פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, ראשית, אני מקווה שזה המקום הנכון לעלות בעיה מסוג זה. אני בעלת ניסיון מיני מועט מאד. למעשה, שכבתי רק עם גבר אחד מספר פעמים בחיי. יחסי המין עימו היו לא נעימים, בעיקר בשלב החדירה עצמה, שהכאיבה ואף צרבה. הוא הציע לשים חומר מסכך, אך עדיין החדירה עצמה היתה מכאיבה (איבר המין לא היה יבש, כך שלא היה צורך בחומר מסכך). יחסי מין בכלל, ובפרט החדירה מרתיעים אותי. אני אף חוששת ללכת לרופא נשים. מעולם לא הייתי בבדיקה גניקולוגית, ואני בגילאי העשרים המאוחרות. כיום אני נמצאת בטיפול פסיכודינאמי (קרוב לשנתיים), אך אינני רואה התקדמות בעניין זה. מצד שני, אין לי בן זוג כדי לבדוק זאת. הייתי שמחה לו היית יכול/ה להמליץ לי על מכון כלשהו או שיטת טיפול מסוימת, כדי לטפל בבעיה מסוג זה. תודה רבה, יעל

שלום יעל. הפניה שלך מעבירה את תחושת התסכול מהקושי המיני שאת חווה. לעיתים קרובות יחסי מין מהווים ביטוי לקרבה ואינטימיות בתוך קשר, וקושי בהם מלמד על בעיה או קונפליקט סביב ביטויים אלה. היות והטיפול הרפואי לא פתר את הבעיה שלך, הנחת נכון שחשוב לברר ולעבוד על החלק הנפשי שמסתתר מאחוריה. אני משערת שבטיפול את עסוקה לא רק בשאלת קיום יחסי מין ובכאבי החדירה, אלא בנסיון להבין והתעמק בקושי ביחסים ובזוגיות. עבודה פסיכודינאמית על כך היא לעיתים קרובות ארוכה ודורשת סבלנות ומאמץ, ולעיתים, כמו שתיארת, התוצאות מגיעות לאחר זמן ממושך. נראה לי חשוב להמשיך בטיפול, ושם להביא את ההסתיגויות והדילמות שלך לגבי ההתקדמות. יתכן שיש קשר בין שני הדברים - ההתעמקות בטיפול, וההתמסרות ביחסי המין, שהרי שניהם דורשים מידה גבוהה של אמון, בטחון, קרבה ואינטימיות, ואלי שם יש לך קושי. טיפולים מקובלים נוספים לפתרון בעיה מינית הן טיפול אצל סקסולוג, וטיפול בשיטה קוגניטיבית התנהגותית, שיטה אשר מתמקדת בפתרון הסימפטום. היי סבלנית, והמון בהצלחה מלי.

אני לא מרשה לגברת לכנס ממש לחיי.כלומר, אני מוסרת את האינפורמציה שאני רוצה, בקצב שאני רוצה ומתי שאני רוצה. אני לפעמים משקרת לה לגבי דברים, בכדי שלא תוכל להבין אותי עד הסוף. לפעמים אני משקרת לגבי מה שקורה לי אחרי הפגישות -תחושות- הרגשה כללית- כעס בכדי שתתקרב אלי יותר. לפעמים אני טוענת שקשה לי לבכות, אז אני יודעת שהיא תחבק אותי בכדי לשחרר דברים. האם הדברים מתנהלים נכון או שאני חייבת להגיד לה מה שכתבתי כאן?

שלום לך. אני שומעת שאת מוטרדת מהאופן שבו את נמצאת בקשר. את מרגישה שבמקום לשתף ולהפתח, את מסלפת ומזייפת, במקום לבקש באופן ישיר ומפורש את מרגישה כמי שמפעילה מניפולציות רגשיות. אני חושבת שאת מספרת שלמדת שכדי שהאחר יישאר איתך בקשר ולא יעלם לך, את צריכה לזייף, לטייח ולהפעיל מניפולציות, ואסור לך להגיד ולבטא את מה שאת באמת רוצה, מרגישה וצריכה. אני חושבת שאם תוכלי להביא זאת לטיפול, לשתף את המטפלת שלך בתחושות ובהתנהגויות הללו, תוכלו ביחד להבין יותר מדוע את מרגישה צורך לבטא את עצמך כך בקשר, ובהמשך אולי תוכלי לוותר על אותן דרכים שאת מכירה, ולאמץ התנהגויות שישרתו אותך טוב יותר. בהצלחה מלי.

כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו בימים האחרונים הוא להעלם. זה לא ימים אחרונים זה הרבה מעבר, אבל זה כנראה מחריף, כי ככל שהתחושה כבדה לי יותר, אני מרחיקה מעלי כל עזרה. לא הלכתי לפגישת המעקב אצל הפסיכיאטר, מהטיפול לקחתי חופשה, את הקרובים אני מרחיקה. נשארת לבד עם הרגשות. ההעלמות נעה במנעד של רצון לברוח למקום רחוק ועד למחשבות אובדניות. העברתי במחשבתי אפשרות להתאשפז יש לי עוד כמה שעות אירוע של אחד מהבנים ואחר כך כבר אין סיבה להשאר בסביבה. זה עולה על גדותיו הרצון הזה. מה אני בעצם רוצה? איך לא נשארים לבד? איך מרגישים את הרצון של האחרים לעזור - אין בי יכולת לשתף באמת. מה?

שלום לך. נשמע שאת במצוקה קשה, ועוברת תקופה לא פשוטה. הרצון שלך להעלם ולא לשתף מרחיק אותך מהפתרון ומההקלה, במקום לקרב אותך. אני בטוחה ומבינה שקשה לך כרגע לשתף אחרים ולסמוך על עזרה ואמפתיה, אבל את צריכה להזכיר לעצמך שהתחושות האלה ילכו ויחריפו אם תלכי ותסתגרי. נראה לי שלמדת שבעת משבר אין על מי לסמוך ועדיף להיות לבד. נסי "לשבור את המעגל" - לשתף, לפנות לעזרה, לחזור לטיפול פסיכיאטרי, ואז תוכלי אולי לראות את העולם במשקפיים פחות כהות ומיואשות, ולהבין יותר את המצב שבו את נמצאת. בהצלחה מלי

שלום לך. שלוש שנים אני בטיפול. אני עדיין מרגישה בתקיעות. עדיין מסרבת לשתף אותה בהרבה דברים. אני יודעת שזה הדפוס שלי (אי השיתוף וההתמסרות) אבל אני לא מצליחה לשנות אותו. אני לא מצליחה לעזוב, רוצה אבל כל פעם נרתעת מחדש. היא מסבירה את הקושי בלהתקדם, בפחד שלי מהתמסרות, קירבה אינטמיות... אז אם זה לא קרה אחרי שלוש שנים, יכול להיות שזה יקרה עכשיו. איך לוקחים את ההחלטה להיפרד. סופ"ש נעים

שלום אירית. את מתארת מאבק ממושך (ואמיץ) בנסיון לשנות את ה"טייס האוטומטי" שלך - ההמנעות והקושי להתקרב, ומאידך תוהה מתי עלייך "להרים ידיים" לגבי הטיפול. שינוי דפוס הנו תהליך ארוך, סיזיפי, איטי, ולעיתים מייגע. הרבה פעמים במאמץ לשנות מרגישים "תקועים" ואפילו "נסוגים לאחור", ועם זאת הרי שהויתור והניתוק יהיו חזרה על הדפוס המוכר, ממנו את מנסה להשתחרר. אני תוהה האם הרצון להפרד אינו דרך נוספת להמנע מהקרבה, לברוח. נסי לבדוק מדוע את רוצה לעזוב, וגם, במקביל, מה הדברים שבכל-זאת משאירים אותך בטיפול, ושאולי מסמנים את המקומות שבהם את צריכה, רוצה ואפילו יכולה להתקרב ולהיות בקשר. בהצלחה מלי

דוחה אותי שאני זקוקה לה עד כאב.וחידלון.יומיים שאני זומבי מבחוץ ,מסממת את עצמי עם כדורי הרגעה,וילדה היסטרית מבפנים שכאילו גילתה שהיא לבד בבית ולא יודעת איפה כולם ומתי יחזרו. אני שונאת את זה.רוצה לחתוך את עצמי בגוף שהכל יזרום ממני החוצה שזה יתנקז ממני ואהיה נקייה ורגועה.ואני רוצה את אמא שלי שתחבק אותי ותדאג לי.

שלום לך. היה לי עצוב לקרוא את מה שכתבת. אני שומעת מהמכתב כמה מבהיל ועלוב בעיניך להזדקק, להתקרב, להיות תלויה. כנראה עבורך אלה רגשות מזעזעים, "אסורים", ולחוות אותם זה מסוכן ודוחה. הלוואי ויכולת הפעם לסמוך על כך שגם אם כרגע את מרגישה ש"כולם עזבו ואת נשארת לבד בבית", הרי שהמטפלת שלך (ואולי יש עוד אנשים) "יחזרו", שתוכלי לראות ולדבר איתה בפגישה, ולחוש את החום והחיבוק שאת כה כמהה לו, או לפחות לשתף מישהו בתחושות שלך ולהרגיש פחות לבד. מלי

מלי, אחלה של כניסה חלקה לפורום, ובטח לא עם נעליים, שאינן שלך ... ברוכה הבאה, והמון המון הצלחה. שבת שלום. ריקי

תודה רבה :) מלי

גם אני מצטרפת לברכות שכבר נאמרו לך .. באמת , שהגעת למקום מדהים , בשבילי .. המקום הזה כאן הוא - (בית) - בשנה וחצי האחרונות, בית שכנראה מעולם לא היה לי ..(בשנתיים של הטיפול שאני עוברת אני רק מבינה ) ונציגות נשית .. מבחינתי חשובה בהחלט! אנשי הפורום עושים כאן עבודה מופלאה ... אני נדהמת כל פעם מחדש .. מהיכולת לגעת באחר , גם אם מרחוק , כשבעצם בבסיס שלי ..האמון באחר נסדק לחלוטין - ופה אני מצליחה לראות עד כמה ניתן להחזיק ולקבל ..תקווה ואמונה למדתי לראות הרבה דרך כאן .. שיש גם חלקים טובים באחר .. למדתי על איכפיות , חמלה .. למדתי לקבל כח במילים .בכדי להרגע , כשהיאוש ואני היינו על הקצה .. האפשרות להניח את הראש , לשתף .. לא בא לי כמובן מאלייו, ואני רואה ביכולת שלכם להיות כאן משענת חזקה לאחר מבלי להכיר - ממש עבודת קודש. גאה בכם. המון הצלחה - עבודה קשה ..יש לכם. מקווה שיהיה לך קל.. שרית נ.ב. הגבתי לאלון ונילי שכתבו לי ..והתגובה משום מה התפספסה ולא הופיעה , אז אומר להם שוב .. תודה על האכפתיות והחיזוקים , מעריכה המון.

תודה רבה על הברכות בהצלחה לכולנו... מלי

תודה, מלי, על תשובתך. משבר... לא, זה כבר שלב ה-after. מנסות להבין ביחד איך להמשיך עכשיו. מה הדרך הנכונה עבור שתינו. במשברים יש לשתינו ניסיון רב. אני מניחה שנכון לומר, שעם השנים בא הניסיון. אני רק לא מצליחה להבין מה התהפך בדרך - מה יצר את המצב שבו, בכל המשברים האחרונים אני זו שתפסה את המרחק הנכון בכדי לעצור לרגע, לבדוק מה בדיוק קורה, ואיך לעצור את ההתדרדרות הזו, המשותפת, במדרון. אחרי הכל, לא יעזור לי ולטיפול, אם שתינו נמצא את עצמנו בתחתית המדרון (אני תלמידה טובה - לומדת מה נכון ומה לא). אירוני למדי, בהתחשב בעובדה שאני בכלל לא חזקה. קל מאוד לפרק אותי לפירורים קטנים. והיא... היא זו ש"לא יכולה להכיל יותר!". אני יודעת שאם אוותר על הטיפול הזה, הרי שוויתרתי על הכל. היא לא המטפלת הראשונה שלי... אבל בהחלט האחרונה. הכתיבה כאן היא לא במקום הדיבור איתה. היא בנוסף, כדי לשמוע משהו מבחוץ, שמנותק מהדיאדה הטיפולית, ולכן לא מושפע ממנה. וכמובן - ברוכה הבאה לפורום.

שלום שוב. אני שמחה שאת מבינה את החשיבות של ההתעקשות על הקשר הטיפולי בכלל, ואת המשמעות שיש לשיתוף של המטפלת בתחושותייך, מאידך. מההודעה שלך אני שומעת את החוויה של להיות "החזקה" וה"מכילה" בקשר שבו דווקא את היית צריכה להיות המטופלת שדואגים לה, ה"מוכלת". תוכלי לנסות לבדוק האם החוויה הזו מוכרת לך ממקומות נוספים, בעבר או בהווה, ולנסות להבין את המקום שלך בחלוקת התפקידים הזו. מלי

שלום מלי, וברוכה הבאה.. קצת קשה לי לכתוב.. מכמה סיבות.. האחת.. לרוב כתבתי במשמרת של ליאת.. וקצת הרבה קשה לי.. שהיא איננה.. דווקא היום... כשכל כך מרגישה רע אל מול המטפלת שלי שבהרגשה שלי כרגע, גם היא איננה... הסיבה השניה.. אני קצת הרבה חנוקה.. והדמעות מציפות בכל פעם שמנסה.. אבל כותבת בכל זאת.. כי הכאב.. כל כך.. מפיל.. הייתי בפגישה.. והרגשתי נורא.. לא יכולתי לדבר כמעט בכלל.. והיא, היא דווקא היתה בסדר.. ניסתה.. ודברה.. אמרה דברים.. אבל אז הגיע רגע שלא יכולתי יותר ואמרתי לה שאני רוצה ללכת.. בקשתי ללכת.. והיא לא הסכימה לפתוח לי את הדלת.. בתחילה ניסתה להגיד שהיא חושבת שזה נורא חשוב שאשאר דווקא עכשיו.. ועוד כל מיני דברים.. אבל אני סרבתי.. פשוט לא יכולתי.. ורק בקשתי שתפתח לי את הדלת.. והיא התעקשה לא לפתוח.. ואמרה שאם אני רוצה שאפתח לבד... כשהיא יודעת שיש לי קושי לפתוח לבד... ולמרות שאני יודעת שהיא יודעת בוודאות, גם אמרתי לה את זה.. שאם אפתח לבד אח"כ אני "אשלם" על זה.. וזה יעלה לי ביוקר... והיא נשארה בשלה.. סרבה לפתוח לי את הדלת.. ואמרה משהו על זה שאני שמה אותה במקום כזה שהיא לא מוכנה לפתוח ומצד שני אם אפתח לבד אפגע בעצמי.. ולבסוף סיימה את המשפט בכך שאם אני רוצה ללכת שאפתח לבד... אז פתחתי לבד.. ויצאתי.. ברחתי.. משם.. ממנה.. ממני... אני לא צריכה לציין שכמו שידעתי מלכתחילה, "שילמתי" על שפתחתי... אחרי שקצת עבר לי הפלשבקים על פתיחת דלת, אחרי שקצת נרגעתי מהזכרונות, אחרי שקצת העוצמות פחתו ממה שעשיתי.. התחילו המחשבות על כמה לא באמת אכפת לה ממני, כי אם היה אכפת לה היא לא היתה נותנת לי להגיע למצב כזה, היא פשוט היתה פותחת לי. הבנתי שכל המילים שלה תמיד על כמה היא רוצה לטובתי ואכפת לה והיא אוהבת אותי.. הכל פיקציה אחת גדולה. תמיד כשקורה משהו, היא מתקשרת אלי. הפעם היא אפילו לא טרחה. רק השבוע היא אמרה כמה היא אוהבת אותי. ואני כועסת על עצמי איך ולמה נתתי לעצמי ליפול לתוך המילים היפות שלה. איך תמיד בסוף מתבררת האמת כמו שהיא. הכל פיקציה. אני כל כך שונאת את עצמי. כל כך כועסת על עצמי. כל כך אין לי כח יותר ולא רוצה יותר ולא אכפת לי יותר. פשוט לא עוד. שיר

שלום שיר. נשמע שהפגישה היום הייתה לך קשה ומכאיבה. דרך הקונפליקט עם המטפלת שלך אני שומעת כמה מסובך ומורכב עבורך להיות בקשר קרוב, משמעותי ואינטימי, וכמה מבלבל עבורך קשר כזה. הרצון לעזור ולהתעקש עליך מתחלף ומתבלבל בתחושות שלך שהאחר מפגין, לכאורה, חוסר איכפתיות וחוסר רגישות. מי ששומר עליך נחווה כמעט במקביל גם כמי שמזניח או מתעלם מהצרכים שלך. אני מקווה שתוכלי לשתף את המטפלת שלך בתחושות הללו, ולהבין ביחד איתה את מקורן, ואת הדרך שבה תוכלי, לאט לאט, להרגיש יותר בטוחה בקשר, ולחוות את האחר בקשר באופן יותר עוזר ודואג. בהצלחה, מלי.

