פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בטיפול קרוב לשנה. בכל פעם שהמטפלת שלי עושה שינוי כלשהו בה או בחדר (מסתפרת, מסדרת אחרת את השיער או אפילו סתם אם משהו זז בחדר) זה מפריע לי. למה בעצם?

שלום דניאלה. מיקומו ועיצובו של חדר הטיפולים, כמו גם שעת הטיפול, הזמן המוקצב לו וכו', הנם משמעותיים ביותר בעבודה הטיפולית מעצם היותם קבועים, יציבים, לא משתנים. ההנחה היא שהידיעה שלהם, חוסר ההפתעה וההכרה הברורה בכך שהדברים תמיד "יהיו שם" מקנה בטחון, ובכך מכניסה שקט וסדר, במקום שבו, מבחינה נפשית, יש לעיתים הרבה בלבול, חוסר ודאות ו"בלגן". סדר קבוע, גבולות ברורים וסביבה מוכרת הנם התפאורה שעוזרת לייצב את התחושות הללו. אני מניחה שהחשיבות שאת מקנה לכל אלה גדולה במיוחד כיוון שעבורך שינוי מייצר תחושה של דריכות, הפתעה, חרדה ובלבול. ייתכן שתוכלי לחשוב על עוד מקומות בחייך, פיזיים ורגשיים, שבהם השגרה, המוכר והידוע מגנים עלייך מפני תחושות קשות. אני חושבת שזה נושא מצויין להעלות בטיפול. יחד עם המטפלת שלך תוכלי לבחון את המשמעות שיש לסדר ולמוכרות בחייך, מפני מה הם שומרים, אך גם מה המחיר שאת משלמת על הדבקות במוכר. להתראות, מלי.

שלום רציתי לשאול ולהתייעץ לגבי לימודי פסיכולוגיה אני לומדת כרגע עבודה סוציאלית, אך אני נוטה לתחום אחד בלבד - לכיוון הטיפול הנפשי. הבחירה בעבודה סוציאלית היתה מורכבת מנסיבות שונות, שאפיינו את התקופה בה התחלתי ללמוד - אני לומדת גם משפטים..והחלטתי בשלב מסויים שלא אעסוק בתחום המשפט ושאני רוצה לבדוק את עצמי בתחום הטיפול... אני יודעת, זה נשמע סבוך ולא מובן, אך יש בכל זה הרבה הגיון: החיפוש העצמי שעברתי ותהליך ההבנה של לאן אני שייכת. כיום, אחרי מסלול קשה ומפרך של סיום תואר ראשון בעבודה סוציאלית ומשפטים, אני יודעת שמקומי ורצוני הוא להמשיך ולהתפתח בתחום הטיפולי הנפשי וכמובן לעסוק בו. ישנה אפשרות ללמוד תואר שני בע"ס קלינית, ומשם להמשיך לכיוון הטיפול הקליני, שמעתי גם הערות חוזרות ונשנות על כך שעוסים קליניים עושים את אותה העבודה כמו פסיכולוגיים קליניים...עם זאת, הספקות מנקרים בליבי, מכיוון שאיני שלמה עם הכניסה למקצוע הטיפול במה שמרגיש כ"דלת אחורית" (כלומר דרך ע"ס קלינית תואר שני), בייחוד מאחר ובחרתי מלכתחילה ללכת ללמוד ע"ס, מתוך הפחד מהמסלול המפרך של פסיכולוגיה...ומחשש לא להתקבל לתואר שני רציתי לשמוע ממקור ראשון, מפסיכולוג\ית קליני\ת, איך את\ה רואה את הדברים, מה את\ה אומר\ת על הנושא? אני פשוט פוחדת שינקר בי ספק כל החיים לגבי "מה היה אם הייתי לומדת פסיכולוגיה?" או: "האם הייתי מתקבלת לתואר שני בפסיכולוגיה?" (זאת מתוך היכרות עם עצמי ומודעות לאפשרות שאתחרט ואייסר את עצמי שלא בחרתי בדרך הישירה) אודה על תשובתך... נועה

שלום נועה. את נמצאת בצומת מבחינת בחירת המקצוע העתידית שלך, ומעלה שאלות חשובות בדרך אל "הבחירה הנכונה" (אם בכלל יש כזאת...). אני רוצה לענות לך בשני רבדים – ברמה העניינית, וברמה האישית לשאלותייך, אכן עובדים סוציאליים קליניים עושים עבודה טיפולית, שדומה ביותר לעבודה של פסיכולוג קליני. המסלול הקליני, הן דרך לימודי פסיכולוגיה והן דרך לימודי עבודה סוציאלית, מכשיר לעסוק בטיפול נפשי. ברמה האישית יותר תהיתי איזה קונפליקט מסתתר מאחורי הדילמה שלך. אני שומעת את הפחד להיכשל מחד, אך גם את הפחד מלאכזב את עצמך ולא לממש את הצרכים והמשאלות שלך. אני חושבת שכדאי שהבחירה המקצועית שאת עושה (ובטח בחירות חשובות נוספות בחייך) תבחן גם דרך הקונפליקטים הללו, כיוון שהם יעזרו לך לחדד את החרדות והצרכים שלך, בדרך לקבלת ההחלטה הנכונה ביותר עבורך. בהצלחה, מלי.

היי מלי תודה על תגובתך.. אפשר להגיד כי איבחנת נכון את הקונפליקט.. יש את הפחד מלא להצליח להתקבל ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה , אך מצד שני, במקום שאני נמצאת בו היום, אני לא יכולה לראות את לימודי העבודה הסוציאלית כאופציה שתשקף רצון אמיתי שלי, אלא פשוט מאוד השלמה או "התפשרות"..כי "כבר התחלתי" ו "אני כבר תיכף שם" (בתואר שני בע"ס) ו"למה לסבך לעצמי את החיים" (כפי שלעיתים אני שומעת מאנשים שונים.. (למרות שיש גם תגובות רבות של עידוד ואמירה חזקה שכדאי לי ללכת אחרי החלום שלי ואחרי מי שאני באמת (שזה בעצם מה שאני אכן רוצה לעשות) אני מעריכה את מקצוע העבודה הסוציאלית, על כל רבדיו ותחומיו, ואת המטרה הערכית שהוא בא לשרת...אך לאורך כל התואר הראשון שלי, אני "נאבקת" למצוא את המקום העמוק, את הנגיעה בנפש...בכל מקום שבו לסטודנטים אחרים הדינמיקות הקבוצתיות מרגישות כ "חפירות" (מילה שאני שונאת), אני מרגישה בבית, שזה השטח הטבעי שלי.. עצם הידיעה שאלך במסלול הזה, של עבודה סוציאלית, שהוא קל יותר יחסית, ויותר מהכל - הוא לא מה שבאמת רציתי, אלא תחום בו בחרתי, מתוך חשש ללכת אל המקום האמיתי אליו רציתי להגיע, עצם הידיעה הזו, גורמת לי להרגיש שאין לי באמת סיבה או הבנה ברורה עם עצמי של "למה לא להלכתי לפסיכולוגיה" ....בכל הזדמנות אני בודקת עם עצמי: למה לא באמת? ואז אני נאלמת, כי אני מבינה שאין באמת סיבה כזו...(כלומר בדיעבד אני אדע שלא היתה באמת סיבה, כי זה לא שניסיתי ולא התקבלתי לתואר שני בפסיכולוגיה)... בתחילת התואר לא ידעתי כנראה שזה מה שאני רוצה,ולכן ניסיתי תחומים אחרים...אך היום אני יודעת... וזה לא שעכשיו אני עומדת בפני משבר חיים או תפנית לא צפויה שמונעת ממני לעשות את זה.. מה שבעצם גורם למחשבות והיסוסים, זו העובדה שזה מגיע אחרי 4 שנים מתישות וקשות של לימודים (בסה"כ השילוב בין משפטים לעבודה סוציאלית תבע ממני הרבה אילוצים (כגון לעבוד במשרות מאוד חלקיות כל התואר וגם ויתורים אישיים, עמידה בעומסי בחינות יותר מסטודנטים אחרים), אז הנטייה הראשונית היא להגיד שעד שאני מסיימת כבר את המסלול הזה שהתיש אותי, למה לא לזרום כביכול ולראות לאן החיים ייקחו אותי, דרך ע"ס...במיוחד מאחר שהמסלול של לימודי השלמות, תואר שני בפסיכולוגיה ולאחר מכן התמחות, צופנים בחובם תקופה ארוכה של משרות חלקיות ועבודה קשה.. אבל זהו שאני מרגישה שלא ללכת יהיה לוותר לעצמי! וזו מחשבה שקשה לי איתה..אני מעדיפה לנסות ואם לא אצליח, אוכל להגיד לעצמי שניסיתי והתאמצתי, אבל לא הצלחתי...ואם אצליח, אדע שסוף סוך הלכתי אחרי הלב והנפש שלי... (משפטים-הפסיק לעניין אותי, ולכן אני משקיעה פחות, ואז מרגישה שירדתי בסטנדרטים שהיו לי לגבי עצמי..אבל בואי נגיד שכבר לא ממש אכפת לי, כי אני לא מתעניינת בלעסוק בזה....ובע"ס-אני מרגישה שזה לא עונה על הרצון האמיתי שלי..אז בעצם יש תחושה מתמשכת של חוסר שייכות למקום הנכון ושל אי עמידה בציפיות וביעדים שלי) ובעצם מתוך השיחה איתך, שהיא אחת מני רבות שאני מקיימת בנושא, אני מרגישה שאני מסבירה ומצטדקת ומנסה לשכנע את הצד השני למה זה טוב לי...אולי זה בגלל שההורים שלי מופתעים מהשינוי (למרות שאמא שלי יודעת שיש לי נפש טיפולית, אבל בכל זאת, היא מרגישה שזו פזיזות או לקפוץ מהר מדי קדימה ואני מרגישה שהיא לא מפרגנת לי בכלל) ואבא שלי כנראה בסתר ליבו מאוכזב שלא אהיה עורכת דין כפי שהתלהבתי להיות לפני תחילת הלימודים, כשהלכתי אחרי פנטזיה לא מבוססת.. ואם זה באמת נשמע כמו שכנוע,אז את מי אני מנסה לשכנע? נראה לי שאת עצמי... ואני מרגישה שהדרך כבר ברורה לי..כי אני לא אוכל לחיות עם המחשבה שלא הלכתי בדרך שלדעתי היא המעמיקה והנכונה בשבילי... מה את אומרת...?

שלום. אחרי בערך שלוש שנים בטיפול (ואני עדיין שם). אני מרגישה שהטיפול הוא מין גזילה של הפרטיות שלנו כמטופלים. אם אני אגיד ואספר את כל מה שיש בתוכי, בליבי, בראשי, מה יישאר לי וייתן לי את הייחודיות שלי כבן אדם שונה מהאחרים. הרי כל אחד שונה בפרטיות שלו ובדרך חשיבתו. את יושבת מול אדם זר לגמרי, אין לך שום קשר ולא יהיה מחוץ לחדר הטיפולים. את צריכה לדבר על פרטי הפרטים שבחייך, ברגע שהוא יושב שם כמו אבן. כל מה שהוא אומר, זה אני מבין אותך... או עוד כמה מילים פה ושם. אי השיוויון הזה, אי הידיעה מה הוא באמת חושב עליך לא כמטפל (כי בטח הרבה מהם משקרים)... כל זה מכניס אותי לחרדה ומעלה בי את הצורך להפסיק את הטיפול. למרות שאני במצב שחייב טיפול. אשמח לדעת אם יש עוד אנשים שחושבים כמוני. ואשמח לדעת מה דעתך בנושא

שלום א. את מתארת צורך גדול בטיפול והאחזות בקשר הטיפולי, לצד כעס ואכזבה על החשיפה שמלווה אותה, ועל התחושה שבעוד את פורטת את חייך ומשתפת, המטפל נשאר דמות אנונימית ומסתורית עבורך. אני תוהה מה את מרגישה שחסר לך, שאינך מקבלת, מהמטפל שלך. האם אלה מילות חום? מילות עידוד? אמירות המעידות שהוא אוהב אותך ושאכפת לו ממך? נדמה לי שאם תוכלי לחדד לעצמך טוב יותר מול מה התסכול שלך ומתי הוא עולה, תוכלי להבין יותר טוב מה קורה לך בקשרים, באילו מקומות את הופכת להיות כועסת ומתוסכלת, ומהו הדבר שאת מרגישה שאת צריכה ממנו עוד. תהיתי גם על החוויה שלך שיש הרבה שקר בטיפול. אני תוהה מה גורם לך לחשוב שהמטפל שלך משקר, ומתי זה עולה בטיפול. בהרבה מובנים אני מרגישה מהכתיבה שלך שמול הצורך וההזדקקות ישנו גם קושי לסמוך ולתת אמון, ומאבק כואב על מידת המרחק המתאימה לך. אני מציעה לך לבדוק זאת בטיפול שלך, ו"לנצל" את הרגשות הללו לעבודה טיפולית משמעותית. בהצלחה, מלי.

א... כתבת שתשמחי לדעת אם יש עוד אנשים שחושבים כמוך... ובכן, אני מקווה שלא אכפת לך לקרוא אנשים שחושבים אחרת ממך - סתם בשביל לקבל פרספקטיבה אחרת ממישהי נמצאת בצד שלך בחדר הטיפול... אם אחרי 3 שנים את עדיין שם, אז אולי בכל זאת את מוצאת שם גם משהו חיובי? 3 שנים הן נתח נכבד מהחיים... ולא, זו לא גזילה מהחיים... גזילה זה כשמשהו נעשה בניגוד לרצוננו. בטיפול כל מה שנאמר הוא מה שאנחנו בוחרים להגיד - השליטה על התוכן היא של המטופל. אני מסכימה איתך גם ב-200% שכל אדם הוא אחד, יחיד ומיוחד מבחינת עולם התוכן שלו - מחשבות, רגשות וכו'. טיפול לא משנה את זה. שיתוף לא משנה את זה... אם, לצורך העניין (ואני מודעת היטב להבדל, זה רק בשביל ההמחשה), תשתפי חברה טובה במשהו אישי/פרטי, זה יהפוך אותך לפחות מיוחדת? ודווקא העובדה שאין קשר בינך לבין שמולך בחדר בטיפולים מחוץ לחדר, זה מה שהופך את הקשר לייחודי כל-כך, ושומר על הייחודיות והפרטיות שלך. את מי שאת בתוך החדר, ולפעמים את יכולה להרשות לעצמך הרבה יותר מאשר "בחוץ", עם אנשים אחרים, שאולי לא יבינו את מה שהוא מבין... ולמה את חושבת שהרבה מהם משקרים בקשר למה שהם חושבים על המטופלים שלהם, ולא מההיבט הטיפולי? שאלת אותו פעם? את חושבת שבאמת קל לעשות את ההפרדה הזו? "כשאני חושב על X כמטפל אז... אבל כשאני חושב על X שלא כמטפל אז..."? הרי כל מטפל הוא גם בן-אדם... אני יודעת בדיוק מה היא חושבת עליי! גם מההיבט המקצועי וגם לא. ולא, זה לא שקר, היא לא משקרת. אני יודעת את זה. מטרת הטיפול היא המטופל... לא המטפל, ולא אי-השיוויון... נראה לך נכון לשבת בחדר ולדבר על החיים של המטפל? על זה את משלמת (או לא)? בשביל זה את באה? בעיקר כשבחרת לציין שאת במצב שמחייב טיפול... אז כן, מן הסתם את הנושא המרכזי: החיים שלך, המצוקות שלך, השמחות שלך, הכאבים שלך, התקיעויות שלך, החוויות הטובות והרעות וכו'...

מה שעשוי לטלטל קצת את החדר הטיפולי הוא אם תוכלי להדפיס את הודעתך ולהביאו בפני המטפל. תנסי ואולי תופתעי לגלות שישנן דרכים שעוד לא צעדת בהן שיכולות להיטיב עימך.

אני מרגישה .. רוח קרה נושבת ומקפיאה את עצמותיי. רוח (((((((((עזה)))))))))) פורצת .. ומעיפה את אמונותיי, סערה בתוכי שולטת , משתיקה את כל צעקותיי!!!!!!!!!!!! מעלימה את קולי הרחק .. למרות כל מאמציי, דיי .. זהו .. מלי אי אפשר!! נגמר ...?... בתוכי צועקים הקולות ..הכל ככ צורח בשקט .. וזה ככ כואב .. מי יאמין לי ?.. איך זה יתכן להרגיש כך ככ הרבה זמן ?.. איך זה יתכן בכלל להרגיש ככה ולהמשיך להגיע לטיפולים ? להמשיך להתמודד עם ההורים עם עצמי והמציאות בכלל ?.. אולי הכל שקר אחד גדול על חשבוני ?.. זהו.לא קרה כלום . אולי זה גם זה מה שהמטפל שלי חושב ?.. כן .. זה מעסיק אותי המון . אולי הוא גם חושב שאני משקרת? טיפול אחד מנותקת, אחר מדברת , שני זוכרת , שלישי לא זוכרת .. הכל ככ הפוך בתוכי .. אוףףףףףףףף דיייייייי. הקולות בתוכי מביעים להם איזו "שירת מחאה" - דייי כבר הם אומרים ..לי דייייי כבר שרית .. תפסיקי להלחם .. כמה קול עוד יש לסבל ?!!!!!! כמה קול עוד יש בכלל לשתיקה ?!!!!! כמה דרך עוד יש לעבור ?.... כמה ?.... עד לאיזו השלמה ???? איזו ???? בתוך הכאב הצורב הזה ?.. כמה ?.. דייי מלי .. כמה ????? הרגשות מבעבעות בתוכי כמו שנצרבת על פצע פתוח בכאב מטורף. תיעוד של שנים הזויות ..שנים לא ברורות .. שנים מטושטשות ?... כמה עוד אפשר ללכת ?... כמה ?.. עד לאן?... כמה פעמיים צריך לעצור ?. כמה בורות כאלה יש בדרך?... כמה פעמים עוד יהיה צריך להביט לאחור וליפול ?... דייייייייייייייייייייייייייייייייי אהההההההההההההההההההההההההההההההההההה אני לא מסוגלת יותר בחיייי. לא מסוגלת אני לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת כל הטיפול אתמול ישבתי ושתקתי אתמול .. צרחתי מבפנים ,הייתי מתה לקום ולברוח כמו מפגרת לא עשיתי את זה , ישבתי ושתקתי , הוא ניסה להתקרב , לא עניתי , בכיתי מבפנים , נסגרתי, הטיפול הסתיים .. והכאב רק עצום יותר. די , מיואשת , אני פשוט מיואשת, הכוחות , הם נגמרו . שרית

שלום שרית נשמע שאת עוברת עכשיו עוד אחד מהרגעים הקשים הללו, שבהם נראה שאין כלום, שהכל מייאש ונוראי וכואב. הרבה קולות סותרים ושונים שלא מתחברים לקול אחד שאת מכירה ומבינה. אני שומעת את הצעקה העצובה שלך ומקווה שתצליחי לקחת נשימה ארוכה, ולמצוא כוחות להמשיך, לתת לגל הנוכחי לחלוף, ולהתמקד שוב במה שכ"כ מגיע לך – למצוא שקט ושלווה בחייך. בהצלחה, מלי.

היי מלי עוד מעט צריכה להיות פגישה ששוב לא תהיה, כי היא עדיין בחופש. אם חשבתי שמשהו במהלך הזמן שהיא בחופש יעשה לאט לאט יותר קל ופשוט, מסתבר שטעיתי בגדול. אמנם ישנם רגשות ומחשבות שהשתנו בתוכי, אבל לא נעשו פשוטים יותר. הבלבול גדול מאוד, והבלאגן שבפנים רק מוסיף. ואת הכאב אני מהתחלה לא הצלחתי להכיל ועדיין לא מצליחה. אני קוראת דברים שהיא כתבה לי, מקרבת אל לבי פיזית את שכתבה, אולי משהו מזה יצליח לגעת כמו שהיא נוגעת בקול שלה כשהיא נמצאת ומרגיעה את הכאב, הפחד, הבלאגן. אני שותה מספל שפעם נתנה לי מתנה. אולי משהו מזה יכנס לתוכי כמו שהיא נכנסת כשהיא קרובה אלי, כשאני רואה אותה או שומעת אותה. אבל שום דבר מזה לא ממש עוזר. ועם כל זה, ואולי בסתירה מוחלטת, משהו בי התחיל לפני כמה ימים להרגיש שאני לא רוצה שתחזור אלי בכלל. ולא מתוך כעס. אין בי בכלל כעס עליה. אני הכי שמחה בשבילה שהיא עושה משהו שטוב לה, שממלא אותה, שהיא נהנית ממנו. אבל משהו בי כמו משלים עם זה שהיא איננה ומעדיף שכך יהיה. למרות הכאב הגדול. אני יודעת שאני מלאה בסתירות. (ואולי זה בגלל כל החלקים שבי כמו שדוד הזכיר). ואני די בטוחה שיש להן חלק גדול בהעצמת הבלאגן שבתוכי. אבל כבר לא ממש אכפת לי. אני יודעת שלא שאלתי כלום, ואת לא צריכה להגיב.. זה הכי בסדר.. סליחה שיר

שלום שיר. כמה בלבול מותירה אחריה פרידה מאדם קרוב... נדמה לי שדרך מה שכתבת עוברת סערת הרגשות והטלטלה הרגשית של מי שנשאר "בלי". אני שמחה על היכולת שלך להרגיש אותה גם בהעדרה, מה שמרמז על כך שהיא איתך גם כשאינה, ושאת יכולה למצוא יותר ויותר את הקול שלה בתוכך. עם זאת, אני מניחה שהכאב, הצורך הלא מסופק, הגעגוע ואולי גם הכעס (בכל זאת...) משתקפים בצורך להתרחק, מרמזים על כמה את מסתכנת כשאת מתקרבת ונקשרת. מאחלת לך שבת שקטה ושלווה, מלי.

שלום, אני בן 30 ואני מחפש פסיכולוג (עדיף גבר) בתל אביב. אין לי מושג מאיפה להתחיל לחפש. אשמח לקבל המלצות. תודה

שלום דן. מזמינה אנשים להפנות אלייך שמות של מטפלים, ואשלח לך גם המלצה למייל שצירפת בהצלחה, מלי.

דוד ג'קסון מנהל הפורום מקבל בתל- אביב (תסתכל בכרטיס שלו) והוא מצויין. המנהל השני הוא דרור שטרנברג והוא מקבל בפתח תקווה וגם הוא מצויין.

תוכלי להסביר מה מטפלים חשים כלפי מטופליהם? האם מטפל ימשיך טיפול במטופל שאינו מחבב? האם אתם אוהבים את מטופליכם?האם אתם חושבים עליהם גם מחוץ לזמן הטיפול? האם זה דומה לרגשות הוריים? האם לפעמים מתעורר בכם צורך לחבק או לנחם ואתם לא עושים זאת בגלל הגבולות? האם אתם מתגעגעים כשנפרדים? מה מרגישים כשמטופל רוצה למות או מבצע התאבדות?

