פורום פסיכולוגיה קלינית

מכיוון שמסתמן שמלי לא יכולה להיות כאן בימי חמישי, אולי כדאי לכתוב זאת בהודעה למעלה שהפורום לא פעיל בימי חמישי? תיאום ציפיות הוא מאוד חשוב. דנה

היא דוקא כן כאן בימי חמישי - מוקדם יותר בשעות הבוקר. אל תקלקלי לה, היא משתדלת להיות בסדר... אגב - האם מישהו שם לב לדמיון בין סגנון התשובות שלה ושל דרור?

שלום. אכן, כמו שציינת ושמת לב, אני כאן בימי חמישי בבוקר. ולענין הדמיון לדרור. בהחלט מעורר מחשבה... והאסוציאציה שלי למה שכתבת הייתה דווקא סביב תינוקות שרק נולדו. התגובות הראשונות הן הרבה פעמים "כמה הוא דומה ל...", אולי כי כשמישהו עוד זר ולא מוכר, יש לנו צורך להפוך אותו לפחות שונה ואחר, יותר ידוע וברור לנו. כנראה מבהיל או מבלבל מדי להשאר במקום של זרות, אחרות, אי ודאות. כנראה מתוך אותו הצורך, גם אני, כמוך, תוהה "למי אני דומה", ומקווה שאהיה דומה ושונה בדרכי... להתראות מלי.

שלום דנה. יחד איתכם, גם אני מתרגלת למקום החדש הזה, מנסה לבדוק את הדרך שהכי מתאים ונוח לי. אני מרגישה שאני עדיין בודקת, מרשה לעצמי עוד לא לדעת, ולכן גם לא ממהרת לקבע עובדות. כרגע אני מוצאת את הבקרים כשעות שנוח לי יותר לענות עליהם, ואני עונה בימי חמישי ושישי בבוקר-צהריים, ושוב עונה ביום שישי בערב, לפניות שמתקבלות עד סיום המשמרת. אני ערה לכך שכנראה את התרגלת למענה בערב, ולכן נדמה כאילו אינני כאן בימי חמישי, אך אני לגמרי כאן, קשובה ומחכה לפניותכם... ובפנייה שלך את מזיכרה לי שוב את החשיבות של הקביעות והודאות, וכמה קשה התחושה שמשהו נותר לא ברור, לא ניתן לניבוי. להתראות, מלי.

אף פעם לא היתי טיפוס די חברותי, יש לי מספר חברות שאני בקשר איתם ולא היתי זקוקה לאנשים סביבי כל הזמן (היתה לי פעם חברה די קרובה בילדות- והיא די אכזבה אותי)כנראה שאני פוחדת להתקרב לאנשים ובדרך כלל , אני בקשר עם אנשים במקום עבודה וכשאני עוזבת אני חותכת קשרים עכשיו עבדתי בעבודה כ 4 חודשים ופיתחתי קשר חברתי עם אנשים שם עם אחת מאמינה שאני אהיה בקשר ושאר אנשים הספיק לי להיות ביחסים חברותיים בעבודה עכשיו פוטרתי ואני מרגישה שעניין חברתי די חסר לי( מדוע) אני נשואה ובהריון

שלום לך. את מספרת על קשיים חברתיים ועל תחושת בידוד מגיל צעיר. כפי שכתבת, אכן נשמע שיש משהו מאיים ומסוכן עבורך בקשרים. סביב תחושה של סכנה וחשש הרבה פעמים קל לוותר על הצורך, להגיד ש"לא משנה, עדיף ככה". נשמע שאת מכירה את הקול הזה, הקול שרוצה ללמוד לחיות בלי חברים, בלי קירבה. ובכל זאת, את מוטרדת מכך ובאופן לא ישיר מספרת שהיית רוצה אחרת. יתכן שהזוגיות וההורות הקרבה מחדדים את הצורך הזה בתוכך, את הכמיהה לקשר עם מישהו שיוכל להיות שם בשבילך - פיזית ורגשית, ושאיתו תרגישי יותר שייכת, יותר מובנת, פחות לבד. אני תוהה האם את מבינה את מקור הקושי בקרבה כזו. יכולות להיות לכך סיבות שונות, שחשוב לברר לעומק כדי לעזור לך ליצור דפוס פנימי וחברתי חדש. חשוב שתבררי היכן ולמה למדת שקשר הוא מקום מסובך, מסוכן, מבהיל, שאולי עדיף להמנע ממנו. טיפול יכול להיות מקום מוצלח לבירור כזה, שכן תוכלי גם לברר שאלות אלו (ונוספות שוודאי יעלו), וגם להתנסות ביצירת קשר, שיספק לך חוויה אחרת, רגועה ונעימה, ויעזור לך לשנות את תפיסתך לגבי קשרים ולגבי עצמך בתוך קשר. הרבה בהצלחה, מלי.

איך מסבירים מהם אלו תחושות. איך מכניסים למילים את המשמעות של הנפש... איך אפשר להסביר כאב, אהבה, אושר, שמחה, תמהון, חוסר הבנה, תחושה, שנאה, עוצמה, רגש, - במילה.. איך אני אדע שמה שאני מרגישה עכשיו בפנים יעבור החוצה כמו שאני רוצה שיכירו בי..? שיראו אותי.. ? שיווחו את הכאב לב הזה יחד איתי.. שיראו את הרוחות שלוחשות לי.. וינשמו את החוסר אוויר הזה.. שיבינו את מי שאני.. שירצו אותי... שיקחו אותי.. שישאו אותי על כנפי השלווה, האור, ההילה.. שלא ארגיש עוד בודדה.. שלא אחשוב שאולי אני נכנסת לתוך עוד 'חדר' של חיים כי אני כל כך רוצה שקירות יעטפו אותי.. כי אני רוצה שיחזיקו אותי.. כי נמאס לי כבר להיות לבד.. אבל אני לא.. ועכשיו כן.. בתוך בלב.. הנפש.. העמקות שבישותי.. אני לא לבד.. אבל מרגיש כן.. אני איתי, עם עצמי, עימי.. אבל גם עם הדמעות שבי, גם עם החור הכואב הזה של הלב.. גם עם האור וגם עם החושך... תוציאו אותי.. תושיטו לי ידיים.. תחיכו אילי.. תרצו בי.. אני כבר לא רוצה להחליט, להוביל, רוצה להיות.. לחוות.. לנסות.. להתהוות.. לא רוצה להמשיך להעמיד את עצם הזנב.. רוצה להתנמס.. להיות מים.. לזרום... לנוע.. לרקוד.. לתת.. לקבל.. לעצור ולנשום אווייררררר.. אור..להרגיש את הרוח מלטפת את פני, לראות את הפרחים, לנשום אותם... ללטף אותם.. להנות מהשמש, לנוח, להניח את הראש, לתת לאלוהות וליקום ללטף לי את והשיער, לחיות את הרכות.. להיות הזרימה עצמה, להיות הבריאה... להיות נפש בריאה.. להיות באהבה.. להיות הרגיעה.. לא לדאוג, לא רוצה עצב (((((((((((((((אאהה..?))))))))))))))) לא רוצה ((((((((((מממהה?..)))))))))))) מה ...???? נותנת לבלבול עכשיו לזרום.. יחד עם החנק.. המחשבות שלא בדיוק ברורות.. הריק המלא הזה.. הכל כך מלא הזה.. רוצה לבכות.. וחונק.. אולי חצי בוכה.. דמעות יפות.. אמיתיות.. לא נשפכות.. תקועות אבל זורמות (גמני לא מבינה..) רוצה לחיות.. רוצה לכבול רוצה לחיות רוצה לכבול רוצה לחיות רוצה לכבול.. ר-ו-צ-ה ל-ח-י-ו-ת ! ! !........... ((((((((((((((((((((((באמת??????????מסכימה ב-א-מ-ת????????)))))))))))))))))))))) אני צריכה למתוח את כל הגוף.. להשתחרר.. להתמסר.. לדעת שהגוך שלי פה.. ומותר לי לחיות.. אני לא צריכה לסבול כדי לחיות.. אני לא צריכה לסבול כדי לאמר שאני בחיים.. אני רוצה להצליח להצחיק את הכבד שלי, להצליח ללטף את הכעס שבי, לגעת בתחושות שלי... די כבר.. הגוש הזה בגרון שלי.. זהו.. נגמרו לי המילים.. כי עכשיו כל מה שנשאר אלו התחושות.. אלו התחושות.. לכי תסבירי.. יבינו..? ומה בסוף יקרה..? חוזרת עכשיו להיות בתוך עצמי.. בתוך החלל הזה.. זה שאי אפשר להסביר.. תנסו להבין אותי.. תנסו להיות איתי... תנסו... מסכימים...?.. מנסה לא להתבייש לבקש.. מנסה לשם שינוי לאמר לעצמי את מה שאף פעם לא 'הורשתי'.. לבקש את מה שכל אדם צריך ורוצה בתוך החלל הזה של העצמי.. מנסה... אבל איפה האוויר...או שזה מה שאני אומרת לעצמי.. אבל די לדיבורים.. די למילים.. רוצה לחזור לתוך עצמי... לתחושות האלה שבי.... קונכיה שלי... מסכימים...???...

שלום נילי. את נוגעת בכתיבתך בכמיהה לקשר, ברצון שיראו, שיבינו, שידעו, שיהיו איתך. בצורך להרגיש שיש בעולם הזה מישהו שרואה אותך, רואה באמת. שיש מישהו שאוהב אותך, שמקשיב לך, שמתאמץ ומתעקש כדי להיות איתך, רגשית ואולי גם פיזית. אני שומעת דרך המילים שלך כמה אולי התאכזבת במקומות הללו בעבר, כמה התביישת בצרכים הללו, וכמה, אולי, התקשית למצוא מי שימלא אותם כשכ"כ היית צריכה. אני שמחה שהעזת לבטא אותם כאן, לתת להם הכרה בתוכך, ולאפשר לי ולאחרים להיות איתך במחשבות וברגשות, לראות אותך כמו שאת כ"כ רוצה ומבקשת. ואני גם שומעת את הקונפליקט בין הרצון שיראו לבין הפחד שיראו, הרצון שיגעו והחרדה מהמגע, היכולת לשים את תחושותיך במילים, מול הכאב על מגבלתן של המילים. האם הקונפליקטים הללו מוכרים לך? האם את מצליחה להבין את מקורם? בהצלחה במאבקך, מלי.

שלום יש לישאלה אולי תצחקי . בעלי בן 60 לפני 35 שנה היה גר במקום שמולו הייתה גרה בת 30 אז אם ילדים ובעל אבל מדי פעם שבעלה היה נוסע מחוץ לעיר היא הייתה מנסה בכל מיני תירוצים למשוך את בעלי לבית שלה, וכך שבעלי מספר שבחיים לא נכנס לבית שלה ואני מאמינה לו ,עכשיו האישה הזאת באה לבקר בארץ ולא יודעת איך יש לה טלפון שלנו והתקשרה רוצה לבקר עם קובצה וגם רוצה לבקר אותנו . "עכשיו היא גרה בא.ר.ב. רציתי לשאול האם להרשות לה לבוא לבקר או שלא ? רצתי להגיד באיזור בחוץ לארץ שהיא גרה עכשיו יש הרבה אנשים מאותה עיר שבעלי היה גר אפילו חברים יכול להיות משם יש לה מספר טלפון ,האמת לפני 30 שנה שהתחנתי היא באה לבקר הייתי אליה כל כך קרה שלא באה יותר לבקר.רציתי לדעת מה לעשות תודה על התשובה

שלום דנה. השאלה שלך נוגעת במקומות של אמון בתוך קשר מחד, ושל גבולות, מאידך. כמובן שזכותך להחליט את מי את רוצה ומוכנה לארח בביתך. במקומות שבהם נדמה לך שתחושי אי נוחות או חרדה, יש בהחלט מקום להציב גבולות. עם זאת, אני תוהה לגבי המשמעויות של מה שאת מספרת, ונשארת עם חשיבה יותר עמוקה על החוויה שלך, מעבר להיבט הטכני. נשמע שסיפור כ"כ ישן עדיין מלווה אותך ומעסיק אותך, ואני תוהה למה. נראה כי סביב נאמנות ובגידה, בזוגיות ואולי בכלל, את באי שקט פנימי. האם נכווית מכך בעבר? האם בזוגיות, בחברות או בקשרים משמעותיים בעברך הנושא הזה העסיק אותך? אולי דרך הדילמה הנוכחית שאת מעלה, תוכלי לבדוק עם עצמך את המשמעות של הנושא הזה בחייך. מלי.

היי מלי , מה שלומך .. השבוע עובר לי צולע :-(. .יום מחויך , יום עצבני .. קצוות מטורפים של תחושות ורגשות .. לא מאוזנים .. אני לא מאוזנת. כתבתי כאן השבוע לדרור על איזו הפוגה בטיפול שהייתי ביום שני .. מן קרבה מיטיבה שסוף סוף הצלחתי להרגיש מהמטפל, - דבר נדיר אצלי! והנה ההפוגה התפוגגה ..יחסית די מהר בתוכי .. ושוב זה מגיע ..היאוש הזה .. הכאב המטורף , ההתמודדויות הקשות .. רציתי לשתף את דוד אתמול .. כתבתי מחקתי .. כתבתי מחקתי ..לא מצאתי את עצמי מאיפה להתחיל . . העדפתי לשתוק את הכאב ... וליאת חסרה לי , דמות נשית שככ חסרה לי בחיים הככ הפוכים שלי ..כן למרות שזה רק דמות טיפולית דרך מחשב - אבל נקשרתי .. ליאת הייתה האיזון שלי כאן בסופי שבוע .. דרור באמצע השבוע וליאת בסוף השבוע .. ככה שנה וחצי האחרונות והנה אני כאן .. מחפשת את עצמי .. אולי גם מולך .. ואני שואלת את עצמי האם אצליח? לאיודעת. מלי, אתמול .. נפגשתי עם אמא שלי , הקשר ביננו לא מרהיב בחצי שנה האחרונה , הייתה לנו שיחה קשה. הקשר שלנו מעורער לחלוטין מאז שגיליתי המון על העבר שלי - על הילדות , חשבתי , שהגעתי לטיפול לפני שנתיים בגלל האונס האכזרי שעברתי ברחוב לפני 12 שנה.. שהנה זו הבעייה שלי בחיים שבה היום אני מטפלת .., וזה היה נשמע לי ממש "קל" - טיפול פסיכולוגי?! - וואו.. אם הייתי יודעת לפני מזה .. מי יודע אם היה לי את הכוחות להכנס לחפירות האלה בתוכי שהביאו ..לאט לאט בטיפולים.. זכרונות קשים על הילדות - ששכחתי - פגיעה מינית בבית מאבא . היחסים שלי עם ההורים נשברו ביום אחד , הצגה ענקית שחייתי בתוכה התפוגגה.. טוב חייתי בהצגה טוטאלית 12 שנה מאז האונס ..עם עצמי , היום אני מבינה שזה בעצם 20 שנה של חיים בשקר .. שלי עם עצמי , שלי עם הסביבה ..י.. היו בי המון מסיכות מתחלפות בכדי לשרוד ..עוד מהיותי ילדה קטנה. היום אחרי טיפול אינטנסיבי של פעמיים בשבוע .. המון משברים .. וכאב .. אני מרגישה ככ חשופה . כל ההגנות ששמתי עליי התפרקו. אני מרגישה שאני נמצאת המון במקום של התפרקות .. התחושות , הזכרונות .. שנזכרתי .. במה שחוויתי מגיל 6 עד 12 בבית.. זה ככ כואב. ואני חווה ככ הרבה כאב מול זה , הטיפול ככ עמוס אצלי - אין לי כמעט מנוחה!!!!! מעט מאוד מנוחה ..בין טיפול לטיפול..בין נשימה לנשימה .. בין מציאות לעבר .. בין כל החיים שלי. אז ..זה התחיל באונס שעברתי , המשיך עם התמודדות בגידול שמצאו לבעלי בשנתיים האחרונות בראש , גידול שפיר שלי מצאו בחודש וחצי האחרונים.... אני עדין בבדיקות .. ומציאות יומיומית עמוסה בגידול ילד קטן בן 5 בבית .. בכל ההתליך נפשי הזה שאני חווה . ואוף הכל ככ כבד עליי .. בגיל 31.. אני מרגישה שעברתי חיים שלמים .. שאני מותשת .. שאני מתפרקת. התחלתי עם זה שאתמול נפגשתי עם אמא. ניסיתי להפשיר מולה, התקרבתי אלייה לבדוק אם זה לא מסוכן לי רגשית ,התקרבתי עד ששכחתי לבדוק בתוכי דרכי מילוט פנויות - והנה נפגעתי. אני שואלת את עצמי מאתמול למה ?...האם אני מתגרה בה מיידי?.. אני כועסת על עצמי . איזו מטומטמת אני. באמת חשבתי שיכול לצאת מההבנה שלה משהו טוב? באמת האמנתי שהיום אחרי 20 שנה של שתיקה , יותר נכון השתקה .. הקרבה שלי אלייה אחרי הידיעה תהא אפשרית? חשבתי לעצמי .. שאם אתעלה על עצמי , אם אקח מרחק ביטחון כל החצי שנה האחרונה זה יהיה הרבה יותר קל. אבל מלי, להעיז מולה זה היה שוב להזכר שהכל באמת - אמיתי, זה להבין עד כמה מדויקת התחושה הכואבת שמרטיטה אותי מבפנים, אני ניסיתי לשאול אותה למה?... היא המשיכה לומר שלא קרה דבר. מה שהיה בחדרי בלילה ובכלל .. הגזמה אחת גדולה שמעורבבת בדימיון . די .. מלי .. זה ממש לא נכון!!!! הרי אני זוכרת , באמת!!!! היום התמונות כבר ברורות מידיי, אי אפשר להכחיש.אי אפשר. אני בוחנת את עצמי מול תהליך הסליחה שלי מולה, חשבתי לעצמי שאפסיק להתבייש בה אחרי הידיעה הנוראית,חשבתי שאפסיק לראות אותה כאחת ש.. "ידעה", רציתי בתוכי להסכים לראות אותה גם כאשה חלשה , אשה כואבת. והנה .. מלי (((((((((((א נ י לא מצליחה)))))))))))))) , ההשתקה הזו שלה , עדיין יש בכוחה להזיק לי ככ , עדיין יש בכוחה להכאיב לי ככ, מלי.. לו רק היא ..הייתה מוכנה להבין את הכאב והנזק שנעשה לי בגללם , לו רק היא.. היתה מוותרת על הגאווה שיש לה אלייו ולעצמה .. אז .. אולי .. אפילו מבלי שהיא תבקש את סליחתי , הייתי "רצה" לי אלייה מחדש.. מחבקת אותה , נותנת לה שוב את הנחמה והתמיכה כמו שהייתי ילדה קטנה . ואולי .. ה..לו רק הזה ... לו רק נתנה ..לו רק ביקשה..לו רק הייתה .. לו.. הגעגעוע הזה בתוכי למה שהיה צריך לקרות שם .. היה כבר מפסיק בתוכי , אולי אז לי היה הרבה יותר קל. ואולי , תהיות שעולות לי בעקבות כל המפגש איתה .. אולי גם המטפל לא מאמין לי ?.. לתחושות שלי ?.. לזכרונות ?.. אולי הכל בזבוז זמן אחד גדול?.. אולי הוא גם חושב שאני "הוזה" .. והכל בכלל לא נכון? איך אפשר להאמין ?.. אם הם לא מאמינים לי ?.. אם אני מפחדת מעצמי .. ועד שאני מצליחה להתקרב אלייו .. לפסיכולוג.. בעבודה פנימית ככ קשה .. אני מרגישה שוב נזרקת לפינה .. ההורים מצליחים לערער לי כל סוג של ביטחון מחדש שאני מנסה לבנות לעצמי , מנסה לבנות באחר .. לא יודעת . מלי.. אני לא יודעת. היום יש לי טיפול בערב. ואני רואה את עצמי כבר "באה" מראש ושותקת .. ואת יודעת למה .. כי אני מפחדת .. מפחדת שהצלחתי להתקרב אלייו בתקופה האחרונה .. והנה כבר אני מחפשת את דרכי המילוט להבריח את עצמי ממנו .. נפשית .. כדי לא להפגע יותר. וואו לא מאמינה על עצמי , איך אני יושבת ובאותנטיות כזו שופכת מולך את כל הלב , הלוואי והייתי מצליחה להתקרב במילים ככה אל המטפל ולהוריד מעצמי את כובד המשא הזה. סליחה על ההצפה מלי.. אני פשוט עייפה נפשית. מחפשת מזור לעייפות הנפשית בתוכי , מרגישה איך נפתחה בתוכי בטיפולים תיבת פנדורה .. שהוציאה המון יסורים , כאב , זעם ואשמה .. זה מרגיש שאי אפשר כבר להחזיר את הכל לבפנים מחדש.. הלוואי והיה אפשר. אני .. מפחדת שוב להתמודד. מפחדת .. מפחדת .. מפחדת .. בעיקר מעצמי !!!! תודה שאת מקשיבה לי , חיבוק מהלב , שרית נ.ב. שולחת חיבוק אוהב לליאת .. מי יודע .. אולי הוא עוד יגיע ..