האם את יכולה להציע שמות של מטפלים מומלצים דוברי ערבית באזור חיפה/הצפון אני לא מכירה ולא יודעת למי לפנות. תודה

שלום איננו נוהגים להמליץ מעל גבי הפורום, אך אם תצרפי כתובת מייל מעודכנת, אני מאמינה שיישלחו לך המלצות למייל (אולי גם אחת ממני). בברכה מלי

איך נקראת התופעה המתוארת : כאשר אדם שומע קולות.. או שומע מישהו אומר את שמו.. או מדבר איתו.. בלי שיהיה איתו מישהו. למה תופעה זו קוראת? מה עושים עם זה? מודאגת.

שלום א. התופעה שאת מתארת כללית מדי. זוהי יכולה להיות הזיה שמיעתית, השייכת לספקטרום הפסיכוטי, וחשוב לברר האם מדובר בתופעה שהיא חלק מדיכאון, מחרדה, מאבל או מגורם אחר. לעומת זאת, אם הקול מובחן כקול פנימי, סוג דיבור של אדם עם עצמו, זו כבר אינה תופעה פסיכיאטרית. התיאור שלך נשמע כרלבנטי יותר לקטגוריה הראשונה, ובכל מקרה הייתי ממליצה לפנות לאבחון פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי לברור. מלי

שלום מלי, נמצאת בטיפול דינמי כשנה. מרגישה שיש עליות וירידות במערכת היחסים שלי עם המטפלת. מרגישה שיש התקדמות ביחסים מבחינת קירבה, הבנה, הכלה, עוצמה, ואמון ואז ירידה הכוללת אכזבה, חוסר הבנה ו... אני עושה מאמץ גדול לדבר על מערכת היחסים ביננו מתוך הבנה שזה חשוב ויקדם את הטיפול. אך קשה לי עם הירידה בעיקר. הפגישה הלפני אחרונה היתה כל כך משמעותית עבורי, הרגשתי שנתתי לה לחדור לעוד שיכבה בתוכי, הרגשתי שעלינו על נקודה כל כך חשובה עבורי שמסבירה כל כך הרבה מחיי. חיכיתי בקוצר רוח כל השבוע לפגישה, רציתי להמשיך ולדבר על הנושא, אך לצערי הפגישה לא הצליחה להתרומם, אני מרגישה שהיא לא הבינה אותי, ולצערי אני גם לא כל כך זוכרת מה היא אמרה.אני לא יודעת אם יש כאן שאלה, אני מעט מוצפת אז אני בעיקר שמחה לבטא את זה, ואם יש לך תובנות בנושא אולי זה יצליח לעודד אותי. בכלל, נראה לי שזאת הבעיה, ומכאן התחושות שלי לגבי אירוע הנ"ל: האם פסיכולוגים זוכרים את כל הסיפורים שהמטופל מספר, או באופן כללי את סיפורו בגדול, בעיותיו, ופרשנתו בהתאם.יש לי תחושה שהמטפלת פשוט לא זוכרת ומכאן האכזבה הגדולה שלי. מקווה שהייתי ברורה. תודה על התייחסותך. שבת שלום, שירה.

שלום שירה. את מתארת אכזבה גדולה סביב הפגישה האחרונה, ותהיה עד כמה המטפלת שלך, ואולי עוד אנשים בסביבתך, "מחזיקים אותך" בתוכם, בזכרונם ובמחשבותיהם, גם בהיעדרך. אכזבות ומרחק בקשר הם מקומות כואבים וקשים, הרבה פעמים סביב המקומות הללו יש נטייה "לשבור את הכלים" ולנתק את ההקשר. אני שמחה שאת יכולה לזכור שיש לקשר גם צדדים אחרים, משמעותיים, ושיש גם "זמנים טובים". חשוב לברר מתי מתרחשות ההתרחקויות והאכזבות, ולמה. האם הן קורות סביב נושא שעולה? סביב התגברות באינטימיות? כאשר האחר תופס מקום משמעותי בחייך? אולי תוכלי, דרך הדינמיקה שמתרחשת בטיפול שלך להבין משהו על מה שקורה לך בקשרים בכלל. בהצלחה, מלי.

ברוכה הבאה מלי.. הבית כאן הוא בית אמיתי.. את נכנסת לעולם מדהים.. הלוואי ובחיים האמיתיים היו מדברים כל כך פתוח וברמת הכנות שיש פה.. מאחלת לך בהצלחה מכל הלב ושולחת לך חיוך של שבת רגועה ומרעננת - וגם לכולם :)

תודה רבה על הברכות והאיחולים בהחלט מרגש! מלי

שלום מלי עוד פעם, תודה רבה על ההסבר המפורט מאתמול. אבל, ולמרות שקמתי בבוקר לראות מה כתבתי לי לפני שאלך לפגישה, הלכתי לפגישה. לא הצלחתי להגיד לה מילה ופשוט קמתי ועזבתי - עוד פעם. לא הצליחה הפעם לתפוס אותי הייתי די מהירה. רציתי לעוף ממש רחוק מהחדר הזה. רציתי להיות איתה אבל לא לדבר איתה עלי.. הרגשתי חנק, כאב בחזה, בבטן, לא יכולתי לעמוד בזה יותר, ואני גם לא יכולה לפגוע בה (מילולית) כי היא חשובה לי. אז קמתי והלכתי. טעיתי - נכון?

שלום ד. אני שמחה שיכולתי לחזק אותך. אני לא מאמינה שטעית, אלא שקרה ביניכן משהו, שבהמשך (בפגישה הבאה או אח"כ) תוכלו להבין יותר. סביר להניח שזה יקרה שוב ושוב, ודרך מאבק משותף ועיקש תצליחו לאט לאט להיות ביחד במקום אחר, אפשרי יותר. עד הפגישה הבאה הייתי מציעה לך לנסות להבין מה קרה לך שם בחדר, למה הגבת כפי שהגבת, ומה קורה לפני, כשאת מחליטה לנסות (להשאר, לדבר) שמתמוסס לך בתוך הפגישה. ושוב - אם תצליחי לשתף את המטפלת שלך בקושי (ואולי בתור התחלה אפילו לדבר איתה על הקושי שיש לך לדבר איתה על כך) זה יוכל להיות אבן דרך משמעותית. בהצלחה, מלי

אבל הבעיה מלי שזו לא פעם ראשונה. אני נורא מפוחדת מהחפירות הללו ולכן אני בורחת. והיא כבר מתעצבנת מזה. הפתרון של לשלם אם אני לא באה, בא מתוך "ייאוש" בכדי לשמור את העקביות בטיפול, ועכשיו היא בטח תתעצבן יותר על זה, כי כבר דיברנו המון על היציאה באמצע פגישה, והיא תמצא לי פתרון אחר, אולי לסגור את הדלת במפתח??!! אוי ואבוי. אז עכשיו מה שקורה לי, שמרוב פחד אני מעלה את ההתנגדות שלי, בכל דרך שאני יכולה... אבל אני תמיד בסוף חוזרת. אני עייפה כבר.

שלום מלי, ברוכה הבאה למקום המיוחד הזה. ראיתי שאת ועוד כמה כתבו פה על נעליים... ונזכרתי פתאום במשהו שאישה חכמה וטובה אמרה לי פעם לגבי הנעליים האלה. היא אמרה לי שהכי עדיף זה להכנס לנעליים שלי שם הכי נוח ומתאים לי. וחוץ מזה בתור מישהי שאחת האהבות הגדולות שלה בחיים זה ללכת, פשוט ללכת איפה שרק אפשר, אני יכולה לומר מנסיון שהכי לא כיף זה כשהנעליים גדולות, ככה הרגליים מתאמצות הרבה מעבר לנדרש והגרביים נשחקות מהר מאד :) אני בטוחה שהנעליים שלך מתאימות בול ושהן גדולות בפני עצמן. דרך צלחה ושבת שלום ומבורך. ולליאת- ד"ש ועירסול נעים.

שלום. מסכימה לגמרי, ו... גרמת לי לחייך :) תודה על הברכות, מלי

מלי שלום, ראשית מאחלת לך בהצלחה על כניסתך לנעליים הענקיות של ליאת, ליאת היא מיוחדת במינה,אבל לפי המחמאות שקיבלת משאר מנהלי הפורום נראה לי שגם נעליך גדולות והמשימה תעבור בקלות. אני לא יכולה לכתוב בשם שאר חברי הפורום ,אבל מבחינתי כאחת שהיתה כותבת רק במשמרת של ליאת, הקושי הגדול הוא לספר את הסיפור שלי שוב למישהו אחר(זה כמו להתחיל טיפול חדש כשהמטפל החדש לא יודע עליך כלום). עם ליאת עברתי כברת דרך ארוכה ובמשך הזמן נוסף נטבח על נטבח ,היה נחמד אם היית עושה איתה חפיפה ((-: השבוע למרות שהפסיכולוגית שלי בחו"ל וקשה לי מאוד לא יכולתי לשתף כאן. חוויתי בחיי הרבה אובדן בסביבתי הקרובה מאוד וכדי להבין את הקושי צריך להכיר את כל הסיפור וכרגע אין לי הכח הנפשי לספר. בהצלחה,איריס. וכמה מילים לליאת(בתקווה שאת מגיחה מדי פעם) ליאת יקרה, את ממש חסרה לי כאן,במיוחד בימים אלו,מקווה שאצלך הכל בסדר,חיבוק חזק,איריס.

שלום איריס. אני מבינה ושומעת כמה הפרידה מליאת קשה ומעוררת חרדה, ועולה ממך התהיה לגבי האפשרות שאוכל להיות תחליף הולם למקום ואדם שהיית כה קשורה אליו. אני בטוחה שהעזיבה של ליאת מותירה אותך עם חלל, ומאידך משוכנעת שהרבה דברים שהיו ו"נולדו" ביניכן אינם נגמרים, וימשיכו ללוות אותך גם בהעדרה של ליאת. ההודעה שלך גורמת לי לחשוב על משמעות של פרידה עבורנו, ועל העובדה שכאשר הקול של האחר חי בתוכנו, נוכח ומוכר, אנו יכולים להשמש בו, להעלות אותו ולנהל איתו דיאלוג גם כשהאדם נעדר פיזית מחיינו. הזכרת שגם המטפלת שלך לא בארץ, ונשמע שיש הרבה "לבד" בחייך כעת, אבל אני בטוחה שאת נושאת את ליאת ואת המטפלת איתך, ברגשות ובמחשבות, ושקולן בתוכך אינו נמחק גם בהעדרן. להתראות, מלי

הי מלי, את ממש בסדר,אצלי עברת (-: אבל כשדיברתי על אובדן,התכוונתי ממש לאובדן ,לשלושה אחים שאיבדתי(אח שנהרג בצבא ושתי אחיות שנפטרו מסרטן),לגרידה שעברתי לפני חודש וחצי אחרי 4 שנים של טיפולים, לשלושה ניתוחים מצילי חיים שבעלי עבר בשלוש שנים האחרונות. הפרידה של ליאת כואבת, אבל הכל בפרופורציה, עברתי דברים יותר קשים, היא פשוט ידעה לגעת במקומות הנכונים. להתראות בשבוע הבא ,סופ"ש נעים,איריס.

