פורום פסיכולוגיה קלינית

מה עושים עם זוג שאין לו שום תחומי ענין משותפים? הם לא מתעניינים באותם תחומים,לא אוהבים את אותם טיולים ,לא אוהבים אותם חברים, והמרחק הולך וגדל עם השנים. יש הרבה שיחות בינהם בנושא אך נראה שבלב המשקעים וחוסר ההתאמה עושים את שלהם... נולדה להם תינוקת לאחר שנים רבות ובגללה הם לא רוצים לפרק נישואין אבל אייך ניתן לפתור בעיה כזו? התיסכול גדול מאד וקשה להמשיך כך. תודה

שרית... מה עושים עם הזוג? השאלה היא מה רוצה הזוג לעשות, או לפחות אחד/ת מבני הזוג... אם בני הזוג מרגישים שהפער רק הולך וגדל, למרות שהיום הם גם הורים לילדה, הם יכלולים פנות לייעוץ זוגי כדי לפתוח את כל מה שעומד ביניהם - להבנתם - ומפריע לזוגיות שלהם להיות טובה יותר עבור שניהם. המטרה היא, כמובן, ששניהם ירגישו בה ואיתה טוב. זה נכון שזוגיות שמבוססת על תסכול, פערים שהולכים וגדלים וחוסר עניין משותף היא זוגיות-ללא-זוגיות במובנים מסוימים... אבל אולי יש בזה משהו שנוח לבני הזוג? משהו שגורם להם להישאר בה ביחד, למרות כל החסרונות שהעלית, התסכול והריחוק ההדדי? הרי הם בחרו להביא תינוקת לעולם המשותף-לא-משותף הזה שלהם... ככה או ככה - בטיפול זוגי הם יוכלו להבין, ביחד (וזו מילת המפתח), מה בדיוק קורה שם ביניהם, ואיך הם יכולים לעבוד על הקשר בשביל שהדברים יהיו אחרת, אם בזה הם באמת רוצים.

שלום שרית אני מסכים כי פנייה לטיפול זוגי היא צעד שיכול לשפר את ההבנה בין בני הזוג ולעודד התרחשות משותפת והתקרבות מחדש. עם זאת, אני לא בטוח כי זו האופציה הראשונה לבדיקה. נראה לי כל כל צד בזוגיות צריך לבחון עם עצמו עד כמה הזוגיות חשובה לו (הזוגיות, לא המשפחה בהכרח) ועד כמה הוא מוכן להתאמץ וחש כי יש לו אנרגיה, שניתן להפנות אותה לטובת שיפור המצב. זו אינה תופעה נדירה כאשר זוג מתחיל בקרבה מסויימת ועם השנים כל אחד נסחף לדרכו, רחוק יותר. השאלה היא עד כמה יש מוכנות לעשות את המאמץ על מנת להתקרב ולהתחבר בשנית. במידה ושני בני הזוג חשים מצדם את הנכונות לכך, זה הזמן לעבוד על זה קונקרטית - לחפש תחביב משותף שמדבר לשניהם, לפנות זמן קבוע לפעילות משותפת, המיועדת לשניהם בלבד ולנסות לגלות עניין, לפחות מוכנות להקשיב, לתחומים המעסיקים את הצד האחר. שוב, במידה וקיים הרצון והמוכנות להתאמץ ורואים שיש קושי בביצוע, ניתן לפנות אז לייעוץ מקצועי, שיכול לסייע גם בתכנון מעשי וגם בהעמקת הבנת הדינמיקה הזוגית והקשיים בה כיום. בהצלחה דוד

היי.. נעלמתי .. גם מכאן קצת .. לא מסוגלת לכתוב . אולי אפילו לא יודעת איך ..להמשיג את הפחד והכאב העצום שמתלווים .. זה מרגיש ריקנות. כאילו ואין בי דבר שלי . משהו כזה .. שהוא רק שלי בתוכי. הרי כל מה שידעתי על עצמי , כל מה שהיה שלי , נתתי .. את גופי , נפשי .. שמחותיי וסבליי .. כל רגעיי מתחלקים להם עם האחר (תרתי משמע - גם בטיפול ..) אז בעצם .. לא נשאר בי כלום ? כלום לעצמי . זה מרגיש שוב .. איך הריקנות בתוכי מקבלת מקום גדול. פיזרתי את עצמי , ואני מרגישה ככ ענייה .. את הכל נתתי , את הכל לקחו לי .. ו.. רק ה"לא כלום" הזה בעצם נותר שלי .. רק הלא כלום .. הזה מצטערת דוד. כואב ככ .. ריקנות וכאב .. אמביוולנטיות לחלוטין ..לא? אבל כואב. שרית

שלום שרית התלבטות, האמת. מה כותבים אל מול תחושת האין? ואולי אין מה לכתוב, מלבד התחושה שגם שלאחר שהתפזרת, התחלקת, ונעלמת אפילו לעצמך.. את כותבת פה, ומבעד לכאב ולסבל, יש קול ברור ומובחן שהוא את. להתראות דוד

שרית, התגעגעתי.. ולא לכלום.. אלא למי שעומד מאחורי הכינוי שאת; שרית. גמני בתקופה שהכל.. איך מסבירים...?? רק לא מצליחה להושיב את עצמי עם עצמי אפילו לא לרגע.. אז אין שיתוף.. לא ברור.. גם לא לי.. שולחת לך חיבוקי..

שלום מתנצלת מראש על האריכות. אנו זוג בשנות העשרים, נשואים 4 שנים עם שני ילדים מקסימים. בעלי יוצא בבוקר ללימודיו וחוזר ב10.30 בלילה ואני יוצאת לעבודה בבוקר ושבה בצהריים ישר לילדים, מטפלת בהם עד הלילה. נישואינו רגועים בדרך כלל אלא ש: לפני שנתיים הסבתי את תשומת לבו של בעלי לעובדה שמשפחתו בעורקינו, ממש שהו בביתנו מידי יום וללא הודעה מראש, בלי שום התחשבות במצבנו ונוחיותינו. אני הבעתי את חוסר שביעות רצוני בפני בעלי אך הוא לא העיר להם, עד שהתפרצתי בפורום נכבד והודעתי שאני לא מוכנה לטיילת הזו בביתי. כמובן שזה מצטייר פחות טוב כשגיסה מעירה ולא האח, אך ראיתי את אזלת ידו ולא היה לי מנוס. מאז נשארתי ביחסים קרים עם אחת הגיסות הדומיננטיות שלא יכלה להכיר בעובדה שמישהו אמר על המשפחה שהיא "מנהלת" משהו שלא לרוחה. שאר משפחתו למדה להתרגל ולכבד את פרטיותי. לאחר הפרשה היא דאגה ללכלך עלי לפני כל מי מהאחים/יות, אפילו כשבעלי דיבר איתה היא דיברה עלי (וגם על משפחתי) בצורה מכוערת, וכבר מאז יחסינו הסתכמו ב"שלום שלום" בארועים ולפעמים אפילו זה לא. לאחרונה היא יזמה אירוע והתקשרה לנייד של בעלי להזמין אותנו. הוא אמר לה שאנו לא נגיע, בלי לשאול לדעתי. אני מצידי אם הייתי מקבלת הזמנה אישית הייתי שוקלת בחיוב לבוא, מפני שאני יודעת שלבעלי מאד אכפת לא להיות יוצא דופן במשפחתו. אך כאמור הוא לא הפנה אותה אליי אלא סרב בשמי. כשדנו על כך לאחר מכן אמר שטעה והיה צריך לומר לה שתזמין אותי באופן אישי במיוחד לאור היחסים הקרים ביננו, לא מובן מאליו שאבוא. בארוע הבא היא התעלמה ממני כשאמרתי לה שלום, ובעלי ראה זאת. למרות זאת הוא פנה אליה אחר כך כשישב בין שתינו, הפנה אלי את גבו וענה לה כששאלה אותו למה לא הגיע - שהוא לא היה מרוצה מהמקום אליו היא הזמינה (מה שלא נכון כלל). הוא פשוט פחד לומר "כי לא הזמנת את אישתי כמו שהתבקש".אחר כך שוחחו על הא ועל דא וכל זאת מתחת לאפי ועם הגב אלי. אני נפגעתי נורא. מילא היא לא אומר שלום – לא אכפת לי, אבל בעלי רואה יחס כזה לאישתו ולא מוחה? ועוד מדבר איתה כאילו הכל כרגיל? סיפרתי את המיקרה האחרון, אך קדמו לו עוד עשרות (ממש כך) מקרים בהם היא לא התייחסה כמו שצריך והוא לא מחה אלא דיבר איתה כרגיל. תמיד רבנו על זה מריבות סוערות, צעקות ודמעות, ותמיד חזר בשיטתיות על אותו דפוס פעולה. עד שהבנתי שיש בעיה. פנינו לטיפול זוגי, המטפל נבר בעברינו וכו' אך בשלב מסויים הותשנו מהנבירה האינסופית מה גם שלא ראיתי תועלת והפסקנו את הטיפול. אציין כי שנינו מגיעים ממשפחות סבירות, ללא בעיות מיוחדות. בעלי חסר בטחון עצמי, לדעתי הוא רואה את האחות הזו שהיא דומיננטית במשפחה ומתעלף מפחד לומר לה משהו שלא יהיה לרוחה. לכן מעולם לא ענה לה או הסתכסך איתה, תמיד העדיף להגיע הביתה ולנהל איתי מלחמות עולם ושתיקות של שבועיים , העיקר לא לומר לה את האמת. תמיד מתנצל, מודה שטעה, תמיד מציע להתקשר אליה ולומר לה שלא תדבר איתו עד שתתקן את יחסה איתי, ותמיד אני אומרת שהבעיה לא בה אלא בו, תמיד מבטיח שלעולם לא יעשה את זה, ותמיד נופל. אין לי טיפה של אמון בו, הוא לא מאמין בטיפול, ואני מתוסכלת ברמה שאני מתפוצצת מבפנים. אנא, עיזרו לי.

שלום למתוסכלת כבר מהכותרת, ובהמשך גם מההודעה שלך, ברור עד כמה המצב קשה עבורך ועד כמה הוא יוצר מתח בתוך המשפחה ומאיים על שלמות הזוגיות שלכם. לעזור מכאן, במטה קסם, יהיה קשה. אני מאמין שהדרך בה התחלתם ללכת, כלומר, הטיפול הזוגי, היא הנכונה. אני לא יודע מה הנושאים שעלו שם, אבל נשמע שמה שבוער יותר ביניכם הוא ההווה ופחות העבר, לפחות על פני השטח. נשמע שיש כעסים מוסטים וכל מיני התנהגויות שמגבירות את החיכוך במקום להפחית אותו וייתכן בהחלט שיש דברים שאינם מדוברים ביניכם ומובילים לכעס ולרגשות אחרים, המוצאים ביטוי דרך ההתייחסות למשפחתו המורחבת של בעלך. העיקר, כרגע, הוא שתצליחו לדבר (במיוחד להקשיב) בכנות אחד עם השני. כך שטיפול זוגי, שוב, הוא העצה הראשונה שלי. אני מבין שבעלך לא מאמין בטיפול, אבל מה יש לו להפסיד? אני בטוח שהוא סובל מהמצב עכשיו וממלחמות העולם ביניכם לא פחות ממך, כך שאולי כדאי להבהיר לו שהבחירה היא בין להמשיך ולסבול לבין לנסות לעשות מאמץ - שלא בהכרח יצליח, זה נכון, אין שום דבר בטוח - לתקן את המצב. מלבד זאת, האם שקלת לפנות בעצמך לטיפול? נשמע שהמצב הנוכחי מעמיס עליך לא מעט ושאולי חלק מהדרך להתמודד איתו היא דרך להבין מה נוגע בך כל-כך בנקודות רגישות ומה החלק שלך,מה מעורר את הזעם שלך, במריבות עם בעלך. להתראות דוד

ראשית תודה רבה על תגובתך. מה שתיסכל אותי בטיפול הזוגי היה שהמטפל התמקד כל כך הרבה על היחס שלי עם אימי בבגרותי שהיה לא-מי-יודע-מה, מה גם שאני לא מכירה מתבגר שהעביר תקופה זו ברוגע. לאחר נבירה עיקשת השורה התחתונה היתה לשבת איתה ולספר לה על הרגשות שהיו לי. ראשית זה לא עיניין אותה ושנית אני ממש לא זוכרת מה היה ומה הרגשתי. עבר לי,היום היחסים מצויינים. לסיכום אני מחפשת לטלפל בבעיותינו בהווה ולא הצלחתי להגיע לנקודה זו. מכיוון שכל פגישה כל כך יקרה ולא קידמה אותי ואת בעלי במאום-אין לי עיניין להמשיך לשלם, גם קשה להתחיל שוב עם מישהו אחר. לגבי דבריך-צדקת בהחלט שחלק מהפתרון הוא לדעת מה כל כך נוגע בי בנקודות רגישות. החלק השמח הוא שאני יודעת במדויק ממה אני נפגעת והחלק העצוב הוא שלמרות שאני משננת זאת בפני בעלי-ברגע המריבה הוא אטום אלי. אתן דוגמא-כאשר הוא טועה ואני מעמידה אותו על טעותו-באופן עיקבי הוא מבקש סליחה מיד, אך אני מעוניינת להמשיך ולנתח את הנושא איתו. הוא משתתק, לא מגיב, זה מעורר את כעסי(והוא יודע), אני מסתגרת, הוא מסתגר. מאותו אחד שפגע בי והודה הוא הופך לאויב שלי, למחרת אני כבר כועסת על השתיקה, לא רק על המקרה המקורי. כל יום שעובר מעורר את זעמי יותר ויותר ואחרי שבועיים מי יכול לסלוח על אוירה כזו ועל אכילת לב כל כך ארוכה? בסוף יש סולחה, החיים שבים למסלולם עד למריבה הבאה שעבדת באותה שיטה. השאלה איך יוצאים מהמנטרה הזו?

