פורום פסיכולוגיה קלינית

ד"ר שלום, לפני כשנתיים טופלתי בכדורים נוגדי דכאון (בהצלחה רבה, שיפר לי מאוד את איכות החיים), פניתי בזמנו לפסיכיאטרית מקסימה באופן פרטי כי העניין היה דחוף ולא יכולתי לחכות לתור קופה. כרגע אני בטיפול פסיכולוגי ומעוניינת לפנות לפסיכיאטר דרך קופת חולים כללית...איך עושים את זה? האם זמן ההמתנה ארוך? האם צריך הפניה מרופא משפחה או פסיכולוג מטפל? תודה!

לולה שלום, לקופת חולים כללית ישנן מרפאות לבריאות הנפש הממוקמות במרבית הערים. זמן ההמתנה למפגש ראשוני, אינטייק המערב גם מפגש עם פסיכיאטר אינו ארוך. לשם קביעת פגישה שכזו, אני ממליץ לפנות לתחנה הקרובה למקום מגורייך ולברר מה צריך. בחלקן הגדול ידרשו הפנייה מרופא משפחה. דרור

אז ככה אני כרגע גרה עם חבר שלי אפשר לומר שהוא כבר לא ממש חבר שלי אבל הוא עוזר לי עד שאמצא דירה בגלל שיש אצלי בבית בעיות עם אבא שלי והכול ממש רע לי ואין לי הרבה כסף ואני פשוט מרגישה שאי לו חשק אליי ואני נאכלת מזה וכבר איפשהו היינו בסיטואצה כזו ולכן אני לא רוצה לדבר איתו על זה ולהיות מציקה אני פשוט מרגישה שאני צריכה אותו וזה מרגיז אתי כי יש לו כסף והוא תמיד דאג לי וכול מה שהייתי צריכה ופתאום המחשבה שלא יהיה לי את הדאגה הזאת פשוט מעציבה אותי ואיך דברים התקלקלו בינינ מה דעתכם מה עליי לעשות כדי אוכל להתקדם ?

עדי שלום, אם הבנתי אותך נכון את חרדה מהאפשרות שתישארי לבד, ללא הגנה, כלכלית אבל אולי לא רק. ייתכן ואת חשה צורך בדמות שתשרה עלייך ביטחון ולכן קשה לך להתרחק מהחבר שלך למרות שהיחסים ביניכם נגמרו. כל כך קשה עד שאת שוקלת לדבר איתו לבקש שיהיה איתך עוד, אולי אפילו שתחזרו. אני לא יודע מדוע דברים התקלקלו ביניכם ומדוע, אבל נשמע לי שאת בקונפלי'קט פנימי בין הרצון להתקדם לבין הרצון להיות במקום מוגן חסר דאגות גם אם את לא מרגישה רצויה בו, ואפילו אם הוא לא מקום שמרגיש לך נכון בו. ברור שזהו חשש לא פשוט אבל נסי לבדוק עם עצמך ממה את חוששת. מדוע את חושבת שלא תסתדרי לבד, גם אם יהיה קשה יותר. מה זה משחזר בחוויה שלך. אני מניח שרק על ידי מענה לשאלות אלו תוכלי לקבל החלטה מה לעשות ולהיות שלמה עמה יותר. דרור

כואב לי נורא. מרוסקת.

סנקה שלום, למרות מיעוט המילים הכאב שלך עובר בצורה חזקה. אני מניח שברגעים אלו קשה להרגיש משהו אחר מלבד כאב, וגם התקווה אולי לא נראית כל כך. אבל אולי את יכולה להיעזר גם בפורום לשם כך, לשתף מעט, או אפילו לומר שכואב לך כפי שעשית היום. דרור

צעירה נמצאה מחוסרת הכרה בתל-אביב; חשד כי נאנסה פורסם: 30.08.08, 14:34 צעירה בשנות העשרים נמצאה הבוקר ברחוב ש"י עגנון בתל אביב כשהיא מחוסרת הכרה. היא פונתה לבית חולים איכילוב במצב קל. המשטרה פתחה בחקירה ובודקת חשד לפיו הצעירה נאנסה. (אבי כהן)

בילבי שלום, אני מבין את ההרגשה שלך שנמאס, נמאס לך לשמוע שמקרים כאלו קורים ומתפרסמים, וזו ידיעה קשה נוספת המצטרפת לשרשרת ידיעות קשות לאחרונה. דרור

מתוך אותן הצרחות שרק הלב שלי שמע מתוך ההצפות הבלתי פוסקות מתוך אותן תופעות לתי נסבלות של הגוף מתוך כאב עצוםםם מתוך רצון אמיתי להתפוצץ בכול מובן המילה ולעשות סוף להכול המילה אומץ הייתה כמו נסיון דבילי להאמין שלהצליח לשתף יכול להקל( זו בדיחה גרועה של פסיכולוגים) וכשמתוך סדק צר וטוב שכך בפחד ברעד בכאב שאיש לא יבין לעולם ניסיתי קצת אל מי שרצתי שתבין כל כך ואין גרוע יותר מ"שותפה" לכאב שמבינה מאוד שמשתדלת להיות כל כך איתי אבל בסופו של יום אומרת את מה שלא יעלה על הדעת ואין פה מקום לפרשנות שגויה ומוטעת מה שנאמר נאמר ברור כל כך וגם אם כל אחד "טועה" יש דברים שלא טועים בהם הם פשוט נפלטים קצת כמו שיכור שמיין מוציא סוד נפלתי בסדק הזה מתוך צורך לא להחנק ונחנקתי יותר היא לעולם לא תבין איך יצאתי ממנה ואילו השלכות יש לזה לא אדבר איתה על זה איבדתי אומץ לעד ושוב נחנקת נחנקת נחנקת עד שגופי יבגוד בי ובפעם הראשונה בחיי גם יבגוד באופן חיובי ויביא אותי אל מותי כלום כבר לא כואב כלום לא מפחיד כלום לא מלחיץ מאזינה ללב הזה שרוב הזמן פועם כל כך חזק בכדי לא לפספס את התרגשות ההחלשות שלו ההאטה עד אותה נשימה אחרונה זו שבאמת תעשה סוף להכללל

שלום לך. עוצמות של כאב, ייאוש, אכזבה. נשמע שמשהו התפספס, לא הובנת, חשת לא נשמעת. במקום הזה, שבו הצורך שלך לא פוגש מענה, את מוצאת מפלט במחשבות על המוות. ובכל זאת, אני רוצה לשלוח לך מכאן עידוד ותמיכה, קול אחר שמבקש להישמע. אני מקווה שתוכלי לקחת נשימה ארוכה ולהאבק על הזכות והאמונה להרגיש אחרת. על היכולת שלך לאהוב ולהרגיש נאהבת, להיתמך בתוך קשר, ולא לחוש נשמטת. החוויה שלך כעת כ"כ שונה שתצטרכי כנראה רק להסתמך עלי (ואולי בכל זאת על זיכרון או חוויה אחרת מהעבר שחקוקה בך) שאפשר להרגיש טוב יותר. אני מקווה שתתני לגל הנוכחי לחלוף, שהכאב פחות יכה, ושתוכלי לנוח ולהירגע אחרי הסערה. היי חזקה, מלי.

נקודונת... אני מבינה אותך. באמת. אני יודעת שאולי קשה לך להאמין. שאולי עבורך ה"אני מבינה אותך" הזה היא סתם עוד אמירה כזו, כמו שכולם אומרים... אבל באמת שזה כך... גם אני נפלתי כמה פעמים למקום הזה, שבו אמירה אחת ויחידה - שאין בה טעות בפרשנות, מאחר שהיא כה ברורה - גרמה לי להתחרט עד עמקי נשמתי על שבכלל העזתי לחלוק ולשתף עם מי שאמורה להיות שם בשבילי, בשביל לשמוע ולהשתתף... וגם אם היא התנצלה אח"כ ואמרה, שהיא אכן טעתה, ולא היתה צריכה לומר זאת, זה כבר היה אבוד... הדבר שהיא אמרה נצרב לי במוח לצמיתות... אמירות כאלה נשארות אצלי עד היום, גם אם חלפו שנים מאז שנאמרו... והלוואי יכולתי להשתחרר מהמילים האלה. להשאיר אותן מאחור כטעויות מצערות מאוד, כדברים שנאמרו ללא מחשבה תחילה, בלי טאקט ובלי לקחת בחשבון את ההשלכות... ויש נושאים מסוימים, שאני לא מעלה שוב, גם אם אוכלים אותי מבפנים... ויש אחרים, שאני מעלה לאט-לאט, בהדרגה, מגששת ובודקת מה זה עושה לי נוכח אותה צריבה עמוקה ושורפת שלא מרפה. אני יודעת שאני ממולכדת כאן - אם אמשיך לשתוק, הדברים יעכלו אותי... אם אדבר, הסיכון שזה יקרה שוב גבוה מדי... אני לא יכולה להרשות שזה יקרה שוב...! אז בכל פעם מחדש - כל פגישה בפני עצמה - אני שמה את הדברים על כפות המאזניים: מה יותר נורא הפעם? לעתים אני מעלה במקצת את ההימור, מסתכנת ומעלה נושאים למרות הצריבה... ולעתים מעדיפה להשאיר אותם בלתי מדוברים... אבל בדבר אחד את צודקת - היא לעולם לא תבין איך יצאת ממנה ואילו השלכות יש לזה. אלא אם תגידי לה... כי אני אומרת! לפחות זה... זה אולי לא מעלים את הצריבה העמוקה ולא מקל על הפגיעה, אבל לפחות היא מבינה שיש השלכות לדברים שהיא אומרת, שהיא לא יכולה פשוט להגיד ככה סתם...

לעיתים (נדירות), כשאני מתמודדת עם מצבים מלחיצים מאוד, אני מרגישה כאילו שאני מישהו אחר. אני יודעת שאני זאת אני, אבל עדיין מרגישה שאני נראית כמו מישהו אחר (דמות ספציפית מזדמנת המוכרת לי). כל תנועה או הבעת פנים שאני עושה אני מדמיינת ("רואה" לנגד עיני) באותו הרגע כאילו אותה דמות מבצעת. אחרי זמן קצר זה חולף לחלוטין. האם התופעה הזו מוכרת לך? אשמח בבקשה לקבל הסבר.

שלום דניאלה. התיאור שלך נשמע שייך לספקטרום של מצבים דיסוציאטיביים. במצב כזה החוויה המרכזית היא של ניתוק. לעיתים התחושה של האדם היא שהוא מתבונן על עצמו מהצד, לעיתים החוויה של האדם היא ש"אני זה לא אני", לעיתים מדובר בתחושה שהגוף פועל בנפרד, לחוד מהאדם עצמו. המשותף לתופעות הללו היא שהחיבור בין הגוף לנפש, וה"כלל הבסיסי" שהגוף והנפש שלנו משולבים זה בזה, לכאורה מתנתק או נשבר. התגובה הזו מאפיינת תגובה של אנשים מסוימים למצבי לחץ וחרדה, והיא כנראה שריד לאמצעי התגוננות של אותם אנשים באירוע (או אירועים) שבו היה מבהיל או מסוכן מדי להיות ער למתרחש, להיות "בתוך" הסיטואציה. נפגעי טראומה (נפגעות ניצול מיני, נפגעי טרור וכו') מגיבים לעיתים בתגובות דיסוציאטיביות כדי להרחיק עצמם מהחוויה הבלתי ניתנת לעיכול ועיבוד, ולאחר מכן מפעילים את המנגנון הזה באירועים בלתי נסבלים עבורם. להתראות, מלי.

מרגישה בדידות עמוקה. קשה לעשות הכל לבד, להיות לבד, לחשוב לבד, אפילו כשאני עם אנשים, צוחקת ומדברת - אני לבד. כשאני בטיפול, מנסה לדבר - אני לבד לא מצליחה להרגיש את האחר, את מי שאיכפת להם, אם אכן יש כאלה. אחרי מות ההורים, אין לי מישהו קרוב נפשית, יש משפחה מסביב, אבל רוב היום אני לבד וזה מקשה עלי. וזה גרם לי להפחית בקשר עם אנשים, אירועים משפחתיים, לא טוב בסביבת מספר רב של אנשים. המטפלת מנסה לדחוף אותי לעבוד מחוץ לבית, לפגוש אנשים, אבל בכל פעם שאני מצליחה להתחמק ממפגש חברתי אני מעדיפה זאת. לא שיש לי פחד מאנשים, אבל הם פשוט לא מעניינים אותי, אין לי עניין בסיפורים, ובקשקושים.

שלום נעמה. הכתיבה שלך מעבירה היטב את חווית הבדידות, את הכאב שבלהיות לבד, אבל גם את הקושי שבלהיות ביחד. עבורך הבדידות היא מקום מייסר ומכאיב, ועם זאת נשמע כי גם המעט "ביחד" שאת חווה נחווה כסתמי ולא מחייה. סיפרת שאת חשה כך בטיפול, ואני מניחה מכך שהחוויה הזו, של הבדידות, כנראה עמוקה ובסיסית. גם במקומות שבהם יש אפשרות לפתח אינטימיות, קשר וקירבה, את מוצאת עצמך מבודדת, לא נוגעת ולא ננגעת. קישרת זאת למות ההורים, ואני תוהה האם הכרת בעבר חוויה אחרת, מהו השבר שסדק את היכולת שלך להיות בקשר, מהי הבועה הזו שאת מכניסה עצמך לתוכה, והיא כ"כ עצובה ומנוכרת, ועם זאת כנראה גם שומרת ומקנה בטחון – מהסביבה, מרגשות שקשה לפגוש, מהשקעת כוחות. אני מקווה שהטיפול שאת עוברת יעזור לך לרצות יותר ויותר להציץ מהבועה, ואולי בהמשך גם לצאת, להיוולד ממנה. אני משערת שתצטרכי, בעזרתה של המטפלת שלך, לעבוד קשה על הקשר ביניכן, במאמץ לא להיבהל מהתחושות והרגשות שעולות בו, ולהבין למה הן קשורות. אני שומעת גם את הדיכאון שמתחת לבדידות, ומציעה לך לדבר עליו בטיפול, ואולי גם לשקול עזרה תרופתית. מקווה שתוכלי בהמשך להרגיש אחרת, מלי.

סיפרתי פעם למטפלת שלי שקשה לי מאוד אחרי הפגישות. שאני מתעצבנת, מאבדת איזון, לפעמים שוברת דברים, לא מצליחה לעבוד לכמה ימים אז היא אמרה לי שזה לא טוב ואולי צריך להפסיק קצת, או אולי היא לא מתאימה לי, או שצריך להאיט את הקצב. ומאז אני לא מספרת לה את זה, ואני אומרת שבסדר שהתרגלתי, אבל האמת שלא! עדיין קשה לי נורא, כמה ימים אחרי הפגישה איתה! מה אני אמורה לעשות עם זה? והאם זה יעבור לי?

שלום דינה. נשמע כי ניסית לשתף את המטפלת שלך במצוקה שאת חשה לאחר, ואולי בעקבות, הטיפול, ונענית, בחוויה שלך, בתגובה של בהלה, התרחקות ודה-לגיטימציה. אני שומעת ממך שבחרת להסתיר את תחושותייך, ולהסתגל לדרישות ולחוקים, אך כעת את מוצאת עצמך, בצדק, בודדה ומבולבלת. בעיני חשוב מאוד שתחזרי עם התחושות הללו לטיפול, ותנסי לברר את החוויה הזו לעומק. בדקי שוב עם המטפלת שלך למה התכוונה בדבריה, ייתכן שפירשת לא נכון את כוונתה ואת המסר שניסתה להבין. נסי לדבר איתה על המלכוד שאת נמצאת וחשבי איתה כיצד הוא ניתן לפתרון במסגרת הטיפולית. אם הפרשנות והניתוח שלך את דברי המטפלת היו מוטעים, נראה לי חשוב להבין מה שמעת ממנה ולמה, וכיצד אולי ניתן להבין את הדיאלוג (הישיר והעקיף) ביניכן. בהצלחה, מלי.

