ריצוי האחר, במחיר של התכחשות לחלקים אותנטיים ואסרטיביים, מתקיים בחדר הטיפול, והוא בדר"כ עקבי עם ההתנהגות שמחוצה לו. אני מניחה שאת מכירה את מושג ה'העברה', המתייחס לנטייה לשחזר בחדר הטיפול רגשות והתנהגויות מן העבר, שהופנו במקור כלפי הדמויות ההוריות. הנטייה לרצות יכולה להיות קשורה, לכן, בהקשרים התפתחותיים שונים, שיצרו קונפליקט מעורר חרדה סביב תוקפנות. זהו, כמובן, רק אחד מן ההסברים. גישות תיאורטיות שונות הציעו הסברים נוספים, תוך שימוש במושגים והקשרים האופייניים להן. תוכלי להתחיל, למשל, בקריאה על מושג ה'עצמי הכוזב' (false self) של וויניקוט. בהצלחה ליאת

ליאת, אני רוצה ולא רוצה לרשום כאן היום... עדיין מתלבטת :-) נחליט כשנסיים? לא רוצה לומר הרבה.. מפחדת למסמס משהו מהקסם הגולמי הזה היה אחר אתמול, עם הגברת שלי הזאת שתמיד כאן לא בטוחה אם הייתה לי כבר פגישה כזו... היה בה ממש קסם.. היה בה, בפגישה, משהו כל כך פנימי ועמוק ואישי.. באתי רפויה, עייפה מאוד משבוע של דרמות פנימיות, והפה פשוט עשה את שלו הרגשתי כאילו נרגעתי, עצמתי את העיניים הפנימיות ודיברתי ודיברתי ודיברתי.. כמו פח אשפה ענקי שסחבתי על הגב עד אליה, ושפכתי את כולו לאט לאט על השולחן כמו שנושפים החוצה אויר לאט, עד שמרגישים שהריאות נסחטות.. הקלה והיא כל כך הייתה שם, ליאת לא בטוחה שהיו הרבה פעמים שהרגשתי אותה כל כך.. בשתיקה שלה, במילים שלה, במבט שלה.. ריגשה אותי מאוד בכמה היא הבינה, כמה היא קיבלה דברים שאפילו אני בעצמי לא מרשה להם להיות.. שהקולות שבבית לא נותנים להם מקום.. זה כל כך נוגע כשפתאום רואים אותך והכל בסדר.. שפתאום קול אחר, חדש, אומר שלא חייבים תמיד להפעיל כל כך הרבה כוח. שאם זה לא כיף לי אפשר גם לא. כיף בכוח זה לא הולך... הרמתי אליה עיניים והיא הסתכלה בי כל כך עמוק... כל כך רציתי לטבוע בירוק שלה, אבל נבהלתי והשפלתי מבט. כשהרמתי אותו שוב, היא עדיין הייתה. התבוננתי בה בחזרה, ממש בעיניים, העברתי את המבט מעין ימין שלה לעין שמאל... רגעים של שקט... לא יודעת אם יש יותר קרוב מזה.. חזרתי הבייתה המומה מכמה עמוק ופנימי זה הרגיש, כל כמה צעדים נעצרתי הלומה.. היה פשוט אחר.. הרגשתי אהבה, וחסמתי את הקולות המרסנים והמסייגים לבנתיים.. אני לא בטוחה אם אני אוהבת אותה או אם היא אוהבת אותי, אבל אכפת לה ממני. אכפת לה ממני אולי מאוד.. זה הרבה. זה הרבה, ליאת. אני לא יודעת אם גם היא הרגישה כמה קסם היה שם, בקירבה הזו המחודשת.. שלחתי לה SMS וסיפרתי שהרגשתי אליה משהו פנימי ועמוק, שאלתי אם תסכים לקבל ((חיבוק)) וירטואלי, ביישן ונפעם, שמשאיר מקום להניח בו ראש.. היא כתבה שהיא שמחה ונרגשת.. הרגש הזה כל כך גולמי, כאילו אצרתי אותו מיד בצנצנת ריבה וסגרתי היטב. לשמור קרוב. ומשהו ממנו בכל זאת משרה בי נינוחות, מן "אושר שלו", כמו שכתבה פעם רחל.. ליאת, עם מי לשמוח? עם מי לשתוק בהתפעמות את הדבר הזה שאין לו שם? מרגישה כאילו רק איתה אפשר באמת להרגיש את ההתרגשות, אבל אולי זה יתפוגג עד עוד שבוע? את חושבת שגם היא מרגישה כמה היא נגעה בי? עם מי המטפלים שמחים כשמשהו מצליח? יש להם עם מי? ואיך מביעים חדווה כזו פנימית ושקטה, שממלאת אותך בחום ורוך, אבל לא במילים.. האם לחייך בעיניים ולהשפיל את הראש בהתרגשות של קירבה זה מספיק? מאוד הייתי רוצה לגעת בה באמת, באיזו לחיצה נרגשת, או ליטוף עדין של היד.. לא מתאימות לי מילים כמו "לחגוג" ו"לצהול".. זה לא כזה, זו פשוט התפעמות פנימית שקטה. איזו חדווה כזו של זויות העיניים.. "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל".. מסכימה להעלים עין אם אתגנב ואתערסל קצת אצלך בגינה? לא אשאר הרבה זמן, רק לספוג קצת נענוע, ציפורים ושמש מאוחרת.. לילך לא יכולתי שלא לצרף.. זה באמת שיר שאני אוהבת מאוד http://benyehuda.org/rachel/Rac032.html

שלום לילך, המילים שלך עוררו בי הד. אני בוחרת להתעכב דווקא על השאלה "עם מי לשמוח?" "ולהתפעם?". אלה שאלות מוכרות מאד גם לי, שנמצאת שעות רבות ביום במרחב קטן ופרטי מאד, שאין בו "חגיגות ומצהלות", אלא אוסף של רגעים, נקודות בזמן, בהם (במקרה הטוב) מתרחשת נגיעה הדדית, זה בנפשו של האחר. נדמה לי שכולנו מתייגעים בדרך הארוכה, מאז אותו רגע קסום בו הבאנו לאמא חפץ שגילינו, והכרזנו בהתפעמות - "אמא, תראי !", ועד ליכולת להכיל את התגליות שלנו ולהתפעם מהן מתוך התרחבות פנימית של אושר. הצורך לחלוק רגעים משמעותיים ועמוקים בחיינו עם אדם קרוב מתקיים לצד ההבנה שאף אחד לא יוכל באמת להיות שם איתנו, בתוך החוויה. אולי זאת הבנה מאוחרת, הנקנית במחיר מפחי נפש מרים ואכזבות, אך לטעמי היא מאפשרת חירות והתרחבות של ממד מרכזי מאד בעצמי שלנו. מאפשרת לך עירסול נעים, ככל שתחפצי סוף שבוע נעים ליאת

זכרתי שאלה שאלות מוכרות גם לך, לכן, אני חושבת, בחרתי לשאול אותך. אני שמחה שחיכיתי ולא הלכתי לישון... :-) את מעוררת מחשבה אני מחייכת לעצמי... לפני כמה שבועות הצלחתי, לאחר מספר נסיונות לא מוצלחים, להנביט עץ שאני מאוד אוהבת (מין של ברכיכטון). היה לא קל לחלץ את הזרעים מהתרמיל, והמון נסיונות הרקיבו.. זה עץ שנמצא ממש מחוץ לקליניקה שלה והוא בדרך כלל הדבר הראשון שהאצבעות והעיניים שלי מלטפות כשאני יוצאת ממנה. איכשהו העץ נקשר ברבות הזמן אליה.. נעשה "העץ שלנו" בשבילי.. יצא לנו לא פעם להיפגש לידו ולהתפעל מהפריחה או מהגזע (הירוק והנפלא שלו).. השתיל החדש שנבט לא נמצא כאן איתי, אז בדרך אליה, בפגישה שעברה, הבאתי עלה מהעץ שלנו לפגישה, כדי לספר לה שהצלחתי.. חייכתי עכשיו, כי זה ממש "אמא, תראי!" :-) (ואיזה כיף שהיא מתפעלת, ולא מגחכת על התחביב המוזר שלי להנביט כל דבר) אתמול בלילה נזכרתי פתאום ששתלתי שני זרעים נוספים... באמצע הלילה קפצתי מהמיטה ורצתי לבדוק :-) ראש ירוק אחד כבר מגיח, ענו ונחוש, עדין.. מכוסה פלומה לבנה.. מקסים-מקסים.. כמה כוח יכול להיות לדבר קטן כל כך.. מרגישה כאילו מתנת הפרידה בוחרת אותה.. אני מאוד מחכה להסתפק ולצמוח מתוך התפעמות שקטה שתמלא אותי, בלי שארגיש צורך ב"אמא, תראי".. זה קורה לי לפעמים וכשאני נוכחת בכך זה מאוד מקשה... כאילו הרבה דברים מאבדים מטעמם כשאי אפשר לספוג עיניים מעריכות של מישהו חיצוני.. (לפחות כשאני חושבת על התחום המקצועי) מאוד דיברו אליי המילים שלך. תודה רבה, לילך