שלום לך. השאלות שלך חשובות ומעניינות אך אני מוצאת שמאוד קשה לי לענות עליהן. בעיקר משום שקשה לי להתייחס למטפלים כקבוצה עם מאפיינים דומים, ומאידך למטופלים כקבוצה עם מאפיינים דומים. ובכל זאת, אנסה, מנקודת המבט שלי, להתמודד עם השאלות שלך. המשימה הטיפולית היא להיות בקשר - הן של המטופל והן של המטפל. דרך הקשר ניתן להבין, לראות ולעבד קשיים מעולמו של המטופל. משום כך, עם כל אחד מהמטופלים נוצר קשר שאופייני רק לו, ומאפיין את הדיאדה מטפל-מטופל. כמו בכל קשר, גם הקשר הזה מעלה תחושות רבות, שלא רק שאינן מפריעות, אלא שמטפל טוב לומד להעזר בהן כדי לקדם את הטיפול. כך, למשל, רגשות מול מטופל שנהיה מאוד אהוב או, להבדיל, מטופל שקשה להתקרב אליו, רלבנטיות ביותר בכדי להבין מה המטופל מפעיל, באופן מודע או לא מודע, בקשר, וכיצד זה משפיע על טיב הקשר. רגשות לא ניתנים להעלמה או מחיקה (וטוב שכך). אינני יכולה לדמיין קשר קרוב, אינטימי, משמעותי, שנותר תחום במקום ובזמן. מטופלים לא "נגמרים" או "נמחקים" עם סיום הפגישה, ורגשות, תחושות או דאגה בהחלט מלווים גם מחוץ לחדר. קשר טיפולי הוא קודם כל קשר בין שני אנשים, וככזה הוא מכיל את כל אפיוני הקשר - חשש, געגוע, סקרנות, אהבה. נדמה לי שזה מה שהופך את המסע הטיפולי לעוצמתי ומשמעותי כ"כ. להתראות, מלי.

אז למה אף-פעם אי אפשר לדבר על הדברים האלה באופן קונקרטי בטיפול? למה הוא לא עונה שאני שואלת אם הוא אוהב אותי? אם איכפת לו ממני? אם הוא חושב עלי מחוץ לשעה שלנו?, למה אין תשובות קונקרטיות על השאלות החשובות האלו? למה הכל כל-כך מסתורי? למה?

איך בדיוק ? את אומרת שלא נראה לך שקשר בין שני אנשים נשאר מוגדר רק בתחום החדר .. אבל הרי ..אתם המטפלים שומרים על גבול נפרדות .. ככ חזק .. אז איך קשת הרגשות והתחושות הזו שתארת שיכת גם למתרס שלכם? איך זה הגיוני?איך אתם עושים את ההפרדה החזקה הזו בעיבוד הרגשות, תחושות.. מתוך הטיפול לבחוצ.?.. אתם ככ טובים בלא להראות .. לעומת המטופלים . שאלה לא צינית. אמיתית לחלוטין. סופש נעים.

יש לי ילדה נהדרת בת שנתיים, והשאלה שלי היא עקרונית.אני לא שואפת להיות "חברה" של בתי, אלא רוצה להיות אמא שלה, אך בכל זאת לבנות מע' יחסים של בטחון ופתיחות: שהיא תדע שהיא יכולה לדבר איתי על הכל , להתייעץ אתי ולשתף אותי בכל דבר שתבחר. הייתי רוצה שכשהיא תגדל , אני אהיה האדם הראשון שהיא תחשוב לפנות אליו...מה אני צריכה לעשות לשם כך?

שלום אמא. נשמע שהגידול והרווחה הנפשית של בתך מעסיקות אותך וזה משמח מאוד. נדמה לי שפעמים רבות הכוונה והרצון הן בעלות משמעות גדולה ביותר וזכורות היטב, גם אם בביצוע משהו מתפספס. ולשאלתך - קשה לתת "מתכון" קצר ומדויק למה שאת שואלת, אבל באופן כללי נדמה לי שכדי שבתך תחוש בטוחה וחופשיה מולך חשוב שתשדרי לה שאת מתעניינת במה שעובר עליה, ובמקביל לא שיפוטית או ביקורתית לגבי המחשבות או ההתנהגויות שלה. נדמה לי שהקשבה ותחושה שאת שם, מלווה ומתפעלת (ונמצאת כדי לתת חיבוק או ליטוף אם טעתה), הנן קריטיות. במקביל, כמו שאת כותבת תפקידך הוא להיות אמא ולא חברה. המשמעות היא שיש לך סמכות, ושחובתך להציב גבולות ולקבוע חוקים שחלים על בני הבית. במובנים הללו עלייך לוותר על הרצון להיות תמיד "טובה" ו"אהובה", ולדעת שיהיו מקומות של חיכוך ומרד שהם לא רק בלתי נמנעים, אלא גם חשובים להתפתחותה של בתך. ואחרי התשובה העניינית שלי, אני רוצה להתעכב על הצורך שלך להיות הכתובת הראשונה של בתך. אני תוהה איזו חוויה של אימהות את נושאת איתך כילדה, והאם תוכלי להתמודד גם עם הידיעה שבכל זאת דברים רבים יסופרו לחברים (ובהמשך לבני זוג) ולא להורים. אני תוהה על הרצון שלך "לדעת" הכל, ועל היכולת להכיל גם דינמיקה אחרת, אופיינית יותר (ונורמטיבית יותר) שבה יש גם סודות מול ההורים. בהצלחה, מלי.

שוב שלום.מעניין ששאלת על אמא שלי...ואני רוצה לענות לך, שאמי הייתה דמות מאד דומיננטית בחיי, ואני חוששת שלעתים קרובות מדי מעורבותה הפכה להתערבות.היא הייתה מאד רגישה ואוהבת אך גם ביקורתית מאד. לא היו ביננו חיכוכים כמעט, כי הייתי "נוחה" . ברור לי שלא אדע "הכל" בחיי בתי,כפי שכתבת,וגם לי היו כתובות אחרות שאליהן פניתי והיו דברים שאמי לא ידעה.וזה בסדר גמור.אני רוצה שבתי תהיה חזקה ושבעיקר יהיה לה את עצמה.העניין הוא, שבנעוריי ואפילו בילדותי ,לא שיתפתי את אמי בדברים שבהם הייתה יכולה לעזור לי כיוון שפחדתי לצער אותה או שחשתי מובכת.ולדברים אלה יש השלכות עד היום.ואני לא רוצה שזה יקרה גם לבתי מולי.

בוקר טוב לך, יש לי שתי שאלות ואשמח אם תעזרי לי בהם 1. כל שינוי קטן בחיים מכניס אותי לפאניקה. אני מאוד שונאת שינויים. אבל לפעמים אני לוקחת החלטה ועושה שינויים דרסטיים לגמרי (כמו למשל מראה שלי, עבדוה - הסבת מקצוע...) דבר זה גורם לי לתקיעות בטיפול. לרוב אני מאוד מתלבטת בהחלטות שלי, עד שלרוב אני מאבדת דברים. למשל איבדתי תפקיד חדש, בן זוג חדש,.... בגלל שלקח לי זמן עד שהחלטתי... 2. המטפלת שלי טובה, וסבלנית, ויש לה הרבה כוח אחרת הייתה מזמן מעיפה אותי. אבל אני רוצה שתדחף אותי יותר, שתתן ל יאת הכוח להעיז וזה לא בא ממנה ואז אני נשארת במקום שלי. אני לא מרגישה הרבה תזוזה לא בטיפול ולא בחיים וזה מעלה אצלי את השאלות האם באמת הטיפול הזה מספיק טוב בשבילי. אני אצלה כבר 2 וחצי. תודה ושיהיה לך יום נעים

שלום שני. נשמע שאת מוטרדת מהקושי שלך להכיל שינויים, להתמודד עם שבירה של שגרה והרגל. הרבה פעמים הדברים הקבועים, הידועים והמוכרים בחיינו מקנים בטחון בעצם המצאותם. לנסות משהו חדש משמעותו להסתכן בדחייה, בפגיעה או בקושי, שעבור אנשים מסויימים הוא מאיים מדי. נשמע שאת מנסה להתמודד עם הקושי הזה בטיפול, אך מרגישה שהמטפלת שלך לא מספיק דוחפת אותך לשינוי כשאת מהססת. אני שומעת ממך את המשאלה שמישהו יחליט עבורך, יפיל אותך למיים, כך שלא תהיה לך ברירה ותתחילי לשחות. אני חושבת, עם זאת, שחשוב שתלמדי להיות הבעלים של ההחלטות והרצונות שלך, ושהכוח לשנות יבוא מתוכך ולא מבחוץ. אני גם משערת שתחושת ה"תקיעות" שאת כ"כ מכירה, משתחזרת כעת שוב גם בטיפול. כמו בתחנות רבות בחייך, גם שם את מרגישה ש"לא קורה כלום" ושאת לא מצליחה להזיז מהלך משמעותי לקרראת שינוי. אני חושבת שחשוב שתדברי על כך עם המטפלת שלך, כך תוכלו יחד לבדוק לעומק את החוויות שאת מתארת, ואת משמעותן עבורך. בהצלחה, מלי.

הי מלי, אני מעלה את השאלה כאן, משום שאין לה קשר לטיפול והטיפול עצמו לא ממש נמצא כרגע במקום, שמתאים להעלות בו שאלה שכזו... למה אנשים מסוימים, בכל פעם שהם קצת חולים (לא משהו מסכן חיים... שפעת, דלקת גרון וכו') מתנהגים כאילו שהם מינימום גוססים? אני לא ממעיטה בחולי עצמו... ברור שלא כיף להיות חולה...! אבל עדיין... לא מתים כל-כך מהר, הלא כן? ואני לא מתכוונת, בשאלה שלי, לילדים אלא לאנשים מבוגרים. אני מכירה את עצמי כשאני חולה, ואני יודעת למה אני כמו שאני כשאני חולה (הקיצוניות ההפוכה... לא מכירה את המושג פשוט לנוח ולתת לגוף להתאושש), ולכן יודעת גם שאני נוטה לאבד את הסבלנות מול אנשים כאלה. אבל בכל זאת, לא ממש ברור לי העניין הזה - למה לעשות פיל מזבוב? תודה.

שלום לך. את מעלה שאלה מעניינת, וניתן לחשוב על כמה הסברים אפשריים לכך. ייתכן כי עבור אנשים חולים, המחלה (האב הפיזי) היא דרך לגיטימית להזדקק ולהיות מטופל. אז אותם אנשים יכולים להרשות לעצמם לבקש חום, קרבה ועזרה, שאולי קשה להם לבטא (מול עצמם או/ו מול האחר) כשאין סימפטומים פיזיים. מחשבה נוספת שעולה לי היא שיש אנשים שמרגישים שעליהם להעצים ולגדיל את סבלם וכאבם כדי שאחרים יבחינו בכך. עבור אותם אנשים, החוויה היומיומית היא שמצוקתם לא נשמעת, ולכן הם מנסים "להגביר ווליום", בהנחה שבדרך זו האחר לא "יפספס" אותם. וברמה האישית, אני תוהה מדוע את עסוקה בשאלה הזו, למה דווקא כעת, ומדוע את מרגישה שהיא איננה רלבנטית לטיפול. נשמע לי שאת עסוקה בשאלות של איתות על מצוקה בתוך קשר, ואיך מתקשרים כאב באופן שמצד אחד ייראה ויישמע, ומצד שני לא יהיה דוחה או מרחיק. אלה שאלות משמעותיות ביותר. להתראות, מלי.

מלי, שתי האפשרויות שהעלית מתאימות לטיפוסים שונים של אנשים שאני מכירה. האמת היא, שאני חושבת שהן - האפשרויות - אפילו משלימות זו את זו לפעמים. זו לא הפעם הראשונה שהשאלה הזו מעסיקה אותי, אלא בכל פעם שאני נפגשת עם מצבים כאלה. אני חושבת שהעליתי אותה דווקא עכשיו, משום שלשם שינוי הטיפול רגוע... בהליכי שיקום בעקבות המשבר של שבוע שעבר. זו הסיבה שלא רציתי להביא את השאלה אל הטיפול. מצד שני, הרגיעה הזו מאפשרת לי לחשוב בשקט על דברים אחרים - לכן אני יותר פנויה לעסוק בשאלה הזו ובתשובה עליה. אבל אני תוהה... מנקודת המבט שלך משתמע, שזה כן קשור לטיפול שלי... מאז יום חמישי שעבר, אנחנו "מטפלות" בטיפול... דברים שנערמו במרחב הטיפולי, למשל. ציינתי כבר, עוד בשבוע שעבר, שהיא התנצלה והיא לא מבטלת לי פגישות, כך שלמעשה אין דחייה בטיפול - רק איום שהיה קרוב מאוד לכדי התממשות. תודה, שבת שלום.

הי Twisted mind, הדברים שלך הזכירו לי קצת דברים מוכרים ממני. השליטה, הנפרדו?ת ומה שבי... כרגיל... נראה לי שאהפוך שאלה קטנה למשהו מפוצץ מידי. פיל מזבוב... מה שלמדתי לגבי עצמי בטיפול, מול "אנשים כאלה" (קרי החלקים הללו בי שאני מזדהה איתם, לשלילה) מתעוררים בי כל מיני רגשות שלפני הטיפול רק הבנתי שיש שם משהו מזעזע, ועם הטיפול כבר אפשר היה לקרוא להם בשמות, מעורטלים, במערומיהם... אני רוצה להדגיש שאני מתארת חלקים מתוך שלם. חלקים שיש בכל אחד, במידה זו או אחרת, חלקים שעשויים לבוא לידי ביטוי חיצוני (או לא) בעיתויים שונים, בעוצמות שונות של נפח, חוויה וכאב. אפילו אצל אותו אדם הם יכולים להיות מוטמנים בשקט או נוכחים חזק. הנה החבר'ה שלנו: קנאה הורסת, צרות עין ובוז - קנאה, ש"להם" מותר להביע הזדקקות ו"לי" אסור; ש"הם" מרשים לעצמם להתמסר, להראות חולשה, לוותר, להשתמש בזולת על כל כובד משקלם (כי ככה הם) ו"אני" לא מוותרת. אפשר לקרוא לזה - האנשים ההיסטריים, המשלשלים, הצורחים והמקיאים, אולי אפילו "אנשי מינכהאוזן" שמחפשים תשומת לב (שמרוב קנאה מתפתח בוז כלפיהם) מול "אנשי העצירות והשליטה" שלא יפצו פה. צרות עין - הווה אומר שהייתי רוצה שגם "להם" לא תהיה אפשרות לנוח, כי לי אין. המרכאות אומרות שאלה קולות שונים בי עצמי. מזדהה עם כל אחד מהם, לא אוכלת אותם יחד כחלקים משלם אחד ויש מלחמה. קול מול קול. צד מתקיף צד. או או ולא גם וגם. אשמה / מחשבות אומניפוטנטיות - קושרת את המחלה של האחר אליי. למשל, אם יום קודם ביקשתי עזרה מאותו אדם ולמחרת הוא נהיה חולה; או אם יום קודם היה לי טוב ועכשיו הוא חולה או חלש. כאילו העונג שלי יוצר סבל אצל האחר. הורס אותו. כאילו הם תלויים בלתי נפרדים זה בזה, זה מזה. כאילו אחד בא על חשבון השני. נד נד. ברגע החולי של האחר, כאילו נעלמתי לגמרי מן העולם, וכאילו כל הכובד עליי, אינו מחולק בין אחרים, ואני בלעדית אחראית על הריפוי. מה שכמובן אין לי שליטה עליו, הוא גדול עליי ובלתי אפשרי, ואז רצנו לכיוון רגשות האשמה שוב. דברים מהסוג הזה. כדי לעשות שמייח באים התסכול והזעם, שוב על כך שאין באמת שליטה ואין שלמות. הקולות הללו משחזרים יחסים של ימים עברו... כמו שאת בטח גם יותר מידי יודעת... לפני זמן, בשלבים מוקדמים יותר של הטיפול, קרוב שלי נפל למשכב (כולה שפעת, וחוצמזה הוא גם ידוע כהיפוכונדר צומי) ורבץ במיטה כל היום משך כמה ימים. זה קרה ממש ממש אחרי שנתן לי משהו שהסכמתי סוף סוף לקחת. בדיוק אחרי שהסכמתי להיעזר... תגובת בטן הרסנית שבוצעה בשטח - ניתוק קשר עם כל בני אנוש לחצי שנה... הכל כולל הכל, כולל פגישות בטיפול. התפרקתי עד כדי כך ולא יכולתי לחבר. הבאתי את הדוגמא הקיצונית שלי, כי אולי אפשר יהיה לקחת ממנה משהו ולשים במקום פרופורציונאלי יותר. הכעס והקנאה לא מתעוררים בעוצמות הללו מול כולם, אלא במקרים ספציפיים, או בזמנים מסוימים בהם אין סליחה. גם מול הטיפול זה קרה (צפוי...) למרות שאולי נראה כאילו לא עניתי לשאלה ששאלת, ולמרות שכנראה חזרתי על דברים שאולי את מכירה כבר, אני חושבת שקצת כן... האם זה קצת מדבר את המצב מול הטיפול שלך עכשיו?... אם השאלה התעוררה, אז כנראה שמשהו אולי... לא'דעת, אולי לא משנה למה הם כאלה, הם כאלה וזה מה יש (איני בטוחה שזה תמיד עניין של בקשה לתשומת לב, כי יש אנשים שבאמת חולים ככה כשהם חולים מידי פעם)... קל לומר... איך משיגים מרחק בטוח? רוצה לשלוח בהזדמנות זו משחקון שמתאים לאנשים זועמים כמוני: http://www.laertsky.com/gms/schschschi.swf זעמן שחור * (הידעתם, בהקשר להקשות הצפעים לאחרונה, שאומרים שזעמן שחור הוא הלוחמה הביולוגית בהם... וגם בכל מיני חולדות, והוא נחשב נחש טוב, ואינו ארסי...) בי

הי זעמן. תודה רבה על ההרחבה. בהחלט מעלה מחשבות חדשות... להתראות, מלי.

יקירתי, אין נחש רע, גם לא צפע, כך שגם אין נחש טוב. וגם: הלוחמן הביולוגי בצפעים הוא זעמן המטבעות שגם דומה מאוד לצפע במראהו החיצוני. היום בבוקר הוכשה אישה שצעדה בחוף הים, סמוך לנהריה. וגם: שבת שלום יוסף

הי ותודה על השיתוף. חייבת לציין, שבחלק מהדברים שכתבת הרגשתי כמו בתוך עורי שלי... וגם אם ,לכאורה, הפכת זבוב לפיל זה בסדר, אני חושבת שלפעמים - בהקשרים מסויימים, הרבה יותר קל להתעסק עם פילים... ואני חושבת שבצורה מסוימת כן ענית על השאלה, בדרך שלך... כי אני מצאתי בה עוד תשובות. אז עם מה יכולתי להזדהות? בעיקר עם הבוז (כן,כן - מודה באשמה)... אבל אני לא בזה לחולי או לחולשה, אלא להפגנה המוגזמת שלהם... אני יכולה לקבל את העובדה הבסיסית שאנשים חולים. מן הסתם זה קורה לכולם. אבל אני תמיד חושבת, שאם אני יכולה להמשיך כרגיל גם כשאני חולה, אז למה הם לא?! זה לא שיש לי איזה קסם שגורם לי לסבול פחות מאחרים כשהמצב הבריאותי (פיזי) שלי נמצא אי-שם באדמה, ובכל זאת - אני לא מעבירה את החיים שלי לניוטרל, קוברת את עצמי במיטה ומחכה עד יעבור זעם... אני לא רוצה ומצפה שיעשו לי ובשבילי דברים. אני לא מתנהגת כמו ילדה בת 3. אני לא מבטלת דברים שעל סדר היום. אחת התקופות הכי שחורות בחיים שלי היתה, כשנוצר איזשהו מצב שבו כמה דברים הצטברו בתקופה אחת... מבחינה רפואית הייתי מחוקה... המצב הנפשי (הרעוע ממילא) היה בהתאם... זה הגיע למצב כזה, שלא ממש יכולתי לנהוג... הייתי צריכה לדאוג לכך, שיסיעו אותי לטיפול (4 פעמים בשבוע!) או לוותר על הפגישות עד להודעה חדשה... ואנחנו לא גרות באותה עיר, מדובר בחצי שעה כל כיוון ועוד לחכות לי בחוץ כל משך הפגישה... (למממן מוניות זה בכלל מטורף כלכלית) מבחינתי זה היה קטסטרופלי! אבל לוותר אז על הפגישות היה גרוע לא פחות... לא רק שסבלתי בתקופה ההיא מהמצב שלי, על זה נוספה התחושה הבלתי נסבלת בעליל, שנעשיתי נטל על הסביבה... אז הבוז הזה הופנה, כמובן, כלפי עצמי. ובמלוא העוצמה. אם יש בי קנאה? אולי... אני לא יודעת. אם יש, אז היא יכולה להיות בעובדה שהם "מעיזים" לדרוש את כל תשומת הלב הזו, או שהם מקבלים אותה... אבל לא. ממש לא. אני הפוכה - רוצה שיניחו לי - בלי תשומת לב בכלל. אם כבר ארצה משהו, אבקש, אבל שלא יציקו לי. שיתנו לי את השקט שלי. כשאני רואה אחרים, "מינכהאוזנסטים" כאלה, אני תמיד נזכרת בפרסומת ההיא "למה לעשות דרמה מכל דבר?!" סוג של היסטריה שאני לא מצליחה להזדהות איתה בכלל או אפילו לגלות אמפטיה מינימלית. אבל מאידך, לא אכפת לי שהם נהנים מזה... אם זה מה שעושה להם טוב בסופו של יום... סבבה להם, רק שיתרחקו ממני, כי לא יהיה לזה סוף טוב. ימים עברו... כן בהחלט. איכשהו, בסופו של דבר, שם הכל מתחיל (אבל לא נמגר). הטיפול שלי, עכשיו, נמצא בטיפול. אחרי משבר גדול. לפי שבוע היא התפוצצה. אבל זה לא היה אקט מפתיע. מזה זמן מה שהכל מקטע. היא מאיימת לזרוק אותי, אומרת שהיא לא יכולה להכיל יותר... ואני משתדלת להחזיק את שתינו עבור שתינו, משהו שאני לא חשבתי שאני צריכה או יכולה לעשות. ואז, בשבוע שעבר, היא הגיעה אל נקודת הרתיחה שלה - הציבה תנאים בלתי אפשריים מבחינתי. החלטתי שאני לא חוזרת. באותו יום היא התנצלה (שלחה sms) וכתבה שהיא מצטערת, שהיא הגיעה לקצה שלה ושהיא צריכה לבדוק את עצמה, שזה לא קשור אליי וכו'... שהיא מבקשת שכן אבוא למחרת, שננסה לדבר על מה שקרה... חזרתי. וזהו, כבר שבוע שזה מה שעומד על הפרק. איך משיגים מרחק בטוח? אם תשאלי את המטפלת שלי היא תגיד, שאת יכולה לבוא אליי לקבל קורס מזורז... זה לא רק מרחק בטוח, זה גם איזור סטרילי... ואגב המשחק שצירפת (תודה)... אני לא נזקקת לאלימות פיזית... לפי מה שאומרים לי, אני צולפת היטב מילולית - מדויק, בלי להחטיא ומהר מספיק כדי שאנשים לא יבינו מאיפה זה בא להם. כבר אמרו לי כמה פעמים - כולל המטפלת - שלהיכנס איתי לדו-קרב מילולי זה להפסיד מראש... אין הנחתום מעיד על עיסתו, אם הם אומרים, אולי יש בזה משהו. ואולי לא. ואגב זעמן שחור... הידעת שהוא דווקא ידידם הנאמן של החקלאים? לא ארסי מחד, אבל מחסל את המכרסמים שפוגעים בתבואה מאידך... נחמד להיות זעמן שחור... מי שלא מומחה לנחשים לא ייגש לבדוק מקרוב מהו, כי הוא דומה לשני זנים אחרים של נחשים, שהם כן ארסיים... מעין ידיד בתחפושת של אויב... ואת חשבת שאת הולכת לכתוב תשובה מפוצצת... בלי להתכוון הפכתי כאן זבוב לעדר פילים... מקווה ששרדת...

