פורום פסיכולוגיה קלינית

השאלה לא ממש קשורה ישירות לחרדה,אבל היא כן קשורה לטיפול בה.פניתי לפסיכולוגית שעובדת כנותנת טיפול של קופ"ח בשל ספק חרדת נדודי שינה או אולי סוג של פוביה או דיכאון לאחר שני פגישות ההמלצה היחידה שהפסיכולוגית נתנה לי המלצה לעלות על הכתב את הרגשות והמחשבות שלי. הנעיין שההרגשה הלא טובה באה בגלים שנים עד שישה גלים כאילו ביום.ולאחר לילה של נדודי שינה תדירות ה"גלים" מתרבה וכל גל קשה יותר ונמשך יותר זמן. למעשה אחרי שקראתי ולמדתי קצת על הנושא זה נראה כמו פוביה מנדודי שינה וסימטומים מאוד דומים וכאילו ההגיון "מבין" שאין באמת ממה לפחד אבל עדיין אני בחרדה נוראית ויש הרגשה נפשית רעה מאוד ולחץ בזה ותחושה שאנני יכול לשאת יותר אבל אני לא מצליח להפסיק אותה ובפעם האחרונה שזה קרה לי לפני כיומיים כשלא הצלחתי להרדם לקחתי כדור שינה כדי להפסיק את זה נרדמתי ולמחורת קמתי "בסדר". השאלה היא כזאת בזמן שהרגשתי הכי רע התקשרתי לפסיכולוגית לבקש את עזרתה,בפעם הראשונה היא ענתה לי(היא לא הכירה את המספר שלי)היא הקשיבה לי יש לציין בקוצר רוח והפסיקה את דבריי בשתי דקות לפחות 4 פעמים ואז אמרה לי שהיא לא יכולה לפגוש אותי השבוע כי היא יוצאת לחופשה( יש לציין שהיא אמרה לי את זה עוד בפגישה הקודמת לכן קבענו רק לעוד שבועיים) כהעלתי בשיחה אפשרות של פוביה היא המליצה(די בלקוניות) לי לפנות לפסיכיאטר ואם אני מרגיש ממש רע לפנות למיון ולבקש פסיכאטר ואז סיימה את השיחה.למחרת התקשרתי עליה כדי לשאול אותה אם יש לה מישהו להמליץ לי היא לא ענתה לי,אז חשבתי שהיא בטח עסוקה ולא יכולה לענות אז שלחתי לה הודעה ושאלתי אם יש לה להמליץ לי על משהו היא שלחה לי מספר ושם של רופא(התקשרתי עליו והוא רוצה 800 ש"ח לפגישה כאין לי סכומים כאילו לשלם)ומאז היא פשוט "מסננת" אותי.התקשרתי כ 5 פעמים בתוך כיומיים והיא פשוט ניתקה את הטלפון אחרי מס צלצולים. דיברתי עם כמה חברים שהיו בטיפול פסיכולוגי ואם ידיה שלומדת פסיכולוגיה וכולם אמרו לי שאין דבר כזה שזה מאוד לא "נורמלי" ולא מקצועי שמטפל "מסנן" את המטופל שלו,ואני לא משגע אותה כל היום. אחרי שבועיים של טיפול התקשרתי אליה פעם ראשונה כשהרגשתי ממש זוועה.חבר שלי שהיה בטיפול פסיכולוגי פרטי,אמר שהוא שיגע את המטפל שלו בכ-10 שיחות ביום ותמיד המטפל ענה לו והתייחס עליו ותמיד עשה את המיטב כדי לעזור לו וכל פגישה הוא היה מסיים "תרגיש חופשי להתקשר אלי" דבר שהפסיכולוגית שלי לא עשתה מעולם או אפילו לא שלחה לי הודעה כל שהיא שהיא לא יכולה לדבר כי היא עסוקה או חזרה אלי. אז אני לא מתכוון לשגע אותה וברור לי שיש לה גם חיים פרטיים אבל השאלה איפה עובר הגבול בין פרטיותושל המטפל לחובתו המקצועית למטופל האם זה מקובל "לסנן" מטופל לפחות לשלוח לי הודעה שהיא לא יכולה לדבר? ושאלה נוספת הבחורה שלומדת פסיכולוגיה אמרה לי שזה די מוזר שאחרי שני פגישות אין הבחנה או טיפול כל שהוא או הערכה כמה זמן ימשך הטיפול?היא אמרה שיש אפשרות שהפסיכולוגית מושכת בכוונה לעוד פגישות ע"מ לקבל תשלום גובה יותר. אני מרגיש שהפסיכולוגית משדרת לי "לדבר איתי עולה כסף ואני לא מוכנה לדבר בחינם אפילו מספר משפטים" כמו מכונת תקליטם ישנה תכניס מטבעה היא תעבוד לא תכנסי מטבעה היאלא תעבוד! השאלה האם כולם ככה או שזה לא בסדר ולא מקצועים ומקובל בתודה מראש וסורי על האורך.

הי מיכאל אני יכולה לענות לך רק מנסיוני כמטופלת. המטפלת שלי נתנה לי בטיפול הראשון שלנו את האי מייל שלה ואמרה לי שאני מוזמנת לכתוב לה מתי שאני רוצה והיא עונה כשהיא מתפנה ,אפילו אם היא בחו"ל /חופשה בארץ /בין הפגישות. מבחינתה כך היא אמרה האי מייל הוא כלי עבודה. לגבי הטלפון הוא מיועד לצורך שינוי בלוח זמנים בלתי צפוי ולמקרים דחופים בלבד וגם אז צריך לשמור על גבול מסוים. אני אתן לך דוגמא:בעלי היה מאושפז בבי"ח שבועיים והיא היתה בחופשה באותו זמן,אז היא סיכמה איתי שכשאצטרך לדבר איתי אז אשלח לה SMS והיא תחזור אלי ברגע שתוכל וניהלנו ממש טיפול קצר בטלפון,אבל כשבעלי שוחרר חזרנו לשגרה של אי מייל ומפגשים. אני חושבת שמאוד חשוב להגדיר בשיחה עם המטפלת את הגבולות ומה עושים במקרה חירום. הפסיכולוגית שלי מאוד ותיקה בתחום והיא גם מדריכה פסיכולוגים ,אבל לכל מטפל יש את שיטת העבודה שלו ואת הגבולות שלו. בהצלחה

מיכאל שלום, אני מבין מהדברים שלך שמאוד נפגעת מההתייחסות שלה אליך. הרגשת, וקיבלת אישור לתחושתך מחבריך שהיא לא באמת שם בשבילך, שהיא אפילו מנצלת אותך לצורך רווח כספי על חשבון טובתך האישית. זוהי תחושה קשה, בעיקר בשלב של הטיפול בו אתה נמצא, שאני מבין שהוא שלב ראשוני מאוד. לשאלתך, ישנם מטפלים המאפשרים לדבר בין הפגישות מספר רב של פעמים וישנם כאלו שלא מאפשרים כלל. בתווך ישנו רצף שכל מטפל מציב לעצמו ולמטופל כך שקשה לומר אם זה מקצועי או לא. לרוב נהוג לסיים את המפגשים הראשונים בחוזה טיפולי בו מסכימים בין היתר על המסגרת הטיפולית ובתוכה גם האם ובאלו מקרים מדברים מחוץ לפגישה. אני לא יודע מה בדיוק קורה ביניכם אבל עצתי היא שלפני הכל תביא את זה חזרה לחדר, תספר מה הרגשת ותנסה לשמוע מה היא אומרת. ייתכן ותשמע שוב חוסר אכפתיות ומקצועיות, וייתכן ותשמע משהו אחר משהו שיעזור לך להבין מה קרה שם. לבסוף לגבי האבחנה והערכת זמן הטיפול, גם זו שאלה שאתה יכול להפנות אליה. בהחלט ייתכן שהיא עוד לא סיימה את שלב האינטיק. או שהיא לא רואה צורך או הכרח לקחת את זה למקום חותך, אבחנתי וקובע זמן סיום. בעצם אני אומר תביא את הכל לפגישה. נסה לראות האם אתה יכול לפתח אמון, האם זה אפשרי ביניכם. דרור

סליחה? מה זותאומרת "זוהי תחושה קשה, בעיקר בשלב של הטיפול בו אתה נמצא, שאני מבין שהוא שלב ראשוני מאוד"..... מה? בטיפול ותיק יותר מותר להתעלל במטופלים כאילו הרושם של המטפל הנחמד זה רק בהתחלה ואחר כך מתעלמים ממנו?

An expert is one who knows more AND more about less AND less until he knows absolutely everything about nothing. ברור שזה לא, אבל ככה מרגיש לי שנהיה אצלי בעידן הטיפול. יהירות, קנאה ובוז ארורים. לצחוק? לבכות? לצעוק? אינם אפשריים עבורי כעת. הילולת כעס. וחרדה איומה.

שלום לך, היכרות עם העצמי, מפגש עם חלקים נוספים בתוכנו מעורר אכן תחושה שיודעים פחת ופחות, או בניסוח אחר יודעים ומבינים שיש דברים רבים שאנו לא מבינים ולא שולטים עליהם. הבנה זו מעוררת מן הסתם חרדה, חוסר אונים מסויים ולעיתים גם כעס. אלו התחושות שעולים בך כעת. אני חושב יחד עם זאת שהבנה זו חשובה, שעם הזמן היא מאפשרת יכולת התמודדות וגמישות טובה יותר במפגש עם תסכולים, אירועים לא צפויים ועוד. כך שיש אולי טעם בהעמקת ההבנה שלא הכל אנחנו יודעים ומבינים. דרור

היי דרור, אשמח שתעזור לי בסוגייה הבאה. אני נמצאת בטיפול דינמי כשנה וחודשיים. מרגישה צורך חזק לבקש מהמטפלת לשמוע סיכום ביניים של דברים שהושגו בטיפול ולתכנן יחד את המטרות להמשך הטיפול. האם זה בכלל מקובל? הצורך הזה נובע מ- 2 סיבות: 1. יחסי עם המטפלת נמצאים במשבר. סוגיית האמון/חוסר אמון עולה בצורה חזקה הן בשל טעות של המטפלת, הן בשל טראומת ילדות שלי שגורמת לחוסר אמון באנשים בכלל, והן בשל הילדות שלי בה הייתי ילדה מבוגרת ולמעשה אני נוטה לבחון אותה כל הזמן. 2. אני מתקשה לתרגם את השינויים הפנימיים אותם אני חווה לשינויים במציאות. אני צריכה להרגיש בעוצמה חזקה יותר מהקיים את מה שהשגתי ולקבל דחיפה חזקה לבצע צעדים אקטיביים במציאות. אני חוששת להציע זאת למטפלת כיוון שלפני כחצי שנה בערך, ביקשתי ממנה לעשות זאת יחד איתי, אך לצערי נעניתי בשלילה מצידה. יש לציין שאז הבקשה נבעה ממקום שלילי שלי שכן הרגשתי רע. היום, לשמחתי הבקשה מגיעה ממקום אחר, אני מרגישה ממש טוב. אך כשאני כותבת שורות אלה, עולה בי המחשבה שאולי שוב פעם תחושת חוסר האמון עולה חזק, והתחושה שאני צריכה להיות המבוגרת מבין שתינו ולקחת את המושכות בידיים. ואולי אני עדיין לא כל כך מאמינה בעצמי. אוף!!! והאם זה סימן ששוב פעם אני הולכת לאיבוד? לא יודעת. רוצה רק להאמין שאצליח לצמוח מנקודת המשבר הזאת. תודה על ההתייחסות, שירה.

שירה שלום, סוגיית האמון תופסת במקרים רבים מקום מרכזי בטיפול. לעיתים כשלים בטיפול, יכולים, אם מדורים ומעובדים, לאפשר הזדמנות לגלות כיצד מצליחים לתת אמון גם לאחר אכזבה, כיצד מצליחים לדבר על זה. כך שהמקום שאתם נמצאים בו הוא מקום משמעותי בטיפול, מקום שאם ידובר ויעובד יכול להוביל לשינוי חשוב. אני חושב שכל דבר הוא רלוונטי ולגיטימי להביאו לטיפול. כל משאלה שלך. נכון, לא תמיד היא תיענה בחיוב, אבל אין בכך בכדי לומר שלא היה מקום להביא את זה. אולי עצם הניסיון לדעת מראש מה תהיה תגובתה קשורה לחשש מדחייה. זהו חשש מובן, אבל שוב ייתכן ודיבור בחדר על מה שאת מרגישה כשאת חווה דחייה, ניסיון להתמודד עם זה יהיה משמעותי. אני יכול להבין את הבקשה שלך, אני לא יודע אם המטפלת תיענה לה. ייתכן שכן, יייתכן והי אתפתח איתך את השאלה מה קורה שלא מאפשר לשינויים הפנימיים לעלות ולהתבטא בחוץ. לסיכום, אני חושב שיש טעם להעלות דברים שמטרידים אותך ולסמוך על כך שעם כל מה שיעלה בחדר תוכלו להתמודד כל עוד תדברו על זה. דרורו

בלילה חלמתי סיוט(אני בהריון חודש חמישי) שאני מגיעה לחדר לידה ולא מצליחים להציל את התינוק, אח"כ אני מלאת זעם הולכת מכות, הורסת הכל ומשמידה הכל)(לא פעם ראשונה שאני חולמת זוועות הנ"ל) אח"כ אנחנו אורזים לדירה חדשה- אז בבוקר הבנתי שאני צריכה להיפטר מתכשיטים שלבשתי בגיל 15 אז פשוט התחלתי לבכות ואח"כ לא היה לנו חשמל ומיים בדירה אז זה די גם הרס אותי רק רציתי כצת להירגע זה הכל

אלמונית 2 שלום, את מתארת חלום מפחיד, שכפי הנראה משקף חרדות שיש בתוכך. העובדה שהוא מטריד אותך כבר זמן מה מרמזת על כך שיש משהו בתוכך שאת חרדה ממנו, משהו שאולי לא מקבל ביטוי באופן מודע ביומיום אלא רק בסיוטים בלילה. אני יכול להבין עד כמה זה יכול לטרוד את מנוחתך הרי בחלום כל מה שיכול להשתבש משתבש ומותיר אותך חסרת אונים ואולי זה מה שאת חשה. אם את בטיפול אני מציע שתעלי את החלום הזה ותנסי להבין את משמעותו. בהצלחה, דרור

לא אני לא בטיפול יש לך איזה דרך איך אפשר להיאבק בחלומות הנ"ל?

שלום.. רציתי לשאול האם כל פסיכולוג קליני יכול לטפל בהפרעות אכילה ובמידה ולא איך אני יכולה למצוא מישהו כזה?

מור שלום, כעיקרון כל פסיכולוג קליני יכול לטפל בהפרעות אכילה. יחד עם זאת ינם פסיכולוגים המתמחים בטיפול מעין זה. במקרים כאלו יש לשקול גם את מידת החומרה, האם יש צורך גם בטיפול תרופתי, או לפחות מעקב פסיכיאטרי. ישנם מכונים המציעים טיפול בהפרעות אכילה, גם פרטיים וגם במרפאות חוץ בבתי חולים. מעבר לכך את יכולה לצרף מייל עדכני וחברי הפורום יוכלו להמליץ לך על מטפלים בהפרעות אכילה. דרור

שלום רב, ברצוני להבין יותר לעומק את תופעת הפדופליה, אבקש במידת האפשר להפנותי לחומר קריאה זה או אחר אשר בו אוכל להבין את הנושא בצורה מעמיקה וטובה יותר. במיוחד ברצוני למצוא תשובה לשאלה מה יגרום לאדם אשר ביצע מעשה זה או אחר עם ילד ותואם להגדרה של פדופיל לחלוק את "חוויותיו" עם אחר. האם יתכן מצב של "שיתוף בחוויה" עם פדופיל אחר או שמא בעבירה מסוג זה ובהפרעה שכזו אין "נכונות" לשתף אחר בחוויותיו? כיצד פדופיל בהגדרה מצד אחד לא חושב שהוא מבצע מעשה אסור ומצד שני הוא מתאמץ להסתיר את המעשה (אל תספר או ש...)? כיצד ניתן ליישב את הפרדוקס הזה? במקרה שאכן הפדופיל מאמין שהוא לא פוגע בילד גם,לדעתי, לא יתכן מצב של "לפרוק" כדי להפטר מהאשמה. לצורך הסר ספק עלי לציין כי אני חוקר משטרה אשר במשך שירותי המועט נתקל בתופעה בתדירות העולה על כל דמיון. תודה מראש.

שלום לך, אתה מעלה שאלךות מעניינות שאני לא בטוח שיש לי תשובה עליהם. האם לפדופילים יש רגשות אשמה, דבר המעיד שהם מודעים לכך שהם עושים מעשה אסור. האם רגשות האשמה הם כיסוי לפחד מהחוק, הפחד מלהיתפס וכשהם נתפסים מה שעולה על פני השטח הוא תחושת חרטה בעצם על כך שנתפסו. ולבסוף האם אישיותם של כל הפדופילים זהה בבסיסה. כאמור אין לי תשובות לשאלות אלו, אבל אתה מוזמן לנסות ולחפש באינטרנט מידע על התופעה ועל שאלות אלו. במקביל אנסה לבדוק האם ישנם מקורות מידע שאני יכול להפנות אותך אליהם. דרור

תודה רבה, אשמח מאוד לקבל הפניות מתאימות לנושא.

החלטתי שרוצה לפנות לאישפוז כמו כן יודעת שמצבי "הנורמאלי" יעמוד בסירוב אלא אם אעשה אקט קיצוני ואעמוד "בתנאי הקבלה". רוצה להיות מאושפזת שיסממו אותי ולהרפות מהכל בעיקר מעצמי. גם להשתגע אי אפשר כמו שצריך. למה צריכים לחתוך פרקי ידיים ולהיות עם בוחן מציאות של סרטי האוזן השלישית כדי לקבל קצת מנוחה ומקום בטוח. אין לי היכן להניח ראשי ואת נפשי והמצב הנוכחי הוא לא משהו שיכול להימשך, אני עלולה לפגוע ביקירי או במצב פחות נוראי – בעצמי. לעזעזל אני שפויה מכדי להיות משוגעת ומטורפת מדי לשפיות צלולה. בתוכי לא מוגן וחסרה לי נואשות תחושת הביטחון. אני ממש לא יודעת לאן לפנות או איך לפתור את הגיהינום אליו נקלעתי. גם פה לא ימצא הפיתרון אך אולי לחשוב בקול יביא אותי להחלטה - איך מקבלים מקום מפלט מבלי סצינת אובדנות מעייפת ומיותרת. אנשים לא יכולים להבין באיזה מצוקה את נמצאת כשאת בעצמך לא יכולה להסביר את גודלה או תוכנה. אני במצב קטסטרופאלי. תודה.

<> שלום, דברייך כואבים וביעים בעוצמה את הכאב, הבלבול והפחד שלך מעצמך. אבל הם גם מבטאים כמיהה לתחושת ביטחון, תחושה שיכולים להבין מה קורה בתוכך מבלי שתזדקקי לאקטיפם שפוגעים בך. או פוגעים באחרים. שתוכלי להגיד שקשה לך שכואב לך וישמעו אותך. אם זה בלהגיע לחדר מיון ולקבל עזרה משום שביקשת אותה ללא פעולה שתכריח אותם, ואם זה פשוט לומר לסביבה שלך כמה קשה לך ולקבל הבנה, הכלה וביטחון. זהו קול חשוב בתוכך כך אני חושב, קול שאפשר לנסות ולתת לו מקום, להעז ולבדוק האם הפעם כשתאמר, לא תצעקי באופן מטאפורי או לא מטאפורי, ישמעו אותך. בינתיים לילה טוב וליל מנוחה, דרור

לא שאני מקנאה אבל למה היא קיבלה ברכת לילה טוב והאחרים לא? רק אני שמתי לב לזה???? אולי תתחיל לברך את כולם זה יותר נחמד!!