ליאת, זה בסדר אם אכתוב שוב? אני יכולה להשתדל ולהבין לבד, או להמציא לעצמי מה אומרות לי המילים שלך, אבל הייתי רוצה לדעת על מה חשבת את.. מה עוררו בך המילים שלך :-) כתבת "מאפשרת חירות והתרחבות של ממד מרכזי מאוד בעצמי שלנו". אני לא בטוחה שאני מבינה למה התכוונת.. דברי איתי על מימדים מרכזיים בעצמי שלנו, בבקשה. אילו מימדים חשובים בעיניך, ולמה בדיוק התכוונת כאן? ואיך זה מרגיש (למרות שלא אוכל להיות איתך בחוויה שלך :-), כשמרגישים התרחבות כזו..? מה תופס את המקום של הצורך לקבל אישור במבט, במילה טובה או בכל דבר אחר..? אני מאנשי השחור-לבן, לצערי... לא יכולה שלא לשאול בצער, "אז מה, מעכשיו אף פעם לא 'אמא, תראי!'?" (אני לא שואלת הרבה, כי אני לא אוהבת לראות את עצמי ככה, אבל בפנים אני מאוד זקוקה לעיניים המאירות של אמא, או כל מי שמחליף אותה בסיטואציות אחרות).. שאלות קצת נאיביות, אני יודעת. אני בטוחה שגם אני הרגשתי, ומרגישה עדיין, איך זה להתנהל מתוך ביטחון ואמונה וחירות. וגם לא בכל רגע נתון אני זקוקה לאישור. ( אם כי נדמה לי שהמון פעמים אני מאוד זקוקה לזה ופשוט מבחינה בזה רק אחרי שהאישור ניתן לי ואני נעשית חפשייה, שמחה ובטוחה). אולי אוכל למצוא מילים ותשובות בעצמי, אבל לפעמים המילים של אחרים עושות משהו אחר.. מחזקות אולי.. לא יודעת. אם תרצי לנסות ולומר למה התכוונת אני אשמח מאוד :-) ובכל מקרה, שבת נעימה.. אני כותבת לך קצת פורמלי אתמול והיום.. (מה זה?!) בפנים אני מרימה גבה על עצמי.. אשלח חיוך-שלום עם קריצות בשתי העיניים.. עזבתי היום את העיר שגרתי בה ב-7 שנים האחרונות בחזרה לבית ההורים (לזמן קצר).. קצת משונה שפתאום אין לי בית.. זו פרידה ממלא דברים שאני הודפת לא לחשוב עליהם עד הסוף ולהסתכל קדימה... נקווה למעבר חלק.. התרגלתי למקום משלי.. מילא. יהיה בסדר.. ממש כמו החבר'ה הנחמדים בקופת חולים ובתור בקופת הסופר.. "רק שאלה" ובסוף דוחפים עוד כמה פריטים... לא נעים :-) שתהיה שבת רגועה ונינוחה, טוב לקרוא אותך, לילך

לילך, את עשירה במילים כל-כך, והתיאורים חיים ומזמינים את האחר להתקרב כל-כך לחווייתך. להזדהות. ואנכי, במקביל, גם חושבת על מה שבינהן. מצטרפת לרגע... כי שמעתי "נפרדו?ת", וזה נושא שהוא די לב הטיפול שלי. מאד רוצה להאמין שאיכשהו מידי פעם אנו חווים רגעים נפלאים של מעין תחושת התמזגות, ומידי פעם אנו חווים רגעי אושר של חיבורים וקישורים פנימיים מסועפים בין החלקים השונים. אני באמת רוצה להאמין, שזו אינה ציפייה תלושה. להאמין שיש, יש פיקים כאלה של ריגושים שמשאירים שובל ונותנים כוח להמשיך. כל-כך מקווה שה"מידי פעם" הזה יהיה מדוד ומאזן. כמה מסובך לי. לא'דעת... השיח האחרון הזכיר לי עץ מפעם, שפתחה אחת המשתתפות בזמנו, והוא נגע מאד ללבי http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-647151,xFP-647151,m-Doctors,a-Forums.html לילך יקירתי, כל כך הרבה דברים קורים בעולמך... הברכיכטון שלך שבה את לבי. חשבתי לי כמה פעמים עברתי כאן לידי העץ עמוס התרמילים ורק התבוננתי בו, התבוננתי גם צילמתי (הזן עם הפרחים הגדולים הורודים, והתרמילים הענקיים החומים קטיפתיים, וגם זה שופע הפרחים האדומים הקטנטנים). מחזיקה לך אצבעות, גם ברגליים בוקר אור מציפורי הבוקר והכלבלבים הזקנים (mp)

המון תודה mp יקרה! אני חושבת שביקשתי מליאת לדבר עוד קצת כי הייתה לי תחושה שזה קשור לנפרדות, אבל אני לא ממש "שוחה בחומר" :-). עוד לא תמיד מזהה מתי אני מבטאת דברים שקשורים בה, בנפרדות, ומתי לא. זו מילה חדשה, וחשובה, באוצר המילים שלי... עוד לא סיימתי להבין אותה. אבל בעיקר שמחתי ששמחת איתי :-)) כבר יום ראשון ועדיין אני מרגישה קירבה גדולה לגברת שלי, ד. שלי.. זה לא קורה לי הרבה. לא קורה מספיק. אני כל כך רוצה לקבל את הקשר שלנו בלי שאלות, בלי ספקות- פשוט לתת לה ולסמוך עליה.. כשזה קורה, כמו עכשיו, זה מרגש בשכבות עמוקות.. זן הברכיכטון שלי הוא בדיוק זה עליו דיברת! (איזה כיף!) עם התרמילים הקטיפתיים והפרחים הורודים: ברכיכטון דו-גוני (האדום נקרא אדרי). גם אני צילמתי אותם :-)) וכשאני חושבת על הגברת שלי לפעמים אני מציצה בתמונות העץ שלנו.. היום הלכתי למשתלה ובחרתי עציץ יפה להעביר אליו את שני הרכים שלי..עציץ חרס ירוק-אפור.. קצת כמו העיניים שלה.. נקשרתי אליהם, לילדים של העץ שלנו, ואתגעגע לעקוב אחרי גדילתם. כל כמה שעות משהו חדש קורה. מדהים! אבל אני גם שמחה מאוד ונרגש%

טוב אז אשתף: שמי עדי,ואני פשוט קצת נבוכה לדבר על זה אבל אני מרגישה שזה קצת משתלט עליי: אם כך תמיד שאני שומעת שמישהו זוכה למשל כמו זאת הטרייה שזכתה ב40 מיליון אני כל כך מקנאה ואז משביתה את חיי ואני נעשית בדיכאון ושום דבר בעיני לא נראה חשוב ופתאום אין לי כוחות להתקדם וללכת לעבודה משהו מפחיד כן אספר שבכלל אני עוברת תקופה לא להיט רע לי בבית ואני סטודנטית ואין לי יכולת לעבור עכשיו ואמא שלי מנקה בתים כדי שיהיה לנו מה לאכול סתם פשוט מצב מבאס וכבר זה כל החיים אני בת 26 והייתי מתה שנצא מהמצב הזה אם כך איך אני עוזרת לעצמי איך מאיפה לשאוב כוחות אני מתוסכלת ולא מאושרת מה עושים?

אפשר גם להסתכל על הצד החיובי - לפעמים עדיף להרוויח בקטנה ובדרך הקשה מאשר לזכות בסכום אסטרונומי בלוטו... אין לך מושג איך שזכייה כזו יכולה לערער אנשים, ואת כל הקשרים שלהם מסביב... לא יודעים לאכול את זה. כלומר מבחינה זאת אין מה לקנא... מבינה את הבאסה במיוחד כאשר לא יודעים איך לצאת מהתקיעות. טיפול דרך אגב נותן כלים להתמודדות שהם סוג של עושר. לא זכיתי כי לא היה לי כוח לקנות כרטיס...

שלום עדי26 קנאה היא רגש טבעי כל-כך. מה יותר הגיוני מלקנא בזוכת הלוטו הטרייה? אבל נשמע שאצלך הקנאה הפכה להיות מרכזית יותר, עד כדי כך שהיא משפיעה לרעה על חייך. קנאה היא חזקה יותר ככל שאנחנו פחות מרוצים מחלקנו - פחות שבעי רצון מעצמנו וממה שיש לנו בחיים. וזה קשור לא בהכרח רק לנסיבות החיים האובייקטיביות, אלא גם לאיך אנו מפרשים אותן ועד כמה אנו מקבלים את עצמנו ויכולים להאמין בעצמנו ובסיכויינו לעתיד טוב יותר. אני מבין שאת מתמודדת עם נסיבות חיים לא קלות כרגע, אבל ככל האפשר הייתי מציע לך להצליח למצוא בכל זאת את המקומות של אופטימיות ותקווה בחייך, את רגעי האושר, שכאשר הם מופיעים הם משתווים, כל אחד ואחד מהם, לזכיה קטנה בלוטו. לא תמיד קל לקבל ולאהוב את עצמך ואת מה שיש לך. נשמע לי שבהקשר זה אולי כדאי לך לבדוק את האפשרות של להעזר בטיפול מקצועי. אני מבין שיש קושי מציאותי, אבל דווקא היותך סטודנטית יכול לסייע - פעמים רבות ישנם טיפולים מסובסדים עבור סטודנטים, במסגרת הלימודים. שווה לך להתעניין - דרישה הכרחית על מנת להרוויח, היא למלא את הכרטיס... בהצלחה דוד

יש לי שאלה ואשמח אם תעזור לי. אני בטיפול כבר שנתיים בערך. אני מתאפקת המון בפגישה. אני לא בוכה, אף פעם לא ראתה אותי כובה, וזה כבר מעצבן אותה, ואם אני ממש צורך בכך אני פשוט רצה החוצה ולא חוזרת (וזה כבר קרה פעמיים). אני לא צועקת, או מצעבנת , למרות שרואים את זה בתנועות הגוף שלי, אבל לא בתגובה המילולית. וזה גורם לכאבים בגוף אח"כ. אני לא מסתכלת בעיניה אף פעם. (אני מנסה לשחזר לפעמים מה היא לבשה, אני לא מצליחה) כל זה גורם לי להתפרץ בחוץ -בבית- עבודה, או פשוט להתרחק מכולם. מה גורם לי להתאפק כל כך?

