פורום פסיכולוגיה קלינית

לפעמים אני תוהה אם אנחנו לא עושים עוול למנהלי הפורום בשאלות כאלה. זה לא מפגש חברתי של ערב ערב, זה פורום שמתייעצים ושואלים שאלות מקצועיות. תארי לעצמך כמה היה נחסך אילו לא היו מחכות לכל אחד מהמנהלים עשרות שאלות שמהן רק אחת או שתיים באמת ענייניות. אני חושבת שאנחנו צריכים לשקול לפני לחיצה על "שלח" האם זה באמת מצדיק שמישהו מהמנהלים יבזבז זמן יקר על לענות לשאלה כזו. כמה שחיקה ועומס מיותרים זה יוצר. דרור, אני יודעת שאתה עלול לראות בשאלה כזו משהו בעייתי, אך אשמח אם תענה בכנות מה דעתך על דברי? ליבנת

יקרה זה לא פורום שאלות ותשובות רגיל וגם מנהלי הפורום יודעים ומצהירים על כך:-) שלך בילבי ילדת הברזל

פה מותר לשאול ולכתוב הכול!!!!!!!!!!!!שאלות ותשובות יבשות אצל גידי רובינשטיין!

ליבנת שלום, את מעלה שאלה חשובה, בנוגע לאופיו של הפורום, האם זהו פורום של שאלות עינייניות או פורום תמיכתי. בשנים האחרונות ניסינו כאן בפורום לשלב ככל האפשר בין שתי הגישות הללו מתוך מחשבה שאווירה טובה ומקבלת בפורום תוכל לעזור להעלות שעלות שונות ולהתמודד איתם באופן מקבל על ידי כל המשתתפים. לא פעם הניסיון הזה גבה מחיר ואני חייב לומר שהשאלה הזו מעסיקה אותנו ואנו עושים התאמות מדי פעם. אבל כשקראתי את דברייך תהיתי האם העיתוי להעלות את השאלה הזו היום הוא מקרי או קשור לעזיבה של ליאת ואולי לתחושה שבשל הודעות כאלו ואחרות ליאת, ואולי מנהלי הפורום שינהלו אחריה, החליטה לעזוב. אם כן הרי שאני יכול להבין את התחושה הזו, וגם בי עברה השאלה האם משהו ממה שעשיתי הביא להחלטה שלה. אבל אם להיות צנוע אני מניח שלמעשיי ומעשיי אחרים, אין כל כך הרבה השפעה על ליאת, היא יכולה להתמודד איתם, ולומר מתי אינה יכולה והחלטה כך אני מניח נובעת ממקורות אחרים. דרור

שלום בילבי, הנה כולם, לאחר שהעליתי אותם לפורום, דרור

דרור יקירי ליאת עוזבת:-( גם אתה מתכנן עוד כמה חודשים להיפרד? בילבי ילדת הברזל

למה שלא יעזרו לי להפסיק לסבול? למה אין שירות כזה לאנשים דיכאוניים? למה אי-אפשר לקנות ציאניד בבית מרקחת? גם ככה העולם הזה מלא באנשים שצריכים למות...

לא מבינים?...........למה את ההודעה הזו מעלים והודעות אחרות אתם אומרים שהם אובדנים?? גם לי היו כמה כאלה שלא העלתם! אולי תתנו כללים ברורים......!!!!

ד. שלום, ככלל אנו לא נוטים להעלות הודעות המשבחות את מעשה האובדנות, או מדווחות על אקט אובדני פעיל. לא תמיד ברור האם הודעה משבחת את המוות, ודוחפת אחרים למעשה אובדני, או שמא יש בה קריאה לעזרה כפי שאני חשתי בהודעה זו. דרור

אנונאקי שלום, אני מבין את הרצון שלא לסבול, להפסיק את הסבל. אבל אני חושב שקיימת אפשרות נוספת להפסיק לסבול או לפחות להצמצם אותו לרמה נסבלת. וישנם לא מעט אנשים המנסים לעזור להצליח בכך. נכון שזה לא קל, זה יכול להיות ארוך ואולי גם עם לא מעט סבל, אבל נראה לי שבשורה התחתונה זה שווה את זה. דרור

יקרה יעזרו לך להפסיק לסבול ויש שירות כזה קוראים לו טיפול....והעולם מלא באנשים שרוצים לחיות למרות הרצון למות....תמצאי איזה מטפל/ת שיהיו איתך לא להישאר לבד:-( :-( איתך בילבי ילדת הברזל

אני בת 34. אתמול בלילה חתכתי את עצמי. לא בצורה מסוכנת ואין לי ממש מושג למה.אני אישה עובדת וכבר 3 שבועות לא הלכתי לעבודה. אני לוקחת ציפרלקס כבר חודשיים וחצי. לא ממש עוזר. הענין הוא שאני מפחדת להגיד את זה למטפל שלי .מה הוא יכול לעשות עם מידע כזה?? זה נראה משהו מדאיג?? זו פעם ראשונה שלי ואני מקווה אבל לא בטוחה שאחרונה. זה ממש לא מסוכן לדעתי.באמת זה לא עמוק או משהו אבל אני מבינה שזה לא מי יודע מה נורמלי. האם זה ידאיג את המטפל ברמה כזו שהוא ירצה לערב מישהו?כי אז אין מצב שאני אומרת לו. אני מפחדת שהוא יחשוב-או יותר נכון יבין כמה אני מטומטמת. מחר אני נפגשת איתו והבעיה היא שזה ביד אני אצטרך לחשוב איך להסתיר את זה. אני מרגישה מפגרת ממש. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףף.

שלום לך, אני יכול להבין את התחושות שלך היום, תחושות של כעס על עצמך, חשש מעצמך וממה שקרה לך וחשש מהמטפל ומתגובתו. אני מניח שהתקופה שאת עוברת בזמן האחרון היא תקופה כואבת מאוד, שאולי התבטאה אתמול בניסיון להקל על הכאב על ידי חיתוך עצמי. אני חושב שחשוב מאוד שתספרי למטפל שלך, קודם כל על מנת שלא תישארי לבד עם הפחד, עם האשמה עם הבושה והכאב. אני מניח שהוא יתייחס לכאב שלך, ינסה להבין מדוע עשית זאת, ולחשוב ביחד איתך כיצד אפשר להתמודד אחרת עם הכאב, ועם הזמן גם לחוות אותו בפחות עוצמה. ייתכן ויש טעם לבדוק האם טיפול תרופתי אחר יכול לעזור לך יותר וישנה אפשרות שהוא ימליץ על כך. דרור

מה זה נותן? איךזה התחיל? זה ייפסק???

שלום יש לי אח חולה PDD ואני מעוניין לקרא על הבעיה ועל דרכי הטיפול כמו כן אם ברצוני להעזר באנשי מקצוע כדי להתמקצע בנושא יותר או לקחת קורס באוניברסיטה איפה אני צריך להתחיל?

קוקו שלום, הרצון שלך להבין וכך גם לעזור לאחיך מובן וראוי בעיני גם להערכה. ידע פורמלי הוא דרך אחת להבין, וכיום בעידן האינטרנט ניתן לקבל מידע רב על ההפרעה, החל מפורומים וכלה במאמרים המפורסמים בנושא. ניתן כמובן להכנס לספריות אוניברסיטאיות ולחפש שם מידע. אם כי בשלב ראשון אני לא בטוח שהשתתפות בקורס היא הדרך הטובה ביותר. הדרך השנייה להבין ולדעת יותר, ולטעמי גם דרך שכרגע חשובה יותר היא דרך אנשי המקצוע שמטפלים בו. לבקש מהם שיסבירו לך יותר על המצב שלו, על הצרכים שלו ועל המקומות בהם אתה יכול להשתתף ולעזור. אני חושב שתוכל לקבל לא מעט מידע חשוב מהם. בהצלחה, דרור

אני מרגישה מבולבלת , חסרת ביטוחון לא ממצא את עמצי. רוצה ללמוד , אבל מיד נסוגה כי בטוחה שלא אצליח גם שכלית וגם כספית . מעצבנת אנשים קרובים ת דכאונית . נראת לעצמי לפעמים דו פצופית . לא יודעת מה קורה לי ...........

לין שלום, אני שומע אותך מרגישה שחלקים רבים בך מפריעים לך, שאת לא שלמה איתם. בעצם ההרגשה שלך עם עצמך שאת לא טובה, מתקשה להעריך את עצמך ומכאן זה נשמע מובן מדוע את מתקשה להעז ולנסות - את בטוחה שתיכשלי. אני תוהה מכאן מדוע את כל כך חסרת ביטחון, מה בחייך פגע בו וגרם לך להרגיש כל כך לא שווה, כל כך לא מיודדת עם עצמך. אני לא יכול לדעת את זה מכאן אבל אני חושב שזה מסב לך כאב לא מועט ולכן אני מציע שתפני לטיפול, כדי לתת מקום לצדדים הללו. דרור

שלום רב, סיימתי עתה כתה י"א ובלשכת גיוס מעניינים אותי בנושא עתודה, והלחץ לקבל החלטה בזמן הקרוב הוא גדול מאד.(מפני שיש לגשת לפסיכומטרי כבר עתה וכו' וכו'). זו אמורה להיות החלטה לגבי בחירת מקצוע וכן תעסוקה לשמונה השנים הבאות. אני חש שאני צעיר מכדי להחליט על צעד כל כך משמעותי וארוך טווח, שישפיע בעצם על כל מהלך חיי. מצד שני, מראש לוותר על כל הנושא מפני שקשה לי לקבל החלטה על-כך - יכול להיות החמצה גדולה. כשאשב בנחת ואשקול לכאן ולכאן - אילו נקודות כדאי לקחת בחשבון?

ירחמיאל שלום, התלבטויות בנוגע לעתיד הן אף פעם לא קלות, בעיקר לא כאשר ההרגשה היא שהן הרות גורל, סופיות וללא דרך חזרה. לכן, ראשית עצתי היא לנסות לאפשר לעצמך מעט חופש בהחלטה, להוריד מעט מההשלכות של ההחלטה הזו על חייך. נסה לדבר עם אנשים שהלכו למסלול העתודה, ברר איתם קצת על המסלול, האם הם מרוצים, על מה הם מתחרטים אם בכלל ומה היו עושים אחרת, או על מה הם שמחים שעשו. לאחר מכן נסה לחשוב עם עצמך מה מושך אותך בהחלטה ללכת לעתודה, ומה מרתיע אותך מכך מלבד הפסיכומטרי שאותו תצטרך לעבור ככל הנראה בשלב כלשהוא בחייך. אבל שוב, בעיני הדבר החשוב ביותר הוא לנסות ולתפוס את ההחלטות הללו כהזדמנות ולא כדבר מאיים שאם תטעה בו זה יפגע בחייך. דרור

הנה הסתיים לו עוד שבוע בפורום. בשבוע הבא דוד ייעדר מהפורום בגלל מילואים. דרור ואני נעשה כמיטב יכולתנו למלא את מקומו. דרור (נ-ש-מ-ה) יהיה כאן בימים א', ב', ג', ואני אהיה כאן למשמרת אחרונה בימים ד', ה', ו'. מאחלת לכולנו שבוע רגוע, קריר ונעים, ולדוד - שירות מילואים קצר וקל (תחשוב עלינו !). בינתיים - שבת שלום ליאת

ליאת יקרה, מצטרפת לתגובות החמות שקיבלת כאן. תודה על הכל. שלך, חן

שלחתי לך למייל גם תגובה משלי.

יקירי, אין שום סיכוי שאצליח להשיב לכל אחד מכם, בלי לחזור על עצמי ולחטוא לאמת הפשוטה - כל אחד ואחד מן הכותבים כאן הוא אחד, יחיד ומיוחד, ודבריו - גם אם נשמעים דומים לאלה של האחרים - מקבלים אצלי מקום ייחודי ושונה. הדברים שאתם כותבים (בעצם עד עכשיו היו אלה רק כותבות, כמדומני), פוגשים אותי במקום המאד עמוק, קטן ופרטי, המקום בו נפגשות להן הגאווה והענווה, תרועות השמחה והתוגה, התעוזה והחרדה, תחושות הניצחון, הספק ואוזלת היד. שמחה על ההזדמנות שנתתי לעצמי, להשהות את רגעי הפרידה, ולהיות עמכם יחד עוד קצת במרחב החוויה שנברא כאן. שבת שלום ליאת

אז אני מבינה שאי אפשר לרשום לך באופן אישי כאן? אני יכולה לשלוח מייל? מימי

ערב טוב מימי, כמו שאת רואה, אפשר בהחלט לכתוב גם בפורום דברים אישיים. אם נוח לך יותר לכתוב למייל, את יכולה. אישית, אשמח אם ניפרד היכן שגם נפגשנו :-)) יש לי חולשה נוסטלגית... שלך ליאת

.בדיוק היום דיברתי עם הפסיכולוגית על זה שאני צריכה יחס מיוחד...

ליאת, רציתי לשמוח איתך השבוע, לספר לך שגברת פסיכולוגית חושבת שגדלתי, היא הגדילה לי את "מגרש המשחקים". הופתעתי, היא התגמשה והתאימה את עצמה לצרכים שלי גם על חשבון דברים רגילים וגם על חשבונה. בהתחלה נבהלתי, שאלתי אותה מלא שאלות. היא דאגה להבהיר שהיא עדיין מגדלת אותי, שומרת עלי ושהיא תעטוף אותי כשאזדקק (עכשיו למשל...). אני ממש מנסה להיות גדולה גם בנוגע לעזיבה שלך. מקווה שאצליח. היום בכיתי פחות... אולי אני לא ברורה. לא נורא. נורית

שבת שלום נורית, הורה טוב לומד את הצרכים המשתנים ונערך בהתאם. שמחה לשמוע שהמרחב שלכן התרחב וג?ד?ל, ממש כמו המרחב הפנימי שלך, ההולך וגד?ל אף הוא. כדאי לשים לב לתגובת הבהלה ה"אוטומטית" שהגיחה ממך דווקא מול השפע שהוצע לך. (בפולנית): הלוואי ש(רק) אלה יהיו הבהלות שלך... עוד נדבר :-) ליאת

ליאתי, היא אמרה שאני לא מכירה את המקום הזה, שאף פעם לא שיחררו אותי. אולי בגלל זה נבהלתי קצת. היא רוצה שאני אכיר את המקום הזה. הייתי מאושרת בימים שאחריי הפגישה. הייתי מוכנה לדבר על זה עם כל מי שרק מוכן לשמוע. הרגשתי גדולה, יכולה ומלאה. תודה לבנות הפורום שדואגות לשלומי במדיומים השונים. באמת תודה. השמועה אומרת שאני אחיה... פולניה או לא פולניה... ;-) נורית

היי ליאת, כמו בכל צהריי יום שישי, אחרי הטיפול הפרטי שלי, במהלך השנה האחרונה, אני מבקרת בפורום.אני ממש מחכה לרגעים האלה. לקרוא את המילים שלך, את התיאורים המיוחדים ובמיוחד אוהבת לראות את הקשר האומנם וירטואלי הקרוב כל כך עם חברי הפורום.ידעתי תמיד שיש לי לאן לפנות בשאלות וברגעים קשים כדי להתעודד. דווקא בחודשים האחרונים הפכתי מסמויה לאקטיבית בפורום,וזכיתי לכל הטוב ממש מקרוב. עצוב שצריך להפרד. מודה לך מקרב לב על המקצועיות, היחס החם ואוזן הקשבת. במיוחד זכורות לי המילים שלך שמלוות אותי עד היום מאחת ההודעות ששלחתי, ביום בו הרגשתי מועקה גדולה, שהיו כקרן אור בתוך חשכה גדולה. שולחת חיבוק גדול:) בהצלחה. שירה