האם התחלת טיפול שני דומה לפרצודורה של הטיפול הראשון? האם אני חייבת לדווח שהייתי בטיפול כשאני פונה לטיפול שני? ואם כן, האם אני צריכה לפרט?

שלום לך. אני מבינה שאת לפני פנייה לטיפול נוסף, שני, ונדמה מפנייתך שחווית הטיפול הראשון מהדהדת ומלווה את פנייתך הנוכחית. אינני בטוחה שאני מבינה מה כוונתך ב"אותה פרוצדורה", אבל אני מניחה שהמטפל/ת החדש ינסה להכיר אותך בכדי להבין יותר טוב את הדרך לעזור לך. לעיתים מטפלים מבקשים סיכום טיפול מהמטפל הקודם, אך כמובן שהדבר חייה להעשות באישורך ובהסכמתך (ועלייך גם לחתום אז על טופס ויתור סודיות, שמאפשר למטפל הקודם להעביר למטפל הנוכחי מידע לגבייך). לשאלתך על ההכרח לשתף - בטיפול כמו בטיפול, את בוחרת על מה, כמה ומתי לספר. זכותך המלאה לא לחשוף פרטים או להשתהות עם המידע שאת מוסרת אם את מרגישה לא בנוח. אבל (וזה אבל גדול) אני תוהה מדוע אינך רוצה לשתף את המטפל החדש בטיפול שעברת. האם את מתביישת? נבוכה? מרגישה אשמה? מפחדת ממה שיחשוב עלייך? כל אלה הם דברים משמעותיים שאולי תוכלו להבין אותם ביחד, ולקשר זאת למקומות נוספים בחייך. נדמה לי שתפיקי יותר ערך (וגם הקלה) אם תרשי לעצמך, ולמטפל החדש, להיות במקומות ה"סודיים" הללו. בהצלחה, מלי.

שלום, אני פשוט הפסקתי את הטיפול הראשון כי לא היה לי קל להתמודד עם הנושא המרכזי והקשה שבטיפול (שנחשף במפתיע ושלא פניתי לטיפול בכלל בגללו). הפעם אני רוצה לסגור עליו ולטפל בדברים היומיומים. אני לא רוצה לחזור לעבר. כי ממילא אני לא יכולה לשנות היסטוריה, אז למה לי לדבר עליה. וזו הייתה נקודת השבירה ביני לבין המטפל הראשון. למרות שהוא עדיין מתקשר ומנסה להשאר בקשר איתי ובודק מה שלומי ולנסות לשכנע אותי לחזור, כי לפי דעתו אני צריכה טיפול.

שוב אני..היום החלטתי לקחת צעד נוסף, ופשוט שמתי מגפיים גבוהות והחלטת ללכת ליד הגור, עצם העובדה שהוא לא יכול לעשות לי כלום, אני כבר יודעת כי הוא גור אבל העובדה שהוא יכול לגעת בי זה גורם בי חלחלה והחלטתי לשים מגפיים והלכתי לידו , כן פחדתי קצת כשהוא התקרב..אבל החלטתי לא לזוז ולתת לו לגעת בי העובדה שהיתי עם מגפיים עזר לי כי ידעתי שייש משהו שחוסם ביני לבינו מה את חושבת לגבי זה? האם זו גם התקדמות אם תוכלי לעיין בהודעות הקודמות שלי..תוכלי להבין את הבעיה שלי... מנהל הפורום דוד גקסון עוזר לי המון..אבל אני יודעת שהיום הוא לא נמצא, והיתי ממש רוצה לשתף מישהו בזה ולשמוע תגובות שוב לפני כמה ימים הוא הגיע אלינו גור ששוקל קילו אחד בלבד, והמקסימום שהוא גודל זה 2 קילו, וזה הגודל שהוא נשאר זה גור פרוותי קטן ויפה שלא מזיק בכלל , הוא אצלנו כבר שבוע (יום שישי בדיוק זה שבוע) והחלטתי להתקדם איתו בצעדים\ הצעד האחרון שלי זה היה המגף, ודרך אגב הרגשתי אותו קצת אבל זה היה יחסית סביר תודה וערב טוב

שלום דורית אני מבינה שיש לך פוביה מכלבים, ושאת (עם הרבה אומץ ונחישות בעיני) מנסה להתמודד עם החרדה הקשה. נשמע שעשית צעד חשוב ביכולת שלך לפגוש את הפחד ולהתמודד איתו. עבור מי שמפחדת מכלבים, היכולת שלך לתת לגור לגעת בך, גם אם את במגפיים ושומרת על חציצה ברורה ביניכם, היא הישג משמעותי. בעבודה קוגניטיבית העבודה מתמקדת בהתקדמות הדרגתית בסקאלת הפחדים - כל פעם לעשות משהו שהוא טיפה יותר מפחיד, עד שהוא הופך לטרוויאלי, ואז מתקדמים לשלב הבא, כשהסיום הוא המפגש עם הדבר מעורר החרדה (בנסיון לשבור את מעגל ההמנעות, ולהתמודד עם החרדה). נשמע שאת הצלחת להיות בשלב חדש (מפגש עם גור כשאת במגפיים) ומכאן הייתי מציעה לך: א. לעשות זאת (הליכה עם מגפיים בין הגורים) שוב ושוב עד שאת מרגישה שאת כבר לא חרדה (אפילו אם מדובר בפעמים רבות). ב. לאחר מכן לחשוב מהו השלב הבא שאת מעיזה להתמודד איתו. ייתכן למשל שתוכלי לנסות ללכת ליד גור עם נעליים רגילות, או ללכת עם מגפיים אך הפעם ליד כלב גדול יותר. בהצלחה מלי.

מלי שלום בזמן האחרון (כבר כמה שנים) אני נמשך בכוח רב אל חוויה רבת עוצמה. אני רוצה להפקיד את גופי ונפשי בידיה של גבירת ליבי. אני רוצה להיות מסוגל לתת לה את גופי וגם את נפשי ללא כל מגבלה או הרהור נוסף של אחרי מעשה. כעין נעשה ונשמע... כדי לבדוק אם אכן אני מצליח לעמוד בדרישות שאני מציב לעצמי, אני אמור להיות מוכן לעמוד בכל מבחן של כאב גופני או נפשי. בכך אני מראה שאני סומך על גבירתי שתדאג לכל צרכי הנפשיים והגופניים גם אם לשם כך היא תאלץ להעניש אותי, לחנך ולאלף אותי כדי שאתאים לצרכיה. אני רוצה בעצם לספק את כל צרכיה ולהיות לה לעבד. אני לא מבין מאין נולד הצורך הזה ומה טיבו. בבקשה תנסי להסביר לי את הדבר בצורה אמיתית. אל תחשבי שאת צריכה להגן עלי מפני משהו - אני כבר יכול לשאת כל מה שתאמרי וגם לקבל אתמסקנות דבריך. ראוי לציין שכשהייתי צעיר, כבן ארבע עשרה היו לי דווקא פנטזיות במידה מסוימת הפוכות.. בהן הייתי אני כמו מלך, כמו שלמהל משל שיש לו הרמון אינסופי.ואולם, יום אחד כל הפנטזיות הללו נעלמו ופינו את מקומן לדברים אחרים. היום אני לא יכול ליהנות מהן אפילו לא כשאני מתאמץ מאוד. ראיתי לאחרונה באינטרנט שבקליפורניה למשל יש קהילה ענקית של אנשים כאלה והם עוסקים גם בצדדים האינטלקטואלים של התופעה ברצינות רבה, כולל הרצאות וסדנאות וכן הלאה. כל הדבר הזה מנוגד באמת להגיון שלי ולמרות זאת אני לא יכול להתכחש לצורך הזה. תודה, עובדיה

שלום עובדיה. אתה מתייחס לתופעה של עבד ומלכה, השייכת לתחום הסאדו-מזוכיזם. אני משערת שדרך הפנטזיה (ואולי מימושה) אתה מנסה להמחיז ו"לעכל" דרמה של יחסים שאתה חווית. הרבה פעמים פנטזיות כאלו מתעוררות סביב תחושות (לא בהכרח מודעות) של השפלה והקטנה בתוך מערכת יחסים עם אדם משמעותי. דרך מימוש הפנטזיה אתה פוגש את הכאב והבלבול, אך הפעם ממקום "שולט" לכאורה (שהרי אתה בוחר להיות בסיטואציה, בוחר את התפקיד שלך בתוכה, וגם יכול לבחור לעזוב בכל רגע), וזה מקנה תחושה של כוח והקלה, במקום שנחווה כנראה ככואב, פוגע ומבהיל. אני מציעה לך לבדוק זאת לעומק בטיפול, בנסיון להבין מהן חוויות "העבד" וה"גבירה" שחווית בעברך, מבלי יכולת לתת לכך מילים אז. נדמה לי שמגיע לך ללמוד להנות ולהיות מסופק בקשר קרוב, שבו אתה מוערך, לוקח ומקבל מקום, אהוב ורצוי. בהצלחה, מלי.

תודה על התשובה המפורטת. אני כנראה לא חוויתי תחושות השפלה והקטנה כפי שאת אומרת ועל כן חשבתי לברר באמצעות היפנוזה (ראיתי שיש פסיכולוגית אחת שעושה היפנוזה) ולגלות את אותם הגילגולים הקודמים שלי בהם הייתי עבד לגבירה, הנקודה היא שזה לא זכור לי כחוויה רעה אלא להיפך אותה גבירה בעצם מביאה לי שקט נפשי ואני שמח שהיא מאפשרת לי. משחר נעורי התפעלתי מהכישרון של הכלב לזכות באהבת גבירתו, מהאופי החיובי שלו, ממסירותו האין סופית, מהאופן בו הוא מקבל את הדין, ממנהגו האבירי ללקק את היד המושטת ולכשכש בזנב אפילו כשכהוא נאלץ לספוג עונש על מעשה או על מחדל.ואף אני רציתי להיות הכלבלב האהוב של אמא. והיום אני עצמי רוצה לנהוג כמותו - להיות כלבה הצייתן של גבירתי. לצאת מגדרי בשמחה כשהיא מזהה בי את התכונות הכלביות שכה אהבתי. להבין מהו חפצה האמיתי.

ערב טוב. יש לי דפוסים קשים והם נהיו יותר קשים מול המטפלת. אני מתנגדת לכל מה שהיא אומרת או מציעה. היא סבלנית מדי, אבל אני תמיד עצבנית בפגישה למרות שאני ממתינה למפגש איתה. אני אצלה כבר שנתיים. אין שינויים חוץ מזה שאני בודקת יותר את הדברים לעומק אבל לא משנה אותם. אבל אני יודעת שאני מתנהגת כך כי אני כך וזהו. האם קשר טוב לא מספיק להמשך הטיפול אם אין שינויים אחרי תקופה כזו ארוכה בטיפול. או דווקא להפך שהקשר הטוב הזה בינינו יביא בסוף את השינוי? אני מבולבלת לגמרי.!!

שלום לך. נשמע שאת חשה קרובה וקשורה למטפלת שלך, ועם זאת במפגש איתה מתקשה להסכים ולקבל את פרשנותיה. למרות הקשר שלכן נשמע שמולה את מוצאת עצמך קשוחה, כועסת, מתנגדת. אני חושבת שאת מביאה לחדר דפוס התמודדות שליווה ושירת אותך בעברך.ייתכן מאוד שבעבר, כדי למנוע מעצמך כאב או פגיעה, עטית על עצמך שריון עבה שהופך את האחר, על מחשבותיו ורעיונותיו, ללא רלבנטי. כנראה למדת שכדי להגן על עצמך בתוך קשר הכי טוב יהיה אם תקשיבי רק לעצמך, ותהפכי את האחר ללא חשוב. באופן הזה את סומכת רק על עצמך, ומבודדת את האחר ממך כדי לא להפגע, גם אם המחיר הוא להרגיש לבד או לא להשתנות. נדמה לי שדווקא השחזור של הדפוס הזה מול המטפלת שלך, והעובדה כי את מחכה לפגישות ומרגישה שכן נבנה שם קשר משמעותי, יכולה לעזור לך להבין זאת לעומק, ולקשר זאת עם חוויות מעברך ומההווה שלך בקשרים. בהצלחה, מלי.

טוב לי עם החופש שלה. אני מתגעגעת המון אבל שקט עכשיו. יש הרבה דברים עוקצים אבל אני יכולה להתנתק מהם לא כמו כשאני בתוך התהליך הטיפולי. בא לי לחזור לראות אותה אחרי החופש אבל לא לדון בדברים הכואבים. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל למה יש הצורך בתלות וגם בחפירה המתמידה הזו בטיפול הפסיכולגי? אשמח לקבל תזובה מפורטת.

שלום ש. את מתארת תחושה של חופש שלך סביב החופשה של המטפלת שלך. טיפול מערב פעמים רבות עבודה קשה, למטפל ולמטופל. לא פשוט להזכר במקומות קשים וכואבים, לנסות להבין ולגעת בהם, לבדוק כיצד הם מתקשרים למקומות אחרים, נוספים, בחיים. הרבה פעמים הדיבור על כך מפגיש עם תחושות קשות של עצב, כעס, פחד או ייאוש. אני מאמינה שזו, ברוב המקרים, הדרך הטובה ביותר להשתחרר ולהתמודד עם החוויות הקשות. העיבוד והארגון מחדש שלהם עוזר להכניס אותם למגירה המתאימה (בארון המתאים...) ולהמשיך הלאה. לעיתים רק הבנה והתעמקות באותם מקומות מונעת חזרה לא מודעת עליהם. הדימוי שעולה לי הוא טיפול שורש אצל רופא שיניים, או, להבדיל, ניקוז של פצע מוגלתי, שהוא כואב אבל הכרחי. מעבר לכך, אני שומעת את הרצון שלך לחופש, ותוהה האם הוא מייצג קונפליקט פנימי בתוכך, בין הצורך (או הרצון) לגעת בדברים, להעמיק בהם, לרדת לשורשם, ובמקביל הרצון להמנע ממפגש עמוק (ומכאיב), רצון להיות עם הרדוד, הפשוט, המרפרף. נדמה לי שהבנה לעומק של הדילמה הזאת תוכל לעזור לך להכיר יותר את מנגנוני ההתמודדות שלך. בהצלחה והמשך חופש נעים, מלי.

שלום רב, התחלתי לאחרונה טיפול פסיכולוגי, והגעתי למטפלת דרך הפניה מאשת מקצוע בכירה. הפסיכולוגית שאליה הופניתי אינה מופיעה בפנקס הפסיכולוגים. מה זה אומר? מצאתי לנכון לברר זאת לאחר שהתנהגויות מסויימות מצדה נראו לי מעט מוזרות (לדוגמא - שולחת לי הודעות אסאמאס כשהיא בחופשה בחו"ל ודורשת בשלומי...) זה כמובן מאד נעים ומחמיא, אבל מרגיש לא כ"כ מותאם. האם יתכן שפסיכולוג לא יופיע בפנקס של משרד הבריאות? תודה מראש.

שלום מיה. תהליך ההכשרה של פסיכולוגים קליניים מחייב שנות התמחות שבתחילתן חייב להתבצע רישום בפנקס הפסיכולוגים. העובדה שהמטפלת שלך אינה מופיעה שם יכולה לרמוז שהיא אינה פסיכולוגית (ייתכן שהיא פסיכותרפיסטית) או שאיננה פסיכולוגית קלינית. בכל מקרה אני תוהה מדוע אינך יכולה לברר זאת מולה ולבדוק איתה את שאלתך, ועוד יותר מכך, מדוע אינך יכולה לשתף אותה בתחושות שלך לגבי התנהגותה. נשמע לי שאולי חשיבה משותפת על הדברים, מעבר לקבלת העובדות והתשובות הפורמליות, יכולה להיות משמעותית עבורך. להתראות, מלי.

מיה... שאלת ההודעות מחו"ל היא לא שאלה של מתאים/לא מתאים, אלא מה מה נכון ומתאים לשתיכן. אין חוק בנושא. עידן הסלולרי פתח תקשורת חדשה לחלוטין, והרבה מטפלים-מטופלים מקיימים תקשורת של אס.אם.אסים בתנאים קבועים מראש, שנקבעים בין המטפל למטופל. אם זה מרגיש לך לא מתאים, את יכולה לומר לה את זה. אם זה מרגיש לך לא מתאים מבחינה מקצועית - את יכולה להיות רגועה... חברות הסלולר שלי ושל המטפלת שלי מאושרות מהחשבונות שלנו... הרבה אס.אם.אסים מתעופפים בתקופות מסויימות, ולא רק כשהיא בחופשות. ואני יכולה לומר לך בודאות מלאה, כאמור לעיל, שזו תקשורת שמאפיינת כיום הרבה קשרים טיפוליים.

תודה על התשובות. אני אכן מתכוונת לפתוח איתה את הנושא, אבל מכיוון שהיא כרגע בחו"ל (...), נותרתי לבד עם השאלות. מדובר על קשר טיפולי חדש, מבלי שהגדרנו נהלי תקשורת מחוץ לחדר, פשוט כי עדיין לא היה לי צורך בכך. ברור לי שיש מקום לתקשורת באסאמאסים, אבל כשהמטופל יוזם אותה, לא? או כשהמטפל יודע שהמטופל במצוקה וזקוק לו?! כך לפחות היה עם המטפלת הקודמת שלי. אני לא מרגישה שזה הצורך שלי לקבל ממנה הודעות מחו"ל, לשמוע שהיא נהנית עם משפחתה, ולדווח בנימוס על שלומי. אנחנו הרי לא חברות... ואחרי כל זה, לגלות שהיא לא מופיעה בפנקס הפסיכולוגים (ואגב, לא נראה לי שהיא פסיכותרפיסטית, לפחות זה לא מה שנאמר לי). אני מקווה שארגיש מספיק בנוח לפתוח איתה את כל זה. ושוב, תודה.

מחפשת המלצה לפסיכולוג של מכבי באזור ראשל"צ תודה רבה

שלום דניאלה. בקשתך מועלית, והיות וצירפת את כתובתך אני מקווה שקוראים ומשתתפים בפורום ישלחו לך המלצות כפי שביקשת. בהצלחה, מלי.

