פורום פסיכולוגיה קלינית

איחרתי קצת ..בטח תגיב לי מחר .. מה שלומך..?.. היית חסר. היום נפגשתי עם אמא שלי שוב , הפעם בעבודה שלה .. כשנכנסתי היא חיבקה אותי ..נאחזה לי בחולצה .. לא רצתה לעזוב .. הייתי צריכה ממש ל"תלוש" אותה ממני. היא ניסתה לגעת בי .., לדבר , לא להפסיד רגע אחד כשאני איתה, לא הסיתה לרגע מבט אחד מהעיניים שלי , רצתה שאהייה בקשב מלא "אלייה", .. אתה יודע דרור .. היו רגעים שממש התנתקתי ממנה , ראיתי רק את השפתיים שלה זזות מהר, בהיתי בה , ונורא נבהלתי , ממשהו שפחדתי לחשוב , הרגשתי ..שאני ככ רוצה שהיא תהא מישהי אחרת , שתהא שם מישהי אחרת, שהיא תשתוק ותעלם לאט לאט .. שהיא תוותר על מקומה בחיי, שהיא תתן למישהו אחר מקום ללטף לי את הראש , ללטף לי את הלב הפצוע , שמישהו אחר יחבק אותי , שאצליח להשען על אחר.. רציתי שהיא תתן לי להיות חשובה למישהו אחר - לאחד כזה שבאמת יכול לתת לי את מה שהיא כבר לא, רציתי שהיא תקבל את הילדה שבי , את הכאב .. שהיא תפסיק לחפש בי את עצמה , שהיא תבין שבהבנה שלי אני נמצאת במקום אחר, שהיא תפסיק לתת לי להרגיש שאני חייבת לאהוב אותה, שהיא תשחרר אותי מהצורך הזה להוכיח לה שהכל בסדר .. שמה שהתגלה - היה ונשכח - היה ונסלח .- כי זה לא! הרגשתי יחד עם הכעס והאכזבה מהשיחה האחרונה שלי איתה לפני כמה ימים (כתבתי על זה כאן למלי ביום חמישי - תוכל להציץ) יחד עם ההשפלה והאכזבה שהיא לא מכירה במה שעובר עליי שאני נורא מתגעגעת ל"אמא" ..היה רגע שהיא פשוט שתקה מולי , הרגשתי שהדמעות שזולגות לי מהעיניים ככ שורפות ששיפתי חזק את העיניים , היא הסתכלה עליי במבט תקוע " שרית .. דיי .. את חזקה .. תמשיכי הלאה , תתגברי".. גימגמתי מולה שאני מתגעגעת לאמא אמיתית, ואז פשוט התפרקתי דרור, זה ממש היכה בי יותר כואב מההכחשה , מההשתקה שלה בפגישה הקודמת .. אתה יודע מה דרור.. אני בעצם בכלל לא מתגעגעת אלייה , כן אני מבינה את זה ממש עכשיו , כשאני כותבת לך , אני פשוט משוועת ליישות אחרת , שתהא שם עבורי , שפשוט היום איננה , חסר לי ככ המגע הטהור הזה , הדיבור ברקע שמלטף, החיבוק הזמין .. שמרגיע עד שאני אבחר לשחרר ממני , פתאום חשבתי על הילד שלי ..כמה אני אוהבת אותו , כן.. הוא חמוד רק בן 5 .. נזכרתי איך אני נמרחת עלייו כשהוא אומר לי "אמא , אני אוהב אותך" .. ואז נזכרתי מזה געגוע אמיתי . אתה יודע , בלי קשר לדברים האלה .. היומיים האחרונים מאוד עמוסים רגשית..עם כל השיחות עם אמא.. הכל צף ועולה , הזכרונות לא מרפים , הרבה מחשבות שרצות .. וכאב אחד ענק.. ניסיון להדבק לייאוש שמנסה לסחוב אותי .. אוףףףףףף שלחתי סמס אתמול לפסיכולוג .. ביקשתי שיגיד לי שהוא כאן .. הרגשתי ככ לבד .. והוא לא ענה .. נורא כעסתי והתאכזבתי .. שבבוקר שלחתי לו סמס עצבני .. "כועסת כן..אני תוהה אם אתה מבין מה את עושה עם ה"התעלמות המופגנת" מצידך..עבורי, מנסה להבין למה ככ קשה לך להביא את עצמך ולתת לי לחצות את הרגעים החשוכים עם פחות כאב ויאוש.. ככ קשה להיות שם עבורי מעבר? ככ קשה להחזיק עבורי עוד קצת .. ?.. אם זה לא כתוב בספר החוקים שלך אז..? תכעס ב' , מותר , על החוצפה שלי , על הישירות שבי , אתה גם יכול להגיד לי לא לבוא מחר.. תרגיש בנוח . האמת שאני מודעת לזה שאני מגעילה , אבל אתה יודע מה .. בעצם עזוב, אתה באמת צודק למה להגיב? לא חדש. מה עוד לא הפנמתי ? שאני זו שרק צריכה לנסות, להעיז , להאמין, להתקרב .. מה הבעייה איתי ? הרי הטיפול הוא רק שלי .. אז שאני ישבור את הראש בלעזור לעצמי גם ברגעים מעבר .. המטרה שלך ..הרי מקדשת את האמצעים ?" לא נרגעתי , הייתי חייבת להוציא את כל הרוע שבי אז המשכתי .. "ואתה יודע מה , למרות הכעס והאכזבה, כן "אתם אוהבים רגשות כאלה לא?.. אני תוהה למה אני שוב כועסת עלייך ככ.. למה הקיצוניות הזו שלי במרחק והתקרבות אלייך ככ הזויים , אין עדיין אמצע, מתפשר.. מנסה להבין איך אני נפגעת היום בקלות כזו כשאז .. קבלתי את הדברים כמובן מאלייו, למה היום אני לא מצליחה לקבל את "ההתעלמות " הזו בקלות? צריכה לבדוק עם עצמי למה ככ קשה לי לשמור את הרגשות כשאני חווה מצוקה כזו.אז שרדתי את המצב לא?..למה חשוב בעיניי להרגיש לא לבד.ולבקש דווקא אותך . תאמין לי ב' ..שהייתי רוצה לחצות את הרגעים האלה לבד.בלי נזקעצמי ובפחות האדרה של "תפקידך" בשרשרת החיול. אז שיקול קר שלך ..אחרי ההסמסים האלה .. אם להמשיך איתי הלאה .. זה שאני לא קלה לטיפול .. זה כבר ידוע . ילדה רעה .. עשו אותי . מצטערת" כן תכתובת מגעילה .. אני יודעת , מחר טיפול , מתלבטת אם לא להיות חזקה ולא להגיע ..איך אפשר להביט לו בעיניים אחרי ? נמאס לי מתחושת הגועל הזו .. ככ שאני מתקרבת אלייו , מרגישה איך צריכה לחזור אחורה עשר צעדים כדי לא להפגע , מנסה בכל מחיר לפגוע בו .. למרות שהוא יציב , למרות שהוא לא עונה .. ונכנס איתי למקומות האלה .. למרות שהוא מחכה לי מחר ..אני מניחה .. עדיין .. אני מפחדת.. מפחדת ממנו .. מפחדת מעצמי .. מפחדת להאמין .. מפחדת להפגע .. מפחדת שהוא לא מאמין לי בכלל , כמו שאמא מכחישה ואומרת שהכל דימיון אחד גדול .. מפחדת שהכל בזבוז זמן אחד גדול. לאן הגעתי ?.. איך ממשיכים מכאן?.. שוב תקועה?.. שוב במקומות האלה .. דרור ...:-( חיבוק מהלב .. שרית

שרית שלום, נשמע לי שהפגישה עם אמא עוררה בך הרבה. עוררה בך כעס ואכזבה, אך גם רצון לאפשר לעצמך להבין שאת במקום אחר, שאת מסוגלת לרצות דברים אחרים. כתבת שזה בלי שום קשר אבל חשבתי על החיבור שעשית בין אמא לבן שלך ולאחר מכן כשדיברת על המטפל שלך. חשבתי על הרצון להישען, להרגיש נאהבת, מובנת. על האכזבה כשזה לא קרה עם אמא, על האכזבה כשאת חשה את זה מהמטפל שלך כשהוא לא עונה. חשבתי על התנודות שלך בין קרבה למרחק. ועל כך שאולי בטיפול את מנסה כרגע ביחד עם המטפל , למצוא את המרחק הנכון הנוח לך ולו. מרחק שבעבר לא הצלחת למצוא, לא נתנו לך למצוא, או שהוא היה קרוב וחודרני מדי, או רחוק, מעלים עין. אני מניח שהדברים הללו ידוברו עוד ביניכם בפגישות. זה מאמץ משותף שלך ושלו במסלול הלא פשוט הזה. דרור

הי דרור, רציתי לשאול איך משביעים רעב א-ד-י-ר למחמאות? אימי הייתה תמיד טיפוס אכפתי ודואג, אך מחמאות היא לא ידעה לתת. בשבוע שעבר הראיתי למטפלת שירים שכתבתי. היא הגיבה במשפט: "זה כתוב יפה מאד", ולא מעבר לזה. האכזבה שחשתי הייתה גדולה כ''כ, שממש לא הצלחתי בפגישה היום להפתח כלפיה. גרוע מזה - הטחתי בה משפטים ממורמרים וציניים, והמסכנה לא הבינה על מה הזעם. איך אפשר להגיע לתחושת שובע????

לרעבה שלום, ראשית אני חושב שמעט האנשים בעולם שאינם שמחים על מחמאות, או שיבקשו שיפסיקו לתת להם מחמאות. אבל אני מבין שעבורך זהו צורך קיומי. צורך בלתי נגמר על מנת לדעת מה הערך העצמי שלך, ערך שקיים רק כל עוד הוא מתוחזק במחמאות ומתרסק כאשר הוא לא. אני חושב שכאן גם הפתרון, בערך העצמי שלך. נראה לי שבתוך הטיפול העבודה על הערך העצמי שלך, הניסיו ןליצור גרעין מבוסס פנימי שלא יהיה תלוי רק בהערכה חיצונית, יפחית במידה ניכרת את הרעב שלך ואת התחושה שזהו צורך קיומי עבורך. דרור

תודה, דרור, נגעת בנקודה מרכזית מאד. אך האם זוהי גם הסיבה לכשרון הגדול שלי להדוף מעלי כל בדל של מחמאה? ישנו יחס אמביוולנטי מאד מצידי כלפי מחמאות: מצד אחד אני מייחלת בכל מאודי לשמוע אותן, אך כאשר הן אכן מגיעות יש לי מאגר של השגות, נימוקים והסברים (אמיתיים לחלוטין!) מדוע אינני ראויה לדברי שבח. ?

ההודעה נשלחה כבר בצהרים ושוחזרה כרגע שוב. אהיה אסירת תודה אם תוכל להתייחס אליה הערב. אכן, דרור, הצבעת על נקודה מרכזית אצלי. האם זוהי גם הסיבה לכשרון המובהק שלי לדחות מחמאות? היחס שלי למחמאות הוא אמביוולנטי מאד: מצד אחד אני מייחלת לשמוע אותן, אולם כשהן מגיעות סוף סוף הן נתקלות במגוון השגות/סיבות/הסברים (אמיתיים לחלוטין!) מדוע אינני ראויה לדברי השבח. האם כל אלו פירותיה של ערך העצמי נמוך??

רעבה, רעב לתשומת לב, למחמאות או בכלל - בעיני הוא ממש כמו רעב לאוכל פיזי. במצב שאת מתארת זה מזכיר לי קצת (להבדיל) אנורקסיה. במצב של תת תזונה בו הגוף אינו מורגל בהכנסה או קבלה של מזון לגופו - יש צורך להאכלה איטית, קצובה כדי שהגוף יוכל להכיל את המזון שלא קיבל מזה זמן. האכלה מהירה המנסה לכפר על תקופות הרעב תגרום לתוצאה של שוק ותוצאות הרסניות אחרות. גם פה המטפלת עבורך במשפט שאמרה לך - אינה יכולה בטח שלא במשפט אחד לכפר כל שנים של תת תזונה מצד אמך. אך עם הזמן מילה טובה למשפט מלטף יוכלו בצורה בריאה למלא את הנפש השדופה ולתת לו השובע המיוחל. לילה טוב ובתאבון :-)

המשפט "אני אנוח בקבר" הוא משפט שבעבר היה גורם לי לחייך - היום כבר לא ממש. הוא קיבל משמעות אמיתית , פחות קומית - מציאותית. מחוץ לי המון כאב שנפגש עם הבפנים שלי המייצר כאב וזוועות משלו. ה - אוי של הסבתות הידוע לשמצה - שגור בראשי יותר מתמיד. אז באווירה פולנית משהו - אומר - אוי אני כבר אנוח לי בקבר. אני קוראת את הכאב של האחרים פה ונראה לא ראוי להטריד בקטנות. ובכל זאת כתבתי משהו שגם אם בחיוך רופה - מעביר אולי את תחושת הכאב העצום ואת כל הרגשות קרובי משפחתו- הייאוש בן דודו, הדכאון אחיינו, והוריו עצב וחידלון.נמאס לי.

<> שלום, את מבטאת בדברייך את המאמץ הכבד שבהתמודדות עם הרגשות שבתוכך, הכאב הייאוש הדכאון. המאמץ שמתיש אותך, שגורם לך לרצות ולשאוף למנוחה סוף סוף גם אם משמעה הפסקת החיים. נכון שאמרת שהדברים נאמרים בחיוך מה, אבל אני תוהה מדוע החיוך. מדוע התחושה שאת מטרידה בקטנות. והאם זה קשור להרגשה שהכאב מכריע אותך. האם את מתקשה להיעזר באחרים להתמודדות עם הקשיים שלך. אני לא יודע, אבל אני חושב שמשא כבד כמו שאת נושאת, ואת נושאת, יכול להיות אולי מעט יותר קל, ובוודאי פחות בודד בשניים. דרור

אני בת34 ויוצאת עם בחור שגדול ממני בשנה ,כמעט חצי שנה. לאחרונה בן זוגי התכונן חודשיים לבחינת הפסיכומטרי ולצערי נכשל בה, במטרה להתחיל ללמוד השנה. החודשים האלו היו לשנינו קשים , כיוון שהוא ימים שלמים נסגר בבית. למרות שקבענו לצאת באותו היום של הבחינה, הוא העדיף לא להיפגש, כיוון שהוא לא במצב להיפגש לטענתו, למרות שסיכמנו שאנו נפגשים, כמה ימים לפני הבחינה. אני די חוששת לעתיד. הרי הוא היה צריך להיות מעוניין להיפגש איתי גם ברגעים הקשים אני רוצה להיות לידו ולא רק שטוב והוא שמח. בכלל כל התקופה הזו שהוא למד, הוא פשוט נסגר בבית שבתות וימים שלמים ושוב התקופה הבאה(הוא צריך שוב ללמוד למבחן) תהיה זהה, ךמעט פגישה של שעה,פה ושם. ומה יקרה שהוא יתחיל את התואר. אני מבינה שהוא צריך ללמוד לבחינה,ואני שמחה שהוא מתחיל ללמוד ולהתפתח, אבל המטרה שלי לבנות בית ומשפחה, ואני לא רוצה לסחוב שנים... באוקטובר הוא צריך להתחיל ללמוד ואני מרגישה שרוב האנרגיה שלו הוא משקיע בלימודים , ולא במחשבה עלינו לעתיד. אבל מה איתי? עלי לציין שכשהוא נלחץ אז אי אפשר להתקרב אליו. בגלל זה הוא ביקש שלא ניפגש. אני חוששת מה יקרה שנעבור לגור יחד, הרי גם אז לא אוכל להתקרב אליו? האם עלי להתחשב בו יותר?

שלום לך, קצת קשה לייעץ לך מה לעשות מכיוון שאת מכירה אותו טוב יותר. את יודעת כיצד הוא כאשר אינו לומד לבחינה. כאשר אינו נכשל. האם גם אז את חשה אותו מרוחק ולא נותן להתקרב, או לא. הרי בשנת לימודים אין מבחנים כל הזמן ועוצמתם נמוה מההכנה האינטנסיבית של מבחן הפסיכומטרי. מה שאני חושב שעלייך לשאול את עצמך ואותו הן מספר שאלות. ראשית האם מלבד תקופת הבחינות את חשה קרובה וטוב לך איתו? שנית האם הוא בכלל חושב כמוך על קשר ארוך, קשר ממוסד או לא? ולבסוף האם אתם מסוגלים לדבר על התחושות ההדדיות שלכם. התסכול שלך, והלחץ שלו ולמצוא כיצד אתם מתמודדים איתם ואחד עם השני. בעזרת התשובות על השאלות הללו תוכלי לקבל הבנה מה את רוצה לעשות. דרור

מה ההבדל בין דכאון לבין דכאון קליני?

שלום לך, אין הבדל ממשי בין המינוחים. אבל מאחר ודכאון הפך למונח שגור בשפת היומיום, ואנשים רבים חשים דכאון, מכריזים על עצמם בדכאון קיים לעיתים הצורך להבחין בין תחושות דכדוך, לבין דכאון קליני העונה על קריטריונים ברורים ומוסכמים של דכאון. דרור

שלום שמי מישל אני בת 27 בת להורים פרודים עליתי לארץ לפני 16שנה עם אמי ואחותי, בחו"ל עברתי ניצול מיני מצד קרוב משפחה שנמשכה תקופה ארוכה לפחות שנה הורי לרוב לא היו בבית הם היו אנשים משכילים ועובדים לרוב אני ואחותי היינו לבד בבית אחותי בישלה מגיל 6 וכך היא דאגה שלא ניהיה רעבות , את החום כניראה חיפשתי אצל בן דוד של אבא שלי הוא היה מין בייביסיטר שלנו , אני זוכרת שהוא התחיל לגעת בי , לפי הרציונל הייתי אמורה להגיד לו להפסיק אבל שיתפתי איתו פעולה מדובר בילדה בגילאי 6-8 לאחר שעליתי לארץ לרוב היינו בפנימיה כדי להקל על אמא מבחינה כלכלית אמי אומנם איזה חמה ואוהבת היא תעשה כמעט הכל בשבילנו היום אני סובלת מדיכאונות מצבי רוח משתנים מתרחקת מהחברה ,הפרעות אכילה בולמיות למרות שאני לאט לאט יוצאת מזה ואני מאמינה שאצליח , אני לא מסוגלת להיכנס למערכת יחסים , מצד אחד יש לי משיכה לגברים וכן הייתי רוצה לחוות זוגיות מצד שני אני לא מסוגלת להיכנס למערכת יחסים בריאה (רק יחסי מין מזדמנים לאחר מכן אני מרגישה גועל), אנשים מתפלאים מכך שאין לי בן זוג אומנם אני בחורה דיי יפה מרשימה גבוהה אתלטית ורזה (מכורה לכושר כדי חלילה לא להשמין ) מבחוץ אני ניראת פורחת מאושרת חברמנית מבפנים אני בודדה מבולבלת מאוד אולי אפילו נרקיסטית, יצרתי לא מזמן קשר עם אבי אך האדישות שלו הוציאה אותי מדעתי מבקשת עצה דחוף מה אני אמורה לעשות איך להמשיך ?אני חייבת כמה עצות

מישל שלום, סיפור חייך נשמע מורכב, עם תחושה מתמשכת שאין מי שממש ישמור עלייך. ואכן שאת נפגעת עקב כך תקופה ארוכה. הקושי שלך להיכנס למערכת יחסים מובן. מערכת יחסים דורשת אמון בסיסי. ולך מן הסתם לא קל לתת אמון. בוודאי לא כאשר זה מערב זוגיות עם גבר ויחסי מין. העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לך היא להכנס לטיפול בהקדם. לעבד את החוויות שעברת, לגלות איך זה כשיש מי ששומר עלייך, להצליח לחוש אמון ולבסוף גם להצליח לא לפצל בין מיניות, שמעוררת אשמה, לבין חום וקרבה שאת מעוניינת בה. דרור