שרית, התחשק לי לבא לפה ולמסור לך ד"ש ולחזק את ידיך בעשיה המבורכת שלך.. (לא יודעת אם את רואה זאת אבל זה בהחלט ברור וליאת (אוי ליאת..) כבר אמרה לך פעם שכדאי לך לשמור את כל מה שאת כותבת.. אה?) וכן לחזק את ידיך בקושי.. כי אני מבינה אותך ולא יודעת למה..אמא שלך בטח כל כך חסרת אונים לידך..את גיבורה. קשה להתמודד עם מציאות במיוחד כאשר מי שפגע בבת שלה - היה בקשר בין אישי כל כך חזק (לפחות מבחינה חוקית..) עם אמך.. אני איתך. ~נילי~

עם דמעות .. עם גרון חנוק .. אולי אשתף בהמשף.. אני שולחת לך למרות.. חיבוק תודה ממני .. שרית

שלום. כמה מרגש המכתב שלך, ונוגע, ויחד איתך ממש אפשר לכעוס, ולהתייאש, ואז לקוות. רכבת ההרים הזו שאת עוברת נשמעת עמוסה, קשה, מטלטלת. אני קוראת לך מכאן "להחזיק חזק", לזכור שיש יעד וסיבה לנסיעה הזו, ושלמרות העליות והירידות, והבחילות, והפחד מליפול, המסע שלך יצא לדרך, והוא חשוב מאין כמוהו.. דרך המפגש עם אימא, והאכזבה מאי היכולת שלה להאמין לך, לתקף את שעברת, את מספרת כמה החוויה הזו, הפגיעה המינית, מבלבלת וכואבת. יחד עם המטפל שלך את מנסה לספר את סיפור חייך, ובתוכו את סיפור הפגיעה המינית שלך, באופן שיתן פשר ומשמעות לזכרונות, לחוויות ולרגשות שלך. והנה, דווקא כשהרגשת שהצלחתם לרקום משהו משותף, להיות ביחד במקום הקשה והמכאיב הזה, המפגש עם אמא טורף את הקלפים. נדמה לי שאמא מחזירה לך קולות שכבר חשבת וקיווית שהם מאחורייך - קולות של הספק (היה או לא היה?), של האשמה העצמית והבושה, של הקושי לסמוך ולתת אמון באחרים שבחוויה שלך לא יעמדו לצידך. ואולי, יותר מכל, אמא מסמלת את הקול ש"מציע" למחוק, לשכוח, לטשטש. וזה קול שמוכר לך כ"כ, ורק בשנים האחרונות הצלחת להלחם בו. והנה הוא שוב צץ, מעלה בך את הדפוס של השתיקה והניתוק וחוסר האמון והלבד, כמו שאת מדמיינת את הפגישה הקרובה שתהיה לך בטיפול. אני מקווה שתוכלי לשתף את המטפל במה שעברת, ממש כפי ששיתפת כאן (ואולי תוכלי להביא לו את שכתבת כאן?) ושתוכלו להבין ביחד מה המקומות שאמא מצליחה לערער בתוכך, ואיך מצליחים לשמר בתוכך את הקולות האחרים, שאת עובדת עליהם כ"כ קשה. בהצלחה, מלי.

הי מלי המטפל שלי יוצא לחופש עוד שבועיים ( ולשבועיים ), ולמרות שאנחנו סוגרים החודש ארבע שנים של טיפול ואולי דווקא בגלל זה, זה לא קל. אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשבוע, אז גם כשאני מתקשה להתמודד עם הדברים שקורים בחוץ, יש לי כל יומיים מקום שאני יכולה למצוא שקט ושלווה..מקלט (כפי שהוא כינה את החדר )..כבר הרבה זמן לא היה חופש, זה נראה לי רחב ואני אוהבת יותר את הצפיפות והקרבה...בית ( גם כינוי שלו לחדר..(: )..עם חברות שלי אני כמעט לא מדברת על מה שאני מרגישה, כי מאז המשבר הבאמת רציני מלפני שנתיים, אני מרגישה שהן לא מסוגלות לעבור שוב מה שהיה לפני שנתיים כשהייתי במצב רע מאוד והן היו שם..אולי יותר מדי וקשה להן להיות שם שוב ככה..גם אני מבינה שעדיף שהן יהיו חברות ולא משפחה..אבל זה משאיר אותי עם אפס אנשים לדבר איתם על מה שאני באמת מרגישה, להמשיך להוציא את זה בקביעות, כי אני אוגרת כאב כל כך מהר...ואולי זה כמו אוגרים, כבר יש לי מאגרים רזרוויים...מה אני אעשה? אני כבר מתגעגעת אליו, וזה בסך הכל שבועיים,( שלום חנוך מסכים איתי ש14 יום זה נצח שנמשך שבועיים ) ): אוף אוף אוף אופיר

שלום אופיר. המכתב שלך מעביר את הפחד העצום שלך מפני הפרידה הקצרה (והלא כ"כ קצרה, תלוי במתבונן...) מהמטפל שלך. לפעמים, באמת, שבועיים הם נצח... ולמרות זאת, אני רוצה לעזור לך להיות עם הפרידה הזאת בעוד מקומות. הדבר הראשון שחשתי כשקראתי את שכתבת היה שמחה על שאת יכולה להתגעגע. געגועים פירושם, בעיני, יכולת להיות בקשר ורצון להיות בקשר, ולפעמים, כשעוברים קשיים ומצוקות, לפעמים מפסיקים לרצות קשר, להאמין בו, להצליח לגדול בתוכו. והנה את מצליחה. ואני משוכנעת שזה בטח לא היה פשוט, לך ולמטפל שלך, ושהושקעו הרבה מאמץ ועבודה משותפת, והנה את יכולה להתגעגע, וזה בעיני הישג חשוב וזכות גדולה. ועכשיו, כשאת תהיי ללא טיפול יומיים, לצד הגעגועים חשוב לי להגיד לךשאת לא לבד. שיש לך את עצמך, ואת הקול של המטפל בתוכך. את בטח כבר יודעת, לפחות על חלק מהדברים, מה הוא היה אומר לך, איך הוא היה מרגיע אותך, מה הוא היה עושה כדי להפוך את הכאב שלך ליותר נסבל. והקול הזה לא יוצא לחופש. נסי להשתמש בו, לדבר איתו, לברר באילו מקומות הוא כבר חלק ממך, ובאילו מקומות הוא עדיין "יוצא לחופש" עם עזיבתו של המטפל. ולבסוף, אני תוהה מה את מספרת דרך הפחד והדאגה מהפרידה, על חוויות שעברת בחיים. נשמע שהחוויה של ניתוק ולבד מוכרת ומאיימת, ושבמקומות הללו משהו בך נבהל, חש נטישה, קריעה, חושש שיתקשה להתמודד ולשרוד. האם אלו מקומות שמוכרים לך? האם את מבינה את התגובה שלך אליהם? נראה לי שחשוב לדבר על כך עם המטפל, ולהכיר את האזורים הללו טוב יותר. שיהיה בהצלחה, מלי.

שלום רציתי לשאול בנוגע למשהו מורכב שעובר עליי בחיים, אני אנסה להסביר למרות שזה מורכב ואני יודעת שאני זקוקה לטיפול קצת יותר פרטני.כרגע אין לי ממש משאבים כלכליים לכך וחבל לי מאוד... נתחיל עם זה שיש לי רקע של בעיות נפשיות במשפחה ועוד בעיות..אני לא ארחיב רק אומר שזה משהו שהתגלה באופן יותר ברור רק שגדלתי ונהייתי בוגרת להבין שבעצם לא העניקו לי תמיכה רגשית בחיים מגיל קטן למרות שמאוד היתי זקוקה לזה עקב מצבים מסוימים שליוו אותי כל החיים. עברתי עוד טראומה נוספת אחרי גיל 20 וזה עירר אותי ביותר..אני לא אפרט מה אבל משהו מאוד נוראי שלא הרבה היו מתמודדים איתו...אחרי כן הצלחתי להתגבר ולהמשיך לתפקד אך גיליתי שגם לחוזק שלי יש גבולות ואני לא מסוגלת להתמודד עם הרבה דברים בחיים.. אבל לשכחה ולהדחקה אני יודעת שיש מקום חשוב בחיים כדי להמשיך לשרוד ולכן איכשהו המשכתי הלאה..יש לציין שאני בנאדם שנורא זקוק לחיזוקים ואהבה ואני לא ממש מקבלת את זה משום מקום בן זוג קשה לי למצוא כי אני סגורה רגשית וקשה לי לדבר על דברים שעוברים עליי בחיים לכן כאשר הם רואים שאני לא נפתחת רגשית ולא מפתחת קירבה כזאת הם לא רוצים להמשיך.. אני מרגישה שאם אני אחשוף דברים אנשים יידחו אותי למרות שאני יודעת שזה מטומטם לחשוב ככה..אני מבינה גם שזה בעיה שלי לבטוח באנשים לכן אני מעדיפה להשאר במין ניתוק רגשי כזה ולא לדבר עם אנשים על דברים כואבים בחיי גם חברות אני לא משתפת אני ממש בורחת ומעדיפה להתחמק.. יש פרטים ממש שאני מתעלמת מהם סוג של הדחקה.. הקטע שאני מודעת לזה..אני לא יודעת באיזה דרך אני אמורה להתמודד עם זה פשוט נורא קשה לי ואני מעדיפה שיעזבו אותי בשקט ולא יציקו לי...אבל ברור לי שאני לא יכולה להמשיך ככה אני פשוט מעדיפה לברוח ושוב לא להתמודד ...אני מרגישה שהחוזק שלי נגמר כבר ואני משדרת חולשה לסביבה וחוסר כח בכלל ..אני לא רוצה להמשיך לבזבז את חיי בבריחה אבל לא מוצאת את הכוחות למצוא פתרון ודרך התמודדות..

שלום לך. מהמכתב שלך את מספרת על חיים רצופי התמודדויות, טראומות, שכאשר נדמה לך שאת מצליחה לנוח, למצוא את מקומך, צץ קושי אחר, חדש, שמותיר אותך שוב מיואשת, חסרת כוחות, מנסה להתגונן. כמו שתיארת כ"כ נכון, טראומות ומצוקות שלא זוכות למענה הולם (מה שאנחנו מכנים "הכלה") נצברות ולא ממהרות להמחק, מותירות פצע בנפש שלמרות הנסיון להתעלם ממנו, אינו מרפה. הניתוק הרגשי, שמתלווה אליו גם ניתוק חברתי, הנם תוצאה של המצוקה, אבל כמו מעגל קסמים, הם גם מחזקים אותה. דווקא את, שכ"כ צריכה לדבר, לשתף, להרגיש מובנת ונאהבת, דווקא את מתבודדת ומסתגרת. ועם זאת, שמעתי בפנייה שלך את הכמיהה לעזרה, לתקווה, לשינוי, והמקום הזה הוא מקום שממנו צומחים וגדלים, מקום שלמרות כל הקושי שעברת לא כבה אצלך (ובעיני מעורר התפעלות על כך). אני מקווה בשבילך שלמרות הקשיים, לא תכבי את החלק הזה שבך, ותוכלי לתת לו יותר ויותר מקום בחייך. אני מקווה שזה המקום שממנו תוכלי להבין שמגיע לך להרגע, לדבר, להיות אהובה ומשמעותית למישהו אחר, לעורר אהדה ואמפתיה... מגיע לך לחיות חיים שלמים, מלאים, שיש בהם גם שמחה וסיפוק. אני רוצה לעודד אותך לפנות לטיפול. אני חושבת שמאחורי הקושי הכלכלי שכתבת שעוצר אותך, מסתתר פחד גדול מלפגוש את עצמך ואת האחר בתוך קשר. הפחד הזה מובן ומוכר, אך הדרך היחידה למגר אותו היא לנסות להתמודד עם זה, לפגוש שוב ושוב את הפחד והכאב, ולאט לאט לגבש תפיסות אחרות, חדשות, על עצמך ועל העולם. ישנם טיפולים מוזלים או ללא תשלום בקופ"ח ובמסגרות ציבוריות, וישנם גם מטפלים שגובים מחירים מוזלים, שסביר להניח שתוכלי לעמוד בהם. האם תסכימי לטפל בעצמך? האם תוכלי לתת לעצמך הזדמנות חדשה? שיהיה בהצלחה, מלי.

לצערי התעוררתי הבוקר. למרות הכמיהה, הבקשות, התפילות לאלוהים שהפעם סוף סוף יקשיב לי, לבפנים שלי, לאמת הפנימית שלי. לאמת של הילדה. לאמת של המפלצת הזונה והשרמוטה. לאמת שלי כולי. הבכי תקוע בתוכי. לא מצליח לצאת החוצה, אבל גם לא נעלם בפנים. תקוע במקום הכי דפוק שיש. מקום כזה שהדמעות מציפות את העיניים. אבל רק עד שם. הן לא טורחות לזלוג על פני, על לחיי. לא מוכנות לתת לי להרגיש את החום המלטף שהן מעבירות בזמן שהן יורדות ללא מעצורים. אז כן דוד (ואני יודעת שאתה לא כאן היום, אבל אתמול אמרת לי דברים..) אני כלואה בתוך הגוף שלי שאני שונאת אותו נורא. ויותר מכך, כלואה בתוך נפש שאני מתעבת. ולא, אין לי דרכים אחרות להשתחרר מתוך הכלא הזה, מלבד הדרך הטובה והנכונה ביותר. זאת שתסיים את הכל. זאת שסוף סוף תתן לי להפסיק להרגיש את המפלצת הזאת שאני. הדרך שתתן לי חנינה מהעונש שקבלתי. אז נכון שהגיע, מגיע ויגיע לי עונש לעולם. ככה זה כשאת מפלצת. זונה. שרמוטה. מניפולטיבית. וכל זאת מלידה. נכון שמגיע לי עונש. אבל אני חושבת שאפילו למפלצת כמוני יש גבול , וגם היא מגיעה לקצה גבול היכולת שלה ולכן גם לה מגיע חנינה. ולא דוד, אני לא יכולה בכלל לחשוב על אפשרות של לקבל את עצמי, לסלוח, ולו במעט, לעצמי, 32 שנים זה כך, אין סיבה ואפשרות שזה ישתנה. ואם אתה רוצה את האמת כמות שהיא? אז אין לי אפילו תכונה אחת טובה, ואין אפילו דבר אחד שעשיתי בחיים שלי שאני מעריכה. וכל אלה ש"מכירים" לי תודה, פשוט נפלו בפח שאני טומנת כל כך טוב לכולם, הם לא יודעים שזאת לא אני באמת, אלא מסיכה שקרית ומגעילה שכביכול עשתה משהו חיובי, אבל למעשה מתחת לפני השטח עמדו דברים אחרים לגמרי. מאוד לא חיוביים או טובים. אז תשובה חיובית למה שהעלת? ממש אין. גם לא בתוך תוכי. מלי, אני לא יכולה יותר. לא יכולה לסבול אותי יותר. גם לא מסוגלת להתקשר למטפלת. אני יודעת שמותר לי להתקשר, אני יודעת שמותר לי להשאיר לה הודעות, אני יודעת שאם אתקשר היא תהיה שם איתי ובשבילי. אבל אני לא רוצה. לא מסוגלת. לא יכולה. הרצון להתרחק מכולם, ואולי בעיקר ממנה, גדול מידי עכשיו. הרצון והידיעה שעכשיו אני צריכה לבד. הכי טוב לבד. לא לתת לה להיכנס לבפנים. לא לתת לה מקום. לא לאפשר לה בכלל אפשרות לערער משהו בתוכי. בתוך המפלצת שאני. צריכה לתת למפלצת את המקום שלה לשלוט, לארגן, לסדר את כל מה שצריך. כי היא יודעת הכי טוב מה נכון וטוב ורצוי בשביל כל כולי. רוצה רק קצת שקט ממני, מהבלגן שבתוכי, מהזכרונות, מהפלשבקים, מכל מה שעולה וצף. קצת שקט, קצת מנוחה. מגיע לי שיגמר. מגיע לי לחדול. פשוט מגיע לי. אפילו לי. מגיע. והמפלצת יודעת את זה, ויודעת איך לפעול במצב כזה. ושוב, אני יודעת.. לא שאלתי כלום. סתם אותיות דפוקות שהצטרפו למילים דפוקות שהפכו למשפטים דפוקים וטפשיים. סליחה

שלום שיר. המכתב שלך גדוש בשנאה עצמית, באשמה, בבושה. כ"כ קיויתי למצוא בו שורה שתסמן, תרמוז, שאת יכולה גם להיות רכה עם עצמך, לוותר לעצמך, להיות קצת גם "אמא טובה" לעצמך, ולא מצאתי. צר לי שככה את מרגישה. עוד יותר כואב לי שאינך יכולה להיות (אפילו קצת) טובה וסלחנית כלפי עצמך. אני מבינה שעברת חוויות קשות, ומנחשת שהקול הזה, המרכך והמעודד, שכ"כ חסר בתוכך, לא הגיע מבחוץ, שלא היו אנשים קרובים שיכלו להשמיע לך אותו כשכ"כ הצטרכת. אני יודעת שלבנות ולבסס קול כזה זו משימה קשה, אך לא בלתי אפשרית. האם תוכלי לנסות זאת? האם תוכלי לנסות להיות (ולו לכמה רגעים) קול אמהי רך, מקבל, לא שיפוטי, עבור עצמך? האם תוכלי לסלוח לעצמך, ולאהוב חלקים בתוכך? האם תוכלי לפחות להסכים כי הקושי שלך לעשות זאת הוא לא בגלל שאת רעה ואשמה, אלא בגלל שכך את כרגע תופסת את עצמך? המון שאלות, שאני מקווה שמעבירות קצת מהרצון שלי להלחם במפלצת המשתלטת הזו שאת מדברת עליה. מקווה שקצת הצלחתי, ושהמפלצת נחה, מאפשרת גם לך לנוח... היי חזקה, מלי.