מלי, הפעם זו כן הודעה בשבילך :-) אמנם לא אהיה כאן ממש בקרוב, אבל בכל זאת בא לי לשאול משהו... השתתפת פעם בפורומים, כמו שלנו או בנושאים אחרים? את מכירה את הפורום הזה גם מקריאה, או שאת ממש-ממש לומדת להכיר אותו עכשיו? אני שואלת כדי לדעת אם יש לך חוויות "פורומואיות" משלך :-), אם יש לך איזו תפיסה כללית לגבי מה את אוהבת שמתקיים ב??פורום ומה פחות. ובכלל, אם יש לך מחשבות לגבי לאן היית רוצה שהפורום הזה יתפתח.. אמנם זה לא יהיה תלוי רק בך, אבל כל מנהל מתנהל קצת אחרת, ולך לבטח יהיה את המשקל שלך.. אם תסכימי לחשוב קצת בקול אני ארגיש יותר בטוחה קצת.. אולי אחדד עוד קצת... הפורום הזה הוא מזיגה ושיווי משקל עד?ין בין שאלות ותשובות קונקרטיות של עוברים ושבים, לבין שיתוף ונוכחות מתמשכת של כמה מאיתנו שנשארות כאן כבר זמן מה... אני חושבת שכל מנהל שמתחיל את חייו הוירטואליים כאן מסכים, במידה זו או אחרת, לשמור על האיזון הזה עד כמה שיצליח, ובכל זאת... המינונים וחצאי הטונים שונים ממנהל למנהל... ליאת ואורנה תמיד הצטיירו לי כמנהלות שמחבבות (ובתקופות מסויימות אף מעודדות) את הצד השיתופי והשיחתי של קהילת הקבועות כאן... את דרור אני פחות מכירה, אך תמיד נדמה לי שהוא נשאר בצד הבטוח של הדברים (ואין כאן שום נימה שיפוטית..הרבה פעמים מסיבות טובות מאוד).. ודוד, אני חושבת, עדיין מחפש ליצור את דרכו שלו, בקו התפר שבין ייעוץ לתמיכה.. את לגמרי חדשה ואולי גם את עוד לא יודעת לאן יקחו אותך הלב והבטן, אבל.. אם בכל זאת יש לך איזו טיפה של תפיסת-עולם פורומאית, זה מאוד יעזור לי לשמוע.. הפורום מאוד השתנה לאחרונה, עם העזיבה של אורנה וליאת, ואם תסכימי לשתף קצת, זה יעזור לי (ואולי גם לאחרות) לדעת איך לאכול את השינויים.. מעבר לזה, שוב ברכות על הצטרפותך! שמחה על הנוכחות החיפאית ;-) ... לילך

שלום ל. אני בעיקר שומעת מהודעתך את הכאב והצער שבפרידה מאורנה ומליאת, ואת החרדה מפני מה שעתיד להיות בלעדיהן. פרידה מאדם משמעותי מלווה תמיד בדאגה על שלא ניתן יהיה להשיב את מה שהיה כ"כ מוכר, בטוח ואהוב, וחרדה על שלא נוכל להרגיש ולאהוב כפי שחווינו מול אותו אדם שעזב. וגם אני, כמוך, מנסה להבין ולמקם את עצמי מול הפורום. מבררת עם עצמי מה אני רוצה, מרגישה ומנסה להעביר למשתתפים בפורום. כמוך, גם לי יש כרגע יותר שאלות מתשובות, ואני מנסה לא למהר לענות עליהם, לנסות להרגיש ולחוות לפני שאני מגבשת דעה נחרצת לגבי העמדות שלי. ולבסוף חשוב לי לכתוב לך שהשאלות שאת מעלה נוגעות בדברים שכמו שציינת, מעסיקים גם את מנהלי הפורום הוותיקים יותר, ושאנו בהחלט מנסים, ביחד, לגבש עמדה ברורה ועקבית יותר. להתראות, מלי

איך זה שתמיד, כשהטיפול מגיע אל הקצה והיא שוב נשברת, אני בסוף מצליחה - איכשהו - "להציל" את המצב? לי אכפת יותר ממנה? אני יודעת שאני לא יותר חזקה. אני יודעת שאני לא יותר חכמה. אני יודעת שהקצה תמיד נמצא שם. הוא לא המצאה רגעית, תולדה של דבר מסוים (גם אם לפעמים מישהי תגיד שכן); אני חיה עליו, מכירה אותו משני צדדיו ולא פוחדת מאף-אחד מהם. אבל הקצה של הטיפול זה דבר אחר. לא, הקצה שלה בטיפול זה דבר אחר - היא פוחדת מזה. בצדק מבחינתה, אני מניחה. אבל איך שתמיד אני מצליחה, איכשהו, לאסוף את כל מה שהתפזר לכל עבר ולאפס את שתינו? אני?! זה לא אמור להיות התפקיד שלה? אז זה קצת מבלבל אותי. למרות שאני אמורה להיות רגילה לזה אחרי כל השנים ביחד. אבל אני עדיין לא מבינה למה היא לא עושה את זה במקומי! אני לא רוצה שהיא תמיד תיקח אחריות על כל מה שמשתבש... לא משנה מה קורה, אם זו אני ששוב הוכנעתי ע"י השדים שלי, והיא נכנעה לחולשות שלה... אני יודעת שצריך שניים (שתיים במקרה זה) לטנגו. אני רק רוצה שהיא תהיה זו שתדע לעצור את הסחרחרת הזו, כי זה לא התפקיד שלי.

שלום לך. את מספרת בכאב ואכזבה על משבר שפוקד אותך (וכנראה אתכן - אותך ואת המטפלת שלך) בטיפול. את מספרת על תחושה שלך שאת ה"חזקה" בטיפול, ושבמצבי משבר את מתקשה להשען על המטפלת שלך. עם זאת, אני שומעת שאת לא מוותרת - לא על הטיפול ולא על הקשר עם המטפלת, וכנראה מצליחה גם ברגעים הקשים הללו, ברגעי המשבר, לזכור גם את הכוחות והמשמעות שהטיפול והמטפלת נוטעים בך, וששווה להאבק עליהם, למרות הקשיים, האכזבות והמהמורות שבדרך. כמו תמיד, גם כאן אני מקווה שאת מצליחה לשתף את המטפלת שלך בחוויה הזו שלך, ודרך כך להבין יותר מה קורה לך, וגם לה, ביחד. בהצלחה, מלי

מלי שלום וברוכה הבאה, מקווה שתצליחי גם א?ת למצוא ולעשות לך בית כאן, בכר הדשא החמים שלנו.. ("שלנו" :-) לא יודעת בדיוק מי זה שלנו, אבל בכל זאת מרגישה שיש כזה...) ההודעה מופנית לחברה שהתכתבתי איתה למטה, במשמרת של דרור, אז אני לא ממש שואלת שום דבר רק ממשיכה עוד משהו קטן וזהו, אז סליחה אם זה ירגיש לך תלוש ולא ברור. כתבתי 2 הודעות במשמרת של דרור אך לצערי הן לא הועלו.. מניסיון עבר (מצער) אני יודעת שהן כנראה גם לא תועלנה. כיוון שהן חשובות לי אני ממשיכה כאן.. באתי רק כדי לומר תודה לחברה המיוחדת שלי שמבינה אותי גם כשאני שקטה וזומבי וגם כשאני נסערת.. את יודעת, אשת, אני פה כבר שנה וחצי.. מתקשה קצת להאמין שהתחברתי למקום וירטואלי ונשארתי כל כך הרבה זמן.. נעים פה- אין מה להגיד. הרבה מאוד גם בזכותך. תודה יקירה... באופן קצת מוזר, אולי, אני עדיין מרגישה פה חדשה. כאילו רק לא מזמן הצטרפתי ושאלתי שאלה בהיסוס, הרמתי אלייך עיניים שאלות ותוהות- שואלות על טיפול, על הקשר שביני לבינה, על המקום הזה, על מילים חדשות שנותנות מקום לדברים שבכלל לא ידעתי שאני מרגישה, על סערות שאף פעם לא היו בי.. הייתי פעם חצי מ?ד?ב??ר.. בשנים האחרונות אני פחות ופחות.. לא תמיד אני בטוחה שזה לא "פאטה מורגנה", אבל אני בכל זאת מנסה להתקרב כדי לבדוק... לפחות בחלק מהפעמים. אני קצת דואגת לך... זוכרת אותך בעץ אחר, בפחדים שאולי את שוקעת שוב.. אני לא יודעת אילו מילות נחמה או עידוד להציע- רק לומר שאני חושבת עלייך, ב"חיבה דאגנית ורכה" (משך את ליבי, צירוף המילים הזה, בספר של גרוסמן).. רוצה לומר גם שאני זוכרת ימים בהם היה קשה מאוד להבין *באמת* למה את מתכוונת.. ימים של דימויים מתכנסים, כמו מבוכים. ימים של חיפוש המפתח (זוכרת?), של חלליות ומאדים, של ה"סיפור שאינו נגמר".. ימים של השכנה הטובה ההיא שלך שכל כך רוצה עוד, למרות שזה מרגיש לא הגיוני בעליל שאפשר.. זוכרת. זוכרת אותך. התחברתי אלייך מאוד אז. מתחברת עדיין.. אני חושבת שהיום את מדברת אחרת. אחרת לגמרי. היום את נגישה הרבה יותר... אולי גם את מתקרבת יותר ויותר לנאות המדבר שלך, ברגשות מעורבים וסוערים, כדי לבדוק שאלה אכן לא פאטה מורגנה.. זה הרבה מאוד, אשת. תזכרי את זה, טוב? רוצה גם לומר תודה על המילים שלך, בעץ הנסער שנטעתי למטה.. (אני באמת בסדר..).. אני מרשה לעצמי לומר לעצמי שכנראה ככה זה כשנפרדים- כמו שמישהו צועד החוצה מסירה קטנה לרציף הקרוב- הסירה קצת מאבדת שיווי משקל לכמה רגעים, ומתנודדת מצד לצד- משפריצה קצת קצף על יושבי הסירה ועל העוברים ושבים.. אני באמת בסדר. זו לא הייתה פרידה רעה, לגמרי לא, פשוט ציפיתי לאקורד סיום בצליל גבוה יותר.. כמו גראנד-פינאלה כזה, שיביא איתו גם איזו תחושת זיכוך. קתרזיס קל.. כמו ביצירה קלאסית שהמתח בה נבנה ונבנה ונבנה, והכינורות מטפסים מעלה ומעלה וכל הגוף נדרך ונעשה קפוץ.. ומשהו בגוף יודע שהנה-הנה, ממש עוד רגע יבוא הצליל האחרון הגבוה- שיא השיאים, שבעקבותיו השתפלות של צלילים והתרפות השרירים והלסת... אז אצלי זה לא קרה... (עין שמאל שלי מחייכת ;-)... זה קצת מזכיר התעלסות בלי ממש... את יודעת..). אקורד הסיום לא היה בדיוק מה שציפיתי, אבל זה לא גורע מהמנגינה שהייתה לפני...והיא לא הייתה רעה! במידה מסויימת, אקורד הסיום משקף הרבה דברים שהיו בטיפול.. אולי איזו אי התאמה בינינו, או מידת מותאמות שהיה לה עוד לאן לגדול.. זה מצער כשזה קורה בתוך טיפול. מצער וכואב לפעמים מאוד. אבל כשזה בפגישה האחרונה זה צורב.. ממש צורב! כי כבר אין מה לעשות. אין בשביל מה.. אני אעצור כאן. כאמור, הסירה שלי עוד מתנודדת והמים משפריצים פעם מכאן ופעם מכאן.. אני בסדר עם הפרידה הזאת. עדיין מעבדת אותה. במידה מסויימת, נדמה לי שלמרות שמדברים על פרידה הרבה לפני שנפרדים, בכוונה לעבד אותה, בפועל, עיבוד הפרידה נעשה ביני לביני ורק אחרי הפרידה עצמה. חבל שאין עוד פגישה אחת אחרי שנפרדים כדי לומר את מה שנשאר לומר.. מאידך- אולי זה טוב לחזור לשאת את הדברים שלי לבד, בלי "לשמור" דברים למישהו אחר כל הזמן.. זמן של שקט.. אני רוצה בהזדמנות זו לספר לך שאני נפרדת מכאן לזמן מה...לחודשיים.. אני טסה מעבר לים. סוג של טיול, או פסק זמן.. אני פחות ופחות מכירה פה את הכותבים, אבל היה לי חשוב לתפוס *אותך* כדי לתת חיבוק של שלום.. חיוך ממני, יקרה :-) ושימרי על עצמך! לילך

לילך, רוצה לאחל לך נסיעה טובה. נצלי כל רגע בפסק הזמן הזה שאת לוקחת לעצמך. טיילי, ת?פג?שי, תחווי, תחשבי, תתגעגעי, נקי את הראש ותחזרי... מלי, ברוכה הבאה לבית המיוחד הזה. מאחלת לך הרבה הצלחה והנאה כאן. מקווה שהנעליים הענקיות שירשת תתאמנה לך בול :- ) ואשת, דרישת שלום חמה חמה. יעלה

גם אני מצטרפת... חיפשתי לי מקום להצטמח ממנו, כדי לברך אותך, מלי, ברכת "ברוכה הבאה" :-) גם אני כאן כבר זמן לא מבוטל, עם נמש החתול. מברכים אותך ביחד... יעלה ולילך, כאן אתכן נעים לי... גם אני מצטרפת לאיחולי הנסיעה טובה ללילך (מה את אומרת? אנחנו נפגשות בשדה?) ומדווחת שגם אני נוסעת לי, אבל לא להרבה, רק 3 שבועות... ועוד ד"ש חם ומלטף לאשת, ממני ומנמש גם.

אני קוראת אותך המון,בשנה וחצי שלי כאן. אמנם אני לא תמיד מגיבה , אבל אותי את מרתקת בכתיבה .. בהבעת המילים.. ביכולת להעביר לאחר את מה שאת מרגישה ..ולעיתים אני מוצאת את עצמי בהזדהות עמוקה עם הרבה לבטים כאן שאת כותבתעל הטיפול - על החיים בכלל .. ..את נותנת המון "חומר מחשבה " בשיתוף שלך. ואת עושה את זה בצורה מופלאה.. את תהיי חסרה כאן על המסך, אבל אני מאחלת לך חופש מהנה .. נקי את הראש מפרידות , מכאב .. מעיבוד רגשות .. פשוט קחי רגיעה .. ועשי חיים עד כמה שרק אפשר, אמנם ..אנחנו מכירות כאן רק מכתיבה ..אבל, אני מרשה לעצמי לחבק אותך ולהגיד לך .. שאני מחכה לך שתחזרי לכאן ..בעיקר לשמוע חוויות .. שמרי על עצמך.- אתגעגע. שרית

