פורום פסיכולוגיה קלינית

אני אורי בן 36 אב לשלושה חושב שאני מאוהב בבחורה שהגיע לעבודתי לפני חצי שנה מאוד אוהב את אשתי ואת ילדי לא מצליח להפסיק לחשוב עליה משהו בקולה עושה לי משהו קרוב אני חושב עליה גם כשאני בחופשה עם משפחתי חושב על עיניה על קולה על כולה אני מרגיש שמחה כשאני יודע שאראה אותה היום שנעבוד היום ביחד זה משהו שמעולם לא קרה לי כי אני אוהב את אשתי אני חושב על מילים שאמרה לי על שיחות שמראות כמה יש לנו מן המשותף אני מתבייש ומפחד להודות שאני מאוהב בה מה אני ילד? יש לה בן זוג ולי יש את אישתי אני יודע ששום דבר לא יקרה מליון בחורות עבדו ועובדות אצלנו אבל בה רק בה יש משהו שאני לא יודע מהו זה לא בגלל שהיא מאוד יפה אפילו לא בגלל שהיא מעניינת אולי זו אהבה

אורי חמוד לא צריך להבהל מרגשות בעיקר לא מאהבה.... גם גברים נשואים לא יכולים לשלוט ברחשי הלב וללב דרכים משלו להרגיש.... לא כולם זוכים להרגיש מה שאתה מרגיש ובטח שאתה אוהב את אישתך אך אולי גם אותה אבל קצת אחרת.... התאהבויות קורות ולשכנע את עצמך שזה לא אמיתי או שאתה אוהב את אישתך לא ישכנע את הלב שלך להפסיק להתרגש כשאתה רואה אותה..... רק אהבות שיהיו לכולנו אם אין אהבה אז מי אנחנו:-)

אורי שלום, מהדברים שלך אני שומע לא מעט אשמה, ואולי גם בהלה מהרגשות שאתה מרגיש כלפי אותה אישה. עולות לא מעט שאלות עקב כך, מדוע אתה כל כך מבוהל, מה יש שם שמעורר בך כל כך הרבה אשמה ותחושה שאם אתה מרגיש משהו אתה בהכרח גם תפעל לפיו וזה ישנה את חייך, או שמשמעו שאתה אולי לא אוהב את אשתך כבעבר. כאמור אני מבין את החשש, אבל התשובה לכל השאלות הללו אינה בהכרח כן. דרור

אין כאן שאלה לגננים המסורים . מתנצלת מראש על השטויות. תודה. לאחרונה לאחר שהאמת והוודאות נטמעו זה בזו ויצרו ספין משלהם לטשטוש כל מציאות-החלתי לתהות במשמעות רגשות ומחשבות הקיימים בי משחר נעורי. מדוע למראה ילדה המלווה באדם מבוגר בין אם אביה, סבה או דמות מבוגרת אחרת- ליבי רוטט ודואג לשלומה, מדוע מצטמררת מהאפשרות שיגע בה? מדוע מחשבות חולניות אלו רצות במוחי למראה כה תמים של אב הנושא את ילדתו הקטנה? מדוע המחשבה על ילד עם אדם מבוגר ללא נוכחות נוספת בחדר סגור, או בבית בגפם גורמים למוחי הבוער לחרוד עד מוות ולהזות אירועים חולניים שלא היו מביישים מוחו של פסיכופט. מדוע חוששת להרות רק מהאפשרות שתיוולד לי ילדה ולא בן זכר? זאת ועוד נשארו ללא מענה. ובכל זאת - טירוף הוא רק שם דרמטי להקצנה של מצב שכיח ורגיל מאד: בלבול. טירוף הוא לא בלבול רגיל אלא בלבול מפואר, ולכן קשה לוותר עליו. הבלבול מתפתח נוכח הכרח יוקד לדבר-מה לא ברור שמקבל אשליה של בהירות בגלל הטענה אנרגטית עודפת. טירוף נתפס כאי יכולת האדם לומר שקר. וזה כמעט נכון. אבל רק כמעט. כי אין אמת בטירוף. יש רק אשליה של אמת. אשליה שלא מסוגלת להכיר בערך הריק שבה. האדם שדעתו נטרפת עליו מספר לעצמו כאמת מוחלטת את הסיפור החלקי שמייצר מוחו הקודח, ואינו מסוגל לעצור בחיוך ולדעת את העובדה המשחררת: זו אמת. או שלא. אי אפשר בוודאות לדעת. זה פירוש היותך מודע בעולם. ברוך הבא לעולם המודעות. בטירוף האדם חש את עצמו כאמיתי מתמיד. והתחושה הזו לא מאירה בו נורה אדומה, אלא להיפך. זה נחווה כמשחרר. כעדות להיותו מצוי ונוכח באמת. אבל האם אמת זקוקה לעדות כדי להיות? אדם מצוי בתוך סחרור של שקר שהולדתו במשאלה עמוקה וענקית להיות באמת, והוא לא יכול לעצור ולהביט בסחרור של עצמו. כי ככה זה כשמסתחררים. יש ספין עצום ומטלטל של כל אושיות ההכרה, והאדם שמצוי בלב הספין הזה משוכנע שהוא חווה עכשיו אמת מוחלטת ושלמה. איזה טירוף. טירוף, כי האמת חפה מכל סיפור עליה. האמת חיה בשקט עם עצמה. היא אינה זקוקה לספר את עצמה. היא אינה זקוקה לדבר. כשהאמת יוצאת לחפש לעצמה וודאות, או להיפך – אנחנו מתחילים ללכת לאיבוד בתוך חיפוש שאין לו סוף. חיפוש הדרך מצד אחד של המראה – לצידה השני. דרך שתחילתה ברגע של פיתוי: הנה. יש וודאות. אני רואה, זאת אומרת מאמינה למחשבה על מה שאני רואה, אך בין וודאות לבין אמת אין שום קשר- הטירוף מגיע כשהאמת יוצאת לחפש וודאות. ואז הטירוף אומר לי – את רוצה חופש? את רוצה שפיות? – חיי את השקר שאת הכי מאמינה בו.

סנקה (שם מקורי יפה לך עדיף מהקודם) את מטורפת על גבול הגאונות:-) השאלות שלך למה את מרגישה כך למראה ילד עם מבוגר נפשך יודעת את האמת אך את עדיין לא מוכנה לה... מקווה שלעולם לא תדעי אותה כי אז הטרוף הוא אמיתי! לי-לך

סנקה היה פילוסוף שפעל ברומא במאה הראשונה לספירה. היה מורהו של נרון קיסר. הוא נמנה על הסטואיקנים, שהאמינו שהדבר היחיד שנמצא ברשותו של אדם הוא המידה הטובה; כל נכס אחר הוא בן חלוף אמר סנקה. חייו ידעו עליות ומורדות והוא נאלץ לסיימם בהתאבדות.

אחותי..... כפרה עלייך מזהים את הכתיבה שלך מימי את מסתתרת בכינויים שונים? מה זה סנקה? יאללה עם החידות שלך חוצמזה מה המצב?

למה מעלים הודעות כאלה? ברצינות. ההודעות האלה נרקיסיות מנופחות מרחפות מעל המציאות באופן קבוע והופכות את המוות או ההזייה לאליל המושלם. למה אנחנו שנלחמים על חיינו צריכים להיחשף לזה ככה? ממש נראה שהבנאדם על כדורים, למרות שאפשר גם בלי. מספיק אנורקסיה. גם אם ההודעה תיערך - בבקשה תשובה.

שלום לך, אני יכול להבין את התחושה שלך והרצון שהודעות כאלו לא יעלו. יחד עם זאת אני חושב שיש הבדל בין הודעות המפארות את המוות ומעודדות למעשה אובדני לבין הודעות המעלות כאב ובתוכם גם משאלה לשקט מהכאב, גם במחיר מוות, אך שהמוקד בהן הוא הכאב והרצון להקלה ממו. הקלה שאני חושב ואני מנסה להעביר את המסר הזה, יכולה להתרחש בדרכים אחרות מלבד מעשה אובדני. לא תמיד קל להעביר את הקו המדוייק המבחין בין הודעות אלו, אבל נעשה מאמץ. ולסיום, אני מבין שוב שההודעה גרמה מצוקה ועדיין נראה לי שלא הייתה בכך כוונה אישית לפגוע, משום כך אני חושב שחשוב לנסות ולהמנע גם מפגיעה מכוונת בכותב או כותבת ההודעה. כל זאת על מנת שהפורום יוכל לשמש כמקום בטוח כפי שאת רוצה גם כן. דרור

מתנצלת מעומק ליבי אם משהו בהודעתי ההזויה בהחלט :-) גרמה למישהו לאי נוחות או מצוקה. לא הייתה מטרה להביא ולבטח לא לפאר את המוות או את ההזייה. זה סתם הבלבול שבי המוציא ממני מילים חסרות משמעות שלדאבוני יצרה משמעות לא נוחה עבור האחר. מקווה שההבנה תגיע ליעדה. היו רק בטוב

מה יש לך נגד אנורקסיה? זה המקום הכי שפוי להיות בו!

סנקה שלום, המחשבות שלך, החרדות מפני מפגש של מבוגר וילד מעוררות בך בלבול רב, תחושה שאת לא יודעת מדוע את חושבת כך, אולי, אם אני מבין נכון את הקשר לחלקו השני של דברייך הן יוצרות בך בלבול רב. המחשבות שלך על הטירוף הן מחשבות לא פשוטות, אבל מצאתי את עצמי מסכים עם עיקר דברייך בנוגע לאי הוודאות הקיימת, עד כמה שזה יכול להיות מבלבל. המודעותת, דווקא היא מביאה להכרה שאין אמת אחת ברורה מוחלטת ונוקשה. אבל לטעמי היא מביאה לתחושה של יכולת לסמוך על התחושות והרגשות כך שלא יהיה צורך לצאת בחיפוש אחר האמת. דרור

סנקה שואלת. אין זה החיפוש אחר האמת -הדגולה - המשחררת - התימה המרכזית כמיקרו למקרו שהוא חיינו. המודעות היא סובייקטיבית בעוד שהאמת הינה אבסולוטית. את האמת סנקה יודעת - אין בסיס ושחר לבלבול לתחושות במפגש של מבוגר וילד. ועדיין, סנקה שואלת מה ההבדל בין המודעות לאמת ולוודאות. סנקה לא מבינה באמרך "אמת אחת מוחלטת ונוקשה" ממתי האמת הפכה להיות נזילה, גמישה ונתונה לפרשנויות - הייחודיים לשקר. סנקה יודעת את האמת - זו הוודאות החמקמקה שמביאה אותה לטירופה - שזורה בחלקיקי אמיתות חסרות יסוד הנשענות על טירוף המגיע בכל אדרו. מי יאמר לסנקה זו האמת אינך מטורפת או את מטורפת לכן זו אינה האמת? לטירוף אין עדים גם לא לאמת. סנקה לא יכולה לסמוך על התחושות והרגשות לכן רוצה את האמת - לא זו שלה - לסנקה אין אמת.

סנקה יקרה....את מסובכת שאלוהים ישמור אותך ורק אלוהים יודע מה את שואלת!

יש לי בעיה.... אני לא נהנית מכלום, אני כל הזמן בוכה, לא באלי לעשות דברים כיפיים, רע לי כל הזמן והסיבה היא שאני חושבת שגם ככה אני אמות מתי שהו אז מה זה שווה.. אני כל הזמן חושבת על מוות ואפיל שאני רואה אנשים בטלוויזיה אני ישר חושבת על הגיל שלהם ועל כמה שהם מסכנים שהם מבוגרים ושהם עוד מעט ימותו..(ואני כולה בת 14) פעם חשבתי על קרירה, ועכשיו אני לא חושבת על קרירה כי אני יודעת שכשאני אגדל החיים שלי יהיו יותר קצרים. כל הזמן יש לי כובד על החזה ואני מ-ש-ת-ג-ע-ת!!!!!!!!!! נימאס לי כבר לחשוב על מוות!! אני רוצה לחשב על החיים אבל אני לא מצליחה.. אני לא מבינה אנשים שאומרים לי דברים. לדוגמא: אחותי אמרה לי "איזה באסה שנולדתי שמנה" ואני אמרתי לה "מצטערת שאני לא יכולה להבין אותך..." לא הצלחתי להבין אותה כי אני חושבת שגם ככה כולנו נמות בסוף... ופעם יכולתי להבין אותה ולתת לה עצות... תעזרו לי בבקשה.. מה אני יכולה לעשות בשביל לחשוב על החיים ועל העתיד שלי במקום לחשוב על הזקנה שלי ועל מוות... אגב, כל זה התחיל אחרי שאבי נכנס לבית חולים ועבר ניתוח ואני חושבת שקיבלתי מזה טראומה כי הכול היה מאוד פתאומי ונבהלתי. תודה מראש.

שלום לך, מפגש עם ניתוח שדמות משמעותית כמו אבא עובר, בעצם מפגש עם האפשרות שמהו רע יכול קרות לאבא שהוא פגיע ובסכנה אכן יכול להיות טראומטי. נשמעי שעבורך הוא חידד את תחושת המוות האפשרי, לצד המחשבה שאין טעם אם במילא בסוף מזדקנים ומתים. אלו אכן תחושות קשות, תחושות שרוב האנשים חושבים עליהם מדי פעם וזה מפריע להם. אבל נשמע לי שעבורך זוהי מחשבה בלתי פוסקת, שאת לא מצליחה להשתחרר ממנה או לחשוב ולהינות מדברים אחרים. הסבל שאת חשה נשמע לי לא קל, ואני חושב שיש טעם שתפני לקבלת עזרה מאיש מקצוע בהקדם. בהצלחה, דרור

1.מהי העברה נגדית וכיצד באה לידי ביטוי? [האם מדובר על מקרה בו המטפל מעביר למטופל תחושות שהמטופל משדר ואשר אינו מודע להן ? ] 2. האם קיימת סכנה בהעברה נגדית ומתי היא מסכנת את הטיפול או המטופל ? 3. מהי העברה ארוטית והאם זה קורה רק למטופל או גם למטפלת? 4. מתי הרגשות של המטופל ושל המטפלת הם אמיתיים?

רוי שלום, להעברה נגדית ישנן מספר הגדרות. במובן הרחב ביותר מדובר על סך הרגשות, המחשבות, שמתעוררות במטפל בחדר, הן כתוצאה מההעברה של המטופל והן כחלק מאותם דברים שהוא מביא עמו. העברה נגדית קיימת בחדר, השאלה היא האם ובאיזו מידה עושים בה שימוש לצורך הטיפול. בעבר נהוג היה לחשוב שאין לתת מקום להעברה נגדית, שהיא מפריעה להעברה של המטופל. כיום נהוג או להשתמש ברגשות שעולים במטפל בכדי להבין משהו על הטיפול על המטופל ועל עצמו בחדר. להבין מדוע מגיב לעיתים בצורה מסויימת ולא אחרת. יש מטפלים העושים שימוש ישיר יותר בהעברה נגדית, משתפים את המטופל בתחושותיהם. אבל המקרה שאתה מתאר אינו נשמע ככזה אלא כניסיון לפרש או לשקף העברה של המטופל (העברה והעברה נגדית במהותן אינן מודעות בתחילה). כאשר המטפל אינו מנסה להיות מודע להעברה הנגדית שלו זה יכול לפגוע בטיפול, לא לקדם אותו. קצת קשה לענות תשובה כוללת כי ההנחה שלי היא שבתוך טפול עולים דברים לא מודעים אבל מטפל טוב יכול וצריך לנסות ולהיות מודע להם, בין אם בעזרת טיפול משלו או בעזרת הדרכה. העברה אירוטית היא מושג מורכב, הכוונה היא שהמטופל/ת מתאהבים במטפל/ת, כולל פנטזיות מיניות עליהם. ישנן דרכים רבות להבין זאת והן נעשות בדרך כלל בתוך טיפול. העברת נגד אירוטית קורית גם היא וגם אז יש חובה על המטפל להצליח להיות מודע לה ולנסות להבין כיצד יכול להיעזר בה לצורך הטיפול. התשובה על השאלה האחרונה היא שבהעברה יש תמיד גרעין של אמת, אבל עוצמת הרגש מושפעת מיחסים ראשוניים עם דמויות משמעותיות, והסטינג הטיפולי מאפשר להעברה לעלות ביתר עוצמה בחדר. דרור

1)אז אני לא יכול לדעת שיש העברה והעברה נגדית בטיפול? 2)"ישנן דרכים רבות להבין זאת והן נעשות בדרך כלל בתוך טיפול" אתה יכול לתת דוגמא? 3)מה זה העברה נגד אירוטית?

אני רוצה למות המטפלת שלי בחופש לשבוע ואני גוססת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איך היא עזבה אותי היא מבלה בבריכה ואני בשלולית של דם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

חדווה שלום, אני מבין את המצוקה שאת נמצאת בה, את מרגישה שאת זקוקה למטפלת שלך, קשה לך וכואב לך מאוד. את מתארת את הפער בין הכאב שלך להנאה שלה ואולי זה מעורר עוד יותר כאב. לא קלה לך החופשה הזו, אבל בסופו של דבר אני חושב שהיא תסתיים, והיא תחזור להיות המטפלת שלך, ולהיות שם בשבילך. אולי אפילו המנוחה הזו תאפשר לה כוחות חדשים, גם בכדי לעזור ולתמוך בך. דרור

אותך המטפלת שלי לקחה חופש לשלושה שבועות לחו"ל ואין בכלל עם מי לדבר...לא שום חבר או ידיד. ככה זה בסופו של דבר כולנו צריכים ללמוד לשרוד לבד גם אם זה הכי קשה ,כואב ובודד שבעולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1111 החזיקי מעמד, ותתתגברי!!! אף אחד לא יכול להחזיק אותך "באמת" לגמרי,גם לא כל המטפלים שבעולם+ כל הכדורים ה"יעילים שהם נותנים !!!! רק את קובעת אם את חזקה מספיק, מספיק חזקה בשביל לשרוד גם בכוחות עצמך!!!!!!! תתעודדי...

היי , אני פונה אלייכם בכדי לדעת כיצד לפעול . בעלי עבד תקופה של כשלוש שנים שבה תמיד טען כי כולם שונאים אותו ושמים לו רגליים . בסופו של דבר הוא פוטר מהעבודה . במהלך התקופה האחרונה בכל חיפוש עבודה שלו הוא בטוח כי קיבלו חוות דעת עליו ממקום העבודה הקודם וכי זו הסיבה שאינו מתקבל או שמתיחסים אליו בזלזול וביחס משפיל .(ייצוין כי כאשר התקשרתי אני לקבל חוות דעת עליו במסווה של בקשת המלצה , מסרו המלצה מקצועית ועיניינית שבה מסרו כי מתאים לעבודה אינדיוודואלית ולא לעבודת צוות , אך בהחלט לא "ליכלכו " עליו.) גם כשהתקבל למקום עבודה היה בטוח כי קיבלו אותו בכדי להוכיח את טענותייהם של מקום עבודתו הקודם , וטען כי מקבל יחס מזלזל ועזב את העבודה לאחר מס' ימים . היום הוא עומד להתחיל במקום חדש , אך כבר הוא התחיל את המנגינה מחדש , כי מתזזים אותו סתם בכדי להוכיח כי הוא יס מן ומתחיל לעשות שרירים ולדבר בצורה לא יפה . כל המאמצים להסביר לו שיש להגיע למקום עבודה חדש בגישה חיובית ועם דף חלק עלו בתוהו , והוא אף אומר על כך שאני תמיד לטובתם ולא לטובתו . ברצוני לציין כי הוא אקדמאי ועד היום הוא לא עבד בעבודות של אקדמאי , דבר שיצר אצלו מירמור גדול . חבל לי עליו , הוא לא מצליח להשתחרר ממקום העבודה הקודם ורק מדבר על לתבוע אותם על תביעת דיבה . אין לי ספק כי יש לו טראומה , איני יודעת ממה היא נובעת בדיוק , אך אין לי ספק שהוא זקוק לטיפול , אני יודעת שהביטחון העצמי שלו נמוך וכי הוא סובל מרגשי נחיתות. אחת הבעיות שהכי נראות לעין היא שהוא פשוט חוזר על אותה המנטרה , כל פעם מחדש , ושהוא חושב על זה כל הזמן , על מה האחד ומה האחר חושב עליו והאם הם רוצים לשים לו רגליים . אנא עזרתכם , האם ידוע ממה סובל ? כיצד ניתן לטפל ?