שלום לכם... אני רוצה לספר לכם משהו שמאוד מאוד מאוד מפריע לי, זה קצת ארוך אני מקווה מאוד שתאזרו קצת סבלנות ואם תוכלו לעזור לי אני יותר מאשמח. אני קצת לא יודעת מאיפה להתחיל אני פשוט אספר הכל.. אני בת 19 וחצי עוד מעט. מעולם לא היה לי חבר. אני לא רוצה להשתחצן אבל אני נראית לא רע בכלל וגם יש לי בטחון, היו לי קשרים קצרים מאוד עם בנים, אבל אף פעם לא התאהבתי ואף פעם לא הייתי עם מישהו בקשר יותר משבועיים- שלושה, חוץ מאחד. זה היה בתיכון בסוף כיתה י'ב , נקרא לו א' לצורך העניין. מאז ומתמיד כשהייתי רואה אותו בביה"ס נמשכתי אליו בטירוף, מכל מבט וכל חיוך וכל נגיעה .. הייתי חושבת עליו כל הזמן והוא היה סוג של פנטזיה, חשבתי שזה הדדי אבל לא הייתי בטוחה. במשך שנה היו בינינו נגיעות ומבטים כאלה אבל אף פעם לא היה משהו משמעותי ורשמי שקרה. עד שיום אחד, אחרי שנה, אזרתי אומץ והזמנתי אותו לביתי והתנשקנו ובאמת היתה תשוקה פשוט מטורפת והיה מדהים.. ממש נהנתי ויום אחרי זה ציפיתי שהוא יתקשר אלי או משהו ולא דיברנו אחרי זה איזה חודשיים וזקצת נפגעתי ממנו.. אבל אחרי חודשיים שוב נפגשנו, הפעם ביוזמתו, והפעם השנייה הייתה פחות נחמדה.. הוא הכאיב לי ומיהר יותר מדי ואני לא רציתי אבל לא ידעתי איך להפסיק אותו ומה להגיד ולכן הוא המשיך וכמעט שכבנו אבל אז אמרתי לו לא.. והוא הכניס לי אצבעות וזה כלכך כאב לי ולא אמרתי לו כלום והוא עשה את זה באגרסיביות בלי להתחשב בכלל ולשאול אם אני נהנית והוא עשה הכל חזק וכאב לי כלכך.. אחרי זה שוב לא דיברנו כמה חודשים. ואני לא יודעת למה אבל נפגשתי איתו שוב ואיך שנכנסתי לאוטו שלו הצטערתי שבאתי והיה בא לי להקיא ממנו אבל אמרתי לעצמי אוקיי אני אשתה קצת ואני אסיים עם זה... אני לא יודעת למה עשיתי את זה אבל שתינו והייתי קצת שיכורה ואז שוב כמעט שכבנו אבל ברגע האחרון אמרתי לו לא אבל עשינו קצת דברים וממש לא נהנתי אפילו סבלתי אבל לא אמרתי כי... כי כבר היינו באמצע והוא נהנה לא ידעתי איך אומרים לא באמצע? פשוט להפסיק הכל ולהגיד די? ואז מה יקרה אחרכך? הוא יגיד שאני מוזרה ומפגרת.. והוא יספר לכולם בביה"ס ומה יהיה אחרכך? אז המשכתי איתו והוא גמר ונרדם. זה היה כלכך מגעיל. ואז הערתי אותו והוא הביא לי כסף והזמין לי מונית וכלכך כלכך נגעלתי מעצמי ושנאתי את עצמי. אני לא בנויה לזה, אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל. אני לא רציתי להגיע איתו לאן שהגעתי וזה הוריד לי את הבטחון וגרם לי לחשוב שהוא רוצה רק לשכב איתי ולא אכפת לו ממני בכלל, מה אני מרגישה וחושבת. לא יכלתי להמשיך עם זה מצד אחד אבל מצד שני הייתי רואה אותו כל יום בביה"ס ולמרות שכעסתי אליו הרגשתי שאני עדיין נמשכת אליו. ואזכבר החלטתי שאני פשוט מוחקת אותו לגמרי מהחיים שלי וכך עשיתי, אבל פתאום עכשיו בדיעבד אני שמה לב שכל הקשרים אחריו נהרסו מאיזו שהיא סיבה שכנראה קשורה למה שהיה איתו, זו הצטברות של כל מיני דברים קטנים שמונעים ממני להמשיך הלאה. בגלל שקשה לי כלכך לומר לא, אני לא יודעת פשוט איך לומד לא.. זה נוראי, אני יודעת. שבוע אחרי שהייתי עם הא' הזה, הכרתי מישהו בים ו5 דקות אחרי שהכרתי אותו נכנסנו למים והוא פשוט בא ונישק אותי ואז לקח את היד שלי ונגע איתה לעצמו באיבר המין. אני לא רציתי לא רציתי לא רציתי!!! הכל קרה מהר כלכך ולא אמרתי לו לא לא עמדתי על שלי וחשבתי בתמימותי שאולי אחרכך ייצא מזה משהו רציני. והייתי כלכך בהלם אחרכך לא הבנתי מה קרה.. המקרה הבא היה כשישנתי אצל המשפה שלי בצפון הכרתי מישהו והוא באמת היה חמוד הוא נראה טוב וחשבתי שאולי יכול לצאת מזה משהו אבל אז נפגשנו והתנשקנו ושוב זה זרם מעבר וכשהוא הוריד את המכנסיים אז פשוט נבהלתי ואמרתי לו לא די אני לא רוצה וקמתי והלכתי משם ולא ראיתי אותו יותר. בערך לפני שנה.. חברה שלי הכירה לי את חבר של חבר שלה והוא גם היה מאוד חמוד בהתחלה ודיברנו בטלפון והיה לי כיף איתו.. אבל כל הזמן הוא רצה שניפגש אצלו בבית וזה קצת הפריע לי אבל לא אמרתי .. ופעם אחת נפגשנו אצלו וראינו סרט ואז האמת שאני התחלתי לנשק אותו כי לא רציתי שהוא יחשוב שאני מוזרה או שאני לא רוצה אותו.. אז נישקתי אותו ואז התקדמנו ואני רציתי שזה יעצור שוב ולא ידעתי איך לעצור, שוב חזרתי על אותה טעות כמו תמיד, תמיד אני חושבת שאני אוכל לא להגיע למצבים האלה ואני כל הזמן מגיעה אליהם מחדש. ואז הוא הוריד לי את החולצה ואני פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר אני נפגשתי איתו רק כמה פעמים ואני לא רוצה כבר להגיע למצב כזה איתו אז פשוט התיישבתי באמצע ואמרתי לו די אני לא רוצה אני רוצה שתיקח אותי הביתה. והוא ממש ממש נבהל ושאל אם אני בסדר ואם קרה לי משהו ולמה אני ככה.. ואמרתי לו שקרה לי פעם מקרה לא נעים ואני פשוט רוצה שהוא ייקח אותי הביתה והוא היה בטוח שאנסו אותי הוא ממש נבהל והוא חיבק אותי ואז לקח אותי הביתה... ואז שלח לי הודעה שהוא פה בשבילי וכל מיני חרטות כאלה... ואז המשכנו את הקשר רק עוד כמה ימים וזה גם נגמר. אחרכך חברה שלי הכירה לי את אח של חבר שלה חחח ... הוא היה מקסים. הוא מהאנשים האלה שעל הפגישה הראשונה את מרגישה כאילו את מכירה את כל סיפור חייהם, הוא פתוח כזה ומדבר המון... דיברנו ואני לא יודעת איך להסביר הוא כאילו שכנע אותי להתנשק איתו הוא אמר לי כל מיני דברים כאלה שגרמו לי להאמין לו ואז הוא אמר לי שהוא מרגיש שאני קצת ילדה קטנה ושאנחנו נמצאים במקומות שונים מבחינת החשיבה שלנו (הוא היה בן 25) ושלא נראה לו שייצא מזה קשר רציני אבל הוא רוצה שנהיה בקשר בלי מחוייבות, זאת אומרת ידידים בלי מתח מיני. והאמת שנהנתי בזמן שהייתי איתו, כי הוא גרם לי להרגיש בנוח. אבל כמה ימים אחרי כשנזכרתי בזה, שוב נגעלתי מעצמי וגם עכשיו כשאני נזכרת בזה אני מרגישה כאילו עשיתי טעות נוראית כאילו בכל פעם כזאת אני פוגעת בעצמי יותר ויותר. עכשיו.. לא מזמן, לפני חודש בערך הכרתי מישהו גדול ממני בשנתיים, הכרתי אותו במסיבה והוא רצה לנשק אותי ואמרתי לו לא! באמת הייתי גאה בעצמי, ואז הוא אמר "עוד יותר טוב" וביקש את המספר שלי ודיברנו המון ובאמת שנינו הרגשנו שיש בינינו חיבור. נפגשנו כמה פעמים בהתחלה ואמרתי לעצמי שהפעם אסור לי להרוס את זה.. אז כל פעם שהתנשקנו ולא רציתי להמשיך אז באמת עצרתי את זה. פשוט ככה פשוט הפסקתי וככה זה נמשך בערך 4 פגישות.. ואז יום אחד שנפגשנו וישבנו בפארק הוא שאל אותי על זה ואמרתי לו שזה הקצב שלי ושאם הוא לא עומד בקצב אז לא יהיה לזה המשך.. והוא אמר לי שזה קצב איטי ואמרתי לו שיש לזה סיבה אמרתי לו שקרה איזה מקרה לא נעים פעם שבגללו אני ככה והוא רצה שאני אפרט אבל לא פירטתי וגם ראיתי שהוא קצת נלחץ וחשב שאנסו אותי ואמרתי לו שלא אנסו אותי.. אני פשוט רוצה להתקדם בקצב שלי. ואז אמרתי לו שאם הוא רואה לקשר שלנו עתיד אז אני רוצה שנמשיך את הקשר אבל אם הוא מחפש סטוצים.. אני לא הטיפוס. ודיברנו על זה כמה זמן ואמרתי שאין טעם להמשיך את הקשר אם הוא לא רואה לו עתיד כי אז אני סתם אקשר ואפגע בסוף.. והוא חשב קצת ואז אמר לי אותו דבר בדיוק כמו שההוא אמר לי... שאנחנו במקומות שונים מבחינת החשיבה והוא חושב שאני צריכה קצת להתבגר.. וזהו אמרתי לו סבבה והראיתי לו שאני מקבלת את זה הכי יפה בעולם שזה לא מזיז לי, שידרתי לו שאני שווה מספיק כדי לא להיפגע מזה. ואז הוא החזיר אותי הביתה ובעצם סיימנו את הקשר... אבל כעבור יומיים פתאום חשבתי על הכל , על כל מה שהוא אמר ואיך שהוא אמר והייתה לי מן הרגשה כזו שאסור לי לפספס את זה הפעם, כי אולי הוא באמת לא כמו כולם, אולי הוא באמת ראה בי מעבר. ואז התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה שניפגש, וכשנפגשנו אמרתי לו שהרגשתי שאולי אני מפספסת פה משהו ואני דווקא כן רוצה לתת לזה צ'אנס והוא אמר לי שכשיצאתי מהאוטו הוא באמת חשב על זה ואמר לעצמו שאולי הוא עושה טעות ואולי אנחנו באמת צריכים לנסות. אז נפגשנו עוד כמה פעמים, ולא אצלו ולא אצלי, באמת יצאנו והלכנו לים גם... אבל... אתמול נפגשנו אצלו בבית וראינו סרט. ואז שוב אני התחלתי לנשק אותו כי שוב לא רציתי שהוא יחשוב שאני לא רוצה אותו, או שאני מוזרה, והמשכנו ושוב כשרציתי להפסיק פשוט אמרתי לו טוב די, והוא די היה בהלם כי הוא לא הבין מה קרה לי והוא כל הזמן אמר לי אני לא מבין אותך. וכל הזמן הזה שאנחנו מתנשקים וכ'ו אני לא נהנית בכלל, אני לא מרוכזת במה שאנחנו עושים אני פשוט חושבת איך להגיד לו שאני רוצה שהוא יפסיק, שזה נעים לי אבל לא נעים לי, שאני מפחדת שהוא רואה בי רק גוש בשר ושאחרי שנעשה את זה הוא יזרוק אותי, אני כאילו לא באמת הייתי שם איתו, הייתי במקום אחר, אבל מצד אחד לא רציתי להראות לו את זה אז כשנישקתי אותו הראיתי לו כאילו זה מכל הלב וגם כשנגעתי בו.. אבל בעצם בכלל לא רציתי לעשות את זה אז הפסקתי באמצע והוא שוב אמר לי אני לא מבין אותך מה קרה לך.. הרגשתי כלכך נורא. לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לו שאני עייפה פשוט ואני רוצה הביתה והוא לקח אותי הביתה. ואז היום הוא התקשר אליי ושלח לי הודעה ואני מרגישה שלא בא לי לדבר איתו .. אני לא רוצה אותו יותר כי אני לא רוצה שהוא יגיד לי שהוא לא רוצה אותי בגלל שלא נתתי לו. אבל היום קבענו להיפגש גם לצאת לאיזה מסעדה ואני מפחדת מפחדת שיקרה משהו אחרי זה.. עד איפה להגיע איתו? איפה הגבול? איך אני יוצרת את הגבול הזה? ומתי בדיוק? אני מרגישה חסומה מכל הכיוונים, אני מרגישה שבנים מסתכלים עליי רק בגלל איך שאני נראית אני מרגישה חסרת בטחון, אני פשוט מתוסכלת, אני לא יודעת למי לפנות. אני כלכך אשמח אם מישהו יתייחס לזה... אני במצוקה נוראית. תודה מכל הלב.. מכולו!

שלום לך. את מגוללת אינטראקציות קשות ומבלבלות לאורך חייך, ולמרות גילך הצעיר את מעבירה את התחושה שהספקת לחוות (ולסבול) יותר מדי. אני שומעת ממך שהשילוב של קשר אינטימי (קרוב ומשמעותי) ומין מבלבל ומלחיץ אותך. נראה שאת מנסה להפריד בין שני הדברים (לשכב בלי להיות בקשר או להיות בקשר בלי לשכב), אך מוצאת עצמך שוב ושוב נגעלת, חרדה ומבולבלת. אין ספק שעברת כמה התנסויות קשות שתרמו לתחושות הללו (כמו המקרה הראשון שתיארת), ובמקיל את מספרת שאת נוטה להשאר במקומות שלא מתאימים לך רק כדי לא להחשב מוזרה או לא לאבד את הקשר. נשמע לי שחשוב שתדברי עם איש מקצוע על הנושא. בעזרתו תוכלי לעבד את הטראומות שחווית מול קשרים מחד, ולהבין את הדפוס שאת מתארת, שבו את מוצאת את עצמך בסיטואציות מיניות עם קושי להפסיק או להרגיש שמותר לך לא לרצות, מאידך. אני חושבת שזה יוכל לעזור לך מאוד, בייחוד לאור גילך הצעיר, והעובדה כי אלה השנים בהם את מתנסה בקשרים זוגיים, ומנסה לבחור בן-זוג קבוע. בהצלחה, מלי.

הקטע שבחור אומר "אני לא מבין מה קרה לך" אחרי התקרבות פיסית ואז רצון שלך לסגת, הוא קטע שלדעתי נובע מחוסר רצון שלו להכיר ברצונות הלגיטימיים שלך בכל רגע. זה לגיטימי לעשות * רק * מה שאת רוצה באותו רגע.. מעצבן !

אני בת 41 ובשנים האחרונות סובלת יותר מתחושות של עצב ויאוש (כולל מחשבות אובדניות) שבוע - שבועיים לפני מחזור ויוצא שזה בעצם כמחצית מחיי.. בשאר הזמן מצב רוחי יציב ואני מתפקדת ללא בעיה יתכן שמה ש"תורם" לכך הוא הקושי שלי במערכות יחסים, במיוחד עם גברים (אני רווקה) ותחושת היאוש שמשהו עוד יכול להשתנות - שאצליח להשיג זוגיות ועוד יותר יאוש מכך שילדים בגלגול הזה כנראה שכבר לא יהיו לי.. כמובן שהתסריט נראה שחור יותר בימים שלפני המחזור ואז כבר לא רואה טעם לחיות. שאלתי היא האם אכן יש קשר בין שני הדברים או שהסיבה היא הורמונלית בלבד וגם אם כן - האם בכל זאת יש איזושהי דרך להפחית תחושות אלה ואיזו דרך טיפול מומלצת? סליחה על ריבוי השאלות ומקווה לתשובה כלשהי. תודה

שלום ר. את מתארת תחושות קשות בימים שלפני המחזור, ובאופן רגשי מחברת זאת למחזור, שמתקשר עבורך עם מחשבות על פריון ועתיד כאמא. אני בהחלט רואה קשר בין הדברים, שהרי הרבה פעמים "טריגרים" מסויימים יכולים להיות האבן הראשונה בשרשרת אבני דומינו שמפילה את היתר. ייתכן שעבורך האבן הראשונה היא המחזור ומה שהוא מייצג-מסמל עבורך. הייתי ממליצה לך להיוועץ ברופא נשים לגבי ההשלכות ההורמונליות, ובמקביל לבדוק את התחושות שלך במסגרת של פסיכותרפיה. שיחות עם מטפל בהחלט יכולות להועיל במצבי חרדה, דכאון או לחץ. בהצלחה, מלי.

תודה על תשובתך ויש לי שאלה נוספת.. איזו דרך טיפול עדיפה בבעיה זו, דרך הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי או הפסיכו דינמי ואם אפשר להסביר בקצרה על כל אחת מהן תודה!

שלום, אני רווקה בת 43 ללא נסיון רב מדי ב"דייטים". אני נמצאת במספר אתרי הכרויות ונפגשת עם גברים מדי פעם, כשאני מנסה באמת לסנן את המוץ מהתבן. לפני יומיים פגשתי גבר שהוא נוכל מדופלם, מבוקש על ידי המשטרה, ורק הודות לאזהרה אנונימית שקיבלתי ניצלתי מקשר מסוכן. אני נוטה לתת אמון ומשדרת נאיביות ונזקקות גדולה לקשר, לחום ואהבה, למרות שאני מחשיבה עצמי כבחורה אינטליגנטית, המנסה לעמוד על המשמר. בסופו של הסיפור הקצרצר נותרתי עם תחושות כבדות של ייאוש מגברים, מהחיים, תחושות שהיו שם גם קודם אבל ניסיתי להילחם בהן ולתת צ'אנס לחיים. אני מטופלת פסיכולוגית אבל משום מה נדמה לי שהטיפול מתמקד בעידוד היציאה שלי אל העולם (שכן היו שנים רבות בהן נמנעתי מהתחככות בעולם) ולאו דווקא בחיזוק האישיות הרכה, הפגיעה והלא בשלה שלי. כתוצאה מכך אני מרגישה תסכול רב, תוהה האם הטיפול נכון ובכלל לא בא לי להמשיך ולתת צ'אנס לחיים המלאים בכשלונות ובאכזבות. ובכלל בגילי המופלג, החיים לא ממש נושאים בחובם הבטחה לעתיד טוב יותר. אני לא באמת מאמינה שאמצא קשר הגון ומספק נפשית ורגשית, למרות שאני מאוד כמהה לו, ובטוחה שלא אקים משפחה משלי - אז מה הטעם להמשיך לנסות ולהתאכזב? אשמח לשמוע את נקודת המבט שלכם

שלום לך. את מתארת מצב שבו את ממהרת לתת אמון, ומתוך צורך גדול בקרבה וקשר, נוטה "לא לראות" נורות אזהרה וסכנות. כתבת שבטיפול את מרגישה שתשומת הלב מוקדשת יותר לעידוד ליציאה אל העולם, ואני מניחה שהדייטים שבהם את מתנסה כרגע הם שלב חשוב ועליית מדרגה עבורך, גם אם כשהם מתרחשים, עדיין יש הרבה קושי ובעיות. עם זאת, ניתן להבין באופן עקיף מפנייתך כי בחוויה שלך המטפלת שלך "מפספסת" אותך, ולא שמה לב לאיזור חלש או מבוהל בתוכך. אני תוהה האם אתן יכולות לדבר על כך, להבין למה זה קורה, ואיך ניתן להתגבר על כך, באופן שבו תחושי שאתן נמצאות יחד בקושי שלך. יתירה מכך, אני תוהה האם ייתכן שמה שאת מתארת עם גברים משתחזר או קורה גם בטיפול, מול המטפלת שלך. ייתכן שבחוויה שלך מולה, גם שם עלייך "לעצום עיניים", ולוותר על דברים משמעותיים בכדי להשאר קרובה בקשר, בכדי לא לאבד מקום של חום וקירבה. כך, ייתכן שמדובר בדפוס שאת פוגשת כעת גם בטיפול שלך, וביחד עם המטפלת שלך תוכלי להבינו לעומק, בדרך אל אימוץ דרך חדשה, מסתגלת ונינוחה יותר. בהצלחה (ואל תאבדי תקווה...), מלי.

שלום לך. תודה לך, על התייחסותך. (בקשר לפסיכולוג שלא ביקר בטיפול נמרץ). אתה מציע, להביא את הנושא לשיחה. אכן, דיברתי על אכזבתי בעת בואו לבקר. (והיתה לי השערה, שהגיע בגלל שהמכרה המשותפת דיברה איתו וגם אני דיברתי בטלפון ואמרתי, שאני מצפה לו). והוא גם אמר: "היא נתנה לי להבין, שטוב שאבוא". נראה לי מוגזם, שאדבר איתו גם בפגישה טיפולית. הרי קיבלתי את התשובות שלו. מה הוא יכול להוסיף? (אני פשוט מזכירה לך: הוא אמר, ש"לא הסתדר לו, וגם לא היה בטוח שטוב שיבוא ) לא בטוח? למרות שאמרתי לו, שאני מצפה לו? אם אעלה זאת שוב בשיחה הטיפולית, (לא עשיתי זאת בפגישה האחרונה שהייתה השבוע) זה נראה לי שאני מגזים. שאני "קודח" במקדחה, במקום, שיש כבר חור... מצד שני, קשה לי ההימנעות שלו מביקור. אני רק מלקה על חטא, שאני כל כך הייתי זקוק לביקור שלו. חשבתי שיתגייס לבקר, מייד עם האישפוז וזה לא קרה. הוא מבלבל אותי, מאחר והוא עשה בעבר הרבה מאד דברים, שהם הרבה מעבר למה שמצופה ממנו, כפסיכולוג. (הטיפול הוא פרטי). נדמה לי, שפשוט, הוא פספס פה. היו לו הרבה מאד דברים אולי במשך 8 הימים, והוא אולי "טבע" בים העשייה, ופספס את הרגישות למטופל שלו. או אולי הוא באמת הקשה על עצמו, אם ראוי שיבוא, (אבל אמרתי לו פעמיים.... ואני היא זו שטלפנתי מבית החולים פעמיים לעדכן אותו...) למה חשוב היה לי כל כך שיבוא? אולי הלבשתי לו אדרת, שהוא לא היה רוצה בה... וזה מאד עצוב לי. עמית

שלום עמית, הפנת את הבקשה שלך לדרור, ואני מציעה לך לפנות אליו בימים שבהם הוא עונה בפורום, או לתאר לי שוב את המקרה כך שאוכל להבין ולהתייחס. להתראות, מלי.

שלום, אני נער בן 16 ומזה כמעט שלושה חודשים אני כבר לא עצמי. זה התחיל בימים הראשונים של חודש יוני, בהם הייתי חש בתחושות מוזרות לפני השינה, כמו ריחוף ואיבוד הרגשה בגוף ( לא איבוד תחושה, פשוט הרגשה כאילו הגוף לא נמצא ומרגישים רק את הנשימה והדופק ). אט אט התחושות התפתחות ללחצים בראש, חוסר איזון, חוסר ריכוז, כובד בראש וכל מיני תחושות מוזרות כאלה שהיו לי בראש. לאחר חודש בערך שחייתי עם כל התחושות המוזרות ( שהן רצופות אגב, ממתי שאני קם עד מתי שאני נרדם ) החלו להופיע גם כאבי ראש באזורים שונים. פעם בצדי הראש ופעם מאחורי הראש. שבועיים בערך לאחר כאבי הראש הופיעו גם כאבי גב, חזה, כתפיים, ובעיקר ברגלים ובברכיים. הכאבים אמנם לא חזקים ובעוצמה קלה-בינונית, אך הם מאוד מאוד מטרידים. כמו כן, אני לפעמים מאבד תחושה ברגליים, וכן אני מרגיש חולשה ביד שמאל. רופא המשפחה טוען ש"אין מחלה שבה הכל כואב", נוירולוג בדק אותי פעמיים ומצא גם הוא שהכל תקין ( למרות שהבדיקה היתה די קלילה ומהירה ) ורופא עיניים קבע גם הוא כי הכל תקין. כמובן שעם כל הכאבים החל מצבי הנפשי גם להתדרדר. נהייתי היפוכונדר, פתאום כל כאב מפחיד אותי מאוד, אני עוסק הרבה בבריאותי ולא עובר עליי יום רגוע אחד. אני רוצה לציין שכשכל התופעות המוזרות התחילו, הייתי במצב נפשי מעולה! שמח וחייכן. הוא התדרדר רק לאחר שהכל התחיל ולכן אני לא יודע אם המצב נגרם בגלל משהו נפשי. אני סובל הרבה, המצב לא משתפר ואני מוצא את עצמי כל יום בחששות. אני אמנם מסוגל לתפקד כרגיל, אבל איכות החיים ירדה ב 60% וזה לא משתפר עם הזמן.. שאלתי העיקרית, האם כ-ל התופעות שציינתי בהתחלה יכולות כולן להגרם מבעיה נפשית ? אני מעוניין לפנות לייעוץ נפשי כמה שיותר מהר, מהן ההמלצות לכיווני הטיפול ? אני רוצה לציין שלפני כחצי שנה חוויתי בפעם הראשונה דכאון שנמשך בערך חודשיים ועבר לבד. האם ייתכן שחצי שנה מאז זה רק עכשיו משפיע על הגוף? מצטער על אורך ההודעה ומצפה לתשובה ולהכוון בעבור טיפול, תודה רבה.

שלום לך. נשמע שאתה עובר תקופה לא קלה ומדאיגה עבורך, ולמרות כל הנסיונות לא הגיעה מבחינתך פריצת הדרך המיוחלת. היות ושללת את כל האבחנות הרפואיות, אני בהחלט ממליצה לך לברר את האספקט הרגשי. תופעות פיזיות פעמים רבות מלוות קשיים רגשיים, ולעיתים, כשקשה או מבהיל מדי להיות מחוברים רגשית, או לתת את "פס-הקול" הרגשי המתאים, התחליף הוא כאב או תופעות פיזיות. בהרבה מובנים זו הדרך של הנפש "לזעזע" ו"להכריח" את האדם הסובל לא להתעלם ממה שעובר עליו. נראה לי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם מה שאתה מתאר היא דרך אבחנה, ואח"כ טיפול משולב של פסיכיאטר (שאולי ימליץ על תרופות להרגעה, ויוכל לחשוב איתך שוב על אבחנה רפואית מול אבחנה נפשית) ופסיכותרפיה (פסיכולוג או פסיכותרפיסט), שבשיחות עימו תוכלו להבין יותר האם ומה הכאבים והתופעות הללו מבטאים. בהצלחה, מלי.

לחברתי יש בעיה שמפריעה לי מאד, והיא טוענת שאחרים לא העירו לה על כך בעבר. יש לה נטיה לא להגיב לדברים שנאמרו מפי, ולתת תחושה כאילו לא שמעה את הדברים, ולא להגיב גם לא במבט ולא בהינהון. זה בא לידי ביטוי במשפטים חשובים שאני אומר, באמצע שיחה בו היא עונה לי תוך תחושה שלא הקשיבה בכלל למה שאמרתי ומענה בטונים כאילו שום דבר ממנה שאמרתי לא נלקח בחשבון. מן ניתוק כזה או חוסר שיקלול של הדברים שאמרתי בשיחה. כשאני שואל אותה אם היא שמעה מה אמרתי, היא אומרת שכן, לרוב, והיא אפילו מסוגלת לרוב לחזור על הדברים, אבל בדיבור שוטף או באמירות שלי היא ממש לא נותנת להבין שהיא שמעה. מן ניתוק לא ברור כזה. זה בא לידי ביטוי גם בבדיחות שאני נאלץ לחזור עליהן פעמיים שלוש ולוודא שהיא שמעה, כי היא פשוט לא מגיבה (צא מנקודת הנחה שהבדיחות מצחיקות, לפחות חלקן...) ונוצר רושם כאילו היא לא "מנתחת" את הבדיחה ולא מבינה אותה, אבל לא ברמה של בדיחה לא מוצלחת אלא ברמות מציקות של חוסר הבנה והקשבה. היא מאד אוהבת אותי ואותי חוסר התיקשורת הזאת ממש מתסכל. זו מן דיסוציאציה לא ברורה שמפריעה לי מאד מאד. מה עושים? מה זה יכול להיות?