מלי שלום תודה על התשובה המפורטת. אבל אני כנראה לא חוויתי תחושות השפלה והקטנה כפי שאת אומרת ועל כן חשבתי לברר באמצעות היפנוזה (ראיתי באינטרנט שיש פסיכולוגית אחת שעושה היפנוזה) ולגלות את אותם הגילגולים הקודמים שלי בהם הייתי עבד לגבירה. מה את חושבת? הנקודה היא שזה לא זכור לי כחוויה רעה אלא להיפך אותה גבירה בעצם מביאה לי שקט נפשי ואני שמח שהיא מאפשרת לי. משחר נעורי התפעלתי מהכישרון של הכלב לזכות באהבת גבירתו, מהאופי החיובי שלו, ממסירותו האין סופית, מהאופן בו הוא מקבל את הדין, ממנהגו האבירי ללקק את היד המושטת ולכשכש בזנב אפילו כשכהוא נאלץ לספוג עונש על מעשה או על מחדל.ואף אני רציתי להיות הכלבלב האהוב של אמא. והיום אני עצמי רוצה לנהוג כמותו - להיות כלבה הצייתן של גבירתי. לצאת מגדרי בשמחה כשהיא מזהה בי את התכונות הכלביות שכה אהבתי. להבין מהו חפצה האמיתי... זה לא כאילו שאני מרגיש שפגעו בי

שלום עובדיה. טיפול בגלגולים קודמים איננו גישה פסיכולוגית, ולעניות דעתי איננו שייך לפסיכולוגיה הקלינית, שמתאמצת (גם אם לעיתים בהצלחה חלקית בלבד...) להיות תיאוריה מדעית, שעונה על דרישות נוקשות של כלים ורעיונות העומדים במבחן המחקר ובחשיבה רציונלית-אקדמית (חזרה לגלגולים קודמים הנם תפיסה מיסטית-רוחנית, שאמונה בהם, נכון לעכשיו לפחות, לא עמדה בהוכחה המדעית). בנוגע לאמירתך כי לא חווית חוויות של השפלה או הקטנה בילדות, הרי שזהו דבר שיש לברר לעומקו בטיפול. המשיכה המינית והעיסוק נושאי גבירות ואדונים מרמזים על ניסיון מסוים במערכות יחסים מוקדמות, שהתבססו על דפוס דומה. ייתכן שאותם זכרונות אינם נגישים לך כעת, ולעיתים נדרשת תקופת טיפול ארוכה כדי להיות מודעים להם ולהצליח למצוא את הקשר בינם לבין החוויות בהווה. בעיני עבודה פסיכולוגית מקצועית יכולה לתרום לך מאוד. בהצלחה, מלי.

היי מלי אני לא יודעת אם קיבלת את ההודעה שלי...שלחתי אותה בשבוע שעבר, אך את לא היית פה...ולכן שלחתי אותה שוב גם אתמול בלילה (28.8) האם קיבלת אותה...

שלום נועה הגבתי על פנייתך. מצטערת אם הרגשת שהמענה מתעכב. להתראות, מלי.

שלום לך, אני בטיפול אחרי שהחלטתי להתמודד עם נושא ההתעללות שעברתי. במשך שנתיים וחצי שאני בטיפול הייתי עסוקה יותר בקשר שלי עם המטפלת, באיך היא תגיב, מה היא באמת חושבת עלי, לא כמטפלת, ואיך להתנהג בתוך הפגישה. אני כל הזמן מעירה לה שאני לא מרגישה מוחזקת, שאני צריכה יותר תמיכה אבל אין לה זמן לעוד פגישה בשבוע ואם זה קורה והיא אכן מוצאת שעה כזו, אני מבטלת.!! מבחינתי להיות מוחזק ונתמך משמעתו גם תמיכה פיזית. פעם אחת היה לי האומץ וביקשתי ממנה חיבוק בעת שנשברתי אצלה, היא הסכימה מיד וחיבקה אותי ממש חזק ולא נתנה לי להרפות. ביקשתי להפסיק אז היא ביקשה להישאר עוד קצת אצלה. זה היה הזמן היחידי שהרגשתי שאני כן מוחזקת (גם כשהיא מחזיקה לי יד), אבל שאלתי היא, האם היא באמת חיכתה לרגע שאיבקש כי היא לא תבקש זאת? האם באמת איכפת לה כל כך ממנה? או שהיא עשתה זאת רק בשביל "ההצגה"? עכשיו אני עסוקה באיך לגרום לה לחבק אותי שוב! ובטח אם תפני אותי אליה, היא תטען שכן איכפת לה ממני. לא נראה לי שיש מטפל שידחה מטופל ויגיד לו שהוא עשה זאת רק בכדי לספק את מבוקשו.!!! אני ממש מבולבלת.

שלום שירה. נראה לי שעבורך, החיבוק פתר צורך רגעי, אך לא ענה על צורך עמוק יותר. כך, כשהמטפלת שלך חיבקה אותך, הרגשת מוגנת, בטוחה, "מוחזקת" יותר, ועם זאת, נשמע שהרגשות ביסודן לא השתנו (ואולי אף התעצמו?) - האם באמת היה אכפת לה? האם היא עשתה זאת רק משום שביקשתי? האם יש בינינו משהו אמיתי או מזויף? משום כך, אני מציעה לך להתבונן במה שאת צריכה ומבקשת ובקונפליקט שמשתקף שוב ושוב: מחד את נזקקת, צריכה קרבה וקשר, חייבת להרגיש שאת חשובה ושאכפת לאחר ממך. מאידך את מוצאת עצמך שוב ושוב בתחושה שאת לבד, נשמטת, שאת לא באמת חשובה או מלווה את האדם שמולך בקשר. יתירה מכך - כאשר את זוכה למענה מותאם "כמו שרצית" (לכאורה), הקונפליקט הזה מתגבר ביתר שאת, ואת מתחילה לחשוב על האחר כמי שמציג וכאדם שאיננו אמין ושלא ניתן לסמוך עליו. נדמה לי שדרך כך את משרטטת חוויה של קשר שחשוב להבין את מקורה, ואת האופן שבו היא משתחזרת בקשרים נוספים בחייך. כנראה תצטרכי לחוש שוב ושוב את הצורך, ביחד עם התסכול והכאב, עד שתוכלי להיות גם במקום אחר, שבו את צריכה ומקבלת באופן מותאם, נוגע ומרגיע באמת. בהצלחה, מלי.

בוקר. 1) כשהיא אומרת "אני מבינה אותך" זה מעצבן אותי. אני מרגישה שהיא אומרת זאת כדי להשתיק אותי. כי בעצם היא לא עושה כלום חוץ מלהבין אותי. אני לפעמים אפילו מנסה להפחיד אותה וזה בעצם בכדי להעיר אותה לטלטל אותה בכדי שתרגיש עד כמה רע לי. אני לא רוצה שרק תבין אותי. לכן אני לפעמים מגזימה בלתאר לה את מה שקורה לי במהלך השבוע בין הפגישות. 2) ההתנתקות השבועית מוציאה אותי מדעתי. כי כל פעם שיש פגישה אני מרגישה כאילו שזו הפגישה הראשונה. אז כל הלחץ חוזר אלי. ולוקח לי משהו בסביבות 20 ד' עד חצי שעה להירגע ולפעמים אני לא שולטת בזה אז קמה והולכת. 3) לפעמים אני מרגישה שהיא ממש קרובה ממני ואיכפת לה, ולפעמים אני מרגישה שזה סתם, שזו העבודה שלה ולא משנה מה יקרה לי. כלום לא יזיז לה. דיברנו על זה והיא תמיד טוענת שאיכפת לה מאוד וזהיא חושבת עלי..... אני מאמינה שזה רק שקר. אני העבודה שלה ולא ישנה מה, היא תמיד תסתכל עלי כעבודה שלה ולא כמשהו אנושי.

שלום לך. את מתארת תחושות קשות וסותרות מול המטפלת שלך. מצד אחד עולה הצורך העצום בקירבה ואינטימיות, והתחושה שהקשר ביניכן משמעותי ביותר. מצד שני את חשה ריחוק, חוויה שלמטפלת שלך לא באמת אכפת ושהיא לא באמת מבינה. אני משערת שהחוויה הזו מוכרת לך בקשרים נוספים: מחד תחושות של קרבה ואינטימיות, ומאידך חוויה של בדידות וחוסר קשר. אלה תחושות שחשוב מאוד להבין בטיפול. אולי תוכלי לסמן את הקשרים בעברך ובהווה שהיו כאלה, ולהבין יותר מה הטלטלה הרגשית שאת עוברת בקשרים, בדרך לחוויה מאוזנת ורגועה יותר. נשמע שדרך הטיפול והקשר עם המטפלת שלך את משחזרת חוויות רגשיות שעוברות עלייך בקשרים קרובים, ודרך הקשר הטיפולי משתקף הקושי שאת חווה כאשר את מרגישה שהאחר נמצא במרחק שאינו מדוייק לך, שאולי את לא מובנת או לא חשובה. להתראות, מלי.

אני בטיפול בערך 3 שנים. אני שואלת אותה כל פעם מחדש אם אנחנו צריכים לסיים את זה - הטיפול והיא אומרת שלא. יש שתי בעיות: 1) רק לאחרונה התחלתי קצת לדבר. כל הזמן הזה (3 שנים) עבר בלהתרגל לשבת מול מישהו ולדבר איתו על הרגשותי. עבר בבריחה מאמצע הפגישות ואיך ללמוד להישאר עד הסוף למרות הכאב (למרות שזה ממש לא עוזר)... הרבה ביטולים, הרבה שקט, מעט בכי (פעם אחת בשלוש השנים)... 2) כשהיא מייעצת לי להישאר אני תמיד מתחילה לחשוד שהיא רוצה שאני אשאר בגלל הכסף ושחבל לה לאבד לקוח. אני לא רואה עצמי חוץ מאשר לקוח. למרות שאני מחכה לפגישה כל שבוע. ועוד בעיה שאני מפחדת לעזוב (כאילו שאני מחכה שהיא תגיד לי להישאר), מפחדת שיהיה לי רע, ואז לא יהיה לי האומץ לחזור אליה או לאף טיפול אחר (כי יש לי את הנטיה להיות קשה עם עצמי).

שלום ג. נשמע שאחרי תקופה של היסוס, פחד ובושה, הצלחת לראות בטיפול מקום בטוח, משמעותי, אינטימי. תקופה ארוכה בדקת, התלבטת, פחדת, וכעת נשמע שחלה תזוזה משמעותית. אני תוהה מדוע דווקא עכשיו את עסוקה בשאלות על פרידה. על פניו, הטיפול כעת נמצא בשלב קריטי עבורך, שרחוק מתחושה של מיצוי ומימוש. אני חושבת שאולי בכך את מספרת מה קורה לך בקשר כשאת מתקרבת, סומכת, מתנסה בחוויה של קירבה ואינטימיות. נשמע שהמקום הזה מלחיץ ומסוכן עבורך, ואת מגיבה ברצון להתרחק ולהמנע, ובתחושות קשות או ביקורתיות לגבי האחר בקשר ("היא רק רוצה את הכסף שלי"). אני חושבת שאם תצליחי לחשוב ולדבר על כך בטיפול, תוכלו (את והמטפלת שלך) להבין יותר טוב מה את מרגישה בקשר, ממה את נבהלת, ומה יכול לעזור לך להרגע. באופן הזה תוכלי להשתמש בתחושות שעולות בך בקשר עם המטפלת כדי להבין טוב יותר מה קורה לך בקשרים. בהצלחה, מלי.

שלום מלי, אני בטיפול כבר כמעט 3 שנים. לאחרונה אני מצליחה להעלות שברי זכרונות של חוויות מיניות שנכפו עלי בילדות המוקדמת. כמובן שאני עוברת תקופה לא כל כך טובה, כי העיסוק בזכרונות הללו גורם לי לקשיי שינה, ולכל מיני תחושות פיזיות לא נעימות. אני די מצליחה לדבר על הדברים, אם כי לפעמים היא אומרת שאני מדברת מתוך ניתוק, והיא מנסה לשקף לי את המקומות האלה ולחבר אותי חזרה כשזה קורה. אני בשנות העשרים המאוחרות, ומעולם לא הייתה לי מערכת יחסים זוגית, אני נמנעת בכפייתיות מלהגיע למצבים שעלולים להיות מיניים. בעבר חשבתי שטיפול מיני יפתור את הבעיה (לא קישרתי לזיכרונות) והייתי בטיפול אצל מטפל מיני, ועם סרוגייט. הטיפול הוכרז כמוצלח, אבל לא היה שום שינוי בדפוסי ההמנעות שלי ולכן הגעתי למטפלת הנוכחית. לאחרונה אני מרגישה שהטיפול בשיחות לא מספיק לי. קראתי קצת באינטרנט ומצאתי שיש שיטת טיפול שנקראת "מגע בטוח" שמאוד עוזרת לאנשים שעברו טראומה מינית. העלתי את האפשרות לשילוב שני הטיפולים, אבל המטפלת שלי היתה נגד. מה את חושבת על השילוב בין טיפול במגע לבין טיפול בשיחות? אין לי כל כוונה לעזוב את המטפלת או להחליף אותה, אני מדברת על הוספה של טיפול במגע לטיפול בשיחות. האם את יכולה להמליץ על שיטות אלטרנטיביות שידועות כמסייעות בהקלה של סימפטומים פיזיים הקשורים לחוויה של התעללות? ובכלל, אודה לך לכל מחשבה שעולה בך בנוגע למצבי. ערב נעים, רונית

שלום רונית. אינני מכירה את השיטה שסיפרת עליה, אבל אני רוצה לשתף אותך במחשבות שעלו בי סביב מה שתיארת. סיפרת שאת נמצאת בנקודה משמעותית, גם אם קשה ומכאיבה מאוד, בטיפול. את מתארת תקופה שבה את מצליחה, לראשונה בחייך לגעת בזכרונות שהודחקו, ולקשר ביניהם לבין קשיים בחייך. טיפולים קודמים שעברת לא קידמו אותך בנקודה הזו, ונשמע שהחוויה הטיפולית כעת חדשה וחשובה. לפיכך אני שואלת את עצמי מדוע דווקא כעת את מבררת לגבי טיפולים נוספים, אחרים. אני תוהה אם בכך את מסמנת, לך ולמטפלת שלך, את הצורך שלך בהחזקה הדוקה, צמודה ותכופה יותר. האם את מספרת כך על הקושי לתת אמון, על אינטימיות שאת חשה צורך לסדוק או להפר, על מקום קרוב שמתחיל להחוות לא רק כעוזר ומקדם, אלא גם כמלחיץ וחלקי לצרכייך. אני שומעת אותך מתקשה לסמוך, להאמין שגם אם מדובר בדרך ארוכה וקשה, השינוי המיוחל יגיע בסוף. אני חושבת שאלה שאלות שחשוב שייעלו בטיפול, ושיעזרו לך להבין יותר טוב מהו הדפוס שאת מפעילה בקשרים, מפני מה את חוששת, ומה האמצעים שאת נוקטת כדי להמנע מכך. אני חושבת שחשוב לשמור על האינטימיות והייחודיות שנוצרה בטיפול, ועם זאת לתת לשאלות הללו מקום, מתןך הנחה שהן משקפות תהליך שאת עוברת. בהצלחה, מלי.

ערב טוב מלי, קודם כל אני רוצה להודות לך על התשובה המפורטת. רק לידע כללי, יש פה הסבר על מגע בטוח - http://www.macom.org.il/safe-touch.asp הנחתי שתקחי את הכיוון של בדיקה איתי מדוע דווקא עכשיו זה עולה, ורציתי אולי לפרט קצת כדי לכוון למקומות שעדיין נותרו אצלי ללא מענה. זו אינה הפעם הראשונה שאני מעלה את האופציה לשילוב של טיפול במגע. זה כבר עלה בעבר בתקופות סוערות יותר בטיפול, והמטפלת נימקה את התנגדותה בכך שהיא חושבת שזה יציף אותי יותר מידי. אז הסכמתי איתה בסופו של דבר, והעלנו את התדירות של המפגשים לפעמיים בשבוע. היום אני נמצאת במקום אחר, אני חזקה הרבה יותר, מסוגלת להכיל את מה שעולה בי בצורה טובה יותר, ובמסגרת ההתמודדות שלי עם ההמנעות, אני מוצאת שאני מחפשת את המגע, אבל מבועתת מהאפשרות שאמצא את עצמי במצב בו לא אוכל לשלוט בקצב ההתקדמות. כמו כן, הרבה פעמים עולים בי זכרונות פיזיים שמחזירים אותי לגמרי לטראומה המקורית, גם כשזה חיבוק חברי מאדם שאני סומכת עליו. לכן עלתה בי המחשבה לנסות ולטפל בזכרונות הגופניים במסגרת טיפולית, כי אני לא מרגישה שאוכל לעשות זאת בקשר זוגי רגיל. כל השאלות שהעלת בתשובתך מדוברות ביני לבין המטפלת מאז העלתי את הנושא לראשונה. אשמח למחשובותייך... שבת שלום רונית

היי פניתי לטיפול מפני שהיה לי קשה בהרבה תחומים בחיים ואין לי מי לשתף. רציתי מישהו שיתן את הדחיפה, את הכוח ואת הרצון להמשיך הלאה . הבעיה היא שאני בטיפול ארחת ממה שאני בחיי היומיום. עם החברים אני עליזה ומדברת על כל הנושאים בעולם אבל לא עלי. עם המשפחה גם. אצלה אני שותקת, אני מפוחדת, מקופלת בתוך עצמי. אני לא מצליחה להבין (גם היא לא) אם זה פחד ממנה, או ממה שאני אחשוף, או מהשיתוף עצמו שאני לא רגילה אליו. יש ימים שאני צוברת אומץ ומשכנעת את עצמי שאני חייבת לשתף, כי אחרת אני אשאר תקועה, אבל ברגע שאני נכנסת הכל נעלם, ואני עסוקה יותר באיך להתחמק מהשאלות שלה, ואיך אפשר לעבור את ה-50 דקות. לא משנה כמה היא תנסה לשכנע אותי שזה המקום שלי, אני לא יכולה להיפתח. מתי או איך או האם תהיה נקודת תפנית שבה אוכל להיות כמו האחרים. פשוט לדבר ולשתף ולזרום.?