לילי שלום, אני מבין את המצוקה שלך כמו גם את הרצון שלך לעזור לבעלך. קשה ולא נכון לקבוע מכאן ממה הוא סובל. יחד עם זאת את מתארת מספר סימנים מדאיגים לגביו. העובדה שהוא בטוח שזה מה שקורה לו, הקושי שלו להשתחרר מהמחשבות כבר שלוש שנים, ועוד. אני מסכים איתך כי הוא זקוק לטיפול, הוא נשמע כסובל, והתנהגותו, גם אם הוא צודק, פוגעת בו, ואולי לא רק בו. עצתי היא שתפנו למפגש היכרות עם פסיכולוג או פסיכיאטר שיוכל לאבחן ולהמליץ על טיפול מתאים. דרור

אני סובל מהפרעה אישיות גבולית זה מספר שנים וכלל לא מתפקד יש לי חרדות חברתיות מצבי רוח ובעיקרון התפרצות רגשות מיכל דבר זה עושה לי סלט בראש ואני מאוד מחוסר ביטחון בצורה קיצונית עובר ממשבר למשבר מה שהכי מפריע לי זה החרדות והתפיסה שלי לגבי העולם אני משנה את הדימוי העצמי שלי לפי הסביבה ולא מסוגל לגבש דעות לגבי ולגבי העולם זה כל כך חזק שאני לוקח רספרדל 4ליצב את המצב רוח שלי והסערת רגשות וכן היה לי כמה התקפי פסיכוזה לכמה שעות וסרוקסט 40 לחרדה ולדיכאון בנוסף לזה אני לוקח לאירועים מיוחדים קלונקס אני יודע שהטיפול התרופתית לא רק יעזור לי עובדה שהוא לא עוזר לי לתפקד השאלה שלי בתקווה שתענה לי כי אף פעם אתה לא עונה תשובה ישירה איזה כדור אתה ממליץ לתת לי שיתן אפקט מרגיע בנוסף לטיפול השיחתי שירגיע את התחושות אני מפוחד מתגובות של אנשים ומה חושבים עלי אני לא מצליח לדבר עם הפסיכיאטר שלי כי אני נכנס לסטים ולא מצליח להתבטע אני מאוייש הטיפול בטיפול השיחתי גם אני מתקשה להבטע בבקשה תמליץ לי על כמה כדור ואני יתייעץ עם הפסיכיאטר אני מתחיל לאבד תיקווה לאט לאט למרות שאין לי נטייה להתאבד אני מתחיל לחשוב על זה ואני משתמש באלכוהול כל יום כמו תרופה זה בשבילי אשמח עם תוכלו לעזור אישיות גבולית בעייה גדולה

NIRS שלום, אם הבנתי אותך נכון אתה מטופל גם בטיפול תרופתי וגם בשיחות. אני חושב שאתה אומר בצדק שהטיפול התרופתי לבדו לא יכול לעזור לך. הוא יכול לסייע לטיפול בשיחות, אבל שם המקום שלך להתמודד ביחד עם המטפל אל מול הקשיים שלך בדימוי העצמי, ובעיקר אל מול התנודות שבו. אני לא מכיר אותך ואני לא יודע מהם הסרטים שעוברים לך בראש במפגש עם הפסיכיאטר אבל אני תוהה האם אתה יכול לשתף את המטפל האישי שלך בהם. והאם אתה יכול להיעזר בו, למשל לבקש ממנו שיתלווה אליך למפגש עם הפסיכיאטר. שיכול לעזור לך להרגיש בטוח יותר שם ולהתבטא ביתר קלות. אני לא פסיכיאטר, ואני לא יכול לייעץ לך בנוגע לאילו תרופות כדאי לקחת. כן נשמע לי על פניו שאתה מקבל טיפול תרופתי טוב. ושוב אני חושב שחלק מרכזי מההתמודדות צריכה להיות בתוך השיחות, כך שהחרדות שלך יפחתו ותחושת הבטחון שלך בעצמך ובעולם תגבר. בהצלחה, דרור

שלום אולי מישהו יודע? אני סטודנטית ויש טיפול פסיכולוגי בתוך האונברסיטה אני לא יודעת מה זה אומר.... זה טיפול פרטני? קבוצתי? חסוי? כמה זמן נותנים? האם רואים את הפסיכולוגים בקמפוס? מה אתם יודעים על זה? האם הפסיכולוגים הם גם המרצים? תודה לכם

לסטודנטית שלום, את שואלת מספר שאלות ואנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי. שירות פסיכולוגי באוניברסיטה מציע לרוב מגוון של טיפולים אפשריים פרטניים וקבוצתיים כאחד. הדברים משתנים ממוסד למוסד אך לרוב את יכולה לבחור האם ברצונך בטיפול אישי או קבוצתי. על הטיפולים הללו חלים חוקי הסודיות הרפואית, כלומר המידע שאת מוסרת, מה שמתרחש בטיפול לא נמסר לאף אחדמחוץ לשירות, כולל לא למוסדות האוניברסיטה. מפגש עם הפסיכולוגים בתוך הקמפוס הוא אפשרי, אבל גם כאן נעשית שמירה מרבית על הסודיות של עצם היותך בטיפול. חלק מהמטפלים עובדים גם כמרצים באוניברסיטה. במידה והם מודעים לכך שאת עשויה ללמוד בקורס שהם מלמדים או ילמדו הם ברוב המקרים יעבירו את הטיפול למטפל אחר עוד לפני המפגש הראשון. לסיום, לטעמי השירותים הפסיכולוגיים באוניברסיטאות מעניקים טיפולים מושקעים מאוד, לרוב במחיר מסובסד ביותר ואם יש באפשרותך אני ממליץ על כך. דרור

תודה רבה אולי אתה יודע כמה זמן נותנים לסטודנט טיפול אישי?

תראו אני הולכת לעבוד באבטחה בלי נשק לעמוד במקומות רגיישים בנתב"ג עכשיו אני צריכה לבדוק מכוניות , משאיות, אנשים אני קצת חוששת שיקרה לי משהו למשל שיחביאו לי נשק שיביאו איתם נשק שידקרו אותי למרות שזה קצת לא סביר אבל אני מפחדת מה לעשות?

שלום לך, בעבודה שלך אכן יש מידה מסויימת של סיכון. חשש מסויים, לא ק שהו אטבעי לגמרי אלא שנראה לי שהוא הכרחי לעבודה על מנת לשמור על עירנות. אבל השאלה שלי היא מה זה "קצת חוששת", באיזה מידה זה משפיע עלייך, כמה את מרגישה שאת יכולה להתמודד עם זה. אלו שאלות לא מובנות מאליו, נסי להתמודד איתן, אם תרגישי שזה משפיע עלייך מאוד ופוגע בך, ישנן אפשרויות לשפר את ההתמודדות כמו פנייה לטיפול, הגברת תחושת הבטחון בעבודה ובלית ברירה גם ניתן לחשוב האם העבודה הזו מתאימה לך בכלל. אבל קודם לכן נסי לבדוק עם עצמך מה מידת החששות שלך. דרור

ערב טוב , יש לי אחות שגדולה ממני בשלולש שנים – בת 25 – בשנה האחרונה השתנתה 180 דרגות , בשנה הזאת הייתה מאושפזת כמה פעמים בב"ח לאותן תלונות ( כאבי ראש , הקאות , כאבי בטן , אנמיה ,… ) . כל הבדיקות שעברה תקינות חוץ מדלקת וכיבים מרובים בקיבה(שלא מתראפים בכלל) ולפעמים אנמיה ( קיבלה 6מנות דם בשנה הזאת ) … אולי תחשבו בהתחלה שזה לא קשור לפורומכם , אבל זה כן קשור , וב- 100% , וזה התברר לי רק לפני יומים ,… זאת הפעם הראשונה שאני פותחת את יומנה (הזכרונות שלה ) , ולפעתי קראתי משלא צריך לקרוא , את האמת לא ציפיתי לזה , רק קראתי כמה דפים בדודדים ... כל משעבר ועובר עליה – זה באשמתה - כן זה משכתבה , לפני שנה היא בלעה כמות גדולה מתרופות וזה משגרם לה לכיבים רבים בקיבה ובתריסריון – אף אחד לא ידע על זה אפילו הרופאים לא חשבו על כך , ומאז היא לוקחת תרופות מסוימות (ביום כעשרה כדורים) רק שלא תברא , ותרופות שנתנו לה הרופאים לא לוקחת בכלל , למרות שהיא אומרת שכן אני לוקחת , … וחוץ מזה היא סובלת מאנימיה – לא יודעת איך מעיזה לעשות את זה – היא מכניסה מחט ושואבת את הדם במזרק , ואם היא באישפוז אז יהיה יותר קל לה לשאוב את הדם וזה דרך CPV ... אין יום ועובר עליה בלי לחתוך את עצמה בגפיים ... היא גם כן לפני כחצי שנה עברה תאונת דרכים קשה – נפלה בנחל מגובה כעש(לה לא קרה כלום , אבל האוטו התהרסה לגמרי ) ... יש המון המון סיפורים שהיא עושה ומזיקה לעצמה , והכל לפי משכותבת רק התחיל בשנה האחרונה , ולפני זה הרוב היה מסתדר לה , אפילו הייתה לומדת (שנה שלישלית במדעי המחשב+מדעי החיים) והפסיקה ללא שום סיבה ברורה (לא הצלחתי לקרוא הכל) אבל כמובן היא אמרה לנו שזה בגלל המחלה ... מי שרואה אותה או מדבר איליה – לא ירגיש שהיא כן נמצאת בדיכאון – אלא היא בחורה כמו השאר , חייכנית , אקאדימית , אופטימית למרות המחלה , ... אבל למרות זה , היא נשארת רוב הזמן בחדרה , או גולשת באינטרנט או קוראת ספר שבקושי עוברת לדף הבא ... אז מה אני יכולה לעשות בשבילה ? ממש קשה לי לדבר איתה באופן ישיר ( כי טעיתי וקראתי יומנה הסודי ) ... אני מנסה להיות בחדר איתה רוב הזמן כדי שלא תפגע בעצמה או אפילו יוצאות כמה שעות לבלות בחוץ , אבל זה לא מספיק ... תודה על כל עזרה או תמיכה ,

AK2400 שלום, אני יכול להבין את הקושי שאת עומדת בפניו, את חרדה ודואגת מאוד לאחותך מחד ומנגד מרגישה שאתן לא יכולות לדבר על זה. משום שאת קראת משהו אישי שלה. זהו אכן מצב מורכב, אבל נסי לשאול את עצמך לו הייתן מדברות על כך, למשל לו היית אומרת לה שאת יודעת שקראת מתוך דאגה ואת רוצה לעזור לה. כיצד את חושבת שהיא הייתה מגיבה, בהכירך אותה? כלומר, אני מניח שהיא הייתה כועסת, אך האם היא הייתה מסוגלת להקשיב, לשתף אותך, אולי אפילו להיעזר בטיפול. אם התשובה היא חיובית ייתכן ושווה לקחת את הסיכון האישי שהיא תכעס בכדי לעזור לה. אם את חושבת שלא, נסי לחשוב האם את יכולה לעשות שימוש במידע שקיבלת בכדי לעזור לה בעקיפין. את מתארת מצב לא פשוט שבו יש פגיעה עצמית ואפילו סכנה אובדנית. אל מול זה שווה לבדוק האם את מוכנה להסתכן בכך שהיא תכעס עלייך. דרור

תודה לך דרור על הכל , לפני כמה שעות הינו "אני והיא" בקניון ודיברתי איתה על יומן הזכרונות שלה וכמה טני מודאגת לה , ולפתעתי היא בכלל לא כעסה אלא חייכה ואמרה (ממש תשובה מוכנה ) זה כלום , מה את חושבת שאני עושה דברים כאלה ?! נו בא לי לכתוב ולכן כותבת סיפורים מבה ומשם ... את האמת , חיכיתי שתפרוץ עלי מזעם , תצעוק , תגיד לי איך היעזתי לחפש בחפצים שלי ? למה עשית את זה ? ... אבל ... זה יותר מדאיג אותי , משתק אותי , לא יכולה לעשות כלום , מה אם אגיד להוריי ?! האם זה יעזור ? וכמובן , אם תשקר ותזרוק את יומנה ... אני בטוחה שכל משקראתי נכון , אבל ... הייתי רואת בפח שבחדר נירות וחבישות מלאות בדם , כן , הייתי רואה מחטים ומזרקים משומשים , לפעמים הסדין היה עליו דם , יש המון קופסאות "תרופות" בחדר , ... כמה פעמים הלכנו למיון לתפירת חטכים בידיים או ברגליים ( הייתה אומרת שנפלה , התחלקה או זכוכית חדרה ... ) זה ממש קשה עלי , מרגישה שאני נושאת את הכל על גבי ... לא יכולה לסבול עוד ... מה עכשיו אני יכולה לעשות ?!! ותודה לך מראש

זה כואב שורף בוער חותך מדמם מטריף זה בילתי אנושי הכאב הזה שמישהו יקח אותו ממני כבר כואב כואב כואב ואין לו תרופה ללב הזה אין אין אין

שלום לך. כ"כ הרבה מילים מדממות, כואבות, שכנראה מציירות חוויה פנימית דומה. נשמע שאת כעת חשה את הפציעה בנפשך, והסבל שלך כה גדול... אני מקווה בכל ליבי שתוכלי בהמשך לחוש גם דברים אחרים, נעימים יותר. מאחלת לך לילה שקט ושבוע טוב, מלי.

היי אני בחורה בת 25 התחתנתי לפני שנה וחצי עם בחור בן 38. אנו מחברה שמרנית כך שלא שכבנו לפני חתונה התחתנו לאחר הכרות של 4 חודשים.....מרצון "לכאורה" מלא של שני הצדדים...הוא היה בחור עדין אומנם לא הסתדרנו לפני חתונה אך לא ייחסתי לכך חשיבות גדולה ותמיד עשיתי הרבה כדי להשלים איתו אחרי ריב. בכל אופן אחרי חתונה בלילה הראשון הוא חיכה 5 שעות עד שהיה משהו ובעצם אני יזמתי את המין ולא הוא כי כבר חשבתי שאשאר בתולה נשואה בקצב זה. גם אחרי הוא לא ממש רצה והסקס שלנו בהתחלה היה פעם בשבועיים אחר כך התדרדר לפעם בחודש דיברנו הרבה על העניין...... גרנו עם ההורים שלו כאשר יש לנו חדר שינה נפרדים....אביו היה חולה אלצהיימרא בהתחלה מצבו היה בסדר לאחר מכן מצבו התדרדר החל להשתולל שהוא רוצה לצאת באמצע הלילה ודברים כאלה בכל אופן בעלי טען שזה מפריע לו כמו כן בעלי התפטר מעבודה חדשה שהתקבל אליה חודש לפני חתונה ולקח שבעה חודשים עד שמצא עבודה וחיינו על הקצבה של הוריו....בכל אופן הוא טען שגם זה שהוא לא עובד היה לו קשה ובגלל זה לא נותן לי יחס מיני......ואיכשהו האמנתי....אחרי זה בעלי התחיל לעבוד וגם מימן עובדת זרה לאביו והמצב הן מהבחינה הכספית והן מבחינת אביו השתפר גם אז לא השתפר יחסו אליי מהבחינה המינית.....הוא החל לטעון טענות אחרות כמו למשל שאני מדברת יותר מידי עם אימי בטלפון ....ושאני לא מטפחת את עצמי (אבל גם כשטיפחתי בחגים או חתונות הוא היה מעדיף ללכת לישון ולא לשכב איתי)....שאני קוטעת אותו בשיחה....ושאני מתלהבת מידי מדברת על דברים ילדותיים....ושזה כאילו הורג לו את החשק.... הצעתי לו שנלך לטיפול זוגי הוא אמר לי קודם תשני את האופי שלך אחרי זה נלך....ואחרי זה אומר לי לא עכשיו כשהתחלתי עבודה חדשה אחר כך....אבל אני הרגשתי שאני משתגעת והוא גם לא הסכים שאלך בלעדיו לטיפול......הוא היה אומר לי המטפלת תשמע רק את הצד שלך ולא את הצד שלי..... בכל אופן רוב הויכוחים שלנו היו ממוקמים סביב הסקס.... יש לציין שחודשיים אחרי שהתחתנו בעלי סיפר לי שיש לו עיקולים ושהוא מפחד לברר כמה....הוא סיפר שהוא חתם ערבויות לחברים ונתן לחבריו סכום של 100 אלף שח (שאני מאוד מתקשה להאמין לסיפור זה) הוא גם רצה להפקיד משכורתו בחשבוני והסכמתי אני היתי סטודנטית לתואר ראשון וגרה עם הוריי במשך השבוע מה שסיכמנו שיהיה בשנתייים הראשונות לנישואים....כי התחלתי ללמוד עוד לפני הכרותי עימו והיה קצת מסובך לעבור למכללה אחרת. הוא גם איים עליו שיתגרש ממני אם לא אסכים להזמין לו ויזה(כלומר ויזה בשמי שהוא ישתמש בה)....ובסוף הזמנתי לו מחוסר ברירה...... עכשיו אנחנו מתגרשים......אני ראיתי שהוא לא מכבד אותי לא אוהב אותי לא אומר לי שום מילים יפות....בהתחלה כשהיתי חוזרת הביתה היה אומר לי לכי תעזרי לאימא שלי לכי תהיי עם אבא שלי.....והוא היה יושב ובוהה בטלויזיה כמו פסל ובקושי שם לב שאני בבית כאשר לא ראה אותי שבוע שלם.... כנ"ל הוא כל הזמן היה טוען שכואב לו הבטן ובגלל זה לא שוכב איתי הוא היה שותה כשליש כוס וודקה כל כמה ימים ואחרי זה כואב לו הבטן ורק אומר ליאם בא לך סקס תעלי את עליי ותעשי מה שבא לך........אני ניסיתי לעזור לו היתי מציעה לו תה מיוחד שיקל על הכאבים.....כשהצעתי לו ללכת לרופא היה אור עשיתי את הבדיקות ולא עוזר כלום......פעם כשאמרתי לו אולי תעשה שוב בדיקות אמר לי את אומרת את זה רק בשביל עצמך....... גם כשדיברנו והוא התלונן על כמה דברים בקשר אליי שלכאורה הורגים לו חשק ושיפרתי דברים כלום לא השתפר מבחינה מינית......פעם כשאמרתי לו שקשה לי שלא מתיחס אליי מינית אמר לי גם כשהיית רווקה לא קיבלת סקס תמשיכי לסבול.......עכשיו אנו מתגרשים סופית......לפני 5 חודשים עזבתי הבית .....אף אחד לא התקשר לשאול אותי מה קרה .....לא אימו לא אף אחד מהמשפחה.....יש לציין שאימו היתה אומרת לי שאני נותנת יחס חם למשפחה שלו והיא מחשיבה אותי לבת שלה.......אחרי שביטלו את הויזה בבנק שבוע אחרי פתאום אח שלו מתקשר אליי להגיד לי שאם אני רוצה להתגרש אז יבואו להחתים אותי....... האם את חושבת שאני עושה מעשה נכון שאני מתגרשת? אני אישית לא רואה שום אפשרות לשיפו כי איך שאני עשיתי מאמצים לנסות לשיפור כמו הליכה לטיפול זוגי.....כמו דיבור עם בעלי על ה שמפריע לו וניסיון לשפר דברים ....וכלום לא עזר.......האם אני עושה מעשה נכון? יש לציין שאין לנו ילדים.........אני חייבת לציין גם שכשהיתי חוזרת היתי מרגישה בדכאון ושאפילו יממה אחת אני לא מצליחה להעביר איתו....כי הוא גם לא היה מדבר איתי כ"כ וגם היתי מרגישה שאין לי על מה לדבר איתו כי אנחנו שונים בהרבה דברים וחבל שלא שמתי לב לכל זה לפני חתונה......האמת אני שמתי לב אבל היתה מלחמה והוא אמר שהוא לחוץ מהמלחמה ובגלל זה הוא ככה....עצבני.....אני אומרת לעצמי אם רק היתי מחכה עוד כמה חודשים אחרי המלחמה ולא היתי מתחתנת מהר היתי בטוח זורקת אותו.....מה דעתך אני עושה דבר נכון?שאני מתגרשת?.

שלום איילת. את מתארת חיי נישואים קשים, עם בעל שבחוויה שלך התנהג באופן שנע בין אדישות וחוסר איכפתיות לבין התעללות רגשית כלפיך. את מתארת כ"כ הרבה דברים קשים ורעים, ומספרת שאין מוצא מההחלטה לגירושים. ובכל זאת, למרות הכל, את מסיימת את הפנייה שלך בשאלה האם את עושה נכון, האם את צודקת כשאת עוזבת. נשארתי עם תהייה לגבי הצורך שלך ממני. מצד אחד, אם הכל היה כ"כ רע וקשה, מדוע את זקוקה לחיזוק מבחוץ על הדרך שבה את פועלת. מצד שני, אולי בשאלה שלך יש עדות לכך שהיו שם גם דברים אחרים בקשר, שהתחושות שלך כלפיו וכלפי הזוגיות שלכם יותר מורכבות ואמיבוולנטיות מהתמונה שהצגת. אני משערת שבחרת להראות צד מסוים, שדרכו את הקורבן. ייתכן מאוד שזו גם הייתה המציאות שלך בחיים לצד בעלך. אני תוהה, אם כך, מדוע נכנסת לתפקיד הזה, למה בחרת להשאר בו, ובמקביל, מרגישה, שכנראה יש תמונה מורכבת יותר, שמביא דילמה וקונפליקט קשים יותר, ושאת זה חשוב לברר, למענך, ולמען הזוגיות שלך (הנוכחית או העתידית שתיצרי). בהצלחה, מלי.