<> נשמה ההודעה שלך הכאיבה לי מאוד אבל גם הצחקת אותי נורא עם "סרטי האוזן השלישית"...... בשום פנים ואופן את לא מתאימה לאישפוז יותר לטיפול פרטני את שפויה לגמרי!!!!!!!!!!!!!!!!!! חוץ מזה אם תתאשפזי אחרי מי בילבי תרדוף ומי ינחם את שרית ומי יכתוב בלדות לשעת לילה מאוחרת? אנחנו נורא נתגעעגע אם לא תיהי פה ברור?????????????????? שלך דגנית

שלום. דווקא משום שקל מאד להיגרר לתשובה מעורפלת, חשוב לי לקבל תשובה יותר מפורטת. שכן אפשר לענות ב:"זה תלוי בקשר בין המטופל /מטפל" ..."זה תלוי בצורה בה רואה המטפל את מסגרת טיפולו: עם יותר/פחות גבולות נוקשים"...וכו'.. שאלתי: מטופל עבר ארוע לב חריף, אושפז בטיפול נמרץ יומיים ואחר כך, יצא להחלמה (באותה עיר) למשך 8 ימים. המטופל הודיע לפסיכולוג (הקליני), על האישפוז, ומסר ביוזמתו לאחר צנטור הלב, על המימצאים הקלנייים, שהיו די קשים. הפסיכולוג טלפן לטיפול נמרץ ואיחל החלמה למטופל, לאחר הצנטור. יומיים אחר כך, המטופל עדכן את הפסיכולוג, על מקום שהייתו בהחלמה. (קרוב גאוגרפית).ובאותה שיחה, המטפל הקשיב בסבלנות רבה להשתלשלות הארועים. לאחר מכן, אמר, "שרצה להגיע אך לא הסתדר לו". וכך, מיום האשפוז בטיפול נמרץ לב ובמשך 8 ימים (עד היום), הפסיכולוג לא טלפן ולא הגיע לביקור. הואיל ומדובר בי, שאלתי היא: האם הציפיה שלי, שיגיע ביום צנטור הלב, לביקור בטיפול נמרץ לב, והציפיה שלי, שיבוא לבקר במהלך 8 הימים, הינה ציפיה לא ראלית? האם זו בקשה, שלא הגיונית? דמיונית? תחושתי היא, שאינני חשובה לו כלל, אך מאידך, אני מבולבלת, הואיל והוא הראה הרבה מאד איכפתיות, רצון לסייע, במהלך 3.5 השנים שאנו בקשר. ואף מאפשר לי הנחה מאד גדולה בתשלום, למרות שלא ביקשתי . הערה: הוא פסיכולוג מצויין, וההרגשה הרעה הזו, פוגמת באמון שלי כלפיו. למרות שאם נשקול את השנים שעברו, אני אולי מגזימה בבקשתי לקבל ממנו ביקור? או טלפון נוסף? יש לציין, שנולד לו תינוק ראשון לפני חודשיים, ובוודאי שזה גם גרם לעומס ביום יום. אך מאידך, 5 דקות נסיעה ו-5 דקות ביקור, היו עושים נפלאות...... מה דעתכם? בבקשה, כתבו בכנות. ואגב, אני מבוגר. תודה. (שם בדוי)

למה לא לשאול את המטפל ישירות במקום להכנס לכל מיני ספקולציות. אנו נוטים לתרגם ציפיות שלא נענות לתרגום פשטני לעיתים של חוסר אכפתיות וכדומה. לא כל התנהלות מקובלת (כמו ביקורים וטלפונים) באה ממקום אכפתי ולא כל הימנעות מעידה בהכרח על ניכור או אדישות. רפואה שלמה ומהירה

עמית שלום, ראשית אני מאחל לך רפואה שלמה. אני מבין כמה היית רוצה שהפסיכולוג שלך יבוא לבקר וכמה התאכזבת כשהוא לא בא. זה אכן תלוי במטפל, במטופל ובקשר ביניהם, יש מטפלים שהיו באים ויש שלא יש מטופלים שהיו רוצים ויש כאלו שממש לא, בהקשר זה תהיתי האם הוא יודע מה את רצית. בכל מקרה אני חושב שחשוב להחזיר את זה לטיפול לדבר איתו על הרשותייך, לשמוע ממנו אולי. לי נשמע שמאוד אכפת לו ממך ובוודאי שזה שווה עוד צ'אנס של בירור בפגישות הטיפוליות. דרור

בוקר טוב דרור. תודה, שהשבת לי כה מהר. -לתהייתך, "האם הוא יודע מה רציתי" התשובה היא חיובית. אמרתי לו בטלפון בכנות (כשאני צלצלתי אליו אחרי הצנטור) שהייתי מאד מאד מאד שמחה, לו היה פוגש אותי . (ואני נמצאת במקום החלמה נטראלי, ואפילו לא בבית. ולא רחוק ממקום מגוריו). תשובתו הייתה: שרצה לבוא, אך לא כל כך מסתדר. וזה היה לפני יותר משבוע. מאז לא התקשר. בהתחלה חששתי, שקרה לו משהו, אך נראה לי שלא. הבלבול לגביו מאד מעסיק אותי, מאחר והוא השקיע רבות בקשר איתי, ניסה לסייע לי במשך השנים, ואף "יצא מהקליניקה" וביקר בבית שלי, לשם קידום מטרה מסויימת, שרצה לעזור לי לבצע שינוי התנהוגתי מסויים בבית. זה משהו, שלא כל פסיכולוג מוכן לעשות. מעבר לזה, כפי שכבר ציינתי, הוא גובה ממני פחות כ-50% מעלות פגישה טיפולית, למרות שלא העזתי לבקש זאת, בשל מצבי הכלכלי. הוא זיהה את זה לבד, ואפילו סרב להעלות מעט את העלות. נראה לי, שאני מבולבלת. הוא השתתף בארוע משמח שערכתי, ואינני יודעת לפרש את התנהגותו הנוכחית. חשבתי, אולי, שזהו דפוס התנהלותו, לא כלפי דווקא, אלא אולי גם כלפי אחרים. אולי הוא מתקשה לבקר, לטלפן, לתמוך גם במשפחתו, חבריו, קרוביו, במקרים של מחלה, אשפוז פתאומי כפי שלי קרה. יש אנשים, שיכולים להיות מטפלים טובים, עובדים טובים, אך מתקשים ל"תת", במצבי חירום כאלה. קשה לי להבין את ההתנהגות. ואני תוהה, איך נמשיך הלאה. אני יודעת דרור, שהוא איש מקצוע משכמו ומעלה. וגם השקיע הרבה מעבר למצופה בעבר ברצון לסייע לי. ומצד שני, לא קרה שום דבר חריג בקשר בינינו. מה קרה לו? אתה מציע, דרור, לדבר על כך איתו. ואעשה זאת. אך מה הוא יכול לענות לי אחרת ממה שענה? (שרצה לבוא, אך לא הסתדר לו?), שהרי 5 דקות ביקור, או 2 דקות טלפון ממנו לא דורשים הרבה...אך זה לא נעשה. הדבר היחיד, שאני דואג, שלא קרה משהו חריג בסביבתו, ושהוא נתון בקושי מסויים. בכנות, אתה הייתה מבקר את המטופל שלך במצב הזה, לו היה מזמין אותך, כפי שאני עשיתי? או לפחות היית מטלפן? (הוא טלפן פעם אחת לאחר הצנטור לפני 8 ימים). (טוב...בוודאי לא תרצה להתחייב לתשובה חד משמעית.....) האם הציפייה שלי לא הגיונית? מוגזמת? מה דעתך, שאראה לו את התכתובת הזו? או אשלח לו במייל? בכל אופן, התחושה שלי היא, שאם ירצה לבוא היום, (השארתי לו הודעה היום שוב, היכן אני נמצאת. וטלפון להתקשרות במקום), אענה, שאני מרגישה, שאיני רוצה שיבוא. מדוע? כי אני חש, שזה "מאולץ"....כי טלפנתי אליו. (בסה"כ בתקופה: טלפנתי פעמיים. פעם לעדכן, ופעם היום. בעבר - לא נהגתי לטלפן אליו, כי אני לא נוהג להטריד גם כשאני זקוק). תוכל לענות לי? עמית.

דרור, צהרים טובים. בהמשך לשאלתי, הפסיכולוג צלצל עתה, וביקש לבקר אחר הצהרים. אמר, שרצה לבוא קודם ולא הצליח. כמעט וביקשתי ממנו לא לבוא. אך התגברתי, ואמרתי רק, שלא הייתי רוצה לגרום לו לטירדה ולחץ בזמן, (שכן, צלצלתי והשארתי הודעה עבורו כפי שכתבתי לך). הוא אמר, שכן רוצה לבוא. ויכול היום. אני חוששת מהפגישה. כי מאד קל להיות פתוחה וישירה איתו, אך מצד אחד הוא מגיע לביקור, מצד שני הוא לא היה פה 8 ימים. וזה נראה לי מוגזם, לא למצוא זמן כמה דקות במשך 8 ימים. וזה מאכזב אותי מאד. אני לא ילד קטן, אך פגוע. ציפיתי שיבוא ביום האשפוז בטיפול נמרץ ועד היום לא הגיע. מצד שני, לכל אדם, מסכת לוח-הזמנים הדחוס של העידן הקפיטליסטי.... ולא קל להתפנות. יש משפחה, עבודה, תינוק בן חודשיים... וגם הוא זקוק לקצת מנוחה. אתה רואה, שאני מבולבל? 2 כוחות פועלים כאן. הידיעה, שהוא מאד טוב מקצועית, אישית, וכו'.. מצד שני.. נעלם לי.....כשהייתי זקוקה לו. דרור - זו הפעם הראשונה שאני פונה לפורום הזה, ואתה עוזר לי מאד, לנסות לפצח את הקושי הזה. תודה. עמית

מצער שדווקא בשעה שאנו כ"כ זקוקים להרגיש שיש מי שאיתנו, חושב מרגיש מחבק ומחזק, ההרגשה נשמטת ובמקומה באות תחושות הפוכות. מערכת היחסים מטפל-מטופל הינה מציאות בתוך מציאות ולכן הסקת מסקנות במצבים יוצאי דופן היא בעייני בעייתית אבל להבדיל,אולי,ממצבים אחרים, מאפשרת שיח גלוי בנושא. לא מעט סיבות יכולות להיות לחוסר ההתייחסות ע"פ הרגשתך אך אני משוכנעת שאדישות וחוסר אכפתיות אינן נוכחות שם כלל. מבלי להכיר אותך כלל מאחלת לך רפואה שלמה מעומק הלב אז איך ייתכן שהוא לא?!(א י ת ך )

איך משפרים את כושר הזיכרון הטקסטואלי ? (זכירה של טקסט)

כ. שלום, ככלל הגברת היכולת לזכור טקסט היא על ידי בניית הקשרים שונים, רצוי אישיים אליו. טקסט שאתה מבין אותו ממקום אישי ייזכר טוב יותר. כמו כן גם אם הקשר אחד נשכח יהיו הקשרים אחרים שיעזרו לך להיזכר. לדוגמא אם אתה לומד טקסט על ניסוי בפסיכולוגיה. הקשר אחד יהיה המקום הפיזי בו למדת את זה, כיצד הרגשת ומה ראית מסביב לך. הקשר נוסף יהיה מאיזה מקום אתה מתחבר לניסוי האם אתה יכול לדמיין את עצמך משתתף בו, כיצד אתה היית נוהג ועוד. דרור

ילדה ושמה שז מאת אביבה לורי שז, עד היום משוררת פרובוקטיווית ולסבית ומוצהרת, עושה צעד קדימה בחשיפת הגיהנום המשפחתי שלה וצעד אחורה בהגדרת זהותה המינית. הרומן הראשון שלה היה צריך לצלוח הרבה מכשולים נפשיים ומו"ליים שז. כל העולם משתף פעולה עם ההורים, ואת נשארת כל כך מבודדת צילום: מיכה בראון-ברוורמן לפני שנה וחצי, כשיצא לאור ספר השירים של שז (אפרת ירושלמי), "ריקוד המשוגעת", נחשפו לראשונה פרטים מזעזעים על ילדותה ועוררו רעש תקשורתי גדול. לא פלא. בהקדשה לספר היא כתבה: "לאמי המתה - עדה ירושלמי/ לאבי - אברהם ירושלמי/ ולאחותי - רונית ירושלמי-מילר/ שעל אף כל עינויי הגוף והנפש שעינו אותי/ ספר זה רואה אור". אחרי הקדשה ישירה כל כך, הביקורת נחלקה לשניים: במישור הספרותי זכתה שז להגדרה הנכספת של משוררת מוכשרת והיו מבקרים שאף כינו אותה "יונה וולך החדשה". במישור האישי יצרה לעצמה דימוי של לסבית פרובוקטיווית ומוחצנת ועוררה תגובות-נגד בוטות, חלקן שוביניסטיות ומקוממות. כמעט כולם אהבו לשנוא אותה. השירים שלה תרמו לכך. הם מקוממים, בוטים ואלימים ולא משאירים אפילו סדק צר לרגשנות וחמלה. "שמו עלי תווית של סטריפטיזאית", היא אומרת עכשיו. "כשאנשים אחרים, שלא חוו דברים דרמטיים כל כך, כותבים על חייהם, לא אומרים עליהם 'איזו חשיפה'. אצלי אמרו את זה בגלל שהדברים היו קיצוניים כל כך, מעשים שנגזרת עליהם שתיקה. 'אל תדברי על מה שאמא עשתה לך, אל תדברי על מה שאבא עשה לך, תסגרי הכל, תיראי כמו כולם'". עכשיו הולכת שז צעד נוסף קדימה בחשיפת עצמה - "להחזיר את הפיות לארץ ישראל", רומן אוטוביוגרפי בהוצאת ספר ומודן. בפרוזה לירית רזה מגוללת הילדה אפרת/שז ילדות קשה מנשוא של התעללות גופנית וגילוי עריות מצד שני הוריה. בספר אין אמנם תיאורים ישירים של ההתעללות, אבל הזוועה נמצאת בכל מלה. "אני לא חשפנית", אומרת שז, "אני אמן יוצר, ואני לא רוצה שיגנו אותי על זה שנדרשתי על ידי נסיבות חיי להיות אמיצה. כי אם אני לא אהיה אמיצה ולא אסדר לעצמי מחדש את תמונת העולם, לא אצליח ליצור בדרך אמיתית". ואילו לא היית אמנית? "אני לא יודעת. בחיי האישיים, כאשר אנשים מזכירים את אמא ואבא, אני שותקת. לא מזכירה את הילדות שלי ולא מדברת על העבר. אנשים די קרובים אלי גילו על עברי רק אחרי שפירסמתי את הספר הראשון. יש חוסר רצון וקושי אדיר אצל אנשים לשמוע את זה. ואני נקרעת בין מה שאני לבין מה שאני לא רוצה להיות". הילדה שבספר חצי שנה אחרי שספר השירים יצא לאור מת אביה של שז, אברהם ירושלמי, מהתקף לב (אמה מתה לפני שנים רבות מסרטן). את הרומן החדש היא לא הקדישה לאביה המת; עשר שנים של טיפול נפשי אינטנסיווי עשו את שלהם ושז זקוקה פחות לנקמה ישירה. היא אף מעיזה לספר שבצד הקלה גדולה, יש לה קמצוץ של רגשי אשמה על מותו של אביה. ולפעמים נדמה שמאחורי הפוזה התקשורתית של לסבית פרובוקטיווית, של אשה שלא מנסה להיות נחמדה, שתעשה הכל כדי שלא יחבבו אותה, מסתתרת בעצם ילדה מבוהלת. ברומן משתמשת שז בשמות הוריה האמיתיים, עדה ואברהם (אברם), ומתארת את היחסים בבית מנקודת מבטה של הילדה הקטנה שהיא היתה, מנקודת מבטה של הילדה שהיתה רוצה להיות, של פרפר, של הכלב ג'ק, של שני הוריה, כל אחד מהם בנפרד ושל שז האשה הבוגרת. לשם מה כל כך הרבה הגנות? "גם ככה כמעט השתגעתי. הדמות הזאת, של הילדה-האשה הזאת שעומדת שם במרכז הספר, היא דמות שלא יכולה להפנים מה שקורה לה. זאת ידיעה שהיא בלתי נתפשת. זאת הטראומה שהלב האנושי וההיגיון לא מסוגלים לתפוש. הילדה הזאת, אם היא תתפוש את מה שאבא שלה באמת עושה לה, ואת מה שאמא באמת עושה לה, היא תשתגע לגמרי. היא לא תחזיק מעמד ולא תוכל להמשיך לחיות. ילד שיחשוב שאמא שלו רעה, ימות. ילד מרגיש כשמנצלים אותו ולא אוהבים אותו. תמורת מיליונית של אהבה מאמא שלה, הילדה בספר מוכנה לעשות אפילו מסז' לאבא שלה". שז מקפידה לומר "הילדה בספר", למרות שברור לה שברור לכל האחרים, שהילדה בספר זאת היא. שאת המסז' לאביה היא עשתה אחרי שאמה ביקשה זאת ממנה ולא לפני שזיכתה אותה בחיבוק קטן. כיונה וולך, גם שז נולדה בקרית אונו, אך להבדיל מקרית אונו האידילית של וולך, זאת של שז היתה גיהנום. "אני נמצאת כאן מתוך ידיעה שאני הולכת עכשיו להיכנס שוב לכאוס של העבר שלי. לרדת לשאול - מקום קטן ושקט שבו כולם הכירו את כולם והשכנים תמיד אמרו, עדה? היתה אשה זהב. לכולם היא עזרה". היא למדה בבית ספר בקרית אונו, היתה תמיד "התלמידה עם הפוטנציאל הלא ממומש". ילדה מעורפלת ולא ממוקדת, שצרכה מגיל צעיר כדורי הרגעה. "לא אהבתי ללמוד ולא הייתי בבית ספר. עד גיל 11 בערך היו לי התפרצויות זעם, ואחרי זה התחלתי להתאבד. רציתי להיעלם. לא להיות במציאות הזאת. לא יכולתי לשאת את החיים האלה יותר, אז לקחתי כדורים, חתכתי את עצמי, פגעתי בעצמי. אז ההורים שלי הלכו לפסיכולוגית פרטית והיא, במקום לשלוח את ההורים לטיפול על זה שהם פגעו בי, רשמה לילדה כדורים. זה הרבה יותר קל". כמו הלם קרב בתיכון היא למדה תיאטרון בתלמה ילין. בסוף י"א זרקו אותה מבית הספר והיא המשיכה ללמוד לבגרות אקסטרנית. כשהיתה בת 16 מתה אמה. לאביה היתה מסעדה ואחר כך היה נהג מונית. "הוא היה סתם אחד", היא אומרת. בצבא היא שירתה בתותחנים בשבטה, ושוב ניסתה להתאבד. "זה היה הניסיון הרציני האחרון שלי. לקחתי כדורים שאספתי במשך חצי שנה ויצאתי לשדה מוקשים. אבל הניסיון הסתיים בצורה פתטית. התעוררתי באמצע הלילה, היה לי קר, הייתי יחפה, חשבתי שאני מתה, אבל הייתי צריכה פיפי, אז הלכתי והגעתי לאיזה מאהל ושם התמוטטתי, איבדתי את ההכרה". את מצטערת? "תלוי במצב רוח. היום אני לא רוצה שיחשבו עלי כעל איזה מתאבדת סדרתית. אני יציבה מאוד כרגע בהחלטה שלי להישאר בחיים, אם כי אני לא מוותרת על זה כעל מפלט אחרון". מה חשבת לפתור במותך? "היו לי פנטזיות נוסח פנחס שדה, שאמא שלי תעטוף אותי בשמים באהבה אינסופית והכל יהיה טוב. הייתי מאושרת שאני הולכת להתאחד אתה. יכולתי לפנטז כמה היא אמא טובה ונהדרת כי היא כבר לא היתה בחיים ולא זכרתי כמה היא בכלל לא שמה עלי. אחר כך היה רגע שהתבקשתי להחליט על החיים שלי. אחרי ניסיון ההתאבדות הציעו לי להשתחרר מהצבא אבל אני נורא נאבקתי להישאר, כי הבנתי שזה הצ'אנס שלי לחיים. אז החזירו אותי לשירות והייתי באה הביתה בסופי שבוע, ואבא שלי היה שם, והייתי מתחילה להשתגע. ממש יורדת מהפסים. אחרי אחת הפעמים הלכתי להתאשפז מיוזמתי. הלכתי לתל השומר ואמרתי, תאשפזו אותי, אני לא יכולה יותר, אני משתגעת. ובמיון פגשתי פסיכיאטר אחד שאמר לי, 'אם את רוצה, אני אאשפז אותך, אבל תדעי לך שיתנו לך כאן כדורים ותיכנסי למעגל כזה שלא תצליחי לצאת ממנו. לכי הביתה, תשלימי עם אבא שלך, ותחזיקי מעמד'. וזה מה שעשיתי, ואני מודה לאיש החכם הזה". אחרי שחרורה מהצבא היא עזבה סופית את הבית וניתקה קשר עם אביה ועם אחותה ועם עברה, ועלתה על מסלול חיים של חתול אשפתות שמנסה לשרוד. "הרגשתי כמו סמרטוט רצפה. ניסיתי ללכת ללמוד אבל לא הייתי מסוגלת. עבדתי כמגיהה, כתבתי קצת ב'על המשמר', הסתובבתי, עבדתי כעוזרת בית, היה לי בבית פנסיון לכלבים, וגם היום אני מטפלת במספר כלבים מובחרים כשבעליהם נוסעים לחו"ל. קצת עבדתי בעיתון 'דבר', בהוצאות ספרים. היו שנים שלא תיפקדתי, עד שהתחלתי לפני עשר שנים בטיפול נפשי. זה כמו הלם קרב. עד שאת לא תיכנסי לשם, את לא באמת תצאי, וכשאת נכנסת, זה עניין לשנים, ואז כשאת בתוך זה, את מנוטרלת. זה חוזר שוב ושוב. תמונות מהעבר רצות לך במוח כמו בווידיאו. את חייבת להתפרק בשביל לאסוף את עצמך שוב. רק בשנה וחצי האחרונות אני יכולה להגיד שאני מתפקדת. אני חושבת שאהיה כל חיי בטיפול, ומאמינה שכמה שלא יתקנו אותי, ולא ידביקו, אני כבר אף פעם לא אחזור להיות בובה שלמה". אמא לא היתה שם את השם שז נתנה לעצמה בגיל 25, בזמן שניסתה להיפרד מעברה. אחרי כמה שנים עשתה ניסיון לחזור ולהתחבר לשם אפרת, "כי נורא קשה לחיות בלי שורשים. אבל אז היתה הצגה שכתבתי לפסטיבל עכו, קראו לה 'שרשרת פנינים לבנה', גם על גילוי עריות, והבמאית שאלה אותי מה זה שז. כשאמרתי לה 'שם זמני', היא אמרה שחשבה שזה 'שתמיד זוכרת', ואז שוב פתאום התחברתי לזה וחזרתי להיות שז". אחרי פסטיבל עכו היא כתבה עוד מחזה, "הביתה", לתיאטרון הסימטה. במשך שנים היא מפרסמת שירה וסיפורים קצרים בעיתונים ספרותיים וגם מופיעה, שרה ומלווה את עצמה בגיטרה וקוראת משיריה. היום היא גם מלמדת כתיבה מונחית בבית ספר לעיצוב "ויטל" ובסדנאות כתיבה. שנים רבות עברו עד לפרסום ספר שיריה הראשון. ספר בוטה, רווי שנאה, סבל, אומללות, תוקפנות, רחמים עצמיים, שבו היא קראה לילדותה "אושוויץ", לאביה "היטלר" ולאלוהים "לסבית יפהפייה ונבונה", ולפעמים "זין". התגובות היו בהתאם. "מנחם בן צילצל לאבא שלי לשאול אם זה באמת קרה, אבל אבא שלי ניתק, לא רצה לדבר איתו. יצחק לאור כתב שאני היסטרית. אלה עוד התגובות הטובות. הרעות היו כתובות נאצה בחדר המדרגות בביתי, 'חולת נפש אאוט', ובכיכר רבין כתבו 'מוות למשוררת שז'. אשה אחת התנפלה על עוזי שביט מהוצאת הקיבוץ המאוחד, על זה שהוא הוציא את הספר לאור, ומישהו השחית את הספרים שלי בחנויות הספרים. תגובות קלאסיות של האשמת הקורבן. אני מדברת על החיים שלי ואנשים שואלים, 'זה באמת קרה לך? ואם זה כבר קרה לך, לא יכול להיות שיצאת מזה בסדר. משהו בטח דפוק אצלך, או שמלכתחילה משהו אצלך היה דפוק ובגלל זה קרו לך הדברים האלה'". את יכולה להגיד מה הוא עשה לך? "אני לא מסוגלת להגיד את זה. עדיין לא. אני צריכה לכתוב ספר על דמות בדויה. עדיין לפעמים אני חושבת על עצמי כעל משוגעת, שאולי זה בכלל לא קרה ואיך אני מעיזה ככה להאשים את ההורים שלי, ואחרי שאבא שלי מת, את חושבת שאין לי רגשי אשמה?" מתי הבנת שאבא שלך עושה לך דברים אסורים? "זה היה איזה רגע אחד שנפל לי האסימון ופתאום הבנתי. אני זוכרת את כל הילדות שלי ואת הנעורים בתוך גל מטושטש, שספק הייתי ערה בו, וספק ישנה. הילדות שלי זה רצף תמונות. אני לא יכולה לדבר על הילדות שלי. זה משהו שהדיסקט שלי לא מסוגל לעכל". לא צרחת? לא ניסית לברוח משם? "צרחתי, אבל אף אחד לא בא. למי יש לך לברוח? מישהו בכלל קונה את הסיפור שלך ומאמין לך בתור ילדה? לפני עשר שנים דיברתי עם מישהי שהיתה שכנה שלנו, מטפלת שלי, שאמרה 'את הרגת את אמא שלך בזה שניסית להתאבד'. שאלתי אותה, וכשניסיתי להתאבד בגיל 13, לא אמרתי לך כלום? אז היא אמרה שהיא ניסתה לשאול אותי, אבל לא אמרתי כלום. עכשיו אני מבינה למה לא אמרתי כלום: אם אחרי עשרים שנה היא מאשימה אותי שהרגתי את אמא שלי, אז למה שאני אגיד משהו? "נפשית הילדה לא יכולה לברוח, כי היא תלויה באהבה של ההורים שלה. זה כמו שכן שלי, שהיה קושר את הכלב שלו כל היום והכלב היה בוכה ומיילל ויום אחד הוא ברח משם עם כל השרשרת ובערב חזר. יש לו לאן לברוח? שם הוא מקבל את טיפת האהבה ואת האוכל שלו. זה הבית שלו. גם הילדה לא יכולה לברוח. היא לא מכירה מציאות אחרת. ואם היא מורדת, כמו שאני מרדתי, שילמתי את המחיר כי סיממו אותי בכדורים. עירפלו לי את הילדות. ואת, ילדה אחת קטנה, נאבקת מול כולם. ומה שכותבים הפסיכיאטרים בחוות דעת זה שאת ילדה נקמנית. צרחתי, ברחתי מהבית, ניסיתי להתאבד. היו לי התפרצויות זעם. על מה ההתפרצות? סתם? כל העולם משתף פעולה עם ההורים, ואת נשארת כל כך מבודדת. כל מי שעבר את זה פעם, לא מסוגל לאפשר לאיזשהו ליטוף של העולם להיכנס לתוכו ולנחם אותו ולהרגיע". מה אמא שלך עשתה כשאביך פגע בך? "אמא לא היתה שם. היא הלכה להדיח כלים". געגועים למה שלא היה למרות ההצלחה של ספרה הראשון, על הרומן החדש שלה לא היו קופצים. להיפך. כל ההוצאות הגדולות החזירו לה את כתב היד. "ידעתי שזה מה שיהיה. שנים אף אחד לא רצה להוציא את כתבי היד שלי. חשבתי שאולי מנחם פרי עשה טעות, ואולי יהודית קציר, הלקטורית, עשתה טעות, אבל עם הביקורות המצוינות שקיבלתי הצלחתי לבנות לעצמי איזה הערכה עצמית. ואחרי שעבדתי על הרומן הזה שנתיים, ונקרעתי עד שכמעט איבדתי את שפיות דעתי, ידעתי שזה דבר נורא חשוב, לא איזה רומן רומנטי. ואז שוב כולם חזרו ואמרו, 'אין לנו עניין'. חלק נימקו, חלק לא נימקו. אחת אמרה שאם אני אכתוב את זה מחדש, הם יהיו מוכנים לדון בזה". למה הספר כל כך חשוב? "זה חלק מתהליך במאבק שלי, רק טיפה בים. לקח לי המון שנים להתחיל להאמין לקטעי הסרטים שרצים לי במוח, שאני אוכל להגיד לעצמי, לא סתם את חולמת שאבא שלך אונס אותך. שנים ניסו למכור לי מציאות שקרית, ואיך ילד יכול להאמין שמה שהוא זוכר באמת קרה? כדי להאמין, צריך הוכחות שהדברים קרו, ואם אין הוכחות, אי אפשר להאמין. עד שאני מצאתי את הפסיכולוגית שלי, היא היתה הבן אדם הראשון שהאמין לי". את שונאת את אבא שלך? "תמיד הרגשתי כלפיו שנאה עזה, שהיתה מהולה בה אהבה וגם געגועים. כל השנים שלא הייתי אתו בקשר, הרגשתי גם געגועים". געגועים? "געגועים למה שלא היה, וגם למה שכן היה. כמו שכתבתי באחד השירים: 'להתגעגע ליד שמצליפה. להתגעגע לריח שלו כשהוא מאמץ אותי נגד רצוני אל גופו. גופו שהוא גופי. גופי שהוא גופו. אמי שהיא אשתו. אשתו שהיא אהובתי. הורי שהם שונאי. שונאי שהם היחידים שמוכרים לי. רק את הריח שלהם אני רוצה. רק לליטוף הזה שלא בא, אף פעם לא בא, אני משתוקקת כל הימים האלה שאני קוברת ואומרת, אולי בכל זאת די יהיה בפרח אם אמצא לפחות פרח אחד'. אני לא יכולה שלא להתגעגע. זה מקום האינטימיות הראשון. אם אבא שלי היה אויב, היה קל מאוד. הייתי מזהה, ממקמת ויורה, או עוקפת והולכת למקום אחר, או מבקשת עזרה. אבל הוא לא היה אויב, וזאת הטרגדיה. אני רוצה להקים מוסד חדש: יום זיכרון לנפגעות אלימות במשפחה". יום זיכרון זה רק למישהו שמת. "והילדות האלה לא מתו?" בית מנוחה קבוצת מטפלות המתמחה בטיפול בטראומות מיניות, החברות בעמותת "בית משלך", מנהלות עכשיו משא ומתן עם עיריית הרצליה ומחפשות משאבים לפתיחת בית מנוחה לנשים הזקוקות לכך בזמן טיפול בטראומות מיניות מהילדות. לפי הסטטיסטיקה העולמית, שישראל היא חלק ממנה, 18% מבני האדם הם נפגעי מין במשפחה, בדרך כלל גילוי עריות. אומרת עירית עופרי, עובדת סוציאלית מעמותת "בית משלך": "בזמן פתיחת טראומה מינית נשים מתחברות לזיכרונות הקשים שעולים ומציפים כל כך, עד שכבר אי אפשר יותר לשאת את זה. בזמן הזה יש ירידה בתפקוד, ניסיונות של פגיעה עצמית וחוסר יכולת לישון בלילה, והן זקוקות להשגחה. היום הן מתאשפזות במחלקות לבריאות הנפש".