תודה רבה לשתיכן :-)) אתגעגע גם אני לכאן... לילך

יפתי, לילך, הנה הגעתי, הנה כאן :-) גם אני מתחברת מאד להמון ממה שאת כותבת. בעיניי, כאילו יש איזה תהליך מקביל שאני עוברת דרך הכתיבה שלך, המוחשית כמעט, הנוגעת כל-כך. הרגעים של הזעם המתפרץ, הבהלה ממנו והבושה שאחר-כך; הרגעים של החרדה מפני העיניים, גם הכמיהה להמוני עיניים, הצורך להזמין קירבה, צדדים חדשים שמתגלים - אלה דברים שאני רואה גם בתוככי, ועדיין לפעמים תוהה בתהיות דומות לשלך (לפחות כמו שיצא לי להבין אותן). ומה באמת?... לא יודעת, אני מניחה שהתשובה גם משתנה מפעם לפעם... לפעמים צד אחד נוכח יותר בחוויה, לפעמים אחר. כן... מכירים כל מני חלקים, ככה גם מתיידדים איתם לאט לאט (בתקווה). בסוף מגלים חינניות מסוימת גם במה שלא נראה כך מלכתחילה. ולא, לא זונחים צד אחד או אחר... רציתי לומר לך משהו בקשר לטיפול שלי שאולי יוכל לדבר גם אלייך בהקשרי פרידת הטיפול שלך: ביני לבין איש הנפש של השיחות קיים שוני גדול מאד מנקודות ראות רבות. הן מבחינה זאת שהרבה דברים שהייתי רוצה שהוא יהיה, הוא ממש לא. מאד רחוק וכל כך חסר; והן מבחינת התפקיד הגדול (מידי) שהייתי רוצה להפיל באחריותו. ואם עוד נחשוב על משאלת ההתמזגות המפורסמת... אך, הנה, כך קרה, הוא שנקרה בדרכי. על אף שפעמים רבות, רבות מאד, אני על סף עזיבת הטיפול (טורקת את הדלת בלי לגעת בה...), הוא המטפל הכי טוב שהיה לי, האיש היחיד שניסה לעזור לי יותר מכל אחד אחר. ואני שונאת אותו. שונאת אותו שאני אוהבת וקשורה כל-כך. איני יכולה לומר עדיין באופן מוגדר וברור מה אני מוצאת אצלי בתוכי שמשותף לנו. זה היה מאד יכול לעזור במרווחים שבין הפגישות, ובכל אשר קשור ל (כמה צפוי) פרידות... יקירתי, אם זכרתי נכון, את טסה רחוק, לשם, למקום שקצת יזכיר רגעים טעוני עצב וגעגועים ואהבה וצימוקים... דואגת לך. ואם אפשר בעדינות, ככה חישבתי... אם היה / יהיה שינוי הקידומת של יומולדת, ל - "ל" ;-) המממ עוד סוג של פרידה... הרשי לי לדמיין עבורך את אורנה או ליאת, ככה ביציע עם הגרעינים (אבל בלי לזרוק קליפות עלינו...) מוסרות את ברכתן לשלום באותה חמימות אין קץ :-) שולחת זרועות פתוחות לחיבוק מתקן. בהשתדלות שלא יהיה על העוקם, ועם כל הלב, אולי קצת מוחץ, רק קצת, אבל גם מרפה, משחרר, לאט לאט לאט עם שובל ארוך, שמשאיר הרבה אוויר. כמו שאני מרשה לעצמי לחבק קטנטנים. אכן, משתנים כאן, מצד שני, זה עדיין אותו קישור ואותה כתובת באינטרנט. בינתיים :-) סעי בשלום וחזרי בשלום, שמרי על עצמך והחזיקי מעמד, ילדה ולך, יעלה נשמה מיוחדת שאת, רוצה להקדים ולאחל כבר היום, ברכ?ו?ת ובחמימות עדינה - המון המון מזל טוב. מכל הלב, שלכן, 8-]

תודה רבה על הפניית תשומת הלב... להתראות, מלי

אמרתי למטפלת שלי שנמאס לי כבר, שאין לי כוח...וכו' שובא לי לוותר על הכל אז היא החליטה שזה סימן להתאבדות ופנתה למשפחתי. האם זכותה לעשות כך? הלא היא צריכה להודיע לי לפני שהיא פונה למשפחה?

שלום ש. נושא של פגיעה עצמית מעורר הרבה רגשות ותחושות בטיפול, והרבה פעמים מחייב התייחסות קיצונית ודרמטית, למצב שהוא קיצוני ודרמטי. המטפלת שלך ניסתה להתמודד במציאות הקונקרטית עם איום האובדנות שלה, ועבורך זה נחווה כהפרה של הסודיות ביניכן. המטפלת שלך אחראית לך, וחשה כי אל מול סכנת החיים בה את נמצאת, הפרת הסודיות מוצדקת. במקרים כאלה, כאשר מדובר בסכנת חיים, אכן ראוי להתייחס לאיום המפורש, ולעשות את המקסימום לשמירה על חייו של המטופל. עם זאת, אין ספק שאת מרגישה מבולבלת ואולי כועסת - השמירה עליך גם חשפה אותך. לדעתי חשוב שתוכלי לדבר עם המטפלת על הרגשות והתחושות שלך לגבי הצעד שעשתה, ולהבין איתה את המשמעות של מה שארע.אולי גם תוכלו לבדוק האם יש עוד מקומות בחייך שבהם הדמות השומרת, המטפלת, האחראית, נחווית עבורך גם כדמות פוגעת ולא אמינה. ייתכן ששוחזר כאן דפוס מוכר לך, ודרך הסיטואציה הזו תוכלו להבינו לעומק. בהצלחה, מלי.

אני בת 27 עברתי הפלה לפני שנה(היתי בדיכאון - היתי בטיפול קצר) היה לי רע הרבה מאוד זמן ואז מצאתי עבודה מתאימה לי נכנסתי להריון -התחלתי להרגיש את השלווה, וממש טוב עם עצמי עכשיו מקום עבודה שלי עבר רחוק - נשאר לי לעבוד שבועיים גם לי לא בא לנסוע רחוק, וגם אותי לא רוצים כנראה בגלל ההריון עכשיו אני שוב מתחילה להרגיש שאני מאבדת את האיזון ולא ממש יודעת מה לעשות תיעצו לי משהו חוץ מטיפול(אין לי כסף כרגע\ וגם אני לא רוצה לפנות לבריאות הנפש)

שלום. מהתיאור שלך נראה שאת עוברת תקופה לא קלה, שמערבת הרבה לחצים חיצוניים (הריון, שינוי מקום עבודה), וכנראה גם תחושה שמשהו מבפנים יוצא מאיזון, שאת הולכת לאיבוד אחרי תקופה שבה כבר הרגשת יותר טוב. ישנם פתרונות טיפוליים זולים מאוד או בחינם, אך כתבת שאת לא רוצה. בעיני חבל שאלה אופציות שאת פוסלת, ושיוכלו לעזור לך להרגיש יותר טוב ולמצוא את דרכך, והייתי מציעה לך לשקול זאת שוב. אם בכל זאת פנייה לטיפול אינה רלבנטית עבורך, הייתי ממליצה לך לנסות להפגש ולדבר עם אנשים אחרים, ולחפש אוזן קשבת לקשיים ולבעיות שלך, כדי שלא תשארי לבד עם מה שאת עוברת. למשל, לאחרונה נפוצות יותר ויותר התארגנויות של קבוצות נשים, נשים בהריון וכו', שנפגשות באופן קבוע, מדברות ומשתפות זו את זו בעובר עליהן. ייתכן שזה יכול להוות מקום מכיל ומאפשר עבורך. בתקווה שתרגישי יותר טוב, מלי

האמת לא מכירה קבוצות הנ"ל, יש עוד פיתרון בשבילי?

חשפתי בפני המטפלת סיפור ההתעללות שהיה לפני 20 שנה. בעת שדיברנו הזכרונות התבטאו יותר בתחושות גוף, כאילו שאני חוה את חלק מהדברים מחדש. היא ניסתה להרגיע אותי וליטפה את ברכי וגבי כשבכיתי. הבעיה שנוצרה עכשיו שברגע שאני נזכרת בה אני חוה גם את הרגשות הגופניות שעלו אצלה בחדר, וכאילו שהכל התבלבל לי ביחד. לא היה במגעה משהו מאיים דווקא היה נעים ואיכפתי, אבל פתאום, בראש שלי אני לוקחת אותי לאותו אירוע בעבר... איך אפשר להתנתק מזה? לשכוח?

שלום מירב. חשיפה של התעללות מהעבר היא קשה ומכאיבה, ומעלה זכרונות וכאבים. המסע של החשיפה והעיבוד יפגיש אותך עם רגשות רבים, שקשורים, כנראה, לחוויה שאת נושאת עימך. את מתארת מגע של המטפלת שהיה נעים ומרגיע, מדמות משמעותית וקרובה, מגע שפתאום הפך למבלבל ולא נוח. כנראה שהתחושות הללו, המגע המבלבל והדמות הקרובה שהופכת לפולשנית ולא נעימה, הנו חלק מסיפור ההתעללות שלך, ומהחוויה שאת נושאת בתוכך מאז לגבי קשר, קרבה ומגע. נראה לי שהיכולת שלך לחוות זאת כעת הנה חלק בלתי נמנע מההתמודדות שלך בטיפול עם העבר. הייתי מציעה לך לשתף את המטפלת שלך בתחושות שלך בעת הטיפול וסביב המגע עמה. כך תחושי פחות לבד ומבולבלת, ותוכלי, ביחד איתה, להבין עם מה המגע שלה הפגיש אותך. בהצלחה, מלי

היי, מה זאת התעללות נפשית מצד ההורים, מה נכנס להגדרה הזו? איך זה משפיע על הילד?

שלום י. התעללות נפשית מצד ההורים, להבדיל מסוגי התעללויות אחרות (מינית, פיזית) היא מסובכת יותר להגדרה, וגם הגבולות שלה פחות מוגדרים. אנסה לענות לך באופן שבו אני תופסת זאת. התעללות נפשית של הורים בילדיהם מתייחסת למגוון של התנהגויות שליליות (מילוליות ובלתי מילוליות) מתמשכות כלפי הילד, שלא מערבות פגיעה פיזית או מינית. למשל השפלה מתמשכת של הילד, תגובות מילוליות חריפות ובוטות ועוד, ובכיוון השני - הזנחה רגשית, התעלמות מצרכים של הילד וכו'. התעללות נפשית בילדים היא כמובן גורם קריטי לתפיסה בעייתית של האדם את עצמו ואת האחר. אנשים שסבלו מהתעללות מינית נוטים לתפוס את עצמם כלא ראויים, לא שווים, חסרי ערך, והאחר נתפס עפ"י רוב כמנוכר, רע וכמי שקשה להרגיש נינוח בחברתו. חרדות, דכאון ופגיעה עצמית הנן תופעות נוספות הקשורות להשפעה הקשה של הורים מתעללים. מלי

שלום , המטפלת שלי הבינה אחרי שנתיים טיפול שאני מקצועית ומהירה בבריחה. כשהשיחה כואבת אני בורחת, כשמשהו בחיים מדאיג אותי אני מתעלמת ממנו. כשאני מתעצבנת ממנה מבטלת פגישות... אז היא הציבה חוק חדש עכשיו, אם אני לא מגיעה אני משלמת. זה חונק אותי, והיא לא נותנת לי אפשרות לנשום, או לנוח. אמרתי לה את זה, אבל היא טוענת שהיא עושה זאת מתוך דאגה ואיכפתיות.

שלום ד. נשמע שהמטפלת שלך, ביחד איתך, הצליחה להגדיר את אחד הקשיים המרכזיים שלך בקשר. נראה שכאשר נדרשת קרבה, אינטימיות או איזשהו מגע יותר קרוב או עמוק את בוחרת לברוח. הגבול שהמטפלת הציבה (בדרישה שלה לתשלום) נועד לעזור לך להשאר במקום שכ"כ מאיים עלייך, כדי לברר מה קשה שם עבורך, ולמה. מול הרצון שלה להיות איתך במקום שאת "נתקעת" בו, את מגיבה באופן שבו את רגילה להגיב - בתחושה רגשית שאת חנוקה ולכודה, וברצון פיזי "לתפוס מרחק". יחד עם המטפלת תוכלי לברר מה קורה לך במקומות הללו, בתקווה שהתובנה וההתנסות, בעזרתה ועידודה של המטפלת, תעזור לך לפתח דפוס חדש ואפשרי של קרבה ואינטימיות. בהצלחה! מלי

שלום לליאת מנדלבאום . אני בחורה שמאז ילדותי נוהגת לכתוב ( שירה בעיקר ) . בכתיבה המילים באות לי מדוייקות , מכילות ספקטרום שלם של רגשות וכ''ו . לעומת זאת ( לצערי הרב ) כאשר אני מדברת עים אנשים , אין לי את היכולת ( המדהימה מבחינתי ) להיות '' חדת -לשון '' במיידי ( למשל , אתנול כאשר הייתי אצל הרופאה של אימי כדי לקחת ממנה מרשמים לתרופות עבורה , אז הרופאה איתרה במחשב שלה שאימי היתה לאחרונה אצל רופא אחר , ואז הרופאה שאלה אותי אים זה נכון , אז אני מרוב מבוכה ובהלה , אז אמרתי לרופאה שכעסה על אמי , שזה נכון וגם הסברתי לה שאימי היתה צריכה דחוף תרופה מסויימת . אח''כ שדיברתי עים אימי אז היא עוד האשימה אותי , מדוע לא אמרתי לרופאה - '' אני לא יודעת '' כאשר נשאלתי בקשר לאימי ) . מבחינתי '' אני לא יודעת '' היא תשובה תמוהה ולא מספקת ( והיה והייתי עונה כך לרופאה של אימי היא עוד הייתה יכולה להגיב '' אבל את גרה עים הורייך '' ואז איך הייתי יוצאת מזה ?! ) , אמרתי לאימי '' אמא אני כזו וזה מה יש , תנסי לקבל אותי כמו שאני כי קשה לי להשתנות , תנסי להוציא ממני את הדברים שאני כן טובה בהם '' . מה יהיה איתי בסוף ?!

הי אורנה. אכן מורגש שאת רהוטה בכתיבה. היכולת הזו מלמדת שיש בתוכך, כנראה, את המילים והניסוחים כדי לתאר את מה שאת מרגישה. אבל יכולת לשיחה או להתבטאות מול אדם אחר מערבת כישורים ומיומנויות אחרות, ובראשן היכולת לתקשר עם האחר, ולהצליח להיות במגע דרך הדיבור, ושם את מסמנת שיש לך בעיה. בסיטואציה שתיארת, למשל, נראה שאת מתלבטת כמה מותר לחשוף וכמה לא, על מה כדאי לדבר, ואיך את שומרת על עצמך שלא להפגע בתוך קשר.