להגיד לך האמת מעולם בעלי לא אמר לי ממילה יפה....אני שואלת בגלל שאימי עצובה מהפרידה......קשה לה עם זה שביתה מתגרשת שלא כמו רוב בנות גילי שהן נשואות עם ילדים או מתכננות לפחות.....אני ישית יודעת שאין סיכוי שאני יכולה לסבול אותו...כי אנו שונים בהמון דברים...כמו בנושא דת אני יותר דתיה והוא הרבה יותר חילוני.....אני בעד להשיך בקשר חם וקרוב עם המשפחה של האמא והאבא גם כשמתחתנים הוא חושב אחרת לפחות לגבי האישה....אני בעד שהרוב צריך להיות גלוי בין בעל ואישה בלי סודות הוא בעד להסתיר 90 אחוז מהדברים......הוא בעד להראות שמח גם כשעצוב אני ל יכולה לזייף רגשותיי.....אני בעד אנשים צנועים והוא חושב אחרת......אני בעד להשקיע באישה שלך ובמשפחה שתהיה לך בעתי והוא בעד להמשיך לבלות עם חבריו כמו רווק.....יש המוווווון דברים.......אין תחום שאנו מסכימים לגביו. במסגרת לימודיי הלכתי כ10 פעמים לפסיכולוגית וספרתי לה את כל האמת על הזוגיות שלנו וגם סיפרתי על אילו דברים בעלי מתלונן וכל התלונות שלו באמת נראו לה שוליות שלא ממש יכולות להרוג חשק מיני.....והיא אמרה גם שלבעלי יש בעיות חברתיות......(כי הוא אמר לי שזה נראה לו מכוער שאני מתביישת)....בקיצור אני דוטוקא שמחה שאני עוזבת את הקשר הזה.......המון פעמים ניסיתי לדבר איתו יפה ותמיד היה עסוק רק בלהאשים אותי ולהוציא ממני ילדותית קטנה שלא מבינה כלום מהחיים וטיפשה בכלל לא היה מדבר איתי בגובה העיניים....וזה היה מרגיז אותי ובסוף הינו מגיעים לטונים גבוהים...ורק אומר שאני מקללת ושזה לא נשי ולא יפה......אבל באמת שכבר לא יכלתי לסבול את האטימות הזו רק להאשים אותי להתנשא מעליי תמיד...תמיד כשהיינו רבים אני היתי משלימה איתו.....אף פעם לא ניסה להשלים איתי וזה גרם לו להיות עוד יותר סנוב.......בקיצור מעצבן ממש...

הלוואי והייתי מוצאת את המילים להסביר את עצמי , אפילו לעצמי אני לא מצליחה להסביר .רע לי רע לי רע לי .. ואין לי כבר כוח , אני מרגישה שאני חיה כי צריך , ממש לא כאן מבחירה . זה ממש לא תקופה שתעבור .. זה ככה כבר הרבה זמן , (על פני השטח כאילו הכול בסדר אני למדתי , אני עובדת , משפחה חברים .. הכול בסדר) , אני בטיפול כבר כמעט שנתיים , ובמבט לאחור אני חושבת שהיום אני הרבה יותר פסימית לגבי העתיד , ואני לא מבינה איך הטיפול הזה אמור לעזור ?! אני לא כועסת על אף אחד , ולא חושבת שהעולם מקום נוראי .. סתם רע לי להיות .. ולא מצליחה לראות איך משנים את זה ..

שלום. את כותבת על הייאוש והפסימיות לאחר שנתיים של טיפול, ונשמע שאת מרגישה בעיקר חסרת תקווה ומאוכזבת. אני מניחה, שכמו כולם, גם את קיווית שהטיפול יביא להקלה, לשחרור, לרוגע, והנה, נדמה לך כרגע כאילו הדברים מושכים דווקא לכיוון השני. אני תוהה אם את אותו דבר היית אומרת בכל נקודת זמן בשנתיים האחרונות, או שבכל זאת את עוברת משבר שגורם לך לראות כרגע את הטיפול ואת חייך בכלל באופן כה קודר. אני מקווה, כמעט בטוחה, שהיו גם רגעים אחרים, משמעותיים, אופטימיים, לאורך הזמן הזה, והם שעוזרים לך, באופן מודע או פחות מודע, להמשיך בטיפול למרות התחושות הקשות שאת חשה כעת. מקווה שתוכלי, במסע הזה, לראות עוד צבעים אחרים בהמשך, ומקווה שלא תוותרי עליו. בהצלחה, מלי.

אני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה לכתוב כאן, הרבה מחשבות מתנגשות לי אחת בשניה ולא ממש מצליחות לצאת החוצה, אז אני אנסה ואקווה שמשהו בכל זאת יובן. רציתי לומר לך מלי תודה רבה שאת כאן,לא יצא לי לכתוב פה מאז שהגעת (חוץ מלאחל לך בהצלחה כשהגעת לראשונה) אבל אני נמצאת הרבה מאחורי הקלעים, קוראת ומנסה לקחת קצת מילים ומחשבות לעצמי. כשאני כאן אני מרגישה קצת שאני בוגדת בטיפול שלי, כאילו רק שם זה המקום הנכון להוציא את המילים. כשליאת היתה וכתבתי כאן שיתפתי בכך את המטפלת שלי ולא היה נראה שהיא מסתייגת מכך או שזה מפריע לה (חוץ מזה שזה היה נשמע לה שאני בוחרת את המקום הזה כי הוא כאילו מחוץ לעולם האמיתי וכאן אני בעצם לא מפריעה לאף אחד ולכן אני מרשה לעצמי- מה שנכון... אני בדרך כלל מרגישה מול אנשים שאני מציקה ומעיקה) והיא תמיד מעודדת אותי לשתף אנשים גם מחוץ לטיפול במה שקורה איתי ולא לשמור הכל בבטן. כן מוכר לי המקום הזה שאני נאמנה למישהו אחד ולא יכולה באותו זמן לשמור או לפתח קשרים חדשים ולכן החלטתי בכל זאת לכתוב למרות שאני כבר יודעת שאני אצטער על זה ושאני אגעיל את עצמי. נמשכתי בשבועיים האלה לתוך חור שחור שלא נגמר כשכל הזמן מתנגן לי בראש השיר 'הילדה שבשק' של קורין אלאל "... יש אנשים שנושאים איתם שקים/ של סודות וחטאים ומעשים רעים/ יש אנשים שנושאים איתם שקים/ ויש כאלה שבתוך השק חיים..." חשבתי הרבה על מוות בשבועיים האלה, רציתי להיעלם, שכל מה שקשור בי פשוט לא יהיה. התחלתי כבר לחשב כמה צער המוות שלי יביא אחריו ועד כמה זה יפגע, אפילו הצלחתי לדמיין את ההלוויה שלי (ואני שואלת את עצמי שוב ושוב כל פעם כשזה קורה, למה אני כל כך חלשה, למה זה הפתרון שאני בוחרת, למה אני לא מוצאת דרך אחרת???). לא העזתי להביא את זה לטיפול, למרות שהיא כבר יודעת משהו על המקום הזה בחיים שלי, רק באחת הפגישות אחרי שכבר נגמר הזמן אמרתי שחשבתי הרבה על המוות אבל לא יותר מזה. אני לא מעיזה להוציא את המילים האלה מהפה שלי ובמיוחד לא מולה. לא יכולתי לסבול יותר את הקיום שלי בעולם הזה, אני לא חושבת שאני אי פעם אעיז לפגוע בעצמי באופן פיזי, אבל הרגשתי שאת הנפש שלי קצת הרגתי, שללב שלי כל כך כואב שיכול להיות שלבד הוא פשוט יפסיק לפעום, הרחקתי מעליי כל כך הרבה אנשים יקרים שדואגים לי. מחשבות שחורות כבר היו לי אבל אף פעם לא בעוצמה כזאת. ועוד מעט תכנס לה שבת המלכה שהיום מביאה איתה גם את טו באב- חג האהבה ואני אאחל לכל מי שרק רוצה- שהשבת תהיה שבת מנוחה לגוף ולנשמה, שבת שתביא איתה הרבה אהבה שתישאר כמה שרק אפשר, שתיגע בכל המקומות הכואבים ותשלח קצת הקלה וגם שמחה אם אפשר (והלוואי שאני ארצה).

שלום לך. כתבת הרבה דברים, מרגשים, נוגעים, כואבים... איחלת בהרבה כוונה לאחרים, ולי בעבר, שקט והצלחה, ובכל זאת, כשזה מגיע אלייך, נדמה שיש כ"כ הרבה כאב וצער, שאין מקום לליטוף, לחום, לרכות. ונשארתי עם האמירות שאת מגעילה את עצמך, שהרבה דברים שאת חושבת, מרגישה ועושה הם אסורים, מקבלים קונטציה של בגידה, משאירים אותך עם תחושה של גועל ובחילה. ותהיתי מדוע זה כך. איפה קלטת, בחושים החדים שכ"כ ברור שניחנת בהם, שיש מחשבות, רגשות או מילים שרוחשים בתוכך ושהופכים אותך למלוכלכת, מגעילה, לא ראויה. מתי הבנת שלבקש, להזדקק, להעזר, משמעו להיות חלש, בזוי, דוחה. כמו המטפלת שלך, גם אני הייתי רוצה לחזק אותך במקום הזה, להעביר לך את המסר שהכאב, העצב וההזדקקות שלך נוגעים ללב ושהלוואי ותוכלי גם את לגלות מול אותם סובלים בתוכך רכות ואמפטיה. בהצלחה, מלי.

היי מלי, מה שלומך? יש בפורום הרבה תלונות על מטפלים שבדרך כלל עוסקות בנושא ה"לא אכפת לו ממני באמת" או "אכפת לו ממני רק במשך השעה הטיפולית". אצלי הבעיה הפוכה - אני מרגישה שאכפת לה יותר מידי! מעבר לכך שהיא מדהימה במשך השעה, היא בקשר איתי במהלך השבוע, מעודדת אותי להתקשר עם כל בעיה....וממש קשה לי עם זה! אני יודעת שהתשובה המתבקשת היא "למה את חושבת שלא מגיע לך?", ואני מבינה את הנקודה הזאת אבל אני חושבת שזה מעבר לכך - יכול להיות שאני צודקת ושזה באמת יותר מידי?

שלום סיון. אני חושבת שדרך הקשר עם המטפלת שלך את מתמודדת עם נושא הקרבה מהקצה השני שלו, המוכר פחות... את מרגישה שהמטפלת שלך מגוננת מדי, מלווה מדי, נצמדת מדי... נשמע שאת מרגישה חנוקה, מרגישה שאולי ה"ביחד" הזה כובל אותך, משאיר לך מעט מרחב, מעט מכפי שאת צריכה, ואולי מכפי שאת רגילה. תהיתי האם את מכירה את התחושה הזו, שלפעמים שניים זה צפוף מדי, מכביד מדי, שיותר קל לך לסמוך על עצמך, להרגע עם עצמך, לשאוב כוחות מעצמך. אני חושבת שאולי דרך הקשר עם המטפלת את נמצאת במקום של תלות, הזדקקות, הורות, כשאת מורגלת להתנהל לבד, להסתדר בכוחות עצמך. נראה לי שזה נושא משמעותי בטיפול. דיבור עליו עם המטפלת שלך יכול לעזור לך להבין את ההקשר של התחושות הללו ליחסים אחרים בחייך, ואולי גם תוכלי לבדוק עםהמטפלת שלך מה הצרכים והרצונות שלך מולה, ותוכלו להגדיר מחדש, באופן שמתאים לשתיכן, את גבולות הקשר שלכן. בהצלחה, מלי.

שלום מלי נראה לי ש... צריך להמציא חוק שאסור למטפלים לקחת חופש. חוק כל כך פשוט, בטוח יעבור בקריאה ראשונה אצל כל המטופלים באשר הם. היא עוזבת אותי. יוצאת לחופש. ואמנם הפעם החופש קצת יותר קצר.. "רק" לשבוע.. אבל לי זה לא ממש משנה. לא משנה אם זה שבוע או שבועיים או חודש. ברגע שהיא הולכת ממני, משך הזמן כבר לא רלוונטי. כל כך כואב. היא יודעת שזאת תקופה דפוקה. היא אמרה שהיא יודעת שזה לא זמן טוב בשבילי. ובעצם, אז מה?... אני חושבת, מרגישה, יודעת. דווקא עכשיו היא צריכה את החופש. כי התקופה הזאת איתי הורסת אותה. גומרת אותה. סוחטת אותה. המפלצת התישה אותה לגמרי. התשתי אותה לגמרי. היא רוצה שאכעס עליה. אבל אני לא כועסת. אני באמת לא כועסת עליה. אני מאוד מבינה את הצורך והרצון שלה בחופש. גם אני הייתי רוצה חופש ממני. ההבדל הוא, שהיא יכולה להתרחק מהמפלצת שאני, ואני לא יכולה להתרחק מעצמי. לא יכולה לקחת חופש מעצמי. ובעצם, אני חוזרת בי מהצעת החוק. לא הייתי רוצה להעניש אותה בעונש כל כך קשה. להיות איתי מבלי שתהיה לה אפשרות ללכת ממני. היום היתה פגישה. כמו תמיד ישבתי על הריצפה, אבל הפעם חצי גב מופנה אליה. שתקתי. גם ככה תמיד קשה לי לדבר, וכשאני יודעת שהיא הולכת ומשאירה אותי לבד, עדיף לי לשתוק עוד לפני שהיא הולכת. אז היא תפרש את זה כמשהו שאני עוזבת לפני שעוזבים אותי, ואני אפרש את זה כמו שאני יודעת ומאמינה וחושבת תמיד- בכל מקרה אשאר לבד עם הדברים, עדיף לשתוק. היא כתבה לי דברים, אולי מתוך ידיעה שאת שאמרה במהלך הפגישה, יש סיכוי טוב שלא אזכור בכלל. שזה לא ישאר בתוכי. אולי כי היא רצתה איכשהו להשאיר לי משהו נוסף ממנה בזמן שהיא לא פה. אולי כי היא רצתה שאדע שכביכול היא תזכור אותי, תחזור אלי, תהיה איתי בזמן הזה בדרכים אחרות. אולי כדי שאדע שגם כשהיא יוצאת לחופש ממני, אני יכולה להשאיר לה הודעות.. זה כמובן נכנס תחת הכותרת "יומן טלפוני" שלנו. אני לא יודעת. רק יודעת שכואב נורא עכשיו. תוהו ובוהו בתוכי. המפלצת שיודעת שלקחו ממנה חופש. בגללה. המפלצת שיודעת שהיא בכל מקרה לא צריכה את המטפלת. שהכי טוב לבד. תמיד. והילדה הקטנה שבועטת ושולחת אגרופים לכל הכיוונים לפגוע בכל מי שרק יתקרב, ובעיקר לפגוע בי. :-(

שלום שיר. אני שומעת כמה קשה לך עכשיו, אולי דווקא עכשיו, להפרד מהמטפלת שלך, לקבל את הצורך שלה בחופש, קצר ככל שיהיה. נשמע שהחופש מוציא החוצה כ"כ הרבה פחדים ורגשות שאיכשהו, ביומיום, בליווי ובתוך קשר, הצלחת להיות איתם. נשמע שהחופש של המטפלת שלך, בחוויה שלך, משאיר אותך לבד. לבד מול הפחדים, הקשיים, הכאב, המפלצת שמאיימת להרים את הראש. וחשבתי שמה שכתבת על הרצון שלך לקבל "חופש מעצמך" כ"כ נוגע ללב... הלוואי וזה היה אפשרי עבורך, לקחת כמה ימי חופש, להשאיר הכל מאחור, לנשום אוויר אחר. אני מקווה שאת לא סובלת יותר מדי, לא מאפשרת למפלצת שבתוכך לקלקל ולזרוע הרס. תחזיקי מעמד, מלי.

כבר לא עונים להודעות המשך? זה סתם נראה מוזר שדוד נכנס לכל ההודעות של דרור וכמו מזכירה מודיע שהוא יחזור בראשון הבא..אנחנו יודעים את זה, וזה נראה כאילו זה נועד רק כדי לא להראות שבעצם ויתרתם על זה, אז למה לא להוציא הודעה מסודרת שאומרת שמעתה לא יענו על הודעות המשך? ( או שיצאה ופספסתי ). בכל מקרה זה נראה לא טוב.

שלום לך. השאלה לגבי תשובה להודעות המשך מעסיקה אותנו, מנהלי הפורום. מצד אחד, חשוב לנו לא להשאיר שאלות ללא מענה, לספק את התחושה שאנחנו שם - קוראים, חושבים, נוכחים. מאידך, היות ושאלות ההמשך מפתחות נושא, עיסוק או קשר שהתבססו מול אדם מסוים, נראה לנו לא נכון שאדם נוסף, שלישי, יתערב. אני מניחה שאנחנו מחפשים את הפשרה בין שתי הקצוות, ושעבורך דווקא הנסיון שלנו לתת תחושה של אכפתיות ודאגה, נחווית כמשהו מזלזל ומיותר. אני חושבת שהרבה פעמים נסיון של אחד לשמור, לספק בטחון ויציבות, נחווה ע"י האחר כדחייה או חוסר אכפתיות. אני שמחה שיכולת להגיב על כך, כי בעיני זאת הדרך לגישור והבנה - המאמץ לנסות ולראות את הדברים מנקודת מבט נוספת אני יכולה כעת להבין את המחאה והעלבון שלך, ואת, אולי, יכולה להבין את הכוונה שלנו. להתראות, מלי.

העיניין מלי, שהמנהל ש"עונה" על תגובות ההמשך חוזר על המנטרה שהכותב יכתוב שוב את השאלה במשמרת של המנהל שכבר אינו נמצא בפורום, ואין שום מענה של מנהל אחר, זה שנמצא באותה משמרת. מאחר ועד היום כן היה מענה שכזה, אולי רצוי להבהיר את הדברים. אז אני מרגישה שזו הייתה תשובה קצת מתחמקת - מנהלי הפורום לא עונים יותר לשאלות המשך אחרי תום המשמרת שלהם?

מלי שלום, אני מבינה ששעות הפעילות שלך בפורום שונות מעט ממה שהיה נהוג עד עכשיו, והדבר לגיטימי בעיני. עם זאת, היה מועיל מאד אילו לכל הפחות היית מעלה בו ביום את ההודעות שנשלחות במהלך יום חמישי (אפילו בלי להשיב עליהן.) הדבר ייתן תחושה שמישהו בכל זאת נמצא שם, גם אם עדיין לא התאפשר לו להגיב. אנא חישבי על כך.

שלום לך. אני שומעת אותך בודקת מה מתאים לך מול השינוי שאני הבאתי לגבי שעות הפעילות שבהן אני עונה בפורום. נדמה לי שאת מבררת באיזה אופן יהיה לך הכי נוח להכיל את השינוי, לשרוד אותו. אני חושבת שאת מספרת כמה קשה לבד, להרגיש שהאחר לכאורה לא נמצא, "לא שם". נדמה לי שבהרגשה שלך העלאת השאלה, אפילו אם היא לא נענית, תוכל להרגיע, ולספק את התחושה שיש מישהו מהעבר השני - שדואג, ששומר, שלא נעלם ולא נוטש. אני מתארת לעצמי שהחוויה הזו, שאין שם אף אחד, שמשאירים אותך לבד, מוכרת לך, ושאת מכירה את הפחד שלך מלהמצא במקום הזה. אני ומקווה שיותר ויותר תוכלי להרגיש את הנוכחות שלי - כמי שאכפת לה, ששומרת, שנמצאת. להתראות, מלי.