מדי פעם נכנסת לכאן "לבדוק" מה שלומך ופתאום נדהמת לגלות את הודעת הפרידה. קראתי פעמיים את ההודעה שלך ועולות בי כ"כ הרבה מחשבות, כ"כ הרבה זכרונות מהשנים בהן היית חלק משמעותי אם לא המשמעותי ביותר בחיי, זכרונות מאותם רגעים קשים שהרגשתי שאני מגששת במערה חשוכה, ארוכה ומפותלת ומחפשת בכל הכח מקור קטן של אור, אותו אור שאת דאגת להראות לי ולהזכיר לי שלמרות שקשה וכואב ולמרות כל הקוצים והדוקרנים בדרך, האור ישנו. זוכרת שהכרתי אותך בתקופה הקשה ביותר בחיי אחרי אובדן כבד, תקופה שהייתי מבולבלת, כואבת ומתגעגעת. זוכרת איך לימדת אותי לנתב את אותו כאב וגעגוע לזכרון נעים, לימדת אותי להזכר באבא ולהעלות חיוך ולהרגיש שהוא תמיד יהיה איתי בלב, לימדת אותי להודות על מה שזכיתי ולא לבכות על מה שלא הספקתי... זוכרת את השיחות בשעות המאוד לא שיגרתיות, שיחות שלא פעם התחילו בבכי והסתיימו בחיוך גדול בזכות היכולות המדהימות שלך לתמוך, להרגיע, לכוון ולהזכיר שלמרות הקושי פשוט יהיה בסדר. זוכרת שנפרדנו בפעם הראשונה, צעדתי לי מחניית האוניברסיטה לעבר היציאה ודמעות זולגות מעיניי, עצרת את רכבך ואני מתרצת - " זה בגלל שקשה לי לעזוב את הבית...", חיבקת אותי חיבוק חזק של פרידה. זו לא הייתה ממש פרידה, המשכת להיות שם בשבילי ולהבין אותי יותר מכל אדם אחר. לעולם לא אשכח את שיחת הטלפון אליך בעודי מתהלכת במדשאות האוניברסיטה דקות אחדות לפני מבחן, גופי רעד, שרירי הרגליים נתפסו מרוב מתח, ואני שואלת אותך - "ליאת, איך אני אמורה לעשות את המבחן כשאמא עכשיו אצל הרופא עומדת להתבשר על המחלה, ואני כאן...???" זוכרת שאמרת לי להכנס לעשות מה שאהיה מסוגלת. כמובן ששמעתי להצעתך למרות שממש לא היה לי ראש לשבת במבחן, אבל הצלחתי. עזרת לי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת ולא נשברת ומתפרקת לחתיכות כשקשה, וכן - אפילו קיבלתי 100, אולי 100 יחיד בתואר... :-) זוכרת כמה קשה היה לי לעזוב את הבית (וכן - עדיין קשה, אבל אני כאן) ואת בזכות הקסם האישי המדהים, האכפתיות וההומור הצלחת לעודד, לתמוך ולהפוך כל בכי לצחוק גדול. יותר מכל שמחתי לדעת שיש אנשים טובים ומיוחדים כ"כ באמצע הדרך. תודה לך על כל הרגעים הנפלאים. אוהבת ומתגעגעת, שירה

שירה יקרה, ריגשת אותי. תודה ליאת

אוי ליאת את עוזבת?(עכשיו קיבלתי מייל מיעלה..) צריכה קצת זמן לעכל..לא אוהבת פרידות ולא יודעת מה לרשופ.. דווקא רציתי לרשום לך משהו על הטיפול

היי מימי, אנחנו אכן נפרדות, אך אהיה כאן גם בשבוע הבא. את בהחלט מוזמנת להביא לכאן דברים משלך (ללא קשר לפרידה), אם תכננת לעשות זאת. אני יודעת שאת לא אוהבת פרידות, אך בטוחה שלא כולן חייבות להיות טראומטיות :-)) שלך ליאת

כבר היו בינינו כל מיני סוגי פרידות...אבל הפעם זה סופי.... (עוברת אולי לפורום אחר? :)

ולא ענית לי למעלה..סורי על ההטרדות..תופסת אותך בשמלה לפני שאת הולכת...

שלום לכולם אני מחפש מאמרים אקדמיים בנושא טבניקת השיקוף אשמח אם מישהו יוכל להפנות אותי. בנוסף אשמח לדעת מהו המושג באנגלית לשיקוף במסגרת טיפול. בתודה מראש, ערן.

המושג reflectin (ואולי באמת לכך התכוון ערן) מתייחס לטכניקה בה המטפל חוזר על דברי המטופל ללא פירוש או שיפוטיות. קוהוט כיוון לעמדה רחבה יותר של המטפל כלפי המטופל, הזקוק למירורינג כדי שיוכל לפתח את העצמי שלו בצורה מיטבית. לכן, ערן, אם התכוונת לטכניקה עצמה, כדאי לבדוק גם את המונח reflection. שבוע טוב ליאת

שלום ערן, המושג באנגלית הוא mirroring. בכל טקסט (או ספר לימוד) הנוגע לטכניקות פסיכואנליטיות אפשר יהיה למצוא התייחסות לנושא. היינץ קוהוט, המזוהה יותר מכל עם פסיכולוגיית העצמי, הדגיש את ה-mirroring, ואף הבחין בין סוגים שונים של שיקוף. תוכל לקרוא על כך בהרחבה *בעברית* למשל בספרה של זהבה אוסטרוויל "פתרונות פתוחים". בהצלחה, וד"ש לספרניות ליאת

זה כמו לחזור לפעם... לימים שכמעט הרגתי את עצמי.. אבל ממקום אחר לגמרי.. תחושות עולות על גדות הנהר ואני לא יודעת לאיזה כיוון לשחות כדי לצאת מהמערבולות.. אני מאבדת את עצמי לכמה שעות ואז בשונה מהעבר,– מוצאת את עצמי שוב. ואני חייה וזה בסדר... ואני בסדר.. ולא מתתי מסערה זאת או אחרת... הורג אותי הורג אותי הורג אותי לחזור אחורה בימים וללכת עמוק חזרה לתוך העולם החרדי.. גם אם זה רק ביקור למסיבת אירוסים... חדש לי להבין אחרת את התחושות שעולות בי כשאני פוגשת עולם זה שוב.. למה אני כל כך נסערת אם אני רואה אותם כל הזמן ברחוב ומגיבה ברוגע יחסי בהשוואה לתגובותי בעבר?? אני נסערת כי זה זורק אותי אחורה ועמוק. עמוק לתוך כל הכאב שחרוט בי מתקופה זאת.. עמוק לתוך הצלקות שאז עדין היו חתכים טריים ומדממים.. ועדין הלכתי – זאת חברה טובה שהתארסה (כמובן בגיל כל כך צעיר..) וחברותנו נאמנה מאין כמוהה.. כמעט כמעט לא משנה השוני הגדול בדת.. (?) הייתי חייבת ללכת.. אני שמחה שהלכתי.. כל מה שביקור כזה יעלה – אני רוצה להתמודד, לא לברוח, להבין מה עוד יש לי שם בפנים עמוק בלב שעדין לא פתרתי.. כי הרי יצאתי מהעולם הזה כדי לפתור את עצמי.. לצאת מהתמונה כדי לראות את התמונה... אבל למה זה כל כך קשה לי?? אולי בגלל שזה תהליך.. תהליך לוקח זמן.. אז יש בי אמפטיה ואני מנסה לשחרר לעצמי עוד קצת סבלנות.. הכל בזכות המטפלת המדהימה והמיוחדת שלי.. מנסה... בוכה תוך כדי.. כי כואב.. כואב להבין, כואב לא להבין ולדעת שיש משהו מתחת לעור, כואב להיות מטופל, יפה להיות מטופל, כיף להיות מטופל... קשה להכנס לתוך עצמך – אך הכי נכון.. אתמול בלילה, כששמעתי שאת ליאת עוזבת, רק בכיתי עוד... כל כך כואב לי ואני אפילו לא *מכירה* אותך.. חוץ מהמטפלת, אף אחד לא יודע שאני מבקרת כאן בפורום.. הייתי רוצה לשתף משהו מבחוף בכאב של הפרידה.. שיבין אותי כמו שאתם החברים בפורום מבינים את עצב פרידתה של ליאת יקרה.. את כל כך מבינה, כל כך שם.. ומה זה ה'שם' הזה?? המקום הכי גדול בעולם.. מקום ללא גבולות.. כן ליאת אהובה ומוערכת מאוד... בכיתי בכי כל כך עמוס אתמול ועכשיו תוך כדי כתיבה... כל כך הרבה דברים קורים לאחרונה.. זה נכון, אני יודעת שאוכל גדול מכל מה שקורה אבל זה כל כך קשה.. ואני צריכה עזרה בלהחזיק את עצמי.. אני עושה זאת כבר זמן רב ולא רוצה לעזוב את אחיזתי בעצמי לעולם (והדמעות החמות יורדות והמקלדת מטשטשת...) אבל גם לא רוצה להיות לבד.. מתגעגת לדברים שאיני יודעת מהם.. אולי מתגעגעת לנאיביות שהיתי בי בתוך ילדה.. נאיביות שגם הסכימה לכאב כי לא הכירה אחרת.. או פשוט לא הבינה.. כל כך נכון מה שאמרה הטפלת.. "מודעות גם כואבת.." כואב שכואב.. אבל גם היום אני 'מסכימה' להבין שבתהליך יש כאב.. ולפעמים מרגישים שאי אפשר לנשום וזה בסדר... נשימה עמוקה... דמעות חמות.. אני רק רוצה שהחיים יעברו בשלום.. מותר לי נכון? אם אני חלק מהיקום – אני אוצר של בריאה, אני חלק מהבריאה, כל אחד מאיתנו הוא חלק מיצירה מדהימה שהרבה עדין מנסים להבין איך היא נוצרה... אני אפילו מודאגת לעצמי מכל מה שקורה איתי.. אני רוצה שיהיה טוב.. אני רוצה להיות אפילו עוד יותר אמפטית לעצמי.. רוצה נחמה... רוצה מקום להניח את הראש ולהרגיש יד מלטפת... כואב לי ליאת... מאוד כואב לי ליאת... ואני בוכה....

שלום אור, את משתפת כאן בקושי המוכר כל כך, כאשר אנו מחליקים במורד זיכרונותינו, לעבר הילדות, חוששים להניח את כפות רגלינו על מה שנחווה כפח לוהט, צורב. מעניין כמה גדול הפער הזה, בין אשליית "גן העדן של ילדות", לבין מה שאנו נושאים איתנו משם, כמזכרת. להיות ילד זה, כנראה, אף פעם לא קל ופשוט כמו שנדמה, ולא חשוב אם גדלנו בחצר החסידות, בחצר הקיבוץ, או בחצר הקטנה/גדולה של הבית הפרטי או המשותף בעיר. רבים מאיתנו נושאים חבילות גדולות של עצב, מכאוב, געגוע או זעם. משהו מעוצמתם של רגשות אלה מחריף פתאום, מול דרישות השלום הנשלחות אלינו באמצעות מסיבות אירוסין, פגישות מחזור, או רשימת חברים נשכחים ב- facebook. אני שמחה לשמוע שיש לך מקום טוב ומכיל, בו אפשר לעבד את כל מה שמציף. זכית. אני מודה לך על המילים החמות, האישיות, שפגשו אותי (אני חושבת) ממש באופן בו התכוונת. תודה ושבת שלום, וכמובן מזל טוב לרגל האירוסין. בקרוב (אם בכלל ומתי שתרצי) אצלך! ליאת

רואים שאת מבינה מזה ילדות ב'חצר' (לא משנה איזה) מילותיך אכן מהוות לי לנחמה.. שולחת לך מבט עיניים רך ונוגה, כולו אומר תודה.. שבת רגועה ומחדשת כוחות שתיהיה לכולנו :)

"אשרי אלה שהקרובים להם מקרבים אותם לעצמם" אמר שי עגנון. אם היה זוכה להכיר את נפלאות המקום הזה -היה נפעם ואומר - הרבה מזה בזכותך - ליאת מנדלבאום -אשרייך, אשריינו-זכינו. ההי בטוב

ליאת, אני מתקשה למצוא את המילים הנכונות, שלא יתפרץ לכאן איזה ביטוי ציני בטעות. בחרתי לחתום בשמי שזה נראה לי נכון לפרידה. זו הזדמנות לומר לך תודה אמיתית וכנה על האיכפתיות והדאגה. גם אם לא התכוונתי לכך, וגם אם את לא התכוונת, תשארי לעולם צרובה בתוך אחת החוויות הקשות שלי, ולמרות הכעס (של שתינו) שהיה כרוך בעניין, אני אזכור לעולם את הנכונות שלך ללכת עד קצוות הארץ, לעזור, לעזור רק כיון שמישהו זקוק שם לעזרה, אפילו שהוא עלום, והוזה ובסופו של דבר גם מכעיס. תעצמי לרגע עיניים כי אני מושיטה לך מתנת פרידה. תמששי. זה חפץ דק וארוך. ארוז בנייר עדין מרשרש. נייר משיי. קטום בצד אחד, שפיצי בצד האחר. תקלפי את נייר - אפשר לקרוע. את יכולה לפתוח עיניים. נכון, צדקת: עפרון. ועל דפנותיו חרוטות המילים: תודה טל

תודה טל, על מתנתך. אני כבר לא כועסת בכלל. מבטיחה לחשוב עליך תמיד עם פריחת השקדיה. ליאת

ליאת יקרה, הצצתי כאן במקרה הבוקר והצטערתי לראות שגם את עוזבת... אני לא טובה בפרידות, אז רק אגיד בכמה מילים תודה על שהיית כאן ושהקשת למילים וגם למילים שמתחת למילים. היה נעים לקרוא אותך והמילים שלך תמיד חיממו את הלה והיו עמוקות, עדינות ורגישות כל כך. תהיי בטוב ותודה על כל מה שעשית ונתת כאן. רשת

ליאת יקרה, לא הייתי מאלה שכתבו אלייך, אולי מהסיבה הפשוטה שאיני מטופלת . אל הפורום הזה הגעתי די במקרה ,שוטטות מה שנקרא ,אז כן ,באתי - נדלקתי ! צמד המילים 'ליאת מנדלבאום' פעל עלי כמו מטה קסמים ,בצירוף המילים היחודיות שהיו שיכות רק לך , כבר כתבו לך הכל, ונשאר לי רק לחתום.. את ההתמכרות שלי לפורום, ליאת , אני זוקפת לזכותך בלבד ,זו התמכרות שאני מברכת עליה יום יום , ואיני מצטערת לרגע שנפלתי למקום הנפלא והמיוחד הזה. אני די גרועה בלהחמיא , ולא פעם דגדג לי בידיים ,לכתוב לך, ולהתפעל מדברים שכתבת שרגשו אותי במיוחד . אז הנה, זו ההזדמנות שלי, אולי האחרונה, לתת לך את מלוא המחמאות , קודם כל, על כתיבה מהמעלה הראשונה , על נתינה כנה ואמיתית, ללא פשרות, וללא הנחות , יישר כח! .

ליאת, אני בוכה כל היום לסירוגין. הראש מתפוצץ לי. אפילו אמא שלי כבר שמה לב לעיניים הנפוחות. בפגישה האחרונה היא הבטיחה לעטוף אותי כשאזדקק. לא חשבתי שזה יהיה כל כך קרוב... אני מקווה שאת יודעת שאני מאחלת לך הכי טוב שיכול להיות, ועם זאת היום נורא קשה לי. אני עוד אכתוב. נורית

נוריתי, נכון, אנחנו נפרדות, וזה לא קל. אבל יש לנו די זמן להיאסף, לסכם, ולהיעטף בטוב שמצוי פה בשפע לא יאומן כזה. אני עוד כאן לזמן מה. אם תרצי. שלך ליאת

מאוחר, תלכי לישון. ניפגש מחר.

גם אני עדיין פה עדיין פה מול שמך הכחול ועדיין מסרבת להיפרד או להאמין שעוד מעט שלום.... לילה טוב ליאתוש

גם לך קשה להירדם?

אורחי נפשי בעידן הבדידות/ זלדה. פרחים וחרקים באו אל נפשי עם בשמים וזהב וקו דק מאד לנסותה בחידות, אור המזלות הביא לנפשי את תנועות השמים לנסותה באין סוף- ובדמדומים כאשר הכאב גואה הגיעו פתאום מילים בודדות עם כינור נבל ותוף לנגן בתוך הנפש העצובה לשיר בה על יפי העולם. ליאת תודה שהיית בשבילי בזמני הדימדומים. מקווה שקיבלת מה ששלחתי לך. לילה טוב.

תודה, א', על המילים הטובות שלך, כאן ובמייל. מטבע הדברים, אני נותנת קדימות - כמו תמיד - למה שנכתב ונאמר כאן, ובהמשך אגיע גם לשם. אני קצת מופתעת ונרעשת מכל החמימות העצומה הזו שמופנית כלפי, וקצת נבוכה מול העובדה שבעצם אהיה פה גם בשבוע הבא, כדי להיפרד סופית. העדפתי להודיע קצת מראש, כדי להשאיר לנו מרחב להתרגל לרעיון, ולהיפרד לאט. עוצמת הרגשות הזו מכה פתאום גם בי, וכמו בפרסומת ההיא, הגעתי למקום בו נגמרות המילים... לילה טוב ליאת

אורנה.... עכשיו ליאת....מי מחר?

