פורום פסיכולוגיה קלינית

והחום בחוץ משפיע? ומתנהגים מוזר?

שלום קוני. השאלה שלך לא מפורטת מספיק כדי שאוכל להשיב. נסה לנסח בצורה ברורה יותר למה כוונתך בסהרורי, מוזר, או חום שמשפיע, ואנסה להבין למה אתה מתכוון. להתראות, מלי.

אז ככה אני כאילו אף פעם לא מסיימת דברים כמו שצריך נגיד עכשיו אני בקורס מסויים של לימודים וכול הכיתה סיימה רק אני לא אני בת 25 כול כך עצוב לי כאילו שום דבר לא אמיתי אצלי אני מרגישה שאני תמיד צופה מהצד על החיים שלי לא באמת מרגישה שאני חייה אותם וככה יוצא שאני מקנאה המון בחברות שלי אני מתוסכלת מהמצב מה עושים ?????אני די אובדת עצות רוצה לחיות להרגיש להיות אמיתית לא לפספס דברים ואת כול החיים מצפיעיה צדדית אשמח לכול תשובה ועצה מקצועית המון תודה

שלום נטלי. המצב שאת מתארת באמת נשמע כואב. את מתארת הרגשה של חיים שאת לא בתוכם, שיש בהם עצב וסבל, ותחושה של ייאוש וריק. אני שומעת אותך מבקשת משהו אחר לעצמך, וזו נקודת התחלה חשובה. אני תוהה האם לך יש הסבר לתחושות שציינת. האם את יודעת מדוע את עצובה? מדוע החיים חולפים לידך? מדוע את מתקשה לסיים דברים? האם זה תמיד היה כך, ואם לא - ממתי את זוכרת את התחושות הללו ואיך את מבינה אותן? אני חושבת שהדרך הטובה והייסודית ביותר להתמודד עם התחושות הללו היא דרך פנייה לטיפול, שם תוכלי לברר את מקורן, בדרך לשינוי אמיתי. כשהעצב, הכאב והייאוש יהיו יותר מובנים לך, יהיה להם "שם" ו"כתובת", תוכלי, כך אני מאמינה, להרגיש שאת חייה את חייך במלואם, פחות לקנא, ויותר לשמוח. בהצלחה, מלי.

חלמתי עליה הלילה....בזמן שאנחנו מדברות היא נוגעת בי (מלטפת לי את הרגל) ובחלום זה לא מרגיע או מגעיל אותי זה רק מוזר מאוד ואני לא מבינה למה היא עושה את זה.... התעוררתי בטלטלה כזו - זה הבהיל אותי שחלמתי עליה, זו הפעם הראשונה. מלי מה החלום הזה אומר? וזה דבר נורמאלי לחלום על המטפלת? ולא, אני לא אעלה את זה בטיפול ולא אספר לה. זה מביך... לכן אשמח לתשובה (עד כמה שניתן) ממך.

שלום מישהי. החלום שחלמת מעניין מאוד. הוא כנראה מחובר לחוויה או לצורך שלך מול המטפלת, שצריך להבין יותר כדי לנתחו. אני רואה בחלום עיסוק במגע ובקרבה (שלא חייבת להיות דווקא מינית), וגם תחושות או רגשות (בטיפול ואולי בכלל) שהן מוזרות עבורך, לא נעימות ולא מגעילות, אך עדיין "ללא שם". אני בטוחה שאפשר לקחת את החלום למקומות נוספים... (למה הוא מתקשר אצלך? מה האסוציאציות שעלו בך?) בעיקר אני ממליצה לך לדבר עם המטפלת על החלום. מבוכה היא רגש נורמלי. יתירה מכך, התייחסות לכך שאת מובכת יכולה לעזור לכן להבין טוב יותר מה ומתי מביך אותך בקשר, ומה את עושה כשאת מרגישה זאת. אני בטוחה שתצאי נשכרת מהדיבור איתה על החלום, ושתוכלו לבהין ביחד מה הוא מסמל עבורך לגבי הקשר איתה ולגבי קשרים בכלל.. בהצלחה, מלי.

שלום רב, השאלה שלי נוגעת לאמי, שהינה כבת 55 אני בת 24. אימי הינה דור שני לשואה, ואמה, סבתי, סובלת מבעיות של פרנויה ועצבים. לאמא שלי יש התקפות זעם מאז היותי כבת 7, 8 היא אדם משכיל, נעים ומרשים, אך ברגעים כאלה "היא לא רואה בעיניים". ניסיתי להתעמת איתה כדי שתכיר בכך שיש לה בעיה, ותנסה לפתור אותה, האמת שאני בעצמי לא יודעת איך, האם פסיכולוג יעזור? או קבוצת תמיכה? העניין הוא שהיא בטיפול כרגע אצל פסיכולוגית, אך לדעתי אינה מודה בבעיה ומספרת עליה, ולכן אי אפשר לזהות את הבעיה! כיוון כפי שאמרתי, היא בד"כ מקסימה ומרשימה. הערב היא התקיפה אותי בצורה מפחידה מאוד, היא היכתה את הדלת עליי בכוח עד שהזכוכית בדלת עפה והתנפצה. מה לעשות.... לנתק איתה קשר? אני באמת אובדת עצות כאן. אני מחד, לא יכולה לחיות במקומה ולפתור לה את הבעיות מאידך, סובלת ממנה מאוד ולא יכולה להמשיך לסבול! (ועדיין אוהבת אותה). תודה רבה על ההתייחסות, אני מודעת לכך שזאת שאלה מורכבת.

שלום מיק. השאלה שלך היא אכן מורכבת, בעיקר בגלל שהיא נוגעת בקושי לגבי עזרה לאדם במצוקה שלא מכיר או מודע למצוקתו, או שמסרב לטפל בה. התפרצויות הזעם של אמך מצביעים על כך שהיא סובלת. ייתכן שמדובר בכעס וסערת רגשות שהיא איננה מודעת להם או מפחדת להתחבר אליהם, וברגעי הכעס מאבדת שליטה. הטיפול הפסיכולוגי בהחלט אמור לעזור לה. גם אם כרגע היא איננה מתייחסת לכך באופן ישיר, הרי שבאופן עקיף קרוב לוודאי שהיא משתמשת בטיפול כדי להרגע ולמלא כוחות, ולכן יש סבירות גבוההה לכך שתוכל בהמשך להיות רגועה יותר. הייתי מציעה לך לדבר איתה על כך כשהיא רגועה, והאווירה ביניכן נינוחה. חשוב שהשיחה לא תהיה תוקפנית ו"מוחקת", אלא שתנסו להתבונן ביחד על מה שקורה, ואולי גם לתכנן מה יעזור לה ולך בהתקף הכעס הבא. עם זאת, נותרתי עם שאלה לגבי הקשר ביניכן. היות ואינך קטינה הרי שאת יכולה לווסת ולמנן את הקשר איתה, ולשים את הגבולות שלך (למשל, אם את חשה לא נוח ולא בטוחה בבית, אולי כדאי שתשקלי מגורים לבד). אני תוהה מדוע את ממשיכה לשמור על הקרבה והתלות, גם כשאלו מכאיבות או מתקיפות. בהצלחה, מלי.

תודה לך דוד על התייחסותך לשאלתי, רציתי לציין שביתי לא חושבת שיש בעיה,היא נהנית להעניק ולתת אבל לי ולכל הסביבה הקרובה זה כבר נראה ממש מוגזם שתמיד צורכי הזולת הם במקום ראשון ובעצם לא ניתן לומר שיש משהו שהיא עושה לעצמה בשביל עצמה, אנחנו מדברות ע'כ והיא כאמור טוענת שאין שום בעיה ושאנחנו קצת "לא נורמליים" שרואים את זה כבעיה-את הדברים האלה היא כמובן אומרת בחיוך טוב לב . כואב לי שהיא לא דואגת לעצמה רק לזולת , היא לא תלך לטיפול כיון שלא רואה בכך בעיה, אך רציתי לקבל איזשהו כיוון שיוכל לשנות ,לפחות מעט -את המצב

שלום יעל. היות והמכתב שלך הוא חלק מההתייעצות שהחלה עם דוד, אני מציעה שתחזרי אליו במשמרת שלו, או שתפרטי לי שוב את הסיבה לגביה את מעוניינת להתייעץ ואשמח לעזור. להתראות, מלי.

שלום, אני בטיפול שנתיים וחצי. לפני כל פגישה עדיין יש לי לחרדה נוראית (שלשול, יובש בפה, עצבנות יתר..כאבי בטן). המטפלת כבר מכירה את זה, אבל שום דבר לא עוזר. אני לא מפחדת ממנה, אבל אני כן מפחדת מהתכנים שיעלו, מהדברים שיחשפו, מהכאב שאשאר איתו... היא מנסה עכשיו ללכת בקצב שלי, כי בהתחלה היא לחצה, ופתאום היא שמה לב לזה, אבל עדיין עם האטת הקצב, הכל עדיין כואב לי. לא מצליחה להשתחרר אצלה, יושבת כאילו שאני בחדר חקירות. עד כמה אני צריכה לתת לעצמי זמן? להמשיך? לוותר?

שלום נועה. מגע עם זכרונות, מחשבות או רגשות קשים יכול להיות כואב ומטלטל. כדי לתת להם לעלות צריך בטחון ותחושה שאת סומכת - לא רק על המטפלת שלך, אלא גם על עצמך. שלא תשברי, שלא תתמוטטי, שתוכלי לעמוד במה שייקרה. התחושות הללו, של בטחון, אמון וכוחות, הן תחושות שנבנות לאט לאט, ולתהליך הבנייה שלהן יש חשיבות עצומה. בתהליך הזה את מאפשרת לעצמך ללמוד ולתרגל חוויה נפשית אחרת, חדשה, שונה מזו שהכרת במשך שנים. כל אלה דורשים סבלנות והתעקשות. אני מאמינה שתוכלי בהמשך להסתכל אחורה ולראות את התהליך שעברת, גם אם נדמה ש"כלום לא משתנה", ושהחרדה והפחד לא פוחתים. אני מציעה לך לדבר על כך בטיפול, לשתף את המטפלת שלך בקושי כך שלא תהיי בו לבד, וכדי שתוכלו ללמוד ממנו עלייך ועל הקשיים שלך. ובעיקר - אל תתייאשי. בהצלחה, מלי.

יש לי אח שגר איתי בבית ועם ההורים איתי עוד שתי אחיות הוא כמעט בן 18 יש איתו בעיה. הוא בן אדם פרובלמטי. בזמן האחרון ובכלל יש לו התפרצויות זעםואין לו שליטה על ההתנהגות שלו הוא הרביץ לאחותי הקטנה כמה שנים הוא הרביץ לאחותי הגדולה ועכשיו בגלל הקריזות שלו הוא מרביץ לי בגלל שאני מטרה קלה. כשאני אומרת לו תשלוט בעצמך הוא אומר לי אני לא רוצה והוא מאיים שהוא יביא לי מכות ואפילו הרביץ לי כמה פעמים. אני במלכוד ההורים שלי מפחדים ממנו האחיות שלי מפחדות ממנו הוא שיחד אותם שיגידו שאני זו שמרביצה לכולם . אין לי מה לעשות יש מוצא מהמצב הזה?

שלום לפי תאורך, נשמע שאת ושאר דיירי הבית נמצאים במצב של איום וטרור מתמשך. העצה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא לפנות למשטרה, על מנת להציב לאחיך גבולות ברורים של מה מותר ומה אסור ועל מנת להגן על שלומך. ברור לי שזהו פתרון מסובך מאוד, אבל אין לי עצה אחרת, או מחשבה מתחום הפסיכולוגיה, שתוכל לסייע לך. בהצלחה דוד

שלום שלום אני לא יודעת אם את בסביבה, את לא כותבת בזמן האחרון...מה שלומך? מקווה שאת נהנת בארצות הקור ( כל מקום שיורד בו גשם בשבילי כרגע הוא ארצות הקור, פאקינג חם פה! ) אם יוצא לך, שלחי דרישת שלום ועדכוניישן (: ובכל מקרה, שולחת לך אחת משלי... אופיר

eize kef li!!! first of all, thank you Noam, for sending me the link :-)) warms my heart! i haven't seen a computer in a while AND that's my first time... eize kef lehikanes kacha :-)) I am doing ok, not in cold places at all- i am in a desert AND it's more than 35 degrees here... hot like hell.. and yet, it can still rain from time to time.. bizar, i know.. Thank you so much for thinking of me- it's so nice.. i can't tell you how much i enjoyed your surprise :-) I am doing ok most of the time- i really get to see beautiful places, AND yet... you know, there is always a "and yet".. i am different. that's all i can say. i sink into myself more often than others around me, interact less.. i don't know.. sometimes fantasy day-dreaming is easier than the possibility of being rejected.. oh well, but why think of it now.. i am ok. really. Hope you are too, despite the heat.. Thank you again for calling me back in, it's a great comfort not to be forgotten sorry for all my spelling mistakes :-) the internet is on time so i won't re read it :-) Take care! all of you :-) Lilach

שלום דוד ומקוה שאספיק לפני סיום המשמרת שלך... רציתי להודות לך על הודעתך משבוע שעבר (בנוגע להשפעת החרדה על הראיה שלי את הדברים) . דבריך היו נכונים וקולעים, גם אם לא הצלחתי להבין זאת באותו הרגע ורק אחרי קריאות חוזרות, הצלחתי להבין ולהפנים. עם זאת קצת מפחיד שהרבה פעמים רואה המציאות יותר שחורה ממה שהיא והבעיה שלמרות המודעות, כך אכן נראית לי המציאות! ואז גם מאבדת את הסבלנות.. כמו כשהצעת שאמתין עד שתחזור הפסיכולוגית מהחופש וזה רק ייאש אותי יותר.. חושבת על הפעמים שרציתי לשים לסבל הזה סוף (בעבר הרחוק גם ניסיתי) בגלל איזשהו אי-שקט פנימי וחוסר סבלנות לחכות (ולהאמין) שדברים ישתנו.. כל הזמן נעה בין הקצוות- בין תקוה ליאוש ולא מצליחה למצוא את שביל האמצע הפסיכולוגית הודתה שגם היא נעה רגשית במקביל אליי ("לאות הזדהות"?) ושוב לא יודעת אם זו תגובה מקצועית, כדי לגרום לי לקחת אחריות על רגשותיי? ורגשותיה? - כנראה שלא. נוטה להאמין שזו תגובה רגשית אישית שלה, (כמו שהיה עד עכשיו שהודתה בכך שהגיבה לא נכון והתנצלה שעשתה טעות) . בכל מקרה לא מבינה איך היאוש שלה אמור לעזור לי, כי מרגישה בדיוק להיפך - שאני "מקרה אבוד" מקוה שלא מתישה , פשוט הרגשתי צורך לשתף אותך. תודה

שלום רוני את בהחלט לא מתישה ואני שמח שאת משתפת ומעדכנת משבוע שעבר. אני מבין את מה שאת אומרת על המציאות ועל איך התחושה היא של שחור, למרות המודעות למשקפיים הצובעות אותה כך..אבל אין ברירה, אלא להמשיך ולהאבק על המודעות הזו, כי יש כלן כך הרבה סכמות מטעות ומבלבלות שזו עבודה קשה ומתמשכת, לשמור על המודעות שהושגה בעמל ועל החשיבה השקולה והמאומצת, על מנת להתמודד עם ההטיות והעיוותים השונים שאנו מזמנים לעצמנו בחיים. ונדמה לי שעיוות כזה הוא בדיוק התחושה שלך של "מקרה אבוד". האם את חושבת כך על עצמך, או שחוששת שהמטפלת רואה אותך כך? והאם בדקת את התחושה הזו איתה? את מזכירה את תחושות הייאוש ושוב תוהה לגבי התנועה של המטפלת ביחס אליך, במקביל אליך. זו שאלה בעיני האם ההכרות עם התחושות האלה של המטפלת מסייעת לך או לא. אני מבין כרגע התשובה היא שלילית, ונצטרך לראות האם היא תשאר כך או תשתנה בהמשך. בכל מקרה, אני שואל אותך בכנות: מה עדיף לך - מטפלת אותנטית, שמגיבה אלייך רגשית ומושפעת ממך ומנוכחותך, או מטפלת "מקצועית" לגמרי, שהחוויות שאת עוברת לא מוצאות אצלה הדהוד תואם?משהו לחשוב עליו, בין השאר.. להתראות בינתיים דוד

שלום לפורום, ביישוב בו אני גר מונהגת תוכנית חינוך חדשה בתיכונים העושה שימוש בין השאר בטכניקות של עולם האימון והיא גם נקראת תוכנית אימון, התוכנית מתקיימת במקביל למסלולי הלימוד הרגילים בתיכון וההשתתפות בה אינה וולנטרית - כלומר בית הספר מנתב ילדים על פי השגיהם בכיתה ט - כופה עליהם להשתתף בתוכנית ולא מאפשר להם ללמוד במסלולים האחרים שלומדים בהם ילדים עם השגים טובים יותר אך גם ילדים עם השגים פחות טובים.(עניין של מכסה הכרחית להצלחת הפרוייקט המתוקצב בנדיבות). במהלך חצי השנה הראשונה המורים-מאמניםמעסיקים את הילדים קבוצתית ופרטנית בשאלות הבאות: מאין באתי? היכן אני עכשיו? לאן אני הולך? איך אדע שהגעתי? איך אגיע לשם?. בסיום התקופה הילדים מתבקשים לחתום על חוזה בו הם מתחייבים לפעול להשגת הדרך והמטרה שהיגדירו במשותף. על פניה נראית לי התוכנית הזו כסוג של טיפול חודרני בילדים ללא הסכמתם. גם אם ה"אימון" היה מתבצע כשיעור רשות וולנטרי נראה לי שהוא היה בעיתי- על אחת כמה וכמה כשהוא חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. אשמח לשמוע את דעתכם בנושא ולקבל הפניות למאמרים ולחקיקה רלבנטית. תודה

שלום רונן אתה מעלה שאלות טובות ואני מסכים איתך שהתחלה של תוכנית מעין זו אינה דבר מובן מאליו או משהו שניתן להתחיל בו ללא חשיבה מוקדמת. אני רוצה להאמין שמערכת החינוך מודעת לשיקולים השונים וכי נעשית עבודה מקצועית הן בבניית התוכנית והן בבחירת וסינון התלמידים העוברים אותה. עם זאת, נראה לי נכון לא לסמוך בעיניים עצומות על המערכת וכי מומלץ להיות קשוב למתרחש ולאופן בו התוכנית מתקדמת ומשפיעה על התלמידים. אין לי הפנייה למאמרים ספציפיים בנושא ולדעתי החקיקה בתחום, ביחס למקצועות האימון - שמושפעת מהעדרות של חוק פסיכותרפיה בארץ - אינה קיימת כמשהו משמעותי או מפותח. ייתכן ואני טועה ואני מזמין את מי שיודע אחרת או מכיר מאמרים רלוונטיים בתחום לכתוב על כך כאן. בנוסף, הייתי ממליץ לך לחפש, ברשת או באופן אישי, פסיכולוג בשם ארנון לוי, שלמיטב ידיעתי הוא איש מקצוע המשלב גם את מקצועות האימון כחלק מחשיבתו ויתכן שלו יהיה מידע רב יותר עבורך. בהצלחה דוד

בצילום הדמיה? http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1277688 אם זה נכון אז זה לא בדיוק מחלת נפש אם כך..