שברי זכוכית מתחת לציפורניי והקיסם רחב מדי מכדי לשלוף והדימום קל מדי מכדי לפנות למיון והכאב חזק מדי מכדי להתעלם חבל כרוך סביב גרוני והוא דק מדי בכדי ללחוץ והמספריים לא קהות דיין בכדי לחתוך והמחנק חזק מדי מכדי לנשום מים רבים גועשים סביבי והם חלשים מדי מכדי למשוך והרוח מעגלית מדי בכדי לסחוף והעומק רב מדי מכדי לצוף אהבה גדולה והיא מוקפת ידיים משולבות רבה, אך אינה מנת חלקי אהבה גדולה מספיק קרובה כדי לחוש רחוק אוף!!! נמאס לי להסתכל מעבר לכתף.. נמאס לי לפחד מהבוקר הבא שלא ארצה להתעורר אליו. נמאס לי לנסות עוד טיפול, עוד תרופה. כביכול הכל בסדר, מחר אני אקום ואמשיך בשגרת יומי כאילו כלום ואנסה להגיד לעצמי שיהיה טוב ואתמקד במטרה/מבחן הקרוב. אבל אני תוהה כמה עוד אפשר לסחוב עם החשש הזה כל פעם, עם הימים האלו הבלתי אפשריים בהם אני כאילו מתהפכת ב-180 מעלות. כל כך רוצה להיות נורמאלית. כל כך כל כך רוצה רק כמה שבועות של שקט. אבל אני אשמה, רואה אותם באים ולא בורחת. מתי אני ארצה לא לתת לדכאון לנצח?

שלום אדית. במילים חזקות ובניסוחים מדוייקים את מעבירה עוצמות של כאב וייאוש, אך לצידן מאבק בלתי פוסק, והתעקשות שלא להכנע. המאבק בדיכאון הוא לעיתים יומיומי, והכתיבה שלך מעבירה את הקונפליקט התמידי שבין לשקוע לבין לצוף (בתקווה שיום אחד גם תצליחי לשחות...). אני משערת שאת מחפשת, ואולי גם מבינה, חלק מהסיבות לדיכאון, ושומעת בעיקר את המלחמה שאת לא מפסיקה לנהל מול הסיבות האלה. מעודדת אותך לא לתת לדיכאון לנצח... מלי

העידוד הזה באמת מחזק אותי אין לי כבר עם מי לחלוק את התחושות האלו, כל הקרובים אליי חושבים שאלו היו סתם שנתיים רעות שנשארו מאחור. אבל עדיין יש את הימים האלו מדי פעם שמזכירים לי לעמוד על המשמר. בייחוד עכשיו, עם סוף הסמסטר וסיום כל ההתחייבויות שהיו לי השנה, יש לי יותר מדי זמן בבית לשקוע בזה.. בכל מקרה, החלטתי לקום מהמיטה ולהיפגש עם חברים למרות שלא מתחשק לי, ולהפוך את היום-יומיים האחרונים רק ליום יומיים לא משהו ולא לסימן מנבא שחורות על חזרה טוטאלית לדכאון השתכנעתי להמשיך להילחם תודה :)

מאד נוגעות מילותייך. ומתחת למעטה הדיכאון את מצטיירת כאדם עם עוצמה וחיוניות שמבקשים את עצמם לדעת. עבודה של חיים שלמים.לאורך השנים נוכחתי שאפשר ללמוד להוליך את תחושות הקושי והמועקה בנתיבים מייטיבים. לא קל אבל מאפשר לנשום. תמר

שלום לך, הטיפול שלי הולך לאט, עם הרבה קוי והתנגדות. המטפל שלי יצא לחופש ארוך, וממש טוב לי עכשיו. טוב לי שאני לא חופרת, לא כואב לי, לא בועטת... האם זה אומר שהגיע הזמן להפסיק, אם טוב לי בלי הטיפול והמטפל. (דווקא אליו אנ יכן מתגעגעת). אני בטיפול שנה וחצי. תודה

שלום שיר ככל שאפשר להכריע לפי המידע שסיפקת, נשמע לי שהטיפול שלך חי ובועט וחבל יהיה להפסיקו. נשמע לי טבעי לגמרי, עם זאת, שגם תהני מהחופש, מהמנוחה ומזמנים בהם אינך צריכה לעבור חוויה רגשית אינטינסיבית ולא פשוטה. חופשות מעוררות גם לעיתים מחשבה על הפסקת טיפול, מסיבות שונות, לא כולן פשוטות ועל פני השטח. הייתי מציע לך, בכל מקרה, לנסות ולשתף את המטפל, עם החזרה מהחופשה, בשאלות אלה ובתחושות שהתעוררו בך ולנסות להבין יחד את משמעותן. בהצלחה וחופש נעים דוד

שלום דוד, רציתי לשאול מנין יכול לנבוע הקושי שלי להיות נחמדה דווקא מול המטפלת שלי? מדוע קשה לי כ''כ לומר לה "שלום" צנוע או לשאול בשלומה בכניסתי? למה קשה לי כ''כ לסחוט מעצמי כמה טיפות של חיוך לעברה גם כאשר מצב רוחי אינו שפוף? למה קשה לי להודות בפניה שנעים וטוב לי במחיצתה? מדוע קשה לי כ''כ אפילו להרים את עיני ולהביט בה לפרק זמן העולה על רבע שנייה? למה אינני מסוגלת לומר לה בפשטות "תודה" על מחוות שהיא עושה למעני? כלפי אנשים אחרים קל לי הרבה יותר לנהוג בחביבות, בשעה שהם לא תרמו לי אפילו עשירית ממה שהיא עושה... איפה אני ה"אמיתית": איתה או בחוץ???

שלום ללא נחמדה האם את באמת לא נחמדה? לפי תיאורך אני מבין שאת פעמים רבות בחיים נחמדה ודווקא בתוך הטיפול יוצא משהו אחר. האם חלק אחד בהכרח חייב להיות אמיתי והשני לא? הייתי מנחש שבטיפול יוצאים החלקים שאינם יותר אמיתיים בהכרח, אלא אלה שהיה יותר צורך להסתיר, שפחות לגיטימי היה להרגיש ולבטא אותם. רגשות של כעס, עלבון או רעב להתייחסות וכעס על העדרותה, למשל. ובעוד שהסביבה החיצונית פחות מאפשרת את הביטוי של רגשות וכאלה, נשמע שהטיפול דווקא מספק סביבה שמאפשרת להוציא דברים חדשים החוצה. יופי. תמשיכי לבדוק איך זה קורה ומה, לפי תחושתך, מוביל דווקא להופעת הרגשות הללו בחדר. בהצלחה דוד

סתם סקרנות - מקריאת הודעותיך הבנתי שאת היא "את" ולא "אתה" ... האם את יוסף במלעיל או המלרע? האם יוסף הוא שם של בנות? אם כן - מה משמעותו? אם לא - מדוע בחרת בו?

סקרנית יקרה, יוסף אינו שמי האמיתי. הוא כינוי שבחרתי לי. בחרתי בו בגלל שהוא מבטא עבורי הרבה, בהרבה מובנים, שקצת קשה לי לפרט כאן אל מול פני האומה. אם לדייק אז יוסף במלעיל (ואני מקוה שאני לא מתבלבלת - דגש על ה - יו). ואם להתפלפל אז מה רע ביוסף לבנות. אחרי גיא, ואור, אחרי דניאל וניר, אחרי יובל וזיו אני לא רואה ממש הבדל בכך שבת תקרא יוסף. או דוד...

יוסף יקר/יקרה, לא חשוב... את צודקת בענין השם, אם בוחרים כינוי, אז לא משנה, אם השם שייך לבן, או בת, פרח או ציפור. שמך לכד את תשומת ליבי, מאחר ויש לי אח הקרוי בשם זה. כך קראנו לו, אפילו לא יוסי...(כשהדגש על ה-יו,) קצת נוסטלגיה נעימה...

ההודעה שלי מגיעה מאוחר, מאוחר מאד... אזכיר ש - יש שיר של נורית זרחי שנקרא "היא יוסף" מתוך ספר השירים: "אישה ילדה אישה". פרטים אפשר למצוא דרך חיפוש בגוגל.

שלום לסקרנית באמת, גם אני הייתי סקרן לגבי העניין ולא הזדמן לי לשאול... דוד

אין לי כח יותר. וזה לא עוד משפט סתמי לתיאור מצב כללי. אלא זהו המצב המציאותי לחלוטין. פיזית ונפשית. לא מצליחה להתמודד יותר. הכל סוגר עלי. קורים כל כך הרבה דברים בכל יום. שאני לא מסוגלת יותר להכיל. להתמודד. ובנוסף לדברים האלה, הכל קורה בתוכי. הכל צף. הכל עולה. השנאה העצמית הולכת וגוברת. היו פעמים בעבר שחשבתי שהגעתי לשיא השנאה כלפי עצמי. והנה הפתעתי אותי. הגעתי לשיאים חדשים. שברתי את השיאים של עצמי. המפלצת שוב עולה מתוכי, משתלטת ושולטת. עושה סדר בין הזונה, לשרמוטה, לשנואה, למגעילה, למניפולטיבית ולכל השאר שבתוכי. לכל אחד העונש המגיע לו. עושה עבודה טובה. טובה בקנה מידה שלה. אבל "אני" קורסת. הרצון והצורך למות הולך וגובר. המטרה הולכת ותופסת את מלוא המקום בתוכי. הכל למען מטרה אחת. רק הגוף בוגד. בוגד במפלצת. בוגד בי. הוא לא מסוגל יותר. הוא פשוט יוצר מצבי עלפון. איך הוא מעז לבגוד בנו ככה ולהיות כל כך חלש. להקשות על ביצוע המטרה. אז יש מטפלת. יש טיפול. יש אפשרות להשאיר לה הודעות על מה שמרגיש לי, קורה לי, חושב לי. אז מה? היא יודעת. יודעת שאני רוצה למות. היא יודעת. אז מה? כל יום כל היום מתפללת לאלוהים. שיקח אותי. שפעם אחת יקשיב לי. לרצון שלי. לבקשה שלי. פעם אחת. רק פעם אחת שיקשיב. שיעשה. שיקח. 32 שנים יותר מידי. 32 שנים של חיי מפלצת. זונה. שרמוטה. ועוד. 32 שנים של עונש תמידי. 32 שנים יותר מידי. מספיק. אפילו למפלצת מספיק. אפילו לה מגיע חנינה. אפילו לה. שקבלה את העונש הגדול ביותר. אתה יודע דוד מהו העונש הגדול ביותר שאפשר לתת למישהו? העונש הזה זה לחיות את עצמך כשאתה שונא אותך. כשאתה מתעב את עצמך. כשאתה בתוך תוכך. ואתה לא יכול להתרחק מעצמך. ואתה לא יכול ממש להתעלם מעצמך. ואתה לא יכול לברוח מעצמך. לאן שאתה לא הולך, אתה לוקח אותך איתך. מאסר עולם. מאסר שנאה לעולם. לחיות את עצמך 24 שעות ביממה. העונש הגדול ביותר שיכול להינתן למישהו. לשנוא ו"לחיות" את עצמו עד עולם עם השנאה הזאת. ואלוהים לא מקשיב. לא עוזר. לא ממלא משאלה אחת פשוטה. לא לוקח. אותי. שונאת אותי. את מה שאני. את מי שאני. שונאת. ואני יודעת. לא שאלתי כלום. סתם אותיות דפוקות שהצטרפו למילים דפוקות שהפכו למשפטים דפוקים וטפשיים. סליחה דוד

שלום שיר אני מבין היטב את ההרגשה כי נידונת לחיות חיים של כאב מתמשך ושנאה עצמית, לכודה בגוף שאת שונאת יותר מהכל. אבל מסתבר כי יש כאלו שאינם נענים לקריאת יצר ההשמדה העצמי שלך - כאלה שאת רואה בהם בוגדים, אבל נדמה שהם דווקא משרתים את טובתך. ואם את כבר לכודה בתוך הכלא, יש לך דרכים אחרות, טובות יותר, להשתחרר, מאשר זו שאת שואפת אליה. לקבל את עצמך, לסלוח לעצמך מעט, למצוא בעצמך לפחות תכונה אחת טובה, לפחות דבר אחד שעשית בחייך שאת מעריכה, דבר שאדם אחר מכיר לך תודה עליו. אלה דברים שחוקים, קלישאתיים אולי, אבל נדמה לי שבמצב בו את כלואה בתוך כל-כך הרבה תיעוב עצמי, אפילו הדברים האלה יכולים לספק אתגר למוצאם. את האמת - האם הם לא קיימים בפנים? והאם הקיום שלהם לא מערער, ולו במעט, את השלילה העצמית המוחלטת שלך? מקווה שתמצאי, אפשהו, תשובה חיובית לכך.. דוד

די את לא יכולה יותר . עשית טעויות בחיים כבר שילמת את המחיר את צריכה לשלם כל החיים? נכון שאת הבאת את זה על עצמך אז אין לך את הזכות לבכות ,או לבקש נחמה, לא מגיע לך, את אשמה בכל מה שאוכל אותך ושורף אותך מבפנים, רק את. רק אל תבכי אחר כך אם בסוף תתמוטטי זה הכל יהיה באשמתך, חן

שלום חן בולט מדבריך עד כמה, בדיאלוג הזה שאת מנהלת עם עצמך, את רוויה בהאשמות עצמיות וכעס המופנה פנימה. גם כאשר את מצליחה לסלוח לעצמך לרגע, חוזרות אותן אמירות קשות הבאות מבפנים. כך שאת סובלת פעמיים - פעם אחת בשל הדברים שעברת ופעם שניה בשל האשמה את נוטלת עליהם. את העבר לא ניתן לשנות, אבל את האשמה העצמית הייתי בהחלט מנסה לקחת לטיפול ולראות שם כיצד ניתן להפחית במקצת את עוצמתה הרעה. להתראות דוד

שלום רב, אמי נמצאת בנישואים שאינה מרוצה מהם , היא לא מעוניינת להתגרש ולכך יש לה אלפי סיבות- בירוקרטיה, ואנחנו (הילדים) ואבא, ועו"ד .... אני מאוד מתוסכלת מכך שהיא איננה חיה חיים נכונים ומרגישה אשמה שאני לא עוזרת לה מספיק. נפגשתי עם פסיכולוגית שמכירה אותה היטב והיא אמרה לי שאני פרנטל צילד ושאני לא יכולה לעזור לה ,שזה יפריע לי בחיי אם אני אתעסק איתה ובכלל אי אפשר לעזור למי שלא רוצה. אני לא מבינה את זה מבחינה פסיכולוגית , האם באמת מי שלא רוצה עזרה אי אפשר לעזור לו,גם אם הוא טועה? למה? יש מקרים טרגיים (תודה לאל לא דוגמא מחיי) של נשים מוכות שנשארות בבית אז מה אי אפשר לעזור להן אם הן לא רוצות? תודה רבה:)

שלום אכן, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעזור למי שאינו חפץ בכך, או שחפץ בכך אבל סיבות משמעותיות יותר מונעות ממנו להעזר. זהו נכון ברמה הטכנית - לא ניתן להוציא אישה מוכה, למשל, למעון לנשים מוכות או לקחת אותה בכוח לפקידת הסעד. וברמה הרגשית, לא ניתן לגרום לאדם לעבור תהליך רגשי של שינוי, אלא אם הוא מעוניין בכך. אני מניח כי ההגדרה שששמעת מהפסיכולוגית נשמעה לך אולי מעט תיאורטית ומנותקת מחווייתך, אבל ייתכן כי הכוונה מאחורי המילים הייתה באמת כי בשלב מסוים (כל עוד אין סיכון של פגיעה פיזית או סיכון דומה לכך) עלינו להניח ליקירינו לנהל את חייהם בעצמם, גם אם הדבר אומר כי הם יעשו טעויות ויפגעו מבחירותיהם. בסופו של דבר, כל אחד מנהל את חייו הוא וחשוב לא להזניח את החיים האלה. וכל אחד בוחר עבור עצמו מה הם החיים "הנכונים" בשבילו. כך שאם את מרגישה צורך לדבר עם אמך, לנסות לשכנע אותה לשנות דברים בחייה ולהעביר את נקודת מבטך, את יכולה לעשות זאת (כל עוד אינך פוגעת בה תוך כדי). אבל נסי לא להאשים את עצמך אם היא אינה מקבלת את עצותיך ואם היא בוחרת לנקוט בדרך אחרת בכל זאת. בהצלחה דוד

מה עושה מנהל פורום כשמטופל שלו מחליט לכתוב בפורום על הרגשה או מעשה בזמן אמת? המנהל יודע שאי העלאה של הודעה יכולה לפגוע בטיפול או שזה בכלל בקשר עם אדם מוכר, והוא גם לא מתקשר טלפונית או שולח מייל כי זה גבול שנקבע בטיפול. מה קורה מול המשתתפים האחרים שיכולים להבחין שמשהו פה אחר ביחס? זה לא מסכן את הכותב?

שלום י. שאלות מסובכות שאלת, אני יכול לענות בעיקר בשם עצמי ולא בשם מנהלים אחרים. ראשית, אני לא בטוח בכלל שניתן לזהות בוודאות את הכותב בפורום ולקשר אותו לטיפול. שנית, גם אם יש ידיעה והכרות וודאית, נראה לי שכל מנהל/מטפל מגיע להסכם משלו עם המטופל ביחס להודעות בפורום והתייחסות אליהם. במקרה בו אי-העלאה של הודעה תפגע בטיפול...זה נראה לי כבר נושא לדבר עליו בטיפול עצמו ופחות משהו שיש מה לעשות בנוגע אליו בזמן אמת בפורום. ולבסוף, נדמה לי, אולי אני טועה, שקשה מאוד להבחין ביחס שונה בפורום כלפי פונה זה או אחר, ועל-פי רוב כל מנהל יתייחס לשאלות המופנות אליו כשאלות בפורום - עם יחס שונה או מוטה מועט ככל האפשר. בגלל עקרון זה אני גם פחות מודאג מסכנה אפשרית לכותב בפורום מצד משתתפים אחרים - למעשה, אני מתקשה לדמיין סכנה שכזו. מקווה שעניתי על כל השאלות דוד

רציתי להגיד מאיפה באה השאלה שלי, ולמה לדעתי התעוררו בי חרדות ורגשות חזקים, ייתכן שיעזור. זה הולך קצת רחוק. יש שלב רגיל שבו בנות בגיל חמש מאוהבות באופן טבעי באבא שלהן. נניח שהמצב לא בריא, ויש אמא שמקנאה בילדה הקטנה בצורה חולנית, והילדה משלמת על כך מחיר כבד בהתעללות קשה שמסכנת את החיים שלה. בגלל זה הילדה וגם האבא שהוא גם חלש עם בעיות פוחדים ומסתירים כל גילוי של אהבה, ובנוכחות האמא נוצרת הצגה מזויפת של התנהגות רשמית ומרוחקת (כמו שנגיד בבגרות זה יכול להיות פילגש שפוגשת את החבר הנשוי שלה בנוכחות אשתו). מערכות היחסים בתוך המשפחה ואחר-כך בחיים נגררות למקומות מעוותים מאד. אני רגישה מאד להסוואות מהסוג הזה ולדיבור רשמי כוזב, ויש פה כאילו איזה דו שיח מורכב ומתמשך בפורום בין משתתפת למנהלים שדרכו אני רואה את הדיבור הזה בתוכי.

לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא חכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולהעוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכוחה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכוחה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכוולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד לא יכולה עוד א-מ-א שחררי אותי ב-ב-ק-ש-ה מאבדת אחיזה לא עומדת בזה יותר דייייי לא יכולה עוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום נקודה יש צעקות שלא נועדו להשאר בבטן. טוב שאת מביאה את קולך לפה וטוב מאוד יהיה גם אם תביאי את הצעקה הזאת, על כל תכניה ועוצמתה, לאנשים הקרובים אליך ולמקום מקצועי, שיכול להחזיק אותך ולהתמודד עמה בהדרגה. להתראות בינתיים דוד

אך הן גם לא מצליחות לצאת.מלחמת ההשרדות הזו הופכת לקשה מנשוא, לבלתי אפשרית ובעיקר חסרת טעם כשהסוף כתוב בדם ובאותיות קידוש לבנה. היא אומרת שהיא איתי-והיא איתי. אבל היא לא מבינה וכנראה לא תבין לעולם. ואילו היה בי האומץ והתעוזה לשחרר מולה את אותן צעקות ששורפות בנשמה, באותה עוצמה שהן מתקיימות בתוכי, גם היא תברח. ושוב אשאר לבד לבד לבד, ואני רק רוצה לנוח,למות בדרכי שלי בפעם אחת. ולא לאט לאט כשרף הכאב הוא כבר בילתי נסבל. אין לי כוחות יותר להחזיק עוד.אין.

היא בעצם אומרת לי כל הזמן תחליטי את, תובילי את, מסמנת גבולות אבל לא באופן חד משמעי. ואני אומרת : תחליטי את. סמני גבולות, תגידי לי מה עכשו אני חווה את זה כחוסר בטחון שלה אני חווה גמגום מקצועי אני חווה את עצמי "חזקה" עליה אני מהססת האם היא יכולה לעזור לי האם בכוחותיה וכן כל זה נאמר. ואין לי תשובה או תחושה אחרת, כי התשובות שאני מקבלת או שהולכות על קוים מקבילים או שחושפות שוב את אותן התחושות אני קשורה אליה ואנחנו הולכות ביחד כבר שנה וחצי, והיו רגעים מאוד משמעותיים בטיפול הזה. רוב התחושות שתארתי החלו, או קבלו משמעות עמוקה יותר, כשנחשף הצד האובדני. אני מרגישה שכבד עלי לפרט עוד אבל קורה פה משבר. חוסר אמון, כאוס ומה עושים.

שלום יוסף נדמה לי שמתיאורך עולה רמז לגבי המתרחש בטיפול כרגע. את מתארת מצב של כניסה לנושא חדש בטיפול, כאשר זהו נושא לא פשוט בכלל - אובדנות - המערב בוודאי תכנים לא קלים יחד עם תחושות של חרדה ובלבול ואובדן אמון. ייתכן מאוד שהתחושות שאת מתארת לא הופיעו לפתע, "יש מאין" ,אלא הן קשורות לנוכחותו של תוכן רגשי זה, תוכן המעלה שאלות לגבי עד כמה יהיה ניתן לשמוע אותו, להכיל אותו ועד כמה תהיה המטפלת, בהקשר זה, מספיק בטוחה בעצמה, בוגרת, סמכותית - בקיצור אדם מבוגר. זו התרחשות הגיונית בחדר, אבל עדיין הייתי מייעץ לך לבחון עם עצמך ובטיפול, האם התחושות האלה, של ספק לגבי יכולתו של ה"אחראי" בחדר להתמודד עם התכנים שאת מביאה, אינן מוכרות לך גם מהעבר. בכל מקרה, את צודקת שצריך לדבר על זה בחדר, אבל העיקר זה להצליח להשאר ביחד, למרות החרדה מול תחושת הכאוס, ערעור הגבולות וחילוף התפקידים לכאורה בחדר. נדמה לי שרק דרך המעבר ביחד של תקופה זו, יוכל הדיבור להעמיק באמת ולהיות משמעותי ובעל איכות טיפולית בשבילך. בהצלחה דוד

טוב, אין ברירה, צריך לשחרר עוד מידע. הדברים שנאמרים פה נאמרו כאמור. יותר מכל ציפיתי לשמוע בואי נעבור את זה ביחד, ובמקום זה שמעתי עמימות. ומה שנאמר די במפורש שהטיפול כשלעצמו כרגע לא מספיק. וסוג של ויתור. שאולי עדיף שלא נתראה (אני לקחתי פסק זמן בגלל האכזבות) שאולי הטיפול מלבה יותר במקום להכיל.

שלום היני סובלת מחרדה חברתית בת 21 ומעולם לא טיפלתי בנושא. שאלתי היא האם כדאי ללכת ישר לפסיכאטר או שיש פסיכולוגים שגם מתמצאים בנושא אני גרה באזור נהריה ולכן אין הרבה רופאים שמתמצאים בנושא... תודה ויום טוב

שלום סיון חרדה חברתית היא הפרעה המטילה מגבלה משמעותית על החיים ובמידה ואינה מטופלת היא נוטה להתחזק עם הזמן. עד כאן החדשות הרעות, שאת בוודאי מכירה בעצמך. החדשות הטובות הן שזו הפרעה שניתן לטפל בה במידה גבוהה של יעילות והסיכויים לשפר את המצוקה גבוהים בהחלט. באופן כללי, הטיפול בחרדה חברתית יעיל ביותר בשילוב של טיפול פסיכולוגי עם תרופתי, אך עדיף להעריך כל מקרה לגופו ולראות האם ניתן להסתפק רק באחד מהמרכיבים. פסיכולוגים לא מעטים מתמצאים בנושא זה, וניתן למצוא אותם גם באופן פרטי וגם בתחנות ציבוריות לבריאות הנפש או דרך קופות החולים. הייתי ממליץ לך, כבר בשיחת הטלפון, לברר האם קיים אצל איש המקצוע ידע ביחס לטיפול בחרדה חברתית ובמידה וכן להתחיל בפגישה-שתיים של הכרות והערכה. בהצלחה דוד

שלום רב אני צריך עזרה. אני מחפש פסיכולוג קליני מומלץ שעובד עם קופת חולים מכבי באיזור ת"א והסביבה. פניתי כבר למס' פסיכולוגים וכולם מלאים מה עושים

שלום נחשון אני מבין את מצוקתך. למרבה הצער, העצה היחידה שאני יכול לתת לך היא להמשיך להתקשר ולבדוק ולקוות למצוא לבסוף פסיכולוג מתאים ופנוי. אם אתה מעוניין בכך, אתה יכול גם לצרף כתובת מייל בפורום ובמידה ולחברי פורום אחרים יהיו המלצות רלוונטיות הם יוכלו לפנות אליך באופן ישיר. בהצלחה דוד

אני בת 27 בהריון בחודש חמישי, החברה שבה עבדתי עברה לחולון ופוטרתי(גם לנסוע לחולון בשבילי סיוט) עכשיו גם בנוסף עוד לפני לקחתי ימי חופש ואני באמת מרגישה מוזר- יומיים כאבה לי הראש זה לא שכל כך נהתנתי בעבודה שם -אבל לא יודעת נוצרה מן איזשהי שגרה מבחינה חברתית שכנראה די חסרה לי עם חברה אחת מהעבודה אני כן אשאר בקשר סתם לא יודעת כמעט כאב ראש עבר אבל אני די מרגישה מסוממת מצב די מוזר כזה

שלום לאלמונית נדמה לי שאת נמצאת בתקופה עמוסה ולא פשוטה בכלל. הריון הוא חוויה משמעותית וגם פיטורים מעבודה, להבדיל אלף הבדלות, בדרך כלל לא עובר בלי השפעה על מצב הרוח. כך שטוב שאת משתפת ואני לא רואה בכך "סתם" בכלל. ראשית, נדמה לי שטוב יהיה אם תמשיכי לעקוב אחר תחושותיך ובמידה והן נמשכות שווה לפנות לרופאה המטפלת בך בנושא ההריון ולוודא שתחושותיך אינן מהוות חלק מהשינויים הכרוכים בהריון עצמו. מעבר לכך, ייתכן כי התחושה שאת מתארת קשורה לשינויים שחלו בחייך, ולצער ולבדידות שאולי מלווים את עזיבת העבודה. נדמה לי שאת ניצבת לפני שינויים משמעותיים בחייך וייתכן שגם העומס ששינויים אלה מביאים, בד בבד עם תחושת אפשרית של ריקנות וזמן פנוי רב, המלווה בד"כ עזיבת עבודה, תורמים אף הם לכאב הראש ולתחושה המוזרה. ושאלה לא פסיכולוגית בכלל: מותר לפטר אישה בהריון? בכל מקרה, בהצלחה בהמשך ומקווה שהרגשתך תשתפר דוד

לא! כדאי לך להתייעץ באחד הפורומים בנושא: http://www.mamy.co.il/Forum/ShowForum.aspx?ForumID=21 http://community.walla.co.il/?w=/2197/2381/@f/index.forums2 בהצלחה.....

עבדתי פחות מחצי שנה- אז כן אפשר לפטר אותי אז זה לצערי כן חוקי

כשילד רוצח מבוגר או פוגע מתייחסים אליו במערכת המשפטית כבוגר ואת המבוגר רואים כקורבן לכל דבר. אותה מערכת משפטית או ערכים חברתיים פועלים כסומא ברגע שנוגע הדבר ליחסי מין שהינם מרצונה של ילדה. הרי לא ייתכן שילדה שמבחינה חוקית הינה ילדה - רק מבחינה חוקית, תפתה ותקיים יחסי מין עם מבוגרים בסביבתה. אם היית מכיר את אותה ילדה אולי היית לוקח כאפשרות שאכן הסובבים אותה היו קורבנות לפתיינותה, הידע הנרחב והמניפולציות המיניות איתן צויידה בלידתה הופכת באופן ניכר ומובן את סובביה לנטווים ברשתה. ישנם ארצות בהם ילדות בנות תשע מתחתנות עם מבוגרים ושם זה קביל ולא חולה, בארצנו ה"בריאה" אין זה מקובל מוסרית רגשית ומצפונית להבין שישנה ילדה שאכן היא המקרבנת ולא הקורבן. אני מרגישה שיש אנשים שראויים למות ואני אחת מהם, אין מקום שיבין או יקבל שאני המפלצת. ישנם ידברים שהמחילה אינה מגיעה לא מבפנים ולא מבחוץ. אין אדם בסביבתי שיבין.

<> שלום, כשקראתי את דברייך המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היא האם את באמת חושבת שרצחת את אותו קרוב משפחה, או שרצחת חלק בו? אני יכול לומר שאני כן שומע שמשהו בך נפגע באותו יום, גם אם את היית היוזמת, דבר שבוודאי לא משאיר אותך רק בצד של הפוגעת. אבל גם אם אני מנסה לבין מדוע חשוב לך כל כך לקחת את כל האשמה ולהותיר אותו חלק ונקי, עדיין אני תוהה מהיכן ילדה בת 12, ובתרבותנו בת 12 היא ילדה, על כל המשתמע מכך, כה בקיאה ברזי הפיתוי והמניפולציות המיניות. למה הכוונה מלידה, האם לדעתך אפשר להיוולד עם ידע מוקדם על פתיינות שכזו שאדם מבוגר לא יכול לעמוד מולה, גם כאשר הוא יודע שהוא עובר על החוק? גם אם לא מדברים על המוסר? אני שב וחוזר על דבריי מאתמול. אני מבין את האשמה העזה שאת חשה, שאת האחראית הבלעדית למה שקרה לך, ועדיין אני תוהה אם אין כאן צורך להגן מפני משהו קשה הרבה יותר, אם אין כאן הזדהות עם הפוגע בך? דרור.

מה שלומך? שיתוף של משמרת אחרונה שלך השבוע.. היום היה לי היום - יום רגוע .. כאילו ..מזה רגוע? .. היה טיפול ..שבזכותו ..:-) בזמן האחרון הטיפולים מאוד מוזרים .. אני בוכה המון ,(שנתיים כמעט ולא הזלתי דמעה , למרות כל מה שאני חווה .. מולו) כתבתי לך שאני יושבת על הרצפה ( מרגישה נוח יותר .. מהספה ) .. מעט מאוד מדברת.. אבל..מצליחה לבכות המון (מולו ).. זה מוזר לי .. זה שאני בכלל מצליחה להיות אותנטית .. ולבכות מולו .. זה המון בשבילי .. תמיד החזקתי את עצמי .. שיחקתי אותה חזקה .. פתאום אני חשופה. והוא.. הוא יושב שם רגוע .. שלו .. יציב .. לא מתפרק .. לא כועס .. מדבר בשקט ..הקול שלו ככ עדין ..וזה לא רגיל לי בכלל..!!!!! איך אפשר להיות עדינים איתי בכלל ?... אני בן אדם .. מעצבן. שכועס ובוכה .. ומרעיש ..ומתלונן .. ומעייף אחרים!!!!! אני רגילה כשאני בוכה .. אז אף אחד מהסביבה הקרובה לא מסוגל להכיל .. לא מסוגל להשאר איתי .. לא מסוגל לראות אותי חלשה .. עד לא מזמן .. ראיתי בפסיכולוג חוסר אכפתיות טוטאלית .... אחד ..קר כזה .. לא מתקרב מידיי .. לא מנסה להרגיע .. לא מנסה להושיט יד .. ופתאום ..זה הגיע .. דרור ..ההכרה הזו .. שזה בדיוק מה שאני צריכה .. שמישהו רק ישב מולי , שהנוכחות שלו תרגיש מיטיבה .. כזו שלא שופטת .. לא שואלת למה אני בוכה .. רק נותנת לי לבכות .. בלי הסברים, פרשנויות ... רק שם .. מישהו שרק שם בשבילי. וזה הרגיש ככ ביחד .. אתה מבין אותי בערך?.. כי זה נשמע מסובך .. איך ביחד ..?.. אם הוא שותק.. וכזה "רחוק".. לא יודעת.. זה הרגיש . הרגשתי אחרי הבכי .. שיחרור .. הקלה עצומההה .. הוא ניסה לשאול רק אם אני מוכנה לשתף מה גרם לדמעות .. בהתחלה לא רציתי .. לאט לאט הסברתי לו עד כמה זה היה חשוב לי .. שאני רק ירגיש שהוא שם.. בלי שהוא חודר לפרטיות שלי .. בלי שאלות בלי חיבוקים .. רק שם.. כנראה שאחרי שנתיים בטיפול.. רק עכשיו אני באמת מצליחה להתקרב אלייו אמיתי כזה .. ואתה יודע מה דרור .. יחד עם זאת שאני ככ רוצה ממנו את הקרבה המיטביה הזו .. אני גם ככ מפחדת .. עדיין לא "מתמסרת" בזרועות פתוחות לאמון .. עדיין בודקת. מביטה בו בכמה עיניים .. מהצד.. אבל גם מצליחה לאפשר לי ולו רק לכמה רגעים גם הרגשה שלי חיבור ..של איכפתיות , של אהבה נקייה ..של חיוך אמיתי. של שקט .. שקט שמאפשר לי לקבל כח. מדהים.. תודה שאתה (גם) ..פה. כמעט ופיספסתי אותך ..:-) לילטוב ורגוע, מחבקת אותך, מהלב... שרית

שרית שלום, אני שמח לשמוע שעבר עלייך יום שקט, צריך גם ימים כאלו, בעיקר בתקופה כזו. אני מבין מדברייך שאת מרגישה שאת מצליחה למצוא מקום מעט נוח יותר מול המטפל, הבנה מה את צריכה ממנו ויכולה לקבל, לצד חשד וחוסר אמון שעדיין קיימים. ובכל זאת יכולת לקבל ממנו משהו חשוב, לכאורה מובן מאליו, אך כלל לא כזה. זו הבנה חשובה ואני מקווה שהיא תישמר גם ברגעים קשים יותר, דרור

למות-ולא להרגיש עוד. למות-ולא לראות עוד. למות-ולא לשמוע עוד. למות-ולא לכאוב עוד. למות-ולא לפגוע עוד. למות-ולא להפגע עוד. למות-ולא להיות חלשה עוד. למות-ולא רוצה כוחות עוד. למות-ולא לנשום עוד. למות-ולא לרעוד עוד. למות-ולא לחשוב עוד על אף אחד. למות-כדי להמחק. למות-כדי להעלם להתנדף להתאייד. למות כי למות כי למות כי נמאס לי לחיות עוד. למות- כי חייבת שקט, לי ולסביבה. למות- כי צריך להחזיר את הנשמה. כי פג תוקף ועודף שימוש זה מסוכן צריך להשמיד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לא רוצה עוד אויר מזוהם, לא רוצה עוד את החיים המזויינים האלה, לא רוצה להבין,לא רוצה לתקן את מה שאי אפשר לא רוצה כלום יותר. לא לנסות להתאבד לא לאבד הכרה לא להפצע לא לדמם לא להשאר נכה. רוצה להפסיק לנשום- לא רוצה נשימה מלאכותית גם לא זמנית. למות למות למות. שרכבת תפזר כל חלק בי, שאוטו יעיף, בהסכין תהיה במקומה משהו דם לב, אבל עכשיו.

נקודה שלום, את מעבירה מצוקה קשה, רצון עז לא לחיות עוד, ייאוש הטומן בחובו הרגשה שלא ניתן לשנות גם את מה שאפשר להבין. אלו רגשות שקשה מאוד להרגיש אותן ולהכיל אותן בתוכך. אני מניח שהן הגורמות לרצון לא לנשום עוד, כי בכל נשימה יש גם כאב וייאוש. אבל האם באמת לא ניתן לשנות, האם לא ניתן להפחית מעוצמת הכאב והייאוש. אני בטוח שישנם רגעים, כמו עכשיו למשל שנראה שאי אפשר. אבל ייתכן שברגעים אחרים, רגעים בהם משהו בך מניח לך להרגיש מעט תקווה, להרגיש פחות נואשת ויותר מאפשרת לך ולאחרים לנסות. מה שאני מנסה לומר הוא שחשוב להיזכר ברגעים הללו גם ברגעים הקשים יותר. לא לראות אותם כמזוייפים, לא אמיתים או חולפים, אלא דווקא כסימן להתחלה של תהליך שעם הזמן יילך ויתעצם. ייתכן והדברים שלי לא מצליחים להישמע כרגע, נשמעים רחוקים. אבל הם כאן עד למועד בו הם יישמעו קצת קרובים יותר. דרור

שלום רב, גם לי יש דיעה מסוימת על מטפלים קליניים (דוגמת אלו שראיתי כאן) ועל היכולת המאוד מצומצמת שלהם לעזור, אך לא ארחיב אותה כאן. אני בתהליך פרידה מתמשך מאוד מפסיכולוגית שטיפלה בי כשש שנים. פרידה סופית זו מותנית בכך שאמצא טיפול חדש, כך שלמעלה משנה אני מחפשת מטפל חדש ואפילו שיטה שונה מזו הדינאמית, כי אני ממש לא מאמינה בה וחושבת שהיא מתאימה לווינה של המאה ה-19 (למרות כל הפוסט -פרוידיאניים, פסיכולוגית העצמי ומיני תרגימא אחרים). בגלל טראומות רבות שחוויתי בטיפול הקודם, ניתן לומר שהחיפוש העכשווי שלי הוא מדוקדק ובררני עד להפליא, מאחר ואני מנסה לצמצם את הפוטנציאל ההרסני שיכול להיות לטיפול כזה. כרגע נקלעתי לתחילת טיפול אצל שני מטפלים שונים בנוסף לתהליך הפרידה מהמטפל הנוכחי. אני לא יכולה להחליט איזה מהם הכי מתאים, כי כולם נראים לי בסדר, אך אני מפחדת לקחת את הסיכון ושהכישלון יחזור על עצמו שוב ואמצא את עצמי שוב לבד במערכה. האם אפשר לצאת ממצב כזה? אודה על תשובה עניינית ואינטליגנטית.