ערב טוב חברה קבועה, אם תדפדפי בדפי ההיסטוריה של הפורום, תוכלי לגלות שהיו כאן אבות קדמונים, שהניחו את אבן הפינה של הבית הזה שנים לפני. מנהלים באו והלכו, והמקום הזה ממשיך להאיר, כמו פונדק דרכים מזמין, לכל דכפין. אני מאושרת על שלוש השנים הנפלאות בהן הייתה לי הזדמנות להעניק מעצמי למקום הזה, ובעיקר לשאוב ממנו כל כך הרבה טוב. נדמה לי שהגיעה השעה לאפשר לאנשים נוספים לטעום מן החוויה המיוחדת הזו, ללמוד ולהתעשר מכל השפע העצום הטמון כאן, ולהעניק מרעננותם והתלהבותם לבאי הפורום. עם זאת, גם תחושות כעס או נטישה המתעוררות בנסיבות כאלו, הן לגיטימיות ומובנות, ואני משוכנעת שנצליח להתגבר עליהן. שלך ליאת

ליאת, אני עדיין לא קולטת. יצאתי מהמקלחת וחשבתי על כל העולם הוירטאולי והחוויה הזאת של 'קשר וירטואלי' ועל כל הדמעות הלא-וירטואליות שזורמות עכשיו לא רק ממני. חשבתי עליך ועל 'אדמה'. אדמה בשבילי היא הרבה מעבר למילה עצמה.. ובתשובתוייך ובמקום הגדול הזה שהרגשתי כל פעם מחדש כשקראתי אותך בפורום, ראיתי אמא ענקית כזאת, משקה את כולם. כל אחד לפי גודלו, רצונותיו, כל אחד לפי יכולתו. היית קשובה לכולם, עזרת לגדילה האישית שלי. הרגשתי אותך קרובה, נוגעת, איתי , כל כך איתי... היה בי שקט כי ידעתי תמיד שיש לי אותך, שאוכל לפנות אליך... היית ים כשהייתי צריכה והיית גם יבשה. אני חושבת שאישיותך הסתכלה בי ובפורום וצצה מעבר למילים. האופן שבו ענית ובחרת במילים מראה על רגישות, אהבת אדם, אנושיות, כמיהה לעזור והמון המון רוח טובה שיש בה המון חיים ותקווה. אני חושבת שמעל לכול פגשתי באדם נפלא ומקסים ואין לי יותר מילים.. אני רוצה להודות לך על כל אותם הרגעים...שאחזת את ידי, שליוות, שהיית, פשוט היית.. מקווה שאת נושאת פרי ואור מעמלך , ומעל הכל יודעת לשמור על עצמך... ממני 'עץ השדה'. מקדישה לך את השיר של אהוד מנור, אדמה: אדמה אני קשובה לקולך אדמה תמיד ולאן שאלך אדמה השביל בו אסע הוא שבילך אמא אדמה אדמה רגליי מהלכות יחפות אדמה פנייך חמות ועוטפות אדמה עיניים חומות בי צופות אמא אדמה הן באתי ממך מחיקך - אדמה ואת עתידה לשכך - אדמה את כל כאביי את לילותיי, את ימיי עולם ומלואו לך מודה - אדמה ואנו עצי השדה - אדמה ממך ואלייך אם כל חי, אמציני. אדמה - נותנת פריה לכולם אדמה - טובה ותמימה לעולם אדמה - למדי נא את בנך האדם אמא אדמה.

תודה, ניבה. דברייך מחממים את לבי ומרגשים אותי מאד. עוד לא פרידה... ליאת

טוב האוקי מאחר ואני לא יודעת מאיפה להתחיל אני פשוט "אשפוך" את מה שיש לי הלב: ככה:אני כרגע נמצאית במצב בחיים שאני לא יודעת אם לסיים מערכת יחסים עמוקה וארוכה של 3 שנים אני כאילו מרגישה שאני רוצה לנסות דברים אחרים כי משהו בזוגיות הנוכחת שלי לא מרגיש לי טוב כל פעם שאני חושבת על פרידה אני ממש הורגת את עצמי נעשה לי רע וחסר דפיקות לב עד כדי הקאה אני גם כנראה עשיתי טעות שסיפרתי ליותר מידי אנשים אני פשוט בלבלתי כבר את עצמי ומרגישה ערומה מזה שכולם יודעים מה עובר עליי ועל המערכת יחסים שלי פשוט מבולבלת עצובה נורא רוצה לקבל ולהגיע להחלטות איך עושים את זה אולי בנוסף לייעוץ שתתנו לי פה תפניו אותי לאיזשהו מטפל זוגי או פסיכולוג מאזור המרכז אני פשוט חייבת גורם חיצוני כדי לבחון איך אני ממשיכה הלאה.... המון תודה חברים יקרים..

שלום עדי, אני שומעת שאת חצוייה מאד בין תחושה של מיצוי ואי-נחת במערכת היחסים הנוכחית שלך, לבין תחושת הבהלה וחוסר הוודאות המתעוררת בך מול רעיון הפרידה. היכולת שלך לדבר את הדילמה הזו ולעבד אותה במחיצת חברים קרובים דווקא מבורכת בעיני, ואינה צריכה להפריע לך בקבלת ההחלטה, שכן זו נוגעת לך בלבד. יתכן שהפנייה לאנשים רבים משקפת את המשאלה "שמישהו כבר יחליט במקומי". כמו שאת יודעת בוודאי היטב, איש אינו יכול לקבל עבורך החלטות בעניין כה פרטי ואינטימי. את הבדיקה האמיתית עליך לעשות בינך לבינך, אפשר כמובן גם בליווי מקצועי. חשוב לזכור שפרידות הן עניין כאוב, גם כשהן נעשות מתוך החלטה שלמה, אך כאבן זמני ומדוד. מערכת יחסים בעייתית ולא מתגמלת עלולה לעלות במחירים גבוהים בהרבה. מאחלת לך החלטות טובות. חברי הפורום יוכלו לשלוח את המלצותיהם לכתובת המייל שציינת, בתקווה שהיא מעודכנת. בהצלחה ליאת

הם הו יודע אם אפשר לקבל ייעוץ פסיכולוגי דרך קופות חולים? אשמח לעזרה,ידע,אפילו פרט שיכול לעזור לי בברכה

שלום עידן, ייעוץ או טיפול פסיכולוגי בהחלט נכלל בהסדרים עם קופות החולים, כאשר המחיר שהן גובות (לכל קופה תעריף מעט שונה) סביר ונמוך משמעותית מהנהוג בקליניקה הפרטית. פנה למרכז המידע של הקופ"ח שלך, שם תוכל לבקש ולקבל רשימת מטפלים הנמצאים בהסדר עם הקופה. אני מברכת אותך על ההחלטה לפנות לטיפול פסיכולוגי. זהו מסע מרתק ששכרו בצידו. בהצלחה ליאת

אוי ליאת כל כך תחסרי לי... עצוב ניבה

עצוב גם לי, ניבה. קשה להיפרד. בינתיים אני עוד כאן לזמן מה :-) ליאת

מנסה לנצל את המקום כאן ....שאת עדיין פה .. ולעלות כאן מולך "וידוי" במילים .. של תקופה מרגשת ..ומעצימה בשנה וחצי אחרונות שלי - כאן - במחיצתך. אני רוצה להגיד לך קודם כל ש.. ((((ימי חמישי ושישי ))))))) כאן בפורום , היו עבורי בעיקר מפגש טיפולי מרחוק .. כן .. איתך, מפגש ..שהרגיש ממש אמיתי, אנושי ומלמד בכל רמה שהיא למרות הקושי העצום שלי ע"ג הכתיבה , למרות הדמעות שזלגו מעייני כאן בשקט ..ללא הרף, .. למרות.. היאוש .. למרות החנק .. למרות הכל .. היית בשבילי בנוסף לאנשי הטיפול האחרים כאן שמלווים אותי בהמון אהבה .. היית עבורי דמות טיפולית אמיתית ממש כמו הפסיכולוג...ש"יצאה מהמחשב " .. (היית ההשלמה של האמא שהייתה חסרה לי ככ הרבה שנים בחיים).. בין הדמויות הגבריות שכאן. ליאת יקרה שלי , את אפשרת לי לראות במבט מרחוק, במבט אל עבר המסך, .. במבט אלייך.. את השתקפות הכאב שלי , את הצלחת להגיע אליי במילותייך ואפשרת לי לי לקבל ממך הרבה כח ע"מ להתגבר מטיפול לטיפול .. מנפילה לנפילה ולצמוח מחדש. אני רוצה להגיד לך שאני מתפעלת כאן לקרוא אותך כל פעם מחדש .. יש בך ממש "לב שחושב" בצורה מדהימה , בצורה מקורית ויעילה .. ולי הוא עזר להתעלות בהמון מקומות חשוכים שהייתי ואיפשר לי להתאזן ממחשבות נוראיות ושליליות שקפצו .. יש לך "יכולת יוצאת דופן" ..להגיע אל האחר .. כן.. גם דרך מסך מחשב :-) .. יש בך שילוב של חכמה - ורגישות (((((((עצומה))))))))) בהבנה שלך את האחר .. יש בך יכולת מדהימה להאיר את עיניי הזולת ולגעת בליבו . ואני ..ליאת .. אני זו שהצליחה להרויח המון המון מזה , הגעתי לפורום הזה .. ממש במקרה .. הייתי אחרי טיפול קשה .. זו הייתה רק ההתחלה שלי בטיפול שדברים התחילו להפתח אחרי ככ הרבה שנים של הדחקה ואימה מהתקרבות לכאב ..נראה לי משהו כמו 3 חודשים ראשונים . .. עברתי כאן .. לשאול שאלה .. ומאז לא עזבתי .. אותך ואת דרור המקסים .. את אורנה שהייתה ואת דוד המקסים שממלא את מקומה. אבל , את הצלחת להכנס לי ללב באופן מיוחד .. הצלחת לבנות עבורי כאן מקום בטוח , נתת לי להרגיש מהי מסגרת בטוחה .במקביל לטיפול הפסיכולוגי ..שאני עוברת. מסגרת כזו .. שמעולם לא היה לי , את חיזקת לי את המסגרת .. שהייתה רעועה .. מחוצ לטיפול ונטעת בי אומץ והמון "צידה לדרך" ..הארוכה הצלחתי להרגיש כאן בפורום הביתי הזה .. מקום מקבל ואוהב .. מקום מחזק . הצלחת לגרום לי ללמוד לסמוך יותר על אחרים , ואני ..הצלחתי להעביר כאן המון כעסים וכאב .. מבלי להרגיש שיש פה שיפוטיות, הצלחת לזרוק לי גלגל הצלה .. שבזכותו אני עדיין כאן היום ... ואני תפסתי אות ב2 ידיי.. מילאת את המסגרת החסרה מחוצ לטיפול האמיתי שלי .. ואפשרת לי להיות מוחזקת ורגועה בין לבין.. . את אחד האנשים המדהימים שהכרתי .. (בעצם מבלי להכיר אישית פנים מול פנים)..אבל להרגיש כאילו מכירים שניםםםם.. אני נזכרת בימים הקשים שלי כאן .. שכל מה שיוצא ממני זה חולשה ועוד חולשה ועוד חולשה ..ויאוש .. משהו שיכולתי להעלות על הכתב בעיקר כאן , הרבה בימי חמישי ושישי .. משהו שהצלחתי להראות לך .. את הכאב הנוראי , הריקנות החנק והרוע.. שבתוכי .. ואת.. תמיד נשארת כאן .. חזקה .. איתנה .. במילים מחבקות..במילים חכמות .. ועצות נכונות , עם רצון תמיד להקשיב ולעזור לי!!!! ולכולם .. בסבלנות רבה נתת לי כח להביא את עצמי לטיפול , לא להתייאש .. ולדבר על מה שעובר עליי . המילים שלך היו מחייכות , מאירות את האפלה , אי אפשר היה שלא לנגב את הדמעות אחרי .. ולהמשיך הלאה לעוד יום חדש .. את ..אדם פשוט לגמרי .. ((((((((והדברים הכי פשוטים הם אלה שעושים את החיים לכאלה מדהימים))))))))))))), תאמת ..ליאת , אני ככ שונאת פרידות. שונאת להגיד שלום ולדעת שהנה .. הדרכים כבר נפרדות. שונאת להגיד "זהו .. נפרדים ..", שונאת לשלוח חיבוק.. ולדעת שהוא גם האחרון. שונאת.. אני באמת שונאת פרידות. אחרי שקראתי אותך היום .. הרגשתי.. איך האוויר נתקע בתוכי, איך הדמעות חונקות אותי, איך כל התקופה הזו כאן איתך נעצרה לי פתאום .. כאילו וקפאה ..איך הזמן פתאום עומד לו מלכת.. וזה כאב.. גם עכשיו זה כואב .. אני באמת שונאת פרידות. בעיקר מאנשים שהפכו לחשובים עבורי .. את יודעת , אין הרבה דמויות כאלה .. בחיי מעט מאוד ..עברו בחיי והשאירו חותם ענק .. אבל את .. את אחת מהן!!!!! בתקופות האחרונות אני חווה הרבה פרידות .. וככ קשה לי לעבור דרכן.. לפעמיים נדמה לי שאחרי פרידה .. אני אשבר .. אתרסק .. לא יצליח לעבד את זה עם עצמי .. אבל בסוף אני קמה .. הרגשתי את זה כמה פעמים, בזמן האחרון. ות'אמת .. זה כואב נורא. לפעמים נדמה לי שאחרי פרידה מאנשים שהצליחו להתקרב אליי .. הזמן שלי יעמוד לו לעד .. זה כאילו והעולם שלי ..כבר לעולם לא ינוע יותר. אבל את יודעת , באיזשהו שלב .. מסך הערפל הזה מתרחק ..ממני ואני מצליחה להסתכל פנימה ולראות .. שהכל חוזר לקדמותו... זה טבעם של החיים לא ?...אז מי אמר שהחיים פשוטים?.. בשנתיים האחרונות .. אני מרגישה שהלב שלי .. ממש מורכב ..מחתיכות קטנטנות של אנשים שעברו בחיי כאלה שהצליחו לגעת בליבי .. והמשיכו הלאה ... ויש מעט מאוד שנשארו ..וחדרו לתוכי .. ושרדו אותי :-) .. כמו הפסיכולוג .. זה כמו פאזל ..כזה שאני מצליחה להרכיב ביסודיות ..לאט לאט , אבל הפעם .. אני ממש בוחרת אותם ..את החתיכות הנכונות ושמה במקום המתאים .. אין כבר חלקים שלא מתאימים שנמצאים אצלי .. לא .. פשוט אין . לפעמים זה מרגיש לי ככ עצוב שהאנשים שעברו בתוכי .. המשיכו הלאה. אבל יחד עם זה .. זה משמח שהם הצליחו לעבור בחיי ולחדור אל ליבי . נשמע מוזר נכון?.. זכיתי להכיר הרבה אנשים טובים ומיוחדים, בדרך הקשה הזו שאני עוברת... וזה ממש מדהים .. כי האמון שלי ככ נסדק .. ועדיין , הצלחתי איכשהו לבנות מעלייו מצע חדש לאמון. לפעמים אני מנסה לשכוח את אותם אנשים ..כדי לא לחוש שוב בכאב.. לפעמים קשה לי לזכור אותם... כי עברתי ככ הרבה .. לפעמים אני לא רוצה לזכור אותם... כי אני רוצה שהתקופה הזו כבר תעלם ..מחיי אבל זכיתי. ליאת יקרה שלי!!!! זכיתי להכיר אדם נפלא כמוך, בדרך הקשה שאני עוברת . זכיתי לאפשר לך להכנס לי ללב .. לתת לך מקום גדול בליבי ..בכל התקופה של השנה וחצי האחרונות .. זכיתי לצמוח ולגדול הרבה דרכך... בעצמי , בטיפול שלי .. למדתי ממך הרבה .. מהמילים שלך ..מהתובנות .. מהראיה שלך מעבר.. לקחתי ממך המון .. גם מבלי שתדעי. ועכשיו, זה איכשהו מצליח להעלות לי חיוך קטנטן ואמיתי על הפנים , זה עדיין צובט לי בלב, .. אבל עדיין... אני מרגישה כמה ש ..זכיתי. תודה על שהבאת לכאן .. לפורום.. אישיות מדהימה .. כזו שהמצליחה להשאיר טביעות ענקיות .. בלב .. תודה שהיית כזו פשוטה ואמיתית בלי פוזות שהצלחת לגרום לי לנקות ככ הרבה רע מתוכי והכל בהמון מסירות ואהבה ענקית. מי ייתן ותמיד יהיה בך הכח לתת ולהעניק מעצמך לאחר . אוהבת אותך ליאת יקרה .. הלוואי ותזכרי את זה .., .נותנת לדמעות לרדת .. ממקום של אולי הבנה ? השלמה .. אבל, זה בטח עוד ייקח זמן ..לעיכול .. עדיין קשה לי להפרד ממך. אני רוצה שתדעי שאני .. מאחלת לך את כל הטוב שרק אפשר שלך תמיד , עם המון חיבוקים אוהבים .. מבט קורץ..וחיוך שמחמם את הלב.. שרית.