שלום שלום נדמה לי שהממצא עליו אתה מצביע מדבר על איתור של הבדלים ספציפיים במבנה המוח של סכיזופרנים מבוגרים לעומת אוכלוסיה נורמטיבית. דבר זה אינו יכול ל"זהות" סכיזופרניה, אולם כן ייקשר, סטטיסטית, למספר גבוה יותר של הלוקים במחלה. זהו אכן ממצא מעניין, אולם לא חדש במיוחד, והוא מצטרף לממצאים נוספים בדבר עדויות לשינויים מבניים ברמה המוחית אצל אנשים הסובלים מסכיזורפיה וממחלות אחרות. באשר להאם סכיזופרניה היא "מחלת נפש" או לא, כאן אנחנו כבר נכנסים לעניין של הגדרות. למעשה, סכיזופרניה אינה נחשבת "למחלת נפש" במובן הפסיכולוגי של ההגדרה מזה כמה עשורים. אני אומר זאת בצער, משום שלפי תפיסתי הקטגוריזציה של המחלה הזו כמשהו פיזי בלבד מונע את ההרחבה של ההבנת המתרחש בנפשם של החולים במחלה קשה זו ומונע מהם גם, הלכה למעשה, את האפשרות של טיפול ותמיכה פסיכולוגית, כאשר כמעט כל הטיפול המוצע כיום הוא רפואי בלבד. דבר זה מצטרף לגישה השלטת כיום בתחום המחקר, השמה מוקד מיוחד על התהליכים המוחיים והפיזיולוגיים בלבד, במנותק מתהליכים מקבילים שונים. האם זו הדרך המומלצת ביותר להמשיך בה את המחקר האנושי - זו שאלה שכל אדם צריך להחליט לגביה עם עצמו הוא. להתראות דוד

והוא לא מתנהג מוזר או משהו.. רגיל לגמרי.. עובד יוצא וכו.. אם כך מה הבעיה עם הדבר הזה? הזיות ודברים כאלה יכולים להיות אצל כל אחד , חוסר B12 ויטמינים למיניהם וכו.. איך אפשר לדעת אם זה באמת סכיזופרניה מה שיש? או סתם משהו שקורה? שאלה נוספת נאמר לי שידוע שחסר בויטמין D גורם לסכיזופרניה , זה נכון הדבר?

ישלי בת מוצלחת ואהובה מאד,הילדות והבגרות עברו עליה בנעימים כשהיא אהובה הן על המשפחה הן על חברותיה ומורותיה והן במקום עבודתה. מה שמפריע לי שהיא נותנת מעצמה ,בגוזמא לכל אחד,תמיד יהיו צורכי הזולת חשובים יותר מצרכיה,והכל בשקט ובחביבות ופשטות כאילו זה אך מובן מאליו.. אני מרגישה שזה ממש מוגזם ושהיא לא משאירה שום מקום לצרכיה ורצונותיה, מסקרן אותי להבין אייך היא צמחה להיות כזו מאחר שדווקא קיבלה המון אהבה משפחתית וחברתית והיה יותר מתאים -אם כבר-שתהיה אגואיסטית. הייתי שמחה להבין טוב יותר את התופעה ואם ניתן לשנות במעט.

שלום יעל שאלה מאוד מסובכת, השאלה על מקור האלטרואיזם. הדעות חלוקות (כלומר, הדעות המאמינות שקיימת אכן תופעה כזו) בין נטייה מולדת, הטבועה בכל אדם פוטנציאלית, באשר הוא, לבין נטייה המתפתחת בשל השפעת הסביבה. הקושי הוא שאף עמדה לא באמת הוכחה, למיטב ידיעתי, בצורה משביעת רצון ושמעבר לכך, גם אם נניח שמדובר בהשפעת הסביבה, לא ניתן לנבא את סוג הסביבה שיוביל דווקא להתפתחות נטייה שכזו. זה כתשובה כללית לשאלתך. מעבר לכך, נדמה לי, אולי אני טועה, שאת חשה מעט אשמה או חשש, שמא משהו באופן בו גידלת את בתך הוביל להתפתחות הנטייה הזו. זהו חשש שאני כמובן לא יכול להפריך, אולם לפי תיאורך, נשמע שבתך זכתה לסביבה גדילה טובה ומטפחת, דבר שללא ספק אין מה לחוש אשמה או חשש בגינו. אני נותרתי עם השאלה - האם בתך אכן מפגינה אלטרואיזם, או שמא היא מוותרת על צרכיה היא לטובת האחר? משום שאלה אינם דברים זהים. האלטרואיסט עושה דברים לא למטרת רווח, אולם הוא אינו בהכרח מוותר על צרכיו הוא. האופן בו הנתינה ללא תנאי נתפסת תלוי רבות בתקופה ובתרבות. נדמה לי שכיום, הדגש יהיה לפחות על שילוב בין צרכיך לבין צרכי האחר, מתוך ניסיון להגעה לאיזון המתאים לאדם עצמו (וזאת אני אומר מבלי להתייחס למסר החברתי הסמוי שכולנו סופגים, והוא שעליך, במובן מסויים, לדאוג כמעט אך ורק לצרכיך אתה). אם מדובר אכן במצב בו בתך אינה "מחוברת" לצרכיה היא ומוותרת על עצמה לטובת אחרים הרי שכן הייתי רואה כאן סיבה מספקת על מנת לדבר איתה על הנושא ולראות, במידה והיא רואה זאת כדבר המציק לה ופועל כנגדה, האם טיפול כלשהו יכול לסייע לה לא לעזור ולהתייחס לאחרים בלבד, אלא גם לעצמה. במידה והיא אכן מוטרדת או חשה שלא בנוח בשל כך, אני מאמין שטיפול בהחלט יכול לסייע לה בעניין. להתראות דוד

שלום דוד אחייני בן הארבע וחצי סיפר לנו שאמא בעטה באחותו בת השנה וחצי . שאלנו למה,והוא אמר כי לאמא לא היה כוח לקום אליה ואחותו לא באה לאמא או משהו כזה. הוא סיפר לאבא,ואבא מאוד כעס אליה. (הילד הדגיש כי אבא תמיד שומר עליו) זהו הגיל של קצת דימיונות עד כמה שידוע לי,אך אנו לא ממש מופתעים מכיון שמדובר באמא שלא יודעת לחלוטין להתנהג. לדוגמא-כאשר האחיין שלי הגיע הביתה וסיפר לאמו כי קיבל מתנה מסבתא ,שמח ומאושר,היא צעקה עליו:מה אתה רוצה שאעשה,שאזרוק את זה מהחלון..? אחי,(האב) כועס על המשפחה,ואמר כי זו הפעם האחרונה שראינו את הילדים וכי הוא עובר לגור רחוק ולא נראה את הילדים. בעוד כשבוע הילדים אמורים להתחיל גן, ושאלתי -האם כדאי לפנות לגננת ולבקש שדובב את הילד לספר לה, או עדיף לפנות לאגודה למען הילד או עובדת סוציאלית. אני חוששת להזיק לילדים,אך גם דואגת שישארו באוירה שכזו ועם אמא שכזו בעיקר. לדעתי בהחלט מדובר פה בהזנחה,והתעללות ואני מאוד רוצה לדווח לרשויות. בניסיון לדבר עם האב הוא טוען שאנחנו פרנואידים .למרות מריבות רבות עם אשתו, מערכת יחסית ממש לא נעימה הוא בוחר להמשיך ולהיות איתה ומשום מה להגן על מעשיה (למרות שפעמים רבות סיפר כמה היא לא מבינה ולא יודעת וכו').

שלום עדי את מציגה פה מצב מורכב מאד, בו נאבקים מצד אחד הרצון לשמור על אחייניך ומצד השני החשש לפגוע בהם (וביחסים המשפחתיים) ללא סיבה מוצדקת דיה. אני לא משוכנע האם קיימת עלייך חובה חוקית לדווח על חשד להתעללות - על אנשי מקצוע קיימת חובה כזו, אבל לא ברור לי כיצד החוק רואה זאת ביחס למי שאינו איש מקצוע. כדאי לך אולי להתייעץ בסוגיה ספציפית זו בפורום של עבודה סוציאלית או בפורום כלשהו של עורכי-דין. אבל מעבר לבירור החוקי, מה שברור לי הוא שלא כדאי לך להזניח את הנושא ולשכוח אותו. גם אם לא תפני לרשויות, הייתי מציע לך להיות קשובה למתרחש ככל האפשר ולהיות רגישה לעדויות נוספות, המחזקות את התחושה של פגיעה אפשרית ושל צורך בהתערבות. בנוסף, לפני כל פנייה כזו, הייתי מציע לך להתייעץ עם אנשים קרובים נוספים ולראות כיצד הם מעריכים את המצב - כלומר, לשמוע את חוות דעתם של אחרים מלבדך לפני שאת נוקטת בצעדים. כמו-כן, חשוב לך לברר עם עצמך עד כמה ההכרות הלא טובה שלך עם אשתו של אחיך והדעה השלילית שלך עליה עלולה להוביל אותך למצב בו את רואה את המתרחש בצורה חמורה יותר מכפי שהוא באמת. לסיכום - דילמה רצינית מאוד, עם סכנות מכל כיוון. בעיקר הייתי חושב טוב ומשתף אחרים קרובים בהתלבטויותי, לפני נקיטה של כל צעד שהוא. בהצלחה דוד

שלום דוד , אני פשוט לא מצליחה להבין את זה , כול הדבר הזה שנקרא "טיפול " , ואני כבר יותר משנתיים מטופלת , אני לא מסוגלת להפסיק , החופשה שלה (הפסיכולוגית ) כמעט הרגה אותי , התלות כל כך חזקה , מרגישה שאני לא יכולה בלעדיה (זה כשאני לא שם ) , אבל בפגישות אני לא מצליחה לדבר איתה על כלום חוץ מזה שאני לא מבינה מה אני עושה שם , זה פשוט לא מצליח , אני חושבת שאת הגירסה שלי של היום אני הרבה יותר שונאת מאת זאת שהתחילה את הטיפול לפני יותר משנתיים (שגם לה לא היו חסרים בעיות ) . אני לא רואה לאן זה מוביל , פשוט פיתחתי בעיה נוספת - תלות . איך יוצאים מזה , כדאי להפסיק את הטיפול?! (אל תגיד לי לדבר איתה על זה זה הדבר היחיד שאני עושה שם ) ואם כן איך נפטרים מהתלות הזאת (אני באמת קשורה אליה ) .. אבל עדיין צריכה עזרה . אולי אתה יכול להסביר לי את זה?? ..זה משפיע עלי לרעה .. כל הדבר הזה ...

שלום טיפול נפשי מעורר לעיתים תכופות רגשות עזים גם של רצון להתחבר וגם של חרדה מפני תלות. כתוצאה מכך מתעוררת אמביוולנטיות עזה סביב נושאים של קרבה וריחוק. נשמע לי שהחרדות שלך כרגע עוצרות אותך מלהפיק את מה שאת יכולה להפיק מהטיפול ומהקשר העז, שללא ספק נוצר. את כותבת לא לומר לך לדבר על זה, כי את מדברת על זה כל הזמן בטיפול. בסדר. אז המחשבה הבאה שלי היא "ומה המטפלת אומרת?" כי נשמע לי חשוב לדעת כיצד היא מבינה את המצב, כיצד היא רואה אותך, את מצבך, את התקדמות שלך או את הקשיים מהם את סובלת. והאם את יכולה להפיק משהו, להכניס פנימה את ההבנות הללו? קשה לי לייעץ מבחוץ, אבל נדמה לי שיש לך עוד הרבה מה להרוויח מהדיבור והדיבור החוזר על הקשיים שלך בטיפול. צריך זמן, סבלנות..אני מקווה שבסוף זה יעזור ותרגישי טוב יותר, עם הטיפול ועם עצמך. להתראות דוד

אבל איך עושים את זה ? איך זה יעזור ? ואם שנתיים כלום לא זז .. כדי לחכות עוד שנתיים , היא כל הזמן אומרת שככה אנחנו יכולים לראות מה קורה לי בקשר , אני לא חושבת שזה קורה לי בשום קשר - רק שם . מצד אחד תלות נוראית , מצד שאני אני לא מבינה למה אני אני כל כך קשורה למישהי שאני בקושי מכירה .. יש לך אולי הוראות הפעלה לטיפול , אני לא מצליחה להבין איך משתמשים בו ?!

הייתי בטיפול שנה + והטיפול נסתיים מצידי כמה שבועות לפני סיומו המיועד. האם יתכן להמשיך קשר ללא מפגשים בחדר הטיפולים? כמו שיחת טלפון, מכתב, סמס, או צריך לעבור תקופת צינון משני הצדדים הן מהטפל והן מהמטופל. מוכרחה לציין שהיתה כימיה וקשר טוב בטיפול. תודה על תשובתכם.

שלום רעיה כל קשר טיפולי צריך להיות בהסכמה ובמודעות של שני הצדדים, ובכלל זה גם שמירה על קשר מסוים לאחר סיום הטיפול. את כותבת שסיימת את הטיפול כמה שבועות לפני סיומו המיועד. האם דבר זה קשור לרצון להיות עדיין בקשר כלשהו? ומה דעתו של המטפל על כך? במיוחד בהתחשב בכימיה הטובה שציינת, נשמע לי שהשאלה שאת שואלת פה היא שאלה שיכולה לקבל מענה רק מתוך הקשר הטיפולי ומתוך שיחה עם המטפל שלך. בהצלחה דוד

שלחתי הודעה במשמרת של דרור על המטפל שלי שבחופשה...... ראיתי שהיא עלתה דרור לא התייחס אלייה והוריד אותה למה? עשיתי משהו לא בסדר? למה??????????????????????????? ראיתי היום בבוקר שהיא מופיעה בלי תשובה ופתאום נמחקה זה כל כך פגע בי

שלום מאיה נדמה לי שההודעה שלך היא זו שנענתה מוקדם יותר, במשמרת זו. אני מקווה שדבר זה יסייע לך להרגיש פחות פגועה. להתראות דוד

פוחדת פוחדת פוחדת הכול יתפוצץ בסוף ואמא זה יגמר רע

שלום נקודה את פוחדת, אבל את אינך לבד. לא בפורום הזה ואני משער שגם לא בחייך. חשוב להעזר במי שמוכן, על מנת להתגבר על הפחד, לא לתת לו להתגבר עליך ולשלוט על חייך. להתראות דוד

ניסיתי לדקור בבלון בתקווה שיתפוצץ ויוצא איתו החוצה את הכול יחד עם האויר ונראה שהאויר כלוא ומסרב להתפרץ החוצה מה שכבר כן יצא נמצא איפה שהוא בחלל האויר ועכשיו צריכה לעמוד מול המבט העיניים ומאבדת נשימה מנסה לסמוך ופוחדת מנסה להוציא ונחנקת מנסה להסביר ומגמגמת נראה שאם אנעץ את הסכין בלב ואחתוך לאורכו ורוחבו זה יכאב פחות ואולי סוף סוף ארויח פעמיים הכול יפרוץ החוצה מבלי שליטה ואדמם עד הטיפה האחרונה עד הסוף להתרוקן ולמות אוף כמה מפחיד לנשום

שלום, אשמח לקבל את הצעתכם שמי גלית בחורה בת 31 יוצאת עם בחור במשך שנה ,מדובר בבחור טוב ומשכיל קצת בישן וחסר ביטחון שמעולם לא הייתה לו חברה לפני ( ברצוני לציין שהוא בן 33 ). לצערי הרב עצם העובדה שמדובר בבחור די בודד ללא חיי חברה ושמעולם לא התנסה במערכת יחסים זוגית די מפריעה לי( למרות שאני חברתו הראשונה אני כל חייו והוא אוהב אותי עד מעל הראש) הבעייה שלי היא שאיני מצליחה להתאהב בו ועובדת היותו ללא ניסיון מפריעה לי-אני מרגישה שאני יוצאת עם בחור שמתנהג כמו ילד קטן- הדילמה שעומדת בפניי שמאוד נוח לי איתו ונחמד לי אבל איני אוהבת אותו. מה לעשות?אני די מבולבלת.אשמח לקבל את עצתכם

שלום גלית אני שומע את ההתלבטות שלך ואת הצורך שלך בעצה, אבל אני לא מרגיש שאני באמת יכול לתת לך עצה טובה. בשביל עצה כזו צריך לדעת הרבה יותר עליך, על הבחור איתו את יוצאת ועל המצב ביניכם באופן מפורט יותר. נדמה לי שאת צריכה לחשוב לעומק מה מרגיש עבורך הדבר הנכון לעשות, מה הם היתרונות בקשר לעומת החסרונות, מה האפשרות שלך (סיכון לעומת סיכוי) למצוא קשר טוב יותר וגם לנסות ולראות עד כמה ההתלבטויות שלך נובעות מקושי אובייקטיבי, או מקושי שלך, שמושלך על הקשר וכך פוגע בו. למשל, נושא הניסיון - נראה לי שכדאי לך לחשוב מה מפריע לך בנושא זה (או בהיעדרו), האם ניסיון הוא משהו שיכול להשתנות (ולכן מהווה מרכיב פחוות קריטי להחלטה) או שהוא מייצג משהו אחר - האם תחושת "הילד הקטן" קשורה רק להעדר הניסיון, או שהיא חלק מתמונה רחבה יותר? בקיצור, התלבטות קשה לפניך והרבה מחשבות ללא ספק. מצטער שלא יכולתי לעזור יותר. בהצלחה דוד

בן 17 שחכתי לציין שלום,בזמן האחרון אני רב מלא אם ההורים אם אמא שלי יותר נכון כי אם אבא החורג שלי אני לא בקשר וגם לא ניראה לי שאני רוצה להיות אין סיבה מיוחדת לזה או שיש ואני לא מבין. בכל מקרה אני מרגיש שבור כולם סביבי אומרים לי שאני אדיש אמרו לי הרבה שאני אדיש כלפי המשפחה. דיברו איתי זה נמשך כבר שנים הקטע שאומרים לי שאני אדיש אני באמת לא יודע אם אני ככה אני מקווה שלא אבל אם לומר את האמת אני באמת מתחיל לא להרגיש שום דבר. אני משתגע הנה דוגמא נכון מתי שאתם בוכים אתם מרגישים תחושת פריקה אחרי זה אני לא חשתי את התחושה הזו הרבה מאוד זמן כלומר אם אני בוכה אז זה רק דמעות ריקות זו בידוק ההרגשה דמועות קפואות בלי שום דבר סתם דמעות זה עוד דבר שאני חושב שאולי אני באמת אדיש הבעיה היא שאני לא רוצה להיות כמו מכונה ללא רגשות אני לא שרוי כעט במצב של עצב או דיכאון בגלל הסיטואציה אם אימי שהקשר הוא הופך להיות רע מיום ליום אני לא מרגיש ככלום ואם לומר את האמת אני אומר שהקשר חשוב לי אבל אני לא מרגיש כלום אלא רק אומר... ... ... יכול להיות שהוא חשוב? לעזעזל האם אני באמת אדיש!???? קשה לי אם ההרגשה הזו. מצטער על החפירה אלוהים איך הגעתי למצב הזה שאני לא מרגיש כלום!!!!??????