שלום לך, כתבה מעניינת כשהיוזמה המוצעת בסיום נשמעת כיוזמה חשובה ומעוררת חשיבה. דרור

במהלך טיפול נפגעות גילוי עריות חלקן משתגעות וחלקן מתאבדות!!! רעיון מעולה הלוואי והיה לנפגעות במהלך הטיפול מקום כזה אולי פחות יתאבדו !!! עד אז זה בגדר חלום לסיוט הזה!!!

שלום לך, חשוב לי לומר שגם כיום ישנן פתרונות שונים להתמודדות עם המצוקה העולה בזמן חשיפת אירועים קשים כמו התעללות מינית, פתרונות המאפשרים החזקה טובה יותר. אך כאמור פתרון נוסף, שאולי קל יותר יהיה לקבל אותו, ולהכנס אליו מהווה בהחלט הצעה טובה. דרור

שלם,אני בת 34 נשואה עם ילד בן שנתיים. הבעיה שלי היא שאני אדם די כועס ועצבני, בתוכי יש כל הזמן מהומה. אני יכולה להתרגז ברמה שאני חייבת לשמור בכל כוחי על ריסון. העניין הזה מתבטא בעיקר ביחסים שלי עם בעלי בצורת צעקות, מילים לא נעימות ואולי אף הרמת ידיים. חשוב ל לציין שמלבד המריבות שיכולות לעיתים לצאת מפרופורציה יש לנו יחסם נפלאים ואהבה גדולה מאוד. השורש לרמת התסכול היומיומי שלי נובע מהתעללות מינית שעברתי מגיל 6 ועד 11, ואח"כ אלימות מצידו כדי שלא אומר דבר. את מרבית ההתרחשויות בנושא הזה אני לא זוכרת חוץ מתמונות שלעיתים רצות לי בראש ומילים שנאמרו.ניסיתי לדבר עם פסיכולוגית על העניין, אבל גם כשכבר הצלחתי לדבר על כך אין לי הרבה זכרונות ערים כדי להוציא אותם החוצה. אני זוכרת את עצמי גם כילדה מאוד כועסת עם הרבה התפרצויות זעם. אני חורקת שיניים כל לילה כל הלילה ובמהלך היום מוצאת את עצמי הרבה פעמים לוחצת אותן חזק. אני חייבת עזרה כי אין לי מושג איך לפתור את זה בעצמי ואם לא אצליח הנישואים שלי ייגמרו. אני חייבת לציין שאין לי משאבים כליליים גבוהים, אפילו רחוק מאוד מכך ולא יודעת לאן לפנות במצב כזה. בנוסף, גם אין לי מושג איזה סוג של טיפול מומלץ למצב כזה.

נתנאל שלום, ההתעללות שעברת בילדותך הכאיבה ועדיין מכאיבה לך מאוד. נשמע שהיא מעוררת בך כעס גדול היום, כאשר דברים קטנים לפעמים מוציאים ממך כעס לא פרופורציונלי. כעס שאולי קיים בך על המתעלל, ואולי גם על עצמך. אני מסכים איתך שאת זקוקה לעזרה, במרפאות לבריאות הנפש ניתן לקבל טיפול ללא תשלום, או בסכום סמלי, ואת יכולה לפנות אליהם. בטיפול שכזה את לא צריכה בהכרח להיזכר במה שקרה, לענות על דרישות מוקדמות לכאורה שכאלו, אבל את כן יכולה להיעזר בו כדי להשמיע את רגשותייך כיום, ולהצליח עם הזמן פחות לכעוס, ואולי גם לשלוט על הכעס כשהוא מופנה לאנשים שלא עליהם את באמת כועסת. דרור

רציתי לשאול ואני מקוה שזה המקום (לא מצאתי פורום מתאים). אני בת 29 ויש לי אחות שקטנה ממני ב-3 שנים. יש לנו יחסים משתנים אבל בבסיס הם בסדר. למעשה, מבין כל חברי המשפחה, היא האדם שהכי סומכת עליו. אבל מה, אני מרגישה שתמיד היא המוצלחת ואני הכבשה השחורה. אני תמיד הדכאונית מבין שתינו שרע לי בחיים, והיא תמיד סבבה, צחוקים, אוהבים אותה במקומות שהיא מגיעה אליהם וכו'..היא גם הרבה יותר מתקדמת ממני בחיים, אני עדיין מחפשת את עצמי בקריירה, ולכן נשארת סטודנטית תפרנית, היא כבר עובדת מרוויחה עם רכב צמוד וכו''...גם בזוגיות - אני בלי והיא דוקא הקטנה בקשר רציני וכו'..תמיד שאנחנו נפגשות עם המשפחה, אז היא משלתלטת על השיחה, ואני יושבת אבלה וחפוית ראש. ובלב מצטבר לי כעס ומרירות כלפיה, ויש לי חלומות שהיא עושה לי דברים רעים ואני שונאת אותה בהם. מבאס אותי שהיא היחידה הנורמלית במשפחה ואפילו מהקשר הזה אני לא מצליחה להנות ועוד מבאס אותי שלידה אני מרגישה נחיתות. אשמח לשמוע מה כדאי לעשות בנידון ואם התחושות שלי נורמליות ומוכרות

רינת שלום, קנאה בין אחים היא תופעה מוכרת. ישנו בסיס להשוואה, הרגשה שגדלתם באותם תנאים ולכן יש מקום להשוואה. מעבר לכך לעיתים קרובות קיימת תחרות על תשומת הלב והגאווה של ההורים. כך שבמובן הזה זוהי תופעה מוכרת. אבל, אני חושב שבשלב מסויים ההשוואה התחילה להכאיב לך. את עסוקה בה ללא הרף, לא מצליחה להינות מהקשר ביניכם ובכלל תופשת את מקום הכבשה השחורה מולה. אני מדגיש מולה, משום שעצם ההשוואה גורמת לך להרגיש כך. זוהי השוואה בלתי נמנעת אבל לא הכרחי שתקרה כל הזמן. משום שלמרות הכל אתן נשים שונות באופי, ביכולות ועוד. את בוחרת להתמקד בנקודות החוזק שלה ולעומתם את חשה לשה, וזה משתק אותך. ייתכן ואם תוכלי להתמקד, או לאתר נקודות חוזק שלך, לאו דווקא מולה, תוכלי להרגיש טוב יותר עם עצמך. להרגיש שאת פחות נמדדת מולה, אלא חיה במסלול מקביל. בהחלט סביב שלשם כך תזדקקי לעזרת איש מקצוע. דרור

בואו נאמר שבאופן כללי עד שלא פניתי לטיפול פסיכולוגי - בגיל 29, מצבי היה תקין ומשביע רצון למדי עד שמצבי החל להידרדר קשות אצל מטפלת קרה, מרוחקת, פאסיבית, ארכאית, חסרת רגישות ותובנות, ממהרת מאוד לשפוט לפני שמשכילה לשמוע ולהכיר אותי ואת העולם שבו אני חייה, קוראת ומשתמשת באבחנות פסיכיאטריות בקלילות ומבלי משים כאילו היה זה למסור דרישת שלום לחבר- לא העמיקה והיתה קשובה לסביבה התחרותית שבה עבדתי, לאינטריגות, לפוליטיקה ולדינמיקה- ולפיכך, טענה שעלי לתת מקום לבוס /ית או האחראית עלי במקום עבודה, לתת לה להרגיש שהיא מנהלת את העיניינים וכשקרה בפעם הראשונה בחיי שפוטרתי והתפטרתי בו זמנית ממקום עבודה, זה קרה אחרי שנה שהייתי אצלה (שבמהלך שנה זו גם הספקתי לעבור תאונת דרכים כהולכת רגל ולשבור אותה), היא משום מה גם לא החשיבה את 3 החודשים בהם ישבתי רוב הזמן מנוטרלת בבית כשרגל ימין מגובסת, בלי יכולת לנהוג ברכב הידני וספרה חודשים אלו כחוסר יציבות בחיים ו/ בעבודה). את הפיטורים דווקא לקחתי בכיף, הניסיון הראשון שכביכול "נכשל" הביא אותי להבנה ברורה יותר בנוגע לתחום המקצועי (זאת הסיבה העיקרית שפניתי בעטיה לטיפול), היא מצידה התעקשה שאראה ואחווה את הניסוי והטעיה שלי ככשלון מוחלט שארע כל כולי באשמתי בגלל שלא נתתי מספר מקום לאחראית עלי. מעז יצא מתוק ואת העבודה הבאה קיבלתי "בזכות" התאונה. אנסה חלילה לא לגלוש שוב..."לגלישה פסיכוטית/ פרנואידית/ גבולית/ נרקסיסטית/ שגעון גדלות/ הסטריות/ חרדה.... (מדהים איך שלפעמים מנכסים לאנשים כל מיני דברים שכלל לא קשור אליהם). אה..איפה הייתי?! אני זוכרת את הפסיכולוגית קובעת דברים שלא היו קשורים אלי והדימיון בינם לביני הוא כמו הדימיון בין מטפלים בשרות הציבורי למטפלים פרטיים (ותסלחו לי לרגע על הכללה וההקצנה- פשוט לא מצאתי כרגע דימוי אחר ...). כשפוטרתי ובאתי וסיפרתי לה...היא הסתכלה במבט יהיר ומתנשא, הנהנה בראשה מעלה מטה (כמו הכלבים האלו שיש לנו על הדשבורד ברכב), ואמרה":את מרגישה זרות"- בתחילה ניסתה להבין אם דיברה אלי או למשהו שישב מאחורי, סובבתי את הראש בפרנויה להבחין אם מדברת עם משהו אחר...אח"כ ניסיתי להבין ביני לבין עצמי (כיוון שהיא גם ככה לא היתה שם- נוכחת), אם זה היה משפט עם סימן שאלה בסוף או משפט ציווי!... יצאתי ממנה מבולבלת ולפני שהגעתי אליה שמתי לב שאני שולפת ידי למקרר ומטפטפת 2 טיפות רסקיו רמדי (על הלשון או מתחת ללשון- זה משהו שאף לא הבנתי את ההבדלים- אולי הרופאים שכאן יוכלו לעזור לי עם הקושייה הזו, אופס! סליחה גלשתי שוב). הנבואה שלה שאז היתה דבר מופרך ולא מוכר לי כלל, החל להפנט אותי והזרעים הניבו קקטוסים במדבר, ולבסוף חשתי באמת ולרשונה בחיי זרה לעצמי ובהמשך היה גם לסביבה. משם הדרך היתה קצרה במדרון התלול...שניכר היה כי תכנים שהדחקתי (לא ממש סקסיים, אני מתנצלת אם אני מאכזבת), התבטאו ברוב רובו הגדול ב ח ר ד ה! לבסוף פניתי לטיפול במרפאה ציבורית- שם קיבלתי מטפלת (נחמדה ביותר) אבל בשיטה דינמית. ביקשתי הלוך וחזור מהרופא הראשי שטיפל בי..שבבקשה פעם אחת שאקבל באמת ובתמים טיפול התואם וההולם לצרכיי כרגע- בדחיפות, אח"כ אם ירצה השם (מקווה שאתה שומע אותי- חלונית שכמותי!), נטפל גם דינמית, אנליזה, עירוי לווריד..מה שתרצה! רק עצור את ההצפה האקסלוסיבית הפרונטלית והאמפרסיוניטסית הזו (פילוסופיה לשעת חירום) אבל לצערי בקשותי לא קיבלו מענה וגם כאשר בקשתי והתחננתי ל א ב ח נ ה!

ליאת שלום, את מתארת בדברייך מפגש עם מטפלת שלהרגשתך לא ראתה אותך, לא הייתה חמה אלייך, לא הייתה מה שאת רוצה. זה אפשרי, זה קורה. אבל אני מבין מהדברים שלך שכרגע את מרגישה שאת לא מצליחה לקבל את מה שאת צריכה, את מה שמתאים לך. לא במרפאה ולא בשום מקום אחר. את אפילו מבקשת אבחנה, אותו דבר שכל כך הפריע לך אצל המטפלת הקודמת. אבל יותר מהכל את מבקשת משהו שיעשה קצת סדר בעולם הפנימי שלך שסוער ומבולבל. אני דווקא חושב שטיפול דינמי נכון וטוב יכול לעזור לך. שהוא יכול לעצור את ההצפה, לא בלי עזרה ממך אבל יכול. לכן אולי יש טעם לנסות ולראות כיצד את מפיקה טעם ממה שכבר יש לך, וזה לא מעט. דרור

בבוקר יום חמישי לפני יומיים קמתי ב"רגל שמאל" לאחר שיחה טלפונית קשה עם אימי, לילה לפני, אשר נמצאת לאחרונה בארה"ב אצל אחי ולא ראיתי אותה שנה וחצי כמו גם את אחי שבנוסף הפסיק לדבר איתי כמעט חודשיים לאחר שרבנו בשיחה.בחזרה לאותו היום, ירד עלי ענן כבד מאוד(בניגוד לשבועות הקודמים) של דיכאון ששיתק אותי תיפקודית.כלומר עד שעה 14:00 חזרתי לישון לסירוגין,לא התקלחתי ועוד...עד ששלקחתי את עצמי בידיים כדי לתפקד ולצאת למרפאת חוץ פסיכיאטרית ששם אני מטופל. בסך הכל רציתי לשוחח עם רופא תורן(הרופאה שלי לא עובדת ביום הזה עד יון שני) ולבקש תרופה נוגדת דיכאון יותר פוטנטית מהתרופה שאני נוטל היום(ציפראמיל) או לפחות רק לדבר מעט(לאחר הבוקר הקשה לא יכולתי לעבור לסדר היום כאילו לא קרה מהומה) היות ואני מאמין בריפוי מילולי.התורן לא ראה ולא דיבר איתי, שדרך אגב הוא גם מנהל המרפאה, בטענה שהוא עמוס.עד פה הכל טוב ויפה.כשהתעקשתי לראות רופא אחר(שם זה אסור!!!) אחות מסויימת שלא הכירה אותי כלל החליטה שאני יותר מידי מפונק לדעתה ובהתאם לכך התייחסה אלי באופן לא מוצדק שרק לאחר כמה שעות הבנתי(אני סובל מחוסר נוכחות חלקית או מלאה מההווה שבממד האחיד) מה המניע ליחס הנוראי ואף הזוועתי שמשפיע עלי עד היום כי עדיין לא חלף מעצמו ושלא מקובל אצלי ולא קיים בלקסיקון האישי שלי.האחות טענה שאין שום קשר בין הרעה בדיכאון לבין מצב כלכלי איון ונורא(חריגה מהמינוס) שלפעמים אין לי כסף לאוטובוס עירוני.על-כך היא אמרה לי ללכת ברגל קילומטרים עד הפגישה. הלוואי שיכולתי אך כנראה אאחר או אתעייף ולא אהיה נינוח לטיפול פסיכולוגי. אני מבין שאולי היתה לה כוונה טובה אבל באותו הזמן היא הזיקה לי מאוד כמו חיבוק דב ומה גם זה לא נכון לחלוטין(!!!!!) שאני מפונק, כלומר היא שפטה אותי באןפן כאמור לא נכון אבסולוטית בגלל חוסר הבנה וחוסר ידיעה על אחד כמוני. אנא תעזרו לי למצוא פיתרון להרגשה השלילית שאני עובר רק בגלל האחות(המפחידה) הזאת שאגב לפני שעזבתי את המרפאה הציבורית היא הבינה שהיא טעתה לגבי באמצעות הדברים שהגבתי. אני אודה לכם אם תגיבו וע"י כך אני יחלים וארגע .