למה אף פעם אי אפשר לתת תשובה אמיתית!- לא, אני מעדיפה לשמור על הדברים במתכונתם הקיימת, כן, אשקול את זה או פשוט כן. אני לא חושבת שמישהו פה ביקש ניתוח אופי מעמיק, על הצעה פשוטה וגם נכונה, שמפריעה לא רק לכותבת ההודעה. אחרי הכל אנשים פה כבר הרבה זמן, ואם את בתור מנהלת חדשה נכנסת, זה נראה לי קצת הזוי שכולם יתאימו את עצמם אלייך, וכן, הרגלים זה דבר טוב ולמה לשנות אותם אם זה נוח ולא קשה מדי? את לא רואה שכל יום חמישי הפורום להלכה ולמעשה לא פעיל ואנשים מאוד נעזרים בו ביום יום שלהם. זוהי לדעתי חוסר גמישות שאפילו לא נוצר על שאלה כזו דיאלוג אלא בריחה למקום של - את ככה וככה ובגלל דפוסים אישיותיים כאלה וכאלה את מגיבה ככה. זו הדרך לברוח משאלות ושיחה? פשוט להסיט את הדיון מהשאלה עצמה למי ששאל אותה?

ובעצם למה לא להענות לבקשה סתם כך בלי כל עטיפת המילים, וה"חויה שזה מזכיר לך". זה פורום אינטרנטי, אמנם של פסיכולוגיה, אבל ההשלכות שנעשות, ובכן, לפעמים הן נראות כמו נסיון לאנוס את התאוריה על המציאות

תודה לך על התשובה ה"מלומדת"... ממש לא התכוונתי לשמוע rubbish פסיכולוגי אופייני, רק להציע הצעת ייעול . חשבתי שבקשתי צנועה דייה כדי לזכות לתגובה פרקטית/מעשית יותר.

שלום מלי, זקוקה יותר ויותר לפורום בזמן האחרון, אם זה בגלל החופש שלי ושלה, או בגלל שקורה שם משהו לא נעים בקשר ביני ובינה. יש תקופות נעימות יותר בטיפול של אמון, קירבה, פתיחות, שינוי והתקדמות ולעומת זאת גם תקופות של חוסר אמון, חוסר הבנה, אכזבה וכעס. כמובן שלא ניתן להפריד בין התקופות ואחד נכנס בתוך השני. הפעם התקופה השלילית ארוכה מהרגיל, קשה לי. אני מרגישה שאנו מדברות ומדברות, אבל אין שינוי, להיפך יש תקיעות. ואנחנו מדברות רק על הקשר בינינו, ויש דברים אחרים חשובים. אני מרגישה שהפער שנוצר גדול מדי, קשה לי לשתף אותה ותחושת חוסר האמון הולכת וגדלה. מה לעשות? לשחרר? להמשיך? אבל יש מטען גדול בדרך! המטפלת מנסה, אבל משהו שם לא מתרחש. היא משתדלת בדרכים טכניות, לזמן אותי לפגישה למרות שהיא נמצאת בחופש כי היתה תחושה של החמצה בפגישה לפני, לתת לי הארכה של 10 דקות מדי פעם, אבל זה לא מזיז לי. אני צריכה משהו אחר, ואני מביעה אותו הכי טוב שאפשר. אני צריכה יותר יחס חם, עידוד, הבנה אמיתית של מי שאני ומה שאני חווה. ואת זה אני לא מקבלת. האם המטפלת תשתנה, היא חייבת? אולי היא פשוט כזאת לטוב ולרע? כן, זה מוכר לי ממערכות יחסים אחרות, כן זה שיחזור של תחושות שיש לי כלפי הוריי, אבל בכל זאת יש פה משהו נוסף. מה את חושבת? אני מרגישה שאני רק מתאכזבת כל פעם מחדש, ומאשימה בלי סוף. אוף!!! נמאס לי מהתחושה הזאת, ואני עייפה מדי מההתנצחויות הללו. רק רוצה שיקבלו אותי. אני מתארת לעצמי שמערכת היחסים הזאת מורכבת יותר ממה שהבעתי כאן בפיסקה אחת. תודה על הקריאה וההתייחסות. (מצטערת על האורך, צריכה להוציא קיטור) שירה.

שלום שירה. אני שומעת מהמכתב שלך את היכולת המתגברת שלך לראות את המורכבות, את היש והאין בקשר הטיפולי, ואת המקום המשתחזר עבורך בקשר. נדמה לי שמה שכתבת בהתחלה, על הידיעה שלך שיש תקופות טובות וקרובות ותקופות קשות ורחוקות חשובה מאוד. אני חושבת שחשוב שתזכירי לעצמך זאת כדי שתוכלי לשאוב כוחות במקומות שנראה לך שהדברים לא מסתדרים (כמו עכשיו). אני שומעת שאת מבקשת מהמטפלת התייחסות חמה, מעודדת, ישירה, ותוהה למה את מתכונת כשאת אומרת שאת לא זוכה לכך ממנה. הרי את מתארת קשר קרוב, משמעותי, לא קצר, שכנראה יש בו גם לא מעט חוויות של מובנות, אמפטיה וקירבה (אחרת, ודאי, לא היית שם). אני תוהה למה ומתי את מרגישה ההפך, וכיצד זו הופכת להיות החוויה המייצגת, זו שרשומה בתוכך. אני גם תוהה לגבי הבקשה שלך לחום ויחס קרוב ונוגע. ייתכן מאוד שהמטפלת שלך נותנת לך את כל אלה אבל לא בדרך שבה את רגילה או מאמינה שמתאימה לך. נשמע שמבחינתך קירבה וחום מובעים ומתנהלים בדרך מסויימת, ואולי המטפלת שלך מנסה ללמד אותך דרך אחרת להרגיש או לדעת שהאחר קרוב אלייך. אולי היא "אומרת" לך את זה בדרך אחרת ממה שאת מכירה? יש לי הרגשה שללמוד את הדרך הזו, לדעת לדבר ולהבין את השפה הזו, הנם חשובים ביותר עבורך. בהצלחה, מלי.

אולי. הפעם באמת? לא יודעת מה לחשוב אפילו. כאמור, מזה זמן מה היא מאיימת שוב ושוב להעיף אותי מהטיפול. היום היא הכריזה: "די! אני לא יכולה להכיל אותך ככה!" והתנאים החדשים הם: פעמיים בשבוע ופגישות של 50 דקות. היא יודעת שעבורי זה בלתי אפשרי, כזה קיצוץ בבת-אחת... או בכלל... שתי פגישות בשבוע (תזכורת - כיום מדובר ב-4, מזה כשנתיים+). דרך אלגנטית להפליא להעיף אותי, אבל שזה יהיה מיוזמתי, הלא כן? שזה לא יהיה המצב שהיא תהיה ה"רעה" בסיפור, למרות האיומים, שהיא אכן תעיף אותי... היא "רק" מציעה פשרה... לא, לא... השינוי הזה זה מעין חינוך מחדש... ללמד אותי להעריך מחדש את מה שיש לי (אלוהים! היא חושבת שהיא פאולו קואלו וזו וריאציה מודרנית של האלכימאי?! ואת האלכימאי לא ממש חיבבתי גם כשקראתי אותו אי-אז, כשהוא יצא לאור).. ע"ע היא, הפגישות והטיפול בכלל... באותו רגע, כשהיא הצהירה על כך, ידעתי שלמרות הקוקטייל התרופתי המרגש שלי, הפירוק היה ברמה התאית... שום תרופה לא תוכל לעצור את זה ולמנוע את מה שיקרה. אני לא מתכוונת להעלות מינון בשל "עת משבר". לא רוצה. זה גם לא יעזור ממש. דווקא הייתי אתמול אצל הפסיכיאטר... שלומו מצוין, הוא מרגיש טוב והכל בסדר. הוא אמר לי, שעבר הרבה זמן מאז שהוא דיבר עם הפסיכולוגית ושאל איך בטיפול. אמרתי לו שלא ממש ברור, שזה משתנה משבוע לשבוע, ולעתים מפגישה לפגישה. אבל זה היה אתמול. לא צפיתי את היום. שהיום היא לא יכולה להכיל אותי יותר 4 פעמים בשבוע. וששתינו סובלות. והאמת? זה לא משנה מה לי יש להגיד בנדון! היא לא יכולה וזהו! אז לא... כמו שעברי לידר שר "יותר טוב כלום מכמעט". גזר דין מוות. שיהיה.

שלום. מעבר מפגישות תכופות וצפופות לפגישות דו שבועיות הינו שינוי גדול, משמעותי. אני שומעת אותך מתייחסת בעיקר לחווית הדחייה, לתחושה שהמטפלת מיואשת ומוותרת עלייך, בוחרת להרחיק אותך ממנה. ואני תוהה על הקול הזה, שמפרש גבול כדחייה, ושמתקשה לראות את הערך והחשיבות שבכך. הרי המטפלת מתעקשת איתך על הטיפול (פעמיים בשבוע הם עדיין לא מעט, רחוק מאוד מלהיות כלום) ובכל זאת בעיניך זה נחווה כוויתור עלייך וכהרחקה שלך. אני תוהה מה את מספרת בכך על עצמך, על עברך ועל החוויה שלך בעולם. אני שומעת רמזים למקום שבו גבול ושמירה התערבבו והתבלבלו, ולמקום בו רצון לעזור לך מתחלף מייד בתחושת דחייה. אני מקווה שתוכלו, יחד, לבדוק זאת בטיפול, ושתוכלי להבין, שכלית ואולי אח"כ גם רגשית, את ההחלטה שהתקבלה. בהצלחה, מלי.

4 שעות אחרי הפגישה קיבלתי ממנה SMS... היא כתבה שהיא מצטערת. שהיא הגיעה לקצה שלה. שהיא לא נותנת אותי (בכלל שכחתי שהדבר האחרון שאמרתי לה לפני שיצאתי מהפגישה היה "את פשוט נתת אותי" - בדיעבד הסתבר שהיא הבינה את זה אחרת ממה שהתכוונתי), ולא לוקחת לי שעות. שהיא באמת מתנצלת, שזה משהו שלה, שהיא צריכה להבין ושהיא מבקשת שאבוא מחר (היינו - היום). לא יודעת למה, אבל זה הכעיס אותי. התחושה הזו, שהיא יכולה לעשות בי ככל העולה על רוחה (מאוחר עוד יותר פתאום חשבתי על המילכוד הזה של נשים מוכות... היא חוטפת, הוא חוזר עם זר פרחים, התנצלות והבטחה שזה לא יקרה שוב... עד הפעם הבאה כמובן) - שמעתי ממנה הרבה התנצלויות בזמן האחרון... על דברים פעוטים מזה... על הבטחה ליצור קשר ביום מסוים שנשכחה וכו'... התלבטתי אם להגיב או לא, ואם כן, אז מה לכתוב. עניתי לה די בקצרה ובכנות. בתשובה היא התנצלה שוב, כתבה שהיא לוקחת אחריות מלאה על מה שקרה, על החלק שלה, ושהיא תדאג לטפל בזה. ושוב - שאבוא מחר וננסה לדבר על זה. אז באתי. לא מעמדה של שמחה לאיד. אחרי הכל, יצאתי מנקודת הנחה, שאם היא פנתה אליי אחרי 4 שעות, אז זה בטח הטריד אותה לא פחות מאשר אותי - אם לא יותר. היא לא נכנסה לפרטים - ואני לא שאלתי - אבל היא אמרה שהיא באמת פחות מסוגלת להכיל בזמן האחרון... זה פשוט בא לידי ביטוי בעיקר מולי... אבל זו לא צריכה בעיה שלי. היא תלך לטפל בזה - אני לא צריכה להיות בעונש בגלל העניינים הפרטיים שלה, אבל חשוב להבין איך ומה קורה בינינו, ומה אפשר לעשות בתוך הקשר, בשביל להקל על שתינו, וזה בלי קשר לבירורים שהיא תעשה בנוגע לעצמה. כשהיא אמרה לי אתמול "תחליטי מהם היומיים שאת רוצה להשאיר" עניתי לה "לא, אני לא". סירבתי לשתף פעולה עם כל הדבר הזה. ידעתי שזה הכל או כלום, החלטתי ככה. כי זה לא היה עניין של הצבת גבול... אני מכירה אותה מספיק טוב בשביל לדעת את זה. בדיעבד, חוסר היכולת שלי להבין היה הגיוני הפעם... תודה מלי...

מה שלומך?.. יש לי היום טיפול בערב ,(מקווה שאספיק לקרוא את תגובתך לפניי..) ואני ממש ממש מפחדת ללכת .. מפחדת .. נשמע הזוי אה ?.. כן אני ממש מפחדת , ביום שני , היה לי טיפול ככ קשה .. פעם ראשונה בטיפול .. שהרחתי ריח מאוד חזק של גראס / סיגריות ((בחדר הטיפול)).. (שיחזור מהאונס/פגיעה).. ביקשתי מהמטפל שיפתח חלון .. אבל החלון היה קרוב אליי ובמחשבה שנייה ולא הסכמתי שהוא יתקרב אליי .. הייתי באטרף.. בכיתי כמו ילדה קטנה , ישבתי על הרצפה רעדתי מקור הוא זרק אליי שמיכה .. ואני התרחקתי לאט לאט יותר ויותר לכיון הקיר רחוק ממנו .. ופחדתי ממנו בטירוף, נכנס בי פחד אמיתי!!!הסתכלתי לו בעיניים ופחדתי ממנו .. חשבתי שהוא יפגע בי .. את קולטת מלי ?.. פחדתי ממנו .. אני בטיפול אצלו שנתיים מעולם לא חוויתי תחושה כזו קשה של פחד , הוא אדם עדין שהיא אפשר לפחד ממנו , מה נכנס בי ?.. איזה שד?... איך הצלחתי לבלבל בין דמויות עבר אלייו בצורה ככ חדה, ראיתי בו דמות פוגעת ומאיימת .. שיכולה לעשות לי רע!!! לקח לי המון זמן להבין ולהרגע ולאסוף את עצמי לקראת סוף הטיפול .. את יודעת , אני רגילה שקוראים מצבים כאלה , בחיים שלי , מי שנמצא לידי ישר מנסה לחבק ואני הודפת.. שונאת שמתקרבים אליי במצבים כאלה ... בדכ מי שלידי גם לא מסוגל להכיל אותי בכאב כזה .. ולהבין והנה האיש טיפול שלי , מוכיח את עצמו בפעם הראשונה ממש? יושב שם למרות המצוקה שלי רגוע? .. סופסוף ..מישהו שלא פולש למרחב שלי .. מרגיע רק בנוכחות ..לא במגע.. יחי הגבולות .. (מי היה מאמין שאגיד דבר כזה , רק אחרי שחווים פחד כזה אפשר להבין עד כמה חשוב איש טיפול ששומר ומכבד גבולות גוף). וזה עשה לי טוב למרות כל האטרף שהייתי הצלחתי להתאזן ולחזור למסלול לקראת סוף הטיפול . אבל.. אבל .. גדול.. אני מפחדת שזה יכול לקרות שוב.. יצרתי קשר עם הפסיכאטרית שלי ..סימסתי לה שאני לא מתכוונת להגיע לטיפול שאני מפחדת .. לחוות שוב את התחושות מולו .. היא התעקשה בתוקף שאצור איתו קשר ואספר לו את זה .. שלא אעיז להעלם .. בלי לדווח לו העלמות .. אמרתי לה בשביל מה.. מה הוא כבר יכול להגיד .. היא ביקשה בתוקף .. תבטיחי לי .. תבטיחי לי שאת לא עוזבת ברגע כזה את הטיפול .. טוב.. אמרתי לה אצור איתו קשר ונראה מה הוא יאמר .. סימסתי לו .. הוא התקשר אליי הבוקר .. אמרתי לו שאני מאוד חוששת .. מה יקרה אם זה יקרה שוב, אני מפחדת זה כמו להגיע למקום הפגיעה , הוא אמר שהוא לא רוצה להכריח אותי ... שאין הרבה מה לומר , קצת שתקנו בטלפון אבל ..שהוא מבקש שאחשוב על זה שוב.. שאני יודעת שהוא לא באמת פוגע בי , שזה חלק מהתהליך הטיפולי שאני עוברת , שעברנו שנתיים יחד ,שזו לא צורה להפסיק את הטיפול באמצע.. שלא אעשה הפסקה כזו ע"י המנעות דווקא ממנו בגלל מה שחוויתי שם.., אני מבינה אותו מלי , ו את יודעת , הייתי בטוחה שהוא לא יחזור אליי , שהוא לא יתקשר , הוא לא מהמטפלים שיוצרים קשר מחוץ לטיפול , אבל אם הוא עשה את זה אז באמת אכפת לו?., אני מבינה עד כמה היה חשוב לי לשמוע את הקול האנושי שלו בכדי שאחזיר לעצמי את הבטחון מולו כנגד הזכרון שמהדהד מהטיפול האחרון , אני מניחה שאגיע היום , למרות הקושי... אבל אני נורא נורא מפחדת .. מה יכול לגרום לי באמת להשאר ולא לברוח במצבים כאלה אם יקרו שוב ?.. השיחזורים , הפלאשבקים , העירבוב בין עבר להווה ככ חזקים .. ואיך זה שהם מתחילים להופיע עכשיו אחרי שנתיים מהטיפול ?... אשמח לשמוע את דעתך, זקוקה לקול מהצד , קול נשי :-) שיחזיר איזון כאן. .. חיבוק מהלב , שרית

שלום ש'. נשמע שחווית פגישה עוצמתית ומרגשת, ועם כל הקושי והכאב שהיה שם, עברת גם תהליך משמעותי ביותר. נדמה לי שאולי יכולת להיות הפעם במקום של האימה והכאב, אבל להרגיש מוכלת ומוחזקת, להרגיש שיש שם מי ששומר עליך, שמגן עליך ודואג לך. אני חושבת שזו חוויה חדשה בשבילך, לא מוכרת - להרגיש שאת לא לבד, שבאופן עמוק ביותר היה שם מישהו לצידך שהנוכחות שלו עזרה לך לשרוד את הקושי. אני שומעת אותך נאבקת בקולות העבר שצועקים ש"הכי בטוח לבד" ושרק דברים רעים יכולים לקרות מקירבה ומקשר (ובוודאי קשר עם גבר), ומולם הקולות החדשים, שהם עדיין חלשים ומהוססים, אך בכל זאת קיימים, הקולות שאומרים שיש שם מישהו שאכפת לו, שילווה ויעזור לך במסע הקשה והמפחיד שאת עוברת. אני מתארת לעצמי שקשה לך לסמוך עליו, שאת רוצה להשען על המקום הכי בטוח לך - לבד, רחוק, מנותק. מקווה שתתני לעצמך הזדמנות להיות ביחד, להשען ולסמוך, ובעיקר שתהיי גאה בדרך שאת מסוגלת לעשות בטיפול. ...לא שומעת אותך מוותרת, ובכל זאת רוצה לחזק אותך להמשיך ולהאבק... בהצלחה, מלי.

כואב עכשיו ברמה שאי אפשר להחזיק אני עייפה מהנסיון והמאמץ והכדורים והשיחות הקשר הטיפולי רק מחמיר את זה כי אני לא יכולה בלעדיה לא יכולה לבד בחיים שלי אני רוצה לא להרגיש יותר אני רוצה למות ומצליחה רק לפצוע אף אחד לא יוכל לעזור לי נכון

שלום לך. קראת לעצמך גוועת, וכתבת הודעה קטנה ומיואשת, על הקושי להשאר, שוב, לבד.את מספרת שאין טעם, שכואב מדי, שנמאס, ובכל זאת מסיימת במילת שאלה, בודקת האם זה נכון. אני חושבת שזה הסדק הצר, הפתח שאולי מבטא גם קול אחר, שיש בו משאלה לשקט, לרוגע, להקלה, הקול שמבקש לשמוע שיהיה בסדר, ורוצה גם להאמין בכך, הקול שרוצה להאבק. ואני מוצאת את עצמי רוצה לדבר עם הקול הזה, להתיידד איתו, לתת לו מקום בתוכך. כי זה לא נכון שאין טעם, ולא נכון שהכל נגמר, וגם אם את מרגישה ככה כעת, אני מקווה שתסכימי להשאר עם הספק ועם היכולת לבדוק את האפשרויות האחרות. בתקווה שעוד תרגישי יותר טוב... מלי.

בוקר טוב לכולם. אהיה אתכם עד מחר בערב.

בוקר אור מלי, אני העצבנית הרעבתנית הנקמנית הקנאית המסתחררת ללא גבולות שכתבה בשבוע שעבר תחת הכינוי "דחסן זבל", והמשיכה וזיבלה ת'שכל בטונות גם במשך השבוע. הצקתי, התעלקתי, זיבלתי, טחנתי, לפחות לעצמי, ועל כך אי אפשר להתווכח :-). למרות, ואולי בגלל, שהייתה לי המון מציאות עוד יותר לא נרגעתי. נראה לי שבדרך בה אני משתמשת בסביבה שלי (פנימית, חיצונית, פורום...) ובמיוחד לאחרונה, לא בטוח שאוכל ממש להתיר לעצמי להיעזר בכיוון, אבל אבל, אם יש לי עוד הזדמנות לומר למישהו בוקר טוב, אנצל זאת. למרות שבמושגים שלי כבר מזמן לא בוקר. אז... * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *             ב ו ק ר     ט ו ב     ל כ ו ל ם            * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * ובאיחולי "בואו משאיות לרוקן, בואו פרחים לצמוח" |כאן רשום שמי|

שלום לך. אני שומעת ממך את הרצון להמשיך ולהרוס, ובקול אחר, נוסף, את המשאלה להגיד, ואולי גם לשמוע, ברכה של בוקר טוב. אני מקווה שתוכלי (בלשון נקבה הפעם!) למצוא מרחב, פנימי וחיצוני, לבטא את שני הקולות, ואולי גם את המאבק שמתנהל ביניהם. אני רוצה לאחל לך בוקר נפלא, וסופ"ש מוצלח, ומזמינה אותך להיות איתנו, לא לוותר לעצמך ולנו. להתראות, מלי.