שלום דניאל אני קורא את מה שכתבת ומה שאתה מתאר במיוחד זה בהלה. בהלה ממה שקורה איתך, בהלה ממה שזה אומר ופחד מכמה זמן תמשיך להרגיש כפי שאתה מרגיש. אבל מכל זה עולה דווקא תמונה של הרבה מאוד רגש - ולא של אדישות בכלל. אתה מתאר תקופה של הרבה מריבות וקונפליקטים עם אמך ומצד שני ניתוק והעדר קשר עם אביך החורג. כל זה בא על רקע של התלבטויות רציניות שלך עם עצמך והרבה דברים שאתה שומר בבטן (או כך לפחות נדמה לי) ולא חולק עם אף אחד. נשמע די ברור שהקשר עם אמך מאוד משמעותי עבורך, ובכל זאת משהו ביניכם מתפספס, משהו לא מצליח לתרגם את האיכפתיות והקרבה לקשר שייתן כוח ותמיכה. דניאל, נדמה לי שמה שאתה באמת צריך זה לדבר עם מישהו על מה שקורה לך בפנים - על מחשבות, רגשות, פחדים, תקוות וחלומות. זה יכול להיות חבר או חברה קרובים, זה יכול להיות מישהו מבוגר שאתה סומך עליו, קרוב משפחה, מישהו מבית הספר, לא יודע, אבל נראה לי מאוד חשוב שלא תשאר לבד עם כל הדברים שמציקים לך. בשביל להרגיש משהו, תצטרך לשחרר חלק מהדברים החוצה- אני מקווה בשבילך שתמצא עם מי לעשות את זה. בהצלחה דוד

שלום, לאחר בירור שעשיתי, אני מבין שמרפאות לבריאות הנפש הינן ללא תשלום. רציתי לשאול את דעתכם לעניין טיב המרפאות האלה, בפרט באזור אשדוד-אשקלון... האם צריך לחכות המון כדי להיכנס לטיפול פסיכולוגי במרפאה? האם הטיפול נחשב למועיל, איכותי? (אני פשוט בקשיים כספיים וזה הפיתרון שנראה לי כרגע..)

שלום g תראי, באופן כללי אני בהחלט ממליץ על המרפאות לבריאות הנפש. אפשר למצוא שם מטפלים טובים מאוד וזה נכון שהטיפול הוא או ללא תשלום או מאוד מאוד מוזל. כמו בכל מקום, אפשר למצוא שם מטפלים טובים יותר וטובים פחות, אבל זה נכון גם לשוק הפרטי ובאופן כללי - אני חוזר על עצמי, מקווה שזה בסדר - האנשים במגזר הציבורי הם על-פי רוב ברמה גבוהה של הכשרה ומקצועיות. ביחס למרפאות באזור הספציפי שהזכרת יש לי פחות מידע אישי, אבל אם למישהו ממשתפי הפורום יש ידע כלשהו בעניין, אני בהחלט מזמין אותם להביע את דעתם. בכל מקרה, אין לי כל סיבה להניח שההיכרות שלי עם המרפאות הללו לא מתאימה גם למרפאות באזור מגורייך. לסיכום - מומלץ. בהצלחה דוד

הי דוד עבר לו שבוע וחצי ללא המטפל..פעם שנאתי את המילה הזו - מטפל. הייתי מתעקשת על פסיכולוג בתואנות רציונאליות שהמילה מטפל/ מטופל מנציחה את חוסר היכולת של בן אדם לעזור לעצמו, והוא חייב להיות מטופל.היום המילה פסיכולוג נשמעת לי קצת מנוכרת כשאני מדברת עליו, והמילה מטפל יותר..קרובה? לא יודעת..בהחלט ניתן לומר שהשתנה היחס שלי אליו, בלי יותר מדי חשדנות, התנצלויות, רגשות יתר וכו..גם מצידו השתנו דברים. קצת לפני שהוא יצא לחופש אמרתי לו שהוא חושב יותר מדי, והוא אמר שאני לא הראשונה שאומרת לו את זה, אז אמרתי לו שזה בסדר כי אני מרגישה יותר מדי אז זה מאזן אחד את השני. הוא ענה שאולי לפעמים אנחנו גם חושבים וגם מרגישים יותר מדי..בקיצור הוא הבין, ואני חושבת שגם אני, שלפעמים צריך פשוט להיות.. זה עשה את החופש הזה ליותר קל, ההרגשה שאנחנו יותר מסונכרנים..לא הייתה פה שום שאלה, סתם משתפת כי כפי שאמרה לי ~נילי~ שבוע שעבר ( לא הספקתי להודות לך, אז אם את קוראת, תודה (: ) זה בהחלט בית חמים והצוות נהדר.. שתהיה משמרת נעימה, אני הולכת לקנות קילו גלידה. אופיר

שלום אופיר איזה סיפור יפה. ממש תודה על הסיפור הזה, על מפגש בין שני אנשים, אחד פסיכולוג, או מטפל, אחרת מטופלת, או אופיר. בסיכומו של דבר, מה זה משנה? בבסיס, נשמע שפשוט ובאמת נפגשתם. אני לגמרי מאמין לך שזה עושה את החופש ליותר קל, ובטח גם מגביר את הרצון להפגש שוב.. תפיקי את המיטב מהגלידה. הזמן, חשוב לזכור, עובר. להתראות דוד

(:

רציתי לברר לגבי הטיפול הפסיכולוגי המומלץ בדכאון וחרדה(לא תרופתי). ולקבל הסבר קצר אם אפשר על ההבדל בין "קוגניטיבי- התנהגותי" לבין פסיכו- דינמי סובלת מנפילות קשות במצב הרוח כמחצית מהחודש - קשור למחזור. אף שמודעת לכך,לא מצליחה לשלוט בזה ונכנסת ללופ של מחשבות שליליות של "מה הטעם" , של פגיעות יתר ולתחושה של חוסר שליטה. לא יודעת כבר מה לעשות! פוחדת מעצמי אנא - תשובה מהירה

ליהי... כיום מטפלים,הרבה פעמים, במה שאת מתארת באמצעות תרופות ממשפחת ה-SSRI, מאחר שמדובר בסימפטום נפשי על רקע פיזיולוגי... לא תוכלי לשנות את הכימיה/פיזיולוגיה של הגוף, שמגיב לתנודות הורמונליות, באמצעות טיפול - בין אם דינמי ובין אם CBT (לא שיש לי משהו נגד טיפול נפשי... ההיפך הוא הנכון).

שלום ליהי נשמע לי שמה שאת מתארת קשור, לפחות בחלקו, לתופעה המכונה "תסמונת קדם וסתית". קיימות כיום מחלוקות רבות בשאלה האם להפוך את התופעה הזו לאבחנה נפשית פרופר, כאשר הסיבות - בעד ובנגד - מגוונות מאוד ואינן נובעות משיקולים מקצועיים בלבד. עדיין, גם אם את סובלת מהתופעה, שמקורה אכן פיזיולוגי, אין בכך, להשקפתי, סיבה להניח שטיפול תרופתי הוא היחיד המתאים לסייע לך בעניין זה. נדמה לי שהמחשבות והתחושות שאת מתארת הן משהו שטיפול יעיל יכול לעזור לו בהחלט - גם אם לא להעלים את המצוקה הרי שלהחליש את עוצמתה ולספק כלים להתמודד עם התחושות הלא נעימות כאשר הן מגיעות (ונשמע, סך-הכל, שמדובר בפרק זמן לא קצר בתוך כל חודש). האם מומלץ יותר טיפול דינמי או קוגניטיבי היא שאלה שאני מהסס לענות לך עליה. ככלל, טיפול קוגניטיבי יתמקד יותר במחשבות השליליות העולות ואילו טיפול דינמי יתמקד יותר במקורן של מחשבות אלה ובמטענים הרגשיים שהן נושאות עמן. האמת היא שמרבית הטיפולים הקוגניטיביים כוללים בתוכם אלמנטים של מה שמקובל לייחס לטיפול דינמי וכך גם להיפך. כך שבעיקר הייתי מציע לך להחפש אחר מטפל/ת טובים, שקיבלת עליהם המלצות ושאת מרגישה בנוח עמם בשעת הטיפול. נדמה לי שהמרכיב הזה יהיה חשוב יותר מהחיפוש אחר שיטה כזו או אחרת. בהצלחה דוד

קרוב לוודאי שההודעה לא תעלה וזה בסדר גמור. בכל אופן הילדה רוזי, ילדה בת ארבע וחצי, לא עצמתי עין כל הלילה, איך אפשר לישון כשהיא בידיים של פסיכופט. אני כל היום איתה בתוכי, חושבת עליה והעצב והדאגה נותנים זץ ללב ומכווצצי'ים אותו כפסטלינה. איפה היא, פוחדת לבד בלי הגנה. איך דברים כאלה קורים, מי שומר על הילדים. רק רציתי לשתף העצב בעינייה בעיתון, והכאב הזכירו לי מישהי. סנקה

סנקה... קרוב לוודאי שבשעה זו, שפרטי הפרשה כבר נחשפו, הזעזוע גדול מכדי להבין איך... איך כולם שתקו? איך לא הקשיבו למי שכבר דיברה ושאלה?! איך משפחה כזו חיה פה, ואף-אחד לא אמר מילה? סבא שלה הוא גם האבא החורג שלה... ואמא שלה משתמשת בתירוץ של "לא ידעתי, חשבתי שהיא בכלל בצרפת", בעוד שהסבתות מצרפת מדווחות שתיהן, שהן חיפשו את רוז כל הזמן הזה... והסבא/אבא חורג הזה, שמסביר שזו בכלל היתה תאונה... הוא רק "הפליק לה", הוא לא מבין איך זה קרה בכלל... ומפה לשם - הופ! ארז את גופתה במזוודה והטמין אי-שם בירקון. ולדעת, שכל הזמן הזה היא היתה מתה. קבורה במזוודה, בבוץ ובמים הדוחים של הירקון. שידעו איפה היא, אבל בחרו לשתוק ולהתנהג, כאילו שילדה אחת קטנה, יפה ותמימה לא מתה בכלל... כאילו שהיא מבלה בנעימים בצרפת... משפחה מעוותת... וקורבן אחד קטן וחסר ישע של איש אחד ש"רק" קרתה לו תאונה, מה רוצים ממנו בכלל? הוא לא התכוון להרוג אותה... ותיכף יבוא גם הסיפור, שהוא הרי אהב אותה... סתם נהג להפליק לה בשעות הפנאי, עד כדי כך, שהפעם האחרונה היתה אחרונה לתמיד...

סנקה... מה שלומך? נכון זה כל כך כואב אבל לא לישון בגלל זה? אסור לקחת את הדברים קשה מדי כל יום יש סיפור אחר לצערנו:-(

שלום. קראתי את ההודעות ואני מזדהה עם הכאב והרגש העולה מהן. אין לי מילים להוסיף, כי הזעזוע גדול מידיי. לפעמים ניתן רק לשתוק. דוד.

לא התקבלתי לקלינית. חברה שאכן התקבלה טוענת שהכל הצגה, שיש צורך בלערוך סימולציות בטרם הראיון, שיש שאלות מוכנות וידועותת, בקיצור שמקבלים אנשים שהיו מוכנים על כל מה שלא יבוא. אני לא מבינה אם אכן זה כך את מי מקבלים את אלה שמתאימים לתחום או את השחקנים הטובים ביותר. דרך אגב זה בהחלט לא מגיע ממקור אחד כבר שמעתי ממספר אנשים בקלינית. כמה עצוב שהאוטנטיות מפסידה לסימולציות ולרצייה חברתית. אין זה אומר שאלה המתקבלים אינם מתאימים, באותה מידה אין זה אומר שאלה שנכשלו אינם מתאימים או ראויים. כמה חבל שאנשים טובים שאוהבים את התחום מתפספסים.

פסיכולוגיה תואר שני – ראיון שאלות ששואלים בראיונות "בראיונות בעיקר מנסים לראות מי אתם – איך אתם מתמודדים עם אתגרים וקשיים, מה מידת הרפלקסיביות שלכם, מה מידת הבשלות הרגשית, כמה אתם רגישים לזולת, כמה אתם יכולים לבחון את עצמכם במבט חיצוני ועוד ועוד." "בסך הכול הם מנסים להכיר אותך!" שאלות משוכתבות ומותאמות לראיון קבלה לתואר שני, לפי רשימת שאלות ששואלים בראיונות עבודה באתר: http://runnercom.mavweb.net/tips.html מי אתה ספר על עצמך למה אתה מעוניין בתואר הזה למה אתה המתאים ביותר / מתאים יותר מאחרים להתקבל שכנע אותי לקבל אותך למה עזבת עבודה / התנדבות קודמת איזו פעילות / עבודה / קורס בתואר / התנדבות הכי אהבת לעשות ולמה אם אתקשר, מה יגידו לי עליך מעסיקים שלך / ממליצים שלך / חבריך תאר מערכת יחסים עם בוס / מטופל / בן זוג / משפחה / חברים מהן תכונותיך הבולטות, במה הן יתרמו לך בעבודה כפסיכולוג מהן תכונותיך השליליות, במה הן יפריעו לך בעבודה כפסיכולוג מה פוגע באיכות עבודתך כמטפל מה התכונות שהיית רוצה לשפר / לשנות בעצמך מה התכונות החשובות ביותר לדעתך למטפל מהם תחביבך מה חבריך אוהבים / שונאים בך איך אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים מה יעדך לטווח הרחוק למה בחרת בפסיכולוגיה / במגמה זו מה מעניין אותך במקצוע זה מה ההישג הגדול ביותר שהשגת כמטפל באיזה הישג בחייך אתה גאה מה הדברים החשובים ביותר בשבילך כמטפל איך אתה מתמודד עם לחץ בטיפול / בחיים, תן דוגמא מה עניין אותך בלימודים לתואר מה היית מבצע אחרת ממה שביצעת תאר בעיה מקצועית משמעותית שנאלצת להתמודד עימה, איך עשית זאת מה הבעיות בהן נתקלת לאחרונה בעבודתך כמטפל מה אתה עושה כשאין לך מספיק ידע לפתור בעיה תן לעצמך ציון 1-10 ביצירתיות. תאר דבר יצירתי שעשית בשבוע האחרון / תן דוגמא לדרך יצירתית בה פתרת בעיה תאר מה אתה יודע על המגמה שלנו באילו דרכים אתה חושב שהתפתחת בשנים האחרונות הלימודים כוללים גם קורסים קשים בסטטיסטיקה / פסיכודיאגנוסטיקה וכו', האם זה עשוי להרתיע אותך, איך תתמודד מה ציפיותיך מהתואר / העבודה כמטפל שאלות נוספות, מראיונות לתואר שני בפסיכולוגיה, לפי פורום לימודי פסיכולוגיה בתפוז – http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=1410 ופורום סטודנטים לקראת תואר שני בפסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/forum.asp?id=45 ספר לי על עצמך כל השאלות האפשריות שעולות מתוך התיאור העצמי… תאר עבודה מחקרית / סמינריון שעשית תאר עבודת שדה שעשית, + דילמות, קשיים, מה למדת, עם מה בהתנסות הזדהית... מה בהתנסות שלך בשדה קשור / תורם לרצון וליכולת להיות מטפל למה בחרת במגמה תחומי עניין בתוך המגמה אם תתקבל מה הסיכוי שתממש את קבלתך איך אתה רואה את עתידך, מהן שאיפותיך האם תוכל להתחייב ל- 5 ימי עבודה ולימודים באוניברסיטה (כשמדובר במקום מרוחק מהבית או שאין בו הרבה מלגות..) האם תהיה מוכן לעבור לגור כאן בשביל הלימודים, ואיך אתה מרגיש עם זה מה תעשה אם לא תתקבל מה תעשה אחרי התואר השני / בתיזה / בהתמחות איפה אתה רואה את עצמך בעוד X שנים האם תרצה ללכת בעתיד לטיפול, ולמה כן / לא תאר את הטיפול שעברת, למה הלכת / לא הלכת לטיפול תאר תובנה משמעותית אחת מהטיפול תאר אתגר / קושי / התמודדות / משבר שעברת תאר רגע חשוב בחייך תאר את הקשר עם אמא / אבא / אחים / בן זוג מה הפחד הכי גדול שלך למה אתה רוצה להיות מטפל מה בילדות שלך גרם לך לרצות להיות מטפל / להתאים להיות מטפל איך אתה חושב שאישיותך כיום קשורה לילדות / לאירוע X שעברת מה התפיסה שלך לגבי טיפול, לגבי פסיכולוגיה, איזה תיאוריות יש לך למה אתה מתאים / לא מתאים למגמה אילו חוויות עברת שתרמו לרצון או להתאמה שלך איך אתה מגיב במצבי לחץ + דוגמא איך תתמודד עם ההורים של הילד / המשפחה של המטופל בו תטפל באלו אוכלוסיות תעדיף לטפל (יתכן שיגידו בתגובה לתשובתי "אבל אצלנו מטפלים בכל האוכלוסיות, אז מה תעשה?") מהם חששותיך מהמקצוע נראה שאתה מצליח בחיים ומשיג כל מה שאתה רוצה – האם קרה לך פעם שלא השגת מה שרצית אהה, אז אתה תמיד טיפוס כזה שקט / דומיננטי / לוקח ללב / ועוד ועוד... מאיפה באות כל השאיפות האלה להצליח, למה בכלל אתה צריך את זה תאר את התהליך שעברת עד כה בקבלה לתואר שני, איך הרגשת, למה בכלל אתה צריך את זה...........