אין לי מושג מה בדיוק אני הולכת לכתוב.. כל מה שאני יודעת עכשיו זה שאני מרגישה צורך עז לפרוק.. יש כל כך הרבה דברים שיושבים אצלי בלב, קודחים לי במח.. רובצים לי על הגרון.. זה כמו פרח שנפתח.. כל מה שבפנים יוצא... די כבר........ אין לי כח להמתין עד לפגישה מחר.. אני צריכה את הרכות.. מי שיקשיב לתחושות הרבות האלה בי.. לרגש העולה... לכאב.. וגם לדברים היותר טובים שיש לי היום בחיים (זה אבסורדי בשבילי להבין עד כמה קשה לי ובמיוחד פה לציין; כן! עם כל הכאב, והדברים המסוכנים הפנמיים הללו שבנפשי.. – יש לי היום גם טוב בחיים..) האושר הכי קטן טמון בהסכמה להנאה מהדברים הקטנים ביותר, אני עכשיו יושבת לי על המיטה בחדרי, עם דלתות מרפסתי פתוחות לרווחה, רוח מנשבת.. איוושת עלים.. אפילו ציוץ ציפורים לעת ערב.. וזה מה שטוב לי... זה כ-ל מה שטוב לי עכשיו.. עלתה בי מחשבה כל כך פשוטה אך כלל לא ברורה..; איפה הייתי כל השנים הללו..? למה עד היום לא ראיתי את אור השמש..? כמה קבורה הייתי בתוך עצמי.. (ועדין, תוך כדי המילים.. בא לי לברוח עכשיו פנימה..) כמה לא הייתי פנויה לבחון את החלל החוץ גופי.. אני מרגישה שהאור הזה שנכנס לחיי הינו מעין הצצה של הנאה.. אפילו קצת היסתנוורות.. אבל תמיד כל כך חשוב לי לקחת מידי פעם גיחות פנימה.. לא תמיד ממקום בריא כחווית הטיפול אלא גם בכוח, דרך הכאב, החפירה האין סופית בכאב.. ההתעקשות לשחרור.. או אולי הפחד..?? המקום שאפילו לפעמים רוצה לחזור לחתוך.. או להשתכר.. או לאכול ללא הפסקה. המקום הזה של ההרס.. המקום התפוס הכואב והמכוער הזה.. המקום הזה שעדין לא מבין למה יש לי כל כך הרבה בעיות.. (או שזה רק נראה לי.. קיצונית אני..:)) למה החיים כל כך מורכבים.. למה קשה קשה קשה.. למה אני חווה יחסי אישות כדבר פוגע, חודרני, יורה, כואב, אגואיסטי.. הרי תודה לאל לא חוויתי אונס מעולם.. רק ניצלו אותי ריגשית ומינית ריגשית.. לא מינית פיזית... אז עד היום אני צריכה להשאר חנוקה..? עד היום שנתיים בתוך טיפול אני צריכה להיות תקועה על איך להסביר (עוד קודם לעצמי) מה קורה לי שם בפנים כשנושא זה עולה על פני השטח..? למטפלת אפילו לא יודעת אני באמת להסביר.. איך מגדירים כאב עלום זה..? איך משחררים אותו..? איך משתחררים ממנו..? איך לא נגעלים.. איך מבינים שדרך הטבע הוא נכון, בריא.. מזין.. ((((((((???)))))))) אני צריכה משהו שיהיה איתי פה.. אני צריכה את המטפלת שלי.. (כל הכבוד לי! אני סופסוף לשם שינוי מעיזה לאמר שאני צריכה..) לא רוצה להיות לבד אבל קשה לי גם עם הביחד... כי ביחד (הפעם הכוונה לזוגיות) יש את הפחד מהאקט המפחיד הזה.. וזה לא פחד מאינטימיות רגשית.. זה פחד מ... ((((((((((((((מ-מה???)))))))))))))) ושוב אני תקועה.. איאפשר להגדיר.. לא פלא שאני כל הזמן חולמת על נחשים... (סמל פאלי לפי פרויד) ואני הורגת אותם על ידי מקל.. העיקר שלא יפגעו בי.. ולא יעשו לי שום רע.. ולא יהרגו אותי.. מצחיק, עד היום לא חשבתי שחלומות על נחשים יענינו את המטפלת שלי.. או שהיו כל כך הרבה מצבים כואבים עד לכדי טירוף בחיי שהזנחתי את החלומות.. הרי חלמתי אותן במהלך השנים האחרונות.. זה לא חדש.. אמרתי לעצמי.. אלו רק נחשים.. נ-ח-ש-י-ם!!!!!!!! למרות שכן חלמתי בעבר שמשהו שהיה אמור להגן עלי בשעת מלחמה ירה לי כדור באיזורי האינטימי.. והוא היה גבר.. ו'נפל' מעלי מפאת כדורי האויב ששוטטו באוויר.. הזוי.. הרגש אכן מתבטא בחלומות.. אני רוצה עוד חלומות.. (תגידי את נורמאלית..?? עוד סיוטים..??) כדי שאני אבין עוד?? שאבין למה כל כך כואב לי?? למה אני בוכה, נחנקת ונסגרת כשמדובר במיניות..?? על מה אני מגינה?? את מה אני מגנה?? דיייייי מילים לא יכולות לתאר. אבל חשבתי שיותר טוב לי לאחרונה.. מתחילה לפרוח בזכות ועזרת הטיפול והמטפלת.. אז למה עכשיו..???? למה?? למה??? ל-מ-ה-????????? אלוהים אני לא יכולה.. לא יכולה שכל דבר קטן מערער אותי.. גורם לי להפסיק לנשום לכמה שניות.. גורם לי לרצות לברוח.. להתנתק.. לחתוך..?? היום ראיתי משהי הרחוב עם סמנים על כל הידיים.. ופתאום קלטתי איך זה יכול להראות מבחוץ.. נורא.. למה אני עשיתי זאת לעצמי.. או במילים אחרות.. למה מגיע לי להיות בכאב נפשי מטורף שכזה.. למה מגיע לאחרים..?? למה אנחנו סובלים!!! למה אני חוזרת ל'למה'.. בכל פעם מחדש אני צריכה לאמר זאת לעצמי... זה לא יוביל אותי לשום מקום. אז למה אני שואלת למה?? די כבר זה לא משנה.. כואב לי וזה מה שאני אומרת שוב ושוב דרך מילה זאת... והראש מורכן.. ויש רצון לחייך אבל הלב כואב... דומע, בוכה.. ואולי אף מדמם...? קשה לנשום בבהירות.. אולי אני מגזימה בנוגע לכאב המטורף ולא מוסבר הזה שלי..??? אולי אני לא מוותרת לעצמי..?? אולי אני סתם נועלת את עצמי..?? זה לא טוב מה שקורה פה.. אני מתחילה לזלזל עכשיו בעצמי.. מתחילה לפקפק בעצמי.. הרי לא נאנסתי. לא. לא. לא!!! אז ל-מ-ה??? ושוב אני מזלזת בעצמי.. הפכתי את הסיגר לשריפה..??? הרי האש קיימת בסיגריה לכדי שימוש פשוט בלבד.. ואנשים רעים הפכו אותה למצית.. או שאין כזה דבר אנשים רעים.. אולי אומר אנשים שרע להם... כמה לא מקרי.. אנשים שרע להם 'הפכו את הסגירה למצית, לאש'.. וזה מה שאני עושה לעצמי...? לא??? אני מנפחת? מגזימה??? אני סתם??? לא שווה?? מילה פנימית שלי, היא גוזמה...????????????? כואבת. לא מבינה. ~נילי~

נילי שלום, הכאב בדברייך עובר. את מרגישה שלמרות שעכשיו את מסוגלת יותר להיות בטיפול, להיפתח ולרצו בנוכחותה, את מוצפת שוב ברגשות קשים. רגשות הקשורים בעיקר לקושי לקיים יחסי מין, ללא שאת מסוגלת להסביר מדוע. אני חושב שהדברים הללו קשורים. את מתארת קרבה הנוצרת בינך למטפלת, קרבה שתמיד מעוררת בך חרדות, אבל אולי יותר מכך הביטחון שלך בה, ההרגשה שברים מסתדרים בחלקם מאפשרים לך להעז ולגעת בנושא קשה, אולי הקשה ביותר עבורך. וזה מתבטא בטיפול, בפגישות וביניהן. אני לא בטוח שאת צריה להסביר למטפלת את שאינך מבינה. נראה לי שכרגע שתיכן ביחד במקום מבולבל מעט. ששתיכן תצטרכו ביחד לחפש לאן הולכים מכאן, כיצד שורדים את חווית האימה של אי ההבנה. חוויות שעד היום עברת לבדך, וכיום ייתכן ותוכלי לעבור ביחד איתה. אני מבין שזה קשה, שזה מעורר בך דברים שאת לא אוהבת בעצמך, אבל נראה לי שזה חשוב. בהצלחה, דרור

שלום דרור עברו עלי ימים מאוד מאוד קשים, המפלצת שבי תפסה את מקומה בנסיון לשלוט ולעשות סדר בתוכי כמו שרק היא יודעת. המוות מול עיני כבר ימים, הרצון לחדול, הכמיהה לשקט, למנוחה, ליציאה מעצמי- מגופי ונפשי שאני מתעבת כל כך. ידעתי שאם אצור קשר עם המטפלת, היא תהיה איתי ובשבילי, ולכן נמנעתי מכך. עד אתמול. שהיה קשה במיוחד. שהמוות היה טוב ונכון וזמין מתמיד. בסוף המפלצת התקשרה למטפלת. לא יודעת מה חשבתי לשבריר שניה שגרם לי לעשות את זה. אבל מסתבר ששבריר שניה מספיק כדי לרסק אבל גם כדי לנסות להחזיק. לא יכולתי לדבר איתה, לא יכולתי לשתף במה שמרגיש, במה שקורה בפנים, למפלצת. לי. רק בקשתי ממנה שתבוא. רק שתבוא. היא ידעה שמשהו קורה לי. היא ידעה. התחננתי שתבוא. אמרתי לה שאני רוצה שתבוא. בהתחלה היא אמרה שהיא לא יכולה לבוא. שהיא יכולה לדבר איתי, שאני יכולה לשתף אותה וכך היא תהיה איתי. אבל אני לא יכולתי לדבר. רציתי שתבוא. אז אמרתי לה, שאין דבר כזה "לא יכולה" יש "לא רוצה". ואז היא הודתה. שהיא לא רוצה לבוא. ברגע שהיא אמרה את המשפט הזה, כמה שהייתי מרוסקת, התרסקתי והתנפצתי עוד יותר. הפכתי לגרגרי אבק, שהיא עשתה עליהם "פוווו" והתפזרתי לכל עבר. לא יודעת מה חשבתי באותו שבריר שניה שהתקשרתי ובקשתי שתבוא. אבל יודעת מה חשבתי והרגשתי ברגע שהודתה שהיא לא רוצה לבוא. כי מי בעצם ירצה לבוא למפלצת? מי ירצה לראות מפלצת? מי ירצה להיות עם מפלצת? מי ירצה להתקרב למפלצת? במיוחד כשהוא כביכול יכול "לפתור" את המצב בשיחה בטלפון. אפילו אני המפלצת, לא סובלת את עצמי. אני מתעבת אותי. אם רק הייתי יכולה להתרחק מעצמי וממה שבתוכי. אם רק הייתי יכולה לברוח לי, להתרחק ממני, להיעלם לי. גם אני הייתי מאמצת את המרחק בכייף גדול. בשמחה אדירה. הרי זה חלק ממהות המוות, החידלון- שלא אצטרך לסבול את עצמי כל הזמן. והנה היא. המטפלת. זאת שתמיד אומרת שאני לא מפלצת. זאת שאומרת שאכפת לה. שהיא אוהבת. היא שאומרת שיש שם ילדה קטנה. היא. היא שלא רוצה לבוא, להתקרב אלי. המפלצת. חשבתי שזה כואב. חשבתי שאני כועסת. אבל הכאב והכעס תוך שניות הפכו להבנה אמיתית, כנה. שאף אחד, שהוא שפוי, לא ירצה לבוא למפלצת. שגם ככה היא כל כך סובלת אותי פעמיים בשבוע. פעמיים יותר מידי. ומחר דרור, מחר צריכה להיות פגישה. אבל המפלצת מוחה. המפלצת לא רוצה ללכת. לא רוצה לראות אותה. המפלצת רוצה לתת לה את המרחק שהיא רוצה. המפלצת לא רוצה לגרום למטפלת לעשות משהו שהיא לא רוצה, שלא טוב לה. המפלצת, כמה שהיא תמיד פוגעת בכולם ולא אכפת לה מכלום, המפלצת פתאום מבינה שמה שהיא תמיד חשבה הוא הנכון, שאין לה- לי מקום כאן. זה לא מקום למפלצות. וגם לי, למפלצת מגיע לנוח. ומחר.. לא יודעת מה לעשות עם הפגישה מחר.. יודעת בוודאות שלא רוצה ללכת. יודעת גם שלא רוצה לקבל ממנה טלפון כשלא אגיע. יודעת שגם לא רוצה לדבר איתה יותר בכלל. אף פעם. לעולם לא. כמעט חמש שנים של טיפול, שבסופם אני מקבלת, מבינה, ושומעת ממנה את מה שתמיד ידעתי - אני מפלצת שלא רוצים לבוא ולהתקרב אליה. שהיא דוחה, מגעילה ומעצבנת. שמרחק ממנה זה הדבר הכי טוב והכי נכון.

שיר שלום, כאב לי לשמוע את דברייך. כאב לשמעו אותך חשה את עצמך כל כך מפלצתית כל כך לא רצויה, דחויה עד כי ברור שאף אחד, גם לא המטפלת שלך לא ירצו להיות בקרבתך. ברור עד כדי כך שזו האפשרות היחידה הקיימת. ברור עד כדי כך שאין מקום להעלות ספק, לשאול שאלה פשוטה "למה לא". ייתכן שכפי שאת חושבת אף אחד לא רוצה להיות לידך ואת ממהרת לאמץ אפשרות זו ולהזדהות איתה. אבל יכולות להיות אפשרויות נוספות. אפשרויות שלא ניתן להן מקום. חשבתי איך באותו רגע עבורך הייתה רק אפשרות אחת. שהיא תגיע. אפשרויות אחרות שהיו זמינות לך לא היו מספקות. ולבסוף באה האכזבה הבלתי נמנעת, או שמא היא כן נמנעת, וגם לך יש חלק ביכולת למנוע אותה ולא רק לה. אני דווקא חושב שחשוב מאוד שתלכי מחר לפגישה. שתדברי על מה שהרגשת, שתנסי לשמוע ממנה מדוע היא אמרה שהיא לא רוצה. שתאפשרי לעצמך משהו חשוב מאוד,את האפשרות לחשוב שאת רצויה, שלא רוצים להיפטר ממך. כמה שאפשרות זו יכולה להיות גם מאיימת. דרור

אתה יודע דרור?.. הלכתי היום לפגישה. לא יודעת מאיפה באו הכוחות האלה לגרום לי להיכנס לשם. אבל הלכתי. ואני מצטערת שהלכתי. ואני אשמה שהלכתי. ואני אשמה בכל מה שהיה ולא היה שם. בהתחלה שתקתי. היא דווקא "שמחה" לראות אותי אחרי כמה ימים שלא התראינו. שוב משחק שקרי שלה מולי. ומה אני אגיד לך.. היא משחקת מצוין. כמעט ממש אמיתי. היה לה קשה עם הכניסה הזאת שלי. כנראה ציפתה שאבוא בגעגועים, אושר, שמחה, רצון או לא יודעת מה. אחרי שתיקה שלי ונסיונות שלה להבין, התחילה הדיפה ואחריה התקפה. כמובן שלי אותה. בסוף גם הצלחתי להוציא אותה מדעתה והיא גם התקיפה אותי. ובין לבין, המילים השקריות שלה. שהיא אוהבת אותי. שאני יקרה לה. שזו זכות לטפל בי. שקרים ושקרים ושקרים. והכל בכזאת טבעיות. אמרתי לה שאני לא רוצה לשמוע אותה. ניסתה לדבר. לא רציתי להקשיב. לא יכולתי להקשיב. לא יכולתי לקבל. לא יכולתי להבין. כי מה אני אמורה להבין? שבשבת היא לא רצתה לראות אותי ופתאום היא נורא חיכתה לפגישה היום לראות אותי? שבשבת דיבר החלק השפוי שבה שלא רצה להתקרב ולבוא למפלצת והיום דיבר איזה חלק שלה? זה שנאמן כל כך להיותה מטפלת? זה שמחייב אותה להיפגש איתי כי בלו"ז יש לנו פגישה? החלק שרוצה להרגיע אותה בזה שהיא מטפלת מצוינת שעושה את מה שהיא צריכה ורוצה? האמת היא שהיא באמת מטפלת מצוינת. כל כך מצוינת שנפלתי בפח הפיקציה של טיפול. כמעט חמש שנים שהיו בהם רגעים אמיתיים בהם כמעט האמנתי לה שהיא לא חושבת שאני מפלצת. ובתוך כל זה, היא מצאה לה זמן להגיד לי שהיא יוצאת לחופש בקרוב. כל הפגישה לא הסתכלתי עליה, אף לא מבט אחד חטוף. כשיצאתי לא יכולתי לומר לה שלום. מבט בריצפה, פה שותק ורגליים סוחבות לשום מקום. לא יודעת מה לחשוב, להרגיש, להבין. אתה יודע דרור? מי שנולדה להיות מהלידה זונה, שרמוטה, מפלצת (ועוד) צריכה פשוט ללמוד לקבל את זה כמות שזה בלי לנסות לשנות את זה, בלי להכניס את עצמה לאיזו פיקציה של טיפול. אני צריכה להיות "גאה". אלוהים בד"כ נותן לכל אחד דבר או שניים "טובים". לי הוא נתן את כל הדברים הטובים. כמו שכתבתי לדוד ולמלי, אני במאסר עולם בתוך גופי ונפשי המפלצתיים המתועבים. וככה זה ישאר. עד החידלון. אין לי כח יותר דרור. פשוט אין לי כח. עייפתי מהכל, מכולם, ובעיקר מעצמי. אין לי כח לשמוע שקרים שאנשים טורחים להגיד לי על מי ומה שאני כביכול. אין לי כח שבכל פעם מישהו מצליח לפוצץ את הבועה שאיכשהו מנסה להגן עלי. אין לי כח יותר. ואני תוהה. למה אני ממשיכה ככה. למה אני לא עושה פעם אחת את מה שאני רוצה. את מה שאני חושבת שנכון וטוב לי. למה אני לא נותנת לעצמי את החנינה שאני כל כך רוצה. למה מפלצת צריכה להתרפס בפני אלוהים שיקח אותה. שיגאל אותה מהעונש שלה. וכן, אני יודעת את התשובה. זה בגלל שהעונש מגיע לה. מגיע לה את העונש הנורא מכולם. מגיע לה לסבול את עצמה כל הזמן. כל החיים. לחיות את העונש. לחיות אותה. אלוהים לא גואל מפלצות כל כך מהר. אלוהים לא ממהר לתת חנינה למפלצות. הלוואי שיהיה בי את הכוח לא ללכת יותר לטיפול. לפחות עד שתצא לחופש שלה. שתחזור. וגם אחרי זה. הלוואי שמישהו יקשיב לי, שאלוהים יקשיב לי. לבפנים שלי. הלוואי שיקח את המפלצת. אותי. עייפתי מחיי שקר, מניפולציות, משחק. עייפתי מחיי הזונה, השרמוטה המפלצת. עייפתי מעצמי. שמישהו יקח אותי מעצמי. שמישהו יוציא אותי ממני.

מאד נוגעת פנייתך. הבקשה שלך שהיא תבוא והתנגדותה נדמו לי כאדם הניגש לבחינה בקורס אותו לא למד ועוטף עצמו באות הכשלון. מדוע את עושה זאת לעצמך?נעטפת בכישלון לא לך מתבוננת בעצמך דרך משקפיים המעוותות את הווייתך.כמה עושר את עלולה לגלות בך כשתגשי "לבחינות הנכונות". (משא כבד..) בהצלחה.

לצוות שלום רב. יש לי אחיין בן 29,חולה סכיזופראניה. האיש מבריק מבחינה אינטיליגנטית,לומד במכללה,ממוצא ציוניו הוא גבוה,אולם הוא אינו מודע לעצמו.הוא חי בתוך עולם אוטיסטי לחלוטין,אין לו כמעט שום מגע עם אנשים (הוא עובד במשמרות ,ואינו מצליח לקיים קשר ישיר עם האנשים שעובדם איתו כבר שלוש שנים ברציפות,וגם עם האנשים אשר לומדים איתו) וכאשר שואלים אותו מדוע הוא לא מצליח לקיים קשר עם אנשים ,הוא ישר עונה בצורה שמאשימה אותם,ובונה תיאוריה שלמה סביב מה שהם עשו לו ,ולמה הם שונאים אותו,ולמה אף אחד לא מדבר איתו,ושהוא מסכן,ושכולם נגדו.כאשר המציאות היא שהוא אינו יודע לחשוב בצורה שונה,בצורה חברותית יותר,להיות חלק מהכלל. הבעיות החברתיות שלו נוגעות גם לחייו האישים,הוא אינו מקיים קשר עם אף אדם (הוא גר בשכירות עם שותפה,ואינו מסוגל לא להתרגז מכל דבר שהיא עושה,להתעצבן ולהאשים אותה בכל דבר רע שקורה לו). הבעיתיות היא שהוא אינו מודע לכך שהוא חי בהזיה,הוא עדיין חושב על אנשים מהעבר שלו,עולמו הפנימי הוא מאוד עשיר,הוא קורה המון,ויושב מרותק שעות על גבי שעות מול המחשב. אני יודע שבשיחה שנהלתי איתו הוא אומר שהוא חושב על אנשים,ובעיקר על המשפחה שלו,ושהם מאוד מעצבנים אותו,ושאנשים מאוד מרגיזים אותו.המשפחה מאוד מתוסכלת מכיוון שהיא אינה מצליחה לגרום לו להבין שהוא הוזה,ובעצם הוא כלכך בודד שהוא יוצר מציאות פנימית שהיא שונה לגמריי מהמציאות החיצונית. הוא מטופל מזה חמש שנים בטיפול פסיכולוגי,וטיפול תרופתי,מה שקצת עוזר לו,אבל אין שיפור וחזרה לאיזה שהוא מצב שאפשר להגדיר אותו כ"נורמלי". במקום לנסות ליצור לעצמו קשרים על אנשים ,הוא מסתגר בתוך עצמו,שומע מוסיקה,וקורא.הוא חי בתוך עולם פסיכוטי,שמכיל הזיות שמיעה,ראייה(הוא טוען שהוא הוזה,מה שבכלל לא נכון). אנחנו אובדי עצות,מה לעשות????? נשמח לתשובה. המשפחה המודאגת.