אינשם שלום, את מתארת מצב בו את נמצאת במקביל אצל שלושה מטפלים שונים (אגב לא ברור האם הם מודעים לכך או לא). את מתלבטת במי מהם לבחור אך את מרגישה שאת לא בטוחה שלא תעשי טעות. זהו אכן מצב לא פשוט והתעוררו בי מספר שאלות ומחשבות. ראשית נראה לי כי למרות הכל הפרידה מהמטפל והטיפול הנוכחי קשה לך מאוד, במידה מסויימת, אולי לא מודעת ייתכן ואת מנסה להכשיל אותה על ידי אי מציאת מטפל חדש. שנית חשבתי האם משהו בדינמיקה הפנימית שתיארתי למעלה מוכר לך, האם את מגיבה לחשש מפני האפשרות לטעות בדרך דומה, במעין הצבת אפשרויות שונות מהן את יכולה לבחור אך שלמעשה מקשות עלייך לבחור. לבסוף חשבתי שאין אפשרות להבטיח שלא תטעי, זוהי חוסר וודאות, אולי עמימות מסויימת שמאפיינת גם את הטיפול הדינמי ושאני משער שהייתה קשה לך, והיא אכן קשה זה נכון. אבל במידה וזהו קושי מוכר לך, ייתכן שהכרה בקושי, והשמתו במוקד הטיפול, דינמי או לא, יוכל להוות עבורך קצה חוט על מנת להחליט לאן את הולכת מכאן. דרור

אני מתחרפנת...?

נילי שלום, אני מבין מהשאלה שלך שעובר עלייך משהו קשה. שאת מרגישה שאת אולי מאבדת שליטה, שהכאב מציף אותך וגורם לך להרגיש שאין סדר במחשבות וברגשות שלך. אני יכול להניח עד כמה זה מפחיד. בוודאי כאשר את מרגישה לבד עם זה, לכן אני מזמין אותך, אם תרצי בכך לספר עוד על השאלה שלך. דרור

דרור, קודם כל תודה על תגובתך.זה שהוא עובר איתי את כל התהליך ומלווה אותי , זה מרגיש שאני פחות לבד , אבל תכל'ס זה לא עוזר כי אני עכשיו במצב מחורבן,ובכלל בימים האחרונים .אחרי כמה חודשים "שקטים" יחסית, פתאום בבום פצעים נפתחים הכל כואב ומדמם בבום הכל עולה ,פתאום קורה משהו שמזכיר וישר מעיף אותי אחורה לע-ב-ר,ואיך אני נתתי לו לעשות לי את זה?? אני אשמה ,בא לי להקיא .מרגישה שנכנסתי למנהרה חשוכה ומנסה לגשש מחפשת נקודת אור להיאחז בה ואין . והוא ..המטפל מנסה לעזור ,מנסה לתת לי יד לקום אבל אני לא מצליחה לתפוס את יד, אני מותשת רגשית ונפשית ופיזית אני על אופטלגין כל שלוש שעות כי כל הגוף כאבים שאלוהים ישמור אבל מה שהכי כואב לי זה הלב וללב אין תרופה שמשכחת בקלות,מנסה להפוך את כל התחושות הקשות האלה למילים , ,אבל ללא הואיל,הכל נשאר מבולבל ותקוע בפנים, גם בטיפול(להרגשתי) משהו נתקע כמו מקל בגלגלים ,אני זאת שתוקעת את עצמי,בגדול אני תוקעת את עצמי,כי אני לא יודעת איך מתמודדים , לא מצליחה לצאת מחושך ,(אולי כי לזה אני רגילה וזה מה שמוכר),גם כשנכנס אור קטן לא מצליחה לראות אותו, והמטפל.. למרות הכל שם בשבילי ,ואני יודעת שלא קל איתי.למרות שאני לא מציקה ,אני מטופלת ממש "טובה" ששומרת על גבולות ,גם כשאני הכי זקוקה לעזרתו ,גם אז אני מקפידה לא להתקשר,למרות שהוא מאפשר לי כשצריך וזה בסדר מצידו , אבל מצידי אין יותר טלפונים סמסים, מיילים,אין .לא קיים.מה שהיה היה . אני הפקתי את הלקחים.לא רוצה "לפגוע" בטיפול.וכשלא מקפידים על גבולות זה פוגע.( יודעת זאת מניסיון... ) דרור,תוד?ה שזה סוג של הישג עבורי וכל הכבוד לי :) לא? אוף פשוט אוף , בא לי לצרוח אבל אין לי קול,בא לי לבכות אבל אין לי דמעות, אין לי נפש,ואם יש לי אז היא מרוסקת לאלפי רסיסים, אני לא רוצה להציק לכם כאן,אתה יודע היטב ,דרור,מהיכרותך עימי מכאן, שאני לא מוותרת בקלות,שאני מתמודדת( מנסה לפחות),אבל אוף אין לי כבר כוח,[עכשיו הגיעו הדמעות ]מעניין כמה זמן יקח לי לבקש שתמחק את זה... [ שונאת את עצמי ככה.. ] אבל בינתיים SEND חן

חן שלום, אני מבין מדברייך היום ואתמול עד כמה קשה לך בתקופה האחרונה. עד כמה משהו עורר בך את הזכרון הקשה, הזכרון המלווה בתחושות אשמה קשות, ובכעס על עצמך על שלא מנעת, שנתת לו לעשות לך משהו שלא רצית בו. קשה להרגיש את התחושות הללו. קשה עוד יותר להצליח לאפשר לעצמך לא להישאר לבד איתם, אני מאוד יכול להבין את זה. לבטוח באחר, לתת בו אמון שאם תורידי מעט מההגנות שלך הוא לא ינצל זאת, לא יפגע בך כפי שנפגעת בעבר זה לא דבר של מה בכך. כך שנשמע לי שזהו המקום בו את נמצאת כרגע בטיפול. בניית האמון ההדרגתית בינך למטפל שלך. זה יכול לקחת זמן, אבל יש לכך חשיבות עצומה. בינתיים אני שומע את המאמצים שלך לשמור על הטיפול, על המטפל ועלייך. ואני חושב שגם זה חלק מהתהליך החשוב שאת מנסה לעבור כרגע, למרות הכאב הרב שהוא כולל בתוכו. דרור

מישיודע על פסיכולוג באזור רעננה והסביבה עדיף מישהו עם המלצות מעולה. תודה למי שיעזור יונתן ר.

יונתן שלום, אתה מוזמן לצרף מייל עדכני וחברי הפורום ישמחו לעזור לך כמיטב יכולתם בהמלצות על מטפלים מאיזור רעננה. דרור

אני מתביישת אפילו לכתוב את הדברים הבאים כאן. חוששת ללכלך אתכם בזוהמה ובביוב שבתוכי. מקווה שאני לא אכעיס מישהי שנפגעה בחייה שלא מבחירתה. נזכרתי בסוף השבוע הארור האחרון כיצד אותה ילדה זונה ארורה פיתתה קרוב משפחה לשכב איתה. הייתה בת 12 לערך ילדה שהולכת לחדר במלון ללבוש בגד ים כדי לקפוץ לבריכה אותו קרוב שליווה אותה לחדר שאל באופן מתוק וידידותי אם אפשר חיבוק אותה ילדה לבשה בגד ים כחול נשכבה על המיטה וביקשה יותר מזה. הילדה גרמה לו לעשות משהו שלא היה עושה לולא ביקשה. אני זוכרת את המבט המפתה בעינייה ואת הידענות הגדולה שלה כיצד לעשות ואיך. ישנה בחילה נוראית מהתנהגותה הייתי כותבת עוד אך חוששת שמישהו ירגיש לא נוח. הייתי חייבת לכתוב מעט אחרת אשתגע.

אהובה שלי קראתי את מה שכתבת אני מצטערת אבל כרגע כואב מכדי לכתוב לך משהו אין לי מילים. אכתוב לך בהמשך כשיכאב לי פחות בכיתי כשקראתי אותך בילבי ילדת הברזל

היא אולי זונה, אבל הוא בן זונה! ונגיד שהיא רצתה יותר? כבוגר הוא לא אמור להבין שזה יפגע בה? ולהתאפק?! מה נסגר עם כל הגברים האלה שלא מסוגלים להתאפק?! את לא יכולה לפגוע יותר במי שנפגע! האמיני לי היא ממילא מרגישה פגועה טמאה מלוכלכת והרשימה עוד ארוכה!

אלוהיםםםםםםםםםם כמה את מרגישה אשמה על משהו שלא באשמתך!!!!!!!!!!!!!איך החארות האלה רוצחים ילדים ועוד הילדים מרגישים אשמים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! העולם השתגע !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

<> שלום, דברייך אכן קשים. את מעבירה את הרגשת האשמה, הבושה הקשה שמקשה עלייך לנשום, שאין מפלט ממנה משום שאלו הם זכרונותייך. זכרונות של ילדה הלוקחת על עצמה את כל הידע ואת כל היוזמה וגורמת לאדם אחר, מבוגר ממנה בלא מעט לעשות משהו שאינו רוצה. אדם שהיתה בו רק תמימות. אני מרגיש שברגעים מסויימים זו התחושה שלך והראייה שלך את שקרה. וזו ראייה בלתי נסבלת. אבל אני תוהה כאן גם על הקושי לכעוס, הצורך לקחת את כל האחריות והאשמה על עצמך, מאז היית בת 12. הצורך לנקות את הפוגע מכל אחריות, כמעט להפוך אותו לקורבן במעין הזדהות איתו כרואה אותך מפתה, אחראית למה שקורה ולמה שהוא עשה לך. אני יכול לשער שישנה סיבה שאת עושה זאת, אולי בצורה לא מודעת, אבל אני חושב שזה גם פוגע בך מאוד, האשמה הזו. אני הייתי חושב שנכון יהיה אם תצליחי למצוא גם בחייך כיום מקומות בהם אינך אשמה, בהם אינם גורמת לעצמך להרגיש אשמה כך שבהדרגה תוכלי להצליח להסתכל גם על העבר וגם על ההווה מעיניים אחרות קצת. דרור.

היית רק בת שתים עשרה ואיפה היו ההורים כשהמנייאק עשה לך את זה?

רציתי לומר לך- שגם אם הילדה זוכרת שהיא פיתתה, גם אם היא נהנתה מהמגע עדיין- מדובר בה ת ע ל ל ו ת בואי נפנים זאת יחד למען הסר ספק אחת ולתמיד! ילדה היא ילדה מפאת גילה ואם יש מבוגר בסביבה שמנצל את זה- הרי זוהי התעללות לכל דבר גם אם הילדה זוכרת שהיא יזמה או נהנתה ו התנהגה באופן חריג לגילה עדיין על המבוגר האחריות לשים את את הגבול המבוגר אמור היה להגן על הילדה ולא לנצל את המצב לטובתו. מה היו מניעי הילדה: ילדה רוצה תשומת לב בסה"כ ואהבה. לא מין!! ונניח שרצתה מין- ייתכן שהיא קלטה שדר מאותו מבוגר פוגע שרק ככה היא תוכל להיות אהובה על- ידו ולזכות בתשומת ליבו. ילד יעשה הכל כדי להיות אהוב ורצוי. ילדה שמושגי האהבה שלה נפגעו ש"פיתתה" שחיפשה מין - רק כדי לזכות בתשומת לב ואהבה ואולי בטובות הנאה, מתנות וכל מה שנפש של ילדה בגיל זה חפצה בו כמה קל לפתות ילדה ולהביא אותה לשם. ממש לא חכמה גדולה..

לא יודעת בעקבות זה אני מרגישה מוזר. אי אפשר לתאר זאת במילים אבל אני אנסה- הרגשה של רעד מבפנים. כאילו ואני לא יכולה להחזיק את עצמי. חולשה?!? סחרחורת??! זה זה אבל לא בדיוק זה.. שונאת שהכוח שלי נלקח ממני פתאום ואין לי שליטה על זה. לא. זה לא רצון לבכות אפילו לא ניסיון. זה הגוף שלי שבוגד בי. שנותן לי הרגשת פרווה- סחרחורת אבל לא התעלפות חולשה ורעד אבל לא היזרקות כאילו יש כוח שבכל זאת מושך אותי להמשיך להרגיש את המכה בלי הלם ובלי משככי כאבים. איכס...

אני מעוניין להבין כמה דברים: איך ילדים שהתעללו בהם הופכים לאנשים שמאמינים עדיין במה שהאמינו כילדים? למה ילדים שהתעללו בהם נושאים בתוכם את אותו ילד עם כל הטראומות? למה ילדים שרצחו את נפשם ממשיכים לרצוח את נפשם גם בבגרות? איך ילד חי כמבוגר עם כאב כזה? מי דואג להם בבגרותם למה ? אולי מישהו מהפסיכולוגים יוכל לענות על המציאות הנוראית הזו? איך עוזרים להם? אני לא מבין!!!

שלום לך, אכן זוהי מציאות קשה ביותר הן כילד והן כמבוגר. אני לא בטוח שיש לי את כל התשובות לשאלות החשובות שאתה מעלה אבל אנסה לשתף בחלק מהמחשבות שלי. כילדים אנו חיים אמנם בעולם עשיר של משאלות ורצונות, אהבה צורך ותלות בדמויות המשמעותיות שמגדלות אותנו. העוצמה הזו אינה תמיד באה ביחד עם כוחות אגו מספיקים להתמודדות ולכן גם יש לא מעט חרדות בילדות. בהדרגה כוחות האגו מתפתחים ומצליחים להשיג את עוצמת הרגשות והמשאלות ונותנים יכולות להתמודד עם המפגש שבין העולם החיצוני לפנימי. אך כאשר אירוע כמו תקיפה מינית, בעיקר מצד בן מפחה קורה, הוא קוטע את הרצף הזה. לא מאפשר לו את התהליך הרגיל. במידה רבה הוא דורש מהילד או הילדה להתמודד עם משהו שהוא בלתי אפשרי עבורו להתמודדות. לשם כך מגייס הילד דרכי התמודדות שונות. ביניהן פיצול בין האדם האהוב ושבו הוא גם תלוי לאדם שפגע בו. שבחלק מהמקרים זהו אותו אדם. כל מגע בין שתי העולמות הללו מאיים מאוד ולכן יש לשמור אותם נפרדים. זה דורש מאמצים רבים כמובן. ובעיקר דורש להמשיך ולהרגיש שם, שהרי לא יכול להיות שהאדם האהוב יפגע אלא אם כן זה "מגיע לי", אני גרמתי לכך. אותה אשמה, ממשיכה להישמר גם בבגרות. היכולת לעזור היא בדיוק בנקודה זו, על ידי היכולת להפחית בהדרגה ובזהירות את ההזדהות עם התוקף, היכולת להקטין את הפיצול בין העולם הפנימי לחיצוני ולאפשר את אותו מפגש הכרחי שנקטע בעבר. ובעיקר היכולת להצליח להפנים אמון שוב. זה לא קל אבל זה אפשרי. דרור

מה שלומכם:-) באתי להגיד שלום לכולם ונשיקות לשרית ל <> ולדרור טוב לכולם:-) שרית מה איתך יקירתי? <> לא ענתה לי עד עצם היום הזה רק אלייך היא מתייחסת:-( בילבי ילדת הברזל

שלום בילבי, ערב טוב גם לך. אני מבין מהודעותייך בשבועות האחרונים שמטריד אותך שמשתתפת זו או אחרת אינה עונה לפניותייך. אני יכול להבין מדוע זה מטריד, אך אני חושב גם שאולי אין אלא להשלים עם כך שמסיבה זו או אחרת היא אינה עונה. לאו דווקא משום שמעדיפה מישהי אחרת על פנייך. אבל מחשבה זו כן מעוררת בי שאלה האם זה מוכר לך הצורך החזק להרגיש אהובה, שלא כועסים עלייך שלא מעדיפים אחרים על פנייך. ייתכן שהלכתי רחוק מדי, אבל ייתכן גם ולא ושווה לחשוב על הדברים הללו. דרור

דרור אהוב באמת הלכת רחוק:-) וכן שווה לחשוב על הדברים האלו יש חשיבות למקום הזה בשבילי ומישהי ספציפית שנגעה לי מאוד אינה מתייחסת וזה לא מובן לי:-) אני עדיין מנסה לפתות אותה לדבר איתי לפעמים :-) אולי בסוף היא תשבר ותגיע:-) ולגבי הצורך להרגיש אהובה בטח שאני רוצה להרגיש אהובה אבל גם אוהבת:-) יש בפורום קשרים שנוצרו ולהגיד שלא שווה לחשוב על זה גורם לי לחשוב מה מביא אותך הנה? בילבי ילדת הברזל

שלום אני בן 26 והכל בסדר איתי (באמת) רק שבחודשים האחרונים לעיתים תכופות (פעם/פעמיים ביום, או פעם בכמה ימים) אני שומע צליל (לא אמיתי) מוזר שנשמע כמו סיכה שנופלת על הריצפה. האם עישון מריחואנה קשור לזה?

א שלום, קצת קשה לקבוע בבירור מהו מקור הצליל שאתה שומע. האם מדובר במשהו אורגני, או כפי שאתה חושד הלוצינציה על בסיס של שימוש בחומרים. למריחואנה יכולה בהחלט להיות השפעה הלוצינטורית, כלומר לחוש משהו שאינו שם. כמו לשמוע סיכה נופלת למרות שסיכה כזו לא קיימת. אך כפי שאמרתי ייתכן שגם קיימת שפגיעה אורגנית, למשל באוזן הגורמת לכך. אני חייב לומר שלמרות שאני סבור שפגיעה אורגנית אינה הסיבה עדיין חשוב לשלוש אפשרות זו על ידי פנייה לנוירולוג. אם זה יישלל הרי שבהחלט ייתכן שהמריחואנה היא שגורמת לך לתופעה זו ואז עולה השאלה האם היית רוצה לטפל בכך. דרור

רציתי לשאול אני שמה לב לפעמים לכך שהפסיכולוגית פתאום משלבת ידיים או משחקת בשיער או מגרדת בפנים שום דבר מבחינת הקול המילולי לא משתנה, אבל תנועות הגוף כן משתנות, ואז נזכרתי שהיא שאלה אותי פעם כשגירדתי ביד למה עשיתי את זה,ואין לי מושג למה אמרתי לה שאני ממש לא יודעת, אז בטוח יש לזה משמעות, אני לא יודעת אותה, אולי תוכל לעזור לי בנושא מה זה אומר זה משהו בתת מודע?