שלום גיא, הניתוק שאתה מתאר יכול לנבוע מסיבות שונות, שאינן, כמו שכתבת, בהכרח חוסר איכפתיות או חוסר הקשבה. פעמים רבות אנשים בבגרות נוטים להגיב בדרך בה הגיבו אליהם בילדות. אם בעברה חברתך זכתה לתגובות חסרות מבע או אדישות לכאורה, ייתכן שזהו הדפוס שאימצה (דווקא הדברים הלא מילוליים נטבעים היטב וחזק). אני חושבת שעבורך הדרך המוצלחת ביותר תהיה לנסות לברר איתה האם היא שמה לב לכך, איך היא מבינה זאת, ובעיקר האם הייתה רוצה לשנות זאת. ייתכן שדווקא המודעות והאכפתיות שלך בהקשר הזה תעזור לה להתבונן במשהו שלבד קשה לראות ולתקן. בהצלחה, מלי.

כואב ורועדת הלב דופק חזק הכול שחור ויש לי סחרחורת דוד אני נגמרת והלב שותק ומדמם די שייעצר שיניח לי שיניחו לי שקט דממה להעלם להתנתק לרגע אחד לברוח

שלום נקודה כמו בפעמים אחרות, אני שומע אותך נעה בין הקצוות - בין הסבל והרצון להוציא החוצה את הכאב שבפנים ובין הרצון לברוח, לומר שאין סיכוי ואין מי שיקשיב ושהדרך היחידה למנוע את הכאב שבלב הוא להפסיק את דפיקותיו. את צריכה למצא דרך לברוח מהקצוות האלה. את צריכה להתחבא במרכז. שם מחכה לך השלווה, ואני מדמיין אותך מטלטלת על הנדנדה הזו, בין הקצוות.. את צריכה למצוא דרך לנוח באמצע. ולא, הדרך שאת מציעה פה היא לא האמצע, היא הקצה של הקצה. לא שם מחכה לך השלווה. ולראשונה אני חושב גם על המשמעות של השם "נקודה". עבורי, כרגע, הוא נקשר לסוף משפט. לסיום. אבל הסיפור שלך, אני מניח, עוד לא הסתיים. עוד לא סופר. ונראה לי פספוס אדיר לקטוע את המשפט לפני שכל המילים בוטאו.. להתראות בינתיים דוד

סוף סיום קץ שייגע בי כבר לעזאזל במקום כל השאר

עוברת פה מפעם לפעם ומשקוראת אותך חשה רצון לחבק אותך וזהו. רק לחבק ולקוות שלפחות מעט מזה תוכלי להכיל, ולנוח ולנשום ולהרחיק קצת מעין הסערה.

שוב אני,,, רציתי לדעת העובדה שהחבר שלי נוגע בגור הקטן, תמיד מגעילה אותי וישר,אני מבקשת ממנו ללכת להתקלח, שאני מרגישה עם זה ממש לא נעים, במיוחד שהוא כ"כ אוהב את הגור הקטן, איך אני יכולה להתמודד עם זה, לא נעים לי כבר מהחבר שלי שהוא צריך כל רגע לשטוף ידיים, להיכנס להתקלח, זה פשוט ממש מגעיל אותי עצם העובדה שהגור מלקק אותו איך אפשר למנוע את ההסתיגות שייש בי..??? ואתמול אבא שלי קילח את הגור , כדי שבמוח שלי ייהיה שהגור נקי, אבל עדיין אני בסרט משלי!! איך אפשר למנוע את זה תודה

שלום דורית31 נדמה לי שבד בבד עם הניסיון האמיץ שלך באימוץ הגור, ישנן מורכבויות המלוות את הנושא והמתפתחות בכיוונים שונים. נשמע לי נכון, בשלב זה, להציע לך לפנות לאיש מקצוע המתמחה בטיפול בפוביות ולבחון יחד איתו, בפירוט ומקרוב, מה מקור הקושי שלך בעניין ומה המחשבות והתחושות העולות בך בהקשר זה. אני מאמין שדבר זה יסייע לך רבות בהתמודדות שלך כיום וימנע ממך סבל מיותר. בהצלחה דוד

הי דוד המטפל שלי בחופשה וקשה לי ברמות מטורפות. לא משנה אם אני בעבודה בלימודים או עם חברים, אני מרגישה שהלב שלי כואב מרוב געגוע..זה אמור לכאוב כל כך? הגעתי למצב שאני עושה דברים מטורפים כדי להרגיש שאני איתו כמו לקנות מפיצי ריח כמו שהוא שם בקליניקה - כל הבית שלי מריח כמו french musk וחלום קיץ..ועדיין עצוב לי ): ): אני עושה רשימות של יתרונות מול חסרונות לחופשה הזו, וכל מה שיש לי ביתרונות זה שכשהוא יחזור הוא יביא איתו את תחילת החורף..בערך ( ספטמבר ) וזו אחלה מתנה. בחסרונות יש הרבה!!!!הרבה מדי. לא יכולה להתמודד עם הגעגוע הזה, רוצה לראות אותו היום. עכשיו. מה עושים???אני צריכה לעשות מיוט על הלב שלי או שאני לא אצליח להמשיך לתפקד, מרגישה גל עצב ודיכאון בדרך. ומאז תחילת השבוע הפכתי שוב מאוד רגישה לסביבה, חסרת ביטחון מאוד, מרגישה לא יפה ושמשהו בי לא בסדר..הכל מאולץ): עזרה בבקשה אופיר

שלום אופיר אני מבין את התחושות שאת מתארת. לצערי אין ביכולתי לעזור לך, מלבד להקשיב (כלומר, לקרוא). חשוב לי לומר לך משהו בנוגע ל"אמור לכאוב כך?". אין "אמור". יש את מה שאת מרגישה. ונדמה לי שעדיף שלא תנסי להלחם במה שאת מרגישה, אלא תנסי לקבל את זה, להפוך את זה לחלק ממך. אני גם לא יודע גם אם מיוט הוא התשובה הנכונה ללב, אבל אם נמשיך עם הדימוי (השמיעתי) שלך, הייתי אומר שאולי כדאי לך לנסות ולראות האם את יכולה לשמוע דברים אחרים של הלב. האם המודעות וההקשבה לניואנסים יכולים לעזור לך לראות כיצד הגל הזה שמגיע הוא אינו הכרח, אינו בלתי-נמנע, אלא הוא נוצר מחבטה של חוויה מוכרת וכבדה בתוכך. והאם ההכרות עם החבטה הזו, ההכרות עם מקורה ודרך היווצרותה, אינה יכולה לסייע לך להקטין את עוצמת ההדף, את עוצמת הגל הצובע את ראייתך, ולספק לך עוד אוויר לנשימה, שיספיק עד ספטמבר לפחות.. בהצלחה דוד

מזדהה איתך בטירוף.. גם שלי בחופש והיום תפסתי את עצמי משוטטת מפינה לפינה בבית, לא רוצה לעשות כלום.. מבולבלת ומחפשת את הקשר הזה. את מי ששם איתך עם כל מה שקורה בפנים.. מבינה את תחושותיך ומחזיקה לך אצבעות.. תשארי פה בנתיים יש פה בית חם ותומך והצוות נפלא.. מחזיק בין השורות.. אוויר לשיתוף ולנשימה.. תוסיפי לידיים המוחזקות חיוך אמיתי.. ~נילי~

התחושות שאת מתארת ככ מרגישות מוכרות. ובכל זאת, למרות כובד משקלן יש משהו "קרוב" בהן. הן יכולות "להילקח" למקום של קירבה, אינטימיות, שיחה פנימית ושמחה על שאותה דמות שהינה ככ משמעותית עבורנו, נהנית, צוברת כוחות, רחוקה ובכל זאת קרובה, ושאנו קרוב לוודאי גם נמצאים איתה באופן כלשהוא.

לא נעים, לא כיף, ולא נחמד לדעת שהיום אתה צריך לשאת בתוצאות של הדרך בה גדלת. שהיום, אתה זה שצריך לשלם (פיזית ונפשית) על כל הבלגאן ש'עשו' ממך הוריך.. אתה. ל ב ד. לא בחרת בזה וסביר להניח שאם היו נותנים לך את האופציה לבחור, דברים היו מתרחשים אחרת.. אך לא כך המציאות.. תוך כדי שאני מבינה את שאני כותבת, עולה בי תחושת הבנה פנימית.. היום, אחרי הכל.. יש בי עדין כעסים כלפי אמא שלי.. ולפני יומיים, פעם ראשונה במהלך התחדשות המערכת יחסים בנינו, זאת הבריאה, אמרתי ממקום אמיתי ביותר, ישירות מהלב, את שעל ליבי. אמרתי לה במילים הכי פשוטות והכי ברורות (ברורות כמובן אך למי ש מ ס כ י ם להקשיב..); 'אני כ ו ע ס ת עליך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לכל הרוחות!!! אני לא צריכה לשאת בתוצאות של ההתנהגות שלך!!!! מדוע לא טיפלת בעצמך לפני שילדת אותי..???? מדוע אני היום, יודעת לטפל בעצמי בגיל צעיר יותר. מה קרה לך אז..????????? נכון.. בתחושותיי היום אני מבינה מה קרה לה בעברה. אני מבינה שהיא השכיחה את כל שעברה בכדי להתמודד.. הרבה מאיתנו עושים זאת.. אני מבינה ועל כן קשה לי עוד יותר לשאול אותה שאלות נוקבות שכאלה.. אך גם לי מותר לשחרר.. בהשאת הספר עליו נכתב בשרשור תחתון; "עכשיו אני".. כן. ע-כ-ש-י-ו א-נ-י. עכשיו תורי להגיד, להביע במילים ולא בהתנהגויות לא ברורות, בהשתקה, בפגיעה עצמית, בהחנקה.. וכתוצאה, זוהי הפעם הראשונה בה מרגישה מהו קשר אמיתי, לפחות בין אם לבת. יש כאב לקשר שעבר ועובר חוויות, עם עבודה פנימית ורצון לקשר (גם אם הוא מתבטא בכעס עמוק כלפי הפרטנר בקשר –אמא, כשכועסים יש סמני חיים. יש רצון לקשר. אם לא היה אכפת לי ממנה, אם לא היה מפריע לי ההתנהגות שלה, לא הייתי עוסקת בזה, חושבת על זה, מופרעת על ידי זה ובמיוחד לא הייתי עובדת עם זה ועל זה.. הרי מנקודה זאת פניתי לטיפול..) יש גם קשר. אתה מחליט מהו. אני מחליטה, בעזרת המקום בו אמא שלי מאפשרת לי להיות היום, בשונה מהעבר, להגדיר ולהבין שיש לי קשר איתה בכל מובן המילה. קשר, זה שקושר, הייתי משתמשת גם במילה; מאחד. יש רגעים לא קלים. רגעים בו אתה מבין שאתה לא תשנה את שקיים. אתה פשוט צריך ללמוד להתמודד עם מה שיש. לתמרן את עצמך בנפתולי המבוך, להתעקש על מה שמגיע לך כילד להורה, להצליח איכשהו, לנסות להיות סבלני.. במיוחד כלפי עצמך והכי חשוב, לפתוח דברים שנסגרו על סורג ובריח, בתעוזה.. עם כל הפחד.. עם סבלנות.. ולתת לזמן להבשיל את העולה על פני השטח.. לפני שנה וחצי הייתה הפעם הראשונה בה פניתי בדיבורים לאימי, לאחר שנה של נתק טוטאלי. פיזי ורגשי. זה קרע אותה כמעט לגזרים אך אני הייתי קרועה מבפנים. לחתיכות. מרגישה רעה כשאני מדברת כך עליה. אך אין מה לעשות.. אני נקרעתי לגזרים שלא באשמתי, גם לא באמצעותי. והתוצאות, על הקשר החונק, נפלו. די סביר שכך יהיה כשגדלים על ידי סבל נפשי עמוק כל כך.. בין אם זה אלימות מכל סוג שהוא, בין אם זה חסך רגשי עמוק, בין עם זה סחבת של דורות, חוסר 'במה' או מקום בטוח לנפש הקטנה שבנו.. שנאתי אותה. שנאתי שהיא אף פעם לא עמדה לצידי בכל שקרה. שנאתי אותה על שלא ידעה איך להיות בשבילי.. (ואיך תדע..? הרי אף אחד לא היה שם בשבילה, בילדותה) שלא ידעה להקשיב, שלא נתנה לי מקום, הרי תמיד אני זאת שהייתי לא בסדר.. נ-ש-ל-ט-ת-י על ידיה. הייתי בובה. לא חייתי בזכות עצמי. הייתי שפוטה שלה ושל הבעיות שלה.. (((((((((((((((איך אני מעיזה לחשוב ולדבר עליה ככה היום??? למרות השינוי???)))))))))))))))עד היום אני רואה את הקושי שלה להקשיב מעבר.. להקשיב כנראה למה שעדין מאיים עליה.. (אגב, שרית.. חושבת עליך עכשיו וגם על אמא שלך. לא פשוט..) להקשיב למה שיוצא משליטתה.. לאט לאט, תוך כדי שהיא לומדת להיות עם עצמה, כנראה שהיא לומדת גם להיות עם אחרים ואיתי (מעניין מדוע רשמתי את עצמי שנייה ב'רשימה'.. 'אחרים' ואז אני..?? יש עוד על מה לעבוד. טפיחה של החיים, המציאות על הפנים..) כל זה קרה לפני יומיים. אני אמרתי את שלי, בטלפון, התקשרתי אליה באטרף ואז הייתה שתיקה. כזאת שרועמת אך.. גם קצת קצת מכילה.. בו זמנית.. היא הקשיבה לי (((((((!!!))))))) ואני חשבתי לנתק את השיחה אחרי מה שאמרתי.. הייתי שלמה עם עצמי. העזתי. תוך כדי פליטת whatever כי כבר לא היה מה לאמר, על הדרך לניתוק, שאלה אותי אימי אם אני רוצה להמשיך ולדבר איתה בנושא.. לא האמנתי למשמע אוזני!!! היא גם מקשיבה לי, גם מצדיקה את כל טענותיי, וגם רוצה לשבת ודבר איתי על זה (((((((((((((((אאהההההה))))))))))))))))) להיות לי למשענת עם התחושות הקשות שבי..???? לא להאמין. הקושי פה היה עצום. להיות במקום בו אתה כל כך (אבל כ-ל כ-ך) כועס וגם להרגיש מוכל.. ועוד על ידי האדם עליו אתה כועס הכי.. כועס לכדי טרוף. כועס מהמקום הכי כ ו א ב.. זה שפעם דימם.. והיום הוא בגדר צלקת טרייה.. אוי אלוהים.. א"א להסביר את התחושה. התחושות.. פה אומר שוב; כך מסתמן קשר אמיתי בעיני.. גם מצידה של אימי ההתקדמות ניכרת.. קשה לי לספר זאת אולם לא יכולתי לבקש יותר מזה.. ועוד בידיעה של המקום ממנו הקשר שלנו מגיע. מהמקום הכי הכי חונק, כמעט ממית, הקשר עליו הסכמתי לוותר אך בו זמנית לא במודע, נלחמתי כמו סימבה קטנה.. משם התקדמנו למקום בו כעס והקשבה מעורבבים יחד... הרי מפה גדלים.. וזה מה שקרה לי השבוע.. זה טלטל אותי.. אבל חיזק בו זמנית. כמו שכתבתי בשני, מאורע זה גרם לי להעריך את מה שיש לי וכן את הסובבים אותי.. עם כל הקושי.. לא קל לי לקרוא את מחשבותיי, תבטיחו לי שעדיין תהיו איתי בתחושות.. שאני לא אפסיד מזה שהרגשתי צורך לשפוך את ההשראה שבי.. ולהודות.. קשה לי משום שאני עדין מאוד כועסת.. גם עליה.. אבל מרגיש מוזר, שונה משום ההכלה.. אני גאה בעצמי. אני גאה בדרך שלי. כואבת, כואבת מאוד על העבר, אך גאה. ~נילי~

שלום נילי ניכר עד כמה את עמוסה ומצפת בתחושות, עד כמה את בעיצומו של תהליך משמעותי מול הסובבים אותך, מול עצמך ובאופן ספציפי - מול אמך. אני מקווה שהקשר האמיתי שנוצר לראשונה ביניכן, הפצע הזה, שדרך הדיבור וההעזה שלך וההסכמה וההקשבה שלה (לראשונה, כפי שאני מבין), מתחיל להגליד, ימשיך להחלים ויסייע למערכת החיסון הנפשית שלך בכלל ולפצעים כואבים אחרים. מקווה שתמשיכי כך, עם האמת שלך ובדרך לחיבור. בהצלחה דוד

לאחר טיפול כשל שנה הגעתי למסקנה כי הטיפול הוא מעין פנטזיה לא מציאותית. ברגע שיוצאים מהחדר חוזרים למציאות. הרי אף אחד במציאות לא מתיחס אלי כמו המטפלת. ואם באמת אצטרך אותה היא הרי לא תהיה שם (פיזית) ברגע האמת (גבולות...). אז נחמד שיש פנטזיות אבל ההרגשה הכללית כרגע היא שאני עובדת על עצמי, ומשלמת כסף למישהו כדי שיתיחס אלי יפה כמו שאף אחד אחר לא.

שלום שלי הטענה שאת מעלה מובנת למדיי ומטופלים נוטים להעלות אותה לא פעם. בין השאלות שהייתי מעלה כגדה, בהקשר זה, יש את השאלה האם הדבר היחיד שאת מקבלת ומפיקה מהטיפול הוא יחס נעים במהלך השעה? האם אינך לומדת על עצמך, ברמה הרגשית והקוגניטיבית, דברים חדשים במהלך הפגישות? והאם אינך מיישמת כמה מדברים אלה גם בחייך שמחוץ לטיפול? בנוסף, לא פעם קורה שחוויה אנושית חיובית אחת יכולה לסייע לנו לבדוק שוב את האפשרות של קשרים בין-אישיים נעימים (דבר שכרגע נשמע שאין לך בו אמון רב) והבדיקה הזו יכולה להפריך חששות, להעלות חדשים, להפריך או לאמת אותם.. בקיצור, להוציא מאיזו תקיעות אנושית, שיכולה הרבה פעמים להוביל לאומללות וצער. אני מקווה עבורך שתצליחי להפיק דבר דומה מהטיפול שלך - יהיה מבוסס על מציאות או על פנטזיה מוחלטת.. בהצלחה דוד

אם מרגישים שהטיפול דווקא עוזר לתקיעות ? מחזק את הצדדים הלא טובים ?(כמובן שלא בכוונה) ??

האם זה נכון שלילד הנולד בלידה רגילה לאחר שהלידה הקודמת של האם היתה בניתוח קיסרי קיים סיכוי גבוה לבעיות נירולוגיות?

שלום t. זהו אינו הפורום המתאים לתת לך תשובה מוסמכת. נסי בפורום רפואי העוסק בשאלות של היריון ולידה. להתראות דוד

שלום דוד, מה לעשות כששוב לא מצליח? הכשלון יורד לעומק ומעקצץ שאריות מפעם (זה כנראה לעולם לא יעובד עד הסוף...) ומתפרש לצדדים, לשאר תחומי החיים. אין כל כך הצלחות להשען עליהן. אובייקטיבית!. סובייקטיבית דווקא כן, אבל זה לא מספיק. צריך שיהיו כמה משבצות עם וי בטפסים שאני ממלאה, גם אם לא כולן. אני מבקשת שזה לא יכריע אותי, לא מסכימה. מתכננת כיצד לשפר, כיצד לנסות שוב, ומתנהלת טכנית בהתאם. הלב מפגר אחרי ההחלטות. (לא תמיד, עכשיו). הוא מכיר היטב את המקצב המדוייק הזה של השקעה, התמדה, ייחול, התאוות, התעקשות, הצמדות לחלום, עמידה בקשיים למען משהו, התגמשות למענו, ואז בשורת כשלון, ובעקבותיה צניחה - לא בבת אחת, כי צריך למהול את המרירות - אל החשיבה השלילית שעושה חישובים מדוייקים, מקבצת נתונים, ויוצאת עם חשבון ארוך ומכאיב. המנגינה הקצובה הזאת סוגרת דלתות וסוגרת דלתות וסוגרת דלתות. זו הסיבה שבגללה אני רוצה דברים לעצמי: לא כדי לסמן וי בטופס, אלא כדי להיות נינוחה ומסופקת, כדי להרחיב את המנגינה, לאהוב את עצמי, להאמין שגם לי מגיע, כדי לאפשר ולפתוח דלתות פנימיות וחיצוניות. משם אפשר גם לתת יותר טוב. אני רוצה לתת. בשעות כאלה אני לא מאמינה שיהיה לי אי פעם מה שאני רוצה, מאמינה שהמירוץ המגוחך הזה ימשך לעולם ועד. אחרי שהפצתי כאן קדרות הגיעה העת לאחל לילה טוב. אז שיהיה לילה טוב. שממית

שלום שממית יש שעות, בעיקר בלילה, בעיקר בשעה הקשה שבין שלוש לארבע, שהמחשבות השליליות מקבלות כוח מיוחד עלינו, כוח שכנועי חזק מאין כמוהו. אבל שממית, את כותבת "החשיבה השלילית עושה חישובים מדוייקים". החשיבה השלילית לעולם אינה עושה חישובים מדוייקים. במיטבה (כלומר, במרעה) היא עושה חישובים שנדמים למדוייקים במידה מיוחדת. אבל היא תמיד מצליחה להשמיט מהסיכום את החלקים החיוביים שהצטברו. ואנחנו, כמו מבקר פתי במסעדת תיירים, לוקחים את החשבון בלי לבדוק אותו בכלל. ומה זה הצלחות אובייקטיביות? אני יוצא כנגד הטענה שיש דבר כזה בכלל! כל הצלחה היא סובייקטיבית, נמדדת רק לפי החשיבות שאת מייחסת לה. הצלחות אובייקטיביות הן בסך הכל הצלחות סובייקטיביות בתחפושת, שהושאלה להם על ידי נורמות חברתיות, התקפות לזמן ומקום מסויים. כך שבמקום להיוואש בשל מיעוט סימוני הוי, במקום שהחברה מעוניינת שתסמני אותם, שווה לך להשקיע מאמץ בבירור מהן ההצלחות "האובייקטיביות" עבורך - ואז להתחיל לחשוב איך את משיגה אותן. אבל קודם לעבור את השעה הארורה הזו בלילה.. בהצלחה דוד

בשמחה. דוד

רוצה לדבר לצעוק אפילו רק פה והכול חנוק ותקוע כל כך מפחיד מידי ולמה הכאב כל כך משתק למה למה למה למה עד מתייייייייייייייייייייי

שלום נקודה אפשר להרגיש את הכאב במקום בו המילים נתקעות והעומס מצטבר. מהצד, אני מחכה לרגע בו תוכלי לפלוט את זה החוצה, לנשום נשימה ארוכה ומזככת. אני מקווה שהרגע הזה יגיע מוקדם ככל האפשר. להתראות דוד

למי שרוצה לצעוק, מה מפריע לך???? שלח/י קולך על פני הגלים

היי דוד, טוב לדעת שאתה כאן ואף מוקדם יותר מהרגיל . טיפול קבוצתי – כן או לא? כידוע אני נמצאת בטיפול דינאמי, ולאחרונה המטפלת הציעה להוסיף גם טיפול קבוצתי. כמובן כדי לטפל בבעיית היחסים החברתיים, להכיר טוב יותר את עצמי בקשרים חברתיים, ואף טענה כי טיפול כזה יכול להאיץ תהליכים במיוחד בשלב בו אני נמצאת- תרגום שינויים פנימיים לעולם החיצוני. אני מתלבטת, כמה זה מתאים לי? מה התרומה של הקבוצה עבורי? האם זה לא יותר מדי? מה זה אומר על הטיפול הפרטני – לא יעיל? וכמובן שיש את החששות הנובעים מהמפגש החברתי ועוד טיפולי. והבעיה הגדולה הצד הכלכלי שקשה גם ללא התוספת הזאת. אני מבינה מבחינה תיאורטית את התרומה של קבוצה טיפולית עבורי, אך עדיין יש לי שאלות וחששות, אני מנסה בימים אלה לקבל החלטה. אשמח לשמוע את דעתך? אם תוכל להסביר על ההבדל בין הקבוצות השונות: קבוצה טיפולית וקבוצה שעוסקת במיומנויות חברתיות, קבוצה שמונחית ע"י פסיכולוג קליני לעומת עו"ס קליני וכל אינפורמציה שתעזור לי לקבל החלטה. תודה, שירה.