שלום רב! ככה אני בת 25 ונפרדתי מחבר שלי לפני כשבוע היינו יחד 3 שנים היו לנו המון בעיות בזוגיות הייתה לו בעיה מאוד קשה בכל הקשור לזוגיות וקרבה לא היינו ישנים יחד היו חסרים המון דברים יחד עם זאת פתאום נורא קשה לי אני מתגעגעת והלב שלי נקרע גם סיפרתי לכל כך הרבה אנשים על מה שקורה בינינו וחלק מהם אני נורא מצטערת שסיפרתי ואני כועסת על עצמי שלא החזקתי בבטן אם כך אני כאילו אומרת למה לא יכולתי להישאר שם לעבור איתו את הטיפול המתאים שהמצב ישתפר וכו פתאום אנחנו כזרים ומצד שני אני אומרת איזה יופי תהיה לי עכשיו הזדמנות לזוגיות שאני רוצה אבל זה מאוד קשה כי הוא גם עשה בשבילי הרבה טוב ואני לא מאשימה אותו בגלל שזו בעיה יותר עמוקה ובכן אני כבר ממש לא יודעת איך להתמודד... עוד דבר שאני ככה קצת .....אני עדיין גרה עם ההורים בשל קשיים כלכליים אני סטודנטית ולחוצה בכסף ואבא שלי זה מילדות שאני פשוט כועסת על כל מה שעברנו בגללו אני רואה אותו כול בוקר ומקבלת צמרמורת אני פשוט רוצה להקיא אני נגעלת ממנו והוא מעלה בי תחושת גועל איך להתמודד עם זה כל אני בבית מתנצלת על האורך ומודה לכם על ההקשבה ואשמח לכל עצה שההיא... בברכה עדע

שלום עדי, וסליחה שנשמטת מהרשימה... נשמע שאת מתמודדת עם קונפליקטים סביב הפרידה מבן הזוג, ועם תחושה שאת כועסת ונגעלת מאבא. אנסה לחלק את תשובתי לשניים. לגבי בן הזוג - נראה כי את קרועה סביב ההרגשה שמשהו בזוגיות הזו לא "עבד טוב" עבורך, ומצד שני את תוהה האם ויתרת מהר מדי, ואם לא שווה היה להתעקש על הקשר. השאלות שאת מעלה סביב הפרידה משמעותיות, וחשוב שתביני מה קורה לך, ומה קרה לך בקשר, כדי שתוכלי ליצור בעתיד קשרים נינוחים ואפשריים יותר עבורך. כדאי שתבררי האם מה שקרה לך בקשר, התחושות והרגשות כלפי בן הזוג, מאפיינות קשרים אחרים, זוגיים או לא זוגיים (חברות, הורים וכו') מעברך. האם את מכירה את התחושה שבה אחר נחווה כרחוק ולא זמין, הקשר הופך ל"בלתי אפשרי", ואת נותרת מתוסכלת ומתלבטת, מרגישה ש"אי אפשר עם, אך גם אי אפשר בלי" הקשר? אחד המקומות המוצלחים לברר זאת הנו בטיפול פסיכולוגי, שם תוכלי יחד עם מטפל/ת לנסות להבין ולחשוב מה היה, וגם לא להרגיש לבד בתחושות המצוקה והבלבול שאת מספרת עליהן. הכעס על אביך אולי קשור לכך - לא סיפרת אבל נראה כי הקשר עם אביך היה ונותר רחוק ומכאיב, והתחושות שאת חשה כלפיו כנראה רלבנטיות למה שאת מרגישה בקשרים (בלבול סביב קרבה ומרחק, תחושה שהאחר מאכזב ולא רגיש וכו'). מלי

לילה טוב לכולם. שמחה להצטרף לפורום, ומתרגשת להיות איתכם החל מהיום, עד יום שישי. אני מנצלת את ההזדמנות להודות לליאת, לדרור ולדוד על קבלת הפנים החמה והאוהדת. מקווה שאצליח להכנס לנעלים הגדולות שהושארו לי, ולהרגיש חלק מהצוות המקצועי כאן, בפורום הזה. שתהיה לכולנו חוויה נעימה!

בוקר טוב מלי וברוכה הבאה, את ב - מ' וליאת ב - מ'... מרחק של 4 בלבד במספר :-)) חביב :-) תמיד מתפעמת לראות שמישהו לוקח על עצמו תפקיד כזה. יישר כוח. בהצלחה | אולי יבוא יום ויהיה לי שם אחד |

תודה רבה לכל המברכים. שיהיה לכולנו בהצלחה!

מלי ברוכה הבאה אל הפורום. אני שמחה שיש נציגות נשית כאן. מאחלת לך המון הצלחה בתפקיד. שירה.

צוהר יפה לחוות מבעדו הרבה מכוחה של נתינה. ברוכה הבאה

אני אמא לבן שנתיים וחצי מקסים ביותר. אתמול הלכתי איתו לגן החדש שבו אמור להיות, וחזרתי בתחושות קשות. קשה לי לחשוב על כך שהוא יצטרך להתמודד עם ילדים נוספים שעלולים להתנהג בצורה קשה (חזיתי בשני ילדים שכבר הספיקו לצחוק עליו...), ובכלל כל ההתאקלמות של תחילת השנה מכבידה עלי. יש לציין שהוא נראה מוטרד, אך הרבה פחות ממני... איך ניתן להתמודד עם זה בצורה בריאה יותר, ואיך לא להעביר לילד את חששותי?

אמא יקרה. מעבר לגן חדש הוא צעד חשוב ומשמעותי הן עבורך והן עבור ילדך. החששות שלך טבעיים. עם זאת, הייתי מציעה לך להזכר בתגובתו של בנך, שהייתה כנראה הרבה פחות מוטרדת ונרעשת משלך, ולזכור שכנראה עבורו הסיטואציה הייתה נסבלת. סביבה חברתית הנה סביבה שבה אנחנו לומדים על עצמנו ועל אחרים בקשר. חלק מלהיות חלק מחברה משמעותו גם לדעת להתמודד עם הצדדים הפחות נעימים, אך הבלתי נמנעים, שקיימים תמיד בסיטואציות חברתיות. דרך אותם ילדים שצחקו ילדך ירכוש עוד ועוד כלים להתמודד עם ביקורת, לגלוג וחוסר הסכמה. אלה כלים שימושיים וחשובים ביותר (ובהתחשב ברגישות שלך הייתי מציעה לך לבדוק עם עצמך עד כמה את מרגישה שרכשת כלים אלו בהתנסויות שלך בעבר). סיפרת שילדך מקסים, ואת נשמעת אם חמה ודואגת. סמכי על עצמך שציידת אותו היטב להתמודדויות מסוג אלה.

אני סובל מחרדה (כפייתית) אני לא מסוגל ללכת לטיפולי שיניים שמא הצמר-גפן ייפול ח"ו או כל דבר אחר ,המצב של השיניים רק מחמיר איך אתגבר על פחד נוראי זה ,האם יש אפשרות שדבר כזה יקרה הגיונית?

שלום שמעון. חרדה מרופא שיניים מוכרת מאוד. אחוז גבוה של אנשים נמנע מלטפל בשיניים באופן הנדרש בשל הפחד מרופא שיניים, כאשר הפחדים מגוונים - פחד מתחושת החנק, מהכאב, מהקולות והריחות, מהקאה וכו'. ישנם רופאי שיניים התמחים בטיפול באנשים עם חרדה, אם דרך הסבר והרגעה, ואם, במקרים מסויימים ע"י טיפול לאחר הרדמה או טשטוש (גז צחוק למשל). בנוסף, טיפול בשיטה התנהגותית-קוגניטיבית יכול לסייע לך להתמודד עם החרדה שאתה מתאר. באופן כללי בטיפול כזה יש נסיון להתמודד עם החרדה ע"י חשיפה הדרגתית עם הדבר ממנו אתה מפחד. כך למשל בשלב הראשון רק הולכים לרופא, אח"כ עוברים בדיקה שטחית, וככל שהשלבים מתקדמים, ניתן להתמקד ולהתנסות בארוע המאיים. במקביל, בעזרת טכניקות של דמיון מודרך, הרפייה ונסיון להתמודד עם התסריטים המפחידים המטפל יסייע לך לחשוב על תסריטים נעימים יותר, כך שתצליח להתגבר על הפחד. בהצלחה, מלי.

נכמר הלב היום.אני חושבת על קרנית גלדווסר.והיא כאילו נופלת לתהום של ריק ופרידה. המאבק נגמר והתקוה נאספה לפרידה סופית חרישית.לבי נכמר אני כאילו מרגישה את כאבה ואני חושבת עליה היום.יש לי תחושה שהיא תתחזק ותמשיך.ייקח כמה שייקח....אבל כל כך עצוב לי עליה.על שניהם.כולם.ממש כואב פיזית בתוך הלב.

שלום, זהו אכן יום עצוב, שמעורר רגשות, מחשבות וחשבון נפש פנימי. בנימה אישית אני יכול לומר שמצאתי את עצמי פעמים רבות היום חושב על בני המשפחות שיום זה היה יום כואב להן במיוחד. משפחות החטופים גולדווסר ורגב, ומשפחת הרן, ועל מה הן עברו בשנתיים האחרונות וביום הזה. וחשבתי כמה אני משתתף בצערם. יהי זכרם ברוך

אז ככה: הרגשתי תקוע ושאני די סובל, חבר הציע להגיע לסדנה פסיכולוגית, הלכתי אך התברר לי שזה לא מתאים לי ועזבתי. הלכתי בהמלצת אימי לפסיכולוגית א' לאבחון, והיא המליצה לי ללכת לטיפול אצל "איש חזק". רק שמעתי בטלפון כמה הוא חזק ולא רציתי בו, והוא הציע ללכת "לאישה חזקה" ובגלל שאמרה לי הפסיכולוגית שעדיף גבר דחיתי גם את הצעתו זו. הלכתי לטיפול אצל "איש חלש" ולאחר 20 פגישות, כשכנראה דחיתי את עיצותיו\טיפולו אמרתי לו שזהו, לא רוצה יותר. התקשרה אלי הפסיכולוגית א' שהיא "אישה חזקה" והציעה להגיע לשיחות אצלה. אותה אני מעריך, ואצלה חל אצלי שיפור הכי גדול במצב, אך יש בי רצון מאוד חזק להשתחרר מהשפעת נשים חזקות אופי (כמו אימי). הגעתי לשלב בטיפול שעזבתי את המטפלת מיוזמתי (20 פגישות). אני בעצם רוצה להיות מטופל אך כרגע רוצה לשאול האם כדאי לי להחליף למטפל "איש חזק", או לחזור אליה כי כבר התחלתי ואני די מבין את השיטה? האם זה חשוב? האם זה אינדיבידואלי? אני מחפש לי בת זוג (אני בן 33), אך חושב שעם אישה חזקת אופי לא יהיה לי טוב (בעיית תלות). מה דעתכם כאנשי מקצוע?

בוצ'ו שלום, מדבריך נשמע לי שכניסה לטיפול, כמו כניסה לקשר, אינה דבר פשוט עבורך, היא מעוררת חרדה ורגשות מעורבים. מחד אתה רוצה בכך, כמה לכך כמעט, ומגד נשמע שזה מפחיד אותך לאבד שליטה להפוך תלוי מבלי משים באדם האחר ואולי לשחזר בכך את יחסיך עם עמך. בטיפול ישנו עיסוק רב בהבנת היחסים המשוחזרים בחדר בינך לבין המטפל / המטפלת, יחסים שהתקיימו עם דמות משמעותית בעבר וכעת מועברים אל המטפל. יחסים אלו מועברים ללא תלות במין המטפל, אבל הבנתם והיכולת לפתור אותם בתוך החדר, למצוא להם פיתרון אחר מבעבר הם דבר חשוב מאוד ובעל יכולת תרפויטית גבוהה. לכן עצתי היא אם כבר הצלחת ליצור קשר עם דמות טיפולית, נסה להישאר שם למרות החששות, דבר איתה על הפחדים שלך, על השאלות שהעלית כאן. אני מניח שבמקביל לעבודה על היכולת שלך להיות בקשר בתוך טיפול תהיה גם עבודה על היכולת שלך להיות בקשר מחוצה לו. דרור

רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רןצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רןצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רןצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות רוצה למות די לא יכולה יותר רוצה למות למות למות למות כבר

שלום לך, כאבך עולה בצורה עזה, תמציתית אך מציפה. אני מבין שקיים קושי רב בחייך כרגע שגורם לך לרצות למות, גורם לך להרגיש שאין לך כוח עוד כפי שכתבת בעבר נדמה לי, ובכל זאת הייתי שמח לו היית משתפת מה קרה ומה קורה איתך בחייך שגורם לך להרגיש כך בעוצה כזו כעת. דרור

שלום אנשים טובים, לאחר פרידה מבן זוגי בשנתיים האחרונות, קשה לי לחזור למסלול, ממש קשה. הייתי רוצה להעזר בטיפול פסיכולוגי והדרך היחדה כרגע האפשרית מבחינתי היא דרך קופ"ח מכבי (בעיות תקציב). הייתי מעונינת לקבל המלצות על פסיכולוגים קליניים מומלצים באזור השרון אשר עובדים בהסדר עם מכבי. (אין לי חברים או מכרים שאוכל להתייעץ עימם בנושא). והדרך המקובלת של פגישת היכרות היא קצת בעייתית שעושים זאת דרך קופ"ח מכיוון שאתה מוגבל ברבעון למטפל אחד ואם המטפל לא מתאים לך אתה תקוע לשלושה חודשים. אודה לכל תשובה, כתובתי היא : [email protected] שיהיה רק טוב, אתושה.

etosha שלום, אני מניח שבמידה ולחברי הפורום יש המלצות מניסיונם או מניסיון אנשים שהם מכירים הם ישמחו לעזור לך, בהצלחה, דרור

שרית, אני כל כך אוהבת אותך ואפילו לא יודעת למה... חשוב לי שתדעי זאת. דמעות חונקות את גרוני כשאני קוראת את תחושותיך.. שולחת לך אור מעומקי ליבי.. וחבוק אחד כזה אמיתי..

אני שמחה שקראתי את מה שאכזבה כתבה, גם אני כמוה מרגישה כלפי המטפלת שלי בדיוק השבוע חשבתי לעלות את זה בטיפול. אבל אחרי התגובה של המטפלת שלה אני אשתוק כדי לא להפגע.

ח. שלום, אני מבין כיצד הדברים שנכתבו כאן יכולים להרתיע מלהעז ולנסות לומר את שאת מרגישה בטיפול. אבל בכל זאת נראה לי חשוב לפני שאת מחליטה מה לעשות לזכור משהו מרכזי. הדברים שהועלו כאן אתמול ביטאו חוויה אישית, מנקודת מבטה, שקרתה הנקודת זמן מסויימת בקשר בין שני אנשים. הצעתי לה לבדוק זאת בטיפול ואני עדיין חושב ששם ורק שם המקום לבחון זאת. כך שאני לא בטוח, יתירה מכך אני חושב שבמרבית המקרים דיבור על מה שקורה בחדר בין המטפל למטופל הוא חוויה שמותירה חותם, על שניהם אגב, ותורמת לטיפול. דרור

מה יכול לגרום לאנשים ספציפים לחשוב הרבה? פשוט לנתח סיטואציות לנסות להבין כל מיני דברים שעדיין הוא עוד לא הגיע אליהם בחיים אני יוצאת מנקודת הנחה שאני חושבת הרבה על נושאים מסויימים כי אולי אני קצת חוששת מהם (והרי אני לא תמיד יכולה לשלוט בעתיד בסוף..) או למשל אם עברתי חוויה מסויימת שהשפיעה עלי בצורה חזקה ולא יורדת לי מהראש (כולנו עוברים חוויות לא נעימות בחיים אז שיתפתי חברה אבל זה גרם לי לחשוב עוד יותר) או סתם בכללי להיות מידי רגיש ואיכפתי בגדול אני בנא רגיל (גיל 25) אפילו מצליח בחיים - ונראה לי שהחיים שלי נחמדים אבל נמאס לי לחשוב זה משגע אותי זה לא מוביל אותי לשום מקום. גם אם דברים מטרידים אותי הם דברים שכ"א מתמודד איתם ואני בתוך עצמי יודעת שבסוף אני מתמודדת עם החיים יפה. מכיון שדברים הטרידו אותי המון חשבתי ללכת לטיפול ז"א אין לי התנגדות לרעיון אבל אני יודעת שזה רק יגרום לי לחשוב עוד יותר (בטח תסכים איתי שלא לכ"א מתאים לחפור) ולא להרגיע את המחשבות... בקיצור, יש דרך לשלוט במחשבות?להרפות?פשוט לתת מנוחה לנפש? תודה

שלום לך, קשה לומר מה בדיוק גורם לנטייה לחשוב הרבה על דברים. עד גבול מסויים אני מניח שזה מועיל, מועיל להתכונן טוב יותר לדברים, רגשית ומעשית. אבל מאותו קו זה אכן יכול לעכב לעורר ספקות וחששות ולפגוע באיכות החיים. אני חושב שהמאחד את הנטייה הזו הוא הרצון לשלוט מראש בכל התרחישים האפשריים, לא להיקלע למצב לא מתוכנן, לא לטעות. מאחר ובעולם תמיד קיים מרכיב של אי וודאות, שהולכת וגדלה ככל שנחשפים יותר לעולם, נטייה שכזו גורמת לרוב להצטמצמות. לכן גם הטיפול לדעתי צריך להתמקד, בכל גישה בו הוא יהיה, בהפחתת הצורך לשלוט, לאפשר גמישות מחשבתית רבה יותר והתאמה למצבים לא צפויים. בין אם על ייד לימוד טכניקות הרפייה ואי חשיבה ובין אם על ידי הגברת תחושת העמידות אל מול חוויות ואירועים לא צפויים. לכן אני דווקא מאוד ממליץ לך לפנות לטיפול. דרור

היי שרית, קראתי את מכתבך ומאד הזדהתי עם כאבך. ראשית, עלייך להיות מעודדת כי הגידול לא נורא כפי שחשבת בהתחלה. אני בטוח שקיימים בך כוחות, הרבה יותר כוחות ממה שאת מרגישה כרגע שיש לך. כשלי רע אני מחליט שטוב לי, נשמע לא הגיוני אבל עובד. פשוט החלטה. אם תרגישי צורך לכתוב למישהו ולהוציא את מה שעל הלב, אני מוכן לעזור ולעודד. שיהיה לך רק טוב בחייך. [email protected]

שלום לך, יש לי שאלות רבות: כיצד מחלקים את סוגי הפרעות הנפשיות (הפרעות אישיות, הפרעה שאיננה אישיותית וכו'), כיצד "מתקנת" הפסיכותרפיה הפרעה שמקורה בשלב האנאלי, מהן מגבלותיה של הפסיכותרפיה ועוד ועוד. האם תוכל להפנות אותי לספר, רצוי עב כרס, מפורט ומקצועי, באנגלית או בעברית, שיתן מענה לשאלותיי הרבות? בתודה מראש.