שלום לך, ההתמודדות עם מחלת הסכיזופרניה היא התמודדות קשה, הן לסובל ממנה והן למשפחתו כך שאני יכול להבין את הרגשתך. אחד הדברים הקשים ביותר הוא התהליך שיש לעבור והוא ההבנה שזו מחלה, ושכמו מחלות רבות היא מטילה הגבלות מסויימות על חיי האדם. הגבלות שניתן להפחית אותן במידת מה אך במקרים רבים לא ניתן להעלימם לגמרי. נשמע לי שהאחיין שלך מעדיף להסתגר משום שהמפגש עם אנשים, עם העולם מאיים עליו מעורר בו חרדה עצומה שהוא ייפגע,שכולם סביבו רוצים ברעתו. טיפול תרופתי ופסיכולוגי אכן מסייעים במידת מה אך הם אינם מעלימים לגמרי את המחלה. קצב ההתקדמות משתנה מאדם לאדם, נסו להבין את הקצב שלו, לקבל אותו ולא לנסות להאיץ בו כל עוד הוא מטופל. במקביל אתם יכולים לנסות ולפנות לייעוץ שיעזור לכם לקבל את המחלה להבין כיצד להתמודד עם זה. דרור

שלום אני עובדת סוציאלית במקצוןעי שעובדת עם נערות במצוקה... שאלתי היא האם אתם יכולים לכוון אותץי לאתר מסויםן שבו אני יכולה להיעזר בעבודה שלי ושיתן לי שיטות לטיפול בנערות במצוקה במיוחד נערות שעברו אונס או התעללות מינית????????? תודה

שלום לך, טיפול בכלל וטיפול בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בפרט דורש הכשרה שבעזרתה ניתן אמנם גם לשלב הבנה תיאורטית אך גם ניסיון קליני והדרכה צמודה. משום כך אני לא חושב שאתר אינטרנט יוכל לתת לך את המענה הדרוש. את יכולה בשלב ראשון לקרוא את הספר של ג'ודית הרמן "טראומה והחלמה" שנותן הבנה טובה על החוויה פנימית של נפגעות תקיפה מינית. אבל בהמשך הייתי ממליץ לך לפנות ולקבל הדרכה צמודה בעבודתך. בהצלחה, דרור

ניסית להירשם לאתר "פסיכולוגיה עברית"? אולי בפורומים שם תמצאי מענה.

הי עו"ס, :-) אתר המרכז מידע בנושא נקרא 'מקום' (חפשי בגוגל). אני מסכימה עם דרור, שקריאת חומר הנה רק חלק מההכשרה הנדרשת, אולם אפשר באמצעותו לקבל תמונה לגבי התחום, הסוגיות והתכנים העולים ממנו. מעבר לכך, לא פירטת באיזו מסגרת את עובדת. ביה"ס המרכזי לעובדים סוציאלים עורך הכשרות שונות (גם) בנושאים אלה. כדאי לבדוק אם תוכלי להשתלב בקורס מתאים דרך מקום עבודתך. בנוסף, אפשר כמובן גם לחפש הדרכה מאיש מקצוע שמתמצא בתחום. בהצלחה!

תנסי את אתר "מקום". אולי לא תמצאי שם ממש שיטות טיפול, אבל בהחלט תוכלי ללמוד דבר או שניים על הנושא ועל התמודדות של נפגעות עם טיפול.

שלום לך, התוכלי בבקשה למסור לי את מס. הטלפון / כתובת דו"אל שלך ע"מ שאצור עימך קשר ? מתעננינת בהסבה לעו"ס. תודה רבה על מענה מהיר. אורנה

לפני יציאתי לחופשה בת חודש אמרתי למטפלת שברצוני לסיים את הטיפול. אח"כ היא יצאה ל-שבועיים חופשה. חזרתי לפגישה נוספת ואמרתי לה שאני מבקשת לסיים את הטיפול, היא אמרה את מחליטה, החלטתי להפסיק לבוא ותגובתה - לא ציפיתי. נשמע מקולה קצת כעס . הפרידה נעשתה לא כפי שציפיתי אני ,חזרנו לפגישה נוספת כדי ליישר את ההדורים ובכל זאת לא הכל היה חלק. הקשר בינינו היה טוב היתה כימיה אבל הרגשתי שהגענו לקו הסיום. מרגישה שהכל נשאר פתוח ודברים לא נסגרו. האם יש טעם ליצור קשר לאחר שאבק הכעס יחלוף? או לתת לזמן לעשות את שלו. תודה על התשובה.

רעיה שלום, סיום טיפול הוא דבר לא קל, הוא מעורר רגשות שונים, בדומה לפרידה מאדם קרוב. כעס לעיתים קרובות מעורב בפרידה. מדברייך אני מבין שאת חשה שהמטפלת כועסת עלייך, וייתכן והיא באמת כועסת, או פגועה. אבל מה את מרגישה לגבי הפרידה. האם את יכולה להבין מדוע בחרת לסיים טיפול שלדברייך היה משמעותי דווקא לפני נסיעתה לחופשה. האם ייתכן יש קשר לכך שהיא נסעה לחופשה של חודש. האם לעיתוי הנסיעה שלך מיד לאחר מכן יש קשר לכך? ולבסוף, האם את מבינה מדוע משהחלטת על סיום רצית או קיווית לעשות זאת באותה פגישה. ללא עיבוד של הרגשות ושל הטיפול? אני לא יודע את התשובות לשאלות הללו אבל נראה לי חשוב שהן יהדהדו קצת ויינתן להן מקום. הן גם יכולות לתת לך מענה כלשהו לשאלה מה לעשות כרגע, האם לברר האם היא כועסת באמת ומדוע. לברר האם בך יש גם חלק שמתקשה עם הפרידה ומעוניין להישאר בקשר כלשהו. לברר האם גם את חשה פגועה ממשהו. אלו דברים שכאמור את יכולה לברר עם עצמך או לבקש לברר איתה בטיפול. דרור

אני בת 36,אם ל-2, בשנתיים האחרונות סובלת מפעילות יתר של בלוטת התריס. בשיחה ארוכה שהייתה לי עם הומופטית הוסבר לי שהמחלה פורצת על רקע ריגשי, אכן בתקופה ההיא עבדתי בעבודה שאימי הייתה הבוסית שלי, מייד עם כניסתי לעבודה התבשרנו שיגיע פיקוח לכל הצוות ,עובדה אשר הכניסה מתח וחרדה לשתינו (לי ולאימי)במיוחד שלא עסקתי ממש בתחום שאותו למדתי בצורה אקדאמית, אנשים שהיו צרכים לדעת שאני ביתה, ידעו והיתר לא, עובדה שהקשת עלי מכוון שאני מחשיבה עצמי לאדם ישר. אימי תרגמה את מבטי\התנהגותי כאדישים, עובדה לא נכונה משום שאנחנו מתנהלות אחרת, בסופו של דבר הצלחתי מאוד, יצרתי קשר טוב עם האנשים עימם עבדתי וקיבלתי ציון לשבח על עבודה שהגשתי.(יותר מאימי, עובדה שנראה לי שגרמה לה לא להגיש עבודה שנה לאחר מכן לפיקוח, הרחתי חוסר פירגון מלא מצידה, אבל זו כבק בעיה אחרת). דודתי, כלומר אחותה יעצה לאחותי ולי ללכת ולדבר עם אימינו, מתוך אמונה שהשיחה תיהיה בונה,מתקנת זורמת. מצאנו את עצמינו בחזית של מלחמה בעימות מאוד לא נעים, אימי התנהגה כקטגורת ,היא הזכירה דברים מהעבר לא רלואנטים, היא הסבירה כמה קשה היה לגדל אותי וכמה הייתי צריכה ליתמך בה בשלבים שונים בחיים, מבחינה ריגשית. היא הזכירה שבגיל צעיר מאוד בשנה מסויימת היא הסכימה שאהיה חברה של ילדה דחוייה בכתה, כי הילדים לא רצו אותי, דבר שהמחיש לי את רוע הלב בשיחה שכן אין לי טראומות חברתיות מהילדות, בנעורי היו לי את החברות שלי ,לא הייתי מלכת הכתה, אבל מלבד תקופה קצרה שהייתי ילדה מלאה , אני זוכרת הרבה טוב בנושאים חברתיים עם בנות ובנים. אימי ואני מתקשרות במיוחד סביב מחלות שלה\שלי ובדיקות רפואיות ופחדים. היא דומיננטית שתלטנית .אבי אדם חלש שאינו יודע ליצור קשרים חברתיים, לחוץ ומעצבן למרות שנאמן למשפחתו. אני רואה שאימי מעוניינת להתקרב, במיוחד בשנה הקרובה לפני יציאתה לפנסיה,אני מפחדת מהמפגשים והשיחות בניינו. לא רוצה ליכנס לעימותים ויודעת שאני לא אשנה אותה. אני עוסקת באמנות,מציגה תערוכות וזוכה לציניות כשהזמנתי לפתיחה של תערוכתי מצד הורי. לי היה ברור כמו שהשמש זורחת שהורים צריכים להגיע לתערוכה של ביתם, לפתיחה. אימי הגיע בסופו של דבר, אני שומעת אותם "משויצים" בי לפני זרים, אז למה הם לא מתנהגים אחרת איתי, למה כל דבר נקנה בקושי ומדוע היחסים עכורים כל כך, מדוע אנחנו "מתגבשות" רק לפני בדיקות. אני מנסה להתעלות ולהבליג ומוצאת נחמה בעשייה יצירתית במסגרת אמנותית שאני נמצאת עם זרים, אני חברותית, טוב לי עם חברים שיצרתי לי עם השנים. האם אימי מתוסכלת מאבי, מחייה?אולי מות אחי לפני 26 שנה משפיע וייצר בה פחדים וגם בי כמה?\אמה החולה שנפתרה לפני כשנתיים. אני זוכרת שחזרתי עם אבי בכתה ז' מיום הורים והוא אמר שאמרו שאני נבונה היא אמרה: שיפסיקו להגיד לי שהיא חכמה, היא לא כ"כ חכמה וכשבכיתי פעם על משהו שאבד, היא אמרה "אפילו על אחיך לא בכית ככה" במקביל הורי עזרו לי לפרק ולהעביר את תערוכת היחיד שלי,מכוון שקשה לי בריאותית, אימי הציעה לי ושמחתי על העזרה. אולי תוכל להסביר לי את יחסי השנאה-אהבה האלה? כרגע אני לפני 2 תערוכות קבוצתיות ויודעת שאם הזמין אותם והם לא יגיעו אפגע בטח שפחות כבר התרגלתי, אני מנסה להתנחם ב"תיקון" שאני מעבירה לבנותי, אני מנסה לגדלם עם בטחון בעצמם ובדרכם, עם פתיחות, בלי חרדות. אני יודעת שהם מקסימות וטוב לי איתם.

שלום לך, אני מבין מדברייך שעיקר הקושי שלך הוא מול אימך למרות שייתכן ואת כועסת גם על אביך על שאינו חזק מספיק ותומך בך מספיק. הקשר שלכן נאה כקשר מורכב מאוד, מהמעט ששמעתי אני חושב שהיא מאוד חשובה לך, ונראה לי גם שלמרות הכל גם את מאוד חשובה לה. את האכפתיות הזו אתן מצליחות להרגיש ולהראות סביב בדיקות רפואיות. זו הדרך בה אתן מצליחות לתקשר ואני תוהה מדוע דווקא כך. ייתכן ורק אז אחת מכן יכולה להראות חולשה ולבקש עזרה מבלי להרגיש מושפלת ומבלי שהאחרת תצטרך להראות שהיא שווה יותר. בעיקר כך נראה לי לאמא קשה להראות פגיעות. היא גאה בך מן הסתם כפי שהיא מראה לאחרים, אך מולך היא חשה אולי פחות טובה, קטנה יותר. מאוד יכול להיות שלא ניתן לשנות את אמא. אבל השאלה היא האם את יכולה להצליח למצוא עם עצמך דרך אחרת להרגיש מולה. לבין מה קורה לך, להבין מדוע את יכולה להראות לה פגיעות רק מול מחלות, ובעיקר להבין כיצד את מתמודדת עם המצב ביניכן. את יכולה לעשות זאת לבד או בעזרת איש מקצוע אבל חשוב שתנסי לעשות זאת. דרור

שלום, אני בת 26, סטודנטית רווקה, כיום אני במערכת יחסים עם בחור מדהים שאוהב אותי ואני אותו, וזאת לאחר מערכת יחסים נוראית שהיתה לי עם האקס שלי, אשר נפרד ממני לאחר שטיפלתי בו וסעדתי אותו בהיותו חולה ובמשך 3 שנים היינו בקשר אובססיבי מצידי של אהבה חולנית, וכי היום מזה שנתיים שאיני מאוהבת בו כליל ומאושרת מכך, האקס שלי נפרד ממני בצורה מאוד אכזרית אשר השאירה בי פרנוייה שהנינה זה הולך לקרות לי שוב, הקשר בינינו התחיל לדעוך וכששאלתי שוב ושוב הוא שידר עסקים כרגיל ואז ביום בהיר אחד נפרד ממני ולמחרת שכח מקיומי ונעלם לי במשך שנה, ובנוסף אני בת יחידה להורים גרושים מאז היותי בת 10, אבי ואני עד הגעתי לגיל 18 היינו מסתדרים מצויין ומגיל 18 ועד היום מזה 8 שנים אנו בקשר מסוג און אנד אוף, מנתקים קשר או מחדשים, וניתן לומר כי אבי "נוטש" וחוזר וכך שוב ושוב וזה מבלבל אותי מאוד כי אין לי כח אליו יותר. בן זוגי הנוכחי בחור כארז, צנוע ושלו בדיוק מה שחיפשתי כל חיי וכי יש לי התחושה כי הוא מעין פיצוי על כל הסבל שעברתי בשנים האחרונות, הוא כרגע מתגורר במשך חמישה חודשים בחו"ל לצורכי עבודה זמנית וכי אנו נפגשים מידי פעם בארץ או בחו"ל ומדברים כל יום בטלפון. אני מאוד אוהבת אותו ושמחה שנכנס לחיי אך חיה בפחדים בכל דקה פנוייה שהנה הוא כבר לא אוהב אותי או יורד לו ממני והנה המערכת יחסים שלנו דועכת, מספיק פעם אחת שישכח לסמס לי או ירשום אסמס קצר ואז אני נכנסת לפחדים ופרנוייה ובטוחה שברגע שאנחנו נפגשים אנחנו נפרדים וכי נפגשנו מאז וממש לא היה זכר לאותן פרנויות וכאשר הוא חוזר לחו"ל הכל חוזר לי מחדש, ולא משנה מה שהוא עושה אשר מוכיח לי שהוא אוהב אותי, זה לא משכנע אותי שהכל בסדר בינינו עדיין, אני מרגישה שצריך שיגידו לי כל דקה פנוייה "הנה אני אוהב אותך" כדי שאהיה רגועה, וזה לא בסדר, זה לא בריא, אני משתגעת מזה וכי חבר שלי לא יודע מזה דבר. מיותר לציין שכסטודנטית לפסיכולוגיה שאיבחנתי את עצמי כבעלת חרדת נטישה, אך כמו שאומרים... הסנדלר הולך יחף... ואיני יודעת כיצד לעזור לעצמי ולהינות מהמערכת היחסים הזאת ומפירותיה... אשמח לעזרה מעמקי נשמתי, בברכה, מיכל

מיכל שלום, זו חוויה קשה מאוד לחיות בהרגשה שכל יום אדם יקר לך מאוד עלול לעזוב אותך. אני מבין מהדברים שלך שחווית מספר אירועים של נטישה עם אנשים שונים ומסיבות שונות. ייתכן שבעקבות אירועים אלו, ואוליי אירועים קודמים להם, הפנמת שנטישה היא לא רק אפשרות אלא היא גם בלתי נמנעת. וכל שנותר לך לעשות הוא לאתר את הסימנים המקדימים. וזה מה שאת עושה, גם בקשר הקודם וגם בקשר הנוכחי מחפשת את הסימן הראשון לנטישה, בטוחה שהיא תגיע. הדבר היחיד שיכול להרגיע זמנית היא אמירה מפורשת שלו שהכל בסדר. אבל זה זמני בלבד. אני חושב שלא במקרה לא פנית עדיין לטיפול, טיפול טומן בחובו את הדבר ממנו את חוששת להיקשר ואז להינטש. אבל אולי דווקא משום כך את חייבת לעצמך להצליח ולהיכנס לטיפול. לנסות ולעבד את ההפנמות המוקדמות שלך, ולהפיג את חרדותייך. דרור

אני בן 46 מטופל אצל פסיכולוגים כבר משנת 1998 . במשך כעשר שנים ויותר עברתי אצל כמה פסיכולוגים והיום אני יכול להכריז שפסיכולוגיה זו אשלייה גדולה..אני אדם חסר ביטחון עצמי, הססן ומתלבט כרוני ובמיוחד בפני החלטות גורליות.. מייסר את עצמי ברגשי אשם ובדאגנות יתר.. איני יכול להתמודד עם הבעיות ומנסה לברוח מהן. אני גדלתי אצל שני הורים סמכותיים מאוד: אבי ואחי הבכור שהיו מפחידים ואלימים ובמיוחד האח.. אמי יצור חלש שהייתה מפחדת נורא מאבי .. אני זוכר את עצמי כילד שעושה את הכול כדי לרצות את כולם.. גם כמבוגר.. גם האישה שהתחתנתי עימה(אשתי כיום).. דומה מאוד להם.. היא דומננטית והיו לנו מריבות רבות ובחודשים האחרונים היא תבעה אותי במשפט ובמשטרה ובסוף לא הצלחתי להתגרש ממנה.. הייתי חלש לקבל החלטה.. במהלך כל הטיפולים שלי אצל הפסיכולוגים לא השתפרתי.. הייתי קשוב להם וביצעתי את כל מה שביקשו ממני לעשות: דמיון מודרך, היפנוזות, הרפיות (כל זה במהלך המפגשים ומחוץ להם), כתיבת הדברים על נייר, כתיבת מכתב אבל לאחי מה אני מרגיש כלפיו בשל התנהגותו כלפיי בהיותי ילד ועל מה אני סולח לו ועל מה לא. עשיתי את כל התרגילים שהיו מבקשים ממני ושום דבר לא עזר.. היום אני מאוד מתוסכל מהפסיכולוגיה והפסיכולוגים.. אני מרגיש שהכול מלאכותי לא פותר בעיות עמוקות.. אני ממשיך להיות חסר ביטחון עצמי, הססן עד מוות, מייסר עצמי ברגשי אשם,, מבטל את עצמי לטובת האחרים, איני יכול להתמודד עם בעיותיי ובמיוחד כשמדובר בבעיות גורליות כמו המשך הקשר עם אשתי.. לאן לפנות עכשיו.. מה לעשות.. אני חושב לשים קץ לחיי ולהתפטר מכל העולם הזה.. אנא עזור לי..

דני שלום, קראתי את דברייך ואני מבין מדוע אתה חש ייאוש. אתה מרגיש שדבר לא השתנה בך למרות שהשקעת עשר שנים בניסיון לשנות את עצמך, להפוך פחות הססן, להעלות את הערך העצמי שלך בעיני עצמך, ולהפסיק לרצות אחרים, למצוא מה חשוב לך ומה אתה רוצה וכיצד אתה רוצה להשיג זאת. רק בקריאה שנייה שמתי לב למשהו שנראה לי חשוב. אמרת שעשית בטיפולים כל מה שביקשו ממך, כל מה שאמרו לך לעשות. ונראה לי שגם בטיפול, במקום ששמור לך ורק לך, הרגשת גם כן צורך לרצות את המטפלים. לעמוד בדרישותיהם ככל האפשר ובכך גם שיחזרת דפוסים מהעבר אך ללא שהם עובדו או דוברו. אני חושב שזהו נושא חשוב בהווויה שלך, הצורך לרצות. נראה לי חשוב שתיתן לו מקום בטיפול, אולי טיפול שונה הפעם, טיפול פסיכודינמי. טיפול שבו תוכל לדבר גם על מה שקורה בינך למטפל וכיצד זה משחזר דפוסים מהעבר. טיפול שאולי דרכו תוכל להרגיש פחות צורך לרצות ואולי גם יכולת למצוא מה באמת אתה רוצה. אז אני חושב יהיה לך גם קל יותר לדרוש את זה. דרור

הי, אני בחופשה מהטיפול חודש, אני לא בארצ ומתגעגעת מאד. מרגישה את החוסר בטיפול. אך נבצר ממני לחזור וכשאני אחזור המטפלת תהיה בחופש. רוני

שלום רוני. כאבי הפרידה, הגעגועים, והרצון לקשר, עוברים חזק בתיאור הקצר שלך. אני מתארת לעצמי שדיברתם והתכוננתם לפרידה הזו, ועם זאת נראה שהיא קשה ביותר... האם קשה משדמיינת? הגעגועים, כפי שכבר כתבתי היום בפנייה אחרת, הם סימן טוב, משמח, לקיומו של קשר חי, משמעותי, קרוב, ואין זה מובן אליו... ושוב, גם כאן, אני מקווה שאת (או אתה???) מצליח להחזיק את קולה של המטפלת בתוכך, ולהרגיש שלמרות שפיזית אתם עדיין לא ביחד, הרי שקולה ודמותה מוכרים ומוטבעים בך מספיק כדי שתוכל, רגשית, לחוש פחות לבד. חופשה נעימה מלי.