תודה שרית, יודעת איזו כברת דרך עשינו כאן יחד, וזוכרת כמה זה אינו מובן מאליו. הדברים שלך נוגעים ומרגשים, וילוו אותי - יחד עם מילותיהם של האחרים - עוד זמן רב. שלך ליאת

ליאת ליאת אל תלכי בבקשה אל תלכי לא יודעת איך להסביר לך לא יודעת איך להעביר את שמרגיש בבפנוכו עמוק בפנים הכאב גדול כל כך אז נכון שאני כאן רק כמה חודשים (יותר מחצי שנה זה כבר המון חודשים, נכון?) אבל ליאת, זה הספיק הספיק לבפנוכו להרגיש אותך הספיק לו כדי לאפשר לעצמו לכתוב לך, לספר לך, לשתף אותך, לשאול אותך, לחכות לך - לראות ולשמוע אותך.. גם אם בשתיקות שלי לפעמים.. מספיק היה לדעת, לראות, לקרוא... את המילים שלך.. אפילו לאחרים... הספיק לו כדי לדעת שאת פה כל חמשישי כדי להרגיע משהו בתוכו. ליאת אל תלכי בבקשה :-( שיר

ערב טוב שיר, הקול הזה שמבקש להישאר קיים גם בי, וקיים בעצם בכל מי שמתלבט בין שתי אפשרויות טובות. אני מקשיבה לו, מכירה בקיומו, אך יודעת שקיימים גם קולות נוספים, שקוראים "הכל בסדר"; "תמיד קשה להיפרד"; "פרידה היא לעולם התחלה של משהו חדש". עם ובלי קשר לפרידה הנוכחית, אוכל להבטיחך כי דברים טובים הנקרים בדרכינו, נשארים במובנים מסוימים איתנו, גם אם נוכחותם בחיינו הייתה קצרה ובת-חלוף. הכאב שלך עובר ומגיע עד אלי, והכנות שלך מרגשת ויקרה ללבי. ליאת

ליאת יקרה ואהובה, אני פה רק בגללך,רק את מבינה לליבי לפעמים בלי שאצטרך לפרט יותר מידי. מרגישה ממש עצוב בלב,את יודעת שהפסיכולוגית שלי טסה היום לשלושה שבועות והתנחמתי בידיעה שאת כאן אמנם לא כל השבוע ,אבל גם יומיים בשבוע זה מספיק, אני כ"כ אוהבת לקרוא את תשובותייך שיודעות לגעת בדיוק במקום הנכון. אני יודעת שאני כבר לא אכנס לכאן אחרי שתלכי,זה לא אותו דבר בלעדייך. שולחת לך חיבוק גדול חזק ואוהב ומאחלת לך בהצלחה,שלך איריס. נ.ב זה השיר שעלה לי בראש שקראתי את מה שכתבת אולי לא הכל מתחבר ,אבל העצב דומה תגידי לו ביצוע: אוהד חיטמן מילים ולחן: אוהד חיטמן תגידי לו שזה נגמר, תגידי לו שאת עוזבת. תאמרי לו שהלב אמר, שכבר הגיעה השלכת. למרות שהוא אוהב אותך, תגידי לו שלא יבטח, את לא עוזבת בגללו, זה בגללך, תגידי לו. תגידי לו שבלילות יותר מדי את לא נרדמת, ואז, במקום המציאות תגידי לו שאת חולמת. למרות שטוב שהוא נמצא, תגידי לו שאת רוצה, לדעת להגיד לו לא, זה בגללך, תגידי לו. ואת שוב רואה שזה לא פשוט להקשיב למחשבות שלך, את אולי טועה, ואולי הוא לא יסלח, תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך. תגידי לו שזה לא זה, תגידי שאת משקרת. אם הוא ייקח את זה קשה, תגידי שאת מצטערת. למרות שאת עצמך עושה, תגידי שאת מנסה, ואפשר לומר למזלו, זה בגללך, תגידי לו. ואת שוב רואה... למרות שאת עצמך עושה, תגידי שאת מנסה, ואפשר לומר למזלו, זה בגללך, תגידי לו.

שלום איריס, תודה על דברייך. כמו שלילך ציינה קודם, גם מעט זמן הוא זמן. היום ומחר אני עוד כאן, וגם בשבוע הבא. בטוחה שחופשתה של הפסיכולוגית שלך תעבור עליה ועליך בשלום, ושהקטיעה ברצף הפגישות לא תחווה קשה מדי. אין לי ספק שהפורום הזה ימשיך להיות כתובת נפלאה לך ולכל האחרים, שהרי הוא נשאר בידיים הכי נאמנות וטובות שרק אפשר לבקש. שלך ליאת

התכוננתי נפשית להודעה שלך, ולמרות זאת החסרת מליבי כמה פעימות. וכמו נורית,התיישבתי מול מסך בעיניים דומעות מאוד.הרגשתי כמו בשיר-אך למה ליאתי למה? בוכות הדמעות מעצמן. לא נראה לי שאת יכולה להבין אפילו, עד כמה השם שלך שריצד על המסך-ובשעות הזויות, נתן לי עוד קצת אויר בלילות המאיימים והבלתי נסבלים של סופי השבוע. ומרגע ששמך נעלם כמו לקחת לי את טיפת האויר האחרונה איתך. יודעת עד כמה יחסר לי, איך אחפש את שמך, ואת מילותייך. אבל... יודעת שזה ישמע רע אגואיסטי מאוד לא מתחשב ועוד(אגב כל התשובות נכונות). נמאס לי להתחלק בך-עם כול העולם ואישתו!!! רוצה אותך שלי ובישבילי(רעה כבר אמרתי?!). הרגשתי קליפטומנית של מילים, את רובם נתת לאחרים(קמצנית למטופלים). אז למרות הפרפרים בבטן והעצב המאוד גדול,כמעט באותה נשימה אשמח לא לקרוא אותך כאן ולהתפוצץ מקנאה!!! כרגע מלבד מיליון המטופלים(תודי שאת מתה על הגזמות)שיש לך מרגישה כבת יחידה. כמו שנאמר"עין לא רואה לב לא כואב" שזה רק בערך נכון. אגב- מאיימת מקיימת. ברגע זה מימשת בחלקו את האיום לעזוב אותי(החלק הטוב שבו)עכשיו יפה שלי, אפשר להכניס את חליפת האיומים לארון?! נישמתי,מכאן זה באמת עד שהמוות יפריד בניינו(כן כן עם אותה הבטחה ידועה). אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד כפול מיליון. יש-עכשיו את שלי!!! ד.(כמעט וחתמתי בשמי)

עוד לא הלכת, וכבר הלילות נראים ארוכים מאוד! עוד מוקדם ללכת לישון,חכי רק עוד קצת. מפחיד פה לבד.

היי ליאת, אמנם אני קצת בשוק לקרוא שאת עוזבת את הפורום לא יודעת איך שהוא את פשוט חלק בלתי נפרד ממנו אז קודם כל תודה על כל העזרה, העידוד המילים החמות הצלחה בכל. שנית מאחר ואני כרגע מרגישה בצומת דרכים גם התפטרות מהעבודה, חיפוש עבודה חדשה, וגם סיום תואר אשמח אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג קליני מאזור ראשון לציון. אני מצרפת מייל [email protected]

ערב טוב, תודה על דברייך החמים. מקווה שחברי הפורום מאזור ראשון לציון יוכלו לסייע במציאת פסיכולוג, דרך המייל שפרסמת. מחר אבדוק גם אני עם פסיכולוגית שאני מכירה, ואשתדל לחזור עם תשובה. בברכה ליאת

עוד פרידה.... כואב... המומה... זה מצחיק לראות עד כמה אהבה מהעולם הוירטואלי היא לפעמים האהבה הכי גדולה שאתה מכיר..ליאת, אני צופה בך מהצד כבר כמה חודשים טובים, לפעמים לפעמים משתפת.. בעיקר אוהבת.. בתשובותיך העדינות הנכונות האמיצות והחכמות היית השראה לנפשי.. רגעיך בפורום ישארו חרוטים על ליבי, גם רגעי העיפות בשישי בלילה (גמני עוף לילה :-)), גם רגעי האמפטיה... את מבינה?? את אור בחיי כל כך הרבה אנשים... את אור!! אברכך בכל האושר הפנימי האמיתי שקיים עלי אדמות, אושר שהוא כמו הצבעים בעולמנו, שנראים באמצעות קרני האור... אברכך בהצלחה, בעשיה מבורכת, באהבה, וכל הטוב שאת רוצה וצריכה ושואפת ומקווה... נכון שבכל טיפול טוב/קשר אמיתי וטוב אפשר להיות 'אחד עם השיני' בלי להיות אחד ליד השני? אז גם אם את לא בפורום עצמו, את תשארי בלב.. עוצמה הוא לא דבר שאפשר לשכוח, גם לא להעלים... בהערכה וגעגוע ראשוני, נילי.

שלום לכל משתתפי הפורום, בתום שלוש שנים בהן חלקנו מרחב משותף של מחשבה, חוויה, שאלות ותהיות משותפות, רגעי אושר ורגעי כאב וייאוש - הגיע הזמן להיפרד. זהו רגע כלל לא קל עבורי, שהגיע לאחר מחשבה ממושכת, לבטים וספקות, אך הוא נעשה מתוך שלמות. בחישוב גס (ואתם יודעים כמה קשה לי עם חשבון...), בילינו כאן יחד למעלה מאלף וחמש מאות שעות, בהן קיבלתי מכם עולם ומלואו. את מקומי בפורום תמלא פסיכולוגית קלינית מצויינת, אותה נציג בהמשך. אני אהיה כאן במשמרת הנוכחית וגם בשבוע הבא, כדי לאפשר לנו את הפרידה, ולמנהלת החדשה את ההזדמנות להתוודע אל אורחותיו של המקום הקסום הזה. סוף שבוע נעים וצונן לכולנו, וכמובן שעוד נדבר... ליאת

עשית לי התקף לב, המשך יבוא!!!

ליאתתתתתת... למה ?.....!!!!!!!! לא מוצאת מילים מעבר לזה לומר לך ..לפחות כרגע. . תסלחי לי .. אנסה לכתוב מאוחר יותר. אבל!!! אני באמת ..בשוק ! אמנם את כאן "רק" דמות טיפולית ..מרחוק אבל מבחינתי את (((((שותפה מלאה)))))))) בתהליך שאני עוברת ..כל השנה האחרונה .. וואו .. ליאת... דמעות זולגות מעיניי.. לא מסוגלת להרחיב כרגע. שרית

לליאת המדהימה שליוותה אותנו תקופה לא מבוטלת- נכון שזו עדיין לא פרידה אבל בינתיים רוצה לומר אוהבים אותך את מרגשת בתשובותייך את נעימה את מצליחה לגעת שתהיה לך דרך צלחה בכל אשר תפני אני.. מזמן לא משתמשת בכינוי הזה (קצת נכנסתי לצרות..והתביישתי להראות את פרצופי איתו אח"כ) אבל נמצאת וקוראת פה מידי פעם אבל זוכרת שעזרת לי בתחילת הדרך שלי פה ועל כך אני מודה לך לא יודעת אם את בכלל זוכרת אותי.. ואני רוצה להתגלות בכנות הפעם- שלך בת בלי שם

ליאת שלי יקרה, סיפרת לי אתמול, אז נכנסתי, לראות במו עיניי... מי כמוני יודעת איך את מרגישה עכשיו - את עומדת בפני פרידה של ממש. המילים החמות שקיבלתי כאן עדיין שמורות עימי, ולכן אני מצרפת את שלי לנחשול המילים שישטוף את הפורום עוד מעט... מילים של אהבה והערכה לקול האישי שהשמעת כאן, ושאת משמיעה בעולמי המקצועי והאישי באופן רחב יותר. את יודעת שאני חושבת שזה קול אמיץ ויחודי, קול נועז ושובב, קול נבון וחם. נשיקות וחיבוקים, אורנה

סליחה חברה קצת סדר אני ממש מבובלבלת ליאת עוזבת ואורנה חוזרת או שאונרה עזבה וליאת גם דרור בדרך? מה קורה פה אני בהלם!! חברה כולכם נוסעים לחו"ל ביחד או מה ? אורנה מותק את פה? בילבי ילדת הברזל

אורנה, חברה יקרה כמה נעים לראות אותך כאן, פתאום, כ?חו?לה כחלום. תודה על המילים הרכות שלך. איכשהו, הלכתי לכאן אחרייך, ומצאתי אוצר. הזדמנות נוספת להגיד תודה. עוד נדבר. נשיקות ליאת

אורנה'לה איזה כיף שאת פה ואיזה עצוב שליאת עוזבת:-((((((((((

את זוכרת שעזבת באחד באפריל זו הייתה בדיחה גרועה שלא מצחיקה עד היום...אמרת שתבואי לבקר ולא באת אף פעם:-(

ליאת יקרה.. אחרי הלם ראשוני מצאתי את עצמי מחייכת... לא ציפיתי שאחייך.. אולי זו התרגשות-אורנה שמציפה וממסכת את תחושות הבלבול.. (איזה כיף.. כולם בבית :-) ואולי זו רגיעה שבהכרה שבאופן אישי קיבלתי ממך המון. השתדלתי לספר לך עד כמה לאורך הדרך (גם במחיר שאצא קצת מוזרה לפעמים), אז נדמה לי שאת יודעת :-). נתת מעצמך המון, ואולי גם בי יש איזו שלמות על ההכרה הזו שזכיתי להיות מובטת על ידך (אם להשתמש במילים של נועם/גרוסמן), שזכיתי לנגיעה משמעותית כל כך. אולי אני פשוט עוד לא מעכלת לגמרי שלא תהיי כאן.. זו עדיין לא הודעת פרידה ותודה, עוד יש לנו קצת זמן לזה (למדתי להעריך את הזמן גם כשלא נשאר הרבה ממנו), אבל אני בכל זאת מרגישה צורך לדבר קצת.. לספר לך שמבחינתי הפורום זו את. הגעתי לפורום במקרה, לא הייתי טיפוס של פורומים, ונשארתי כי נכבשתי בקסמי המילים שלך. באותנטיות שלהן, בחיים ששופעים מהן. את הפורום בשבילי. המקום הזה, באופן קסום ותמוה, הוא ממש סוג של נס. בית לכל כך הרבה אנשים. איך מקום וירטואלי יכול להיות בית חמים? בית שתמיד נעים לחזור אליו.. החמימות שבך, והקבלה, וההזמנה להישאר, והאמונה הבלתי מתפשרת ביכולת להתקדם, לחיות (במובן הכי מלא שאפשר), לשנות ולהשתנות, לגעת באחר.. אולי זה לא מפתיע שהצלחת לעשות בית ממקום שלא קיים באמת.. את כל כך עשירה.. את כל כך הרבה דברים.. כנה וישירה ודעתנית בחן וחמה ואכפתית ועזת-צבע ושובבה, בהחלט אורנה :-), ונחרצת ורכה ורגישה וענווה.. את מעוררת בי השראה. למרות שנדמה לי שאת גדולה ממני בכמה וכמה שנים, משהו בך גדל כל הזמן..מתפתח ולומד ומשתנה, ולוקח סיכונים ומנסה ומעיז ורוצה.. זה מדהים להתבונן בך מהצד. אולי בגלל הדוגמאות העייפות שיש לי בבית, גדלתי להאמין שההתבגרות כרוכה באיזו התעייפות וויתור והרמת ידיים ושקיעה בהרגלים ושקיעה ב"צריך" עד כדי לשכוח מה"רוצה".. ואת... את כל כך שונה מכל זה. כל כך מרעננת ומעוררת השראה.. מלמדת שאפשר גם אחרת. שאפשר גם וגם- אפשר למצוא איזה איזון נכון בין התבגרות לצעירות. שאפשר ללמוד להכיר את העולם וללטש את עצמנו בלי לאבד את הברק בעיניים ואת החיוך הקונדס. שלא כל המבוגרים זקנים ורפי-ידיים :-) אני מניחה שלא תמיד זה קל להיות צעיר כל כך באופי, אבל בעיניי זה מדהים. בעיני את מדהימה. :-) ליווית אותי תקופה כל כך ארוכה.. אני זוכרת ימים כל כך חשוכים ובודדים שאת היית בהם האדם היחיד- היחיד באמת- שיכולתי לספר לו שקשה לי. גם בשעות לגמרי לא שגרתיות.. אני לא בטוחה אם את מצליחה לראות כמה את מיוחדת.. לפעמים כשמדובר בך אתה לא תמיד רואה.. אני יכולה רק לקוות שהאנשים שסביבך מתפעלים ממך כמו האנשים שכאן. מגיעה לך הרבה יותר מסתם תודה ואני לא יודעת איך להביע את זה אחרת.. את מעוררת השראה! המילים שלך מסתובבות איתי די הרבה.. וזה אולי כאילו *את* מסתובבת איתי.. זה די הרבה :-) לא זקוקה להרבה מזכרות ממך, כך אני מרגישה, פשוט כי באופנים מסויימים את כבר בי.. תוך כדי הכתיבה אני מגלה שאולי מכאן תחושת הרוגע היחסי שבפרידה ממך. משהו ממך קיים בי, נוכח מאוד. אני מחייכת.. נורא משמח אותי לחשוב על זה כך.. זכיתי :-) זאת לא הודעת פרידה ממני, זה רק כי רציתי לעמוד על ידך על הגבעה המשקיפה לעמק, ולחייך לעצמי ברוח הקלה, על שעל ידך אני עומדת. זכיתי :-) נדבר.., לילך