רעות שלום, הצטערתי לשמוע שהשנה לא תוכלי לממש את רצונך ללמוד פסיכולוגיה קלינית. אני חושב שהתחושות שלך מוכרות, תחושה שאנשים טובים לא נכנסים ומתפספסים מסיבות רבות. זו לא רק תחושה זה גם נכון. יש לכך סיבות רבות לחלקן אני לא רואה לצערי פתרון בזמן הקרוב. אבל לא נראה לי נכון להכנס לסיבות הללו כעת, מה שכן חשוב לי לומר לך הוא שאם התחום חשוב לך, ואת רוצה בו, קחי זמן למחשבה, השאירי בתוכך גם מקום המאפשר פנייה שוב בשנה הבאה. כרגע אולי זה לא נראה אפשרי, אולי אפילו קיים כעס ורצון לא להיות חלק מאותו עולם שלהרגשתך אולי דחה אותך. אבל אני חושב שיש כאן הרבה יותר מקריות מאשר דחייה, ופסיכולוגים רבים וטובים, החלו ללמוד למרות שלא התקבלו בפעם הראשונה. בהצלחה, דרור

אני מבקשת הצעה אני בטיפול שלושה וחצי חודשים והתחלנו לדבר על טראומה שמאוד קשה לי קוראים לזה הצפה שהכל פתאום נהיה קשה ככה הסבירה לי הפסיכולוגית העניין שביום יום כשאין טיפול מותר לי להתקשר למטפלת ולדבר איתה הבעייה שאני מתקשרת כבר שלוש פעמים ביום וכבר לא כל כך נעים אפילו שהמטפלת לא אמרה לי משהו לא יפה. אני לא רוצה לנצל את האכפתיות שלה אבל היא היחידה שיכולה לדעת מה אני קורה לי:-( יש לכם איזה הצעה כדי שאני ירגיש בסדר עם הטלפונים בלי להרגיש אשמה. אם זה היה מפריע לי היא הייתה אומרת לי? למישהו פה יש נסיון כזה בו המטפלת בסוף נמאס לה? אשמח לקבל כל תשובה

לינוי שלום, בתקופות של הצפה אכן יש צורך לשתף, להרגיש שיש מישהו נוסף לידך, גם אם זה בטלפון. המטפלת שלך מאפשרת לך את זה, אבל את חוששת שמא היא לא תעמוד בזה, ואת רוצה להגן עליה וגם עלייך מכך. אני לא חושב שיש תשובה אחת להאם יימאס לה וכמה פעמים את יכולה לדבר איתה. אני חושב אבל שזה משהו שאתם צריכים לדבר עליו ביניכן, להגיע להסכמה ולהבנה, ויותר מכל לאפשר לך להביא את החרדה שלך שאם תביאי את התחושות שלך במלוא עוצמתן ותבטאי אותן היא לא תרצה בך יותר. כך שאני ממליץ בחום שתדברי איתה על השאלות הללו, בהקדם. דרור

שלום רב לכם אני אספר בקצרה ככול שאוכל אני יוצאת עם גבר בן38 מזה 3 שנים הזוגיות שלנו עברה המון קשיים אני בת 25 אני היום יודעת להגיד שאני אוהבת אותו ושהוא יחסר לי מאוד אם ניפרד אבל יחד עם זאת אני לא ממש מרוצה ממה שקורה אצלינו אנחנו לא ישנים יחד וזה נורא מתסכל נפרדנו לפני 3 חודשים וחזרנו הוא פשוט התחנן ואמר שהוא ישתנה ושהוא אוהב ושאני יקרה לו ושהוא מאוד לא היה רוצה לאבד אותי ואני הסכמתי לנסות שוב ואז אחרי שבוע פתאום הוא אומר לי שהוא מרגיש שמשהו בי מפריע לו בלי שום הסברים פשוט התרחק ממני בכל אוטפן אנחנו עכשיו בקשר מאוד בלייט ואני לא ממש יודעת מה לעשות אני גם מאוד מתוסכלת הוא מצד אחד אומר לי לי את הדברים האלו ופותח את ליבו ומצד שני ככה פתאום אחרי שבוע מתהפך אני מאוד פגועה כי הוא תמיד היווה לי מהין ביטחון ופתאום כאילו הכול התפרק לי בידיים אני מוכרחה לקבל החלטה אם להמשיך להילחם עליו או שכבר להמשיך הלאה עם חיי למרות הקושי

עדי שלום, את מתארת התלבטות לא קלה. נשמע שבן זוגך חשוב ומשמעותי לך אך מנגד את מצליחה לזהות כיום ש/לא טוב לך עם מה שקורה ביניכם. את אומרת שהיית יכולה להיפרד ממנו, אך נראה שעדיין יש משהו שמחזיק אותך שם, בקשר. האם את יודעת לומר מהו הדבר הזה? מדוע קשה לך גם כשאת לא מרוצה מהקשר להיפרד? אני חושב שאת בצומת חשובה עבורך, נראה לי שלא במקרה הדגשת את גילך גם בכתיבה וגם בשמך, ייתכן ואת מרגישה צורך לקבל החלטה כעת. במצב כזה נסי לשאול את עצמך מדוע את בקשר, האם הדברים שמפריעים לך הם מהותיים לך, וכרגע נשמע שכן, והאם לדעתך ולדעתו זה בר שינוי. אני מניח ששאלת השאלות הללו אותו ובעיקר את עצמך יוכלו לעזור לך לקבל החלטה טובה. דרור

עברתי לילה מאוד קשה אתמול. מאוד קשה. רציתי לחתוך. כמעט חתכתי. ולא היית שם בשבילי. זה התחיל בשבע בערב לערך.. אחרי יום בו הצלחתי לשם שינוי למצוא קצת שלווה בתוך עצמי, עם כל הכאב.. מצאתי את עצמי שוקעת לעת ערב, עם דמדומי החמה, אל תוך נבכי החושך, הצלייה האישית, הבלבול והחוסר האין סופי.. הרגשתי אותי כלום.. הכל כאב.. הלב.. כמעט ושחתכתי אך למזלי, נרדמתי.. להרדם אל תוך הכאב.. גועל נפש... ועוד יותר לקום ממנו.. לקום מכזאת שינה בודדה, טרופה.. הדלקתי את הטלוויזיה ורפרפתי בין הערוצים, מנסה להאחז במשהו אחר, משהו שיוציא אותי מהטרוף.. אך לא. אני נתקלת בטירוף, גם דרך המכשיר המקולל הזה. קופסא דפוקה עם כל כך הרבה פסיכולוגיה סביבה.. והסרט ניגן לו.. והילד הקטן של האמא, ראה את ההורים רבים ומתקוטטים, ראה את האב שיכור, ראה את האם בורחת מהבית, ואז חוזרת בשבילו, ראה את אביו בורח מהבית, ולא חוזר בשביל אף אחד.. רצה הבן לשמח את לב אמו, ראה את יגונה ולא עמד בצער.. התבייש ברצונו לעזור לה בכאבה, לעודד אותה, לכן יצא לבית סבתו לקחת בלי רשות כלי נגינה כדי לת לאימו.. נכנס הבן דרך החלון ולא דרך הדלת.. נגנב.. חושש שמא יתפסוהו.. תוך כדי שהוא מרים את כלי הנגינה ומתכנן לברוח, תופסת אותו סבתו בעת פעולה ומזדעזעת לראותו גונב מאיתה.. הבן נבהל כמובן.. רוצה להגן על עצמו ובמעשה פזיז של חוסר זהירות מעורבב עם פחד, ב-ו-ש-ה ובהלה, מעיף את סבתו לאחור לאחר שנסתה לקחת מידיו את החפץ ולא הרשה לה.. כי הרי ברצונו לשמח את אימו.. אם אימו נפלה לאחור, אל תוך מדיח הכלים, שהיה פתוח, וסכיני המטבח היו פזורים בו, לשם שטיפה.. לשם שטיפה..? הרי הם עכשיו נעוצים בתוך גבה.. והיא גוססת.. הוא נבהל עוד יותר.. אשם.. חסר אונים.. לא מבין, לא יודע מה לעשות עם עצמו.. אין תזוזה בגופו.. הפחד והשוק שתקוהו לחלוטין.. והכלי מחכה בידו.. וכל שרצה לעשות זה לשמח את אימו.. יש אנשים שגורמים לרצח שלא במכוון, מבושה, א-ש-מ-ה ותמימות. יש אנשים שנרצחים מסיבות שכאלו. לא כולם נרצחים פיזית. רובנו נרצחים נפשית. גם אני, גם אמא שלי גם אמא שלה.. שרשרת killers. ~נילי~

דרור, בנוסף למה שכתבתי היום, אני עוברת עכשיו תקופה בה אני צריכה להחליט החלטות משמעותיות בחיים. עבודה, מגורים.. במקרה ההחלטות צריכות להיות מוחלטות עד סופשבוע הנוכחי (חוזה ודברים 'טכניים' אחרים) כל זאת בליווי מספר נושאים שמטלטלים אותי ברובד הנפשי.. כמו שאתה קורא.. לקחתי אתמול שבוע חופש מהעבודה משום שהכל היה יותר מידי בשבילי.. ובפעם הראשונה מאז תחילת הטיפול (שנתיים וקצת) חשבתי להפגש עם הפסיכולוגית 3 פעמים השבוע במקום 2. היא מצידה אמרה שהיא לא תסרב להפגש פעם נוספת אך היא לא ממליצה משום שהמחשבה וההתפתחות בין הפגישות חשובה לעיבוד הטיפול. אני מסכימה איתה אך הכל יותר מידי.. אני גם חוששת שלא אספיק לעבד את כל מה שעומד לי על הלב בהקשר ולא אגיע לידי החלטה נכונה בשבילי, ובזמן.. אני אובדת עצות, לחוצה, ולא יודעת מה לעשות במצב שלי.. ההשלכות משמעותיות בעבורי היום, גם נפשית.. האם תוכל לעזור לי בהסתכלות מ'למעלה'? בתודה מראש (על הכל..), ~נילי~

נילי שלום, את מתארת איך ממצב של שלווה שהרגשת לאחר זמן רב בו לא הרגשת כך הגיע דווקא ערב כל כך קשה, שהרגשת בו כל כך מבולבלת וכל כך לבד. אני חושב שבשתי השאלות שלך את מבקשת בעיקר לא להרגיש לבד, חוששת מאוד מהבלבול הפנימי שאת חשה, שאני מבין שהשבוע פוגש גם בלבול והתלבטות לגבי עבודה ומגורים. אני בוודאי לא יכול לתת לך עצה מה להחליט בנוגע לתחומים אלו, אבל אני חושב שאולי השבוע יש טעם להוסיף פגישה נוספת עלמנת להתמודד עם ההצפה הפנימית והחיצונית שאת מתמודדת עמה. לא להרגיש לבד איתה. דרור

אוףףףףףףףףףףףףף גם אצלי המטפל בחופש.......הוא השאיר לי כרטיס עם משהו שהוא כתב לי רק עד שיחזור הוא יחזור נכון?זה קשה כל היום מחזיקה את הכרטיס עם הציור של הפרה שאני אוהבת ואני לא זוכרת איך הוא נראה יכול להיוןת שתוך שבוע לא זוכרת אותו?הוא השאיר לי הודעה בתא הקולי כדי שכל פעם שקשה לי אוכל לשמוע אותו הוא בחול ויאכול לענות לי באימייל אבל זה כואבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב שיחזור כבר אני מתגעגעת אני גוססת:-(אני כל כך צריכה אותו שוידבר שירגיע כל יום שהייתה צריכה להיות טיפול אני בוכה בשעה של הטיפול תגידו לי משהו מרגיע:-(

הי מאיה אני רואה שדרור פסח על הודעתך בטעות...אז אכפת לך שאני אנסה להגיד לך משהו מרגיע? (: אני יודעת שזה קשה, מאחר וגם לי יש הודעה עם אותה כותרת מתנוססת, ולא רק לי ולך - לא המצאנו את הגלגל אחרי הכל, הגעגוע הוא אחד המבאסים. אבל לדעתי, וחשבתי על זה לעומק, זה כשאין למי להתגעגע. תחשבי איזה כיף לך! יש לך מישהו שכל כך אוהב אותך, שהוא דואג לך לפני וכותב לך כרטיס עם ציור שאת אוהבת, ומשאיר לך את הקול שלו בתא הקולי, ועונה לך במיילים..אין ספק שהוא רוצה להיות שם בשבילך, גם עכשיו כשהוא בחופשה....ובינתיים יש לך אותנו כאן, להתגעגע ביחד, ולעודד..מקווה שהצלחתי (: (: ביי בינתיים אופיר

שלום מאיה ראיתי שדרור החמיץ בטעות את ההודעה שלך וחשבתי שחבל יהיה להשאיר את זה כך. האמת היא שאופיר הקדימה אותי - אני מצטרף אליה בהחלט לרעיון שגעגוע זה דבר שניתן להרגיש רק למישהו שקשורים אליו ושהרגש והקושי שאת מרגישה מעידים יותר מכל על הקשר המשמעותי והעמוק שיצרת בטיפול ועל משמעותו של המטפל עבורך. ולפעמים, אפילו תקופה כזו של חלל או ריק יכולה לפתע להתמלא ולהראות עד כמה התמונה היא רחבה וחיובית יותר מכפי שנדמה. אפילו כאן, אני חושב על הפספוס הזה של דרור ועל עד כמה במהירות מתגייסים עבורך, לשנות את המצב - מגיבים פה להודעתך, כותבים אליי, להסב את תשומת ליבי לעניין.. כך שאת לא לבד - לא בחוויית הגעגוע ולא מבחינת האיכפתיות והסימפטיה שאת מקבלת פה. ונקווה שזה יספיק בינתיים - עד שהוא יחזור - ואולי אפילו קצת לאחר מכן.. להתראות דוד