ניסיתי לנפץ שתיקה וזה ניפץ אותי לאלפי רסיסים בעשר אצבעות ופה אחד חפרתי לעצמי את הבור ישר לצניחה חופשית אין לי כוח להמשיך עוד.

שלום נקודה. אני לא בטוח מה לכתוב. בהרגשה שלי יש לך את הכוח. יש לך הרבה יותר ממה שאת מאמינה. אבל אני מבין שזו לא ההרגשה שלך, ולא נראה לי שאני בעמדה להתווכח. אבל דבר אחד חשוב לי לומר - אין ספק שאת שורדת. תראי כמה את עוברת, ובהודעה הזו בלבד את מתנפצת ונקברת וצונחת...ואלוהים, כמה שזה בטח כואב. אבל בכל זאת, את מדווחת, וכותבת וממשיכה לזוז. בעיני זה כוח. מקווה שיספיק לך, ואולי נתכתב על זה עוד. להתראות דוד

דוד,נכון לרגע זה כן,אין ספק אני שורדת-וזאת עובדה. והיום גם אין לי כל ספק,שהמטרה לא תמיד מקדשת את כל האמצעים, בעיקר כשאתה סובל כל כך. לגבי הכוחות-הם באמת אזלו,לאורך תקופה הניעו אותי כוחות ההרס כי דווקא הם אלו שהצליחו להכניס אליי עוד קצת אויר, להמשיך במסע הזה שסופו ידוע מראש. ואולי זה דווקא מה שהכי הכי כואב לי.עבורי הדברים כל כך ברורים,ודווקא משום שזה כך,רציתי לצעוק אך החרש אינו יכול לשמוע. כך שנשארת אני עם ים הכאב בבטן בלב עמוק בנשמה,וממשיכה לעולל לעצמי ולהתעעלל עד הסוף. אני יודעת שהשקט יגע בי זה הדבר היחיד שעליו לא מתכוונת לוותר אם זה יקרה בשלמות או ברסיסים שלי יודעת שהמילה האחרונה היא שלי והיא עוד לא נאמרה. אני פה כי הרבה יותר מבטיפול,על אף שאין לה מחליף-יכולה למשוך עוד קצת בחבל. אבל כל כך כואב נשברת נופלת פוגעת ומנסה לקום לעיטים כמה פעמים ביום,אין כוח אין אויר יש צורך לא מושג כואב כואב כואב.והלב מדמם אך עדיןן דופק.

יש לי שאלה ואשמח אם תעזור לי. אני בטיפול שנתיים אבל לא נעים לי לשתף את המטפלת בזה אז אשמח אם תענה לי בכנות. לאחרונה אני מאוד מרגישה תלות במטפלת (למרות שאני לא מראה זאת אלא ההפך). היא מנסה להתקרב ולהראת איכפתיות, אבל אני דוחה אותה כל הזמן. מאוד קשה לי עם ההפסקה שבין הפגישות שזה שבוע רגיל ואין בינתיים אופציה לפגישה נוספת, כבר בדקנו את זה. אז בגלל "הגעגוע" שאין לי אותו ולא היה לי עם אחרים, אני לפעמים מתקשרת ומנתקת אחרי ה"הלו" שלה, או שאני משאירה לה הודעה שתתקשר אלי ואז אני לא עונה. כאילו אני צריכה כל הזמן להרגיש שהיא שם בשבילי. או שאני מבטלת פגישות על מנת להעניש עצמי נוכח הגעגוע אליה לא נעים לי "להודות" בזה בפניה. מה אני צריכה לעשות?

שלום ג. אני חושב שיש משהו מאוד נוגע בתיאור שלך, במיוחד ברגע של ההאזנה ל"הלו" מהצד השני. נשמע שנורא חשוב לך לשמוע את הקול שלה. לדעת שהיא חיה וקיימת ומגיבה אליך. ואת משחקת (לא בצחוק אלא ברצינות, משחק מכאיב), עם המתח בין הידיעה שהיא קיימת ושיש ביניכן קרבה לבין המרחק והכאב שאת חשה כשאת לא יודעת בוודאות היכן היא והאם היא עדיין זמינה. והמתח העצום הזה, בין קרבה למרחק, בין הרצון שלך להיות ביחד לבין החשש הגדול כל כך מכך שהרצון יתגלה - בושה? - הוא בדיוק הסיפור שלך בטיפול כרגע. ובגלל זה אני יכול לשמוע אותך, אני יכול לחשוב יחד איתך, אבל העצה היחידה שלי באמת בנוגע למה לעשות היא לספר את זה בטיפול. ברור שזה נורא קשה. אם זה לא היה קשה זה לא היה שווה את זה. זה לא היה העניין. אבל תנסי אולי לראות איך, ובאיזו צורה, ובאיזה קצב, את מצליחה לשתף את המטפלת בסוד הזה - שהוא התחושות שלך, והחוויה שלך, והעולם הפנימי שלך - מולה. בהצלחה דוד

עוקבת אחרי התשובות שלך בשקיקה ומוקסמת כל פעם מחדש מהתבונה והרגישות.

שלום ותודה לך. כמה נחמד מצידך להציע. וברצינות - תודה על המילים. כיף לשמוע. להתראות דוד

סליחה.. אבל אני הייתי פה קודם.. ז"א המאוהבת בך הראשונה חשבתי שאני היחידה מסתבר שיש עוד (: חחחחחחחחחחח

דוד.. כתבתי הודעה והיא עפה לי.. ואני לא יודעת אם קבלת אותה או לא.. ובכלל לא סיימתי לכתוב... ומרגיש לי עכשיו ש.. בא לי לעוף מעצמי כמו שההודעה פתאום ככה עפה לי... וזה אולי מאוד מתאים למה שהתחלתי לכתוב עליו.. ועל ההמשך שרציתי לכתוב.. שבפגישה כנראה התנתקתי.. ככה היא אומרת.. והאמת היא שאני באמת לא זוכרת את רוב הפגישה... ועכשיו פתאום בא לי ממש ממש למות.. לא יודעת איך להסביר.. אבל התעופה הזאת של ההודעה הקודמת פשוט מפילה אותי.

שלום שיר אוי, כמה זה לא נעים. אני מכיר את ההגשה של משהו שמתחילים לעבוד עליו פתאום באמצע הוא נעלם וההרגשה היא שכל המאמץ והכוונה שהושקעו בו בוזבזו לשווא. ואני מצטער לומר שלא קיבלתי הודעה מלבד זאת. והאמת היא שאני בהחלט יכול לראות איך דבר כזה יכול להפיל - התחושה שמשוחזרת כאן, היא לדעתי, מאוד חזקה. חלק של עצמך שאבד לך, נעלם, ואתה לא יודע להיכן והאם מישהו ימצא אותו, האם הוא בידיים טובות, האם יחזור אליך...ואני תוהה האם דבר דומה התרחש גם בפגישה, כשהתנתקת? האם גם שם חלק חשוב לך נעלם לפתע ובלעדיו הרגשת ריקה ועצובה יותר? כולנו מורכבים מחלקי זכרונות וחוויות, ומסיבות שונות יש כאלה שלעיתים מתעמעמים, או הופכים שקופים, או צפים הרחק, ואנחנו מרגישים פחות שלמים בלעדיהם.. שיר, גם אם ההודעה הקודמת לא הגיעה, הרי שזו כן הגיעה לכאן ואני מקווה שכמו שזה קרה, גם שאר החלקים יימצאו, על-ידך ועל ידי אחרים. לאט לאט, ובקצב שלך.. להתראות בינתיים דוד

שוב כתבתי הודעת תגובה, שוב היא עפה לי... נראה לי שהפורום הזה מנסה להגיד לי משהו.. אולי אני צריכה כבר לשתוק... אני מדברת, או יותר נכון כותבת, כאן יותר מידי.. אף פעם לא שיתפתי, ספרתי ושאלתי כמו שאני עושה כאן לאחרונה.. אולי מישהו מנסה להגיד לי שאני צריכה לשתוק, כמו שתמיד עשיתי, כמו שידעתי הכי טוב. ולמרות שזאת ההרגשה, אני מנסה לכתוב לך שוב, כי התגובה שלך היתה חזקה מאוד.. קראתי את שכתבת הרבה מאוד פעמים.. כנראה שהצלחת מאוד לגעת.. וזה כואב נורא... הפגישה התחילה כשהיא אמרה שדברנו לילה קודם.. ואני טענתי שלא דברנו.. והיא התעקשה... הייתי כל כך בטוחה בעצמי, לא היה לי ספק.. רציתי להראות לה שהיא טועה ובדקתי בפלאפון.. ואז גיליתי שהיתה שיחה.. ואחת לא קצרה בכלל... אני לא יכולה להסביר איך הרגיש לי באותו רגע... ואז בהמשך הפגישה, כנראה קרה שוב.. דוד, פתאום מצאתי אותה יושבת מולי ממש קרוב... (אני יושבת תמיד על הריצפה)... זה היה איום.. זה נורא.. כשאתה לא זוכר, לא יודע מה היה , מה נאמר, מה נעשה... מי ומה אתה היית לפני רגע אחד בלבד... כמו שאמרת, אני לא יודעת אם ומתי אמצא את החלקים האלה.. אם אני בכלל רוצה... זה כל כך מפחיד דוד... כל כך מפחיד... וכנראה שאני לא רוצה... ולכן זה קורה... היא אומרת שכנראה אני עדיין לא מוכנה לפגוש את החלקים האלה.. איך אפשר להיות מוכנים?.. הפחד משתק.. אבל לא רק הפחד.. גם הכאב, הריקנות, הבדידות, העצבות, ועוד דברים... לא יודעת מה מפחיד יותר... להישאר ככה עם התנתקויות, או לחפש ואולי מתישבו למצוא את החלקים האבודים האלה.. והנה אני.. שוב לא עוצרת את עצמי... ממשיכה לכתוב... עדיף שאעצור כאן.. מה שהיה לי חשוב להגיד לך, זה שהדברים שלך מאוד מאוד נגעו.. והרגישו בדיוק כמו שכתבת.. תודה דוד.. על הכל.. שיר

אחרי שבוע לא פשוט שעבר עליי, שנגמר בעוד פיצוץ טיפולי (אלא מה?) בגלל חוסר רגישות שלה... בהתחלה היא לא היתה שותפה למשבר משום שהיתה בחופשה. אומנם היא אמרה לי - כמו תמיד - שהיא עם הנייד, ואני יכולה להשיג אותה... לא רציתי להפריע לה (בכל זאת, חופשה עם המשפחה, וידעתי שאפגוש אותה יומיים אחרי)... ואז היא חזרה ושיתפתי אותה... אבל היא לא ממש היתה בעניין, אז עזבתי את זה. לא משנה. זה לא העניין. דיברנו על זה היום. מה שהסתבר לי היום זה, שהיא התעלמה ממה שקרה (קורה, עדיין) בגלל שהיא... מפחדת ממני...! מהעוצמות יותר מאשר התכנים. וכן, זה מוכר לי... היא לא הראשונה ולא היחידה... בעבר כבר שמעתי שבערך כולם מפחדים ממני. אבל תמיד ידעתי שהיא לא, שהיא נקיה מזה. עד היום. וכן - היא אמרה לי ש"זו לא אשמתך. את לא צריכה לקחת אחריות על זה. זה משהו שלי, שאני ממשיכה לבדוק ולברר. אולי זה כי אני חלשה מדי, או לא מספיק טובה בלהתמודד עם זה, או שאני לא מטפלת מספיק טובה בשבילך כשזה מגיע למקומות האלה" ועוד כל מיני אופציות שהיא בודקת עם מי שזה לא יהיה (מטפל? מדריך? לא ממש עקרוני)... ובאותה נשימה אמרה ש"זה לא קורה לי עם אף-אחד בעולם, אלא רק איתך, רק מולך!". לפחות הפעם זה לא נגמר, שוב, בזה שהיא מציבה לי אולטימטום או מאיימת (שוב) להעיף אותי. להיפך - היא ציינה במפורש שהיא לא(!) זורקת אותי. ואז, כמובן, ממשיך נאום ה"למה את לא אומרת על מה את רוצה לדבר???" ועכשיו... איך לעזאזל אני אמורה להגיד משהו בכלל, כשאני יודעת שהיא מפחדת ממני?! אני צריכה למזער את עצמי עוד יותר. לשתוק עוד יותר. אולי לדבר קצת על מזג האוויר... זה טריוויאלי ואין בזה שום דבר מפחיד, אני חושבת. אולי לספר לה על הסרט האחרון שראיתי, על הספר שאני קוראת... לא יודעת... אבל לשתף אותה במה שעובר עליי בשבוע האחרון... אני מתכוונת, יותר ממה שכבר שיתפתי... לא נראה לי... זה מה שגרם לה לפחד עוד יותר... נמאס לי כבר מכל המילכודים האלה שיש בטיפול הזה. וכל פעם לדבר ולדבר ולדבר על זה. וכשנדמה שמשהו סוף סוף מסתדר, משהו חדש צץ, ואז מסתבר, שגם המשהו הקודם בעצם לא באמת הסתדר. זה הפך להיות טיפול אתגרי... שתלמד להעריך את זה... אני מחשלת אותה. והיא מוציאה אותי מדעתי. ועדיין אני נשארת... זה מה שמדהים... אני גם מפחידה וגם מזוכיסטית.