אלון שלום, חלוקה וסיווג של הפרעות נפשיות מתבצעת במספר דרכים. אחת ההדרכים היא על פי הסימפטומים הגלויים. ספר שיכול לעזור לך להכיר לעומק את סוגי האבחנות הוא ה - DSM 4. ספר זה אינו עוסק במושגים כגון אישיות אנאלית אוראלית וכן הלאה. עולם מושגים זה שייך לפסיכואנליזה הקלאסית. על מנת להכיר עולם מושגים זה לעומק ניתן לקרוא את אחד מכתביו של פרויד על ההתפתחות הפסיכוסקסואלית. ניתן אם אתה רוצה להמיק ידע לקרוא ספר שנערך בעברית וסוקר את הפסיכואנליזה וכיצד היא מתורגמת להלכה בטיפול - ושמו "פסיכואנליזה הלכה ומעשה" בעריכת יוסי הטב. לסיום, ספרים שיוכלו לעזור לך להבין כיצד פסיכותרפיה עוזרת, כמו גם מה הקשיים העולים בה הם ספרים מנקודת מבטו של המטפל, כגון ספרו של יורם יובל " סערת נפש". דרור

אני מנסה לברר משהו ללא הצלחה. אני בקופ"ח מכבי וניצלתי 30 פגישות של הטיפול הפסיכולוגי. לאחר מכן, הקופה הפסיקה את המימון ואני נאלצת לשלם בעצמי באופן פרטי 250 ש"ח לשעה. אני כבר לא עומדת בסכום הזה. חברה אמרה לי שבמכבי כן מאשרים במקרים מסוימים המשך מימון אבל התקשרתי לשם ואמרו לי שזה לא נכון, שהם מאשרים רק 30 טיפולים פעם בחיים. לא ברור לי מה נכון ומה לא. האם יש אפשרות כלשהי להוציא ממכבי אישור נוסף? אם כן, איך עושים את זה? ומה עושים לגבי הטיפול הפסיכולוגי? אני לא רוצה להפסיק אבל לא יכולה להמשיך לממן אותו. האם זה מיועד רק לעשירים?

פרח, 250 ש"ח זה בכלל לא הרבה. פגישות פרטיות עולות היום בערך 400 ש"ח. ועדיין אני יכולה להבין שעבור הרבה אנשים, גם 250 ש"ח זה הרבה. טיפול בחינם אפשר לקבל במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש. החסרון? המתנה ארוכה, לפעמים של חודשיים-שלושה. היתרון? כאמור, חינם. באשר למדיניות של מכבי, לפעמים מקבלים אישורים מיוחדים לכל מיני דברים (צריך להיות "מקרה מיוחד" בשביל זה... מניסיון). אולי, אם מי שטיפל בך יבקש בעצמו את האישור, ילכו לקראתך. הרבה פעמים זה תלוי במי שאמור לאשר, שיושב בסניף המחוזי. את זה תוכלי לברר בסניף שלך - מי אחראי על התחום בסניף המחוזי. זה לא שטיפול פסיכולוגי מיועד רק לעשירים... זה שאם זה מספיק חשוב לך, תמצאי את מקורות המימון... תשובה מעצבנת, אבל שגורה למדי. עובדה - למדתי אותה בע"פ.

פרח שלום, קשה לי לומר מה הנהלים של מכבי. ייתכן שיש להם חריגים וייתכן שלא. בכל מקרה אני שומע את הכמיהה שלך לטיפול ביחד עם ההרגשה שאת לא יכולה לעמוד בו. כלומר משהו שאת רוצה לא אפשרי עבורך אלא רק לעשירים ממך ואולי לאלו ש"מגיע להם יותר" וזה מתסכל. אכן טיפול פרטי אינו זול, יש בו יתרונות אך המחיר אינו אחד מהם ולכן ישנן גם תחנות לבריאות הנפש. אם בכל זאת את רוצה להמשיך אצלה, נסי לברר איתה האם ישנה אפשרות להנחה, ובמידה שלו בדקי עם עצמך באיזו מידה את יכולה לעשות מאמץ כדי להישאר בטיפול. אלו שאלות שאת כמובן יכולה להעלות בטיפול ולבחון מה משמעות הכסף עבורך. דרור

שוב אני .. גם אתה לא תסבול אותי עוד הרבה אה?.. אני לא סובלת את עצמי, במיוחד בימים האחרונים .. אז איך אחרים יכולים?... אתמול שלחתי סמסים לא קלים .. ל"איש השיחות" שלי, כן הוא מורגל .. רק שיש ביננו "קוד" כבר ידוע שהוא לא בדיוק מגיב (לפעמים הוא "פורץ" אותו ומסמס לי שהוא נוכח וקורא ..גם משהו לא?) בעיקרון , הוא מחזיר את ההסמסים ש"דוברו" ביננו בחוצ.. אל תוך המרחב הטיפולי כשאנחנו יחד.(קצת הזוי לא?מטפל סרגל כזה ..אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו :-) ) והוא מקריא אותם .. אחרת אין מצב שהדברים ידוברו על ידי בטיפול ביננו פעמיים בשבוע .. אתמול כתבתי לך כמה היה לי קשה ..אחרי הטיפול. והלילה היה סיוטייייי .. לא הצלחתי לעצום עיניים. שלחתי סמס אלייו אתמול ..ככ רציתי לפגוע בעצמי, לאבד שפיות , להרגיש שקט, כתבתי כאן אלייך .. כתבתי אלייו .. העיקר להרגיש את הביחד .. ולא לאבד שליטה . ו..תודה ענקית שענית לי . והתהיות היו.. תהיות של ייאוש .. תהיות של .. אם רק היה בי "אומצ".. אם .. האם זה באמת היה כדאי?..האם זה היה הופך את הכל לפחות כואב? האם זה הפתרון? לא. אני יודעת. אחרי כל הזמן הזה שהצלחתי לתת לו להתקרב אליי .. לא!!! אחרי כל התהליך שאנחנו עוברים יחד .. לא!!! אחרי שחלק בי כן מתחיל להרגיש את ה"ביחד" איתו במקומות האבודים בלבד האיום הזה..אז לא!!! פשוט לא !!! והתהיות המשיכו להן לזרום אל תוך הלילה ... וסימסתי לו את זה , העיקר לא להשאר לבד, זרקתי למרחב השותק ביננו את התהיות האלו.. כן.. למרחב השותק הזה שמרגיש גם ביני לבינו בסמס.. ואולי בעצם העלתי בפניו את התהיות המאיימות האלה , כדי להרגיש את ה"ביחד" שנאבד ככ ? את ה"כאילו" ביחד ברגעים שהכי שורף?... שלחתי לא את הסמס לא ל"תשומי" .. ביקשתי גם שלא ירגיש צורך לענות .. כי אני רק שולחת את הסמס בשביל להחזיר את הפחד שלי מחדש למקום.. כדי שלא אפגע בעצמי . ואז כתבתי לך כאן .. וניסיתי להרגע .. קראתי מספר פעמיים את התגובה שלך אליי וניסתי לשאוב עוד קצת כח .. ובבוקר .. הפחד באמת חזר .. אבל הגוף היה ככ "פצוע" נפשית מהלילה הקשה שעברתי , והתקוות מנופצות .. היאוש דרור לוקח ממני את "שלל הקופה" למרות מה שסימסתי לו בסמס האחרון על נפלאות הטיפול והיחסים ביננו ,הצלחתי לכבול את הרצון והאופטימיות מחדש בגדרות של ייאוש מטורף. העיניים שלי שהיו מלאות בתקווה , מהולות להן בצער עמוק ויגון. הן נסגרות לאט לאט ..בכאב עצום של דמעות שקפאו כבר מהלילה . ואין בראש שלי מחשבות. ואין רצונות. והתקוות מתמוססות להן באויר הפתוח . הנפש פצועה, מרוסקת לאלפי רסיסים , שוכבת לה תחת גדרות של יסורים, גדרות שקרסו וקברו אותה "בעודנה בחיים" ואין .. זה מרגיש שאין איך למשוך אותה משם. כי הסרט שהרצתי בתוכי "חומות של תקווה" תם פה היום באמצע בבכי שלי מר. כתבתי לו.. " שאני לא אגיע יותר לטיפולים אצלו, שעניינים פתוחים של כסף יוסדרו על ידי בהמשך .. שרק יאשר את קבלת ההודעה" . הוא ענה לי ..זה אולי קר ורשמי מהצד .. אבל זה מרגיש הרבה כי הוא לא מהטיפוסים שעונים "בגבולות" לסמס..אז אני מניחה שיש פה איכפתיות ?.. "קבלתי את הודעותייך, אני בכז מקווה שתמצאי דרך לבוא לדבר ולא להפרד כך".. התחלתי לבכות לעצמי ..אולי הוא לא מתייאש למרות העומס שעובר ביננו ..?.. הוא הצליח לחדור אליי ולגרום לי לבכות.. ועוד שעה .. אני אמורה לצאת לפגישה עם הפרופ לגבי הגידול שמצאו לי בראש..(סיפרתי לך נכון?) עכשיו ..מה עושים?.. אני אומרת לעצמי?.. באיזה מצב מחורבן אני נמצאת. פאקינג מצב מחורבן. שלחתי לו סמס בחזרה .. " טוב, אני אחשוב על מה שכתבת ,הראש לא חושב בצורה בריאה אחרי לילה כואב שכזה , תודה שאתה מזכיר לי שטיפול לא עוזבים אלא מסיימים , אבל אני ולפני פגישה אצל הפרופ' ..והראש לא עובד.. אני רק מבקשת ממך דבר אחד ב' .. תחזיק לי אצבעות .. תחזיק לי באמונה .. לבשורות קלות אצל הפרופ.. כי לי היא אבדה" הוא שלח - "מחזיק לך אצבעות".. הצלחתי להרגיש בו גם מרחוק .. דרישה דפוקה יש לי אה דרור ?..אף זר לא יבין. והיא באמת אבדה האמונה ..דרור. היא באמת אבדה. היום הבנתי עד כמה היא אבדה. הייתי אצל הפרופ , בצהרים .. כתבתי לך כאן לפני שבועיים שגילו לי במרי שעשיתי חשד לאדונומה .. ששדה הראייה שלי בעין אחת לא תקין .. לפי המ.ר.י הפרופ פיענח שיש לי פרולקטניומה. גידול של בלוטת יותרת המוח רק זה חסר לי .. הטיפול הוא ש.. אפשר לקחת כדורים , ולהמיס את הגידול , במידה וזה לא יקטן , אאלצ לעבור ניתוח , זה גידול ששייך להורמון פרולקטין בגוף.זה לא סרטני .. זה אמור לעודד?.. לא יודעת. פשוט לא יודעת. לא יודעת איך להתמודד עם כל המצב שאני נמצאת, הכל מבולגן לי בראש. העיבוד של האונס שמלכתחילה הגעתי לטיפול אלייו , הפתיחה - והזכרונות של הפגיעה מאבא בבית.. תופעות הלוואי שלי בין טיפול לטיפול , בין תפקוד לתפקוד בין עבר להווה.. הכל הפוך אצלי בשנתיים האחרונות ... בנוסף, בשנתיים האחרונות מעקבים של בעלי על גידול שפיר בראש.. קשר דפוק שנהייה לי עם ההורים בעקבות הגילויים בחצי שנה האחרונה. כל התסבוכת הטיפולית שככ קשה לי , התהליך הזה שככ שוחק..שכל יום אני רוצה רק לברוח מהטיפול .. להיות אמא, להיות בת זוג , להיות אני .. לרצות לחיות .. להאבק במוות .. להיות חזקה .. אוף..רגע נשימה .. אויר .. נגמר האויר .. איך דרור ?.. איך בגיל 31 אפשר לעבור את זה ? מאיפה שואבים כח .. ואמונה .. שהכל כבר נגמר. מצטערת. ככ מצטערת. אבל לא מסוגלת להכיל בתוכי את כל הכאב הזה יותר. אולי זקוקה לקול מוכר כאן .. הלוואי והייתי מצליחה לחזור לטיפול ביום חמישי.. הלוואי ויהיה איזה קול בתוכי שיחזיר אותי בחזרה לשם.. דרור .. זה ככ כואב. והעומס. ההצפה הרגשית. לאיודעת איך לעמוד בזה. מבחן של השטן על חשבוני או מה ?.. מפחדת. תאמת .. מ פ ח ד ת . מחבקת אותך.. תודה על ההקשבה שרית