שלום שני את מעלה שאלה שמטרידה רבים מהמטופלים וגם פה, בפורום, היא עלתה בעבר וזכתה לתגובות שונות. כדאי לך אולי לחפש חלק מהתגובות שהתקבלו בהקשר זה. מעבר לכך, חשוב לי לומר שכל מקרה לגופו, אבל שקושי מהסוג שאת מתארת בטיפול אכן יכול להביא להתפרצויות בחיים - כי כמה אפשר להחזיק בבטן? וברגע ששומרים על הכל בשליטה, השבירה של זה חייבת להיות חזקה ודרמטית, בפיצוץ.. מה שאת מתארת יכול להיות קשור לרצון עז בשליטה, רצון לגונן על עצמך, חשש מקרבה, מאינטימיות, ומתגובות לא מתאימות לתכנים אישיים ופרטיים מאוד שלך. את האפשרויות האלה ואחרות הייתי ממליץ לך להעלות בטיפול ולבדוק במהלכו איזו מהן מתאימה, אישית וספציפית, לך. בהצלחה דוד

שלום לך, לקח לי בערך שנה עד שהגעתי לטיפול. בטיפול לקח לי בערך שנה וחצי עד שהתחלתי קצת לדבר ולשתף ולחלוק איתה דברים, אבל גם כאילו על קצה המזלג לפי המינונים שלי ובקצב שלי. אבל הבעיה עכשיו שאני בקטע של "נמאס לי", נמאס לי מהחדר, מהעובדה שאני צריכה לקום כל יום X בשעה Y, וללכת ולדבר. ולפעמים אין לי מה לדבר אבל אני ממציאה משהו בדרך כאילו שהוא העסיק אותי כל השבוע, כי היא מתעצבנת אם אני לא באה עם דברים מוכנים, או אם אני אומרת לה שלא בא לי לדבר על כלום. ובמקרה ואין כלום תמיד יש את החפירות בעבר...!!! אז למה דווקא נמאס לי עכשיו? יש לי עוד דרך ארוכה, בעצם עוד לא עשית הרבה בשנה וחצי חוץ מלהתרגל אליה, לעובדה שאני צריכה לשתף, לדבר...

שלום נועה נדמה לי שאת שואלת שאלות, אבל בעצם גם עונה עליהן בעצמך. כאילו את מדברת בשני רבדים: רובד "הנמאס לי" ורובד עמוק יותר, שמודע לכדאיות שבהמשך, אבל בא לו להוציא את ה"נמאס לי" החוצה. ואני חושב שלשני הקולות האלה יש מקום וחשיבות, ושרק החיבור שלהם יכול לקדם אותך ולהוציא אותך מההרגשה הזמנית של תקיעות בטיפול. יכול מאוד להיות שאם לא היית אומרת את ה"נמאס לי" משהו היה הולך לאיבוד - העצבים שלך על המטפלת? הכעס על הדרישות ממך? לא יודע, אבל משהו. ובגלל זה, גם התיאור שלך, של הזמן שעבר עד לכניסה לטיפול והדרך שעוד יש, והשאלה של "למה נמאס דווקא עכשיו", הן כולם התייחסויות ושאלות מדויקות שלך לגבי המתרחש. נדמה לי ששווה להמשיך ולפתח אותן. להתראות דוד. בהצלחה דוד

תודה ל... כלב שלי הכלב שלי, האהוב נאמן ושומר סודי הוא, שחזרתי אליו היום וחיבקתי בנחמה אחרי כל ה'לא-משנה-מה' כלב-כלב, שמוציא אותי גם בזחילה לטיולים, בלי לזייף, שמאפשר לי דרכו לתקשר עם אנשים, שנותן לי לטפל בו כל כך, או ההיפך... שהיה איתי כל השנים של העבודה הקשה והניסיונות החזיק גם כשלא ידעתי הבנתי הוא היה איתי הוא ואיש אחד, האיש של השיחות (mp)

כלב...! יש לך כלב :-)) כמה אני שמחה... תני ליטוף-חיבוק לכלב הטוב שלך ממני והלוואי שכל ה"לא משנה מה" קצת פחות שורף הערב.. חיוך שקט וחם, ועיניים מאירות (לקראתך) לילך

אם .פ. יקרה יקרה. לפעמים קשה לקרא אותך ..כמו עכשו למשל... הלב נחמץ. אני מאוד רוצה לקוות שהבדידות ,היא משהו זמני ,משהו, של מידי פעם, כמו אצל כולנו. אני יכולה לקוות?? יחד עם העצבות ,יש בי גם שמחה ,על איש השיחות היקר ,וגם כלבך הנאמן. שיהיו ימים קלים יותר- הלואי! שלך.

שלום לבשותף ניטשה כתב פעם שההבדל בין ידיד אחד לאף-אחד הוא אינסופי. והנה, לך יש לפחות שניים איתך, להקשיב ולהיות, לנחם ולתמוך. ואפילו להוציא לטיול. דבר קטן לכאורה, אבל כך-כך חשוב.. והנה, גם בפורום נשמע שאינך לבד, ויש תגובות לקראתך, ואיכפתיות וקרבה.. וקשה לי שלא לחשוב על כך שהיכולת להרגיש ולעורר איכפתיות וקרבה - אצל בני אדם וכלבים כאחד - היא יכולת שמהווה בפני עצמה משאב אישיותי חשוב. להתראות דוד

ההודעה שלך שופכת כל כך הרבה חום. כמה טוב למצוא מקום, בו אפשר, אפילו לרגע לתת את כול?נו ולקבל. לגמרי. בלי זיופים. חיממת את ליבי יעלה

הוי הוי, חשבתי המון איך להשיב להגיב לכולם... איך פנטזתי להציג עצמי ולומר, בעיקר לך דוד שכנראה לא כ"כ מכיר אותי כאן: " אני mp, הנה, כך אפילו חתמתי בסוף... mp זה קיצור של מימוזה פודיקה = הצמח 'אל תיגע בי' ויש לי עוד כינוי ישן מפעם, ועוד כמה, ומעבר לכך, אני מנסה, לפעמים ובין כולם, להשאיר מהזהב של הטיפול (לפחות זו כוונתי) במענה תחת כינויים משתנים שכאלה לשאלות של משתתפים אחרים, והנושאים העיקריים שאני מתרכזת בהם הם..." משהו לא טוב קורה, החום שהיה לרגע נשאב. אבל, היי, הוא היה שם. אפילו קצרצר. הוא היה. סימן שמשהו נוכח. קיים. השארתי כאן משהו פשוט בשביל להשאיר... לבינתיים... מביש. מפחיד. מרתיע... הודעה של לילה... תודה על כל התגובות הכל-כך מושקעות מלב. עוד נדבר :-) תודה וסליחה (mp שאולי תנסה מתישהו לקרוא את ההודעות המחוברות שכתבה בעבר...)

דוד אתה ממש קוסם תוכן ההודעה נעלםםםםם אולי תעלים את מה שמבעבע בי כל כך מילים אפשר למחוק ודי בקלות אבל רגשות כאבים סיוטים לאאאאא מחשבותתתתתתתתתתת שמישהו יקח אותם

שלום כן, האירוניה במקום ואני מקבל אותה. והלוואי והייתי קוסם והייתי יכול להעלים כאבים בקלות. אבל מה שחשוב הוא שבהודעה הזו יש משהו אחר מבקודמת - יש פנייה החוצה ורצון להעזר, לשנות. ואת צודקת, כל-כך צודקת, רגשות וסיוטים אי-אפשר למחוק בקלות. ואפילו אי-אפשר למחוק לגמרי במילים. אפשר רק קצת לעמעם את הכוח שלהם, ואולי להגביר קצת את הכוח שלך ואת יכולת ההתמודדות איתם. וזה לא קסם ואלוהים יודע שזה לוקח גם המון זמן. אבל עדיין, זו האופציה הכי טובה שיש לנו. להתראות בינתיים דוד

שלום אני מבין שאת נמצאת בכאב רב. עדיין, בחרתי לא להעלות את ההודעה, משום שאני מאמין שהודעות המתייחסות לאפשרות של פגיעה עצמית, לא מתאימות לפורום. הדבר הנכון לעשות במקרה זו הוא לפנות לאנשים קרובים אליך או להגיע למיון. מקווה שעם הזמן תרגישי טוב יותר. דוד

הי דוד היה לי מאוד מוזר לראות מה שכתוב פה....יש כלל בפורום אותו אני מכירה שלא מעלים הודעות שהתכנים שלהן פוגעים במישהו מחברי הפורום. אני לא יודעת מה היה כתוב בהודעה, אבל ממתי לא מעלים הודעה שקשורה לפגיעה עצמית. כל שאר המנהלים כן מעלים הודעות של אנשים שרוצים למות/לחתוך את עצמם/ לשפוך על עצמם משהו שורף וכו..לא כדאי שתהיו מסונכרנים? אני בתקופה שכן חתכתי את עצמי מאוד נעזרתי בפורום, כי רק לקבל תגובה לפעמים, שמפחיד מדי לפנות למיון או אין במי להעזר מסביב, כל כך עוזרת. עצוב לי שיש פה תכנים שלא פוגעים באף אחד ובכל זאת עוברים סינון כלא מתאימים. ולמה? תחום התמיכה פה מצטמצם מרגע לרגע, כשכל מנהל מחליט שיש דברים אחרים שהוא והפורום לא יכולים לשמוע. האוזניים שלנו לא כל כך עדינות. ואי אפשר למחוק את זה - היא שם. רק שעכשיו באמת אף אחד לא שומע. והערה. רק לפני יומיים הועלתה פה הודעה על מישהי בשם צלקת אם אני לא טועה, שכן העלת וכן כתבה על פגיעה עצמית.

וחוץ מזה, אם מישהי כותבת דבר כזה, אפשר להעלות אותו ולו רק כדי לכתוב לה שאין באפשרות הפורום לעלות דבר כזה והדבר הנכון לעשות עכשיו הוא לפנות למיון ולהעזר באנשים קרובים. אבל להעלות הודעה ריקה, שנמחקו בה המילים ולא להגיב לה בשום צורה? אני מצטערת אבל זה נראה לי כל כך לא מתאים. אופיר

יש לי חברה שלא מזמן נפתחה אליי שבילדותה שהייתה די קטנה נפלה קורבן ל.. אני מתבייש אבל רוצה לעזור לה. ממבוכה שאלתי אותה שאלות חודרניות כמו האם היא עדיין חושבת עליו כשאנחנו מקיימים יחסים- לדעתי כן משהו חסום אצלה היא לא מתרכזת מספיק כאילו במישהו אחר הרגשתי את זה.. והיא גם הודתה שכן לא תמיד זה בשליטה שלה. ומה היה סוג המגע. שאלתי אם בוצעה חדירה. אמרה שהיה הכל חוץ מהאקט עצמו בעיקר ביקש ממנה מן אוראלי. נשמתי לרווחה. אז אמרתי לה שהיא צריכה לשכוח מזה לגמרי כי לדעתי זה סתם "מזמוזים" אם לא היה חדירה אז זה סתם חסר משמעות. הרגעתי אותה שזה שום דבר. שנמשיך הלאה בחיינו. אם הייתה חדירה אז זה כבר היה חמור ואונס. אבל אני שמח שלא- אז הכל חסר משמעות. האמת ידעתי שיש משהו בעברה ודמיינתי שאולי ופחדתי שזה אונס אבל שהיא נפתחה אליי עם כל הפרטים כל כך נרגעתי שזה לא אונס. אבל- במקרים האלו האם חדירה עושה את ההבדל או שגם בלי זה אמור להשפיע אותו דבר. סליחה על השאלות הדוחות האלו שנראות סוטות אבל אני באמת צריך עזרה פסיכולוגית בבקשה. אני קצת מבולבל. אין לי עם מי לדבר על זה.