לפעמים סיגר הוא רק סיגר. אכן הבחנה מעניינת ונכונה. ובהחלט מוצא של כבוד... למטפלים בלבד! כל מילה נבחנת מתחת לזכוכית מגדלת, שלא לדבר - שומו שמיים - על פליטת פה אומללה (שעשויה לנבוע מעייפות פשוטה, למשל. ואז ברור שחייבים לנתח את העייפות לעומקה, וגם לאורכה ולרוחבה). אבל כשהיא אומרת משהו בהיסח הדעת, אולי מתעסקת עם משהו תוך כדי שיחה... לא, זה בסדר - זה הסיגר המפורסם של פרויד. ברור שטיפול זה לא בדיוק עסק שיוויוני... אבל לפחות אפשר להתחלק קצת בסיגר הזה, לא? למה לה מותר להיות סתם עייפה, אבל אצלי זה תמיד "סתם" עייפה? פליטות פה יש לה בשפע... אבל אני לא סופרת ולא מתעכבת על זה בכלל. אני יודעת שאם אתעכב על זה, ציטוט הסיגר המפורסם יצוץ ויגיח במהירות האור.

שלום לך. המכתב שלך מעלה כמה מחשבות מעניינות. ראשית, את מדברת על הפרשנויות והמשמעויות הניתנות לדברים בטיפול, תמיד, בחוויתך, כלפייך. תהיתי מדוע הפרשנויות והמשמעויות הללו נחוות כהתקפה, כאמירות או תגובות שמקטינות או מבקרות אותך, ושהיית רוצה שגם המטפלת "תרגיש איך זה". בנוסף, אני שומעת ממך כמה מבלבל המקום שבו את וחוויותיך הרגשיות זוכות להיות במרכז תשומת הלב וההתבוננות, ובמקום להיות נעים ומתבונן, הופך להיות מתקיף ומכעיס. את כועסת על כך שאין הדדיות, במקום שבו את מוזמנת לתפוס את הבמה. אני תוהה מה בהזמנה הזו כה קונפליקטואלי עבורך. ולסיום, תהיתי האם את יכולה לשתף את המטפלת שלך בתחושות הללו, ולנסות ביחד איתה להבין את מקורן ואת האופן שבו, אולי, הן משחזרות בחדר טיפולים. וגם, אולי, תוכלו לחשוב או להיות בדיאלוג על התפקידים בקשר שלכן. בהצלחה מלי.

שלום דר' מרקביץ, שמי רונן, יש לי בעיה בלהחזיק מערכות יחסים , כאשר אני נמצא עם בחורה יותר מ 5-6 חודשים אני מתחיל לחפש סקס במקום אחר , כלומר כאשר אני יוצא לפאבים אני רואה בחורות ומעוניין בחברתן ואם יתאפשר גם סקס איתן, אני לא חושב שהיה קיים מצב בו הייתה לי חברה וכשנשאלתי אמרתי שיש לי, תמיד השארתי את הדלת פתוחה לסקס מבחורות אחרות, הדבר נראה אצלי כמו דפוס התנהגותי, הורי נשואים, אנא אל תגידי לפנות לטיפול מכיוון שאיני יכול להרשות לעצמי הוצאה שכזאת כרגע ולכן אשמח אם תוכלי לתת לי עצה מעשית לעניין , יכול להיות שעוד לא פגשתי את בחורת חלומותי ולכן אני חושב מחשבות על בגידה, אני גם איני סומך על בת זוגתי (כאשר ישנה אחת כזאת) וכאשר היא יוצאת עם חברים אני תמיד מכניס לראש שאוליי היא בוגדת בי, מחכה לעצתך תודה רבה!. אלמוני

שלום רונן. אתה מתאר עיסוק בבגידות בתוך זוגיות, וחוייה, ממשית או מדומיינת, של בגידה בבן הזוג, הן מכיוונך והן מכיוונה של בת הזוג שלך. בגידות בזוגיות הן נושא רחב ורציני, והגורמים לו רבים, אך אינדיבידואלים, ולכן הייתי מציעה לך לנסות לבדוק מה המשמעות של קשר זוגי, מחד, ובגידה מאידך, עבורך. האם הבגידה באה ליצור מרחק במקום שהקירבה עבורך הופכת בלתי נסבלת? במקום שבו האינטימיות מלחיצה? במקום שבו אתה חש שחסר ריגוש או עניין? האם הפחד מבגידה של בת הזוג באה מתוך חוסר אמון? קושי לחשוב שמישהי רוצה אותך ונשארת איתך? פחד מנטישה? השאלות הללו יחייבו בדיקה עמוקה ויסודית של תפיסותיך, המודעות והלא מודעות, לגבי מערכות יחסים. איך אתה תופס את עצמך ואת האחר בקשר, ומה בתפיסה הזו הופך את הבגידה לפתרון ראוי (אם כי, כמובן, מעורר מצוקה). אתה יכול לבדוק זאת לבד, אך כמובן שהדרך הטובה והיעילה לעשות זאת היא מול אדם נוסף, שיעזור לך לבחון ולבדוק את הדברים לעומקם. טיפול אינו חייב להיות יקר, ויש בהחלט חלופות זולות או ללא תשלום שכדאי לך לברר. כמו שנדמה פעמים רבות, גם כאן אני תוהה האם האספקט הכלכלי שמונע ממך טיפול אינו מסתיר מאחוריו פחד מקשר, ממחויבות וממפגש עמוק עם מקומות בנפשך שאולי מעוררים חרדה. בהצלחה מלי.

היי מלי, אני בטיפול קרוב לארבע שנים (!!!), בין השאר בגלל הפרעת אכילה שנמצאת, לסירוגין, במקום מרכזי או פחות מרכזי בחיי. קשה לי קצת להסביר את זה אבל זה מרגיש לי שהדיבור שלי על הפרעת האכילה משעמם את המטפלת. אני מכירה היטב את המשפט הנצחי "האוכל והפרעת האכילה הם הסימפטום לבעיה ולא הבעיה" על כל צורותיו, ולפעמים אני מוכנה לקבל אותו ולהסכים, אבל הפסיכולוגית לא אמורה לעזור לי להתמודד עם כל הקשיים? ואם אני עוברת תקופה קשה גם בהיבט הזה, זה לא משהו שאני אמורה להביא לטיפול? הכוונה שלי היא לא לעיסוק בנושא הכללי של הפרעת האכילה, ולקישורו לדברים אחרים שאנחנו מדברות עליהם (כי את זה היא אכן עושה), אלא לכך שאני אוכל לדבר על הקושי היומי, הספציפי, הנקודתי ולא רק על התמונה הגדולה, כי בעצם זה הקושי הגדול - ההתמודדות היומיומית - ולא העובדה שמודבקת לי תווית של מחלה מסויימת! אני יודעת שבתקופה הארוכה של הטיפול היא שמעה ממני משפטים מסויימים (ואני מניחה אף מעצבנים או מתסכלים) אינספור פעמים...... אבל בכל זאת - זה מרגיש לי כאילו אני משעממת אותה והיא תמיד מנסה להסיט את נושא השיחה לדברים אחרים.... האם זה בגלל שהפרעות אכילה אינן הפרעות "נפשיות" אמיתיות, ובגלל זה פחות מעניין אתכם לעסוק בהן? האם אני המאסתי את עצמי עליה בגלל השינון הבלתי נגמר של אותם משפטים? אני מעדיפה פשוט לא לדבר על זה, כדי לא לשעמם אותה.....ואני חושבת שזה לא אמור להיות ככה... מה דעתך?

שלום עדי. את מספרת בפנייה שלך על הרצון שלך לשתף את המטפלת בחלקים היומיומיים, הקונקרטיים, של הבעיה שמטרידה אותך, ועל החוויה שלך כי הנושא משעמם את המטפלת, וכמעט לא רלבנטי היות והוא סימפטום ולא הבעיה עצמה. התחושה הזו היא ודאי לא פשוטה. הרי במהותו, הטיפול הוא מקום שבו אמור להיות לך מרחב, שמשמעותו יכולת לגעת ולהיות בכל נושא, להרגיש חופש לדבר (וגם לשתוק) ולהיות יחד בכל מה שאת מוצאת לנכון, הן ברמה היומיומית, והן ברמה העמוקה, שנותנת משמעות ופשר לדברים (ואגב, כמובן שאין סתירה בין השנים, ולא צריך לבחור. בטיפול בודאי היית רוצה להצליח להיות בשני הרבדים הללו). עם זאת, שאלתי את עצמי מדוע כ"כ חשוב לך לא לשעמם את המטפלת שלך, ומה גורם לך לרצות אותה (בחוויה שלך כמובן, שהרי אין לנו את נקודת המבט של המטפלת שלך) ולוותר על המקום שלך, על החופש והמרחב של הטיפול שלך. יש לי הרגשה שהדפוס הזה מוכר לך - הנכונות שלך לצמצם את הצרכים והרצונות שלך, כדי להיות "ילדה טובה ואהובה". זה ודאי גם רלבנטי להפרעת האכילה ממנה את סובלת. אני מציעה לך לפתוח את הנושא בטיפול ולהעלות אותו לפני המטפלת שלך, הן כדי להתמודד באופן ישיר עם החוויה הזו מול המטפלת שלך וכך להרגיש נינוחה ומוכלת יותר בטיפול, והן כדי לחשוב ביחד ולעבוד בטיפול על מהות ושינוי הדפוס הזה.. בהצלחה מלי.

מלי תודה על התשובה שלך, אבל אני אשמח גם לתשובה יותר קונקרטית: האם גם את, בתור מטפלת, חושבת שנושאים אלה אינם רלוונטיים? האם גם החוויה היומיומית של אדם הסובל מדיכאון, למשל, היא שולית לעומת הגורם לדיכאון? ואחזור על שאלתי בהודעה הראשונה - האם יש משהו בהפרעות אכילה שנתפס בעיני פסיכולוגים כבעיה פחות "נפשית", או גרוע מכך - כמשהו שאין טעם או יכולת להתמודד איתו? אחרי הכל, הטיפול הוא אכן טוב וחיובי עבורי, אבל קצת קשה להתעלם מהעובדה שבאתי אליו עם בעיה אחת מרכזית וקשה לי לראות איך היא תיפתר ככה....

מכיוון שמסתמן שמלי לא יכולה להיות כאן בימי חמישי, אולי כדאי לכתוב זאת בהודעה למעלה שהפורום לא פעיל בימי חמישי? תיאום ציפיות הוא מאוד חשוב. דנה

היא דוקא כן כאן בימי חמישי - מוקדם יותר בשעות הבוקר. אל תקלקלי לה, היא משתדלת להיות בסדר... אגב - האם מישהו שם לב לדמיון בין סגנון התשובות שלה ושל דרור?

שלום. אכן, כמו שציינת ושמת לב, אני כאן בימי חמישי בבוקר. ולענין הדמיון לדרור. בהחלט מעורר מחשבה... והאסוציאציה שלי למה שכתבת הייתה דווקא סביב תינוקות שרק נולדו. התגובות הראשונות הן הרבה פעמים "כמה הוא דומה ל...", אולי כי כשמישהו עוד זר ולא מוכר, יש לנו צורך להפוך אותו לפחות שונה ואחר, יותר ידוע וברור לנו. כנראה מבהיל או מבלבל מדי להשאר במקום של זרות, אחרות, אי ודאות. כנראה מתוך אותו הצורך, גם אני, כמוך, תוהה "למי אני דומה", ומקווה שאהיה דומה ושונה בדרכי... להתראות מלי.

שלום דנה. יחד איתכם, גם אני מתרגלת למקום החדש הזה, מנסה לבדוק את הדרך שהכי מתאים ונוח לי. אני מרגישה שאני עדיין בודקת, מרשה לעצמי עוד לא לדעת, ולכן גם לא ממהרת לקבע עובדות. כרגע אני מוצאת את הבקרים כשעות שנוח לי יותר לענות עליהם, ואני עונה בימי חמישי ושישי בבוקר-צהריים, ושוב עונה ביום שישי בערב, לפניות שמתקבלות עד סיום המשמרת. אני ערה לכך שכנראה את התרגלת למענה בערב, ולכן נדמה כאילו אינני כאן בימי חמישי, אך אני לגמרי כאן, קשובה ומחכה לפניותכם... ובפנייה שלך את מזיכרה לי שוב את החשיבות של הקביעות והודאות, וכמה קשה התחושה שמשהו נותר לא ברור, לא ניתן לניבוי. להתראות, מלי.

אף פעם לא היתי טיפוס די חברותי, יש לי מספר חברות שאני בקשר איתם ולא היתי זקוקה לאנשים סביבי כל הזמן (היתה לי פעם חברה די קרובה בילדות- והיא די אכזבה אותי)כנראה שאני פוחדת להתקרב לאנשים ובדרך כלל , אני בקשר עם אנשים במקום עבודה וכשאני עוזבת אני חותכת קשרים עכשיו עבדתי בעבודה כ 4 חודשים ופיתחתי קשר חברתי עם אנשים שם עם אחת מאמינה שאני אהיה בקשר ושאר אנשים הספיק לי להיות ביחסים חברותיים בעבודה עכשיו פוטרתי ואני מרגישה שעניין חברתי די חסר לי( מדוע) אני נשואה ובהריון

שלום לך. את מספרת על קשיים חברתיים ועל תחושת בידוד מגיל צעיר. כפי שכתבת, אכן נשמע שיש משהו מאיים ומסוכן עבורך בקשרים. סביב תחושה של סכנה וחשש הרבה פעמים קל לוותר על הצורך, להגיד ש"לא משנה, עדיף ככה". נשמע שאת מכירה את הקול הזה, הקול שרוצה ללמוד לחיות בלי חברים, בלי קירבה. ובכל זאת, את מוטרדת מכך ובאופן לא ישיר מספרת שהיית רוצה אחרת. יתכן שהזוגיות וההורות הקרבה מחדדים את הצורך הזה בתוכך, את הכמיהה לקשר עם מישהו שיוכל להיות שם בשבילך - פיזית ורגשית, ושאיתו תרגישי יותר שייכת, יותר מובנת, פחות לבד. אני תוהה האם את מבינה את מקור הקושי בקרבה כזו. יכולות להיות לכך סיבות שונות, שחשוב לברר לעומק כדי לעזור לך ליצור דפוס פנימי וחברתי חדש. חשוב שתבררי היכן ולמה למדת שקשר הוא מקום מסובך, מסוכן, מבהיל, שאולי עדיף להמנע ממנו. טיפול יכול להיות מקום מוצלח לבירור כזה, שכן תוכלי גם לברר שאלות אלו (ונוספות שוודאי יעלו), וגם להתנסות ביצירת קשר, שיספק לך חוויה אחרת, רגועה ונעימה, ויעזור לך לשנות את תפיסתך לגבי קשרים ולגבי עצמך בתוך קשר. הרבה בהצלחה, מלי.

איך מסבירים מהם אלו תחושות. איך מכניסים למילים את המשמעות של הנפש... איך אפשר להסביר כאב, אהבה, אושר, שמחה, תמהון, חוסר הבנה, תחושה, שנאה, עוצמה, רגש, - במילה.. איך אני אדע שמה שאני מרגישה עכשיו בפנים יעבור החוצה כמו שאני רוצה שיכירו בי..? שיראו אותי.. ? שיווחו את הכאב לב הזה יחד איתי.. שיראו את הרוחות שלוחשות לי.. וינשמו את החוסר אוויר הזה.. שיבינו את מי שאני.. שירצו אותי... שיקחו אותי.. שישאו אותי על כנפי השלווה, האור, ההילה.. שלא ארגיש עוד בודדה.. שלא אחשוב שאולי אני נכנסת לתוך עוד 'חדר' של חיים כי אני כל כך רוצה שקירות יעטפו אותי.. כי אני רוצה שיחזיקו אותי.. כי נמאס לי כבר להיות לבד.. אבל אני לא.. ועכשיו כן.. בתוך בלב.. הנפש.. העמקות שבישותי.. אני לא לבד.. אבל מרגיש כן.. אני איתי, עם עצמי, עימי.. אבל גם עם הדמעות שבי, גם עם החור הכואב הזה של הלב.. גם עם האור וגם עם החושך... תוציאו אותי.. תושיטו לי ידיים.. תחיכו אילי.. תרצו בי.. אני כבר לא רוצה להחליט, להוביל, רוצה להיות.. לחוות.. לנסות.. להתהוות.. לא רוצה להמשיך להעמיד את עצם הזנב.. רוצה להתנמס.. להיות מים.. לזרום... לנוע.. לרקוד.. לתת.. לקבל.. לעצור ולנשום אווייררררר.. אור..להרגיש את הרוח מלטפת את פני, לראות את הפרחים, לנשום אותם... ללטף אותם.. להנות מהשמש, לנוח, להניח את הראש, לתת לאלוהות וליקום ללטף לי את והשיער, לחיות את הרכות.. להיות הזרימה עצמה, להיות הבריאה... להיות נפש בריאה.. להיות באהבה.. להיות הרגיעה.. לא לדאוג, לא רוצה עצב (((((((((((((((אאהה..?))))))))))))))) לא רוצה ((((((((((מממהה?..)))))))))))) מה ...???? נותנת לבלבול עכשיו לזרום.. יחד עם החנק.. המחשבות שלא בדיוק ברורות.. הריק המלא הזה.. הכל כך מלא הזה.. רוצה לבכות.. וחונק.. אולי חצי בוכה.. דמעות יפות.. אמיתיות.. לא נשפכות.. תקועות אבל זורמות (גמני לא מבינה..) רוצה לחיות.. רוצה לכבול רוצה לחיות רוצה לכבול רוצה לחיות רוצה לכבול.. ר-ו-צ-ה ל-ח-י-ו-ת ! ! !........... ((((((((((((((((((((((באמת??????????מסכימה ב-א-מ-ת????????)))))))))))))))))))))) אני צריכה למתוח את כל הגוף.. להשתחרר.. להתמסר.. לדעת שהגוך שלי פה.. ומותר לי לחיות.. אני לא צריכה לסבול כדי לחיות.. אני לא צריכה לסבול כדי לאמר שאני בחיים.. אני רוצה להצליח להצחיק את הכבד שלי, להצליח ללטף את הכעס שבי, לגעת בתחושות שלי... די כבר.. הגוש הזה בגרון שלי.. זהו.. נגמרו לי המילים.. כי עכשיו כל מה שנשאר אלו התחושות.. אלו התחושות.. לכי תסבירי.. יבינו..? ומה בסוף יקרה..? חוזרת עכשיו להיות בתוך עצמי.. בתוך החלל הזה.. זה שאי אפשר להסביר.. תנסו להבין אותי.. תנסו להיות איתי... תנסו... מסכימים...?.. מנסה לא להתבייש לבקש.. מנסה לשם שינוי לאמר לעצמי את מה שאף פעם לא 'הורשתי'.. לבקש את מה שכל אדם צריך ורוצה בתוך החלל הזה של העצמי.. מנסה... אבל איפה האוויר...או שזה מה שאני אומרת לעצמי.. אבל די לדיבורים.. די למילים.. רוצה לחזור לתוך עצמי... לתחושות האלה שבי.... קונכיה שלי... מסכימים...???...

שלום נילי. את נוגעת בכתיבתך בכמיהה לקשר, ברצון שיראו, שיבינו, שידעו, שיהיו איתך. בצורך להרגיש שיש בעולם הזה מישהו שרואה אותך, רואה באמת. שיש מישהו שאוהב אותך, שמקשיב לך, שמתאמץ ומתעקש כדי להיות איתך, רגשית ואולי גם פיזית. אני שומעת דרך המילים שלך כמה אולי התאכזבת במקומות הללו בעבר, כמה התביישת בצרכים הללו, וכמה, אולי, התקשית למצוא מי שימלא אותם כשכ"כ היית צריכה. אני שמחה שהעזת לבטא אותם כאן, לתת להם הכרה בתוכך, ולאפשר לי ולאחרים להיות איתך במחשבות וברגשות, לראות אותך כמו שאת כ"כ רוצה ומבקשת. ואני גם שומעת את הקונפליקט בין הרצון שיראו לבין הפחד שיראו, הרצון שיגעו והחרדה מהמגע, היכולת לשים את תחושותיך במילים, מול הכאב על מגבלתן של המילים. האם הקונפליקטים הללו מוכרים לך? האם את מצליחה להבין את מקורם? בהצלחה במאבקך, מלי.