שלום לך, לאנשים יש תנועות המאפיינות אותם באופן כללי. בתוך תנועות אלו ישנן תנועות המשמשות במצבים מסויימים לעיתים מצבים רגשיים. יש תנועות המשמשות להרגעה, יש תנועות המשמשות לשדר משהו לא מודע ועוד. אבל כפי שאמר פרויד לפני לעיתים סיגר הוא רק סיגר. ולעיתים גירוד באף הוא רק גירוד באף. אני מסכים איתך שיש בטיפול מקום לבדוק האם יש משהו ברמזים לא מילוליים גם כן, אבל אני שומע אצלך מוטרדות בנוגע למטפלת שלך, אילו רמזים היא מעבירה, מה היא באמת חושבת עלייך שמתגלה דרך התנועות ולא דרך המילים ועוד. נראה לי שיש טעם שתדברו על המחשבות הללו שלך ביניכן. דרור

היית חסר לי כאן השבוע , וליאת .. ליאת ככ חסרה לי ..עדין ..אוףף דרור .. מי היה מאמין שאני אכתוב דברים כאלה .. אבל המילים המדויקות של ליאת אליי .. כאלה שמכוונות בול לפצע הפתוח ומרגיעות אותו ככ חסרות . גם אתה היית חסר..:-( ושוב..אני .. אני .. עדיין .. במצב :-(.. היום זה שבר אותי .. מה ?.. פלאשבק מטורף אחרי ביקור בקניון.. פלאשבק כזה שהשתלט .. עליי .. אחרי שבפתח הקניון עמד לו שומר צעיר שהסתכל וחייך .. "הראי לי " .. הוא אמר .. "פתחי יותר ".. והחיוך שלו פתאום הזכיר .. המילים , החיוך.. שוב וריח הסיגריות ..שלו הוא דחף את שתי ידייו אל ה "נרתיק " שלי חיטט לראות אם יש "פצצה" .. כן .. יש לי פצצה רציתי לצרוח עליו .. הייתי צריכה להגיד לו שיזהר ממני לא ?... יש לי פצצה שמהלכת בבטן.. ו.. ה"נרתיק" שלי מלאאאאא בחומרי נפץ.. רציתי לצרוח עלייו .. אבל שום קול לא יצא, רציתי להגיד לו " שלא יאבד את אצבעותייו כשהוא משלח אותן לגשש בין חפציי , חפציי שלי!!!!! .." וזה מרגיש דרור .. איך בקעה לה "קליפת הביצה שלי" , קצת לפני הזמן .. איך פתאום יש ככ הרבה רעש מסביבי .. המון תנועה .. מרוץ שלם אחרי "גרגירי" ההשרדות ההכרחיים .... אחרי התחרות הזו .. של מי זה שיצליח להיות קרוב יותר ל"אמא"... וזו מלחמה .. ממש מלחמה של קיום .. הפלומה הזו של האפרוח שבקע עכשיו עוד רטובה לה מנוזלי הביצה שהזינו אותה .. אני שוב .. ((((((((((ככ חשופה)))))))))))). הפלומה מצליחה להדביק אלייה כל חיכוך ומגע, כל ביקורת אפשרית .. ואי קבלה. ואין לי כח להגן על עצמי. אין לי כח . אין לי כח להדוף מעליי את כל הדברים הנדבקים. אין לי כח. הכל נדבק.ואיכססססס הכל מעיק. זה מכביד על הלב הסדוק שלי . זה מרגיש עד כמה אין לי כח ליישר את הרגליים השבריריות ולברוח מהקליפה שנשברה .. זה מזכיר עד כמה אין לי אפשרות להניע בכנפים הערומות של הנוצה כדי להגביה עוד קצת.. ולעוף.. רוצה ככ לצאת מן הלהקה הדורסנית הזו שמרגישה סביבי, ואולי .. דרור אולי .. אולי עליי ללמוד את שפת "הקירקור" המיוחדת הזו כדי שזו תהא חלק מן המשחק המשונה בו אני נמצאת?! משחק שככ זר לי ..פתאום ?.. דיי.. דרור .. מה נסגר איתי?..תראה איזה דברים אני כותבת .. השתגעתי ?.. אני כבר לא יודעת . אני מצטערת . אבל, זה שוב כואב. הזכרון שעלה , ריח הסיגריות, אוףףףףףףףףף.. חייבת להעיף אותם ממני , חייבת להניח כאן את הראש .. כי אני מצליחה .. אני מצליחה לראות כרגע דברים חיובים .. הכל נצבע בשחור .. השמיים בחוץ מקבלים להם צבע אדום, העצים חרוכים עד ליסוד, הדשא כולו בצבע צהוב מבחיל . ויש המון עורבים בחוץ, שצורחים .. מנקרים כל דבר שבא קרוב לסביבתם, הם מנקרים את עינייהם של כל החיות .. אךךךךךךך זה נורא...אבל ככה זה מרגיש !!!! האויר בחוצ מצחין .. אין איך לנשום, אין לי איך לנשום!!! אני רואה אנשים .. מלא מלא פרצופים של אנשים כאלה ..כעורי פנים, כעורי הבעה, פניהם בצבע אפור מחוויר .. פניהם ..נואשות, יש בהם ..בורות אינסופית וחלולה שנשקפת אליי ככ חזק דרך עייניהם .., ואני שואלת את עצמי דרור .. היכן?.. היכן אני ?.. איפה אני בכלל ?.. אני מנסה לשאול אנשים פה.. איפה אני .. כולם מתעלמים .. אף אחד לא מתייחס , "שוב.. המשוגעת הזו " ...הם אומרים בשקט.. אני מביטה למעלה .. מחפשת את זה שאמור להיות אחראי על העניינים .. כדי לקבל תשובות .. כדי להבין מתי ארעה השואה הנוראית הזו ...שוב בתוכי .. .. והוא אומר לי .. כן ..ההוא שם למעלה ..בשקט .. "היי.. מה את לא יודעת?.." זה ..כדור הארץ אלייו את שייכת .. פה את נמצאת וחיה .. והזמן ?... עוד כמה זמן אני שואלת אותו ?.. עוד כמה זמן?.. והוא עונה .. כנראה שעוד ימשיך .. בקרוב. מצטערת דרור , התחושות ככ קשות, ההצפות שלי כאן נראות הזויות .. אבל הכל מרגיש ככ אמיתי בבפנים. מצטערת. חיבוק ממני אלייך למרות. שרית,

אוי יקרה כמה כואב להיות פה היום:-( אני שולחת לך חיבוק מחזק פה לצידך.... בילבי ילדת הברזל

החיבוק הגיע.. וכנראה גם השפיע ..:-) יום רגוע עבר עליי. אוהבת שרית

שרית שלום, נשמע שערבת חוויה לא פשוטה בכלל במפגש הלכאורה סתמי הזה, אך כל כך לא סתמי. מפגש שהמילים שנאמרו בו, הרמזים החיצוניים שהרגשת שגרמו לך להרגיש שוב כאילו את שם באותו רגע, כאילו שוב את חסרת אונים והגבולות שלך נפרצים. את מתארת את הכעס הנדמה לך כפצצה מתקתקת. אבל אני שומע אותך גם מנסה להרגיש אחרת, מרגישה שבמובנים רבים את נולדת עכשיו, מרגישה בשל כך אמנם מאוד פגיעה ורגישה, אך גם מאוד מעיזה לרצות דברים, לרצות קרבה, קרבה אחרת קרבה חמה. אני יודע שזה לא קל, את מעבירה את התחושה הזו כל כך חזק, ובכל זאת אני חושב שלמרות הכל את מתארת גם תהליך חשוב שאת עוברת. תהליך שיעזור לך להרגיש אחרת עם עצמך ועם העולם. דרור

שלום רב. האם קיים טיפול בהיפנוזה לחרדות דרך קופת חולים,או שדבר זה אינו מומלץ ע"י פסיכולוגים של הקופה.

א.נ. שלום, טיפול בהיפנוזה הוא טיפול הדורש הכשרה מקצועית ויש פסיכולוגים שעברו הכשרה זו ומעניקים טיפול בהיפנוזה לצורך התמודדות עם קשיים שונים, חרדות בתוכם. בהינתן טיפול מקצועי זה יכול להיות כלי טיפולי יעיל, ואני מניח שיש מטפלים בקופות חולים שיש להם הכשרה בהיפנוזה וקרוב לוודאי שהם יציינו זאת בתחום התמחותם כך שקל לברר זאת. דרור

שלום, ש לי שתי שאלות טכניות לגבי טיפול שמעניינות אותי, אשמח לקל תשובה: 1. אם מישהו בא להתייעץ אצל פסיכולוג ואח"כ הולך מבלי לשלם לו על הפגישה, האם קיימים צעדים מבחינת הפסיכולוג שיכול לנקוט ולדרוש את התשלום חזרה? שכן אסור (עד כמה שידוע לי) למטפל לחשוף את שם המטופל בפני גורם כלשהו 2. אם הוגשה תביעה לוועדת אתיקה על פסיכולוג והוא מקבל נזיפה, עד כמה זה ישפיע על עבודתו כפסיכולוג והאם יש למטופלים אפשרות לדעת נזיפות כאלו לפני שפונה לפסיכולוג? תודה על המענה

יפית שלום, לגבי שאלתך הראשונה התשובה היא שמטפל רשאי במקרה שלא קיבל תשלום עבור שירותיו, ולאחר שפנה וביקש מהפונה לשלם, לנסות ולגבות את שמגיע לו בכל דרך חוקית אפשרית. במקרה זה חשיפת שם הפונה, היא בלתי נמנעת. לשאלתך השנייה, אני חושב שאין מניעה שמטפל שקיבל נזיפה מוועדת האתיקה אך רישיונו נשמר לא ימשיך לעבוד במקצועו. אך לגבי השאלה האם ניתן לדעת על עצם הנזיפה, הרי שזו שאלה מעניינת שאני מודה שאיני יודע את התשובה לה. אבל אני מבטיח לנסות ולבדוק את התשובה לה בהקדם. דרור

היי, תודה רבה על התשובה, ממתינה לתשובתך לגבי הגישה של מטופלים. האם אין שום השלכה מבחינה אחרת על עבודת הפסיכולוג עם נזיפה? האם זה עניין סמלי בלבד? אז למה הוא נועד?? תודה שוב יפית

לאשת היקרה. היכן את? השמיעי קול שלא נדאג לך ל.

ל. את לא בחו"ל חומד?

שלום, אני זקוק להמלצה על מטפל בתל אביב. בעבר הלכתי לכמה פגישות עם פסיכולוגית אך פרשתי מהטיפול. כעת אני רוצה לנסות שנית ואני זקוק למטפל טוב שיוכל להתמודד איתי. בעקרון אין לי בעיות מיוחדות או טראומות בולטות, אך אני מוכשר ביותר בלהגן עלי מעצמי. למעשה, זו מומחיות של ממש אצלי. תודה מראש, אריק.

אריק שלום, נשמע שאתה אומר שאתה רוצה וזקוק לטיפול אך בו בעת מכיר את עצמך ויודע שזה משהו שמאוד קשה לך לעשות. ואתה רוצה מטפל שיוכל לעזור לך, שיוכל לעמוד ולא לוותר עליך. אנו לא נוהגים להמליץ כאן על מטפלים אך אם תצרף מייל אישי אני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על מטפל בתל אביב. דרור

אריק חמוד תצרף מייל יש לי המלצה פצצה!

שלום לדרור שטרנברג . ברצוני להעלות השערה שהיא אמנם קצת שערורייתית , אבל לצערי הרב , אני לפחות נתקלתי ( ויותר מפעם אחת ) בפסיכולוגים קליניים כאלו ( כאלו שהאמפאטייה היא מהם והלאה ) ואפילו גם רופאים כאלו . כידוע כדי להתקבל ללימודי פסיכולוגיה צריך ציוני בגרות גבוהים למדיי וכנ''ל פסיכומטרי גבוה , כתוצאה מכך יכולה גם להיווצר פרצה מסוכנת שכל מיני אנשים '' חכמים אך לא מתאימים '' יצליחו להסתנן ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטאות , ומכאן הדרך אל רשיון לפסיכולוגיה קלינית ''סלולה '' . מיותר לציין '' שאנשי מקצוע '' אלו שיתנו טיפול רשלני למטופלים , עלולים לגרום להם לנזק בלתי הפיך כמעט ולזרות מלח על פצעי נפש חשופים ומדממים . ידוע לי שיש גם את הסטאז' שאותו פסיכולוגים לעתיד עוברים גם בבתי חולים פסיכיאטרים וגם במקומות אחרים , אך עדיין זה לא מרגיע אותי ( כמי שהייתה בעבר בטיפול מספר חודשים אצל פסיכולוגית קלינית שהייתה מלאה בדעות קדומות כלפיי ועל כן יום אחד עזבתי בסערה את הטיפול אצלה ) .

אורנה שלום, אני שומע אצלך פגיעה עמוקה, תחושה של עלבון ואולי גם כעס כלפי המטפלת על שגרמה לך להרגיש כפי שגרמה. לעיתים בטיפול קורה ועולות תחושות קשות. לעיתים גם יש מה שקוהוט כינה כשל אמפתי, אך בעזרת שימת לב ונכונות של שני הצדדים ניתן דווקא למנף מקרים כאלו לטובת הטיפול וההתפתחות העצמית. אני מניח שהמטפלת נגעה במשים או לא בנקודות רגישות, ואני תוהה האם מוכרת לך התחושה שבשל סיבה כלשהי יש כלפייך דעות קדומות, שאת חשה עצמך שונה, נחותה? אם כן הרי שבטיפול, לאו דווקא זה שעזבת ניתן לשים לב לתחושות אלו להבין איך ותי הן קורות בחדר ומה קורה לך גם מחוץ לחדר בהקשר הזה. בנוגע לדברייך על הכשרת פסיכולוגים, זה אכן מעורר חשש להפקיד את העולם הפנימי בידי אדם זר ויש חשש שהוא לא יידע מה לעשות. אולי אפילו ייפגע. אני לא חושב שיש מישהו שיכול להבטיח שזה לא יקרה. אני יכול לומר שנעשה כל מאמץ גם בתהליך הבחירה למסלול הלימודים וגם בתקופת ההכשרה הארוכה שעורברת לאחר מכן על מנת ליצור מצב שזה לא יקרה. כך שאני מבין את החשש אבל אני חושב שאת יכולה לנסות ולהעז לחשוב על לפנות שוב לטיפול, ואולי להביא את התחושות הללו לטיפול. דרור

האם זה בסדר?

????? ????, ?? ????? ????? ????? ???? ????? ??? ?????? ÷????? ???÷???? ?????. ??? ?? ???? ??÷?? ??? ?? ????? ?? ??, ??? ???? ?? ??? ?? ???? ????? ???? ???? ????? ????? ?????? ???? ??? ?? ????. ??? ????? ???? ?????? ?????? ??? ??? ????? ???????? ??? ???? ???? ???????. ????

טוב אז ככה :נפרדתי ביוזמתי מחבר שלי שהיה 3 שנים אחרי הרבה קשיים בכי ותסכול בגלל שהוא אף לא ממש היה איתי היינו כמו חברים טובים ולא כמו זוג אני יודעת שעברו עליו דברים והרבה קושי אך עכשיו פתאום אחרי חודש וחצי שאנחנו נפרדנו הוא התקשר ובכה והתחנן שננסה ושהוא השתנה ודברים ישתנו והוא מוכן לעשות הכול כדי לשפר והוא רוצה וכאילו כבר,התחיל אתץ התהליך ואני מבחינתי די המשכתי הלאה למרות שבלב שלי יש עדיין רגשות ואהבה כלפיו כלפי הבנאדם כבר לא בטוחה מה אני מרגישה כלפיו וזה נורא קשה ואני גם נורא סקרנית אולי יש משהו שיותר מתאים עבורי...אמרתי לו שאני צריכה זמן אתמול הייתה הפעם הראשונה שטיפה ממש קצת התגעגעת אז נפגשנו,שכבנו ודי התחרטתי ...אני חושבת פשוט הייתי צריכה קצת אהבה.. ובכן גם יצאתי עם איזשהו..בחור אבל לא התקשר אליי חזרה האמתצ..די התבאסתי כי הוא עשה לי משהו עוד משהו חשוב:אני יודעת שאם אתן לו עוד הזדמנות זה ממש יהיה כמו להכיר מישהו חדש כאילו מעולם לא הייתה לנו זוגיות כמו שצריך...ואני מתה מפחד להיכנס לשם ואיך פתאום דברים ישתנו למרות שהוא אמר וביקש שאני אאמין בו קצת מה שכן אני מאמינה לו הוא הוכיח את עצמו בהמון מצבים אני רק מפחדת שזה הרגל ואולי אני לא צריכה להיות שם למרות שאני יכולה להיות מבוססת היטב כלכלתי כי אני לא באה ממעמד כלכלי גבוה וזה יכול מאוד לעזור למרות שזה לא שיקול מבחינתי.....ובכן מה עושים מה מחליטים איך אני עושה לעצמי סדר בראש אני לא יודעת מה אני רוצה בדיוק למרות שדבר אחד אני יודעת שאני צריכה זמן לחשוב...ולנסות דברים חדשים ואולי אם לא אז לנסות אולי כן אולי לא אין לי מושג המון המון המון תודה על ההקשבה.......

אביב שלום, נשמע שאת חשה את עצמך באמת מאוד מבולבלת. מצד אחד את היית רוצה לנסות ולראות האם את יכולה ליצור קשר אחר, להתנסות, מנגד היה משהו בקשר הזה שגרם לך להיות שם תקופה ארוכה מאוד למרות שלא הרגשת מסופקת דייך מטיב הקשר, ועכשיו הוא מבטיח שזה ישתנה ומשהו בך רוצה להאמין, מתקשה שלא להאמין. זו אכן התלבטות קשה וקשה אם לא בלתי אפשרי לקבוע מכאן מה נכון לך לעשות. אבל אני חושב שיש מספר דברים שאת יכולה לחשוב עליהם. ותני לעצמך את הזמן לחשוב כפי שאת יודעת שאת רוצה. במהלך החשיבה נסי להבחין מה את רוצה, האם יש באפשרותו, גם אם הוא רוצה בכך להעניק לך את שאת רוצה. האם הקושי להישאר בהחלטתך קשור לקשיים שאת מכירה בעצמך. נסי לדמיין כיצד ייראה הקשר איתו וכיצד ייראו חייך בלעדיו, גם אם לא יהיה לך קשר מיידי. לבסוף, יש משהו בדברייך שנשמע כאילו את חוששת לפגוע בו ובאחרים. נסי לבדוק האם יש בזה משהו והאם זה מה שמטריד אותך כעת, החשש להיות "רעה" בלי סיבה. אלו מחשבות לא פשוטות אבל אני חושב שהן חשובות. דרור

שלום רב. הייתי אצל פיסיכאטר בכדי לקבל ממנו אישור על מצבי הנפשי. מדוע היה לי צורך באישור כזה?: פשוט מאוד= גורם רשמי מסויים,חשב בעקבות מידע מוטעה שיש לי בעיה נפשית. הסברתי לאותו גורם שמדובר בטעות מצערת,שאין לה שום ביסוס. הסברתי גם כיצד קרתה הטעות. או אז אמר לי הגורם הרשמי הנ"ל,שאלך לפסיכיאטר ואביא ממני אישור שאכן אין לי בעיה נפשית. ואם יוכח שאכן אין לי בעיה-הוא ייקבל אותי למסגרת שאני רציתי להכנס אליה. בקיצור,הלכתי לפסיכיאטר,נבדקתי,והוא כתב שלמעשה אין לי כל בעיה ואין מניעה לקחת אותי לכל עבודה. מה שהוא כן כתב-ואת זה מעניין אותי לשאול כאן מה המשמעות של זה: הוא כתב תחת הכותרת"טיפולים והמלצות"= פסיכותרפיה תמיכתית. מאוד מעניין אותי מה הכוונה של זה,ומדוע צריך את זה ? (כי כאמור הוא כתב שאין לי שום בעיה או חרדות וכו') והאם זה יכול להפריע לי להתקבל לעבודות כלשהן וכדומה? המון תודה על הפורום! ואם כבר-אז מעניין אותי לשאול:בשורה של אבחנה,נאמר "observation for suspected mental condition" = מה הכוונה בזה? ושוב- המון תודה!