אני תוהה ביני לביני, אם זה בסדר להגיב לך פעמיים, (השבוע), מבלי להיות נודניקית מידי.. אני חושבת שיש בך אומץ לב, ויושר פנימי, לחשוף בך צדדים נוספים. אבל למה ללכת רחוק, מי מאתנו לא נתקף בהסטריה, לחנוק את כל העולם ואשתו..(כולל את עצמנו.) אני מקווה שמדובר בגל עכור, ותו לא. ואפרופו כינויים, בשבילך אהיה כאן אפי. (די להסתתר..) איזה צרוף מקרים -- דומה לאם פי -- לא? ביי.

שלום. אני לא עוזבת. זו הייתה ברכה "תמימה" להעביר את המסר שהייתי בפורום, כדי שלא תהיה הרגשה של שממה עד יום שישי... ובכל זאת אני מתעכבת על השאלה שלך, כי היא מזכירה לי שהעזיבה של ליאת, עם הכאב והצער עליה, עדיין מהדהדת, ושכשמישהו עוזב או נפרד, קשה אח"כ שלא להיות דרוכים לעזיבה ולפרידה. נראה לי שדרכך עולה החוויה שכאשר מישהו קרוב עוזב, אח"כ העולם נראה הרבה פחות בטוח וצפוי, והדבר הכי "בטוח" הוא להתכונן לנטישה כדי לא להיות מופתעים וכואבים שוב. להתראות, מלי.

והיום, בוקר חדש, רוצה לחזור ולאחל. הטקס הסימלי הזה חשוב לי היום יותר, בחופש. המממ... מזכירה לעצמי את "מיסטר בין" ששולח לעצמו, ובעיקר מתפלא כאשר מגיע אליו אותו דבר בחזרה. מתרגשת מסתקרנת לגלות שמישהו שלח, נשברת לגלות שזו בסה"כ הייתי אני. יותר מידי רק אני. יום נעים (אשת בוקר)

אשת, הייתי יכולה לכתוב כאן תלי תילים של מילים על מיסטר בין והרגשות שהוא מעורר בי כלפי עצמי, וכלפי הדמות ובכלל. אני מנדנדת חזק את הענף שאת יושבת עליו - הנה בוקר טוב שלא מעצמך לעצמך. אני חייבת לומר שאני מאוד מתקשה לזהות אותך מאחורי המילים, לפחות חלקן, או שניתן לומר הפוך: אני מזהה אותך מאחורי חלק מהמילים, ואחרות חדשות לי לגמרי. אל תשכחי את כל הטוב שיש בך. יוסף

שלום.לך. נשמע שאת מספרת כמה גם, ואולי דווקא, בימים של חופש, של שבירת שגרה, חשוב לשמור על "טקסים קטנים", סוג של שגרה שמביאה איתה את הבטוח, הוודאי, המוכר והיציב. מאחלת לך בוקר טוב וסופ"ש מוצלח, ומקווה שתצליחי לשמור על איי בטחון בים החופש... מלי.

ח - ח - ח איזה עידוד... ממש "נחמד" לבקר כאן ביום חמישי... כאילו המצוקות נכחדו כליל מן העולם... מי פראיייר להתחיל להתבשל במיץ של עצמו כבר בתשע ארבעים ותשע בבוקר???

שלום לך. אני מניחה שאת מגיבה על המענה שלי בשעות הבוקר, ועל החוסר שאת מרגישה דווקא בערבים. אני רוצה לעודד אותך (ממעודדת אל מעודדת...) שאני קוראת ועונה תוך יום מקסימום, כך שהצרכים נשמעים ונענים, גם אם לא בשעות שהיית רגילה להם. ואני שומעת כמה הסינכרון הזה קשה - התחושה שהצורך לא פוגש את המענה, והחוויה שכשאת צריכה אין שם מישהו, וגם להפך - כשמישהו שם זה כאשר את לא צריכה. מקווה שנצליח להסתנכרן... מלי.

שלום, אני לא יודעת איזו בעיה להציג. אני לא יודעת אם זו בעיה, ואם כן, כיצד לתאר אותה. בשבועות האחרונים אני עוברת שינויים רבים בחיי. שינוי מקום העבודה, שינוי מגורים, שינוי תחום לימודים, ניתן להוסיף לזה בעיות בריאות שהתעוררו לפתע ובעיות מכניות אקוטיות ברכב. והכי מפריע לי - פתאום נתמלאתי חוסר בטחון. אם במקום העבודה הישן נהגתי להציג את עצמי בבטחון מלא (לאחר תהליך התפתחות שעברתי), הנה במשרד החדש אני סוג של דג - חנפנית, מופנמת, מבויישת, נימוסית מידי ומלאת התנצלות על כל צעד ושעל. אני שונאת את המעיין הזו - המבויישת והמפוחדת, עד שכמעט מתנצלת בכל רגע נתון על עצם קיומה בעולם, או לפחות במשרד. אני יודעת שנדרשת סבלנות. אני יודעת שטיבם של שינויים כאלה לטלטל. אבל הידיעה לא פותרת מתחושת אכזבה עמוקה מעצמי וחשש כבד מהעתיד. הכותרת שלי מתייחסת כנראה לכך שדווקא תקופה עמוסה זו שימשה בוחן לקשרים בחיי, ואף לקשר עם הוריי. ושם, במיוחד שם, אני חווה אכזבה. אז נכון שאני מוכיחה לעצמי שאני יכולה, גם לבד, אבל בהבנה הזאת, בתחושת הכח הזו, יש גם צד מנוגד שמתגלם בצורת חולשה גדולה. כי בסופו של דבר, אני מאמינה, הכח הזה הוא גם אחריות גדולה, והידיעה שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו ברגעים קשים, לא תסולא בפז. ואת זה, כאמור, אין לי. מעיין

שלום מעין אני מבין כי את נמצאת בתקופה של שינויים רבים, המלווה בקשיים, תקלות וחששות לגבי העתיד. אין לי איך לנחם אותך, מלבד באמירה, אותה את כבר יודעת, כי דברים אכן דורשים זמן וכי תקופות כאלה הן תכופות קשות ומציפות מטבען את החששות הישנים ואת נקודות התורפה מפעם. בדרך-כלל, לאחר שחולפת תקופה, דברים נוטים להסתדר ולהראות גרוע פחות. עם זאת, מטריד אותי לקרוא את ההתייחסות שלך לעצמך ואת הדרך בה את ממשיגה ותופסת את המתרחש כרגע. נדמה לי שאת חושבת על הדברים בצורה עוצמתית וכוללנית יותר מכפי שכדאי לך או מכפי שמתאים לסיטואציה. האם הקשיים בהם את נתקלת, האם החזרה הזמנית הזו לעבר, אכן מצדיקה "אכזבה עמוקה מעצמך"? "חששות לגבי העתיד?" נדמה לי כי אם תבחני את תגובותיך תגלי כי הן חזקות מידיי וכי נכון יהיה לומר כי המצב אינו מצדיק עוצמה כזו של רגשות. בנוסף, אני תוהה אם אווירת ההכללה הזו שנחה עליך, אינה כוללת בתוכה את יחסיך את ההורים ואת תחושת הלבד. האם הם תמיד איכזבו אותך? האם לא יוכלו להפתיע אותך לטובה בהמשך? והאם את באמת, לגמרי ולחלוטין, לבד? אלה שאלות שהייתי במקומך בוחן, על מנת לראות האם המשגה שלילית חזקה מידיי של המתרחש אינה תורמת כרגע להתמודדותך, אלא בעיקר משמשת לפגוע במצב רוחך ובך. בתקווה לשינויים חיוביים בהמשך. להתראות דוד

שלום רב, רציתי לשאול, מה דעתך על התכתבות עם המטפל ב- S.M.S., במהלך השבוע עד הפגישה. כוונתי ל- 2-4 התכתביות במשך השבוע.

שלום כוכבית אין לי דעה כוללת או תשובה נכונה תמיד לשאלתך. כל תקשורת שכזו, כמו כל תקשורת אחרת בטיפול, צריכה לדעתי להיות מדוברת ומוסכמת על שני הצדדים. במידה וזה המצב, הרי שבכל הקשר ניתן לקבוע את התקשורת המתאימה לו. כמו-כן, נראה לי חשוב, במקרה של תקשורת חוזרת מחוץ לשעות הטיפול, לחשוב מה תקשורת זה משרתת ומה היא בעצם מבטאת, שלא ניתן לומר במילים. להתראות דוד

תודה תודה תודה קראתי את התשובה שכתבת לי, ובאמת התחלתי לחשוב מדוע אני מפחדת מהנשימות ומעצם העובדה שהכלב נושם, אני נלחצת, לא הגעתי לשום מסקנה...חוץ מהעובדה שהכלב או הגור זה יצור חי ונושם, וזז אני לקחתי על עצמי פרוייקט, שתוך שבועיים מהיום שהגור מגיע אלינו הביתה אני חייבת להתרגל אליו!! )שזאת אומרת שכבר בסופ"ש הקרוב הוא אצלנו!!!! אולי הנחישות הזו תעשה משהו אני באופי שלי טיפוס שרוצה להשיג כל מטרה (לדוגמא עד לפני 4 חודשים היתי מעשנת סיגריות, במשך 10 שנים קופסא, הלכתי למכון אברהמסון , והפסקתי, נכון שהטיפול עזר,אבל זה המון כוח רצון ומהיום של הטיפול אני נמצאת באיזור של מעשנים...ואני פשוט עשיתי סוף לסיגריות, ובנוסף לקחתי על עצמי באותו הזמן כל לא לעלות במשקל,ועליתי סה"כ קילו אחד אחרי הטיפול שכבר היום אותו הורדתי...שזה דבר שרציתי לעשות והצלחתי) ככה אני רואה את זה לגבי הגור הקטן שוב אני רוצה לציין שזה סוג של כלב קטן חמוד ופרוותי, שנשאר קטן, שאני חייבת להכניס למח שלי שהוא לא מזיק, וכמו שכולם רואים אותו ואומרים איזו מתוק אז יש משהו שהם רואים בזה, שאני לא רואה וזה פשוט מטריף אותי במיוחד שאני טיפוס אוהב ואמהי... אני חייבת לעשות את זה בעזרת ה' יש לכם טיפים לתת לי, ובמיוחד לגבי הנשימות של הגור ולגעת בו...צריכה את עזרתכם תודה ועוד משהו מוזר, רוב האנשים מפחדים מגוק'ים , עכבישים, וכל החרקים למינהם וזה למשל אותי לא מפחיד אני יכולה להרים אותם בכף היד, חשבתי על זה שאיך מכלב חמוד וקטן או חתול יש לי פחד היסטרי ומחרקים לא..ונראה לי מעצם העובדה שהם קטנים אז מבחינתי הם לא מזיקים ואם למשל גוק יבוא אליי תמיד עם הרגל אפשר להעיף אותו, עם כלב או חתול זה נחשב בשבילי כדבר גדול (אפילו שמדובר בגור קטן ששוקל קילו אחד, והמקסימום שהוא הולך להיות זה 2 קילו)תודה תודה אני לא יודעת מה יהיה הסוף ,אבל אני רוצה לקוות שיהיה טוב ועוד משהו אני מסתכלת המון באתר יוטיוב ורואה וודיאו של אנשים שמצלמים את הכלבים שלהם בוודיאו, (אני אישית מסתכלת בחיפוש על הסוג הכלב הספצפיפי שאנחנו הולכים לקבל פמירניאן) וכל הזמן מנסה להכניס לעצמי לראש תראי שהוא לא מזיק, ואנשים מחבקים אותו, ואוהבים אותו כמו תינוק (שאני טיפוס שחולה חולה על תינוקות וילדים - מזל סרטן) בכל מקרה יהיה טוב!!!

שלום דורית31 אני מבין כי את מתרגשת ולא מעט נלחצת לקראת הגעת הגור. לא נותר לי אלא לחזור שוב על העצות שכתבתי למטה ולאחל לך שוב בהצלחה רבה. אני מאמין ומקווה עבורך שהניסיון אכן יצליח. להתראות דוד

על מה בדיוק אנחנו מתאבלים עדין לא הבנתי. אם כולם, חרדים, דתיים וחילונים צמים לסיבת חורבן בית המקדש - מדוע אם הם טוענים שהם לא מאמינים בדת. אז 'צמים' את המסורת. הולכים אחרי כולם כמו כבשים. חשבתם בכלל מה אתם עושים?? בדקתם את האמונה שלכם לגבי הנושא?? חקרתם..? שאלתם..? ה-ב-נ-ת-ם...??? ניסיתם לחפש מה יש מעבר? ניסיתם לא ללכת אחרי כולם, סתם 'כי 'ככה אמרו, ככה צריך לעשות, כי ככה. כולם צמים! מה, את לא צמה..??' אם זהו יום לציון חורבן הבית הקדוש של האומה, מדוע היום לא יודעים לכבד בתי כנסיות, מדוע היום לא יודעים לכבר את הדתות.. כל מסגרת שרק מעזה לגדור, לסייג, לתחום או במילים אחרות, גבולות.- מקבל בעיטה ושבירת אף..?? כי אנחנו עצמאיים הרי לא..? ובשביל זה כולם עושים מה בא להם מתי שבא להם. ובשביל זה יש רצח, אונס ורוע בעולם. אבל בדיוק גם בשביל הסיבה הזאת נכנסים למצב הזה. גבולות מתפרש בעיני רבים כחנק, חסימת ערוץ היצירתיות וגבולות גם יכולים להתפרש בעיני יצורי אנוש כסיג. כזה שיש בטיפול. כזה שעוזר לטיפול להיות יעיל. כמה שזה כואב.. בזכות הגבולות גם גדלים. אז מה נכון..? איך אפשר להגדיר? מי הוא החצוף שיחליט?? אם לא הכלל שכבר קבע.. כל אחד והגדרים שלא. ה no no שלו. חבל. כל הענין הזה כל כך לא ברור אצלי. לא מוגדר. לא רוצה גדרות ועדין מחפשת אותם..לא יכולה איתם וגם לא יכולה בלעדיהם. איפה החופש שלי? מה זה חופש בכלל?? חופש מ-מה???? לא מבינה. ~נילי~

נילי... לא, אני לא צמה בט' באב! לא מרגישה חובה כלשהי לצום - לא דתית ולא מוסרית. אני לא "כולם" אם כך, כמשתמע מתוך דברייך וזה גם ממש לא מפריע לי. אבל למה זה מפריע לך? ואני יודעת את הסיבות - את כולן - שמאחורי הצום הזה. וזה עדיין לא גורם לחוש, שאני רוצה או צריכה לצום ביום הזה. למען האמת, אני לא יודעת מי אלה ה"כולם" שכתבת עליהם... אני לא מכירה אף-אחד שצם, באופן אישי. אבל הגבולות הם הבעיה, הלא כן? הגבולות, אי-כיבודם, ניפוצם, החריגה אל מעבר להם, הפרתם וכו'. הבלבול... מה שייך למי? כי אם לא היו גבולות, מה היה קורה? ובעצם, את מתארת מה קורה כשפורצים אותם... את יודעת, שמבחינה תרבותית "טהורה", יש רק מעשה אחד ויחיד שנחשב לטאבו בכל הדתות, עמים, אמונות, ארצות וכו'? למען האמת רק גילוי עריות נחשב לטאבו מוחלט - בכל מקום בעולם - גם בקרב התרבויות הכי "נחשלות" (בעיניים מערביות). חוץ מזה, הכל מותר... מחריד, לא? אבל יש גם גבולות אחרים... גבולות אישיים... הגבול שלך, שלי, של כל אחד ואחת בעולם... וזה הגבול שכתבת עליו בסוף - הגבול הטיפולי... שלי אבד מזמן... אין גבולות... לפעמים היא מתעוררת ונזכרת ש"רגע,רגע! אני המטפלת ואת המטופלת!" אבל זה עובר אחרי 2-3 פגישות. קשה להאמין כמה שזה קשה כשהכל מתערבב ככה. צריך להיות פה בשביל להבין, שלפעמים באמת צריך את זה מאוד, את הגבולות האלה - את העמדה של מטפל לעומת מטופל. ושזו תהיה עמדה ברורה לחלוטין, ללא חילופי תפקידים. החופש שלך נמצא במקום הזה בדיוק! החופש שלך מלהצטרך להכיל במקום להיות מוכלת... החופש שלך למטפל במקום להיות מטופלת... החופש שלך להיות את במקום שנועד בשבילך, לקבל אותך כמו שאת...! נשמע מעט? זה המון! רק שהגבולות האלה מטשטשים אפשר להבין שהחופש הזה באמת היה שם...

שלום לנילי אני מבין כי תשעה באב' העלה בך תחושות רבות, ואולי בעיקר מחשבות ותחושות מנוגדות ומורכבות. בולט לי במיוחד הכעס את חשה בעניין אולי, אולי בהקשר של דת, כפייה ואובדן החשיבה האינדיבידואלית, ובוודאי בהקשרים נוספים, המוכרים רק לך. אני מקווה שתוכלי להעזר בתגובה שהופיעה לפני, בין השאר, על מנת להרהר עוד בנושא של גבולות, בדר, התועלת שניתן להפיק מכך והמחיר שיש לשלם בשל כך. מישהו חכם כתב על כך פעם ספר שלם - "תרבות ואי-נחת" שמו.. בכל מקרה, אני מקווה שאי-הנחת שלך מעט שככה ושהעומס שהביא איתו היום הספציפי הזה הוקל מעט בימים שאחריו. להתראות דוד

שהבעיה איננה נעוצה בה אלא בי. וכבר כתבתי בפורום בעבר שאני אחר שלושה טיפולים שכולם הסתיימו באותו אופן. כולם מתעייפים. כולם לא מחזיקים מעמד. מבקשים שאסיר את המסכות ואראה מה מסתתר שם וכשרואים הם כולם נבהלים ובורחים

שלום גילי אני מבין את התסכול ואת הייאוש ובמיוחד את היחס השלילי שאת חשה כלפי עצמך. נדמה לי ששווה לך לשקול - מה היה הדבר שלא אפשר לטיפולים להמשיך? כרגע אני שומע אותך עונה את התשובה "אני". אבל בכנות, זאת תשובה כללית מידיי. כמעט מתחמקת. מה הדבר שקרה, שהתרחש וששחזר את עצמו בטיפולים הללו? האם הוא קורה גם במקומות אחרים והאם הוא משהו שא יכולה או מעוניינת לשנות או לבחון את הסיבות לו? כיוון שאת עצמך אינך יכולה להחליף (או לשנות). התנהגות או דפוס חשיבה הפוגע בך - פה כבר יש יותר סיכוי לשינוי. בהצלחה דוד

אשמח לקבל את תגובתך, אני שלחתי 2 שאלות לפני כמה ימים, ועוד לא קיבלתי תשובה, (זה נמצא בעמודים לפני)תודה

שלום דורית31 אני מניח כי את מתכוונת לשאלות בדבר כיצד לגשת לכלב וכיצד להתייחס לנושא הנשימות, שאכן נותרו ללא מענה מהפעם הקודמת. בנוגע לגישה, הייתי עושה את זה בצורה מסודרת, בקצב שמתאים לך אבל בלי לוותר או להתחמק. נסי לקבוע לעצמך מטרות עבור כל יום - היום אהיה איתו 5 דקות, מחר 7, היום אלטף אותו כדקה...וכ"ו. כלומר, בלי להתעלם מהחשש, ובקצב שלך, נסי ליצור התרגלות והיכרות טובה יותר עם הגור שאימצת, תוך כדי התקדמות בשלבים. בנוסף, במידה ואת מצליחה בכך, הייתי נעצר בטכניקות של הרפיה ונשימה, על מנת להפחית את החרדה ולאפשר לך להתקרב ולשהות זמן רב יותר עם הגור. באשר לנשימה, יש לי פחות עצות. את צריכה להתבונן פנימה - או לברר זאת בשיחה עם אדם נוסף - ולראות אילו משמעויות מתקשרות בדעתך עם נושא הנשימה, אילו מחשבות ודימויים עולים אצלך בהקשר זה ולנסות להבין מכך מהו הדבר המעורר בך חרדה כה רבה. בהצלחה דוד

עת לשמוח ועת לבכות. אז איך זה שאני כל הזמן עצובה ובוכה. כואבת כאב אינסופי שלא מסתיים. מחייכת כלפי חוץ שאנשים חושבים שאני פוסטר של אופטימיות בוהקת ומנצנצת. וכבר עברתי כל כך הרבה טיפולים וזה לא נגמר. זה עדיין לא נגמר. אני לא מאמינה שיכול להיות אחרת. ואני לא מבינה מדוע ולמה המטפלת הראשונה שלי לא מוכנה לקבל אותי בחזרה. למען האמת אני כן מבינה. היא המראה המושלמת שקיימת שם יום יום, שעה שעה, כדי להזכיר לי כמה אי אפשר להיות איתי. וזו הנקודה היחידה שמניעה אותי לשינוי. שאני מאמינה שאם רק היא תאמין בי, שאם בה תהיה התקווה עבורי אז אני אוכל קצת להרגע מכל הכאב הזה. ושוב ושוב אני מנסה, ושומעת את האנחת יאוש בקולה למשמע קולי. היא לא רוצה לשמוע אותי. היא בחרה שבגילה המתקדם היא רוצה חיים קלים יותר ואין לה כוח אלי בחייה. איך אני מתמודדת עם זה?

