פורום פסיכולוגיה קלינית

על מה בדיוק אנחנו מתאבלים עדין לא הבנתי. אם כולם, חרדים, דתיים וחילונים צמים לסיבת חורבן בית המקדש - מדוע אם הם טוענים שהם לא מאמינים בדת. אז 'צמים' את המסורת. הולכים אחרי כולם כמו כבשים. חשבתם בכלל מה אתם עושים?? בדקתם את האמונה שלכם לגבי הנושא?? חקרתם..? שאלתם..? ה-ב-נ-ת-ם...??? ניסיתם לחפש מה יש מעבר? ניסיתם לא ללכת אחרי כולם, סתם 'כי 'ככה אמרו, ככה צריך לעשות, כי ככה. כולם צמים! מה, את לא צמה..??' אם זהו יום לציון חורבן הבית הקדוש של האומה, מדוע היום לא יודעים לכבד בתי כנסיות, מדוע היום לא יודעים לכבר את הדתות.. כל מסגרת שרק מעזה לגדור, לסייג, לתחום או במילים אחרות, גבולות.- מקבל בעיטה ושבירת אף..?? כי אנחנו עצמאיים הרי לא..? ובשביל זה כולם עושים מה בא להם מתי שבא להם. ובשביל זה יש רצח, אונס ורוע בעולם. אבל בדיוק גם בשביל הסיבה הזאת נכנסים למצב הזה. גבולות מתפרש בעיני רבים כחנק, חסימת ערוץ היצירתיות וגבולות גם יכולים להתפרש בעיני יצורי אנוש כסיג. כזה שיש בטיפול. כזה שעוזר לטיפול להיות יעיל. כמה שזה כואב.. בזכות הגבולות גם גדלים. אז מה נכון..? איך אפשר להגדיר? מי הוא החצוף שיחליט?? אם לא הכלל שכבר קבע.. כל אחד והגדרים שלא. ה no no שלו. חבל. כל הענין הזה כל כך לא ברור אצלי. לא מוגדר. לא רוצה גדרות ועדין מחפשת אותם..לא יכולה איתם וגם לא יכולה בלעדיהם. איפה החופש שלי? מה זה חופש בכלל?? חופש מ-מה???? לא מבינה. ~נילי~

נילי... לא, אני לא צמה בט' באב! לא מרגישה חובה כלשהי לצום - לא דתית ולא מוסרית. אני לא "כולם" אם כך, כמשתמע מתוך דברייך וזה גם ממש לא מפריע לי. אבל למה זה מפריע לך? ואני יודעת את הסיבות - את כולן - שמאחורי הצום הזה. וזה עדיין לא גורם לחוש, שאני רוצה או צריכה לצום ביום הזה. למען האמת, אני לא יודעת מי אלה ה"כולם" שכתבת עליהם... אני לא מכירה אף-אחד שצם, באופן אישי. אבל הגבולות הם הבעיה, הלא כן? הגבולות, אי-כיבודם, ניפוצם, החריגה אל מעבר להם, הפרתם וכו'. הבלבול... מה שייך למי? כי אם לא היו גבולות, מה היה קורה? ובעצם, את מתארת מה קורה כשפורצים אותם... את יודעת, שמבחינה תרבותית "טהורה", יש רק מעשה אחד ויחיד שנחשב לטאבו בכל הדתות, עמים, אמונות, ארצות וכו'? למען האמת רק גילוי עריות נחשב לטאבו מוחלט - בכל מקום בעולם - גם בקרב התרבויות הכי "נחשלות" (בעיניים מערביות). חוץ מזה, הכל מותר... מחריד, לא? אבל יש גם גבולות אחרים... גבולות אישיים... הגבול שלך, שלי, של כל אחד ואחת בעולם... וזה הגבול שכתבת עליו בסוף - הגבול הטיפולי... שלי אבד מזמן... אין גבולות... לפעמים היא מתעוררת ונזכרת ש"רגע,רגע! אני המטפלת ואת המטופלת!" אבל זה עובר אחרי 2-3 פגישות. קשה להאמין כמה שזה קשה כשהכל מתערבב ככה. צריך להיות פה בשביל להבין, שלפעמים באמת צריך את זה מאוד, את הגבולות האלה - את העמדה של מטפל לעומת מטופל. ושזו תהיה עמדה ברורה לחלוטין, ללא חילופי תפקידים. החופש שלך נמצא במקום הזה בדיוק! החופש שלך מלהצטרך להכיל במקום להיות מוכלת... החופש שלך למטפל במקום להיות מטופלת... החופש שלך להיות את במקום שנועד בשבילך, לקבל אותך כמו שאת...! נשמע מעט? זה המון! רק שהגבולות האלה מטשטשים אפשר להבין שהחופש הזה באמת היה שם...

שלום לנילי אני מבין כי תשעה באב' העלה בך תחושות רבות, ואולי בעיקר מחשבות ותחושות מנוגדות ומורכבות. בולט לי במיוחד הכעס את חשה בעניין אולי, אולי בהקשר של דת, כפייה ואובדן החשיבה האינדיבידואלית, ובוודאי בהקשרים נוספים, המוכרים רק לך. אני מקווה שתוכלי להעזר בתגובה שהופיעה לפני, בין השאר, על מנת להרהר עוד בנושא של גבולות, בדר, התועלת שניתן להפיק מכך והמחיר שיש לשלם בשל כך. מישהו חכם כתב על כך פעם ספר שלם - "תרבות ואי-נחת" שמו.. בכל מקרה, אני מקווה שאי-הנחת שלך מעט שככה ושהעומס שהביא איתו היום הספציפי הזה הוקל מעט בימים שאחריו. להתראות דוד

שהבעיה איננה נעוצה בה אלא בי. וכבר כתבתי בפורום בעבר שאני אחר שלושה טיפולים שכולם הסתיימו באותו אופן. כולם מתעייפים. כולם לא מחזיקים מעמד. מבקשים שאסיר את המסכות ואראה מה מסתתר שם וכשרואים הם כולם נבהלים ובורחים

שלום גילי אני מבין את התסכול ואת הייאוש ובמיוחד את היחס השלילי שאת חשה כלפי עצמך. נדמה לי ששווה לך לשקול - מה היה הדבר שלא אפשר לטיפולים להמשיך? כרגע אני שומע אותך עונה את התשובה "אני". אבל בכנות, זאת תשובה כללית מידיי. כמעט מתחמקת. מה הדבר שקרה, שהתרחש וששחזר את עצמו בטיפולים הללו? האם הוא קורה גם במקומות אחרים והאם הוא משהו שא יכולה או מעוניינת לשנות או לבחון את הסיבות לו? כיוון שאת עצמך אינך יכולה להחליף (או לשנות). התנהגות או דפוס חשיבה הפוגע בך - פה כבר יש יותר סיכוי לשינוי. בהצלחה דוד

אשמח לקבל את תגובתך, אני שלחתי 2 שאלות לפני כמה ימים, ועוד לא קיבלתי תשובה, (זה נמצא בעמודים לפני)תודה

שלום דורית31 אני מניח כי את מתכוונת לשאלות בדבר כיצד לגשת לכלב וכיצד להתייחס לנושא הנשימות, שאכן נותרו ללא מענה מהפעם הקודמת. בנוגע לגישה, הייתי עושה את זה בצורה מסודרת, בקצב שמתאים לך אבל בלי לוותר או להתחמק. נסי לקבוע לעצמך מטרות עבור כל יום - היום אהיה איתו 5 דקות, מחר 7, היום אלטף אותו כדקה...וכ"ו. כלומר, בלי להתעלם מהחשש, ובקצב שלך, נסי ליצור התרגלות והיכרות טובה יותר עם הגור שאימצת, תוך כדי התקדמות בשלבים. בנוסף, במידה ואת מצליחה בכך, הייתי נעצר בטכניקות של הרפיה ונשימה, על מנת להפחית את החרדה ולאפשר לך להתקרב ולשהות זמן רב יותר עם הגור. באשר לנשימה, יש לי פחות עצות. את צריכה להתבונן פנימה - או לברר זאת בשיחה עם אדם נוסף - ולראות אילו משמעויות מתקשרות בדעתך עם נושא הנשימה, אילו מחשבות ודימויים עולים אצלך בהקשר זה ולנסות להבין מכך מהו הדבר המעורר בך חרדה כה רבה. בהצלחה דוד

עת לשמוח ועת לבכות. אז איך זה שאני כל הזמן עצובה ובוכה. כואבת כאב אינסופי שלא מסתיים. מחייכת כלפי חוץ שאנשים חושבים שאני פוסטר של אופטימיות בוהקת ומנצנצת. וכבר עברתי כל כך הרבה טיפולים וזה לא נגמר. זה עדיין לא נגמר. אני לא מאמינה שיכול להיות אחרת. ואני לא מבינה מדוע ולמה המטפלת הראשונה שלי לא מוכנה לקבל אותי בחזרה. למען האמת אני כן מבינה. היא המראה המושלמת שקיימת שם יום יום, שעה שעה, כדי להזכיר לי כמה אי אפשר להיות איתי. וזו הנקודה היחידה שמניעה אותי לשינוי. שאני מאמינה שאם רק היא תאמין בי, שאם בה תהיה התקווה עבורי אז אני אוכל קצת להרגע מכל הכאב הזה. ושוב ושוב אני מנסה, ושומעת את האנחת יאוש בקולה למשמע קולי. היא לא רוצה לשמוע אותי. היא בחרה שבגילה המתקדם היא רוצה חיים קלים יותר ואין לה כוח אלי בחייה. איך אני מתמודדת עם זה?

שלום גילי אני מבין שבתחושתך יש את גילי האופטימית, המוצגת לחברה, ואת גילי הכואבת והפצועה, החבויה פנימה. ייתכן וזו הסיבה שאת נמשכת כל-כך לשוב למטפלת ראשונה שלך - משום שהיא מסמלת עבורך את השיקוף המושלם של גילי שאיש אינו רואה - גילי הדחויה וחסרת הערך. נדמה לי שאולי ישתלם לך לזנוח את המראה האכזרית הזו (לתחושתך, בהחלט לא בהכרח לפי תחושת המטפלת!) ולהמשיך לחפש מראות שישקפו את כל צדדיך, את הגילי מבפנים ומחוץ, ויעשו לך צדק. בהצלחה דוד

שלום, אני חושב שאני אובססיבי לפסיכולוגית - חושב עליה המון מחפש עליה מידע בגוגל מדמיין את המשפחה שלה ומנסה למצוא אותם בפייסבוק וכו' נורמאלי? האם כדאי להפסיק את הטיפול? (שזה משהו כבר שלא בריא)

שלום חן אני מבין כי אתה עסוק רבות בדמותה של הפסיכלוגית. האם אתה מרגיש כי אפשרי עבורך לדבר על כך איתה בטיפול? חשיבה רבה ועיסוק בחייה האישיים של המטפלת היא תופעה מוכרת, המלווה טיפולים לעיתים תכופות. על מנת שתוכל להבין אותה יותר ולהשתמש בתופעה זו לטובתך, הייתי ממליץ לך לדבר על כך עם הפסיכולוגית ולחשוב יחד עמה על המשמעות שיש לכך. בהצלחה דוד

"האם אתה מרגיש כי אפשרי עבורך לדבר על כך איתה בטיפול?" חד משמעית אני לא רוצה לדבר איתה על כך. אני צריך להגיד לה שחיפשתי את השם שלה באינטרט ועוד? האם זה לא מוגזם גם אם זה קורה לפעמים בטיפול אני כל הזמן מתעסק בה וחושב עליה? איך אומרים דבר כזה?

נכנסת לכאן מאתמול .. אבל אני לא מצליחה לכתוב אפילו כאן כלום. זה רק כואב. כאב ששורף. אין אויר לנשום . חנוק . החלון פתוח . זה לא עוזר . המילים לא יוצאות. לא יודעת איך להסביר לך דוד , ויחד עם זאת צריכה לשמוע אותך דרך המילים ולהרגע. אני בוכה בלי קול. וצורחת בשקט.. מבפנים אחד הטיפולים הכי קשים שלי היו ביום שני. הרחתי בזמן הטיפול .ריחות של סיגריות .שיחזור מהאונס/ מהפגיעה .. לא יודעת . פחדתי מהמטפל .רציתי שהוא יפתח חלון .אבל לא הסכמתי שהוא יתקרב ליידי , ישבתי על הרצפה , התרחקתי לאט לאט יותר ויותר לכיוון הקיר . פחדתי ממנו דוד . הרגשתי כאילו והוא יפגע בי . בכיתי כמו ילדה קטנה . אני לא יודעת מה קרה לי . אחרי שנתיים של טיפול בחיים לא חוויתי פלאשבק ושיחזור של הטראומה בצורה כזו אמיתית. פחדתי ממנו , אמיתי כזה , התבוננתי לו בעיניים העדינות וראיתי מפלצת. פחדתי להיות איתו בחדר. לא ידעתי איך לצאת משם. נבהלתי. באיזשהו שלב לקראת סוף הטיפול זה נרגע , הוא לא חדר למרחב שלי , נתן לי את הספייס שלי , יכול להיות בגלל זה הצלחתי לעבור את הגל , אבל אני מפחדת , מפחדת לחזור לשם ביום חמישי , מפחדת לחוות את זה שוב מחדש. אני רוצה לברוח . אני חייבת לברוח . אני לא מסוגלת לחזור לשם שוב. אני לא מסוגלת. שרית. נ.ב <> קראתי אותך חברה יקרה , תודה , אבל אני לא מסוגלת להגיב לך כרגע , אני לא מסוגלת , להיות עם עצמי בשום מקום.

שלום שרית אני קורא את מה שכתבת וחושב עד כמה התהליך שאת עוברת דורש כוחות ואומץ ועד כמה אתם עומדים בו ביחד - את והמטפל. כי אין ספק שאת מלאה בחרדה, ואין ספק שאת מוצפת עכשיו בתחושות ונטולת כוחות, ונשבעת לא לחזור לשם. אבל גם אין-ספק עד כמה הדיאדה הטיפולית שלכם חזקה, ומחזיקה מעמד מול הגלים. וכמו בים - לפעמים צריך לצלול מתחת, ולפעמים לעמוד ישר, אבל הגל תמיד עובר. ואצלכם אתם עוברים אותו ביחד. ואת שורדת את הים וממשיכה הלאה - עם כל משברייך וגלייך..תמשיכי כך. להתראות דוד

הי דוד וכולם, לאחרונה אני מלאה ברגשות תוקפניים עוצמתיים לא פוסקים. מה זה תוקפניים? זה לדמיין במן ריגוש חולני קול פנימי של איזה איראני/נאצי שמנסר לך את הראש בסלאמי, לאט לאט ובחריקות חרב חדה, אח"כ קוצץ דק בסכין שוחטים, משפד ככה עם הלב ומוסיף עוד סיבוב בשביל הכיף, דורך בהנאה צרופה עם השפיץ של הנעל, רומס, מוחץ, שורף, ומפזר את האפר מחוץ ליקום, מפנה את הגב (שלא לומר אחוריים) בבוז והתעלמות, וגם זה לא מספק אותו. תוקפני זה גם לדמיין ולהתרברב ברשימת עונשים איומה וקיצונית, שפעם כבר מימשתי בעולם ולאורך שנים. מחמת הבושה לא אפרט, אבל בעקרון זה סוג חשיבה של נפש אנורקטית ששואפת להגיע לאפס בלי אוויר בלי אוכל בלי מים בלי מקום. זה אפילו לא נקודה, כי נקודה מציינת מיקום במרחב ויש לה קואורדינטות. זו שאיפה קוסמית לחיות רק על הדמיון, בלי איתור וקיום, כך כביכול להשיג "שליטה אינסופית" מה שכמובן נתקל במציאות עם הגבולות והנפח שלה, ומעורר רגשות זעם מול תלות ונפרדו?ת, כמו אותו נרקיס הרסני איראני שלמעלה. תסכול קטן וזהו. שמד. מוות. בסוף השבוע שעבר כתבתי את ההודעה הזאת http://tinyurl.com/69u39d ואתמול את זאת http://tinyurl.com/6r52eg אני רוצה לציין שאני בטיפול כבר כמה זמן, ויש הרבה דברים שאני כבר מדקלמת ברמת ההקאה. נמאס לי לאחרונה מ "מור אוף דה סיים", ושוב המיחזור של הזבל, נורא. ומכאן אני ממשיכה. רציתי לשתף, שוב בנושא הנפרדות והשליטה הארורים. אפשר לצחוק על זה. אחד מהנושאים המדוברים בטיפול שלי הוא "כוס המים". בעקרון, איש השיחות שלי לא מציע מים לפציינטים שלו. לאף אחד. במקרה שלי זה אחרת (אפילו מותר לי להיכנס עם כוס קפה מבחוץ). עם זאת, אני נדרשת לבקש את כוס המים. כשאני שואלת בעקיפין ומתוך בריחה משהו בסגנון "יש לך מים?" , או "איזה מים יש לך?" אני נתקלת, או בשתיקה, או, אם יש כבר מילים, אז "לא אענה לך על זה". שתי האפשרויות מוציאות אותי מדעתי. בכל אופן, ההעדפה שלי היא הזעם והנקמה על פני האדישות. אפשר להבין שגם זה מן סוג של שחזור מול מצבי "או או" שהיו מולי פעם. ככה מחזיק קשר. ואני ממש גרועה. אם הוא כבר נכנע ומציע לי ממש - התעלמות מגיעה ממני. לא היה. למה נדרשת לבקש? כי זה מדבר נפרדות, כי זה חושף אותי לאכזבה שממנה אני בורחת כל-כך. כל דרך בה אנקוט - ולא ויניקוט ;-) - לא אהיה מוכנה מספיק מראש. בדמיון שלי אני עשויה לקבל כוס מים שמנונית מטונפת עם מי שירותים, שאפילו אסור לי לסרב לה, כי כמה סצנות עשיתי עד שקיבלתי אותה. דברו איתי על תחושות אשמה. וזעם. "אין לך שליטה בזה" הוא משפט מעצבן. כי כמה אין שליטה. זה נורא. אני יכולה לומר ועוד לומר, ובשטח משהו בלתי תלוי או קשור לחלוטין קורה (באופן קבוע ואינטנסיבי, ככה היה אצלי. מה שאקרא "רע דיו"), אז איפה הקיום שלי? הכל רשום והזכות לא נתונה? אני צריכה מישהו שייצא בנפח ותלת מימד ויחבק ויעזור לי לבכות. לשחרר. להניח. אחרי כל-כך הרבה שנים, זה צריך לקרות פעם, לעזאזל. אי החמלה? הפעם, דוד, באופן יוצא דופן, אחבר קצת - כתבתי הודעות רבות בפורום. אני הבחורה שכתבה בעבר במשמרת שלך על מרמורק ואיש ברזל (מקשקשת מתפארת, אבל עדינה, ונשית, כך שלפעמים רק עושים לה פו והיא עפה. ניגודים ניגודים), וגם זו ששלחה את האיזכור של השיר למי שכתבה תחת הכינוי "יוסף". משעשע לי לדמיין ולחשוב שיוסף היא אותה בחורה שהגיבה בעץ ההוא של המרתון, ועוד יותר לחשוב שבעצם אנחנו שתיים קבועות שמכירות כאן מימים ימימה. אבל, כאמור, זו סתם השערה שמתאימה לי. וחוצמזה, לידיעה, אני מבוגרת, לא מהצעירים. כואב. מאד. מילא כואב בטירוף, כבר הסתדרתי עם רמות גבוהות מאד של חרדות וכאב (לפחות מסוג מסוים), אבל כל-כך הרבה זמן עד לתוצאות. אוף, אם מסתכלים על זה מכיוון מסוים יש לי עודף של סבלנות. הרבה יותר מידי. (יש לזה הרבה מימושים מציאותיים משוגעים אך חמודים) ומנגד ההיפך הגמור. מצבי קיצון. יאללה עומס. יאללה הסחות דעת. הפורום כפח זבל או שקית הקאה? די ובי. אלתיגבי, בחיפוש אחר האהבה