D שלום, אני מבין שהרגשת לא מובן במרפאה, שלא מאפשרים לך אוזן קשבת ברגע בו היית זקוק לו כל כך. ששופטים אותך מבלי להכיר אותך וחשת נפגע, עדיין חש נפגע ללא יכולת שלא לחשוב על זה. אני חושב שזהו צורך מאוד בסיסי להישמע. אבל לא תמיד זה קורה, לא תמיד זה אפשרי. השאלה היא האם אתה יכול למצוא דרך בה תצליח להרגיש פחות נפגע אם זה כשלא שומעים אותך או פוגעים בך. למשל לחשוב כמו שאתה אומר שהיא באמת לא מכירה אותך, ושאם הייתה מכירה הייתה מבינה שהיא טועה. לחלופין לנסות ולחשוב שאולי היא לא הצליחה להבין אבל הפסיכיאטר שיחזור מחר כן יכול להבין. כלומר לפנות למקומות בהם אתה יכול למצוא עזרה. בהצלחה, דרור

אני בת 28 , לפי כל מה שקראתי הבנתי כי אמא שלי סובלת מהפרעת אישיות גבולית , היא מתפרצת על כל דבר נוהגת באלימות כלפי אבא שלי ומקללת אותנו בלי הכרה , הבעייה היא שיש לי שני אחים קטנים בבית ( בן 3 ובת 8 )שסובלים מצורת החיים הזו בבקשה אם משיהו יכול לעזור לי לתת לי עצה מה לעשות , כשהעליתי בפניה האפשרות לטיפול היא סירבה בכל תוקף , אני אובדת עצות

ד.ל שלום, אני מבין שאת חיה בסביבה מפחידה מאוד, שיש בה כעס לא צפוי ותוקפנות מילולית ופיזית. העובדה שיש גם ילדים קטנים בבית מגבירה אצלך, כך אני מרגיש, את הצורך לעשות משהו. עצתי היא, לצד הניסיון להביא את אמא לפנות לטיפול, לנסות לדבר עם אבא. לחשוב איתו ביחד מה לעשות. לשתף אותו בדאגות שלך. אני לא חושב שאת צריכה לשאת בזה לבד. אם ישנם בני משפחה בוגרים נוספים לדבר גם איתם. אם דבר לא עוזר, את יכולה לחשוב האם יש מקום לפנות ללשכת הרווחה, ולפקידי הסעד על מנת שיגנו על ילדי המשפחה. מעבר לכך, לא ניתן להכריח אדם לפנות לטיפול, אבל אפשר וחשוב לנסות ולשכנע אותה, לטובתה ולטובת המשפחה. דרור

אני בחורה שנראית טוב בת 27 אבל חסרת ביטחון עצמי לחלוטין לפי כל מה שקראתי באתר אני סובלת מכמה דברים מהפרעות אישיות, קנאה אובססיביות ואני לא יודעת להסביר את זה או איך לטפל בזה?? אני מתעצבנת על כל דבר קטן במערכת יחסים שלי כל בחורה שצצה באזור של החבר שלי אני מתחילה לחשוד ולשאול עליה הרבה שאלות למרות שהוא בחיים לא נתן לי סיבה לחשוש ותמיד חוזר ואומר שהוא אוהב אותי וטוב לו איתי ואין לו מה לחפש בחוץ. אני יודעת שהוא אוהב אותי ועדיין כל פעם כשלא עונה לטלפון אני מתעצבנת, לא יודעת איך להתמודד עם עצמי זה מייאש אותי. אני כל פעם מחדש אני מרחיקה אותו בהתנהגות שלי הקנאית, והאובססיבית. לא שולטת בזה הרגש אצלי משחק תפקיד מאוד גדול. ואחרי מריבה אני מתעשתת ומבינה שאני זאת שטעיתי (וסתם נלחצתי). לא ציינתי שאני מעל לשנה עם החבר הזה. וגם בקשר הקודם היו לי את אותם "סרטים". מה לעשות? איך להציל את עצמי מההתנהגות הזאת?? תעזרו לי אני על סף התמוטטות.. איך מתגברים על קנאות אובססיביות והפרעות אישיות???

שלום לך, אני מאוד יכול להבין כמה זה מפריע לך התחושה שאת בחרדה מתמדת שמישהי אחרת תיקח אותו, שהוא יעזוב אותך. את מפרשת כל סימן במעיד על נטישה שלו, חוסר אהבה כלפייך ומתעורר בך כעס עצום. אני תוהה מדוע את כה חרדה, האם את יודעת למה זה קשור, מה בך מתקשה להאמין שהוא איתך שלא כל כך מהר הוא יעזוב אותך. אלו שאלות חשובות, שייתכן ובטיפול תוכלי לבחון אותם. לא רק על מנת לשמר את הקשר שלכם אלא גם על מנת לבחון עם עצמך את הדימוי העצמי שלך, את היכולת שלך לשאת אי וודאות מסויימת בקשר ובחיים. דרור

אני מאובחנת מזה כ 7 שנים (בת 25 כיום) כסובלת מדיכאון ולפני שנתיים אבחנו לי גם הפרעת אישיות גבולית. לפני חודש התחלתי ללכת לפסיכיאטר חדש ומדהים (וטוב לדעת שיש כאלה, כי אני כבר התייאשתי - פסיכיאטרים, לא להעלב...) והוא בכלל טוען שכנראה זה ADD , ושוקל לתת לי ריטלין. יעני הוא אומר שאין ולא היה אף פעם דיכאון או בורדרליין (???) הייתכן? כלומר, איך יכול להיות שבאמת יש לי תסמינים של דיכאון ואף הפרעות אישיות למיניהן, אבל בעצם מה שגרם לכל זה זה ADD לא מאובחן? הייתכן??? כי אני ממש מבולבלת כי אני כן מרגישה בדיכאון וזה קשה שפתאום אומרים לך שמה שחשבת עד היום בכלל לא נכון... רציתי גם לשאול האם זה שכיח ש ADD מקבל בעצם אבחון שגוי בתור משהו אחר, כמו בורדרליין ?

שלום חלי יקרה איך זה יכול להיות? ממש כאב לי לשמוע על מה שעברת ויופי שאת לא בדכאון ועוד יותר יופי שאת לא בורדרליין:-) המון הצלחה עם ה ADD וריטליין ממה ששמעתי ממש עוזר:-) בילבי ילדת הברזל

חלי שלום, האמירה של הפסיכיאטר שלך שיש לך ADD אינה סותרת את התחושה שלך שאת בדכאון. בהחלט ייתכן שאת סובלת מדכאון, ייתכן גם שהדכאון שאת סובלת ממנו אכן קשור ל ADD, לתחושה שקשה לך ואת לא מבינה מדוע. לדימוי עצמי פגוע עקב כך ועוד. כך שלא הייתי ממהר לבטל את התחושות שלך כל כך מהר. לגבי השאלה האם זה שכיח ש ADD מקבל אבחון שגוי, אני חושב שזו שאלה שאין עליה תשובה ברורה. ישנה טענה כיום שחלק מהפרעות האישיות, כמו הפרעת אישיות גבולית, הם בעצם תוצר של ADD לא מאובחן ולא מטופל. מנגד ישנן דעות אחרות שלא רואות קשר מוכח בין השניים. אני מניח שעם הזמן נדע מעט יותר\ אני מבין שזה מתסכל, אולי אפילו מעורר כעס להרגיש שאובחנת לא נכון. אבל בעיני השאלה החשובה כרגע היא מהי הדרך הנכונה בה את יכולה למצוא עזרה. מה יכול לעזור לך. דרור

שלום לצוות הפורום. שמי ליאור בן 28,אף פעם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי. מאז שאני זוכר את עצמי אני הייתי ילד מופנם,רגיל לאחר ללימודים או לעבודה יש לי מן תפיסת זמן אחרת, אני מרגיש שלעיתים אני יותר מידי אדיש לדברים כאילו חי בתוך בועה. וחי בהרגשה של "פספוס" כאשר אני חושב שאני מסוגל לעשות דברים יותר טוב או לקבל החלטות יותר טובות. אינני יודע להציב מטרות כראוי כיוון שאם המטרה נעשית לי קשה אני מוותר בקלות ומרים ידיים. חסרה לי המוטיבציה. אני כרגע לומד לתואר ראשון השגי בתואר עד כה הם בינוניים,אני נוטה לחלום בהקיץ באמצע הרצאה אני מקשיב למרצה אך גם חושב על אלף דברים אחרים,התופעה הזאת חוזרת על עצמה גם כשאני לומד למבחנים. זה קורה בעיקר שהחומר אינו מעניין אותי מספיק. לאחר שקראתי מאמרים באתר,אני חושב שאולי מדובר בהפרעת קשב וריכוז ADD. ולשאלתי, איך אני יכול לדעת בוודאות שזה ADD או לא משהו אחר? איך אני מתחיל לטפל בבעיה? קראתי כ"כ הרבה מאמרים שאני כבר מבולבל חלקם מציעים טיפול פסיכולוגי התנהגותי וחלקם מציעים טיפול פסיכולוגי קוגניטבי או אולי פסיכיאטר או אולי ניורולוג. מאיפה מתחילים? ואיך אוכל לדעת שאני מקבל את הטיפול הנכון? ולא עושה איבחון שגוי שעלול להחמיר את הבעיה. מצטער על החפירה :), מצפה לתשובתכם.

ליאור שלום, ישנם מספר דרכים על מנת לבחון ממה אתה סובל והאם אתה סובל מ ADD. אפשרות אחת היא לפנות לנוירולוג או פסיכיאטר שמתמחה בהפרעות קשב וריכוז, לעבור אבחון אצלו, כשאחת האפשרויות היא במבחן TOVA. במקרה כזה ייבדק גם האם ריטלין משפיע על הביצועים שלך. לחלופין אתה יכול לעבור אבחון פסיכודידקטי מקיף אצל פסיכולוג שמתמחה בתחום. במהלך אבחון כזה ייתכן ותישלח גם כן למבחן TOVA. לאחר מכן בהתאם לתוצאות הבדיקה אני מניח שהצוות המקצועי שיבדוק אותך יוכל להמליץ לך על טיפול. בעיני שילוב של טיפול תרופתי וטיפול קוגנטיבי התנהגותי הוא השילוב המועדף. דרור

בתי בת 26 היא רואה את עצמה מכוערת למרות שהיא יפה או לפחות נאה מאוד; נתקפת דכאונות; חוששת ממפגשים עם אנשים חדשים; לוקח לה הרבה זמן להסתגל לסביבה חברתית חדשה; טוענת שהיא לא חיה את עצמה ולא יודעת מי היא בעצם; יש לה מחשבות טורדניות אינסופיות על עצמה ועל מה יהיה; רוב הזמן לא שמחה; אני, כאמא שלה מאוד דואגת וחוששת לחיים שלה בעתיד. אשמח מאד אם תוכלו לכוון אותי בדרך לעזור לה.

שלום לך, את מודאגת מהמצב של בתך, ומברייך נשמע שאכן לא טוב לה. ייתכן בהחלט והחרדות שלה קשורות לתחושה שהזהות שלה לא מגובשת, או כפי שהיא אמרה, היא לא יודעת מי היא. בעיניי הדרך הטובה ביותר, בעצם היחידה היא לפנות לטיפול פסיכולוגי, לדעתי רצוי טיפול ארוך טווח שבמהלכו תוכל לבחון את עצמה, לגבש זהות בהדרגה ולהרגיש טוב יותר עם עצמה. דרור

אבא שלי נתפס לשטויות, לדברים שבשוליים. הוא יכול להתקשר אלי לנייד, ולהתחיל לשאול לגבי משהו שקיים אצלי מלפני שנים ועכשיו הוא רוצה למכורו. לא משנה שאני עם אנשים ואני אומרת לו שהדבר הזה נשבר מזמן ונזרק לפח, אז הוא מתחיל להשתולל מדוע אני לוקחת דברים מהבית והורסת אותם....ואז אני נאלצת לנתק לו את הטלפון. אין אפשרות לדבר איתו בהגיון, הוא נתפס לדברים קטנים. הוא אדם מבוגר, בפנסיה, לא שומע טוב. דברים שבשוליים עבורי הם משמעותים בשבילו כאילו היה זה עניין של חיים ומוות, ובאותם רגעים אני נתפסת כאויב שבאויבים. טלפונים אלו מצידו מהווים בשבילי דבר טראומטי ואין לי איך אפילו להתחיל להסביר לו. אם אני לא עונה לו, מאוחר יותר אני מקבלת ביקורות מדוע אני לא עונה ועוד שלל האשמות. מיותר לציין, שהתנהגות חסרת רגישות וקטנונית מעין זו פגעה בקשר שלנו לאורך החיים. האם יש מצב שלא אחוש טראומטיזציה בזמן שהאקטים הללו מתרחשים, אני ממש פוחדת ונעלמת כשאני רואה את שמו מופיע על צג הנייד שלי.

לי שלום, אני מבין שיש לך מערכת יחסים מורכבת עם אביך. הוא מרבה להתקשר ולהאשים אותך בדברים רבים, חסרי משמעות עבורך ולא ברור מדוע הם בעלי משמעות עבורו. ואת מרגישה נלחצת מההאשמות האלו. מדברייך אני מבין שכבר שנים רבות אתם מתקשרים בצורה כזו, ייתכן שהוא משיג משהו, או רוצה להשיג משהו בדרך זו - את תשומת הלב שלך, את ההרגשה שאת לא מתרחקת ממנו, שהוא עדיין בשליטה. מנד את מרגישה שהוא גורם לך להרגיש נאשמת, צריכה להצטדק או להגיב באופן חד כמו ניתוק טלפון דבר שגורם לך להרגיש רע. אני לא יודע אם את יכולה לשנות את אביך אבל את יכולה לבחון, עם עצמך או בטיפול מה יש בהרגשה שלך כלפיו שמגיב בעוצמה כזו להתנהגויות שלו. כיצד את יכולה אולי לקחת מרחק מבלי להרגיש אשמה. דרור

בהמשך להודעה שלי שבוע שעבר אני מרגישה שאני מאבדת שליטה. היום יום ראשון והמטפלת שלי טסה היום לחו"ל (אני יודעת זאת כי שאלתי אותה מפורשות ממתי עד מתי היא טסה) ואני מרגישה נורא. כל רגע בא לי לבכות (אמא ל3 ילדים...) אני לא מסוגלת להבין למה אני לא מסוגלת לפרגן לה ולהתחזק מעצם המחשבה שגם היא זקוקה להתאוורות , להתרעננות ולחידוש כוחות ואני רק מרגישה סוג של נטישה ואיבוד שליטה עצם זה שהיא לא בארץ אני מבוהלת וקשה לי, מאוד קשה לי יותר מידי. היו לנו הפסקות בטיפול, כשאני טסתי עם המשפחה, כשאני רציתי הפוגה בין המפגשים ומעולם זה לא היה כל -כך קשה. אני זקוקה לעצה, תמיכה... שתחזיק אותי במשך השבועיים וחצי הבאים. תודה מראש יעל.

יעל שלום, היעדרותה של המטפלת מקשה עלייך מאוד, את מנסה, כך נראה לי, להבין באופן הגיוני מדוע זה כל כך משפיע עלייך למרות שאת כבר אמא, למרות שבעבר התרחקת ממנה. אבל אני חושב שכאן בדיוק הקושי, את מרגישה שהיא זו שמתרחקת ממך, נוטשת אותך. ייתכן וזה מזכיר לך דברים מהעבר, חרדות שיעזבו אותך. ראשית אני יכול לומר לך שהיא תחזור. שנית את יכולה במהלך החופשה הזו לנסות ולהחזיק גם את הצד השני בתוכך, זה שיודע שאת חשובה לה, שהיא לא תמהר לעזוב אותך. את יכולה גם לנסות ברגעים קשים לנסות לחשוב מה היא הייתה אומרת לו היית מדברת איתה. לבסוף, את יכולה לנסות ולפנות למעגל החברתי שלך, להרגיש רצויה שם, להצליח לדבר איתם ברגעים קשים ורגעים פחות קשים וכמובן שאת מוזמנת גם לכאן. דרור

שלום הבן בגיל 30 "משחק" באופן כפייתי, ממש לא מפסיק לגעת וכמעט למרוט (לא מורט) את שיער ראשו , תודה

מרים שלום, נשמע לי שמאוד מפריע לך שהבן משחק בשיער ראשו, אבל השאלה היא האם זה מפריע לו , ומדוע הוא עושה זאת. לעיתים קרובות אנשים ממוללים שיער, תנוך ועוד על מנת להרגיע את עצמם, או בכדי לחשוב. לרוב זהו דפוס ישן שהם סוחבים איתם. כמובן שהדבר תלוי בתכיפות כמו גם בהאם זוהי תופעה יחידה. אבל נסי לשוחח איתו להבין מדוע עושה זאת. לשאול אם הכל בסדר. אני מניח שברגע שזה יפריע לו מאיזושהיא סיבה הוא ינסה לטפל בזה בעצמו או בעזרת אחרים. את יכולה להציע עצמך להיות שם עבורו. אם בכל זאת את רואה תופעות אובססיביות נוספות את יכולה לעודד אותו לפנות לטיפול. דרור

תודה לך דרור אני אמנם מאוד מודאגת. ולעניות דעתי (אולי אני טועה), כל פעולה כפייתית שנעשת בתדירות גבוהה מאוד, מעידה על בעיה. ניסיתי מספר פעמים לשוחח עם הבן, ו"זכיתי" לגערה. קראתי על מחלה ששמה מטיכומניה (בטח טעיתי בשם המדוייק) ובה יש מריטה של שיער, בני לא מורט, אך, כל הזמן ידו ממוללת ומסובבת את השיער, אני לא פעם שמעתי מאנשים שלא מכירים אותו , ששאלו על הסיבה , ונראו קצת נדהמים. האם להמליץ על טיפול כל שהוא אצל פסיכולוג/פסיכיאטר/ אחר אני מטוחה , שגם האנשים בעבודתו מסתכלים עליו משונה זה מאוד כואב לי תודה מרים

מה עושים עם התעסקות אובססיבית בזמר נערץ? אני אובססיבית איתו כבר שנה.. זה התחיל מסתם חיפוש עליו באינטרנט והגיע לזה שאחרי חודש כבר ראיתי כל סרטון וידאו שהיה עליו וקראתי כל כתבה עליו וכל פיסת מידע וידעתי עליו הכל. אני מרגישה שאני ממש מכירה אותו ולא מפסיקה לחשוב עליו. הייתי אצל פסיכולוגית יותר מחצי שנה, הטיפול הסתיים ממש עכשיו, דיברנו על הנושא הזה הרבה, ואני לא מרגישה שהשיחות עזרו לי. כל השנים הייתי תלמידה מצטיינת והשנה הדרדרתי בגללו לציונים של 60 ולימודים כבר לא עניינו אותי כל כך (והייתי בכיתה י"א). לא משנה כמה אני מנסה אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי, ולחזור לחיים נורמטיביים ונורמליים. אפילו התרחקתי מאנשים קצת כי אני מרגישה שאין לי תחומי עניין ומכנה משותף איתם יותר. אני כאילו חיה בתוך הבועה שלי. אני רוצה לחזור לחיות ולא יודעת איך! ניסיתי טיפול פסיכולוגי, ניסיתי תוכנית "גמילה" בעצמי, עכשיו אני גם מנסה כדורים נוגדי דיכאון וחרדה שהייתי לוקחת פעם נגד תופעות חרדתיות אחרות. לא מצליחה להוציא אותו מהחיים שלי! הוא תקוע לי עמוק בתוך הראש כבר שנה ולא יוצא! מה עושים?! יש דרך לפתור את זה? אני פוחדת להיכנס לכיתה י"ב עם כל הסיפור הזה ולהרוס לי גם את תעודת הבגרות שבשבילה למדתי כל השנים האלה. בהתחלה עושה לי טוב לחשוב עליו ואני עושה את זה בשביל הסיפוק המיידי אבל אחרי זה אני רואה כמה שעולמי רחוק מעולמם של בני הנוער האחרים בגילי שאני רואה בסביבתי. בבקשה תגידו לי מה לעשות. אני מיואשת לגמרי :(

פ. שלום, הערצה לאומנים מפורסמים היא דבר מוכר, בעיקר בגיל העשרה בו את נמצאת. יחד עם זאת מהתיאור שלך נשמע לי שההערצה הזו פוגעת בתפקוד שלך, מקשה עלייך בחיי היומיום ושהיית רוצה להפחית אותה. אני מניח שנושאים אלו עלו בטיפול ועדיין זו שאלה חשובה, איזה מקום הוא ממלא בחייך. רמזת מעט על כך כשאמרת שזה גורם לך להרגיש טוב לזמן מה. בעצם אני שואל מה מסתתר מתחת לזה. כיצד תרגישי במידה ולא תעריצי אותו. כיום זהו הדבר שמעסיק אותך נותן משמעות לחייך. בעיני טיפול צריך להתמקד בהבנת המשמעות שהוא נותן לך וחיפוש אחר דבר אחר שייתן את המשמעות הזו לחייך, אך שלא יפגע בהם. לטעמי את צריכה לשוב ולפנות לטיפול, ולגבי התרופות הייתי ממליץ בחום להתייעץ עם פסיכיאטר, דווקא משום שאני חושב שיש אפשרות שתרופות יעזרו לך, חשוב לעשות זאת נכון. דרור

אני לא מפסיקה לשמוע את השיר הזה שוב ושוב ושוב ושוב 'ערב לזכרי, שנה למותי...' נמאס לי. לא יכולה יותר להחזיק.

שלום סיון. אני לא מכירה את השיר, אבל מהשורה שצירפת אני מסיקה על המשמעות המצמררת שלו, ועל הכאב שאת מבטאת דרכו. נשמע שהשיר משקף תחושות או מחשבות שלך ברגעים אלו. אני רוצה לחזק אותך, לקוות שהשיר מצליח לנסח עבורך משהו, אך לא מכבה את התקווה והאמונה שלך בחיים. מקווה שתוכלי למצוא את קולך (עכשיו או בעתיד) גם בשירים אחרים, משמחים ואופטימיים יותר... להתראות, מלי.