אתה באמת מאמין/חושב שאם לא היה את האקט של חדירה אז זה לא חמור? איך אמרת??? "זה שום דבר"???? היא צריכה לשכוח מזה כי זה סתם "מזמוזים"???? אולי אתה גם חושב שהיא נהנתה מזה ורצתה בזה????????????????????????????????????????????????????? אולי חשבת שאם היא סגורה או "חסומה" כמו שהגדרת, ואם היא "חושבת" עליו בזמן שאתם יחד וזה לא בשליטה, אז אולי, אבל רק אולי, אולי היא עברה טראומה??? גם אם "זה שום דבר כי לא היתה חדירה"?????? אולי ה"מחשבות" שלה עליו בזמן שאתם יחד זה פלשבקים או ניתוקים או אלוהים יודע מה זה בדיוק שעובר עליה בזמן שהיא מנסה להיות איתך??? חברה שלך, וטרחת לשאול את כל השאלות החודרניות האלה שלך, וטרחת להמעיט ולבטל את שקרה לה ומרגיש לה, ואני מניחה שבדבריך נגרמו לנפש שלה עוד כמה דברים... חברה שלך.. ושאלה אחת של רגש, של אכפתיות, של אהבה, של דאגה.. שאלה אחת או הבעה אחת מאלה לא היתה ממך כלפיה... אפילו לא אחת קטנה... ורק שתדע... שום דבר לא חסר משמעות... גם אם לא היתה חדירה... שום דבר שקרה שם הוא לא חסר משמעות. כל דבר שהיה שם, כל אקט, כל שהייה, כל מה שאמר לה, כל מה שעשה לה, כל מה שהכריח אותה, כל מה שכפה עליה, כל מה שאתה רק יכול לחשוב עליו (או כנראה לא יכול לחשוב עליו) - הכל הכל בעל משמעות. הכל.

קשה לי להבין מה עובר עליה. אני שמח שלא הייתה שם אלימות וחדירה כי זה דבר מכאיב פיסית לילדה קטנה והיה גומר אותה לגמריי והשאר לא. אבל דבר אחד ידעתי מזמן וחשדתי- זה מרגיש בזמן היחסים כאילו היא חושבת על אחר. אף פעם לא הבנתי למה היא לא נהנית עד הסוף למה כואב לה בזמן ה.. למרות שאני עדין איתה ומתחשב. לא הבנתי למה היא לא מתרכזת? ועכשיו אני יודע מה קרה- היא פשוט חושבת עליו בלי שתהיה לה שליטה על זה. יש לה הרבה אשמה ובושה על זה. אבל אני מבין את זה וסבלני. מחכה שיעבור. סליחה שפתחתי סוגיה נוראית עבורכן. אולי לא הכי מתחשב מיצידי. אבל אני מחפש קצת עזרה. סליחה שפגעתי בדרך.

שלום למבולבל, מפנה אותך לקישור - אתר חשוב, בו יש הסברים רבים על תקיפה מינית מסוגים שונים. הפגיעה שתיארת בדברייך חמורה מאד, חווייה איומה ונוראית לכל דבר, למרבית הצער, אין להקל ראש... נסה לקרוא כאן, אולי זה יוכל לסייע לך ולכם להתמודד עם המצב, עם החרדות והבלבול, ואולי שווה גם לשקול פנייה שלך לצורך עזרה או הכוונה אצל איש מקצוע אמיתי. הנה הקישור: http://www.macom.org.il/definitions.asp

שלום למבולבל ייתכן והייתי צריך לענות לך מייד לאחר שהעלתי את הודעות ההמשך, כי אני מבין שאתה עכשיו, בנוסף לבלבול, מרגיש גם אשמה וחשש על הפגיעה שנגרמה בשל שאלותיך. הסיבה שהעלתי את התגובה העצבנית והפגועה לא הייתה על מנת לגרום לך הרגשה רעה, אלא כי חשבתי שדווקא דרך קריאה של תגובה כזו תוכל להבין טוב יותר את חברתך וחלק מתחושותיה. בניגוד לתגובה הזועמת, אני לא שומע כוונה רעה בשאלותיך, אלא להיפך: הרבה חרדה, מבוכה ורצון אמיתי לעשות את הדבר הנכון ולעזור. במובן זה, דווקא הקישור שנשלח אליך יכול לסייע לך. אני גם חושב שהפנייה לפה וההשקעה במחשבה על כיצד להתנהג מעידה על איכפתיות רבה מצידך. העצה שאני יכול לתת לך היא זו: בעיקר להקשיב. הדחף הטבעי הוא "לעשות" משהו - להרגיע, לנחם, לומר שלא מדובר במשהו רציני, לטשטש את הכאב..אבל נדמה לי שזה לא מה שבאמת יסייע במצב. ואולי באמת הדבר שיכול לסייע בעיקר הוא לתת תחושה של הקשבה, שאינך נרתע, אינך נעלם אך גם אינך מתעלם ושאתה שם, לצידה ואיתה, בסבלנות ובקצב שלה. זו עמדה שחשוב לנסות ולשמור עליה מול הרצון לעשות את הדבר "הנכון". הרבה פעמים, מרוב ניסיון לעשות את הדבר ש"צריך לעשות" אנו עסוקים בחיפוש ובתהיות פנימיות ומפסיקים להקשיב למי שמולנו. ככל שאתה יכול, נסה להישאר עם מי שמולך. להתראות דוד

דברייך נגעו בי בעוצמה, ואני רוצה לחלוק איתך מסיפורי. הפסקתי טיפול אחר שנה וחצי ועברתי לטיפול תרופתי. באופן אבסורדי השינוי הטוב ביותר שיצא מהתרופות הוא שינוי פסיכולוגי, התנהגותי ואז תודעתי. מצאתי את עצמי נאלצת להתנהג באופן שונה מהרגיל, פתאום שיצאתי עם חברים, אז כבר לא יכלתי להתחבא מאחורי כמה שוטים של אלכוהול, ואז ראיתי את השדים שתמיד היו שם. היה לי מאוד קשה להשתחרר ולהנות, כל רגע הייתי עסוקה באיך אני נראית, איך אני רוקדת, כמה בחורים התחילו איתי וכמה עם חברה שלי. תוך כדי המאבק וההתעוררות, נזכרתי בסיבות שהביאו אותי לטיפול- והן בעיקרן הרצון להרגיש את החוט המחבר בין כל תחומי החיים, את הרצון במהות, ובהכרות עם עצמי. הרצון להפסיק את ההרגשה שאני צופה בסרט של מישהו אחר, ובאמת לחיות את החיים. בטיפול הפסיכולוגי המטרה הזו התפספסה במקצת, הרגשתי שגם הוא הופך להיות סוג של "כדור"- שעה בשבוע שאני מוציאה בה קיטור וחוזרת לדפוסי ההתנהגות הרגילים ברגע שנטרקת הדלת. אני, להפך ממך- סירבתי לקחת תרופות. החוויה של ללכת לפסיכיאטר היתה קשה מנשוא.אספתי המלצות חוות דעת ומחקרים. מעבר להקלה (הלא מאוד משמעותית) בסימפטומים של הדכאון, השינוי המשמעותי הוא שהתחלתי לשאול את עצמי מה אני באמת עושה כדי שיהיה לי יותר טוב. ההבנה שיש לי אחריות על החיים שלי היא התוצאה המשמעותית של התרופות. לדעתי, זה לא משנה מה הדרך, טיפול או תרופות או ספורט או קואצינג או הילינג וכן הלאה (דעה שלי ללכתי עם מה שמעורר אצלך ניצוץ ומוטיבציה ובעיקר מה שכיף לך), אף טיפול לא יעזור אם לא תרצה. משנה הרצון האמיתי לחולל שינוי בחיים ולחיות חיים אחרים וההתחייבות הפנימית לדרך שהתוצאה שלה והעיתוי שלה לא ידועים. מאוד נחמד לקחת תרופה פעם ב.. ולדעת שתוך כמה שעות או שבועות תרגישי יותר טוב, סוג של תגמול מיידי בהשוואה לתגמול הרחוק ווהערטילאי של ההכרה עצמית. תגמול מיידי שבאמת חסר לנו בחיים כבוגרים לדעתי. תסתכלי על הילדים שלך, כמה הם נהנים מסתם שטויות.. בסופו של דבר אלו החיים שלך, לא של הפסיכולוגית שלך וזו הבחירה שלך איך לחיות אותם. ואני מזמינה אותך לשאול את עצמך, אם את רוצה, מה הביא אותך לשבת בפעם הראשונה אצל הפסיכולוגית ומה המשמעות של טיפול פסיכולוגי עבורך, אם המטרה הייתה רק הקלה בסימפטומים אז באמת אולי טיפול תרופתי מספיק. בהמון אהבה, למרות שכלל אינננו מכירות.