יקירתי, מדהים בעיני מה שעשית פה. אני קוראת אותך כבר כמה? שנתיים? נדמה לי שמשהו כזה. בדרך כלל אני מזהה אותך די בקלות, אבל אני גם רואה איך הנסיונות שלך, להזדהות ולהסתתר מתערבבים זה בזה. רגע אחד את מנסה לומר מי את, כדי שלפחות אלה שמכירים אותך כאן ידעו בוודאות שזאת את, ומיד אחר כך את מנסה לטשטש קצת. לשמור. ככה זה מרגיש לי... הפעם את עוזרת לדעת מי את. קושרת. לא מרשה לפספס. מתעקשת על מקומך. זה מקסים. חשוב נורא. אני חייבת להודות שאני קוראת כאן פחות באדיקות בתקופה האחרונה. נכנסת, מחפשת, בדרך כלל לא כל כך מוצאת, ויוצאת די מהר. לכן גם פספסתי את שתי ההודעות המסתתרות שלך. כאן, בגלל הכינוי המפורש, נכנסתי. וננגעתי.... כמו פעם. חיפשת אהבה, אפילו חיבוק... הנה מצאת... שלך יעלה

יעלה יעלה יקירתי, שנתיים זה מדויק :-) את יודעת, לפני שנה בערך, אגדתי לי רשימה של ההודעות שרשמתי עד אותה עת. נדמה שאיני מזהה את עצמי, חלקים בי, ובכל זאת, את ההודעות שהוקלדו על ידי ונשלחו ממחשבי ידעתי לגלות... ואת יודעת, שששש.... היו גם הרבה הודעות שאחרי תהליך מייסר כבר כן נחשבו והוקלדו, אך נשלחו מאות עמודים לאחור על עצים מיותמים. הודעות שאף אחד לא ראה אף פעם. המשכתי כך גם אחרי שהפורום נסגר. מטבע הדברים הן לא הועלו לכאן מעולם. כאלה שידעתי שלא. לא כאלה שעוד איכשהו ציפיתי, והתאכזבתי. וכעסתי. מלחמה גדולה של נוכחות ותוקף מול העלמות. כמה אימה. ההודעות כמטאפורה... גם אני מבקרת פה אחרת, ועדיין, לפעמים, נמצאת כאן. עינייך הרואות... כל-כך תודה שיש אותך, ועל מילים כמו שרק את יודעת, וחבל שאיני יכולה לחתום בשמי האמיתי. במבט חמים וביישן, |כאן רשום שמי|

אני מניחה שקראת אותי נכון ותודה על "היא יוסף"

שלום לאלתיגבי אני חושב שהסיום של ההודעה שלך כבר אומר הכל. מצד אחד, אלתיגבי ומצד שני - בחיפוש אחר האהבה. הקרבה והמרחק, הנפרדות והביחד נמצאים פה כולם. וההתלבטות הזו בולטת לי גם בהודעות האחרות שהשארת - מצד אחד את כותבת וממתינה לתגובה, אבל מצד שני כל תגובה עלולה לא להתאים, לאכזב, להיות רק עוד מילים קלושות, לעוסות, לא מזינות...יש משהו משתק, בתחושה שלי, בהתלבטות הזו. משתק כאשר אני חושב כיצד להגיב לך, אבל אולי משתק גם עבורך, בחיפוש בעולם עם התנועות המנוגדות האלה יחד ובעיקר עם השאלה עד כמה את מוכנה לאהוב את עצמך..כך שאני בוחר להמתין הפעם, לשמוע ממך עוד ובעיקר לפתוח לך מקום להודעות והתייחסויות נוספות. כי אולי הפורום הוא גם פח זבל, וגם שקית הקאה ובטח עוד אינספור דברים, חלקם מזוויעים ומרעילים (או פשוט סגורים), חלקם קולטים ומכילים את התחושה של לכלוך וזוהמה וחלקם משהו אחר..הפורום יהיה מה שתעשי ממנו - תרגישי חופשי לשחק עם זה. להתראות דוד

בוקר אור, דוד, במהלך התקופה בה אני כאן, ניסיתי לחשוב רבות איזה שימוש אני עושה בפורום. זה משתנה, כמובן, מרגע אחד למשנהו. פעמים רבות הפורום יכול להיות עבורי שולחן כתיבה להכנת שיעורי בית... ו... גם שק אגרוף, גם חומת ענק, וכמו שאמרת - המון דברים, ולא תמיד אני מצליחה לדעת... דווקא הייתי רוצה ש"יכירו" מתי אני משתמשת בפורום לא כניסיון פיתוי סוטה דרך שקית ההקאה וההתפרעות (המרתיעה, למעשה, את ההתקרבות הנכונה יותר), אלא דווקא דרך הדברים הטובים שהשארתי פה. הבריאים. המחוברים. אותם אני פוחדת ש"יאבדו". בא לי למצוא את הקישורים להודעות הטובות, להתגאות בהן, להציג ולהראות: "הנה, ראו, זו אני". "יכירו", "יאבדו", "ראו"... אלה חלקים וקולות שבי... אלה לא באמת אחרים מולם אני צריכה לעשות זאת. אלה לא באמת הקישורים להודעות בפורום. עבור האחרים זה גם לא הכי מעניין בעולם ודי מיותר. העבודה צריכה להיעשות מול עצמי. אבל אבל, לא רוצה רק לבד. המממ... בעצם זה לא יכול להיות, זו תהיה סתירה פנימית לטיפול. שילך לכל הרוחות המטפל שלי שלימדני את כל אלה. (אז יש קשר, אהבה, געגוע?) כן... זה הנושא שלי... איך להיות קרוב, עם גבולות, ולהרגיש בטוח וקיים ויציב מספיק. נפרד. מגובש. לא נבלע או נמהל או נפרץ או נמעך. חלקים מול חלקים בי. איך להיות עצמאי אחד, שמסכים להיעזר ולהיות תלוי במידה בעצמאי אחר, ולא להיקלע לתלות המעורבבת מהסוג הרע. איך לתת, איך לקחת (שכמו שאני אומרת תמיד, זה עוד יותר לתת), איך לוותר, ולהבין שככה נדרשים פחות משאבים ויש מקום גם לדברים חדשים. כך אמורה לבוא ההקלה. והאבל. שנים של עבודה, ואני יודעת שלמרות שבאופן יחסי עוצמת החרדות תקטן והן תתמעטנה, תקופות של פירוק די ממושכות תהיינה תמיד. שינוי כואב ועצוב ומבורך (עצוב זה טוב, מן סוג של פרידה...) תודה על ההזמנה, |כאן רשום שמי|

מושיטה לעברך יד מנחמת. אני כל כל מבינה את המקום שבו את נמצאת, והלוואי ויכולתי יותר מיד מנחמת. יוסף

יוסף הו יוסף (כינוי אדיר) יקרה, תודתיים כן, אני יודעת שאת מכירה מקום דומה לזה. כואב משלך. מלוא הנפח. מפלח. יודעת. המממ... הקשיבי... לפחות בזכות זה זכו להם כמה שיחים ועצים לעיצוב וגיזום. מזמרה, מסור, מספריים - כלי משחית? לא באמת. עבדתי עם כפפות ויצאתי ללא שריטה. יהיה יפה? יקמול? כה נראה... מחכים לגשם (/לדמעות), מה זה מחכים כבר לגשם. שיהיה פה גשם... שלך, (מימוזה פודיקה)

דוקא את הכינוי הזה, אני הכי פחות אוהבת, אבל זו בחירה שלך. נעלמת לי קצת לאחרונה, או שזה רק נדמה לי? כמו דוד, גם אני בחיפוש אחר תגובה מתאימה, לא מוצאת מילים, (מקוה שזה בסדר.) אבל כן רוצה לקוות,ולאחל, מכל הלב, שיבא יום, והעמל, וההשקעה בטיפול, ישאו פרי. את ראויה לטוב ביותר. שולחת לך מכאן, חיבוק גדול ורחב, והמון אהבה. עוד מסתתרת.

מסתתרת יקירה חביבה, לזכור. להיות. זה המון. מעט מילים יכולות לומר הרבה. מעט מילים שנותנות משקל נכבד ומשמעותי לכל אחת מהן. וגם ככה לפעמים, השתיקה (שדיברתי עליה דיבה בכמה מן ההודעות) טובה בשביל להרגיש ולהקשיב למה שמתחולל בפנים. לטוב ולרע, לבד וביחד. רק שלא יהיה בהגזמה לי... אוי לי לעבודת ההשתקה והסירוס שאני עושה בזמנים מזמנים. אבוי לחולשתה של הקנאה. איש השיחות שלי מצחקק עליי לפעמים על הקטע הזה, שעדיין לא פוסק, ואיכשהו זה נוגע ללב שאני עוד מנסה, לא מוותרת, למרות שאני באמת כבר די יודעת מה קורה בבסיס ושאין לי אפשרות או כוח... ויש כבר פירות, קצת, וזה מבהיל, מבהיל מאד. בעיקר כאשר יש וקיים וממש מתחילים להרגיש כמה חסר וכמה רעב. ככה זה. שורף כזה. נראה מה יהיה ותודה תודה. לקחתי לתשומת לבי שהכינוי הזה - יש בו משהו מרתיע. (mp)

נמצאת בקשר טיפולי כשנתיים. מזה כחודשיים פלוס לא מתקיימות פגישות-.אחרי הפגישה האחרונה הייתה אמורה להיות מתואמת הפגישה הבאה אבל זה לא הסתדר טכנית למטופלת ויצא שלא נקבעה פגישה לבסוף. לפני כמה שבועות ברגע של חולשה וכעס שולחת האשה הודעה למטפל שהיא לא תגיע יותר . המטפל לא טורח ליצור קשר לברר מדוע החליטה להפסיק את הטיפול ( והוא חי וקיבל את ההודעה. בדוק) עד היום. האם הדבר לא נראה תמוה כהתנהגות של מטפל? האם מומלץ שתעזוב ותעבור לאיש מקצוע אחר?

שלום לתוהה המצב שאת מתארת אכן מעלה שאלות ופותח פתח למחשבות ופנטזיות שונות. אבל זה בדיוק העניין - שמצב כזה מבחוץ יכול להראות לא מובן, וכאשר בוחנים אותו "מבפנים", כלומר תוך כדי דיבור ושאלה הדברים מתבהרים והופכים ברורים יותר. כך שלא הייתי ממליץ בשלב זה על מעבר לאיש מקצוע אחר- זו בדיוק הדרך להנמנע מבחינה ממשית של מה שאירע ולהשאיר את התשובות במרחב של הדימיון. ושם, כידוע, אפשר להגיע למרחקים הרחוקים ביותר.. אני הייתי מציע לך להתקשר למטפל - לא לשלוח הודעה - ולברר איתו ישירות מה אירע. אז, לאחר שתקבלי תמונה שלמה ומדויקת יותר של המצב, תהיי גם בעמדה טובה יותר להחליט לגבי צעדיך הבאים. בהצלחה דוד

יודעת מה הוא יגיד אם אתקשר לברר- "הבנתי שהחלטת לא לבוא.." היה מקרה כזה בעבר שלא הייתי תקופה והוא גם כן לא יצר קשר.השאלה האם מטופל צריך לקבל מצב כזה שהוא לא מגיע לטיפול תקופה ושולח הודעה שאותה המטפל מקבל( גם אם זו לא הדרך) והמטפל לא טורח לברר מה נהיה אלא פשוט "חי " עם זה..

שלום לך, דרור שטרנברג. למטה, בשרשור, הגבתי לתגובתך. אשמח, אם תואיל לקרוא את התגובה האחרונה שלי. תודה. עמית

שלום עמית אני מאמין כי דרור יגיע ויקרא את הודעתך. במידה ואת מעוניינת בהתייחסות מצידו, הייתי מציע לך לפנות אליו שוב, בהודעה חדשה, במשמרת הבאה שלו, ביום א' הבא. להתראות דוד

שלום לכולם , שמי נטלי ואני בת 30 , עברתי תאונת דרכים קשה לפני 9 חודשים וכרגע במצב נפשי מאד רע , לא ישנה , חולמת סיוטים , לא מתקשרת , כאבי ראש תמידיים ועוד סימטומים נוספים . אשמח לשמוע חוות דעת על פסיכולוג או פסיטורפיסט טוב שיכול להועיל למצבי . ביחוד מאילו שהיו וביקרו אצל כאלה והיו מרוצים מהטיפול .

שלום נטלי אני חושב שאת צודקת בהחלט וטיפול יכול להקל בצורה משמעותית על הקשיים מהם את סובלת. הייתי מציע לך לפנות לקופ"ח מכבי ישירות, על מנת לקבל רשימה של מטפלים אפשריים ומקום מגוריהם. בנוסף, כל משתתף בפורום בעל המלצה ספציפית מוזמן לכתוב אותה ישירות לכתובת הדואל שצירפת. בהצלחה דוד

יש כאן מנהלים שהם פסיכולוגים מצויינים ולידיעתי המחירים סבירים בהחלט.....שווה נסיון לטיפול פרטי...המון הצלחה

שלום רב, אגש לעניין , כאשר עליי לקבל החלטות (כאשר רובן אינן החלטות של יום יום) כגון באיזה מגמה לבחור באוניברסיטה, האם ללמוד בחו"ל , אפילו בתיכון באיזה מגמה לבחור אני מתקשה מאוד להגיע להחלטה ונכנס למעיין "ספין" - מצב שאני לא יכול לישון בלילה, מחליט החלטה ואז הופך אותה , וממרר לעצמי ולחיי הסובבים אותי שאני כל הזמן מתייעץ איתם לגבי ההחלטה העומדת על הפרק את החיים, כן כדאי , לא כדאי חוזר ונשנה כשבעצם ההחלטה נבחרת מתוך כפייה שהיא מגבלת הזמן, אני זוכר שכאשר הייתי קטן בסביבות גיל 10 והייתי משחק כדורסל לא הייתי מסוגל להחליט אם לנסוע עם הקבוצה למשחקי חוץ , לדעתי הבעייה החלה אז ונגררת בכל החלטה שאני צריך לעשות. כיצד לטפל בבעיה?? תודה מראש.

שלום לך אני קורא את הודעתך ויכול לדמיין לעצמי עד כמה אותם "צמתי החלטה" בהם אתה מתעכב גורמים לך לקושי ולמצוקה ממשית. אינני יודע לומר לך בדיוק מהיכן נובע הקושי, אבל הייתי מנחש כי הוא אינו נובע מאותם משחקי כדורסל בעברך הרחוק וכי יותר משהתלבטויותיך אז משקפות את המקור לבעיה הן משקפות את הביטוי הראשון שלה הזכור לך. בהודעה מאוחרת יותר ביקשת עצה קונקרטית במידת האפשר ולא הפניה לטיפול. אנסה להענות לפחות לאחת משתי בקשות אלה. נדמה לי שיש סיכוי סביר כי המקור לבעייתך הוא בסגנון חשיבה והתייחסות חרדתי, המוביל למצב בו החלטות חשובות בחייך מציפות ומטרידות אותך בחשש, דאגות ותסריטים שונים של התרחשויות פוטנציאליות. דבר זה אינו כה יצא דופן: מרביתנו חרדים כאשר אנחנו ניצבים מול החלטות משמעותיות. עדיין, נשמע כי אתה סובל מהחלטות אלה יותר מהאדם הממוצע וכי החששות מעכבות אותך מלהחליט בזמנך אתה ולא לפי לוח זמנים חיצוני וכפוי. מדוע אתה חושש אין ביכולתי כמובן לדעת, אם כי ייתכן והדבר קשור לשאלות שיש לך לגבי עד כמה אתה סומך על עצמך ומאמין כי תגיע בכוחות עצמך לבחירה הנכונה. הייתי מציע לך, כטיפ אצבע, לבחון עד כמה ההחלטות שאתה נדרש לעשות הן אכן מהותיות ועד כמה כל החלטה תהווה צעד ממנו לא ניתן לסגת. פעמים רבות קשה יותר להחליט כאשר אנו מייחסים לחלטה חשיבות מכרעת בחיינו. אך האם דבר זה נכול לגבי כל התלבטויותיך? והאם אפילו ההחלטות החשובות הן הדבר שיקבע את גורלך? לעיתים, התבוננות בפרופורציה, על סמך ניסיון העבר, יכול לסייע בהפחתת חרדה ובהגעה להחלטה מהירה יותר. וכמובן, זו רק צורת התמודדות אחת, כפי שההשערות שהעלתי קודם הן כלליות ואינן מבוססות על היכרות אישית. כך שלמרות בקשתך, בכל-זאת הייתי מציע לך לשקול טיפול. ראשית, טיפול תרופתי, היכול לסייע להפחתת ההתלבטויות ולהקלה על הסבל. ושנית, ולא פחות חשוב, הייתי מציע לך לפנות גם לטיפול פסיכולוגי, גם על מנת ללמוד צורות התמודדות המתאימות לך וגם על מנת להבין - וכך להפחית - את המקור לבעייתך. בהצלחה דוד

על איזה סוג של תרופות אתה ממליץ? מה ההבדל בין התועלת של הטיפול הפסיכולוגי אל מול התועלת של התרופות? תודה על התשובה.

רציתי לשאול האם יש קשר בין כאבי שרירים לדיכאון? והאם אני יכולה להיות בדיכאון גם בלי להיות עצובה...? כי אני מרגישה טוב מבחינה נפשית אך מצד שני- קשה לי מאוד מאוד לתפקד , לא קמה מוקדם מהמיטה, לא עובדת, כל הגוף כואב לי בבוקר- והדבר מקשה עליי לתפקד ואני ממש נלחמת עם עצמי לא לחזור למיטה כל יום... הפכתי להיות עצמאית - ויש לי את כל הזמן להתעצל וזה מרגיז... לא מצליחה להתעלות על עצמי.. מיותר לציין שאני כל הזמן מרגישה רעבה... וגם השמנתי ... 5 ק"ג בחודשיים.. מאז שהפסקתי לעבוד.. זה רעב שלא נגמר... גם זה קשור? יש פתרון?

ח, שלום, דכאון יכול להתץבטא דרך הסימפטומים שאת מתארת. אבל המלצתי היא בשלב זה שתבדקי ותשללי דווקא כל ממצא רפואי, ובראש ובראשונה את תפקוד בלוטת התריס שלך, שתת פעילות שלה עלול להוביל לסימפטומים דומים, שמפורשים כדכאון ובסופו של דבר לטיפול לא נכון. אם תגלי שלא זו הסיבה, עצתי היא שתפני לטיפול ותנסי להבין האם למשל יש קשר בין המעבר שלך משכירה לעצמאית, ולעצמאות לבין הדכאון שאת חשה. דרור

שלום רב, אני בת 32 רווקה, מנסה את מזלי בין אתרי ההיכרויות האינסופיים, למרות שאני יודעת שאחוזי ההצלחה שם נמוכים. הכרתי לאחר זמן רב בחור בן 36 הנדסאי (למרות שאני בעלת תואר שני והיה חשוב לי אקדמאי) נמוך ועוד דברים שלא הייתי מתפשרת עליהם בעבר- אבל הנה אני מתפשרת. כנד כל הסיכויים הוא מצא חן בעיני ואני בעיניו כך היה נראה. היתה משיכה, היתה תקשורת, החלפנו מחמאות, צחקנו המון היינו יחד 3 שעות וזה נגמר בנשיקה טובה. הייתי בטוחה שהנה זה הגיע...אך יום למחרת הוא לא צלצל וביום שלאח רמכן החלטתי להתקשר "כאילו" שייתן לי יעוץ בבעניינים שמבין בהם. לאחר שאלתי סגרתי השיחה והוא אמר תספרי לי מה היה בעניין זה. שלחתי לו הודעה שאני רוצה שהוא יבוא איתי לבחור מה ששאלתי אותו לגביו (ענייני מיחשוב). הוא לא ענה להודעתי. מצד אחד אני אומרת אולי הוא משחק ורוצה להראות שהוא לא מתלהב ומצד שני אולי קיבל רגליים קרות. איך קורה שבפגישה הכל מוצלח ובסוף לא מדברים? זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי.