שלום אני חושב על ההודעה שלך פה ועל הזדמנויות אחרות בהן הגבת בפורום ונדמה לי שאני הולך לכתוב משהו שעלול לעצבן אותך. אקדים תרופה למכה (מי יודע, אולי גם אני מפחד קצת..) ואומר שיצער אותי אם כך יהיה, ובאמת ובתמים אני מנסה להימנע מכך כמיטב יכולתי. אבל מדהים בעיני לראות איך קיים חוק כל-כך מדוייק, והוא שמי שיכול לעזור ולסייע לאחרים, לעיתים תכופות קשה לו לעזור לעצמו (ונעזוב לרגע בצד את מה שזה אומר על פסיכולוגים ושאר אנשי המקצוע). ובהקשר של השאלה שלך, נדמה לי שאותו דבר שתיארתי קודם, אותו החוק, קורה לך בטיפול. את מתחשבת נורא במטפלת שלך. לא רוצה להפריע לה, אז לא מתקשרת, רואה שהיא לא בעניין של מה שאת אומרת אז את עוזבת את זה..ובסוף זה מגיע לממש היפוך של היוצרות: את מתחשבת בפחדים שלה, מוכנה למזער את עצמך (אם כי בהתמרמרות) ומקשיבה לרגשות השונים העולים בה. ולמה אני כותב את זה? לא כי רלוונטי בעיני להתייחס למטפלת שלך, אלא כי נראה לי חשוב מה שעובר עליך במצב הזה, ואיך נקלעת לתוכו, והאם במקרה? כי בסופו של דבר זה מגיע לכמה דברים פשוטים. יש היפוך תפקידים (את מחשלת אותה, עוזרת לה וסובלת בתמורה). ויש כמעט תחרות, על מי היא החזקה יותר. ואת מנצחת בה. אבל את מבינה - כאן המלכוד האמיתי - כאן הקושי אמיתי עבורך, ולא בטיפול פסיכולוגי ככלל. האתגר שלך הוא לתת לעצמך להפסיד. לא לתת, לא להיות בעמדה הגבוהה יותר. אלא לקבל, ולהוציא החוצה את החולשה (גם אם נראה לך שהיא לא בעניין של זה - כי עשית שם ניסיון, לא?). וזה מה שהייתי מביא במקומך לטיפול, כי נדמה לי שזו הנקודה הרלוונטית עבורך, ולא האם המטפלת שלך מפחדת או לא. הפחד של אחרים זו העמדה המוכרת - בעצמך אמרת. את צריכה לחקור את הפחד שלך. זהו. אני ממש מקווה שלא הגזמתי ואם כן, אז אני מוכן, כבר עכשיו, להתנצל. וברצינות - לא מפחד. אבל מעבר לכך, אני מקווה, במידה ותתחברי לחלק ממה שכתבתי, שזה יוכל גם לשמש אותך פה ושם. להתראות דוד

תודה דוד... הצלחת להעלות לי חיוך על הפנים... אתגר לא פשוט בימים אלה. ההכנה וההקדמה למה שאתה מתכוון לכתוב... ולא הרגיז אותי מה שכתבת, ממש לא. כנראה שיש משהו ממשי מאחורי האימרה, שהסנדלר הולך יחף... מאידך, הוא זה שתמיד צריך לשבת עם פינצטה ולהוציא קוצים ושברי זכוכיות מכפות הרגליים, למרות שהליכה מרובה ברגליים יחפות מעבה את העור. אני מקשיבה לרגשות השונים העולים בה, משום שהיא אומרת את הדברים האלה. האם אני צריכה לומר "די. מספיק. זה לא המקום לדון בך ובמה שקורה לך מולי"? אם לא אתחשב בפחד הזה שלה ממני, האם אני לא מסתכנת בכך שהפחד ינצח? כבר עכשיו יש לו השלכות מהותיות מאוד (לדבריה) על הטיפול: היא הולכת על קליפות ביצים, נזהרת ולא אומרת דברים, לא שואלת וכך גם מחמיצה דברים חשובים, שאני מפרשת אח"כ כחוסר עניין או חוסר אכפתיות מצידה. זה, לפחות מה שהיא הסבירה לי. והאמת? אני לא בטוחה שזה היה לטובתי, שאני יודעת את זה עכשיו. אין לי מושג מה היה האינטרס שלה (חוץ מ, אולי, wake up call לכך שאני צריכה לקחת אחריות על... לא יודעת מה, בעצם, זה לא ממש ברור). הייתי מוכנה לתת לעצמי להפסיד את הטיפול בחודש שעבר, כשהיא נשברה והציבה לי איזשהו אולטימטום שלא היה אפשרי מבחינתי - היא לא אמרה לי שהטיפול הסתיים ושהיא מעיפה אותי, ממש לא. אני זו שהייתי מוכנה אז לוותר, ולא בקלות ולא מתוך עקשנות או דווקאיות. וידעתי אז - כמו שאני יודעת כל הזמן, 24/7, שלא אחפש לי מטפל/ת אחר/ת ושזה הסיכוי האחרון שלי - ולמרות זאת הייתי מוכנה לוותר אז... ישבתי מולה, אחרי האולטימטום שהיא הנחיתה עליי, המומה וחשופה לחלוטין, הכי לא חזקה שאפשר. לא ברחתי מהחדר באמצע הפגישה - נשארתי עד הסוף ורק אז יצאתי, מובסת לחלוטין. לא ניסיתי להתווכח איתה או לפתוח חזית חדשה. לא הייתי במקום של התחרות הזו. רק אמרתי לה שאני לא יכולה לשתף פעולה עם האולטימטום הזה. זה הכל. ומה שקרה זה, שבאותו יום קיבלתי ממנה SMS מתנצל ומצטער על כך שהיא הגיעה לקצה שלה ושהיא לוקחת אחריות על מה שקרה. ובאמת שלא עשיתי שום -דבר בשביל לגרום לה להתנצל או לשנות את דעתה... אז מה אני אמורה להבין מזה? שגם במקום שבו אני מוותרת על המקום ההמתחשב מחד והחזק מאידך שלי, בסוף אני "מנצחת"? אבל אני מניחה שאני צריכה לחשוב עוד על נושא הפחד והחולשה שלי... אני עצמי עוד לא לגמרי מזהה אותם - בעיקר לא את הפחד... זה לא משהו שעמד פעם בדרכי, הפחד (חסרון גדול בהחלט). אבל לא צריך להתנצל, דוד, קראתי את ההודעה שלך אינספור פעמים ובטח אקרא אותה שוב אותו מספר פעמים. אני חושבת שהיא באמת חשובה עבורי. תודה.

דוד הי, התגובה שלך לכותבת מעלי (שאנחנו נמנעים מלהסכים עם השם שבחרה לה :-)) עוררה בי סקרנות לגבי שאלה שמנקרת בי מזה זמן מה, ואולי תמיד במידה זו או אחרת: אתה כותב - לפחות בהקשר שלה - שלהיות בעמדה נותנת משמעו להיות במקום גבוה יותר, ואילו העמדה המקבלת, של חשיפת החולשה, נקשרת בויתור על מימד זה. אני נוטה אולי להסכים עם זה (לגבי), ובעיקר עם העובדה שהטיפול אמור להוות כר לחקור בו את הפחדים שלנו, ובכללם הפחד הזה. אבל... לצד זה אני מרגישה שבטיפול (שלי) מושם דגש כל כך גדול עלי כרצפטור של העולם, כמקבלת, וכמי שבוחרת להגיב לכך כפי שהיא מגיבה (ולמה), והזרקור מוסת לגמרי מן התרומה שיש לפועל הנתינה ולאפשרות לראות אדם אחר ולהיות אתו. אני שואלת את עצמי - בעצם אותך, שאלה אישית - מה יש בעמדה הנותנת, המקשיבה, הערה לצרכים של אדם אחר, שכל כך ממלא ונותן תחושה של משמעות? ומדוע בעצם זה ערוץ שכל כך קשה לוותר עליו, גם לאחר שכבר התוודענו למתיקות של להיות מקבל ומוכל ולמדנו לאזן את שני החלקים (אולי)? פשוט קצת קשה לי לענות על זה במילים.. תעזור לי?

הי, ... גם אני היום עם כינוי שכזה, והוא אמיתי לגמרי להרגשתי הנוכחית. אקדים קצת - קשה לי להיכנס לכאן ולקרוא הודעות לאחרונה, קראתי מעט את הודעתך, וגם קצת הודעות קודמות, ומה שנקלט בעיניי הוא הסוף. "מפחידה". סליחה מראש שלא התעמקתי בכל, אלא הסתמכתי על תחושה כללית שנבעה מתוך דברייך, ואולי בכלל יותר מדבור בי וחוייתי הרגעית. כנראה. רציתי לומר לך שגם אני מפחידה. לא נדמה לי. אני מפחידה. יש רגעים בהם אני מפחידה מאד. גם אומרים לי את זה. מתי מפחידה? כאשר החלק היהיר הפסיכי מתעצם במלוא כוחו. כן, המילה הזו שמתחילה ב - נ' וכל כך בוחרים לא להזכיר מפורשות. החלק היהיר שמתעקש והודף בכוח הכי גדול שאפשר כל תנועה מבחוץ פנימה. סרבן עזרה אולטימטיבי. דוחה תלות, נזקקות, התמסרות, לא מוותר על שליטה. כן, זה מפחיד, זה עשוי להרתיע את הצד שמולך להרגיש שאת מקטינה אותו. שהוא לא נחוץ ולא שווה ולא נפרד. מרגיש שנוכחותו הולכת ומצטמצמת. בשביל לטפל בזה (בי) צריך גם שהמטפל עצמו לא יפחד לגעת, וזה אומר שהוא / היא צריך להיות בהם גם איזה חלק יהיר שכזה. וואחד חלק יהיר. והמון אומץ. שיהיה גדול עליך. מלחמת עולם. אח, יהירות רומסנית חולה שבי. וסליחה, אולי סתם היום כואב לי במיוחד. דוד, אם אפשר לומר בקטנה, אני חווה אותך כאמיץ ומעז (וזהיר בה בעת), ואוהבת את זה. כן, זה כואב, אבל נוגע. אהבתי גם את ליאת עד מאד בזכות אותו אומץ ופתיחות ואמת. אתם יופי.