שלום גלי אני מבין שאת כותבת הודעת המשך להודעה שרגשה אותך מאוד. לצערי, יש כאן אי-הבנה, או שלך או שלי, מכיוון ואני לא מכיר את ההודעה אליה את מגיבה. בכל מקרה, בהתחשב בדברי הטעם שכתבת ובנימה האישית והכנה כל-כך שלהם, חשבתי שיהיה נכון להעלות בכל מקרה את ההודעה. אולי היא תגיע ליעד המבוקש, ואולי היא פשוט תעשה טוב בדרך, אפילו בהתחשב בשינוי יעדה המקורי. וכמובן, אני גם מצטרף ומסכים למרבית הדברים שכתבת כאן. להתראות דוד

ראיתי שכבר דיברו על זה יחסית הרבה פה בפורום, אבל אני אשמח ממש להפנייה למישהו שיכול לטפל בפחד הזה. אתמול היה לי את המפגש הראשון הקיץ הזה עם ג'וק מעופף ענק, ואחרי בכי מטורף ולילה נוראי, אפילו היום בבוקר בעבודה אני נכנסת ללחץ מכל רחש שאני שומעת. אני חייבת לטפל בזה כי זה יהרוג אותי בסוף. יש לכם הפנייה לרופא מסויים שכבר טיפל באנשים כאלה? תודה רבה מראש

שלום באמת, כפי שאת מציינת, הנושא הזה עלה לפני זמן לא רב בפורום (הקיץ, הקיץ) וזכה, למיטב זכרוני, לדיון לא קצר. הדבר הנכון לעשות, לדעתי, בהתחשב בפוביה שאת מתארת, הוא לחפש מטפל מומחה בפוביות, סביר להניח בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, שיכול לסייע לך, בסיכוי גבוה של הצלחה ובפרק זמן קצר יחסית. מכיוון שאנו לא ממליצים על מטפלים במסגרת זו, אני מציע כי תכתבי שוב, בצירוף מייל אישי, צייני את הנושא ובקשי המלצות והפניות ממשתתפי הפורום השונים. בהצלחה דוד

שוב שלום דוד, לאחרונה הפכתי ממשתתפת סמויה בפורום למשתתפת אקטיבית. משואלת שאלות כלליות על הטיפול לשואלת שאלות ממוקדות על הטיפול שלי. אני אומנם מביאה חלק מהדברים שאני מעלה כאן לטיפול, אך בכל זאת מרגישה שיש לי טיפול לטיפול האמיתי. המטפלת יודעת שאני משתתפת בפורום כסמויה אך ההבדל כה גדול במציאות. אני מרגישה שאני מסתירה ממנה דברים, ומרגישה שהיא תפגע אם אני אספר לה. אשמח לשמוע את דעתך? מה אומרים על זה בעולם הוירטואלי? אשמח לשמוע גם את חברי הפורום - האם אתם מספרים למטפלים שלכם על השתתפותכם הפעילה בפורום פסיכולוגיה באינטרנט? כמו כן, בעקבות ההודעה של אתמול על עומס נושאים טיפוליים, אני מוצאת קשר ישיר בין עומס הנושאים להשתתפות שלי בפורום. ושוב, תודה גדולה על התיייחסותך המקצועית, אני מעריכה זאת מאוד. שירה.

שלום שירה ראשית, טוב לשמוע על העמקת האקטיביות שלך בפורום. את כמובן יותר ממוזמנת להמשיך ולהעלות שאלות המעסיקות אותך. לגבי השאלות שאת מעלה הפעם, אני חייב להודות שהן מעניינות, אבל אני לא משוכנע שיש לי עליהן תשובה ברורה. כידוע, התחום של הרשת והתכתבות בה הוא חדש יחסית ואני די בטוח שהקשר בין ייעוץ ברשת לבין טיפול פרטני לא נבדק בצורה רצינית עדיין. מבחינה זו אני מצטרך לשאלתך וגם אני סקרן לשמוע ממשתפים אחרים על המידה הודרך בה משתלב הפורום בטיפול האישי. בנימה אישית יותר, אני חושב שהיחס בין הפורום לטיפול שלך הוא משהו שתוכלי באמת לברר רק עם עצמך ובתוך הטיפול. ייתכנו כל כך הרבה משמעויות לכך וכל הרבה רגשות והשתמעויות, שהדרך היחידה לברר זאת באמת היא לדבר על כך בגלוי עם המטפלת שלך. אני לא משוכנע כמובן שהיא תפגע, ובכל מקרה חושב שבמידה והנושא מעסיק אותך, שווה מאוד לפתוח אותו בגלוי, להפוך מסמויה לאקטיבית, במובן זה, גם בטיפול ולא רק בפורום. בקשר להערה שלך בנוגע ליחס בין העומס בטיפול להשתתפות בפורום, אני מסכים לחלוטין. ואולי גם זו דרך ,עליה לא חשבתי, להשתמש בפורום בתקופות של עומס פנימי רב. אם כי, וזו הזהרה שתקפה גם לחלק שכתבתי למעלה, נדמה לי שיש סיכון בבלבול בין החזית לרקע, בין העברה של אנרגיות מהטיפול למקום אחר (הפורום במקרה זה). אם באמת דבר מעין זה מתרחש, הייתי ממליץ לך לחשוב עליו ברצינות. ושוב, כמו תמיד, לקחת אותו לטיפול שלך. אנסה גם לבדוק את הנושא האחר שהעלת להתראות דוד

שלום דוד, אני כבר לא ממש קטנה. אחרי כמה קשרים, ארוכים ורציניים יותר או פחות, אין לי כרגע בן זוג. אני יוצאת לבליינד דייטים. דייטים כאלה אומנם מזמנים מעין מצב מיבחני, אך אני משתדלת להיות שם פתוחה ככול האפשר, להגיע עם ההוויה הרגשית שלי ולצמצם עד כמה שניתן בחינה שיפוטית של הסיטואציה ושל האדם העומד מולי. לרוב אני מרגישה שאני מצליחה באמת להיות שם, פשוט להיות ולקיים מפגשים שיש בהם סקרנות נעימה וקורטוב של ברק בעיניים ובלב. אמה מה? התפיסה הבסיסית שלי השתנתה. אני לא מחפשת עוד פרפרים בבטן ולא מאמינה בהם. אם בעבר הקשרים שקיימתי הונעו מתוך התלהבות גדולה, התאהבות,היסחפות והתמסרות חצי עיוורת (אני מדברת על שלבי הבנייה בעיקר), היום אני מרוסנת יותר והתאהבות נשמעת לי כמו שפה רחוקה. זה לא שלא הייתי רוצה להתאהב, אבל אני מרגישה שהכפתור הזה שבי התנוון ושמשהו בהתנהלות הכללית שלי מתון יותר. אני רוצה שותפות, אהבה, כבוד, הבנה, עבודה משותפת על דברים, על יחסים. אני מקווה שתהיה בזה התלהבות אבל אני לא רוצה נס או התלקחות מיסטית. לא רוצה? טוב נו, יותר נכון לומר שאני לא מאמינה בכך היום ולא מרגישה מסוגלת לכך. אולי אני זהירה ונשענת מדי על טעויות העבר ועל קשרים יפים שנגמרו בלא כלום. כל העניין נשמע מאד רציונלי. אני מקווה שתאמין לי שאני דווקא אמוציונלית למכביר. אני לא בטוחה מה אני בעצם שואלת. כשאני רואה אנשים בני גילי עדיין נתפסים לעניין ההתאהבות וה- "כשזה זה, זה זה" אני מקנאה ומרגישה חסרה ולא שלמה. גם אם אותם אנשים מתנהלים במעגלים חוזרים של נסיקה ואז התרסקות. אוקיי, בעצם אני שואלת לדעתך: האם אתה חושב שאפשר לבנות קשר זוגי יפה ואוהב ומלא מבלי שתתלווה לכך בהתחלה סערה משולחת רסן, מבלי שיהיה שלב של אשלייה ושל עשיית אידאליזציה זה לזה? האם זה עניין אישיותי או שזה עניין של שלב בחיים? תודה, שני מור

שלום שני מור שאלה מסובכת שאלת. כשזה נוגע לאהבה, זה תמיד מסובך. ואת נוגעת בשאלה הגדולה של שלבי ההתאהבות - השלב הראשוני של פרפרים בבטן והתאהבות עוצמתית והשלב המאוחר יותר, של אהבה רגועה, המבוססת על כבוד, איכפתיות והדדיות. אני אנסה לענות על השאלות שלך, אבל חשוב לי להדגיש שבנושא זה, יותר מאשר ברוב האחרים, אני מרגיש שהתשובה היא מונחית בעיקר על -ידי ההשקפה האנושית של העונה ופחות על ידי המקצועית. אני גם לא בטוח שלפסיכולוגיה, כמקצוע, יש פה באמת יתרון על תחומי ידע אחרים, כפילוסופיה או ספרות למשל.. נראה לי ששלב ההתאהבות הראשוני הוא אכן שלב שמאפיין יותר גילאים צעירים. זו לגמרי הכללה, אבל אולי יש בה גם מן האמת. כך שקשר, שנבנה על משהו רגוע ויציב יותר, לא נופל בהכרח, לדעתי, מקשרים שהחלו בהתאהבות עזה. כלומר, לדעתי, אין באמת הבדל איכותי, לאורך זמן, בין קשרים שהתחילו בסערה לבין כאלה שהתחילו רגוע יותר. דווקא בעניין הזה קיימים אפילו מחקרים שתומכים בכך, די מעניינים, אבל זה לא הזמן לפרט עליהם. לגבי השאלה האם מדובר במשהו אישיותי או בשלב בחיים, נדמה לי שהתשובה המתאימה ביותר היא גם וגם. שילוב של נטיות אישיות עם ניסיון חיים מצטבר. אבל את זה את יכולה אולי לבחון מניסיונך את - איך השתנית, כפי שאת כותבת, מפעם לעומת היום. הנקודה העיקרית שאני רוצה להעביר, היא שאפשר בלי השלב הראשוני, אבל נורא חבל לוותר עליו. ולכן, נקודה להתנחם בה (אם כי גם היא לדעתי נכונה) היא שמנקודה מסוימת בחיים אפשר להתכונן לסדר הפוך של שלבי קשר - אם בגיל צעיר יותר מגיעה ההתאהבות ואז הקשר מעמיק ונרגע, הרי שבשלב מאוחר יותר ניתן להתחיל מעמדה זהירה ובטוחה יותר, ועם הזמן, כאשר מרגישים מספיק בטוחים - לתת לשלב הראשוני להגיח. הכפתור הזה לא באמת מתנוון, הוא פשוט מצופה בהגנות ומחסומים. לאחר כמה זמן, בתוך קשר בטוח, אפשר לדעתי להמר בבטחון יחסי על הופעתו. בהצלחה דוד

לא מעוניינת להכנס לסיבות למה קשה, אך לעזעזל כל כך קשה, כל כך קשה שהקול לא יוצא. יום קשה מאוד טיפול כואב מאוד ולגבי החיים - טוב לזה יש צורך בהרבה יותר ממילים. לפעמים נדמה לי שכאשר הילדות מחורבנת-לא משנה עד כמה תפעלי תתעקשי תשתדלי-החרא עדיין ידבק בך. אני כל כך מותשת נפשית שההקשה על המקדלת לא מצליחה להוציא ממני הרבה. אין לי כוח - לא מסוגלת יותר. לפעמים יש רצון שמישהו יכניס ראש לתוכי יבין עד כמה קשה וזהו.יודעת שדברי נשמעים בנאליים ושטוחיים-אין בי כוח לכתוב.