שלום לכם, התלבטתי עם לעלות את מחשבותי בכתב כאן - אמרתי לעצמי, ליאת עזבי אותך ממלחמות, עברת מספיק. לבסוף מה שהכריע היה הרצון לחזק את קולי שהלך ונעלם עם השנים האחרונות...אני החלטתי שאני לא מוכנה להיות יותר שותפה "לכת" ולשטיפות המח שנעשות בידי הפסיכולוגים. כמובן שאני עושה כאן הכללות ויתכן שיש צדיקים בסדום אבל דווקא אלו שחוו טיפול פסיכולוגי כושל שהביא להידרדרות שכל המילים לתארה לא יעזרו בשביל שההבנה תתפס במח האנושי. (וכאן צביאל יקירי, אני הבנתי אותך לכל אורך הדרך, אך יחד עם זאת, החלטתי שבנוסף למה שקרה לי - אני לא הוסיף חטא על פשע בכך שאמשיך בדרך של לחימה והשמעת קול בודד למען אחרים שהפכו לאזובי הקיר , אלא אנסה להמשיך עכשיו הלאה...לאחר כתיבת מילים אלו). היתה לי התנסות כושלת עם מטפלת שקשה לי לתארה בגלל שכל מילה שתכתב תתקבל על ידכם בהסתייגות ו"בידיעה" מלאה על בעיה שלי לכל ביקורת שתכתב. כמו-כן, גם ניסיון שלי לקבל עזרה מגיסתי (פסיכולוגית קלינית), בעת מצוקתי נחל כישלון והרס טוטאלי בהמשך ולו בגלל שהיה קשה לה לקבל או להשלים עם העובדה - שטיפול פסיכולוגי עלול לעיתים להביא למשבר כשלי. גיסתי שעד לאותו המקרה - היתה עבורי כמשפחה , אשתו של אחי ואמא לאחיינים המקסימים שלי הפכה באחת את עורה ונהגה בי כבחולה נפשית ע"פ כל הסטיגמות המוכרות. הפאזל התחיל להסתדר כאשר הצלחתי לקבל דברים טובים דווקא מאנשי טיפול - ללא רישיון ממשרד הבריאות, כלומר: מעו"ס קלינית ועוד... אני מודה לספי ולמרים ברנר שענו לי על שאלה 'פשוטה' שכ"כ הטרידה אותי ודרכה ניסיתי להבין מה קרה לי ומה עבר עלי (דברים משונים בהחלט). התשובה שקיבלתי- שהנזקים האפשריים מטיפול כושל עלול להביא לרגרסיה, לעצירה בהתפתחות האישית, חשדנות וחוסר אמון באנשים, התרחקות מאנשים כדי לא להיפגע והימנעות מזוגיות. (ואני לתומי חשבתי שחלתי בנפש קשה באחת מ-3 המחלות הנפשיות הקשות ביותר). בצורה הפוכה משהו, דווקא ההסבר הכנה העניק לי תחושה טובה. גיסתי לא היתה מוכנה להתמודד עם השאלה הזו שלי- על נזקים ושינויים לרעה מטיפול וככל שנידחתי ככה פיתחתי יותר ויותר את הפרעת " מינכהאוזן" (לא לגמרי בטוחה שזו ההגדרה הנכונה למצבי), והאמנתי שאני חולה ונהייתי חולה יותר ויותר , ואימצתי ופעלתי ע"פ התסמינים השונים של מחלות. ואם נחזור רגע להתחלה אזי, גם המערכת הפסיכאטרית הציבורית דחפה לי יותר ויותר תרופות (טוב שעצרתי את זה בזמן יחסית), כשהן הרחיקו אותי יותר ויותר מעצמי, מרגשותי ומכאביי. הייתי קהה רגשית ואפטית ואלה היו בדיוק הדברים שגרמו למצב שלי להמשך כל כך הרבה זמן בצורה הכי מיותרת שניתן לתאר. אותה פסיכולוגית כושלת הטיחה בי ביקורת שאני "כולי פאסדה" על ימין ועל שמאל. שכל הביקורת שלי על הטיפול ועל הרצון שלי לעוזבו קיבלו אבחנות "שהכל הם השלכות שלי ויש לי שגעון גדלות". כמובן, שאחרי אבחנות מבדלות אלו שעושים פסיכולוגים קלינים (בעיקר כושלים ומסרסרים), מביאים אותך לעמדה שאתה לא מאמין למחשבותך יותר ונשאר תלוש ואבוד בתוך הטיפול ומחוצה לה. אולי זו היתה פאסדה של אותה פסיכולוגית שקשה היה לי להתעמת עם חולשותיה (שניכרו לרוב), ומנגד עם הצלחתי החברתית והתעסוקתית??? ואם הבעתי אי- הסכמה לטיפול שלה היה זה כאילו בעצם דחיתי אותה ולא "חיבבתי" אותה כפי שחשקה?! אז אני שואלת אתכם- מדוע אני הייתי צריכה לאבד את 'קולי' ? ומה קורה עם כל אזובי הקיר מטיפולים אלו? היכן הם נעלמו / נקברו? מדוע אין מי שישמיע את קולם (פסיכולוגים קליניים, ארגונים וכו'יב)? מי יפצה אותי על 4 שנים- ארבע שנים מגיל 31 ועד 35 שהם השנים החשובות והמכריעות בבניה ובביסוס החיים? מי יפצה אותי על 4 שנים של רגרסיה חמורה מנשוא שאת ההרס שגרפה סיבבה לא ניתן לשקם? 4 שנים שהחלו מאיבוד קול (תרתי משמע), לא יכולתי כמעט לדבר ובכלל כל מה שקשור להביא את רגשותי ומחשבותי עד שבתהליך הדרגתי ועצמאי בלי שאדע איך לטפל - בגלל שלא ידעתי מה עובר עלי (הרי האמנתי שאני סכיזופרנית לכל הפחות או שנפשי התפצלה). תהליך כל כך איטי שקצת חזר אלי צלם אנוש היום ואני מסוגלת לדבר, לחשוב ולהרגיש- מה שנאי מרגישה וחושבת כיום זה כבר סיפור אחר. אני משערת שיכולתי עוד כאן להמשיך ולכתוב עד מחר - אבל באמת שחבל לי על הזמן ועלי לחזור ולהתפנות לחיי ולנסות להצילם. ליאת

ליאת שלום, אני שומע הרבה כעסהנובע מכאב שאת ככל הנראה חשה. חלק מהכאב הזה הוא על ההרגשה שלך שלא שמעו אותך, וגם כאן את חוששת שאם תאמרי את שאת רוצה יראו אותך רק כקטגוריה אבחונית, שאני אמהר להבין מה קורה לך, מבלי באמת להקשיב. תחושה שכזו אני מניח גורמת להרגשת איום, הרגשה מותקפת, אולי גם של חוסר אונים. שאל מולה נותר לך רק לתקוף חזרה, לתת גם לי לפסיכולוגית שלך ואולי לפסיכולוגים אחרים להרגיש מעט ממה שהרגשת - שאת שפטת אותם, יודעת עליהם הכל מראש, על כולם ללא היכרות עמם. אני מניח שכרגע זוהי הרגשתך, אני מקווה יחד איתך שאכן תצליחי להרגיש טוב יותר עם עצמך ואולי בתוך כך גם עם עולם הפסיכולוגיה, שאני לפחות מאמין שאין בו רק רע. דרור

ליאת... מאחר שדברייך מועתקים מהיכנשהו (צביאל? הרי מדובר בצביאל רופא, לא? והוא לא שותף כאן כמנהל ו/או כמשתתף בפורום בכל צורה שהיא... לפחות לא נתקלתי בו כאן בשבועות האחרונים) קצת קשה להתייחס אליהם בהקשר הנכון... אבל אני רוצה לספר לך, שהתנסויות כושלות היו גם לי. למען האמת, מגיל 15 בערך אני מטופלת. המטפלת הנוכחית שלי היא המטפלת השלישית שלי... בין לבין היו נסיונות כושלים נוספים להתחיל טיפול - הם לא הגיעו רחוק, נפלו אחרי 1-3 פגישות היכרות ראשונות. וזה לא כולל את כל הפסיכיאטריים שעברתי, עד שמצאתי את הנוכחי... אז אני חושבת, שאחרי 4 השנים שלך, רק 4 בעיניי, יש לי דעה לא פחות מוצקה משלך. אבל לפני כן - אני מסכימה איתך, שלעתים טיפול פסיכולוגי עשוי להזיק במקום להועיל. האם מדובר במשהו שניתן להסיק מן הפרט אל הכלל? לחלוטין לא! בדיוק כפי שלא ניתן להסיק, שכל אחד ואחת יכולים להרוויח משהו מטיפול פסיכולוגי דינמי באוריינטציה אנליטית. בדיוק זו הסיבה, שיש היום כל-כך הרבה שיטות (CBT, פסיכודרמה, טיפול באומנות, זאותרפיה וכו'). "מינכהאוזן", אגב, זו הפרעה שבה אנשים פוגעים בעצמן בכוונה תחילה כדי לקבל טיפול... האם פגעת בעצמך? גרמת למצב שבו יהיה צורך באשפוז, למשל, כשבפועל היית בריאה? אנשים עם סינדרום מינכהאוזן מסוגלים להרעיל את עצמם, למשל, כדי שיאשפזו אותם ויטפלו בהם... עשית לעצמך דברים כאלה? והכי חשוב - איבדת את קולך כי היית מוכנה לוותר עליו, כנראה!!! כי אני לא מוכנה לוותר עליו, וזה לא קורה לי!!! מעולם לא ולעולם לא!!! לא הסכמתי מעולם לקחת תרופות שלא נראו לי, גם אם ניסו לשכנע אותי שזה הכי נכון עבורי!!! מי יודע יותר טוב ממני מה הסימפטומים שלי?! מי יודע יותר טוב ממני מתי טוב טוב לי ומתי רע לי?! ואולי היית זקוקה למסכת התלאות הזו כדי להבין, שרק את אחראית לגורלך, ולא אף-אחד אחר?! קל, קל מאוד אפילו, להאשים את כולם בעוד שאת קורבן של המערכת... ולא, אני לא חושבת שהמערכת לעולם לא טועה... לצערנו הרב, טעויות קורות כל הזמן, ואנשים צריכים לעמוד על שלהם ולהילחם על זכותם להיות מי שהם באמת, ולא עוד אבחנה שגויה... אבל העובדה שזה נמשך 4 שנים מעידה, שאולי - רק אולי - היה לך נוח במקום הזה זמן מה, עד שהבנת שבעצם זה לא טוב לך יותר. להאשים את כולם זה קל... לקחת אחריות זה כבד... ואני יודעת... גם אני נתקלתי בקירות אטומים לעתים. אבל לא וויתרתי כשחשבתי, שמישהו טועה מולי, נלחמתי עם כל מה שיש לי... עם כל הכלים שלי גם כשהשפיות שלי היתה ממני והלאה (כן, אני באמת חולה... לא עשו ממני כזו)! כי, כאמור, לא יכול להיות שכל העולם אשם ואני תמיד הקורבן! זה מאוד נוח לחשוב ולהאמין בזה... אבל זה רחוק מהאמת, לגבי כל אחד.

אם אני אני אז אני מרגיש צורך להיות עצבני ממורמר וכועס נורא מול מטפל ואפילו עליו, וככה לא מנומס להיות וזה אולי גם יפחיד אותו ואותי ויפריע לטיפול אז יוצא שאני מנומס ושכלתני אבל אז אני לא אני והטיפול לא אמיתי לא משנה כמה זמן הוא נמשך. מה דעתך?

דוד חמוד אתה חושב שמטפלים מחפשים נימוסים? אם לא תוציא את הכעס בטיפול איפה כן? אל תדאג הוא יעמוד בזה ופעם ראשונה אולי מישהו יקבל אותך עם כל הזעם והכעס וזה לא הופך אותך ללא נחמד או מנומס זה עושה אותך בן אדם:-) בהצלחה

דוד שלום, אני חושב שתאה מעלה שאלה חשובה בכלל ובנוגע לטיפול שלך בפרט. אתה מתאר קונפליקט בין הרצון שלך לכעוס, להרגיש שאתה יכול, שזה בסדר, שיעמדו בזה ושאתה תעמוד בזה. מנגד אתה חושש ומנסה להגן עליך ועל המטפל, גם במחיר של הרגשת זיוף מסויימת, שזה לא אתה באמת. אני חושב ששני החלקים הללו הם אתה, אני מאמין שכשתרגיש מספיק בטוח בטיפול להביא גם את הצדדים הללו בך אתה תביא אותם, ואז גם תוכל להיווכח שזה בסדר, שהפעם ניתן לשמוע אותך. ואולי תצליח לגשר על הפער בין הקצוות הללו, ולמצוא את האמצע בו אתה יכול לבטא את עצמך, מבלי לחשוש לפגוע ולהפגע ובלי הצורך להעמיד פנים שאתה מישהו אחר. דרור

היי, אני בת 26 ומאוד מרירה. בעבר לא הייתי מרירה ואף ניסיתי להתרחק מכך. פרגנתי לכולם, שמחתי בשמחתם של אחרים. אימצתי גישה אופטימית, האמנתי באופטימיות. בשנים האחרונות אני פשוט מרירה מאוד, אני לא מתכוונת בזוגיות דווקא אלא בעיקר מבחינת קריירה. אני רואה איך חברים מסוימים שלי מצליחים מאוד, ואני אומרת לעצמי "גם אני יכולתי" ואני מנסה ומנסה וזה לא הולך והם ממשיכים להצליח ולהיות מאושרים ושמחים עם חיוך דבוק על הפרצוף שלהם, אני כולי מלאה מרירות וקנאה, אני מקנאה כשמישהו אחר מצליח, אני מקנאה ומרירה על דברים ממש קטנים. אני לא מדברת עכשיו על החלפת מקצוע אני נמצאת בדיוק במקום הנכון, אבל ההצלחה עוד לא ממש הגיעה. אני מנסה ומנסה ובינתיים מגיעים כישרונות צעירים וחדשים ומצליחים יותר ממני ואני מתמלאת בקנאה. בנוסף אני מרירה על דברים שלא הספקתי, על דברים שאולי לא אעשה... אבל אני לא מצליחה להשתחרר מזה. והמרירות אוכלת אותי ובשלב מסוים זה גם יוצא ממני החוצה וזה מרחיק חברים. כל הזמן יש לי תלונות, וקיטורים, ומרירות. ואת הקנאה אני מנסה להסתיר אבל איך אפשר להסתיר קנאה כשמרירים? אז איך נפטרים מזה? ניסיתי לאמץ גישות "חיוביות" אבל איך אפשר להיות חיוביים כשכל פעם שנדמה לך שאתה מתרומם אתה בעצם לא. וכל היתר כן. אני מתעבצנת כשאנשים שמחים מידי לידי, כי הולך להם. והם מרוצים. כל היום אני עוסקת במרירות.

שלום לך, תחושת הקנאה שאת חווה בזמן האחרון המקשה עלייך להינות, ולהרגיש טוב עם עצמך היא תחושה קשה. חשבתי כשקראתי את דברייך האם את יודעת להצביע על התקופה בה התחלת להרגיש כך, שהרי ציינת שבעבר לא הרגשת כך. חשבתי גם שאני מסכים איתך שלא ניתן לכפות מחשבות חיוביות, כשההרגשה הפנימית רחוקה מהן. כשאת מרגישה עצמך נשארת מאחור למרות כל המאמצים שלך. כשכבר בגיל 26 את מרגישה תחושות של החמצה, תחושות שהיית יכולה לעשות, ובעיקר צורך בלתי פוסק להשוות עצמך לאחרים ולהרגיש מרירה. אני חושב שפנייה לטיפול בעת הנוכחית יכולה להיות משמעותית מאוד. היא יכולה לאפשר בחינה של השאלה מדוע זה התחיל כמו גם דרך לנסות ולהתמודד עם התחושות הקשות שלך כלפי עצמך ובהשוואה לאחרים. בהצלחה, דרור

לא הרגשתי כך כשלא הרגשתי תחרות. בתחילת דרכי היה לי יתרון, שהיה לי יותר ניסיון ועם זאת הייתי מאוד צעירה אבל בשלב מסוים עם השנים קצת נתקעתי. עכשיו יש לי יותר ניסיון בתחום אבל התחום גם ככה מאוד קשה וכל כך הרבה אנשים מוכשרים ומוצלחים סובבים אותו, יכול להיות שאיבדתי את התכונה שיש להם, אולי אני לא "מספיק". עכשיו אני מרגישה תחרות מאוד גדולה, עם אנשים בגילי שמצליחים ואנשים צעירים יותר שרק נכנסים לתחום, ואני מתקרבת לגיל השלושים (אי אפשר לומר שאני רחוקה משם כי השנים האלה עוברות מהר) ואז אני מסתכלת על החיים שלי ושואלת את עצמי שאלות כמו מה יהיה ואיפה אהיה בעוד כך וכך שנים, ויש הרבה דברים שלא הספקתי, למשל לא סיימתי את הלימודים עדיין ואני תוהה אם זה אי פעם יקרה. ואז אני רואה את חבריי מסיימים ומקבלים את התואר שלהם, אני שואלת מתי אני אסיים אם בכלל? מתי אקבל את התואר שלי, אם בכלל? עוד לא עשיתי את הטיול הגדול שלי לחו"ל (נסעתי לנסיעות קצרות אבל לא כאלה בשביל לקחת "הפסקה"). אני כל הזמן במגמת חיפוש עבודה, אני עובדת במקום שרוב העובדים צעירים ממני... כשאני הייתי בגילם אפילו לא הייתי קרובה ללעבוד במקום כזה. איפה הם יהיו כשהם יהיו בגילי? אני מרירה פשוט על כל דבר, על אנשים שמצליחים, על אנשים שצעירים יותר ממני, אני מרגישה זקנה ומרירה, כל הזמן מקטרת, כל הזמן עסוקה בכל מיני רפשים, מציאת סיבות למה זה ככה, אני לא מרגישה מספיק מוכשרת מול ים הכשרונות הצעירים החדשים, אני מרגישה שכל השנים האלה שאמנם עברתי בהן תהליך חשוב שהייתי ככל הנראה צריכה לעבור אותו, מצד שני הן קצת התבזבזו, לא עשיתי בהן שום דבר משמעותי, רק איזה תהליך שאחרים לא עברו אותו. כל הזמן איזה מאבק, אולי אני סתם מתרצת את זה בתהליך אבל אולי גם סתם בזבזתי את כל השנים האלה לחינם ועכשיו כשאני לקראת שלושים אני ממורמרת על החיים שלי ועל עצמי. יש לי כמה חברים שהתרחקו ממני כי כל פעם שהיינו מדברים ישר התחלתי לקטר ולהתלונן על כמה שזה חרא ומסריח וכמה שאני זקנה ומה לא הצלחתי לעשות ומה לא הספקתי. הפחד שלי הוא שככל שהשנים יעברו אני אהיה יותר ויותר מרירה שאני אהפוך למה שהגעיל אותי. שואלים אותי בת כמה אני ואני מתביישת להגיד כי אני מרגישה זקנה בלה. אני זוכרת בברור בגיל עשרים שלא הייתי מרירה, העולם נראה לי הרבה יותר "פתוח" ומזמין, עם השנים אני מרגישה כמו איזו אפסית שלא עשתה כלום עם החיים שלה, לכאורה עשיתי אבל זה לא מהותי ממש, בקושי יש לי עבודה יציבה, כל המאבקי השרדות האלה שעשיתי, אולי הכל זה סתם. התחלתי טיפול לא מזמן אולם לצערי הטיפול נפסק, אני מעדיפה כרגע לא לפרט מדוע. אני יודעת שאסור להשוות את עצמך לאחרים, בפרט כשכל אדם הוא אינדבידואל. אני יודעת שלמשל, החברה המוצלחת שלי והאמביציוזית, עושה את זה ופועלת כך משום שכך היא. וגם על זה אני מרירה, למה אני לא? כי אני אחרת. אבל למה לא בכל זאת? למה אני לא יכולה גם? למה אין לי את התכונות האלה? ואם יש לי, למה הן לא ככה? למה ולמה.