שלום ראשית, תודה על ההתייחסות, המוסיפה בעיני הרבה. אני מבין את הכוונה שלך בדיבור על היהירות ונדמה לי שאנחנו מדברים על משהו דומה, אבל לומר "יהירות" בעיני, ולהסתפק בכך, יהיה לפספס משהו, להתבונן על התופעה מבחוץ מבחינה מסויימת ולהימנע מלבחון אותה מבפנים, את המניעים והסיבה למסובב הספציפי הזה. האם לא נראה לך שכלפי אחרים לא היית חוטאת בכך, היית מתעקשת על המבט המעמיק יותר, אבל כלפי עצמך את מפעילה בשמחה, לא בשמחה אולי אבל ביעילות ובמהירות, את המבט המחמיר והשיפוטי דווקא? יש בכך משהו כל-כך סבוך ופארדוקסלי, שאם לא היה גורם לכל-כך הרבה סבל, לא ניתן היה שלא לחבב אותו.. ותודה על המילים החמות בסוף. אני גם נוטה להסכים איתך בתובנה לגבי הצורך של אותם חלקים ממש אצל המטפל ומוכן להצטרף ולהודות - גם בי יש בוודאי חלקים יהירים להפליא. אצל ליאת, לעומת זאת, אני לא מוכן להתחייב, אפילו בנקודה זו - קיים חשד, מבוסס למדיי, שהיא מושלמת.. להתראות דוד

שלום יש לי 2 שאלות: 1. האם סכיזופרניה המדרדרת לאט עם תסמינים שליליים ואינה מגיבה לתרופות היא TYPE 1 או TYPE 2? 2. האם סכיזופרן פראנואידי המגיב טוב לתרופות הוא TYPE 1 או TYPE 2? תודה

שלום איתן למיטב ידיעתי, סכיזופרניה מהסוג שאתה מתאר בשאלה הראשונה שייכת יותר לסוג שתיים, בעוד התשובה לשאלה השנייה היא יותר סוג אחד. עדיין, האמת היא שהחלוקה הזו לסוגים, כמו סכיזופרניה והטיפול התרופתי בה ככלל, היא נושא שאני לא מרגיש שאני מכיר טוב מספיק על מנת לספק תשובות בעניין. אני מציע לך לפנות לפורום פסיכיאטריה, על מנת לקבל תשובה מהימנה וודאית יותר. להתראות דוד

שלום, יש לי נטייה לעצבן את המטפלת שלי במשך השבוע בין הפגישות. אני מעירה לה בכל פעם מחדש שלא איכפת לה, ומנסה להסיק מהתשובות שלה כמה נקודות על מנת להוכיח לה שבאמת לא איכפת לה ממני, ושהיא סתם עושה "כאילו", ושאני בסך הכל עוד מספר שנכנס לחדר ההוא. אני מרגישה שברגע שאני מעצבנת אותה, היא כן שמה לב אלי ומרגישה בי ובקשיים שלי יותר עד שאנו נרגעות בחזרה מחדש. היא עדיין לא הבחינה בנקודה הזו, ולא הבינה את זה. ואני כן מצליחה לעצבן אותה למרות כל הסבלנות שהיא מנסה להראות. מה זה אומר עלי? אני לא מתנהגת כך עם אחרים. הדפוס הזה הופיע רק אצלה ואני כל כך חשוב לי שתבין אותי ושלא אמאס עליה.

שלום שני מעניין, השאלה שלך לכאורה ברורה, אבל בכל זאת יש לי הרגשה שאני מפספס בה משהו. בכל מקרה, אנסה לענות כפי שאני חושב כרגע. לפי התיאור שלך נשמע שמאוד חשוב לך, נורא חשוב, הקשר והמבט והפנייה של המטפלת אלייך. ומה שבולט הוא שאת כנראה מאמינה שהדרך היחידה להשיג את מה שאת רוצה, את תשומת הלב האקסקלוסיבית והמושלמת הזו, היא באמצעות לעצבן אותה. זה קצת גורם לי לחשוב על ילדים, המעצבנים את הוריהם בכוונה על מנת לזכות בתשומת לב. ומה שבולט בכך הוא שיש המון רצון בתשומת לב, ובד בבד יש אמונה עמוקה שתשומת הלב לא תגיע כדבר מובן מאליו, כמשהו שמגיע וראוי, אלא שצריך לעצבן ולהציק על מנת לזכות ביחס. כאילו, אם אנחנו ילדים טובים, לא ישימו לב אלינו והמבט יחלוף דרכינו או מעלינו.עדיפה נזיפה מהתעלמות, כנראה.. ויכול להיות שהתחושה הזו היא חלק ממה שמפעיל אותך בטיפול. ומדוע זה קורה רק מול הפסיכולוגית? אולי דווקא כי כל כך חשוב לך שהיא תבין אותך, שלא תימאסי עליה ושלא תתעלם ממך או תנזוף בך. והטיפול הוא בדיוק המקום שמגרה ומעלה את הנקודות האלה - על מנת להכיר אותן ולמנוע את קיומן ביום יום. האם זה נקשר לדמות אחרת משמעותית בחייך, האם זה בכל זאת קורה לך בחיים, אבל בצורות שונות.. אלו שאלות שלדעתי כדאי לך לבדוק בטיפול, יחד עם הדיבור הגלוי על מה שמתרחש בפגישות ושתיארת כאן. הגיע הזמן שתספרי לה, לא? בהצלחה דוד

שלום, שמי דנה ואני בת 18. לאורך כל חיי סבלתי מתחושות של בדידות ועצבות. בששת השנים האחרונות אני מניחה שזה החריף לדכאונות שמלוות במחשבות אובדניות. הדיכאון אובחן אצל אמי ואצל אחותי והציב אותן בסכנה כמו גם אותי. אין לי עם מי לדבר על זה, איני יכולה לממן טיפול פסיכולוגי וההורים שלי לא מייחסים לזה חשיבות ומתייחסים לזה אופי דרמטי ותו לא. אשמח לדעת היכן אוכל לפנות לייעוץ והדרכה מבלי שהדבר יוודע למשפחתי שנוהגת ללעוג לי על כך. בתודה, דנה.

דנה... דבר אחד אני לא מבינה - גם אצל אמא שלך וגם אצל אחותך אובחן דכאון, נכון? אז למה עלייך מלגלגים ומייחסים לתחושות שלך דרמטיזציה? אצלן זה לגיטימי ואצלך לא? אם את בת 18, זה אומר שאת לפני גיוס... את צפויה להתגייס בקרוב? אם כן, תוכלי לקבל טיפול במסגרת הצבאית (קפ"ס - קצין פסיכולוג). אם לא, את יכולה לפנות למרפאה הציבורית לבריאות הנפש שבאיזור מגורייך - הטיפול בחינם, ומאחר שכבר אינך קטינה, יש חובת סודיות גם כלפי הורייך. ובכל מקרה, קשה לחיות עם בדידות ועצב לבד, ועוד כל-כך הרבה שנים... בעיקר כשיש כזה ניכור עלפי הרגשות שלך מצד המשפחה, שלא מקבלת אותם ואף דוחה אותם בזלזול... לאף-אחד לא מגיע להישאר לבד עם הרגשות והתחושות הללו, ולכן אני באמת חושבת שההחלטה שלך לטפל בעצמך בשביל עצמך היא החלטה אמיצה ונכונה - בהצלחה!

שלום דנה כפי שאת רואה השיגו אותי מבחינת התשובה ואני מצטרף להודעה שעלתה לפניי לחלוטין - גם מבחינת התוכן ככלל וגם מבחינת ההמלצות הספציפיות. אכן, נדמה לי ששני המקומות הנכונים לפנות אליהם הם תחנה ציבורית לבריאות הנפש במקום מגורייך או איש מקצוע בצבא, במידה ואת כבר חיילת או שבכוונתך להתגייס. על מנת להבהיר, התחנות לבריאות הנפש אולי נושאות שם מאיים מעט, אבל הן תחנות המוקדשות לרווחת הציבור ועובדים בהן אנשים מסורים ומקצועיים, המטפלים ומומחים במגוון של קשיים רגשיים ומצוקות. בהתחשב במצב שתיארת אני בהחלט ממליץ לך לפנות למקום כזה או לדומה לו, על מנת להקל על הסבל שלך ועל מנת להגן עליך מפני הסכנה שאת מתארת. אין שום דבר מצחיק או לא רציני בתחושות שלך. אולי יהיה לך קל יותר לגשת לתחנה יחד עם אדם קרוב, עליו את סומכת, אבל בכל מקרה, אני מפציר בך לא להמשיך ולסבול לבד ולשווא. להתראות דוד

המשך אבל האם הכעס הזה שמופנה כלפיו בגלל שלא מיתאמן או שמאכזב בהתנהגות אפשר להעלימו כי כאשר אני מדחיקה את הכעס ומיתעלמת מהדרך שלו אני מתפרצת אך אפשר לעבוד כדי שלא יהיו לי התרציות כאלה זה הורס יותר את היחסים בנינו.? והאם אפשר וזה לא קשה לצאת אם מישהו שלא מספיק נמשכים אליו ?? האם משיכה זה כול הקשר ?? אבל אם בנאדם רוצה יש מצב לשינוי באופי או לא ?? ובכלל איך אפשר לעבוד על בבנאדם שיש לו התקפי זעם מאחר והוא לוקח על עצמו הרבה ללב וניפגע בקלות ומצפה הרבה וככול שמצפה מיתאכזב יותר ?? איך עובדים על התקפי הזעם ?? ואיך עובדים על פטיל קצר?. תודה

שלום מיטל התחלת את ההתכתבות אתמול עם דרור, אך מכיוון והוא אינו נמצא כיום אני אנסה להמשיך את השיחה במקומו. במקרה ותרצי להמשיך ולשאול אותו ספציפית לגבי השאלות המטרידות אותך, את מוזמנת לכתוב לו שוב ביום ראשון הבא. באופן כללי אני בהחלט מצטרף לרעיונות ולכיוון שלו בתשובתו אתמול ואנסה לענות לשאלות שאת מעלה כעת, עם מעט מחשבות משלי. את שואלת שאלות רבות ונדמה לי שאולי רק את, וגם זה בעזרת הזמן שיעבור וייתן לך עוד ניסיון והיכרות עם המצב, תוכלי לענות על רובן. את שואלת - האם אפשר להדחיק כעס, מבלי שיצא החוצה בשום דרך? לדעתי לא. במידה וקיים כעס בתוך הקשר, קשה מאוד יהיה לשמור אותו בבטן, מבלי שיתפרץ החוצה או מבלי שיעשה נזק משמעותי באיזו צורה אחרת. האם משיכה זה הכל בקשר? שוב, זו שאלה שמשתנה מאדם לאדם (וגם בתקופות שונות של הקשר), אבל רק את מוסמכת לדעת עד כמה נושא המשיכה הוא משמעותי ומהותי עבורך. אני חושב ששאלה חשובה, שאת לא מעלה אותה אבל היא נחה מאחורי דבריך, לדעתי, היא מה המניע שלך להיות בקשר כיום בחברך. האם את רואה בו כבן-זוג מושך ומתאים בפני עצמו, או שמא הרצון (המובן בהחלט) לקשר ארוך ולהקמת בית הוא הגורם העיקרי המשפיע עליך. כי אני שומע אותך בעיקר נאבקת, ומתלבטת ומנסה לברר בינך לבין עצמך האם את עם האדם הנכון, והאם תוכל להשלים עם מגרעותיו בעיניך ולהנות מיתרונותיו ומהדברים שאת אוהבת בו. והשאלה היא האם ההתלבטות הזו באה ממקום נקי מולו, או שהיא מושפעת מרצון כללי יותר להקמת משפחה, ואת מוכנה למען רצון זה להמשיך בקשר שאינך בטוחה לגביו. בקיצור, אני חושב שמה שחשוב במיוחד זה שתנסי לברר עם עצמף כיצד את מרגישה לגבי החבר שלך. האם את אוהבת אותו? האם את מוכנה לסלוח לו על חולשותיו (כפי שהן בעייניך) ולקבל אותו כפי שהוא? מעבר לכל שאלה אחרת, זו השאלה האמיתית שאת צריכה, לדעתי, לשאול את עצמך וממנה יגזרו, בסופו של דבר, גם התשובות האחרות. ביחס לשאלתך על כיצד ניתן לעבוד על התקפי זעם, הרי שניתן לעבוד עליהם באופן עצמאי, אם האדם נחוש לשנותם ובעל משמעת עצמית ומוטיווציה גבוהה. אפשרות אחרת, מומלצת לא פחות, היא לההיעזר באיש מקצוע, גם על מנת להבין טוב יותר את המקור להתפרצויות וגם על מנת ללמוד ולתרגל כלים להפחית ולצמצם את עוצמתן. זהו, להתראות בינתיים דוד

ממה יכול לנבוע פחד מרוק של אנשים, שאינו קשור בפחד מחידקים? האם ניתן לטפל בזה?