שלום לילי. נשמע שבטיפול שלך כעת את נאלצת להתמודד עם המקום שממנו הצלחת להמנע עד כה בחייך - המקום שבו את נחשפת, נותנת לרגשות, למחשבות ולזכרונות לצוף ולעלות. בעוד במקומות אחרים יכולת לחפות ולפצות על כך באמצעים המוכרים לך היטב (עליזות, תקשורת), הרי שבטיפול את והמטפלת שלך מתעקשות לפגוש את המקום הזה, שהוא כנראה מאיים, מפחיד או מבייש. את מפעילה את הדרכים שאת מכירה כדי להמנע מכך (לשתוק, להתחמק), ובכל זאת שתיכן לא מתייאשות. בעיני זוהי דרך חשובה, שאם תצליחו לשרוד אותה, לא לוותר ולא להתייאש, תוכלו בסוף, לאט לאט, בהדרגה, להתנסות בתקשורת אחרת, אינטימית ופתוחה יותר. אז גם אולי תגלי למה היה כ"כ מפחיד ומסוכן לגעת בדברים הללו, שמהם את כ"כ מנסה להסתתר כעת. אני מציעה לך להמשיך להלחם, לבוא ולהיות גם כשקשה, לא לוותר לעצמך ולא לוותר על עצמך. להאמין שלפעמים כדי לגעת במשהו מאיים כ"כ, צריך הרבה זמן לפחד, להתגונן, לא להתקרב. אני מאמינה שבתקופה הזו נבנה מקום של אמון, בטחון ואינטימיות שייאפשרו לך אח"כ משהו חדש. אני תוהה האם את יכולה לדבר בטיפול על התחושות הללו (הפחד, ההתרחקות, הרצון שתגמר הפגישה) ולהבין אותן יותר (מה מפחיד אותך שיקרה? מה את חוששת שתרגישי? האם את חוששת מתגובתה של המטפלת? וכו'). אלה תחושות שהדיבור עליהן יכול להיות משמעותי ומאפשר. בהצלחה, מלי.

שלום רב, אני גבר בשנות ה-50 שלי, עברתי בחיי טיפולים רבים, ועקב אירועי חיים קשים שפקדו אותי בשנים האחרונות וגם קושי גדול לחזור לטיפול, התחלתי לפני מספר חודשים בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית התנהגותית-קוגניטיבית. הגישה הטיפולית הייתה פחות חשובה לי וחיפשתי מישהו שיקשיב לי ויפגין איכפתיות, כך שלא אהיה לנטל גדול מדיי על מעט החברים שיש לי. אני חייב לציין שאכן נתקלתי ביחס אמפטי מצד הפסיכולוגית, אך אליה וקוץ בה. הפסיכולוגית עצמה אימצה לעצמה כדרך חיים, שפולשת אל הטיפול, את התפיסה הבודהיסטית, בעוד אני אדם שכלתני ורציונאלי ביסודי. גישה זו אינה מדברת אליי, אני מרגיש שמדובר במיסטיקה, כאמור לא חשוב לי שהטיפול לא יהיה התנהגותי-קוגניטיבי, אך אינני בנוי לספיגת התפיסה הבודהיסטית, בוודאי שלא בתוך הטיפול. העליתי את נושא ה"רוחניות" של הפסיכולוגית במספר פעמים בינינו ועל פניו נדמה היה שהיא הסכימה להימנע מכך, אך זה חזק ממנה והיא תמיד חוזרת אליו כל הזמן. אני מודע לכך שבימינו מיטשטש הגבול בין גישות רוחניות למיניהן ובין הפסיכולוגיה. גם הבנתי שחלק מהגישות הפסיכולוגיות אימצו לעצמן עקרונות בודהיסטיים ואחרים (למשל, mindfullness בתוך טיפול התנהגותי דיאלקטי), אך עליי זה לא עובד, זה מקומם אותי ואני לא מתחבר לזה. דבר נוסף שמפריע לי הוא נטייתה המוגזמת לטעמי של הפסיכולוגית להביא דוגמאות אישיות מחייה, כולל פירוט של קשייה והצורה בה היא התגברה עליהם בעזרת הגישות שהיא מציעה לי. כל ניסיונותיי לומר לה שהיא אדם אחר ומה שעזר לה לא יעזור לי בהכרח לא הועילו. על אף כל אלה, אני מרגיש שאין לי כוחות נפש להחליף מטפל שוב ואני מוצא את עצמי "לכוד" בתוך פגישה ספק טיפולית, ספק מטיפנית, אחת לשבוע, כשציפייתי היא שרק יהיה שם מישהו שיוכל להקשיב לי. אודה לך על התייחסותך. גבי

שלום גבי. הרוחניות מחלחלת לאספקטים רבים בחיים, ובכללם לגישות טיפוליות מסויימות. עם זאת, חדוב לציין שמדובר בזרמים מסויימים בתוך הפסיכולוגיה, שאינם בהכרח מייצגים את הגישה הפסיכולוגית הדומיננטית, והם תופעה לא שכיחה מאוד. אני מציגה זאת כך כדי שתדע שבחרת (במודע או שלא, בטעות או שלא...) בגישה שאיננה ה"זרם המרכזי" ואיננה מייצגת את עקרונות הטיפול הפסיכותרפויטי הקלאסי. ולעצם העניין - נשמע שפנית לטיפול מתוך קושי לתפוס מקום בין החברים, ומתוך רצון להשיג מקום עבורך, שבו אתה, חוויותיך ורגשותייך יהיו במוקד, ללא צורך לשמור על האחר, וללא צורך להתבייש או לחוש אשם על כך שהמרכז הוא אתה. אני שומעת מהתיאור שלך את הטיפול שלמעשה תחושות אלה משתחזרות גם מול המטפלת. גם שם אתה חש שאינך המרכז, שיש דברים אחרים (תיאוריות בודהיסטיות, חייה האישיים של המטפלת) שבאים לפני או במקום הצרכים שלך, ושגם שם צריך לוותר או להתכוונן לאחר כדי להיות בקשר. אני תוהה האם הדפוס הזה מוכר לך, ומה הוא מספר עליך ועל חייך. יתירה מכך - אני שומעת כמה קשה, למרות התסכול והאכזבה, לשים את הגבול האישי ולהחליט שמגיע לך יותר, שמגיעה לך חוויה אחרת. אני מציעה לך לבדוק שאלות אלה, ומקווה שתצליח הפעם לתת לעצמך חוויה אחרת בקשר - חוויה של הכלה, הקשבה, ואמפטיה כשאתה, רגשותייך וחייך במרכז. בהצלחה, מלי.

והחום בחוץ משפיע? ומתנהגים מוזר?

שלום קוני. השאלה שלך לא מפורטת מספיק כדי שאוכל להשיב. נסה לנסח בצורה ברורה יותר למה כוונתך בסהרורי, מוזר, או חום שמשפיע, ואנסה להבין למה אתה מתכוון. להתראות, מלי.

אז ככה אני כאילו אף פעם לא מסיימת דברים כמו שצריך נגיד עכשיו אני בקורס מסויים של לימודים וכול הכיתה סיימה רק אני לא אני בת 25 כול כך עצוב לי כאילו שום דבר לא אמיתי אצלי אני מרגישה שאני תמיד צופה מהצד על החיים שלי לא באמת מרגישה שאני חייה אותם וככה יוצא שאני מקנאה המון בחברות שלי אני מתוסכלת מהמצב מה עושים ?????אני די אובדת עצות רוצה לחיות להרגיש להיות אמיתית לא לפספס דברים ואת כול החיים מצפיעיה צדדית אשמח לכול תשובה ועצה מקצועית המון תודה

שלום נטלי. המצב שאת מתארת באמת נשמע כואב. את מתארת הרגשה של חיים שאת לא בתוכם, שיש בהם עצב וסבל, ותחושה של ייאוש וריק. אני שומעת אותך מבקשת משהו אחר לעצמך, וזו נקודת התחלה חשובה. אני תוהה האם לך יש הסבר לתחושות שציינת. האם את יודעת מדוע את עצובה? מדוע החיים חולפים לידך? מדוע את מתקשה לסיים דברים? האם זה תמיד היה כך, ואם לא - ממתי את זוכרת את התחושות הללו ואיך את מבינה אותן? אני חושבת שהדרך הטובה והייסודית ביותר להתמודד עם התחושות הללו היא דרך פנייה לטיפול, שם תוכלי לברר את מקורן, בדרך לשינוי אמיתי. כשהעצב, הכאב והייאוש יהיו יותר מובנים לך, יהיה להם "שם" ו"כתובת", תוכלי, כך אני מאמינה, להרגיש שאת חייה את חייך במלואם, פחות לקנא, ויותר לשמוח. בהצלחה, מלי.

חלמתי עליה הלילה....בזמן שאנחנו מדברות היא נוגעת בי (מלטפת לי את הרגל) ובחלום זה לא מרגיע או מגעיל אותי זה רק מוזר מאוד ואני לא מבינה למה היא עושה את זה.... התעוררתי בטלטלה כזו - זה הבהיל אותי שחלמתי עליה, זו הפעם הראשונה. מלי מה החלום הזה אומר? וזה דבר נורמאלי לחלום על המטפלת? ולא, אני לא אעלה את זה בטיפול ולא אספר לה. זה מביך... לכן אשמח לתשובה (עד כמה שניתן) ממך.

שלום מישהי. החלום שחלמת מעניין מאוד. הוא כנראה מחובר לחוויה או לצורך שלך מול המטפלת, שצריך להבין יותר כדי לנתחו. אני רואה בחלום עיסוק במגע ובקרבה (שלא חייבת להיות דווקא מינית), וגם תחושות או רגשות (בטיפול ואולי בכלל) שהן מוזרות עבורך, לא נעימות ולא מגעילות, אך עדיין "ללא שם". אני בטוחה שאפשר לקחת את החלום למקומות נוספים... (למה הוא מתקשר אצלך? מה האסוציאציות שעלו בך?) בעיקר אני ממליצה לך לדבר עם המטפלת על החלום. מבוכה היא רגש נורמלי. יתירה מכך, התייחסות לכך שאת מובכת יכולה לעזור לכן להבין טוב יותר מה ומתי מביך אותך בקשר, ומה את עושה כשאת מרגישה זאת. אני בטוחה שתצאי נשכרת מהדיבור איתה על החלום, ושתוכלו לבהין ביחד מה הוא מסמל עבורך לגבי הקשר איתה ולגבי קשרים בכלל.. בהצלחה, מלי.

שלום רב, השאלה שלי נוגעת לאמי, שהינה כבת 55 אני בת 24. אימי הינה דור שני לשואה, ואמה, סבתי, סובלת מבעיות של פרנויה ועצבים. לאמא שלי יש התקפות זעם מאז היותי כבת 7, 8 היא אדם משכיל, נעים ומרשים, אך ברגעים כאלה "היא לא רואה בעיניים". ניסיתי להתעמת איתה כדי שתכיר בכך שיש לה בעיה, ותנסה לפתור אותה, האמת שאני בעצמי לא יודעת איך, האם פסיכולוג יעזור? או קבוצת תמיכה? העניין הוא שהיא בטיפול כרגע אצל פסיכולוגית, אך לדעתי אינה מודה בבעיה ומספרת עליה, ולכן אי אפשר לזהות את הבעיה! כיוון כפי שאמרתי, היא בד"כ מקסימה ומרשימה. הערב היא התקיפה אותי בצורה מפחידה מאוד, היא היכתה את הדלת עליי בכוח עד שהזכוכית בדלת עפה והתנפצה. מה לעשות.... לנתק איתה קשר? אני באמת אובדת עצות כאן. אני מחד, לא יכולה לחיות במקומה ולפתור לה את הבעיות מאידך, סובלת ממנה מאוד ולא יכולה להמשיך לסבול! (ועדיין אוהבת אותה). תודה רבה על ההתייחסות, אני מודעת לכך שזאת שאלה מורכבת.

שלום מיק. השאלה שלך היא אכן מורכבת, בעיקר בגלל שהיא נוגעת בקושי לגבי עזרה לאדם במצוקה שלא מכיר או מודע למצוקתו, או שמסרב לטפל בה. התפרצויות הזעם של אמך מצביעים על כך שהיא סובלת. ייתכן שמדובר בכעס וסערת רגשות שהיא איננה מודעת להם או מפחדת להתחבר אליהם, וברגעי הכעס מאבדת שליטה. הטיפול הפסיכולוגי בהחלט אמור לעזור לה. גם אם כרגע היא איננה מתייחסת לכך באופן ישיר, הרי שבאופן עקיף קרוב לוודאי שהיא משתמשת בטיפול כדי להרגע ולמלא כוחות, ולכן יש סבירות גבוההה לכך שתוכל בהמשך להיות רגועה יותר. הייתי מציעה לך לדבר איתה על כך כשהיא רגועה, והאווירה ביניכן נינוחה. חשוב שהשיחה לא תהיה תוקפנית ו"מוחקת", אלא שתנסו להתבונן ביחד על מה שקורה, ואולי גם לתכנן מה יעזור לה ולך בהתקף הכעס הבא. עם זאת, נותרתי עם שאלה לגבי הקשר ביניכן. היות ואינך קטינה הרי שאת יכולה לווסת ולמנן את הקשר איתה, ולשים את הגבולות שלך (למשל, אם את חשה לא נוח ולא בטוחה בבית, אולי כדאי שתשקלי מגורים לבד). אני תוהה מדוע את ממשיכה לשמור על הקרבה והתלות, גם כשאלו מכאיבות או מתקיפות. בהצלחה, מלי.

תודה לך דוד על התייחסותך לשאלתי, רציתי לציין שביתי לא חושבת שיש בעיה,היא נהנית להעניק ולתת אבל לי ולכל הסביבה הקרובה זה כבר נראה ממש מוגזם שתמיד צורכי הזולת הם במקום ראשון ובעצם לא ניתן לומר שיש משהו שהיא עושה לעצמה בשביל עצמה, אנחנו מדברות ע'כ והיא כאמור טוענת שאין שום בעיה ושאנחנו קצת "לא נורמליים" שרואים את זה כבעיה-את הדברים האלה היא כמובן אומרת בחיוך טוב לב . כואב לי שהיא לא דואגת לעצמה רק לזולת , היא לא תלך לטיפול כיון שלא רואה בכך בעיה, אך רציתי לקבל איזשהו כיוון שיוכל לשנות ,לפחות מעט -את המצב

שלום יעל. היות והמכתב שלך הוא חלק מההתייעצות שהחלה עם דוד, אני מציעה שתחזרי אליו במשמרת שלו, או שתפרטי לי שוב את הסיבה לגביה את מעוניינת להתייעץ ואשמח לעזור. להתראות, מלי.

שלום, אני בטיפול שנתיים וחצי. לפני כל פגישה עדיין יש לי לחרדה נוראית (שלשול, יובש בפה, עצבנות יתר..כאבי בטן). המטפלת כבר מכירה את זה, אבל שום דבר לא עוזר. אני לא מפחדת ממנה, אבל אני כן מפחדת מהתכנים שיעלו, מהדברים שיחשפו, מהכאב שאשאר איתו... היא מנסה עכשיו ללכת בקצב שלי, כי בהתחלה היא לחצה, ופתאום היא שמה לב לזה, אבל עדיין עם האטת הקצב, הכל עדיין כואב לי. לא מצליחה להשתחרר אצלה, יושבת כאילו שאני בחדר חקירות. עד כמה אני צריכה לתת לעצמי זמן? להמשיך? לוותר?

שלום נועה. מגע עם זכרונות, מחשבות או רגשות קשים יכול להיות כואב ומטלטל. כדי לתת להם לעלות צריך בטחון ותחושה שאת סומכת - לא רק על המטפלת שלך, אלא גם על עצמך. שלא תשברי, שלא תתמוטטי, שתוכלי לעמוד במה שייקרה. התחושות הללו, של בטחון, אמון וכוחות, הן תחושות שנבנות לאט לאט, ולתהליך הבנייה שלהן יש חשיבות עצומה. בתהליך הזה את מאפשרת לעצמך ללמוד ולתרגל חוויה נפשית אחרת, חדשה, שונה מזו שהכרת במשך שנים. כל אלה דורשים סבלנות והתעקשות. אני מאמינה שתוכלי בהמשך להסתכל אחורה ולראות את התהליך שעברת, גם אם נדמה ש"כלום לא משתנה", ושהחרדה והפחד לא פוחתים. אני מציעה לך לדבר על כך בטיפול, לשתף את המטפלת שלך בקושי כך שלא תהיי בו לבד, וכדי שתוכלו ללמוד ממנו עלייך ועל הקשיים שלך. ובעיקר - אל תתייאשי. בהצלחה, מלי.

יש לי אח שגר איתי בבית ועם ההורים איתי עוד שתי אחיות הוא כמעט בן 18 יש איתו בעיה. הוא בן אדם פרובלמטי. בזמן האחרון ובכלל יש לו התפרצויות זעםואין לו שליטה על ההתנהגות שלו הוא הרביץ לאחותי הקטנה כמה שנים הוא הרביץ לאחותי הגדולה ועכשיו בגלל הקריזות שלו הוא מרביץ לי בגלל שאני מטרה קלה. כשאני אומרת לו תשלוט בעצמך הוא אומר לי אני לא רוצה והוא מאיים שהוא יביא לי מכות ואפילו הרביץ לי כמה פעמים. אני במלכוד ההורים שלי מפחדים ממנו האחיות שלי מפחדות ממנו הוא שיחד אותם שיגידו שאני זו שמרביצה לכולם . אין לי מה לעשות יש מוצא מהמצב הזה?