היי מלי, אחד המסרים החזקים והחשובים שקיבלתי כאן בפורום הוא שהקשר הטיפולי בין המטפל למטופל הוא לב ליבו של הטיפול, ולכן כאשר עולה בעיה בקשר זה יש לדבר אותה בתוך המסגרת הטיפול. זו אכן המלצה שהיתה חשובה מאוד עבורי, זה לא פשוט לי לאזור אומץ ולהגיד את האמת לגבי היחסים. בשבילי זה היה תהליך ארוך שבו שמתי לב לאכזבותיי מול המטפלת והבעתי אותם. זה התחיל בקטן, בהערה, בשיחה קצרה, עד למצב שבו הקדשנו לזה פגישה שלמה, כי לא היה טעם לדבר על השאר. אבל, תמיד בתחושה שלי שזה לא תורם, דברים לא משתנים. כן, יש הקשרים לבעיות שאני מעלה לנגיעה שלהם בחיים שלי, אבל עדיין יש תחושה שאין את האפקט החשוב שאני מרגישה שצריך להיות.מה אמור להתרחש לאחר שיחה כזאת? להיפך, אני מרגישה שהמטפלת נפגעת מדברי, כי כשאני מדברת אז אני מדברת ללא מסיכות ואומרת את האמת האמיתית, הכואבת .יש בי מקום שאני מרגישה צורך להתנצל ולגונן עליה. בנוסף, לא תמיד המטפלת נותנת לי תחושה שזה חשוב, ומעודדת אותי לדבר על הקשר ביננו, יש לי תחושה שהיתה מעדיפה שפשוט אמשיך לדבר על הכל ורק לא אבקר אותה. זה באמת לא נעים, לא הייתי רוצה שיבקרו אותי כך לגבי עבודתי. מה דעתך? אני לא יודעת איך להמשיך מכאן? אני מאוכזבת, ולפעמים גם כועסת, אך עדיין בהחלט רוצה להמשיך את הטיפול.דיברנו היום בפגישה רק על זה, אבל לא יצאתי בתחושה טובה, לא הרגשתי שלמדנו מזה משהו, שמשהו ישתנה? אז מה אעשה בפגישה הבאה, את הדבר שאני רגילה כל כך במערכות היחסים שלי, אמשיך הלאה ואבלע את האכזבה? או לסירוגין במקרים כאלה בחיי אני מוחקת אנשים מחיי, פשוט מעלימה אותם ואני לא רוצה להגיע למצב הזה. תודה על תשובתך, ומצטערת על השעה המאוחרת, חשבתי שאצליח לדחות את זה עד יום ראשון, אך זה מציק לי מדי. שבת שלום, שירה.

שלום שירה. את מספרת על העיסוק שלך בקשר עם המטפלת, ועל ההתעקשות שלך להתמודד בדרך ישירה ופתוחה עם הרגשות שלך שעולים מולה. אני תוהה לגבי החוויה שלך שהיא נפגעת ונבהלת. נראה לי שהמחשבות שלך לגבי הדרך שבה היא שומעת ומתייחסת לקשיים שלך הם גם כן חלק מהטיפול, ומהנסיון להבין יותר את דפוסי היחסים שלך. האם התחושה שאת פוגעת, מעליבה, הורסת, מוכרת לך? האם את מבינה מתי ולמה התחושות הללו מופיעות? אני שומעת שאת רגילה להגיב בשני אופנים -למחוק את עצמך ולהתעלם (ולהשאר עם הפגיעה והאכזבה) או, לחלופין, לכעוס ולנתק מגע. נדמה לי שעם המטפלת את מתרגלת, בהרבה עקשנות ואומץ, דפוס חדש, שבו את לא מתעלמת וגם לא בורחת. אני בטוחה שלא קל להתרגל למקום הזה, אבל שיש לכך ערך גדול עבורך. בהצלחה, מלי.

היי, שאלתי פעם את ליאת לגבי איך להתמודד עם חפצי הורי המתים. שניהם נפטרו ונשארתי בבית לבד עם כל הזכרונות. אחרי 5 שנים עכשיו אני לא מצליחה לגעת בשום דבר. הכל במקומו. הבית שומם. אני שונאת להיות בו, אבל הוא גם מחבוא עבורי מפני כל האנשים שאין לי עכשיו כוח לראותם. ליאת אז, ייעצה לי לשתף אחים או אחיות או קרובים בסידור הדברים שלהם. הבעיה שאני לא יכולה לראות אף אחד נוגע בדברים שלהם. והם מרגישים את הכעס שלי והרגישות של הנושא אצלי. אבל כל הדברים מבחינה אחרת מלאים אבק, והרבה דברים אין לי שום שימוש בהם. ובטיפול אני לא מביאה את זה, פעם אחת כן דיברתי ע לזה אבל היא ייעצה לי כמו שליאת ייעצה, ואני באמת לא יכולה לראות מישהו נוגע בהם. אולי כך אני שומרת עליהם בחיים, ואם אני נפטרת מהדברים שלהם אני נותנת להם ללכת. ואני לא רוצה שילכו, כי גם כך אני בודדה.

שלום לך. מוות של קרובים הוא אחד הארועים הקשים והכואבים שיש. הקושי לוותר על החפצים מבטא את הקונפליקט העמוק והעצוב כ"כ שאת נמצאת בו. מצד אחד רצון להכחיש את מותם, להרגיש כאילו דבר לא השתנה, ומצד שני צורך להמשיך הלאה, לאפשר למציאות אחרת, חדשה וכואבת אך בלתי נמנעת, לחדור לחייך. אני חושבת שזהו קונפליקט שתצטרכי להבין, ולפתור, בדרך שאינה טכנית, ואני מציעה לך לברר אותו בטיפול. אני מניחה שהחפצים הם דרך סמלית, קונקרטית, לספר לעצמך ולאחרים על תהליך האבל המייסר שאת עוברת. אני מקווה שתוכלי לזכור שהזכרון והקיום האמיתי של הורייך אינו מבוטא בחפצים, אלא בזכרונות, מחשבות ורגשות שאת נושאת עימך, ולא יימחקו או יעלמו לעולם. נדמה לי שכשתוכלי לסמוך ולהשען על הקיום של הורייך בתוכך, ועל היכולת שלך להחזיק אותם בנפשך ובחייך הפנימיים, תצליחי לוותר על החפצים המוחשיים שמסמלים אותם. בהצלחה, מלי.

נמאס לי מהטיפול המילולי. כלומר רק לדבר ולדבר... בא לי לנסות משהו אחר, כי יש עוד הרבה דברים לטפל בהם. האם זה נכון אם אלך לבדוק טיפול באומנות כשאני עדיים בטיפול הדינמי? האם אני צריכה להודיע למטפלת שלי שאני עושה את זה? מותר? מקובל?

שלום שיר. את מעלה משאלה לטיפול מסוג אחר, שבו ניתן להיות לא רק דרך דיבור. אני תוהה היכן המשאלה הזו תופסת אותך במסע הטיפולי, ומה היא מבטאת. האם את מרגישה תקועה? מיואשת? עייפה? האם את מרגישה שהמילים מטשטשטות? מאבדות משמעות? לא מצליחות לגעת? כל אלה שאלות חשובות שהייתי מציעה לך לבדוק אותם בטיפול שלך. אולי היכולת לדבר את התחושות והמחסומים הללו תצליח להוות אבן דרך משמעותית בטיפול הנוכחי. שתפי את המטפלת שלך במחשבות על טיפול אחר. הרי הדבר רלבנטי ומשמעותי ביותר לתהליך הטיפולי שלך. אני תוהה מה המשמעות עבורך של להיות בשני מקומות כשאחד לא יודע מהאחר, ומה החוויה הזו מספרת על חייך ועל קשרים בחייך. בהצלחה, מלי.

שלום לכולם. מדהים בעיניי איך בבואי לרשום, להתחזק ולשתף אני נתקלת בהודעה שממחישה מקצת מהתחושות העוברות עליי בגין חופשה של המטפלת. אני בטיפול למעלה מחמש שנים, כל פעם שאני חושבת על פרק הזמן הזה זה נראה לי ארוך למדי, אבל אני לא יכולה להתנתק, אני פשוט חייבת לראות אותה. ברוב המקרים אני יוצאת מחוזקת.המטפלת שלי יוצאת כל אוגוסט לחופשה וכך יוצא שאני לא פוגשת אותה, הפעם למשך שלושה שבועות.לאמיתו של דבר היא הציעה לי שניפגש פעמיים בשבוע לפני שהיא נוסעת, אך הייתי טיפול 7 -8 שלה באותו יום וסרבתי. אז מה בעצם אני רוצה? ביום של הטיפול שיכולתי לבוא אליה נעשיתי כל כך עצבנית ומצוברחת ודי מתוסכלת מעצמי שסרבתי למרות שפונקציונלית לא היה לי כל כך זמן לפנות לפגישה.אני באישהוא מקום כועסת שהיא נוסעת, מבלה בחיק הבעל ואולי המשפחה ומשתגעת בנוסף לכול גם מקנאה בה שתמיד טוב ומושלם לה ( מה שאני לא יכולה לדעת במישרין, רק לפנטז...).אז מה נסחפתי קצת בתחושות ??? תודה מראש, יעל.

שלום יעל. החופשה של המטפלת שלך מותירה אותך עם תחושות קשות של כעס, דחייה וגם קנאה. את משוכנעת שלה קל ונעים ורק את סובלת. אולי בהמנעות שלך מהפגישה הנוספת איתה לפני החופש ניסית גם לגרום לה להרגיש מה שאת מרגישה - דחויה, כמי ש"אין כוח אליה", שלא צריך אותה... ולמרות הכל, נראה שעברתן פרידות ושרדתן, ויכולתן להפגש שוב ולהצליח להיות עם הכעס והכאב. נשמע שהקשר ביניכן חזק ומשמעותי, ושלמרות התחושות הקשות כלפיה, יש גם תחושות אחרות, ומקומות רבים בהם חשת אותה כנוכחת, דואגת, שומרת. אני מקווה שתוכלו לדבר על כך עם חזרתה מהחופש, ושבינתיים את מצליחה להיות בתוכך גם עם הכאב והקנאה, אך גם עם האהבה והחום שקיבלת לאורך הטיפול. להתראות, מלי.

ש--ק--ט!!!!!!!! די כבר לא יכולה עוד רוצה למותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

שלום. כ"כ מעט מילים, כ"כ הרבה כאב ויאוש. אני רוצה לחזק אותך מול המפגש עם הריקנות והעדר התקווה שעולים מהכתיבה שלך. אני מקווה שאת יכולה להזכר ברגעים אחרים, קולות אחרים בתוכך, תקוות, רצונות, הנאות. תשמרי על עצמך, תחזיקי מעמד מול התחושות הקשות ששוטפות אותך, ואולי לא מותירות כרגע מקום למשהו אחר, נוסף, רך ודואג יותר. בהצלחה, מלי.

ערב טוב, יש לי שאלה ואשמח אם תעזרי לי. עברתי בילדות התעללות חד פעמית, והשארתי הדבר כסוד אורך שנים, חייתי עם זה הרבה שנים בשקט וזרמתי עם החיים, אבל אני מאמינה שהדבר עיצב הרבה מחיי ומהאישיות שלי. החלטתי לפנות לטיפול בגלל בעיה אחרת, ואז הדבר עלה, ועם עידוד המטפלת דיברתי עליו קצת. אבל אחרי שנתיים ומשהו טיפול, עדיין אינני יכולה לכנס לפרטי פרטים, הדבר חזר לי בגדול, אני חושבת עליו המון לבד, אבל לא איתה. לא נעים, ולא קל לי לדבר על זה.אני בת 37 עכשיו, ולא הייתי בחיים במערכת יחסים, וזה נראה לי בגלל האירוע הזה, אבל אף פעם לא ייחסתי את זה אליו. אלא רק עכשיו כשהתחלתי להבין את גודל השפעתו. (אחרי שדיברתי עליו בטיפול, אני נזכרת בכל מגע, ריח, קול... הכל חוזר כאילו שהוא קורה עכשיו). ופתאום אני חושבת לעצמי עכשיו, שאחרי שנתיים של טיפול, הדבר עדיין כואב, שום דבר לא השתנה בתפיסתי לגבי העולם הזה, אז מה הטעם להמשיך ולדבר ולחפור בנושא אם אני לא אצליח בחיים לכנס למערכת יחסים. כנראה שלא הבנתי או שהדחקתי את גודל השפעתו והצלחתי להמשיך ולתפקד בחיים, אבל הוא מריע לי נורא עכשיו אבל אינני רואה שום פתרון דרך הטיפול. לא רואה את עצמי משתנה, ניסיתי המון אבל לא מצליחה להתמודד עם זה, לא עם המטפלת ולא לבד. אז מה הטעם בלהמשיך?

שלום לך. את מתארת טיפול שהתחיל ממקום אחד, ולאט לאט הפגיש אותך עם מקום כואב, אפל, מוסתר, בחייך. וכעת, מול הסוד הגדול שמתחיל לקבל מילים וצבעים וריחות, את חשה בלבול, תקיעות וייאוש. לפגוש מקום טראומתי משמעו לפגוש את הרגשות הללו, לאפשר להם לצוף ולהחוות אחרי ששנים כה רבות הם לא היו חלק ממך. המפגש עם התחושות הללו מספר שאת מחוברת יותר - למה שהיה ולעצמך, מרשה לעצמך להיות במגע עם חלקים שעד עתה היית עסוקה בלטשטש ולהסתיר, מעצמך ומאחרים. המקום הזה לא קל ולא מהיר, אך הכרחי. הקושי לדבר, הרצון לעזוב הכל, התחושה שכלום לא עוזר, כל אלה הם אבנים גדולות במסע הארוך לשיקום ולחיים מלאים. נשמע שהמטפלת שלך מתעקשת עליך, ואני מקווה שתצליחי להתעקש גם את על עצמך, לא לתת לאבנים הגדולות לקטוע את המסע הזה, שאת כ"כ צריכה. בהצלחה, מלי.

אבל האם אוכל באיזשהוא שלב בחיים לחיות חיים נורמלים, ולהיות במערכת יחסים אמיתי בלי לחזור למקום הזה. יכול להיות. אני לא רואה את זה ולכן לא רואה טעם להמשיך לדבר ע לזה?

שלום מלי שוב, אני מרגישה בודדת, (כי אני באמת בודדת, אין לי עם מי לדבר אפילו וגם לא מרשה לאחרים להרגיש בכאב שלי- מעדיפה להישאר עם זה לבד והיא הראשונה והיחידה שנתתי לה באמת להכיר כל הכאב הפנימי שלי. ואז פתאום היא נעלמת לי לזמן ארוך. ואני כן מרגישה מוזנחת, נטושה, והכי רע שאני מרגישה שאני "העבודה" שלה והיא צריכה לנוח ממני ומכל הבעיות שלי. זה ממש מעליב. אני באמצת לא יודעת איך אוכל לחזור למרות כל הגעגועים שבתוכי. משהו בתוכי רוצה להיות שם, אבל חלק אחר ממש כועס ורוצה לבעוט בה רחוק וזה החלק היותר חזק בינתיים. האם אני אעשה טעות אם לא אחזור, רק בכדי להראות לה עד כמה היא פגעה בי כשהיא עזבה אותי? תודה

מקווה שזה בסדר שאני מתפרצת לעץ. אני כמו ש. אבל בכל פעם שהמטפלת יוצאת לחופש, תמיד קורה נתק בינינו, אני מוציאה עליה כל הכעס. ומראה לה את זה בעוצמות שהיא לא מכירה, ואני מבטלת פגישות, ובורחת מפגישות... ולוקח לי המון זמן עד שאני חוזרת לשגרה של הטיפול. החופש שלה גורם לי המון עול וקשיים. והיא יושבת לה בשקט, ומחכה עד שאני ארגע. הפעם אני לא חוזרת.

שלום ליאת. נשמע שאת כועסת ומאוכזבת, מרגישה שאין יותר טעם להאבק על הקשר, שמתהומות האכזבה והעלבון לא תצליחי להתרומם. ובכל זאת, כתבת שחווית זאת לא פעם, ולמרות הכאב והקושי הצלחתן לחזור לשיגרה של טיפולים. ואולי תוכלי עכשיו, לצד הרגשות הקשים, לזכור גם מקומות אחרים, נעימים, מכילים ומשמעותיים בטיפול, המקומות שאת כ"כ כועסת שנלקחו ממך כעת, אך שיש אליהם דרך חזרה. ונדמה לי, שאם תצליח לשים את הרגשות, קשיים ככל שיהיו, במילים, ותתקשרי אותם מול המטפלת שלך, תוכלי לסמן לעצמך ניצחון קטן במאבק שלך להיות ולא לברוח, להיות בשליטה ולא לנקום. ובהמשך, אולי תוכלו גם לברר ביחד מדוע את בוחרת "לשבור את הכלים", אפילו כשאת משלמת על כך מחיר כבד, והאם, אולי, יש דרך אחרת, אפשרית ומפוייסת יותר, להתמודד עם הכאב והכעס שמציפים אותך מבפנים. בהצלחה, מלי.

שלום ש. אני שומעת כמה הפרידה קשה לך, ויותר מכך - כמה היא נחווית עבורך כדחייה וכנטישה, כנסיון לקחת חופש ממך. אני מניחה שלא פעם בעברך חשת עצמך כמעמיסה, כמי שקשה להיות איתה, כמי שצריכים "חופש ממנה", וכעת, מול המטפלת, את חשה זאת מתממש, חווה זאת ביתר עוצמה. אני מקווה שתוכלי לשתף את המטפלת שלך בתחושות וברגשות הקשים הללו, וביחד איתה למצוא דרך אחרת להבין ולתפוס את עצמך בתוך קשר, ואותה בקשר מולך. אני מבינה את הרצון לפגוע ולהעלם, לגרום לה להרגיש כמו שאת מרגישה, אבל נראה לי שדרך מילים תוכלי לבטא זאת טוב יותר, ובעיקר תוכלי להיות עם המטפלת בדיאלוג על התחושות שלך. לברוח ולהעלם אומר לנקום במטפלת, אבל גם להשאר (שוב) לבד, כועסת, מתקשה להרגע, מאבדת (ומקריבה) מקום כ"כ משמעותי עבורך. בהצלחה, מלי.

כל הזמן אתם כותבים על השגים טיפולים , אני יותר משנתיים בטיפול , אני לא מרגישה שום שינוי לטובה , אני הולכת לשם , וזה מאוד מעסיק אותי ומשפיע עלי , אבל אני ממש לא מצליחה לראות שום הישג טיפולי .. איך טיפול אמור לעזור לי ? אני מודעת לכול הבעיות שלי , אבל זה יכול לעזור לי לפתור אותך ?

שלום יובל. את מעלה שאלה שמעסיקה מטופלים (ומטפלים) רבים. לעיתים קשה לנסח את השגי הטיפול, קשה לשים את האצבע על מה עובד, ואיך, ועם זאת, אני שומעת ממך שאת כבר תקופה ממושכת בטיפול, ושהטיפול מעסיק אותך. נראה לי שדרך זה את מספרת על המשמעות והחשיבות של הטיפול עבורך, גם אם כרגע לא ברור לך מהו. בעיני את מעלה שאלה חשובה, שכדאי לבדוק אותה מול המטפלת שלך. אולי תוכלו לחשוב ביחד על תהליכים ושינויים שעברת לאורך התקופה, ולסמן ביחד מה עוד היית רוצה לשנות.אולי גם תוכלו להבין מה השאלות הללו משקפות (האם קשה לך לראות שינויים? האם קשה לך להאמין שאת יכולה להשתנות?). תובנה, מודעות, היא רק חלק משינוי, ולעיתים אפילו לא החלק הגדול. בעיני, קשר טיפולי מציב אותנו מול האתגר של להיות בקשר, ומחייה עבורנו תפיסות, מחשבות ורגשות כלפי קשרים. בדרך הזו ניתן ללמוד לאט לאט מה קורה לנו בתוך קשר, ולשנות דפוסים שהתאימו פעם, אך היום מפריעים או יוצרים קשיים. בהצלחה, מלי.

זה מרגיש בימים האלה במיוחד עד כמה אני עוברת "כימותרפיה לנפש " ולא פסיכותרפיה לנפש.. "הקרנות" בשידור חוזר.(פלאשבקים עצומים) כאילו ו"הגידול" בתוכי שולח עוד ועוד גרורות, אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי , חולה מיום שני .. ארבעים חום דלקת גרון איומה, מלי , הנפש שלי שורפת מבפנים .. מקום ההתפרצות ?.. מי יודע .. אולי עומס כעס "אמא" בגוף .. והמפגש איתה ..שכתבתי לך, אולי כל נושא המרחק והתקרבות שעולים לי בטיפול ומאוד מעמיסים עליי.. ההקאות כבר לא האויב האמיתי.. היאוש והשנאה גם לא חיילים במלחמה .. אז מה כן ?.. אני מבינה ולא מבינה חשבתי שהמצב על פניו מתחיל להשתפר הרגשתי בתוך איזה " תהליך הבראה" "העניינים נשלטים בטיפול" "הגידול לא תוקף.. יותר מידיי.." והנה .. זה מרגיש שאני עוברת שוב "כימותרפיה" .. תאים בריאים מתים להם בדרך.. בחילות חזרו הקאות וחולשה .. חום גבוה .. ופלאשבקים ..שמחכים לחולשהשתגיע .. חוזרים .. ושוב "הקרנות" בשידור חוזר בתוכי, רותח לי בגוף, אני מזיעה , רועדת , ובעיקר מפחדת ממשיכה לשנן לעצמי את המנטרה "המטרה שרית.. המטרה ..מקדשת את האמצעים"... אבל מאבדת כיוון.. לא זוכרת איפה אני , לאיזה מקום אני שייכת . .מי אני ? מה אני ? מה עשו לי ? אני רוצה רק משהו שירגיע .. שהנשימה שלי תחזור למקום .. שישתתקו כבר הקולות האלה בראש שלי, הנגיעות .. שייפסקו הזוועות האלה מול עיניי.. שירגע הכאב .. בבקשה .. שרק ירגע .. שיעלם .. ומשננת לעצמי שוב את המנטרה .. "שרית המטרה ..המטרה .. אסור לך לשכוח ".. והתאים מתמוססים בתוכי ..נמסים להם ..והמטרה מלי ... המטרה ..האם היא באמת מקדשת את האמצעים ?.. אני עייפה , שאבתי מעצמי יותר מידיי .. נדחפתי בכח למקומות שאסור היה לי להגיע אליהם .. חבל שאני יודעת .. חבל שהטיפול העלה לי את הזכרונות .. פאק איתי! לא רוצה תרופות כימותרפיות .. לא רוצה תרופות .. רוצה רק שקט , הכל מרגיש ברגישות עצומה בתוכי , לא רוצה "הקרנות" , ולא עייפות נפשית .. דייייייייייייייייייייי נאמס לסבול , לא רוצה להרגיש הכל בגוף , ככ אמיתי , ככ חודר , כאבים שמשתלטים ככ חזק, ואני מפחדת להרפות , זורקת פה למרחב מילים דפוקות , ריקות , בלי שום תוכן , בלי שום הבנה , בלי שום משמעות . אני נלחמת כדי לא להרפות .. הנה אני כאן לא ..?.. אבל .. ככ שמתאמצת לא ליפול ..מרגישה איך הכל נשמט לי מבין הידיים .. נופל ..עייפות של הנפש .. הנפש בפנים נשברת .. רוצה להאחז .. רק עוד קצת, לא יכול להיות שכל המאמצ שלי עד היום ..היה לשווא רק עוד קצת.. ושוב חולשה.. ושוב הקאות ..ושוב להיות חולה .. ושוב ממשיכה .. ממשיכה .. ממשיכה אבל לאן?... לא יודעת בכלל לאן אני ממשיכה ... אני מצטערת , באמת. שרית

שלום שרית. את כאן, לגמרי כאן. גם אם גופך ונפשך כואבים ופצועים כרגע, הם נוכחים, קיימים, מדברים. וכרגע הקול הוא של כאב, ובלבול, וחנק ובחילות. האם את זוכרת שאפשר גם לחוש דברים אחרים? האם את יודעת שתזכי גם להרגיש אחרת? ובינתיים, כאן, אני מזכירה לך את היכולת הזאת, המופלאה, להשתקם, לצאת מתוך הריסות, לראות אור שמש אחרי הרבה הרבה ימים של חושך, ומקווה בשבילך שגם את יכולה להחזיק את התקווה והמשאלה הזאת. ובינתיים, שמרי על עצמך, נסי לתת לגופך ולנפשך להרגע ולנוח, קחי נשימה ארוכה, פיזית ונפשית... בהצלחה, היי חזקה, מלי.