שלום פחד מרוק יכול לנבוע ממחשבות ומזכרונות שונים, היכולים להיקשר לגירוי הספציפי הזה ולהוביל לתחושות של אי-נחת ורתיעה. ניתן לטפל בכך תרופתית, אולם הייתי ממליץ, בשלב הראשון, לפנות לטיפול בגישה קוגניטיבית ולבדוק שם מה הן המחשבות המתעוררות ספציפית אצלך מול רוק וכיצד ניתן לשנות אותן ולהעלים את הפחד שהן גוררות. בהצלחה דוד

הי דוד מה שלומך השבוע? טוב, מאחר ואין תשובה, אספר לך מעט על עצמי (; המטפל היקר שלי חזר מהחופשה וניפגשנו שוב, אכן הזמן עובר...היה קצת מוזר, כי אני ניסיתי רק להיות שם, לספוג שוב את המקום ואת השקט קצת, והוא ממטיר שאלות, נגמר לו האויר והוא עוד המשיך לדבר ואחרי כמה זמן התחלתי לדבר , וזה היה לגמרי מבלבל ולא צפוי, לפתע הוא נראה משועמם, עושה הה הה לכל דבר שאני אומרת, בסוף הפגישה הרגשתי שחיכיתי וחיכיתי, ואני יוצאת כאילו עדיין נמשך החופש, זה היה מדכא כמו להתכופף לשתות ממעיין ולגלות שהמים נעלמים כשאתה מביא אותם לפה שלך, מתסכל! אז התחלתי לבכות בסוף הפגישה, אבל הוא הבין..נקווה שמחר יהיה קצת יותר טוב..פתאום ( לא כזה פתאום, קראתי כמה הודעות למטה את גילי ) והתחילו לי חרדות איך הוא יתמודד אם נגיד תהיה לי נפילה רצינית שוב פעם...כבר שנתיים לא הייתה, ובכל זאת, פעם שעברה הטיפול נפסק לשלושה חודשים..אולי הוא לא יוכל לעמוד בזה? ואיך אני בודקת את זה בלי ליפול שוב? הספק מכרסם, הרי קל להסתדר נהדר כשמישהו מרגיש טוב..מעניין כמה הוא היה יכול להחזיק אותי אם הייתי בריצפה שוב פעם..לזכותו יאמר שהוא הבין מה צריך לעשות כדי למנוע ממני להגיע למקום הזה, אבל אז עולה בי השאלה שאולי הוא עושה את זה כי הוא יודע שעם המקום הממש קשה הוא לא מסוגל להתמודד ( נו טוב, אז ניתן יד ונעמיד פנים שזה בית )..אוי, מה קורה לי? לא מתאים לי המחשבות האלה...אני כועסת על עצמי, כי אני יודעת שזה אמיתי..אבל אולי דווקא בגלל זה אני מפחדת, רק דברים אמיתיים יכולים להישבר..אני במחשבות מבולבלות היום, קשה לי עם כל עבודות הסיום האלה, בא לי לפרק מישהו מרוב לחץ! אז פרקתי קצת פה, יותר קונסטרוקטיבי מלהרביץ לעובר אורח.. לילה ( טוב? ) אופיר

שלום אופיר נדמה לי שאני מבין את מה שאת מתארת. ואת חייבת להודות, שיש בזה משהו כמעט צפוי, כמעט שלא ניתן להימנע ממנו. לא במובן רע, אלא במובן האנושי ביותר. המתנת וחיכית ובסוף, המפגש עצמו תמיד יחוויר במידה מסויימת לעומת הציפייה, לעומת הדימיון והאפשרויות והרגשות שנפרשו בו. כך שאני במקומך לא הייתי נבהל, אלא מתבונן על זה כמשהו שמהווה חלק מהפגישה ומהחיבור מחדש, שבמיוחד על רקע החיבור החזק שהיה לכם בפרידה, סביר שייקח זמן להרגיש טבעי ושלם שוב. פגישה ראשונה אחרי החופש, אחרי ההמתנה - נראה לי שיצאת יחסית בזול ושהמחיר הנמוך יחסית הוא בעיקר בגלל הקשר הטוב והחיבור שיש לכם בטיפול. קחי קצת זמן ותני לטיפול לחזור ממש למסלול, לא רק מבחינת חזרת המטפל אלא מבחינת החזרה של שניכם לקשר ביחד. לגבי השאלות שהתעוררו בך, אני תוהה האם הן התעוררו רק בגלל ההודעה שקראת פה, או שמשהו אחר בחייך העיר אותן. האם יכול להיות שגם הן קשורות לחופש של המטפל ולכן הן עולות עכשיו, ביחס לשובו? כלומר, האם המפגש המחודש העיר אותן? בכל מקרה, נדמה לי שגם את הפחד שאת מתארת וגם את הפנטזיות לגבי מניעיו או יכולת ההחזקה שלו שווה לך, אם תרגישי בנוח, להעלות מולו בטיפול ולראות מה יצא מזה. בהצלחה דוד

בדידות עצבות כאב כעס ריקנות טיפת אושר ואז סטירה עונש על האושר בעצבות וריקנות חזקה עוד יותר אך מנצחים במלחמה על האושר עם המלחמה היא עם עצמך קוברת את עצמי בעבודה ושונאת את עצמי על זה שאין לי חיים מרחיקה כל מי שמנסה להתקרב ושונאת את הבדידות המטורפת אוכלת בלי סוף ושונאת את אך שאני נראת אך מנצחים במלחמה נגד עצמך שונאת את הכאב שלא נעלם כבר שנים שונאת את האושר כי הוא מזכיר אך הכל יכול להיות ואז נעלם והכאב בא הרבה יותר חזק שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת לא שונאת פשוט כל הזמן כבר המון המון שנים עצובה ובודדה

שלום תמרה את מספרת על המון רגשות קשים שלך אל מול עצמך ועל שנים של מאבק במלחמה שאת מנהלת. את כותבת כי זו מלחמה כנגד עצמך, אבל אני רואה זאת יותר כמלחמה מול החלקים הכואבים והמיואשים שלך, שעם הזמן, וכנראה שבהתאם לקשיים בחייך, תפחו ותפסו מקום רב יותר ויותר. וזו הבחנה שחשוב לזכור: את אינך סך כאבייך. גם מבלי להכיר אותך אני משוכנע כי יש בך הרבה יותר מזה, וכרגע המצב הוא שכל הדברים החיוביים, התכונות החזקות והטובות שלך, לא זוכות למקום ונקברות מתחת להתפשטות של הוירוס של ההתקפה העצמית והדכדוך. עובר ממך גם המון מאמץ וכנראה שאין דרך אחרת, אבל זהו מאמץ ראוי, מאמץ להלחם למען קולם של החלקים שאינם מושחרים כבר לגמרי. ואני גם רואה משהו מאוד מעודד בכך שלאורך ההודעה את מתרכזת בעיקר בשנאה ובסבל, מתנתקת בעצם מכל רגש אינו קשור לרגשות אלה, ולבסוף, בסיום, את מגיעה לרגע של כל-כך הרבה כנות, רגע צלול, בו את מחוברת לעצב ולבדידות, לא מתוך שנאה וזעם, אלא מתוך הרגשות האלה לעצמם, בלי הגנה או הדיפה שלהם. והחיבור הזה, הוא מה שיכול לאפשר, לך בעיני, את היתרון הגדול והמשמעותי ביותר במלחמה שלך. בהצלחה דוד

בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב מוצע טיפול פסיכולוגי קצר-מועד בהפרעות חרדה. הטיפול יינתן ע"י פרופ' רובי דר, ללא תשלום, כחלק מתהליך ההכשרה של פסיכולוגים קליניים וייצפו בו כ-20 סטודנטים לתואר שני במגמה הקלינית מעבר למראה חד-כיוונית. הטיפול יתקיים בחוג לפסיכולוגיה בסמסטר א' (נובמבר עד ינואר) בימי ג' בבוקר. להסבר ופרטים נוספים נא לפנות לפרופ' רובי דר בטלפון 03-6408624 או בנייד, 054-4401168. אפשר גם לפנות בדוא"ל: [email protected]

רק המחשבה על טיפול שצופים בך 20 סטודנטים שאתה אפילו לא רואה, וייתכן שיחלפו על פנייך ברחוב ויזהו אותך מבלי שתוכל לזהות אותם, נראית לי מעוררת חרדה, ואני לא טיפוס חרדתי (: די לניסויים בבעלי חיים!

האם תלות של מטופל בפסיכולוג, מהווה חלק אינטגרלי מהטיפול? והאם קיומה מחייב את הצלחת הטיפול? בתחילת הטיפול (לפני שנה וחצי) ניסיתי מאד לא לפתח תלות ולשמור על איזשהו פיכחון שאף אחד לא יכול לעזור לי באמת, פרט לי עצמי. אך ככל שנחשפתי יותר, כך הרגשתי יותר תלויה בה, בפסיכולוגית. עכשיו לאחר כמה חוויות של דחיה ממנה - מרגישה בעוצמה את האכזבה, אך יותר מכך את ההשפלה במצב שבו אני כל כך תלויה (בה) והיא כל כך דוחה (אותי). והאמון שהיה לי בה נשבר.. גם לאחר שדיברנו על זה, מרגישה כל כך לבד!

רוני שלום, השאלה אמנם הופנתה לדוד, והוא יהיה כאן מחר אם תרצי להפנות אליו את השאלה בינתיים אנסה לענות לך. מהדברים שלך אני מבין שמאוד חששת בתחילת הטיפול להרגיש נזקקת, להרגיש שהמטפלת שלך היא זו שיכולה לעזור לך ושאת צריכה ותלויה בה. הרצון הכל כך עז להרגיש מסוגלת להסתדר לבד מצביע על כך שנושא התלות הוא כנראה נושא מרכזי בחייך. הוא נושא קונפליקטואלי עבורך. את מרגישה במקום שלך כעת את העוצמה בה את זקוקה לה, ומזהה סימנים שהיא אינה רוצה בך. אך האם את יכולה לזהות לצד הסימנים הללו גם סימנים לכך שאת רצויה? גם אם כרגע לא נראה לי שזהו המוקד בטיפול שלכם להצליח להרגיש לצד רגשות של דחייה גם רגשות של קבלה. דרור

שלום אני בחורה בשנות ה20 + לחייה רוצה נורא להקים בית יש לי מזה חבר שנה וחצי הוא נורא חמוד יש לו פנים יפות אך מבחינה חיצונית המלא קצת וזה מפריע לי קצת מתחילת הקשר דרבנתי אותו לאימונים ודיאטה והוא מישתדל בערך הבעיה אצלי שהוא חמוד בפנים ויש לו אישיות מקסימה יש לו תכונות כמו אכפתי דואג איש מישפחה נדיב ילד טוב אקיצר אך מצד שני הוא תמים בבית שלו הוא עצלן כוס לא מרים , לא אסטיבי , מקשיב אך ורק לעצמו קצת ראש בקיר לא מספיק פתוח בקשר ששומר הרבה בבטן שאלותי העיקריות.?? האם הענין של העצלנות והפינוק זה ענין שמישתנה כאשר את איש מישפחה מאחר ובביתו הורגל לעצלנות ולפינוק ???. שלא עוזר במטלות הבית ולא עושה דבר והיא לכך בגלל זה הוא השמין ? בביתו נוהג לצעוק הרבה האם כך יהיה בביתנו וישמש מודל לחקוי גם פה??בביתנו אך אפשר לעשות שלא יקשיב לעצמו ויהיה ראש בקיר עקשן על דברים לדוגמה בשמירה על כושר אני זאת שדוחפת אותו האם גם שניתחתן אצתרך למשוך במושכות כדי להניע אותו ??? ואך אפשר לגרום לו להיות אסרטיבי לעשות לבד שידע גם לעשות לבד מבלי לקבל הכוונה ממני???יש מצב שישתנה גם פה??? ושאלתי העקרית מה לעשות כאשר אני מרגישה תיסכול רב כאשר הוא לא מקדיש זמן לפעמים לכושר הוא לעיתים פסיבי בזה ואני נורא מיתאכזבת ומיתווכת איתו כי בשבילי כושר זה חשוב ויש לי ציפיות מימנו שיהיה קצת פחות מלא בגלל שזה לא בריא לבחור בגילו וזה מבחינת משיכה קצת ? אז מה עליי לעשות כדי לא לריב איתו דברתי איתו בלי סוף על הנושא הזה והוא קצת ראש בקיר ??? מתאמן שבא לו .? והכאשר אני מדחיקה את הכעס זה מיתופצץ אח"כ בצורה לא יפה ?? מה עלי לעשות אני אוהבת אותו ויש לו תכונות טובות וחלקם לא ?? האם הוא ישתנה ובכול מה שכתבתי .? ואך עלי ללימוד גם לא לצפות מימנו בקטע הזה.? שמכעיס אותי בבקשה עיזרו לי

מיטל שלום, אני מבין מהדברים שלך שלצד דברים שאת אוהבת בחברך, ישנם דברים שמפריעים לך. דברים שמעלים בך סימן שאלה האם הוא יכול להשתנות ואם לא כיצד את יכולה להתמודד עמם. אני לא יודע לומר אם הוא יכול להשתנות או לא, אבל ברור שזה צריך לבוא ממנו. המצב בו את רוצה להפוך אותו למי שהוא לא, או לא רוצה להיות לא יכול להצליח לא עבורך ולא עבורכם. בעצם אני מנסה לומר, שאת צריכה לשאול את עצמך האם את מוכנה להיות עמו גם בהנחה שכך הוא גם ימשיך להיות פחות או יותר גם בחיים משותפים איתך. האם את יכולה להתמודד עם זה. וכאן עולה שאלה חשובה מה יש דווקא בתכונות הללו שכל כך חשוב לך שהוא יהיה. מדוע חשוב לך שהוא יהיה אסרטיבי, פעלתן, ושומר על כושר גופני. ולבסוף, את אומרת שהוא עקשן עם ראש בקיר, האם ייתכן והוא כזה מתוך הרגשה שאין לו ברירה, שרק כך הוא יוכל לשמור על עצמו מולך, לשמור על חלקים בתוכו שחשובים לו והוא לא רוצה לשנות אותם. עצתי היא שתנסו לדבר, לא רק לומר מה אתם רוצים אחד מהשני אלא גם מה חשוב לכם אצל עצמכם, אני חושב שכך תוכלו להבין אחד את השני טוב יותר. דרור

שלום לך דרור שטרנברג . לאחרונה שמעתי שיש מושג ''טרנדי'' חדש בטיפול הפסיכולוגי והוא - זכרונות כוזבים , אבל אני טוענת שבעקבות זאת הפסיכולוגים עלולים שלא להאמין לפציינטים שבאמת עברו טראומות קשות ואז איזה ערך יהיה לטיפול שכזה , הרי בעבור אחוז זניח של אנשים בעלי '' דמיון פורה '' הם עלולים שלא לטפל כהלכה בכאלו שבאמת עברו דברים קשים בחיים ! בנוסף , מי שעבר טראומה ( ואת זה אני יודעת מניסיוני האישי , לצערי ) גם כעבור שנים רבות , אינו שוכח , הזכרון אולי קצת מתעמעם , אבל לא נשכח לחלוטין . זה בדיוק כמו המשל '' זאב זאב '' . להת' אורנה .