שלום לך, אם אני מבין נכון את שנרשם בסעיף של האבחנה הרי שנכתב שם שאת עברת הסתכלות לשם בדיקת מצב מנטלי - נפשי. אך בעצם לא כתובה אבחנה. לגבי שאלתך השנייה, הרי שפסיכותרפיה תמיכתית משמעה טיפול שעוזר לארגן את כוחות האגו של האדם. המטרה אינה להגיע בו לתובנות עמוקות אלא לשמר או להחזיר אדם לתפקודו הקודם, על ידי ליווי הקשבה ולעיתים גם הכוונה. אני לא יודע מדוע הוא רשם זאת ונראה לי נכון להפנות את השאלה אליו. אבל בכל מקרה אני לא רואה סיבה שזה ימנע ממך להתקבל למקומות עבודה, רק משום שהייתה המלצה שתיעזרי בטיפול. דרור

המון תודה

דרור, השבוע היה משהו(לא יכולה ומעדיפה לא לפרט כאן)שהחזיר אותי למציאות וגרם לי להבין שאני חיה באשליות שאני חושבת ששווה בכלל להמשיך להילחם 'על עצמי' ,המלחמה והמאמץ זה לא שווה את הכוחות.זה לא שווה את זה.אין לי חיים מרוב המלחמות האלה. מרוב שיש דברים בחיים שלי ובעבר שלי שכואבים לי עד היום,כל יום.בשביל מה?ללכת לטיפול כדי להפסיק את הכאב ,כדי לדבר על כאבים שלא ממש ברורים לי, אני בכלל לא ברורה לעצמי בזמן האחרון,מרגישה מזוהמת מאונס,מרגישה כמו סמרטוט רצפה,אני לא עומדת במצבים האלה.עד כמה הוא יכל לעבור את הגבול,כמה?איך? תודה, חן

חן שלום, אני לא יודע מה קרה השבוע, אבל נשמע שזה הזכיר לך תחושה מהעבר, תחושה של מה הטעם, שאין מוצא, ושעדיף לך לוותר, אולי גם על עצמך. החוויה של גבולות שנפרצו בדרך הכי בסיסית, הובילו אותך באופן די מובן לחוש לא מוגנת בשום מקום. להרגיש שהכל לא ברור. מה שלך ומה לא. אבל אני חושב שאולי דווקא כאן יש מקום לטיפול. טיפול שמאפשר לדברים לא להיות ברורים. לראות מה קורה לך בתוך אי הבהירות הזו, לצד הביטחון שאת יכולה להפיק מכך שמישהו נמצא איתך בתוך זה. ואולי בהדרגה אותם דברים לא ברורים יהפכו ברורים יותר ואולי כואבים פחות. דרור

אנורקסיה זה הסרטן של הנפש: רותי זוארץ בספר חדש איך מראיינים קולגה, עיתונאית בת 34 ששוקלת 32 קילו, אנורקטית-בולימית שלא מסוגלת להפסיק להקיא, שרק הרעב מאפשר לה להרגיש שהיא שולטת בחייה, שיודעת שהסוף קרוב אבל לא יודעת איך להישאר בחיים. רותי זוארץ כתבה את "אכולות" שיוצא לאור בימים אלה בילי מוסקונה-לרמן, סופשבוע | 26/7/2008 12:19 הוסף תגובה שמור במזוודה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר עומדת מולי אישה שהחליטה לא לחיות ולא למות. זה ברור לגמרי. רותי זוארץ רותי זוארץ אריק סולטן התודעה שלה מציצה החוצה דרך הגוף. באופן שבו הוא ניצב, מונח באוויר, כאילו אין לו אמצע, כאילו אין לו אדמה מתחת, מפרפר. אנחנו לוחצות יד. שמה רותי זוארץ, עיתונאית בגלובס, בת 34, והיא באה להתראיין על הרומן הראשון שלה, "אכולות", שיוצא השבוע בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. את הרומן קיבלתי שלשום, התחלתי לקרוא ולא עזבתי. בדרך, תוך כדי קריאה, נשר קילו וחצי, התפוגג. מאבק קטן ושבלוני, ביני לביני, התפוגג תוך כדי קריאה של ספר. ספר מומלץ לבני אדם בדיאטה. כי המילים שעל הנייר, ממגנטות ודוחות, לא אפשרו יותר את הריטואל המנחם של ההליכה למקרר, חטיפת משהו קטן, לעיסה, בליעה, חמימות בבטן ותחושת רגיעה. כבר יומיים עם הטקסט שלה ביד, ומתחת למרפק בטן ריקה מקרקרת ומכווצת וגוש חוסם את הגרון, וגם סוג של מתח שהולך ומצטבר לקראת הפגישה עם האישה שתיעדה את המציאות הכל כך קשה ואיומה שבה היא חיה. לא כל יום גיבורה של רומן עוד דקה מצלצלת, בשר ודם (מעט מאוד בשר ודם), בדלת. והנה הגיע הרגע. מי שכתבה את הטקסט הקשה והחכם הזה, הממגנט והבולעני, ההיסטרי והטורד מנוחה, נמצאת מולי. אישה גבוהה שסופרת 34 שנים ושוקלת 30 קילו, וברגע שנפגשים אפשר להבין מיד. הסופרת-האישה-העיתונאית עשתה בחירה מוזרה - היא לא חיה. היא לא מתה. איך מתנהגים מול אדם שהחליט להיות תלוי על חוט דקיק של קיום. קודם כל מופיעה חמלה גדולה. אולי היא רוצה לשבת? לשתות כוס מים (הרי בספר כל הזמן היא כל הזמן שותה כוס מים)? אולי לאכול משהו? לא, לא לאכול. להציע לה לאכול זה מוגזם כי לאכול זה גם תכף להקיא. בזווית העין אני עוקבת אחרי ההתיישבות. מאוד מסובך. ברור לגמרי שהגוף שלה לא נוח לה, לא טוב לה בתוכו. היא ישובה. נשענת קצת על הגב וקצת על הירך, כל הגוף על העוקם. היא מוציאה סיגריות. מותר, נכון? היא שואלת בביטחון. לא. האמת אסור. בבית הזה ממש אסור. הקירות האלה לא מכירים ריח של סיגריות. תחזיקי מעמד? אני שואלת אותה. מחליטה גם להיות נחושה, שהרי למרות שרותי זוארץ מייצגת מצב קיומי ממש קטסטרופלי, אני מצליחה לזהות גל של רוגז בתוכי. יש איזו התרסה בבני אדם שמרעיבים את עצמם למוות, כאילו מכריזים, אנחנו לעומתכם כן שולטים, וגם מסתובבים חופשיים במרחב הציבורי מול העיניים של האחרים. האחרים שכן צוברים משקל וגוף ושומן. "אם לא תחזיקי מעמד בלי סיגריות, נצא לחצר", אני מציעה הצעה לא הגיונית, שהרי האוויר בחוץ ממש רותח, הבחורה השקופה הזאת הרי מיד תימס. אז איך להתייחס אליה, אני מהרהרת כשאני מתיישבת מולה, כמו אל בן אדם חולה עם מוח מעוות או כמו אל אישה אינטליגנטית שכתבה ספר ומסוגלת להתבונן על עצמה מהצד? בינתיים קורה עוד משהו: לא קשה לשים לב שהיא בקושי מדברת. במאמץ גדול היא מוציאה מילה ועוד מילה מהפה, אחרי חמש מילים היא ממש צריכה מנוחה. המילים לא יוצאות בקלות. הן באות משום מקום עמוק בתוך הגוף ומצפצפות, חורקות ומתנדנדות כל הדרך למעלה. בין המילים היא מאבדת אוויר, השפתיים מציירות את הצורה של המילה הבאה בתור ולא משמיעות קול, והנה אני מתגייסת לנשום יחד איתה, לאסוף כוח למילה הבאה, לעשות מאמץ מקסימלי לנורמליות. יש מולי בחורה כמעט לא חיה ואני מעמידה פנים, בשביל שתינו, שהכל רגיל ונורמלי וממש בסדר. אלוהים שישמור אני אומרת לעצמי, אלוהים שישמור, אף פעם לא הייתי כל כך קרובה לאזור הדמדומים. ומול כל זה אין ספק שרותי זוארץ כתבה את הטקסט הכי אמיץ-נוכח-נשכני-בולעני שנכתב על אנורקסיה בולימיה. "אכולות" מדבר על שתי אחיות אנורקטיות, האמא הדומיננטית שלהן ואביהן הילדותי שבא ונעלם. זה הכל. מתוך החדר המשפחתי הזה מתחיל השיגעון. בניגוד לרותי, שכל תנועה גורמת לה סבל, שתי האחיות בספר לא נחות לרגע, כלומר אחת נחה על ההתחלה כי היא מתאבדת ואף גרוע מזה, והשנייה זזה כמו מטורפת, וכשהיא לא זזה היא אוכלת כמו מטורפת, וכשלא אוכלת מקיאה, ושוב אוכלת ושוב מקיאה, ושוב אוכלת ושוב מקיאה, ובאמצע מטיחה את עצמה בקיר, ומלקקת את הדם, ושוב הראש בתוך האסלה. ההתפלשות בתוך הפרשות גופניות, קיא ודם, היא החמצן של הטקסט הזה. גמרתי לקרוא ונכנסתי למקלחת. אז מה היית שואלת את עצמך דבר ראשון? "הייתי שואלת איך זה כל זה התחיל", היא עונה, ולאט לאט, במאמץ פיזי גדול, מתניעה: "זה התחיל בגיל 13, על ידי אלמוני ברחוב. הוא הגיח מהעבר השני של הכביש, היו לו פנים מונגולואידיות, לא טובות. ירדתי מהאוטובוס, הוא רדף אחריי, הצליח לפרום לי את החולצה ולשרוט לי את החזה, ואני הצלחתי לברוח, כבר ממש נכנסתי הביתה, לחצתי על האינטרקום, וברחתי פנימה. השריטות נשארו על הגוף שלי קרוב לחמש שנים. שנים לא סיפרתי לאף אחד. אבל למחרת התחלתי לא לאכול. המחלה התחילה כאילו בדיאטה רגילה. רציתי שהאיבר שהתוקף רצה לפגוע בו ייעלם. כאילו אם החזה שלי ייעלם אז אף אחד לא יתקוף אותי יותר. אני זוכרת את הרצון שהאיבר שבגללו פגעו בי לא יהיה יותר, יימחק, כדי שלהם לא תהה סיבה לתקוף אותי". בואי נעקוב אחרי ילדה בת 13 שחוזרת הביתה ומחליטה לא לספר לאף אחד. איך קורה שפחד כזה גדול ושריטות עמוקות בגוף נשארות רק בינה לבינה? למה בעצם אסור לה לספר, כי אם היה מותר היה הכי טבעי שהיא תספר, לא? "לא סיפרתי לאבא ואמא כלום. אני לא יכולה היום להסביר למה. אחרי הרבה שנים סיפרתי במפתיע לפסיכולוגית. בלי להתכונן, בלי שחשבתי או תכננתי את זה קודם. זה פתאום יצא ואני הייתי המומה מזה בדיוק כמו המטפלת. אבל מה שברור הוא שאחרי התקיפה ההיא, בדיוק אחריה התחיל המשחק עם האוכל". התחיל כדיאטה של ילדה בת 13 ומתי שינה כיוון? "בהתחלה באמת הייתי כמו כל הילדות וקראתי לזה דיאטה. יום אוכלת יום לא אוכלת. השלב הבא היה שיום אחד הלכתי למכולת ובדרך ראיתי עמוד תלוש מעיתון ועליו כותרת: 'בולימיות מקיאות את עצמן לדעת', ואמרתי, אופס, איך לא חשבתי על זה, ואז התחיל הקטע של ההקאות. התחלתי ללמד את עצמי להקיא. זה לימוד קשה, בכלל לא קל. זה כרוך במאמץ, מאמצים קשים מאוד להביא את הגוף לפעולה שהיא ההפך מהאינסטינקט הטבעי שלו. זאת השקעה ללמוד להקיא, השקעה לטווח ארוך. היום ההשקעה הזאת הוכיחה את עצמה, נהייתי מומחית, אני צריכה רק להתכופף. ואז הגיע השלב השלישי, השלב שבו אמא גילתה את ההקאות. היא גילתה את זה מהר מאוד. היא חולת ניקיון והיא ראתה את הסימנים והשאריות. ואז היא התחילה לצרוח ולכעוס, והביאו אותי ליועצת בית הספר, והיועצת היתה מאוד מאוד רזה, הסתכלתי עליה ורק רציתי להיות כמוה, ואז היא אמרה לי, 'את יודעת, כמה שלא תקיאי תמיד יישאר משהו'. ואז הלכתי וקניתי משלשלים. הייתי אז בת 14. "שנים אבא ואמא לא קיבלו את זה. שנים הייתי אוכלת בבית ומקיאה בחוץ. בקניונים. עד שהרשו לי להקיא בבית. בגיל 22 נכנסתי למוסדות, רמב"ם, פרדסייה, שלוותה - תל השומר היה ההשראה לכתיבת הספר, הייתי שם שבועיים וברחתי, היה שם משטר כבד מדי וגורף מדי. יש שם חוקים עקרוניים שאי אפשר לעקוף גם אם הם לא מתאימים למקרה הספציפי של המחלה. לי הם לא התאימו. שם החוקים חלים על כולם. והרגשתי שהשהייה בחברה חולה חייבה אותי למחלה. וברחתי. ברחתי לגמרי. לא הייתי מוכנה לוותר על ההקאות. אבל היום אני אומרת, די, התעייפתי. התעייפתי מהתנוחה. נמאס לי, נמאס לי להיות עם הראש באסלה. זאת מחלה איומה. זה הסרטן של הנפש". 21 שנה את בתוך ההתנהגות הזאת, בעצם כמעט אין לך את עצמך בלי זה. "כן. אין לי זיכרון של עצמי בלי המחלה. ויש לי פחד גדול מאוכל". למה, בעצם? "כי אני אשמין". אז תשמיני. מה יקרה? "אני לא אוכל לחיות. בצד הפיזי. ההרגשה, התחושה, הכובד". תגדירי את עצמך. מי את, נכון להיום? "אני עיתונאית, עדיין אנורקסית בולימית. עליתי לאחרונה מ28- ל32- קילו ואני בטיפול פסיכולוגי אחרי שעברתי את כל המוסדות והאשפוזים בארץ, ואחרי שבאיכילוב, שם יש מחלקה מצוינת, לא קיבלו אותי כי המשקל שלי נמוך מדי". כמה את קרובה למות? "קרובה מאוד". את יכולה לשלוט בזה שתמותי או לא תמותי? זה בידייך? "לאחרונה גיליתי שזה מעבר לשליטתי". מה בדיוק מעבר לשליטתך? "ההקאות. אני כבר לגמרי לא שולטת בהקאות. זה כבר שנים לא בשליטתי אבל ההבנה שזה לא בשליטתי היא חדשה. הרדמתי את עצמי 21 שנה, חשבתי שזה בשליטתי. מאז שאני חיה לבד הבנתי שזה כבר לא". מה זה "לשלוט" ומה זה "לא לשלוט"? "להקיא זה לחם חוקי, זה מה שאני עושה כל היום כבר 21 שנים, לאכול ולהקיא זה מה שאני עושה. וממש נמאס לי מזה. ואני מרגישה שאני רוצה להילחם בזה, ואני כבר רוצה להתחיל לאכול ולא להקיא אבל זה מעל לכוחותיי. הנה, למשל, לפני שבאתי לפגוש אותך הכנתי לעצמי סלט עם גבינה וקרקרים ובאתי, רציתי שיהיה לי כוח. ואני מרגישה עכשיו שעוד שנייה אני מתפוצצת, אני חייבת ללכת להקיא. אני מרגישה שזה לא תקין, זה לחלוטין לא טבעי שבתוכי יש אוכל". ממתי את בתחושה שהחיים שלך בסכנה? "מאז שאני בתל אביב, מאז שאני מתגוררת לבד, מאז שהבנתי שזהו, שאני לבד בחיים ואין אף אחד שיהיה שם בשבילי. מאז שחתכתי את חבל הטבור, נפרדתי מאמא, הרמתי את הראש והבנתי שאמנם נולדתי מחדש אבל שאני בסכנת חיים". כל מומחה להפרעות אכילה יודע להגיד בביטחון שקשרים סימביוטיים עם אחד ההורים, בדרך כלל בין אמהות ובנות, הם אבן היסוד שעליה נשענת המחלה הנוראית והמתעתעת הזאת, שמתחילה כמו טרנד אופנתי של הורדה במשקל וגולשת לאזורים האפלים של הנפש ולגסיסה איטית ונוראית של הגוף הפיזי. המקרה של זוארץ לא יוצא דופן. איך היחסים עם אמא? "אנחנו בסדר גמור, עד לפני כמה חודשים עוד גרתי בבית". למה יצאת? "כי הסיגריות נורא הציקו לה". זאת היא שזרקה אותך? "כן". היה לך מסובך לצאת מהבית? "כשהיא אמרה 'כדאי שתתחילי לחפש דירה', זה טילטל אותי מאוד". והיום את בת 34, גרה כבר שמונה חודשים בדירה משלך. "עם שותף. שותף מצוין. נוכח נפקד". כשאמא שלך תקרא את הספר היא תבין אותו, תבין במובן העמוק של המילה? "היא לא תקרא והיא תסרב להבין". מה תגידי לאמהות לבנות, איך תזהירי אמהות מלהביא את הבנות שלהן למקום הזה? "אני אומרת לאמהות לא לדחוף. לא לדחוף את הבנות למה שהן לא. לא לפלוש לחיים שלהן, לא להתווכח כל הזמן. בבית שלי, אפילו סביב כל התלבשות היה ויכוח. כל היום היו ויכוחים. כל מה שרציתי היה לא בסדר". היתה עין מבקרת שלא הניחה לך, שלא נתנה לך לנשום לרגע? "כן". ומה שקרה הוא שאת הפנמת את העין הביקורתית הזאת, את כבר לא צריכה את אמא שלך, זאת את שקוטלת את עצמך כל הזמן, את כבר לא צריכה מישהו אחר שיעשה את זה? "בדיוק. אבל שלא תביני לא נכון, אמא שלי מאוד אינטליגנטית, היא פרפקציוניסטית, אני מעריצה אותה. היא אישה חזקה, היא יודעת מה היא רוצה, היא תמכה בי כשהייתי במוסדות, הגיעה ממרחקים לכל האשפוזים, חיבקה אותי, שרה איתי אחרי שאכלתי. זה לא היה קל לה, אני חושבת. לגדל מישהי כמוני זה לא היה קל. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותה. ואני לא רוצה לדבר עליה יותר, לא עליה ולא על אבא שלי, יש לי עוד שנים לחיות לידם". "אכולות" מתחיל במוות שמקבל בהמשך העלילה צורה של רצח. בזמן השבעה על הבת המתה מבקשת האמא מהבת הנותרת לישון איתה באותה מיטה. "תשני פה הלילה טוב? קשה לי תמר, קשה לי". הבת מסכימה, באה למיטה, מסדרת את השמיכה מעל הגב של האם ואומרת, "בואי אני אספר לך סיפור כדי שתירדמי, סיפור על אמא ושתי בנות, סיפור עם סוף טוב". ומתחילה: "היה היו אמא ושתי בנות. האמא היתה מאוד רעבה כל הזמן. היא אכלה את הכל, את הארון, את המזנון, את השולחן ואפילו את המיטה. וכשנגמרו כל החפצים בבית היא טרפה את אחת הבנות, היא בכתה המון המון. כי היא כל כך הצטערה על זה שטרפה את בתה, אבל הבכי עשה אותה עוד יותר רעבה, ולא היתה ברירה, היא טרפה גם את השנייה...". בואי נעזוב את אמא שלך ונדבר על הדמות האמהית בספר. מי זאת האישה הנוראית הזאת? "היא אדם פסיכוטי. חזקה מבחוץ וחסרת ביטחון מבפנים. היא חולה, חולה נפשית, רק היא לא יודעת את זה, ולתוך המחלה שלה היא מגדלת את שתי הבנות שלה". ולמה היא רוצחת בצורה כל כך אכזרית אחת מהן? "מהבלבול שלה. ממחלת הנפש שלה. היא מתבלבלת לרגע והיא אומרת, אני אשבור לה את המפרקת ואני אפטר מכל הבעייתיות הזאת, מכל הילדה הזאת וגם מכל המחלה שלה. די, היא רוצה להפסיק לרגע את הסיוט". ולמה את, כמחברת, נתת לה את הפתרון הזה? "כי גם לי נמאס מהמחלה הזאת, נמאס לי מעצמי, זאת דרך לגמור את זה. להמית את זה. וזה גם מצב מבלבל כי אם תשאלי אותי אם אני רוצה להיפטר מהמחלה אני לא יודעת אם אני מוכנה לוותר עליה לגמרי. המחלה עוזרת לי מול הבדידות שאני חיה בה. אני צריכה להתעסק איתה, לשים אליה לב, מי אני בלעדיה? אבל אולי הספר יעזור לי לגמור עם המחלה כי איאלץ להפסיק לשקר. אני יוצאת מהארון ומצטלמת ואומרת לכולם: אני אנורקטית. ובמקביל אני שומעת את הקולות של ה'אמא' בספר כשהיא אומרת, 'אני לא משתינה על הספר הזה', את לא תצליחי". את משקרת הרבה? "כן, זה סוג של הישרדות. השקר שהכי שילמתי עליו היה כשהייתי סטודנטית בתל חי. גרתי במעונות עם עוד שלוש שותפות ובהתחלה היה נפלא. היו צחוקים וארוחות שחיתות, הגעתי לשם 54 קילו וירדתי ל38- קילו. הרעבתי את עצמי והקאתי את הנשמה ולהן סיפרתי שאני חולת סרטן שמשתקמת וזה תירץ את ההקאות והמשלשלים. עבדתי אז בשתי עבודות ולמדתי עשר שעות ביום, לא שמרתי על עצמי ונפלתי, והגיע רגע שהן גילו והן כעסו נורא. הן החרימו אותי ולא דיברו איתי ונידו אותי וזה היה נורא. הן לא עמדו בזה ששיקרתי להן. כשאני יוצאת לעולם אני חייבת לשקר. אנשים רואים איך אני נראית ואני צריכה להגיד על זה משהו: למשל, אני רזה בצורה טבעית. אנשים מרכלים, חושבים סמים, חושבים איידס. הספר יעשה לזה סוף, הנה, אני אנורקטית". איך את מתנהלת מול העולם, למשל מול המעסיקים שלך, איך את מסבירה את הנידפות שלך? "זה לא קל. אני מנסה לא להתייחס לזה, להתעלם מהמחלה. כאילו היא כלום. אני עובדת מהבית ומעט מאוד רואים אותי. אבל אני גם יוצאת הרבה בגלל שאני כתבת תרבות, זה בדמי לצאת החוצה, לראות להיראות. להיות מעורבת עושה לי את זה, זה הבסיס למוטיבציה שלי לחיות". את בודדה. "מאוד. מאוד. מאז שהגעתי לתל אביב מנתניה מרגישה המון בדידות. יש לי חברים אבל כל אחד בענייניו. בנתניה הרגשתי יותר מוגנת". במה מתרכז הטיפול הפסיכולוגי? "בכמה הדימוי העצמי שלי נמוך. אני כל הזמן מבקרת את עצמי, מבקרת את עצמי מבחוץ, כל תנועה ומילה אני שופטת. אפילו עכשיו ברגעים האלה אני בוחנת מהצד כל מילה שאני אומרת. הפסיכולוגית מאמינה בהתיידדות עם המחלה, לא להיות אלימה אליה אלא להתחיל להבין אותה מבפנים ולחיות לצדה, להסביר למחלה הזאת שגם אני רוצה לחיות. בחודשיים האחרונים אני עושה נסיונות שעד לפני חודשיים לא באו בחשבון, למשל, לא להקיא שלוש-ארבע שעות". עלה לך בראש להפסיק את החיים? "לא, אני נהנתנית מדי. אני יכולה ללכת למסעדה ולהזמין את עצמי לארוחה חגיגית. אני אוהבת אוכל. אני מפחדת ממנו אבל אוהבת אותו מאוד". מה מסמל האוכל? "שליטה. בשום דבר אין לי שליטה. אין לי שליטה על כלום בחיים האלה אז יש דבר אחד שאני שולטת בו וזה מה שנכנס לי לפה. פה אני השולטת ולא אף אחד אחר". תני לי להבין, בגלל הביקורת שהיית נתונה בה בילדותך ובגלל שהפנמת את הביקורת הזאת נגד עצמך והיום היא שולטת בך, המוצא היחידי לקשר עם עצמך, לתחושת "אני", היא רק דרך האוכל, אם תקיאי אותו או תשאירי אותו בגוף? "כן. בדיוק. חשוב להבין שהמחלה הזאת היא לא בגלל שאני רוצה להיות דוגמנית, הרבה אנשים טועים בזה. אני יודעת שאני נראית נורא. זה סוג של התאבדות איטית". אני מתבוננת ברותי זוארץ וחושבת על כל האנשים שאנחנו מעדיפים לא לראות. שכמו קיר זכוכית אנחנו עוברים דרכם, ולא מזיזים את המבט לא ימינה ולא שמאלה. אבל רותי לא נותנת. את המחלה שלה היא מתריסה החוצה. שלדית ומבהילה עד אימה היא מסתובבת לידנו ברחוב. מרגיזה ממש, לא נותנת להתעלם מהגסיסה שלה, האיטית, מול עינינו. ומכריחה אותנו להסתכל עליה. לא דרכה. ורק לה צריך שניתן את "פרוטות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא כדי שאושרה יגן עלינו היום ובימים האחרים". תגידי מהר מה יכול להציל אותך, להשאיר אותך בחיים? "המילה היחידה שעולה לי בראש היא אשפוז. אשפוז בתל השומר". אז בואי נארוז מזוודה וניסע. "אני חושבת שכמה שאני רוצה אין לי מספיק כוח נפשי לוותר על ההקאה. מרגישה שהמוח שלי נחטף ממני. אני מרגישה שבויה של עצמי".