שלום שירה את שואלת כמה שאלות ואנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי. ראשית, לגבי התועלת של קבוצות. אישית, אני בדרך-כלל חסיד של קבוצות. אני חושב שהעבודה שנעשית בהן היא חשובה ביותר ואינה מתנגשת אלא מהווה חיזוק והשלמה לתהליך המתרחש בטיפול פרטני. כמובן, הפניה לטיפול קבוצתי מתוך הטיפול הפרטני עלולה לעורר לעיתים שאלות לגבי הטיפול המקורי או חששות מפני רצון של המטפל "להיפטר" מן מהמטופל או מפני חוסר אונים טיפולי. כל התחושות האלה הן לגיטימיות ורלוונטיות והייתי מציע לך לדבר עם המטפלת בגלוי על אלה מהן המתעוררות בך לשמע הצעתה. בנוסף, הייתי אומר שהבחירה המומלצת היא לשלב, אם יש צורך ואפשרות, את הטיפול הפרטני עם הקבוצתי, כך שהטיפול הפרטני יכול לספק תמיכה בתהליך הקבוצתי ולהמשיך ולעבד התרחשויות הקורות בקבוצה. אני כבר מדמיין פה את הביקורת לשמע ההצעה שלי על כמה סוגי טיפול במקביל, ומה פתאום רק טיפול וטיפול וטיפול בחיים (ביקורת לא מצידך בהכרח), אבל מקצועית זו לעיתים באמת, לדעתי, אופציה מוצלחת מאוד. וכמובן, יש את ההיבט הכלכלי. לא ניתן להתעלם ממנו, אבל זהו שיקול שרק את יכולה להחליט לגביו. על-פי רוב, הטיפול הקבוצתי הוא זול יותר בצורה משמעותית (ולעיתים גם ממוקד ומוגבל בזמן), אבל זהו דבר שתצטרכי לבדוק ולהחליט עבור עצמך. ולבסוף, לגבי סוגי הקבוצות. ישנם סוגים שונים, הנעים בטווח שבין קבוצות המתמקדות בתהליכים נפשיים ובין-אישיים עמוקים העוברים על משתתפיהם לבין קבוצות ממוקדות מטרה יותר, המספקות כלים קונקרטייים חשובים להתמודדות והתנהלות יום-יומית. היכן נמצאת הקבוצה המוצעת לך על טווח זה תצטרכי לבדוק עם המטפלת שלך. אותו דבר נכון לגבי האוריינטציה המקצועית והניסיון של מנחה או מנחי הקבוצה. בעניין זה, נראה לי שהניסיון והיכולת הם שקובעים ואין הבדל בין מנחה שבא מתחום הפסיכולוגיה לבין כזה שבא מתחום העבודה הסוציאלית. זהו, מקווה שסייעתי, ולו במעט, בהתלבטות, להתראות דוד

היי דוד, תודה על תשובתך המפורטת. וכן, הצלחת לסייע ואפילו די הרבה. מעניין שאמרת את אותם הדברים שגם שמעתי מהמטפלת, אבל כשזה נשמע כאן ממך מהפורום זה פתאום נשמע אחרת. במיוחד היה חשוב לי החיזוק לדבר על התחושות שלי לגבי הטיפול המקורי מול ההצעה לטיפול הקובצתי. רק כשרשמתי את השאלה שמתי לב לכך שבהחלט התעוררו אצלי תהיות לגבי הטיפול המקורי ואני אעלה את זה מול המטפלת. הייתי בשיחת היכרות עם מנחת הטיפול הקבוצתי, התרשמתי מאוד, ואני הולכת על זה. יש עוד לסגור כמה קצוות, יש לי תחושה טובה. מבטיחה לעדכן בהמשך. אם מישהו מחברי הפורום היה בטיפול קבוצתי או נמצא כיום, אשמח לשמוע את חוויתכם. ו... התשובה ל"אין" ממש הצליחה לרגש אותי. כמה בעדינות וברכות נתת לה תחושה טובה לעומת הסערה בה היא נמצאת. אהבתי מאוד וזה אפילו העלה חיוך על פניי. מקווה שזה הצליח להגיע אליה גם באותה עוצמה. שירה.

שלום דוד אני לא בטוחה בכלל מה אני רוצה לכתוב. אולי רק מחפשת מקום להיות בו עכשיו. כמו שכתבתי לדרור, המטפלת יצאה לחופש. קראתי את התגובות של דרור. אבל אני לא יכולה לקבל אותן. הבפנים שלי לא יכול לקבל אותן. לא יכול להסכים איתן. הפנים שלי חושב, מרגיש, יודע שהמטפלת הלכה ממני. בתוך כל הכאב והנפילות הגדולות, ישנו עכשיו חלק שמתעורר לו, שלא רוצה שהיא תחזור. שלא רוצה לחזור אליה אם היא בכלל תחליט לעשות לי טובה ולחזור. החלק הזה שלפני שהיא יצאה לחופש הודיע לה שהוא לא קובע איתה פגישה מראש, כי הוא לא יכול להתמודד עם זה. ואני יודעת, אני מכירה את עצמי. תמיד אחרי חופשות שהיא הולכת ממני, אני לא יכולה לחזור לשם. לוקח לי המון המון זמן עד שבסוף איכשהו אני הולכת. אם לפחות החלק הזה היה גורם לכאב להיות יותר נסבל. אם הוא רק היה גורם לי להפסיק ליפול לכל בור אפשרי. אם. אם החלק הזה היה מפסיק להגיד לי "אמרתי לך שהכי טוב לבד מהתחלה. אסור לדבר. אסור לחשוב/להרגיש שמישהו יכול לסבול אותך יותר מידי זמן" ויש עוד המון דבר של "אמרתי לך" שהוא מטיח לי בפרצוף. אז היא הלכה ממני. ואני עם עצמי (שאנחנו כבר יודעים שזה הדבר הכי גרוע שיש). ובינתיים נפלתי וממשיכה ליפול. ולא מצליחה לעצור את עצמי. פשוט לא יכולה להתמודד. לא עם זה שהיא הלכה ממני לחופש שלה. ולא עם זה שאני לבד. ועכשי מרגיש לי ממש "נפלא" כמה אני פטתית. סליחה על הכל. שיר

שלום שיר ראשית, אם את מחפשת מקום להיות בו כרגע, אני שמח שבאת לפורום. את מוזמנת כמובן להיות כאן כל זמן שאת זקוקה לכך. אני לא יודע מה דרור כתב לך, אבל אנסה להוסיף מחשבה משלי. החוויה העיקרית העולה מהודעתך היא החוויה של הביקורת העצמית הרבה שלך. הקושי לקבל את עצמך והתקיפה העצמית המתבטאת במילה "פטתית". ובהקשר זה נדמה לי שיש בך שלושה חלקים (לפחות) המתכתשים עכשיו: יש את החלק הרציונלי, היודע שהחופשה תסתיים והמטפלת תחזור (וזה החלק החרישי ביותר עכשיו. בקושי שומעים אותו, לא?). יש את החלק הכמה לקשר, המתגעגע ומפחד להשאר לבד לתמיד ויש את החלק הכועס, ה"חזק" לכאורה, המתגונן, שאומר כיצד יש להתנהג על מנת לא להרגיש כאב. ולו היית נותנת רק לו מקום, הוא מבטיח, היה העדר מוחלט של כאב או צער. והעניין הוא שכולם צודקים. או טועים. או שאין פה טעות או צדק, אבל אלה כולם חלקים לגיטימיים ממך ובתוכך ועל מנת להגיע לאיזו שלווה (אפרופו אחת ההודעות הקודמות), נדמה לי שהדרך היא לקבל את כל הקולות האלה, לא להתווכח איתם, לא לנסות להשקיט אותם או להגביר אותם, אלא פשוט לקבל אותם, להקשיב להם בשקט (זה החלק הרביעי שמקשיב). ואני מקווה שלאחר זמן מה הרעש ישכך, ותוכלי להקשיב להם ביחד, מדברים ביניהם, לא רבים על מקום או תשומת לב, אלא מתקשרים ביחד את כל המחשבות, הרגשות והתגובות שהם את (או חלק משמעותי ממך). ולאחר שזה יקרה, ומספיק זמן יעבור, את יודעת מה יקרה? המטפלת שלך תחזור. ותוכלי לספר לה מה שמעת, ולחשוב על זה איתה ביחד. להתראות דוד

אתה יודע מה דוד?.. כשקראתי את מה שכתבת פעם ראשונה, העיניים הוצפו דמעות שלא ממש הצלחתי לעצור, והן פשוט זרמו להן והרטיבו את כל פני. לפעמים יש בי צורך לנסות לעצור את הדמעות, אבל הפעם לא הצלחתי, ואולי טוב שכך. אולי הייתי זקוקה לזה.. אתה כל כך צודק (ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה ומודה בזה אבל..) כנראה שיש בי המון חלקים.. וחלק מהמצוקה שאני נמצאת בה בימים אלה, זה שהכל בפנים כל כך בלגאן, הרבה רעש, הרבה סתירות, הרבה בלבול. ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. במצבים כאלה יש לי את המטפלת שמאוד עוזרת ועושה סדר בבלגן ואז אני מרגישה שאני יכולה פתאום קצת לנשום. אבל עכשיו אין מי שיעשה את הסדר הזה איתי. קראתי את שכתבת.. אני מודה שאין בי את המסוגלות והיכולת לתת לכל החלקים שבי לדבר, להקשיב אחד לשני, לנהל דיון אמיתי וטוב. הכל אצלי הולך בנפילות. כל חלק מראה את מה שהוא חושב ורוצה ומרגיש בדרכים הפוכות לדיבור והקשבה. יש את המפלצת שעושה סדר בדרך שלה, היא בעיקר השולטת. יש את זאת שפוגעת בעצמה פיזית, יש את הילדה שבועטת ומעיפה אגרופים בבפנוכו. ותאמין לי, הילדה הזאת מכאיבה לא פחות מהאחרים. ואולי יותר. חלק ממני באמת יודע שהיא תחזור?.. אולי.. אבל כמו שאמרת.. אני בקושי שומעת אותו ובקושי נותנת לו מקום.. חלק ממני לא רוצה יותר שהיא תחזור.. מעדיף שהיא תעשה טובה לשתינו, אם כי בעיקר לעצמה, ולא תחזור אלי.. אבל אתה יודע מה דוד?.. אין אף חלק בי שכועס עליה. אני יכולה להגיד לך בשלמות, שאני שמחה בשבילה שהיא לקחה פסק זמן ממני ויצאה לחופש שלה. אתה יודע איך היא נראית אחרי החופשות שלה?.. קורנת... מאוד קורנת... יפה... מלאה... היא נראית כל כך טוב דוד... שאני לא יודעת מה אני יותר... שמחה לראות אותה ככה, או כואבת על מה שאני עושה לה כשהיא איתי ואיך אני מרוקנת אותה כשהיא קצת יותר מידי זמן איתי... בכל מקרה, אם אני רוצה או לא רוצה שהיא תחזור... הנה, כבר עבר לו יום נוסף..... תודה דוד, שאשרת שאני יכולה להמשיך לבוא לכאן... אני יודעת... אני מציפה את הפורום.. כל יום... ואני כל כך מצטערת... אני פשוט לא מצליחה לבד... לא מצליחה... כל כך סליחה... זה בסדר אם לא תגיב, ואם דרור ומלי לא יגיבו יותר.. וזה הכי בסדר שלא תעלה את ההודעה הזו ואחרות שבטח יבואו... סליחה שיר

האם אפשר להגיע לשלוה, רוגע , קבלה עצמית ללא טיפול? אם כן אז איך?

היי אלמונית 2, בד"כ אני לא עונה למשתתפי הפורום, אך הנושא שהעלת מאוד קרוב לליבי, ואשמח לתת תשובה לא מקצועית אומנם אך אמיתית בעקבות תהליכים אותם אני עוברת. אלוהים יודע כמה פעמים ניסיתי ללמד את עצמי למצוא שלווה בחיי, רוגע, ועל תהליך קבלה עצמית אף קשה לדבר כיוון שזהו תהליך כל כך גדול ומרכזי שכולל בתוכו המון. את בטח כבר מבינה שנכשלתי כל פעם מחדש. חזרתי על אותם דפוסים, על אותם תגובות ועל אותם התנהגויות. התהליך שהתקבל היה הפוף, אכזבה ותסכול. היום אני גאה לומר שהצלחתי, הצלחתי להגיע לשלווה, לרוגע, למקום בטוח ולשלום פנימי ואני מודה על כך מאוד, ולגבי התהליך של הקבלה העצמית, אני בדרך, עובדת קשה ויודעת שגם את היעד הזה אשיג. אז מה הסוד? קודם כל טיפול, טיפול ושוב פעם טיפול. אני מאמינה שרק בזכות הטיפול אפשר להשיג זאת. זה לא תהליך פשוט, הגעתי ממקום של קושי ומצוקה, קמתי נפלתי, ושוב פעם קמתי נפלתי, ולאחר עבודה טיפולית ארוכה, יום אחד הרגשתי את השינוי. עוד משהו שעזר לי מאוד, ואני עושה את זה במקביל לטיפול זוהי הגישה החיובית לחיים, גישת כח המשיכה (הסוד). אני קוראת המון ספרים בתחום, עושה עבודה עם עצמי ו... יש תוצאות. אם תרצי אוכל להמליץ לך על ספרים ואתר באינטרנט. מאחלת לך המון רגעי שלווה וקבלה עצמית, שירה.

שלום לאלמונית 2 האמת היא שאני לא בטוח שהגעת למקום המתאים. אנחנו יודעים להציע פה שלווה, או ניסיונות להגיע לשלווה, אבל רוב ההיצע שלנו אכן מתרכז סביב טיפול פסיכולוגי לסוגיו. כך שדבר ראשון, ובהתאם לפורום הנ"ל (וגם בהתאם לאמונותיי), אצטרף לשירה ואמליץ בכל זאת על טיפול, כדרך טובה ללכת בה לעבר קבלה עצמית ובשאיפה גם לעבר יותר רוגע ושלווה. ישנן כמובן דרכים אחרות, אבל נדמה לי שתוכלי למצוא להן המלצות טובות יותר, כמובן עם מידה רבה יותר של בקיאות, במקומות העוסקים בהתפתחות רוחנית לסוגיה. כבר בהודעתה של שירה היו כמה המלצות, שאולי יעניינו אותך בהקשר זה. בנוסף, התורות המזרחיות לסוגיהן יכולות לספק נתיב אפשרי גם הוא לשלווה ולרוגע והן מעין מקבילה, בעיני, לפסיכותרפיה המערבית. אם את מעוניינת יותר בדרך זו, אין לי ספק כי גם בה קיים פוטנציאל משמעותי להפיק רבות מהתנועה לעבר השלווה. בהצלחה בדרך דוד

איזה ספרים את ממליצה?

שלום רב, החלטתי סוף סוף להתחיל טיפול פסיכולוגי מאחר והפסיכולוגית איתה שוחחתי בחו"ל החלטנו ליצור קשר בספטמבר אך התחילו לי חששות. מה אני אמורה לעשות בפגישה הראשונה כל מיני מחשבות מה היא תשאל עליי, איך אני אגיב האם היא תספר לי משהו על עצמה ועוד. בנוסף אני חוששת שתשלח אותי לאשפוז או משהו מפחיד אם אומר משהו לא במקום אציין שאין סיבה הגיונית לזה אך אני חוששת שאפלוט שבעבר היו לי מחשבות אובדניות התגברתי בסופו של דבר עלייהם והמשכתי את חיי עבדתי למדתי וכו'. האם אני אגיד שהיו לי פעם מחשבות כאלה יש אפשרות שהיא תכריח אותי להתאשפז , האם בכלל מאשפזים בגלל מחשבות לא היו לי ניסיונות ואף פעם לא פגעתי בעצמי. והפנייה שלי לטיפול נובעת מלחץ וחרדות שקשורות בעיקר לעבודה. אשמח לתשובה תודה

1515... דבר ראשון - אני רוצה לשלוח לך מכאן עידוד: אני חושבת שקיבלת החלטה אמיצה כשהחלטת להתחיל טיפול! זו לא תמיד החלטה קלה, יש הרבה חששות (כפי שנוכחת בעצמך)... אבל זה משהו ששווה לעשות בשביל עצמך. מה את אמורה לעשות בפגישה הראשונה? אני לא חושבת שיש כזה דבר "אמורה לעשות". הדבר היחיד שאת "אמורה לעשות" זה להגיע לפגישה... אחרי זה, את כבר תדעי לאן הדברים יתקדמו... אין ספר חוקים בנושא, ממש לא. את תבחרי מה ואיך לספר לה על עצמך, מה ואיך לשאול אותה וכו'... סביר להניח (אבל גם זה לא חקוק בסלע) שהיא תשאל אותך שאלות... אל תדאגי - בגלל מחשבות אובדניות לא מאשפזים. אחרת (בין היתר) לא הייתי זוכה לראות את אור היום מחוץ למחלקה/בי"ח בערך 60% מהחיים שלי :-) גם על נסיונות אובדניים לא מאשפזים כ"כ מהר, אז את בסדר, את יכולה להיות רגועה... אל תחששי מלדבר על הדברים האלה - זה חשוב, באמת! יש מאחורי המחשבות הללו סיבות, ואותן חשוב להבין בתוך הטיפול... בהצלחה!

שלום ל-1515 אני שמח להצטרף להודעה שלפני ולהפחית מחששותייך. לפי תיאורך אין לך סיבה לדאגה ואני מניח שגם המטפלת לא תבהל ותדע להתייחס במקצועיות ובצורה מתאימה לכל מה שתספרי לה. הלחץ עצמו הוא כמובן מובן -מי מאיתנו אינו נלחץ לפני פגישה ראשונה, במיוחד בתחילה של טיפול? אבל מעבר לכך אומר שוב שלא נשמע לי שיש לך סיבה לדאגה ממשית. בנוגע להתנהלות בפגישה זו, חשוב לי להזכיר שאת נפגשת עם אשת-מקצוע והיא בוודאי תדע להנחות אותך ולכוון את הפגישה הראשונה הזו, כך ששתיכן תוכלו להפיק ממנה את מירב התועלת והמידע. בהצלחה דוד

יותר משנה בטפול אצל מטפלת צעירה. מרגישה שהיא מבוהלת ממני- מהנפילות שלי במצב הרוח עד למחשבות אובדניות באופן כמעט כפייתי. בתקופה האחרונה לא מצליחה לגעת בנושאים המשמעותיים שמטרידים אותי ביותר ו"מעבירה" את הפגישות כאילו להכעיס (את עצמי)בדיבור על דברים שוליים ושטותיים. ולכן אולי אין זה מפתיע, שאחרי פגישות חשה תסכול אדיר וייאוש. למרות המבוכה והקושי התקשרתי אליה הביתה כדי לשתפה בבעיה ובלבטים האם טיפול בכלל מתאים לי. לאחר שיחה של כמה דקות, סיימה בהבטחה להתקשר בערב. לא התקשרה ואף התעלמה מ s.m.sיםx1 ליום בימים שאחרי. באחד האס.אמ אסים כתבתי שרוצה לסיים ושלא אגיע לפגישה הקרובה. גם מזה התעלמה. ביום הפגישה המיועדת, ענתה לבסוף לs.m.s-התנצלות ששלחתי והזמינה אותי לבוא בכל זאת. הגעתי והיא התנצלה שלא הבינה אותי, שאני לא קלה ושעשתה טעות.. ההתנצלות הזאת פגעה בי יותר אציין שבתקופה האחרונה סובלת במיוחד מתחושה נוראית של דחיה - שמרחיקה ממני אנשים ופחד להתקשר שמא ידחו.. כרגע מרגישה השפלה נוראית. כי לתומי חשבתי שלא הגיבה כי חלתה או שזו תגובה מקצועית שנועדה לטובתי.. - תמימות הגובלת בטפשות. עכשיו תוהה האם אין היא זקוקה לטיפול והאם אני צריכה להמשיך איתה? עם זאת,מכעיס שבכל זאת חוששת שהיא תדחה אותי ושבשובה מחופשתה, תאמר שאינה יכולה להמשיך איתי. ואולי כדאי להקדים ולעזוב? אם מטפלים לא רוצים להיות בקרבתי אז מה יש לי לצפות מאחרים? ובכלל הפרדוכס - שנכנסת לדאון ולחרדות מה"טיפול" אנא - תשובתכם המהירה

שלום רוני הבלבול שלך נשמע לי מובן ועימו גם החרדות והחששות הנלווים אליו. נדמה כי התכנים שאת מביאה לטיפול מציפים חרדה רבה ומולה עולות שאלות של הכלה, החזקה ויכולת להחזיק מעמד ולהמשיך בתהליך שהחל. לפי תיאורך שתיכן יחד נמצאות בתוך השאלות הללו וכחלק מהתרחשות טיפולית משמעותית ומטלטלת. ולפתע לא ברורה השאלה למי שייכת החרדה, מי המטפלת ומי המטופלת, ומכאן גם הבלבול הרב..בסיום את כותבת על חופשה של המטפלת, חופשה שייתכן וגם היא קשורה לעוצמת התחושות העולות ולחרדה מפני אי-החזקה. נשמע לי חשוב להמשיך בדרך שהתחלת ולפתוח איתה עוד את החששות והתחושות שלך בחדר ואת השאלות שעולות בך מולה, כך שתוכלו שתיכן יחד לחשוב על המשך הטיפול וכיצד להתקדם בדרך הטובה והמומלצת ביותר עבורך. בהצלחה דוד

שלום דוד ותודה על תשובתך המחזקת. עם זאת נותרתי עם כמה שאלות מטרידות.. ואודה לך אם תוכל לענות לי גם עליהן: האם התנהגות מתחמקת ומתעלמת של מטפל, אינה ביטוי להתנגדות שלו לטפל באדם מסוים, או מה שנקרא פשוט "חוסר כימיה" בין מטפל למטופל? האם מטפל לא אמור להכיל את המטופל, להפגין יציבות וליצוק בו אמון, על מנת שיעבור חוויה מתקנת?? האם יש פה דפוס של שחזור (ההתעללות שספגתי מהוריי בילדותי ושל היחסים הבעיתיים שאני יוצרת גם היום)? והאם נכון למטופל, שיהיה דפוס כזה כאשר מקורו במטפל? (כי נדמה שמתוך התכנים שאני מעלה, היא מזדהה עם התוקפן ואני צריכה לחוות זאת שוב(?) ולהיכנס לתחושות קשות של בדידות ואי רצון לחיות, המחמירות כתוצאה מהטיפול) האם יש אנשים שטיפול פסיכולוגי (דינמי) עלול להזיק להם ולכן עדיף להם להימנע מטיפול כזה? ואיך אני יכולה לדעת מה נכון בשבילי? קשה שלא להרגיש יאוש, לנוכח יאושו של מטפל....