אני יושבת ובוכה מול המסך. חיכיתי לך כל כך השבוע. רציתי לספר לך משהו משמח. אשוב מאוחר יותר. נורית

ליאת! אני תמיד תוהה למי קשה יותר. לזה שנפרד והולך, או לזה שנפרד ונשאר. אני חושבת שאף אחד מבאי "הפורום הקסום הזה" (מילים שלך, אלא מה?) לא יוכל לומר כאן שהוא נפרד ממך "מתוך שלמות". ואולי זה אומר, שבאמת קל יותר למי שנפרד וממשיך הלאה. יחד עם זאת, למרות הכאב הצורב בלב ובגרון, והדמעה שבזווית העין, אני מצליחה לחוש את כל הטוב שהשפעת עלי בשלוש השנים שלך פה. מדברים פה, וודאי עוד ידברו הרבה על המילים שלך. אני לא יודעת עד כמה את מודעת לכוחן של המילים שלך, ולהשפעה שלהם. *אני* מוצאת עצמי מצטטת אותך כל כך הרבה. למי שמכיר את הנוכחות שלך בחיי, אני מרשה לעצמי לומר: " על זה "ליאת הייתה אומרת...." אצל האחרים את מכונה: "מישהי חכמה שאני מאוד אוהבת......" לפעמים, אני אומרת דברים שלך לעצמי.... את נמצאת שם איתי ברגעים קשים, במיוחד אלה של הגעגוע וכאשר אני לא יכולה לו, לעצב הגדול. את נמצאת שם איתי ברגעי השפע, כשאני יורדת עם הכלבה לטיול, נושמת את אוויר הבוקר וחושבת על יופיו והדרו של העולם הזה. את איתי בכל פעם שיונק הדבש מגיע לגינה שלי, זוכרת איך אמרת שזה סימן.... את איתי בחגים. במיוחד בראש השנה, בפסח ובשבועות.... את איתי בכל פעם שאני מארחת את המשפחה המורחבת שלי. כשהלב שלי מתרחב. ואת איתי כשאני עם אחותי, נשמתי.. בלעדיך לא היה נוצר הקשר הזה (כי מן הסתם, גם היא וגם אני נכנסנו לפה בימים "ש?ל?ך"). יהיה לי קשה להיות פה בלעדיך. לא יודעת אם אבחר להישאר אחרי שתעזבי. אבל ברוח דברים שכתבת לי פעם, אני יודעת שאחרי שמעבדים נכון את פצעי הפרידה, נשארת "צלקת שנעים ללטף".... ה מ ו ן פרידות אני חווה בשנה האחרונה. גם של כאלה שהולכים לבלי שוב, ולוקח לי זמן להבין כמה מהם נשאר בתוכי. רוצה להגיד לך תודה גדולה. על כל מה שנתת פה. על כל מה שנתת לי. רוצה לאחל לך המשך עשייה למען. יודעת שאי אפשר להחליף את הייעוד הזה... ושיהיה לך טוב. תמיד. מגיע לך. אוהבת אותך הדר

הכי פשוט - כואב נורא בבפנוכו :-(

הגם שהתכוננתי, ביני לביני, לפרידה הזו, לא שיערתי באיזו עוצמה יפגשו אותי המילים שלכם, ויטלטלו את לבי שוב ושוב ושוב. כל אחד מבאי הפורום הזה יקר ללבי כאילו היה "בן יחיד", ועם זאת, עוצמתו של המקום הייחודי הזה נעוצה - לא פחות - במשפחתיותו. ולמשפחה המיוחדת שלנו, יש שורשים עמוקים, השואבים מדורות קודמים, ומאפשרים צמיחה והתחדשות, המשכיות ורציפות. אני מודה לכל אחד מכם על ההזדמנות לפגוש - ולו לזמן מה - ביופי, בתבונה ובאור הניבטים מלבו ומעיניו של האחר. רוצה להאמין שכל הטוב והנדיב המופנה בימים אלה כלפי, יישאר כאן תמיד, וימשיך להאיר את ימיו ולילותיו של הפורום. עוד לא לגמרי פרידה ליאת

ליאת יקרה (*כמה* יקרה), החברות שלי כאן, כבר אמרו כמעט הכל. גנבו לי את כל המילים. כמעט שלא נותר לי מה להוסיף. מתחשק לי לחתום את שמי בסוף כל אחת מההודעות שלהן. להודעה של לילך, שסיפרה לך כמה את מיוחדת (כמוה, גם אני מקווה שאת יודעת את זה בעצמך), רוצה להצטרף למילים של הדר, ולספר לך כמה למדתי ממך, כמה לקחתי ממך, כמה את מלווה אותי בכל כך הרבה רגעים: שמחות, עצבויות, יאושים, חגים, ימי חול (ועכשיו גם בחופשות). ורוצה להצטרף גם לדמעות התמימות של נורית. שפע. זאת המילה העיקרית, שעולה לי בראש כשאני חושבת עלייך. חושבת על השפע שהענקת פה, על שפע המילים, הדימויים, ההסברים, הנחמות, הנתינה. חושבת על שפע הגוונים שלך. על היצירתיות האינסופית. שפע... תם עידן בפורום פסיכולוגיה קלינית. ממש ככה. גם אם יהיו פה עוד אלפי רגעים קסומים (ואין לי ספק שיהיו). זה לא יהיה אותו הדבר בלעדייך. באמת שזכינו. שזכיתי. אוהבת אותך יעלה

ליאת :-) אני מתחברת אלייך לכאן למטה... את וודאי שואלת את עצמך איך לענות לכל כך הרבה הודעות עצובות ואוהבות ומוקירות תודה ומתגעגעות :-) אז לא אפתח הודעה חדשה...מנסה לחסוך לך (למרות שזה חסר סיכוי).. :-)) אני מחייכת ומחייכת... רק כותבת כדי לקרוא בקול גדול "תראי איזה יופי!!" :-)) תראי איזה יופי D-: תראי כמה עיניים, גלויות וסמויות, נכנסו לכאן בשנים האחרונות רק כדי "לראות מה שלומך" ולינוק עוד קצת מהמילים המיוחדות שלך. כל כך מרגש... איזה יופי!! :-) כמו מבול של מתנות :-) בהתחלה שמחים ומתרגשים על המתנות החדשות, מבויישים קצת מודים לראשונים. כשהמתנות ממשיכות לזרום בקצב הולך וגובר, מגיעה המבוכה בליווי משפטים פולנים נוסח "באמת לא הייתם צריכים, זה יותר מדיי.." :-) אבל כשהמתנות ממשיכות לזרום מהמזוודה, עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, מכל מיני תקופות ואנשים, אי אפשר שלא לפרוץ בצחוק גדול! איזה כיף! D-: תראי איזה יופי, ליאת! :-)) כמה מילים חמות בעמוד אחד.. לצד צער הפרידה המתקרבת והגעגוע שמתגנב... תענוג לקרוא :-) תראי בכמה אנשים נגעת.. מדהים... מבלבל להיות שמח... קצת לא מתאים לרוח הפרידה.. אני פשוט שמחה על כל החמימות השופעת הזו.. שמחה בשבילך :-) (אז סליחה אם קריאות ההתרגשות צורמות למישהו...) :-) לילך

כמה אהבה אפשר לקבל בלי לגעת באמת פיזית באחר כמה געגוע קיים לאדם שלא ניתן להתרפס על זכרון פניו כמה קרבה יש במרחק האין סופי של החלל כמה תקווה יש במקלדת הקרה כמה חיבוקים נשלחו לשני הכיוונים וכולם התקבלו לנחמה כמה עוטף הלילה כשאת ליאת נמצאת שם מתערסלת מול הלבנה כמה מחזיקות ידייך כשאת מודיעה "עד כאן לפני שאהפוך לעיסה" כמה הבוקר והערב מתחבקים במפגש של קווי דמותך הצבעוניים כמה טוב היה לדעת שאת פה גם אם לרגע, מחייכת את חיוכך המבין כמה עצוב שאת נפרדת ואומרת פה שלום כמה טוב לדעת שלעולם תהיי חלק מכל אדם שנתת ולקחת בו מקום ליאת, תודה על הטוב שיש בך מבלי להתאמץ

היה נחמד לשמוע מילים חמות, למרות שהן מבוטאות דרך המחשב- אבל הצלחנו להרגיש אותן היטב. תודה ליאת וכל טוב :-)

ליאת, ליאת, ליאת, ככל שלא אהיה מוכנה, וכאילו אני מוכנה תמיד, וכאילו הכל מובן מאליו תמיד, ולא כך היא, ולא כך, הפתעה זו הפתעה זו הפתעה והיא תופסת אותך מעבר לפינה. לא יודעת מה אני מרגישה... אולי בעיקר פחד אולי בעיקר החמצה... בוודאי הרבה מעבר... הלוואי שחוויית ההיכרות עימנו, כולם ביחד וכל אחד לחוד העשירה את עולמך. לחיי ההתחדשות והעצב והגעגוע, ו... המציאות :-) אולי תבואנה עוד מילים... ... מלבי הקט, (הניחו, לפחות, שרשום כאן שמי האמיתי) * אני חייבת להודות גם לאיש השיחות שלי, שאלמלא הטיפול הטוב והמלמד שלי, לא יכולתי להעריך כך את המילים שנרשמות כאן בפורום. את כל העומק הזה. הן היו לי כאלה גם ובעיקר בזכותו :-)

קיבלתי מכתב פיטורין אתמול-במקום שאני די נהנית לעבוד שם(נשאר לי חודש לעבוד) כמובן שהייתי קצת בעצביםאבל בלילה כאבה לי מאוד הבטן(אני בהריון שליש שני) נכנסתי להיסטריה ואני דואגת שמשהו עם התינוק(אני אחרי הפלה ושום דבר לא משמח אותי יותר בחיים מאשר התינוק) מקווה שהכל בסדר

שלום לאלמונית, פיטורין ממקום עבודה טוב יכולים לעורר תגובות רגשיות קשות, ובצדק. מאחר ואת ממילא מתכוננת לאמהות בקרוב (יופי ! באמת מגיע לך אחרי כל מה שעברת), תוכלי להתייחס לזה כאל בונוס שקיבלת: זמן להכין את עצמך ואת הבית לקראת בואו של התינוק. השתדלי לא להעמיס על עצמך מתחים מיותרים ודאגות, וליהנות ככל האפשר מתקופת אמצע ההריון, שידועה בהיותה הקלה והנעימה ביותר. סוף שבוע רגוע ליאת

אפשר לשלוח מייל? :-)

שלום לכולם זו עדיין אינה הודעת סיום המשמרת, אבל חשוב לי כבר להודיע שבשבועיים הקרובים, בשל יציאה לשירות מילואים, לא אוכל לענות להודעות בפורום. שאר המנהלים יחליפו אותי בתקופה זו, בסדר שיתפרסם בהמשך. מקווה לחזור במהרה, למשמרת הקבועה ולדיאלוג של ימי שלישי ורביעי. להתראות דוד

איזה כיף למדים שלך.. סתם..בצחוק.. מאחלת לך דוד היקר שלנו- שירות מילואים- קל.. עם כמה שפחות חום ויתושים.. מה..שבועיים?? שלמים?? מה זה?! לא שמעו במילואים על נייד וחיבור לאינטרנט?? שיהיה מה לעשות בזמן השמירות? לא יפה..לצה"ל ו..תשמור על עצמך אי שם במילואים האלה.. אתה יקר לנו!

ותודה על הגעגוע. אין ספק שיהיה לי מוזר בלי ימי שלישי ורביעי פה בפורום. אבל הזמן יעבור מהר, ולפני שמישהו ירגיש, כבר אחזור. להתראות דוד

שלום כדי להתייעץ עם קרימינולוג קליני בקשר להפרעת אישיות של בן משפחה, ללא ידיעתו, אפשר למצוא את המומחה הזה רק דרך המשטרה? כלומר אני מתקשרת למשטרה ומבקשת פגישה?

שלום מירב אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך, אבל לשם אבחנה של הפרעת אישיות את יכולה לפנות גם לאנשי מקצוע אחרים מלבד לקרימינולוג קליני. בכל מקרה, נשמע לי מסובך להתייעץ לגבי מישהו ללא ידיעתו ולקבל אבחנה מוסמכת.. באשר לשאלתך, אני לא מומחה בתחום הקרימינולוגים הקליניים, אבל נשמע לי לא סביר שתוכלי למצוא אותם רק דרך המשטרה. אני יודע שיש קרימינולוגים קליניים גם בבתי חולים, ואני די משוכנע שתוכלי למצוא גם אנשים העובדים באופן פרטי. לבירור יותר מדויק, אולי כדאי לך לבדוק בתוכניות הלימודים הרלוונטיות. בהצלחה דוד