ש' יקרה,אני קוראת סמויה בפורום אבל לא מפספסת לקרוא את התהליך המפרך שאת עוברת. אני רוצה להגיד לך שאת בחורה אמיצה ,אני מאחלת לך בריאות והקלה נפשית ,נשמע שאת נמצאת בידיים טובות של פסיכולוג מומחה, אל תעזבי את השיחות איתו,את צריכה אותו בתקופה הזו,זה יעזור לך לא להרגיש לבד, אני יודעת שביקשת רק ממנהל הפורום תגובה ,אבל לא יכולתי שלא לכתוב לך כאב לי לקרוא את מה שכתבת, כאב לדעת שאת עוברת דברים קשים כאלה,את בחורה חזקה, יהיו גם ימים טובים ויפים. שולחת לך חיבוק מלטף,בתקווה שימעיט מהכאב שאוחז בתוכך.ואני רוצה לקוות שאת לא כועסת שהגבתי לך. ערב טוב אחת שבאמת א'כפת לה ממה שעובר עלייך

שרית שלום, אני מצטער לשמוע על הגידול שהתגלה. אני מקווה שהטיפול התרופתי יוכל לעזור ובכלל שזה יהיה מאחורייך. אני קורא את דברייך ומבין את הייאוש שלך, את הקושי לחזור ולהאמין אולי את הפחד להאמין. את ההתלבטויות שלך, אבל נראה לי שלמרות הכל שווה לנסות ולחזור, לפחות עוד פעם אחת לפגישה עמו. אני יכול לשמוע מבין דברייך את הרצון שיהיה שם מישהו שיהיה לצידך שיעשה סדר בכל מה שאת עוברת, אולי גם עכשיו לאחר שגילית על הגידול. נראה לי שלא נמאס לו ממך, רחוק מכך. ואני מקווה שתצליחי להגיע ביום חמישי, זה חשוב. דרור

שלום, אני בת 33 וכבר שנים רבות שאני מרגישה "תקועה" בהרבה תחומים בחיים שלי, בעיקר בתחומים שקשורים לתקשורת בין אנשים, אני די ביישנית וקשה לי ליצור קשרים, גם לא תמיד יודעת איך עושים את זה. אני רווקה ומעולם לא היה לי בן זוג. כמו כן תחושת התקיעות היא גם בתחום של עבודה וקריירה, אני לא מרגישה שאני מממשת את עצמי בעבודה שלי כיום, אפילו לא מרגישה שאני תורמת משהו וגם בתחום הזה אני שנים רבות רוצה לעשות שינוי ולא יודעת איך. אציין שבעברי, עברתי התעללות רגשית מצד אמא שלי ובכלל גדלתי בבית לא קל וסביר להניח שהקשיים שאני חווה היום קשורים לכך. בעבר הייתי בכל מיני טיפולים פסיכולוגיים, בעניין של קשרים עם אנשים היו עליות וירידות, אני חושבת שאפילו היו לי תקופות יותר טובות מהיום. בשנה האחרונה הייתי גם בטיפול קבוצתי בפסיכודרמה ולמרות שאהבתי להגיע לפגישות והן היו מעניינות, אני לא יכולה לומר שהן היו ממש מועילות, לא יכולה לומר שעברתי שינוי כלשהו בשנה האחרונה. אז יכול להיות שעכשיו דווקא מתאים לי טיפול פרטני, למרות שבהתחלה חשבתי שדווקא טיפול קבוצתי יכול להועיל לי בעניין של הביישנות והקושי בקשרים עם אנשים. אבל גם כאן קשה לי להחליט איזה סוג של טיפול מתאים לי. האם ייתכן ששיחות בלבד יכולות לעזור? אולי טיפול באמנות? אשמח לשמוע מה דעתכם.

נטע שלום, את אומרת שהתנסית במספר רב ומגוון של טיפולים ואת מתלבטת כיום לאיזה סוג טפול כדאי לך לפנות. אני שומע בהתלבטות שלך תחושה שמעסיקה אותך גם בחייך, תחושה ששום דבר לא הולך והכל תקוע, כך את גם "תקועה" בניסיון להחליט לאיזה טיפול ללכת. מדברייך נשמע לי שעברת לא מעט בחייך, שההרגשה שלך כלפי עצמך אינה טובה. נראה לי כרגע, מבלי לפסול טיפולים אחרים, שטיפול פרטני יכול לאפשר לך התבוננות ומקום משלך. דרור

יקרה, קראתי אותך כמה עצים למטה.. תודה שחשבת עליי! אני כותבת רק בקיצור כדי לספר שהיה בסדר. לא היה מספק.. אפילו חיבוק הסיום (אם רק הייתה יודעת כמה חודשים טולטלתי בחרדה שתדחה את בקשת החיבוק).. אז אפילו הוא היה מאכזב. לא עמדנו ממש פנים מול פנים, ויצא עקום וחלש ממה שרציתי. חיבוק מרוחק קצת, בלי מספיק רגש. כמו הטיפול שלי בעצם (לפחות בחלקים ממנו). שמעתי אותה אומרת דברים טובים עליי. הרגשתי שאני רוצה עוד, שהכל נשמע סיסמאתי ותפל כשהיא לא מסבירה, והיא לא הסבירה, אז אני הרגשתי שזה סתם. לא באמת. היא התנצלה שדיברה יותר מדיי- אני הרגשתי שלא דיברה מספיק. שאני עדיין לא יודעת מה היא הרגישה איתי. לא מה היא *מבינה* ממה שאמרתי- אלא איפה היא ביחס אליי. מה אני מעוררת בה. ידעתי שאאלץ כרגיל לקודד את רצפי הצלילים האלה, שהם המשפט שלה, איפשהו בזיכרון. שכדי לתת להם משמעות אצטרך להקשיב להם שוב בבית ולספר לאנשים אחרים שיגידו "הנה, תראי. היא אמרה.. היא התכוונה" ורק דרך הקרובים לי זה נשמע אמיתי. ובכל זאת היו רגעים שבכיתי קצת- כשסיפרתי שמכל הטיפול מה שהכי "עשה לי את זה", לא היו המילים שלה, או המבטים המיוחדים שלה, או שום תובנה מיוחדת- אלא רק הידיעה שיש דלת אחת שנפתחת בשבילי ל-50 דקות בשבוע. שיש מישהו שלא אכפת לו להקשיב קצת. היה לא מספיק, אשת, לא כל מה שהיה צריך להיאמר נאמר. ומאידך- האם אכזבה יכולה להיאמר בפגישת פרידה? זה מתאים? זה הוגן? אם זו לא הייתה פגישת הפרידה זו כנראה הייתה פגישה שבעקבותיה ריחוק ומשבר קטן. אני חושבת שהכל נבע מזה שהיא לא לקחה איתה את המתנה שלי אליה הבייתה. השאירה את העצים הצעירים שנתתי לה על אדן החלון. הלב שלי שקע לראות אותם שם. כל השבוע דמיינתי אותם אצלה בבית, חלק משגרת החיים בבית שלה. אצלה. זו לא הייתה מתנה לקליניקה, זו הייתה מתנה נורא אישית.. אמרתי לה, כשנתתי לה אותם, שאני נוטה לייחס לכל מיני צמחים חלקים ממני, ושאלה הקטנים זקוקים מאוד שיאהבו אותם. אז למה שם על החלון? אני יודעת שזה נשמע קצת שרוט מצידי, אבל כל כך אהבתי אותם (!!) כל כך היה לי קשה לתת לה אותם, להיפרד מהם. אני עדיין מתגעגעת אליהם קצת.. השקעתי כל כך הרבה מחשבה בבחירת עציץ החרס (בצבע עיניה) כל כך הבטחתי להם בית חם... מרגישה כאילו נטשתי אותם. כאילו לא בשביל זה נפרדתי מהם. נפרדתי מהם כדי לתת לה לאהוב אותם בשבילי. פשוט נפגעתי. והיא אמרה שהיא תשמח להמשיך לשמוע ממני, אמרה שגם לה קשה הפרידה, אמרה שנוכל להמשיך להיפגש כשאחזור.. כל זה נרשם בעמודת "למה את מתכוונת?", או בעמודה "תודה, אבל אין צורך".. התמונה האחרונה היא תמונה שלה עומדת במרכז החדר, עם ידיים פשוטות לצדדים, מתבוננת בי כשאני סוגרת מאחוריי את הדלת. .. עוד קצת ועוד קצת ועכשיו היא רק דרך סדק..ו.. זהו. להתראות ד'. נשימה עמוקה שלי, ליטוף חטוף של הדלת מבחוץ ו... זהו. נגמר. (אני דווקא בסדר).

תודה יקירה שכתבת, ותודה על איך שקראת לי ופנית אליי. חימם את לבי. מאד מדבר אליי מה שרשמת. המון מזה. פתאום חשבתי על הפער הזה בין הציפייה למשהו "נורא הוד" (כמו שליאת הייתה אומרת), למציאות שהיא יותר קרובה ל "קול ענות חלושה". ואולי גם על הכעס על כך שלא נתנו לעצמנו לקחת את הטוב שכן היה אפשר והצלחנו לשמור עליו. והכעס על מה שלא העזנו. נו, מילא (גנבתי לך) ;-) הייתי יכולה להרבות במילים (מהעולם שלי), אבל כבר אני חושבת שזה רק שיגע לך ת'מוח יותר מידי. יקירה, אני חושבת שפה גם מקשיבים לך. נותנים מקום. למילים ולמה שביניהן. לכאב. יודעת שזה לא משנה את החוויה של החסר והאין, או את הקושי להקשיב לך לעצמך... מקווה שאת עסוקה בתוכניות של הלאה. ...הוי הליטוף הזה של הדלת... החזיקי מעמד ילדה, 8-]

שלום לך, הרשיתי לעצמי להגיב למרות שההודעה לא יועדה אליי. אני מבין שהפרידה מהמטפלת הייתה רחוקה ממה שקיווית, שהרגשת מאוכזבת מחלקים רבים בה. נראה לי שבמרבית הפרידות קיים גם רגש של כעס, אכזבה, על מה שהיה ולעיתים על מה שלא יהיה. נשמע שרצית לתת לה לשמור עלייך דרך הפרחים, אבל רצית שזה יהיה בבית שלה, באופן אישי לא טיפולי ואולי משום כך התאכזבת. אבל אני תוהה אם רק אכזבה הייתה בטיפול ובפרידה והאם את יכולה להיאחז במשהו מזה גם לאחר סיום הטיפול. דרור

אוף דרור,.. אני נעה בין להגיד על זה "על הזין שלי" (ותסלח לי על השפה) ולהמשיך הלאה לבין לכעוס... לזעום עליה! להתאכזב. קצת אחרי שיצאתי ממנה הרגשתי הקלה- כמו משהו שהיה אמור להסתיים כבר. שאולי נשארתי יותר ממה שהייתי צריכה. מרגישה שעשיתי מעצמי צחוק כשלא ראיתי שזה לא הדדי- שאני הרבה יותר אוהבת ממנה, והכי מעליב- שהיא אולי לא רואה שאני אוהבת. אני יודעת (וזה רק מעצבן אותי יותר) שכל זה נופל יפה לתיאוריות והסברים על המטופלת שמתקשה להיפרד. וגם על זה בא לי להגיד על הז.. שלי! תגיד, כשאתה אומר דבר כזה למטופלים שלך, אתה גם נותן מענה נוסף לכעס הזה, מתייחס לתוכן הכעס ונותן לתוכן מענה, או רק מרוקן אותו בסיכה הפסיכולוגית החדה מכל האויר שלו ותולה אותו מצומק והמום על עץ, עם שלט "קשיי פרידה". נמאס לי לשמוע שמה שאני מרגישה הגיוני ומתאים לכל יתר התמות שעלו בינינו! נמאס לי! אני רוצה שתגיד אם היא הרגישה את מה שאני הרגשתי, ולא שתגיד שאני הרגשתי בגלל שאני ככה וככה. מה *את* הרגשת? לא מה הרגשת שאני הרגשתי.. למה זה כל כך קשה?? אני לא יודעת על מה אני כל כך כועסת.. פשוט מרגישה שעשיתי מעצמי צחוק. שהקשר שהיה איתה מעליב אותי. שהיא לא הייתה ראויה לכל האמון וההשתדלות. חיבוקים אצלי הם לא מובנים מאליהם... לדמיין את עצמי משתדלת לחבק אותה ולקרב אותה, ואותה נשארת במן חיבוק מנומס...פתטי! עשיתי מעצמי צחוק! וכמה זה נורא.. ועכשיו נגמר, אז בשביל מה להמשיך עם הכעס הזה? אין כבר מה לעשות! אני רוצה ולא רוצה לעשות משהו. להתקשר או לכתוב.. אבל במקביל אני שונאת.. בא לי להרביץ לה מכות :-) זה מתסכל כל כך!!! למה כל כך בקלות היא אומרת שזה שאני לא יודעת לסמוך שמה שקורה בינינו אמיתי, זה בגלל שככה אני.. למה זה לא קשור גם ליכולת שלה להקרין חמימות וחיבה? איך אומרים "רציתי יותר"? ואיך אומרים דבר כזה בפגישה אחרונה? מאוחר מדיי לזה כבר, נכון?... (אני באמת שואלת) אני כן זוכרת גם את הדברים הטובים, אבל אני לא מבינה את הקשר שהיה לנו. וברוח הכעס, חזר גם כעסים ישנים וגדולים מלפני שנה. ושוב אני מאוכזבת ושוב אני לא מבינה את הקשר בינינו. אני בטוחה שהיא הרגישה חמימות גדולה היום, כי הסתכלתי עליה בעיניים בזמן שדיברה. אבל האמת היא שלא ממש הקשבתי, רק בריחוף. פשוט העברתי את העיניים שלי מעין ימין שלה לעין שמאל שלה וציינתי לעצמי שתמיד הסתכלתי על העין השמאלית שלה, ולא שמתי לה שהימנית שלה יותר נחמדה. כן, טיפשי, אני יודעת.. יאללה! על הז.. שלי! (שוב סליחה, זה נורא משחרר..) נגמר וממשיכים הלאה! הכל בסדר. אני בסדר.