שלום מלי אחרי כמה שעות "מנוחה" מעטות שהיו לי מעצמי, נכנסתי שוב לאותו מקום קשה שהיה לפני. אותה מפלצת שתופסת את כל המקום שבתוכי בשבילה. אותה שנאה שמציפה בעוצמות. אותם כעסים על עצמי. שוב הכל בתוכי. ואני צריכה איכשהו לסבול אותי. ואת יודעת מה? לפעמים אני באמת כבר חסרת כוחות לחלוטין. לפעמים אני כבר לא מצליחה לשלוט. ואז יכולים לקרות כל מיני דברים. כמו שקרה השבוע, שהגעתי למקום אובדני יותר, שבגלל המטפלת לא ממש יצא לפועל כמו שהיה אמור להיות. הייתי בפגישה היום. היא ממש ממש ניסתה. אבל אני לא יכולתי. והיא אמרה שבלעדי היא לא יכולה. ואני יודעת שהיא צודקת, אבל אני יודעת שגם אני צודקת. היא אומרת שאני לא מפלצת, ואולי זו הטעות הגדולה ביותר שלה. כי אני כן. אפילו אם נדמה לה שלא, אני כן. היא דברה על אפשרויות שיש ושצריך לעשות. כמו כדורים, לדבר איתה, אשפוז.. היא יודעת שאני ממש ממש נגד כדורים ואין מצב שאני אקח. ואשפוז.. אמרה אפילו קצר.. וכל פעם שעולה המילה הזאת, אני חושבת איך היא רוצה להפטר ממני. להעביר אותי למישהו אחר כי היא לא יכולה איתי יותר. היא יודעת מה אני חושבת על הכדורים ועל אשפוז, ובכל זאת היא מעלה את זה כאפשרויות. וזה מטריף אותי עוד יותר. כי זה מסתדר לי מצוין עם החופש שהיא תצא אליו בקרוב מאוד. הנה היא צריכה חופש ממני, היא לוקחת חופש ממני כי אני בלתי נסבלת יותר, כי היא כבר לא יכולה, לא מסוגלת, עייפה ממני, קשה לה איתי. ואני יודעת את כל הדברים האלה. אני יודעת כמה אני קשה וכמה קשה לטפל בי. ואני יודעת שאני סוחטת אותה כל כך שהיא חייבת לצאת לחופש. והנה עם החופש הזה היא מעלה את אפשרות האשפוז. אם כבר להיפטר ממני, אז עד הסוף. קשה לי עם הפגישות שצריכות להיות עד שהיא תצא לחופש שלה. קשה מאוד עם עצמי בכלל. שיר

שלום שיר. אני שומעת ממך שאת בסערה כרגע, והנסיונות של המטפלת שלך להרגיע אותך ולעזור לך להיות במקום יותר נינוח עם עצמך ומולה, נחווים כנטישה ודחייה. אני רואה את המאמצים בטיפול לעזור לך, ואת הקושי של המטפלת שלך להשלים עם תחושת הסבל והשנאה העצמית, ומקווה שגם את רואה שאולי כרגע המטפלת שלך מחזיקה עבורך קולות של תקווה ומאמץ, שאת לא יכולה להחזיק בתוכך עתה. אני תוהה מדוע את מרגישה שנסיונות לעזרה ודאגה נחווים כנסיונות להפטר ממך, ומשערת שלא פעם בחייך עזרה והרס נמהלו והתבלבלו זה בזה. אני מקווה שתוכלי למצוא את השקט, ולהחזיק בתוכך גם קולות של תקווה, דאגה ואהבה עצמית, ותחושה שיש מי שאת חשובה לו...ואולי אולי תוכלי אז גם יותר לאהוב את עצמך, להשקיט את הקולות ההורסים והשונאים, ולתת מקום גם לקולות אחרים, פחות מפלצתיים. להתראות, מלי..

שלום, אני בחופשה כבר כמעט חודשיים. ואני חוזרת להמשך טיפול אינטנסיבי (2 פעמים בשבוע) אני בטיפול כבר 2+ ש' ומעולם לא היה מגע ביני לבין המטפלת. כשאני חוזרת אני רוצה לתת חיבוק למטפלת, אבל אני מפחדת מהתגובה שלה... אני רוצה לציין שלפני שהגעתי אליה הייתי בטיפול אצל מטפלת אחרת והיא כן חיבקה אותי. רק שלא תמיד זה התאים לי.. עברתי פגיעה מינית ממושכת... אשמח לתשובה!

שלום לילי. נראה שאת מתגעגעת מאוד למטפלת שלך, ושהחופש הותיר בך צמא למגע, שמתורגם אצלך למגע פיזי - לחיבוק. בעצם בטיפול יש כל הזמן מגע - במילים, במחשבות, ברגשות, ודווקא אז מגע פיזי יכול להיות מבלבל (כמו שכנראה היה לך בטיפול הקודם). החוויה המינית שעברת בוודאי נמצאת ברקע. עבורך, כנראה מגע מיני יכול להחוות כנעים מאוד או כחודרני מאוד, ולכן נראה לי חשוב אם תוכלי לדבר את הצורך שלך בטיפול, ולהבין יותר ביחד עם המטפלת מה את מבקשת ממנה, ומה הצורך הזה מספר כעת. בכל מקרה, בעיני חשוב שתוכלי להביע את המשאלה שלך, ולראות ביחד מה מתאים לך ולמטפלת שלך בהקשר הזה. להתראות, מלי.

הי, כשהמטפלת אומרת שהמטופל מאד חשוב לה למה היא מתכוונת? האם זה הדדי אצל כל המטופלים? לא פעם 1 המטפלת שלי אמרה שהקשר ביננו מאד חשוב לה.שהיא מאד רוצה לעזור לי, אני לא מבינה את הקשר הזה.. אשמח להבין קצת יותר תודה

שלום. את שואלת על משמעות הקשר בינך לבין המטפלת שלך, ומנסה להבין למה היא התכוונה בדברים שאמרה. נשמע לי שהמטפלת הביעה (ומביעה) תחושות של קירבה ביניכן, ושהאמירות הללו שלה מבלבלות, ואולי אפילו תמוהות בעיניך. אני תוהה מה זה עבורך לשמוע שהקשר איתך נעים, משמעותי, חשוב. אני שומעת שאת מנסה לבדוק אם זה כך "אצל כולם", אולי לא מאמינה שאת מסוגללת לעורר באחר תחושות כאלה. נראה לי חשוב שתוכלי לברר ולדבר עם המטפלת שלך על המשמעות והכוונות של האמירות שלה. כך תוכלי לשמוע ולהבין ממנה יותר, וגם אולי לראות מה קורה בתוכך מול אמירות כאלה. להתראות מלי.

אני לא יכולה לבד עם החופש שלה. קשה לי נורא. החופש מאוד ארוך, ואני לבד, ממש לבד. לא משתפת אף אחד. אני מרגישה שאני חוזרת להרגשה הראשונה של לפני פנייה לטיפול. בא לי להעניש אותה. זה מעצבן וכואב.

שלום ש. כמה קשה שעוזבים אותנו. אפילו אם אנחנו מצליחים להבין שזה חופש, וחשוב, והכרחי, עדיין הרבה פעמים זה מרגיש כמו דחייה ונטישה, ובעיקר משאיר עם תחושת הבדידות, הלבד. ובכל זאת, אני עסוקה במחשבה שלך שהכל נמחק, חוזר למה שהיה. זה בטח מפחיד לדעת שההישגים נעלמים ושאת חוזרת "אחורה". אני חושבת שזה קורה הרבה פעמים בזמני משבר וכאב, שאז חוזרים לדפוסים הישנים, המוכרים כ"כ. ובכל זאת, נסי לחשוב - מה המטפלת שלך הייתה אומרת על זה? מה היא הייתה עוזרת לך להבין? איך היא הייתה מרגיעה אותך? אני משוכנעת שמשהו ממנה חי בתוכך, לא נעלם יחד איתה, ושעם החלק הזה את יכולה להמשיך להיות בדיאלוג. ומעבר לכך, אני שומעת ממך על חווית הלבד, וכמה היא שואבת ומערערת. אני מניחה שזו חוויה שמוכרת לך היטב, ושעם חידוש הטיפול תוכלי להבין מה קרה וקורה לך ברגעים הללו. בהצלחה מלי.

פגישה אחרונה לפני חופש ארוך וגדול. פגישות רבות רבות מתבטלות. המטופל עוזב באמצע בטריקת דלת. המטפל מעולם לא התקשר בין פגישות מכל סוג שהוא. בטח שלא כאלה כי ככה מטופל ילמד שאם יתנהג מגעיל הוא עוד יזכה לפרס. המטפל כועס ומאוכזב מהמטופל שהוא רק הורס. והמטופל זה מה שהוא יודע. רק זה. המטפל גם אומר שהוא לא מרגיש רע אחרי תקריות כאלה. הוא מטפל והוא איש בריא ויש לו כלים להתמודד. חבל. רוצה שיהיה רך אליי כשאני חרא. אף פעם זה לא עובד. תמיד הטעות חוזרת ותמיד נוצר הזעם של המטפל שהוא שופך על המטופל. את כל משאית הזבל. (לא נדמה לי, זה באמת מה שחוזר וקורה וכך גם דובר ונאמר). המטופל התלוי ממשיך לחזור אליו כדי להמשיך להינזף שהוא לא יודע להיעזר ושאין לו מושג מה זאת אהבה. הדבר האחרון שהייתי רוצה לשמוע עכשיו זו תגובה מקצועית עם מילים מעולם הפסיכולוגיה. משפט שיתחיל עם "אני שומעת את הכעס החזק שלך, חוסר האונים...." תחנוניי שלא יאמר. ולא שיש לי שליטה בזה. אין לי אף אחד וזו הרגשה מחורבנת. בטיפול נאמר שוב ושוב שהאחריות עליי. נכון. אבל מעבר ליכולתי. וזה קשה כשאין מי שמאמין.

שלום לך. אני רוצה לשתף אותך בחוויה שלי בכתיבת התשובה לך. אני מרגישה שהייתי נורא רוצה להרגיע, לנחם, להגיד משהו עוטף ורך, ועם זאת, מרגישה שזה מסוכן מולך - שיש אמירות שיכולות לעצבן אותך, שנחוות כלא מרגיעות וכלא מכילות, למרות הכוונה הטובה... אני משתפת אותך בכך כי אולי זו הצומת הטיפולית שבא אתה (והמטפל שלך) נמצאים. מצד אחד, ברור שאתה כועס, מאוכזב, חסר שקט, ומצד שני לא ברור איך, ואם, יהיה אפשר להרגיע ולהשקיט, מה יוכל לעזור לך למצוא את השקט. אני משערת שזה מקום שמוכר לך (והנה, שוב אני מפחדת לעצבן...) - המקום שבו אתה זועם ורותח, והתחושה שלך שלא נעשה שום דבר יעיל או ממשי לעזור לך להרגע. נדמה לי שאולי, במסע הטיפולי הקשה הזה שאתה מתאר, אתה לומד ביחד עם המטפל שלך מה קורה לך במקומות הללו,למה אתה נמצא בהם שוב ושוב, ואיך תוכל לאט לאט להצליח להיות בהם יותר רגוע ויותר בשליטה. ובינתיים, מקווה בכל זאת שאפילו אם אתה מתקשה להרגע או להתנחם באמירות פסיכולוגיות בטיפול, אתה מצליח לראות את הרצון העז להיות איתך ולעזור לך. ולבסוף תהיתי אם תוכל לדבר על כך בטיפול, לא רק בשעת משבר וכעס, אלא דווקא ברגעים נינוחים יותר, ולנסות להבין ביחד עם המטפל שלך מה קורה לך ולכם ברגעים הללו. בהצלחה מלי.

הי מלי, כן, מסוכן. כשנזכרים להגיע אחרי כל כך הרבה שנים עם משהו שהיה אמור להיות פעם מזמן הוא הופך להיות תוקפני מכל כיוון. רק לא שקט. הכי נורא זה שקט. אחד לאחד מי שהיה מולי אז במצבים קטטוניים או ישן או לא היה מוכן להזיז את עצמו. זה השחזור. והמטפל יודע ובכל זאת ככה הוא מגיב. שותק ושותק ושותק. וכל תחנוניי לא יעזרו. וכמה שהתחננתי. הוא בשלו "ככה אני, ובכלל איך אפשר לחשוב תחת מטח אש". והבנתי שהתכוונת לשקט אחר, אך הזעם שלי כרגע שלי הוביל אותי להפוך. לא מצליח לי לראות שמישהו רוצה לעזור או לאהוב בשום צורה. "מה אפשר לעשות במצבי פירוק כאלה בהיותך לבד" נשאלתי. לא הייתה לי תשובה. כלומר, ברור לי שצריך למצוא מישהו אחר במציאות, אבל זה דבר שאין לי שום כיוון מחשבה איך להצליח להשיג. אין לי כלים, או שיש ואין לי מושג איך להשתמש בהם בצורה טובה. דיברנו על כך בטיפול בעיתויים שונים ובמצבים שונים המוני פעמים. אין לי כוח. לא מובן מאליו שאחזור. שום דבר לא מובן מאליו. למרות שלמטפל אין ספק ש"אבחר בחיים", ואשוב, אבל הוא גם יודע שאני בסכנה ממשית. מושך מאד לבחור בכיוון ההוא. בכיוון הכי הרסני. מאד מאד מאד. קשה לי להבין איך מטפל מרגיש כאשר מטופל שלו נותר במשבר כזה לאורך חופש שלם וארוך, ורק לשתוק. עוד קטע מקצועי מעצבן. איך הוא מסוגל. גם לזה קיבלתי הסבר. הוא זוכר כל מיני דברים ואת השלם ואת הטוב (שלי לא מצליח למצוא). אולי זו הקנאה שלי שהוא יודע איך. או שההתעצבנות על כך שאין לי שליטה. אין לי מושג. המשברים לא קורים רק בחופשות ובכוונה לא השתמשתי במילה פרידה, כי אין כאן פרידה לדעתי. קשה לי להבין איזה מן עבודה על פרידה עשינו במשך חודשים אם הסיום כזה. גדול עליי להבין. "פרידה"... עוד מילה לסל המילים הבלתי נסבלות היום. 'זעם', 'אכזבה', ונוראיות מכל 'תסכול' 'להכיל' (דווקא היא לא מופיעה בטיפול שלי, אבל זו מילת רצח בולענית עבורי) גם שם. ועוד כל מיני מילים שאפילו לא אוכל לרשום. מלי, (ברגע של עברית) צומת זה זכר. אבל אני לא. תודה שהעזת להגיב למרות שאני אדם שלוקח והורס ומבטל ללא הרף. גם בלי דעת דברים חודרים לאי שם ואולי מראים אותותיהם אחרי איזה פרק זמן. גם זה ידוע לי. ובכל זאת. זיפת. הכאיב לי נורא. קשה לי לסלוח. יותר מידי ניסיתי. יותר מידי התאמצתי. באמת הייתי רוצה שיבואו לכיווני. חבל"ז על הציפייה, אבל מותר לומר שקשה לי לקבל את זה היום? דחסן זבל

הי מלי לאחרונה התחלתי לצאת עם גברים אחרי הפסקה ארוכה מאוד, כי לפני שנתיים עברתי משבר לא פשוט וגם לפני כן המצב היה לא קל. לפני שבוע הגעתי אחרי תקופה ארוכה לסיטואציה מינית עם גבר, אבל כשהוא ניסה להיכנס הוא לא הצליח כי כאב לי מאוד ( מאוד ). הלכתי לגניקולוג לבדיקה, אבל הוא לא הצליח לבדוק אותי, כי הוא רק נגע באזור וכאב לי מאוד. הוא המליץ לי ללכת לסקסולוגית. זה קצת הטריד אותי, כי אני יודעת שחיכיתי שאני ארגיש מוכנה נפשית, ואני מכירה את עצמי מספיק לדעת שזה לא רק נפשי, למרות שאין לי ספק שגם. אולי יש לי משהו גופני, והוא אפילו לא מוכן לבדוק? גם כשאני נוגעת באזור כואב לי ( זה לא מונע ממני לנגוע בעצמי איפה שלא )...ואין ספק שזה מגביר אצלי את התחושה שמשהו אצלי לא בסדר כאשה, שאני לא יכולה גם אם אני רוצה...בכל אופן, אני בטיפול ולא יודעת אם זה נכון להיכנס לשני טיפולים..את האמת אני אפילו לא יודעת ואשמח לשמוע מהי בדיוק סקסולוגית, מה ההכשרה שלה ? ( חייבת להיות פסיכולוגית קלינית/רופאת נשים...?? ) ובמה שונה טיפול אצלה מפסיכולוג.היא נותנת גם עצות פרקטיות יותר? ( תרגילים לדוגמא..). זה הכניס אותי קצת ללחץ): סתם שאלה..אפשר לקרוא לך עמליה? ( זה שם מאוד יפה לדעתי ((: ) שבת שלום אופיר

שלום אופיר. את מתארת קושי במגע מיני, ורמזת שיש לכך היבט נפשי, שכן זמן רב נמנעת מגברים. נדמה לי שהגניקולוג שבדק אותך ניסה למנוע ממך כאב במקומות שחשב שרגישים עבורך, אך את תפסת זאת כהתרשלות. תמיד חשוב לברר היבטים גופניים ולשלול אותם (או לפחות להבין את השפעתם) לפני שפונים לאספקט הרגשי. אם את מרגישה שהבדיקה הרפואית נעשתה ברשלנות או לא מוצתה, ונותרת עם סימני שאלה, הייתי מציעה לך לנסות להבדק שוב, אצל רופא זה או אחר. כדאי אולי שתשתפי את הרופא הבא בדאגה שלך, כך שתרגישי שהבדיקה הרפואית מקיפה ורצינית. אני שומעת שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי, ומנחשת שהטיפול עוסק גם בבעיה הזו, ושאת מנסה להתמודד עם החלקים הנפשיים שלה. סקסולוג אינו בהכרח רופא או פסיכולוג אלא אדם שעבר הכשרה ביעוץ מיני. בארץ אין אפשרות (למיטב ידיעתי) ללמוד זאת כתואר (MA) ולכן סביר שמדובר בהכשרה של קורסים (תעודה) או בלימודים בחו"ל. כדאי שתבררי זאת אם את מוטרדת מרמת ההכשרה. סקסולוג בד"כ מתמקד בסימפטום (קשיי חדירה במקרה הזה) ומנסה לעזור לך, בד"כ ע"י שיטות קוגניטיביות-התנהגותיות, שנועדו למגר מחשבות שמקשות על התפקוד, ולסייע לך, באופן הדרגתי ובטוח, להצליח לקיים יחסי מין. עפ"י רוב זה נעשה דרך תרגילים ושיעורי בית, כמובן בהתחשב בחרדה ובכאב שלך. בכל מקרה, נראה לי חשוב, אם את שוקלת טיפול כזה, להתייעץ ולברר עם המטפלת שלך את עמדתה, ולהבין ביחד את המשמעות של הדילמה שלך. בהצלחה מלי.