שלום לפי תאורך, נשמע שאת ושאר דיירי הבית נמצאים במצב של איום וטרור מתמשך. העצה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא לפנות למשטרה, על מנת להציב לאחיך גבולות ברורים של מה מותר ומה אסור ועל מנת להגן על שלומך. ברור לי שזהו פתרון מסובך מאוד, אבל אין לי עצה אחרת, או מחשבה מתחום הפסיכולוגיה, שתוכל לסייע לך. בהצלחה דוד

שלום שלום אני לא יודעת אם את בסביבה, את לא כותבת בזמן האחרון...מה שלומך? מקווה שאת נהנת בארצות הקור ( כל מקום שיורד בו גשם בשבילי כרגע הוא ארצות הקור, פאקינג חם פה! ) אם יוצא לך, שלחי דרישת שלום ועדכוניישן (: ובכל מקרה, שולחת לך אחת משלי... אופיר

eize kef li!!! first of all, thank you Noam, for sending me the link :-)) warms my heart! i haven't seen a computer in a while AND that's my first time... eize kef lehikanes kacha :-)) I am doing ok, not in cold places at all- i am in a desert AND it's more than 35 degrees here... hot like hell.. and yet, it can still rain from time to time.. bizar, i know.. Thank you so much for thinking of me- it's so nice.. i can't tell you how much i enjoyed your surprise :-) I am doing ok most of the time- i really get to see beautiful places, AND yet... you know, there is always a "and yet".. i am different. that's all i can say. i sink into myself more often than others around me, interact less.. i don't know.. sometimes fantasy day-dreaming is easier than the possibility of being rejected.. oh well, but why think of it now.. i am ok. really. Hope you are too, despite the heat.. Thank you again for calling me back in, it's a great comfort not to be forgotten sorry for all my spelling mistakes :-) the internet is on time so i won't re read it :-) Take care! all of you :-) Lilach

שלום דוד ומקוה שאספיק לפני סיום המשמרת שלך... רציתי להודות לך על הודעתך משבוע שעבר (בנוגע להשפעת החרדה על הראיה שלי את הדברים) . דבריך היו נכונים וקולעים, גם אם לא הצלחתי להבין זאת באותו הרגע ורק אחרי קריאות חוזרות, הצלחתי להבין ולהפנים. עם זאת קצת מפחיד שהרבה פעמים רואה המציאות יותר שחורה ממה שהיא והבעיה שלמרות המודעות, כך אכן נראית לי המציאות! ואז גם מאבדת את הסבלנות.. כמו כשהצעת שאמתין עד שתחזור הפסיכולוגית מהחופש וזה רק ייאש אותי יותר.. חושבת על הפעמים שרציתי לשים לסבל הזה סוף (בעבר הרחוק גם ניסיתי) בגלל איזשהו אי-שקט פנימי וחוסר סבלנות לחכות (ולהאמין) שדברים ישתנו.. כל הזמן נעה בין הקצוות- בין תקוה ליאוש ולא מצליחה למצוא את שביל האמצע הפסיכולוגית הודתה שגם היא נעה רגשית במקביל אליי ("לאות הזדהות"?) ושוב לא יודעת אם זו תגובה מקצועית, כדי לגרום לי לקחת אחריות על רגשותיי? ורגשותיה? - כנראה שלא. נוטה להאמין שזו תגובה רגשית אישית שלה, (כמו שהיה עד עכשיו שהודתה בכך שהגיבה לא נכון והתנצלה שעשתה טעות) . בכל מקרה לא מבינה איך היאוש שלה אמור לעזור לי, כי מרגישה בדיוק להיפך - שאני "מקרה אבוד" מקוה שלא מתישה , פשוט הרגשתי צורך לשתף אותך. תודה

שלום רוני את בהחלט לא מתישה ואני שמח שאת משתפת ומעדכנת משבוע שעבר. אני מבין את מה שאת אומרת על המציאות ועל איך התחושה היא של שחור, למרות המודעות למשקפיים הצובעות אותה כך..אבל אין ברירה, אלא להמשיך ולהאבק על המודעות הזו, כי יש כלן כך הרבה סכמות מטעות ומבלבלות שזו עבודה קשה ומתמשכת, לשמור על המודעות שהושגה בעמל ועל החשיבה השקולה והמאומצת, על מנת להתמודד עם ההטיות והעיוותים השונים שאנו מזמנים לעצמנו בחיים. ונדמה לי שעיוות כזה הוא בדיוק התחושה שלך של "מקרה אבוד". האם את חושבת כך על עצמך, או שחוששת שהמטפלת רואה אותך כך? והאם בדקת את התחושה הזו איתה? את מזכירה את תחושות הייאוש ושוב תוהה לגבי התנועה של המטפלת ביחס אליך, במקביל אליך. זו שאלה בעיני האם ההכרות עם התחושות האלה של המטפלת מסייעת לך או לא. אני מבין כרגע התשובה היא שלילית, ונצטרך לראות האם היא תשאר כך או תשתנה בהמשך. בכל מקרה, אני שואל אותך בכנות: מה עדיף לך - מטפלת אותנטית, שמגיבה אלייך רגשית ומושפעת ממך ומנוכחותך, או מטפלת "מקצועית" לגמרי, שהחוויות שאת עוברת לא מוצאות אצלה הדהוד תואם?משהו לחשוב עליו, בין השאר.. להתראות בינתיים דוד

שלום לפורום, ביישוב בו אני גר מונהגת תוכנית חינוך חדשה בתיכונים העושה שימוש בין השאר בטכניקות של עולם האימון והיא גם נקראת תוכנית אימון, התוכנית מתקיימת במקביל למסלולי הלימוד הרגילים בתיכון וההשתתפות בה אינה וולנטרית - כלומר בית הספר מנתב ילדים על פי השגיהם בכיתה ט - כופה עליהם להשתתף בתוכנית ולא מאפשר להם ללמוד במסלולים האחרים שלומדים בהם ילדים עם השגים טובים יותר אך גם ילדים עם השגים פחות טובים.(עניין של מכסה הכרחית להצלחת הפרוייקט המתוקצב בנדיבות). במהלך חצי השנה הראשונה המורים-מאמניםמעסיקים את הילדים קבוצתית ופרטנית בשאלות הבאות: מאין באתי? היכן אני עכשיו? לאן אני הולך? איך אדע שהגעתי? איך אגיע לשם?. בסיום התקופה הילדים מתבקשים לחתום על חוזה בו הם מתחייבים לפעול להשגת הדרך והמטרה שהיגדירו במשותף. על פניה נראית לי התוכנית הזו כסוג של טיפול חודרני בילדים ללא הסכמתם. גם אם ה"אימון" היה מתבצע כשיעור רשות וולנטרי נראה לי שהוא היה בעיתי- על אחת כמה וכמה כשהוא חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. אשמח לשמוע את דעתכם בנושא ולקבל הפניות למאמרים ולחקיקה רלבנטית. תודה

שלום רונן אתה מעלה שאלות טובות ואני מסכים איתך שהתחלה של תוכנית מעין זו אינה דבר מובן מאליו או משהו שניתן להתחיל בו ללא חשיבה מוקדמת. אני רוצה להאמין שמערכת החינוך מודעת לשיקולים השונים וכי נעשית עבודה מקצועית הן בבניית התוכנית והן בבחירת וסינון התלמידים העוברים אותה. עם זאת, נראה לי נכון לא לסמוך בעיניים עצומות על המערכת וכי מומלץ להיות קשוב למתרחש ולאופן בו התוכנית מתקדמת ומשפיעה על התלמידים. אין לי הפנייה למאמרים ספציפיים בנושא ולדעתי החקיקה בתחום, ביחס למקצועות האימון - שמושפעת מהעדרות של חוק פסיכותרפיה בארץ - אינה קיימת כמשהו משמעותי או מפותח. ייתכן ואני טועה ואני מזמין את מי שיודע אחרת או מכיר מאמרים רלוונטיים בתחום לכתוב על כך כאן. בנוסף, הייתי ממליץ לך לחפש, ברשת או באופן אישי, פסיכולוג בשם ארנון לוי, שלמיטב ידיעתי הוא איש מקצוע המשלב גם את מקצועות האימון כחלק מחשיבתו ויתכן שלו יהיה מידע רב יותר עבורך. בהצלחה דוד

בצילום הדמיה? http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1277688 אם זה נכון אז זה לא בדיוק מחלת נפש אם כך..

שלום שלום נדמה לי שהממצא עליו אתה מצביע מדבר על איתור של הבדלים ספציפיים במבנה המוח של סכיזופרנים מבוגרים לעומת אוכלוסיה נורמטיבית. דבר זה אינו יכול ל"זהות" סכיזופרניה, אולם כן ייקשר, סטטיסטית, למספר גבוה יותר של הלוקים במחלה. זהו אכן ממצא מעניין, אולם לא חדש במיוחד, והוא מצטרף לממצאים נוספים בדבר עדויות לשינויים מבניים ברמה המוחית אצל אנשים הסובלים מסכיזורפיה וממחלות אחרות. באשר להאם סכיזופרניה היא "מחלת נפש" או לא, כאן אנחנו כבר נכנסים לעניין של הגדרות. למעשה, סכיזופרניה אינה נחשבת "למחלת נפש" במובן הפסיכולוגי של ההגדרה מזה כמה עשורים. אני אומר זאת בצער, משום שלפי תפיסתי הקטגוריזציה של המחלה הזו כמשהו פיזי בלבד מונע את ההרחבה של ההבנת המתרחש בנפשם של החולים במחלה קשה זו ומונע מהם גם, הלכה למעשה, את האפשרות של טיפול ותמיכה פסיכולוגית, כאשר כמעט כל הטיפול המוצע כיום הוא רפואי בלבד. דבר זה מצטרף לגישה השלטת כיום בתחום המחקר, השמה מוקד מיוחד על התהליכים המוחיים והפיזיולוגיים בלבד, במנותק מתהליכים מקבילים שונים. האם זו הדרך המומלצת ביותר להמשיך בה את המחקר האנושי - זו שאלה שכל אדם צריך להחליט לגביה עם עצמו הוא. להתראות דוד

והוא לא מתנהג מוזר או משהו.. רגיל לגמרי.. עובד יוצא וכו.. אם כך מה הבעיה עם הדבר הזה? הזיות ודברים כאלה יכולים להיות אצל כל אחד , חוסר B12 ויטמינים למיניהם וכו.. איך אפשר לדעת אם זה באמת סכיזופרניה מה שיש? או סתם משהו שקורה? שאלה נוספת נאמר לי שידוע שחסר בויטמין D גורם לסכיזופרניה , זה נכון הדבר?

ישלי בת מוצלחת ואהובה מאד,הילדות והבגרות עברו עליה בנעימים כשהיא אהובה הן על המשפחה הן על חברותיה ומורותיה והן במקום עבודתה. מה שמפריע לי שהיא נותנת מעצמה ,בגוזמא לכל אחד,תמיד יהיו צורכי הזולת חשובים יותר מצרכיה,והכל בשקט ובחביבות ופשטות כאילו זה אך מובן מאליו.. אני מרגישה שזה ממש מוגזם ושהיא לא משאירה שום מקום לצרכיה ורצונותיה, מסקרן אותי להבין אייך היא צמחה להיות כזו מאחר שדווקא קיבלה המון אהבה משפחתית וחברתית והיה יותר מתאים -אם כבר-שתהיה אגואיסטית. הייתי שמחה להבין טוב יותר את התופעה ואם ניתן לשנות במעט.

שלום יעל שאלה מאוד מסובכת, השאלה על מקור האלטרואיזם. הדעות חלוקות (כלומר, הדעות המאמינות שקיימת אכן תופעה כזו) בין נטייה מולדת, הטבועה בכל אדם פוטנציאלית, באשר הוא, לבין נטייה המתפתחת בשל השפעת הסביבה. הקושי הוא שאף עמדה לא באמת הוכחה, למיטב ידיעתי, בצורה משביעת רצון ושמעבר לכך, גם אם נניח שמדובר בהשפעת הסביבה, לא ניתן לנבא את סוג הסביבה שיוביל דווקא להתפתחות נטייה שכזו. זה כתשובה כללית לשאלתך. מעבר לכך, נדמה לי, אולי אני טועה, שאת חשה מעט אשמה או חשש, שמא משהו באופן בו גידלת את בתך הוביל להתפתחות הנטייה הזו. זהו חשש שאני כמובן לא יכול להפריך, אולם לפי תיאורך, נשמע שבתך זכתה לסביבה גדילה טובה ומטפחת, דבר שללא ספק אין מה לחוש אשמה או חשש בגינו. אני נותרתי עם השאלה - האם בתך אכן מפגינה אלטרואיזם, או שמא היא מוותרת על צרכיה היא לטובת האחר? משום שאלה אינם דברים זהים. האלטרואיסט עושה דברים לא למטרת רווח, אולם הוא אינו בהכרח מוותר על צרכיו הוא. האופן בו הנתינה ללא תנאי נתפסת תלוי רבות בתקופה ובתרבות. נדמה לי שכיום, הדגש יהיה לפחות על שילוב בין צרכיך לבין צרכי האחר, מתוך ניסיון להגעה לאיזון המתאים לאדם עצמו (וזאת אני אומר מבלי להתייחס למסר החברתי הסמוי שכולנו סופגים, והוא שעליך, במובן מסויים, לדאוג כמעט אך ורק לצרכיך אתה). אם מדובר אכן במצב בו בתך אינה "מחוברת" לצרכיה היא ומוותרת על עצמה לטובת אחרים הרי שכן הייתי רואה כאן סיבה מספקת על מנת לדבר איתה על הנושא ולראות, במידה והיא רואה זאת כדבר המציק לה ופועל כנגדה, האם טיפול כלשהו יכול לסייע לה לא לעזור ולהתייחס לאחרים בלבד, אלא גם לעצמה. במידה והיא אכן מוטרדת או חשה שלא בנוח בשל כך, אני מאמין שטיפול בהחלט יכול לסייע לה בעניין. להתראות דוד

שלום דוד אחייני בן הארבע וחצי סיפר לנו שאמא בעטה באחותו בת השנה וחצי . שאלנו למה,והוא אמר כי לאמא לא היה כוח לקום אליה ואחותו לא באה לאמא או משהו כזה. הוא סיפר לאבא,ואבא מאוד כעס אליה. (הילד הדגיש כי אבא תמיד שומר עליו) זהו הגיל של קצת דימיונות עד כמה שידוע לי,אך אנו לא ממש מופתעים מכיון שמדובר באמא שלא יודעת לחלוטין להתנהג. לדוגמא-כאשר האחיין שלי הגיע הביתה וסיפר לאמו כי קיבל מתנה מסבתא ,שמח ומאושר,היא צעקה עליו:מה אתה רוצה שאעשה,שאזרוק את זה מהחלון..? אחי,(האב) כועס על המשפחה,ואמר כי זו הפעם האחרונה שראינו את הילדים וכי הוא עובר לגור רחוק ולא נראה את הילדים. בעוד כשבוע הילדים אמורים להתחיל גן, ושאלתי -האם כדאי לפנות לגננת ולבקש שדובב את הילד לספר לה, או עדיף לפנות לאגודה למען הילד או עובדת סוציאלית. אני חוששת להזיק לילדים,אך גם דואגת שישארו באוירה שכזו ועם אמא שכזו בעיקר. לדעתי בהחלט מדובר פה בהזנחה,והתעללות ואני מאוד רוצה לדווח לרשויות. בניסיון לדבר עם האב הוא טוען שאנחנו פרנואידים .למרות מריבות רבות עם אשתו, מערכת יחסית ממש לא נעימה הוא בוחר להמשיך ולהיות איתה ומשום מה להגן על מעשיה (למרות שפעמים רבות סיפר כמה היא לא מבינה ולא יודעת וכו').