שלום לך, אני שומע בדברים שלך תסכול רב, תסכול מובן. את מרגישה שאם הכל היה טוב אז מה קורה. האם יש משהו שאת לא מבינה? לא עושה נכון ועוד? ייתכן וכן, אם כי לא מאוד סביר, ייתכן לא פחות וההתנהגות שאת מזהה אצלו נוגעת אליו, באמת אליו (ולא כמו במשפט הידוע " זו לא את זה הוא"). קושי שלו עם קרבה, בהלה מאינטימיות ועוד. ייתכן והוא זקוק לזמן שלו, וייתכן שהזמן הזה לא יגיע. זה לא מפחית הרבה מהתסכול, אני יודע, אבל אולי תוכלי בדרך הזו להמשיך ולהתמיד בחיפושים שלך. דרור

שרית, עברתי לדרוש בשלומך. אולי תראי את המילים ואת הדאגה שבצדן. מה שלומך ? כמעט בלתי נמנע לשאול - מה שלום איש המילים שלך? מקווה שאת בטוב אם לא בטוב אז לפחות מכירה וזוכרת את קיומו. להתראות... שבוע משעמם ושיגרתי שיהיה לך :-) <>

היי איך מפתחים ומגדילים את מוחו של פסיכופט? איזה דברים יש להעניק? (במילים, במתנות?). מדובר באדם חסר רגש, חמלה, אם הוא לא פסיכופט אז הוא בטוח על הגבול אפשהוא, שקרן, שאין לו קשר ממשי עם המשפחה ואין חברים של ממש. גדל בשכונת עוני גדולה ומכוערת. בעצם אדם מסכן. שאלתי - איזה דברים יש להעניק לו על מנת שירגיש טוב עם עצמו?

עדי שלום, אני מניח שבדברייך על פסיכופט את מדברת על הפרעת אישיות אנטי סוציאלית.אם כך הוא הדבר הרי שאת שואלת שאלה מורכבת. משום שאנשים הסובלים מהפרעה זו לעיתים קרובות אינם מבקשים עזרה, הם אינם חשים מצוקה ולכן גם אינם חשים מוטיבציה לשיוני ומכאן הקושי לעזור להם. אבל ייתכן ואותן התנהגויות שאת מזהה בו לא מהוות אינדיקציה להפרעת אישיות אנטי סוציאלית. בכל מקרה נסי לברר עמו האם הוא חש מצוקה, האם היה רוצה חברה ולא יודע איך להשיג אותה. אם תזהי רצון מצידו להיעזר פשוט תהיי איתו ותנסי לחשוב איתו כיצד את יכולה לעזור לו. דרור

אני בת 42 . במהלך חיי עברתי את הטרומות הבאות: התעללות נפשית בילדותי,אח שנהרג מאש כוחותינו במלחמת לבנון הראשונה (ואף זכה בצל"ש), ואב שעסק באופן אבססיבי בנושא המוות במשך 11 שנה,( ואף עלה ללבנון 11 פעם נכנס לטנק שבו נשרף אחי והוציא כל מיני דברים שרופים שהיו שייכים לאחי המנוח והשאיר אותם הקופסא בבית).במשך 11 שנה ביקש את נפשו למות ואף הוציא ספר שירים קורע לב ,בו ביקש את נפשו למות ולהטמן ליד אחי. לבסוף הוא מת מרוב צער או כנראה התאבד. עברתי טיפול פסיכולוגי מזיק ורשלני שלא טיפל כראוי בטרומות ונכנסתי לשני משברים פסיכוטיים. מאז הקמתי משפחה ואני עובדת בעבודה מכובדת ומגדלת ילד מאומץ, כי לא הצלחתי להרות. שאלתי: האיבחון שקבלתי מהרופאים הפסיכיאטרים הוא " הפרעה נפשית כרונית לא ברורה". האם יתכן שיש קשר כלשהו בין הטראומות למשברים הפסיכוטיים? יצויין שבעשר השנים האחרונות לא היו לי משברים פסיכוטיים אלא רק דכאונות, ובשנתיים האחרונות אני עוברת טיפול פסיכולוגי שמאוד מיטיב עימי ומשחרר אותי מהטראומות בשיטת EMDR , דמיון מודרך וטיפול קוגניטיבי ודווקא עכשיו אני מצליחה להרגיש טוב יותר. האם הדברים שעברתי הם בגדר "טראומה" והאם הם יכלו להוביל לפסיכוזות?

שלום לך, ראשית אני משתתף בצערך על האובדנים הקשים בחייך. לשאלתך האם הדברים שעברת נחשבים כטראומה אני חושב שזו שאלה לא פשוטה. ישנן הגדרות שונות לטראומה. יש המגדירים אותה כחשיפה לסכנה לחיים. יש הרואים בה כמצב בו האדם נדרש להתמודד עם אירוע שהוא לא מרגיש שבכוחו להתמודד עמו. כך שבהחלט ייתכן ואת חווית אירועים אלו בחייך כטראומות. אך כך או כך ברור שהם עוררו בך הרבה כאב וקושי, קושי שאולי נחשף בטיפול הראשון שעברת. קשה לומר ממה נגרמת פסיכוזה, אין הסבר אחד לכך. אבל מתח נפשי קיצוני יכול להוות אפשרות אחת. אני תוהה האם את יודעת מדוע דווקא כעת, כשאת חשה טוב יותר שאלה זו שבה ומעסיקה אותך. דרור

שלום, הרופא טוען שיש לי דכאון. ואני טוענת שהדכאון הוא משני. אחרי משבר קשה אולי טראומטי שעברתי נכנסתי לנתק דיסוציאטיבי (זה על בטוח), והייתי קצת פרנואידית בדומה קצת לפסיכוזה אבל גם לא ממש. הדבר היחיד שאני יודעת לומר בוודאות- שהיתה חרדה רצינית ביותר שעד היום עוד נותר ממנה. מעבר לכך-- אני מסתובבת בין מטפלים שונים ובין פסיכאטרים שונים על מנת לקבל - אבחנה והערכה לשם טיפול מתאים. קראתי שאדם שסובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית מסתובב בערך 7 שנים במערכות בריאות הנפש עד אשר 'עולים' של זה. ובנתיים אני התנדנדתי בין אבחנות עצמיות שונות - החל מסכיזופרניה והיום הפרעת זהות דיסוציאטיבית שלמעשה מכילה הרבה דברים התוכה ואינני מבינה את פשר ההבדלים. יש פיצול יש פיצול אישיות- האם יתכן הפרעה דיסוציאטיבית ללא מעבר בין יישיות שונות? או- האם יתכן כי האדם לא חש במעברים בינהם? אני מבינה שדיסוציאציה יושבת על רצף בין הקל לחמור ביותר אבל אני מבינה גם (שלרוב אולי), תיתכן החמרה והתדרדרות על סקאלת הרצף, האם זה נכון? האם יתכן כי בעוד שנים ספורות מהיום - תתפתח אצלי פיצול אישיות מלא? - אם מכניסים את ההגדרה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית או פיצול בעצם לגוגל- מגלים בהגדרה של ויקיפדה- מספר סיבות לתופעה- אחת הסיבות שאני דווקא יותר מתחברת עליהן, מעבר לטראומה שעברתי באמצע החיים- היא ההחמרה שנקרת עקב טיפול פסיכאטרי סוגסטיבי. אני מגלה כי הייתי קלה לסוגסטיה ולמעשה עודדתי ופיתחתי תחום זה אצלי במרוצת השנים (סיפור קטן: זכור לי שבכיתה ו' ללא ידע מוקדם - ביצעתי לעצמי מעין תרגול קוגניטיבי בשיעור ספורט על מנת להצליח בתרגיל קפיצה למרחק ואכן, זה הצליח). בכל מקרה- אשמח להבהרות מכיוון שחלק בתוכי יודע- שאני החמרתי בעצמי במידה רבה מאוד את המצב עקב הזדהות יתרה בפסיכאטריה. בבקשה, אשמח להבהרות שאולי יעשו לי סדר בראש כחלק מהפחתת חרדה שעולה מדי פעם ובה כאשר אני נבהלת יותר כי אני חושבת על פיצולים וכו'יב. לכל הפחות, אם היו נותנים לי אבחנה- תהיה אשר תהיה!!! אוכל להפסיק לחפש עצמי בכל המאמרים שבאינטרנט שרובם ברובם כבר קראתי לעומק ובקיאותי רבה עד שאני יכולה לדגלם. תודה רבה!

נילי שלום, בשפת היומיום סכיזופרניה ופיצול אישיות חד הם. אבל למעשה מדובר שני דברים שונים לחלוטין. שסעת, סכיזופרניה, היא מחלה שבה יש בוחן מציאות לקוי המלווה בדלוזיות והלוצינציות חושיות (שמיעת קולות למשל). לעומת זאת פיצול אישיות או בשמה כיות הפרעת אישיות דיסוציאטיבית מתאפיינת בעיקר במצבים של דיסוציאציה כדרך להגנה עצמית מפני הצפה, מפני חרדה ומפני אירועים שהאגו לא יכול להתמודד עמם. ישנו וויכוח ער האם קיים בקצה הסקאלה מצב דיסוציאטיבי כה עז עד כי אישיות נוספת נוצרת מבלי שהאדם מודע לכך. כרגע אין קביעה, אם כי הדעה נוטה לכך שאין. אבל כפי שאמרת יש רצף ואכן ניתן לנוע עליו בתקופות מסוימות בחיים. חשבתי כשקראתי את דברייך על הצורך שלך לקחת אחריות על מצבך, להאשים את עצמך בכך שהחמרת את מצבך, לדעת מה האבחנה שלך בעצמך, מתוך קריאה. אני תוהה האם זה מוכר לך, האם לצד היותך סוגסטבילית, את גם נוטה להתקשות לסמוך על האחר. להישען גם כשאת לא לגמרי יודעת. זוהי רק מחשבה, ואת יכולה לנסות להביא אותה לטיפול. דרור

שניה דרור תסביר לי שאלה מי שיש לו הפרעת אישיות גבולית ומצבים דיסיוצאטיביים יקבל גם אבחנה של הפרעת אישיות דיסיוציטיבית????

בזמן האחרון עבדתי קשה מאוד עם הפסיכולגית המצויינת שלי בנוגע לטראומת ההתעללות הנפשית בילדותי ומותו הפתאותי או התאבדותו של אבי המנוח. בהתחלה הרגשתי תחושת הקלה עצומה , כאילו ירד לי שק של אבנים מהגב. אך לאחרונה החלו להפיע לי סיוטים קשים בלילות. אני בכלל לא זוכרת על מה חלמתי , אני רק יודעת שאני מתעוררת באמצע הלילה בבעטה ומרגישה כאילו עבדתי בפרך או עברתי סרט מלחמה. הדבר משפיע על התפקוד היומיומי שלי: אני עייפה באופן תמידי וקשה לי להתרכז בעבודה שדורשת שיקול דעת הערכה וחשיבה. בנתיים מתחשבים בי בעבודה, אך המצב ממלא אותי בחרדות שמא, חס וחלילה אני יעבור משבר פסיכוטי נוסף. יציין שאני הגברתי את הפגישות עם הפסיכולוגית, כדי לעבד את הנושאים הטראומטים אך אני ממשיכה לחוות סיוטים קשים. יש לי תחושה שאולי מרכיבים שונים באשיות שלי נלחמים ביניהם במהלך השינה (דבר שקרה בצורה ברורה ובולטת בעת המשברים הפסיכוטיים). בנוסף אני מתלבטת אם לפנות לפסיכיאטר, כי אין כל כך אפשרות לשנות לי את התרופות: אסור לי לקחת יותר מ-8 מ"ג פרפנן כי יש לי רעידות לא רצויות ברגליים ובידיים, אני לוקחת כמות מקסימלית של לוסטרל 200 מ"ג (ואינני בדיכאון בשום פנים ואופן ואין לי שמץ של מחשבות אובדניות), בנוסף אני לוקחת 2 מ"ג קלונקס לפני השינה ומפחדת לקחת יותר, כדי שלא תהיה התמכרות לתרופה. מה ניתן לעשות במצב זה ונתונים אלה? חשוב לציין שאני סומכת על הפסיכולוגית ב- 100

רחלי שלום, אני מבין שאת עוברת תקופה קשה מאוד שמעוררת בך חרדה רבה, קושי להירגע ולנוח ופחד שהחווי שוב התקפים פסיכוטיים. אני לא יודע מה היה בעברך מה ליווה את ההתקפים והאם היית בטיפול, אבל כרגע נשמע לי שאת עושה את כל הדברים הנכונים, מגבירה את מינון הפגישות, שוקלת אפשרויות שונות ובעיקר נמצאת בקשר טוב עם הפסיכולוגית שלך. כל אלו יכולים לעזור בהתמודדות עם החרדות. לגבי ההתלבטות מה לעשות מעבר לזה שווה לדבר עם הפסיכולוגית שמכירה אותך ולשאול האם יש טעם לפנות לפסיכיאטר. האם ניתן להגביר את ההחזקה שלך בדרכים נוספות ועוד. בהצלחה, דרור

השאלה לא ממש קשורה ישירות לחרדה,אבל היא כן קשורה לטיפול בה.פניתי לפסיכולוגית שעובדת כנותנת טיפול של קופ"ח בשל ספק חרדת נדודי שינה או אולי סוג של פוביה או דיכאון לאחר שני פגישות ההמלצה היחידה שהפסיכולוגית נתנה לי המלצה לעלות על הכתב את הרגשות והמחשבות שלי. הנעיין שההרגשה הלא טובה באה בגלים שנים עד שישה גלים כאילו ביום.ולאחר לילה של נדודי שינה תדירות ה"גלים" מתרבה וכל גל קשה יותר ונמשך יותר זמן. למעשה אחרי שקראתי ולמדתי קצת על הנושא זה נראה כמו פוביה מנדודי שינה וסימטומים מאוד דומים וכאילו ההגיון "מבין" שאין באמת ממה לפחד אבל עדיין אני בחרדה נוראית ויש הרגשה נפשית רעה מאוד ולחץ בזה ותחושה שאנני יכול לשאת יותר אבל אני לא מצליח להפסיק אותה ובפעם האחרונה שזה קרה לי לפני כיומיים כשלא הצלחתי להרדם לקחתי כדור שינה כדי להפסיק את זה נרדמתי ולמחורת קמתי "בסדר". השאלה היא כזאת בזמן שהרגשתי הכי רע התקשרתי לפסיכולוגית לבקש את עזרתה,בפעם הראשונה היא ענתה לי(היא לא הכירה את המספר שלי)היא הקשיבה לי יש לציין בקוצר רוח והפסיקה את דבריי בשתי דקות לפחות 4 פעמים ואז אמרה לי שהיא לא יכולה לפגוש אותי השבוע כי היא יוצאת לחופשה( יש לציין שהיא אמרה לי את זה עוד בפגישה הקודמת לכן קבענו רק לעוד שבועיים) כהעלתי בשיחה אפשרות של פוביה היא המליצה(די בלקוניות) לי לפנות לפסיכיאטר ואם אני מרגיש ממש רע לפנות למיון ולבקש פסיכאטר ואז סיימה את השיחה.למחרת התקשרתי עליה כדי לשאול אותה אם יש לה מישהו להמליץ לי היא לא ענתה לי,אז חשבתי שהיא בטח עסוקה ולא יכולה לענות אז שלחתי לה הודעה ושאלתי אם יש לה להמליץ לי על משהו היא שלחה לי מספר ושם של רופא(התקשרתי עליו והוא רוצה 800 ש"ח לפגישה כאין לי סכומים כאילו לשלם)ומאז היא פשוט "מסננת" אותי.התקשרתי כ 5 פעמים בתוך כיומיים והיא פשוט ניתקה את הטלפון אחרי מס צלצולים. דיברתי עם כמה חברים שהיו בטיפול פסיכולוגי ואם ידיה שלומדת פסיכולוגיה וכולם אמרו לי שאין דבר כזה שזה מאוד לא "נורמלי" ולא מקצועי שמטפל "מסנן" את המטופל שלו,ואני לא משגע אותה כל היום. אחרי שבועיים של טיפול התקשרתי אליה פעם ראשונה כשהרגשתי ממש זוועה.חבר שלי שהיה בטיפול פסיכולוגי פרטי,אמר שהוא שיגע את המטפל שלו בכ-10 שיחות ביום ותמיד המטפל ענה לו והתייחס עליו ותמיד עשה את המיטב כדי לעזור לו וכל פגישה הוא היה מסיים "תרגיש חופשי להתקשר אלי" דבר שהפסיכולוגית שלי לא עשתה מעולם או אפילו לא שלחה לי הודעה כל שהיא שהיא לא יכולה לדבר כי היא עסוקה או חזרה אלי. אז אני לא מתכוון לשגע אותה וברור לי שיש לה גם חיים פרטיים אבל השאלה איפה עובר הגבול בין פרטיותושל המטפל לחובתו המקצועית למטופל האם זה מקובל "לסנן" מטופל לפחות לשלוח לי הודעה שהיא לא יכולה לדבר? ושאלה נוספת הבחורה שלומדת פסיכולוגיה אמרה לי שזה די מוזר שאחרי שני פגישות אין הבחנה או טיפול כל שהוא או הערכה כמה זמן ימשך הטיפול?היא אמרה שיש אפשרות שהפסיכולוגית מושכת בכוונה לעוד פגישות ע"מ לקבל תשלום גובה יותר. אני מרגיש שהפסיכולוגית משדרת לי "לדבר איתי עולה כסף ואני לא מוכנה לדבר בחינם אפילו מספר משפטים" כמו מכונת תקליטם ישנה תכניס מטבעה היא תעבוד לא תכנסי מטבעה היאלא תעבוד! השאלה האם כולם ככה או שזה לא בסדר ולא מקצועים ומקובל בתודה מראש וסורי על האורך.

הי מיכאל אני יכולה לענות לך רק מנסיוני כמטופלת. המטפלת שלי נתנה לי בטיפול הראשון שלנו את האי מייל שלה ואמרה לי שאני מוזמנת לכתוב לה מתי שאני רוצה והיא עונה כשהיא מתפנה ,אפילו אם היא בחו"ל /חופשה בארץ /בין הפגישות. מבחינתה כך היא אמרה האי מייל הוא כלי עבודה. לגבי הטלפון הוא מיועד לצורך שינוי בלוח זמנים בלתי צפוי ולמקרים דחופים בלבד וגם אז צריך לשמור על גבול מסוים. אני אתן לך דוגמא:בעלי היה מאושפז בבי"ח שבועיים והיא היתה בחופשה באותו זמן,אז היא סיכמה איתי שכשאצטרך לדבר איתי אז אשלח לה SMS והיא תחזור אלי ברגע שתוכל וניהלנו ממש טיפול קצר בטלפון,אבל כשבעלי שוחרר חזרנו לשגרה של אי מייל ומפגשים. אני חושבת שמאוד חשוב להגדיר בשיחה עם המטפלת את הגבולות ומה עושים במקרה חירום. הפסיכולוגית שלי מאוד ותיקה בתחום והיא גם מדריכה פסיכולוגים ,אבל לכל מטפל יש את שיטת העבודה שלו ואת הגבולות שלו. בהצלחה

מיכאל שלום, אני מבין מהדברים שלך שמאוד נפגעת מההתייחסות שלה אליך. הרגשת, וקיבלת אישור לתחושתך מחבריך שהיא לא באמת שם בשבילך, שהיא אפילו מנצלת אותך לצורך רווח כספי על חשבון טובתך האישית. זוהי תחושה קשה, בעיקר בשלב של הטיפול בו אתה נמצא, שאני מבין שהוא שלב ראשוני מאוד. לשאלתך, ישנם מטפלים המאפשרים לדבר בין הפגישות מספר רב של פעמים וישנם כאלו שלא מאפשרים כלל. בתווך ישנו רצף שכל מטפל מציב לעצמו ולמטופל כך שקשה לומר אם זה מקצועי או לא. לרוב נהוג לסיים את המפגשים הראשונים בחוזה טיפולי בו מסכימים בין היתר על המסגרת הטיפולית ובתוכה גם האם ובאלו מקרים מדברים מחוץ לפגישה. אני לא יודע מה בדיוק קורה ביניכם אבל עצתי היא שלפני הכל תביא את זה חזרה לחדר, תספר מה הרגשת ותנסה לשמוע מה היא אומרת. ייתכן ותשמע שוב חוסר אכפתיות ומקצועיות, וייתכן ותשמע משהו אחר משהו שיעזור לך להבין מה קרה שם. לבסוף לגבי האבחנה והערכת זמן הטיפול, גם זו שאלה שאתה יכול להפנות אליה. בהחלט ייתכן שהיא עוד לא סיימה את שלב האינטיק. או שהיא לא רואה צורך או הכרח לקחת את זה למקום חותך, אבחנתי וקובע זמן סיום. בעצם אני אומר תביא את הכל לפגישה. נסה לראות האם אתה יכול לפתח אמון, האם זה אפשרי ביניכם. דרור

סליחה? מה זותאומרת "זוהי תחושה קשה, בעיקר בשלב של הטיפול בו אתה נמצא, שאני מבין שהוא שלב ראשוני מאוד"..... מה? בטיפול ותיק יותר מותר להתעלל במטופלים כאילו הרושם של המטפל הנחמד זה רק בהתחלה ואחר כך מתעלמים ממנו?