תוך כדי שאני קוראת את דבריך אני שמה לב להתנגדות שלי.. להתנגדות שלי להבין שאולי באמת אני יודעת היום קצת קצת קצת לשחות.. אבל עכשיו בגלל שאור בחוץ, אני מסתכלת פנימה, בוחנת, מקשיבה לדבריך, ויש אמת בהם. מלי, בפשטות, טוב לי שאת מושיטה לי את ידך. אין לך מושג כמה זה 'תומך', עוזר, מחבק.. אפילו כאן, בוירטואליות.. מבט של תודה ויחול של שבת שלווה, מאזנת, כייפית ורגיעה נפשית לכולנו, ~נילי~

הי נילי. כמה נעים לשמוע שיכולתי לעזור. עוד יותר נעים לשמוע שאת יכולה לראות את הכוחות שגדלים וצומחים בך. שתהיה שבת שקטה ונינוחה, בלי סערות. מלי

אתמול, לקראת שעות הלילה המאוחרות, חשבתי שהחיים שלי נגמרים. שאולי לא אמשיך לחיות מעבר. שאין טעם. שמה הסיבה? פלונטר אחד גדול. קשיים. התמודדות. מלחמות יומיומיות במקום להלחם על לאהוב את היותי ולהפסיק להלחם.. בי.. דפוסי מחשבה ועשייה, דפוסים דפוסים דפוסים. כמו להיפטר מעלוקות רבות שלא עוזבות ומאימות למצוץ את דמי עד כלות. בשום מה הרגשתי לא נכון לחתוך את עצמי אתמול בלילה. אז לא חתכתי ואני מאוד גאה בעצמי. הרגשתי שצריך ויבוא משהוא לחנוק אותי וזהו. שאני לא אעשה כלום לעצמי – ו..החיים יפסקו. לא יהיו יותר. לא יהיו. פשוט ככה. הקשבתי למוזיקה מדכאת, מנסה כנראה איפה שהוא לחפש את החיים. שואלת את עצמי אם מה שאני שומעת באמת עוזר לי. כנראה שהרצון לשקוע בדיכאון מטשטש, או לא מצליח. מה לעשות..? נראה שאני כבר במקום טוב יותר ממה שהיה לפני שנתיים למרות שנראה שהמחשבות על מוות לא עוזבות אותי כל כך מהר.. מין ערבוב של חיים ומוות.. כמו החיים. מסע מעניין. מרתק לפעמים מאיים לשתק. לא מצאתי את עצמי. התגלגלתי במיטה מצד לצד, מחפשת מזור לכאב שאי אפשר לו.. ונורת הלילה דולקת כשאני חושבת לעצמי, מה הטעם? מה הטעם שיש באור.. ? הרי זה מפריע לי. התאים לי אתמול חושך. התאים לי אתמול בור. והמוזיקה מתנגנת ונוגעת אבל אני, נשארת אדישה. מעין מצב חנק מתיש, כמו שכך ייחלתי. אך החנק לא מסתיים במוות. הרי אני פה עכשיו. הוא מסתיים רק בשינה.. כמו סיום הפגישה הטיפולית אתמול. ויש אמת בדבריה. אני זאת שדואגת למצב הזה. (((((((((((???!!!)))))))))) אני זאת שרוצה להרגיש ככה. עם פצעים פתוחים. נושאים לא סגורים. מביאה את כל האותיות אליה כתחילת משפטים. ללא סיום, איגוד. ללא מסגרת, וכואב שכך. ממתינה שיעבור. מסוגלת להמתין עכשיו רק בגלל המוזרות שבי. שהקימה אותי היום בבוקר ליום רגוע בלי להבין איך, ומדוע.. בדרך כלל סערות ליליות לא מסתיימות בבוקר שלמחרת. לפחות לא אצלי. אבל היום היה משהו שונה. הרי כבר אמרתי שאני כנראה במקום אחר.. וטוב שכך. רק ממתינה לבין הערביים הזה שיעבור. מסכימה עכשיו לצעוד ליד, אל מול השקיעה שתוביל ליום חדש למרות שלא הסכמתי אתמול בלילה. לא הסכמתי בכלל. רציתי למות. וכמו כל הדברים הקטנים הללו שמובילים אותנו קדימה בלי שנשים לב, אולי נכיר בזאת מאוחר יותר בחיים, הגיע לידי היום בבוקר על ידי קולגה לעבודה - מסמך יקר. כמעט ויקר יותר מהחיים.. ואני לא מכירה מספיק בנמצא בידי.. מסמך שגרם לי לחשוב עליכם. על כל האנשים באשר הם. על הנפש הזאת המוסתרת בתוכנו. זאת שמגיע לה לצאת, בלי להבין עדין מדוע מהרגע שרואים עולם – נגזר על הנפש לגור בכלא. כלא אותו בונים אנחנו בעצמנו, לעצמנו. ואחרים עוזרים לנו לבנותו מעלינו. כלא. כלא מקושט אפילו, אולי בשרשראות כבדות שמקומן לא עלינו. עשוי טוב, 'מגן'.. ((((((((((???))))))))) כמה אבסורדי. וכשקראתי את שנכתב, חשתי רצון לצאת, לראות עולם. ולא להיות לבד. להניח את הראש כאן, על הכר הרך המכיל והמשותף לכולנו, ולשתף... כותבת אני חלק משנכתב על ידי חנוך דאום (10.06.05) מילים שתמכו בי היום, לצאת מהחנק ולנסות, רק קצת, להתחיל לנסות לנשום... אהובים (מוסיפה לכם בהקדשה) הקדישו לעצמכם חצי שעה ביום. קבעו את זה כפגישה ביומן. פגישה עם עצמכם. עצמכם זקוק לזה. עצמכם נואש לזה. מגיע לו. צאו מהבית, צאו מהמשרד ושבו חצי שעה בחוץ, בלי גג או קירות. שבו בחוץ, על ספסל ציבורי, על אבן נוחה, על גג משרד גבוהה, על דשא ירוק עם מעט צל. שבו והשקיפו על העולם וראו את דמותכם משתקפת בו. אל תחשבו על המשך היום. אל תחשבו על ראשיתו. חשבו רחוק. הפליגו עם מחשבותיכם אל מקום בלתי נראה, בלתי מושג, נסו לחלום, לייחל, לקוות. את רוב חייכם אתם מקדישים לאחרים. ח-צ-י שעה ביום הקדישו לעצמכם. ר-ק לעצמכם. כתבו מכתב בו אתם מסבירים לאדם קרוב מדוע אתם אוהבים אותו. אל תתקמצנו במילים. נמקו. רדו לפרטים. כתבו לו על כל מה שטוב בו. על כל מה שיפה בו. ספרו לו כמה הוא חשוב לכם. כמה הוא יודע להקשיב. כמה הגון, מעניין מתחשב ומשעשע הוא. ספרו לו כי הוא חשוב לכם. ולבסוף, גם אם הוא שכן, בן משפחה או עמית שאתם פוגשים כל בוקר בעבודה, - שלחו לו את המכתב בדואר. כתבו מכתב כזה גם לעצמכם! נסו ליצור, נסו לצייר, לפסל, לכתוב שיר, נסו לרקוד. נסו לנגן בחלילית או בפסנתר. הרכיבו פאזלים. התמודדו עם משחקי חשיבה חמודים. נסו לבנות קערה מחימר. לא נולדתם כדי לנייד עכברי מחשבים. יש לכם שימושים נוספים. גלו אותם. לכו. לכו שלא על מנת להגיע. לכו שלא על מנת לקבל פרס. לכו שלא על מנת להרזות. לכו כדי להרגיש את הרגליים. לכו כדי ללכת. לכו להנאתכם. לכו. פשוט לכו. בכו. כאשר עצוב, בכו כאשר לחוץ, בכו כאשר קשה, בכו כאשר אתם רוצים לבכות, בכו. אל תחסמו את זה, אל תתבישו בזה, אל תנסו לגבור על זה. אם יש דמעות שרוצות לזלוג, צריך לתת להן לעשות זאת. זה מזכך. דברו על מה שכואב לכם. אל תטייחו. אל תנסו להתמודד לבד. אל תחשבו שאיש לא יאזין לכם. אל תחששו להראות חלשים. אל תחששו להטריח. גשו לחבר קרוב, לבן משפחה אהוב וספרו לו מה כואב. שתפו אותו במה שקשה. חלקו איתו את מה שטורד, שרודף, שמאיים, שמטלטל, שמפריע לישון. אל תתמודדו עם הכל לבד. איש לא יתן לכם תעודת הצטיינות על כך שלא בקשתם עזרה, שלא התיעצתם. מ-ו-ת-ר ל ה י ו ת חלשים.. קנו ערסל. הרשו לעצמכם להתערסל בו. (אוווי ליאאאתתתת....) הרשו לעצמכם להתכרבל בו. הרשו לעצמכם לשקוע בו באמת ולחזור למצב העוברי שבו החלו חייכם. יש הרבה מטלות ומשימות כבדות בחיים הללו, אבל ישנם רגעים שבהם כל מה שצריך כדי להסתדר, זה לשכב בערסל ולהתנדנד... מלי.. התחלתי לכתוב את הנ"ל היום בבוקר.. ועכשיו יורד הלילה שוב.. ושוב המחשבות הקשות.. בכיתי וטוב שכך.. כבר הרבה זמן שלא בכיתי.. אני חושבת לאני מעריכה את היופי שברצון לחיות – רק ביום כשזה בסדר..לא בלילה.. לפחות לא בתקופה המטורללת הזאת.. ושוב לילה... מה יקרה הפעם...??? תושיטי לי יד.. בבקשה ממך... ~נילי~

שלום נילי אני קוראת את המכתב שלך בתערובת של עצב ואופטימית, כנראה כמו שאת מרגישה (ואולי...אני מעיזה לקוות... הרגשת???). אני שומעת את הזעקה, הקריאה לעזרה, תחושת החנק והכלא, ובה בעת מזהה את הרצון לחיות, לנשום, להאחז בדברים הקטנים, באור, בשמש, ביד המושטת לעזרה. המכתב שצירפת מקסים, ותהיתי למה הוא עזר לך. האם תוכלי לחשוב? אולי הוא ממקד אותנו בדברים הפשוטים, הקטנים, היומיומיום של החיים, משאיר את הדאגות והמשאות הכבדים (הדפוסים "המעצבנים" האלה, שכתבת עליהם בהתחלה) לימים אחרים, מפנה קצת מקום לדאוג ולשמור על עצמנו, לאהוב את עצמנו כמו שהיינו רוצים שיאהבו אותנו, כמו שאולי אנחנו מסוגלים לאהוב אחרים. אני מושיטה לך בשמחה את היד שביקשת, אבל מרגישה צורך להראות לך שאת כבר פחות טובעת, למרות הגלים הסוערים שעדיין מציפים ומאיימים. ונדמה לי ממה שכתבת שאת לומדת יותר ויותר להציל את עצמך, להושיט לעצמך יד כשאת במערבולת. החזיקי מעמד, מלי.

שמטפל (פסיכאטר).. זורק מטופל מטיפול בשל "אי יכולותו" לטפל בו ..(בגלל עוצמות רגש?!) ויחד עם זאת מסכים להיות איתו בקשר מחוץ לטיפול? ז"א - הקשר הוא רק סמסי .. המטפל לא מוכן להפגש פנים מול פנים, אבל ..שולח סמסים של חיבוקים עוטפים ,מראה נוכחות תמידית כשצריך אותו גם בשעות לא שגרתיות ? , מה זה אומר? הרי למטפל "אסור" להיות בקשר עם המטופל , הוא לא אמור להיות נוקשה ולהפסיק קשר מיד גם אם המטופל רוצה אותו ?.. אציין רק, שהטיפול שהיה אצלו לווה בחיבוקים תומכים , יד מלטפת , וסמסים שוטפים זא בקשר הטיפולי, יגידו אחרים שזו פריצת גבולות אבל , היום , המטפל לא בקשרי טיפול עם המטופל , מה יש לך לומר על זה ? איך את רואה את העניין ? מדובר ביחסים של מטופלת ומטופל.. כשלא נרמזת הודעה מינית בין השניים באופן מודע.. אבל לסמסים יש תמיכה שעוברת את הגבול הדק בין .. אשמח לשמוע את דעתך. תודה

שלום. שאלת הגבולות בין מטפלים ומטופלים היא שאלה חשובה, גם אם סבוכה ולא חד משמעית. כמטפלים, חשוב לשמור על גבולות הטיפול והקשר, בדיוק מהסיבות שאת מונה. כאשר הגבולות נשמרים, ישנה תחושה של יציבות, ודאות, בטחון, מוכרות. כל אלה מאפשרים לפנות מרחב לעיסוק טיפולי. אני שומעת ממך שבגבולות הטיפוליים שלך אין שקט, ועבורך מדובר במצב מבלבל ולא נוח, שמותיר אותך עם שאלות וחוסר ודאות, ואולי גם עם כעס ועלבון, או כמייה ורצון ליותר. לא ברור לי אם הופסק הטיפול או לא, אך כן ברור שאת נמצאת בחוויה מבלבלת ושאיבדת, בחוויתך, את הטיפול שלך כמקום של שקט, בטחון, וודאות. אני מקווה מאוד שתוכלי למצוא מקום טיפולי כזה עבורך (עם המטפל הנוכחי או עם אחר), ושתוכלי לבדוק מה השתבש עבורך בקשר הנוכחי. בהצלחה מלי.

עברתי את גיל ה41 ואני מתלבטת קשות לגבי הבאת ילד בצורה עצמאית - (דרך בנק הזרע) כי בן זוג אקטואלי באופק - אין. מרגישה קושי ויאוש נוראי במיוחד שמעולם לא דמיינתי שאגיע למצב כזה. מצד אחד דואגת להתפתחות הילד חסר האב שתמיד יחיה בתלישות ובחיפוש אחר דמות אב. ומצד שני חוששת מחוסר אמינות בנק הזרע - שמאותו זרע יכולות להיתרם אינסוף נשים. גם מבחינה דתית לא ברור אם מקובל ואיזה מעמד יהיה לילד בקיצור אינסוף ללבטים ולשאלות.ואם בכלל לא פספסתי את ההזדמנות לחיים הבעיה שבמצב נפשי קשה. לא רואה את עצמי ממשיכה לבד בחיים בלי לממש עצמי ואת התכלית בחיים מה שמונע ממני לעשות משהו , לחיים או למוות- הוא האיסור הדתי מרגישה כבולה מכל הבחינות. נוסף לכך הולכת לפסיכולוגית כבר שנה וחצי ולאחרונה נודע לי שהיא בהריון... ואני - מצבי מחמיר ומפריע לתפקוד שלי בעבודה ובכלל. אנא תשובתכם המהירה, מרגישה שהזמן שלי אוזל!

שלום נילי החלטה להביא ילדים לעולם היא החלטה קשה, אולי מהקשות שיש. ההתלבטות עליה ארוכה ומטלטלת, ואולי טוב שכך - הרי מדובר בהחלטה בעלת חשיבות עצומה לך ולילדך העתידי, המחויבות והאחריות אינן חולפות, ואין ממנה "דרך חזרה". ההתלבטות לגבי הולדה היא אישית ואינדיבידואלית, ואין פתרון או עצה אחת שמתאימה לכולם. אני חושבת שטיפול היא דרך מצויינת לברר שאלה זו, ולבדוק את המשמעות שלה (הרגשית, הערכית, הדתית, הכלכלית וכו') עבורך, ולעזור לך להגיע להחלטה לכאן או לכאן. ועם זאת, ישנן מספר סוגיות שהעלת שאולי ניתן לענות עליהם: אם המעמד הדתי עקרוני עבורך תוכלי בקלות לברר זאת מול רב או מול דמות דתית שמקובלת עלייך. לשאלת האב - מחקרים מראים היום כי ילדים לאמהות חד הוריות, או למשפחות חד מיניות (הומואים ולסביות) מתפתחים באופן תקין ונורמלי, אם הם זוכים לסביבה אוהבת, מכילה ושומרת. העדר אב לא הופך את הילד לבעייתי, נזקק או חסוך (ומאידך - בוודאי את מכירה לא מעט ילדים עם אבא שחשים כך). חפשי מחקרים ועבודות בנושא, וקראי מה כתוב על גידול של ילדים במשפחות חד הוריות. בנוסף, ישנם לא מעט גברים שרוצים להפוך לאבות, ומחפשים פרטנרית לכך ("הורות אחרת" למשל היא ארגון ש"משדך" בין זוגות הרוצים להוליד ילד). את יכולה לבחור להוליד ילד מגבר מוכר, שרוצה להיות דמות אב ולתפקד כאבא. זו אופציה שאולי תוכלי גם לשקול. ושוב, הדגשים הללו יעזרו לך להיות מודעת יותר להחלטה שתעשי, אך לא מקצרים או מפחיתים את התהליך הנפשי שתצטרכי לעבור בדרך להכרעה. בהצלחה מלי.

שלום, אני בת 24 ומרגישה צורך מאוד גדול לדבר עם פסיכולוג. אבל זה מאוד יקר ואין לי אפשרות לממן את הטיפול. איך אפשר להוזיל יש אופציות אחרות? אני מאזור המרכז ויש לי כללית מושלם (טם זה משנה...) תודה מראש, שירה.

שלום שירה. אני שמחה שאת נאבקת על טיפול, למרות הקושי הכלכלי. ישנן מס' אופציות שמוכרות לי: 1. קופות החולים השונות מספקות שרותים פסיכולוגיים, לכל קופה סידור מעט שונה אל מול המבוטחים שלה. בקופ"ח כללית ניתנים טיפולים בחינם, ואני מציעה לך לברר זאת. קחי בחשבון שמדובר, בד"כ, בתקופת המתנה ממושכת מאוד. 2. ישנן מרפאות של משרד הבריאות שמטפלות באוכלוסיה הרחבה, ולפעמים גם מרפאות של העיר/עירייה. בררי בבתיה"ח ובשירותים הפסיכולוגיים באיזורך. גם כאן, מדובר בטיפול חינם או מוזל. 3. ישנם מקומות שמציעים טיפול מוזל מאוד כחלק ממתן שירותים לקהילה (למשל מרכזים לנשים) או באוניברסיטאות (למשל אונ' בר-אילן). אגב, אם את סטודנטית בוודאי תוכלי להיות מטופלת באוניברסיטה. 4. ולבסוף, מטפלים בראשית דרכם מציעים הרבה פעמים טיפול במחיר סמלי. היות והכשרת פסיכולוג מחייבת עבודה טיפולית ממושכת כמטפל בתקופת ההכשרה, הרי שמדובר במטפלים עם נסיון לא מועט, ובד"כ עם הרבה מוטיבציה והשקעה. אני מפנה את השאלה שלך למשתתפי הפורום. אם מישהו מכיר או מתנסה בטיפול מוזל אחר, אולי נוכל להעלות כאן עוד אופציות (או לאשר את אלה שהרחבתי לגביהם), שודאי רלבנטיות להרבה אנשים... בהצלחה מלי.

הי שירה אני נכנסתי לטיפול לפני ארבע שנים דרך כללית מושלם. את יכולה להתקשר אליהם *2700 ולברר, עד כמה שאני יודעת התנאים לא השתנו. הם נותנים טיפול מוזל - 160 ש"ח לפגישה, למשך 30 מפגשים אצל פסיכולוגים עצמאיים שעובדים בשיתוף עם הכללית. יש להם רשימה שאת יכולה לבקש ולבחור, לפי תחום ההתמחות, אזור וכדומה..הייתי ממליצה לך על הפסיכולוג שלי כי אני חושבת שהוא מעולה, אבל הוא כבר לא עובד בשיתוף איתם. בהצלחה בכל אופן (: הא, נקודה למחשבה. אצלי זו לא הייתה בעיה אבל קראתי פה בפורום שהיו מטופלים שהתחילו טיפול בצורה כזו, אבל כהסתיימו 30 הפגישות המטפלים רצו להעלות בחזרה את המחיר, וזה לא תמיד מסתנכרן עם יכולת המטופל ולהפסיק טיפול רק בגלל אילוצים כספיים זה ממש חבל. אז רצוי לברר מראש מה עמדת המטפל לגבי זה, או היכולות שלך. שבת שלום אופיר

מלי, כתבת שבקופת חולים כללית ניתנים טיפולים בחינם. אני חליתי במחלה ניוונית לפני כשנה, ושאלתי את הרופא המשפחה שלי (קופ"ח כללית), אם יש אפשרות לטיפולים בחינם, הוא אמר שלא, רק דרך מוזלים דרך המשלים. ניצלתי כבר את הטיפולים המגיעים לי דרך המחלקה בבית החולים, ומאוד הייתי רוצה להמשיך. אשמח לשמוע תגובות גם מאנשים שיודעים, על אפשרויות לטיפול דרך הקופ"ח כללית בחינם. ובמאמר מוסגר מלי את עונה מקסים!! אני מאוד אוהבת לקרוא את התגובות שלך לאנשים, מרגישה שזה עוזר גם לי לפעמים.

שלום רב מזה הרבה שנים אני הולכת לטיפול אצל מישהי.יש לי חברה טובה שנכנסה לדיכאון וכשראיתי את מצבה הפניתי אותה לאותה אישה...רציתי לעזור..מה שקרה עכשיו זה שהרבה פעמים החברה מדברת עם המטפלת עליי כי היא מקנאה בי וכו(דבר שנודע לי איכשהו)לא מהמטפלת כמובן..אלא מהחברה בעקיפין..דבר זה גרם לי לנתק קשר עם שתיהן..ואני מאוד כועסת ופגועה.מרגישה שהמטפלת לא שמרה לי אמונים והייתה צריכה לפרוס בפניי את ההשלכות של להביא חברה קרובה לטיפול אצל אותו מטפל..שאלתי האם המטפלת נהגה באופן אתי שהסכימה לקבל את חברתי לטיפול????

שלום עירית את תוהה האם טיפול בשתי חברות טובות הנו אתי, ומציגה את ההשלכות של פעולה כזאת עבורך. אכן, מדובר במצב בעייתי, שאולי עדיף והיה נחסך מכולם (אני מתארת לעצמי שגם המטפלת וגם החברה השנייה מרגישות בלבול וקושי סביב כך). מקובל להמנע מטיפול באנשים שיש בינהם קרבה משמעותית - בני משפחה, חברים קרובים וכו'. עם זאת, ולמרות שבדיעבד בחוויה שלך נעשתה טעות, נותרתי עם שתי שאלות: ראשית, מדוע מלכתחילה הפנית את חברתך הטובה לטיפול אצל המטפלת שלך. נשמע שאולי גם את היית מבולבלת בנוגע לשאלת הגבולות בחדר, ולא שמרת על המקום הזה בשבילך. אני תוהה האם לא היית מודעת לקושי שיווצר, ואם לא - מדוע? כתבת שהיה מדובר בטיפול ממושך, כך שאני מניחה שהבנת את המשמעויות של הבקשה שלך. אני חושבת שאולי את מספרת על מקום שהוא מוכר לך - שבו את עוזרת למישהו אחר על חשבונך, ואח"כ משלמת על כך מחיר, ונשארת כועסת ופגועה, בהרגשה שהאחר (הגדול, המטפל) לא שמר עלייך. שנית, אני תוהה על ניתוק הקשר. אני מבינה שאת פגועה וכועסת, אך דווקא משום כך נראה לי חשוב שתוכלי לפתוח זאת עם המטפלת שלך, ואולי גם מול החברה. כך תוכלו ביחד להבין ולחשוב על מה היה, ואולי להפוך את הכעס והעלבון לרגשות שיש להם ערך ומשמעות בטיפול. בהצלחה מלי.

בוקר טוב. אני בטיפול שנתיים ו 3 חודשים. קשה לי עם כל מה שקורה שם, קשה לי לדבר על עצמי. להוציא דברים ששמרתי שנים אחרי שנים. לא קשה לי איתה, אני אוהבת להיות אצלה, אבל דווקא מראה לה משהו אחר. אני מרגישה שאני צריכה את השעה הזו ומחכה לה בסבלנות כל שבוע, ומכינה המון דברים לשתף אותה, אבל ברגע שאני מגיעה לשם, אני מתמלאת חרדה וכעס וסוגרת/אוטמת על הכל. לא נותנת לה להתקרב, ולא משנה עד כמה שהיא תנסה. וזה כבר נהפך למין מלחמה כזו, אדבר או לא... ואני מרגישה שהיא התחילה גם להתייאש. לפני שבועיים היה לי מאוד רע, ואיכשהו היא התקרבה והתקרבה עד שלא נשאר לי לאן לברוח וחיבקה אותי, ואז בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים וגם היא בכתה. זה היה מרגש מאוד. אבל פגישה אחרי חזרתי להרחיק אותה, לבעוט, לסרב, ולברוח... יש לך הסבר למה שקורה איתי.?