מה יהיה איתי ?... מה יהיה ?... אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! בא לי רק לצעוקקקקקקקקק .. ולא יוצא ממני קול . ייושבת בפינת החדר על הרצפה ..מחבקת את עצמי , ובוכה.. נמצאת "שם" .. שוב דוד, בתוך "ביתי הנעול" .. חם בחוץ.. אבל בתוכי סערה ומבול.. שתיקות וסודות, עולם מלא בתוכי של הפתעות ..אכזבות.. מחשבות על הלילה הזה זשעוד מחכה לי .. והדמעות בעיניי כבר שוב עולות .. מחשבות על זה שפגע בי .. על זה שחשבתי שהיה גם אבי .. ועל התוצאות הבדיקות .. חושבת על הילד שלי בן 5 ועל הבן זוג שתומך בי ..כל הזמן הזה .. ושואלת את עצמי .. דייי עד מתי ?...!!!!! למה את לא מצליחה לעבור את זה ?...לפחות רק בשבילם.. וחוסר הרצון שוב אומר לי דיי לא רוצה לחיות.. המחשבות האלה ..אל תוך עולם הסודות שלי.. המחשבות אל תוך עולם של דמעות ,. שוב חוזרות ... כמו ילדה קטנה ובודדה יושבת לי בעולם שהוא רק שלי . ומנסה לברוח למקום אחר.. וזה ..זה מרגיש פחד עצוםםםם, אימה , ושתיקה איומה .. מנסה למצוא כאן בפורום שוב .. איזושהי בריחה מהמחשבות.. מצטערת דוד .. אל תכעס .. אני יודעת שבשבועיים האלה .. מציפה מעצמי כאן .. יותר מידיי אבל לא יודעת .. איך לעבור את הגלים הסוערים האלה .. לא יודעת איך לעבור את זה .. וכרגע מכירה רק את דרך כתיבה ..שלא פוגעת בעצמי. וזה בלי שליטה . רוצה להקיא .. ומתאפקת.. לא ..שוב!!! לא.. שוב !!!! אסור לי להיות במקומות האלה. . אני מנסה לדבר באופן כללי רק על תחושות וכאב ..אולי הכאב ירגע .. אבל ...שששש אומרת לעצמי "אולי ...דייי ...שרית , מה קורה איתך?..." אולי דיי כבר לספר את הדברים הנוראים וההזויים האלה שקרו לך ?.. מי יאמין .. וזה מרגיש שוב מאז הבעיות הבריאות שצצו לי בשבוע האחרון .. עד כמה אני עדיין חלשה בתוכי .. עד כמה כל סופה הופכת להוריקן.. החוסר ודאות ..הזה מערער אותי מחדש .. מחכה לפענוח תוצאות בדיקת המרי ראש מהימים האחרונים שלי .. ואומרת לעצמי בשקט.. "דיייי ...אין תקווה . זה לא יבשר טוב ...." זה מרגיש ש"אני חלשה ולא אצליח לקום הפעם מהנפילה ..הגדולה".. והנה ..אני כאן מצליחה לומר לך באמת .. עד כמה אני רוצה לוותר , .. אני יודעת שאתה וליאת ודרור .. כאן ..מנסים בכל הזדמנות לתת בי עוד כח , תקווה ..אבל .. עדיין האבל כאן..והוא שוב חזר בגדול . אוףף .. אני מצטערת דוד , אני מצטערת , מצטערת .. מצטערת!!!!! "אפשר להבין אותי בכלל ?...לאיודעת.. אני כבר לא מבינה את עצמי.. רק מרגישה את הסכנה התמידית הזו בגוף.. הסיוטים שבלילה שוב חזרו , הזכרונות האלה חרוטים בי ..בעעעעע.. הם משאירים אותי עם המון זכרונות מטושטשים , עם מלאאאא שאלות ואפס תשובות הגיוניות . אני נשארת עם פחדים , סודות , והמוון המוןן דמעותתת.... ואני מפחדת להיות שוב בשגרהה קבועה הזו..שחשבתי שהתרחקתי ממנה מעט. אני לא מצליחה לחבר בין הפער של לרצות לצאת מזה מול הפעולה עצמה בתכלס .. זה הופך להיות קשה מידיי ..אני לא אצליח לקום מזה לבד, אני לא אצליח להחלים בלי עזרת יד שתרים..בלי לבקש.. ואני מתביישת כבר לבקש , מתביישת להיות במקום הזה, מתביישת להגיע ככה שוב לטיפול מחר .. עוד פעם להיות במצב כזה חלש .. מה יהיה ??... אני יודעת שאתם עוברים איתי כאן המון ימים קשים.. של לילות קשים , של זכרונות חרוטים ..של הדחקה נוראית של שנים ושל תהליך טיפולי נפשי קשה .. אבל אני רוצה לומר שאני מעריכה המון , שכן הצלחתם ללמד אותי כאן שמותר לדבר .. שמותר לכעוס .. בזכותכם הבאתי לטיפול שלי המון כאב .. ניסיתם לתת בי תקווה , לימדתם אותי שמותר לגעת בכאב .. שלא צריך לשמור כבר על סודות..ואין צורך בשתיקה .. ושאני לא "ילדה שנמצאת לבדה ואבודה" .. לימדתם אותי שלבכות זה מותר ..וגם לגעת בעבר אפשר .. אבל.. צריך לאסוף כוחות .. ואל העתיד לרצות כן לצפות .. והיום אני מרגישה שלמרות כל המילים האלה , ההבנה .. והרצון .. אני עומדת שוב על הקצה .. רגל אחת פה בפנים , רגל אחת בחוצ.. שוב מתנדנדת.. שוב נוגעת לא נוגעת.. מדברת לא מדברת .. מובנת לא מובנת ... הכל בנגיעות .. כאלה מלמעלה .. הכל כדי להרחיק .. לא להתחבר .. יותר מידיי .. ואני כן צריכה שיתקרבו אליי .. וואני יחד עם זאת מפחדת .. ואני לא מצליחה באמת להרחיק את הכאב .. זה רודף אחריי.. ואני לא מסוגלת להתמודד עם הכאב .. אני מנסה דוד .. בעקשנות יומיומית .. לא לוותר , (((((((((((אבל זה כואבבבבב מידיי)))))))))))))) . ואני לא יודעת איך לעבור את זה אני רוצה להגיד ..לך , לדרור ולליאת ! כן..תודה על ההקשבה , הכח , הזמן.. על זה שאתם מצליחים לגעת בליבי ..ולשמוע על כאבי .. על זה שאתם שומרים עליי מרחוק .. אבל עדיין הסערה והמבול.. משתוללים בטירוף בתוכי .. רוצה להניח את הראש .. אולי רק עד מחר.. עד הטיפול .. ולהרגע .. להרגע מהמחשבות של מה היה.. ומה קרה.. ולמה דייי .. רוצה רק שקט.. ויד או מילה שמחבקת. כי אני ככ מפחדת. סליחה על ההצפה הרגשית הזו . שרית.

שלום שרית תרשי לעצמך, ללא הגבלה, להניח כאן את הראש מתי שנכון לך. אני שומע את ההתנדנדות שחוזרת, את המתח להשאר על הקורה, לנטות לצד הנכון..ואם הפורום יכול לספק עוד קצת תמיכה, עוד קצת מרחק ברשת המחזיקה, אז אין סיבה שלא להשתמש בכך. להתראות דוד

אני לא יודעת להתבכיין. לא יודעת לבקש עזרה כשקשה לי או כשכואב. לא יודעת לדבר על הרגשות. ודברים אלו לא נותנים הזדמנות לטיפול שלי. אני מנסה, ומאתגרת את עצמי. אבל דווקא אצלה. הדפוס הזה הוא הכי חזק. מרוב שאני שומרת בבטן אצלה, אני תמיד מרגישה צורך בלהקיא. מה יש לך להגיד על זה.

שלום א. מה שיש לי להגיד על זה הולך ככה: את במקום הנכון. מה שקורה לך הוא הטיפול עצמו והוא שנותן לך הזדמנות לעבוד על החלקים שחוסמים אותך בחיים. זה קשה, עושה בחילה, אבל האמת היא שזה לא היה שווה את זה, אם זה היה קל. נשמע לי שאתן עושות עבודה טובה וחשובה. וגם: כל הכבוד על הניסיון לאתגר את עצמך (ברצינות), אני מניח שיש אתגר כבר בפנייה לטיפול. והאתגר כרגע הוא להצליח לעמוד בקושי הנוכחי ולעבור אותו, להגיע למקום פתוח ובטוח יותר. וכל זה - בזמן הנכון והמתאים עבורך. בהצלחה דוד

ערב טוב, אני בטיפול שנתיים וחצי. הסיבה לפניה לטיפול הייתה כל מיני סיבות אבל המוצהרת שבניהם הייתה התקיעות בחיים הפרטיים ואי יכולת להתקדם. אחרי שנתיים וחצי עדיין מרגישה תקיעות ובנוסף לזה עכשיו גם תקיעות בטיפול. אני עייפה ולא רואה לזה סוף המטפל טוען כל הזמן שהתהליך איתי איטי (כי אני דפוס כזה). אני כן רוצה שינוי, אבל לא מצליחה לבד, והוא לא דוחף, והחיים זורמים ואני לא??! האם אני צריכה לקחת החלטה וכן לעשות שינוי- ודווקא כן להחליף מטפל או בכלל להפסיק טיפול?

שלום לילי אני מבין את ההתלבטות שלך והיא אינה קלה. עדיין, נדמה לי שגם בשאלה שלך את מקוווה שמישהו אחר - במקרה זה אני - יפתור אותה עבורך ויחליט עבורך האם לזוז או להישאר במקומך. ונראה לי שחבל אם כך יהיה. השאלות שאת מעלה הן שאלות להתלבט לגביהן עם עצמך ועם המטפל שלך ולהגיע לבסוף להחלטה לבדך. כל דבר אחר, לדעתי, יספק הקלה רגעית, אבל ישדוד ממך את היכולת להתפתח ולהיות אקטיבית יותר, כחלק מתנועה והחלטה פנימית. כך שבקיצור, אני לא יכול לדעת, כמובן, מה הנכון עבורך. רק את יכולה לנסות להחליט. לפעמים תגיעי להחלטה הנכונה, לפעמים תטעי, אבל בכל מקרה אם תעזי לבחור, להחליט, תוכלי, לדעתי, לצאת מהתקיעות, להתקרב לעבר החיות הפנימית והחיצונית. בהצלחה דוד

חלק מהתקופה שאני אצלה חושבה לפי תמחור של קופת חולים מאוחדת, שהיא עובדת בהסכם איתה. התקופה שהקופה מאשרת נגמרה. ועכשיו אני אמורה לחזור ולשלם מחיר מלא. זו מאוד קשה לי, ואני אפילו נאלצת לבטל פגישות בכדי לחסוך קצת. האם יש אפשרות שהקופה נותנת לאותו חולה השתתפות בטיפול פעמיים או שזה נעשה רק באופן חד פעמי? ואם לא, איזו אופציות אחרות יש לי? לא נעים לי לדבר איתה על הקושי הכספי, ואני ממש שוקלת להפסיק לתקופה מסוימת, אבל יש את בעית התלות שדיברתי עליה קודם. תודה

שלום רווית אני אענה לך כאן, ואתייחס גם לשאלה הקודמת שלך. תראי, הנושאים שאת מעלה הם בדיוק הנושאים ששווה לך להעלות בטיפול, מול המטפלת. שאלות של תלות, של כמיהה ואכזבה, של רעב לקשר נוסף מול החשש להדחות, הן שאלות משמעותיות ואין לי ספק שיכולות לספק תוכן משמעותי לתהליך הטיפולי. אותו דבר נכון גם עבור השאלה הכספית. אין ספק שלכסף יש משמעות קונקרטית, שלא ניתן לזלזל בה, ובהחלט את זכאית לדעת בדיוק את זכויותיך ואת האפשרויות העומדות בפניך. העניין הוא , שכל זמן שלא תשאלי את המטפלת על כך ישירות, חלק חשוב ביניכן יוותר לא מדובר וסמוי. אין לי תשובה ספציפית לתת לך בכל מקרה, שכן הסדרי התשלום משתנים בין קופות החולים השונות (ואני גם לא בקי בכולם), אבל בכל מקרה זו אינה הנקודה לדעתי. הנקודה היא שעם כל הקושי בכך, אני ממליץ לך לאזור אומץ ולדבר על נושאים אלה, באופן גלוי, עם המטפלת. אחרת, את נשארת לבד עם התהיות שלך, ועם התחושות החזקות, וחלק משמעותי יתפספס. אין ספק שאת בדילמות רציניות. הדרך לפתור אותן היא לדבר עליהן בגלוי בטיפול. בהצלחה דוד

שלום רב, אני פונה בבקשה לאינפורמציה, שכן השקעתי מאמצים רבים לשווא וכעת אני עומדת בצומת דרכים רצינית. אני שוקלת לעסוק בטיפול נפשי, בטכניקה טיפולית בסגנון גופנפש, אותה למדתי בארץ ובחו"ל, של נשימה-טיפולית (המשלבת שחרור ריגשי, שיחה, דמיון מודרך, מגע ותנועה), אשר מצאתיה כמספקת מענה מכיל ומשקם יותר מאשר טיפול פסיכולוגי, לסוג אוכלוסיה המתאים לכך. אני בוגרת B.A בפסיכו' בהצטיינות יתרה, עם נסיון התנדבותי רב, אהבה וגישה למקצוע הטיפולי.למרות כל אלה, במשך שנתיים לא התקבלתי לתואר שני בפסיכו' קלינית במגוון מוסדות. התהליך מלווה בתיסכול רב. שאלתי היא: מה החוק אומר לגבי מטפלים אלטרנטיביים (טיפול נפשי)? במה מסתכן מטפל ללא רישיון משרד הבריאות (במידה ויש לו ביטוח)? האם עומדים בסיכון זה גם פסיכולוגים לא-קלינים או שלא סימו התמחות? תרפיסטים? בוגרי מסלול פסיכותרפיה הוליסטית ברידמן? שיטת גרינברג? האם כולם פועלים בנניגוד לחוק? מי בעצם מקבל רישיון לטפל ממשרד הבריאות (מלבד פסיכו' קליני ועו"ס קליני?) אשמח לכל פיסת מידע והכוונה להמשך. תודה וכל טוב, נועה

שלום נועה ראשית, אני משתתף בצערך בשל תחושת התסכול והבזבוז. אין ספק שיש הרבה ליקויים בתהליכי הקבלה כיום, יחד עם מעט מאוד מקומות פנויים, ופעמים רבות אנשים ראויים בהחלט אינם מתקבלים למקום בו הם מעוניינים. ביחס לשאלותיך, אני מציע לך לבדוק באתר "פסיכולוגיה עברית", שם נמצאת, בעמוד השער, כתבה העוסקת בדיוק בנושא עליו את שואלת. ההפנייה היא דרך הודעה מאת איציק שפיציק" (אל תשאלי אותי לגבי השם), מהתאריך 28/4. הכותרת, כמדומני, היא משהו כמו "כתבה רלוונטית ומעניינת". תנסי לבדוק שם (ההודעה, בכל מקרה, היא חלק מפורום סטודנטים לקראת תואר שני) וכאמור היא מספקת מידע מועיל, אם כי מעט נוקשה, לגבי שאלותייך. בקצרה ובהיבט הפחות פורמלי, למיטב ידיעתי, בשל העובדה שבארץ לא קיים כיום "חוק פסיכותרפיה", כל אדם יכול לטפל, כל זמן שהוא אינו טוען שהוא בעל תעודה שאינה ברשותו. הכתבה מרחיבה על הגבלות שונות על כך, אך למיטב ידיעתי, מטפלים רבים בארץ נמנעים מהקושי מול החוק דרך הגדרה ספציפית ואישית של הטיפול אותו הם מציעים. אם יוותרו לך שאלות נוספות לאחר קריאת הכתבה, את מוזמנת לכתוב ולשאול שוב. להתראות דוד

דויד שלום, תודה על התשובה המקסימה. לצערי לא הצלחתי למצוא את הכתבה בנבכי "פסיכולוגיה עברית" למרות שנתת כמה דרכים למצוא אותה. שדה ה"חיפוש" גם לא עזר. האם תוכל לשלוח לי קישור? אודה לך מאוד. נועה

נמאס להגיד שנמאס אבל כל כך נמאס נמאס נמאס נמאס ואי אפשר להמשיך ככה יותר אי אפשר החיים מסריחים ורקובים מהשורש ואני כל כך משתלבת בנוף שלהם לא רוצה אותם יותר לא מבינה איך מרוב עצבים לא מתפוצץ לו הלב באמת שכול הדם בתוכו יתנכז החוצה פעם אחת ולתמיד נמאס לי למות כול יום קצת נמאס לי לכאוב כול כך הרבה אין לי מקום בלב עוד אין אין אין גם לא אכפת לי שלא תעלה ההודעה אני רק צועקת כאן את מה שאפילו אלוהים מסרב לשמוע לא רוצה שום תשובה למה שאין או יש ונמצא אצלי בלבד לא מבינה מה עשיתי כל כך רע שזה לא נגמר אף פעם שיגמר כבר הכול שיגמרו החיים שתגמר האני ההמקולל הזה שגמר כבר הכול אין לי עוד כוחחחח

שלום נקודה אני קורא את ההודעה שלך וחושב שהחלק הזה, ה"אני" שצועק שנמאס, שנמאס אפילו מהנמאס, הוא החלק החזק שלך. הכועס, המתמרד, המוחה. ואת הצעקה הזו אי-אפשר לפספס ובה, בכל זאת, אני שומע כוח שלא מעוניין לשתוק, שלא מוכן שישתיקו אותו (או יעלימו ויערכו אותו..). זה משאב חשוב, הכעס שלך. אל תמהרי לוותר עליו כל-כך מהר. בשימוש נכון הוא יכול להיות הדלק שיניע אותך קדימה. וכמובן, מעבר להטפות החיוביות, ברור עד כמה את סובלת. אני חושב שטוב שאת מביאה את זה, את הצעקה שלך, לפורום. היא נשמעת פה חזק וברור. להתראות דוד

הבדידות נוראה הבדידות היא חונקת מה אני באמת כזה בן אדם נורא או פשוט לא מובנת , למה קשה להשלים עם זה שלנצח יהיה לבד למה ליבי מדמם ולא נרגעה למה נגזר עלי לנצח להיות בודדה למה אותי אף אחד לא אוהב? למה אותי אף אחד לא רואה? למה אנשים חושבים שאם הם יפגעו הם ישיגו יותר דברים ויגיעו למטרה הרצויה או אולי זו בדיוק המטרה לראות אותי אומללה ובוכה? למה ליביי לא משלים עם העובדה שניגזר עלי לנצח להיות בודדה למה ניגזר עלי לנצח להיות עצובה?