אורנה שלום, המושג זכרונות כוזבים הו אאכן מחקר שמוקדש לו מקום רב במחקר העכשווי על הזכרון. ממצאי המחקר עד כה מעידים שזכרון אינו דבר סטטי, אלא הוא דבר שעשוי להתפתח. כך למשל, מראים לאנשים קטעי ווידאו ואחר כך מבקשים מהם לתאר את שראו. נמצא שכאשר שואלים אנשים כמה אנשים נסעו במכונית האדומה שראו בסרט, מאוחר יותר הם ידווחו שראו מכונית אדומה גם אם צבע המכונית בסרט לא היה אדום. זוהי כמובן רק דוגמא אך היא ממחישה את העובדה שניתן לעצב זכרון בהווה. המסקנות לטיפול ממחקרים אלו אינן שיש להטיל ספק בזכרונות המטופלים, בעיקר משום שהחוויה היא הקובעת, אלא שיש לאפשר למטופל להעלות את הזכרונות בעצמו, ולא לעזור לו להיזכר. שכן עזרה שכזו, גם אם אין בה כוונה רעה, יכולה לעצב את הזכרון והחוויה. מעבר לכך, אני לא חושב שטיפול הוא בית משפט בו יש לקבוע האם הזכרון או החוויה מוצדקת או אמיתית. ולמרות שאני מבין את החשש שעולה מדברייך אני מקווה שדבריי יעזרו מעט להפיג אותו. דרור

כבר כתבתי לך בעבר אבל אני פשוט לא יכולה יותר. לא יודעת מה לעשות עם המטפלת לשעבר שלא רוצה בי. כבר רציתי להגיד לה שאני מאמינה שאצליח לחיות עם כך שהיא לא תקבל אותי בחזרה אבל שאני זקוקה לאיזשהם גבולות אחרים. אפילו שהיא תדבר איתי פעם בחודש. ושאני אדע שהיא שמחה לדבר איתי. (אם היה זה אפשרי היתי מגדילה את הפונט של המשפט האחרון, כי זה מה שבאמת חשוב). אבל רק לא שישאר המצב המזוויע שהיא סובלת כל פעם שהיא שומעת אותי, ואני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה. ואני גם כועסת, כי היא כל הזמן משנה לי את הכללים. אמרה לפני חודש שאתקשר אליה בעוד חודש ואז תפגוש אותי והיום היא ענתה בכעס למה אני מתקשרת אם לא הבנתי שהיא לא רוצה לדבר איתי או לפגוש אותי. מי היה מאמין שלמילים יש כזו יכולת פירוק. אני מזכירה לך שהיא המטפלת הראשונה, ושהיו כבר עוד שניים כושלים אחריה, ושזה נועד לכישלון נצחי כי אני כנראה גבולית ונמאסת על כולם. באמת היתי מסתפקת בלדעת שמישהי שעברה איתי כל כך הרבה יכולה להזכר בי ולהרגיש שהיא מחבבת אותי. לא יותר מזה. התחושה הזאת היתה מספיקה לי בשביל להסתובב בעולם ולהרגיש בטוחה להביא את עצמי במידה מסוימת ושמה שאנשים יראו הוא לא כל כך נוראי. ואז אולי גם היתי יכולה לחיות עם זה שקשה לה מדי לטפל בי כי עדין היו שם גם דברים טובים שנשארו בי בעיניה. איך הפכו הטיפולים האלו לגורם המנציח של כל מה שבלתי נסבל בי. איך אני אמורה להדחיק את כל הכאב. להמשיך לתפקד. להמשיך לחיות.כשכבר שנים כל מה שאני מרגישה זה אובססיה. היא שם בכל רגע וכרגע הנוכחות שלה היא זו שאומרת לי בכל רגע שאין לי זכות לחיות.

גילי שלום, אני יכול להבין את ההרגשה שלך שיש בך משהו כל כך נוראי בפנים שאף אחד אפילו לא המטפלת שלך שעברת איתה כל כך הרבה לא יכולה לשאת אותך. את משתוקקת משום כך לכל סימן שזה לא כך, שהיא לא באמת נרתעת ממך, ולכן קשה לך להרפות כי אז תישארי עם התחושה שמה שיש לך בפנים צריך להישאר בפנים. אני לא יכול לומר מה היא מרגישה באמת,אני משער שבכל מקרה יש גם רגשות של הבנה, ואכפתיות לצד הרגשות האחרים שאולי קיימים בה. אבל אני תוהה מדוע את מתמקדת דווקא בה, ומרגישה שעצם הנוכחות או אי הנוכחות שלה היא ההוכחה לכך שאין לך סיבה לחיות, מה היא מזכירה לך, באילו חוויות בסיסיות בחייך הקשר ביניכן נגע והועצם בשל כך. אני מציע לך לא לוותר, להיכנס שוב לטיפול, גם עם מטפל אחר ולנסות להבין מה קורה שם. השחרור מהאובססיה אליה טומן בחובו גם יכולת להבין את עצמך ושחרור גם מתחושושת קשות שלך כלפי עצמך. דרור

זות התוצאה כשהאומניפוטנציה והאימפוטנציה נקלעים למציאות סדיסטית. חבל.

אבל מה גורם לך לחשוב שזה לא יהיה more of the same שאותם דברים שהשתחזרו בשלושה טיפולים אחרונים יחזרו על עצמם שוב, וששוב אני אזכה למראה שתראה לי כמה אני מבהילה ובלתי אפשרית. הקשר איתה, המטפלת הראשונה, כל כך עוצמתי כי הוא מהווה את הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שמישהו מצליח להשאר איתי ולא נגעל. וזה כל מה שהיתי זקוקה לו. כל כך מעט ובאותו הזמן גם כל כך הרבה. והיא שהיתה איתי בכל התהפוכות האלו באהבה, ובשנאה, ובכעס ובקנאה, ובבהלה מהקשר,וב"זה יותר מדי" , וב"זה לא מספיק". היא שראתה יותר מכל אחד אחר, מצד אחד כמה קשה להיות איתי, אבל מצד שני כמה אני מנסה.... לא יכולה לחיות עם הוויתור שלה עלי. עם הגועל שלה ממני. כי אין שם עכשיו תחושות אחרות. הלוואי והיו. כפי שאמרתי, באמת נראה לי שזה יכל להספיק. ובכל הטיפולים שאחריה, אותו דבר, עם אותו סיום מוכר. שאני רוצה לוותר. שלא ברור לי למה אני צריכה להמשיך להאמין שמשהו טוב יכול לצאת מזה. הרי לפני שהתחלתי את הטיפול הראשון היתי במצב הרבה יותר טוב. הלוואי ויכולתי לקחת את הגלגל לאחור לזמן לפני שהכרתי אותה, ולפני שהדהד לי כל הזמן שהיא היתה רוצה אותי מתה. תודה דרור על ההתיחסות.

אני כותבת שוב רקע, קצר, ארוך, מקווה שזה יעזור לך להבין, לענות. בת 30, דיכאון, חרדה, הפרעת אכילה, הפרעת אישיות. עכשיו צריך להאנח אנחת רווחה או יאוש, שונאת את המילים הללו אבל אלו סה"כ המילים שמתארות אותי בינתיים, לא יכולה לחשוב על אחרות. והייתי בשלושה טיפולים ארוכים שנכשלו. כאשר הראשון היה הטיפול המיתולוגי. טיפול של חמש שנים והפעם הראשונה שחוויתי עוצמות כאלו של קשר, הפעם הראשונה שהרגשתי שאפשר להשאר איתי ולא רק לבקר אותי ולסלוד ממני, הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי מוחזקת, וכנראה שבאמת זו היתה הפעם הראשונה כי מסתמן רקע של אמא בדיכאון שלא היתה שם. והעוצמות של הטיפול הראשון הניעו אותי למקומות מאד טובים, זו היתה אחת התקופות הטובות בחיי. ובערך אחרי שנה כזו, כשאמרתי למטפלת שזה לא יכול להיות יותר טוב מזה והיא אמרה לי שזה עוד יהיה יותר טוב מזה. הסתבר שאני צדקתי, וזה התחיל להיות רע. קשה לי להזכר בכך. ממש חוויה טראומתית עבורי שאני מצליחה לראות כל פעם קטעים קטעים וכל מקטע כזה מציף את כל הגוף בכאב. היה שם המון תסכול וכעס. בהלה שנמאס לה ממני.ורצון לעזוב שהוביל לתחושה שהטיפול הוא התמכרות לסמים- שרק מזיק לי ואני לא מצליחה לעזוב אותו. והיו המון ניסיונות לעזוב, וחזרה אליה כי היתה אובססיה וחוסר יכולת להפרד. ולבסוף זה הסתיים. השקט שאחרי הסערה. מי אמר ששקט הוא דבר חיובי? כיום אני חמש שנים לאחר סיום הטיפול ההוא, עדיין לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליה.קשה לי לחיות בשקט. במיוחד כשבטרמינולוגיה שלי שקט שווה דיכאון. ומאז בערך אחת לחצי שנה אני מתחננת לפניה שתקבל אותי בחזרה, שהדברים יכולים להראות אחרת, ובכל פעם מחדש היא מסרבת, אומרת שזה יותר מדי בשבילה. ואני חושבת שהקיבעון שלי קשור לזה שתמיד יצרתי בה כלפי את הרגשות החיובים העוצמתיים ואיתם את השליליים העוצמתיים. הטיפול הזה היה בעוצמות מאד חזקות גם עבורה.ואני לא יכולה להמשיך הלאה כי אני לא מצליחה להשאר עם ההרגשה שאחרי כל מה שהיה היא לא מסוגלת לזכור את הטוב. חווה רק את הרע שבי ונבהלת מפני. ובשני הטיפולים שהיו אח"כ (שנתיים ושנה) קרה בערך אותו הדבר, בעוצמות קצת פחות חזקות כי ברחתי לפני שנחתה פצצת האטום. ואני לא יודעת מה לעשות, אני לא מסוגלת לוותר עליה ועדיין מלאה תקווה שאולי אם היא תראה שהשתנתי בזה... ובזה... אז היא תשנה את דעתה. וכל פעם לפני שהיא דוחה אותי מעליה היא חושבת כמה ימים, מאפשרת למשאלה להתגבר בתוכי. והשאלה שאני אשאל עכשיו תשמע לא קשורה אך היא בעצם מאד קשורה. אני מנסה לחשוב איך לטפל בעצמי ושואלת את עצמי: האם לנסות לחזור לאחד משני המטפלים האחרונים, האם זה נכון בכלל לנסות ולתקן דברים שהתקלקלו וכנראה שגם יתקלקלו. כי אני מרגישה כבר כמו ילדה, שצופה שוב ושוב באותו סרט עצוב, כל פעם מקווה שהפעם אמא של במבי לא תמות, שהפעם יקרה סוף אחר. אבל אותה קלטת נכנסת תמיד למכשיר הוידאו (מכשיר הוידאו במשל הזה הוא אתם הפסיכולוגיים...). ותמיד הסרט הוא אותו הסרט.ותמיד אמא של במבי מתה. אז זה בכלל משנה האם לחזור ולנסות להתחיל לעשות סרט "חדש", כאילו אני יוצרת משהו כשלמעשה השחקנים בו קבועים, והמונולוגים אינם משתנים, ולחשוב שאני יכולה להכריח אותם לעשות הפעם משהו אחר... או להכנס להפקה שהופסקה. למסך שירד בשל כשלון הצוות היוצר ליצור "משהו אחר", וידוע שדברים שחוזרים על עצמם הם נדושים ולכן מיותרים, "כישלון בקנה מידה אומנותי ותרפויטי" יאמרו המבקרים. והאם שם באמצע הסרט, מתוך הכישלון, יתכן שיקרה משהו אחר. ואני אחזור על השאלה, מה היית ממליץ, לנסות להתדפק על דלתותיהם של אחד משני האחרונים או להתחיל שוב מהתחלה. תודה על כך שקראת.