שלום עדי את מציגה פה מצב מורכב מאד, בו נאבקים מצד אחד הרצון לשמור על אחייניך ומצד השני החשש לפגוע בהם (וביחסים המשפחתיים) ללא סיבה מוצדקת דיה. אני לא משוכנע האם קיימת עלייך חובה חוקית לדווח על חשד להתעללות - על אנשי מקצוע קיימת חובה כזו, אבל לא ברור לי כיצד החוק רואה זאת ביחס למי שאינו איש מקצוע. כדאי לך אולי להתייעץ בסוגיה ספציפית זו בפורום של עבודה סוציאלית או בפורום כלשהו של עורכי-דין. אבל מעבר לבירור החוקי, מה שברור לי הוא שלא כדאי לך להזניח את הנושא ולשכוח אותו. גם אם לא תפני לרשויות, הייתי מציע לך להיות קשובה למתרחש ככל האפשר ולהיות רגישה לעדויות נוספות, המחזקות את התחושה של פגיעה אפשרית ושל צורך בהתערבות. בנוסף, לפני כל פנייה כזו, הייתי מציע לך להתייעץ עם אנשים קרובים נוספים ולראות כיצד הם מעריכים את המצב - כלומר, לשמוע את חוות דעתם של אחרים מלבדך לפני שאת נוקטת בצעדים. כמו-כן, חשוב לך לברר עם עצמך עד כמה ההכרות הלא טובה שלך עם אשתו של אחיך והדעה השלילית שלך עליה עלולה להוביל אותך למצב בו את רואה את המתרחש בצורה חמורה יותר מכפי שהוא באמת. לסיכום - דילמה רצינית מאוד, עם סכנות מכל כיוון. בעיקר הייתי חושב טוב ומשתף אחרים קרובים בהתלבטויותי, לפני נקיטה של כל צעד שהוא. בהצלחה דוד

שלום דוד , אני פשוט לא מצליחה להבין את זה , כול הדבר הזה שנקרא "טיפול " , ואני כבר יותר משנתיים מטופלת , אני לא מסוגלת להפסיק , החופשה שלה (הפסיכולוגית ) כמעט הרגה אותי , התלות כל כך חזקה , מרגישה שאני לא יכולה בלעדיה (זה כשאני לא שם ) , אבל בפגישות אני לא מצליחה לדבר איתה על כלום חוץ מזה שאני לא מבינה מה אני עושה שם , זה פשוט לא מצליח , אני חושבת שאת הגירסה שלי של היום אני הרבה יותר שונאת מאת זאת שהתחילה את הטיפול לפני יותר משנתיים (שגם לה לא היו חסרים בעיות ) . אני לא רואה לאן זה מוביל , פשוט פיתחתי בעיה נוספת - תלות . איך יוצאים מזה , כדאי להפסיק את הטיפול?! (אל תגיד לי לדבר איתה על זה זה הדבר היחיד שאני עושה שם ) ואם כן איך נפטרים מהתלות הזאת (אני באמת קשורה אליה ) .. אבל עדיין צריכה עזרה . אולי אתה יכול להסביר לי את זה?? ..זה משפיע עלי לרעה .. כל הדבר הזה ...

שלום טיפול נפשי מעורר לעיתים תכופות רגשות עזים גם של רצון להתחבר וגם של חרדה מפני תלות. כתוצאה מכך מתעוררת אמביוולנטיות עזה סביב נושאים של קרבה וריחוק. נשמע לי שהחרדות שלך כרגע עוצרות אותך מלהפיק את מה שאת יכולה להפיק מהטיפול ומהקשר העז, שללא ספק נוצר. את כותבת לא לומר לך לדבר על זה, כי את מדברת על זה כל הזמן בטיפול. בסדר. אז המחשבה הבאה שלי היא "ומה המטפלת אומרת?" כי נשמע לי חשוב לדעת כיצד היא מבינה את המצב, כיצד היא רואה אותך, את מצבך, את התקדמות שלך או את הקשיים מהם את סובלת. והאם את יכולה להפיק משהו, להכניס פנימה את ההבנות הללו? קשה לי לייעץ מבחוץ, אבל נדמה לי שיש לך עוד הרבה מה להרוויח מהדיבור והדיבור החוזר על הקשיים שלך בטיפול. צריך זמן, סבלנות..אני מקווה שבסוף זה יעזור ותרגישי טוב יותר, עם הטיפול ועם עצמך. להתראות דוד

אבל איך עושים את זה ? איך זה יעזור ? ואם שנתיים כלום לא זז .. כדי לחכות עוד שנתיים , היא כל הזמן אומרת שככה אנחנו יכולים לראות מה קורה לי בקשר , אני לא חושבת שזה קורה לי בשום קשר - רק שם . מצד אחד תלות נוראית , מצד שאני אני לא מבינה למה אני אני כל כך קשורה למישהי שאני בקושי מכירה .. יש לך אולי הוראות הפעלה לטיפול , אני לא מצליחה להבין איך משתמשים בו ?!

הייתי בטיפול שנה + והטיפול נסתיים מצידי כמה שבועות לפני סיומו המיועד. האם יתכן להמשיך קשר ללא מפגשים בחדר הטיפולים? כמו שיחת טלפון, מכתב, סמס, או צריך לעבור תקופת צינון משני הצדדים הן מהטפל והן מהמטופל. מוכרחה לציין שהיתה כימיה וקשר טוב בטיפול. תודה על תשובתכם.

שלום רעיה כל קשר טיפולי צריך להיות בהסכמה ובמודעות של שני הצדדים, ובכלל זה גם שמירה על קשר מסוים לאחר סיום הטיפול. את כותבת שסיימת את הטיפול כמה שבועות לפני סיומו המיועד. האם דבר זה קשור לרצון להיות עדיין בקשר כלשהו? ומה דעתו של המטפל על כך? במיוחד בהתחשב בכימיה הטובה שציינת, נשמע לי שהשאלה שאת שואלת פה היא שאלה שיכולה לקבל מענה רק מתוך הקשר הטיפולי ומתוך שיחה עם המטפל שלך. בהצלחה דוד

שלחתי הודעה במשמרת של דרור על המטפל שלי שבחופשה...... ראיתי שהיא עלתה דרור לא התייחס אלייה והוריד אותה למה? עשיתי משהו לא בסדר? למה??????????????????????????? ראיתי היום בבוקר שהיא מופיעה בלי תשובה ופתאום נמחקה זה כל כך פגע בי

שלום מאיה נדמה לי שההודעה שלך היא זו שנענתה מוקדם יותר, במשמרת זו. אני מקווה שדבר זה יסייע לך להרגיש פחות פגועה. להתראות דוד

פוחדת פוחדת פוחדת הכול יתפוצץ בסוף ואמא זה יגמר רע

שלום נקודה את פוחדת, אבל את אינך לבד. לא בפורום הזה ואני משער שגם לא בחייך. חשוב להעזר במי שמוכן, על מנת להתגבר על הפחד, לא לתת לו להתגבר עליך ולשלוט על חייך. להתראות דוד

ניסיתי לדקור בבלון בתקווה שיתפוצץ ויוצא איתו החוצה את הכול יחד עם האויר ונראה שהאויר כלוא ומסרב להתפרץ החוצה מה שכבר כן יצא נמצא איפה שהוא בחלל האויר ועכשיו צריכה לעמוד מול המבט העיניים ומאבדת נשימה מנסה לסמוך ופוחדת מנסה להוציא ונחנקת מנסה להסביר ומגמגמת נראה שאם אנעץ את הסכין בלב ואחתוך לאורכו ורוחבו זה יכאב פחות ואולי סוף סוף ארויח פעמיים הכול יפרוץ החוצה מבלי שליטה ואדמם עד הטיפה האחרונה עד הסוף להתרוקן ולמות אוף כמה מפחיד לנשום

שלום, אשמח לקבל את הצעתכם שמי גלית בחורה בת 31 יוצאת עם בחור במשך שנה ,מדובר בבחור טוב ומשכיל קצת בישן וחסר ביטחון שמעולם לא הייתה לו חברה לפני ( ברצוני לציין שהוא בן 33 ). לצערי הרב עצם העובדה שמדובר בבחור די בודד ללא חיי חברה ושמעולם לא התנסה במערכת יחסים זוגית די מפריעה לי( למרות שאני חברתו הראשונה אני כל חייו והוא אוהב אותי עד מעל הראש) הבעייה שלי היא שאיני מצליחה להתאהב בו ועובדת היותו ללא ניסיון מפריעה לי-אני מרגישה שאני יוצאת עם בחור שמתנהג כמו ילד קטן- הדילמה שעומדת בפניי שמאוד נוח לי איתו ונחמד לי אבל איני אוהבת אותו. מה לעשות?אני די מבולבלת.אשמח לקבל את עצתכם

שלום גלית אני שומע את ההתלבטות שלך ואת הצורך שלך בעצה, אבל אני לא מרגיש שאני באמת יכול לתת לך עצה טובה. בשביל עצה כזו צריך לדעת הרבה יותר עליך, על הבחור איתו את יוצאת ועל המצב ביניכם באופן מפורט יותר. נדמה לי שאת צריכה לחשוב לעומק מה מרגיש עבורך הדבר הנכון לעשות, מה הם היתרונות בקשר לעומת החסרונות, מה האפשרות שלך (סיכון לעומת סיכוי) למצוא קשר טוב יותר וגם לנסות ולראות עד כמה ההתלבטויות שלך נובעות מקושי אובייקטיבי, או מקושי שלך, שמושלך על הקשר וכך פוגע בו. למשל, נושא הניסיון - נראה לי שכדאי לך לחשוב מה מפריע לך בנושא זה (או בהיעדרו), האם ניסיון הוא משהו שיכול להשתנות (ולכן מהווה מרכיב פחוות קריטי להחלטה) או שהוא מייצג משהו אחר - האם תחושת "הילד הקטן" קשורה רק להעדר הניסיון, או שהיא חלק מתמונה רחבה יותר? בקיצור, התלבטות קשה לפניך והרבה מחשבות ללא ספק. מצטער שלא יכולתי לעזור יותר. בהצלחה דוד

בן 17 שחכתי לציין שלום,בזמן האחרון אני רב מלא אם ההורים אם אמא שלי יותר נכון כי אם אבא החורג שלי אני לא בקשר וגם לא ניראה לי שאני רוצה להיות אין סיבה מיוחדת לזה או שיש ואני לא מבין. בכל מקרה אני מרגיש שבור כולם סביבי אומרים לי שאני אדיש אמרו לי הרבה שאני אדיש כלפי המשפחה. דיברו איתי זה נמשך כבר שנים הקטע שאומרים לי שאני אדיש אני באמת לא יודע אם אני ככה אני מקווה שלא אבל אם לומר את האמת אני באמת מתחיל לא להרגיש שום דבר. אני משתגע הנה דוגמא נכון מתי שאתם בוכים אתם מרגישים תחושת פריקה אחרי זה אני לא חשתי את התחושה הזו הרבה מאוד זמן כלומר אם אני בוכה אז זה רק דמעות ריקות זו בידוק ההרגשה דמועות קפואות בלי שום דבר סתם דמעות זה עוד דבר שאני חושב שאולי אני באמת אדיש הבעיה היא שאני לא רוצה להיות כמו מכונה ללא רגשות אני לא שרוי כעט במצב של עצב או דיכאון בגלל הסיטואציה אם אימי שהקשר הוא הופך להיות רע מיום ליום אני לא מרגיש ככלום ואם לומר את האמת אני אומר שהקשר חשוב לי אבל אני לא מרגיש כלום אלא רק אומר... ... ... יכול להיות שהוא חשוב? לעזעזל האם אני באמת אדיש!???? קשה לי אם ההרגשה הזו. מצטער על החפירה אלוהים איך הגעתי למצב הזה שאני לא מרגיש כלום!!!!??????

שלום דניאל אני קורא את מה שכתבת ומה שאתה מתאר במיוחד זה בהלה. בהלה ממה שקורה איתך, בהלה ממה שזה אומר ופחד מכמה זמן תמשיך להרגיש כפי שאתה מרגיש. אבל מכל זה עולה דווקא תמונה של הרבה מאוד רגש - ולא של אדישות בכלל. אתה מתאר תקופה של הרבה מריבות וקונפליקטים עם אמך ומצד שני ניתוק והעדר קשר עם אביך החורג. כל זה בא על רקע של התלבטויות רציניות שלך עם עצמך והרבה דברים שאתה שומר בבטן (או כך לפחות נדמה לי) ולא חולק עם אף אחד. נשמע די ברור שהקשר עם אמך מאוד משמעותי עבורך, ובכל זאת משהו ביניכם מתפספס, משהו לא מצליח לתרגם את האיכפתיות והקרבה לקשר שייתן כוח ותמיכה. דניאל, נדמה לי שמה שאתה באמת צריך זה לדבר עם מישהו על מה שקורה לך בפנים - על מחשבות, רגשות, פחדים, תקוות וחלומות. זה יכול להיות חבר או חברה קרובים, זה יכול להיות מישהו מבוגר שאתה סומך עליו, קרוב משפחה, מישהו מבית הספר, לא יודע, אבל נראה לי מאוד חשוב שלא תשאר לבד עם כל הדברים שמציקים לך. בשביל להרגיש משהו, תצטרך לשחרר חלק מהדברים החוצה- אני מקווה בשבילך שתמצא עם מי לעשות את זה. בהצלחה דוד

שלום, לאחר בירור שעשיתי, אני מבין שמרפאות לבריאות הנפש הינן ללא תשלום. רציתי לשאול את דעתכם לעניין טיב המרפאות האלה, בפרט באזור אשדוד-אשקלון... האם צריך לחכות המון כדי להיכנס לטיפול פסיכולוגי במרפאה? האם הטיפול נחשב למועיל, איכותי? (אני פשוט בקשיים כספיים וזה הפיתרון שנראה לי כרגע..)

שלום g תראי, באופן כללי אני בהחלט ממליץ על המרפאות לבריאות הנפש. אפשר למצוא שם מטפלים טובים מאוד וזה נכון שהטיפול הוא או ללא תשלום או מאוד מאוד מוזל. כמו בכל מקום, אפשר למצוא שם מטפלים טובים יותר וטובים פחות, אבל זה נכון גם לשוק הפרטי ובאופן כללי - אני חוזר על עצמי, מקווה שזה בסדר - האנשים במגזר הציבורי הם על-פי רוב ברמה גבוהה של הכשרה ומקצועיות. ביחס למרפאות באזור הספציפי שהזכרת יש לי פחות מידע אישי, אבל אם למישהו ממשתפי הפורום יש ידע כלשהו בעניין, אני בהחלט מזמין אותם להביע את דעתם. בכל מקרה, אין לי כל סיבה להניח שההיכרות שלי עם המרפאות הללו לא מתאימה גם למרפאות באזור מגורייך. לסיכום - מומלץ. בהצלחה דוד

הי דוד עבר לו שבוע וחצי ללא המטפל..פעם שנאתי את המילה הזו - מטפל. הייתי מתעקשת על פסיכולוג בתואנות רציונאליות שהמילה מטפל/ מטופל מנציחה את חוסר היכולת של בן אדם לעזור לעצמו, והוא חייב להיות מטופל.היום המילה פסיכולוג נשמעת לי קצת מנוכרת כשאני מדברת עליו, והמילה מטפל יותר..קרובה? לא יודעת..בהחלט ניתן לומר שהשתנה היחס שלי אליו, בלי יותר מדי חשדנות, התנצלויות, רגשות יתר וכו..גם מצידו השתנו דברים. קצת לפני שהוא יצא לחופש אמרתי לו שהוא חושב יותר מדי, והוא אמר שאני לא הראשונה שאומרת לו את זה, אז אמרתי לו שזה בסדר כי אני מרגישה יותר מדי אז זה מאזן אחד את השני. הוא ענה שאולי לפעמים אנחנו גם חושבים וגם מרגישים יותר מדי..בקיצור הוא הבין, ואני חושבת שגם אני, שלפעמים צריך פשוט להיות.. זה עשה את החופש הזה ליותר קל, ההרגשה שאנחנו יותר מסונכרנים..לא הייתה פה שום שאלה, סתם משתפת כי כפי שאמרה לי ~נילי~ שבוע שעבר ( לא הספקתי להודות לך, אז אם את קוראת, תודה (: ) זה בהחלט בית חמים והצוות נהדר.. שתהיה משמרת נעימה, אני הולכת לקנות קילו גלידה. אופיר

שלום אופיר איזה סיפור יפה. ממש תודה על הסיפור הזה, על מפגש בין שני אנשים, אחד פסיכולוג, או מטפל, אחרת מטופלת, או אופיר. בסיכומו של דבר, מה זה משנה? בבסיס, נשמע שפשוט ובאמת נפגשתם. אני לגמרי מאמין לך שזה עושה את החופש ליותר קל, ובטח גם מגביר את הרצון להפגש שוב.. תפיקי את המיטב מהגלידה. הזמן, חשוב לזכור, עובר. להתראות דוד

(:

רציתי לברר לגבי הטיפול הפסיכולוגי המומלץ בדכאון וחרדה(לא תרופתי). ולקבל הסבר קצר אם אפשר על ההבדל בין "קוגניטיבי- התנהגותי" לבין פסיכו- דינמי סובלת מנפילות קשות במצב הרוח כמחצית מהחודש - קשור למחזור. אף שמודעת לכך,לא מצליחה לשלוט בזה ונכנסת ללופ של מחשבות שליליות של "מה הטעם" , של פגיעות יתר ולתחושה של חוסר שליטה. לא יודעת כבר מה לעשות! פוחדת מעצמי אנא - תשובה מהירה

ליהי... כיום מטפלים,הרבה פעמים, במה שאת מתארת באמצעות תרופות ממשפחת ה-SSRI, מאחר שמדובר בסימפטום נפשי על רקע פיזיולוגי... לא תוכלי לשנות את הכימיה/פיזיולוגיה של הגוף, שמגיב לתנודות הורמונליות, באמצעות טיפול - בין אם דינמי ובין אם CBT (לא שיש לי משהו נגד טיפול נפשי... ההיפך הוא הנכון).