שלום יש לישאלה אולי תצחקי . בעלי בן 60 לפני 35 שנה היה גר במקום שמולו הייתה גרה בת 30 אז אם ילדים ובעל אבל מדי פעם שבעלה היה נוסע מחוץ לעיר היא הייתה מנסה בכל מיני תירוצים למשוך את בעלי לבית שלה, וכך שבעלי מספר שבחיים לא נכנס לבית שלה ואני מאמינה לו ,עכשיו האישה הזאת באה לבקר בארץ ולא יודעת איך יש לה טלפון שלנו והתקשרה רוצה לבקר עם קובצה וגם רוצה לבקר אותנו . "עכשיו היא גרה בא.ר.ב. רציתי לשאול האם להרשות לה לבוא לבקר או שלא ? רצתי להגיד באיזור בחוץ לארץ שהיא גרה עכשיו יש הרבה אנשים מאותה עיר שבעלי היה גר אפילו חברים יכול להיות משם יש לה מספר טלפון ,האמת לפני 30 שנה שהתחנתי היא באה לבקר הייתי אליה כל כך קרה שלא באה יותר לבקר.רציתי לדעת מה לעשות תודה על התשובה

שלום דנה. השאלה שלך נוגעת במקומות של אמון בתוך קשר מחד, ושל גבולות, מאידך. כמובן שזכותך להחליט את מי את רוצה ומוכנה לארח בביתך. במקומות שבהם נדמה לך שתחושי אי נוחות או חרדה, יש בהחלט מקום להציב גבולות. עם זאת, אני תוהה לגבי המשמעויות של מה שאת מספרת, ונשארת עם חשיבה יותר עמוקה על החוויה שלך, מעבר להיבט הטכני. נשמע שסיפור כ"כ ישן עדיין מלווה אותך ומעסיק אותך, ואני תוהה למה. נראה כי סביב נאמנות ובגידה, בזוגיות ואולי בכלל, את באי שקט פנימי. האם נכווית מכך בעבר? האם בזוגיות, בחברות או בקשרים משמעותיים בעברך הנושא הזה העסיק אותך? אולי דרך הדילמה הנוכחית שאת מעלה, תוכלי לבדוק עם עצמך את המשמעות של הנושא הזה בחייך. מלי.

היי מלי , מה שלומך .. השבוע עובר לי צולע :-(. .יום מחויך , יום עצבני .. קצוות מטורפים של תחושות ורגשות .. לא מאוזנים .. אני לא מאוזנת. כתבתי כאן השבוע לדרור על איזו הפוגה בטיפול שהייתי ביום שני .. מן קרבה מיטיבה שסוף סוף הצלחתי להרגיש מהמטפל, - דבר נדיר אצלי! והנה ההפוגה התפוגגה ..יחסית די מהר בתוכי .. ושוב זה מגיע ..היאוש הזה .. הכאב המטורף , ההתמודדויות הקשות .. רציתי לשתף את דוד אתמול .. כתבתי מחקתי .. כתבתי מחקתי ..לא מצאתי את עצמי מאיפה להתחיל . . העדפתי לשתוק את הכאב ... וליאת חסרה לי , דמות נשית שככ חסרה לי בחיים הככ הפוכים שלי ..כן למרות שזה רק דמות טיפולית דרך מחשב - אבל נקשרתי .. ליאת הייתה האיזון שלי כאן בסופי שבוע .. דרור באמצע השבוע וליאת בסוף השבוע .. ככה שנה וחצי האחרונות והנה אני כאן .. מחפשת את עצמי .. אולי גם מולך .. ואני שואלת את עצמי האם אצליח? לאיודעת. מלי, אתמול .. נפגשתי עם אמא שלי , הקשר ביננו לא מרהיב בחצי שנה האחרונה , הייתה לנו שיחה קשה. הקשר שלנו מעורער לחלוטין מאז שגיליתי המון על העבר שלי - על הילדות , חשבתי , שהגעתי לטיפול לפני שנתיים בגלל האונס האכזרי שעברתי ברחוב לפני 12 שנה.. שהנה זו הבעייה שלי בחיים שבה היום אני מטפלת .., וזה היה נשמע לי ממש "קל" - טיפול פסיכולוגי?! - וואו.. אם הייתי יודעת לפני מזה .. מי יודע אם היה לי את הכוחות להכנס לחפירות האלה בתוכי שהביאו ..לאט לאט בטיפולים.. זכרונות קשים על הילדות - ששכחתי - פגיעה מינית בבית מאבא . היחסים שלי עם ההורים נשברו ביום אחד , הצגה ענקית שחייתי בתוכה התפוגגה.. טוב חייתי בהצגה טוטאלית 12 שנה מאז האונס ..עם עצמי , היום אני מבינה שזה בעצם 20 שנה של חיים בשקר .. שלי עם עצמי , שלי עם הסביבה ..י.. היו בי המון מסיכות מתחלפות בכדי לשרוד ..עוד מהיותי ילדה קטנה. היום אחרי טיפול אינטנסיבי של פעמיים בשבוע .. המון משברים .. וכאב .. אני מרגישה ככ חשופה . כל ההגנות ששמתי עליי התפרקו. אני מרגישה שאני נמצאת המון במקום של התפרקות .. התחושות , הזכרונות .. שנזכרתי .. במה שחוויתי מגיל 6 עד 12 בבית.. זה ככ כואב. ואני חווה ככ הרבה כאב מול זה , הטיפול ככ עמוס אצלי - אין לי כמעט מנוחה!!!!! מעט מאוד מנוחה ..בין טיפול לטיפול..בין נשימה לנשימה .. בין מציאות לעבר .. בין כל החיים שלי. אז ..זה התחיל באונס שעברתי , המשיך עם התמודדות בגידול שמצאו לבעלי בשנתיים האחרונות בראש , גידול שפיר שלי מצאו בחודש וחצי האחרונים.... אני עדין בבדיקות .. ומציאות יומיומית עמוסה בגידול ילד קטן בן 5 בבית .. בכל ההתליך נפשי הזה שאני חווה . ואוף הכל ככ כבד עליי .. בגיל 31.. אני מרגישה שעברתי חיים שלמים .. שאני מותשת .. שאני מתפרקת. התחלתי עם זה שאתמול נפגשתי עם אמא. ניסיתי להפשיר מולה, התקרבתי אלייה לבדוק אם זה לא מסוכן לי רגשית ,התקרבתי עד ששכחתי לבדוק בתוכי דרכי מילוט פנויות - והנה נפגעתי. אני שואלת את עצמי מאתמול למה ?...האם אני מתגרה בה מיידי?.. אני כועסת על עצמי . איזו מטומטמת אני. באמת חשבתי שיכול לצאת מההבנה שלה משהו טוב? באמת האמנתי שהיום אחרי 20 שנה של שתיקה , יותר נכון השתקה .. הקרבה שלי אלייה אחרי הידיעה תהא אפשרית? חשבתי לעצמי .. שאם אתעלה על עצמי , אם אקח מרחק ביטחון כל החצי שנה האחרונה זה יהיה הרבה יותר קל. אבל מלי, להעיז מולה זה היה שוב להזכר שהכל באמת - אמיתי, זה להבין עד כמה מדויקת התחושה הכואבת שמרטיטה אותי מבפנים, אני ניסיתי לשאול אותה למה?... היא המשיכה לומר שלא קרה דבר. מה שהיה בחדרי בלילה ובכלל .. הגזמה אחת גדולה שמעורבבת בדימיון . די .. מלי .. זה ממש לא נכון!!!! הרי אני זוכרת , באמת!!!! היום התמונות כבר ברורות מידיי, אי אפשר להכחיש.אי אפשר. אני בוחנת את עצמי מול תהליך הסליחה שלי מולה, חשבתי לעצמי שאפסיק להתבייש בה אחרי הידיעה הנוראית,חשבתי שאפסיק לראות אותה כאחת ש.. "ידעה", רציתי בתוכי להסכים לראות אותה גם כאשה חלשה , אשה כואבת. והנה .. מלי (((((((((((א נ י לא מצליחה)))))))))))))) , ההשתקה הזו שלה , עדיין יש בכוחה להזיק לי ככ , עדיין יש בכוחה להכאיב לי ככ, מלי.. לו רק היא ..הייתה מוכנה להבין את הכאב והנזק שנעשה לי בגללם , לו רק היא.. היתה מוותרת על הגאווה שיש לה אלייו ולעצמה .. אז .. אולי .. אפילו מבלי שהיא תבקש את סליחתי , הייתי "רצה" לי אלייה מחדש.. מחבקת אותה , נותנת לה שוב את הנחמה והתמיכה כמו שהייתי ילדה קטנה . ואולי .. ה..לו רק הזה ... לו רק נתנה ..לו רק ביקשה..לו רק הייתה .. לו.. הגעגעוע הזה בתוכי למה שהיה צריך לקרות שם .. היה כבר מפסיק בתוכי , אולי אז לי היה הרבה יותר קל. ואולי , תהיות שעולות לי בעקבות כל המפגש איתה .. אולי גם המטפל לא מאמין לי ?.. לתחושות שלי ?.. לזכרונות ?.. אולי הכל בזבוז זמן אחד גדול?.. אולי הוא גם חושב שאני "הוזה" .. והכל בכלל לא נכון? איך אפשר להאמין ?.. אם הם לא מאמינים לי ?.. אם אני מפחדת מעצמי .. ועד שאני מצליחה להתקרב אלייו .. לפסיכולוג.. בעבודה פנימית ככ קשה .. אני מרגישה שוב נזרקת לפינה .. ההורים מצליחים לערער לי כל סוג של ביטחון מחדש שאני מנסה לבנות לעצמי , מנסה לבנות באחר .. לא יודעת . מלי.. אני לא יודעת. היום יש לי טיפול בערב. ואני רואה את עצמי כבר "באה" מראש ושותקת .. ואת יודעת למה .. כי אני מפחדת .. מפחדת שהצלחתי להתקרב אלייו בתקופה האחרונה .. והנה כבר אני מחפשת את דרכי המילוט להבריח את עצמי ממנו .. נפשית .. כדי לא להפגע יותר. וואו לא מאמינה על עצמי , איך אני יושבת ובאותנטיות כזו שופכת מולך את כל הלב , הלוואי והייתי מצליחה להתקרב במילים ככה אל המטפל ולהוריד מעצמי את כובד המשא הזה. סליחה על ההצפה מלי.. אני פשוט עייפה נפשית. מחפשת מזור לעייפות הנפשית בתוכי , מרגישה איך נפתחה בתוכי בטיפולים תיבת פנדורה .. שהוציאה המון יסורים , כאב , זעם ואשמה .. זה מרגיש שאי אפשר כבר להחזיר את הכל לבפנים מחדש.. הלוואי והיה אפשר. אני .. מפחדת שוב להתמודד. מפחדת .. מפחדת .. מפחדת .. בעיקר מעצמי !!!! תודה שאת מקשיבה לי , חיבוק מהלב , שרית נ.ב. שולחת חיבוק אוהב לליאת .. מי יודע .. אולי הוא עוד יגיע ..

שרית, התחשק לי לבא לפה ולמסור לך ד"ש ולחזק את ידיך בעשיה המבורכת שלך.. (לא יודעת אם את רואה זאת אבל זה בהחלט ברור וליאת (אוי ליאת..) כבר אמרה לך פעם שכדאי לך לשמור את כל מה שאת כותבת.. אה?) וכן לחזק את ידיך בקושי.. כי אני מבינה אותך ולא יודעת למה..אמא שלך בטח כל כך חסרת אונים לידך..את גיבורה. קשה להתמודד עם מציאות במיוחד כאשר מי שפגע בבת שלה - היה בקשר בין אישי כל כך חזק (לפחות מבחינה חוקית..) עם אמך.. אני איתך. ~נילי~

עם דמעות .. עם גרון חנוק .. אולי אשתף בהמשף.. אני שולחת לך למרות.. חיבוק תודה ממני .. שרית

שלום. כמה מרגש המכתב שלך, ונוגע, ויחד איתך ממש אפשר לכעוס, ולהתייאש, ואז לקוות. רכבת ההרים הזו שאת עוברת נשמעת עמוסה, קשה, מטלטלת. אני קוראת לך מכאן "להחזיק חזק", לזכור שיש יעד וסיבה לנסיעה הזו, ושלמרות העליות והירידות, והבחילות, והפחד מליפול, המסע שלך יצא לדרך, והוא חשוב מאין כמוהו.. דרך המפגש עם אימא, והאכזבה מאי היכולת שלה להאמין לך, לתקף את שעברת, את מספרת כמה החוויה הזו, הפגיעה המינית, מבלבלת וכואבת. יחד עם המטפל שלך את מנסה לספר את סיפור חייך, ובתוכו את סיפור הפגיעה המינית שלך, באופן שיתן פשר ומשמעות לזכרונות, לחוויות ולרגשות שלך. והנה, דווקא כשהרגשת שהצלחתם לרקום משהו משותף, להיות ביחד במקום הקשה והמכאיב הזה, המפגש עם אמא טורף את הקלפים. נדמה לי שאמא מחזירה לך קולות שכבר חשבת וקיווית שהם מאחורייך - קולות של הספק (היה או לא היה?), של האשמה העצמית והבושה, של הקושי לסמוך ולתת אמון באחרים שבחוויה שלך לא יעמדו לצידך. ואולי, יותר מכל, אמא מסמלת את הקול ש"מציע" למחוק, לשכוח, לטשטש. וזה קול שמוכר לך כ"כ, ורק בשנים האחרונות הצלחת להלחם בו. והנה הוא שוב צץ, מעלה בך את הדפוס של השתיקה והניתוק וחוסר האמון והלבד, כמו שאת מדמיינת את הפגישה הקרובה שתהיה לך בטיפול. אני מקווה שתוכלי לשתף את המטפל במה שעברת, ממש כפי ששיתפת כאן (ואולי תוכלי להביא לו את שכתבת כאן?) ושתוכלו להבין ביחד מה המקומות שאמא מצליחה לערער בתוכך, ואיך מצליחים לשמר בתוכך את הקולות האחרים, שאת עובדת עליהם כ"כ קשה. בהצלחה, מלי.

הי מלי המטפל שלי יוצא לחופש עוד שבועיים ( ולשבועיים ), ולמרות שאנחנו סוגרים החודש ארבע שנים של טיפול ואולי דווקא בגלל זה, זה לא קל. אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשבוע, אז גם כשאני מתקשה להתמודד עם הדברים שקורים בחוץ, יש לי כל יומיים מקום שאני יכולה למצוא שקט ושלווה..מקלט (כפי שהוא כינה את החדר )..כבר הרבה זמן לא היה חופש, זה נראה לי רחב ואני אוהבת יותר את הצפיפות והקרבה...בית ( גם כינוי שלו לחדר..(: )..עם חברות שלי אני כמעט לא מדברת על מה שאני מרגישה, כי מאז המשבר הבאמת רציני מלפני שנתיים, אני מרגישה שהן לא מסוגלות לעבור שוב מה שהיה לפני שנתיים כשהייתי במצב רע מאוד והן היו שם..אולי יותר מדי וקשה להן להיות שם שוב ככה..גם אני מבינה שעדיף שהן יהיו חברות ולא משפחה..אבל זה משאיר אותי עם אפס אנשים לדבר איתם על מה שאני באמת מרגישה, להמשיך להוציא את זה בקביעות, כי אני אוגרת כאב כל כך מהר...ואולי זה כמו אוגרים, כבר יש לי מאגרים רזרוויים...מה אני אעשה? אני כבר מתגעגעת אליו, וזה בסך הכל שבועיים,( שלום חנוך מסכים איתי ש14 יום זה נצח שנמשך שבועיים ) ): אוף אוף אוף אופיר

שלום אופיר. המכתב שלך מעביר את הפחד העצום שלך מפני הפרידה הקצרה (והלא כ"כ קצרה, תלוי במתבונן...) מהמטפל שלך. לפעמים, באמת, שבועיים הם נצח... ולמרות זאת, אני רוצה לעזור לך להיות עם הפרידה הזאת בעוד מקומות. הדבר הראשון שחשתי כשקראתי את שכתבת היה שמחה על שאת יכולה להתגעגע. געגועים פירושם, בעיני, יכולת להיות בקשר ורצון להיות בקשר, ולפעמים, כשעוברים קשיים ומצוקות, לפעמים מפסיקים לרצות קשר, להאמין בו, להצליח לגדול בתוכו. והנה את מצליחה. ואני משוכנעת שזה בטח לא היה פשוט, לך ולמטפל שלך, ושהושקעו הרבה מאמץ ועבודה משותפת, והנה את יכולה להתגעגע, וזה בעיני הישג חשוב וזכות גדולה. ועכשיו, כשאת תהיי ללא טיפול יומיים, לצד הגעגועים חשוב לי להגיד לךשאת לא לבד. שיש לך את עצמך, ואת הקול של המטפל בתוכך. את בטח כבר יודעת, לפחות על חלק מהדברים, מה הוא היה אומר לך, איך הוא היה מרגיע אותך, מה הוא היה עושה כדי להפוך את הכאב שלך ליותר נסבל. והקול הזה לא יוצא לחופש. נסי להשתמש בו, לדבר איתו, לברר באילו מקומות הוא כבר חלק ממך, ובאילו מקומות הוא עדיין "יוצא לחופש" עם עזיבתו של המטפל. ולבסוף, אני תוהה מה את מספרת דרך הפחד והדאגה מהפרידה, על חוויות שעברת בחיים. נשמע שהחוויה של ניתוק ולבד מוכרת ומאיימת, ושבמקומות הללו משהו בך נבהל, חש נטישה, קריעה, חושש שיתקשה להתמודד ולשרוד. האם אלו מקומות שמוכרים לך? האם את מבינה את התגובה שלך אליהם? נראה לי שחשוב לדבר על כך עם המטפל, ולהכיר את האזורים הללו טוב יותר. שיהיה בהצלחה, מלי.

שלום רציתי לשאול בנוגע למשהו מורכב שעובר עליי בחיים, אני אנסה להסביר למרות שזה מורכב ואני יודעת שאני זקוקה לטיפול קצת יותר פרטני.כרגע אין לי ממש משאבים כלכליים לכך וחבל לי מאוד... נתחיל עם זה שיש לי רקע של בעיות נפשיות במשפחה ועוד בעיות..אני לא ארחיב רק אומר שזה משהו שהתגלה באופן יותר ברור רק שגדלתי ונהייתי בוגרת להבין שבעצם לא העניקו לי תמיכה רגשית בחיים מגיל קטן למרות שמאוד היתי זקוקה לזה עקב מצבים מסוימים שליוו אותי כל החיים. עברתי עוד טראומה נוספת אחרי גיל 20 וזה עירר אותי ביותר..אני לא אפרט מה אבל משהו מאוד נוראי שלא הרבה היו מתמודדים איתו...אחרי כן הצלחתי להתגבר ולהמשיך לתפקד אך גיליתי שגם לחוזק שלי יש גבולות ואני לא מסוגלת להתמודד עם הרבה דברים בחיים.. אבל לשכחה ולהדחקה אני יודעת שיש מקום חשוב בחיים כדי להמשיך לשרוד ולכן איכשהו המשכתי הלאה..יש לציין שאני בנאדם שנורא זקוק לחיזוקים ואהבה ואני לא ממש מקבלת את זה משום מקום בן זוג קשה לי למצוא כי אני סגורה רגשית וקשה לי לדבר על דברים שעוברים עליי בחיים לכן כאשר הם רואים שאני לא נפתחת רגשית ולא מפתחת קירבה כזאת הם לא רוצים להמשיך.. אני מרגישה שאם אני אחשוף דברים אנשים יידחו אותי למרות שאני יודעת שזה מטומטם לחשוב ככה..אני מבינה גם שזה בעיה שלי לבטוח באנשים לכן אני מעדיפה להשאר במין ניתוק רגשי כזה ולא לדבר עם אנשים על דברים כואבים בחיי גם חברות אני לא משתפת אני ממש בורחת ומעדיפה להתחמק.. יש פרטים ממש שאני מתעלמת מהם סוג של הדחקה.. הקטע שאני מודעת לזה..אני לא יודעת באיזה דרך אני אמורה להתמודד עם זה פשוט נורא קשה לי ואני מעדיפה שיעזבו אותי בשקט ולא יציקו לי...אבל ברור לי שאני לא יכולה להמשיך ככה אני פשוט מעדיפה לברוח ושוב לא להתמודד ...אני מרגישה שהחוזק שלי נגמר כבר ואני משדרת חולשה לסביבה וחוסר כח בכלל ..אני לא רוצה להמשיך לבזבז את חיי בבריחה אבל לא מוצאת את הכוחות למצוא פתרון ודרך התמודדות..