שלום , אני בן 30 . הייתי תמיד בחור שליו ושמח ,אבל מזה מספר שנים אני מרגיש תחושה של אי שקט ואיבוד השלווה, ובאחרונה אף איבוד תחושת שמחת החיים ,וחוסר אנרגיות לעשות דברים גם כיפיים .אין חלילה תחושה אובדנית. תחילה חשבתי שזו תחושה חולפת ,אך עם הזמן זה החמיר לכדי מה שציינת לעיל. מהמעט שקראתי ואני לא מבין או משכיל בנושא, יתכן שמדובר בהפרעה פוסט טראומתית,כי זה מתחבר לי לשרשרת של אירועים שעברתי. יש לי תחושה שאני יודע את המקור לבעיה ומאיפה זה התחיל. איך להתחיל לטפל בענין ? האם לנסות טיפול פסיכולוגי או בגלל תחושת הדחיפות והרצון להפסיק לסבול כדאי לפנות לפסיכיאטר? אשמח אם ניתן יהיה להמליץ על מטפל אחד או שניים . תודה רבה

שלום לך, מהדברים שאתה מתאר לא ניתן לשלול הפרעה פוסט טראומטית וזו בהחלט אפשרות שאפשר וחשוב לבדוק אותה במפגש עם איש מקצוע. באשר לזהות איש המקצוע, המלצתי היא שתפנה לפסיכולוג שיש לו ניסיון בתחום, הוא יוכל להתרשם ממצבך ולהתחיל איתך טיפול. בחלק מהמקרים ישנה תועלת בשילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי, אבל זה לא מחוייב מראש. אם יהיה צורך בכך הוא ימליץ לך לפנות לפסיכיאטר. אני מקווה שהמייל שלך עדכני כך שחברי הפורום יוכלו לשלוח לך מייל עם המלצות למטפלים. דרור

לגבי מה שנכתב פה על המון כעס- לא מסכימה שבטיפול אפשר להביא באמת כעס. אני הייתי בטיפול כמה שנים והמטפלת שלי לא ידעה להכיל אותי כשכעסתי. לצערי יצרנו קשר טוב מאד ומאד התאכזבתי אח"כ כי היא גם סיימה את הקשר בגלל זה - משהו שקשה לי לקבל עד היום כי היו לי ציפיות שהיא תהיה שונה . אני בעצמי מכילה את כל העולם אבל כשאני עוצמתית(כך אני גם מגנה על עצמי לפעמים וכו')- אף אחד לא יכול לשאת זה ולא יודע לחפש את מה שמתחת.. אז להגיד שצריך להרגיש בטוח ואז להיות מה שמרגישים זה בולשיט-- רוב המטפלים לא ממש יודעים מה לעשות עם כעס ולא יודעים להכיל אותו.

שלום לך, אני חושב שאת נוגעת בנקודה חשובה עבורך ובכלל. כמה אפשר לבטא את עצמך באמת, אפילו בטיפול. כמה ניתן לבטא כעס, אם זו התחושה שחשים מבלי "להיענש" על כך לאחר מכן. אני לא חושב שיש תשובה אחת לכך. ייתכן ולעיתים קשה להכיל את הכעס, ובעיקר את דרכי הביטוי שלו. לדעתי, יש לכעס מקום בטיפול, חש/וב לתת לו מקום, וחשוב גם לדבר על ההרגשה שעולה כשנותנים לו ביטוי והפחד לפגוע שמצטרף. יחד עם זאת לעיתים חשוב גם, כדי שניתן יהיה להכיל, לשמור על הגבולות. בקרה זה כל מטפל ומטופל מגדירים בינם לבין עצמם את הגבולות, בעיני ברגע שניתן לבטא כעס, אמיתי, עם הרגשה שהוא יישמע, בכל דרך שהיא, העוצמה ההכרחית על מנת לבטא אותו יורדת ומאפשרת יכולת להישאר איתו גם מצד המטפל וגם מצד המטופל. דרור

שאלה פסיכולוגים אני בטיפול המון זמן (שנה וחצי) כבר דיברנו על הכל טיפלנו בהכל ורציתי לדעת אם זה יבוא מהפסיכולוגית שלי המשפט זהו הטיפול הסתיים. מי אמור לדבר על סיום הטיפול? אולי בעצם תמיד יהיו דברים על הפרק? בכלל איך נפרדים מאדם כל כך חשוב ומשמעותי ולהמשיך הלאה כאילו לא הייתה? אני לא יודע אם אני יותר רוצה להיפרד או יותר פוחד שהיא כל כך עזרה לי שהיא בעצמה תגיד לי תקשיב יוני הגיע הזמן להיפרד.... מפחיד!! מה מטפלים מרגישים בפרידה ? זה יהיה מעניין לשמוע את אנשי המקצוע מספרים חווית פרידה שלהם... שיהיה אחלה לכולם יוני

יוני שלום, אתה מעלה בדבריך שאלה, כיצד יודעים שהטיפול מסתיים, מי מדבר על כך. זו יכולה להיות החלטה של המטופל, של המטפל או משהו שעולה בתוך הטיפול ומגיעים לכדי הסכמה הדדית. ממש כמו כל דבר אחר בטיפול גם על זה יש מקום לדבר בחדר ואפילו חשוב לעשות זאת. אבל שמעתי בדברים שלך, שיותר משאתה מתלבט אם לסיים את הטיפול ומי אחראי על כך, אתה תוהה מה המקום שלך אצל המטפלת שלך גם בהשוואה למקום שלה אצלך. לא ברור לך כיצד אתה יכול להמשיך הלאה אם יסתיים הטיפול ולשכוח ממנה, וזו שאלה אם אכן אתה צריך לשכוח. מכאן נראה לי שגם מעסיקה אותך השאלה כיצד היא תרגיש בפרידה. נראה לי חשוב שתעלה את הנושא הזה מולה כי הוא נוגע לחששות בסיסיים אצלך בנוגע למקום שלך אצלה ואולי לא רק אצלה. דרור

שלום, רציתי לקבל התיחסות כלשהי בנושא מסוים. אני בן 31 וכל חיי הייתי רגיש לגבולות שלי, בעיקר מול ההורים. התגובות הפנימיות שלי היו קיצוניות תמיד, וכשזה הגיע לגיל ההתבגרות זה הוקצן יותר. ההורים רצו לדבר איתי על נושאים שקשורים לגיל הזה ואני הרגשתי איך הבטן שלי מתערבלת, זה היה נורא. העניין הוא שגם היום זה קיים - במערכות זוגיות (שלא ממש קיימות בדר"כ) אני מצד אחד מוכן לקבל הכל ומצד שני מרגיש פריצת גבולות. ככה אני תופס מערכות יחסים. יש טעם לדון בגיל ההתבגרות ? או להגיש בקשה לועדת חריגים במנהרת הזמן לעבור אותו מחדש ? זה כדאי מבחינת עלויות ? סתם.. :-) תודה.

שלום לך, אתה מתאר קושי להצליח להבחין מה שלך ומה של אחרים. במערכות יחסים אתה נוטה לקבל הכל אבל גם להרגיש תחושה של חודרנות. כאילו משהו שלא רצית בו הפך לחלק ממך ואתה לא יכול לברור מה אתה רוצה לקחת ממה שמדברים איתך ומה לא. מדבריך אני מבין שזוהי חוויה מוכרת לך, הגורמת לך אולי לרצות ליצור מרחק, על מנת לא להרגיש את המערבולת הפנימית הזו. אבל יש בך גם כמיהה עזה לקרבה. מאחר וזה מפריע לך אני בהחלט חושב שיש מקום שתפנה לטיפול, שתול בו גם לדבר על תקופת ההתבגרות אך גם לבנות לעצמך בתוך היפול את היכולת להבחין בין שלך לבין של האחר, ללמוד איך להיות בתוך קשר ועדיין לא להרגיש את האימה מהיבלעות בתוכו. דרור

תודה על התגובה. רק אם אפשר לחדד - אני לא מרגיש שאני לא יכול להבחין מה שלי ומה של האחר, אלא להיפך - ברור לי לגמרי מה אני לא רוצה. אבל אני אתנהג בצורה שלא תראה משהו מזה. גיל ההתבגרות הוא הגיל שבו למדתי "לתפקד" בצורה הזאת בפעם הראשונה. אני יכול להיות בסיטואציות מביכות ביותר או לא נוחות או אפילו כואבות פיסית, ועדיין להתמודד עם זה פנימה בלי לשנות את המציאות של זה. אז במערכות אני תוך חודש יכול להיות שני אנשים - חיצוני ופנימי ואין ביניהם קשר. העניין הוא שברור לי שזה לא בגלל שההורים שלי ניהלו איתי שיחות מביכות בגיל ההתבגרות שלא יכולתי לסבול, אלא בגלל זה שאני מגיב ככה כל חיי עד שזה השתלב עם זה ליצירת הדבר הזה..

חזרתי מהפגישה היום בבוקר והוא לא הבין אותי!! כמה דקות לפני שנגמרה הפגישה אמרתי לו שהוא לא מבין אותי ואז הוא אמר נפגש שבוע הבא ואמרתי לו שאני רוצה לדבר על משהו והוא אמר שנדבר על זה בפגישה הבאה כי המטופל הבא בדלת הוא לא הבין שאם היה מחכה כמה דקות הייתי יכול להגיד לו מה שרציתי אני מתכוון להתקשר אליו היום ולהגיד לו בטלפון שהוא לא מבין אותי זה משגע שהוא לא קורא אותי לא מבין שאני במצוקה אחרי חמישה חודשים הוא עדיין לא קולט מתי אני צריך להשאר עוד כמה דקות מה אתם אומרים? אני רוצה לעזוב את הטיפול ולמצוא מישהו שיקלוט

גילי שלום, אתה מתאר תחושה שאתה לא מובן בטיפול, שהמטפל לא מצליח להבין אותך מבלי מילים. שגם כאשר אתה מצליח לומר שחשוב לך לומר משהו הוא לא מאפשר לך להישאר עוד מספר דקות. אני יכול להבין את הכאב, ואת הרצון העז שהוא יבין אותך וייתן לך לראות את זה, אולי אפילו על ידי חריגה מגבולות הזמן. אבל אני מזמין אותך, לפני שאתה מחליט, לחשוב מה יש שם שרוצה שהוא יבין ללא מילים. מה יש שם שלא מצא את הזמן לדבר כאשר היה זמן, והרגיש שהזמן האפשרי היחיד הוא דווקא כאשר אין כבר זמן. אלו שאלות חשובות שיש להם מקום בטיפול, ממש כמו התסכול שלך. אבל באמת שהייתי ממליץ לנסות ולחשוב על כך ואולי גם לנסותולראות את ההתנהלות בפגישה כמשהו נוסף על אי הבנה או אי אכפתיות כפי שחווית. בהצלחה, דרור

גילי... תסמונת סוף הפגישה... מוכר לי... בהחלט... לחכות לדקה ה-90 ואז, רק אז, להיות מסוגלת להגיד (או לרצות להגיד) את מה שבאמת חשוב. האם זה ניסיון למתוח את גבולות הזמן של הטיפול? לא יודעת, אולי... שווה לבדוק... ואולי זו הנטיה הזו של "פגע וברח" - להגיד מתוך ידיעה, שאין באמת זמן לדבר על זה, להטיל את הפצצה ולברוח מהחדר. ואני בטוחה שאפשר למצוא עוד הסברים - כל אחד ומה שעומד מאחורי בחירותיו שלו. נהגתי להשתמש בשיטת "הדקה ה-90" בעצמי. גם היום אני עדיין חוטאת בה (סתם משחק מילים, זה לא באמת כזה חטא בעיניי...). אבל לרוב אני לפחות מבינה מה עומד מאחורי הבחירה בטקטיקה הזו - זה עוזר לי להיפגע פחות כשנדמה לי, שהיא לא רוצה להבין ו/או להקשיב, שזו תחושה מאוד לא נעימה, כפי שחווית בעצמך בסוף הפגישה האחרונה. שאלת מה אנחנו אומרים... טוב, אז אני יודעת מה אני אומרת - אני אומרת ששווה לך לבדוק, למה היית צריך לחכות עד הקצה... אם יש אחריך מטופל, הוא לא צריך להיכנס באיחור... המטפל מחוייב לשניכם - הוא הקדיש את עצמו לך בזמן שלך, ומי שאחריך מצפה לאותו יחס. תשאל את עצמך אם היית רוצב להיות זה שמחכה בחוץ... אז, כאמור - לפני שאתה מחליט להחליף אותו - אופציה לגיטימית שתמיד פתוחה בפניך - בדוק איתו ועם עצמך, מה באמת קרה שם בפגישה. זה, לפחות, מה שאני חושבת...