שלום ליהי נשמע לי שמה שאת מתארת קשור, לפחות בחלקו, לתופעה המכונה "תסמונת קדם וסתית". קיימות כיום מחלוקות רבות בשאלה האם להפוך את התופעה הזו לאבחנה נפשית פרופר, כאשר הסיבות - בעד ובנגד - מגוונות מאוד ואינן נובעות משיקולים מקצועיים בלבד. עדיין, גם אם את סובלת מהתופעה, שמקורה אכן פיזיולוגי, אין בכך, להשקפתי, סיבה להניח שטיפול תרופתי הוא היחיד המתאים לסייע לך בעניין זה. נדמה לי שהמחשבות והתחושות שאת מתארת הן משהו שטיפול יעיל יכול לעזור לו בהחלט - גם אם לא להעלים את המצוקה הרי שלהחליש את עוצמתה ולספק כלים להתמודד עם התחושות הלא נעימות כאשר הן מגיעות (ונשמע, סך-הכל, שמדובר בפרק זמן לא קצר בתוך כל חודש). האם מומלץ יותר טיפול דינמי או קוגניטיבי היא שאלה שאני מהסס לענות לך עליה. ככלל, טיפול קוגניטיבי יתמקד יותר במחשבות השליליות העולות ואילו טיפול דינמי יתמקד יותר במקורן של מחשבות אלה ובמטענים הרגשיים שהן נושאות עמן. האמת היא שמרבית הטיפולים הקוגניטיביים כוללים בתוכם אלמנטים של מה שמקובל לייחס לטיפול דינמי וכך גם להיפך. כך שבעיקר הייתי מציע לך להחפש אחר מטפל/ת טובים, שקיבלת עליהם המלצות ושאת מרגישה בנוח עמם בשעת הטיפול. נדמה לי שהמרכיב הזה יהיה חשוב יותר מהחיפוש אחר שיטה כזו או אחרת. בהצלחה דוד

קרוב לוודאי שההודעה לא תעלה וזה בסדר גמור. בכל אופן הילדה רוזי, ילדה בת ארבע וחצי, לא עצמתי עין כל הלילה, איך אפשר לישון כשהיא בידיים של פסיכופט. אני כל היום איתה בתוכי, חושבת עליה והעצב והדאגה נותנים זץ ללב ומכווצצי'ים אותו כפסטלינה. איפה היא, פוחדת לבד בלי הגנה. איך דברים כאלה קורים, מי שומר על הילדים. רק רציתי לשתף העצב בעינייה בעיתון, והכאב הזכירו לי מישהי. סנקה

סנקה... קרוב לוודאי שבשעה זו, שפרטי הפרשה כבר נחשפו, הזעזוע גדול מכדי להבין איך... איך כולם שתקו? איך לא הקשיבו למי שכבר דיברה ושאלה?! איך משפחה כזו חיה פה, ואף-אחד לא אמר מילה? סבא שלה הוא גם האבא החורג שלה... ואמא שלה משתמשת בתירוץ של "לא ידעתי, חשבתי שהיא בכלל בצרפת", בעוד שהסבתות מצרפת מדווחות שתיהן, שהן חיפשו את רוז כל הזמן הזה... והסבא/אבא חורג הזה, שמסביר שזו בכלל היתה תאונה... הוא רק "הפליק לה", הוא לא מבין איך זה קרה בכלל... ומפה לשם - הופ! ארז את גופתה במזוודה והטמין אי-שם בירקון. ולדעת, שכל הזמן הזה היא היתה מתה. קבורה במזוודה, בבוץ ובמים הדוחים של הירקון. שידעו איפה היא, אבל בחרו לשתוק ולהתנהג, כאילו שילדה אחת קטנה, יפה ותמימה לא מתה בכלל... כאילו שהיא מבלה בנעימים בצרפת... משפחה מעוותת... וקורבן אחד קטן וחסר ישע של איש אחד ש"רק" קרתה לו תאונה, מה רוצים ממנו בכלל? הוא לא התכוון להרוג אותה... ותיכף יבוא גם הסיפור, שהוא הרי אהב אותה... סתם נהג להפליק לה בשעות הפנאי, עד כדי כך, שהפעם האחרונה היתה אחרונה לתמיד...

סנקה... מה שלומך? נכון זה כל כך כואב אבל לא לישון בגלל זה? אסור לקחת את הדברים קשה מדי כל יום יש סיפור אחר לצערנו:-(

שלום. קראתי את ההודעות ואני מזדהה עם הכאב והרגש העולה מהן. אין לי מילים להוסיף, כי הזעזוע גדול מידיי. לפעמים ניתן רק לשתוק. דוד.

לא התקבלתי לקלינית. חברה שאכן התקבלה טוענת שהכל הצגה, שיש צורך בלערוך סימולציות בטרם הראיון, שיש שאלות מוכנות וידועותת, בקיצור שמקבלים אנשים שהיו מוכנים על כל מה שלא יבוא. אני לא מבינה אם אכן זה כך את מי מקבלים את אלה שמתאימים לתחום או את השחקנים הטובים ביותר. דרך אגב זה בהחלט לא מגיע ממקור אחד כבר שמעתי ממספר אנשים בקלינית. כמה עצוב שהאוטנטיות מפסידה לסימולציות ולרצייה חברתית. אין זה אומר שאלה המתקבלים אינם מתאימים, באותה מידה אין זה אומר שאלה שנכשלו אינם מתאימים או ראויים. כמה חבל שאנשים טובים שאוהבים את התחום מתפספסים.

פסיכולוגיה תואר שני – ראיון שאלות ששואלים בראיונות "בראיונות בעיקר מנסים לראות מי אתם – איך אתם מתמודדים עם אתגרים וקשיים, מה מידת הרפלקסיביות שלכם, מה מידת הבשלות הרגשית, כמה אתם רגישים לזולת, כמה אתם יכולים לבחון את עצמכם במבט חיצוני ועוד ועוד." "בסך הכול הם מנסים להכיר אותך!" שאלות משוכתבות ומותאמות לראיון קבלה לתואר שני, לפי רשימת שאלות ששואלים בראיונות עבודה באתר: http://runnercom.mavweb.net/tips.html מי אתה ספר על עצמך למה אתה מעוניין בתואר הזה למה אתה המתאים ביותר / מתאים יותר מאחרים להתקבל שכנע אותי לקבל אותך למה עזבת עבודה / התנדבות קודמת איזו פעילות / עבודה / קורס בתואר / התנדבות הכי אהבת לעשות ולמה אם אתקשר, מה יגידו לי עליך מעסיקים שלך / ממליצים שלך / חבריך תאר מערכת יחסים עם בוס / מטופל / בן זוג / משפחה / חברים מהן תכונותיך הבולטות, במה הן יתרמו לך בעבודה כפסיכולוג מהן תכונותיך השליליות, במה הן יפריעו לך בעבודה כפסיכולוג מה פוגע באיכות עבודתך כמטפל מה התכונות שהיית רוצה לשפר / לשנות בעצמך מה התכונות החשובות ביותר לדעתך למטפל מהם תחביבך מה חבריך אוהבים / שונאים בך איך אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים מה יעדך לטווח הרחוק למה בחרת בפסיכולוגיה / במגמה זו מה מעניין אותך במקצוע זה מה ההישג הגדול ביותר שהשגת כמטפל באיזה הישג בחייך אתה גאה מה הדברים החשובים ביותר בשבילך כמטפל איך אתה מתמודד עם לחץ בטיפול / בחיים, תן דוגמא מה עניין אותך בלימודים לתואר מה היית מבצע אחרת ממה שביצעת תאר בעיה מקצועית משמעותית שנאלצת להתמודד עימה, איך עשית זאת מה הבעיות בהן נתקלת לאחרונה בעבודתך כמטפל מה אתה עושה כשאין לך מספיק ידע לפתור בעיה תן לעצמך ציון 1-10 ביצירתיות. תאר דבר יצירתי שעשית בשבוע האחרון / תן דוגמא לדרך יצירתית בה פתרת בעיה תאר מה אתה יודע על המגמה שלנו באילו דרכים אתה חושב שהתפתחת בשנים האחרונות הלימודים כוללים גם קורסים קשים בסטטיסטיקה / פסיכודיאגנוסטיקה וכו', האם זה עשוי להרתיע אותך, איך תתמודד מה ציפיותיך מהתואר / העבודה כמטפל שאלות נוספות, מראיונות לתואר שני בפסיכולוגיה, לפי פורום לימודי פסיכולוגיה בתפוז – http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=1410 ופורום סטודנטים לקראת תואר שני בפסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/forum.asp?id=45 ספר לי על עצמך כל השאלות האפשריות שעולות מתוך התיאור העצמי… תאר עבודה מחקרית / סמינריון שעשית תאר עבודת שדה שעשית, + דילמות, קשיים, מה למדת, עם מה בהתנסות הזדהית... מה בהתנסות שלך בשדה קשור / תורם לרצון וליכולת להיות מטפל למה בחרת במגמה תחומי עניין בתוך המגמה אם תתקבל מה הסיכוי שתממש את קבלתך איך אתה רואה את עתידך, מהן שאיפותיך האם תוכל להתחייב ל- 5 ימי עבודה ולימודים באוניברסיטה (כשמדובר במקום מרוחק מהבית או שאין בו הרבה מלגות..) האם תהיה מוכן לעבור לגור כאן בשביל הלימודים, ואיך אתה מרגיש עם זה מה תעשה אם לא תתקבל מה תעשה אחרי התואר השני / בתיזה / בהתמחות איפה אתה רואה את עצמך בעוד X שנים האם תרצה ללכת בעתיד לטיפול, ולמה כן / לא תאר את הטיפול שעברת, למה הלכת / לא הלכת לטיפול תאר תובנה משמעותית אחת מהטיפול תאר אתגר / קושי / התמודדות / משבר שעברת תאר רגע חשוב בחייך תאר את הקשר עם אמא / אבא / אחים / בן זוג מה הפחד הכי גדול שלך למה אתה רוצה להיות מטפל מה בילדות שלך גרם לך לרצות להיות מטפל / להתאים להיות מטפל איך אתה חושב שאישיותך כיום קשורה לילדות / לאירוע X שעברת מה התפיסה שלך לגבי טיפול, לגבי פסיכולוגיה, איזה תיאוריות יש לך למה אתה מתאים / לא מתאים למגמה אילו חוויות עברת שתרמו לרצון או להתאמה שלך איך אתה מגיב במצבי לחץ + דוגמא איך תתמודד עם ההורים של הילד / המשפחה של המטופל בו תטפל באלו אוכלוסיות תעדיף לטפל (יתכן שיגידו בתגובה לתשובתי "אבל אצלנו מטפלים בכל האוכלוסיות, אז מה תעשה?") מהם חששותיך מהמקצוע נראה שאתה מצליח בחיים ומשיג כל מה שאתה רוצה – האם קרה לך פעם שלא השגת מה שרצית אהה, אז אתה תמיד טיפוס כזה שקט / דומיננטי / לוקח ללב / ועוד ועוד... מאיפה באות כל השאיפות האלה להצליח, למה בכלל אתה צריך את זה תאר את התהליך שעברת עד כה בקבלה לתואר שני, איך הרגשת, למה בכלל אתה צריך את זה...........

רעות שלום, הצטערתי לשמוע שהשנה לא תוכלי לממש את רצונך ללמוד פסיכולוגיה קלינית. אני חושב שהתחושות שלך מוכרות, תחושה שאנשים טובים לא נכנסים ומתפספסים מסיבות רבות. זו לא רק תחושה זה גם נכון. יש לכך סיבות רבות לחלקן אני לא רואה לצערי פתרון בזמן הקרוב. אבל לא נראה לי נכון להכנס לסיבות הללו כעת, מה שכן חשוב לי לומר לך הוא שאם התחום חשוב לך, ואת רוצה בו, קחי זמן למחשבה, השאירי בתוכך גם מקום המאפשר פנייה שוב בשנה הבאה. כרגע אולי זה לא נראה אפשרי, אולי אפילו קיים כעס ורצון לא להיות חלק מאותו עולם שלהרגשתך אולי דחה אותך. אבל אני חושב שיש כאן הרבה יותר מקריות מאשר דחייה, ופסיכולוגים רבים וטובים, החלו ללמוד למרות שלא התקבלו בפעם הראשונה. בהצלחה, דרור

אני מבקשת הצעה אני בטיפול שלושה וחצי חודשים והתחלנו לדבר על טראומה שמאוד קשה לי קוראים לזה הצפה שהכל פתאום נהיה קשה ככה הסבירה לי הפסיכולוגית העניין שביום יום כשאין טיפול מותר לי להתקשר למטפלת ולדבר איתה הבעייה שאני מתקשרת כבר שלוש פעמים ביום וכבר לא כל כך נעים אפילו שהמטפלת לא אמרה לי משהו לא יפה. אני לא רוצה לנצל את האכפתיות שלה אבל היא היחידה שיכולה לדעת מה אני קורה לי:-( יש לכם איזה הצעה כדי שאני ירגיש בסדר עם הטלפונים בלי להרגיש אשמה. אם זה היה מפריע לי היא הייתה אומרת לי? למישהו פה יש נסיון כזה בו המטפלת בסוף נמאס לה? אשמח לקבל כל תשובה

לינוי שלום, בתקופות של הצפה אכן יש צורך לשתף, להרגיש שיש מישהו נוסף לידך, גם אם זה בטלפון. המטפלת שלך מאפשרת לך את זה, אבל את חוששת שמא היא לא תעמוד בזה, ואת רוצה להגן עליה וגם עלייך מכך. אני לא חושב שיש תשובה אחת להאם יימאס לה וכמה פעמים את יכולה לדבר איתה. אני חושב אבל שזה משהו שאתם צריכים לדבר עליו ביניכן, להגיע להסכמה ולהבנה, ויותר מכל לאפשר לך להביא את החרדה שלך שאם תביאי את התחושות שלך במלוא עוצמתן ותבטאי אותן היא לא תרצה בך יותר. כך שאני ממליץ בחום שתדברי איתה על השאלות הללו, בהקדם. דרור

שלום רב לכם אני אספר בקצרה ככול שאוכל אני יוצאת עם גבר בן38 מזה 3 שנים הזוגיות שלנו עברה המון קשיים אני בת 25 אני היום יודעת להגיד שאני אוהבת אותו ושהוא יחסר לי מאוד אם ניפרד אבל יחד עם זאת אני לא ממש מרוצה ממה שקורה אצלינו אנחנו לא ישנים יחד וזה נורא מתסכל נפרדנו לפני 3 חודשים וחזרנו הוא פשוט התחנן ואמר שהוא ישתנה ושהוא אוהב ושאני יקרה לו ושהוא מאוד לא היה רוצה לאבד אותי ואני הסכמתי לנסות שוב ואז אחרי שבוע פתאום הוא אומר לי שהוא מרגיש שמשהו בי מפריע לו בלי שום הסברים פשוט התרחק ממני בכל אוטפן אנחנו עכשיו בקשר מאוד בלייט ואני לא ממש יודעת מה לעשות אני גם מאוד מתוסכלת הוא מצד אחד אומר לי לי את הדברים האלו ופותח את ליבו ומצד שני ככה פתאום אחרי שבוע מתהפך אני מאוד פגועה כי הוא תמיד היווה לי מהין ביטחון ופתאום כאילו הכול התפרק לי בידיים אני מוכרחה לקבל החלטה אם להמשיך להילחם עליו או שכבר להמשיך הלאה עם חיי למרות הקושי

עדי שלום, את מתארת התלבטות לא קלה. נשמע שבן זוגך חשוב ומשמעותי לך אך מנגד את מצליחה לזהות כיום ש/לא טוב לך עם מה שקורה ביניכם. את אומרת שהיית יכולה להיפרד ממנו, אך נראה שעדיין יש משהו שמחזיק אותך שם, בקשר. האם את יודעת לומר מהו הדבר הזה? מדוע קשה לך גם כשאת לא מרוצה מהקשר להיפרד? אני חושב שאת בצומת חשובה עבורך, נראה לי שלא במקרה הדגשת את גילך גם בכתיבה וגם בשמך, ייתכן ואת מרגישה צורך לקבל החלטה כעת. במצב כזה נסי לשאול את עצמך מדוע את בקשר, האם הדברים שמפריעים לך הם מהותיים לך, וכרגע נשמע שכן, והאם לדעתך ולדעתו זה בר שינוי. אני מניח ששאלת השאלות הללו אותו ובעיקר את עצמך יוכלו לעזור לך לקבל החלטה טובה. דרור