שלום מעין. את מספרת על הקונפליקט הגדול שאת חשה לגבי הטיפול: רצון להפתח, להתקרב, לגעת, מחד, ופחד גדול מהקירבה והחשיפה, מאידך. יש לי הרגשה שבכך את מבטאת קונפליקט עמוק, בסיסי, ביחס לדברים קשים או מכאיבים שחווית - מצד אחד רצון גדול לשתף, "להפטר" מהם, לא להיות איתם לבד, ומצד שני פחד גדול מלהתקרב, לפתוח, לדבר. נראה שבעזרתה של המטפלת שלך את מצליחה "לדבר" את הקונפליקט הזה, להיות בו ולא למהר "לפתור" ולהחליט. אני מקווה שאת יכולה לשתף את המטפלת שלך בחוויה הזו, ולנסות ביחד להבין אותה יותר, לראות מה משתקף בה שמוכר לך ממקומות וקשרים אחרים, ולתת מילים לקושי שאת חווה בקרבה ובחשיפה, מולה ובכלל. אני שמחה שאת מרגישה שהטיפול יכול להוות מקום שבו את מתפתחת ומתקדמת בקצב שאת קובעת - את לא ממהרת לספר, ולהבדיל - לא עוזבת ומוותרת, וכנראה יש לך די מרחב לבטא את הפחדים, הכאבים והכעסים העמוקים ביותר. ובעיני - זה טיפול במלוא מובן המילה. גם אם כרגע את מרגישה שאת "לא מספרת" בטיפול, נדמה לי שבדרך שלך את מספרת הרבה... בהצלחה מלי.

אבל מלי, האם יש לך הסבר למה אני :"אני מרגישה שאני צריכה את השעה הזו ומחכה לה בסבלנות כל שבוע, ומכינה המון דברים לשתף אותה, אבל ברגע שאני מגיעה לשם, אני מתמלאת חרדה וכעס וסוגרת/אוטמת על הכל." למה אני מראה לה צד אחר ממה שאני מרגישה? או שזה באמת מה שאני מרגישה? כלומר, האם מה אני מבטאת, זה באמת מה שאני מרגישה? אני לא מצליחה להחליט?

מקווה שאפשר להצטרף לעץ, מאחר ואצלי המצב מאד דומה... איך בעזרת הטיפול אפשר לטפל בבעיה זו?

אתמול היתה הפעם הראשונה, שהתעלמתי מ-SMS שלה... אני חושבת שבעצם זו הפעם הראשונה, שעייפתי מהמלחמה על הטיפול הזה (אולי נדבקתי בזו שלה...) - מהבטחות שלא מקויימות: מילים שנזרקות לחלל האוויר (הממשי, הוירטואלי והסלולרי) ומסתבר, שהן לא יותר מרצף של הברות חסרות משמעות וכוונה. ואני מצד אחד כבר לא רוצה להיכוות עוד, ומצד שני עוד רוצה להאמין בה. קונפליקט מורכב למדי, שבא על פתרונו אתמול. אם היה מדובר על קשר קצר - יחסית - היה לי קל יותר, אני מניחה. לא ברור לי איך זה, שדווקא אחרי כל-כך הרבה שנים (ואולי זה בגלל זה?), נוצר המצב שבו בחודשים האחרונים הכל מקרטע כל-כך... היא נשברת. אני אוספת, איכשהו, את שתינו. וחוזר חלילה. אבל תמיד - תמיד!, לא משנה מה הגודל של החתול השחור - הגבתי ל-SMS-ים שלה (או למיילים). לא יכולתי הפעם, אפילו לא בשביל להתרגז... נראה לי בזבוז של זמן ואנרגיה להתרגז עליה הפעם: אז מה אם היא הבטיחה משהו והתברר שאין דברים בגו? אין חדש תחת השמש. אני לא רוצה להבין איתה למה זה ככה... זה בלתי אפשרי. ניסינו את במהלך הזה יותר מדי פעמים... זה נגמר בזה, שהיא מאשימה אותי, שאני מאשימה אותה, שהיא לא המטפלת המושלמת (כאילו שלרגע חשבתי שנולד "היצור הקסום" הזה, שעונה לתואר המטפל המושלם). בעיניי, לקיים הבטחות זה משהו בסיסי בין בני אדם - לאו דווקא בקשר טיפולי, והיא יודעת את זה. לא קרה מעולם (בטיפול) מצב הפוך, שהתחייבתי למשהו ולא עמדתי בהתחייבות... אם היו לי ספקות - לא הבטחתי. נראה לי שהגיע הזמן, אחרי הרבה מאוד שנים, להקל עליה את המלאכה ולשחרר אותה ממני... היא בעצמה איימה להעיף אותי מהטיפול כמה וכמה פעמים בתקופה האחרונה (וחזרה בה). כנראה שהיא יודעת מה נכון, אבל קשה לה לבצע את גזר הדין. עייפתי ממה שקורה בטיפול, שאין בו שום ערך טיפולי... קשה לה להכיל. קשה לה למלא התחייבויות. קשה לה לקיים את ה-setting. קשה לה לשמור על הגבולות (ולכן היא "מתאבדת" איתי במקום להיות עוגן הרבה פעמים). קשה לה עם השתיקות. קשה לה עם הביקורת (שלפעמים לא קיימת, אלא רק לדעתה). קשה לה, בקיצור. שתינו סובלות מזה... (היא אמרה לי את זה במפורש, שהיא מגיעה למקום שפשוט רע לה) חבל, לא? אם אפשר להפסיק את הטירוף ה"טיפולי" הזה, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא...

שלום. המכתב שלך מספר על התהליך הטיפולי, שלך, אבל אולי של כולם... כמה הוא קשה, מבלבל, עמוס. לעיתים מרגיע ומכיל, אך לעיתים מכעיס ומאכזב. אולי זו המשמעות של להיות בקשר (ולא רק בקשר טיפולי) - להיות עם החלקים הטובים והרעים שבו בלי לוותר. אני שומעת ממך כמה קשה לך, כמה מפתה להרפות, להניח, להתייאש, אבל אני נאחזת ב"רמזים קטנים" שמספרים על חוויה מורכבת יותר: על כך שמדובר בטיפול ממושך, על כך שיכולת הרבה פעמים להמשיך למרות הכל (כנראה ידעתן למה), על כך שלשתיכן היה קשה אך לא התייאשתן, נאבקתם על הקשר, ממש כמו שהמטפלת ממשיכה לנסות כעת. אני לא יודעת ממה התאכזבת, מהם אותם שקרים שלהרגשתך אין להם תיקון, אבל אני כן מקווה שתצליחו לדבר על זה,ושתצליחי להחזיק, בחדר הטיפולים ובתוכך, לצד הרגעים הקשים והמאכזבים, גם את החלקים המחזקים, החיוביים, המשמעותיים שיכולת לחוות בטיפול, עם המטפלת שאת כ"כ כועסת עליה עכשיו. להתראות מלי.

מלי... כמה טוב "לשמוע" מילים מבחוץ, כאלה שאין להן את כל הכובד שמתלווה לחילופי הדברים וחילופי האין-דברים שבתוך הטיפול ומחוצה לו... יש הרבה מחוצה לו בטיפול הזה, וזה לא יכול היה להיות ככה ללא הסכמה מצידה. בעצם - הרבה מזה היה יוזמה שלה, לא רק הסכמה. טיפול ממושך... כן... נדמה לי שלא ציינתי כמה ממושך. זו כבר השנה העשירית שהוא מתקיים (ברוטו. היו גם הפסקות במהלכו). בתחילת הדרך הוא היה שגרתי בעליל - פגישה אחת בשבוע, יום ושעה קבועים. והיום? 4 פגישות בשבוע. תכתובת חופשית ב-SMS ובאי-מייל. גם כשהיא יוצאת לחופשה בחו"ל, אני מקבלת את הסיסמה של הסלולרי שלה, כדי שאוכל לעקוף את החסימה אם מאיזושהי סיבה ארצה להתקשר אליה... לאחת מאיתנו יש HOT לשניה YES... היא מבקשת שאקליט עבורה דברים, והיא מקליטה עבורי דברים... כנראה שהיא יותר מוסרית ממני, כי אני גם מורידה דברים מהאינטרנט ושולחת לה במייל או צורבת (תלוי בנפח בקובץ)... החלפת ספרים לקריאה זה כמעט מעשה שבשגרה. לא אחת, לפני שהיא מחליטה לשאול סרט מהספריה, אני מקבלת ממנה SMS בנוסח "על איזה סרט/ים את ממליצה?" ולכן התייחסתי גם לסוגיית הגבולות... היא אמרה מספר רב של פעמים, שאני כמו הבת המאומצת שלה (היא אמא לשתי בנות). ובגרסה אחרת - שאם הייתי הבת שלה, הרבה דברים היו נראים אחרת. היא אמרה, שאחרי שהיא למדה להכיר אותי, למשל, היא החליטה להעביר את הבת הקטנה שלה לבית ספר פתוח... אמרתי לה, אז, שאני שמחה שמשהו טוב יצא לה ולבת שלה מהקשר שלנו... פתאום נראה לי נכון, אחרי כל מה שכתבתי עד היום, לספר את הקשר עצמו. כי הוא לא ממש רגיל, אני חושבת... אני מכירה די הרבה אנשים שנמצאים בטיפול, כולם מגיבים קצת מוזר למשמע התיאור הנ"ל... חלק חושבים שזה לא בסדר. אחרים אומרים, שהלוואי וגם אצלם זה היה ככה, אפילו רק קרוב לזה. ואולי היה לי חשוב לספר את הקשר, דווקא בשל העוצמות שמתעוררות דווקא בתקופה האחרונה. לאחרונה היא באמת נטלה על עצמה יותר התחייבויות שהיא הפרה. דיברנו על זה כל-כך הרבה, והיא יודעת שמבחינתי זה לא משהו שאפשר לעבור עליו בקלות לסדר היום. היא משתדלת... לא מספיק לדעתי.אבל אני מכירה בכך שאני מתקשה להתגמש במקומות האלה. ושוב תודה על המילים שבאות מאי-שם עד לכאן.

קראתי אותך, ודבריך נגעו לליבי. תוך כדי קריאה תהיתי מהם אותם "שקרים קטנים שקטים"? האם אלו אמירות כגון "אני כאן בשבילך", "אני מחכה לך" וכיוצ''ב? כי אם אלו השקרים, הרי אלו משפטים השגורים מאד בפי מטפלים, כאשר משמעותם המטפאורית אינה תמיד חופפת למשמעות המיללולית הפשוטה שמטופלים רבים נוטים לייחס להם. לכן, לדעתי, אם רואים את האמירות הללו באור המתאים, פחות נוטים להתאכזב כאשר המציאות הריאלית שונה ממה שציפינו. אבל ייתכן שאני טועה, ואת מדברת על שקרים "אמיתיים", ואני בהחלט מבינה את התסכול. האם תוכלי לספק את סקרנותי ולתת דוגמא להבטחות בטיפול שאינן מקויימות?

לא... הטיפול הזה נמשך כבר מספיק בכדי שמשפטים כגון "אני כאן בשבילך" כבר לא יאמרו. זה כבר מובן מאליו אחרי כל-כך הרבה זמן. אולי לא תמיד, בעיקר לא בתקופה האחרונה, שבה היא זו שמגיעה למקום של להראות לי את הדלת ולטרוק אותה מאחוריי... (מזל שאין מדרגות, אחרת היא היתה בועטת אותי מהן כמה וכמה פעמים... לפחות מבחינה מילולית). אני מכירה כבר את כ-ל המשפטים השגורים בפי מטפלים - היא לא המטפלת הראשונה שלי... יש לי ותק טיפולי רב... אני יודעת לברור את העיקר מהטפל (= מה "כתוב בספר" ומה מקורי שלה). ואולי זה עניין של טרמינולוגיה - הבחנה בין אי-קיום הבטחות לבין שקרים...? מבחינתי זה היינו-הך במקרים מסויימים. כשהיא מתחייבת לי, למשל, שבתקופה מסויימת היא לא צפויה לבטל אף פגישה (הישג מרשים מצידה), ואז כן מבטלת בשל מפגש חברתי (במפורש חברתי! לא מחלה, לא משהו שקשור לעבודה וכו') - זו מבחינתי הפרת הבטחה, ששוות ערך לשקר. יש הרבה דברים, שקשה לי להעביר פה, שהם באמת עדינים יותר. אבל המשמעות היא ירידה לפרטי פרטים של התוכן הטיפולי... החשיפה הזו עדיין קשה...

שהיא הפכה להיות המטופלת ?.. "קשה לה" .. "היא לא יכולה" ..וכו'.. אופס .. עצרי לרגע .. את באת אלייה לטיפול ולא להיפך !!!! הקשר הזה לא טוב לך .. מניסיון אישי כואב .. תשחררי אותה לאט לאט .. אני יודעת עד כמה זה קשה .. אבל המקום הזה .. שהיא נמצאת בו בשבילך .. זה כבר לא נטו טיפול .. משהו שם התפספס .. אולי זה חבל .. אבל כרגע .. את חייבת למצוא לעצמך מקום בטוח ורגוע יותר .. הסערות האלה איתה , לא יובילו אותך לשום מקום .. רק לקשיים עצומים יותר לצאת מהסערה הזו , אני לא ממקום שיפוטי אלייך , חלילה .. קשה היה לי לקרוא אותך עד כמה את מגוננת עלייה במקום שזה יהיה להיפך, קשה לי לקרוא אותך , כי הייתי במצב כזה עד לפני כמה חודשים .. ולא הבנתי .. עד כמה גרוע זה יכול להיות . מצטערת, מקווה שתצליחי לעשות את הבחירות הנכונות .. בזמן הקרוב , יחד עם המטפלת .. אבל בהבנה של הדברים עד כמה "קשה " לה איתך, לדעתי .. לא משנה עד כמה חלקים טובים יש בה .. עדיין .. זה נראה לי כמו עול עלייך.. תצליחי לראות את הדברים שכתבתי לך .? בהצלחה.

שלום לך בעצם דרכך אני מנסה להגיב על כל העץ הזה, שמעלה תגובות סוערות למדי: כעס, סקרנות, המלצה להשאר... לעזוב... אפשר להניח שהרגשות הללו הם חלק מהחוויה בטיפול הזה, ושדרך התגובות אפשר, אולי, להבין יותר מה הרגשות והקונפליקטים שמתעוררים מול הטיפול שתואר. מלי.

יש לי את התחושה הזו גם. שפתאום אני עוצרת רגע וחושבת "רגע, במי בעצם מדובר כאן, בי או בה? זה הטיפול שלי... אז איך זה שאני 'מצילה' אותנו במקומה? היא יודעת באיזה מקום אני נמצאת עכשיו, ובכל זאת היא מתייאשת ממני... דווקא עכשיו, במיוחד עכשיו." כאמור, המחשבה על לשחרר אותה ממני, להרפות וללכת בהחלט התחזקה במהלך השבוע. הבנתי שכנראה שתינו יוצאות בשן ועין מהקשר הזה... מילא, אם הוא לא היה מואיל - חצי צרה. אבל אם הוא מזיק, ולא רק לי, אז מה הטעם? נכון, אני מסכימה איתך, כפי שכתבתי בתגובה שלי למלי, זה כבר מזמן לא נטו טיפול. זה הרבה יותר מזה. וזה בסדר, אני גם לא קוראת אותך ומרגישה אותך ממקום שיפוטי. ואם מתקבלת התחושה שאני מגוננת עליה... אני מניחה שזה עשוי לבוא מהמקום הזה, שאני יודעת שגם אני מצידי לא בדיוק עושה לה חיים קלים. לא תמיד... אני יודעת שזה לא התפקיד שלי... עובדה שגם אני מתייאשת מעצמי לעתים קרובות... רק שאיכשהו תמיד נראה לי הגיוני, שהיא לא אמורה להתייאש ממני (ואולי זו ציפייה מוגזמת או לא ריאלית). היו לי, מאז ההודעה הראשונה, עוד שתי פגישות... הרבה יותר רגועות... אבל ככה זה בחודשיים-שלושה האחרונים... כמה פגישות של התנגשויות והתנגחויות ואז כמה פגישות רגועות (כנראה שתינו צריכות ללקק את הפצעים ולאסוף כוחות) וחוזר חלילה. אין לי מושג לאן כל זה יוביל... אני יודעת שאני נמצאת בתקופה קשה מצידי. אני יודעת גם, שהיא עברה תקופה לא קלה (מבחינה בריאותית), אבל אצלה המצב הסתדר... אולי זה ישפר קצת את העניינים... קראתי אותך... יותר מפעם אחת... אני תמיד יכולה לקום וללכת... אני יודעת שהסיבה היחידה שעדיין לא עשיתי את זה היא, שכבר לא אחפש מטפל/ת אחר/ת, כי זה יהיה יותר מדי בשבילי. המשמעות היא, שאני מוותרת על עצמי בעצמי. זה מעין גזר דין מוות. תודה, סופ"ש רגוע ונעים.

כואב מידי כואב כואב כואב יותר מידי בלאגן בראש לא רוצה סדר לא רוצה להבין הרי הכול ברור כל כך מה עוזרת ההבנה לדברים אם היא רק מעצימה את הכאב לא יכולה לחיות בעצמי יותר לא רוצה להשלים עם דברים לא יכולה ולא אשלים לעולם אבל לא יכולה עם הכאב הזה יותר זה בלתי נסבל ומלחמת ההתשה הזו מול הגוף לא נגמרת ונמאס לי כל כך לא יכולה להיות רוב הזמן עם תחושות פיזיות כל כך קשות כשרע לי עם כל כך הרבה דברים די אני מותשת חייבת שהכול יעצר אני קורסת מהעומס הזה לא רוצה טיפול עוד לא רוצה להבין שום דבר עוד לא רוצה מי שיחזיק לא רוצה עוד כלום מלבד שקט אבל אמיתי

שלום נקודה את שואפת לשקט, לדממה מקיפה. ובתגובה לכך כמעט ואני נאלם - כי כל מילה שלי עלולה לפגוע והיא בניגוד למשאלה החזקה ביותר שלך. ולכן אקצר ואומר - בדרך לשקט צריך לעבור דרך רעש גדול והמולה. ואת עכשיו שם. מקווה שתמצאי איים של שקט בדרך - לספק צידה לדרך, של מנוחה ורוגע. להתראות דוד

שלום, המטפלת שלי יצאה לחופש ארוך - חודש וחצי-. קשה לי מאוד בלעדיה, אבל מבחינה אחרת קשה לי אצלה. אני לא נותנת לה להתקרב, מנסה תמיד להרחיק אותה, אבל בתוך תוכי אני רק מתפללת שתתקרב יותר, שתחזיק אותי, שתהיה תמיד לידי. היא לא יודעת שקשה לי בלעדיה, דווקא היא חושבת לפי מה שאני משדרת שכיף לי עם החופש. אבל זה מאוד קשה כי אני לא משתפת אף אחד, ממש אף אחד, אני חיה בבדידות מוחלטת עם הבעיות, לא מוכנה לשתף את הקרובים מסביבי. ואני לא יכולה לשאת חודש וחצי לבד. אני אפילו התעצבנתי עליה בגלל החופש וביטלתי שתי פגישות ואנחנו יצאנו ברוגז שתינו. כי גם היא לא מסכימה לתת לי לצאת לחופש, כי היא טוענת שאני בורחת, אבל לה מותר לצאת לחופש כזה ארוך. בא לי להעניש אותה ולא לחזור לעוד תקופה (אבל זה בעצם גם להעניש את עצמי) - נכון?

שלום שוש נכון. זו באמת דרך לפגוע ולהעניש את עצמך. אבל גרוע מכך, זו דרך להמשיך ולא לדבר, לחסום את המטפלת מעולמך הפנימי ולהטעות אותה ביחס לתחושותיך ולכוח המניע אותך. אני מבין את הקושי והכאב, אולי החרדה, עם יציאתה של המטפלת לחופשה, אבל השאלה היא האם לנסות לטשטש את התחושות האלה דרך מאבקים ומריבות, או לנסות לדבר עליהן בגלוי, בזמן שמוקדש לכך. שמוקדש לך. ומעבר לכך, הרי המחסום הזה, המוצב בפתח עולמך הרגשי, בפתח ה"עצמי הפנימי" והסודי שלך, אינו קיים רק עבור המטפלת, אלא שריר וקיים גם מול אנשים אחרים בעולם. וזה משהו שנותן לעיתים תחושה של בטחון, אולי אפילו של כוח ונצחון, אבל משאיר בסוף בעיקר בתוך חוויית הלבד ואי-המובנות. לא חבל? מגיע לשתיכן להצליח להפגש באמת. מקווה שלאחר החודש וחצי האלה - כך יהיה. בהצלחה דוד

נמאס כבר מזה שהיא חושבת, שהפגישות הן זמן גמיש במיוחד. שה-setting מחייב מאוד, אבל לא באמת. היא מבטלת, מזיזה, משנה... כי היא יודעת שאני פנויה יחסית ויכולה להתגמש. מה אני? חייל על לוח משחק, שאפשר לתמרן ממקום למקום בלי שום התחשבות?

שלום לא, את צודקת בהחלט ואינך כלי משחק. האתגר עבורך הוא לקחת את המחשבות האלה ואת התחושות המלוות אותן ולהביא אותן, כמו בהן, לטיפול. אם את מרגישה שאין התחשבות בך, למה להחזיק את זה בבטן? תעלי את זה בצורה ישירה בטיפול ותראי לאן זה לוקח את שתיכן. בהצלחה דוד

דוד, אני מביאה את התחושות הללו. זה חלק מהנמאס הזה. נמאס לי לדון בזה כבר. זה תמיד חוזר איכשהו לאותם מקומות - לרגישות שלי לשינויים (באמת?! לא ידעתי!), לזה שיש לה חיים משלה (וואלה! גם זה חדש לי!) וכו'. ואני באמת כל-כך משתדלת שלא לפגוע בשעות של הפגישות... זה זמן שחשוב לי, ואני יודעת שהזזת השעות עשויה לפגוע גם בלו"ז שלה... אני מתחשבת בשתינו עד כמה שאפשר, והיא מתחשבת בעצמה וזהו. אני לא יכולה לדבר על זה עוד. עייפתי כבר מלטחון מים. תודה.