שלום תמרה מהודעתך בולט עד כמה את מתלבטת בין האפשרויות: בין האפשרות שלעד תיוותרי בודדה ולא מובנת לבין האפשרות של הלב, המתמרד נגד גזר דין נוקשה ומוחלט שכזה. אני רוצה לעודד אותך ללכת עם הלב: שום דבר לא סגור וחתום. יש מקומות של אוויר צח ונשימה. אל תוותרי על האפשרות למצוא את האוויר הזה - במקומות מקצועיים יותר ופחות. יכול להיות שהלב יודע משהו, והראש חושש להסכים איתו...לא חבל לא לבדוק? בהצלחה דוד

אני רוצה באמת שאני רוצה אני כבר לא מסוגלת להמשיך ולהקשיב לראש כי הראש ההיגיון אומר אל תוותרי תמשיכי תאמיני אבל הנפש כל כך עייפה שנים שנים של בדידות שנים של לתת חלקים מעצמי לאנשים קרובים וזרים כאחד ובסוף לקבל סטירות בפרצוף יום אחרי יום לחיות במצב של בדידות מוחלטת של שקיפות טוטאלית את נושמת את קיימת אבל זהו לא חיים לא אהבה לא קרירה לא משפחה רק כעס ומרירות חוסר הבנה של הזולת והדידות בדידות מטורפת שאוכלת את הלב בפנים ושורפת את הנשמה שכבר לא נשאר ממנה כלום ואני שואלת למה לא למה להיות רעה לאנושות אם גם ככה כולם אף אחד לא סופר אותי והקיום שלי הוא ריקני ומיותר יש לי גם עוד שאלה די רצינית בתור איש מקצוע למה לא להתאבד למה להחזיק בחיים האלה בכל מחיר יש אנשים שמאמינים בישואה יש אנשים שמחזיקים בחיים האלה בכל כוחות ויש כאלה שלא רוצים למה אם זה החיים שלי והקיום העצמי שלי למה אין לי זכות להחליט בעצמי מה לעשות איתם למה לי בתור אדם בוגר אין את הזכות להפסיק את קיומי למה אני צריכה להמשיך ולהתקיים בכל הרוע והריק והכאב הזה כשאני יכולה להתחיל מחדש למה? למה אנחנו נאחזים כל כך נואשות בחיים כשהחיים מאמללים אותנו בתמורה אין לי כוונות כרגע לעשות דבר אבל למה לא????

גילי: 29. מצב בריאותי: תקין. עובדת בעבודה מסודרת, סטודנטית לתואר ראשון. מאז ומתמיד חייתי בדאגות מיותרות - עוד משחר ילדותי. תמיד דאגתי לבריאות ההורים, החברים וכו'. בשנים האחרונות המצב הפך להיות בלתי נסבל עד שהיום הבנתי שאני חיה בתוך עולם של חרדות בלתי פוסקות: שוב הדאגה למשפחה, שוב הדאגה לעתידי. לפני שנה לערך עברתי התקף חרדה לו היתה עדה רק אחותי. אף אחד מבני המשפחה לא יודע על כך למעט אחותי. ההתקף קרה לאחר לילה של חרדות כאשר אחותי האחרת אמורה היתה לנסוע ביום למחרת לפגישה באוטובוס - ולי נכנסו לראש מחשבות איומות על פיגוע/ תאונה או כל דבר אחר שעלול לקרות לה. התפרצתי בצווחות (לא מילים ברורות) ובכי עמוק. לאחר מס' דקות - נרגעתי וחזרתי לעצמי. נכון גם לרגע זה לא חסרים לי דברים שגורמים לי לחרדות: אחותי עומדת לפני גיוס, הורי מתבגרים לי מול עיני,רע לי בעבודה בה אני עובדת, עתיד הדירה בה אני גרה כעת לא ברור, ומצבי האישי מחייב ממני מחשבה זהירה על העתיד. אני מודעת לעובדה כי אין אדם לו אין חרדות - אך אני עצמי פשוט לא יודעת לנווט ולנתב את חרדותיי לכיוונים יעילים ואינני יודעת להתמודד איתם. מאז אותו התקף חרדה שהזכרתי קודם, למדתי לפחד גם מעצמי - אני לא יכולה לחשוב על סיטואציה בה אחווה את אותו התקף או דומה לו בשנית. אם ישאלו מכרי- הם יעידו כי אני אדם שמח -אף אחד לא יוכל לדמיין שאלו הדברים אותם אני חווה ברגעים אלו. נכון להיום, אני מוציאה את כל הפחדים שלי בצורת כעסים והתפרצויות על הסובבים אותי- כמעט בלי יכולת להשתלט על תגובותי. בין אם בעבודה, בין אם המשפחה ואפילו על הכביש בזמן נהיגה. אני מאוד רוצה עזרה אך לא מכירה פסיכולוג שמתמצא בכיוון זה. לכן, אבקש בפורום זה עצה להתמודדות מיידית ואם ניתן - אבקש לקבל המלצה לפסיכולוג. מודה מראש, פ

שלום פ. את מתארת מצב של מצוקה רבה שאינה מחויבת המציאות. בידך האפשרות לעשות רבות לשנות את המצב הקשה בו את נמצאת. אני מאוד ממליץ לך לפנות לטיפול, כאשר אופציה סבירה היא לפחות בהתחלה להעזר גם בטיפול תרופתי אנטי-חרדתי ולשלב אותו בטיפול פסיכולוגי להפחתת החרדה. חבל על הזמן בו אינך פונה לטיפול וסובלת לשווא. מבחינת המלצות, במסגרת הפורום אנו לא ממליצים על מטפלים ספציפיים. אני מציע לך לשלוח שוב את בקשתך להמלצה, עם כתובת מייל אישית מצורפת, ואנשים עם המלצות רלוונטיות יוכלו לכתוב לך ישירות. בהצלחה דוד

רציתי לקבל ממך כמה עצות לגבי טרולים ברשת. למה יש את התופעה הזו של גולשים שמתחזים לאנשים מוכי אסונות וגורמים לפורומים שלמים לעמוד על הרגליים. ממה נובע צורך הזה לבדות סיפורי כאב סוחטי דמעות שלא שייכים להם בכלל ולקבל אהדה ותמיכה ועוד באינטרנט? מה זה נותן להם? כשהגולשים בפורום מגלים שחברם בעצם שיקר כל הזמן הם זועמים וכועסים על הפרת האמון הבוטה. האם אין להם זכות לכעוס כי מראש ידוע שאנחנו במרחב וירטואלי, שום דבר אינו אמיתי ולכן יכולנו לצפות שזה יקרה. האם הטרולים המתחזים השקרנים נועדו ללעוג לנו? יש לציין שבהתחלה מאמינים להם אבל אחר כמה זמן מתגלות סתירות בסיפורים או שהם הופכים להזויים לגמרי שהרי ברור שאדם בר דעת לא יאמין לדברים הללו. ובכל זאת הם לעולם לא יודו! ועימות איתם רק מחריף את המצב. (בנקודה זו חלק מההודעה הושמט, משום שלדעתי עלול היה לפגוע בכותבים אחרים בפורום. תוכן ומשמעות ההודעה לא נפגע מכך. דוד.ג'). למה קיימת התופעה הזו?

שלום כפי ששמת בוודאי לב, ערכתי, לאחר התלבטות, חלק מהודעתך. למרות שהעריכה לא פגעה, לדעתי, ברוח ההודעה, יש לה משמעות בעיני והיא לא נעשתה במקרה. את שואלת שאלה כללית, אבל נדמה לי שאני שומע אותך זועמת באופן אישי. זועמת על הטרולים, על הפגיעה באמון, על כך שאנשים שאנו מאמינים בהם וחשים כלפיהם רגשות שונים, עלולים להונות אותנו באופן ציני, מטעמיהם הם. לתחושת הזעם מצטרף תסכול, על חוסר היכולת להתעמת עם ההונאה והתחושה ש"רק אני רואה את השקר". וכמובן הכאב הצורב על כך שהאמנו. שאולי לגלגו עלינו. שכאשר הרשנו לעצמנו להרגיש ולהגיב רגשית היינו תמימים וחשופים. ובתור כותבת בפורום, את בוודאי גם מבטאת חלק מהחששות של הכותבים האחרים: עד כמה להאמין להודעות בפורום? עד כמה להרשות לעצמנו להגיב אליהם רגשית? מה הם המניעים של הטרולים? זו שאלה טובה, וקשה לתת עליה תשובה מספקת. אני מאמין שהם נובעים בעיקר מכאב, אבל כאב כזה שלא ניתן באמת לנסח או להביע אותו ולכן הוא עובר הסחה, התקה, לסיפור שהוא אינו "אמיתי", אבל מבלי דעת משקף משהו אמיתי בכל זאת. על הכותב, על תחושותיו. כן חשוב לי לשאול אותך: האם טרולים הם באמת המצאה של הרשת? האם אותן שאלות של עד כמה לתת אמון, עד כמה ניתן וכדאי להרגיש כלפי אחרים, אינן עולות פעמים רבות בחיים מחוץ לרשת? נראה שהרשת, עם טשטוש הזהות שבה, מקצינה את אלמנט הפתיחות לעומת החשש מהונאה, אבל בסך הכל - האם לא מדובר בווריאציה חדשה על נושא ישן? ועוד שאלה לסיום - מה עדיף, אם כן? לחשוד, לתקוף ולהסתגר, או לנסות להאמין, להפתח ולדעת שעלולה להגיע פגיעה, בגידה מייסרת באמון? כמו תמיד, לדעתי התשובה נמצאת היכן שהוא באמצע, אבל חשוב לי דווקא מה היא דעתך שלך.. להתראות דוד

תודה לך על תשובתך. אני שמחה שערכת ובכל זאת לא פגעת בתוכן. הייתי חייבת להדגים לך משהו מוחשי מהמציאות הוירטואלית שלנו. ואני לא כועסת על מי שעושה את זה פשוט התפתח דיון מעמיק בקהילה שלנו. ורציתי לקבל מימד מקצועי יותר של פסיכולוג. "אני מאמין שהם נובעים בעיקר מכאב, אבל כאב כזה שלא ניתן באמת לנסח או להביע אותו ולכן הוא עובר הסחה, התקה, לסיפור שהוא אינו "אמיתי", אבל מבלי דעת משקף משהו אמיתי בכל זאת" - היו לי מחשבות בכוון הזה אבל רציתי לקבל ממך את "החותם המקצועי". בקהילה שלי אני אשתף את הכותבות שהעלו את הדיון שהסעיר את כולנו שם בימים האחרונים. תודה רבה רבה לך- תשובתך תתן מענה להרבה בנות בקהילה שלי שתוהות גם חוץ ממני. תודה!

היי דוד אני כמעט שנתיים בפורום ,ונדמה לי שאחד הדברים שלמדתי ,זה לבדוק בציציות של כל הודעה והודעה .אני חושבת שלמדתי להבחין בן הודעה אמיתית לשקרית ,אולי בגלל התכיפות ,אולי בגלל התכנים ,סתירות שמתגלות באקראי,מבלי שכותב ההודעה,אפילו , יבחין בכך.אני מודה שגם אותי זה די הרגיז ,להשתמש במקום התמים הזה ,כדי לסחוט תגובות של תמיכה ,אבל לא צריך להתמם ,המרחב הוירטואלי לא המציא את השקר והשקרנים, אם כי , קל יותר לבדות שקרים באינט'. ביחס לאימון ,אני חושבת שזה די אישי ,יש כאלה ,שמוכנים לתת אמון גם כשעולה צל של חשד לשקר ,ולהעדיף את האפשרות ,שאולי בכל זאת מדובר בהודעת מצוקה אמיתית, ויש כאלה הבוחרים פשוט לא להגיב. ולאו דוקא בגלל הפגיעה בחוסר אימון ,אלא יותר בגלל המיאוס בשימוש בשקר. וכל אחד שיעשה את הבחירה שלו. ודוד- בטח יש לך איזה הסבר פסיכולוגי על הצורך של אנשים להסתדר עם שקרים בלבד ,שהפכו עבורם לדרך חיים.

נושא ההודעה לעיל, ועוד יותר משום שההודעה המקורית נערכה, מייד עוררה בי חרדות רבות, ואת השאלה: האם אני חשודה כטרול? טוב, זו אינה ההודעה או העריכה ממש, זו כנראה אני שכרגע בחרדות גדולות מאד, גם בגלל כל העניין עם השליטה והקישור לעצמי, רגשות האשמה, וגם בגלל שבילדותי הפכו עליי מציאות מול דמיון ועוד. אני לא טרול, ולא אעז. אך האם אני מפנטזת להיות? לא יודעת. מה שכן, לא אספר את סיפור חיי מחשש זה בדיוק. הכוונה לבכלל בעולם. למדתי בטיפול שלי שככל שהסיפור שלך הזוי יותר, כך גם לאנשים קשה יותר להאמין. אתה הופך להיות הברון מינכהאוזן בכבודו ובעצמו... נורא קשה להיות עד יחיד, לעמוד מול הכחשות... המלחמה על האמת סחטה ממני המון. ואיני מצליחה לוותר. עד היום. לפני כמה זמן הכרתי דרך הרשת בחורה, שסיפרה סיפור סוחט רגשות. בעיקר אופן ההתנסחות הגרנדיוזי והדרמטי עשה את זה, אני חושבת. נגעה בנימים של כולנו והתגייסנו לטובתה. וזה מוזר, כי דווקא סוג הדיבור הזה, המציף ובעודף, שנדמה שמקרב, בסופו של דבר מרחיק מהרגש, והוא גם כנראה יותר שטחי ממה שנראה. הסיפור לא היה בדוי, אבל היה חסר בו "פרט קטן אחד" שהפך את הכל על פיו. נעזוב את התגלגלות העניינים. הסוף הוא שנפגעתי. חוויית הפגיעה הייתה נוראית. כנראה היה כך, בעיקר בגלל שאז בכלל לא הבנתי מה המשמעות של לשמור על עצמי מספיק ולשים גבולות והקרבתי מעצמי הרבה יותר מידי. כאן זו הייתה אחריותי, ואז לא ידעתי. כמו שלא ידעתי זאת בחיים האמיתיים. התקרית האינטרנטית הזאת הייתה אצלי מן שחזור. הטיפול המסכן שלי התענה מהסיפור ה"אינטרנטי" לא מעט... ולא, לא היה מדובר בטרול בכלל, אלא במישהי שאז ראיתיה כמי שלא מסתפקת להיות במקום אחר חוץ ממרכז הבמה. יש בזה משהו מעורר קנאה ומפחיד כאחד. לדעתי, הקנאה היא הרכיב החזק וההרסני אצלי - איך "היא" תפסה את כל המקום, איך "היא" בלעה", איך "לה" האמינו בפשטות כזאת, ואיך נרתמו, חמלו וריחמו, ואיך "לי" אחרי שנות מאמץ ומאבק, לא מאמינים ואין מי שמתגייס לטובתי (וזה גם בגלל שאני לא מרשה, כלומר, הכעס הוא על עצמי...). האם כל זה הוא רב שיח ביני לבין עצמי על חלקיי? האם מה שסיפרתי כרגע אמיתי או בדוי? ... :-( הייתי אולי מנסה לשאול מה יש ב"מספרי הסיפורים" שמושך כל-כך חלק מאיתנו (או, אישית, אותי)? ואני מתכוונת לכל תגובה שהיא שאינה אדישות (זו יכולה להיות חמלה או קנאה, או זעם ותוקפנות וכד').

ממי'לה אני כל כל מבינה אותך בקטע הזה. איך שקינאת במי שהאמינו לה ונתנו לה תמיכה ובעוד את שנאבקת מקבלת פירורים אם בכלל.. אל תרגישי אשמה. כן, יש גם כאלה שמנסים לתפוס את מרכז הבמה על חשבון אנשים אחרים ולגרום לקנאה! פשוטו כמשמעו! ולדעתי אין בסיפור שלהם דבר אמיתי חוץ- מלנסות לגרום קנאה להוציא את העיניים דווקא ...לאומללים שזקוקים לתמיכה. הסיפור שלהם שלא שונה משל אחרים מוכי אסון - אבל הוא הרבה יותר הירואי!הרבה יותר יותר גדול מהחיים! ספק אם הוא אמיתי בכלל...הם כמובן רומזים על עצמם כאילו לא במתכוון שהם אנשים יפים, אפילו יפים מאוד שהסובבים נופלים לרגליהם...גם המטפלים בהם..מתאהבים נואשות..ללא שליטה.. הם אמנם מוכי אסון אבל מה ששונה אצלם זה ההירואיות, היופי, איך הסביבה נרתמת נופלת וקמה לרגליהם. מן מוכה אסון אידיאלי שכזה..טלנובלה.. ומה מזיק בזה? זה ועוד איך מזיק! זה גורם לאנשים אחרים מאותה הנישה(האנשים הקטנים האמיתיים מהחיים שגורלם לא שפר עליהם) להתכווץ, לחלום, לקנא,להזיל ריר זאת נבזות לשמה וציניות גדולה ואני מזמן עליתי על הקטע הזה. ואני בזה למי שעושה את זה אין דבר יותר נבזי מלהוציא עיניים לאומללים! אני מסוגלת לסבול כל מיני טרולים- אבל הסוג הזה מתועב בעיני.