עברתי לילה מאוד קשה אתמול. מאוד קשה. רציתי לחתוך. כמעט חתכתי. ולא היית שם בשבילי. זה התחיל בשבע בערב לערך.. אחרי יום בו הצלחתי לשם שינוי למצוא קצת שלווה בתוך עצמי, עם כל הכאב.. מצאתי את עצמי שוקעת לעת ערב, עם דמדומי החמה, אל תוך נבכי החושך, הצלייה האישית, הבלבול והחוסר האין סופי.. הרגשתי אותי כלום.. הכל כאב.. הלב.. כמעט ושחתכתי אך למזלי, נרדמתי.. להרדם אל תוך הכאב.. גועל נפש... ועוד יותר לקום ממנו.. לקום מכזאת שינה בודדה, טרופה.. הדלקתי את הטלוויזיה ורפרפתי בין הערוצים, מנסה להאחז במשהו אחר, משהו שיוציא אותי מהטרוף.. אך לא. אני נתקלת בטירוף, גם דרך המכשיר המקולל הזה. קופסא דפוקה עם כל כך הרבה פסיכולוגיה סביבה.. והסרט ניגן לו.. והילד הקטן של האמא, ראה את ההורים רבים ומתקוטטים, ראה את האב שיכור, ראה את האם בורחת מהבית, ואז חוזרת בשבילו, ראה את אביו בורח מהבית, ולא חוזר בשביל אף אחד.. רצה הבן לשמח את לב אמו, ראה את יגונה ולא עמד בצער.. התבייש ברצונו לעזור לה בכאבה, לעודד אותה, לכן יצא לבית סבתו לקחת בלי רשות כלי נגינה כדי לת לאימו.. נכנס הבן דרך החלון ולא דרך הדלת.. נגנב.. חושש שמא יתפסוהו.. תוך כדי שהוא מרים את כלי הנגינה ומתכנן לברוח, תופסת אותו סבתו בעת פעולה ומזדעזעת לראותו גונב מאיתה.. הבן נבהל כמובן.. רוצה להגן על עצמו ובמעשה פזיז של חוסר זהירות מעורבב עם פחד, ב-ו-ש-ה ובהלה, מעיף את סבתו לאחור לאחר שנסתה לקחת מידיו את החפץ ולא הרשה לה.. כי הרי ברצונו לשמח את אימו.. אם אימו נפלה לאחור, אל תוך מדיח הכלים, שהיה פתוח, וסכיני המטבח היו פזורים בו, לשם שטיפה.. לשם שטיפה..? הרי הם עכשיו נעוצים בתוך גבה.. והיא גוססת.. הוא נבהל עוד יותר.. אשם.. חסר אונים.. לא מבין, לא יודע מה לעשות עם עצמו.. אין תזוזה בגופו.. הפחד והשוק שתקוהו לחלוטין.. והכלי מחכה בידו.. וכל שרצה לעשות זה לשמח את אימו.. יש אנשים שגורמים לרצח שלא במכוון, מבושה, א-ש-מ-ה ותמימות. יש אנשים שנרצחים מסיבות שכאלו. לא כולם נרצחים פיזית. רובנו נרצחים נפשית. גם אני, גם אמא שלי גם אמא שלה.. שרשרת killers. ~נילי~

דרור, בנוסף למה שכתבתי היום, אני עוברת עכשיו תקופה בה אני צריכה להחליט החלטות משמעותיות בחיים. עבודה, מגורים.. במקרה ההחלטות צריכות להיות מוחלטות עד סופשבוע הנוכחי (חוזה ודברים 'טכניים' אחרים) כל זאת בליווי מספר נושאים שמטלטלים אותי ברובד הנפשי.. כמו שאתה קורא.. לקחתי אתמול שבוע חופש מהעבודה משום שהכל היה יותר מידי בשבילי.. ובפעם הראשונה מאז תחילת הטיפול (שנתיים וקצת) חשבתי להפגש עם הפסיכולוגית 3 פעמים השבוע במקום 2. היא מצידה אמרה שהיא לא תסרב להפגש פעם נוספת אך היא לא ממליצה משום שהמחשבה וההתפתחות בין הפגישות חשובה לעיבוד הטיפול. אני מסכימה איתה אך הכל יותר מידי.. אני גם חוששת שלא אספיק לעבד את כל מה שעומד לי על הלב בהקשר ולא אגיע לידי החלטה נכונה בשבילי, ובזמן.. אני אובדת עצות, לחוצה, ולא יודעת מה לעשות במצב שלי.. ההשלכות משמעותיות בעבורי היום, גם נפשית.. האם תוכל לעזור לי בהסתכלות מ'למעלה'? בתודה מראש (על הכל..), ~נילי~

נילי שלום, את מתארת איך ממצב של שלווה שהרגשת לאחר זמן רב בו לא הרגשת כך הגיע דווקא ערב כל כך קשה, שהרגשת בו כל כך מבולבלת וכל כך לבד. אני חושב שבשתי השאלות שלך את מבקשת בעיקר לא להרגיש לבד, חוששת מאוד מהבלבול הפנימי שאת חשה, שאני מבין שהשבוע פוגש גם בלבול והתלבטות לגבי עבודה ומגורים. אני בוודאי לא יכול לתת לך עצה מה להחליט בנוגע לתחומים אלו, אבל אני חושב שאולי השבוע יש טעם להוסיף פגישה נוספת עלמנת להתמודד עם ההצפה הפנימית והחיצונית שאת מתמודדת עמה. לא להרגיש לבד איתה. דרור

אוףףףףףףףףףףףףף גם אצלי המטפל בחופש.......הוא השאיר לי כרטיס עם משהו שהוא כתב לי רק עד שיחזור הוא יחזור נכון?זה קשה כל היום מחזיקה את הכרטיס עם הציור של הפרה שאני אוהבת ואני לא זוכרת איך הוא נראה יכול להיוןת שתוך שבוע לא זוכרת אותו?הוא השאיר לי הודעה בתא הקולי כדי שכל פעם שקשה לי אוכל לשמוע אותו הוא בחול ויאכול לענות לי באימייל אבל זה כואבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב שיחזור כבר אני מתגעגעת אני גוססת:-(אני כל כך צריכה אותו שוידבר שירגיע כל יום שהייתה צריכה להיות טיפול אני בוכה בשעה של הטיפול תגידו לי משהו מרגיע:-(

הי מאיה אני רואה שדרור פסח על הודעתך בטעות...אז אכפת לך שאני אנסה להגיד לך משהו מרגיע? (: אני יודעת שזה קשה, מאחר וגם לי יש הודעה עם אותה כותרת מתנוססת, ולא רק לי ולך - לא המצאנו את הגלגל אחרי הכל, הגעגוע הוא אחד המבאסים. אבל לדעתי, וחשבתי על זה לעומק, זה כשאין למי להתגעגע. תחשבי איזה כיף לך! יש לך מישהו שכל כך אוהב אותך, שהוא דואג לך לפני וכותב לך כרטיס עם ציור שאת אוהבת, ומשאיר לך את הקול שלו בתא הקולי, ועונה לך במיילים..אין ספק שהוא רוצה להיות שם בשבילך, גם עכשיו כשהוא בחופשה....ובינתיים יש לך אותנו כאן, להתגעגע ביחד, ולעודד..מקווה שהצלחתי (: (: ביי בינתיים אופיר

שלום מאיה ראיתי שדרור החמיץ בטעות את ההודעה שלך וחשבתי שחבל יהיה להשאיר את זה כך. האמת היא שאופיר הקדימה אותי - אני מצטרף אליה בהחלט לרעיון שגעגוע זה דבר שניתן להרגיש רק למישהו שקשורים אליו ושהרגש והקושי שאת מרגישה מעידים יותר מכל על הקשר המשמעותי והעמוק שיצרת בטיפול ועל משמעותו של המטפל עבורך. ולפעמים, אפילו תקופה כזו של חלל או ריק יכולה לפתע להתמלא ולהראות עד כמה התמונה היא רחבה וחיובית יותר מכפי שנדמה. אפילו כאן, אני חושב על הפספוס הזה של דרור ועל עד כמה במהירות מתגייסים עבורך, לשנות את המצב - מגיבים פה להודעתך, כותבים אליי, להסב את תשומת ליבי לעניין.. כך שאת לא לבד - לא בחוויית הגעגוע ולא מבחינת האיכפתיות והסימפטיה שאת מקבלת פה. ונקווה שזה יספיק בינתיים - עד שהוא יחזור - ואולי אפילו קצת לאחר מכן.. להתראות דוד

שלום לכם, התלבטתי עם לעלות את מחשבותי בכתב כאן - אמרתי לעצמי, ליאת עזבי אותך ממלחמות, עברת מספיק. לבסוף מה שהכריע היה הרצון לחזק את קולי שהלך ונעלם עם השנים האחרונות...אני החלטתי שאני לא מוכנה להיות יותר שותפה "לכת" ולשטיפות המח שנעשות בידי הפסיכולוגים. כמובן שאני עושה כאן הכללות ויתכן שיש צדיקים בסדום אבל דווקא אלו שחוו טיפול פסיכולוגי כושל שהביא להידרדרות שכל המילים לתארה לא יעזרו בשביל שההבנה תתפס במח האנושי. (וכאן צביאל יקירי, אני הבנתי אותך לכל אורך הדרך, אך יחד עם זאת, החלטתי שבנוסף למה שקרה לי - אני לא הוסיף חטא על פשע בכך שאמשיך בדרך של לחימה והשמעת קול בודד למען אחרים שהפכו לאזובי הקיר , אלא אנסה להמשיך עכשיו הלאה...לאחר כתיבת מילים אלו). היתה לי התנסות כושלת עם מטפלת שקשה לי לתארה בגלל שכל מילה שתכתב תתקבל על ידכם בהסתייגות ו"בידיעה" מלאה על בעיה שלי לכל ביקורת שתכתב. כמו-כן, גם ניסיון שלי לקבל עזרה מגיסתי (פסיכולוגית קלינית), בעת מצוקתי נחל כישלון והרס טוטאלי בהמשך ולו בגלל שהיה קשה לה לקבל או להשלים עם העובדה - שטיפול פסיכולוגי עלול לעיתים להביא למשבר כשלי. גיסתי שעד לאותו המקרה - היתה עבורי כמשפחה , אשתו של אחי ואמא לאחיינים המקסימים שלי הפכה באחת את עורה ונהגה בי כבחולה נפשית ע"פ כל הסטיגמות המוכרות. הפאזל התחיל להסתדר כאשר הצלחתי לקבל דברים טובים דווקא מאנשי טיפול - ללא רישיון ממשרד הבריאות, כלומר: מעו"ס קלינית ועוד... אני מודה לספי ולמרים ברנר שענו לי על שאלה 'פשוטה' שכ"כ הטרידה אותי ודרכה ניסיתי להבין מה קרה לי ומה עבר עלי (דברים משונים בהחלט). התשובה שקיבלתי- שהנזקים האפשריים מטיפול כושל עלול להביא לרגרסיה, לעצירה בהתפתחות האישית, חשדנות וחוסר אמון באנשים, התרחקות מאנשים כדי לא להיפגע והימנעות מזוגיות. (ואני לתומי חשבתי שחלתי בנפש קשה באחת מ-3 המחלות הנפשיות הקשות ביותר). בצורה הפוכה משהו, דווקא ההסבר הכנה העניק לי תחושה טובה. גיסתי לא היתה מוכנה להתמודד עם השאלה הזו שלי- על נזקים ושינויים לרעה מטיפול וככל שנידחתי ככה פיתחתי יותר ויותר את הפרעת " מינכהאוזן" (לא לגמרי בטוחה שזו ההגדרה הנכונה למצבי), והאמנתי שאני חולה ונהייתי חולה יותר ויותר , ואימצתי ופעלתי ע"פ התסמינים השונים של מחלות. ואם נחזור רגע להתחלה אזי, גם המערכת הפסיכאטרית הציבורית דחפה לי יותר ויותר תרופות (טוב שעצרתי את זה בזמן יחסית), כשהן הרחיקו אותי יותר ויותר מעצמי, מרגשותי ומכאביי. הייתי קהה רגשית ואפטית ואלה היו בדיוק הדברים שגרמו למצב שלי להמשך כל כך הרבה זמן בצורה הכי מיותרת שניתן לתאר. אותה פסיכולוגית כושלת הטיחה בי ביקורת שאני "כולי פאסדה" על ימין ועל שמאל. שכל הביקורת שלי על הטיפול ועל הרצון שלי לעוזבו קיבלו אבחנות "שהכל הם השלכות שלי ויש לי שגעון גדלות". כמובן, שאחרי אבחנות מבדלות אלו שעושים פסיכולוגים קלינים (בעיקר כושלים ומסרסרים), מביאים אותך לעמדה שאתה לא מאמין למחשבותך יותר ונשאר תלוש ואבוד בתוך הטיפול ומחוצה לה. אולי זו היתה פאסדה של אותה פסיכולוגית שקשה היה לי להתעמת עם חולשותיה (שניכרו לרוב), ומנגד עם הצלחתי החברתית והתעסוקתית??? ואם הבעתי אי- הסכמה לטיפול שלה היה זה כאילו בעצם דחיתי אותה ולא "חיבבתי" אותה כפי שחשקה?! אז אני שואלת אתכם- מדוע אני הייתי צריכה לאבד את 'קולי' ? ומה קורה עם כל אזובי הקיר מטיפולים אלו? היכן הם נעלמו / נקברו? מדוע אין מי שישמיע את קולם (פסיכולוגים קליניים, ארגונים וכו'יב)? מי יפצה אותי על 4 שנים- ארבע שנים מגיל 31 ועד 35 שהם השנים החשובות והמכריעות בבניה ובביסוס החיים? מי יפצה אותי על 4 שנים של רגרסיה חמורה מנשוא שאת ההרס שגרפה סיבבה לא ניתן לשקם? 4 שנים שהחלו מאיבוד קול (תרתי משמע), לא יכולתי כמעט לדבר ובכלל כל מה שקשור להביא את רגשותי ומחשבותי עד שבתהליך הדרגתי ועצמאי בלי שאדע איך לטפל - בגלל שלא ידעתי מה עובר עלי (הרי האמנתי שאני סכיזופרנית לכל הפחות או שנפשי התפצלה). תהליך כל כך איטי שקצת חזר אלי צלם אנוש היום ואני מסוגלת לדבר, לחשוב ולהרגיש- מה שנאי מרגישה וחושבת כיום זה כבר סיפור אחר. אני משערת שיכולתי עוד כאן להמשיך ולכתוב עד מחר - אבל באמת שחבל לי על הזמן ועלי לחזור ולהתפנות לחיי ולנסות להצילם. ליאת

ליאת שלום, אני שומע הרבה כעסהנובע מכאב שאת ככל הנראה חשה. חלק מהכאב הזה הוא על ההרגשה שלך שלא שמעו אותך, וגם כאן את חוששת שאם תאמרי את שאת רוצה יראו אותך רק כקטגוריה אבחונית, שאני אמהר להבין מה קורה לך, מבלי באמת להקשיב. תחושה שכזו אני מניח גורמת להרגשת איום, הרגשה מותקפת, אולי גם של חוסר אונים. שאל מולה נותר לך רק לתקוף חזרה, לתת גם לי לפסיכולוגית שלך ואולי לפסיכולוגים אחרים להרגיש מעט ממה שהרגשת - שאת שפטת אותם, יודעת עליהם הכל מראש, על כולם ללא היכרות עמם. אני מניח שכרגע זוהי הרגשתך, אני מקווה יחד איתך שאכן תצליחי להרגיש טוב יותר עם עצמך ואולי בתוך כך גם עם עולם הפסיכולוגיה, שאני לפחות מאמין שאין בו רק רע. דרור

ליאת... מאחר שדברייך מועתקים מהיכנשהו (צביאל? הרי מדובר בצביאל רופא, לא? והוא לא שותף כאן כמנהל ו/או כמשתתף בפורום בכל צורה שהיא... לפחות לא נתקלתי בו כאן בשבועות האחרונים) קצת קשה להתייחס אליהם בהקשר הנכון... אבל אני רוצה לספר לך, שהתנסויות כושלות היו גם לי. למען האמת, מגיל 15 בערך אני מטופלת. המטפלת הנוכחית שלי היא המטפלת השלישית שלי... בין לבין היו נסיונות כושלים נוספים להתחיל טיפול - הם לא הגיעו רחוק, נפלו אחרי 1-3 פגישות היכרות ראשונות. וזה לא כולל את כל הפסיכיאטריים שעברתי, עד שמצאתי את הנוכחי... אז אני חושבת, שאחרי 4 השנים שלך, רק 4 בעיניי, יש לי דעה לא פחות מוצקה משלך. אבל לפני כן - אני מסכימה איתך, שלעתים טיפול פסיכולוגי עשוי להזיק במקום להועיל. האם מדובר במשהו שניתן להסיק מן הפרט אל הכלל? לחלוטין לא! בדיוק כפי שלא ניתן להסיק, שכל אחד ואחת יכולים להרוויח משהו מטיפול פסיכולוגי דינמי באוריינטציה אנליטית. בדיוק זו הסיבה, שיש היום כל-כך הרבה שיטות (CBT, פסיכודרמה, טיפול באומנות, זאותרפיה וכו'). "מינכהאוזן", אגב, זו הפרעה שבה אנשים פוגעים בעצמן בכוונה תחילה כדי לקבל טיפול... האם פגעת בעצמך? גרמת למצב שבו יהיה צורך באשפוז, למשל, כשבפועל היית בריאה? אנשים עם סינדרום מינכהאוזן מסוגלים להרעיל את עצמם, למשל, כדי שיאשפזו אותם ויטפלו בהם... עשית לעצמך דברים כאלה? והכי חשוב - איבדת את קולך כי היית מוכנה לוותר עליו, כנראה!!! כי אני לא מוכנה לוותר עליו, וזה לא קורה לי!!! מעולם לא ולעולם לא!!! לא הסכמתי מעולם לקחת תרופות שלא נראו לי, גם אם ניסו לשכנע אותי שזה הכי נכון עבורי!!! מי יודע יותר טוב ממני מה הסימפטומים שלי?! מי יודע יותר טוב ממני מתי טוב טוב לי ומתי רע לי?! ואולי היית זקוקה למסכת התלאות הזו כדי להבין, שרק את אחראית לגורלך, ולא אף-אחד אחר?! קל, קל מאוד אפילו, להאשים את כולם בעוד שאת קורבן של המערכת... ולא, אני לא חושבת שהמערכת לעולם לא טועה... לצערנו הרב, טעויות קורות כל הזמן, ואנשים צריכים לעמוד על שלהם ולהילחם על זכותם להיות מי שהם באמת, ולא עוד אבחנה שגויה... אבל העובדה שזה נמשך 4 שנים מעידה, שאולי - רק אולי - היה לך נוח במקום הזה זמן מה, עד שהבנת שבעצם זה לא טוב לך יותר. להאשים את כולם זה קל... לקחת אחריות זה כבד... ואני יודעת... גם אני נתקלתי בקירות אטומים לעתים. אבל לא וויתרתי כשחשבתי, שמישהו טועה מולי, נלחמתי עם כל מה שיש לי... עם כל הכלים שלי גם כשהשפיות שלי היתה ממני והלאה (כן, אני באמת חולה... לא עשו ממני כזו)! כי, כאמור, לא יכול להיות שכל העולם אשם ואני תמיד הקורבן! זה מאוד נוח לחשוב ולהאמין בזה... אבל זה רחוק מהאמת, לגבי כל אחד.