שלום, זו כתבה קשה, אך גם מעניינת ומעוררת מחשבות רבות. היא מאפשרת התבוננות מבפנים על החוויה של לסבול מאנורקסיה, על התובנות העצמיות להתפתחות ההפרעה, והקושי להפסיק את ההתנהגות מסכנת החיים למרות ההבנה שהיא אכן מסכנת חיים. בין היתר חשבתי על האמירה שהמחלה לא נובעת בשל רצון להיראות כמו דוגמנית. ועל כך שחלק גדול מהאוכלוסיה מאמין שזו אכן המטרה. ועל כך שאולי גם זה מוסיף לכאב הקיים ממילא. דרור

מלי, ערב טוב, יש לי שאלה קצת אמיצה. חשבתי על אופן הכתיבה שיוצא לי לראות לפעמים, גם בפורום הזה. נניח שמופיעה פה, כהודעה בפני עצמה, משהו כמו: "הייתי שם היום. היא העליבה אותי מאד. לא רוצה לראות אותה יותר" חלק מאיתנו בוחר לא לציין איפה זה "שם", מי זו "היא", ואנחנו הקוראים, כי פה זה פורום פסיכולוגיה, משלימים ומבינים שמדובר בפגישה של פסיכותרפיה ו"היא" זאת המטפלת. אבל, זה מרגיש לי כאילו אם לא קוראים לדברים בשמם, או לאנשים בשמם, הם לא קיימים ממש בחוץ. מטשטש הגבול. האחר די מתבטל, והאירוע לא מקבל מספיק תוקף. אני, בעצמי, גרועה מאד בהפרדות הללו, גם נוטה לומר דברים בצורה מאד עקיפה, עד כדי כך שלפעמים אפילו אני לא יודעת או מבינה... אולי מכאן נובעת הרגישות שלי (וגם מחרדות נוספות שפחות או יותר מוכרות לי בעולמי). בעצם לא הצלחתי לנסח שאלה... אלו רק מחשבות. תודה על ההקשבה ועל תשומת הלב, ואשמח לשמוע אם יש משהו להוסיף. משתתפת (שמפתחת חרדות לקראת בוא הלילה וסופ"ש)

שלום לך. תמיד מענין לחשוב על הדרך שבה אנשים בוחרים להתנסח, ולחשוב על המשמעות של הבחירה שלהם. אכן סימנת נקודה מענינת, משמעותית, ונתת לה פרשנות מעוררת מחשבה. אני מסכימה איתך שמשהו "מהחוץ" קצת מטשטש ומטבטל בכתיבה ודיבור שבהם יש, לכאורה, מילים עמומות ומעורפלות, שאמורות להיות, כביכול, ברורות מאליו לקורא. בהמשך למחשבה שלך, אני חושבת שאולי זה קשור לתחושה של נפרדות ומובחנות, לחוויה שלעיתים אנו מניחים בטעות שמה שקורה לנו, מה שאנו מרגישים וצריכים, ברור ומוכר גם למי שמולנו. וכמו שכתבת, לעיתים לתת לדבר שם, לנסח משהו בבהירות, הופך אותו לחי ואמיתי ובעל תוקף, ואז זה לעיתים גם מאיים ומפחיד. מאחלת לך לילה שקט וסופ"ש קל ונעים, מלי.

אני בטיפול קרוב לשנתיים , מצד אחד אני מרגישה שאני מאוד צריכה עזרה ויש הרבה מה שזקוק לשינוי אצלי , אני מחכה לפגישות ורוצה לראות אותה , אבל איכשהו שאני מגיעה לשם אני מרגישה נורא עם זה שאני מכריחה מישהו (שלמרות שאני מכירה כבר שנתיים אני גם בכלל לא מכירה , ואני לא יודעת עליה כמעט כלום) לשבת שם ולשמוע אותי , ואז אני פשוט משתתקת או שמדברת על זה שאני לא צריכה להיות שם , והרבה פעם אני יוצאת מהפגישות במין הסכמה עם עצמי שזהו אני לא הולכת יותר , אבל אז התלות שפיתחתי לא ממש נותת לי להפסיק ללכת . מה אפשר לעשות משהו בי לא מצליח להרפות מהעובדה שאני ,עבודה שלה ושכשכמה שאני יהיה איתה הכי אמיתית ,"הקשר " הזה שלנו שהיא כל הזמן מדברת עליו זה בסה"כ צורך שלי ועבודה שלה..מה את חושבת שאפשר לעשות כדי שמשהו ישתנה..?

שלום לך. את מתארת מצב שבו מצד אחד את רוצה בקשר, משתוקקת לקירבה ולאינטימיות, ומצד שני "ברגע האמת" משהו בך נותר מרוחק, מנוכר ואולי אפילו ביקורתי וכועס. אני משערת שזו דפוס שמוכר לך מיחסים אחרים בחייך, בעבר או בהווה. האם את מכירה את הרצון להתקרב מול הפחד והמבוכה שבקירבה? האם מדובר בחוסר אמון? בפחד מדחייה? בתחושה שלא תהיי מובנת? נראה לי שדרך הטיפול והקשר עם המטפלת את מאפשרת לשתיכן לראות ולחוות מה קורה לך ביחסים קרובים. הדיבור על כך בטיפול, גם אם הוא קשה או נראה לך מביך, הנו משמעותי במיוחד: ראשית יתכן שהוא יעזור לך לשבור את "מחסום השתיקה", ושנית, דרכו תאפשרי לך ולמטפלת שלך להתבונן ביחד על אזור משמעותי בחייך. ועוד משהו קטן בנוגע לכך שמדובר בעבודה של המטפלת. העבודה הטיפולית היא עבודה, מקצוע, לכל דבר, ומחייבת לימודים ארוכים, מאמץ וזמן, ועל כן יש עליה תשלום. עם זאת, התשלום אינו סותר מעורבות רגשית, עניין, איכפתיות וכו', שעליהם נשען הטיפול. האם את יכולה לדמין מצב שבו מבלים זמן כה רב עם אדם (כמו בטיפול) ולא נוצר איזשהו קשר? מעורבות? מחויבות? שוב, נראה לי ששאלות אלו מחזירות אותי לתחילת תשובתי, ולכך שכנראה דרך כך את מספרת משהו על חוויתיך בחיים. בהצלחה מלי.

שלום, אני בטיפול חמש וחצי שנים. אף פעם לא ביטלתי פגישה!!! השבוע באופן פתאומי התברר לי כי אני צריכה להתאשפז בבית חולים למשך 2-3 חודשים. האישפוז יתחיל ביום חמישי הקרוב. החרדה הראשונה שלי לא מהניתוח ומהטיפול הקשה שאני צריכה לעבור, אלא מחוסר האפשרות להיפגש עם הפסיכולוג שלי. הפסיכולוג הציע שהוא יגיע אחת לשבוע לבית החולים- כמובן לא בזמנים קבועים, אלא מתי שיתאפשר לו. אני מצד אחד מאוד שמחה שלא אצטרך להיפרד ממנו בזמן כל-כך קשה, מצד שני אני לא רואה את עצמי מסוגלת לדבר איתו מחוץ לחדר הטיפול ובמקום כל-כך חשוף. האם הצעתו נראית לך הגיונית וברת ביצוע? האם צריך לשלם על הפגישות האלה?. אני לא מבינה כלום, כל הגבולות נפרצו ואני לא מסוגלת להמשיך...

שלום דניאל. ממכתבך עולה שהטיפול הנו משמעותי במיוחד עבורך, ושלאור המצב החדש, החרדה שלך מתמקדת ביציבות של הטיפול, ובתהייה עד כמה הוא יישמר. נרא לי שדרך העיסוק בשמירה על יציבות הטיפול, את בעצם מבטאת ומספרת את החוויה הרגשית שאת עוברת כעת: התחושה שהרבה דברים שהיו מוכרים, בטוחים ויציבים בחייך, מתערערים, התחושה שדברים שמתנו לך ביטחון, "בית" רגשי, נסדקים, וחוויה של פחד ובלבול לנוכח ההתערערות של המוכר (והמקנה בטחון) מחד, מול הצורך להתארגן, להתאים עצמך למציאות, מאידך. בעיני הטיפול הוא גם מקום שמייצג את הדאגה והשמירה של אדם על עצמו, את יכולתו לפנות מקום לצרכיו הרגשיים והנפשיים, וכנראה גם כאן את מסתובבת עם סימן שאלה לגבי יכולתך לפנות מקום לכך בחודשים הקרובים. ובאופן פרקטי יותר... בעיני חשוב שתצליחו למצוא סידור הולם ומתאים להמשך הטיפול, גם אם שונה ממה שהתרגלת, לנוכח המצב. עם זאת חשוב מאוד שתוכלי לדבר על חששותיך, מבוכתך ותהיותיך עם המטפל שלך, שכן כנראה דרכם את מסמנת אזור שתצטרכו להיות בו ביחד בקרוב, ושאולי יוכל גם ללמד אותך משהו חשוב על עצמך בקשרים (מה מביך אותך, מה מבלבל אותך, מה חשוב לך וכו'). החלמה מהירה ובהצלחה מלי.

אני אם חד הורית, מתוך בחירה, מגדלת את בני לבד. בני בן 8.5 ילד מדהים , חכם וכו. אני נמצאת בקשרים מצוינים עם אחותי הגרה בצפון. מדברות כל יום בטלפון לפחות פעמים. בגלל המרחק לא נפגשות לעיתים קרובות. לאחותי בן בן 15. ילד שמתעצבן מכל דבר קטן, לעיתים מנבל את פיו. יורד על בני שאוהב לאכול. [בני ילד קצת שמן, שאוהב מאוד לאכול] ואף מכה אותו מידי פעם כאילו בצחוק. בני מעריץ את בן דודו. אני לא אוהבת את היחס שלו לבני. ניסיתי להעיר כמה פעמים. לשוחח עמו שיחה של מבוגרים אך זה לא עזר. בנהי נסע ל3 ימים לטחותי. מצד אחד אני רוצה לעודד את הקשר, בעיקר שאין לבני דמות גברית להזדהות.. [יש לי אב זקן, שבני אוהב מאוד] ומאידך המגע שבינהם מלחיץ אותי ויותר מכך מעצבן אותי. אנא עזרתכם.

שלום אורנה. את מעלה דילמה לא פשוטה. מחד, את מרגישה שהקשר עם האחיין חשוב לילדך, ושילדך, כנראה, גם נהנה ומפיק מהקשר, מאידך את כועסת וחרדה להתנהגויות שמופעלות על בנך מצידו של בן-דודו. בעיני השאלה שלך עוסקת בגבולות - כיצד אנו מציבים אותם, לעצמנו ולילדנו. נסי לחשוב מהם הדברים שבעיניך הם חציית גבול, גופני ונפשי, ביחס של אחיינך לבנך, ושאינך מוכנה שייחצו (מכות למשל, קללות וכו'). אלה גבולות שמחובתך לשמור שלא ייחצו, וכאשר הם נחצים יש בהם כדי לאותת לך שעלייך להתערב ולהגן על בנך. הדרך שבה את בוחרת לעשות זאת נתונה לשיקול דעתך - אולי כדי לאכוף את הגבול יש צורך להיות בסביבה כשילדך עם בן דודו, אולי חשוב לערב את הוריו של הילד ולדרוש שיציבו גם כן את אותו גבול וכו'. עם זאת, חשוב לבדוק מדוע ילדך בכ"ז נהנה עם בן דודו. ייתכן שאת תופסת באופן חמור וקיצוני יותר משחק בין ילדים? ייתכן שבנך מצליח להתמודד היטב עם הסיטואציה, ולא חש שהוא נרמס או מושפל? חשוב לבדוק זאת, שכן לעיתים להורים יש נטיה ל"הגנת יתר" באופן שמצמצם את המרחב של הילדים. שיהיה בהצלחה! מלי.

מה זה "סיכומי פגישות"?

שלום סיון. סיכומי פגישות איננו מונח מקצועי, ובעגה הפסיכולוגית "כשמו כן הוא" - הדרך של המטפל לסכם את הפגישה הטיפולית עם המטופל, כל מטפל לפי דרכו - באריכות או בקצרה, בתיאור מצומצם של מה שהיה ובצמוד לתוכן של הפגישה, או בשילוב של המחשבות והרגשות שהתעוררו במטפל בתוך הפגישה, ושאולי יש להן משמעות טיפולית. בכל מקרה, בד"כ מדובר ברשימות אישיות, פרטיות, ממש כפי שמטופל יכול לסכם את הפגישה מזוית ראייתו. בברכה מלי.

האם כל מטפל חייב לערוך רשימות כאלה? האם המטופל יכול לבקש לראות אותן (כמו, למשל, תיק רפואי)?

אני בהריון חודש חמישי ויש לי חלומות מפחידים על הלידה עצמה האם זה נורמלי וכיצד ניתן להפסיק אותם?

שלום לך. חלומות מפחידים בהריון הם שלב נורמלי ומוכר, גם אם לא תמיד נעים. נדמה שממש כמו שגופך צריך להתמודד עם השינוי ולהגיב אליו, כך גם נפשך. הריון, לידה וגידול של ילד מחייבים עיבוד ועיכול נפשי, מציפים דברים רבים ו"מגרים" מחשבות שונות, נעימות ופחות נעימות, שנפשך צריכה להכיל ולארגן בתוכה. חרדות ופנטזיות בוודאי מלווים אותך גם בערות, אך לבטח יוצאים בחלומות, אז תת המודע שלנו פחות בשליטה. אני מציעה לך לא להבהל, להתייחס לכך כאל דרכה של נפשך להתמודד עם השינוי, ולהשתמש בחלומות כדרך מעניינת לגלות, לבד או עם עזרה, מה מפחיד או מאיים כ"כ עבורך בתהליך שאת עוברת. בהצלחה מלי.