שלום לך. מהמכתב שלך את מספרת על חיים רצופי התמודדויות, טראומות, שכאשר נדמה לך שאת מצליחה לנוח, למצוא את מקומך, צץ קושי אחר, חדש, שמותיר אותך שוב מיואשת, חסרת כוחות, מנסה להתגונן. כמו שתיארת כ"כ נכון, טראומות ומצוקות שלא זוכות למענה הולם (מה שאנחנו מכנים "הכלה") נצברות ולא ממהרות להמחק, מותירות פצע בנפש שלמרות הנסיון להתעלם ממנו, אינו מרפה. הניתוק הרגשי, שמתלווה אליו גם ניתוק חברתי, הנם תוצאה של המצוקה, אבל כמו מעגל קסמים, הם גם מחזקים אותה. דווקא את, שכ"כ צריכה לדבר, לשתף, להרגיש מובנת ונאהבת, דווקא את מתבודדת ומסתגרת. ועם זאת, שמעתי בפנייה שלך את הכמיהה לעזרה, לתקווה, לשינוי, והמקום הזה הוא מקום שממנו צומחים וגדלים, מקום שלמרות כל הקושי שעברת לא כבה אצלך (ובעיני מעורר התפעלות על כך). אני מקווה בשבילך שלמרות הקשיים, לא תכבי את החלק הזה שבך, ותוכלי לתת לו יותר ויותר מקום בחייך. אני מקווה שזה המקום שממנו תוכלי להבין שמגיע לך להרגע, לדבר, להיות אהובה ומשמעותית למישהו אחר, לעורר אהדה ואמפתיה... מגיע לך לחיות חיים שלמים, מלאים, שיש בהם גם שמחה וסיפוק. אני רוצה לעודד אותך לפנות לטיפול. אני חושבת שמאחורי הקושי הכלכלי שכתבת שעוצר אותך, מסתתר פחד גדול מלפגוש את עצמך ואת האחר בתוך קשר. הפחד הזה מובן ומוכר, אך הדרך היחידה למגר אותו היא לנסות להתמודד עם זה, לפגוש שוב ושוב את הפחד והכאב, ולאט לאט לגבש תפיסות אחרות, חדשות, על עצמך ועל העולם. ישנם טיפולים מוזלים או ללא תשלום בקופ"ח ובמסגרות ציבוריות, וישנם גם מטפלים שגובים מחירים מוזלים, שסביר להניח שתוכלי לעמוד בהם. האם תסכימי לטפל בעצמך? האם תוכלי לתת לעצמך הזדמנות חדשה? שיהיה בהצלחה, מלי.

לצערי התעוררתי הבוקר. למרות הכמיהה, הבקשות, התפילות לאלוהים שהפעם סוף סוף יקשיב לי, לבפנים שלי, לאמת הפנימית שלי. לאמת של הילדה. לאמת של המפלצת הזונה והשרמוטה. לאמת שלי כולי. הבכי תקוע בתוכי. לא מצליח לצאת החוצה, אבל גם לא נעלם בפנים. תקוע במקום הכי דפוק שיש. מקום כזה שהדמעות מציפות את העיניים. אבל רק עד שם. הן לא טורחות לזלוג על פני, על לחיי. לא מוכנות לתת לי להרגיש את החום המלטף שהן מעבירות בזמן שהן יורדות ללא מעצורים. אז כן דוד (ואני יודעת שאתה לא כאן היום, אבל אתמול אמרת לי דברים..) אני כלואה בתוך הגוף שלי שאני שונאת אותו נורא. ויותר מכך, כלואה בתוך נפש שאני מתעבת. ולא, אין לי דרכים אחרות להשתחרר מתוך הכלא הזה, מלבד הדרך הטובה והנכונה ביותר. זאת שתסיים את הכל. זאת שסוף סוף תתן לי להפסיק להרגיש את המפלצת הזאת שאני. הדרך שתתן לי חנינה מהעונש שקבלתי. אז נכון שהגיע, מגיע ויגיע לי עונש לעולם. ככה זה כשאת מפלצת. זונה. שרמוטה. מניפולטיבית. וכל זאת מלידה. נכון שמגיע לי עונש. אבל אני חושבת שאפילו למפלצת כמוני יש גבול , וגם היא מגיעה לקצה גבול היכולת שלה ולכן גם לה מגיע חנינה. ולא דוד, אני לא יכולה בכלל לחשוב על אפשרות של לקבל את עצמי, לסלוח, ולו במעט, לעצמי, 32 שנים זה כך, אין סיבה ואפשרות שזה ישתנה. ואם אתה רוצה את האמת כמות שהיא? אז אין לי אפילו תכונה אחת טובה, ואין אפילו דבר אחד שעשיתי בחיים שלי שאני מעריכה. וכל אלה ש"מכירים" לי תודה, פשוט נפלו בפח שאני טומנת כל כך טוב לכולם, הם לא יודעים שזאת לא אני באמת, אלא מסיכה שקרית ומגעילה שכביכול עשתה משהו חיובי, אבל למעשה מתחת לפני השטח עמדו דברים אחרים לגמרי. מאוד לא חיוביים או טובים. אז תשובה חיובית למה שהעלת? ממש אין. גם לא בתוך תוכי. מלי, אני לא יכולה יותר. לא יכולה לסבול אותי יותר. גם לא מסוגלת להתקשר למטפלת. אני יודעת שמותר לי להתקשר, אני יודעת שמותר לי להשאיר לה הודעות, אני יודעת שאם אתקשר היא תהיה שם איתי ובשבילי. אבל אני לא רוצה. לא מסוגלת. לא יכולה. הרצון להתרחק מכולם, ואולי בעיקר ממנה, גדול מידי עכשיו. הרצון והידיעה שעכשיו אני צריכה לבד. הכי טוב לבד. לא לתת לה להיכנס לבפנים. לא לתת לה מקום. לא לאפשר לה בכלל אפשרות לערער משהו בתוכי. בתוך המפלצת שאני. צריכה לתת למפלצת את המקום שלה לשלוט, לארגן, לסדר את כל מה שצריך. כי היא יודעת הכי טוב מה נכון וטוב ורצוי בשביל כל כולי. רוצה רק קצת שקט ממני, מהבלגן שבתוכי, מהזכרונות, מהפלשבקים, מכל מה שעולה וצף. קצת שקט, קצת מנוחה. מגיע לי שיגמר. מגיע לי לחדול. פשוט מגיע לי. אפילו לי. מגיע. והמפלצת יודעת את זה, ויודעת איך לפעול במצב כזה. ושוב, אני יודעת.. לא שאלתי כלום. סתם אותיות דפוקות שהצטרפו למילים דפוקות שהפכו למשפטים דפוקים וטפשיים. סליחה

שלום שיר. המכתב שלך גדוש בשנאה עצמית, באשמה, בבושה. כ"כ קיויתי למצוא בו שורה שתסמן, תרמוז, שאת יכולה גם להיות רכה עם עצמך, לוותר לעצמך, להיות קצת גם "אמא טובה" לעצמך, ולא מצאתי. צר לי שככה את מרגישה. עוד יותר כואב לי שאינך יכולה להיות (אפילו קצת) טובה וסלחנית כלפי עצמך. אני מבינה שעברת חוויות קשות, ומנחשת שהקול הזה, המרכך והמעודד, שכ"כ חסר בתוכך, לא הגיע מבחוץ, שלא היו אנשים קרובים שיכלו להשמיע לך אותו כשכ"כ הצטרכת. אני יודעת שלבנות ולבסס קול כזה זו משימה קשה, אך לא בלתי אפשרית. האם תוכלי לנסות זאת? האם תוכלי לנסות להיות (ולו לכמה רגעים) קול אמהי רך, מקבל, לא שיפוטי, עבור עצמך? האם תוכלי לסלוח לעצמך, ולאהוב חלקים בתוכך? האם תוכלי לפחות להסכים כי הקושי שלך לעשות זאת הוא לא בגלל שאת רעה ואשמה, אלא בגלל שכך את כרגע תופסת את עצמך? המון שאלות, שאני מקווה שמעבירות קצת מהרצון שלי להלחם במפלצת המשתלטת הזו שאת מדברת עליה. מקווה שקצת הצלחתי, ושהמפלצת נחה, מאפשרת גם לך לנוח... היי חזקה, מלי.

שברי זכוכית מתחת לציפורניי והקיסם רחב מדי מכדי לשלוף והדימום קל מדי מכדי לפנות למיון והכאב חזק מדי מכדי להתעלם חבל כרוך סביב גרוני והוא דק מדי בכדי ללחוץ והמספריים לא קהות דיין בכדי לחתוך והמחנק חזק מדי מכדי לנשום מים רבים גועשים סביבי והם חלשים מדי מכדי למשוך והרוח מעגלית מדי בכדי לסחוף והעומק רב מדי מכדי לצוף אהבה גדולה והיא מוקפת ידיים משולבות רבה, אך אינה מנת חלקי אהבה גדולה מספיק קרובה כדי לחוש רחוק אוף!!! נמאס לי להסתכל מעבר לכתף.. נמאס לי לפחד מהבוקר הבא שלא ארצה להתעורר אליו. נמאס לי לנסות עוד טיפול, עוד תרופה. כביכול הכל בסדר, מחר אני אקום ואמשיך בשגרת יומי כאילו כלום ואנסה להגיד לעצמי שיהיה טוב ואתמקד במטרה/מבחן הקרוב. אבל אני תוהה כמה עוד אפשר לסחוב עם החשש הזה כל פעם, עם הימים האלו הבלתי אפשריים בהם אני כאילו מתהפכת ב-180 מעלות. כל כך רוצה להיות נורמאלית. כל כך כל כך רוצה רק כמה שבועות של שקט. אבל אני אשמה, רואה אותם באים ולא בורחת. מתי אני ארצה לא לתת לדכאון לנצח?

שלום אדית. במילים חזקות ובניסוחים מדוייקים את מעבירה עוצמות של כאב וייאוש, אך לצידן מאבק בלתי פוסק, והתעקשות שלא להכנע. המאבק בדיכאון הוא לעיתים יומיומי, והכתיבה שלך מעבירה את הקונפליקט התמידי שבין לשקוע לבין לצוף (בתקווה שיום אחד גם תצליחי לשחות...). אני משערת שאת מחפשת, ואולי גם מבינה, חלק מהסיבות לדיכאון, ושומעת בעיקר את המלחמה שאת לא מפסיקה לנהל מול הסיבות האלה. מעודדת אותך לא לתת לדיכאון לנצח... מלי

העידוד הזה באמת מחזק אותי אין לי כבר עם מי לחלוק את התחושות האלו, כל הקרובים אליי חושבים שאלו היו סתם שנתיים רעות שנשארו מאחור. אבל עדיין יש את הימים האלו מדי פעם שמזכירים לי לעמוד על המשמר. בייחוד עכשיו, עם סוף הסמסטר וסיום כל ההתחייבויות שהיו לי השנה, יש לי יותר מדי זמן בבית לשקוע בזה.. בכל מקרה, החלטתי לקום מהמיטה ולהיפגש עם חברים למרות שלא מתחשק לי, ולהפוך את היום-יומיים האחרונים רק ליום יומיים לא משהו ולא לסימן מנבא שחורות על חזרה טוטאלית לדכאון השתכנעתי להמשיך להילחם תודה :)

מאד נוגעות מילותייך. ומתחת למעטה הדיכאון את מצטיירת כאדם עם עוצמה וחיוניות שמבקשים את עצמם לדעת. עבודה של חיים שלמים.לאורך השנים נוכחתי שאפשר ללמוד להוליך את תחושות הקושי והמועקה בנתיבים מייטיבים. לא קל אבל מאפשר לנשום. תמר

שלום לך, הטיפול שלי הולך לאט, עם הרבה קוי והתנגדות. המטפל שלי יצא לחופש ארוך, וממש טוב לי עכשיו. טוב לי שאני לא חופרת, לא כואב לי, לא בועטת... האם זה אומר שהגיע הזמן להפסיק, אם טוב לי בלי הטיפול והמטפל. (דווקא אליו אנ יכן מתגעגעת). אני בטיפול שנה וחצי. תודה

שלום שיר ככל שאפשר להכריע לפי המידע שסיפקת, נשמע לי שהטיפול שלך חי ובועט וחבל יהיה להפסיקו. נשמע לי טבעי לגמרי, עם זאת, שגם תהני מהחופש, מהמנוחה ומזמנים בהם אינך צריכה לעבור חוויה רגשית אינטינסיבית ולא פשוטה. חופשות מעוררות גם לעיתים מחשבה על הפסקת טיפול, מסיבות שונות, לא כולן פשוטות ועל פני השטח. הייתי מציע לך, בכל מקרה, לנסות ולשתף את המטפל, עם החזרה מהחופשה, בשאלות אלה ובתחושות שהתעוררו בך ולנסות להבין יחד את משמעותן. בהצלחה וחופש נעים דוד

שלום דוד, רציתי לשאול מנין יכול לנבוע הקושי שלי להיות נחמדה דווקא מול המטפלת שלי? מדוע קשה לי כ''כ לומר לה "שלום" צנוע או לשאול בשלומה בכניסתי? למה קשה לי כ''כ לסחוט מעצמי כמה טיפות של חיוך לעברה גם כאשר מצב רוחי אינו שפוף? למה קשה לי להודות בפניה שנעים וטוב לי במחיצתה? מדוע קשה לי כ''כ אפילו להרים את עיני ולהביט בה לפרק זמן העולה על רבע שנייה? למה אינני מסוגלת לומר לה בפשטות "תודה" על מחוות שהיא עושה למעני? כלפי אנשים אחרים קל לי הרבה יותר לנהוג בחביבות, בשעה שהם לא תרמו לי אפילו עשירית ממה שהיא עושה... איפה אני ה"אמיתית": איתה או בחוץ???

שלום ללא נחמדה האם את באמת לא נחמדה? לפי תיאורך אני מבין שאת פעמים רבות בחיים נחמדה ודווקא בתוך הטיפול יוצא משהו אחר. האם חלק אחד בהכרח חייב להיות אמיתי והשני לא? הייתי מנחש שבטיפול יוצאים החלקים שאינם יותר אמיתיים בהכרח, אלא אלה שהיה יותר צורך להסתיר, שפחות לגיטימי היה להרגיש ולבטא אותם. רגשות של כעס, עלבון או רעב להתייחסות וכעס על העדרותה, למשל. ובעוד שהסביבה החיצונית פחות מאפשרת את הביטוי של רגשות וכאלה, נשמע שהטיפול דווקא מספק סביבה שמאפשרת להוציא דברים חדשים החוצה. יופי. תמשיכי לבדוק איך זה קורה ומה, לפי תחושתך, מוביל דווקא להופעת הרגשות הללו בחדר. בהצלחה דוד

סתם סקרנות - מקריאת הודעותיך הבנתי שאת היא "את" ולא "אתה" ... האם את יוסף במלעיל או המלרע? האם יוסף הוא שם של בנות? אם כן - מה משמעותו? אם לא - מדוע בחרת בו?

סקרנית יקרה, יוסף אינו שמי האמיתי. הוא כינוי שבחרתי לי. בחרתי בו בגלל שהוא מבטא עבורי הרבה, בהרבה מובנים, שקצת קשה לי לפרט כאן אל מול פני האומה. אם לדייק אז יוסף במלעיל (ואני מקוה שאני לא מתבלבלת - דגש על ה - יו). ואם להתפלפל אז מה רע ביוסף לבנות. אחרי גיא, ואור, אחרי דניאל וניר, אחרי יובל וזיו אני לא רואה ממש הבדל בכך שבת תקרא יוסף. או דוד...

יוסף יקר/יקרה, לא חשוב... את צודקת בענין השם, אם בוחרים כינוי, אז לא משנה, אם השם שייך לבן, או בת, פרח או ציפור. שמך לכד את תשומת ליבי, מאחר ויש לי אח הקרוי בשם זה. כך קראנו לו, אפילו לא יוסי...(כשהדגש על ה-יו,) קצת נוסטלגיה נעימה...

ההודעה שלי מגיעה מאוחר, מאוחר מאד... אזכיר ש - יש שיר של נורית זרחי שנקרא "היא יוסף" מתוך ספר השירים: "אישה ילדה אישה". פרטים אפשר למצוא דרך חיפוש בגוגל.

שלום לסקרנית באמת, גם אני הייתי סקרן לגבי העניין ולא הזדמן לי לשאול... דוד

אין לי כח יותר. וזה לא עוד משפט סתמי לתיאור מצב כללי. אלא זהו המצב המציאותי לחלוטין. פיזית ונפשית. לא מצליחה להתמודד יותר. הכל סוגר עלי. קורים כל כך הרבה דברים בכל יום. שאני לא מסוגלת יותר להכיל. להתמודד. ובנוסף לדברים האלה, הכל קורה בתוכי. הכל צף. הכל עולה. השנאה העצמית הולכת וגוברת. היו פעמים בעבר שחשבתי שהגעתי לשיא השנאה כלפי עצמי. והנה הפתעתי אותי. הגעתי לשיאים חדשים. שברתי את השיאים של עצמי. המפלצת שוב עולה מתוכי, משתלטת ושולטת. עושה סדר בין הזונה, לשרמוטה, לשנואה, למגעילה, למניפולטיבית ולכל השאר שבתוכי. לכל אחד העונש המגיע לו. עושה עבודה טובה. טובה בקנה מידה שלה. אבל "אני" קורסת. הרצון והצורך למות הולך וגובר. המטרה הולכת ותופסת את מלוא המקום בתוכי. הכל למען מטרה אחת. רק הגוף בוגד. בוגד במפלצת. בוגד בי. הוא לא מסוגל יותר. הוא פשוט יוצר מצבי עלפון. איך הוא מעז לבגוד בנו ככה ולהיות כל כך חלש. להקשות על ביצוע המטרה. אז יש מטפלת. יש טיפול. יש אפשרות להשאיר לה הודעות על מה שמרגיש לי, קורה לי, חושב לי. אז מה? היא יודעת. יודעת שאני רוצה למות. היא יודעת. אז מה? כל יום כל היום מתפללת לאלוהים. שיקח אותי. שפעם אחת יקשיב לי. לרצון שלי. לבקשה שלי. פעם אחת. רק פעם אחת שיקשיב. שיעשה. שיקח. 32 שנים יותר מידי. 32 שנים של חיי מפלצת. זונה. שרמוטה. ועוד. 32 שנים של עונש תמידי. 32 שנים יותר מידי. מספיק. אפילו למפלצת מספיק. אפילו לה מגיע חנינה. אפילו לה. שקבלה את העונש הגדול ביותר. אתה יודע דוד מהו העונש הגדול ביותר שאפשר לתת למישהו? העונש הזה זה לחיות את עצמך כשאתה שונא אותך. כשאתה מתעב את עצמך. כשאתה בתוך תוכך. ואתה לא יכול להתרחק מעצמך. ואתה לא יכול ממש להתעלם מעצמך. ואתה לא יכול לברוח מעצמך. לאן שאתה לא הולך, אתה לוקח אותך איתך. מאסר עולם. מאסר שנאה לעולם. לחיות את עצמך 24 שעות ביממה. העונש הגדול ביותר שיכול להינתן למישהו. לשנוא ו"לחיות" את עצמו עד עולם עם השנאה הזאת. ואלוהים לא מקשיב. לא עוזר. לא ממלא משאלה אחת פשוטה. לא לוקח. אותי. שונאת אותי. את מה שאני. את מי שאני. שונאת. ואני יודעת. לא שאלתי כלום. סתם אותיות דפוקות שהצטרפו למילים דפוקות שהפכו למשפטים דפוקים וטפשיים. סליחה דוד

שלום שיר אני מבין היטב את ההרגשה כי נידונת לחיות חיים של כאב מתמשך ושנאה עצמית, לכודה בגוף שאת שונאת יותר מהכל. אבל מסתבר כי יש כאלו שאינם נענים לקריאת יצר ההשמדה העצמי שלך - כאלה שאת רואה בהם בוגדים, אבל נדמה שהם דווקא משרתים את טובתך. ואם את כבר לכודה בתוך הכלא, יש לך דרכים אחרות, טובות יותר, להשתחרר, מאשר זו שאת שואפת אליה. לקבל את עצמך, לסלוח לעצמך מעט, למצוא בעצמך לפחות תכונה אחת טובה, לפחות דבר אחד שעשית בחייך שאת מעריכה, דבר שאדם אחר מכיר לך תודה עליו. אלה דברים שחוקים, קלישאתיים אולי, אבל נדמה לי שבמצב בו את כלואה בתוך כל-כך הרבה תיעוב עצמי, אפילו הדברים האלה יכולים לספק אתגר למוצאם. את האמת - האם הם לא קיימים בפנים? והאם הקיום שלהם לא מערער, ולו במעט, את השלילה העצמית המוחלטת שלך? מקווה שתמצאי, אפשהו, תשובה חיובית לכך.. דוד

די את לא יכולה יותר . עשית טעויות בחיים כבר שילמת את המחיר את צריכה לשלם כל החיים? נכון שאת הבאת את זה על עצמך אז אין לך את הזכות לבכות ,או לבקש נחמה, לא מגיע לך, את אשמה בכל מה שאוכל אותך ושורף אותך מבפנים, רק את. רק אל תבכי אחר כך אם בסוף תתמוטטי זה הכל יהיה באשמתך, חן

שלום חן בולט מדבריך עד כמה, בדיאלוג הזה שאת מנהלת עם עצמך, את רוויה בהאשמות עצמיות וכעס המופנה פנימה. גם כאשר את מצליחה לסלוח לעצמך לרגע, חוזרות אותן אמירות קשות הבאות מבפנים. כך שאת סובלת פעמיים - פעם אחת בשל הדברים שעברת ופעם שניה בשל האשמה את נוטלת עליהם. את העבר לא ניתן לשנות, אבל את האשמה העצמית הייתי בהחלט מנסה לקחת לטיפול ולראות שם כיצד ניתן להפחית במקצת את עוצמתה הרעה. להתראות דוד

שלום רב, אמי נמצאת בנישואים שאינה מרוצה מהם , היא לא מעוניינת להתגרש ולכך יש לה אלפי סיבות- בירוקרטיה, ואנחנו (הילדים) ואבא, ועו"ד .... אני מאוד מתוסכלת מכך שהיא איננה חיה חיים נכונים ומרגישה אשמה שאני לא עוזרת לה מספיק. נפגשתי עם פסיכולוגית שמכירה אותה היטב והיא אמרה לי שאני פרנטל צילד ושאני לא יכולה לעזור לה ,שזה יפריע לי בחיי אם אני אתעסק איתה ובכלל אי אפשר לעזור למי שלא רוצה. אני לא מבינה את זה מבחינה פסיכולוגית , האם באמת מי שלא רוצה עזרה אי אפשר לעזור לו,גם אם הוא טועה? למה? יש מקרים טרגיים (תודה לאל לא דוגמא מחיי) של נשים מוכות שנשארות בבית אז מה אי אפשר לעזור להן אם הן לא רוצות? תודה רבה:)

שלום אכן, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעזור למי שאינו חפץ בכך, או שחפץ בכך אבל סיבות משמעותיות יותר מונעות ממנו להעזר. זהו נכון ברמה הטכנית - לא ניתן להוציא אישה מוכה, למשל, למעון לנשים מוכות או לקחת אותה בכוח לפקידת הסעד. וברמה הרגשית, לא ניתן לגרום לאדם לעבור תהליך רגשי של שינוי, אלא אם הוא מעוניין בכך. אני מניח כי ההגדרה שששמעת מהפסיכולוגית נשמעה לך אולי מעט תיאורטית ומנותקת מחווייתך, אבל ייתכן כי הכוונה מאחורי המילים הייתה באמת כי בשלב מסוים (כל עוד אין סיכון של פגיעה פיזית או סיכון דומה לכך) עלינו להניח ליקירינו לנהל את חייהם בעצמם, גם אם הדבר אומר כי הם יעשו טעויות ויפגעו מבחירותיהם. בסופו של דבר, כל אחד מנהל את חייו הוא וחשוב לא להזניח את החיים האלה. וכל אחד בוחר עבור עצמו מה הם החיים "הנכונים" בשבילו. כך שאם את מרגישה צורך לדבר עם אמך, לנסות לשכנע אותה לשנות דברים בחייה ולהעביר את נקודת מבטך, את יכולה לעשות זאת (כל עוד אינך פוגעת בה תוך כדי). אבל נסי לא להאשים את עצמך אם היא אינה מקבלת את עצותיך ואם היא בוחרת לנקוט בדרך אחרת בכל זאת. בהצלחה דוד

מה עושה מנהל פורום כשמטופל שלו מחליט לכתוב בפורום על הרגשה או מעשה בזמן אמת? המנהל יודע שאי העלאה של הודעה יכולה לפגוע בטיפול או שזה בכלל בקשר עם אדם מוכר, והוא גם לא מתקשר טלפונית או שולח מייל כי זה גבול שנקבע בטיפול. מה קורה מול המשתתפים האחרים שיכולים להבחין שמשהו פה אחר ביחס? זה לא מסכן את הכותב?