מתוקה... עצוב שעשית הפרדה בין הילדות לחיים.....בין הטיפול ליום יום.....והכי עצוב שקשה ועצוב לך:-( ביקשת צרחה קבלי....אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה לא ביקשת חיבוק אבל שולחת לך אחד ע נ ק

יקרה שלי התגעגעתי אלייך! אני פה לידך (ראיתי שאתמול קראת לעצמך אורלי קשה שלא לזהות אותך דווקא שם נחמד)...מה כואב? שלך תמיד בילבי ילדת הברזל

שלום ל-. בהודעה שלך אני מתחבר בעיקר לרצון לעקוף את המילים, או נכון יותר לבטל את המאמץ והקושי שטמון בחשיבה, הפקת צליל ושילוחו לעולם. ונשמע שהמשאלה שלך היא לתקשורת ללא מילים של כאבך - שבלי להתאמץ הכאב, הצרחה, יקלטו ויבוטאו עבורך, בזמן שאת נחה, שלווה ורגועה לבסוף, ליד. ואכן, משאלה נפלאה, וכל-כך מובנת! להתראות דוד

אה.....חברים ......אם תשימו לב שנקודה ודוד כותבים דומה:-)

לפני חצי שנה הסתיים קשר בחיי שהיה אהבה הראשונה שלי, הייתי בקשר ממש לא בריא ומכאיב עבורי. הבת זוג שלי סבלה מהפרעת אישיות גבולית. בסוף הקשר ככל הנראה גם בגדה בי עם החבר שלה הקודם. היום הם חזרו להיות יחד. במשך חצי שנה עברתי תהליך קשה מאוד של שיקום והתאוששות שכלל טיפול קוגנטיבי התנהגותי שסיימתי אותו לפני מספר חודשים, בחודשיים האחרונים הרגשתי השתפרה בצורה משמעותית חזרתי לחייך ולעשות דברים שאני אוהב אבל הכעס בתוכי לא נעלם, נתתי כל כך הרבה מעצמי, אהבתי כל כך ובאמת ובסוף רק כדי שינצלו אותי כקרש קפיצה ומקל להישען עליו כדי להגשים מטרות עם אחר, אפילו עם לא במודע הרגשת הניצול הזו לא מניחה לי ימים כלילות.יש בי זעם ורצון לנקמה שאני יודע שאיני מתכוון לממש בשום אופן.בחודש האחרון אני בקשר עם בחורה חדשה שגרה ממש ביניין לידי(אני גר בקיבוץ)התקרבתי אליה והיא ממש משכה אותי ונהנתי להיות איתה, לפני מספר ימים נסעתי לבקר משפחה המרכז הארץ שם "על הדרך" פגשתי חברה לשעבר מהצבא והלכנו יחד לחוף הים ובילינו ערב ממש מהנה שבסופו היה סקס. אני מרגיש שבגדתי בלא ספק אך זה לא מפריע לי כמו שחשבתי, אני מחשיב עצמי כאדם מוסרי, אך איני מרגיש כלום. באותו יום שנסעתי למרכז הבחורה שאני בקשר איתה הגדירה את הקשר ביננו כחברות בלי ממש לשאול אותי וזה ממש הרתיע אותי. אני ממש מבולבל אני מרגיש שאני אדם ממש אנוכי וחסר ערכים, משהו שאי אפשר היה לאמר עלי לפני הטראומה שחוויתי מאז הפרידה הכואבת כל כך. יש בי המון כעס ויצר נקמה, אני נמצא בתקופה ממש קריטת בחיי של סיום התואר שלי, שינוי האזור מגורים ומקום עבודה. אני נחוש להבין מה לעשות ולהתמודד עם הדברים. לא סיפרתי לבחורה החדשה בחיי על הבגידה והיא מסרבת לשמוע על העבר עם האקסית(אני לא יכול לחלוק איתה מה שעובר עלי בנושא הזה) אני משווע לעצה...

שלום אריאל נשמע שעברת חוויה לא פשוטה, של קשר ראשון, מעמיס ומציף מאוד, שהסתיים בתחושת נבגדות ופגיעה. טוב לשמוע שהצלחת להעזר בטיפול ולהתקדם הלאה. עם זאת, נשמע שבמובן מסוים, ההתקדמות היא קשה ושתחילה של קשר חדש - האפשרות של להכנס שוב לקרבה, אינטימיות - מעלה תחושות שונות ואולי גם חשש מהיפגעות חוזרת. תחושות אלה ייתכן ומצטרפות לתחושת הזעם שנותרה ומובילות אותך להתנהגויות שאינך מבין את מקורן. הדברים האלה שאני כותב הם אפשריים, אבל הם בגדר אפשרות בלבד. אם אתה מעוניין לברר יותר לעומק את שהתרחש לאחרונה ולהמשיך לעבד את הפגיעה שחווית, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות שוב לטיפול ולהמשיך לבחון שאלות אלה בתוכו. בנוסף, אפרופו הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, הייתי ממליץ לך לבחון מדוע אתה מתעקש לראות את הקשר שהיה והסתיים במונחים שליליים לחלוטין. ברור לי עד כמה נפגעת, ועד כמה הזעם שלך והקושי לסלוח קשור לכך, אבל האם באמת כל מה שהיה בקשר הסתכם בכך? האם הייתה רק כוונת ניצול? האם לא היו גם רגעים חשובים בקשר, מהם יכולת להתפתח ולגדול, למרות הקושי והכאב בסיום? אולי, אם תוכל לראות את החלקים החיוביים והאוהבים שהיו בקשר הראשון, תוכל להפחית מעט מעוצמת הזעם. בהצלחה דוד

דוד קודם כל תודה על התשובה המהירה ועל הניסוח העדין. אמנם ניסיתי את הדרך האחרת לראות את החיוב ומה שקיבלתי מהקשר, לצערי זה מעמיק רק את תחושת הכאב והסבל שלי. אז בחרתי לראות את כל התמונה ולשים דגש על החלק המכוער פסול ומכאיב שהיה בקשר,שגם ממנו למדתי והתפתחתי ללא ספק. אני כרגע מרגיש שאני חזק כדי להתעמת ולהביט אל עצמי פנימה כמו כן אני משתמש בכלי טיפולי של ביבליותראפיה, כלי שנפתחתי אליו בעצמיבלי הכוונה(אני סטודנט שנה שלישית לפסיכולוגיה) אני מרגיש כי אינני זקוק למטפל אלא לסוג של הכוונה ואני מרגיש שהאדם שמסוגל לעזור לי הוא אני. ובכל זאת שוב יש בידך המלצה על דרך לעבד את הכעס שלי ולהפיג אותו? משום מה כל כמה זמן הבחורה מעברי דואגת שיגיעו אלי דרך מכרים משותפים מידע בנוגע אליה ולמה קורה איתה. אני מניח כי היא מרגישה אשמה כלשהי אולי או אחריות למצב בו היא הותירה אותי בסיום הקשר אולי רחמים איני יכול להצביע בוודאות. אני מרגיש שרק על ידי מעבר וניתוק מוחלט ממנה אני אוכל ליצור לעצמי הזדמנות להמשיך הלאה לכן היא בעצם שום מנצלת אותי כדי לחוש הקלה ותוקעת אותי. אין דבר אחר בעולם שהייתי רוצה יותר מאשר להתאהב שוב ולהקים משפחה עם אהובת ליבי, זה החלום שלי. כרגע אני מרגיש שכאילו נוצר כרום של ספק שעוטף את ליבי ואין חודר לו. לשאלה האם אני אוהב שוב אני עונה לעצמי שכן ואני יודע שמנקודת המבט שלי כרגע איני רואה זאת אך זה עתיד לקרות. השאלה כמה זמן זה יקח לי להחלים ולאפשר גישה ללב שלי. כתבתי מכתב נקמה דבר שהמליץ לי המטפל שלי בזמן הטיפול אך עדיין אני לא מוצא בו נחמה כלל. אולי כי אני לא מרשה לעצמי לבטא בו את מלוא הזעם והכעס שלי כלפיה. אני מגיע מחינוך דתי שאין בו מקום לקוות ולאחל את הרע מכל לאנשים. אני כל הזמן מעמיד בספק כל דבר טוב שכביכול היה בקשר, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי אבל בחודשים האחרונים אני מבין שלא כך היה. אני ממש הייתי רוצה להמשיך להתכתב כאן איתך ולהיעזר בך. המידיות שבתשובות כאן ממש עוזרת משום שאני כרגע בעיצומה של תקופת מבחנים מאוד מלחיצים, והריכוז שלי ממש מושפע מעוצמת הרגשות שלי בעיניין. אני ממש יהיה אסיר תודה לך וכבר אני מודה לך שוב על התשובה שכבר שלחת לי. אריאל

שלום דוד, מה שלומך? טוב לדעת שאתה כאן. מזה כחודשיים יש לי עומס ועודף נושאים טיפוליים שאני מעוניינת לדבר עליהם בטיפול. הנושאים הם אירועים מהעבר, מחשבות, תובנות, תהיות, תחושות ושאלות. עד עכשיו היתה פחות או יותר חפיפה בין התהליך שעברתי למציאות לבין הטיפול ופתאום זה השתנה. לא מדובר בתלות במטפלת או רצון לנתח את המציאות העכשווית. להיפך, כל כך מעט מתרחש בחיי וכל כך הרבה מתרחש בראשי. אני מוצאת את עצמי אומרת כל תחילת מפגש שיש הרבה נושאים שהייתי רוצה לדבר עליהם, לפעמים אני מדברת בכותרות כדי לפחות להביע חלק מהדברים. המצחיק שבפגישה האחרונה הקדשנו את תחילת המפגש לבחירת הנושא לשיחה לפי רמת הדחיפות בערך. קשה לי עם הפער שנוצר, קשה לי שלעיתים אני נשארת לבד עם המחשבות ומנסה לעבד אותם לבד ולפעמים אפילו זונחת אותם בדרך ולא מביאה אותם כלל למפגש הטיפולי. בנוסף, אני מרגישה שיש כל כך הרבה לדבר עליו, לעבד, לנתח, במיוחד את אירועי העבר והמחשבות בעקבות עיבוד האירועים, מה שמצריך זמן רב ולעומת זאת לחץ זמן פנימי שלי, חוסר זמן לתוצאות בשטח, שמתרחשות כל כך לאט ומצריכות ממני להתגבר על כל כך הרבה שדים. אשמח לשמוע את דעתך על המצב. איך מתגברים על הפער שנוצר? תודה, שירה.