אני לא מצליחה להתמודד עם הכאב .. זה כואב מידיי .. ככ כואב .. שאם הייתי צורחת .. הכל היה מתנפץ .. לרסיסים .. ממש כמוני. סליחה .. אני יודעת שגם לפה איחרתי לבוא בזמן .. אני כלום .אויר . אל תתיחס. שרית

שלום שרית מתוך תחושת האוויר את מתגשמת פה בפורום. לא איחרת, הגעת בדיוק בזמן. ברוכה הבאה. להתראות בינתיים דוד

דוד, מה שלומך? אין לי באמת סיבה טובה לכתוב, סתם בא לי לדבר התרגשויות קטנות במילים. זה בעיקר בשבילי, ואם תרגיש שאין לך מה לכתוב זה בסדר. כל פגישה אני אוהבת אותה יותר. ממש כך. זו הפעם הראשונה שרגשות החיבה וההתכרבלות בחיקה הדמיוני נשמרו שבוע שלם. תמיד הכל מתפוגג לי יום לפני הפגישה- פחד, כעס, אהבה.. הכל מופחת או נעלם רגע לפני שאני נכנסת אליה לחדר. הפעם לא. סיפרתי לה על שלל הפרידות שמתרחשות אצלי עכשיו במקביל, והיא נראתה כל כך מבינה ואיתי. משהו במבט שלה כל כך מנכיח אותה בשבילי. אפילו ה"אני מבינה" שלה, שבדרך כלל נראה לי בנאלי או משהו שנאמר באופן מכוון- כדי לגרום לי להרגיש מובנת, נשמע לי פתאום אחרת. אותנטי. אמיתי. לא מניפולציה, או "טריק" שאמור לגרום לי להרגיש כך ולא אחרת, אלא ממש תחושה שלה; "אני מבינה"= התחושות שלך מובנות לי, לי כאדם, לי באופן אישי כאדם שאני. "אני מבינה" איכשהו נשמעה היום כאמירה מאוד אישית שלה על עצמה ועליי. פתאום המילים שלה אמינות יותר. זה לא דבר של מה בכך.. היא דיברה היום על הקשר בינינו. אמרה שהוא קשר מיוחד, שונה, שלא התקדם באופן שהיא יכלה לצפות. שרק בתקופה האחרונה דברים התאזנו להתקדמות על מישור אחד ניתן לצפייה, ולא על כמה סלילים מקבילים. דיברה על המון התפתחויות והתרחשויות (כל כך שונה מאני הנינוחה ונוחה שהתרגלתי שאני.. כמה למדתי לתת מקום ולהקשיב גם לכל מה שלא נוח ונינוח. לכל מה שחרד) היא מאוד נזהרה במילים שבחרה, לא רצתה שהן תתפרשנה שיפוטיות.. אני בכל זאת זוכרת מילים כמו "מיוחד", "מספק", "מלמד", שאמרה על הקשר בינינו. אני שמחה שכך היא מרגישה.. "מספק" זה כל מה שרציתי שתרגיש.. הסתכלתי עליה ולא יכולתי שלא לחשוב שהיא באמת יפה. נתתי לה לדבר ופחדתי להתערב ולהפריע, שלא תבחר במילים שלא הייתה בוחרת בהן ממילא. רציתי לשמוע *אותה*. אותה כמו שהיא מדברת בלי הפרעות ושאלות. היה כל כך יפה להתבונן בה חושבת, מכווצת את המצח ומחפשת את המילים שנכונות לה, מהנהנת בהסכמה (עם עצמה) כשהצליחה למצוא את המילים שתיארו את מה שרצתה לומר. כלאתי את הבכי, שלא ארעד... כמה היא יפה. כמה אתגעגע. כשהיא לא שמה לב בכל זאת בכיתי קצת, בדמעות קטנות.. כשדיברתי אני לא הצלחתי לבחור מילים... כל המילים נעלמו לי.. התנצלתי שאני לא מצליחה לסכם בצורה רחבה כמוה היום. אני בעיקר עסוקה בלהתגעגע אליה. לרגע הפה רעד בכמעט בכי. היה קשה להחזיק, אבל אז המילים הסדורות חזרו והצלחתי לספר לה כמה היא נתנה לי. כמה למדתי בתקופה קצרה כל כך. כמה את הצעד המשמעותי הזה, את המילים החדשות שטמנה בי כמו פקעות, לא הייתי יכולה ללמוד רק משיחות עם עצמי. (אני יודעת שכל זה לא כל כך מעניין, אבל אני צריכה לסדר מחשבות והכתיבה מאפשרת לי לספר לאט ולגלגל את הקלטת להתחלה באופן סדור וזכיר).. היה משהו נינוח ואיטי בפגישה שלנו.. כמו הזמן האט קצת. הרגיש כמו שיחה קרובה בין שתיים. פשוט שיחה של קירבה בלי גינונים של טיפול.. למרות שאנחנו נפגשות בצהריים, זה הרגיש כמו שעת בין-ערביים.. שעה שהצללים מתארכים, והירוק נצבע בירוק של דמדומים, והזמן מתקדם מעט לאט יותר.. לעצום עיניים, לנשום לאט, ולתת לחיוך לפלס-לפכפך דרך החוצה... :-) גם היא הייתה נינוחה איתי. חלצה כפכפים, קיפלה רגליים תחתיה, השעינה ברך על השולחן שבינינו.. כמה היא יפה :-) ובדלת מבטים ארוכים של מילים שרוצות מאוד להיאמר אבל עדיין לא... עוד שתי פגישות וניפרד. כל כך קשה יהיה לי להיפרד ממנה. אני מדחיקה בכוח את המחשבה שלא אוכל לדבר איתה יותר. כל פעם שאני חושבת על זה אני בוכה קצת.. גם ברכבת, גם באוטובוס.. נורא לא נעים. לפעמים אני מצטערת שאני לא קטנה. הייתי מחליפה את דמעות הפרידה השקטות באוטובוסים ביללות בכי גדולות של קטנים. בא לי כמו עיוורת, למשש-לשאוב אליי את תווי פניה. תחילה ברפרוף, אבל אז בקצת כוח, לעסות באגודלים את הגבינים, להעביר אצבעות על קווי המצח המקבילים, לעצום את עיניה ולחוש את עור העפעפיים הרך, לרדת לאף, לעצמות הלחיים, בגב האצבע ללטף ברוך את הלחיים ואת קווי החיוך שלה ולסיים בגילוף הסנטר. ביצריות משונה, מעט אובססיבית, לשרטט מחדש את תווי פניה בתוכי. להטביע ולהטמיע אותם בתוכי שלא אשכח.

קראתי. נהנתי. מקסים!

שלום טוב לשמוע בשורות ועדכונים מהחזית המתקדמת. נשמע ששתיכן שם, אחת עם השניה, מתוך האחזות והערכה של הקשר. מקווה עבורך, שימשיך כך, עד הסיום.. להתראות דוד

מה קרה לילך ,השארת את כולנו חסרי מילים, אפילו לדוד לא נותרו מספיק מאילו... אני מקווה שאת לא מתכוונת להפרד גם מהפורום.. בוקר..

תודה רבה על התגובות.. אני באמת לא יודעת איך אפרד ממנה. למרות שאני חושבת על הפרידה הזו ממש מאז שהכרנו, אני מרגישה שתהליך הפרידה עצמו יהיה ממושך מאוד. רוב הפרידה תתרחש, אולי, אחרי שאפרד ממנה. אני ממש אוהבת אותה. ודוד.. אני מניחה שאין באמת צורך להתנצל, אבל אני מבקשת סליחה בכל זאת. הייתי במתח גדול מאוד לפני שבועיים ו... לא יודעת. היו לי כבדות ופולשניות המילים שלך... אני מצטערת שהרחקתי אותך כל כך. אני מניחה שזה אולי מה שיותר טוב לי, אבל זה עדיין מצער אותי מאוד שכל מה שאנחנו יכולים לעשות כרגע זה להחליף מילים רשמיות וקידות קטנות. נורא חבל לי, באמת.. אני מקווה שאני לא נחווית מאיימת..היה לי קשה אמנם אבל אני עדיין מחבבת אותך.. :-) לילך ועוד דבר, בעצם.. mp, רק את יכולה לסיים הודעה במילה בוקר :-) אם זו אכן את, אז רציתי לספר לך משהו, על ברכיכטונים ונפרדו?ת. הם מגיחים מהזרעים שלהם אחרת מצמחים אחרים שהכרתי. בדרך כלל זה מרגיש כאילו הזרעים 'מלאים' בצמח המקופל בתוכם, וכאשר הצמח גדל נשמט הזרע כמו קליפה ריקה. לא במקרה של גורי הברכיכטון שלי :-) מעבר לגבעול שנושא למעלה את העלעלים הראשונים, ולמטה, מתחת לאדמה, את השורש, יש משהו נוסף. בערך בגובה 'כתפי' השתיל צומחות 'זרועות' ירקרקות שחותרות מטה אל תוך האדמה. ואת יודעת מה מחזיקות הזרועות מתחת לאדמה? (בעיני זה נפלא!)- הן אוחזות חזק בזרע שממנו הגיחו. אוחזות ולא מרפות. במקביל להתרוממות הראש מהאדמה ופרישת כפות העלעלים כלפי מעלה, אל השמש, לא מוותר העץ התינוק על אמא-רחם וממשיך להיות ניזון ממנה.. רק בשלב מאוחר הרבה יותר מתייבשות זרועות האדמה שלו ומרפות מהזרע. מעלה בי שאלות על המשחק העדין שבין קיום נבדל ועצמאי, להאחזות באמא המזינה והמוכרת. על היכולת לעשות גם וגם בלי שניפגע.. עד כאן הגיגיי 'שמאלץ' ;-) לילך

שלום דוד אחי נשוי ואב לשניים. הוא עובד שעות רבות,מגיע הביתה וממשיך לעבוד בבית. אשתו לעומת זאת דואגת רק לעצמה,לא מטפלת בילדים כראוי,לא דואגת לניקיון ובריאות ועוד. אחי כועס עלינו מאוד שאנו לא עוזרים לו עם הילדים. (אנחנו נפגשים איתם,משחקים וכו' אך לא באופן יומיומי ) אני עובדת שעות רבות,אין לי סבלנות לילדים ,במיוחד לילדיו שהם מאוד לא מחונכים. זה לא שלא עזרתי לו, בהחלט סייעתי לו בתקופות מסויימות, אך אני לא מסוגלת להקדיש לילדים יותר מפעם בשבוע בערך שעתיים,וגם זה מצריך ממני לעיתים מאמץ רב. אני תוהה עם עצמי ,היכן הגבול ? האם אני צריכה להתאמץ ולעזור לו בגידול הילדים ? הוא לא עוזב את אשתו למרות שהוא מאוד כועס עליה "בגלל הילדים". ואני (או כל המשפחה) צריכה לבצע את תפקידה? מצד אחד חבל לי מאוד על הילדים.הם גדלים באוירה מאוד לא טובה,אך מאידך האם הוא לא מגזים בדרישותיו ?? דרישותיו מכעיסות אותי,אך אני מתלבטת עם עצמי האם אני צריכה להתאמץ יותר,האם כאחותו אני צריכה לאפשר לו לעבוד שעות רבות כדי לפרנס את אישתו וילדיו,לעזור לו לגדל את ילדיו על חשבון הזמן שלי? לעיתים אני קצת כועסת על עצמי שאני לא תורמת יותר לילדים ובכך מזיקה להם יותר. ברור שמשפחה צריכה לעזור, אך היכן הגבול? אשמח לשמוע את חוות דעתך.

שלום אילנית בשאלתך את מתייחסת למה "שצריך" ודומה שיש לך מחשבה על חוקים ברורים ומחייבים של עזרה והתגייסות משפחתית. חשוב לי להבהיר: בעיני, אין לך שום מחויבות לעזור לאחיך. נקודה. ברור לי שזה יכול לעורר התנגדויות, אבל ברור לי גם שכל עזרה שאת בוחרת להושיט לאחיך היא לגמרי בחירה שלך ולא צריכה להגיע משום תחושה של "חובה" או "ככה זה". את יכולה לבחור לעזור לו יותר או פחות, לפי מה שמתאים לך ולפי הגבול שאת, ורק את, יכולה באמת לקבוע עבור עצמך: הגבול בין עזרה מרצון לבין עזרה מכורח. כמובן, יש שיקולים אחרים שמתערבים: הוא יכיר לך תודה על יותר עזרה, יכול להיפגע או לבוא בטענות על פחות..כל אלה, ועוד, הם שיקולים לגיטימיים שלך, שאת יכולה להכניס לתוך המשוואה כהחלטתך. אבל מעבר לכל, אלה החלטות שלך, שיקולים שלך ואין פה שום חובה חיצונית. אלא, החלטה וקביעת גבול פנימי בלבד. הערה לפני סיום: עדיף לך, בעיני, לקבוע את הגבול הנכון עבורך ולסבול את הכעס כיום לתקופה מסוימת, מאשר לעזור יותר מכפי שאת יכולה, או שמתאים לך, ולנטור על כך לאחיך בשקט, במשך שנים. כעס, במיוחד בתוך משפחות, מתפוגג טוב יותר באוויר ועם האור, וצובר נפח ורעל בחשכה. להתראות דוד

היי, אני בטיפול שנתיים , ואני מרגישה שהתלות השתלטה לי על הטיפול , אני הולכת לשם רק בגלל התלות החזקה , שמחלישה אותי והפכת אותי להיות יותר בחרדות מכול דבר , ומביאה לי מין תחושה שאני כבר לא יכולה להסתדר בעולם בלעדייה (בלי הפסיכולוגית שלי ) , אני ממש לא מרגישה שזאת תלות בריאה , אני ממש סובלת ממנה (וכן אני כל הזמן מדברת על זה עם איתה אבל זה לא עוזר להפך.. ) , איך גורמים לזה להפסיק? אתה חושב שצריך להפסיק טיפול כזה ?

שלום נשמע לי שמתרחשת עבורך בטיפול חוויה רבת עוצמה, שכדאי לך להבין את מקורה ואת השאלה האם היא מתרחשת גם במקומות אחרים בחייך. מבחינה זו הייתי חושב דווקא לא לסיים את הטיפול אלא להמשיך ולהבין, ביחד עם המטפלת, את המתרחש ביניכן. כמו-כן, שווה לך לבדוק האם מלבד התלות את מרגישה שיפור בחייך, מחוץ לטיפול? האם הגעת לחלק מהתוצאות שקיוות להן בתחילתו, או לשינויים חיוביים אחרים? התשובות לכך הן גם גורם חשוב בעיני, במחשבה על המשך הטיפול. להתראות דוד

זאת בדיוק הבעיה , שאני ממש לא מרגישה שיפור , להפך הכול מסתבך לי יותר מבפנים , ומה שרציתי לשנות , השתנה לצד השני . הפכתי ליותר דיכאונית ופסימית..ותלותית .

מה עושים נגד התופעה של "קוצים בתחת" והאם יש קשר בין ההנ"ל לסטרס ?

שלום כ. אם הבנתי נכון את "קוצים בתחת", אז נדמה לי שריטלין הוא התשובה הפשוטה והמקובלת ביותר כיום. טיפול (אולי דרך למידה של הרפיה ודימיון מודרך) הוא תשובה אחרת, אולי משלימה, אולי נותנת גם משהו מעבר. ובנוגע לסטרס - זו שאלה שתצטרך לענות עליה בעצמך: האם אתה מרגיש יותר את הקוצים בזמן מתח? כי באופן כללי זו בהחלט אפשרות, אבל לגבי המקרה הספציפי שלך, כאמור - רק אתה יכול לדעת. להתראות דוד