שלום י. שאלות מסובכות שאלת, אני יכול לענות בעיקר בשם עצמי ולא בשם מנהלים אחרים. ראשית, אני לא בטוח בכלל שניתן לזהות בוודאות את הכותב בפורום ולקשר אותו לטיפול. שנית, גם אם יש ידיעה והכרות וודאית, נראה לי שכל מנהל/מטפל מגיע להסכם משלו עם המטופל ביחס להודעות בפורום והתייחסות אליהם. במקרה בו אי-העלאה של הודעה תפגע בטיפול...זה נראה לי כבר נושא לדבר עליו בטיפול עצמו ופחות משהו שיש מה לעשות בנוגע אליו בזמן אמת בפורום. ולבסוף, נדמה לי, אולי אני טועה, שקשה מאוד להבחין ביחס שונה בפורום כלפי פונה זה או אחר, ועל-פי רוב כל מנהל יתייחס לשאלות המופנות אליו כשאלות בפורום - עם יחס שונה או מוטה מועט ככל האפשר. בגלל עקרון זה אני גם פחות מודאג מסכנה אפשרית לכותב בפורום מצד משתתפים אחרים - למעשה, אני מתקשה לדמיין סכנה שכזו. מקווה שעניתי על כל השאלות דוד

רציתי להגיד מאיפה באה השאלה שלי, ולמה לדעתי התעוררו בי חרדות ורגשות חזקים, ייתכן שיעזור. זה הולך קצת רחוק. יש שלב רגיל שבו בנות בגיל חמש מאוהבות באופן טבעי באבא שלהן. נניח שהמצב לא בריא, ויש אמא שמקנאה בילדה הקטנה בצורה חולנית, והילדה משלמת על כך מחיר כבד בהתעללות קשה שמסכנת את החיים שלה. בגלל זה הילדה וגם האבא שהוא גם חלש עם בעיות פוחדים ומסתירים כל גילוי של אהבה, ובנוכחות האמא נוצרת הצגה מזויפת של התנהגות רשמית ומרוחקת (כמו שנגיד בבגרות זה יכול להיות פילגש שפוגשת את החבר הנשוי שלה בנוכחות אשתו). מערכות היחסים בתוך המשפחה ואחר-כך בחיים נגררות למקומות מעוותים מאד. אני רגישה מאד להסוואות מהסוג הזה ולדיבור רשמי כוזב, ויש פה כאילו איזה דו שיח מורכב ומתמשך בפורום בין משתתפת למנהלים שדרכו אני רואה את הדיבור הזה בתוכי.

לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא חכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולהעוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכוחה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכוחה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכוולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד א-מ-א שחררי אותי ב-ב-ק-ש-ה מאבדת אחיזה לא עומדת בזה יותר דייייי לא יכולה עוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום נקודה יש צעקות שלא נועדו להשאר בבטן. טוב שאת מביאה את קולך לפה וטוב מאוד יהיה גם אם תביאי את הצעקה הזאת, על כל תכניה ועוצמתה, לאנשים הקרובים אליך ולמקום מקצועי, שיכול להחזיק אותך ולהתמודד עמה בהדרגה. להתראות בינתיים דוד

אך הן גם לא מצליחות לצאת.מלחמת ההשרדות הזו הופכת לקשה מנשוא, לבלתי אפשרית ובעיקר חסרת טעם כשהסוף כתוב בדם ובאותיות קידוש לבנה. היא אומרת שהיא איתי-והיא איתי. אבל היא לא מבינה וכנראה לא תבין לעולם. ואילו היה בי האומץ והתעוזה לשחרר מולה את אותן צעקות ששורפות בנשמה, באותה עוצמה שהן מתקיימות בתוכי, גם היא תברח. ושוב אשאר לבד לבד לבד, ואני רק רוצה לנוח,למות בדרכי שלי בפעם אחת. ולא לאט לאט כשרף הכאב הוא כבר בילתי נסבל. אין לי כוחות יותר להחזיק עוד.אין.

היא בעצם אומרת לי כל הזמן תחליטי את, תובילי את, מסמנת גבולות אבל לא באופן חד משמעי. ואני אומרת : תחליטי את. סמני גבולות, תגידי לי מה עכשו אני חווה את זה כחוסר בטחון שלה אני חווה גמגום מקצועי אני חווה את עצמי "חזקה" עליה אני מהססת האם היא יכולה לעזור לי האם בכוחותיה וכן כל זה נאמר. ואין לי תשובה או תחושה אחרת, כי התשובות שאני מקבלת או שהולכות על קוים מקבילים או שחושפות שוב את אותן התחושות אני קשורה אליה ואנחנו הולכות ביחד כבר שנה וחצי, והיו רגעים מאוד משמעותיים בטיפול הזה. רוב התחושות שתארתי החלו, או קבלו משמעות עמוקה יותר, כשנחשף הצד האובדני. אני מרגישה שכבד עלי לפרט עוד אבל קורה פה משבר. חוסר אמון, כאוס ומה עושים.

שלום יוסף נדמה לי שמתיאורך עולה רמז לגבי המתרחש בטיפול כרגע. את מתארת מצב של כניסה לנושא חדש בטיפול, כאשר זהו נושא לא פשוט בכלל - אובדנות - המערב בוודאי תכנים לא קלים יחד עם תחושות של חרדה ובלבול ואובדן אמון. ייתכן מאוד שהתחושות שאת מתארת לא הופיעו לפתע, "יש מאין" ,אלא הן קשורות לנוכחותו של תוכן רגשי זה, תוכן המעלה שאלות לגבי עד כמה יהיה ניתן לשמוע אותו, להכיל אותו ועד כמה תהיה המטפלת, בהקשר זה, מספיק בטוחה בעצמה, בוגרת, סמכותית - בקיצור אדם מבוגר. זו התרחשות הגיונית בחדר, אבל עדיין הייתי מייעץ לך לבחון עם עצמך ובטיפול, האם התחושות האלה, של ספק לגבי יכולתו של ה"אחראי" בחדר להתמודד עם התכנים שאת מביאה, אינן מוכרות לך גם מהעבר. בכל מקרה, את צודקת שצריך לדבר על זה בחדר, אבל העיקר זה להצליח להשאר ביחד, למרות החרדה מול תחושת הכאוס, ערעור הגבולות וחילוף התפקידים לכאורה בחדר. נדמה לי שרק דרך המעבר ביחד של תקופה זו, יוכל הדיבור להעמיק באמת ולהיות משמעותי ובעל איכות טיפולית בשבילך. בהצלחה דוד

טוב, אין ברירה, צריך לשחרר עוד מידע. הדברים שנאמרים פה נאמרו כאמור. יותר מכל ציפיתי לשמוע בואי נעבור את זה ביחד, ובמקום זה שמעתי עמימות. ומה שנאמר די במפורש שהטיפול כשלעצמו כרגע לא מספיק. וסוג של ויתור. שאולי עדיף שלא נתראה (אני לקחתי פסק זמן בגלל האכזבות) שאולי הטיפול מלבה יותר במקום להכיל.

שלום היני סובלת מחרדה חברתית בת 21 ומעולם לא טיפלתי בנושא. שאלתי היא האם כדאי ללכת ישר לפסיכאטר או שיש פסיכולוגים שגם מתמצאים בנושא אני גרה באזור נהריה ולכן אין הרבה רופאים שמתמצאים בנושא... תודה ויום טוב

שלום סיון חרדה חברתית היא הפרעה המטילה מגבלה משמעותית על החיים ובמידה ואינה מטופלת היא נוטה להתחזק עם הזמן. עד כאן החדשות הרעות, שאת בוודאי מכירה בעצמך. החדשות הטובות הן שזו הפרעה שניתן לטפל בה במידה גבוהה של יעילות והסיכויים לשפר את המצוקה גבוהים בהחלט. באופן כללי, הטיפול בחרדה חברתית יעיל ביותר בשילוב של טיפול פסיכולוגי עם תרופתי, אך עדיף להעריך כל מקרה לגופו ולראות האם ניתן להסתפק רק באחד מהמרכיבים. פסיכולוגים לא מעטים מתמצאים בנושא זה, וניתן למצוא אותם גם באופן פרטי וגם בתחנות ציבוריות לבריאות הנפש או דרך קופות החולים. הייתי ממליץ לך, כבר בשיחת הטלפון, לברר האם קיים אצל איש המקצוע ידע ביחס לטיפול בחרדה חברתית ובמידה וכן להתחיל בפגישה-שתיים של הכרות והערכה. בהצלחה דוד

שלום רב אני צריך עזרה. אני מחפש פסיכולוג קליני מומלץ שעובד עם קופת חולים מכבי באיזור ת"א והסביבה. פניתי כבר למס' פסיכולוגים וכולם מלאים מה עושים

שלום נחשון אני מבין את מצוקתך. למרבה הצער, העצה היחידה שאני יכול לתת לך היא להמשיך להתקשר ולבדוק ולקוות למצוא לבסוף פסיכולוג מתאים ופנוי. אם אתה מעוניין בכך, אתה יכול גם לצרף כתובת מייל בפורום ובמידה ולחברי פורום אחרים יהיו המלצות רלוונטיות הם יוכלו לפנות אליך באופן ישיר. בהצלחה דוד

אני בת 27 בהריון בחודש חמישי, החברה שבה עבדתי עברה לחולון ופוטרתי(גם לנסוע לחולון בשבילי סיוט) עכשיו גם בנוסף עוד לפני לקחתי ימי חופש ואני באמת מרגישה מוזר- יומיים כאבה לי הראש זה לא שכל כך נהתנתי בעבודה שם -אבל לא יודעת נוצרה מן איזשהי שגרה מבחינה חברתית שכנראה די חסרה לי עם חברה אחת מהעבודה אני כן אשאר בקשר סתם לא יודעת כמעט כאב ראש עבר אבל אני די מרגישה מסוממת מצב די מוזר כזה

שלום לאלמונית נדמה לי שאת נמצאת בתקופה עמוסה ולא פשוטה בכלל. הריון הוא חוויה משמעותית וגם פיטורים מעבודה, להבדיל אלף הבדלות, בדרך כלל לא עובר בלי השפעה על מצב הרוח. כך שטוב שאת משתפת ואני לא רואה בכך "סתם" בכלל. ראשית, נדמה לי שטוב יהיה אם תמשיכי לעקוב אחר תחושותיך ובמידה והן נמשכות שווה לפנות לרופאה המטפלת בך בנושא ההריון ולוודא שתחושותיך אינן מהוות חלק מהשינויים הכרוכים בהריון עצמו. מעבר לכך, ייתכן כי התחושה שאת מתארת קשורה לשינויים שחלו בחייך, ולצער ולבדידות שאולי מלווים את עזיבת העבודה. נדמה לי שאת ניצבת לפני שינויים משמעותיים בחייך וייתכן שגם העומס ששינויים אלה מביאים, בד בבד עם תחושת אפשרית של ריקנות וזמן פנוי רב, המלווה בד"כ עזיבת עבודה, תורמים אף הם לכאב הראש ולתחושה המוזרה. ושאלה לא פסיכולוגית בכלל: מותר לפטר אישה בהריון? בכל מקרה, בהצלחה בהמשך ומקווה שהרגשתך תשתפר דוד

לא! כדאי לך להתייעץ באחד הפורומים בנושא: http://www.mamy.co.il/Forum/ShowForum.aspx?ForumID=21 http://community.walla.co.il/?w=/2197/2381/@f/index.forums2 בהצלחה.....

עבדתי פחות מחצי שנה- אז כן אפשר לפטר אותי אז זה לצערי כן חוקי

כשילד רוצח מבוגר או פוגע מתייחסים אליו במערכת המשפטית כבוגר ואת המבוגר רואים כקורבן לכל דבר. אותה מערכת משפטית או ערכים חברתיים פועלים כסומא ברגע שנוגע הדבר ליחסי מין שהינם מרצונה של ילדה. הרי לא ייתכן שילדה שמבחינה חוקית הינה ילדה - רק מבחינה חוקית, תפתה ותקיים יחסי מין עם מבוגרים בסביבתה. אם היית מכיר את אותה ילדה אולי היית לוקח כאפשרות שאכן הסובבים אותה היו קורבנות לפתיינותה, הידע הנרחב והמניפולציות המיניות איתן צויידה בלידתה הופכת באופן ניכר ומובן את סובביה לנטווים ברשתה. ישנם ארצות בהם ילדות בנות תשע מתחתנות עם מבוגרים ושם זה קביל ולא חולה, בארצנו ה"בריאה" אין זה מקובל מוסרית רגשית ומצפונית להבין שישנה ילדה שאכן היא המקרבנת ולא הקורבן. אני מרגישה שיש אנשים שראויים למות ואני אחת מהם, אין מקום שיבין או יקבל שאני המפלצת. ישנם ידברים שהמחילה אינה מגיעה לא מבפנים ולא מבחוץ. אין אדם בסביבתי שיבין.

<> שלום, כשקראתי את דברייך המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היא האם את באמת חושבת שרצחת את אותו קרוב משפחה, או שרצחת חלק בו? אני יכול לומר שאני כן שומע שמשהו בך נפגע באותו יום, גם אם את היית היוזמת, דבר שבוודאי לא משאיר אותך רק בצד של הפוגעת. אבל גם אם אני מנסה לבין מדוע חשוב לך כל כך לקחת את כל האשמה ולהותיר אותו חלק ונקי, עדיין אני תוהה מהיכן ילדה בת 12, ובתרבותנו בת 12 היא ילדה, על כל המשתמע מכך, כה בקיאה ברזי הפיתוי והמניפולציות המיניות. למה הכוונה מלידה, האם לדעתך אפשר להיוולד עם ידע מוקדם על פתיינות שכזו שאדם מבוגר לא יכול לעמוד מולה, גם כאשר הוא יודע שהוא עובר על החוק? גם אם לא מדברים על המוסר? אני שב וחוזר על דבריי מאתמול. אני מבין את האשמה העזה שאת חשה, שאת האחראית הבלעדית למה שקרה לך, ועדיין אני תוהה אם אין כאן צורך להגן מפני משהו קשה הרבה יותר, אם אין כאן הזדהות עם הפוגע בך? דרור.

מה שלומך? שיתוף של משמרת אחרונה שלך השבוע.. היום היה לי היום - יום רגוע .. כאילו ..מזה רגוע? .. היה טיפול ..שבזכותו ..:-) בזמן האחרון הטיפולים מאוד מוזרים .. אני בוכה המון ,(שנתיים כמעט ולא הזלתי דמעה , למרות כל מה שאני חווה .. מולו) כתבתי לך שאני יושבת על הרצפה ( מרגישה נוח יותר .. מהספה ) .. מעט מאוד מדברת.. אבל..מצליחה לבכות המון (מולו ).. זה מוזר לי .. זה שאני בכלל מצליחה להיות אותנטית .. ולבכות מולו .. זה המון בשבילי .. תמיד החזקתי את עצמי .. שיחקתי אותה חזקה .. פתאום אני חשופה. והוא.. הוא יושב שם רגוע .. שלו .. יציב .. לא מתפרק .. לא כועס .. מדבר בשקט ..הקול שלו ככ עדין ..וזה לא רגיל לי בכלל..!!!!! איך אפשר להיות עדינים איתי בכלל ?... אני בן אדם .. מעצבן. שכועס ובוכה .. ומרעיש ..ומתלונן .. ומעייף אחרים!!!!! אני רגילה כשאני בוכה .. אז אף אחד מהסביבה הקרובה לא מסוגל להכיל .. לא מסוגל להשאר איתי .. לא מסוגל לראות אותי חלשה .. עד לא מזמן .. ראיתי בפסיכולוג חוסר אכפתיות טוטאלית .... אחד ..קר כזה .. לא מתקרב מידיי .. לא מנסה להרגיע .. לא מנסה להושיט יד .. ופתאום ..זה הגיע .. דרור ..ההכרה הזו .. שזה בדיוק מה שאני צריכה .. שמישהו רק ישב מולי , שהנוכחות שלו תרגיש מיטיבה .. כזו שלא שופטת .. לא שואלת למה אני בוכה .. רק נותנת לי לבכות .. בלי הסברים, פרשנויות ... רק שם .. מישהו שרק שם בשבילי. וזה הרגיש ככ ביחד .. אתה מבין אותי בערך?.. כי זה נשמע מסובך .. איך ביחד ..?.. אם הוא שותק.. וכזה "רחוק".. לא יודעת.. זה הרגיש . הרגשתי אחרי הבכי .. שיחרור .. הקלה עצומההה .. הוא ניסה לשאול רק אם אני מוכנה לשתף מה גרם לדמעות .. בהתחלה לא רציתי .. לאט לאט הסברתי לו עד כמה זה היה חשוב לי .. שאני רק ירגיש שהוא שם.. בלי שהוא חודר לפרטיות שלי .. בלי שאלות בלי חיבוקים .. רק שם.. כנראה שאחרי שנתיים בטיפול.. רק עכשיו אני באמת מצליחה להתקרב אלייו אמיתי כזה .. ואתה יודע מה דרור .. יחד עם זאת שאני ככ רוצה ממנו את הקרבה המיטביה הזו .. אני גם ככ מפחדת .. עדיין לא "מתמסרת" בזרועות פתוחות לאמון .. עדיין בודקת. מביטה בו בכמה עיניים .. מהצד.. אבל גם מצליחה לאפשר לי ולו רק לכמה רגעים גם הרגשה שלי חיבור ..של איכפתיות , של אהבה נקייה ..של חיוך אמיתי. של שקט .. שקט שמאפשר לי לקבל כח. מדהים.. תודה שאתה (גם) ..פה. כמעט ופיספסתי אותך ..:-) לילטוב ורגוע, מחבקת אותך, מהלב... שרית

שרית שלום, אני שמח לשמוע שעבר עלייך יום שקט, צריך גם ימים כאלו, בעיקר בתקופה כזו. אני מבין מדברייך שאת מרגישה שאת מצליחה למצוא מקום מעט נוח יותר מול המטפל, הבנה מה את צריכה ממנו ויכולה לקבל, לצד חשד וחוסר אמון שעדיין קיימים. ובכל זאת יכולת לקבל ממנו משהו חשוב, לכאורה מובן מאליו, אך כלל לא כזה. זו הבנה חשובה ואני מקווה שהיא תישמר גם ברגעים קשים יותר, דרור

למות-ולא להרגיש עוד. למות-ולא לראות עוד. למות-ולא לשמוע עוד. למות-ולא לכאוב עוד. למות-ולא לפגוע עוד. למות-ולא להפגע עוד. למות-ולא להיות חלשה עוד. למות-ולא רוצה כוחות עוד. למות-ולא לנשום עוד. למות-ולא לרעוד עוד. למות-ולא לחשוב עוד על אף אחד. למות-כדי להמחק. למות-כדי להעלם להתנדף להתאייד. למות כי למות כי למות כי נמאס לי לחיות עוד. למות- כי חייבת שקט, לי ולסביבה. למות- כי צריך להחזיר את הנשמה. כי פג תוקף ועודף שימוש זה מסוכן צריך להשמיד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לא רוצה עוד אויר מזוהם, לא רוצה עוד את החיים המזויינים האלה, לא רוצה להבין,לא רוצה לתקן את מה שאי אפשר לא רוצה כלום יותר. לא לנסות להתאבד לא לאבד הכרה לא להפצע לא לדמם לא להשאר נכה. רוצה להפסיק לנשום- לא רוצה נשימה מלאכותית גם לא זמנית. למות למות למות. שרכבת תפזר כל חלק בי, שאוטו יעיף, בהסכין תהיה במקומה משהו דם לב, אבל עכשיו.