שלום, יש לי מאין הפרעה כזאת לא הגיונית שאני לא יכולה לאכול אצל אנשים אחרים, או אוכל שנותנים לי אנשים אחרים, יש לי תחושת גועל מזה, ואם הדבר יהיה אצלי בבית ויקנה על ידי אני אוכל לאכול אותו. בגלל התופעה הזאת ותחושת הגועל שלי אני גם לא אוכלת טוב אני מאוד רזה ויש לי חוסרים בגוף רק כי אני בררנית בצורה נוראית באוכל. האם זה קשור לOCD או איך בדיוק אפשר להגדיר את זה, את ידיד שלי איבחנו כ OCD והוא אמר שאפילו לו אין חרדות כאלה לגבי אוכל ושהוא חושד שגם אני כזאת. האם יש צורך ללכת לאבחון? ואם כן איפה אפשר ללכת באיזור תל אביב?

מ. שלום, נשמע לי שהקושי שלך לאכול, פוגע באיכות חייך באון משמעותי. בין אם במשקל שלך, בין אם בבריאות ובין אם בנוחות שלך להתארח או לאכול בחברת אחרים. בשל כך נראה לי כי תשומת הלב שאת נותנת לכך כעת היא חשובה, ואני חושב גם שיש לטפל בכך על ידי איש מקצוע. במסגרת הטיפול תוכלי לקבל גם אבחון רציני ומעמיק יותר. ייתכן וישנם גוונים של ocd שאת סובלת מהם אך לשם כך איש מקצוע יצטרך לברר מדוע את נגעלת, מתי זה התחיל ועוד על מנת לקבוע האם זהו OCD. דרור

קישורים ממומנים שלום לך. תודה לך, על התייחסותך. (בקשר לפסיכולוג שלא ביקר בטיפול נמרץ). אתה מציע, להביא את הנושא לשיחה. אכן, דיברתי על אכזבתי בעת בואו לבקר. (והיתה לי השערה, שהגיע בגלל שהמכרה המשותפת דיברה איתו וגם אני דיברתי בטלפון ואמרתי, שאני מצפה לו). והוא גם אמר: "היא נתנה לי להבין, שטוב שאבוא". נראה לי מוגזם, שאדבר איתו גם בפגישה טיפולית. הרי קיבלתי את התשובות שלו. מה הוא יכול להוסיף? (אני פשוט מזכירה לך: הוא אמר, ש"לא הסתדר לו, וגם לא היה בטוח שטוב שיבוא ) לא בטוח? למרות שאמרתי לו, שאני מצפה לו? אם אעלה זאת שוב בשיחה הטיפולית, (לא עשיתי זאת בפגישה האחרונה שהייתה השבוע) זה נראה לי שאני מגזים. שאני "קודח" במקדחה, במקום, שיש כבר חור... מצד שני, קשה לי ההימנעות שלו מביקור. אני רק מלקה על חטא, שאני כל כך הייתי זקוק לביקור שלו. חשבתי שיתגייס לבקר, מייד עם האישפוז וזה לא קרה. הוא מבלבל אותי, מאחר והוא עשה בעבר הרבה מאד דברים, שהם הרבה מעבר למה שמצופה ממנו, כפסיכולוג. (הטיפול הוא פרטי). נדמה לי, שפשוט, הוא פספס פה. היו לו הרבה מאד דברים אולי במשך 8 הימים, והוא אולי "טבע" בים העשייה, ופספס את הרגישות למטופל שלו. או אולי הוא באמת הקשה על עצמו, אם ראוי שיבוא, (אבל אמרתי לו פעמיים.... ואני היא זו שטלפנתי מבית החולים פעמיים לעדכן אותו...) למה חשוב היה לי כל כך שיבוא? אולי הלבשתי לו אדרת, שהוא לא היה רוצה בה... וזה מאד עצוב לי. עמית *הסיבה, שאני עדיין מתעקש על תשובתך, נובעת מתחושת האכזבה הרבה מהתנהלותו, ומאידך, מהתנהגותו האחרת, בה הוא מפגין הרבה מאמץ לעזור לי.

עמית שלום, נראה שאי ההגעה של המטפל שלך לבית החולים עדיין מעיקה ולא נותנת לך מנוח. במובן זה יש לה מקום לעלות בטיפול. טיפול, לדעתי אינו סוג של בית משפט בו יש להצדיק התנהגות כזו או אחרת. אלא זהו מקום בו ניתן לנסות ולהבין אירועים שקורים מחוץ לטיפול ובעיקר בתוכו. לכן לדעתי אני חושב שתהיה זו החמצה אם הנושא לא יעלה ביניכם שוב, עד שהרגש שעלה בך יקבל מקום, התסכול האכזבה והבלבול. עיבוד כזה של האירוע יכול להביא למקום משמעותי ביותר, אבל שוב לא מתוך רדיפה אחר מי אשם ואחראי ומי לא. דרור

דרור המטפל שלי בחופש ואני קורסת. ביום ראשון שעבר זה היה מבאס, ביום שלישי זה נעשה קשה ביום חמישי מייאש והיום כבר בלתי אפשרי. כואב לי בכל נקבובית בגוף, ואני לא מסוגלת להרגיש כל כך לבד..השאלה היא למה אני מרגישה כל כך לבד? כשהוא היה הרגשתי שהוא ממש איתי ושאני ממש איתו, ושהכל מצוין בפעם הראשונה בחיים שלי, שאני באמת משחררת..וזה התוצאה. ככה מרגיש כשבאמת מרגישים..אז לא רוצה להרגיש. אני לא יכולה להפסיק לבכות, וכל כך עצובה. דווקא בתקופה הזו אני לא לבד, חלק מהמשפחה כן איתי, וחברות שלי שם מאוד, ובכל זאת הכאב הזה קורע, וכשאני לא כואבת, אדישה - לא מצליחה להכין עבודות סיום סימסטר, לא מצליחה לחשוב על כלום, רק עליו. חייבת לפרוק קצת מכל זה, חייבת להרגיש שאני לא לבד, אבל הוא לא פה.

אופיר שלום, התחושה שלך שהמטפל חסר לך, מרגישה לך כעומדת במנוגד לתחושה שהייתה לך לאחרונה שאת מרגישה טוב ומצליחה לשחרר. אבל את כותבת גם שלאחרונה את מצליחה להרגיש יותר בתוך הטיפול, בתוך הקשר, וייתכן שהכאב שאת חשה עכשיו קשור גם לתחושות הללו. למעשה אני מנסה לומר שייתכן ועדיין כואב לך כבעבר על הפרידה ממנו אבל היום אולי, ואת זה את יכולה אולי לומר טוב יותר, זה בא ממקום אחר, לא רק מקושי לשחרר ופחד להינטש, אלא דווקא מתוך רצון שמקום טוב שאת מרגישה אותו לאחרונה ימשיך. לא קל להתמודד עם חופשה של אחר משמעותי עבורך, אבל אולי שווה לחשוב שוב האם משמעות הקושי הזה הוא ששום דבר לא השתנה או שזה בא דווקא ממקום אחר. ייתכן אפילו שניתן יהיה לדבר על זה בפגישתכם הבאה. דרור

סיוט סיוט ועוד סיוט זה כל מה שיש לחיים האלה להציע בלילה ביום בצהריים בערב דקה בשפיות היא כמו לא אפשרית "חיים" אלק מי מסוגל להאמין עוד שאפשר לחיות רק נושמים אבל כל כך מתים

נקודה שלום, את מביעה ומביאה את הייאוש שלך בדברייך. תחושה שאין מנוחה מהכאב שרודף אותך כל היום, כל יום. אבל שמעתי בדברייך גם את הכמיהה הכל כך מובנת לדקה אחת של שקט, של מנוח מעצמך ומהכאב. כרגע את מרגישה שהיא לא אפשרית, שכמעט ואין לך תקווה שהיא יכולה להיות. ייתכן שברגעים אלו, בתקופה הזו את זקוקה למישהו אחר שלא יתעלם מהכאב והייאוש שלך אבל יוכל לשאת עבורך גם את התקווה, תקווה שגם את שותפה לה, עד לרגע בו תוכלי גם את להרגיש אותה ביתר עוצמה. דרור

לא יכולה יותר פשוט לא יכולה. מחזיקה את כל הכאב בקופסא רק מהפחד שמשהו ישתחרר החוצה ואז אצטרך לשבת על הריצפה כדי לאסוף הכל. כאילו אני נושאת מליון קופסאות ומספיק בתזוזה אחת כדי להפיל את הכל. הכאב הוא כתהודתו של תוף מרים שאינה נשמעת דווקא אלא מורגשת בחלל הלב. שמישהו יציל אותי מעצמי אין לי מקום בתוכי. בכל כוחי המדולל מבקשת ע - ז - ר - ה. כמה קשה לי להגיד "זקוקה" הלוואי ויבוא כוחי לדבר בטרם אגווע למוות.

סנקה שלום, הכאב שלך, הצורך ש/לך בעזרה, למרות הקושי שלך לומר זאת עובר בכל מילה ממילותייך. את חשה שבתוכך יש משהו כה נפיץ, כה מכאיב שכל אי זהירות מצידך, אולי כמו דיבור תגרום להתפרקות כללית. זוהי תחושה קשה להרגיש עד כמה את כמהה לעזרה, אולי גם עם ידיעה שזה מצריך שיתוף, והזזה של אותן קופסאות, ומנגד הפחד הכל כך חזק מהתוצאות של הדיבור, של ההזזה. אבל, ממש כפי שאני חושב שאת לא צריה להישאר לבד עם הכאב שבפנים, אני חושב שאת גם לא צריכה להישאר לבד עם האמביוולנטיות הזו שקיימת בתוכך. כרגע אני חושב שהיכולת לשתף בה יכולה לעזור לך להרגיש פחות לבד, לשרוד את האמביוולנטיות הזו. כך שבהמשך תוכלי אולי גם ליצור את המגע שאת כה זקוקה לו. דרור

אם אתן מילים, לא ברורות אבל מילים, למה שאני צופה בתוכי, אני יכולה להגיד שיש מן תחושה של הגנה, מזוייפת, מלאכותית, ובכל זאת - הגנה, של - נכון, נורא כואב אבל זה בתוכי, אי אפשר לגעת אף אחד לא יכול לקחת ממני זאת – בכוח! הבחירה שמורה רק לי. באופן פרדוכסלי אותה הגנה לכאורה, אותה הרגשה שאני אדון לרגשותי, היא בעוכרי. שהרי בסופו של דבר אני נשארת עם הדימום הזה לבד. כאילו הכל מוחזק ביחד בחוטי שני דקים ששורטים אותי בתוכי, אבל לפחות הכל מוחזק ביחד שום דבר לא נשפך החוצה לחלל בלי שיהיה מי שיחזיק אותו. מתה מפחד להרפות קצת ואז זה שמולי ירגיש שקשה לו, לא ברור לו, לא נוח לא ועוד כל מיני תחושות. ואז אני רצה לסדר הכל כדי שחלילה מישהו לא ירגיש לא נוח מהכאב הזה שלי. העומס הפנימי הוא כל כך עצום שרוצה לאבד (לא לעבד) אותו. ממה מתחילים, איך עושים נקיון לכל כך הרבה לכלוך, זוהמה, חוסר סדר, כל כך הרבה בלבול, רק מתחילה לחשוב על הבלבול וכבר מתבלבלת – תחושה של אימה. מרגישה שכמו תמיד אשאר עם הכל לעצמי, שאמות עם כל הזכרנות, הכאבים לבד. כאילו יש בתוכי המון אך אין כלום, הכי קרובה לעצמי אך לא מרגישה אותי, הכי פוחדת אך הכי בשליטה, הכי רוצה לבכות לבכות לבכות אך הכל עצור באחת הקופסאות החשוכות. הכי רוצה מישהו קרוב והכי פוחדת שיגעו בי. הכי רוצה לדבר, לצעוק, אך כאילו מישהו סותם את פי. הכי רוצה להגיד אני חלשה, פגועה, כואבת, זקוקה ועוד זקוקה, אך לא מרשים לי בתוכי להיות חלשה, כנועה, נזקקת מתרפסת. המאבקים הפנימיים שוכחים שיש כאן בן-אדם שרק יחליטו כבר. המשפט אבדה לי דרכי, כלקוח מאיזו סדרה בכיינית, אך בכל מובן המילה התוכן והמשמעות – אבדה לי דרכי. לא יודעת מה קרוב מה פוגע, מה אמיתי או דמיוני, מה מפחיד או בטוח, כאילו המקום היחיד הבטוח שלא מפחיד הוא בתוכי ובו בעת המקום הכי מפחיד הכי נורא ולא בטוח הוא בתוכי. מבחוץ העולם נראה כמתנהל על סדרו ולא לוקח חלק בכאוס שבי. כל כך מביש להיות חלש, להתכופף באות כניעה לזה שמולי ולהגיד – אני זקוקה לך. לא האמנתי במובן המקובל של המילה, שיש דבר כזה שנקרא פלאשבק, פתאום אני חייה יותר פלאשבקים ממציאות של כאן ועכשיו. אני חייבת להתריס ולהודות שזה אכן גיהנום לחיות משהו בפעם אחר פעם כשלא יכולת לחיות אותו גם בפעם שזה קרה. איך מסבירים לאנשים שאתה חי בסרט. יש משהו לא הגיוני במה שאני עומדת להגיד – הבלבול הוא סוג של סדר, סדר ברור לי עם כל הבלאגן שבו, לקחת את הבילבול ולנסות לעשות בו סדר אמיתי – פחד מוות. פה אני יודעת לפחות ש - "זו הכלה", ומצד שני בלתי אפשרי לחיות כך, ישנה את האפשרות השמורה למין האנושי בלבד – התאבדות, וישנה האפשרות האחרת – להתרסק לגמרי, להיעזר באופן גחמני ונאלח באחר – להיות שפופה עד כי לא ישאר בי טיפה של כבוד עצמי. ויש את הרצון - מה שמבקש הבתוכי - להרפות, שיעטפו אותי, יטפלו בי, שאהיה לרגע חסרת אונים וחלשה מבלי שהאחר ישתמש בכך כנגדי, רוצה לרגע להוריד את כל ההגנות, הציניות, המאבקים, הלוחמנות המתישה, להיות מחובקת ברכות, להרגיש בטוחה, קרובה, להרגיש שהאחר חזק כי הוא מקום בטוח ולא בגלל שהוא מאיים, להיות מנוחמת, לבכות כי כואב, רק להיות לרגע מישהי שמעולם לא הייתי - ילדה. המציאות טופחת על ליבי ומזכירה - כשהיית ילדה מעולם לא ביקשת להיות גדולה כי תמיד היית גדולה, עכשיו משאת גדולה אינך יכולה לבקש להיות ילדה כי מעולם לא היית ילדה. הבנה כואבת - איך אפשר להשתוקק למשהו שאני לא מכירה בתוכי, איך אפשר לערוג ולכסוף לזכרונות ולרגעים לא שנשכחו – פשוט שלא התקיימו. פוחדת להתחיל להרגיש משהו מכל מה שחוויתי בחיים, פוחדת שההדחקות וכל מה "ששמר" עלי יתמוסס ושכל הרגשות בעיקר הכאב יהיה כבר "כואב כי". כרגע הכל כואב בלי קישורים לכלום, זה כמו כאב בחלל האוויר שהוא נטול אחיזה, פוחדת פחד מוות שכל מה שנשכח, הודחק יחליט פתאום להופיע. לא אוכל להתמודד עם זכרון המלווה ברגש. מנסה ליצור לעצמי מערכות הגנה ווירטואליות - אם לא אדבר אם אבלע את הרוק הכל ישאר שם בפנים. זה לא אנושי שכל מה שלא הורגש במשך חיים שלמים יחליט פתאום לצוף. מבחינתי הכאב בתוכי הוא סוג של תמרור אזהרה המתריע על סופה שעומדת להגיע, סוג של אוריקן - שכחו לבנות עבורי מקלט - אין לי אין היכן להסתתר. אני חשה ברוחות הראשונות המבשרות על בואו. מתחננת לבפנים שלי - בבקשה לא רוצה להרגיש לא רוצה לזכור לא רוצה לדעת לא רוצה להיות בשום מקום שלא הייתי לא רוצה להבין לא רוצה סדר רוצה בלאגן לא רוצה שיחשבו שאני משוגעת. לא רוצה לכעוס על אף אחד למעט עצמי. לא רוצה לפגוע ולא להיות קורבן. האבסורד הוא שחקר השיגעון מעסיק חוקרים רבים - הסברים לשגעון לא חסרים, דווקא יש מיתון נוראי לאלה המסבירים את השפיות. אני נזכרת בדבריו של ניירון "ספק הוא בעיני אם חיים שקטים ונטולי טלטלות היו הולמים אותי ועם זאת - אני משתוקק אליהם, אך זה בלתי נמנע, מכאיב כמעט שהעבר הופך מעין שיר קינה על ההווה ואני מוצא את עצמי מחפש את העתיד שמעולם לא הגיע" סנקה

יקרה כאב לקרוא אותך אני מדמיינת אותך שקטה כזו רק לוחשת באצילות שזקוקה לעזרה... למרות הכאב שבמילים שלך יש בהן משהו מלטף לא צועק רק מבקש..... אני מכירה את זה שקשה להגיד זקוקה או צריכה אבל אף אחד לא יבקש עבורך:-( אני חושבת שדרך התשובה של דרור את יכולה לראות שאם מישהו אנונימי שלא מכיר אותך כמו דרור היה אליך רך מבין ומלטף....תחשבי מה תקבלי מאנשים שמכירים אותך וממש איכפת להם ממך:-) שולחת לך יד מלטפת:-) בילבי ילדת הברזל

:-))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))) סנקה מה קורה?? פעם מזמן מזמן הייתה פה מישהי בשם 'סתם' וההודעות שלך מזכירות לי אותה:-)זו את? גם אם לא אז בכל מקרה ברוכה הבאה לפורום...... אם זו את אז ברוכה השבה אלינו מארצות הקור וכמובן השאלה : לאן נעלמת??? :-))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))