An expert is one who knows more AND more about less AND less until he knows absolutely everything about nothing. ברור שזה לא, אבל ככה מרגיש לי שנהיה אצלי בעידן הטיפול. יהירות, קנאה ובוז ארורים. לצחוק? לבכות? לצעוק? אינם אפשריים עבורי כעת. הילולת כעס. וחרדה איומה.

שלום לך, היכרות עם העצמי, מפגש עם חלקים נוספים בתוכנו מעורר אכן תחושה שיודעים פחת ופחות, או בניסוח אחר יודעים ומבינים שיש דברים רבים שאנו לא מבינים ולא שולטים עליהם. הבנה זו מעוררת מן הסתם חרדה, חוסר אונים מסויים ולעיתים גם כעס. אלו התחושות שעולים בך כעת. אני חושב יחד עם זאת שהבנה זו חשובה, שעם הזמן היא מאפשרת יכולת התמודדות וגמישות טובה יותר במפגש עם תסכולים, אירועים לא צפויים ועוד. כך שיש אולי טעם בהעמקת ההבנה שלא הכל אנחנו יודעים ומבינים. דרור

היי דרור, אשמח שתעזור לי בסוגייה הבאה. אני נמצאת בטיפול דינמי כשנה וחודשיים. מרגישה צורך חזק לבקש מהמטפלת לשמוע סיכום ביניים של דברים שהושגו בטיפול ולתכנן יחד את המטרות להמשך הטיפול. האם זה בכלל מקובל? הצורך הזה נובע מ- 2 סיבות: 1. יחסי עם המטפלת נמצאים במשבר. סוגיית האמון/חוסר אמון עולה בצורה חזקה הן בשל טעות של המטפלת, הן בשל טראומת ילדות שלי שגורמת לחוסר אמון באנשים בכלל, והן בשל הילדות שלי בה הייתי ילדה מבוגרת ולמעשה אני נוטה לבחון אותה כל הזמן. 2. אני מתקשה לתרגם את השינויים הפנימיים אותם אני חווה לשינויים במציאות. אני צריכה להרגיש בעוצמה חזקה יותר מהקיים את מה שהשגתי ולקבל דחיפה חזקה לבצע צעדים אקטיביים במציאות. אני חוששת להציע זאת למטפלת כיוון שלפני כחצי שנה בערך, ביקשתי ממנה לעשות זאת יחד איתי, אך לצערי נעניתי בשלילה מצידה. יש לציין שאז הבקשה נבעה ממקום שלילי שלי שכן הרגשתי רע. היום, לשמחתי הבקשה מגיעה ממקום אחר, אני מרגישה ממש טוב. אך כשאני כותבת שורות אלה, עולה בי המחשבה שאולי שוב פעם תחושת חוסר האמון עולה חזק, והתחושה שאני צריכה להיות המבוגרת מבין שתינו ולקחת את המושכות בידיים. ואולי אני עדיין לא כל כך מאמינה בעצמי. אוף!!! והאם זה סימן ששוב פעם אני הולכת לאיבוד? לא יודעת. רוצה רק להאמין שאצליח לצמוח מנקודת המשבר הזאת. תודה על ההתייחסות, שירה.

שירה שלום, סוגיית האמון תופסת במקרים רבים מקום מרכזי בטיפול. לעיתים כשלים בטיפול, יכולים, אם מדורים ומעובדים, לאפשר הזדמנות לגלות כיצד מצליחים לתת אמון גם לאחר אכזבה, כיצד מצליחים לדבר על זה. כך שהמקום שאתם נמצאים בו הוא מקום משמעותי בטיפול, מקום שאם ידובר ויעובד יכול להוביל לשינוי חשוב. אני חושב שכל דבר הוא רלוונטי ולגיטימי להביאו לטיפול. כל משאלה שלך. נכון, לא תמיד היא תיענה בחיוב, אבל אין בכך בכדי לומר שלא היה מקום להביא את זה. אולי עצם הניסיון לדעת מראש מה תהיה תגובתה קשורה לחשש מדחייה. זהו חשש מובן, אבל שוב ייתכן ודיבור בחדר על מה שאת מרגישה כשאת חווה דחייה, ניסיון להתמודד עם זה יהיה משמעותי. אני יכול להבין את הבקשה שלך, אני לא יודע אם המטפלת תיענה לה. ייתכן שכן, יייתכן והי אתפתח איתך את השאלה מה קורה שלא מאפשר לשינויים הפנימיים לעלות ולהתבטא בחוץ. לסיכום, אני חושב שיש טעם להעלות דברים שמטרידים אותך ולסמוך על כך שעם כל מה שיעלה בחדר תוכלו להתמודד כל עוד תדברו על זה. דרורו

בלילה חלמתי סיוט(אני בהריון חודש חמישי) שאני מגיעה לחדר לידה ולא מצליחים להציל את התינוק, אח"כ אני מלאת זעם הולכת מכות, הורסת הכל ומשמידה הכל)(לא פעם ראשונה שאני חולמת זוועות הנ"ל) אח"כ אנחנו אורזים לדירה חדשה- אז בבוקר הבנתי שאני צריכה להיפטר מתכשיטים שלבשתי בגיל 15 אז פשוט התחלתי לבכות ואח"כ לא היה לנו חשמל ומיים בדירה אז זה די גם הרס אותי רק רציתי כצת להירגע זה הכל

אלמונית 2 שלום, את מתארת חלום מפחיד, שכפי הנראה משקף חרדות שיש בתוכך. העובדה שהוא מטריד אותך כבר זמן מה מרמזת על כך שיש משהו בתוכך שאת חרדה ממנו, משהו שאולי לא מקבל ביטוי באופן מודע ביומיום אלא רק בסיוטים בלילה. אני יכול להבין עד כמה זה יכול לטרוד את מנוחתך הרי בחלום כל מה שיכול להשתבש משתבש ומותיר אותך חסרת אונים ואולי זה מה שאת חשה. אם את בטיפול אני מציע שתעלי את החלום הזה ותנסי להבין את משמעותו. בהצלחה, דרור

לא אני לא בטיפול יש לך איזה דרך איך אפשר להיאבק בחלומות הנ"ל?

שלום.. רציתי לשאול האם כל פסיכולוג קליני יכול לטפל בהפרעות אכילה ובמידה ולא איך אני יכולה למצוא מישהו כזה?

מור שלום, כעיקרון כל פסיכולוג קליני יכול לטפל בהפרעות אכילה. יחד עם זאת ינם פסיכולוגים המתמחים בטיפול מעין זה. במקרים כאלו יש לשקול גם את מידת החומרה, האם יש צורך גם בטיפול תרופתי, או לפחות מעקב פסיכיאטרי. ישנם מכונים המציעים טיפול בהפרעות אכילה, גם פרטיים וגם במרפאות חוץ בבתי חולים. מעבר לכך את יכולה לצרף מייל עדכני וחברי הפורום יוכלו להמליץ לך על מטפלים בהפרעות אכילה. דרור

שלום רב, ברצוני להבין יותר לעומק את תופעת הפדופליה, אבקש במידת האפשר להפנותי לחומר קריאה זה או אחר אשר בו אוכל להבין את הנושא בצורה מעמיקה וטובה יותר. במיוחד ברצוני למצוא תשובה לשאלה מה יגרום לאדם אשר ביצע מעשה זה או אחר עם ילד ותואם להגדרה של פדופיל לחלוק את "חוויותיו" עם אחר. האם יתכן מצב של "שיתוף בחוויה" עם פדופיל אחר או שמא בעבירה מסוג זה ובהפרעה שכזו אין "נכונות" לשתף אחר בחוויותיו? כיצד פדופיל בהגדרה מצד אחד לא חושב שהוא מבצע מעשה אסור ומצד שני הוא מתאמץ להסתיר את המעשה (אל תספר או ש...)? כיצד ניתן ליישב את הפרדוקס הזה? במקרה שאכן הפדופיל מאמין שהוא לא פוגע בילד גם,לדעתי, לא יתכן מצב של "לפרוק" כדי להפטר מהאשמה. לצורך הסר ספק עלי לציין כי אני חוקר משטרה אשר במשך שירותי המועט נתקל בתופעה בתדירות העולה על כל דמיון. תודה מראש.

שלום לך, אתה מעלה שאלךות מעניינות שאני לא בטוח שיש לי תשובה עליהם. האם לפדופילים יש רגשות אשמה, דבר המעיד שהם מודעים לכך שהם עושים מעשה אסור. האם רגשות האשמה הם כיסוי לפחד מהחוק, הפחד מלהיתפס וכשהם נתפסים מה שעולה על פני השטח הוא תחושת חרטה בעצם על כך שנתפסו. ולבסוף האם אישיותם של כל הפדופילים זהה בבסיסה. כאמור אין לי תשובות לשאלות אלו, אבל אתה מוזמן לנסות ולחפש באינטרנט מידע על התופעה ועל שאלות אלו. במקביל אנסה לבדוק האם ישנם מקורות מידע שאני יכול להפנות אותך אליהם. דרור

תודה רבה, אשמח מאוד לקבל הפניות מתאימות לנושא.

החלטתי שרוצה לפנות לאישפוז כמו כן יודעת שמצבי "הנורמאלי" יעמוד בסירוב אלא אם אעשה אקט קיצוני ואעמוד "בתנאי הקבלה". רוצה להיות מאושפזת שיסממו אותי ולהרפות מהכל בעיקר מעצמי. גם להשתגע אי אפשר כמו שצריך. למה צריכים לחתוך פרקי ידיים ולהיות עם בוחן מציאות של סרטי האוזן השלישית כדי לקבל קצת מנוחה ומקום בטוח. אין לי היכן להניח ראשי ואת נפשי והמצב הנוכחי הוא לא משהו שיכול להימשך, אני עלולה לפגוע ביקירי או במצב פחות נוראי – בעצמי. לעזעזל אני שפויה מכדי להיות משוגעת ומטורפת מדי לשפיות צלולה. בתוכי לא מוגן וחסרה לי נואשות תחושת הביטחון. אני ממש לא יודעת לאן לפנות או איך לפתור את הגיהינום אליו נקלעתי. גם פה לא ימצא הפיתרון אך אולי לחשוב בקול יביא אותי להחלטה - איך מקבלים מקום מפלט מבלי סצינת אובדנות מעייפת ומיותרת. אנשים לא יכולים להבין באיזה מצוקה את נמצאת כשאת בעצמך לא יכולה להסביר את גודלה או תוכנה. אני במצב קטסטרופאלי. תודה.

<> שלום, דברייך כואבים וביעים בעוצמה את הכאב, הבלבול והפחד שלך מעצמך. אבל הם גם מבטאים כמיהה לתחושת ביטחון, תחושה שיכולים להבין מה קורה בתוכך מבלי שתזדקקי לאקטיפם שפוגעים בך. או פוגעים באחרים. שתוכלי להגיד שקשה לך שכואב לך וישמעו אותך. אם זה בלהגיע לחדר מיון ולקבל עזרה משום שביקשת אותה ללא פעולה שתכריח אותם, ואם זה פשוט לומר לסביבה שלך כמה קשה לך ולקבל הבנה, הכלה וביטחון. זהו קול חשוב בתוכך כך אני חושב, קול שאפשר לנסות ולתת לו מקום, להעז ולבדוק האם הפעם כשתאמר, לא תצעקי באופן מטאפורי או לא מטאפורי, ישמעו אותך. בינתיים לילה טוב וליל מנוחה, דרור

לא שאני מקנאה אבל למה היא קיבלה ברכת לילה טוב והאחרים לא? רק אני שמתי לב לזה???? אולי תתחיל לברך את כולם זה יותר נחמד!!

<> נשמה ההודעה שלך הכאיבה לי מאוד אבל גם הצחקת אותי נורא עם "סרטי האוזן השלישית"...... בשום פנים ואופן את לא מתאימה לאישפוז יותר לטיפול פרטני את שפויה לגמרי!!!!!!!!!!!!!!!!!! חוץ מזה אם תתאשפזי אחרי מי בילבי תרדוף ומי ינחם את שרית ומי יכתוב בלדות לשעת לילה מאוחרת? אנחנו נורא נתגעעגע אם לא תיהי פה ברור?????????????????? שלך דגנית

שלום. דווקא משום שקל מאד להיגרר לתשובה מעורפלת, חשוב לי לקבל תשובה יותר מפורטת. שכן אפשר לענות ב:"זה תלוי בקשר בין המטופל /מטפל" ..."זה תלוי בצורה בה רואה המטפל את מסגרת טיפולו: עם יותר/פחות גבולות נוקשים"...וכו'.. שאלתי: מטופל עבר ארוע לב חריף, אושפז בטיפול נמרץ יומיים ואחר כך, יצא להחלמה (באותה עיר) למשך 8 ימים. המטופל הודיע לפסיכולוג (הקליני), על האישפוז, ומסר ביוזמתו לאחר צנטור הלב, על המימצאים הקלנייים, שהיו די קשים. הפסיכולוג טלפן לטיפול נמרץ ואיחל החלמה למטופל, לאחר הצנטור. יומיים אחר כך, המטופל עדכן את הפסיכולוג, על מקום שהייתו בהחלמה. (קרוב גאוגרפית).ובאותה שיחה, המטפל הקשיב בסבלנות רבה להשתלשלות הארועים. לאחר מכן, אמר, "שרצה להגיע אך לא הסתדר לו". וכך, מיום האשפוז בטיפול נמרץ לב ובמשך 8 ימים (עד היום), הפסיכולוג לא טלפן ולא הגיע לביקור. הואיל ומדובר בי, שאלתי היא: האם הציפיה שלי, שיגיע ביום צנטור הלב, לביקור בטיפול נמרץ לב, והציפיה שלי, שיבוא לבקר במהלך 8 הימים, הינה ציפיה לא ראלית? האם זו בקשה, שלא הגיונית? דמיונית? תחושתי היא, שאינני חשובה לו כלל, אך מאידך, אני מבולבלת, הואיל והוא הראה הרבה מאד איכפתיות, רצון לסייע, במהלך 3.5 השנים שאנו בקשר. ואף מאפשר לי הנחה מאד גדולה בתשלום, למרות שלא ביקשתי . הערה: הוא פסיכולוג מצויין, וההרגשה הרעה הזו, פוגמת באמון שלי כלפיו. למרות שאם נשקול את השנים שעברו, אני אולי מגזימה בבקשתי לקבל ממנו ביקור? או טלפון נוסף? יש לציין, שנולד לו תינוק ראשון לפני חודשיים, ובוודאי שזה גם גרם לעומס ביום יום. אך מאידך, 5 דקות נסיעה ו-5 דקות ביקור, היו עושים נפלאות...... מה דעתכם? בבקשה, כתבו בכנות. ואגב, אני מבוגר. תודה. (שם בדוי)

למה לא לשאול את המטפל ישירות במקום להכנס לכל מיני ספקולציות. אנו נוטים לתרגם ציפיות שלא נענות לתרגום פשטני לעיתים של חוסר אכפתיות וכדומה. לא כל התנהלות מקובלת (כמו ביקורים וטלפונים) באה ממקום אכפתי ולא כל הימנעות מעידה בהכרח על ניכור או אדישות. רפואה שלמה ומהירה

עמית שלום, ראשית אני מאחל לך רפואה שלמה. אני מבין כמה היית רוצה שהפסיכולוג שלך יבוא לבקר וכמה התאכזבת כשהוא לא בא. זה אכן תלוי במטפל, במטופל ובקשר ביניהם, יש מטפלים שהיו באים ויש שלא יש מטופלים שהיו רוצים ויש כאלו שממש לא, בהקשר זה תהיתי האם הוא יודע מה את רצית. בכל מקרה אני חושב שחשוב להחזיר את זה לטיפול לדבר איתו על הרשותייך, לשמוע ממנו אולי. לי נשמע שמאוד אכפת לו ממך ובוודאי שזה שווה עוד צ'אנס של בירור בפגישות הטיפוליות. דרור

בוקר טוב דרור. תודה, שהשבת לי כה מהר. -לתהייתך, "האם הוא יודע מה רציתי" התשובה היא חיובית. אמרתי לו בטלפון בכנות (כשאני צלצלתי אליו אחרי הצנטור) שהייתי מאד מאד מאד שמחה, לו היה פוגש אותי . (ואני נמצאת במקום החלמה נטראלי, ואפילו לא בבית. ולא רחוק ממקום מגוריו). תשובתו הייתה: שרצה לבוא, אך לא כל כך מסתדר. וזה היה לפני יותר משבוע. מאז לא התקשר. בהתחלה חששתי, שקרה לו משהו, אך נראה לי שלא. הבלבול לגביו מאד מעסיק אותי, מאחר והוא השקיע רבות בקשר איתי, ניסה לסייע לי במשך השנים, ואף "יצא מהקליניקה" וביקר בבית שלי, לשם קידום מטרה מסויימת, שרצה לעזור לי לבצע שינוי התנהוגתי מסויים בבית. זה משהו, שלא כל פסיכולוג מוכן לעשות. מעבר לזה, כפי שכבר ציינתי, הוא גובה ממני פחות כ-50% מעלות פגישה טיפולית, למרות שלא העזתי לבקש זאת, בשל מצבי הכלכלי. הוא זיהה את זה לבד, ואפילו סרב להעלות מעט את העלות. נראה לי, שאני מבולבלת. הוא השתתף בארוע משמח שערכתי, ואינני יודעת לפרש את התנהגותו הנוכחית. חשבתי, אולי, שזהו דפוס התנהלותו, לא כלפי דווקא, אלא אולי גם כלפי אחרים. אולי הוא מתקשה לבקר, לטלפן, לתמוך גם במשפחתו, חבריו, קרוביו, במקרים של מחלה, אשפוז פתאומי כפי שלי קרה. יש אנשים, שיכולים להיות מטפלים טובים, עובדים טובים, אך מתקשים ל"תת", במצבי חירום כאלה. קשה לי להבין את ההתנהגות. ואני תוהה, איך נמשיך הלאה. אני יודעת דרור, שהוא איש מקצוע משכמו ומעלה. וגם השקיע הרבה מעבר למצופה בעבר ברצון לסייע לי. ומצד שני, לא קרה שום דבר חריג בקשר בינינו. מה קרה לו? אתה מציע, דרור, לדבר על כך איתו. ואעשה זאת. אך מה הוא יכול לענות לי אחרת ממה שענה? (שרצה לבוא, אך לא הסתדר לו?), שהרי 5 דקות ביקור, או 2 דקות טלפון ממנו לא דורשים הרבה...אך זה לא נעשה. הדבר היחיד, שאני דואג, שלא קרה משהו חריג בסביבתו, ושהוא נתון בקושי מסויים. בכנות, אתה הייתה מבקר את המטופל שלך במצב הזה, לו היה מזמין אותך, כפי שאני עשיתי? או לפחות היית מטלפן? (הוא טלפן פעם אחת לאחר הצנטור לפני 8 ימים). (טוב...בוודאי לא תרצה להתחייב לתשובה חד משמעית.....) האם הציפייה שלי לא הגיונית? מוגזמת? מה דעתך, שאראה לו את התכתובת הזו? או אשלח לו במייל? בכל אופן, התחושה שלי היא, שאם ירצה לבוא היום, (השארתי לו הודעה היום שוב, היכן אני נמצאת. וטלפון להתקשרות במקום), אענה, שאני מרגישה, שאיני רוצה שיבוא. מדוע? כי אני חש, שזה "מאולץ"....כי טלפנתי אליו. (בסה"כ בתקופה: טלפנתי פעמיים. פעם לעדכן, ופעם היום. בעבר - לא נהגתי לטלפן אליו, כי אני לא נוהג להטריד גם כשאני זקוק). תוכל לענות לי? עמית.