שלום שירה נדמה לי שאת מתארת מצב חיובי מאוד בטיפול. נשמע שהגעת לשלב בו את מרגישה בנוח לתת יותר ויותר מקום לעולם הפנימי ולתכנים העולים ממנו. זה בדרך-כלל סימן להעמקה בתוך הטיפול, מעבר לחששות של תלות או הצמדות להווה, וכחלק ממסע משמעותי לתוך עצמך. אכן, לא מפליא שהעמקה זו יוצרת פתאום צורך נוסף במרחב טיפולי. מבחינת השינוי מול המצב החדש שנוצר, אני יכול לחשוב על שתי דרכי התמודדות. הראשונה היא פשוט להוסיף עוד פגישה שבועית. זו אולי נשמעת כמו אפשרות פשטנית (או כזו שמונחית על-ידי תאוות בצע של פסיכולוגים), אבל לא לשווא קיימת בשיטות הטיפול המעמיקות פרקטיקה של כמה פגישות בשבוע. גם אם לא מדובר על מעבר לתמיד, הרי שבתקופות משמעותיות כאלה, ובמידה והדבר מתאפשר, בהחלט נהוג להוסיף ולהרחיב את מסגרת הטיפול, על מנת להתמודד עם התכנים החדשים העולים. אפשרות שנייה היא להשען לאחור ולסמוך על עצמך ועל הלא-מודע שלך. ככל האפשר, נסי להתגבר על הלחץ הפנימי ועל הלחץ לתוצאות, ופשוט חכי לראות מה עולה קודם וכיצד מסתדרים סדרי העדיפויות הפנימיים מעצמם. שוב, תשובה שאולי נשמעת מעט מנותקת ממציאות החיים, אבל אני בהחלט מאמין שהיא משתלמת לבסוף. גם ואפילו במישור המציאותי. בהצלחה דוד

משהו בטיפול מאוד לא מובן לי, ודי מתסכל. מי שנמצא בטיפול שלא בכפיה,נמצא שם מתוך בחירה מלאה וחופשית. וקושי מסויים כמובן. ובכול זאת-לא הבחירה החופשית,ולא המודעות לבעיות, הופכות את הטיפול לקל יותר.ולעיתים אף קשה יותר.עד פה מובן לי. מה שלא מובן-למה? איך? כמעט לכול מילה או התנהגות(SMSמחוץ לפגישה, ביטול וכו')תמיד אבל ת-מ-י-ד, יסתכם באותם סיסמאות ידועות, גבולות,פגיעה בטיפול בריחה ועוד. באופן אבסורדי דווקא -קושי-לא נכלל בעסקה.ועם הכול היה קל למה בעצם טיפול?.(ואני ממש לא מדברת על באמת חציית גבולות).מוצאת את עצמי,חושבת עשר פעמים,לפני כל מילה שאומרת בידיעה של איך מתפרשת היא.ומנגד- מטפל שאומר שהוא מאוד מבין את הקושי,ורוצה להיות איתך בכול אותם מקומות קשים, וכול המילים היפות הטובות והמבטיחות. והוא לא באמת שם. לא מסוגל להבין שלמילים שלו יש כוח של צפיה,של רצון להאחז של אמון(שפה לרוב הוא נשבר).וכמה לא מפתיע, גם פה המטופל הוא זה שלא מפרש נכון,במקרה הטוב. הריי איך ייתכן שנפגעתי וגם צודקת אני?! יד ימין מלטפת ויד שמאל סוטרת. ולפסיכולוגים אמצע אין??? מן הרגשה רעה רק שהפעם היא דווקא דרך מילים יפות ועדינות, מוזר. וידוי קטן- הייתי היום ממש בסמוך לגהה, כמעט שנכנסתי לראות, מי זה דוד בעל העיניים הכחולות,וזו לא אני שמאוהבת בך, עדיין לא.אבל מאוד אוהבת לקרוא אותך. תודה ומצטערת אם יצא קצת ארוך

שלום ללא מבינה נדמה לי שאני מבין אולי את התסכול שלך. מבין הדברים שאת כותבת עולה התחושה שמשהו מתפספס מבחינתך, שהקול שלך בטיפול לא זוכה לתיקוף. לאישור. הרי ברור שיש פגיעות בטיפול, והתנגדויות ובריחה. לפעמים זה פשוט חלק מהעניין. אבל את כותבת על הקושי דווקא (אם הבנתי נכון), על מה שנח מאחורי ההתנהגויות האלה, שזוכות כרגע למיקוד כמעט בלעדי, וגורם להן. תראי, התחושה היא שאת מרגישה שמה שהולך לאיבוד הוא החוויה. איך את מרגישה. איפה את נמצאת ומה עובר עליך. וזה משהו שיכול בהחלט להיות הדבר הקריטי בטיפול ומשהו שגם לא נכנע לקטגוריות של "נכון" או לא. אבל - וזו נקודה חשובה - על מנת לאפשר באמת מקום לחוויה יש הכרח בגבולות. במסגרת שיכולה להחזיק בתוכה את החוויה. ויכול להיות שבזמן שאת כבר כמעט לא יכולה יותר להחזיק את החוויה, המטפל עסוק עדיין בבנייה של מסגרת שתוכלי ליצוק את החוויה לתוכה. וזה מתסכל, ולעיתים לא מובן, ומקומם. ועל כל זה שווה לדבר בטיפול, כי גם זה חלק מהחוויה, ובאותו זמן - גם מוסיף אבני-בניין למסגרת. זהו, נראה לי שיצא קצת עמום אולי, מקווה שהובנתי.. דוד

מצטערת , יום אחרי יום , להציף כאן בכאב אינסופי .. אבל , אני לא יודעת מה לעשות , פשוט ..לא יודעת הכל כואב .. בתוכי , הלב שלי פועם בחזקה מאז אתמול ..מהטיפול הידיים שלי כאילו ורועדות מקור המחשבות מתרוצצות בראשי בקצב ((((((((((מסחרר))))))))))))))) ואני מדברת לעצמי .. אני חיה. כן.. חיה . חיה.חיה.חיה אני חיה? חיה ? חיה?.. כן.לא.כן.לא. כן ((((((לא)))))))) אז חיה.מתה.חיה.מתה (((מתה)))))) והלב שלי פועם ככ בחזקה מפחד עצום של זכרונות מטושטשים, החלום שכתבתי לדרור כאן אתמול לא מפסיק להדהד בתוכי .. ויש בי פחד עצום של זכרונות על ילדות שהייתה לי , חלקים , חלקים של תמונות לא ברורות .. הלב פועם בחזקה .. כאילו מתריא בפניי על אסון כבד שעומד ליפול עליי.:-( המחשבות מתרוצצות לי בראש. דוד, הם לא מסודרות. הם ככ מבולגנות . הם ככ מטושטשות. הם מרגישות לי שם בראש ..ממש כמוני. אז אני חיה. אני חיה? חיה? .. (((((((((((((כן בינתים כן.))))))))))))))))))))) ואולי אני רק מדמיינת?.. כן.לא.כן.לא - עלה כותרת אחד נתלש ושוב אחריו עוד עלה נוסף , עלה אחד אחרון ומה נשאר ?!!!! מציאות - או דימיון ?... (((((((((((((מציאות.)))))))))))) זו המציאות שלי. פאקינג מציאות שלי. והלב שוב דופק בחזקה , הידיים רועדות .. המחשבות מתרוצצות .. הבכי מתחיל ולא נפסק.. ומה יקרה אם לא אצליח להשתלט על הכאב הנוראי הזה שבתוכי ?.. ואיך אחכה עד הטיפול ביום חמישי ?... שוב אני עם השאלות האלה .. שוב אני במקומות האלה .. (((((((((((עד מתי?)))))))))))))))) הלוואי והייתי יכולה .. להעלם ... להתמוסס .. באויר .. לא להיות . או להיות ..כמו איזו בועת סבון אחרי מקלחת מלאה בקצף..?! כזו שמשאירה כתם על הרצפה, בועה שלאט לאט מפנה את מקומה ל.. (((((((((((כלום ענקי )))))))) זה מה שאני שווה .. כלום ענקי. כלום ענקי שמפנה מקום לריקנות איומה.. והיא תבוא דוד .. היא תמיד באה אחר כך. בינתים האויר נתקע בתוכי , הדמעות לא מפסיקות לרדת, וזה מרגיש שהעולם נעצר לו בתקופה של פאקינג ילדות מחורבנת ילדות שככ כואבת .. והכאב הזה ככ ממוטט. דוד, אתה יודע, בימים האחרונים האלה מאז החלום שפירטתי לדרור אתמול , ההרגשה שלי היא נוראית , כאילו ואין הסבר במילים. משהו מזעזע אותי בתוכי אבל בלי מילים . חרדה מעורבבת בתחושה של יאוש, איזה חוסר אונים לזכרונות שעולים בלי אפשרות להבין אותם בכלל . הבהירות והחדות של הפרטים המדויקים בחלום כאילו עומדים בניגוד מוחלט לעמעום התחושות שאני מנסה להעביר במילים. זה כאילו מרגיש שמשהו נורא קרה לי , אבל, אני לא בדיוק מבינה עד כמה הוא נורא , ואני לא בדיוק זוכרת מה קרה. אתה מבין אותי בערך דוד? או שאני משתגעת ?... כי אני לא מבינה את עצמי . המצוקה הנפשית שלי מתבטאת בימים האלה בהקאות שוב מחדש.. חשבתי שעברתי את ההקאות האלה . כנראה שטעיתי. לא יודעת למה אני כותבת כאן עכשיו בכלל , בטח גם לך כבר אין כח לשמוע אותי . אני מצטערת... אני בכלל, לא יודעת מה אני רוצה מעצמי , בעצם אני יודעת.. רוצה רק מקום קטן להניח את הראש, בלי שאלות , רק לכמה רגעים .. כדי להרגיש קצת שקט.. מותר?... אולי דרכך פה ..דרל הכתיבה אלייך , אני מדברת לעצמי , אני מחפשת גם את השקט הזה .. (הלוואי וליאת הייתה יכולה להיות פה .. ממש עכשיו).. וזה כואב לי בטירוף.. לא נרגע. מדמם מכאב . ואני לא מצליחה לומר כלום , אני רק נחנקת עם המילים בתוכי .. בא לי לצעוק ..((((((((דוד)))))))))) בא לי לצעוק ..אהההההההההההההההההה אבל אף אחד לא שומע אותי. די..בבקשה.. הוא נגעבי. והכאיב לי .. הוא פגע בי .. הוא אנס אותי .. והייתי ילדה . והייתי ילדה. רק ילדה. ורק המילים עכשיו שיוצאות .. פשוט מזעזעות אותי ככ . סליחה. שרית