שלום גילי אני מבין שבתחושתך יש את גילי האופטימית, המוצגת לחברה, ואת גילי הכואבת והפצועה, החבויה פנימה. ייתכן וזו הסיבה שאת נמשכת כל-כך לשוב למטפלת ראשונה שלך - משום שהיא מסמלת עבורך את השיקוף המושלם של גילי שאיש אינו רואה - גילי הדחויה וחסרת הערך. נדמה לי שאולי ישתלם לך לזנוח את המראה האכזרית הזו (לתחושתך, בהחלט לא בהכרח לפי תחושת המטפלת!) ולהמשיך לחפש מראות שישקפו את כל צדדיך, את הגילי מבפנים ומחוץ, ויעשו לך צדק. בהצלחה דוד

שלום, אני חושב שאני אובססיבי לפסיכולוגית - חושב עליה המון מחפש עליה מידע בגוגל מדמיין את המשפחה שלה ומנסה למצוא אותם בפייסבוק וכו' נורמאלי? האם כדאי להפסיק את הטיפול? (שזה משהו כבר שלא בריא)

שלום חן אני מבין כי אתה עסוק רבות בדמותה של הפסיכלוגית. האם אתה מרגיש כי אפשרי עבורך לדבר על כך איתה בטיפול? חשיבה רבה ועיסוק בחייה האישיים של המטפלת היא תופעה מוכרת, המלווה טיפולים לעיתים תכופות. על מנת שתוכל להבין אותה יותר ולהשתמש בתופעה זו לטובתך, הייתי ממליץ לך לדבר על כך עם הפסיכולוגית ולחשוב יחד עמה על המשמעות שיש לכך. בהצלחה דוד

"האם אתה מרגיש כי אפשרי עבורך לדבר על כך איתה בטיפול?" חד משמעית אני לא רוצה לדבר איתה על כך. אני צריך להגיד לה שחיפשתי את השם שלה באינטרט ועוד? האם זה לא מוגזם גם אם זה קורה לפעמים בטיפול אני כל הזמן מתעסק בה וחושב עליה? איך אומרים דבר כזה?

נכנסת לכאן מאתמול .. אבל אני לא מצליחה לכתוב אפילו כאן כלום. זה רק כואב. כאב ששורף. אין אויר לנשום . חנוק . החלון פתוח . זה לא עוזר . המילים לא יוצאות. לא יודעת איך להסביר לך דוד , ויחד עם זאת צריכה לשמוע אותך דרך המילים ולהרגע. אני בוכה בלי קול. וצורחת בשקט.. מבפנים אחד הטיפולים הכי קשים שלי היו ביום שני. הרחתי בזמן הטיפול .ריחות של סיגריות .שיחזור מהאונס/ מהפגיעה .. לא יודעת . פחדתי מהמטפל .רציתי שהוא יפתח חלון .אבל לא הסכמתי שהוא יתקרב ליידי , ישבתי על הרצפה , התרחקתי לאט לאט יותר ויותר לכיוון הקיר . פחדתי ממנו דוד . הרגשתי כאילו והוא יפגע בי . בכיתי כמו ילדה קטנה . אני לא יודעת מה קרה לי . אחרי שנתיים של טיפול בחיים לא חוויתי פלאשבק ושיחזור של הטראומה בצורה כזו אמיתית. פחדתי ממנו , אמיתי כזה , התבוננתי לו בעיניים העדינות וראיתי מפלצת. פחדתי להיות איתו בחדר. לא ידעתי איך לצאת משם. נבהלתי. באיזשהו שלב לקראת סוף הטיפול זה נרגע , הוא לא חדר למרחב שלי , נתן לי את הספייס שלי , יכול להיות בגלל זה הצלחתי לעבור את הגל , אבל אני מפחדת , מפחדת לחזור לשם ביום חמישי , מפחדת לחוות את זה שוב מחדש. אני רוצה לברוח . אני חייבת לברוח . אני לא מסוגלת לחזור לשם שוב. אני לא מסוגלת. שרית. נ.ב <> קראתי אותך חברה יקרה , תודה , אבל אני לא מסוגלת להגיב לך כרגע , אני לא מסוגלת , להיות עם עצמי בשום מקום.

שלום שרית אני קורא את מה שכתבת וחושב עד כמה התהליך שאת עוברת דורש כוחות ואומץ ועד כמה אתם עומדים בו ביחד - את והמטפל. כי אין ספק שאת מלאה בחרדה, ואין ספק שאת מוצפת עכשיו בתחושות ונטולת כוחות, ונשבעת לא לחזור לשם. אבל גם אין-ספק עד כמה הדיאדה הטיפולית שלכם חזקה, ומחזיקה מעמד מול הגלים. וכמו בים - לפעמים צריך לצלול מתחת, ולפעמים לעמוד ישר, אבל הגל תמיד עובר. ואצלכם אתם עוברים אותו ביחד. ואת שורדת את הים וממשיכה הלאה - עם כל משברייך וגלייך..תמשיכי כך. להתראות דוד

הי דוד וכולם, לאחרונה אני מלאה ברגשות תוקפניים עוצמתיים לא פוסקים. מה זה תוקפניים? זה לדמיין במן ריגוש חולני קול פנימי של איזה איראני/נאצי שמנסר לך את הראש בסלאמי, לאט לאט ובחריקות חרב חדה, אח"כ קוצץ דק בסכין שוחטים, משפד ככה עם הלב ומוסיף עוד סיבוב בשביל הכיף, דורך בהנאה צרופה עם השפיץ של הנעל, רומס, מוחץ, שורף, ומפזר את האפר מחוץ ליקום, מפנה את הגב (שלא לומר אחוריים) בבוז והתעלמות, וגם זה לא מספק אותו. תוקפני זה גם לדמיין ולהתרברב ברשימת עונשים איומה וקיצונית, שפעם כבר מימשתי בעולם ולאורך שנים. מחמת הבושה לא אפרט, אבל בעקרון זה סוג חשיבה של נפש אנורקטית ששואפת להגיע לאפס בלי אוויר בלי אוכל בלי מים בלי מקום. זה אפילו לא נקודה, כי נקודה מציינת מיקום במרחב ויש לה קואורדינטות. זו שאיפה קוסמית לחיות רק על הדמיון, בלי איתור וקיום, כך כביכול להשיג "שליטה אינסופית" מה שכמובן נתקל במציאות עם הגבולות והנפח שלה, ומעורר רגשות זעם מול תלות ונפרדו?ת, כמו אותו נרקיס הרסני איראני שלמעלה. תסכול קטן וזהו. שמד. מוות. בסוף השבוע שעבר כתבתי את ההודעה הזאת http://tinyurl.com/69u39d ואתמול את זאת http://tinyurl.com/6r52eg אני רוצה לציין שאני בטיפול כבר כמה זמן, ויש הרבה דברים שאני כבר מדקלמת ברמת ההקאה. נמאס לי לאחרונה מ "מור אוף דה סיים", ושוב המיחזור של הזבל, נורא. ומכאן אני ממשיכה. רציתי לשתף, שוב בנושא הנפרדות והשליטה הארורים. אפשר לצחוק על זה. אחד מהנושאים המדוברים בטיפול שלי הוא "כוס המים". בעקרון, איש השיחות שלי לא מציע מים לפציינטים שלו. לאף אחד. במקרה שלי זה אחרת (אפילו מותר לי להיכנס עם כוס קפה מבחוץ). עם זאת, אני נדרשת לבקש את כוס המים. כשאני שואלת בעקיפין ומתוך בריחה משהו בסגנון "יש לך מים?" , או "איזה מים יש לך?" אני נתקלת, או בשתיקה, או, אם יש כבר מילים, אז "לא אענה לך על זה". שתי האפשרויות מוציאות אותי מדעתי. בכל אופן, ההעדפה שלי היא הזעם והנקמה על פני האדישות. אפשר להבין שגם זה מן סוג של שחזור מול מצבי "או או" שהיו מולי פעם. ככה מחזיק קשר. ואני ממש גרועה. אם הוא כבר נכנע ומציע לי ממש - התעלמות מגיעה ממני. לא היה. למה נדרשת לבקש? כי זה מדבר נפרדות, כי זה חושף אותי לאכזבה שממנה אני בורחת כל-כך. כל דרך בה אנקוט - ולא ויניקוט ;-) - לא אהיה מוכנה מספיק מראש. בדמיון שלי אני עשויה לקבל כוס מים שמנונית מטונפת עם מי שירותים, שאפילו אסור לי לסרב לה, כי כמה סצנות עשיתי עד שקיבלתי אותה. דברו איתי על תחושות אשמה. וזעם. "אין לך שליטה בזה" הוא משפט מעצבן. כי כמה אין שליטה. זה נורא. אני יכולה לומר ועוד לומר, ובשטח משהו בלתי תלוי או קשור לחלוטין קורה (באופן קבוע ואינטנסיבי, ככה היה אצלי. מה שאקרא "רע דיו"), אז איפה הקיום שלי? הכל רשום והזכות לא נתונה? אני צריכה מישהו שייצא בנפח ותלת מימד ויחבק ויעזור לי לבכות. לשחרר. להניח. אחרי כל-כך הרבה שנים, זה צריך לקרות פעם, לעזאזל. אי החמלה? הפעם, דוד, באופן יוצא דופן, אחבר קצת - כתבתי הודעות רבות בפורום. אני הבחורה שכתבה בעבר במשמרת שלך על מרמורק ואיש ברזל (מקשקשת מתפארת, אבל עדינה, ונשית, כך שלפעמים רק עושים לה פו והיא עפה. ניגודים ניגודים), וגם זו ששלחה את האיזכור של השיר למי שכתבה תחת הכינוי "יוסף". משעשע לי לדמיין ולחשוב שיוסף היא אותה בחורה שהגיבה בעץ ההוא של המרתון, ועוד יותר לחשוב שבעצם אנחנו שתיים קבועות שמכירות כאן מימים ימימה. אבל, כאמור, זו סתם השערה שמתאימה לי. וחוצמזה, לידיעה, אני מבוגרת, לא מהצעירים. כואב. מאד. מילא כואב בטירוף, כבר הסתדרתי עם רמות גבוהות מאד של חרדות וכאב (לפחות מסוג מסוים), אבל כל-כך הרבה זמן עד לתוצאות. אוף, אם מסתכלים על זה מכיוון מסוים יש לי עודף של סבלנות. הרבה יותר מידי. (יש לזה הרבה מימושים מציאותיים משוגעים אך חמודים) ומנגד ההיפך הגמור. מצבי קיצון. יאללה עומס. יאללה הסחות דעת. הפורום כפח זבל או שקית הקאה? די ובי. אלתיגבי, בחיפוש אחר האהבה

יקירתי, מדהים בעיני מה שעשית פה. אני קוראת אותך כבר כמה? שנתיים? נדמה לי שמשהו כזה. בדרך כלל אני מזהה אותך די בקלות, אבל אני גם רואה איך הנסיונות שלך, להזדהות ולהסתתר מתערבבים זה בזה. רגע אחד את מנסה לומר מי את, כדי שלפחות אלה שמכירים אותך כאן ידעו בוודאות שזאת את, ומיד אחר כך את מנסה לטשטש קצת. לשמור. ככה זה מרגיש לי... הפעם את עוזרת לדעת מי את. קושרת. לא מרשה לפספס. מתעקשת על מקומך. זה מקסים. חשוב נורא. אני חייבת להודות שאני קוראת כאן פחות באדיקות בתקופה האחרונה. נכנסת, מחפשת, בדרך כלל לא כל כך מוצאת, ויוצאת די מהר. לכן גם פספסתי את שתי ההודעות המסתתרות שלך. כאן, בגלל הכינוי המפורש, נכנסתי. וננגעתי.... כמו פעם. חיפשת אהבה, אפילו חיבוק... הנה מצאת... שלך יעלה

יעלה יעלה יקירתי, שנתיים זה מדויק :-) את יודעת, לפני שנה בערך, אגדתי לי רשימה של ההודעות שרשמתי עד אותה עת. נדמה שאיני מזהה את עצמי, חלקים בי, ובכל זאת, את ההודעות שהוקלדו על ידי ונשלחו ממחשבי ידעתי לגלות... ואת יודעת, שששש.... היו גם הרבה הודעות שאחרי תהליך מייסר כבר כן נחשבו והוקלדו, אך נשלחו מאות עמודים לאחור על עצים מיותמים. הודעות שאף אחד לא ראה אף פעם. המשכתי כך גם אחרי שהפורום נסגר. מטבע הדברים הן לא הועלו לכאן מעולם. כאלה שידעתי שלא. לא כאלה שעוד איכשהו ציפיתי, והתאכזבתי. וכעסתי. מלחמה גדולה של נוכחות ותוקף מול העלמות. כמה אימה. ההודעות כמטאפורה... גם אני מבקרת פה אחרת, ועדיין, לפעמים, נמצאת כאן. עינייך הרואות... כל-כך תודה שיש אותך, ועל מילים כמו שרק את יודעת, וחבל שאיני יכולה לחתום בשמי האמיתי. במבט חמים וביישן, |כאן רשום שמי|

אני מניחה שקראת אותי נכון ותודה על "היא יוסף"

שלום לאלתיגבי אני חושב שהסיום של ההודעה שלך כבר אומר הכל. מצד אחד, אלתיגבי ומצד שני - בחיפוש אחר האהבה. הקרבה והמרחק, הנפרדות והביחד נמצאים פה כולם. וההתלבטות הזו בולטת לי גם בהודעות האחרות שהשארת - מצד אחד את כותבת וממתינה לתגובה, אבל מצד שני כל תגובה עלולה לא להתאים, לאכזב, להיות רק עוד מילים קלושות, לעוסות, לא מזינות...יש משהו משתק, בתחושה שלי, בהתלבטות הזו. משתק כאשר אני חושב כיצד להגיב לך, אבל אולי משתק גם עבורך, בחיפוש בעולם עם התנועות המנוגדות האלה יחד ובעיקר עם השאלה עד כמה את מוכנה לאהוב את עצמך..כך שאני בוחר להמתין הפעם, לשמוע ממך עוד ובעיקר לפתוח לך מקום להודעות והתייחסויות נוספות. כי אולי הפורום הוא גם פח זבל, וגם שקית הקאה ובטח עוד אינספור דברים, חלקם מזוויעים ומרעילים (או פשוט סגורים), חלקם קולטים ומכילים את התחושה של לכלוך וזוהמה וחלקם משהו אחר..הפורום יהיה מה שתעשי ממנו - תרגישי חופשי לשחק עם זה. להתראות דוד

בוקר אור, דוד, במהלך התקופה בה אני כאן, ניסיתי לחשוב רבות איזה שימוש אני עושה בפורום. זה משתנה, כמובן, מרגע אחד למשנהו. פעמים רבות הפורום יכול להיות עבורי שולחן כתיבה להכנת שיעורי בית... ו... גם שק אגרוף, גם חומת ענק, וכמו שאמרת - המון דברים, ולא תמיד אני מצליחה לדעת... דווקא הייתי רוצה ש"יכירו" מתי אני משתמשת בפורום לא כניסיון פיתוי סוטה דרך שקית ההקאה וההתפרעות (המרתיעה, למעשה, את ההתקרבות הנכונה יותר), אלא דווקא דרך הדברים הטובים שהשארתי פה. הבריאים. המחוברים. אותם אני פוחדת ש"יאבדו". בא לי למצוא את הקישורים להודעות הטובות, להתגאות בהן, להציג ולהראות: "הנה, ראו, זו אני". "יכירו", "יאבדו", "ראו"... אלה חלקים וקולות שבי... אלה לא באמת אחרים מולם אני צריכה לעשות זאת. אלה לא באמת הקישורים להודעות בפורום. עבור האחרים זה גם לא הכי מעניין בעולם ודי מיותר. העבודה צריכה להיעשות מול עצמי. אבל אבל, לא רוצה רק לבד. המממ... בעצם זה לא יכול להיות, זו תהיה סתירה פנימית לטיפול. שילך לכל הרוחות המטפל שלי שלימדני את כל אלה. (אז יש קשר, אהבה, געגוע?) כן... זה הנושא שלי... איך להיות קרוב, עם גבולות, ולהרגיש בטוח וקיים ויציב מספיק. נפרד. מגובש. לא נבלע או נמהל או נפרץ או נמעך. חלקים מול חלקים בי. איך להיות עצמאי אחד, שמסכים להיעזר ולהיות תלוי במידה בעצמאי אחר, ולא להיקלע לתלות המעורבבת מהסוג הרע. איך לתת, איך לקחת (שכמו שאני אומרת תמיד, זה עוד יותר לתת), איך לוותר, ולהבין שככה נדרשים פחות משאבים ויש מקום גם לדברים חדשים. כך אמורה לבוא ההקלה. והאבל. שנים של עבודה, ואני יודעת שלמרות שבאופן יחסי עוצמת החרדות תקטן והן תתמעטנה, תקופות של פירוק די ממושכות תהיינה תמיד. שינוי כואב ועצוב ומבורך (עצוב זה טוב, מן סוג של פרידה...) תודה על ההזמנה, |כאן רשום שמי|

מושיטה לעברך יד מנחמת. אני כל כל מבינה את המקום שבו את נמצאת, והלוואי ויכולתי יותר מיד מנחמת. יוסף

יוסף הו יוסף (כינוי אדיר) יקרה, תודתיים כן, אני יודעת שאת מכירה מקום דומה לזה. כואב משלך. מלוא הנפח. מפלח. יודעת. המממ... הקשיבי... לפחות בזכות זה זכו להם כמה שיחים ועצים לעיצוב וגיזום. מזמרה, מסור, מספריים - כלי משחית? לא באמת. עבדתי עם כפפות ויצאתי ללא שריטה. יהיה יפה? יקמול? כה נראה... מחכים לגשם (/לדמעות), מה זה מחכים כבר לגשם. שיהיה פה גשם... שלך, (מימוזה פודיקה)

דוקא את הכינוי הזה, אני הכי פחות אוהבת, אבל זו בחירה שלך. נעלמת לי קצת לאחרונה, או שזה רק נדמה לי? כמו דוד, גם אני בחיפוש אחר תגובה מתאימה, לא מוצאת מילים, (מקוה שזה בסדר.) אבל כן רוצה לקוות,ולאחל, מכל הלב, שיבא יום, והעמל, וההשקעה בטיפול, ישאו פרי. את ראויה לטוב ביותר. שולחת לך מכאן, חיבוק גדול ורחב, והמון אהבה. עוד מסתתרת.