דרור, צהרים טובים. בהמשך לשאלתי, הפסיכולוג צלצל עתה, וביקש לבקר אחר הצהרים. אמר, שרצה לבוא קודם ולא הצליח. כמעט וביקשתי ממנו לא לבוא. אך התגברתי, ואמרתי רק, שלא הייתי רוצה לגרום לו לטירדה ולחץ בזמן, (שכן, צלצלתי והשארתי הודעה עבורו כפי שכתבתי לך). הוא אמר, שכן רוצה לבוא. ויכול היום. אני חוששת מהפגישה. כי מאד קל להיות פתוחה וישירה איתו, אך מצד אחד הוא מגיע לביקור, מצד שני הוא לא היה פה 8 ימים. וזה נראה לי מוגזם, לא למצוא זמן כמה דקות במשך 8 ימים. וזה מאכזב אותי מאד. אני לא ילד קטן, אך פגוע. ציפיתי שיבוא ביום האשפוז בטיפול נמרץ ועד היום לא הגיע. מצד שני, לכל אדם, מסכת לוח-הזמנים הדחוס של העידן הקפיטליסטי.... ולא קל להתפנות. יש משפחה, עבודה, תינוק בן חודשיים... וגם הוא זקוק לקצת מנוחה. אתה רואה, שאני מבולבל? 2 כוחות פועלים כאן. הידיעה, שהוא מאד טוב מקצועית, אישית, וכו'.. מצד שני.. נעלם לי.....כשהייתי זקוקה לו. דרור - זו הפעם הראשונה שאני פונה לפורום הזה, ואתה עוזר לי מאד, לנסות לפצח את הקושי הזה. תודה. עמית

מצער שדווקא בשעה שאנו כ"כ זקוקים להרגיש שיש מי שאיתנו, חושב מרגיש מחבק ומחזק, ההרגשה נשמטת ובמקומה באות תחושות הפוכות. מערכת היחסים מטפל-מטופל הינה מציאות בתוך מציאות ולכן הסקת מסקנות במצבים יוצאי דופן היא בעייני בעייתית אבל להבדיל,אולי,ממצבים אחרים, מאפשרת שיח גלוי בנושא. לא מעט סיבות יכולות להיות לחוסר ההתייחסות ע"פ הרגשתך אך אני משוכנעת שאדישות וחוסר אכפתיות אינן נוכחות שם כלל. מבלי להכיר אותך כלל מאחלת לך רפואה שלמה מעומק הלב אז איך ייתכן שהוא לא?!(א י ת ך )

איך משפרים את כושר הזיכרון הטקסטואלי ? (זכירה של טקסט)

כ. שלום, ככלל הגברת היכולת לזכור טקסט היא על ידי בניית הקשרים שונים, רצוי אישיים אליו. טקסט שאתה מבין אותו ממקום אישי ייזכר טוב יותר. כמו כן גם אם הקשר אחד נשכח יהיו הקשרים אחרים שיעזרו לך להיזכר. לדוגמא אם אתה לומד טקסט על ניסוי בפסיכולוגיה. הקשר אחד יהיה המקום הפיזי בו למדת את זה, כיצד הרגשת ומה ראית מסביב לך. הקשר נוסף יהיה מאיזה מקום אתה מתחבר לניסוי האם אתה יכול לדמיין את עצמך משתתף בו, כיצד אתה היית נוהג ועוד. דרור

ילדה ושמה שז מאת אביבה לורי שז, עד היום משוררת פרובוקטיווית ולסבית ומוצהרת, עושה צעד קדימה בחשיפת הגיהנום המשפחתי שלה וצעד אחורה בהגדרת זהותה המינית. הרומן הראשון שלה היה צריך לצלוח הרבה מכשולים נפשיים ומו"ליים שז. כל העולם משתף פעולה עם ההורים, ואת נשארת כל כך מבודדת צילום: מיכה בראון-ברוורמן לפני שנה וחצי, כשיצא לאור ספר השירים של שז (אפרת ירושלמי), "ריקוד המשוגעת", נחשפו לראשונה פרטים מזעזעים על ילדותה ועוררו רעש תקשורתי גדול. לא פלא. בהקדשה לספר היא כתבה: "לאמי המתה - עדה ירושלמי/ לאבי - אברהם ירושלמי/ ולאחותי - רונית ירושלמי-מילר/ שעל אף כל עינויי הגוף והנפש שעינו אותי/ ספר זה רואה אור". אחרי הקדשה ישירה כל כך, הביקורת נחלקה לשניים: במישור הספרותי זכתה שז להגדרה הנכספת של משוררת מוכשרת והיו מבקרים שאף כינו אותה "יונה וולך החדשה". במישור האישי יצרה לעצמה דימוי של לסבית פרובוקטיווית ומוחצנת ועוררה תגובות-נגד בוטות, חלקן שוביניסטיות ומקוממות. כמעט כולם אהבו לשנוא אותה. השירים שלה תרמו לכך. הם מקוממים, בוטים ואלימים ולא משאירים אפילו סדק צר לרגשנות וחמלה. "שמו עלי תווית של סטריפטיזאית", היא אומרת עכשיו. "כשאנשים אחרים, שלא חוו דברים דרמטיים כל כך, כותבים על חייהם, לא אומרים עליהם 'איזו חשיפה'. אצלי אמרו את זה בגלל שהדברים היו קיצוניים כל כך, מעשים שנגזרת עליהם שתיקה. 'אל תדברי על מה שאמא עשתה לך, אל תדברי על מה שאבא עשה לך, תסגרי הכל, תיראי כמו כולם'". עכשיו הולכת שז צעד נוסף קדימה בחשיפת עצמה - "להחזיר את הפיות לארץ ישראל", רומן אוטוביוגרפי בהוצאת ספר ומודן. בפרוזה לירית רזה מגוללת הילדה אפרת/שז ילדות קשה מנשוא של התעללות גופנית וגילוי עריות מצד שני הוריה. בספר אין אמנם תיאורים ישירים של ההתעללות, אבל הזוועה נמצאת בכל מלה. "אני לא חשפנית", אומרת שז, "אני אמן יוצר, ואני לא רוצה שיגנו אותי על זה שנדרשתי על ידי נסיבות חיי להיות אמיצה. כי אם אני לא אהיה אמיצה ולא אסדר לעצמי מחדש את תמונת העולם, לא אצליח ליצור בדרך אמיתית". ואילו לא היית אמנית? "אני לא יודעת. בחיי האישיים, כאשר אנשים מזכירים את אמא ואבא, אני שותקת. לא מזכירה את הילדות שלי ולא מדברת על העבר. אנשים די קרובים אלי גילו על עברי רק אחרי שפירסמתי את הספר הראשון. יש חוסר רצון וקושי אדיר אצל אנשים לשמוע את זה. ואני נקרעת בין מה שאני לבין מה שאני לא רוצה להיות". הילדה שבספר חצי שנה אחרי שספר השירים יצא לאור מת אביה של שז, אברהם ירושלמי, מהתקף לב (אמה מתה לפני שנים רבות מסרטן). את הרומן החדש היא לא הקדישה לאביה המת; עשר שנים של טיפול נפשי אינטנסיווי עשו את שלהם ושז זקוקה פחות לנקמה ישירה. היא אף מעיזה לספר שבצד הקלה גדולה, יש לה קמצוץ של רגשי אשמה על מותו של אביה. ולפעמים נדמה שמאחורי הפוזה התקשורתית של לסבית פרובוקטיווית, של אשה שלא מנסה להיות נחמדה, שתעשה הכל כדי שלא יחבבו אותה, מסתתרת בעצם ילדה מבוהלת. ברומן משתמשת שז בשמות הוריה האמיתיים, עדה ואברהם (אברם), ומתארת את היחסים בבית מנקודת מבטה של הילדה הקטנה שהיא היתה, מנקודת מבטה של הילדה שהיתה רוצה להיות, של פרפר, של הכלב ג'ק, של שני הוריה, כל אחד מהם בנפרד ושל שז האשה הבוגרת. לשם מה כל כך הרבה הגנות? "גם ככה כמעט השתגעתי. הדמות הזאת, של הילדה-האשה הזאת שעומדת שם במרכז הספר, היא דמות שלא יכולה להפנים מה שקורה לה. זאת ידיעה שהיא בלתי נתפשת. זאת הטראומה שהלב האנושי וההיגיון לא מסוגלים לתפוש. הילדה הזאת, אם היא תתפוש את מה שאבא שלה באמת עושה לה, ואת מה שאמא באמת עושה לה, היא תשתגע לגמרי. היא לא תחזיק מעמד ולא תוכל להמשיך לחיות. ילד שיחשוב שאמא שלו רעה, ימות. ילד מרגיש כשמנצלים אותו ולא אוהבים אותו. תמורת מיליונית של אהבה מאמא שלה, הילדה בספר מוכנה לעשות אפילו מסז' לאבא שלה". שז מקפידה לומר "הילדה בספר", למרות שברור לה שברור לכל האחרים, שהילדה בספר זאת היא. שאת המסז' לאביה היא עשתה אחרי שאמה ביקשה זאת ממנה ולא לפני שזיכתה אותה בחיבוק קטן. כיונה וולך, גם שז נולדה בקרית אונו, אך להבדיל מקרית אונו האידילית של וולך, זאת של שז היתה גיהנום. "אני נמצאת כאן מתוך ידיעה שאני הולכת עכשיו להיכנס שוב לכאוס של העבר שלי. לרדת לשאול - מקום קטן ושקט שבו כולם הכירו את כולם והשכנים תמיד אמרו, עדה? היתה אשה זהב. לכולם היא עזרה". היא למדה בבית ספר בקרית אונו, היתה תמיד "התלמידה עם הפוטנציאל הלא ממומש". ילדה מעורפלת ולא ממוקדת, שצרכה מגיל צעיר כדורי הרגעה. "לא אהבתי ללמוד ולא הייתי בבית ספר. עד גיל 11 בערך היו לי התפרצויות זעם, ואחרי זה התחלתי להתאבד. רציתי להיעלם. לא להיות במציאות הזאת. לא יכולתי לשאת את החיים האלה יותר, אז לקחתי כדורים, חתכתי את עצמי, פגעתי בעצמי. אז ההורים שלי הלכו לפסיכולוגית פרטית והיא, במקום לשלוח את ההורים לטיפול על זה שהם פגעו בי, רשמה לילדה כדורים. זה הרבה יותר קל". כמו הלם קרב בתיכון היא למדה תיאטרון בתלמה ילין. בסוף י"א זרקו אותה מבית הספר והיא המשיכה ללמוד לבגרות אקסטרנית. כשהיתה בת 16 מתה אמה. לאביה היתה מסעדה ואחר כך היה נהג מונית. "הוא היה סתם אחד", היא אומרת. בצבא היא שירתה בתותחנים בשבטה, ושוב ניסתה להתאבד. "זה היה הניסיון הרציני האחרון שלי. לקחתי כדורים שאספתי במשך חצי שנה ויצאתי לשדה מוקשים. אבל הניסיון הסתיים בצורה פתטית. התעוררתי באמצע הלילה, היה לי קר, הייתי יחפה, חשבתי שאני מתה, אבל הייתי צריכה פיפי, אז הלכתי והגעתי לאיזה מאהל ושם התמוטטתי, איבדתי את ההכרה". את מצטערת? "תלוי במצב רוח. היום אני לא רוצה שיחשבו עלי כעל איזה מתאבדת סדרתית. אני יציבה מאוד כרגע בהחלטה שלי להישאר בחיים, אם כי אני לא מוותרת על זה כעל מפלט אחרון". מה חשבת לפתור במותך? "היו לי פנטזיות נוסח פנחס שדה, שאמא שלי תעטוף אותי בשמים באהבה אינסופית והכל יהיה טוב. הייתי מאושרת שאני הולכת להתאחד אתה. יכולתי לפנטז כמה היא אמא טובה ונהדרת כי היא כבר לא היתה בחיים ולא זכרתי כמה היא בכלל לא שמה עלי. אחר כך היה רגע שהתבקשתי להחליט על החיים שלי. אחרי ניסיון ההתאבדות הציעו לי להשתחרר מהצבא אבל אני נורא נאבקתי להישאר, כי הבנתי שזה הצ'אנס שלי לחיים. אז החזירו אותי לשירות והייתי באה הביתה בסופי שבוע, ואבא שלי היה שם, והייתי מתחילה להשתגע. ממש יורדת מהפסים. אחרי אחת הפעמים הלכתי להתאשפז מיוזמתי. הלכתי לתל השומר ואמרתי, תאשפזו אותי, אני לא יכולה יותר, אני משתגעת. ובמיון פגשתי פסיכיאטר אחד שאמר לי, 'אם את רוצה, אני אאשפז אותך, אבל תדעי לך שיתנו לך כאן כדורים ותיכנסי למעגל כזה שלא תצליחי לצאת ממנו. לכי הביתה, תשלימי עם אבא שלך, ותחזיקי מעמד'. וזה מה שעשיתי, ואני מודה לאיש החכם הזה". אחרי שחרורה מהצבא היא עזבה סופית את הבית וניתקה קשר עם אביה ועם אחותה ועם עברה, ועלתה על מסלול חיים של חתול אשפתות שמנסה לשרוד. "הרגשתי כמו סמרטוט רצפה. ניסיתי ללכת ללמוד אבל לא הייתי מסוגלת. עבדתי כמגיהה, כתבתי קצת ב'על המשמר', הסתובבתי, עבדתי כעוזרת בית, היה לי בבית פנסיון לכלבים, וגם היום אני מטפלת במספר כלבים מובחרים כשבעליהם נוסעים לחו"ל. קצת עבדתי בעיתון 'דבר', בהוצאות ספרים. היו שנים שלא תיפקדתי, עד שהתחלתי לפני עשר שנים בטיפול נפשי. זה כמו הלם קרב. עד שאת לא תיכנסי לשם, את לא באמת תצאי, וכשאת נכנסת, זה עניין לשנים, ואז כשאת בתוך זה, את מנוטרלת. זה חוזר שוב ושוב. תמונות מהעבר רצות לך במוח כמו בווידיאו. את חייבת להתפרק בשביל לאסוף את עצמך שוב. רק בשנה וחצי האחרונות אני יכולה להגיד שאני מתפקדת. אני חושבת שאהיה כל חיי בטיפול, ומאמינה שכמה שלא יתקנו אותי, ולא ידביקו, אני כבר אף פעם לא אחזור להיות בובה שלמה". אמא לא היתה שם את השם שז נתנה לעצמה בגיל 25, בזמן שניסתה להיפרד מעברה. אחרי כמה שנים עשתה ניסיון לחזור ולהתחבר לשם אפרת, "כי נורא קשה לחיות בלי שורשים. אבל אז היתה הצגה שכתבתי לפסטיבל עכו, קראו לה 'שרשרת פנינים לבנה', גם על גילוי עריות, והבמאית שאלה אותי מה זה שז. כשאמרתי לה 'שם זמני', היא אמרה שחשבה שזה 'שתמיד זוכרת', ואז שוב פתאום התחברתי לזה וחזרתי להיות שז". אחרי פסטיבל עכו היא כתבה עוד מחזה, "הביתה", לתיאטרון הסימטה. במשך שנים היא מפרסמת שירה וסיפורים קצרים בעיתונים ספרותיים וגם מופיעה, שרה ומלווה את עצמה בגיטרה וקוראת משיריה. היום היא גם מלמדת כתיבה מונחית בבית ספר לעיצוב "ויטל" ובסדנאות כתיבה. שנים רבות עברו עד לפרסום ספר שיריה הראשון. ספר בוטה, רווי שנאה, סבל, אומללות, תוקפנות, רחמים עצמיים, שבו היא קראה לילדותה "אושוויץ", לאביה "היטלר" ולאלוהים "לסבית יפהפייה ונבונה", ולפעמים "זין". התגובות היו בהתאם. "מנחם בן צילצל לאבא שלי לשאול אם זה באמת קרה, אבל אבא שלי ניתק, לא רצה לדבר איתו. יצחק לאור כתב שאני היסטרית. אלה עוד התגובות הטובות. הרעות היו כתובות נאצה בחדר המדרגות בביתי, 'חולת נפש אאוט', ובכיכר רבין כתבו 'מוות למשוררת שז'. אשה אחת התנפלה על עוזי שביט מהוצאת הקיבוץ המאוחד, על זה שהוא הוציא את הספר לאור, ומישהו השחית את הספרים שלי בחנויות הספרים. תגובות קלאסיות של האשמת הקורבן. אני מדברת על החיים שלי ואנשים שואלים, 'זה באמת קרה לך? ואם זה כבר קרה לך, לא יכול להיות שיצאת מזה בסדר. משהו בטח דפוק אצלך, או שמלכתחילה משהו אצלך היה דפוק ובגלל זה קרו לך הדברים האלה'". את יכולה להגיד מה הוא עשה לך? "אני לא מסוגלת להגיד את זה. עדיין לא. אני צריכה לכתוב ספר על דמות בדויה. עדיין לפעמים אני חושבת על עצמי כעל משוגעת, שאולי זה בכלל לא קרה ואיך אני מעיזה ככה להאשים את ההורים שלי, ואחרי שאבא שלי מת, את חושבת שאין לי רגשי אשמה?" מתי הבנת שאבא שלך עושה לך דברים אסורים? "זה היה איזה רגע אחד שנפל לי האסימון ופתאום הבנתי. אני זוכרת את כל הילדות שלי ואת הנעורים בתוך גל מטושטש, שספק הייתי ערה בו, וספק ישנה. הילדות שלי זה רצף תמונות. אני לא יכולה לדבר על הילדות שלי. זה משהו שהדיסקט שלי לא מסוגל לעכל". לא צרחת? לא ניסית לברוח משם? "צרחתי, אבל אף אחד לא בא. למי יש לך לברוח? מישהו בכלל קונה את הסיפור שלך ומאמין לך בתור ילדה? לפני עשר שנים דיברתי עם מישהי שהיתה שכנה שלנו, מטפלת שלי, שאמרה 'את הרגת את אמא שלך בזה שניסית להתאבד'. שאלתי אותה, וכשניסיתי להתאבד בגיל 13, לא אמרתי לך כלום? אז היא אמרה שהיא ניסתה לשאול אותי, אבל לא אמרתי כלום. עכשיו אני מבינה למה לא אמרתי כלום: אם אחרי עשרים שנה היא מאשימה אותי שהרגתי את אמא שלי, אז למה שאני אגיד משהו? "נפשית הילדה לא יכולה לברוח, כי היא תלויה באהבה של ההורים שלה. זה כמו שכן שלי, שהיה קושר את הכלב שלו כל היום והכלב היה בוכה ומיילל ויום אחד הוא ברח משם עם כל השרשרת ובערב חזר. יש לו לאן לברוח? שם הוא מקבל את טיפת האהבה ואת האוכל שלו. זה הבית שלו. גם הילדה לא יכולה לברוח. היא לא מכירה מציאות אחרת. ואם היא מורדת, כמו שאני מרדתי, שילמתי את המחיר כי סיממו אותי בכדורים. עירפלו לי את הילדות. ואת, ילדה אחת קטנה, נאבקת מול כולם. ומה שכותבים הפסיכיאטרים בחוות דעת זה שאת ילדה נקמנית. צרחתי, ברחתי מהבית, ניסיתי להתאבד. היו לי התפרצויות זעם. על מה ההתפרצות? סתם? כל העולם משתף פעולה עם ההורים, ואת נשארת כל כך מבודדת. כל מי שעבר את זה פעם, לא מסוגל לאפשר לאיזשהו ליטוף של העולם להיכנס לתוכו ולנחם אותו ולהרגיע". מה אמא שלך עשתה כשאביך פגע בך? "אמא לא היתה שם. היא הלכה להדיח כלים". געגועים למה שלא היה למרות ההצלחה של ספרה הראשון, על הרומן החדש שלה לא היו קופצים. להיפך. כל ההוצאות הגדולות החזירו לה את כתב היד. "ידעתי שזה מה שיהיה. שנים אף אחד לא רצה להוציא את כתבי היד שלי. חשבתי שאולי מנחם פרי עשה טעות, ואולי יהודית קציר, הלקטורית, עשתה טעות, אבל עם הביקורות המצוינות שקיבלתי הצלחתי לבנות לעצמי איזה הערכה עצמית. ואחרי שעבדתי על הרומן הזה שנתיים, ונקרעתי עד שכמעט איבדתי את שפיות דעתי, ידעתי שזה דבר נורא חשוב, לא איזה רומן רומנטי. ואז שוב כולם חזרו ואמרו, 'אין לנו עניין'. חלק נימקו, חלק לא נימקו. אחת אמרה שאם אני אכתוב את זה מחדש, הם יהיו מוכנים לדון בזה". למה הספר כל כך חשוב? "זה חלק מתהליך במאבק שלי, רק טיפה בים. לקח לי המון שנים להתחיל להאמין לקטעי הסרטים שרצים לי במוח, שאני אוכל להגיד לעצמי, לא סתם את חולמת שאבא שלך אונס אותך. שנים ניסו למכור לי מציאות שקרית, ואיך ילד יכול להאמין שמה שהוא זוכר באמת קרה? כדי להאמין, צריך הוכחות שהדברים קרו, ואם אין הוכחות, אי אפשר להאמין. עד שאני מצאתי את הפסיכולוגית שלי, היא היתה הבן אדם הראשון שהאמין לי". את שונאת את אבא שלך? "תמיד הרגשתי כלפיו שנאה עזה, שהיתה מהולה בה אהבה וגם געגועים. כל השנים שלא הייתי אתו בקשר, הרגשתי גם געגועים". געגועים? "געגועים למה שלא היה, וגם למה שכן היה. כמו שכתבתי באחד השירים: 'להתגעגע ליד שמצליפה. להתגעגע לריח שלו כשהוא מאמץ אותי נגד רצוני אל גופו. גופו שהוא גופי. גופי שהוא גופו. אמי שהיא אשתו. אשתו שהיא אהובתי. הורי שהם שונאי. שונאי שהם היחידים שמוכרים לי. רק את הריח שלהם אני רוצה. רק לליטוף הזה שלא בא, אף פעם לא בא, אני משתוקקת כל הימים האלה שאני קוברת ואומרת, אולי בכל זאת די יהיה בפרח אם אמצא לפחות פרח אחד'. אני לא יכולה שלא להתגעגע. זה מקום האינטימיות הראשון. אם אבא שלי היה אויב, היה קל מאוד. הייתי מזהה, ממקמת ויורה, או עוקפת והולכת למקום אחר, או מבקשת עזרה. אבל הוא לא היה אויב, וזאת הטרגדיה. אני רוצה להקים מוסד חדש: יום זיכרון לנפגעות אלימות במשפחה". יום זיכרון זה רק למישהו שמת. "והילדות האלה לא מתו?" בית מנוחה קבוצת מטפלות המתמחה בטיפול בטראומות מיניות, החברות בעמותת "בית משלך", מנהלות עכשיו משא ומתן עם עיריית הרצליה ומחפשות משאבים לפתיחת בית מנוחה לנשים הזקוקות לכך בזמן טיפול בטראומות מיניות מהילדות. לפי הסטטיסטיקה העולמית, שישראל היא חלק ממנה, 18% מבני האדם הם נפגעי מין במשפחה, בדרך כלל גילוי עריות. אומרת עירית עופרי, עובדת סוציאלית מעמותת "בית משלך": "בזמן פתיחת טראומה מינית נשים מתחברות לזיכרונות הקשים שעולים ומציפים כל כך, עד שכבר אי אפשר יותר לשאת את זה. בזמן הזה יש ירידה בתפקוד, ניסיונות של פגיעה עצמית וחוסר יכולת לישון בלילה, והן זקוקות להשגחה. היום הן מתאשפזות במחלקות לבריאות הנפש".