שלום שרית אין לך מה להצטער. ברור עד כמה את מרגישה מוצפת ואיזו תקופה מזעזעת ומערערת את עוברת. מיותר אולי לומר זאת, אבל את מוזמנת לפורום בכל שעה, להניח פה את הראש, או לצעוק - אני, כמו שאר יושבי ומנהלי הפורום, נמצאים פה על מנת להקשיב. ואם זה אחד האמצעים להמשיך את הקיום, להמשיך רגעים של התהוות ולחזק את הצד של ה"יש" לעומת ה"אין", אז אני שמח שאנחנו פה. להתראות דוד

כן.. אני בוכה .. וזה לא מצליח להפסיק.. ועם הדמעות שמנסות להסתיר לי את הכתוב כרגע על המסך.. וההקלדה שנראית פתאום כפעולה מאוד קשה ..כאילו ומטושטשת.. אני עדין .. רק רוצה לומר בשקט .. בשקט ..בלי מילים מיותרות.. .. תודה . תודה שאתה לא משאיר אותי כרגע לבד עם עוצמות הכאב החודרות האלו. גם אם ככ בא לי. :-( תודה על המילים.שכתבת..דוד. מעריכה המון. שרית

הי דוד רבתי עם הפסיכולוג שלי. אני מכריזה יחסית הרבה ( הרבה פחות מפעם ) על זה שאני לא רוצה לבוא ושלל איומים ודרמות אחרות. לרוב אבל אני כועסת, על עצמי ולא עליו, הוא שם וזה יוצא עליו, אבל זה לא הוא. יש לנו "הסכם" לא מדובר כל כך, שהוא בכל זאת מחכה לי ( משאיר הודעה לומר שהוא יחכה ) והבחירה היא שלי אם לבוא או לא, כשברור לי שגם אם אני בוחרת לא לבוא אני צריכה לשלם. הפעם אני כועסת עליו ומאוכזבת, וזה משהו שמצטבר כבר כמה זמן. בהתחלה זה היה איחורים. אנחנו ניפגשים שלוש פעמים בשבוע ופעם אחת בבוקר. ובקביעות הוא היה מאחר בעשר - עשרים דקות, וכל פעם מחדש מתנצל ובהתחלה הבנתי אבל אחרי כמה זמן זה התחיל לעצבן ( זה היה ביום שהוספנו לפעמיים שכבר היו ). אז חשבתי טוב, הוא לא רוצה להיפגש שלוש פעמים בשבוע - אני רגילה שאומרים לי דברים בלי להגיד כלום או בצורות אחרות. אחרי חודשיים בערך מצאנו סידור שתכלס יכולנו למצוא כבר הרבה זמן לפני. ואז באורך פלאי החלו ביטולים. במשך חמישה שבועות כבר - כל שבוע מתבטלת פגישה אחת. לפני שתי פגישות הוא הודיע לי שהוא בדק את הלוז ולא יהיו יותר ביטולים. ואז ביום ראשון הודיע שגם שבוע הבא לא יוכל להיפגש יום אחד, ואתמול בערב, ערב לפני הפגישה הוא מתקשר, אפילו לא מתנצל ואומר שהוא שוב לא יכול להיפגש היום ומנסה לשנות את השעה. התפוצצתי. והוא טוען שזו לא הכוונה שלו, שהיו דברים שלא היו בשליטתו. יש גבול - לכולם יש עבודה, ונכון שהוא נותן דין וחשבון רק לי והוא תכלס יכול לבטל מתי שבא לו. אבל אם זה היה מקום ציבורי, אני בספק אם הוא היה מבטל כל כך הרבה כי יש לו משהו דחוף יותר, כי אני בספק אם בוסים היו מבינים כמוני. והכי עצבן אותי שאמרתי לו מראש שזה השבוע הכי עמוס של החודש עם סיום פרוייקט כלשהו, שגורם לזה שכל יום אני אעבוד מהבוקר עד הערב, והוא שאל אותי אם אני יכולה לשנות לבוקר והציב אותי במצב ממש לא נעים שאני צריכה לשנות ולהזיז פגישות, כי הוא יודע כמה קשה לי לומר לא. בסוף אמרתי לא. די, אני מרגישה שהוא לוקח אותי כמובן מאליו ואני מרגישה מוצפת - לא רגילה לכעוס עליו כל כך. מזה לא בשליטתו? אוףףףףףףףףףףףףףףףף!אני אוהבת אותו וקשה לי לכעוס עליו. ומה הוא אומר שהוא מחכה לי בפגישה הבאה? הוא לא קולט שאני כועסת עליו באמת וזה לא מתאים הפעם? שיבין, ש ב א מ ת לא בא לי לראות אותו.כשלו לא בא, אין שום בעיה עם זה. אני מצטערת על האורך הולכת להזמין טייק אווט - סושי פותר את רוב הבעיות. אופיר

שלום אופיר ממה שאת מתארת, נשמע שיש לך בהחלט סיבה טובה להיות עצבנית. אני אסייג את זה מייד ואומר שאני כמובן מתבסס רק על הצד שלך - לא שמעתי את הצד של הפסיכולוג שלך ויכול להיות שיש לו נקודת מבט אחרת..אבל על סמך התיאור פה, זה בהחלט נשמע מרגיז. מעבר לכעס המוצדק, נשמע שיש גורמים נוספים שפועלים פה, שכדאי לך להתחשב בהם ואולי אפילו לדבר איתו עליהם, אם אחד מהם נשמע לך רלוונטי. ראשית, יכול להיות שאת מגיעה מהר מידיי למסקנה שהוא אינו רוצה להפגש איתך בתדירות שכזאת. זאת אפשרות, אבל רק אפשרות אחת ואולי שווה לפתוח את זה מולו ולברר איתו איך הוא רואה את העניין. ההרגל של "להבין דברים בלי שאומרים אותם" הוא הרגל מסוכן - הוא יכול לקלוע פעמים רבות, אך לעיתים הוא יכול לפספס ולהיצבע בצבעים של חששות ושל תכנים פנימיים אחרים וכך להקשות על ההקשבה למה שבאמת נאמר. שנית, התחושה שלוקחים אותך כמובנת מאליה, הכעס על שהאחר מתחשב בצרכיו על חשבונך - גם היא נשמעת לי כמו תחושה שגם אם היא ממש מוצדקת, עדיין את יכולה לבחון את המקומות האישיים בהם היא פוגשת אותך. ובנוסף, הכעס הזה, דווקא מול מישהו חשוב לך, נשמע לי גם כמו רגש משמעותי בטיפול. זהו, על קצה המזלג. למרבה המזל נשמע שיש לכם קשר טוב, שיכול לעמוד בדיבור אמיתי וישיר על התחושות המטרידות אותך. וכאמור, תמיד יש גם סושי (התרפיה המומלצת לכל-כך הרבה בעיות וקשיים). להתראות דוד

חיכיתי לפני שאפרוש לישון לתשובה שלך, כי ידעתי שהיא תנחם ותעלה חיוך. אז תודה ((: נקווה שמחר תזרח השמש ( קצת פחות מהיום ) - שונאת את הקיץ, איפה הריח של הגשם, איפה? הסושי היה טעים מאוד! הקומבינציה הראשונה בריבר ((; אתה חושב שמחר הוא יתקשר? השארתי הודעה זועפת.. לילה טוב אופיר

הייה דוד , מאוד אהבתי את תשובתך לאופיר ,ואני גם אומר לך למה. יש כאן לא מעט תלונות של מטופלות (בעיקר) בהקשר של יחסי מטפל - מטופל כמו למשל ,שעמום בטיפול ,תקיעות ,כעסים שלא במקומם ועוד. התגובות המתקבלות כאן לנוכח התלונות ,מצביעות בבירור על אחריותו הבלעדית של המטופל ,ביחסים העכורים שנוצרו בין המטפל למטופל,.מבלי לבחון לרגע את האפשרות שגם למטפל יש, אולי,גם איזשהו חלק במצב שנוצר. והגישה שלך באותו ענין הכניסה משב רוח רענן ,שהנה ,יש עוד אופציה ,גם מטפל יכול לטעות ... אני תמיד בעד ההגינות..(וגם בעדך...)