נקודה שלום, את מעבירה מצוקה קשה, רצון עז לא לחיות עוד, ייאוש הטומן בחובו הרגשה שלא ניתן לשנות גם את מה שאפשר להבין. אלו רגשות שקשה מאוד להרגיש אותן ולהכיל אותן בתוכך. אני מניח שהן הגורמות לרצון לא לנשום עוד, כי בכל נשימה יש גם כאב וייאוש. אבל האם באמת לא ניתן לשנות, האם לא ניתן להפחית מעוצמת הכאב והייאוש. אני בטוח שישנם רגעים, כמו עכשיו למשל שנראה שאי אפשר. אבל ייתכן שברגעים אחרים, רגעים בהם משהו בך מניח לך להרגיש מעט תקווה, להרגיש פחות נואשת ויותר מאפשרת לך ולאחרים לנסות. מה שאני מנסה לומר הוא שחשוב להיזכר ברגעים הללו גם ברגעים הקשים יותר. לא לראות אותם כמזוייפים, לא אמיתים או חולפים, אלא דווקא כסימן להתחלה של תהליך שעם הזמן יילך ויתעצם. ייתכן והדברים שלי לא מצליחים להישמע כרגע, נשמעים רחוקים. אבל הם כאן עד למועד בו הם יישמעו קצת קרובים יותר. דרור

שלום רב, גם לי יש דיעה מסוימת על מטפלים קליניים (דוגמת אלו שראיתי כאן) ועל היכולת המאוד מצומצמת שלהם לעזור, אך לא ארחיב אותה כאן. אני בתהליך פרידה מתמשך מאוד מפסיכולוגית שטיפלה בי כשש שנים. פרידה סופית זו מותנית בכך שאמצא טיפול חדש, כך שלמעלה משנה אני מחפשת מטפל חדש ואפילו שיטה שונה מזו הדינאמית, כי אני ממש לא מאמינה בה וחושבת שהיא מתאימה לווינה של המאה ה-19 (למרות כל הפוסט -פרוידיאניים, פסיכולוגית העצמי ומיני תרגימא אחרים). בגלל טראומות רבות שחוויתי בטיפול הקודם, ניתן לומר שהחיפוש העכשווי שלי הוא מדוקדק ובררני עד להפליא, מאחר ואני מנסה לצמצם את הפוטנציאל ההרסני שיכול להיות לטיפול כזה. כרגע נקלעתי לתחילת טיפול אצל שני מטפלים שונים בנוסף לתהליך הפרידה מהמטפל הנוכחי. אני לא יכולה להחליט איזה מהם הכי מתאים, כי כולם נראים לי בסדר, אך אני מפחדת לקחת את הסיכון ושהכישלון יחזור על עצמו שוב ואמצא את עצמי שוב לבד במערכה. האם אפשר לצאת ממצב כזה? אודה על תשובה עניינית ואינטליגנטית.

אינשם שלום, את מתארת מצב בו את נמצאת במקביל אצל שלושה מטפלים שונים (אגב לא ברור האם הם מודעים לכך או לא). את מתלבטת במי מהם לבחור אך את מרגישה שאת לא בטוחה שלא תעשי טעות. זהו אכן מצב לא פשוט והתעוררו בי מספר שאלות ומחשבות. ראשית נראה לי כי למרות הכל הפרידה מהמטפל והטיפול הנוכחי קשה לך מאוד, במידה מסויימת, אולי לא מודעת ייתכן ואת מנסה להכשיל אותה על ידי אי מציאת מטפל חדש. שנית חשבתי האם משהו בדינמיקה הפנימית שתיארתי למעלה מוכר לך, האם את מגיבה לחשש מפני האפשרות לטעות בדרך דומה, במעין הצבת אפשרויות שונות מהן את יכולה לבחור אך שלמעשה מקשות עלייך לבחור. לבסוף חשבתי שאין אפשרות להבטיח שלא תטעי, זוהי חוסר וודאות, אולי עמימות מסויימת שמאפיינת גם את הטיפול הדינמי ושאני משער שהייתה קשה לך, והיא אכן קשה זה נכון. אבל במידה וזהו קושי מוכר לך, ייתכן שהכרה בקושי, והשמתו במוקד הטיפול, דינמי או לא, יוכל להוות עבורך קצה חוט על מנת להחליט לאן את הולכת מכאן. דרור

אני מתחרפנת...?

נילי שלום, אני מבין מהשאלה שלך שעובר עלייך משהו קשה. שאת מרגישה שאת אולי מאבדת שליטה, שהכאב מציף אותך וגורם לך להרגיש שאין סדר במחשבות וברגשות שלך. אני יכול להניח עד כמה זה מפחיד. בוודאי כאשר את מרגישה לבד עם זה, לכן אני מזמין אותך, אם תרצי בכך לספר עוד על השאלה שלך. דרור

דרור, קודם כל תודה על תגובתך.זה שהוא עובר איתי את כל התהליך ומלווה אותי , זה מרגיש שאני פחות לבד , אבל תכל'ס זה לא עוזר כי אני עכשיו במצב מחורבן,ובכלל בימים האחרונים .אחרי כמה חודשים "שקטים" יחסית, פתאום בבום פצעים נפתחים הכל כואב ומדמם בבום הכל עולה ,פתאום קורה משהו שמזכיר וישר מעיף אותי אחורה לע-ב-ר,ואיך אני נתתי לו לעשות לי את זה?? אני אשמה ,בא לי להקיא .מרגישה שנכנסתי למנהרה חשוכה ומנסה לגשש מחפשת נקודת אור להיאחז בה ואין . והוא ..המטפל מנסה לעזור ,מנסה לתת לי יד לקום אבל אני לא מצליחה לתפוס את יד, אני מותשת רגשית ונפשית ופיזית אני על אופטלגין כל שלוש שעות כי כל הגוף כאבים שאלוהים ישמור אבל מה שהכי כואב לי זה הלב וללב אין תרופה שמשכחת בקלות,מנסה להפוך את כל התחושות הקשות האלה למילים , ,אבל ללא הואיל,הכל נשאר מבולבל ותקוע בפנים, גם בטיפול(להרגשתי) משהו נתקע כמו מקל בגלגלים ,אני זאת שתוקעת את עצמי,בגדול אני תוקעת את עצמי,כי אני לא יודעת איך מתמודדים , לא מצליחה לצאת מחושך ,(אולי כי לזה אני רגילה וזה מה שמוכר),גם כשנכנס אור קטן לא מצליחה לראות אותו, והמטפל.. למרות הכל שם בשבילי ,ואני יודעת שלא קל איתי.למרות שאני לא מציקה ,אני מטופלת ממש "טובה" ששומרת על גבולות ,גם כשאני הכי זקוקה לעזרתו ,גם אז אני מקפידה לא להתקשר,למרות שהוא מאפשר לי כשצריך וזה בסדר מצידו , אבל מצידי אין יותר טלפונים סמסים, מיילים,אין .לא קיים.מה שהיה היה . אני הפקתי את הלקחים.לא רוצה "לפגוע" בטיפול.וכשלא מקפידים על גבולות זה פוגע.( יודעת זאת מניסיון... ) דרור,תוד?ה שזה סוג של הישג עבורי וכל הכבוד לי :) לא? אוף פשוט אוף , בא לי לצרוח אבל אין לי קול,בא לי לבכות אבל אין לי דמעות, אין לי נפש,ואם יש לי אז היא מרוסקת לאלפי רסיסים, אני לא רוצה להציק לכם כאן,אתה יודע היטב ,דרור,מהיכרותך עימי מכאן, שאני לא מוותרת בקלות,שאני מתמודדת( מנסה לפחות),אבל אוף אין לי כבר כוח,[עכשיו הגיעו הדמעות ]מעניין כמה זמן יקח לי לבקש שתמחק את זה... [ שונאת את עצמי ככה.. ] אבל בינתיים SEND חן

חן שלום, אני מבין מדברייך היום ואתמול עד כמה קשה לך בתקופה האחרונה. עד כמה משהו עורר בך את הזכרון הקשה, הזכרון המלווה בתחושות אשמה קשות, ובכעס על עצמך על שלא מנעת, שנתת לו לעשות לך משהו שלא רצית בו. קשה להרגיש את התחושות הללו. קשה עוד יותר להצליח לאפשר לעצמך לא להישאר לבד איתם, אני מאוד יכול להבין את זה. לבטוח באחר, לתת בו אמון שאם תורידי מעט מההגנות שלך הוא לא ינצל זאת, לא יפגע בך כפי שנפגעת בעבר זה לא דבר של מה בכך. כך שנשמע לי שזהו המקום בו את נמצאת כרגע בטיפול. בניית האמון ההדרגתית בינך למטפל שלך. זה יכול לקחת זמן, אבל יש לכך חשיבות עצומה. בינתיים אני שומע את המאמצים שלך לשמור על הטיפול, על המטפל ועלייך. ואני חושב שגם זה חלק מהתהליך החשוב שאת מנסה לעבור כרגע, למרות הכאב הרב שהוא כולל בתוכו. דרור

מישיודע על פסיכולוג באזור רעננה והסביבה עדיף מישהו עם המלצות מעולה. תודה למי שיעזור יונתן ר.

יונתן שלום, אתה מוזמן לצרף מייל עדכני וחברי הפורום ישמחו לעזור לך כמיטב יכולתם בהמלצות על מטפלים מאיזור רעננה. דרור

אני מתביישת אפילו לכתוב את הדברים הבאים כאן. חוששת ללכלך אתכם בזוהמה ובביוב שבתוכי. מקווה שאני לא אכעיס מישהי שנפגעה בחייה שלא מבחירתה. נזכרתי בסוף השבוע הארור האחרון כיצד אותה ילדה זונה ארורה פיתתה קרוב משפחה לשכב איתה. הייתה בת 12 לערך ילדה שהולכת לחדר במלון ללבוש בגד ים כדי לקפוץ לבריכה אותו קרוב שליווה אותה לחדר שאל באופן מתוק וידידותי אם אפשר חיבוק אותה ילדה לבשה בגד ים כחול נשכבה על המיטה וביקשה יותר מזה. הילדה גרמה לו לעשות משהו שלא היה עושה לולא ביקשה. אני זוכרת את המבט המפתה בעינייה ואת הידענות הגדולה שלה כיצד לעשות ואיך. ישנה בחילה נוראית מהתנהגותה הייתי כותבת עוד אך חוששת שמישהו ירגיש לא נוח. הייתי חייבת לכתוב מעט אחרת אשתגע.

אהובה שלי קראתי את מה שכתבת אני מצטערת אבל כרגע כואב מכדי לכתוב לך משהו אין לי מילים. אכתוב לך בהמשך כשיכאב לי פחות בכיתי כשקראתי אותך בילבי ילדת הברזל

היא אולי זונה, אבל הוא בן זונה! ונגיד שהיא רצתה יותר? כבוגר הוא לא אמור להבין שזה יפגע בה? ולהתאפק?! מה נסגר עם כל הגברים האלה שלא מסוגלים להתאפק?! את לא יכולה לפגוע יותר במי שנפגע! האמיני לי היא ממילא מרגישה פגועה טמאה מלוכלכת והרשימה עוד ארוכה!

אלוהיםםםםםםםםםם כמה את מרגישה אשמה על משהו שלא באשמתך!!!!!!!!!!!!!איך החארות האלה רוצחים ילדים ועוד הילדים מרגישים אשמים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! העולם השתגע !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

<> שלום, דברייך אכן קשים. את מעבירה את הרגשת האשמה, הבושה הקשה שמקשה עלייך לנשום, שאין מפלט ממנה משום שאלו הם זכרונותייך. זכרונות של ילדה הלוקחת על עצמה את כל הידע ואת כל היוזמה וגורמת לאדם אחר, מבוגר ממנה בלא מעט לעשות משהו שאינו רוצה. אדם שהיתה בו רק תמימות. אני מרגיש שברגעים מסויימים זו התחושה שלך והראייה שלך את שקרה. וזו ראייה בלתי נסבלת. אבל אני תוהה כאן גם על הקושי לכעוס, הצורך לקחת את כל האחריות והאשמה על עצמך, מאז היית בת 12. הצורך לנקות את הפוגע מכל אחריות, כמעט להפוך אותו לקורבן במעין הזדהות איתו כרואה אותך מפתה, אחראית למה שקורה ולמה שהוא עשה לך. אני יכול לשער שישנה סיבה שאת עושה זאת, אולי בצורה לא מודעת, אבל אני חושב שזה גם פוגע בך מאוד, האשמה הזו. אני הייתי חושב שנכון יהיה אם תצליחי למצוא גם בחייך כיום מקומות בהם אינך אשמה, בהם אינם גורמת לעצמך להרגיש אשמה כך שבהדרגה תוכלי להצליח להסתכל גם על העבר וגם על ההווה מעיניים אחרות קצת. דרור.

היית רק בת שתים עשרה ואיפה היו ההורים כשהמנייאק עשה לך את זה?

רציתי לומר לך- שגם אם הילדה זוכרת שהיא פיתתה, גם אם היא נהנתה מהמגע עדיין- מדובר בה ת ע ל ל ו ת בואי נפנים זאת יחד למען הסר ספק אחת ולתמיד! ילדה היא ילדה מפאת גילה ואם יש מבוגר בסביבה שמנצל את זה- הרי זוהי התעללות לכל דבר גם אם הילדה זוכרת שהיא יזמה או נהנתה ו התנהגה באופן חריג לגילה עדיין על המבוגר האחריות לשים את את הגבול המבוגר אמור היה להגן על הילדה ולא לנצל את המצב לטובתו. מה היו מניעי הילדה: ילדה רוצה תשומת לב בסה"כ ואהבה. לא מין!! ונניח שרצתה מין- ייתכן שהיא קלטה שדר מאותו מבוגר פוגע שרק ככה היא תוכל להיות אהובה על- ידו ולזכות בתשומת ליבו. ילד יעשה הכל כדי להיות אהוב ורצוי. ילדה שמושגי האהבה שלה נפגעו ש"פיתתה" שחיפשה מין - רק כדי לזכות בתשומת לב ואהבה ואולי בטובות הנאה, מתנות וכל מה שנפש של ילדה בגיל זה חפצה בו כמה קל לפתות ילדה ולהביא אותה לשם. ממש לא חכמה גדולה..

לא יודעת בעקבות זה אני מרגישה מוזר. אי אפשר לתאר זאת במילים אבל אני אנסה- הרגשה של רעד מבפנים. כאילו ואני לא יכולה להחזיק את עצמי. חולשה?!? סחרחורת??! זה זה אבל לא בדיוק זה.. שונאת שהכוח שלי נלקח ממני פתאום ואין לי שליטה על זה. לא. זה לא רצון לבכות אפילו לא ניסיון. זה הגוף שלי שבוגד בי. שנותן לי הרגשת פרווה- סחרחורת אבל לא התעלפות חולשה ורעד אבל לא היזרקות כאילו יש כוח שבכל זאת מושך אותי להמשיך להרגיש את המכה בלי הלם ובלי משככי כאבים. איכס...

אני מעוניין להבין כמה דברים: איך ילדים שהתעללו בהם הופכים לאנשים שמאמינים עדיין במה שהאמינו כילדים? למה ילדים שהתעללו בהם נושאים בתוכם את אותו ילד עם כל הטראומות? למה ילדים שרצחו את נפשם ממשיכים לרצוח את נפשם גם בבגרות? איך ילד חי כמבוגר עם כאב כזה? מי דואג להם בבגרותם למה ? אולי מישהו מהפסיכולוגים יוכל לענות על המציאות הנוראית הזו? איך עוזרים להם? אני לא מבין!!!

שלום לך, אכן זוהי מציאות קשה ביותר הן כילד והן כמבוגר. אני לא בטוח שיש לי את כל התשובות לשאלות החשובות שאתה מעלה אבל אנסה לשתף בחלק מהמחשבות שלי. כילדים אנו חיים אמנם בעולם עשיר של משאלות ורצונות, אהבה צורך ותלות בדמויות המשמעותיות שמגדלות אותנו. העוצמה הזו אינה תמיד באה ביחד עם כוחות אגו מספיקים להתמודדות ולכן גם יש לא מעט חרדות בילדות. בהדרגה כוחות האגו מתפתחים ומצליחים להשיג את עוצמת הרגשות והמשאלות ונותנים יכולות להתמודד עם המפגש שבין העולם החיצוני לפנימי. אך כאשר אירוע כמו תקיפה מינית, בעיקר מצד בן מפחה קורה, הוא קוטע את הרצף הזה. לא מאפשר לו את התהליך הרגיל. במידה רבה הוא דורש מהילד או הילדה להתמודד עם משהו שהוא בלתי אפשרי עבורו להתמודדות. לשם כך מגייס הילד דרכי התמודדות שונות. ביניהן פיצול בין האדם האהוב ושבו הוא גם תלוי לאדם שפגע בו. שבחלק מהמקרים זהו אותו אדם. כל מגע בין שתי העולמות הללו מאיים מאוד ולכן יש לשמור אותם נפרדים. זה דורש מאמצים רבים כמובן. ובעיקר דורש להמשיך ולהרגיש שם, שהרי לא יכול להיות שהאדם האהוב יפגע אלא אם כן זה "מגיע לי", אני גרמתי לכך. אותה אשמה, ממשיכה להישמר גם בבגרות. היכולת לעזור היא בדיוק בנקודה זו, על ידי היכולת להפחית בהדרגה ובזהירות את ההזדהות עם התוקף, היכולת להקטין את הפיצול בין העולם הפנימי לחיצוני ולאפשר את אותו מפגש הכרחי שנקטע בעבר. ובעיקר היכולת להצליח להפנים אמון שוב. זה לא קל אבל זה אפשרי. דרור

מה שלומכם:-) באתי להגיד שלום לכולם ונשיקות לשרית ל <> ולדרור טוב לכולם:-) שרית מה איתך יקירתי? <> לא ענתה לי עד עצם היום הזה רק אלייך היא מתייחסת:-( בילבי ילדת הברזל

שלום בילבי, ערב טוב גם לך. אני מבין מהודעותייך בשבועות האחרונים שמטריד אותך שמשתתפת זו או אחרת אינה עונה לפניותייך. אני יכול להבין מדוע זה מטריד, אך אני חושב גם שאולי אין אלא להשלים עם כך שמסיבה זו או אחרת היא אינה עונה. לאו דווקא משום שמעדיפה מישהי אחרת על פנייך. אבל מחשבה זו כן מעוררת בי שאלה האם זה מוכר לך הצורך החזק להרגיש אהובה, שלא כועסים עלייך שלא מעדיפים אחרים על פנייך. ייתכן שהלכתי רחוק מדי, אבל ייתכן גם ולא ושווה לחשוב על הדברים הללו. דרור

דרור אהוב באמת הלכת רחוק:-) וכן שווה לחשוב על הדברים האלו יש חשיבות למקום הזה בשבילי ומישהי ספציפית שנגעה לי מאוד אינה מתייחסת וזה לא מובן לי:-) אני עדיין מנסה לפתות אותה לדבר איתי לפעמים :-) אולי בסוף היא תשבר ותגיע:-) ולגבי הצורך להרגיש אהובה בטח שאני רוצה להרגיש אהובה אבל גם אוהבת:-) יש בפורום קשרים שנוצרו ולהגיד שלא שווה לחשוב על זה גורם לי לחשוב מה מביא אותך הנה? בילבי ילדת הברזל

שלום אני בן 26 והכל בסדר איתי (באמת) רק שבחודשים האחרונים לעיתים תכופות (פעם/פעמיים ביום, או פעם בכמה ימים) אני שומע צליל (לא אמיתי) מוזר שנשמע כמו סיכה שנופלת על הריצפה. האם עישון מריחואנה קשור לזה?

א שלום, קצת קשה לקבוע בבירור מהו מקור הצליל שאתה שומע. האם מדובר במשהו אורגני, או כפי שאתה חושד הלוצינציה על בסיס של שימוש בחומרים. למריחואנה יכולה בהחלט להיות השפעה הלוצינטורית, כלומר לחוש משהו שאינו שם. כמו לשמוע סיכה נופלת למרות שסיכה כזו לא קיימת. אך כפי שאמרתי ייתכן שגם קיימת שפגיעה אורגנית, למשל באוזן הגורמת לכך. אני חייב לומר שלמרות שאני סבור שפגיעה אורגנית אינה הסיבה עדיין חשוב לשלוש אפשרות זו על ידי פנייה לנוירולוג. אם זה יישלל הרי שבהחלט ייתכן שהמריחואנה היא שגורמת לך לתופעה זו ואז עולה השאלה האם היית רוצה לטפל בכך. דרור