היי.. מרגישה כמיהה עזה לשתף.. אותך .. לא יודעת אם אצליח להכנס לסיבה המדויקת של הדברים אבל חייבת להוציא ממני את כל הזעם/כעס הזה .. מרגיש לי שמתוך כל ה"נועזות" שלי בשנתיים האלה .. והיכולת לא לשקוט דקה על שמריי.. כמעט כל יום בחיי , מפגיש אותי כל פעם עם עוד "מחסום חדש".. שקשה לי לחלוטין להתמודד איתו. הבוקר, גיליתי עד כמה אין לי מושג קלוש איך לפנות את המחסות הזה מדרכי , כל פעם שהמחסום הזה מגיע אני נזרקת לפינה שוב למקומות נמוכים עם עצמי, טוב... אז מה היא עוללה לי הפעם.. שוב נתקלתי בעובדה כי איני מסוגלת לעמוד "בסלחנות" הזו שבי אל מול ה"שטחיות" הזו שצצה לי אל מול דמותה - כן .. דמותה זו שנקראת (((((((((( א מ א)))))))) !!! אתה יודע עד כמה ל"שטחיות" הזו יש "פה גדול" ?.. עד כמה היא אוהבת להתקיף אנשים עם "עומק" ולהאשים אותם דווקא בשטחיות / דווקא בריקנות ? עד כמה ריקנות היא ריקנית , שטחיות היא שטחית , מישהו יכול להבין?!!!!! אני מבינה ..!!!!! סליחה , שאני מדברת ככה , כן היא אמא שלי , היא הייתה אמורה להיות אמא שלי , רק שאני מבינה עד כמה האמא הזו .. היא אשה שככ לכודה בעצמה, עד כמה היא רדודה ברמות !!!! פאק .. מצטערת שאני מדברת עלייה ככה דוד..אני לא מסוגלת !!! ההתכחשות שלה לדברים.. ההשתקות האינסופיות שלה.. היא פשוט חסרת משמעות , ככל שהיא נצבת מולי במצבים "מעוררים" כאלה הבוז שלי אלייה , הביקורת ההרסנית שלי קטלניים ביותר .. ודוד.. כשעוצמות הכאב נפגשות יחד עם זה בתוכי הכאב שוב חודר - ככ עמוק!!!. לפעמיים נמאס לי להרגיש עד תום , נמאס לי לחוות דבריים בצורה כזו טוטאלית , נמאס לי לשים זום על תחושה , להתבונן בה להתקע .. ועד שלא להבין .. לא להצליח להתאפס ולעזוב ... נמאס לי להרגיש חסרת אונים מולה , ההתמודדות הזו מולה בשנתיים האלה , לוקחת ממני ככ הרבה אנרגיות , כל ניסיון בריא שלי לעמוד לצד "השכל הישר והמבין" שבה נתקע בכל קיר התנגדות אפשרי. זה הופך מיד ל"סיבה למסיבה" - ביננו .. אוףףףףףףף, השטחיות שלה .. הבורות הזו.. למה ?.. מה היא רוצה להראות לי ?.. את צדקתה המטופשת?... אני חייבת לחשוב ככה , כדי לא להתפרק מולה , וזה מרגיש שלא מעניין אותה המצב שלי בכלל , מה אני שקופה בעינייה ?... הכל משחק כוחות ביננו ?... מה היא רוצה ?.. שרק אוסיף שמן למדורת "הקומזיצ" המטורפת שלה? הרי כל ניסיון להסביר לה .. להראות לה מה אני חווה הופך להיות מיד לתפו"א ראוי לצלייה בין גחליה. זה לא שאני לא אוהבת מדורות ..קומזיצים ואני דיי חברים :-) ... ודווקא תפו"א במדורה (אמיתית) .. חביב עליי במיוחד .. אבל דיייי... !!!! זה לא מצחיק כרגע , יחד עם זאת דוד .. כשהאמת שלי פוגשת בכל עוצמתה את האש הזו , היא מקבלת מכת אש חזקה , היא הופכת לתפו"א שרוף..מלוכלך ,..כזה עם חול שנדבק בין השיניים . הקומזיצ הזה מרגיש לי .. כאילו ועומדת מולי "חבורה " של נהנתנים על חשבוני .. כאלה שממש השכל והם במרחק אלפי שנות אור ..וזה מוציא אותי מדעתייייייי!!!!!!!!!!!!! אז מה תאמר לי דוד ?.. שוב שיחזורי עבר ?.. החוסר האונים שלי היום מולה - מול השטחיות והריקניות שבה .. ((((((בא כשיחזור מהבית?...)))))))))) אני מסכימה דוד. אתה צודק .:-((( זה באמת בא משם. בבית כל האמת שלי הרי היתה "סיבה למסיבה " . זו שהייתה להיות "מגינת בייתי" השתיקה אותי שנים במומחיות .. ילדה בת 6 , 9 , 11 , 12 .. שסתמו לה את הפה ..לא האמינו לה .. "דימיון פורה" , "תפסיקי כבר " .. למה ?.. למה היא עושה את זה ?.. כדי לא ליפול מולי לעומקים המרתקים של חייה האמיתים שהיו לה אז מול אבי ?.. מה - היא פחדה ממני אז - איימתי עלייה בנוכחותי הקטנה ?.. היא פוחדת ממני עוד היום ?.. ממה - מלהתמודד?.. בוא נגיד דוד.. שהיא לא שאפה .. לפגוש אותי היום אחרי 20 שנה .. ב"ידע" כזה על חיי..גם אני לא .. לא האמנתי שאגלה דבר כזה על חיי. אתה יודע .. היום זה ברור .. ברור כשמש . השטחיות הזו , הריקניות לשמה .. ככ מפחדת להתקרב לעומק ... היא מנסה לעשות ממנו "בדיחה דלוחה על חשבונה ".. אבל .. אלו רק תהיות שלי לא?, תהיות "נאורות" שנהיו בי אחרי שנתיים של טיפול אינטנסיבי ושוחק לא ?.. אחרי שנתיים הזויות של כאב , פחד , אשמה , השפלה ועלבון שלי עם עצמי .. שעדיין עוד שם .. לאט לאט .. דוד .. לאט לאט .. התמונה מקבלת עוד צבע אצלי .. מתבהרת .., רק שהיום הילדה הקטנה הזו שבי כבר לא יודעת איך " לאכול " איך להתמודד / לעמוד מול המניפולציות הישירות האלה בפרצוף.. אז .. הילדה הקטנה הזו .. הייתה מומחית בלקבל "תעודת הכשר" לכל מה שנכפה עלייה, היום היא בועטת ובועטת ובועטת ובועטת .. אתה יודע מה .. בלי לדעת במודע !!!!! כבר מה הסיכון שהיא לוקחת .. רע לי ככ . שרית

הי... שולחת לך אש חמימה ונעימה, כזו של אח, עם שוקו חם ביד ושמיכה להתכרבל איתה...קראתי את ההודעה שלך על ההחזקה של המטפל שלך לפני כמה ימים ושמחתי בשבילך, שיש מי שייתן לך שמיכה כזו, עוטפת ולא חונקת, מגינה ולא מגנה, אמיתית ולא מסתירה שום דבר. המון כוחות יש לך...אני יודעת שתשמרי על הכוחות האלה שבך, מאחר והם לא ניתנים להשמדה, הם חלק ממך (: אופיר

מילים שנוגעות ומגיעות .. מחממות בהחלט .. אני אוהבת שוקו :-) שולחת חיוך מוקיר תודה לך ולדוד. שרית.

שלום שרית המון בלבול וכאב מגיע מהכיוון שלך. נשמע שהדברים שאת פוגשת - בתוך עצמך, במציאות, בטיפול - מכאיבים לך ושורפים אותך בצורה כמעט בלתי-נסבלת. וכיום, לעומת ההגנות והתגוננויות שהיו לך כילדה, את מרגישה גם חשופה ופגיעה יותר. אבל הכעס, הזעם העצום איתו את מתחילה את ההודעה, הוא ההגנה שלך כיום ואולי הוא הדרך להפנות את האש המאכלת מבפנים כלפי חוץ. אני מקווה שתצליחי להמשיך ולתעל גם את האנרגיה הזו להמשך הדרך, למעבר של עוד מחסום ועוד מחסום, עם הכאבים הכרוכים בכך, לעבר המנוחה והקרירות הנעימה שבסוף. להתראות דוד

הייתי צריכה לקרוא את התגובה שכתבת לי מספר פעמים כדי בעצם להבין את העומק והנכונות שבה אליי ..להרגיש אותה ? יש בה המון אם מביטים בה נכון . תשובה ככ אמיתית. תודה שאתה כאן דוד.. מקשיב.. שרית

שלום אני בטיפול כבר 1/2 3 שנים וכל הזמן אני מתנדנדת בהרגשות שלי לגבי מה שקורה שם. לפעמים מרגישה טוב ולפעמים רע, לפעמים יכולה להגיד שאני מתקדמת ולפעמים בדיוק להיפך. בגלל זה גם התחלתי לקרוא כאן בפורום, כי ראיתי שמדברים על כל הדברים האלה ואני לא היחידה שמתנדנדת ומבולבלת. רציתי לספר על משהו שמאד עזר לי בהתלבטות אם להמשיך את הטיפול או להפסיק אותו (המטפל שלי אומר לי קבוע להמשיך, אבל גם זה קשור להתלבטות האם לסמוך עליו לגמרי) חברה שלי שהיא עובדת סוציאלית נתנה לי ליום הולדת שלי ספר מדהים שיצא ממש עכשיו שנקרא "עכשיו אני" וכתבה אותו מאיה ריד על עצמה ועל תהליך ההחלמה שלה מגילוי עריות. לענייננו, כל החלק האחרון של הספר הוא רב שיח של מטופלים על הקשר הטיפולי והם מדברים על המון נושאים שכותבים כאן בפורום וגם נושאים נוספים. למשל על חופשות של מטפלים ועל פחדים וכעסים וגבולות ורגשות ואמון ואיך יודעים שהמטפל טוב וכו'. בפרק האחרון של הרב שיח הזה הם מדברים על שינויים בטיפול ועל סיום טיפול ובעיקרון על זה שתוך כדי הטיפול קשה להבחין בהתקדמות מיום ליום אבל יותר במבט לאחור כן רואים שינויים. עזר לי מאד לקרוא שהמון מטופלים מתלבטים באותן התלבטויות ויש הרבה דעות על כל נושא, אבל בשורה התחתונה הם תמיד אומרים כמה חשוב לדבר על כל זה עם המטפלים. (שכחתי לכתוב שבכל נושא יש גם התיחסות קצרה של המטפלת לשעבר של מאיה ריד למה שכתבו המטופלים). אני לא יודעת אם אני בדיוק עונה לבקשה שלך שרון, אבל כשקראתי אותה חשבתי על כל הדברים הטובים שיש בספר הזה על טיפול (לא רק טובים, כמובן, אבל בסופו של דבר לפי מה שהיא מספרת הטיפול עזר לה מאד). אני לא יודעת מה הכללים בפורום, אבל אם מותר, אני יכולה לנסות לשים קישור לספר. רוית

שלום רוית טוב לקרוא את ההודעה שלך וללמוד עוד על מה שעוזר להחזיק את האמונה בטיפול, על הרגעים - בסיום הטיפול או במהלכו - בהם יש אפשרות להתבונן בדיעבד ולראות את הרווח שהושג דרך המאמץ והעבודה הקשה. את מוזמנת להוסיף את הקישור לספר- נדמה לי שזה יכול להיות מעניין לרבים מאיתנו כאן. להתראות דוד

שלום הקישור http://www.hebpsy.net/community.asp?id=9&article=1706 מתוך אתר פסיכולוגיה עברית. יש בו מבוא, תוכן ופרק מהספר. בתוכן אפשר לראות בחלק האחרון את כל הנושאים שקשורים לטיפול. אני מקווה שהקישור הצליח להתראות רוית

תודה לכל מי שענו לי םה ולמטה. יפה לראות איך כל אחת לוקחת את התשובה אליה. Twisted mind, כתבת שלומדים איך מתגברים על קשיים בקשר דרך הקשר הטיפולי ויש לי שאלה, האם הצלחת ליישם זאת בכל מיני קשרים אחרים? ~נילי~ כתבת על דברים שמדברים אליי מקרוב. רוית תודה על ההמלצה החמה וכמו שדוד כתב מרגש לראות שיש משהו שמחזיק את האמונה בטיפול. אלך לבדוק את הקישור. מעניין אותי האם הצלחתן להגדיר מטרה לטיפול?

לשאלתך - כן, ודאי. מה שבעולם ש"בחוץ" (מחוץ לחדר) מתנהל כמובן מאליו, בחדר זוכה לעתים לבחינה מדוקדקת - למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה? למה היא מגיבה אליי בצורה מסויימת? ולרוב מסתבר, שככה הדברים מתנהלים גם עם מרבית האנשים ש"בחוץ". אז בתוך הקשר הטיפולי לומדים ומתאמנים... רוכשים כלים חדשים להתמודדות מוצלחת יותר, ובהדרגה מאמצים את הכלים האלה ומתרגלים אליהם... זה לא בא בקלות, הם לא נוחים בהתחלה, לא בדיוק מתאימים, וקשה מאוד לוותר על מה שיש ומכירים לטובת משהו חדש ולא מוכר... לפעמים אפילו לא שמתי לב שאימצתי את מה חדש ויישמתי אותו ביומיום... אלא רק אחרי שקיבלתי פידבקים מהסביבה. באשר להגדרת המטרה... O.K פה דרכת על יבלת רגישה ונכנסת לשדה מוקשים. אחרי כל השנים הללו, או למרות כל השנים הללו, סוגיית המטרה קצת לא ברורה לעתים. אבל - אם לא אכפת לך שאני גולשת לתשובה כללית יותר - הרבה יאמרו לך, שהרבה פעמים נכנסים לטיפול עם x מטרות מוגדרות, ובמהלך הזמן צצות מטרות חדשות, בהתאם להתקדמות הטיפול, לתובנות ולגדילה העצמית שבתוך הטיפול. מטרות יכולות גם להשתנות במהלך הטיפול.

חבל לי.

שלום אורי גם לי חבל. סביר שזה קרה משום שהיא נשלחה בשבת, ובגלל שאין מנהל שיענה על שאלות בשבת אנו לא מעלים הודעות שנשלחו אז. אשמח אם תשלח/י את ההודעה שוב והפעם תקבל/י עליה מענה. להתראות דוד

איזה מן דבר זה? אצלי, כפי שאתה בודאי יודע, לא נשאר ממנה כל זכר. לשוב ולנסח אותה מחדש נראה בעיניי די משפיל .

היי שוב אני...טוב אז ככה הגור הקטן הגיע אלינו ביום שישי האחרון, בהתחלה הסתכלתי עליו, הוא כזה חמוד ומתוק, ופשוט רק הסתכלתי , ולא זזתי מהספה, כי ידעתי שהוא לא יכול להגיע..ואז בערב אמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללטף אותו, שאני רוצה פשוט "לחסל" את הפחד, והצעד הזה של ללטף את הגור, בא בעקבות זה שאנשים שהגיעו אלינו הביתה לארוחת ערב שישי, וראו את הגור הקטן ישר התאהבו בו והתחילו לשחק איתו ולנשק אותו, ואני מנגד פשוט ישבתי וצפיתי בהם איך שהם מתלהבים...ואז באותו הערב מאוחר יותר רציתי ללטף אותו והוא היה בידים של אבי, ופשוט הושטתי את היד ממש ניסתי כמה שקרוב להגיע לגב שלו וללטף אך לא יכולתייייייייייייייייייייייי רציתי למות, פשוט ככה!!!! איך זה שאנשים מתאהבים בו, ואני לא יכולה להושיט את היד ולהניח עליו, הרי זה גור קטן ומתוק כולו פרווה ממש דובי לבן, ואני פשוט מפחדת מיצור קטנציק!! ואז התחלתי לבכות, אבא שלי הרגיע אותי ואמר לי שזה היה טעות שנסיתי ללטף אותו, שאני צריכה לעשות הכל לאט לאט, קודם להתרגל לרעיון שייש בעל חיים בבית!!! ואז ללכת צעד צעד בקיצור בעקבות זה כל השבת הייתי ממש מפוחדת ופשוט השתדלתי לא לזוז מהספה(אלוהים רק יודע כמה זה הזוי ודפוק הפחד מדבר כזה יפה וחמוד), החבר שלי כל פעם שהיה משחק איתו, הייתי מבקשת ממנו שישטוף את הידיים לפני שהוא נוגע בי, ולפני השינה ביקשתי ממנו שילך להתקלח ולהחליף בגדים..שזה עוד שריטה עמוקה שייש לי עם הכלבים!!! (והמזל היחיד שלי שכולם תומכים בי, וממש מכבדים את הרצונות שלי,ממש הם רוצים לעזור לי ואני מרגישה את זה) היום יום שני היתי צריכה להשאר בבית , שזה הפעם הראשונה שלי לבד עם הגור , ואבא שלי החליט "להקל עליי" ופשוט סגר את הפינת אוכל עם גדר מפלסטיק כמו של התינוקות, שזה יהיה הפינה של הגור, וככה אני יכולה להסתובב חופשי בבית ובאמת מה שקרה זה שהיתי לבד עם הגור בפעם הראשונה, כולם הלכו לעבודה, ופשוט ישבתי והסתכלתי עליו , כי הרי זה מגודר ואפשר לראות, וכל הזמן ריחמתי עליו, כי הוא בכה ורצה שאני אוציא אותו לשחק איתו, אבל אני מהמחשבה שאני לבד איתו פשוט לא יכולתי... ואז אחרי כמה שעות החלטתי לעשות צעד "אמיץ", יש לי בבית מעיין כפפה שעשוייה מסילקון (כפפה לתנור) ואז החלטתי לנסות ללטף אותו, כי היתה לי הזדמנות שאני והוא לבד ...פשוט הושטתי את היד שלי מעל הגדר וליטפתי אותו, הקטע המוזר זה...שניסתי להניח את היד שלי על הגוף שלו, על הגב , אבל הוא חשב שאני משחקת איתו, הוא היה מתהפך על הבטן, ואני הייתי הופכת אותו על הגב ...ובערך כ-5 דקות ואפילו קצת יותר, אני פתאם רואה את עצמי "כביכול משחקת איתו" שזה הזוייייייייייייי, אמנם זה עם הכפפה, והיו רגעים שכן זזתי אחורה, כי הוא פשוט היה בהתלהבות אז הוא קיפץ מידי פעם...הייתי כל כך מאושרת התקשרתי ישר לאבא שלי, לספר לו והוא היה גאה בי עכשיו עולות לי כל מיני דברים בראש: 1)הרגשתי "בטוחה" בגלל שהייתי עם הכפפה מסילקון (היא יחסית גדולה) 2)הרגשתי "בטוחה" בגלל שהיתה ביננו "גדר הפרדה" אמנם מפלסטיק 3)לא חשבתי אי פעם שאני אוכל עם מטטא לגעת ביצור חי כמו כלב או חתול,וכמה שניסתי להרגיש את הנשימות שלו, לפחות לכמה דקות רק להניח את היד ממש בלי לקפוץ בפניקה, הוא לא נתן לי פשוט הוא התהפך, ואני כמו שאומרים "זרמתי" התחושה של הפחד שלי בקשר ליצור חי (כלב חתול) עם הכפפה, זה היה ממש אפסי, כאילו הכפפה והגדר הורידו לי את הפחד ב-90 אחוז , עד כדי כך שיכולתי להמשיך עם זה שוב אני רוצה לציין הכפפה ישבה לי על היד, וזו כפפה סילקון שייש לה שפיצ בקצה, אז לא ממש הרגשתי!! 4)הגור אצלנו סה"כ 3 ימים....ואני הבטחתי לעצמי ששבועיים אני חייבת להתרגל...אולי בגלל זה עשיתי את הצעד הזה!! 5)עצם העובדה שכולםםםםםםםםםםם רואים את הגור ומשחקים איתו, ומתאהבים בו, ואני מסתכלת מהצד ולא זזה, זה פשוט הטריף אותי,ובמיוחד שכולם אומרים וואו איך אפשר לא לאהוב דבר כזה, וואו איך אפשר לפחד מדבר כזה..ואבא שלי כעס עליהם ואמר להם לשתוק, אבל שוב, אני מרגישה איך כולם מסתכלים עלי "במוזר"!! איך אני שטיפוס שתמיד במרכז העיניניים פתאם מוצאת את העצמי בצד , ומפחדת וזה נראה לי הסיבה שהחליטתי לעשות את הצעד הזה, ואני פשוט לא הולכת לוותר לעצמי!! והכי חשוב אבא שלי כל הזמן אומר לי שיבוא היום שאני אהיה החברה הכי טובה של הגור, ואי אומרת לו הלוואי שזה יקרה, והוא אומר לי תראי.. ותאמת כבר עשיתי לו קניות, ובחרתי לו חולצה..אנחנו מנסים לעשות הכל שזה יהיה קל ופשוט ואני מאמנה שאפשר להתגבר או רוצה להאמין!!!!!!!!!!!!!!!!! ***מה אתם חושבים? אני מצטערת על אורך ההודעה, פשוט אני חייבת להוציא את זה, לשתף אותכם בפחדים שלי, ולשמוע חוות דעת **האתר שלכם מדהים הוא עוזר לי המון, עצם העובדה, שאני כותבת פה אני מרגישה הקלה תודה רבה

שלום דורית31 ראשית כל אני רוצה לומר לך שמגיע לך כל הכבוד. כל הכבוד על המוכנות שלך להתמודד עם הקושי ולהכניס את הגור לבית וכל הכבוד על ההתקדמות היפה שעשית בימים אלה. נשמע לי מאוד טבעי שיהיה לך קשה יותר בימים הראשונים ונשמע גם שלמרות הקושי את עושה התקדמות, ובקצב והצורה המתאימים לך את מוצאת דרכים להתקרב וליצור אינטראקציה עם הגור. נדמה לי שמה שעשית בימים אלה הוא כבר הישג משמעותי, ומשהו שלא היית מסוגלת לעשות בעבר. זה שאת "זורמת", כלומר לא מגיבה בגמישות ומאלתרת בהתאם למצב נשמע לי גם כמו דבר טוב. נדמה לי שחלק ממה שמפריע לך הוא התחושה שאת "אמורה" לעשות דברים בצורה אחרת, יותר מהירה, יותר "נוגעת", ולהתייחס לגור כמו שאחרים עושים. כלומר, חלק מהלחץ הוא בגלל שאת מרגישה שאין לגיטימציה או מקום לקושי שלך. שזה משהו נורא "מוזר". חשוב לי לומר שביחס לפחד שלך מכלבים- כמו גם ביחס לנושאים אחרים - כדאי לך להתנהג לפי מה שמתאים לך ובקצב שלך ולא לחוש צורך להיות כמו אחרים או כפי שהחברה מכתיבה. אין דבר רע להתחיל את המשחק והמגע עם הכלב דרך הכפפה או דרך כל אמצעי אחר ששומר על תחושת הבטחון שלך. את לא מוותרת בכך לעצמך, אלא את קשובה לעצמך ולמה שמתאים לך, למה שיכול לסייע לך להתגבר על הקושי. תמשיכי כך. להתראות דוד

המון המון המון תודה על התגובה המהירה שהבאת לי אני נורא מאוד מעריכה את זה, ואי אפשר לתאר עד כמה בקשר לגור, כן כל מה שכתבת לי זה מה שאני מרגישה ועוברת...לגבי "החברה" אין מה חיים, ובמיוחד גם שכל חיי לא ניסתי להתמודד, עם זה...ופתאם שזה קורה זה ממשאפשר להתמודד עם זה!!! (אני פשוט באמת מתקשה לקבל את העובדה שכולם כן מתחברים לכלב ואני לא, ואני לא לוקחת את זה בחיים שלי בדברים אחרים, אני תמיד מאושרת במה שייש לי, ולא רוצה יותר מזה, ופתאם כן יש משהו שבמיוחד שזה הזוי בדבר כזה קטן ויפה!) לגבי כל השאר אתה פשוט צדקת במילה ומילה!!!! ולגבי הכפפה, אתמול בלילה ניסתי לעשות צעד נוסף , הגור ישן ואז אמרתי זה הזדמנות שהוא לא יזוז, ותאמת....שוב זה לא בא לי טוב!! עדיין אני נגעלת!!! והריח שלו (שזה כל הבעלי חיים) מגעיל אותי אבא שלי אומר שזה עדיין מוקדם פשוט, לזרום לאט לאט ולא למהר תאמת אחרי שעה עוד הפעם לקחתי את הכפפה ושיחקתי איתה....וממש נהנתי אני עדיין לא מרגישה בטוחה ב-100 אחוז ויש רגעים שאני פתאם קופצת אחורה, אבל בוא נגיד שאני ממש לא מאמינה למה שקורה סביבי ..אבל מה שכן אני יכולה בוודאות להגיד אני גאה בעצמי!!! ושוב תודה תודה תודה

שלום רב , בן 30. מזה שנתיים מטופל בתרופות שונות לטיפול בחרדה (ממשפחת SSRI). כיום אני מטופל בציפרלקס. התרופה אמנם עוזרת אך אני עדיין חרד לפעמים. אחד הדברים ששמתי לב אצלי שרוב המחשבות שעוברות לי בראש הן בצורה של רגשות. (ומעט מאד מילים) דיי הופתעתי לגלות ששאלתי חברים שבזמן שהם חושבים על משהו עיקר החשיבה היא באמצעות מילים , והמילים מלוות ברגשות (חיוביים או שליליים). הרבה פעמים הרגשות השליליים "שוטפים" את מוחי ומקשים עלי להתרכז , או גורמים לחרדה.... האם מה שתארתי יכול לרמז על בעיה אצלי? האם יש לזה הגדרה פסיכולוגית? האם זה נורמלי? מה ניתן לעשות? תודה.