שלום, אז ככה.. אני בחורה בת 33, אובחנתי כסובלת מדיכאון קליני כבר למעלה מ- 13 שנה ומטופלת בתרופות (אצל רופאה פסיכיאטרית). עברתי בערך את כל הכדורים נוגדי דיכאון וחרדה..חלקם עזרו יותר וחלקם פחות. גם היום אני מטופלת, ואין ספק שמצבי טוב יותר מימים אחרים. יש לי נסיון לא מועט בטיפולים פסיכולוגים... בערך מגיל 15, חלקם בני שנים, אצל מספר מטפלים. אינני מטופלת כבר כ- 1-1.5 שנים. והייתי מעוניינת לנסות לחזור לטיפול לזמן קצוב (אולי). אודה לכם אם אוכל לקבל המלצה למטפלת באזור השפלה. באופן פרטי (זכאות קופ"ח נסתיימה לי מזמן). האמת...כבר התחלתי לחשוש אפילו מללכת לטיפול..2 הטיפולים האחרונים היה לי מאוד קשה להפסיק (המטפלות התנגדו להפסקת הטיפולים וכח הרצון שלי בקושי עמד לי). אשמח לקבל המלצות. תודה מראש. אור

אור חן שלום, החשש להכנס לטיפול שוב הוא מובן. את מרגישה שזה נכון לך אך גם חוששת שמא יהיה לך קשה לצאת מהטיפול. זוהי התלבטות לגיטימית, אגב, גם בתוך הטיפול. לגבי המלצה, את יכולה לבקש גם מהפסיכיאטרית אצלה את מטופלת. מעבר לכך במידה ולחברי הפורום ישנה היכרות עם מטפלים טובים מאיזור זה אני מניח שהם ישמחו לחלוק איתך את ניסיונם ולשלוח לך למייל האישי. דרור

טוב אז הוא בקרוב כבר לא יהיה בעלי....התחתנו לפני שנתיים אני בת 25 הוא 38 זה נישואין ראשונים שלו....לאחר 4 חודשי הכרות.אנחנו מחברה שמרנית ולכן לא שכבנו לפני ולא יכלתי לדעת שלא נמשך אליי...אך מעולם לא אמר לי אוהב אותך וגם לא הראה במיוחד.התחתנו מייד לאחר מלחמת לבנון שנייה הוא היה עצבני בתקופת מלחמה ולכן יחסתי את החוסר יחס חם שלו אליי למלחמה. בכל אופן בעלי מעולם לא הראה משיכה כלפיי והיינו שוכבים רק פעם בחודש....היה לי גוף יפה כשהתחתנתי אך תוך כמה חודשים הוספתי 10 ק"ג....אך גם מהתחלה לא רצה בי כלל וכל הזמן תירץ בתירוצים כמו בגלל שהוא לא עובד....בגלל עיקולים בבנק ושהוא מודאג מזה....(הוא טוען שהעיקולים נהיו אחרי חתונה וסיפר לי עליהם חודשיים שלוש אחרי חתונה) בגלל אביו החולה......בכל אופן גם כשהחל לעבוד וגם כשהייתה מטפלת צמודה לאביו וגם כשהיינו יוצאים לבד למקום מבודד היה לוקח לפחות 6 שעות עד שמתחיל משהו.....בכל אופן אנו מתגרשים עכשיו...(גם מסיבות אחרות)......לפעמים היה אומר לי בגלל האופי שלך וכששיפרתי דברים שהיה אומר לא היה עוזר כלום מבחינת משיכה......בכל אופן הוא כעס עליי לפני כמה ימים....אני בבית אימי קללתי אותו שהוא אימפוטנט פתאום אומר לי אף אחד לא ירצה אותך יש לך פרצוף תחת עם אחרת אני יכולך לשכב 10 פעמים ביום. לכאורה התחתנו מרצון...הוא קבע שהוא רוצה להתחתן אחרי 3 פגישות ....כנ"ל בתקופת לימודיי היתי אצל הוריי דבר שסיכמנו מראש....וסופי שבוע חוזרת......ותמיד היה מעונין שאחזור וגם אם אני אומרת שיורד גשם או חם מאוד לא היה מוותר והיתי מחכה שעה באוטובס כדי לחזור אליו....והוא היה יושב ובוהה בטלויזיה...שעות על גבי שעות ככה......אני באמת חושבת אולי אני כ"כ מגעילה אותו? הוא פשוט שבר לי את הבטחון העצמי לרסיסים..... בעלי נמוך ממני וגם לא נראה טוב במיוחד....אך כל זה לא יכפת לי היתי נשארת איתו אם היה מכבד אותי אוהב ומראה משיכה כל זה לא היה.....הוא התחתן בגיל לא צעיר......והרגשתי כאילו הוא רוצה להתחמק מכל אחריות גם פרנסה...גם חובה לספק מינית....והיה מתעלם כמעט מהוריי.....וזה דבר שלא היה נראה כך לפני.....כשאני והוא ישבו לפני חתונה ואחי היה חוזר מאיפשהו...היה מדבר איתו צוחק איתו......פתאום שינה עורו אחרי חתונה ואומר אל תדברי עם אימך יותר מדי אל תדברי עם אחיך יותר מדי(מדובר באח יחיד אין לי אח ואחות חוצ ממנו ואני מאוד אוהבת אותו) רציתי לדעת מה יכולה להיות סיבה שלא רצה בי מינית מהלילה הראשון ? למה בנאדם בגיל כזה מתחתן ולכאוןרה צריך להיות לו מספיק שכל לחשוב אם נמשך לבחורה שאיתו יתחתן.....וממש בקושי רוצה אותי.......ותמיד מאשים אותי למה הוא לא רוצה......יש לציין שהייתי משתדלת לטפח עצי בשבילו וגם לא עזר.......(לא מבחינה גופנית..הכל היה בסדר מבחינה זו...מבחינה נפשיתץ היה מאוד אדיש.....הוא גם היה לוקח תרופה נגד חרדות )בקיצור מה יכולה להיות סיבה לחוסר רצון מיני? זה לא מניח למחשבתי.....כי אני מחברה שמרנית ובאמת אני מרגישה שהוא הרס את חיי..לא היתה דרך שאדע לפני חתונה.....בבירור!!!

שלום לך, את מתארת שנתיים של נישואין שהיו קשות מאוד עבורך, לוו בתסכול רב, בתחושה שהוא מזלזל בך ומנסה לצמצם את המגע שלך עם העולם. אבל אולי יותר מהכל הרגשת שהערך העצמי שלך בעיני עצמך נפגע. ואני יכול להבין כיצד הדברים שעברת גרמו לך להרגיש כך. אני לא יודע מה התשובות לשאלות ששאלת, מה גורם לאדם לנהוג כך, ייתכן ולו יש תשובות וייתכן ולא. אבל חשבתי דווקא על הצעד הלא פשוט שאת עושה, צעד של גירושין, מן הסתם זוהי תקופה קשה ומורכבת אבל אולי יש בה גם תחילתה של תקווה חדשה. כי נראה לי שהדבר שהניע אותך לרצות ולהתגרש הוא התחושה שלא טוב לך, שאת ראויה לטוב מזה. שאת רוצה לשקם את הערך העצמי שלך ומסוגלת לזה. ייתכן וזה ייקח זמן, ייתכן ותזדקקי לתמיכה לשם כך אבל חשוב להבחין בין הרס הערך העצמי, לבין פגיעה ברת שיקום בערך העצמי כפי שאני חושב שאת עברת. דרור

אני במצב נפשי על הפנים...אפשר לכתוב למנהל למייל כדי שיעזור לי אני לא בטיפול.. אני לא רוצה ללכת לטיפול וראיתי שהמנהלים הם פסיכולוגים כמה פעמים אתם מרשים לכתוב לכם למייל? זה אפשר שתעזרו לי דרך המייל עד שאני ירגיש טוב כי אני חושב למות...! המייל שלכם הוא או לכתוב מתי שרוצים או רק פעם אחת?

דודי שלום, הפורום הזה מאפשר פנייה, התייעצות ותמיכה ראשונית בכל נושא. אבל הוא ובוודאי לא המיילים האישיים אינם יכולים להוות תחליף לטיפול. אני לא יודע מדוע אינך רוצה ללכת לטיפול אבל אם אני מבין נכון מדבריך הרי שאתה במצוקה קשה, אתה אף חושב למות. במצב כזה המלצתי המקצועית היא שתפנה לטיפול. לא יהיה זה נכון ומקצועי מצידי או מצד מנהלי הפורום האחרים לטפל בך דרך הפורום או דרך המיילים. הייתי שמח אם היית יכול לפרט מדוע אינך מעוניין בטיפול, גם על מנת שאוכל להבין יותר ואולי גם על מנת שאוכל לעזור לך לעשות צעד שבעיני הוא חשוב ביותר. דרור

אתם מפקירים פצועים בשדה הקרב.... לא רוצה ללכת לטיפול אם אתם לא מוכנים שיכתבו לכם למייל אז למה אתם כותבים אותו? אפשר לכתוב לך למייל כמה פעמים בשביל ההתחלה...

מלי מותר לשלוח הודעה למייל שלך ? זה בהמשך להתכתבות האחרונה בינינו פה?

לחברה שלום, מלי תהיה פה ביום חמישי ותוכל לענות לך על שאלתך בנוגע לשליחת מייל אישי. בינתיים, שבוע טוב, דרור

אני צריכה את תגובתם של הפסיכולוגים וכל מי שיודע יש לי אחיינית צעירה בת 27 שמשקרת המון הוריה לא יודעים על שקריה אני כן השקרים הם על מקומות שהיא הולכת על חייה היא מסתירה מהוריה אירועים שקרו לה אף אחד לא יודע למשל שנפרדה מחבר שלה והיא ממשיכה לומר שהם ביחד תאונה שעברה עם הרכב לא סיפרה לאף אחד את כל האמת היא מספרת לי ואני מרגישה שאני עומדת בינה לבין אביה שהוא אחי בפגישות משפחתיות כששואלים אותה שאלות והיא משקרת ואני יודעת את האמת אני ממש לא יודעת מה לעשות וזה תחושה לא נעימה אני לא יודעת מה לעשות כדי להיות גם בשבילה אבל לא לשקר לאחי למה אנשים מסתירים את האמת וזה לא שהיא ממציאה דברים היא פשוט מסתירה את החיים שלה למרות שאני שמחה שהיא סומכת עלי כואב לי לראות אותה משקיעה אנרגיות מיותרות בלהסתיר מה יש לצעירים של היום מה הם מסתירים תודה מרגלית

מרגלית שלום, אני יכול להבין את התחושה שלך שאת בין הפטיש לסדן. את לא רוצה להסתיר מאחיך ולא רוצה לבגוד באמונה של אחייניתך הרואה בך אשת סוד יחידה שלה. אבל כשקראתי את דברייך תהיתי האם שאלת אותה את השאלה שכל כך מטרידה אותך - למה היא מסתירה את חייה מהוריה? ממה היא חוששת. ייתכן ויש לה סיבה, אני מניח שהיא לא נהנית מכך אחרת לא סיבר שיא הייתה מספרת לך. אבל האם את והיא תוכלו להבין ביחד מה מאפשר לה לספר לך ולא להוריה? המקום בו את נמצאת בינה לבין הוריה, הוא מקום שהיא נמצאת בו אבל הוא לא המקום הטבעי ואולי עם עזרה, גם ממך היא תוכל לצאת ממנו. דרור

דרור תודה רבה אתה איש נחמד מאוד אתה יודע על בעיה נפשית בה משקרים? אולי היא משקרת לי ולא להוריה? תודה רבה דרור מרגלית

שלום לכם מה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכיאטר שהוא פסיכותרפיסט? אני חושבת על טיפול והמליצו לי על פסיכיאטר שגם פסיכותרפיסת אני לא יודעת אם הוא בגלל שהוא פסיכיאטר יציע לי קודם כדורים או שיכול לטפל בי גם בלי כדורים. תודה רבה לכם חנה

חנה שלום, ההבדל בין פסיכיאטר לפסיכולוג הוא בעיקר בהכשרה שלהם. כך למשל פסיכיאטר הוא רופא בעוד פסיכולוג לא. פסיכיאטר יכול לעבוד באופן ביולוגי - תרופתי בלבד, הוא יכול לשלב טיפול בשיחות אם עובר הכשרה לכך והוא יכול להתמקד רק בטיפול בשיחות. במובן זה אני מתקשה לענות לך באופן חד משמעי משום שכמו כל דבר זה תלוי במטפל עצמו. ככלל עצם כך שהוא מגדיר עצמו גם כפסיכותרפיסט מעידה על כך שהוא רוכש כבוד לטיפול בשיחות, והוא רואה בו כלי מרכזי בעזרה, האם הוא רואה בו כלי יחיד את זה תוכלי לשאול אותו. בכל מקרה גם אם הוא יציע תרופות עדיין זוהי הצעה בלבד שתוכלו לדבר עליה. דרור

פרויד מתהפך: אחרי טראומה - עדיף לשמור בבטן שנים ידענו שאחרי אירוע טראומטי חשוב להוציא ולשחרר. אבל כמה מחקרים מהשנים האחרונות מראים, שחלק מאלה שחוו טראומה מחלימים דווקא כשהם שומרים את הרגשות בפנים ד"ר איתי גל פורסם: 24.08.08, 13:15 לאחר אירוע טראומטי כמו פיגוע, אונס, תאונת דרכים או מוות פתאומי של קרוב, מוזעקים פסיכיאטרים, פסיכולוגים או עובדים סוציאליים לשוחח עם ניצולי הארוע או עם העדים לו. ואמנם, בעולם המערבי התרגלנו לחשוב שבאמצעות שיחות ניתן להשתחרר מעכבות רגשיות ונפשיות ולשוב למסלול החיים. אבל מפתיע ככל שישמע, יכול מאוד להיות שהספה של פרויד לא מועילה לכולם. מחקרים מהשנים האחרונות מראים כי חלק לא מבוטל מאלה שחוו טראומה דווקא מחלימים טוב יותר כשהם שומרים את הרגשות בפנים. מרבית האנשים שנחשפים לאירוע טראומטי מצליחים להתגבר עליו ולשוב לתפקוד רגיל ללא סימפטומים חריגים, אולם יש כאלה שמפתחים טראומה נפשית, או בשמה הרפואי הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). הפרעה זו מתרחשת לאחר שהאדם עובר אירוע טראומטי, או היה עד לו, שאיים על שלומו או על שלום הסובבים אותו. ההפרעה מתבטאת תחילה בפחד עז, בתחושת חוסר אונים או בתחושת חלחלה ואימה. מאוחר יותר האדם מפתח תגובה לאותו אירוע טראומטי על-ידי חוויה חוזרת ונשנית של האירוע. יש לו סיוטי יום ולילה, חרדות, תחושת קהות חושים, דיכאון, הוא מתחיל להתבודד עד כדי נסיגה חברתית ופגיעה קשה באורח החיים. על פי הקריטריונים הפסיכיאטריים, הפרעת PTSD מאובחנת לאחר חודש של הופעת הסימפטומים. ההפרעה מוגדרת אקוטית כשהסימפטומים נמשכים פחות משלושה חודשים, כרונית כאשר הם נמשכים יותר משלושה חודשים, או מאוחרת כאשר הסימפטומים מופיעים כמה חודשים לאחר האירוע הטראומטי. מי שלקה בתסמונת עלול לחוות הידרדרות קשה עד כדי נכות נפשית, אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות וניתוק ממסלול החיים. החולים מטופלים במגוון רב של שיטות, כשהמרכזית בהן היא שיחות מול מטפלים (פסיכותרפיה) בשיטה המכונה Debriefing. כשמטופלים דיברו על הטראומה - היא התעצמה אולם נראה שהליך ה- Debriefing אינו מתאים לכולם, ולדעת חלק מהמומחים עלול אף לגרום לטראומה שנייה. במאמר סקירה שערכו הפסיכיאטרים פרופ' זאב קפלן, ד"ר יוליאן ינקו והפסיכולוג ד"ר אהוד בודנר, ושפורסם בשנת 2001 בכתב העת Psychiatric Services של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, נמצא כי בחלק מהמקרים שבהם נכפה על ניצולי טראומה לעבור טיפול בשיחות, התסמינים שלהם החמירו עד כדי טראומה מחודשת בעקבות הטיפול. חלק מהחוקרים אף הרחיקו לכת וקבעו כי אין כל הוכחה מדעית לכך שה- Debriefing הוא כלי טיפולי המונע הפרעה פוסט טראומטית בקרב ניצולי טראומה. "שיטת ה-Debriefing שנויה במחלוקת כבר כמה שנים", אומר ד"ר גדי כהן רפפורט, פסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש שלוותה, "הדעה הדומיננטית אומרת שלא כדאי לקחת את כל אלה שעברו טראומה ולעבור איתם תהליך של שיחות. רובם לא יפתחו כלל את התסמונת משום שיש להם מנגנונים טבעיים המאפשרים החלמה מהשוק שקיבלו". בשנים האחרונות נאספו יותר ויותר עדויות לכך שאכן דווקא אלה שהפנימו את הארוע השתפרו באופן מהיר וטוב יותר מאלה ש"חיטטו לעצמם בנשמה". לאחר רעידת האדמה שפקדה את תושבי ניוקאסל שבאוסטרליה בשנת 1989 בדקו חוקרים אוסטרלים 195 אנשי צוותי הצלה וגילו כי שנתיים לאחר האירוע חל שיפור רב יותר במצבם של אלה שלא עברו שיחות טיפוליות. מחקר שנערך בשנת 1997 ע"י חוקרים מאוניברסיטת קארדיף בבריטניה בקרב מאושפזים שניצלו משריפה ולקו בכוויות קשות מצא תיעוד נוסף לכשלון הטיפול בשיחות. קורבנות השריפה חולקו לשתי קבוצות, האחת טופלה בשיחות אחד-על-אחד במשך 30 עד 120 דקות סה"כ החל מיומיים לאחר השריפה ועד 19 יום לאחריה. הקבוצה השנייה לא עברה כל טיפול בשיחות. מהמחקר עלה כי בקרב אלה שעברו שיחות טיפוליות שיעור הלוקים בהפרעת חרדה פוסט טראומטית היה 25%, בהשוואה ל-9% בלבד בקרב אלה שלא השתתפו בשיחות טיפוליות. חמור מכך: נמצא כי המאושפזים שהשתתפו בשיחות טיפוליות גילו שיעור גבוה יותר של דיכאון וחרדה בהשוואה לקבוצת היבקורת. מסקנת החוקרים הייתה כי השימוש השגרתי בשיחות טיפוליות לאחר אירוע טראומטי עלול להיות מסוכן. אלה שלא דיברו על אסון התאומים - תפקדו טוב יותר מחקר חדש, שפורסם בגליון האחרון של כתב העת Consulting AND Clinical Psychology, בחן את התגובות של ניצולי אסון ה-11 בספטמבר בבנייני התאומים ואת יעילות הטיפול הפסיכותרפי שעברו. את המחקר ערך ד"ר מארק סירי מאוניברסיטת בפאלו בארצות-הברית בקרב 2,138 אנשים במשך שנתיים. יממה לאחר האסון נשאלו הניצולים באמצעות הדואר האלקטרוני האם ירצו לדבר על התקפת הטרור. רבע מהם (579 אנשים) בחרו שלא להשיב מיד. שבועיים אחר כך, ומדי שישה חודשים המשיכו החוקרים לבחון את תגובות הניצולים ומצאו כי אלה שלא דיברו על הארוע תפקדו טוב יותר שנתיים מאוחר יותר, וכי סבלו פחות מתסמינים פוסט טראומטיים. מנגד, אלה שדיברו על האירוע מיידית סבלו מתפקוד פסיכולוגי ירוד ומיותר מחלות גופניות. בעצם, ככל שהנחקרים בקבוצה זו דיברו יותר על הארוע, כך היה תפקודם המאוחר ירוד יותר. מדוע אם כן מיוחסת חשיבות כה רבה לשיחות שלאחר האירוע הטראומטי? לדעת חלק מהפסיכיאטרים, ייתכן שהדיבור על האירוע עונה על צרכים רבים: פרסומת הצורך להתגבר על תחושת האין-אונות ורגשות האשם של הניצולים, הצורך להשיג מחדש שליטה על החיים - אבל גם על הצורך של הפסיכותרפיסטים לסייע לניצולי הטראומה. לד"ר גדי כהן רפפורט הסבר אחר: "אמנם הרוב מתאוששים מעצמם, חלקם על ידי דיבור וחלק על ידי הפנמה. אולם אצל חלק מהאנשים שחוו טראומה מנגנון ההתאוששות הטבעית לא עובד. הם אינם חוזרים לתפקוד, לא יוצרים קשרים בין אישיים, מתנתקים ומחריפים את מצבם. לפיכך הדעה המקובלת על סמך מחקרים חדשים היא שאצל אלה שפיתחו סימפטומים פוסט טראומטיים - עיבוד של הטראומה דווקא כן יעיל".