שלום לך, כתבה מעניינת כשהיוזמה המוצעת בסיום נשמעת כיוזמה חשובה ומעוררת חשיבה. דרור

במהלך טיפול נפגעות גילוי עריות חלקן משתגעות וחלקן מתאבדות!!! רעיון מעולה הלוואי והיה לנפגעות במהלך הטיפול מקום כזה אולי פחות יתאבדו !!! עד אז זה בגדר חלום לסיוט הזה!!!

שלום לך, חשוב לי לומר שגם כיום ישנן פתרונות שונים להתמודדות עם המצוקה העולה בזמן חשיפת אירועים קשים כמו התעללות מינית, פתרונות המאפשרים החזקה טובה יותר. אך כאמור פתרון נוסף, שאולי קל יותר יהיה לקבל אותו, ולהכנס אליו מהווה בהחלט הצעה טובה. דרור

שלם,אני בת 34 נשואה עם ילד בן שנתיים. הבעיה שלי היא שאני אדם די כועס ועצבני, בתוכי יש כל הזמן מהומה. אני יכולה להתרגז ברמה שאני חייבת לשמור בכל כוחי על ריסון. העניין הזה מתבטא בעיקר ביחסים שלי עם בעלי בצורת צעקות, מילים לא נעימות ואולי אף הרמת ידיים. חשוב ל לציין שמלבד המריבות שיכולות לעיתים לצאת מפרופורציה יש לנו יחסם נפלאים ואהבה גדולה מאוד. השורש לרמת התסכול היומיומי שלי נובע מהתעללות מינית שעברתי מגיל 6 ועד 11, ואח"כ אלימות מצידו כדי שלא אומר דבר. את מרבית ההתרחשויות בנושא הזה אני לא זוכרת חוץ מתמונות שלעיתים רצות לי בראש ומילים שנאמרו.ניסיתי לדבר עם פסיכולוגית על העניין, אבל גם כשכבר הצלחתי לדבר על כך אין לי הרבה זכרונות ערים כדי להוציא אותם החוצה. אני זוכרת את עצמי גם כילדה מאוד כועסת עם הרבה התפרצויות זעם. אני חורקת שיניים כל לילה כל הלילה ובמהלך היום מוצאת את עצמי הרבה פעמים לוחצת אותן חזק. אני חייבת עזרה כי אין לי מושג איך לפתור את זה בעצמי ואם לא אצליח הנישואים שלי ייגמרו. אני חייבת לציין שאין לי משאבים כליליים גבוהים, אפילו רחוק מאוד מכך ולא יודעת לאן לפנות במצב כזה. בנוסף, גם אין לי מושג איזה סוג של טיפול מומלץ למצב כזה.

נתנאל שלום, ההתעללות שעברת בילדותך הכאיבה ועדיין מכאיבה לך מאוד. נשמע שהיא מעוררת בך כעס גדול היום, כאשר דברים קטנים לפעמים מוציאים ממך כעס לא פרופורציונלי. כעס שאולי קיים בך על המתעלל, ואולי גם על עצמך. אני מסכים איתך שאת זקוקה לעזרה, במרפאות לבריאות הנפש ניתן לקבל טיפול ללא תשלום, או בסכום סמלי, ואת יכולה לפנות אליהם. בטיפול שכזה את לא צריכה בהכרח להיזכר במה שקרה, לענות על דרישות מוקדמות לכאורה שכאלו, אבל את כן יכולה להיעזר בו כדי להשמיע את רגשותייך כיום, ולהצליח עם הזמן פחות לכעוס, ואולי גם לשלוט על הכעס כשהוא מופנה לאנשים שלא עליהם את באמת כועסת. דרור

רציתי לשאול ואני מקוה שזה המקום (לא מצאתי פורום מתאים). אני בת 29 ויש לי אחות שקטנה ממני ב-3 שנים. יש לנו יחסים משתנים אבל בבסיס הם בסדר. למעשה, מבין כל חברי המשפחה, היא האדם שהכי סומכת עליו. אבל מה, אני מרגישה שתמיד היא המוצלחת ואני הכבשה השחורה. אני תמיד הדכאונית מבין שתינו שרע לי בחיים, והיא תמיד סבבה, צחוקים, אוהבים אותה במקומות שהיא מגיעה אליהם וכו'..היא גם הרבה יותר מתקדמת ממני בחיים, אני עדיין מחפשת את עצמי בקריירה, ולכן נשארת סטודנטית תפרנית, היא כבר עובדת מרוויחה עם רכב צמוד וכו''...גם בזוגיות - אני בלי והיא דוקא הקטנה בקשר רציני וכו'..תמיד שאנחנו נפגשות עם המשפחה, אז היא משלתלטת על השיחה, ואני יושבת אבלה וחפוית ראש. ובלב מצטבר לי כעס ומרירות כלפיה, ויש לי חלומות שהיא עושה לי דברים רעים ואני שונאת אותה בהם. מבאס אותי שהיא היחידה הנורמלית במשפחה ואפילו מהקשר הזה אני לא מצליחה להנות ועוד מבאס אותי שלידה אני מרגישה נחיתות. אשמח לשמוע מה כדאי לעשות בנידון ואם התחושות שלי נורמליות ומוכרות

רינת שלום, קנאה בין אחים היא תופעה מוכרת. ישנו בסיס להשוואה, הרגשה שגדלתם באותם תנאים ולכן יש מקום להשוואה. מעבר לכך לעיתים קרובות קיימת תחרות על תשומת הלב והגאווה של ההורים. כך שבמובן הזה זוהי תופעה מוכרת. אבל, אני חושב שבשלב מסויים ההשוואה התחילה להכאיב לך. את עסוקה בה ללא הרף, לא מצליחה להינות מהקשר ביניכם ובכלל תופשת את מקום הכבשה השחורה מולה. אני מדגיש מולה, משום שעצם ההשוואה גורמת לך להרגיש כך. זוהי השוואה בלתי נמנעת אבל לא הכרחי שתקרה כל הזמן. משום שלמרות הכל אתן נשים שונות באופי, ביכולות ועוד. את בוחרת להתמקד בנקודות החוזק שלה ולעומתם את חשה לשה, וזה משתק אותך. ייתכן ואם תוכלי להתמקד, או לאתר נקודות חוזק שלך, לאו דווקא מולה, תוכלי להרגיש טוב יותר עם עצמך. להרגיש שאת פחות נמדדת מולה, אלא חיה במסלול מקביל. בהחלט סביב שלשם כך תזדקקי לעזרת איש מקצוע. דרור

בואו נאמר שבאופן כללי עד שלא פניתי לטיפול פסיכולוגי - בגיל 29, מצבי היה תקין ומשביע רצון למדי עד שמצבי החל להידרדר קשות אצל מטפלת קרה, מרוחקת, פאסיבית, ארכאית, חסרת רגישות ותובנות, ממהרת מאוד לשפוט לפני שמשכילה לשמוע ולהכיר אותי ואת העולם שבו אני חייה, קוראת ומשתמשת באבחנות פסיכיאטריות בקלילות ומבלי משים כאילו היה זה למסור דרישת שלום לחבר- לא העמיקה והיתה קשובה לסביבה התחרותית שבה עבדתי, לאינטריגות, לפוליטיקה ולדינמיקה- ולפיכך, טענה שעלי לתת מקום לבוס /ית או האחראית עלי במקום עבודה, לתת לה להרגיש שהיא מנהלת את העיניינים וכשקרה בפעם הראשונה בחיי שפוטרתי והתפטרתי בו זמנית ממקום עבודה, זה קרה אחרי שנה שהייתי אצלה (שבמהלך שנה זו גם הספקתי לעבור תאונת דרכים כהולכת רגל ולשבור אותה), היא משום מה גם לא החשיבה את 3 החודשים בהם ישבתי רוב הזמן מנוטרלת בבית כשרגל ימין מגובסת, בלי יכולת לנהוג ברכב הידני וספרה חודשים אלו כחוסר יציבות בחיים ו/ בעבודה). את הפיטורים דווקא לקחתי בכיף, הניסיון הראשון שכביכול "נכשל" הביא אותי להבנה ברורה יותר בנוגע לתחום המקצועי (זאת הסיבה העיקרית שפניתי בעטיה לטיפול), היא מצידה התעקשה שאראה ואחווה את הניסוי והטעיה שלי ככשלון מוחלט שארע כל כולי באשמתי בגלל שלא נתתי מספר מקום לאחראית עלי. מעז יצא מתוק ואת העבודה הבאה קיבלתי "בזכות" התאונה. אנסה חלילה לא לגלוש שוב..."לגלישה פסיכוטית/ פרנואידית/ גבולית/ נרקסיסטית/ שגעון גדלות/ הסטריות/ חרדה.... (מדהים איך שלפעמים מנכסים לאנשים כל מיני דברים שכלל לא קשור אליהם). אה..איפה הייתי?! אני זוכרת את הפסיכולוגית קובעת דברים שלא היו קשורים אלי והדימיון בינם לביני הוא כמו הדימיון בין מטפלים בשרות הציבורי למטפלים פרטיים (ותסלחו לי לרגע על הכללה וההקצנה- פשוט לא מצאתי כרגע דימוי אחר ...). כשפוטרתי ובאתי וסיפרתי לה...היא הסתכלה במבט יהיר ומתנשא, הנהנה בראשה מעלה מטה (כמו הכלבים האלו שיש לנו על הדשבורד ברכב), ואמרה":את מרגישה זרות"- בתחילה ניסתה להבין אם דיברה אלי או למשהו שישב מאחורי, סובבתי את הראש בפרנויה להבחין אם מדברת עם משהו אחר...אח"כ ניסיתי להבין ביני לבין עצמי (כיוון שהיא גם ככה לא היתה שם- נוכחת), אם זה היה משפט עם סימן שאלה בסוף או משפט ציווי!... יצאתי ממנה מבולבלת ולפני שהגעתי אליה שמתי לב שאני שולפת ידי למקרר ומטפטפת 2 טיפות רסקיו רמדי (על הלשון או מתחת ללשון- זה משהו שאף לא הבנתי את ההבדלים- אולי הרופאים שכאן יוכלו לעזור לי עם הקושייה הזו, אופס! סליחה גלשתי שוב). הנבואה שלה שאז היתה דבר מופרך ולא מוכר לי כלל, החל להפנט אותי והזרעים הניבו קקטוסים במדבר, ולבסוף חשתי באמת ולרשונה בחיי זרה לעצמי ובהמשך היה גם לסביבה. משם הדרך היתה קצרה במדרון התלול...שניכר היה כי תכנים שהדחקתי (לא ממש סקסיים, אני מתנצלת אם אני מאכזבת), התבטאו ברוב רובו הגדול ב ח ר ד ה! לבסוף פניתי לטיפול במרפאה ציבורית- שם קיבלתי מטפלת (נחמדה ביותר) אבל בשיטה דינמית. ביקשתי הלוך וחזור מהרופא הראשי שטיפל בי..שבבקשה פעם אחת שאקבל באמת ובתמים טיפול התואם וההולם לצרכיי כרגע- בדחיפות, אח"כ אם ירצה השם (מקווה שאתה שומע אותי- חלונית שכמותי!), נטפל גם דינמית, אנליזה, עירוי לווריד..מה שתרצה! רק עצור את ההצפה האקסלוסיבית הפרונטלית והאמפרסיוניטסית הזו (פילוסופיה לשעת חירום) אבל לצערי בקשותי לא קיבלו מענה וגם כאשר בקשתי והתחננתי ל א ב ח נ ה!

ליאת שלום, את מתארת בדברייך מפגש עם מטפלת שלהרגשתך לא ראתה אותך, לא הייתה חמה אלייך, לא הייתה מה שאת רוצה. זה אפשרי, זה קורה. אבל אני מבין מהדברים שלך שכרגע את מרגישה שאת לא מצליחה לקבל את מה שאת צריכה, את מה שמתאים לך. לא במרפאה ולא בשום מקום אחר. את אפילו מבקשת אבחנה, אותו דבר שכל כך הפריע לך אצל המטפלת הקודמת. אבל יותר מהכל את מבקשת משהו שיעשה קצת סדר בעולם הפנימי שלך שסוער ומבולבל. אני דווקא חושב שטיפול דינמי נכון וטוב יכול לעזור לך. שהוא יכול לעצור את ההצפה, לא בלי עזרה ממך אבל יכול. לכן אולי יש טעם לנסות ולראות כיצד את מפיקה טעם ממה שכבר יש לך, וזה לא מעט. דרור

בבוקר יום חמישי לפני יומיים קמתי ב"רגל שמאל" לאחר שיחה טלפונית קשה עם אימי, לילה לפני, אשר נמצאת לאחרונה בארה"ב אצל אחי ולא ראיתי אותה שנה וחצי כמו גם את אחי שבנוסף הפסיק לדבר איתי כמעט חודשיים לאחר שרבנו בשיחה.בחזרה לאותו היום, ירד עלי ענן כבד מאוד(בניגוד לשבועות הקודמים) של דיכאון ששיתק אותי תיפקודית.כלומר עד שעה 14:00 חזרתי לישון לסירוגין,לא התקלחתי ועוד...עד ששלקחתי את עצמי בידיים כדי לתפקד ולצאת למרפאת חוץ פסיכיאטרית ששם אני מטופל. בסך הכל רציתי לשוחח עם רופא תורן(הרופאה שלי לא עובדת ביום הזה עד יון שני) ולבקש תרופה נוגדת דיכאון יותר פוטנטית מהתרופה שאני נוטל היום(ציפראמיל) או לפחות רק לדבר מעט(לאחר הבוקר הקשה לא יכולתי לעבור לסדר היום כאילו לא קרה מהומה) היות ואני מאמין בריפוי מילולי.התורן לא ראה ולא דיבר איתי, שדרך אגב הוא גם מנהל המרפאה, בטענה שהוא עמוס.עד פה הכל טוב ויפה.כשהתעקשתי לראות רופא אחר(שם זה אסור!!!) אחות מסויימת שלא הכירה אותי כלל החליטה שאני יותר מידי מפונק לדעתה ובהתאם לכך התייחסה אלי באופן לא מוצדק שרק לאחר כמה שעות הבנתי(אני סובל מחוסר נוכחות חלקית או מלאה מההווה שבממד האחיד) מה המניע ליחס הנוראי ואף הזוועתי שמשפיע עלי עד היום כי עדיין לא חלף מעצמו ושלא מקובל אצלי ולא קיים בלקסיקון האישי שלי.האחות טענה שאין שום קשר בין הרעה בדיכאון לבין מצב כלכלי איון ונורא(חריגה מהמינוס) שלפעמים אין לי כסף לאוטובוס עירוני.על-כך היא אמרה לי ללכת ברגל קילומטרים עד הפגישה. הלוואי שיכולתי אך כנראה אאחר או אתעייף ולא אהיה נינוח לטיפול פסיכולוגי. אני מבין שאולי היתה לה כוונה טובה אבל באותו הזמן היא הזיקה לי מאוד כמו חיבוק דב ומה גם זה לא נכון לחלוטין(!!!!!) שאני מפונק, כלומר היא שפטה אותי באןפן כאמור לא נכון אבסולוטית בגלל חוסר הבנה וחוסר ידיעה על אחד כמוני. אנא תעזרו לי למצוא פיתרון להרגשה השלילית שאני עובר רק בגלל האחות(המפחידה) הזאת שאגב לפני שעזבתי את המרפאה הציבורית היא הבינה שהיא טעתה לגבי באמצעות הדברים שהגבתי. אני אודה לכם אם תגיבו וע"י כך אני יחלים וארגע .