אם אני אני אז אני מרגיש צורך להיות עצבני ממורמר וכועס נורא מול מטפל ואפילו עליו, וככה לא מנומס להיות וזה אולי גם יפחיד אותו ואותי ויפריע לטיפול אז יוצא שאני מנומס ושכלתני אבל אז אני לא אני והטיפול לא אמיתי לא משנה כמה זמן הוא נמשך. מה דעתך?

דוד חמוד אתה חושב שמטפלים מחפשים נימוסים? אם לא תוציא את הכעס בטיפול איפה כן? אל תדאג הוא יעמוד בזה ופעם ראשונה אולי מישהו יקבל אותך עם כל הזעם והכעס וזה לא הופך אותך ללא נחמד או מנומס זה עושה אותך בן אדם:-) בהצלחה

דוד שלום, אני חושב שתאה מעלה שאלה חשובה בכלל ובנוגע לטיפול שלך בפרט. אתה מתאר קונפליקט בין הרצון שלך לכעוס, להרגיש שאתה יכול, שזה בסדר, שיעמדו בזה ושאתה תעמוד בזה. מנגד אתה חושש ומנסה להגן עליך ועל המטפל, גם במחיר של הרגשת זיוף מסויימת, שזה לא אתה באמת. אני חושב ששני החלקים הללו הם אתה, אני מאמין שכשתרגיש מספיק בטוח בטיפול להביא גם את הצדדים הללו בך אתה תביא אותם, ואז גם תוכל להיווכח שזה בסדר, שהפעם ניתן לשמוע אותך. ואולי תצליח לגשר על הפער בין הקצוות הללו, ולמצוא את האמצע בו אתה יכול לבטא את עצמך, מבלי לחשוש לפגוע ולהפגע ובלי הצורך להעמיד פנים שאתה מישהו אחר. דרור

היי, אני בת 26 ומאוד מרירה. בעבר לא הייתי מרירה ואף ניסיתי להתרחק מכך. פרגנתי לכולם, שמחתי בשמחתם של אחרים. אימצתי גישה אופטימית, האמנתי באופטימיות. בשנים האחרונות אני פשוט מרירה מאוד, אני לא מתכוונת בזוגיות דווקא אלא בעיקר מבחינת קריירה. אני רואה איך חברים מסוימים שלי מצליחים מאוד, ואני אומרת לעצמי "גם אני יכולתי" ואני מנסה ומנסה וזה לא הולך והם ממשיכים להצליח ולהיות מאושרים ושמחים עם חיוך דבוק על הפרצוף שלהם, אני כולי מלאה מרירות וקנאה, אני מקנאה כשמישהו אחר מצליח, אני מקנאה ומרירה על דברים ממש קטנים. אני לא מדברת עכשיו על החלפת מקצוע אני נמצאת בדיוק במקום הנכון, אבל ההצלחה עוד לא ממש הגיעה. אני מנסה ומנסה ובינתיים מגיעים כישרונות צעירים וחדשים ומצליחים יותר ממני ואני מתמלאת בקנאה. בנוסף אני מרירה על דברים שלא הספקתי, על דברים שאולי לא אעשה... אבל אני לא מצליחה להשתחרר מזה. והמרירות אוכלת אותי ובשלב מסוים זה גם יוצא ממני החוצה וזה מרחיק חברים. כל הזמן יש לי תלונות, וקיטורים, ומרירות. ואת הקנאה אני מנסה להסתיר אבל איך אפשר להסתיר קנאה כשמרירים? אז איך נפטרים מזה? ניסיתי לאמץ גישות "חיוביות" אבל איך אפשר להיות חיוביים כשכל פעם שנדמה לך שאתה מתרומם אתה בעצם לא. וכל היתר כן. אני מתעבצנת כשאנשים שמחים מידי לידי, כי הולך להם. והם מרוצים. כל היום אני עוסקת במרירות.

שלום לך, תחושת הקנאה שאת חווה בזמן האחרון המקשה עלייך להינות, ולהרגיש טוב עם עצמך היא תחושה קשה. חשבתי כשקראתי את דברייך האם את יודעת להצביע על התקופה בה התחלת להרגיש כך, שהרי ציינת שבעבר לא הרגשת כך. חשבתי גם שאני מסכים איתך שלא ניתן לכפות מחשבות חיוביות, כשההרגשה הפנימית רחוקה מהן. כשאת מרגישה עצמך נשארת מאחור למרות כל המאמצים שלך. כשכבר בגיל 26 את מרגישה תחושות של החמצה, תחושות שהיית יכולה לעשות, ובעיקר צורך בלתי פוסק להשוות עצמך לאחרים ולהרגיש מרירה. אני חושב שפנייה לטיפול בעת הנוכחית יכולה להיות משמעותית מאוד. היא יכולה לאפשר בחינה של השאלה מדוע זה התחיל כמו גם דרך לנסות ולהתמודד עם התחושות הקשות שלך כלפי עצמך ובהשוואה לאחרים. בהצלחה, דרור

לא הרגשתי כך כשלא הרגשתי תחרות. בתחילת דרכי היה לי יתרון, שהיה לי יותר ניסיון ועם זאת הייתי מאוד צעירה אבל בשלב מסוים עם השנים קצת נתקעתי. עכשיו יש לי יותר ניסיון בתחום אבל התחום גם ככה מאוד קשה וכל כך הרבה אנשים מוכשרים ומוצלחים סובבים אותו, יכול להיות שאיבדתי את התכונה שיש להם, אולי אני לא "מספיק". עכשיו אני מרגישה תחרות מאוד גדולה, עם אנשים בגילי שמצליחים ואנשים צעירים יותר שרק נכנסים לתחום, ואני מתקרבת לגיל השלושים (אי אפשר לומר שאני רחוקה משם כי השנים האלה עוברות מהר) ואז אני מסתכלת על החיים שלי ושואלת את עצמי שאלות כמו מה יהיה ואיפה אהיה בעוד כך וכך שנים, ויש הרבה דברים שלא הספקתי, למשל לא סיימתי את הלימודים עדיין ואני תוהה אם זה אי פעם יקרה. ואז אני רואה את חבריי מסיימים ומקבלים את התואר שלהם, אני שואלת מתי אני אסיים אם בכלל? מתי אקבל את התואר שלי, אם בכלל? עוד לא עשיתי את הטיול הגדול שלי לחו"ל (נסעתי לנסיעות קצרות אבל לא כאלה בשביל לקחת "הפסקה"). אני כל הזמן במגמת חיפוש עבודה, אני עובדת במקום שרוב העובדים צעירים ממני... כשאני הייתי בגילם אפילו לא הייתי קרובה ללעבוד במקום כזה. איפה הם יהיו כשהם יהיו בגילי? אני מרירה פשוט על כל דבר, על אנשים שמצליחים, על אנשים שצעירים יותר ממני, אני מרגישה זקנה ומרירה, כל הזמן מקטרת, כל הזמן עסוקה בכל מיני רפשים, מציאת סיבות למה זה ככה, אני לא מרגישה מספיק מוכשרת מול ים הכשרונות הצעירים החדשים, אני מרגישה שכל השנים האלה שאמנם עברתי בהן תהליך חשוב שהייתי ככל הנראה צריכה לעבור אותו, מצד שני הן קצת התבזבזו, לא עשיתי בהן שום דבר משמעותי, רק איזה תהליך שאחרים לא עברו אותו. כל הזמן איזה מאבק, אולי אני סתם מתרצת את זה בתהליך אבל אולי גם סתם בזבזתי את כל השנים האלה לחינם ועכשיו כשאני לקראת שלושים אני ממורמרת על החיים שלי ועל עצמי. יש לי כמה חברים שהתרחקו ממני כי כל פעם שהיינו מדברים ישר התחלתי לקטר ולהתלונן על כמה שזה חרא ומסריח וכמה שאני זקנה ומה לא הצלחתי לעשות ומה לא הספקתי. הפחד שלי הוא שככל שהשנים יעברו אני אהיה יותר ויותר מרירה שאני אהפוך למה שהגעיל אותי. שואלים אותי בת כמה אני ואני מתביישת להגיד כי אני מרגישה זקנה בלה. אני זוכרת בברור בגיל עשרים שלא הייתי מרירה, העולם נראה לי הרבה יותר "פתוח" ומזמין, עם השנים אני מרגישה כמו איזו אפסית שלא עשתה כלום עם החיים שלה, לכאורה עשיתי אבל זה לא מהותי ממש, בקושי יש לי עבודה יציבה, כל המאבקי השרדות האלה שעשיתי, אולי הכל זה סתם. התחלתי טיפול לא מזמן אולם לצערי הטיפול נפסק, אני מעדיפה כרגע לא לפרט מדוע. אני יודעת שאסור להשוות את עצמך לאחרים, בפרט כשכל אדם הוא אינדבידואל. אני יודעת שלמשל, החברה המוצלחת שלי והאמביציוזית, עושה את זה ופועלת כך משום שכך היא. וגם על זה אני מרירה, למה אני לא? כי אני אחרת. אבל למה לא בכל זאת? למה אני לא יכולה גם? למה אין לי את התכונות האלה? ואם יש לי, למה הן לא ככה? למה ולמה.

שלום, יש לי מאין הפרעה כזאת לא הגיונית שאני לא יכולה לאכול אצל אנשים אחרים, או אוכל שנותנים לי אנשים אחרים, יש לי תחושת גועל מזה, ואם הדבר יהיה אצלי בבית ויקנה על ידי אני אוכל לאכול אותו. בגלל התופעה הזאת ותחושת הגועל שלי אני גם לא אוכלת טוב אני מאוד רזה ויש לי חוסרים בגוף רק כי אני בררנית בצורה נוראית באוכל. האם זה קשור לOCD או איך בדיוק אפשר להגדיר את זה, את ידיד שלי איבחנו כ OCD והוא אמר שאפילו לו אין חרדות כאלה לגבי אוכל ושהוא חושד שגם אני כזאת. האם יש צורך ללכת לאבחון? ואם כן איפה אפשר ללכת באיזור תל אביב?

מ. שלום, נשמע לי שהקושי שלך לאכול, פוגע באיכות חייך באון משמעותי. בין אם במשקל שלך, בין אם בבריאות ובין אם בנוחות שלך להתארח או לאכול בחברת אחרים. בשל כך נראה לי כי תשומת הלב שאת נותנת לכך כעת היא חשובה, ואני חושב גם שיש לטפל בכך על ידי איש מקצוע. במסגרת הטיפול תוכלי לקבל גם אבחון רציני ומעמיק יותר. ייתכן וישנם גוונים של ocd שאת סובלת מהם אך לשם כך איש מקצוע יצטרך לברר מדוע את נגעלת, מתי זה התחיל ועוד על מנת לקבוע האם זהו OCD. דרור

קישורים ממומנים שלום לך. תודה לך, על התייחסותך. (בקשר לפסיכולוג שלא ביקר בטיפול נמרץ). אתה מציע, להביא את הנושא לשיחה. אכן, דיברתי על אכזבתי בעת בואו לבקר. (והיתה לי השערה, שהגיע בגלל שהמכרה המשותפת דיברה איתו וגם אני דיברתי בטלפון ואמרתי, שאני מצפה לו). והוא גם אמר: "היא נתנה לי להבין, שטוב שאבוא". נראה לי מוגזם, שאדבר איתו גם בפגישה טיפולית. הרי קיבלתי את התשובות שלו. מה הוא יכול להוסיף? (אני פשוט מזכירה לך: הוא אמר, ש"לא הסתדר לו, וגם לא היה בטוח שטוב שיבוא ) לא בטוח? למרות שאמרתי לו, שאני מצפה לו? אם אעלה זאת שוב בשיחה הטיפולית, (לא עשיתי זאת בפגישה האחרונה שהייתה השבוע) זה נראה לי שאני מגזים. שאני "קודח" במקדחה, במקום, שיש כבר חור... מצד שני, קשה לי ההימנעות שלו מביקור. אני רק מלקה על חטא, שאני כל כך הייתי זקוק לביקור שלו. חשבתי שיתגייס לבקר, מייד עם האישפוז וזה לא קרה. הוא מבלבל אותי, מאחר והוא עשה בעבר הרבה מאד דברים, שהם הרבה מעבר למה שמצופה ממנו, כפסיכולוג. (הטיפול הוא פרטי). נדמה לי, שפשוט, הוא פספס פה. היו לו הרבה מאד דברים אולי במשך 8 הימים, והוא אולי "טבע" בים העשייה, ופספס את הרגישות למטופל שלו. או אולי הוא באמת הקשה על עצמו, אם ראוי שיבוא, (אבל אמרתי לו פעמיים.... ואני היא זו שטלפנתי מבית החולים פעמיים לעדכן אותו...) למה חשוב היה לי כל כך שיבוא? אולי הלבשתי לו אדרת, שהוא לא היה רוצה בה... וזה מאד עצוב לי. עמית *הסיבה, שאני עדיין מתעקש על תשובתך, נובעת מתחושת האכזבה הרבה מהתנהלותו, ומאידך, מהתנהגותו האחרת, בה הוא מפגין הרבה מאמץ לעזור לי.

עמית שלום, נראה שאי ההגעה של המטפל שלך לבית החולים עדיין מעיקה ולא נותנת לך מנוח. במובן זה יש לה מקום לעלות בטיפול. טיפול, לדעתי אינו סוג של בית משפט בו יש להצדיק התנהגות כזו או אחרת. אלא זהו מקום בו ניתן לנסות ולהבין אירועים שקורים מחוץ לטיפול ובעיקר בתוכו. לכן לדעתי אני חושב שתהיה זו החמצה אם הנושא לא יעלה ביניכם שוב, עד שהרגש שעלה בך יקבל מקום, התסכול האכזבה והבלבול. עיבוד כזה של האירוע יכול להביא למקום משמעותי ביותר, אבל שוב לא מתוך רדיפה אחר מי אשם ואחראי ומי לא. דרור

דרור המטפל שלי בחופש ואני קורסת. ביום ראשון שעבר זה היה מבאס, ביום שלישי זה נעשה קשה ביום חמישי מייאש והיום כבר בלתי אפשרי. כואב לי בכל נקבובית בגוף, ואני לא מסוגלת להרגיש כל כך לבד..השאלה היא למה אני מרגישה כל כך לבד? כשהוא היה הרגשתי שהוא ממש איתי ושאני ממש איתו, ושהכל מצוין בפעם הראשונה בחיים שלי, שאני באמת משחררת..וזה התוצאה. ככה מרגיש כשבאמת מרגישים..אז לא רוצה להרגיש. אני לא יכולה להפסיק לבכות, וכל כך עצובה. דווקא בתקופה הזו אני לא לבד, חלק מהמשפחה כן איתי, וחברות שלי שם מאוד, ובכל זאת הכאב הזה קורע, וכשאני לא כואבת, אדישה - לא מצליחה להכין עבודות סיום סימסטר, לא מצליחה לחשוב על כלום, רק עליו. חייבת לפרוק קצת מכל זה, חייבת להרגיש שאני לא לבד, אבל הוא לא פה.

אופיר שלום, התחושה שלך שהמטפל חסר לך, מרגישה לך כעומדת במנוגד לתחושה שהייתה לך לאחרונה שאת מרגישה טוב ומצליחה לשחרר. אבל את כותבת גם שלאחרונה את מצליחה להרגיש יותר בתוך הטיפול, בתוך הקשר, וייתכן שהכאב שאת חשה עכשיו קשור גם לתחושות הללו. למעשה אני מנסה לומר שייתכן ועדיין כואב לך כבעבר על הפרידה ממנו אבל היום אולי, ואת זה את יכולה אולי לומר טוב יותר, זה בא ממקום אחר, לא רק מקושי לשחרר ופחד להינטש, אלא דווקא מתוך רצון שמקום טוב שאת מרגישה אותו לאחרונה ימשיך. לא קל להתמודד עם חופשה של אחר משמעותי עבורך, אבל אולי שווה לחשוב שוב האם משמעות הקושי הזה הוא ששום דבר לא השתנה או שזה בא דווקא ממקום אחר. ייתכן אפילו שניתן יהיה לדבר על זה בפגישתכם הבאה. דרור