שלום לך, נושא הטראומה ודרך ההתמודדות איתה הוא נושא שמאז ימיו של פרויד קיבל תשומת לב רבה, ומאז גם הושקעה מחשבה רבה ובחינה רבה של מהות הטראומה והטיפול המועדף לגביה. ועדיין גם כיום ממשיך הניסיון לדעת עוד להבין עוד ולשכלל את דרכי הטיפול. ישנן אמירות רבות בכתבה עליהן ניתן לנהל דיון מעמיק שכן כפי שאמרתי גם כיום הדברים אינם חד משמעיים. כך למשל שיטת הדיבריפינג שצויינה, אינה השיטה המועדפת כיום. בין השיטות הבולטות הן השיטה של עדנה פואה (חשיפה מתמשכת), ו EMDR. אבל זהו אינו העיקר. אני חושב שדווקא דבריו של ד"ר גדי רפפורט בסוף הכתבה חשובים מאוד, אנשים שמגיעים לטיפול בעקבות טראומה הם לעיתים קרובות אותם אנשים שהתקשו לעבד את הטראומה בעצמם, להתגבר עליה, ולשם כך הם זקוקים לעזרה. כך שהכותרת - " לעזוב את הטיפול" היא נחרצת ומוקדמת מדי מבחינתי. לטיפול יש מה לתרום בנושא של טראומה. דרור

אני לא נפגעת טראומה... למיטב ידיעתי לפחות. זהו? כתבה אחת משנה סדרי עולם? לדעתי גם כאן אין שחור ולבן, וגם כאן, מה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר... כל אדם הוא אינדיבידואל, ויכול להיות באמת, שהטיפול בטראומה עשוי להזיק לחלק מהאנשים, בעוד שאין ספק, שעבור רבים אחרים הוא הביא תועלת. ראיתי את הכתבה הזו בעיתון היום, במוסף של ידיעות אחרונות. בחרתי שלא לקרוא אותה עד הסוף. דבר אחד למדתי - אם זה כתוב בעיתון, יש מקום לפקפוק... תמיד מביאים רק חלקים מהמחקרים, לא את כל העובדות! מביאים את מה שמעורר סנסציה, את מה שנראה טוב, את מה שעשוי לעורר תגובות כמו... שלך, למשל. והנה - הם השיגו את המטרה.

בני בן 28 , גר בבית , עובד, יש חברה רצינית כמה חודשים. יש עוד 2 בנות - אחת "בבית" ושניה גרה עם שותפה. בעלי ואני עם בעיה של "גבר" שמתנהג כמו תינוק, מדי כמה זמן נדפקים לו כל הפיוזים והוא מאבד שליטה- קל מאוד לעצבן אותו וגם אם זה בצחוק- הוא מקבל קריזה, על כולם, והוא מתחיל להשתולל בלי שליטה , מקה אותנו-הוריו, בועט באחותו, מנבל את פיו ומאיים מפחידה כל הזמן. לדרישות שלי שיעזוב את הבית- הוא לא מתחיס בכלל... בפעם אחרונה- לפני יומיים, חזרנו מנופש של שבוע, ובלי לדעת שהוא בבית- למרות שהוא שמע הכל מחדרו הסגור ואף שלום לא אמר, התחילה השתוללות של צרחות ומכות שהרביץ גם לבעלי וגם לי ( יש לי סימנים כחולים ענקיים על היד) שכמעת קראתי למשטרה- רק שהם לא עוזרים ממה שכולנו שומעים... הכל התחיל בגלל שהתעצבן שאין לו כביסה נקיה ואמרת שעם דיבור כזה- גם אין מצב שאכבס לו.. אני ממש אובדת- זה כבר לא ילד קטן ...לא יודעת למי לפנות והאמת שאני כבר מפחדת- עלינו ועל בנותיי.. אנא.........

מירי שלום, אני שומע את חוסר האונים בדברייך, את התחושה ששום דבר שאת עושה לא עוזר לכם בכדי להתמודד עמו. שאת ובעלך חשים מאויימים ממנו. קשה לומר מכאן מה מוביל אותו להתנהגות הזו, אני משער שהוא במצוקה כלשהי, אבל גם אם הוא במצוקה הוא חייב לדעת את הגבולות, הוא יכול להמשיך לגור איתכם בבית שלכם כל עוד הוא נענה לתנאים הבסיסיים שאתם מציבים ובוודאי כל עוד הוא לא מכה אתכם. אם את חשה שאת לבדך לא יכולה ללכפות עליו את מימוש ההסכם הברור הזה, לאחר ניסיון לדבר ולהגיע איתו להסכמה, ייתכן ויש טעם דווקא לפנות לרשויות החוק. ובלית ברירה גם לדאוג להרחקה שלו מכם על מנת להגן עליכם. ברור לי שלא קל לנהוג כך כלפי הילד שלכם ובכל זאת. מעבר לכך את יכולה לנסות ולגשש איתו, כשניתן לדבר איתו מה מפריע לו והאם הוא זקוק לעזרה. בהצלחה, דרור

מאד מבקשת ממנהלי הפורום ובכלל ,אני זקוקה להמלצה על לספר בעיברית אודות הפרעת אישיות נרקיסיסטית.בתודה ויק.

ויק שלום, ישנם ספרים שונים העוסקים בדינמיקה הנרקסיסטית ובהפרעת אישיות נרקסיסטית. אחד הכותבים הבולטים בתחום הוא קוהוט אשר המשיג באופן חדשני את המבנה הנרקסיסטי, קריאה של אחד מכתביו יכולה לתת הבנה טובה ומעמיקה על הפרעות אישיות נרקסיסטיות. דרור

תודה על תשובתך.אבל אני רוצה לדעת על ספר בשפה העברית.האם קיים ספר שתורגם לעיברית?

אני סובלת מדיסתמיה על רקע הפרעות אישיות קשות(גבולית, נרקציסטית..) למרות הכל, כצעירה ובריאה והצורך בהכרה(הרי זהותי נקבעת ע"י התגובות אלי..), כמו גם הצורך להסתיר,הצלחתי במשך 30 שנים(מתוכם 20 שנים בולימית קשה), לתפקד, לעבוד להיות פעילה ומעורבת. חוץ ממטפליי, איש לא ידע כלום(כמובן שתמיד אני לבד ולא מצליחה ליצור שום קשר משמעותי...), ובין האנשים שבסביבתי(בעיקר בעבודה, כי אחרי ש"סגרתי הבסטה"..הסתגרתי), נחשבתי לאדם כייפי מצחיק וחברותי ומצליח.. לפני 6 שנים, נפלתי. עברתי לעבודה גדולה ויותר לא יכולתי לשחק אותה. פיטרו אותי(לראשונה בחיי, תמיד נלחמו עלי..), ומאז..לא מצליחה לחזור לחיים. כמובן שבגילי אין סיכוי למצוא עבודה, הצלחתי לקבל גמלת נכות צמיתה. ומאז אני בבונקר. לא רואה איש לא יוצאת מהבית. גם טיפול כמובן הפסקתי, כי מאיפה כסף????? זאת המציאות העגומה!!! 30 שנים לקחו ממני חצי משכורת בלי בכלל לשאול אותי, למיסים, קופ"ח, בריאות, ביטוח לאומי..מה לא. ביטוח משלים כמובן כל השנים. והיום, כשאולי סוף סוף יש איבחון מדויק יותר והבנות טובות יותר לבעיה שלי(בזמני לא ידעו מה זה בולימיה..ואין אבחנה פסיכולוגית שלא הודבקה לי..), כשאולי יש גישות טיפוליות טובות יותר להפרעות אישיות...אני לא יכולה להשתמש בהם!!!! לצערי,אולי לשמחתי, נראה לי שאני חוזרת לאוכל(עד היום לא מצאתי טיפול, תרופה, שעשו לי מה שהאוכל עושה..), אבל היום, לא נראה לי שהגוף שלי יעמוד בזה..הסעודה האחרונה..חחחח ועוד לא דיברתי על הכסף שעולות ההקאות.... אז מה עוזר שיש טיפול כשאדם מן היישוב שמחצית מכספיו נמצאים בידי המדינה..לא יכול לקבל אותו, דווקא כשהוא הכי צריך?

נ. שלום, את מתארת שנים ארוכות של סבל, גם אם לא תמיד ניתן היה להבחין בו מבחוץ, וייתכן והיה לך חשוב מאוד לא להראות את הכאב שלך, אבל כיום את לא מצליחה שלא. אני שומע אצלך כמיהה גדולה להכנס לטיפול, אך ייתכן שגם חשש לא מועט מכניסה שכזו, חשש שמתבטא אולי גם בכעס שלך ובתחושה שאת לא יכולה לפנות לטיפול שיעזור לך. לחששות הללו יש מקום, אבל חשוב גם לדעת שישנם מקומות המציעים טיפולים בחינם (כדוגמת מרפאות לבריאות הנפש). או בסבסוד כלשהו כפי שמציעות קופות החולים. כך שאת יכולה מבחינה מעשית לקבל טיפול. דרור

לילה טוב לכולם וסופ"ש מוצלח. אהיה כאן שוב בשבוע הבא. מלי.

ישהודעות שלא הועלו

שלום לך, אני לא יודע לאילו הודעות את מתייחסת ואם או מדוע הן לא הועלו. אני מניח שאם הן לא הועלו זה קשור במידה זו או אחרת לתוכנן. בכל מקרה אני מציע להעלות שאלה זו שוב במשמרת של מלי. דרור

שלום, שוב אני רציתי לדעת האם את ממליצה לי ללכת לטיפול של היפונזה, כדי לפתור את הבעיה או פשוט להמשיך לאט ובטוח בדרך שלי (וכמו שכתבת אני לא מוותרת לעצמי, וכל יום דורשת קצת וקצת כמובן בקצב שלי, למרות שהקצב שלי מהיררררר אבל זה הטיפוס שאני) אני פשוט לא גרה בארץ אני גרה בלוס אנגלס, דברתי פה בטלפון עם 2 פסיכולוגיות אחת אמרה לי שטיפול פסיכולגי לא יעזור השנייה אמרה שאני אגיע לפגישה אצלה כששמעתי את המחיר שהיא דרשה 150 דולר לפגישה אמרתי לעצמי אני אפתור את הבעיה שלי לבד (כבר עשיתי התקדמות גדולה בשבוע אחד..שלפני כן לא חשבתי שאי פעם יכנס אליי הביתה גור) בכל מקרה חשבתי אולי על קטע של היפנוזה מה את חושבת על זה תודה ושבת שלום לכולם

שלום דורית. ראי התייחסותי בתשובה הקודמת. מלי

תודה על התשובה המהירה שנית הייתי רוצה לדעת הגועל שלי והפחד שלי בלגעת בגור הקטן ולהעביר את היד על הפרווה או שהוא יגע בי נותן לי הרגשה של גועל + פחד מדוע זה ככה? זה דבר שיכול להרוג אותי בגלל זה אני מנסה ללא הפסקה לעשות דברים, רק כדי להבין מה הפחד שלי מלגעת בו

שלום דורית. אינני יודעת מה מקורו של הפחד ממגע עם כלבים. ייתכן שמדובר בהתנסות קשה, טראומטית בעברך, וייתכן שהגור ומגע עימו מסמל ומייצג עבורך חוויות או תחושות מגעילות או בלתי נסבלת. אני מבינה שאת עסוקה מאוד בנושא (ואולי מתעוררות סביבו שאלות נוספות) וממליצה לך בחום להעזר בטיפול פסיכולוגי שילווה אותך ויעזור לך למצוא תשובות לשאלות שמתעוררות בתוכך. בהצלחה, מלי.

אני מיתקרב ל40 רווק ולא ממש מצליח למצוא את מקומי בחברה.אין לי כמעט גירויים ותחומי עיניין בחיים וגם לא תחביבים.עובד במשרה חלקית עם קשיי היסתגלות רבים והחלפת מקומות עבודה במקרה הטוב כל כמה חודשים.לא מצליח ממש להיתרכז בדברים כי כמעט הכל חסר חשיבות ועיניין .חי במעין רוטינה כזו של שינה ,עבודה,אכילה,שכיבה או ישיבה בבית ללא מעש או במקרה הטוב ביאה בטלוויזיה ללא ממש עיניין.לא מגלה עיניין בהרצאות ,מוסיקה,מסיבות ,טיולים ועוד פעילויות חברתיות.לא מצליח ליצור זוגיות.אינני ביישן ולא חסר ביטחון בחברה אלא שקשור מדי לעצמי מעל ומעבר והחברה והאנשים הופכים להיות שוליים.הייתי בעבר בטיפול אך לשוא.מה עוד ניתן לעשות אם בכלל?תודה

שלום לך. אתה מתאר מצב שבו החיים שלך מרוקנים מתוכן או עניין רגשי, נשמע שמשהו בך לא מצליח לחוות, לממש, להרגיש חופשי בעולם. אתה מתאר מצב של הסתגרות פיזית ונפשית, ונסיון להמנע מהעולם החיצוני ולהשען על העולם הפנימי, על עצמך. בעיני אתה סובל מאוד – פעם אחת בשל מה שאתה עובר ומרגיש, ופעם שנייה בשל מה שאתה מפספס ולא מצליח להרגיש. אני שומעת את הקול שמנסה ללמוד לשרוד בדרך הזאתו ולהשלים עם הקיים, מול הקול השני (שממנו כנראה גם מגיעה הפנייה הנוכחית) לנסות משהו אחר, לשנות. אני חושבת שטיפול פסיכולוגי הנו המקום המתאים והיעיל ביותר לבדוק מהן הסיבות למצב שלך, וכיצד ניתן לעזור לך להיות במקום אחר. אני תוהה לגבי הפסקת הטיפול הקודם, ומנחשת שאולי כמו בחייך, גם שם התקשית להיות בקשר קרוב, משמעותי ומחייב מבלי להרגיש את התחושות המוכרות לך כ"כ – שזה מבהיל, סתמי או מכביד. אני חושבת שחשוב בטיפול הבא לשים לב לקשר בין התחושות שאתה מכיר מחוץ לטיפול לבין התחושות שיופיעו מול המטפל/ת שלך, כדי שגם בטיפול לא ישתחזר מעגל ההמנעות וההסתגרות, ושתוכל להשתמש בקשר הטיפולי (על הרגשות והמחשבות שעולות בו) כדי להבין יותר טוב מה קורה לך בקשרים. בהצלחה, מלי.

מלי,תודה לתגובתך.קיימים מעט אי דיוקים בתיאור מצבי.אני אכן מרוקן תוכן ועיניין רגשי ולא מצליח לחוות אך אין בי סגירות נפשית מפני שאין לי בעייה לשוחח כאשר פונים אליי או אני פונה בדברים השייכים לסיטואצייה מסויימת,אין לי גם בעייה לדבר בפני קהל.בטיפולים שלי הקצרים דוקא הייתי מאוד פתוח ,גלוי ומשתף אך תמיד חשתי שאני בא לספר על עצמי ועל חיי ולשלם עלזה כסף!!! והרי את זה אפשר לעשות גם עם מי שאינו פסיכולוג. איך בכלל להביא אדם למצב של גילוי עיניין בתחומים בחיים...?