מסתתרת יקירה חביבה, לזכור. להיות. זה המון. מעט מילים יכולות לומר הרבה. מעט מילים שנותנות משקל נכבד ומשמעותי לכל אחת מהן. וגם ככה לפעמים, השתיקה (שדיברתי עליה דיבה בכמה מן ההודעות) טובה בשביל להרגיש ולהקשיב למה שמתחולל בפנים. לטוב ולרע, לבד וביחד. רק שלא יהיה בהגזמה לי... אוי לי לעבודת ההשתקה והסירוס שאני עושה בזמנים מזמנים. אבוי לחולשתה של הקנאה. איש השיחות שלי מצחקק עליי לפעמים על הקטע הזה, שעדיין לא פוסק, ואיכשהו זה נוגע ללב שאני עוד מנסה, לא מוותרת, למרות שאני באמת כבר די יודעת מה קורה בבסיס ושאין לי אפשרות או כוח... ויש כבר פירות, קצת, וזה מבהיל, מבהיל מאד. בעיקר כאשר יש וקיים וממש מתחילים להרגיש כמה חסר וכמה רעב. ככה זה. שורף כזה. נראה מה יהיה ותודה תודה. לקחתי לתשומת לבי שהכינוי הזה - יש בו משהו מרתיע. (mp)

נמצאת בקשר טיפולי כשנתיים. מזה כחודשיים פלוס לא מתקיימות פגישות-.אחרי הפגישה האחרונה הייתה אמורה להיות מתואמת הפגישה הבאה אבל זה לא הסתדר טכנית למטופלת ויצא שלא נקבעה פגישה לבסוף. לפני כמה שבועות ברגע של חולשה וכעס שולחת האשה הודעה למטפל שהיא לא תגיע יותר . המטפל לא טורח ליצור קשר לברר מדוע החליטה להפסיק את הטיפול ( והוא חי וקיבל את ההודעה. בדוק) עד היום. האם הדבר לא נראה תמוה כהתנהגות של מטפל? האם מומלץ שתעזוב ותעבור לאיש מקצוע אחר?

שלום לתוהה המצב שאת מתארת אכן מעלה שאלות ופותח פתח למחשבות ופנטזיות שונות. אבל זה בדיוק העניין - שמצב כזה מבחוץ יכול להראות לא מובן, וכאשר בוחנים אותו "מבפנים", כלומר תוך כדי דיבור ושאלה הדברים מתבהרים והופכים ברורים יותר. כך שלא הייתי ממליץ בשלב זה על מעבר לאיש מקצוע אחר- זו בדיוק הדרך להנמנע מבחינה ממשית של מה שאירע ולהשאיר את התשובות במרחב של הדימיון. ושם, כידוע, אפשר להגיע למרחקים הרחוקים ביותר.. אני הייתי מציע לך להתקשר למטפל - לא לשלוח הודעה - ולברר איתו ישירות מה אירע. אז, לאחר שתקבלי תמונה שלמה ומדויקת יותר של המצב, תהיי גם בעמדה טובה יותר להחליט לגבי צעדיך הבאים. בהצלחה דוד

יודעת מה הוא יגיד אם אתקשר לברר- "הבנתי שהחלטת לא לבוא.." היה מקרה כזה בעבר שלא הייתי תקופה והוא גם כן לא יצר קשר.השאלה האם מטופל צריך לקבל מצב כזה שהוא לא מגיע לטיפול תקופה ושולח הודעה שאותה המטפל מקבל( גם אם זו לא הדרך) והמטפל לא טורח לברר מה נהיה אלא פשוט "חי " עם זה..

שלום לך, דרור שטרנברג. למטה, בשרשור, הגבתי לתגובתך. אשמח, אם תואיל לקרוא את התגובה האחרונה שלי. תודה. עמית

שלום עמית אני מאמין כי דרור יגיע ויקרא את הודעתך. במידה ואת מעוניינת בהתייחסות מצידו, הייתי מציע לך לפנות אליו שוב, בהודעה חדשה, במשמרת הבאה שלו, ביום א' הבא. להתראות דוד

שלום לכולם , שמי נטלי ואני בת 30 , עברתי תאונת דרכים קשה לפני 9 חודשים וכרגע במצב נפשי מאד רע , לא ישנה , חולמת סיוטים , לא מתקשרת , כאבי ראש תמידיים ועוד סימטומים נוספים . אשמח לשמוע חוות דעת על פסיכולוג או פסיטורפיסט טוב שיכול להועיל למצבי . ביחוד מאילו שהיו וביקרו אצל כאלה והיו מרוצים מהטיפול .

שלום נטלי אני חושב שאת צודקת בהחלט וטיפול יכול להקל בצורה משמעותית על הקשיים מהם את סובלת. הייתי מציע לך לפנות לקופ"ח מכבי ישירות, על מנת לקבל רשימה של מטפלים אפשריים ומקום מגוריהם. בנוסף, כל משתתף בפורום בעל המלצה ספציפית מוזמן לכתוב אותה ישירות לכתובת הדואל שצירפת. בהצלחה דוד

יש כאן מנהלים שהם פסיכולוגים מצויינים ולידיעתי המחירים סבירים בהחלט.....שווה נסיון לטיפול פרטי...המון הצלחה

שלום רב, אגש לעניין , כאשר עליי לקבל החלטות (כאשר רובן אינן החלטות של יום יום) כגון באיזה מגמה לבחור באוניברסיטה, האם ללמוד בחו"ל , אפילו בתיכון באיזה מגמה לבחור אני מתקשה מאוד להגיע להחלטה ונכנס למעיין "ספין" - מצב שאני לא יכול לישון בלילה, מחליט החלטה ואז הופך אותה , וממרר לעצמי ולחיי הסובבים אותי שאני כל הזמן מתייעץ איתם לגבי ההחלטה העומדת על הפרק את החיים, כן כדאי , לא כדאי חוזר ונשנה כשבעצם ההחלטה נבחרת מתוך כפייה שהיא מגבלת הזמן, אני זוכר שכאשר הייתי קטן בסביבות גיל 10 והייתי משחק כדורסל לא הייתי מסוגל להחליט אם לנסוע עם הקבוצה למשחקי חוץ , לדעתי הבעייה החלה אז ונגררת בכל החלטה שאני צריך לעשות. כיצד לטפל בבעיה?? תודה מראש.

שלום לך אני קורא את הודעתך ויכול לדמיין לעצמי עד כמה אותם "צמתי החלטה" בהם אתה מתעכב גורמים לך לקושי ולמצוקה ממשית. אינני יודע לומר לך בדיוק מהיכן נובע הקושי, אבל הייתי מנחש כי הוא אינו נובע מאותם משחקי כדורסל בעברך הרחוק וכי יותר משהתלבטויותיך אז משקפות את המקור לבעיה הן משקפות את הביטוי הראשון שלה הזכור לך. בהודעה מאוחרת יותר ביקשת עצה קונקרטית במידת האפשר ולא הפניה לטיפול. אנסה להענות לפחות לאחת משתי בקשות אלה. נדמה לי שיש סיכוי סביר כי המקור לבעייתך הוא בסגנון חשיבה והתייחסות חרדתי, המוביל למצב בו החלטות חשובות בחייך מציפות ומטרידות אותך בחשש, דאגות ותסריטים שונים של התרחשויות פוטנציאליות. דבר זה אינו כה יצא דופן: מרביתנו חרדים כאשר אנחנו ניצבים מול החלטות משמעותיות. עדיין, נשמע כי אתה סובל מהחלטות אלה יותר מהאדם הממוצע וכי החששות מעכבות אותך מלהחליט בזמנך אתה ולא לפי לוח זמנים חיצוני וכפוי. מדוע אתה חושש אין ביכולתי כמובן לדעת, אם כי ייתכן והדבר קשור לשאלות שיש לך לגבי עד כמה אתה סומך על עצמך ומאמין כי תגיע בכוחות עצמך לבחירה הנכונה. הייתי מציע לך, כטיפ אצבע, לבחון עד כמה ההחלטות שאתה נדרש לעשות הן אכן מהותיות ועד כמה כל החלטה תהווה צעד ממנו לא ניתן לסגת. פעמים רבות קשה יותר להחליט כאשר אנו מייחסים לחלטה חשיבות מכרעת בחיינו. אך האם דבר זה נכול לגבי כל התלבטויותיך? והאם אפילו ההחלטות החשובות הן הדבר שיקבע את גורלך? לעיתים, התבוננות בפרופורציה, על סמך ניסיון העבר, יכול לסייע בהפחתת חרדה ובהגעה להחלטה מהירה יותר. וכמובן, זו רק צורת התמודדות אחת, כפי שההשערות שהעלתי קודם הן כלליות ואינן מבוססות על היכרות אישית. כך שלמרות בקשתך, בכל-זאת הייתי מציע לך לשקול טיפול. ראשית, טיפול תרופתי, היכול לסייע להפחתת ההתלבטויות ולהקלה על הסבל. ושנית, ולא פחות חשוב, הייתי מציע לך לפנות גם לטיפול פסיכולוגי, גם על מנת ללמוד צורות התמודדות המתאימות לך וגם על מנת להבין - וכך להפחית - את המקור לבעייתך. בהצלחה דוד

על איזה סוג של תרופות אתה ממליץ? מה ההבדל בין התועלת של הטיפול הפסיכולוגי אל מול התועלת של התרופות? תודה על התשובה.

רציתי לשאול האם יש קשר בין כאבי שרירים לדיכאון? והאם אני יכולה להיות בדיכאון גם בלי להיות עצובה...? כי אני מרגישה טוב מבחינה נפשית אך מצד שני- קשה לי מאוד מאוד לתפקד , לא קמה מוקדם מהמיטה, לא עובדת, כל הגוף כואב לי בבוקר- והדבר מקשה עליי לתפקד ואני ממש נלחמת עם עצמי לא לחזור למיטה כל יום... הפכתי להיות עצמאית - ויש לי את כל הזמן להתעצל וזה מרגיז... לא מצליחה להתעלות על עצמי.. מיותר לציין שאני כל הזמן מרגישה רעבה... וגם השמנתי ... 5 ק"ג בחודשיים.. מאז שהפסקתי לעבוד.. זה רעב שלא נגמר... גם זה קשור? יש פתרון?

ח, שלום, דכאון יכול להתץבטא דרך הסימפטומים שאת מתארת. אבל המלצתי היא בשלב זה שתבדקי ותשללי דווקא כל ממצא רפואי, ובראש ובראשונה את תפקוד בלוטת התריס שלך, שתת פעילות שלה עלול להוביל לסימפטומים דומים, שמפורשים כדכאון ובסופו של דבר לטיפול לא נכון. אם תגלי שלא זו הסיבה, עצתי היא שתפני לטיפול ותנסי להבין האם למשל יש קשר בין המעבר שלך משכירה לעצמאית, ולעצמאות לבין הדכאון שאת חשה. דרור

שלום רב, אני בת 32 רווקה, מנסה את מזלי בין אתרי ההיכרויות האינסופיים, למרות שאני יודעת שאחוזי ההצלחה שם נמוכים. הכרתי לאחר זמן רב בחור בן 36 הנדסאי (למרות שאני בעלת תואר שני והיה חשוב לי אקדמאי) נמוך ועוד דברים שלא הייתי מתפשרת עליהם בעבר- אבל הנה אני מתפשרת. כנד כל הסיכויים הוא מצא חן בעיני ואני בעיניו כך היה נראה. היתה משיכה, היתה תקשורת, החלפנו מחמאות, צחקנו המון היינו יחד 3 שעות וזה נגמר בנשיקה טובה. הייתי בטוחה שהנה זה הגיע...אך יום למחרת הוא לא צלצל וביום שלאח רמכן החלטתי להתקשר "כאילו" שייתן לי יעוץ בבעניינים שמבין בהם. לאחר שאלתי סגרתי השיחה והוא אמר תספרי לי מה היה בעניין זה. שלחתי לו הודעה שאני רוצה שהוא יבוא איתי לבחור מה ששאלתי אותו לגביו (ענייני מיחשוב). הוא לא ענה להודעתי. מצד אחד אני אומרת אולי הוא משחק ורוצה להראות שהוא לא מתלהב ומצד שני אולי קיבל רגליים קרות. איך קורה שבפגישה הכל מוצלח ובסוף לא מדברים? זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי.

שלום לך, אני שומע בדברים שלך תסכול רב, תסכול מובן. את מרגישה שאם הכל היה טוב אז מה קורה. האם יש משהו שאת לא מבינה? לא עושה נכון ועוד? ייתכן וכן, אם כי לא מאוד סביר, ייתכן לא פחות וההתנהגות שאת מזהה אצלו נוגעת אליו, באמת אליו (ולא כמו במשפט הידוע " זו לא את זה הוא"). קושי שלו עם קרבה, בהלה מאינטימיות ועוד. ייתכן והוא זקוק לזמן שלו, וייתכן שהזמן הזה לא יגיע. זה לא מפחית הרבה מהתסכול, אני יודע, אבל אולי תוכלי בדרך הזו להמשיך ולהתמיד בחיפושים שלך. דרור

שרית, עברתי לדרוש בשלומך. אולי תראי את המילים ואת הדאגה שבצדן. מה שלומך ? כמעט בלתי נמנע לשאול - מה שלום איש המילים שלך? מקווה שאת בטוב אם לא בטוב אז לפחות מכירה וזוכרת את קיומו. להתראות... שבוע משעמם ושיגרתי שיהיה לך :-) <>

היי איך מפתחים ומגדילים את מוחו של פסיכופט? איזה דברים יש להעניק? (במילים, במתנות?). מדובר באדם חסר רגש, חמלה, אם הוא לא פסיכופט אז הוא בטוח על הגבול אפשהוא, שקרן, שאין לו קשר ממשי עם המשפחה ואין חברים של ממש. גדל בשכונת עוני גדולה ומכוערת. בעצם אדם מסכן. שאלתי - איזה דברים יש להעניק לו על מנת שירגיש טוב עם עצמו?

עדי שלום, אני מניח שבדברייך על פסיכופט את מדברת על הפרעת אישיות אנטי סוציאלית.אם כך הוא הדבר הרי שאת שואלת שאלה מורכבת. משום שאנשים הסובלים מהפרעה זו לעיתים קרובות אינם מבקשים עזרה, הם אינם חשים מצוקה ולכן גם אינם חשים מוטיבציה לשיוני ומכאן הקושי לעזור להם. אבל ייתכן ואותן התנהגויות שאת מזהה בו לא מהוות אינדיקציה להפרעת אישיות אנטי סוציאלית. בכל מקרה נסי לברר עמו האם הוא חש מצוקה, האם היה רוצה חברה ולא יודע איך להשיג אותה. אם תזהי רצון מצידו להיעזר פשוט תהיי איתו ותנסי לחשוב איתו כיצד את יכולה לעזור לו. דרור

אני בת 42 . במהלך חיי עברתי את הטרומות הבאות: התעללות נפשית בילדותי,אח שנהרג מאש כוחותינו במלחמת לבנון הראשונה (ואף זכה בצל"ש), ואב שעסק באופן אבססיבי בנושא המוות במשך 11 שנה,( ואף עלה ללבנון 11 פעם נכנס לטנק שבו נשרף אחי והוציא כל מיני דברים שרופים שהיו שייכים לאחי המנוח והשאיר אותם הקופסא בבית).במשך 11 שנה ביקש את נפשו למות ואף הוציא ספר שירים קורע לב ,בו ביקש את נפשו למות ולהטמן ליד אחי. לבסוף הוא מת מרוב צער או כנראה התאבד. עברתי טיפול פסיכולוגי מזיק ורשלני שלא טיפל כראוי בטרומות ונכנסתי לשני משברים פסיכוטיים. מאז הקמתי משפחה ואני עובדת בעבודה מכובדת ומגדלת ילד מאומץ, כי לא הצלחתי להרות. שאלתי: האיבחון שקבלתי מהרופאים הפסיכיאטרים הוא " הפרעה נפשית כרונית לא ברורה". האם יתכן שיש קשר כלשהו בין הטראומות למשברים הפסיכוטיים? יצויין שבעשר השנים האחרונות לא היו לי משברים פסיכוטיים אלא רק דכאונות, ובשנתיים האחרונות אני עוברת טיפול פסיכולוגי שמאוד מיטיב עימי ומשחרר אותי מהטראומות בשיטת EMDR , דמיון מודרך וטיפול קוגניטיבי ודווקא עכשיו אני מצליחה להרגיש טוב יותר. האם הדברים שעברתי הם בגדר "טראומה" והאם הם יכלו להוביל לפסיכוזות?

שלום לך, ראשית אני משתתף בצערך על האובדנים הקשים בחייך. לשאלתך האם הדברים שעברת נחשבים כטראומה אני חושב שזו שאלה לא פשוטה. ישנן הגדרות שונות לטראומה. יש המגדירים אותה כחשיפה לסכנה לחיים. יש הרואים בה כמצב בו האדם נדרש להתמודד עם אירוע שהוא לא מרגיש שבכוחו להתמודד עמו. כך שבהחלט ייתכן ואת חווית אירועים אלו בחייך כטראומות. אך כך או כך ברור שהם עוררו בך הרבה כאב וקושי, קושי שאולי נחשף בטיפול הראשון שעברת. קשה לומר ממה נגרמת פסיכוזה, אין הסבר אחד לכך. אבל מתח נפשי קיצוני יכול להוות אפשרות אחת. אני תוהה האם את יודעת מדוע דווקא כעת, כשאת חשה טוב יותר שאלה זו שבה ומעסיקה אותך. דרור

שלום, הרופא טוען שיש לי דכאון. ואני טוענת שהדכאון הוא משני. אחרי משבר קשה אולי טראומטי שעברתי נכנסתי לנתק דיסוציאטיבי (זה על בטוח), והייתי קצת פרנואידית בדומה קצת לפסיכוזה אבל גם לא ממש. הדבר היחיד שאני יודעת לומר בוודאות- שהיתה חרדה רצינית ביותר שעד היום עוד נותר ממנה. מעבר לכך-- אני מסתובבת בין מטפלים שונים ובין פסיכאטרים שונים על מנת לקבל - אבחנה והערכה לשם טיפול מתאים. קראתי שאדם שסובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית מסתובב בערך 7 שנים במערכות בריאות הנפש עד אשר 'עולים' של זה. ובנתיים אני התנדנדתי בין אבחנות עצמיות שונות - החל מסכיזופרניה והיום הפרעת זהות דיסוציאטיבית שלמעשה מכילה הרבה דברים התוכה ואינני מבינה את פשר ההבדלים. יש פיצול יש פיצול אישיות- האם יתכן הפרעה דיסוציאטיבית ללא מעבר בין יישיות שונות? או- האם יתכן כי האדם לא חש במעברים בינהם? אני מבינה שדיסוציאציה יושבת על רצף בין הקל לחמור ביותר אבל אני מבינה גם (שלרוב אולי), תיתכן החמרה והתדרדרות על סקאלת הרצף, האם זה נכון? האם יתכן כי בעוד שנים ספורות מהיום - תתפתח אצלי פיצול אישיות מלא? - אם מכניסים את ההגדרה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית או פיצול בעצם לגוגל- מגלים בהגדרה של ויקיפדה- מספר סיבות לתופעה- אחת הסיבות שאני דווקא יותר מתחברת עליהן, מעבר לטראומה שעברתי באמצע החיים- היא ההחמרה שנקרת עקב טיפול פסיכאטרי סוגסטיבי. אני מגלה כי הייתי קלה לסוגסטיה ולמעשה עודדתי ופיתחתי תחום זה אצלי במרוצת השנים (סיפור קטן: זכור לי שבכיתה ו' ללא ידע מוקדם - ביצעתי לעצמי מעין תרגול קוגניטיבי בשיעור ספורט על מנת להצליח בתרגיל קפיצה למרחק ואכן, זה הצליח). בכל מקרה- אשמח להבהרות מכיוון שחלק בתוכי יודע- שאני החמרתי בעצמי במידה רבה מאוד את המצב עקב הזדהות יתרה בפסיכאטריה. בבקשה, אשמח להבהרות שאולי יעשו לי סדר בראש כחלק מהפחתת חרדה שעולה מדי פעם ובה כאשר אני נבהלת יותר כי אני חושבת על פיצולים וכו'יב. לכל הפחות, אם היו נותנים לי אבחנה- תהיה אשר תהיה!!! אוכל להפסיק לחפש עצמי בכל המאמרים שבאינטרנט שרובם ברובם כבר קראתי לעומק ובקיאותי רבה עד שאני יכולה לדגלם. תודה רבה!

נילי שלום, בשפת היומיום סכיזופרניה ופיצול אישיות חד הם. אבל למעשה מדובר שני דברים שונים לחלוטין. שסעת, סכיזופרניה, היא מחלה שבה יש בוחן מציאות לקוי המלווה בדלוזיות והלוצינציות חושיות (שמיעת קולות למשל). לעומת זאת פיצול אישיות או בשמה כיות הפרעת אישיות דיסוציאטיבית מתאפיינת בעיקר במצבים של דיסוציאציה כדרך להגנה עצמית מפני הצפה, מפני חרדה ומפני אירועים שהאגו לא יכול להתמודד עמם. ישנו וויכוח ער האם קיים בקצה הסקאלה מצב דיסוציאטיבי כה עז עד כי אישיות נוספת נוצרת מבלי שהאדם מודע לכך. כרגע אין קביעה, אם כי הדעה נוטה לכך שאין. אבל כפי שאמרת יש רצף ואכן ניתן לנוע עליו בתקופות מסוימות בחיים. חשבתי כשקראתי את דברייך על הצורך שלך לקחת אחריות על מצבך, להאשים את עצמך בכך שהחמרת את מצבך, לדעת מה האבחנה שלך בעצמך, מתוך קריאה. אני תוהה האם זה מוכר לך, האם לצד היותך סוגסטבילית, את גם נוטה להתקשות לסמוך על האחר. להישען גם כשאת לא לגמרי יודעת. זוהי רק מחשבה, ואת יכולה לנסות להביא אותה לטיפול. דרור

שניה דרור תסביר לי שאלה מי שיש לו הפרעת אישיות גבולית ומצבים דיסיוצאטיביים יקבל גם אבחנה של הפרעת אישיות דיסיוציטיבית????