D שלום, אני מבין שהרגשת לא מובן במרפאה, שלא מאפשרים לך אוזן קשבת ברגע בו היית זקוק לו כל כך. ששופטים אותך מבלי להכיר אותך וחשת נפגע, עדיין חש נפגע ללא יכולת שלא לחשוב על זה. אני חושב שזהו צורך מאוד בסיסי להישמע. אבל לא תמיד זה קורה, לא תמיד זה אפשרי. השאלה היא האם אתה יכול למצוא דרך בה תצליח להרגיש פחות נפגע אם זה כשלא שומעים אותך או פוגעים בך. למשל לחשוב כמו שאתה אומר שהיא באמת לא מכירה אותך, ושאם הייתה מכירה הייתה מבינה שהיא טועה. לחלופין לנסות ולחשוב שאולי היא לא הצליחה להבין אבל הפסיכיאטר שיחזור מחר כן יכול להבין. כלומר לפנות למקומות בהם אתה יכול למצוא עזרה. בהצלחה, דרור

אני בת 28 , לפי כל מה שקראתי הבנתי כי אמא שלי סובלת מהפרעת אישיות גבולית , היא מתפרצת על כל דבר נוהגת באלימות כלפי אבא שלי ומקללת אותנו בלי הכרה , הבעייה היא שיש לי שני אחים קטנים בבית ( בן 3 ובת 8 )שסובלים מצורת החיים הזו בבקשה אם משיהו יכול לעזור לי לתת לי עצה מה לעשות , כשהעליתי בפניה האפשרות לטיפול היא סירבה בכל תוקף , אני אובדת עצות

ד.ל שלום, אני מבין שאת חיה בסביבה מפחידה מאוד, שיש בה כעס לא צפוי ותוקפנות מילולית ופיזית. העובדה שיש גם ילדים קטנים בבית מגבירה אצלך, כך אני מרגיש, את הצורך לעשות משהו. עצתי היא, לצד הניסיון להביא את אמא לפנות לטיפול, לנסות לדבר עם אבא. לחשוב איתו ביחד מה לעשות. לשתף אותו בדאגות שלך. אני לא חושב שאת צריכה לשאת בזה לבד. אם ישנם בני משפחה בוגרים נוספים לדבר גם איתם. אם דבר לא עוזר, את יכולה לחשוב האם יש מקום לפנות ללשכת הרווחה, ולפקידי הסעד על מנת שיגנו על ילדי המשפחה. מעבר לכך, לא ניתן להכריח אדם לפנות לטיפול, אבל אפשר וחשוב לנסות ולשכנע אותה, לטובתה ולטובת המשפחה. דרור

אני בחורה שנראית טוב בת 27 אבל חסרת ביטחון עצמי לחלוטין לפי כל מה שקראתי באתר אני סובלת מכמה דברים מהפרעות אישיות, קנאה אובססיביות ואני לא יודעת להסביר את זה או איך לטפל בזה?? אני מתעצבנת על כל דבר קטן במערכת יחסים שלי כל בחורה שצצה באזור של החבר שלי אני מתחילה לחשוד ולשאול עליה הרבה שאלות למרות שהוא בחיים לא נתן לי סיבה לחשוש ותמיד חוזר ואומר שהוא אוהב אותי וטוב לו איתי ואין לו מה לחפש בחוץ. אני יודעת שהוא אוהב אותי ועדיין כל פעם כשלא עונה לטלפון אני מתעצבנת, לא יודעת איך להתמודד עם עצמי זה מייאש אותי. אני כל פעם מחדש אני מרחיקה אותו בהתנהגות שלי הקנאית, והאובססיבית. לא שולטת בזה הרגש אצלי משחק תפקיד מאוד גדול. ואחרי מריבה אני מתעשתת ומבינה שאני זאת שטעיתי (וסתם נלחצתי). לא ציינתי שאני מעל לשנה עם החבר הזה. וגם בקשר הקודם היו לי את אותם "סרטים". מה לעשות? איך להציל את עצמי מההתנהגות הזאת?? תעזרו לי אני על סף התמוטטות.. איך מתגברים על קנאות אובססיביות והפרעות אישיות???

שלום לך, אני מאוד יכול להבין כמה זה מפריע לך התחושה שאת בחרדה מתמדת שמישהי אחרת תיקח אותו, שהוא יעזוב אותך. את מפרשת כל סימן במעיד על נטישה שלו, חוסר אהבה כלפייך ומתעורר בך כעס עצום. אני תוהה מדוע את כה חרדה, האם את יודעת למה זה קשור, מה בך מתקשה להאמין שהוא איתך שלא כל כך מהר הוא יעזוב אותך. אלו שאלות חשובות, שייתכן ובטיפול תוכלי לבחון אותם. לא רק על מנת לשמר את הקשר שלכם אלא גם על מנת לבחון עם עצמך את הדימוי העצמי שלך, את היכולת שלך לשאת אי וודאות מסויימת בקשר ובחיים. דרור

אני מאובחנת מזה כ 7 שנים (בת 25 כיום) כסובלת מדיכאון ולפני שנתיים אבחנו לי גם הפרעת אישיות גבולית. לפני חודש התחלתי ללכת לפסיכיאטר חדש ומדהים (וטוב לדעת שיש כאלה, כי אני כבר התייאשתי - פסיכיאטרים, לא להעלב...) והוא בכלל טוען שכנראה זה ADD , ושוקל לתת לי ריטלין. יעני הוא אומר שאין ולא היה אף פעם דיכאון או בורדרליין (???) הייתכן? כלומר, איך יכול להיות שבאמת יש לי תסמינים של דיכאון ואף הפרעות אישיות למיניהן, אבל בעצם מה שגרם לכל זה זה ADD לא מאובחן? הייתכן??? כי אני ממש מבולבלת כי אני כן מרגישה בדיכאון וזה קשה שפתאום אומרים לך שמה שחשבת עד היום בכלל לא נכון... רציתי גם לשאול האם זה שכיח ש ADD מקבל בעצם אבחון שגוי בתור משהו אחר, כמו בורדרליין ?

שלום חלי יקרה איך זה יכול להיות? ממש כאב לי לשמוע על מה שעברת ויופי שאת לא בדכאון ועוד יותר יופי שאת לא בורדרליין:-) המון הצלחה עם ה ADD וריטליין ממה ששמעתי ממש עוזר:-) בילבי ילדת הברזל

חלי שלום, האמירה של הפסיכיאטר שלך שיש לך ADD אינה סותרת את התחושה שלך שאת בדכאון. בהחלט ייתכן שאת סובלת מדכאון, ייתכן גם שהדכאון שאת סובלת ממנו אכן קשור ל ADD, לתחושה שקשה לך ואת לא מבינה מדוע. לדימוי עצמי פגוע עקב כך ועוד. כך שלא הייתי ממהר לבטל את התחושות שלך כל כך מהר. לגבי השאלה האם זה שכיח ש ADD מקבל אבחון שגוי, אני חושב שזו שאלה שאין עליה תשובה ברורה. ישנה טענה כיום שחלק מהפרעות האישיות, כמו הפרעת אישיות גבולית, הם בעצם תוצר של ADD לא מאובחן ולא מטופל. מנגד ישנן דעות אחרות שלא רואות קשר מוכח בין השניים. אני מניח שעם הזמן נדע מעט יותר\ אני מבין שזה מתסכל, אולי אפילו מעורר כעס להרגיש שאובחנת לא נכון. אבל בעיני השאלה החשובה כרגע היא מהי הדרך הנכונה בה את יכולה למצוא עזרה. מה יכול לעזור לך. דרור

שלום לצוות הפורום. שמי ליאור בן 28,אף פעם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי. מאז שאני זוכר את עצמי אני הייתי ילד מופנם,רגיל לאחר ללימודים או לעבודה יש לי מן תפיסת זמן אחרת, אני מרגיש שלעיתים אני יותר מידי אדיש לדברים כאילו חי בתוך בועה. וחי בהרגשה של "פספוס" כאשר אני חושב שאני מסוגל לעשות דברים יותר טוב או לקבל החלטות יותר טובות. אינני יודע להציב מטרות כראוי כיוון שאם המטרה נעשית לי קשה אני מוותר בקלות ומרים ידיים. חסרה לי המוטיבציה. אני כרגע לומד לתואר ראשון השגי בתואר עד כה הם בינוניים,אני נוטה לחלום בהקיץ באמצע הרצאה אני מקשיב למרצה אך גם חושב על אלף דברים אחרים,התופעה הזאת חוזרת על עצמה גם כשאני לומד למבחנים. זה קורה בעיקר שהחומר אינו מעניין אותי מספיק. לאחר שקראתי מאמרים באתר,אני חושב שאולי מדובר בהפרעת קשב וריכוז ADD. ולשאלתי, איך אני יכול לדעת בוודאות שזה ADD או לא משהו אחר? איך אני מתחיל לטפל בבעיה? קראתי כ"כ הרבה מאמרים שאני כבר מבולבל חלקם מציעים טיפול פסיכולוגי התנהגותי וחלקם מציעים טיפול פסיכולוגי קוגניטבי או אולי פסיכיאטר או אולי ניורולוג. מאיפה מתחילים? ואיך אוכל לדעת שאני מקבל את הטיפול הנכון? ולא עושה איבחון שגוי שעלול להחמיר את הבעיה. מצטער על החפירה :), מצפה לתשובתכם.

ליאור שלום, ישנם מספר דרכים על מנת לבחון ממה אתה סובל והאם אתה סובל מ ADD. אפשרות אחת היא לפנות לנוירולוג או פסיכיאטר שמתמחה בהפרעות קשב וריכוז, לעבור אבחון אצלו, כשאחת האפשרויות היא במבחן TOVA. במקרה כזה ייבדק גם האם ריטלין משפיע על הביצועים שלך. לחלופין אתה יכול לעבור אבחון פסיכודידקטי מקיף אצל פסיכולוג שמתמחה בתחום. במהלך אבחון כזה ייתכן ותישלח גם כן למבחן TOVA. לאחר מכן בהתאם לתוצאות הבדיקה אני מניח שהצוות המקצועי שיבדוק אותך יוכל להמליץ לך על טיפול. בעיני שילוב של טיפול תרופתי וטיפול קוגנטיבי התנהגותי הוא השילוב המועדף. דרור

בתי בת 26 היא רואה את עצמה מכוערת למרות שהיא יפה או לפחות נאה מאוד; נתקפת דכאונות; חוששת ממפגשים עם אנשים חדשים; לוקח לה הרבה זמן להסתגל לסביבה חברתית חדשה; טוענת שהיא לא חיה את עצמה ולא יודעת מי היא בעצם; יש לה מחשבות טורדניות אינסופיות על עצמה ועל מה יהיה; רוב הזמן לא שמחה; אני, כאמא שלה מאוד דואגת וחוששת לחיים שלה בעתיד. אשמח מאד אם תוכלו לכוון אותי בדרך לעזור לה.

שלום לך, את מודאגת מהמצב של בתך, ומברייך נשמע שאכן לא טוב לה. ייתכן בהחלט והחרדות שלה קשורות לתחושה שהזהות שלה לא מגובשת, או כפי שהיא אמרה, היא לא יודעת מי היא. בעיניי הדרך הטובה ביותר, בעצם היחידה היא לפנות לטיפול פסיכולוגי, לדעתי רצוי טיפול ארוך טווח שבמהלכו תוכל לבחון את עצמה, לגבש זהות בהדרגה ולהרגיש טוב יותר עם עצמה. דרור

אבא שלי נתפס לשטויות, לדברים שבשוליים. הוא יכול להתקשר אלי לנייד, ולהתחיל לשאול לגבי משהו שקיים אצלי מלפני שנים ועכשיו הוא רוצה למכורו. לא משנה שאני עם אנשים ואני אומרת לו שהדבר הזה נשבר מזמן ונזרק לפח, אז הוא מתחיל להשתולל מדוע אני לוקחת דברים מהבית והורסת אותם....ואז אני נאלצת לנתק לו את הטלפון. אין אפשרות לדבר איתו בהגיון, הוא נתפס לדברים קטנים. הוא אדם מבוגר, בפנסיה, לא שומע טוב. דברים שבשוליים עבורי הם משמעותים בשבילו כאילו היה זה עניין של חיים ומוות, ובאותם רגעים אני נתפסת כאויב שבאויבים. טלפונים אלו מצידו מהווים בשבילי דבר טראומטי ואין לי איך אפילו להתחיל להסביר לו. אם אני לא עונה לו, מאוחר יותר אני מקבלת ביקורות מדוע אני לא עונה ועוד שלל האשמות. מיותר לציין, שהתנהגות חסרת רגישות וקטנונית מעין זו פגעה בקשר שלנו לאורך החיים. האם יש מצב שלא אחוש טראומטיזציה בזמן שהאקטים הללו מתרחשים, אני ממש פוחדת ונעלמת כשאני רואה את שמו מופיע על צג הנייד שלי.

לי שלום, אני מבין שיש לך מערכת יחסים מורכבת עם אביך. הוא מרבה להתקשר ולהאשים אותך בדברים רבים, חסרי משמעות עבורך ולא ברור מדוע הם בעלי משמעות עבורו. ואת מרגישה נלחצת מההאשמות האלו. מדברייך אני מבין שכבר שנים רבות אתם מתקשרים בצורה כזו, ייתכן שהוא משיג משהו, או רוצה להשיג משהו בדרך זו - את תשומת הלב שלך, את ההרגשה שאת לא מתרחקת ממנו, שהוא עדיין בשליטה. מנד את מרגישה שהוא גורם לך להרגיש נאשמת, צריכה להצטדק או להגיב באופן חד כמו ניתוק טלפון דבר שגורם לך להרגיש רע. אני לא יודע אם את יכולה לשנות את אביך אבל את יכולה לבחון, עם עצמך או בטיפול מה יש בהרגשה שלך כלפיו שמגיב בעוצמה כזו להתנהגויות שלו. כיצד את יכולה אולי לקחת מרחק מבלי להרגיש אשמה. דרור

בהמשך להודעה שלי שבוע שעבר אני מרגישה שאני מאבדת שליטה. היום יום ראשון והמטפלת שלי טסה היום לחו"ל (אני יודעת זאת כי שאלתי אותה מפורשות ממתי עד מתי היא טסה) ואני מרגישה נורא. כל רגע בא לי לבכות (אמא ל3 ילדים...) אני לא מסוגלת להבין למה אני לא מסוגלת לפרגן לה ולהתחזק מעצם המחשבה שגם היא זקוקה להתאוורות , להתרעננות ולחידוש כוחות ואני רק מרגישה סוג של נטישה ואיבוד שליטה עצם זה שהיא לא בארץ אני מבוהלת וקשה לי, מאוד קשה לי יותר מידי. היו לנו הפסקות בטיפול, כשאני טסתי עם המשפחה, כשאני רציתי הפוגה בין המפגשים ומעולם זה לא היה כל -כך קשה. אני זקוקה לעצה, תמיכה... שתחזיק אותי במשך השבועיים וחצי הבאים. תודה מראש יעל.

יעל שלום, היעדרותה של המטפלת מקשה עלייך מאוד, את מנסה, כך נראה לי, להבין באופן הגיוני מדוע זה כל כך משפיע עלייך למרות שאת כבר אמא, למרות שבעבר התרחקת ממנה. אבל אני חושב שכאן בדיוק הקושי, את מרגישה שהיא זו שמתרחקת ממך, נוטשת אותך. ייתכן וזה מזכיר לך דברים מהעבר, חרדות שיעזבו אותך. ראשית אני יכול לומר לך שהיא תחזור. שנית את יכולה במהלך החופשה הזו לנסות ולהחזיק גם את הצד השני בתוכך, זה שיודע שאת חשובה לה, שהיא לא תמהר לעזוב אותך. את יכולה גם לנסות ברגעים קשים לנסות לחשוב מה היא הייתה אומרת לו היית מדברת איתה. לבסוף, את יכולה לנסות ולפנות למעגל החברתי שלך, להרגיש רצויה שם, להצליח לדבר איתם ברגעים קשים ורגעים פחות קשים וכמובן שאת מוזמנת גם לכאן. דרור

שלום הבן בגיל 30 "משחק" באופן כפייתי, ממש לא מפסיק לגעת וכמעט למרוט (לא מורט) את שיער ראשו , תודה

מרים שלום, נשמע לי שמאוד מפריע לך שהבן משחק בשיער ראשו, אבל השאלה היא האם זה מפריע לו , ומדוע הוא עושה זאת. לעיתים קרובות אנשים ממוללים שיער, תנוך ועוד על מנת להרגיע את עצמם, או בכדי לחשוב. לרוב זהו דפוס ישן שהם סוחבים איתם. כמובן שהדבר תלוי בתכיפות כמו גם בהאם זוהי תופעה יחידה. אבל נסי לשוחח איתו להבין מדוע עושה זאת. לשאול אם הכל בסדר. אני מניח שברגע שזה יפריע לו מאיזושהיא סיבה הוא ינסה לטפל בזה בעצמו או בעזרת אחרים. את יכולה להציע עצמך להיות שם עבורו. אם בכל זאת את רואה תופעות אובססיביות נוספות את יכולה לעודד אותו לפנות לטיפול. דרור

תודה לך דרור אני אמנם מאוד מודאגת. ולעניות דעתי (אולי אני טועה), כל פעולה כפייתית שנעשת בתדירות גבוהה מאוד, מעידה על בעיה. ניסיתי מספר פעמים לשוחח עם הבן, ו"זכיתי" לגערה. קראתי על מחלה ששמה מטיכומניה (בטח טעיתי בשם המדוייק) ובה יש מריטה של שיער, בני לא מורט, אך, כל הזמן ידו ממוללת ומסובבת את השיער, אני לא פעם שמעתי מאנשים שלא מכירים אותו , ששאלו על הסיבה , ונראו קצת נדהמים. האם להמליץ על טיפול כל שהוא אצל פסיכולוג/פסיכיאטר/ אחר אני מטוחה , שגם האנשים בעבודתו מסתכלים עליו משונה זה מאוד כואב לי תודה מרים

מה עושים עם התעסקות אובססיבית בזמר נערץ? אני אובססיבית איתו כבר שנה.. זה התחיל מסתם חיפוש עליו באינטרנט והגיע לזה שאחרי חודש כבר ראיתי כל סרטון וידאו שהיה עליו וקראתי כל כתבה עליו וכל פיסת מידע וידעתי עליו הכל. אני מרגישה שאני ממש מכירה אותו ולא מפסיקה לחשוב עליו. הייתי אצל פסיכולוגית יותר מחצי שנה, הטיפול הסתיים ממש עכשיו, דיברנו על הנושא הזה הרבה, ואני לא מרגישה שהשיחות עזרו לי. כל השנים הייתי תלמידה מצטיינת והשנה הדרדרתי בגללו לציונים של 60 ולימודים כבר לא עניינו אותי כל כך (והייתי בכיתה י"א). לא משנה כמה אני מנסה אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי, ולחזור לחיים נורמטיביים ונורמליים. אפילו התרחקתי מאנשים קצת כי אני מרגישה שאין לי תחומי עניין ומכנה משותף איתם יותר. אני כאילו חיה בתוך הבועה שלי. אני רוצה לחזור לחיות ולא יודעת איך! ניסיתי טיפול פסיכולוגי, ניסיתי תוכנית "גמילה" בעצמי, עכשיו אני גם מנסה כדורים נוגדי דיכאון וחרדה שהייתי לוקחת פעם נגד תופעות חרדתיות אחרות. לא מצליחה להוציא אותו מהחיים שלי! הוא תקוע לי עמוק בתוך הראש כבר שנה ולא יוצא! מה עושים?! יש דרך לפתור את זה? אני פוחדת להיכנס לכיתה י"ב עם כל הסיפור הזה ולהרוס לי גם את תעודת הבגרות שבשבילה למדתי כל השנים האלה. בהתחלה עושה לי טוב לחשוב עליו ואני עושה את זה בשביל הסיפוק המיידי אבל אחרי זה אני רואה כמה שעולמי רחוק מעולמם של בני הנוער האחרים בגילי שאני רואה בסביבתי. בבקשה תגידו לי מה לעשות. אני מיואשת לגמרי :(

פ. שלום, הערצה לאומנים מפורסמים היא דבר מוכר, בעיקר בגיל העשרה בו את נמצאת. יחד עם זאת מהתיאור שלך נשמע לי שההערצה הזו פוגעת בתפקוד שלך, מקשה עלייך בחיי היומיום ושהיית רוצה להפחית אותה. אני מניח שנושאים אלו עלו בטיפול ועדיין זו שאלה חשובה, איזה מקום הוא ממלא בחייך. רמזת מעט על כך כשאמרת שזה גורם לך להרגיש טוב לזמן מה. בעצם אני שואל מה מסתתר מתחת לזה. כיצד תרגישי במידה ולא תעריצי אותו. כיום זהו הדבר שמעסיק אותך נותן משמעות לחייך. בעיני טיפול צריך להתמקד בהבנת המשמעות שהוא נותן לך וחיפוש אחר דבר אחר שייתן את המשמעות הזו לחייך, אך שלא יפגע בהם. לטעמי את צריכה לשוב ולפנות לטיפול, ולגבי התרופות הייתי ממליץ בחום להתייעץ עם פסיכיאטר, דווקא משום שאני חושב שיש אפשרות שתרופות יעזרו לך, חשוב לעשות זאת נכון. דרור

אני לא מפסיקה לשמוע את השיר הזה שוב ושוב ושוב ושוב 'ערב לזכרי, שנה למותי...' נמאס לי. לא יכולה יותר להחזיק.

שלום סיון. אני לא מכירה את השיר, אבל מהשורה שצירפת אני מסיקה על המשמעות המצמררת שלו, ועל הכאב שאת מבטאת דרכו. נשמע שהשיר משקף תחושות או מחשבות שלך ברגעים אלו. אני רוצה לחזק אותך, לקוות שהשיר מצליח לנסח עבורך משהו, אך לא מכבה את התקווה והאמונה שלך בחיים. מקווה שתוכלי למצוא את קולך (עכשיו או בעתיד) גם בשירים אחרים, משמחים ואופטימיים יותר... להתראות, מלי.