ברצוני להתייעץ אתכן. בני הולך לקיטנת כדורסל. ביומים האחרונים מתלונן שהקבוצה מתנקלת לו: מקללים אותו, לועגים לו שאינו פוגע סלים וכו. בתחושה שלו כל הקבוצה. והתחיל לבכות. מיד דברתי עם מנהל הקבוצה ואכן אשר שילד אחד בעיתיהציק לו והענין יטופל. בדרך הביתה שוחחתי עם בני ואמרתי שיש דברים שלא צריך להתיחס אליהם. בני טען ששזה משום שהוא רגיש חזר על מילותי. ואף צינתי שזו צריכה להיות ההתמודדות שלו, ובפעם הבאה לא אתערב. זו לא פעם ראשונה שאני מתערבת. גם בצהרון הייתי צריכה להתערב. שאלתי: עד כמה להתערב אילו כלים אני יכולה לתת לבני כדי שיצליח להתמודד עם החברה ברצוני לציין שבני , בן יחיד , אותו אני מגדלת לבדי. המון תודה

אורנה שלום, את שואלת שאלה לא פשוטה. כולנו רוצים להגן על הקרובים לנו, בעיקר כאשר אנו חשים אותם כחסרי ישע. אבל את מעלה שאלה, האם אני צריכה לעזור לו להיות פחות חסר ישע ואיך ועד כמה. אני לא חושב שיש כללים ברורים. אבל נראה לי שבמקרים מסויימים התערבות הורית היא הכרחית, וזה כאשר ההבנה היא שמה שעובר הילד הוא משהו שמעבר לכוחותיו של ילד ממוצע להתמודד עמו. למשל חרם כיתתי על ילד קטן. ובוודאי אלימות כיתתית, או אלימות על ידי ילד גדול ממנו. במקרה שלך, הילד סיפר על התנכלות של כולם ואילו המאמן אמר שהיה זה רק ילד אחד. כך, שזה נופל בטווח הביניים. בכל מקרה נראה לי שעשית נכון שפנית למאמן ודיברת עם הילד שלך וכשהבנת מה קרה וכיצד זה יטופל השארת זאת לגורם האחראי. אני יודע שזה לא קל לדעת מה בדיוק לעשות בעיקר כשייתכן ואת חשה לבד ללא יכולת להתייעץ ואולי גם עם צורך עז יותר להגן עליו בשל המצב המשפחתי. דרור

יש לי בעיה - אני לא יכולה להפסיק לדאוג ולחשוש מכך שמשהו עלול לקרות לבן זוגי, אותו אני מאוד אוהבת. הבעיה מחמירה סביב תקופות בהן הוא יוצא למילואים (הוא קצין קרבי) ואני ממש לא יכולה להפסיק לחשוב על כך, עד לרמה שאני מדמיינת לפרטי פרטים מצבים מחרידים, וזה מעציב אותי ומפריע לי. מה לעשות? תודה!

שלום לך, את מתארת תופעה של חרדות שאינן מופנות כלפי עצמך דווקא אלא כלפי בן זוגך, החשש שיקרה לו משהו. נשמע שכאשר הוא יוצא למילואים את חשה שהסבירות שחס וחלילה יקרה לו משהו גבוהה מהסבירות שלא יקרה לו דבר. כאילו עוצמת האירוע השלילי מאפילה על כל השאר. קיים בסיס הגיוני לחרדה הזו, אבל נשמע שאת חשה שזה מקשה עלייך לתפקד. משום כך אני ממליץ לך לפנות לטיפול, או בשיטה התנהגותית קוגנטיבית על מנת להגמיש דרכי חשיבה, או בשיטה פסיכודינמית על מנת להבין את המקור לחרדות הללו ומה הן מסמלות עבורך. בהצלחה, דרור

שלום אני קוראת סמויה כאן בפורום כבר הרבה זמן ומתוך קריאת ההודעות אזרתי בזמן האחרון אומץ וסיפרתי הבוקר לפסיכולוגית שלי כמה אני מתגעגעת אליה בין הפגישות, שקשה לי בלעדיה שאני חושבת עליה הרבה ושבאחד הימים (לא ביום שלנו) פשוט רציתי לבוא ולהיות אצלה, בלי לדבר בלי כלום, רק להיות. היא הקשיבה לי ושתקה ואני הרגשתי איך אני הולכת לאיבוד בתוך המילים שלי ומדברת עוד ועוד בלי בעצם להגיד כלום. ואז השתתקתי והיא הסתכלה עלי ואמרה שנגמר לנו הזמן ושנפגש בשבוע הבא...בלי שום התייחסות לתוכן של הדברים שלי. יצאתי ממנה ונכנסתי לאוטו ורק רציתי להעלם. הרגשתי שאולי קלקלתי הכל, אולי דיברתי יותר מדי. חשבתי להגיד לה אבל מהנסיון שלי איתה רוב הסיכויים שהיא לא תזכור בדיוק מה היה ורק המחשבה על להזכיר לה ולהגיד שוב את מה שאמרתי ואת הדרך שבה היא סיימה את הפגישה גורמת לי לרצות להעלם. לא יודעת איך יהיו לי כוחות להגיע אליה גם בשבוע הבא....

שלום לך, זה אכן לא קל לבוא ולומר את הרגשות העמוקים ביותר שלך כלפיה, את הכמיהה שלך לה ולהרגיש שהיא נשארת שוות נפש אל מול זה, בעצם למולך. אני לא יודע מה בדיוק קרה בפגישה, ייתכן שאכן דברייך לא עניינו אותה, וזו שאלה אם את באמת חושבת כך, חושבת שהיא לא תזכור. אבל ייתכן גם שקרה משהו אחר בחדר שצריך לברר אותו, שלא נובע מכך שהיא אדישה כלפייך. נראה לי שלו רק על מנת לדעת באמת ולהבין חשוב שתעלי את זה בפעם הבאה ביניכן ותתעקשי לנסות להבין מה קרה. ברור לי שזה לא קל, ממש כפי שלא היה קל לומר את שאמרת לה, אבל זה אפשרי. דרור

כן בשביל מה נוצר כל הסבל הזה. הרי האבולוציה אומרת דבר פשוט - תנו לתכונות הטובות לשרוד לפיכך הנטיה האנושית צריכה לעודד הסתלקות של מפיצי דכאון. ל?מה? למה לסבול? זה נע בין הרמה האישית, ללאומית לעולמית. הורים שיחכו מחר לבניהם - בקופסאות? חיים מתים? הורים שמולידים את בניהם לעבדות - לשזור שטיחים באפגניסטן עם אצבעותיהם הקטנטנות. הורים שסתם - גידלו אותי - ושכחו לא פעם להשקות. בוא דרור, תן לי את הלהט שלך, תן את התשובה.

שלום לך, את שואלת שאלה בכלל לא פשוטה, הסבל הוא אכן חלק שקיים בעולם האישי והלאומי. מהדברים שלך אני מבין שאת חיה כבר זמן רב עם התחושה שבבית אמנם הולידו אותך, אבל שכחו לגדל אותך, לשים לב אלייך לטפח אותך וזהו הדבר המכאיב לך ביותר עד היום. אני לא יודע אם אפשר להעלים סבל, אני גם לא יודע לשם מה הוא קיים, אבל נראה לי שאפשר לצמצם, ולו במידת מה את ההשפעה שלו על חיינו, להפחית את העוצמה שלו עלינו. לבד, או עם עזרה. דרור

פספסת את הפואנטה: בשביל מה? למה להתאמץ להיות פה בסביבה?

האבולוציה יצרה כל מיני אחמדינג'אדים והיטלרים וסאדאמים ובן-לאדנים, שניסו, ומעולם לא הצליחו באופן מושלם להשיג שליטה מוחלטת של החרא (סליחה) בעולם. מזמן יצירת היקום ועד היום - מעולם לא. האם באמת אנחנו מחויבים לקחת את הצד שלהם, לתת "להם" לקבוע מהו "טוב"? לחבור אליהם לברית דמים ולהמשיך למלא את תפקידם ההרסני מבלי שהם שם? למה לא, למשל, (קל לומר..), למה לא לשתול פרחים ולטפח אותם, ולהתעקש ולהמשיך לטפח, אפילו אם זה בקטנה, ממש בקטנה, ואפילו אם חלק הולך לעזאזל? (גם אם החלק גדול מאד, זה תמיד רק חלק ולא מאה אחוז). אנחנו, לפחות, נדע שעל כף המאזניים הנחנו את הטוב, או לפחות לדעת שניסינו. הכי טוב שאנחנו יכולים. התוקפנות תמיד תהיה חלק מהוויית העולם... חלק מאיתנו. כמו שאי אפשר לטהר את הטוב, ככה אי אפשר לטהר את הרע... לחיי המיתון ועידון הלהט (דור שני לשואה) הערה: בהקבלה אישית - יצירת היקום - הבריאה של כל אחד מאיתנו כפרט, כבן אדם; והחבר'ה ה"נחמדים" שציינתי לעיל הם החלקים התוקפניים שבנו, או, למשל, ההזדהות עם החלקים התוקפניים של ההורים.

"תחזרי,תחזרי בבקשה ממך אני לא מבקשת את הכל אסטרולוגים אומרים שהעולם יתהפך אם לא תחזרי זה יהיה נכון"!!!(המילים הם של שלמה ארצי-אבל הבקשה היא שלי.) **זה כבר נכון**

שלום לך, אני יכול להבין שסופהשבוע המתקרב טומן בחובו גם הרגשה שליאת חסרה, שאם היא לא תהיה בו, סימן שלא תהיה עוד כאן. אני מניח שהגעגועים הללו משותפים לעוד משתתפים בפורום, ומן ההסתם ימשיכו להעסיק בזמן הקרוב. דרור

היום היה לי טיפול. לא זוכרת מה קרה שם בסוף. לא שמעתי אותו בכלל. התנתקתי . לא באמת הייתי שם. והגוף כאב. לא יכולתי לזוז . השעה בכלל הסתיימה. עוד דקה.. צריכה רק עוד דקה. והוא הביא לי כוס שתיה ממותקת . שיחקתי אותה שאני בסדר . אבל מבפנים הייתי מרוסקת. התעלתי איכשהו . איך בכלל?..לא יודעת. ויצאתי. ישבתי במדרגות. הצלחתי לבכות.סוף סוף לבכות. לא היה לי כח לזוז בכלל לאוטו . באיזהשהו שלב קמתי נגשתי לרכב, הורדתי את המשענת , ועצמתי עיניים ..כמעט לשעה. הגעתי הביתה. ואני מוקפת בפלאשבקים. אין לי כח לזוז.הראש שלי מתפוצץ.הלב כואב בטירוף.הידיים רועדות לסירוגין, גם כאן בכתיבה אלייך.מה קורה לי? מה קרה לי שם? אני לא זוכרת. שתיתי מים.שטפתי פנים .פתחתי חלון והגוף עדין לא מעכל. זה לא יוצא ממני.מהראש שלי.מהגוף שלי.זה לא יוצא.זה לא יוצאאאאאאא. הנגיעות משתחזרות והכל כואב. רע לי.בא לי להקיא.קשה לי לנשום.זה מרגיש שאין אויר.ככ צריכה אויר. ואין. מפחדת שוב לעצום עיניים . תמונות מטושטשות שעולות ומכאיבות. אין כח. (((((((((((מתי הוא יבין - המטפל הזה שאין כבר כח להמשיך? שאין טעם)))))))))))) נו.. שינטוש כבר את הטיפול המעפן הזה. שיתעצבן עליי כמו הפסיכאטר הדפוק שליווה אותי אז .. או שיתעלם ממני לחלוטין. הרי אני אויר.כלום.ממילא.. ואין תחושות של אמת.הכל שקר עכשיו. רק שיחזורי עבר.פאקינג של עבר. וזה מרגיש שאני מלוכלכת, מנוצלת, אשמה, מושפלת, ילדה חלשה. והם שנגעו, והם שהכאיבו ואני ..אני זו שרק הייתי שם. אני לא רציתי. אין בי כח. דרור .. אין בי שום כח להלחם. דיי ..כבר זה כואב לי בטירוף. ואין מי שיאמין לי שזה באמת ככה. אין למי לספר את הנורא הזה. מוקפת בככ הרבה אנשים ומרגישה ככ בודדה . הלוואי ויהיה בי אומץ.. ליפול ולא לקום משם לעולם. לא מאמינה שאגיע לטיפול ביום חמישי . אין לי כח יותר להמשיך מכאן הלאה. מחליטה להעלם. פעם ראשונה שמחליטה לעשות את זה מבלי להצטער. הוא יצטער בכלל?.. או שהוא לא ירגיש שנעלמתי ?.. אולי הוא בכלל רוצה את זה כבר?.. הרי אי אפשר לטפל בנפגעת תקיפה מינית . אי אפשר. זה הרי לא יחזיק יותר מידיי זמן סליחה דרור. שרית

שרית שלום, נשמע שקרה משהו היום בפגישה, לקראת סיומה שעורר בך רגש בעוצמה גבוהה מאוד. רגש שיצאת איתו מהטיפול. את מתארת פלאשבקים, פלאשבקים שמקשים עלייך מאוד לתפקד, מציפים אותך. תחושה שאת שם ממש שם באותם רגעים ולא מצליחה לחזור ולהירגע. זו תחושה קשה מאוד, ואני יכול להבין את הרצון שלך להרים ידיים, שאולי כך לפחות תהיה רגיעה. שלא תיאלצי להתמודד עם הזכרונות הכואבים בטיפול ומחוצה לו. אבל אני שומע משהו נוסף ברצון לעזוב, רצון שהוא יתייאש ממך, ואולי גם מחשבה שהוא כבר התייאש ממך. אני די בטוח שהוא לא, אני אפילו משער שגם את לא חושבת כך. אבל את מדברת בעצם על הייאוש שלך ממה שקורה לך ובמצב כזה קשה לך להאמין שמישהו לא יתייאש. נסי לראות כיצד תרגישי לקראת יום חמישי, ובכל מקרה נסי ללכת לשם, לספר על מה שקרה לך, על הפלאשבקים. תני לו את ההזדמנות להיות אחד שיכול להבין מה עובר עלייך, לפחות לנסות. דרור

לפני שנה עברנו ליד בית קברות והבן שלי בן השלוש וחצי שאל מה זה ועניתי בית קברות לפני חודש (היום הוא בן 4 וחצי) עברנו שוב והוא אמר לי: נכון פה שמים את מי שמת? חופרים בור ושמים אותו בפנים? אמרתי נכון - רק את מי שמת ואז הוא שאל אותי כולם מתים? אמרתי לו כן והוא שאל: גם את ואבא ואני? עניתי כן ומייד נלחצתי ואמרתי לו : אבל אין לך מה לדאוג או לחשוב על זה כי זה יקרה עוד הרבה זמן שנהיה זקנים מאוד מאוד אתמול הוא החל לבכות ואמר לי שהוא מפחד שאנחנו נמות ושוב חזרתי על כך שאין לו מה לדאוג וכו' אני בעצמי יש לי בעיה להתמודד עם מוות אבל מה עונים לילד מה אומרים?

שירה שלום, אני יכול להבין את הקושי עליו את מדברת, זה לא קל להסביר מוות לילד. אני יכול לשער שאת חוששת לפגוע בו, שזה יהיה מוקדם מדי עבורו. אז במובן הזה אני יכול להרגיע אותך, העיסוק במוות אופייני לגיל הזה פחות או יותר. ילדים מתחילים להבין את משמעות המוות, אם זה של בעלי חיים ואם זה של אנשים, ולחבר ביניהם. אחת החרדות הראשונות שעולות בהקשר זה היא החרדה שבנך ביטא, שמשהו יקרה לכם. תגובתך נראית לי הולמת למדי. כעת נותר ללוות אותו בתהליך של הסתגלות לרעיון. לא לשלול ממנו את הזכות לפחד, אבל לשדר לו שזה חלק מהחיים, כפי שעשית. הרי בינינו, מוות ממשיך בצורה זו או אחרת להטריד אותנו מדי פעם במהלך חיינו, לא תמיד אנו מצליחים להבין מה זה בדיוק, ובוודאי שזה מעורר בנו חרדות. כך שזה טבעי שגם לו זה יהיה לא פשוט. אבל כמו שזה נשמע לי זהו פחד טבעי ונורמטיבי לגיל זה ואין מה לדאוג. דרור