בזמן האחרון עבדתי קשה מאוד עם הפסיכולגית המצויינת שלי בנוגע לטראומת ההתעללות הנפשית בילדותי ומותו הפתאותי או התאבדותו של אבי המנוח. בהתחלה הרגשתי תחושת הקלה עצומה , כאילו ירד לי שק של אבנים מהגב. אך לאחרונה החלו להפיע לי סיוטים קשים בלילות. אני בכלל לא זוכרת על מה חלמתי , אני רק יודעת שאני מתעוררת באמצע הלילה בבעטה ומרגישה כאילו עבדתי בפרך או עברתי סרט מלחמה. הדבר משפיע על התפקוד היומיומי שלי: אני עייפה באופן תמידי וקשה לי להתרכז בעבודה שדורשת שיקול דעת הערכה וחשיבה. בנתיים מתחשבים בי בעבודה, אך המצב ממלא אותי בחרדות שמא, חס וחלילה אני יעבור משבר פסיכוטי נוסף. יציין שאני הגברתי את הפגישות עם הפסיכולוגית, כדי לעבד את הנושאים הטראומטים אך אני ממשיכה לחוות סיוטים קשים. יש לי תחושה שאולי מרכיבים שונים באשיות שלי נלחמים ביניהם במהלך השינה (דבר שקרה בצורה ברורה ובולטת בעת המשברים הפסיכוטיים). בנוסף אני מתלבטת אם לפנות לפסיכיאטר, כי אין כל כך אפשרות לשנות לי את התרופות: אסור לי לקחת יותר מ-8 מ"ג פרפנן כי יש לי רעידות לא רצויות ברגליים ובידיים, אני לוקחת כמות מקסימלית של לוסטרל 200 מ"ג (ואינני בדיכאון בשום פנים ואופן ואין לי שמץ של מחשבות אובדניות), בנוסף אני לוקחת 2 מ"ג קלונקס לפני השינה ומפחדת לקחת יותר, כדי שלא תהיה התמכרות לתרופה. מה ניתן לעשות במצב זה ונתונים אלה? חשוב לציין שאני סומכת על הפסיכולוגית ב- 100

רחלי שלום, אני מבין שאת עוברת תקופה קשה מאוד שמעוררת בך חרדה רבה, קושי להירגע ולנוח ופחד שהחווי שוב התקפים פסיכוטיים. אני לא יודע מה היה בעברך מה ליווה את ההתקפים והאם היית בטיפול, אבל כרגע נשמע לי שאת עושה את כל הדברים הנכונים, מגבירה את מינון הפגישות, שוקלת אפשרויות שונות ובעיקר נמצאת בקשר טוב עם הפסיכולוגית שלך. כל אלו יכולים לעזור בהתמודדות עם החרדות. לגבי ההתלבטות מה לעשות מעבר לזה שווה לדבר עם הפסיכולוגית שמכירה אותך ולשאול האם יש טעם לפנות לפסיכיאטר. האם ניתן להגביר את ההחזקה שלך בדרכים נוספות ועוד. בהצלחה, דרור

השאלה לא ממש קשורה ישירות לחרדה,אבל היא כן קשורה לטיפול בה.פניתי לפסיכולוגית שעובדת כנותנת טיפול של קופ"ח בשל ספק חרדת נדודי שינה או אולי סוג של פוביה או דיכאון לאחר שני פגישות ההמלצה היחידה שהפסיכולוגית נתנה לי המלצה לעלות על הכתב את הרגשות והמחשבות שלי. הנעיין שההרגשה הלא טובה באה בגלים שנים עד שישה גלים כאילו ביום.ולאחר לילה של נדודי שינה תדירות ה"גלים" מתרבה וכל גל קשה יותר ונמשך יותר זמן. למעשה אחרי שקראתי ולמדתי קצת על הנושא זה נראה כמו פוביה מנדודי שינה וסימטומים מאוד דומים וכאילו ההגיון "מבין" שאין באמת ממה לפחד אבל עדיין אני בחרדה נוראית ויש הרגשה נפשית רעה מאוד ולחץ בזה ותחושה שאנני יכול לשאת יותר אבל אני לא מצליח להפסיק אותה ובפעם האחרונה שזה קרה לי לפני כיומיים כשלא הצלחתי להרדם לקחתי כדור שינה כדי להפסיק את זה נרדמתי ולמחורת קמתי "בסדר". השאלה היא כזאת בזמן שהרגשתי הכי רע התקשרתי לפסיכולוגית לבקש את עזרתה,בפעם הראשונה היא ענתה לי(היא לא הכירה את המספר שלי)היא הקשיבה לי יש לציין בקוצר רוח והפסיקה את דבריי בשתי דקות לפחות 4 פעמים ואז אמרה לי שהיא לא יכולה לפגוש אותי השבוע כי היא יוצאת לחופשה( יש לציין שהיא אמרה לי את זה עוד בפגישה הקודמת לכן קבענו רק לעוד שבועיים) כהעלתי בשיחה אפשרות של פוביה היא המליצה(די בלקוניות) לי לפנות לפסיכיאטר ואם אני מרגיש ממש רע לפנות למיון ולבקש פסיכאטר ואז סיימה את השיחה.למחרת התקשרתי עליה כדי לשאול אותה אם יש לה מישהו להמליץ לי היא לא ענתה לי,אז חשבתי שהיא בטח עסוקה ולא יכולה לענות אז שלחתי לה הודעה ושאלתי אם יש לה להמליץ לי על משהו היא שלחה לי מספר ושם של רופא(התקשרתי עליו והוא רוצה 800 ש"ח לפגישה כאין לי סכומים כאילו לשלם)ומאז היא פשוט "מסננת" אותי.התקשרתי כ 5 פעמים בתוך כיומיים והיא פשוט ניתקה את הטלפון אחרי מס צלצולים. דיברתי עם כמה חברים שהיו בטיפול פסיכולוגי ואם ידיה שלומדת פסיכולוגיה וכולם אמרו לי שאין דבר כזה שזה מאוד לא "נורמלי" ולא מקצועי שמטפל "מסנן" את המטופל שלו,ואני לא משגע אותה כל היום. אחרי שבועיים של טיפול התקשרתי אליה פעם ראשונה כשהרגשתי ממש זוועה.חבר שלי שהיה בטיפול פסיכולוגי פרטי,אמר שהוא שיגע את המטפל שלו בכ-10 שיחות ביום ותמיד המטפל ענה לו והתייחס עליו ותמיד עשה את המיטב כדי לעזור לו וכל פגישה הוא היה מסיים "תרגיש חופשי להתקשר אלי" דבר שהפסיכולוגית שלי לא עשתה מעולם או אפילו לא שלחה לי הודעה כל שהיא שהיא לא יכולה לדבר כי היא עסוקה או חזרה אלי. אז אני לא מתכוון לשגע אותה וברור לי שיש לה גם חיים פרטיים אבל השאלה איפה עובר הגבול בין פרטיותושל המטפל לחובתו המקצועית למטופל האם זה מקובל "לסנן" מטופל לפחות לשלוח לי הודעה שהיא לא יכולה לדבר? ושאלה נוספת הבחורה שלומדת פסיכולוגיה אמרה לי שזה די מוזר שאחרי שני פגישות אין הבחנה או טיפול כל שהוא או הערכה כמה זמן ימשך הטיפול?היא אמרה שיש אפשרות שהפסיכולוגית מושכת בכוונה לעוד פגישות ע"מ לקבל תשלום גובה יותר. אני מרגיש שהפסיכולוגית משדרת לי "לדבר איתי עולה כסף ואני לא מוכנה לדבר בחינם אפילו מספר משפטים" כמו מכונת תקליטם ישנה תכניס מטבעה היא תעבוד לא תכנסי מטבעה היאלא תעבוד! השאלה האם כולם ככה או שזה לא בסדר ולא מקצועים ומקובל בתודה מראש וסורי על האורך.

הי מיכאל אני יכולה לענות לך רק מנסיוני כמטופלת. המטפלת שלי נתנה לי בטיפול הראשון שלנו את האי מייל שלה ואמרה לי שאני מוזמנת לכתוב לה מתי שאני רוצה והיא עונה כשהיא מתפנה ,אפילו אם היא בחו"ל /חופשה בארץ /בין הפגישות. מבחינתה כך היא אמרה האי מייל הוא כלי עבודה. לגבי הטלפון הוא מיועד לצורך שינוי בלוח זמנים בלתי צפוי ולמקרים דחופים בלבד וגם אז צריך לשמור על גבול מסוים. אני אתן לך דוגמא:בעלי היה מאושפז בבי"ח שבועיים והיא היתה בחופשה באותו זמן,אז היא סיכמה איתי שכשאצטרך לדבר איתי אז אשלח לה SMS והיא תחזור אלי ברגע שתוכל וניהלנו ממש טיפול קצר בטלפון,אבל כשבעלי שוחרר חזרנו לשגרה של אי מייל ומפגשים. אני חושבת שמאוד חשוב להגדיר בשיחה עם המטפלת את הגבולות ומה עושים במקרה חירום. הפסיכולוגית שלי מאוד ותיקה בתחום והיא גם מדריכה פסיכולוגים ,אבל לכל מטפל יש את שיטת העבודה שלו ואת הגבולות שלו. בהצלחה

מיכאל שלום, אני מבין מהדברים שלך שמאוד נפגעת מההתייחסות שלה אליך. הרגשת, וקיבלת אישור לתחושתך מחבריך שהיא לא באמת שם בשבילך, שהיא אפילו מנצלת אותך לצורך רווח כספי על חשבון טובתך האישית. זוהי תחושה קשה, בעיקר בשלב של הטיפול בו אתה נמצא, שאני מבין שהוא שלב ראשוני מאוד. לשאלתך, ישנם מטפלים המאפשרים לדבר בין הפגישות מספר רב של פעמים וישנם כאלו שלא מאפשרים כלל. בתווך ישנו רצף שכל מטפל מציב לעצמו ולמטופל כך שקשה לומר אם זה מקצועי או לא. לרוב נהוג לסיים את המפגשים הראשונים בחוזה טיפולי בו מסכימים בין היתר על המסגרת הטיפולית ובתוכה גם האם ובאלו מקרים מדברים מחוץ לפגישה. אני לא יודע מה בדיוק קורה ביניכם אבל עצתי היא שלפני הכל תביא את זה חזרה לחדר, תספר מה הרגשת ותנסה לשמוע מה היא אומרת. ייתכן ותשמע שוב חוסר אכפתיות ומקצועיות, וייתכן ותשמע משהו אחר משהו שיעזור לך להבין מה קרה שם. לבסוף לגבי האבחנה והערכת זמן הטיפול, גם זו שאלה שאתה יכול להפנות אליה. בהחלט ייתכן שהיא עוד לא סיימה את שלב האינטיק. או שהיא לא רואה צורך או הכרח לקחת את זה למקום חותך, אבחנתי וקובע זמן סיום. בעצם אני אומר תביא את הכל לפגישה. נסה לראות האם אתה יכול לפתח אמון, האם זה אפשרי ביניכם. דרור

סליחה? מה זותאומרת "זוהי תחושה קשה, בעיקר בשלב של הטיפול בו אתה נמצא, שאני מבין שהוא שלב ראשוני מאוד"..... מה? בטיפול ותיק יותר מותר להתעלל במטופלים כאילו הרושם של המטפל הנחמד זה רק בהתחלה ואחר כך מתעלמים ממנו?

An expert is one who knows more AND more about less AND less until he knows absolutely everything about nothing. ברור שזה לא, אבל ככה מרגיש לי שנהיה אצלי בעידן הטיפול. יהירות, קנאה ובוז ארורים. לצחוק? לבכות? לצעוק? אינם אפשריים עבורי כעת. הילולת כעס. וחרדה איומה.

שלום לך, היכרות עם העצמי, מפגש עם חלקים נוספים בתוכנו מעורר אכן תחושה שיודעים פחת ופחות, או בניסוח אחר יודעים ומבינים שיש דברים רבים שאנו לא מבינים ולא שולטים עליהם. הבנה זו מעוררת מן הסתם חרדה, חוסר אונים מסויים ולעיתים גם כעס. אלו התחושות שעולים בך כעת. אני חושב יחד עם זאת שהבנה זו חשובה, שעם הזמן היא מאפשרת יכולת התמודדות וגמישות טובה יותר במפגש עם תסכולים, אירועים לא צפויים ועוד. כך שיש אולי טעם בהעמקת ההבנה שלא הכל אנחנו יודעים ומבינים. דרור

היי דרור, אשמח שתעזור לי בסוגייה הבאה. אני נמצאת בטיפול דינמי כשנה וחודשיים. מרגישה צורך חזק לבקש מהמטפלת לשמוע סיכום ביניים של דברים שהושגו בטיפול ולתכנן יחד את המטרות להמשך הטיפול. האם זה בכלל מקובל? הצורך הזה נובע מ- 2 סיבות: 1. יחסי עם המטפלת נמצאים במשבר. סוגיית האמון/חוסר אמון עולה בצורה חזקה הן בשל טעות של המטפלת, הן בשל טראומת ילדות שלי שגורמת לחוסר אמון באנשים בכלל, והן בשל הילדות שלי בה הייתי ילדה מבוגרת ולמעשה אני נוטה לבחון אותה כל הזמן. 2. אני מתקשה לתרגם את השינויים הפנימיים אותם אני חווה לשינויים במציאות. אני צריכה להרגיש בעוצמה חזקה יותר מהקיים את מה שהשגתי ולקבל דחיפה חזקה לבצע צעדים אקטיביים במציאות. אני חוששת להציע זאת למטפלת כיוון שלפני כחצי שנה בערך, ביקשתי ממנה לעשות זאת יחד איתי, אך לצערי נעניתי בשלילה מצידה. יש לציין שאז הבקשה נבעה ממקום שלילי שלי שכן הרגשתי רע. היום, לשמחתי הבקשה מגיעה ממקום אחר, אני מרגישה ממש טוב. אך כשאני כותבת שורות אלה, עולה בי המחשבה שאולי שוב פעם תחושת חוסר האמון עולה חזק, והתחושה שאני צריכה להיות המבוגרת מבין שתינו ולקחת את המושכות בידיים. ואולי אני עדיין לא כל כך מאמינה בעצמי. אוף!!! והאם זה סימן ששוב פעם אני הולכת לאיבוד? לא יודעת. רוצה רק להאמין שאצליח לצמוח מנקודת המשבר הזאת. תודה על ההתייחסות, שירה.

שירה שלום, סוגיית האמון תופסת במקרים רבים מקום מרכזי בטיפול. לעיתים כשלים בטיפול, יכולים, אם מדורים ומעובדים, לאפשר הזדמנות לגלות כיצד מצליחים לתת אמון גם לאחר אכזבה, כיצד מצליחים לדבר על זה. כך שהמקום שאתם נמצאים בו הוא מקום משמעותי בטיפול, מקום שאם ידובר ויעובד יכול להוביל לשינוי חשוב. אני חושב שכל דבר הוא רלוונטי ולגיטימי להביאו לטיפול. כל משאלה שלך. נכון, לא תמיד היא תיענה בחיוב, אבל אין בכך בכדי לומר שלא היה מקום להביא את זה. אולי עצם הניסיון לדעת מראש מה תהיה תגובתה קשורה לחשש מדחייה. זהו חשש מובן, אבל שוב ייתכן ודיבור בחדר על מה שאת מרגישה כשאת חווה דחייה, ניסיון להתמודד עם זה יהיה משמעותי. אני יכול להבין את הבקשה שלך, אני לא יודע אם המטפלת תיענה לה. ייתכן שכן, יייתכן והי אתפתח איתך את השאלה מה קורה שלא מאפשר לשינויים הפנימיים לעלות ולהתבטא בחוץ. לסיכום, אני חושב שיש טעם להעלות דברים שמטרידים אותך ולסמוך על כך שעם כל מה שיעלה בחדר תוכלו להתמודד כל עוד תדברו על זה. דרורו

בלילה חלמתי סיוט(אני בהריון חודש חמישי) שאני מגיעה לחדר לידה ולא מצליחים להציל את התינוק, אח"כ אני מלאת זעם הולכת מכות, הורסת הכל ומשמידה הכל)(לא פעם ראשונה שאני חולמת זוועות הנ"ל) אח"כ אנחנו אורזים לדירה חדשה- אז בבוקר הבנתי שאני צריכה להיפטר מתכשיטים שלבשתי בגיל 15 אז פשוט התחלתי לבכות ואח"כ לא היה לנו חשמל ומיים בדירה אז זה די גם הרס אותי רק רציתי כצת להירגע זה הכל

אלמונית 2 שלום, את מתארת חלום מפחיד, שכפי הנראה משקף חרדות שיש בתוכך. העובדה שהוא מטריד אותך כבר זמן מה מרמזת על כך שיש משהו בתוכך שאת חרדה ממנו, משהו שאולי לא מקבל ביטוי באופן מודע ביומיום אלא רק בסיוטים בלילה. אני יכול להבין עד כמה זה יכול לטרוד את מנוחתך הרי בחלום כל מה שיכול להשתבש משתבש ומותיר אותך חסרת אונים ואולי זה מה שאת חשה. אם את בטיפול אני מציע שתעלי את החלום הזה ותנסי להבין את משמעותו. בהצלחה, דרור

לא אני לא בטיפול יש לך איזה דרך איך אפשר להיאבק בחלומות הנ"ל?

שלום.. רציתי לשאול האם כל פסיכולוג קליני יכול לטפל בהפרעות אכילה ובמידה ולא איך אני יכולה למצוא מישהו כזה?

מור שלום, כעיקרון כל פסיכולוג קליני יכול לטפל בהפרעות אכילה. יחד עם זאת ינם פסיכולוגים המתמחים בטיפול מעין זה. במקרים כאלו יש לשקול גם את מידת החומרה, האם יש צורך גם בטיפול תרופתי, או לפחות מעקב פסיכיאטרי. ישנם מכונים המציעים טיפול בהפרעות אכילה, גם פרטיים וגם במרפאות חוץ בבתי חולים. מעבר לכך את יכולה לצרף מייל עדכני וחברי הפורום יוכלו להמליץ לך על מטפלים בהפרעות אכילה. דרור

שלום רב, ברצוני להבין יותר לעומק את תופעת הפדופליה, אבקש במידת האפשר להפנותי לחומר קריאה זה או אחר אשר בו אוכל להבין את הנושא בצורה מעמיקה וטובה יותר. במיוחד ברצוני למצוא תשובה לשאלה מה יגרום לאדם אשר ביצע מעשה זה או אחר עם ילד ותואם להגדרה של פדופיל לחלוק את "חוויותיו" עם אחר. האם יתכן מצב של "שיתוף בחוויה" עם פדופיל אחר או שמא בעבירה מסוג זה ובהפרעה שכזו אין "נכונות" לשתף אחר בחוויותיו? כיצד פדופיל בהגדרה מצד אחד לא חושב שהוא מבצע מעשה אסור ומצד שני הוא מתאמץ להסתיר את המעשה (אל תספר או ש...)? כיצד ניתן ליישב את הפרדוקס הזה? במקרה שאכן הפדופיל מאמין שהוא לא פוגע בילד גם,לדעתי, לא יתכן מצב של "לפרוק" כדי להפטר מהאשמה. לצורך הסר ספק עלי לציין כי אני חוקר משטרה אשר במשך שירותי המועט נתקל בתופעה בתדירות העולה על כל דמיון. תודה מראש.

שלום לך, אתה מעלה שאלךות מעניינות שאני לא בטוח שיש לי תשובה עליהם. האם לפדופילים יש רגשות אשמה, דבר המעיד שהם מודעים לכך שהם עושים מעשה אסור. האם רגשות האשמה הם כיסוי לפחד מהחוק, הפחד מלהיתפס וכשהם נתפסים מה שעולה על פני השטח הוא תחושת חרטה בעצם על כך שנתפסו. ולבסוף האם אישיותם של כל הפדופילים זהה בבסיסה. כאמור אין לי תשובות לשאלות אלו, אבל אתה מוזמן לנסות ולחפש באינטרנט מידע על התופעה ועל שאלות אלו. במקביל אנסה לבדוק האם ישנם מקורות מידע שאני יכול להפנות אותך אליהם. דרור

תודה רבה, אשמח מאוד לקבל הפניות מתאימות לנושא.