היי מלי, אחד המסרים החזקים והחשובים שקיבלתי כאן בפורום הוא שהקשר הטיפולי בין המטפל למטופל הוא לב ליבו של הטיפול, ולכן כאשר עולה בעיה בקשר זה יש לדבר אותה בתוך המסגרת הטיפול. זו אכן המלצה שהיתה חשובה מאוד עבורי, זה לא פשוט לי לאזור אומץ ולהגיד את האמת לגבי היחסים. בשבילי זה היה תהליך ארוך שבו שמתי לב לאכזבותיי מול המטפלת והבעתי אותם. זה התחיל בקטן, בהערה, בשיחה קצרה, עד למצב שבו הקדשנו לזה פגישה שלמה, כי לא היה טעם לדבר על השאר. אבל, תמיד בתחושה שלי שזה לא תורם, דברים לא משתנים. כן, יש הקשרים לבעיות שאני מעלה לנגיעה שלהם בחיים שלי, אבל עדיין יש תחושה שאין את האפקט החשוב שאני מרגישה שצריך להיות.מה אמור להתרחש לאחר שיחה כזאת? להיפך, אני מרגישה שהמטפלת נפגעת מדברי, כי כשאני מדברת אז אני מדברת ללא מסיכות ואומרת את האמת האמיתית, הכואבת .יש בי מקום שאני מרגישה צורך להתנצל ולגונן עליה. בנוסף, לא תמיד המטפלת נותנת לי תחושה שזה חשוב, ומעודדת אותי לדבר על הקשר ביננו, יש לי תחושה שהיתה מעדיפה שפשוט אמשיך לדבר על הכל ורק לא אבקר אותה. זה באמת לא נעים, לא הייתי רוצה שיבקרו אותי כך לגבי עבודתי. מה דעתך? אני לא יודעת איך להמשיך מכאן? אני מאוכזבת, ולפעמים גם כועסת, אך עדיין בהחלט רוצה להמשיך את הטיפול.דיברנו היום בפגישה רק על זה, אבל לא יצאתי בתחושה טובה, לא הרגשתי שלמדנו מזה משהו, שמשהו ישתנה? אז מה אעשה בפגישה הבאה, את הדבר שאני רגילה כל כך במערכות היחסים שלי, אמשיך הלאה ואבלע את האכזבה? או לסירוגין במקרים כאלה בחיי אני מוחקת אנשים מחיי, פשוט מעלימה אותם ואני לא רוצה להגיע למצב הזה. תודה על תשובתך, ומצטערת על השעה המאוחרת, חשבתי שאצליח לדחות את זה עד יום ראשון, אך זה מציק לי מדי. שבת שלום, שירה.

שלום שירה. את מספרת על העיסוק שלך בקשר עם המטפלת, ועל ההתעקשות שלך להתמודד בדרך ישירה ופתוחה עם הרגשות שלך שעולים מולה. אני תוהה לגבי החוויה שלך שהיא נפגעת ונבהלת. נראה לי שהמחשבות שלך לגבי הדרך שבה היא שומעת ומתייחסת לקשיים שלך הם גם כן חלק מהטיפול, ומהנסיון להבין יותר את דפוסי היחסים שלך. האם התחושה שאת פוגעת, מעליבה, הורסת, מוכרת לך? האם את מבינה מתי ולמה התחושות הללו מופיעות? אני שומעת שאת רגילה להגיב בשני אופנים -למחוק את עצמך ולהתעלם (ולהשאר עם הפגיעה והאכזבה) או, לחלופין, לכעוס ולנתק מגע. נדמה לי שעם המטפלת את מתרגלת, בהרבה עקשנות ואומץ, דפוס חדש, שבו את לא מתעלמת וגם לא בורחת. אני בטוחה שלא קל להתרגל למקום הזה, אבל שיש לכך ערך גדול עבורך. בהצלחה, מלי.

היי, שאלתי פעם את ליאת לגבי איך להתמודד עם חפצי הורי המתים. שניהם נפטרו ונשארתי בבית לבד עם כל הזכרונות. אחרי 5 שנים עכשיו אני לא מצליחה לגעת בשום דבר. הכל במקומו. הבית שומם. אני שונאת להיות בו, אבל הוא גם מחבוא עבורי מפני כל האנשים שאין לי עכשיו כוח לראותם. ליאת אז, ייעצה לי לשתף אחים או אחיות או קרובים בסידור הדברים שלהם. הבעיה שאני לא יכולה לראות אף אחד נוגע בדברים שלהם. והם מרגישים את הכעס שלי והרגישות של הנושא אצלי. אבל כל הדברים מבחינה אחרת מלאים אבק, והרבה דברים אין לי שום שימוש בהם. ובטיפול אני לא מביאה את זה, פעם אחת כן דיברתי ע לזה אבל היא ייעצה לי כמו שליאת ייעצה, ואני באמת לא יכולה לראות מישהו נוגע בהם. אולי כך אני שומרת עליהם בחיים, ואם אני נפטרת מהדברים שלהם אני נותנת להם ללכת. ואני לא רוצה שילכו, כי גם כך אני בודדה.

שלום לך. מוות של קרובים הוא אחד הארועים הקשים והכואבים שיש. הקושי לוותר על החפצים מבטא את הקונפליקט העמוק והעצוב כ"כ שאת נמצאת בו. מצד אחד רצון להכחיש את מותם, להרגיש כאילו דבר לא השתנה, ומצד שני צורך להמשיך הלאה, לאפשר למציאות אחרת, חדשה וכואבת אך בלתי נמנעת, לחדור לחייך. אני חושבת שזהו קונפליקט שתצטרכי להבין, ולפתור, בדרך שאינה טכנית, ואני מציעה לך לברר אותו בטיפול. אני מניחה שהחפצים הם דרך סמלית, קונקרטית, לספר לעצמך ולאחרים על תהליך האבל המייסר שאת עוברת. אני מקווה שתוכלי לזכור שהזכרון והקיום האמיתי של הורייך אינו מבוטא בחפצים, אלא בזכרונות, מחשבות ורגשות שאת נושאת עימך, ולא יימחקו או יעלמו לעולם. נדמה לי שכשתוכלי לסמוך ולהשען על הקיום של הורייך בתוכך, ועל היכולת שלך להחזיק אותם בנפשך ובחייך הפנימיים, תצליחי לוותר על החפצים המוחשיים שמסמלים אותם. בהצלחה, מלי.

נמאס לי מהטיפול המילולי. כלומר רק לדבר ולדבר... בא לי לנסות משהו אחר, כי יש עוד הרבה דברים לטפל בהם. האם זה נכון אם אלך לבדוק טיפול באומנות כשאני עדיים בטיפול הדינמי? האם אני צריכה להודיע למטפלת שלי שאני עושה את זה? מותר? מקובל?

שלום שיר. את מעלה משאלה לטיפול מסוג אחר, שבו ניתן להיות לא רק דרך דיבור. אני תוהה היכן המשאלה הזו תופסת אותך במסע הטיפולי, ומה היא מבטאת. האם את מרגישה תקועה? מיואשת? עייפה? האם את מרגישה שהמילים מטשטשטות? מאבדות משמעות? לא מצליחות לגעת? כל אלה שאלות חשובות שהייתי מציעה לך לבדוק אותם בטיפול שלך. אולי היכולת לדבר את התחושות והמחסומים הללו תצליח להוות אבן דרך משמעותית בטיפול הנוכחי. שתפי את המטפלת שלך במחשבות על טיפול אחר. הרי הדבר רלבנטי ומשמעותי ביותר לתהליך הטיפולי שלך. אני תוהה מה המשמעות עבורך של להיות בשני מקומות כשאחד לא יודע מהאחר, ומה החוויה הזו מספרת על חייך ועל קשרים בחייך. בהצלחה, מלי.

שלום לכולם. מדהים בעיניי איך בבואי לרשום, להתחזק ולשתף אני נתקלת בהודעה שממחישה מקצת מהתחושות העוברות עליי בגין חופשה של המטפלת. אני בטיפול למעלה מחמש שנים, כל פעם שאני חושבת על פרק הזמן הזה זה נראה לי ארוך למדי, אבל אני לא יכולה להתנתק, אני פשוט חייבת לראות אותה. ברוב המקרים אני יוצאת מחוזקת.המטפלת שלי יוצאת כל אוגוסט לחופשה וכך יוצא שאני לא פוגשת אותה, הפעם למשך שלושה שבועות.לאמיתו של דבר היא הציעה לי שניפגש פעמיים בשבוע לפני שהיא נוסעת, אך הייתי טיפול 7 -8 שלה באותו יום וסרבתי. אז מה בעצם אני רוצה? ביום של הטיפול שיכולתי לבוא אליה נעשיתי כל כך עצבנית ומצוברחת ודי מתוסכלת מעצמי שסרבתי למרות שפונקציונלית לא היה לי כל כך זמן לפנות לפגישה.אני באישהוא מקום כועסת שהיא נוסעת, מבלה בחיק הבעל ואולי המשפחה ומשתגעת בנוסף לכול גם מקנאה בה שתמיד טוב ומושלם לה ( מה שאני לא יכולה לדעת במישרין, רק לפנטז...).אז מה נסחפתי קצת בתחושות ??? תודה מראש, יעל.

שלום יעל. החופשה של המטפלת שלך מותירה אותך עם תחושות קשות של כעס, דחייה וגם קנאה. את משוכנעת שלה קל ונעים ורק את סובלת. אולי בהמנעות שלך מהפגישה הנוספת איתה לפני החופש ניסית גם לגרום לה להרגיש מה שאת מרגישה - דחויה, כמי ש"אין כוח אליה", שלא צריך אותה... ולמרות הכל, נראה שעברתן פרידות ושרדתן, ויכולתן להפגש שוב ולהצליח להיות עם הכעס והכאב. נשמע שהקשר ביניכן חזק ומשמעותי, ושלמרות התחושות הקשות כלפיה, יש גם תחושות אחרות, ומקומות רבים בהם חשת אותה כנוכחת, דואגת, שומרת. אני מקווה שתוכלו לדבר על כך עם חזרתה מהחופש, ושבינתיים את מצליחה להיות בתוכך גם עם הכאב והקנאה, אך גם עם האהבה והחום שקיבלת לאורך הטיפול. להתראות, מלי.

ש--ק--ט!!!!!!!! די כבר לא יכולה עוד רוצה למותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

שלום. כ"כ מעט מילים, כ"כ הרבה כאב ויאוש. אני רוצה לחזק אותך מול המפגש עם הריקנות והעדר התקווה שעולים מהכתיבה שלך. אני מקווה שאת יכולה להזכר ברגעים אחרים, קולות אחרים בתוכך, תקוות, רצונות, הנאות. תשמרי על עצמך, תחזיקי מעמד מול התחושות הקשות ששוטפות אותך, ואולי לא מותירות כרגע מקום למשהו אחר, נוסף, רך ודואג יותר. בהצלחה, מלי.

ערב טוב, יש לי שאלה ואשמח אם תעזרי לי. עברתי בילדות התעללות חד פעמית, והשארתי הדבר כסוד אורך שנים, חייתי עם זה הרבה שנים בשקט וזרמתי עם החיים, אבל אני מאמינה שהדבר עיצב הרבה מחיי ומהאישיות שלי. החלטתי לפנות לטיפול בגלל בעיה אחרת, ואז הדבר עלה, ועם עידוד המטפלת דיברתי עליו קצת. אבל אחרי שנתיים ומשהו טיפול, עדיין אינני יכולה לכנס לפרטי פרטים, הדבר חזר לי בגדול, אני חושבת עליו המון לבד, אבל לא איתה. לא נעים, ולא קל לי לדבר על זה.אני בת 37 עכשיו, ולא הייתי בחיים במערכת יחסים, וזה נראה לי בגלל האירוע הזה, אבל אף פעם לא ייחסתי את זה אליו. אלא רק עכשיו כשהתחלתי להבין את גודל השפעתו. (אחרי שדיברתי עליו בטיפול, אני נזכרת בכל מגע, ריח, קול... הכל חוזר כאילו שהוא קורה עכשיו). ופתאום אני חושבת לעצמי עכשיו, שאחרי שנתיים של טיפול, הדבר עדיין כואב, שום דבר לא השתנה בתפיסתי לגבי העולם הזה, אז מה הטעם להמשיך ולדבר ולחפור בנושא אם אני לא אצליח בחיים לכנס למערכת יחסים. כנראה שלא הבנתי או שהדחקתי את גודל השפעתו והצלחתי להמשיך ולתפקד בחיים, אבל הוא מריע לי נורא עכשיו אבל אינני רואה שום פתרון דרך הטיפול. לא רואה את עצמי משתנה, ניסיתי המון אבל לא מצליחה להתמודד עם זה, לא עם המטפלת ולא לבד. אז מה הטעם בלהמשיך?

שלום לך. את מתארת טיפול שהתחיל ממקום אחד, ולאט לאט הפגיש אותך עם מקום כואב, אפל, מוסתר, בחייך. וכעת, מול הסוד הגדול שמתחיל לקבל מילים וצבעים וריחות, את חשה בלבול, תקיעות וייאוש. לפגוש מקום טראומתי משמעו לפגוש את הרגשות הללו, לאפשר להם לצוף ולהחוות אחרי ששנים כה רבות הם לא היו חלק ממך. המפגש עם התחושות הללו מספר שאת מחוברת יותר - למה שהיה ולעצמך, מרשה לעצמך להיות במגע עם חלקים שעד עתה היית עסוקה בלטשטש ולהסתיר, מעצמך ומאחרים. המקום הזה לא קל ולא מהיר, אך הכרחי. הקושי לדבר, הרצון לעזוב הכל, התחושה שכלום לא עוזר, כל אלה הם אבנים גדולות במסע הארוך לשיקום ולחיים מלאים. נשמע שהמטפלת שלך מתעקשת עליך, ואני מקווה שתצליחי להתעקש גם את על עצמך, לא לתת לאבנים הגדולות לקטוע את המסע הזה, שאת כ"כ צריכה. בהצלחה, מלי.

אבל האם אוכל באיזשהוא שלב בחיים לחיות חיים נורמלים, ולהיות במערכת יחסים אמיתי בלי לחזור למקום הזה. יכול להיות. אני לא רואה את זה ולכן לא רואה טעם להמשיך לדבר ע לזה?

שלום מלי שוב, אני מרגישה בודדת, (כי אני באמת בודדת, אין לי עם מי לדבר אפילו וגם לא מרשה לאחרים להרגיש בכאב שלי- מעדיפה להישאר עם זה לבד והיא הראשונה והיחידה שנתתי לה באמת להכיר כל הכאב הפנימי שלי. ואז פתאום היא נעלמת לי לזמן ארוך. ואני כן מרגישה מוזנחת, נטושה, והכי רע שאני מרגישה שאני "העבודה" שלה והיא צריכה לנוח ממני ומכל הבעיות שלי. זה ממש מעליב. אני באמצת לא יודעת איך אוכל לחזור למרות כל הגעגועים שבתוכי. משהו בתוכי רוצה להיות שם, אבל חלק אחר ממש כועס ורוצה לבעוט בה רחוק וזה החלק היותר חזק בינתיים. האם אני אעשה טעות אם לא אחזור, רק בכדי להראות לה עד כמה היא פגעה בי כשהיא עזבה אותי? תודה

מקווה שזה בסדר שאני מתפרצת לעץ. אני כמו ש. אבל בכל פעם שהמטפלת יוצאת לחופש, תמיד קורה נתק בינינו, אני מוציאה עליה כל הכעס. ומראה לה את זה בעוצמות שהיא לא מכירה, ואני מבטלת פגישות, ובורחת מפגישות... ולוקח לי המון זמן עד שאני חוזרת לשגרה של הטיפול. החופש שלה גורם לי המון עול וקשיים. והיא יושבת לה בשקט, ומחכה עד שאני ארגע. הפעם אני לא חוזרת.

שלום ליאת. נשמע שאת כועסת ומאוכזבת, מרגישה שאין יותר טעם להאבק על הקשר, שמתהומות האכזבה והעלבון לא תצליחי להתרומם. ובכל זאת, כתבת שחווית זאת לא פעם, ולמרות הכאב והקושי הצלחתן לחזור לשיגרה של טיפולים. ואולי תוכלי עכשיו, לצד הרגשות הקשים, לזכור גם מקומות אחרים, נעימים, מכילים ומשמעותיים בטיפול, המקומות שאת כ"כ כועסת שנלקחו ממך כעת, אך שיש אליהם דרך חזרה. ונדמה לי, שאם תצליח לשים את הרגשות, קשיים ככל שיהיו, במילים, ותתקשרי אותם מול המטפלת שלך, תוכלי לסמן לעצמך ניצחון קטן במאבק שלך להיות ולא לברוח, להיות בשליטה ולא לנקום. ובהמשך, אולי תוכלו גם לברר ביחד מדוע את בוחרת "לשבור את הכלים", אפילו כשאת משלמת על כך מחיר כבד, והאם, אולי, יש דרך אחרת, אפשרית ומפוייסת יותר, להתמודד עם הכאב והכעס שמציפים אותך מבפנים. בהצלחה, מלי.

שלום ש. אני שומעת כמה הפרידה קשה לך, ויותר מכך - כמה היא נחווית עבורך כדחייה וכנטישה, כנסיון לקחת חופש ממך. אני מניחה שלא פעם בעברך חשת עצמך כמעמיסה, כמי שקשה להיות איתה, כמי שצריכים "חופש ממנה", וכעת, מול המטפלת, את חשה זאת מתממש, חווה זאת ביתר עוצמה. אני מקווה שתוכלי לשתף את המטפלת שלך בתחושות וברגשות הקשים הללו, וביחד איתה למצוא דרך אחרת להבין ולתפוס את עצמך בתוך קשר, ואותה בקשר מולך. אני מבינה את הרצון לפגוע ולהעלם, לגרום לה להרגיש כמו שאת מרגישה, אבל נראה לי שדרך מילים תוכלי לבטא זאת טוב יותר, ובעיקר תוכלי להיות עם המטפלת בדיאלוג על התחושות שלך. לברוח ולהעלם אומר לנקום במטפלת, אבל גם להשאר (שוב) לבד, כועסת, מתקשה להרגע, מאבדת (ומקריבה) מקום כ"כ משמעותי עבורך. בהצלחה, מלי.

כל הזמן אתם כותבים על השגים טיפולים , אני יותר משנתיים בטיפול , אני לא מרגישה שום שינוי לטובה , אני הולכת לשם , וזה מאוד מעסיק אותי ומשפיע עלי , אבל אני ממש לא מצליחה לראות שום הישג טיפולי .. איך טיפול אמור לעזור לי ? אני מודעת לכול הבעיות שלי , אבל זה יכול לעזור לי לפתור אותך ?

שלום יובל. את מעלה שאלה שמעסיקה מטופלים (ומטפלים) רבים. לעיתים קשה לנסח את השגי הטיפול, קשה לשים את האצבע על מה עובד, ואיך, ועם זאת, אני שומעת ממך שאת כבר תקופה ממושכת בטיפול, ושהטיפול מעסיק אותך. נראה לי שדרך זה את מספרת על המשמעות והחשיבות של הטיפול עבורך, גם אם כרגע לא ברור לך מהו. בעיני את מעלה שאלה חשובה, שכדאי לבדוק אותה מול המטפלת שלך. אולי תוכלו לחשוב ביחד על תהליכים ושינויים שעברת לאורך התקופה, ולסמן ביחד מה עוד היית רוצה לשנות.אולי גם תוכלו להבין מה השאלות הללו משקפות (האם קשה לך לראות שינויים? האם קשה לך להאמין שאת יכולה להשתנות?). תובנה, מודעות, היא רק חלק משינוי, ולעיתים אפילו לא החלק הגדול. בעיני, קשר טיפולי מציב אותנו מול האתגר של להיות בקשר, ומחייה עבורנו תפיסות, מחשבות ורגשות כלפי קשרים. בדרך הזו ניתן ללמוד לאט לאט מה קורה לנו בתוך קשר, ולשנות דפוסים שהתאימו פעם, אך היום מפריעים או יוצרים קשיים. בהצלחה, מלי.