שלום שלומי לפי תיאורך נשמע לי שחלק מהקושי איתו אתה מתמודד הוא בדיוק העובדה שהחרדה מופיעה ללא ליווי מודע של חשיבה. מקובל כיום לראות את הרגשות שאתה מתאר כנובעים מחשיבה מילולית, המורכבת מהנחות שליליות ביחס למתרחש והמעלה חרדה רבה בשל הנחות אלה. העובדה שאינך "שומע" או מזהה את המחשבות המילוליות הקשורות לחרדה יכולה לרמז על עד כמה החרדה משמעותית, עד כמה היא ממסכת את המילים המקדימות אותה (מקדימות בפרק זמן קצרצר, כפי הנראה) ועד כמה ההעדר של המודעות למחשבות אלה יכולה להעצים את החרדה ולהקשות על ההתמודדות עמה. אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי, בו תוכל להתמקד במחשבות המקדימות את החרדה, להכיר אותן טוב יותר ולהתמודד יותר עם השפעתן הלא נעימה. ככלל, השילוב של טיפול פסיכולוגי עם תרופתי הוא המומלץ ביותר לטיפול בחרדה וחבל יהיה אם תמנע זאת מעצמך. בהצלחה דוד

שלום, לפי מה שהיה ידוע לי עד היום - אין כזה דבר פוביה מכבשים. האם זה נכון? בספר פסיכופתולוגיה כתוב שאין אבל היום גיליתי על אחת שיש לה. הכיצד??

שלום דונר ניתן לפתח פוביה לטווח רחב מאוד של גירויים, וביניהם גם כבשים. נכון שיש גירויים שנפוץ יותר לפתח פוביה ביחס אליהם (למשל מעליות, גבהים, כלבים ועוד), אבל דבר זה אינו מגביל את האפשרות לפתח פוביה לגירויים "מקובלים" פחות. דווקא בהקשר של שאלתך אני נזכר בסרט "שתיקת הכבשים", בו התמודדה הגיבורה עם פחד שכזה. בסרט היא טופלה והתמודדה עם הפחד ביעילות, אם כי אני לא משוכנע שהטיפול (או המטפל) לו זכתה הם המומלצים ביותר... להתראות דוד

דוד היקר בסרט שתיקת הכבשים עד כמה שאני זוכרת אין איזכור ישיר של כבשים, לכן זה מעניין לנתח את שם הסרט ( נשים בתרבות הרבה פעמים מדומות לכבשים ) ...יש את החרקים שחניבעל תוקע לקורבנותיו בגרון, אבל לא זכור לי כבשים... .. או שגם אתה היית על מישור מטפורי? ((: יום נעים

דרור, תודה תודה תודה. אני רואה שהעלית והתייחסת גם להודעות של משמרת קודמת. זה נראה טוב ומשופר לעומת המצב הקודם.

תודה לך דרור על הכל , לפני כמה שעות הינו "אני והיא" בקניון ודיברתי איתה על יומן הזכרונות שלה וכמה טני מודאגת לה , ולפתעתי היא בכלל לא כעסה אלא חייכה ואמרה (ממש תשובה מוכנה ) זה כלום , מה את חושבת שאני עושה דברים כאלה ?! נו בא לי לכתוב ולכן כותבת סיפורים מבה ומשם ... את האמת , חיכיתי שתפרוץ עלי מזעם , תצעוק , תגיד לי איך היעזתי לחפש בחפצים שלי ? למה עשית את זה ? ... אבל ... זה יותר מדאיג אותי , משתק אותי , לא יכולה לעשות כלום , מה אם אגיד להוריי ?! האם זה יעזור ? וכמובן , אם תשקר ותזרוק את יומנה ... אני בטוחה שכל משקראתי נכון , אבל ... הייתי רואת בפח שבחדר נירות וחבישות מלאות בדם , כן , הייתי רואה מחטים ומזרקים משומשים , לפעמים הסדין היה עליו דם , יש המון קופסאות "תרופות" בחדר , ... כמה פעמים הלכנו למיון לתפירת חטכים בידיים או ברגליים ( הייתה אומרת שנפלה , התחלקה או זכוכית חדרה ... ) זה ממש קשה עלי , מרגישה שאני נושאת את הכל על גבי ... לא יכולה לסבול עוד ... מה עכשיו אני יכולה לעשות ?!! ותודה לך מראש

AK2400 שלום, אני מבין שהופתעת מהתגובה שלה, ציפית שהיא תכעס אבל היא לא, היא הכחישה כל קשר למה שכתוב. אבל את עדיין מודאגת ואני חושב שבצדק. אני גם חושב שאת צודקת באומרך שאת לא יכולה לשאת את זה לבד עוד. נראה לי נכון לשתף את ההורים בדאגותייך, ולצואך כך אפילו לא חשוב אם תאמרי שקראת או לא. הסימנים שראית הם מדאיגים דיים, ביניהם גם הסימנים שההורים ראו כמו החתכים, ואולי בחרו להתעלם מהם. אני חושב שאם תשתפי תרגישי שיש שותפים לעול שלך. אבל עדיין חשוב לי להדגיש שאת לא כל יכולה, שחשוב להתאמץ ולדאוג אבל לא הכל בשליטה שלך. דרור

לדרור, רציתי להודות לך, על הסיוע שהענקת לי בשבוע שעבר. (בהקשר לפסיכולוג, שלא בא לבקר במשך 8 ימים, למרות שאושפזתי בטיפול נמרץ לב). הסיוע שלך עזר לי לדבר איתו על כך. לא הצלחתי להבין באופן ברור, מדוע לא הגיע. הוא אמר, שרצה לבוא ולא הסתדר לו לבוא. ??(צלצל פעם אחת מייד לאחר האשפוז, אך לא נתנו לי לדבר איתו ורק מסרו ד"ש). לאחר 8 הימים, אכן, הגיע. שמחתי מאד שהגיע (זה היה כבר מחוץ לבית החולים), ואמר, שרצה להגיע ולא הסתדר לו מבחינת אילוצי הזמן, וגם אמר, שלא היה בטוח, שזה טוב שיבוא. (הבנתי, שמדובר בשאלת גבולות המטפל והמטופל) (למרות שידע שרציתי מאד שיבוא. הזמנתי אותו ישירות לבוא). סיפרתי לו, שאני שמח מאד שהגיע, ושהתעצבתי מאד, כשלא בא. לא הססתי לומר את כל מה שציפיתי לו, ולא מילא. (אך עשיתי זאת בצורה ראוייה וזהירה). הדבר הטוב שעשה, זה, שהקשיב, ולא ניסה לחפש עוד תירוצים וכו'. חסרה הייתה לי התנצלות וצער, אך הוא לא האיש שיעשה זאת. אני חייב להדגיש, שהוא מאד מאד מפגין איכפתיות בדרך התנהלות הטיפול הנפשי, (פרטי), והוא עשה מעל ומעבר לכל מה שמצופה מפסיכולוג, על מנת לעזור לי, (כולל יציאה מחוץ לקליניקה, על מנת לקדם מהלך מסויים, ונסע מרחק רב על מנת לעזור). הוא גם השתתף באירוע אישי שארגנתי, למרות שהסביר, שהוא הסס לפני כן, אם נכון לעשות זאת. מעבר לכך,הוא מפגין הרבה מאד מאמץ לחפש אלטרנטיבות לשיפור איכות חיי. והפעם - הוא איכזב אותי. לא הבנתי את ההמנעות מהגעה. הודה, ש מישהי אחרת (שהיתה בקשר איתי) נתנה לו להבין, שטוב יהיה אם יגיע. וזה גם מצביע על כך, שהיא שימשה כטריגר...ולולא היא, ולולא הטלפון שלי אליו, לאחר שיחרורי, כשהזמנתי אותו שוב, יתכן, ולא היה מגיע. מצד שני, אני לא חש בטוב, שמא "הפעלתי עליו לחץ פסיכולוגי...לבוא לבקר".... זה מעיב מאד על הקשר שלי מצידי אליו. קשה לי לעבור על זה כך סתם. ושיחה נוספת איתו מיותרת. היא תהיה רק נודניקית.... בסופו של דבר, נדמה לי, שהוא בדרך כלל לא שש לביקורי חולים.... ויתכן וזה נובע מזה. אני בדרך כלל מאד רגיש וקולע לתחושות שלי. יתכן, ולא היה לו נעים להגיע... ונמנע.... עד שההיא דיברה איתו. טוב. אפשר לומר, שזה מפריע לי, שאי בואו לבקר הפריע לי... אני חושב שאני מעריך אותו מאד והוא חשוב לי. וזה פגע. בסופו של דבר, הממצא שנמצא באשפוז היה קשה. והוא ידע על כך. הייתי מפוחד, אך איש לא ראה זאת. חייכתי , צחקתי, והייתי במצב רוח טוב. והייתי זקוק דווקא לו. חבל. שוב - אתה זה שהיית לצידי בצר לי. לכן, תודה רבה רבה רבה רבה לך. זו הייתה הכניסה שלי הראשונה לפורום, לפני שבוע, וזה עזר. תודה עמית

עמית שלום, אני שמח שהרגשת שאתה יכול להיעזר בפורום. יחד עם זאת אני תוהה יחד איתך האם אתה יכול להיעזר בטיפול במה שקרה ביניכם. להבין למשל מדוע הרגשת כל כך נפגע מכך שלא הגעת. מדוע חשת אשמה כאשר הוא הגיע לבסוף והרגשת שעשה זאת רק לאחר שלחצת עליו. אני לא חושב שצריך לעבור על זה כאילו כלום כל עוד זה מפריע לך. כן צריך לתת לזה מקום בטיפול וזה לא נדנוד, זהו חלק מהטיפול, להבין מה קרה ביניכם וגם מה קרה לך ובך בכל התהליך הזה. דרור

תוכלו בבקשה לרשום אילו דברים טובים למדתם בטיפול? איזה הצלחות היו לכם? ראיתי הרבה הודעות שכותבות על דבריםרעים, ואני רוצה גם לשאול אם המשתתפים נמצאים פה רק כשרע להם בטיפול? בברכה

שרון שלום, השאלה שאת מעלה היא שאלה חשובה ונראה לי שיכול להתפתח ממנה דיון מעניין וגם אני מזמין את חברי הפורום להשתתף. דרור

שרון... כל תשובה שאכתוב לך תהיה מורכבת. אני מניחה שלא רק תשובה שלי תהיה כזו. קשר טיפולי הוא לרוב קשר מורכב. אבל אענה לך רק בשם עצמי. אני לא יודעת אם קראת כאן הודעות שלי או לא. תראי... אם אני מחזיקה איתה מעמד (והיא איתי... בקושי... קצת מקרטעת לאחרונה) כבר 9 וחצי שנים (ברוטו) אז כנראה שלא הכל גרוע למרות הכל. אולי השיעור הכי חשוב שמלמד הטיפול הוא - מתגברים גם על משברים קשים בקשר! כמובן שהקשר הטיפולי הוא ייצוגי... הוא מלמד איך לקחת את הדברים החוצה, אל העולם שמחוץ לטיפול. אישית לא תשמעי ממני רשימת הצלחות... זה אוטומטית מתחבר אצלי אל הנגטיב - כשלונות... הטיפול לא נמדד אצלי בהצלחות... הוא נמדד בצעדים קטנים קדימה לעומת נפילות. הוא נמדד ביכולת להתמיד גם כשקשה (לשתינו, כאמור). הוא נמדד בצמיחה אישית, בנקודות השקפה חדשות/נוספות וכו'. אגב, הגיוני בעיניי שנמצאים פה בעיקר כשרע בטיפול... זה כמו עצם ההליכה לטיפול, לא? לא הולכים לטיפול כשהכל בסדר... רק כשדברים כבר לא בסדר... אז כשמשהו בטיפול זקוק לקצת טיפול, מביאים את זה לפה... אולי, כנראה... זו רק דעתי... אבל נתקלתי פה לא אחת גם בהודעות אחרות - הודעות של שמחות קטנות, של הצלחות קטנות (או צעדים קטנים קדימה)... לא יודעת אם זה עונה על הבקשה שלך... אבל זו התשובה שעלתה אצלי נוכח ההודעה שלך.

מעניין שאת שואלת זאת דווקא עכשיו.. עלתה בי מחשבה לשתף ורצון להניח את הראש לאחר מה שקרה לי אתמול בערב.. היה קשה, מתיש - בכיתי המון אבל למדתי כמה דברים טובים ומאוד משמעותיים על חיי והסובבים אותי.. הייתה לי קשה המחשבה לבא לפה ולהניח 'חומר' חיובי. אני באה לפורום בעיקר כשקשה והמטפלת אינה בהישג יד.. לבא לפה ולספר על דברים טובים זה קשה (לי) משום שבמובן מסוים זה שובר את הבקשה ליחס.. כשטוב לנו אנחנו לא תמיד מקבלים 'טיפול' ומשם הפחד שלי נובע.. שאולי ויקרה ואחד ממנהלי הפורום ידעו שלפעמים שיש בי כוחות וייחסו פחות חשיבות לדברי.. (אגב, גם את המשפט הזה קשה לי מ א ו ד לכתוב אך הגיע הזמן להסכים ולראות גם את הגבורה שבי, השורדת איכשהו) הפחד בא ממני. הוא שלי.. כל אחד מרגיש אחרת.. הרצון שלי הוא להצליח ללמוד שזה בסדר גם לשתף פה, בדברים הטובים שמתרחשים בין השורות.. הגנבתי שורה או שתיים בנושא.. אני לומדת.. לאט לאט.. ומעריכה את כל המשתתפים בפורום במביאים לפה גם את נקודות האור.. בלי שימת לב, בלי כוונה, זה מאיר על הקושי שלי. זה מעודד. ובטוחני שזה מעלה חיוך גם בלב מנהלי הפורום, גם כשטוב לנו, אין סיבה שלא נקבל יחס חם, יחס מטפל. לכשאאמין שבאמת מגיע לי היחס הזה, הוא יהיה. אקרב זאת אלי באמצעות האמונה. הרי אנחנו חיים על פי בחירה, גם אם היא לא מודעת. ועל כן הטיפול.. ~נילי~

מרגשת שאת.. ככ נכון ואמיתי .. כאן איתך .. שטוב ורע ..:-) מסכימה אם מה שרשמת לחלוטין .. אפרוס את דעתי לקבי תובנות הטיפול שלי ..בהמשך .. אולי אפילו מחר .. יום עמוס רגשית ..והילד שלי חולה .. בכ"ז , מחבקת אותך מכל הלב שולחת לך חיוך שרית

בהודעות הקודמות, כתבתי לך ומנהל הפורום דוד גקסון ענה לי לכל שאלותיי, רציתי לדעת כרגע אני מתמודדת עם הגור הקטן אצלי בבית, יש אפשרות שאני יוכלה לכתוב לכם במייל את כל הדברים שאני מתמודדת, אני דיי חדשה באתר שלכם, ויש לכם אתר ממש מקסים, אשמח לקבל אימייל של אחד ממנהלי הפורום שיכולו לעזור לי להתמודד עם זה בבקשה אני צריכה את עזרכתם!!

דורית 31, ראשית אני שמח שאת נהנית מהפורום ומצליחה להיעזר בו. אני מזמין אותך להמשיך ולהיעזר בו בכל שאלה שעולה לך ובהתמודדויות שעומדות בפנייך. האימיילים של חלקנו מופיעים ליד שמנו בכחול, ניתן לכתוב אלינו אבל זה אינו יכול וגם לא נכון שיחליף את ההתייעצות בפורום ובוודאי לא טיפול. דרור

זה מרגיש כאילו כל הפסיכולוגים למיניהם בחופש וכל המטופלים סובלים.. מכל מקום בפורום צצות להן תחינות למרגוע בהקשר. נראה שנושא החופש מעלה תכנים. זה מטלטל או לפחות מנסה לטלטל. שלי עכשיו בחופש גם כן, ואצלי החופש שלה מתפרש ככעס שלי עליה כך שהמחשבה על החזרה אליה מחלחלת בי ולא, ממש לא מתאימה לי. לא יודעת אם רוצה לראות אותה יותר. לפני החופשה שהיא לקחה, עלו הרבה תכנים קצת מטורפים וההפסקה מתאימה לי באיזשהו מקום, משום רצון עז שיש בי להעניש אותה. לגרום לבלגאן. אני תמיד מתנהגת יפה. יותר מידי יפה. עכשיו הגיע הזמן. לא? נמאס לי כבר לחשבן מה יהיה אחרי שאתנהג כך או כך ואיך היא תגיב. נמאס לי לחשוב כל הזמן שתי פסיעות קדימה – לפניה (או לפחות בדמיון שלי, לפניה..) הנה, גם עכשיו עולה בי המחשבה על איך היא תגיב אבל Who gives a dam??? די כבר מספיק עם המחשבות שלי עליה. ביום שבת בבוקר קמתי מוקדם, בסביבות השעה שבע, שלא כהרגלי ביום חופש. היה לילה מוזר. הייתי אצל ההורים.. החרדים. לא ברור, לא יודעת להסביר- - - עבר עלי שם משהו – אולי כהמשך לתקופה האחרונה, עם כל הדברים הנוספים שיושבים לי על הלב, המח, בית החזה, אוזניים, ידיים, רגליים.. כשקורי השינה עדין מכסים את עיני, אני מסתובבת בבית בודקת מי ער ופתאום, ממקום בלתי רצוני, עולה לי הפסיכולוגית לראש! דבר ראשון על הבוקר. הכי ראשון. חוצפה. זה פשוט הכעיס אותי. די כבר כמה אפשר אותה..? ואני עוד שואלת את עצמי אם היא באמת מתעניינת בי. איך זה הגיוני שיש לה רגש להקשיב לי כל כך הרבה. זה זורק אותי מקיר אחד לשני. רוצה לא רוצה? מבינה לא מבינה? שם לא שם..? = תוצאה; אני לא רוצה לראות אותה .יודעת על מה נדבר ואין לי כוח לזה. באמת שאין לי כוח לזה. כועסת עליה עכשיו. כ-ו-ע-ס-ת וכואבת על מליון דברים. לא מבינה אם יש פתרונות לדברים – במיוחד אלה שאנו עוסקים איתם. אלה הכי כואבים. הכי מסובכים. לך תסביר את הנפש שלך אם אתה לא מבין אותו בעצמך. די קלישאה של תהליך טיפולי – אבל זה פלונטר אחד גדול ובכלל לא 'נעים' בשבילי.. תעזור לי דרור.. ~נילי~

נילי שלום, חופשה בטיפול אכן יכולה לעורר רגשות שונים ומכאיבים. היא נוגעת בתחושות של נטישה שעולות כאן, תחושות אשמה על כך שהצד השני זקוק לחופשה, שאינו יכול לשמוע עוד. זה נוגע בתחושות של נזקקות שמתחדדת עוד יותר כפי שאת אומרת, את חושבת עליה אבל לא חושבת שהיא חושבת עלייך. כל אלו גורמים לכעס ורצון להתרחק, בעיקר כדי לא להפגע. אני חושב שגם לרגשות הללו יש מקום בתוך הטיפול לכשהיא תחזור. הבלבול הקיים בך הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול ומהשלב בו הטיפול נמצא, אני לא חושב שמטרתך בטיפול היא להסביר את עצמך, ייתכן ומטרת הטיפול היא להיות ביחד בתוך הבלבול ולהצליח ביחד לשרוד אותו וכך גם לצאת ממנו. דור

זה נישמע פשוט שאתה כותב את זה .. אני אישית לא מבינה איך יוצאים מכול הסבל הזה .. ואיך בדיוק התלות הזאת במישהו שלוקח ממך חופשה יכולה לעזור לחיים יפים יותר.. פשוט לא מצליחה לראות את זה ..

בחופשת התענוגות הפרטית שלהם בחודש אוגוסט. מה הם מצפים הא???שגם אנחנו נהנה בינתיים כחלק מהמושג "העברה" או "העברה נגדית"?(אנא ערף??!!) ????? שכיאילו בזמן הזה נרגיש אותם ואת חוויותיהם בבריכה\ים\מלון\פיוקים\ וכו' וזה יגרום גם לנו להרגיש נפלא?????? יופי להם שיהנו!! מצידי שיטבעו כולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שאסור להם לקחת חופש אף-פעם? שהם לא בני אדם?

ממש העלתם לי גיחוך עם ההודעה הזו... (וגרמתם לי להתגעגע להעברה האירוטית לפסיכולוג שלי לשעבר..) . אבל ברצינות, למה מדובר ברגש שחובה להעלות בטיפול? האמת הצחיק אותי ברגע שהבנתי שזה קרה לי, תמיד חשבתי שזו קלישאה, אבל תכלס מה מפתיע בזה שאני אמשך לפסיכולוג צעיר חתיך ודמות לחיקוי שתומך בי? היה לי ברור שזה "תוצר לוואי" של הטיפול, אז לא סיפרתי לו ונהניתי מהפנטזיה כל עוד היא הייתה קיימת.. הוא גם הבין לבד בלי שאגיד כלום.

אדית שלום, נשמע לי שעבורת המשיכה למטפל שלך הרגישה כמשהו שאת יכולה לא לדבר עליו, שהוא לא מפריע לך בטיפול. ייתכן ואכן זה היה כך אבל ניתן לחשוב שלעיתים למשיכה למטפל או מטפלת ישנן משמעויות שיש להן מקום בטיפול. במקרים מסויימים לא ניתן וגם לא נכון להתעלם מכך, ממש כפי שלא יהיה נכון להתעלם מהעברה אחרת שקורית בטיפול. דרור