אם אני ישאל את המטפלת שלי כמה היא אוהבת אותי היא תגיד לי? היא אמרה לי שאני יקרה לה חשובה לה אבל אל אמרה אוהבת... פסיכולוגים עונים על שאלות כאלה?

שלום לך, נשמע לי מהדברים שלך שחשוב לך לדעת שהמטפלת שלך אוהבת אותך. זו משאלה ברורה, ורצון מובן, להיות אהוב, להרגיש שלאחר אכפת ממך. ונראה לי שיש מקום רב לשאלה כזו בטיפול, יש גם מקום רב לבדוק מה את חושבת, האם את חושבת שהיא אוהבת אותך. מה זו אהבה בעינייך ועוד. אני לא יודע אם היא תענה לך, ושוב ישנם סוגי אהבה שונים בין אנשים, וגם משום כך חשוב להבין על מה את מדברת כשאת שואלת האם היא אוהבת אותך. בכל מקרה נראה לי שלעיתים השאלות חשובות לא פחות מהתשובות. בעיקר כשהתשובות יכולות למנוע מהשאלות להישאל. דרור

ד"ר שלום, לפני כשנתיים טופלתי בכדורים נוגדי דכאון (בהצלחה רבה, שיפר לי מאוד את איכות החיים), פניתי בזמנו לפסיכיאטרית מקסימה באופן פרטי כי העניין היה דחוף ולא יכולתי לחכות לתור קופה. כרגע אני בטיפול פסיכולוגי ומעוניינת לפנות לפסיכיאטר דרך קופת חולים כללית...איך עושים את זה? האם זמן ההמתנה ארוך? האם צריך הפניה מרופא משפחה או פסיכולוג מטפל? תודה!

לולה שלום, לקופת חולים כללית ישנן מרפאות לבריאות הנפש הממוקמות במרבית הערים. זמן ההמתנה למפגש ראשוני, אינטייק המערב גם מפגש עם פסיכיאטר אינו ארוך. לשם קביעת פגישה שכזו, אני ממליץ לפנות לתחנה הקרובה למקום מגורייך ולברר מה צריך. בחלקן הגדול ידרשו הפנייה מרופא משפחה. דרור

אז ככה אני כרגע גרה עם חבר שלי אפשר לומר שהוא כבר לא ממש חבר שלי אבל הוא עוזר לי עד שאמצא דירה בגלל שיש אצלי בבית בעיות עם אבא שלי והכול ממש רע לי ואין לי הרבה כסף ואני פשוט מרגישה שאי לו חשק אליי ואני נאכלת מזה וכבר איפשהו היינו בסיטואצה כזו ולכן אני לא רוצה לדבר איתו על זה ולהיות מציקה אני פשוט מרגישה שאני צריכה אותו וזה מרגיז אתי כי יש לו כסף והוא תמיד דאג לי וכול מה שהייתי צריכה ופתאום המחשבה שלא יהיה לי את הדאגה הזאת פשוט מעציבה אותי ואיך דברים התקלקלו בינינ מה דעתכם מה עליי לעשות כדי אוכל להתקדם ?

עדי שלום, אם הבנתי אותך נכון את חרדה מהאפשרות שתישארי לבד, ללא הגנה, כלכלית אבל אולי לא רק. ייתכן ואת חשה צורך בדמות שתשרה עלייך ביטחון ולכן קשה לך להתרחק מהחבר שלך למרות שהיחסים ביניכם נגמרו. כל כך קשה עד שאת שוקלת לדבר איתו לבקש שיהיה איתך עוד, אולי אפילו שתחזרו. אני לא יודע מדוע דברים התקלקלו ביניכם ומדוע, אבל נשמע לי שאת בקונפלי'קט פנימי בין הרצון להתקדם לבין הרצון להיות במקום מוגן חסר דאגות גם אם את לא מרגישה רצויה בו, ואפילו אם הוא לא מקום שמרגיש לך נכון בו. ברור שזהו חשש לא פשוט אבל נסי לבדוק עם עצמך ממה את חוששת. מדוע את חושבת שלא תסתדרי לבד, גם אם יהיה קשה יותר. מה זה משחזר בחוויה שלך. אני מניח שרק על ידי מענה לשאלות אלו תוכלי לקבל החלטה מה לעשות ולהיות שלמה עמה יותר. דרור

כואב לי נורא. מרוסקת.

סנקה שלום, למרות מיעוט המילים הכאב שלך עובר בצורה חזקה. אני מניח שברגעים אלו קשה להרגיש משהו אחר מלבד כאב, וגם התקווה אולי לא נראית כל כך. אבל אולי את יכולה להיעזר גם בפורום לשם כך, לשתף מעט, או אפילו לומר שכואב לך כפי שעשית היום. דרור

צעירה נמצאה מחוסרת הכרה בתל-אביב; חשד כי נאנסה פורסם: 30.08.08, 14:34 צעירה בשנות העשרים נמצאה הבוקר ברחוב ש"י עגנון בתל אביב כשהיא מחוסרת הכרה. היא פונתה לבית חולים איכילוב במצב קל. המשטרה פתחה בחקירה ובודקת חשד לפיו הצעירה נאנסה. (אבי כהן)

בילבי שלום, אני מבין את ההרגשה שלך שנמאס, נמאס לך לשמוע שמקרים כאלו קורים ומתפרסמים, וזו ידיעה קשה נוספת המצטרפת לשרשרת ידיעות קשות לאחרונה. דרור

מתוך אותן הצרחות שרק הלב שלי שמע מתוך ההצפות הבלתי פוסקות מתוך אותן תופעות לתי נסבלות של הגוף מתוך כאב עצוםםם מתוך רצון אמיתי להתפוצץ בכול מובן המילה ולעשות סוף להכול המילה אומץ הייתה כמו נסיון דבילי להאמין שלהצליח לשתף יכול להקל( זו בדיחה גרועה של פסיכולוגים) וכשמתוך סדק צר וטוב שכך בפחד ברעד בכאב שאיש לא יבין לעולם ניסיתי קצת אל מי שרצתי שתבין כל כך ואין גרוע יותר מ"שותפה" לכאב שמבינה מאוד שמשתדלת להיות כל כך איתי אבל בסופו של יום אומרת את מה שלא יעלה על הדעת ואין פה מקום לפרשנות שגויה ומוטעת מה שנאמר נאמר ברור כל כך וגם אם כל אחד "טועה" יש דברים שלא טועים בהם הם פשוט נפלטים קצת כמו שיכור שמיין מוציא סוד נפלתי בסדק הזה מתוך צורך לא להחנק ונחנקתי יותר היא לעולם לא תבין איך יצאתי ממנה ואילו השלכות יש לזה לא אדבר איתה על זה איבדתי אומץ לעד ושוב נחנקת נחנקת נחנקת עד שגופי יבגוד בי ובפעם הראשונה בחיי גם יבגוד באופן חיובי ויביא אותי אל מותי כלום כבר לא כואב כלום לא מפחיד כלום לא מלחיץ מאזינה ללב הזה שרוב הזמן פועם כל כך חזק בכדי לא לפספס את התרגשות ההחלשות שלו ההאטה עד אותה נשימה אחרונה זו שבאמת תעשה סוף להכללל

שלום לך. עוצמות של כאב, ייאוש, אכזבה. נשמע שמשהו התפספס, לא הובנת, חשת לא נשמעת. במקום הזה, שבו הצורך שלך לא פוגש מענה, את מוצאת מפלט במחשבות על המוות. ובכל זאת, אני רוצה לשלוח לך מכאן עידוד ותמיכה, קול אחר שמבקש להישמע. אני מקווה שתוכלי לקחת נשימה ארוכה ולהאבק על הזכות והאמונה להרגיש אחרת. על היכולת שלך לאהוב ולהרגיש נאהבת, להיתמך בתוך קשר, ולא לחוש נשמטת. החוויה שלך כעת כ"כ שונה שתצטרכי כנראה רק להסתמך עלי (ואולי בכל זאת על זיכרון או חוויה אחרת מהעבר שחקוקה בך) שאפשר להרגיש טוב יותר. אני מקווה שתתני לגל הנוכחי לחלוף, שהכאב פחות יכה, ושתוכלי לנוח ולהירגע אחרי הסערה. היי חזקה, מלי.

נקודונת... אני מבינה אותך. באמת. אני יודעת שאולי קשה לך להאמין. שאולי עבורך ה"אני מבינה אותך" הזה היא סתם עוד אמירה כזו, כמו שכולם אומרים... אבל באמת שזה כך... גם אני נפלתי כמה פעמים למקום הזה, שבו אמירה אחת ויחידה - שאין בה טעות בפרשנות, מאחר שהיא כה ברורה - גרמה לי להתחרט עד עמקי נשמתי על שבכלל העזתי לחלוק ולשתף עם מי שאמורה להיות שם בשבילי, בשביל לשמוע ולהשתתף... וגם אם היא התנצלה אח"כ ואמרה, שהיא אכן טעתה, ולא היתה צריכה לומר זאת, זה כבר היה אבוד... הדבר שהיא אמרה נצרב לי במוח לצמיתות... אמירות כאלה נשארות אצלי עד היום, גם אם חלפו שנים מאז שנאמרו... והלוואי יכולתי להשתחרר מהמילים האלה. להשאיר אותן מאחור כטעויות מצערות מאוד, כדברים שנאמרו ללא מחשבה תחילה, בלי טאקט ובלי לקחת בחשבון את ההשלכות... ויש נושאים מסוימים, שאני לא מעלה שוב, גם אם אוכלים אותי מבפנים... ויש אחרים, שאני מעלה לאט-לאט, בהדרגה, מגששת ובודקת מה זה עושה לי נוכח אותה צריבה עמוקה ושורפת שלא מרפה. אני יודעת שאני ממולכדת כאן - אם אמשיך לשתוק, הדברים יעכלו אותי... אם אדבר, הסיכון שזה יקרה שוב גבוה מדי... אני לא יכולה להרשות שזה יקרה שוב...! אז בכל פעם מחדש - כל פגישה בפני עצמה - אני שמה את הדברים על כפות המאזניים: מה יותר נורא הפעם? לעתים אני מעלה במקצת את ההימור, מסתכנת ומעלה נושאים למרות הצריבה... ולעתים מעדיפה להשאיר אותם בלתי מדוברים... אבל בדבר אחד את צודקת - היא לעולם לא תבין איך יצאת ממנה ואילו השלכות יש לזה. אלא אם תגידי לה... כי אני אומרת! לפחות זה... זה אולי לא מעלים את הצריבה העמוקה ולא מקל על הפגיעה, אבל לפחות היא מבינה שיש השלכות לדברים שהיא אומרת, שהיא לא יכולה פשוט להגיד ככה סתם...

לעיתים (נדירות), כשאני מתמודדת עם מצבים מלחיצים מאוד, אני מרגישה כאילו שאני מישהו אחר. אני יודעת שאני זאת אני, אבל עדיין מרגישה שאני נראית כמו מישהו אחר (דמות ספציפית מזדמנת המוכרת לי). כל תנועה או הבעת פנים שאני עושה אני מדמיינת ("רואה" לנגד עיני) באותו הרגע כאילו אותה דמות מבצעת. אחרי זמן קצר זה חולף לחלוטין. האם התופעה הזו מוכרת לך? אשמח בבקשה לקבל הסבר.

שלום דניאלה. התיאור שלך נשמע שייך לספקטרום של מצבים דיסוציאטיביים. במצב כזה החוויה המרכזית היא של ניתוק. לעיתים התחושה של האדם היא שהוא מתבונן על עצמו מהצד, לעיתים החוויה של האדם היא ש"אני זה לא אני", לעיתים מדובר בתחושה שהגוף פועל בנפרד, לחוד מהאדם עצמו. המשותף לתופעות הללו היא שהחיבור בין הגוף לנפש, וה"כלל הבסיסי" שהגוף והנפש שלנו משולבים זה בזה, לכאורה מתנתק או נשבר. התגובה הזו מאפיינת תגובה של אנשים מסוימים למצבי לחץ וחרדה, והיא כנראה שריד לאמצעי התגוננות של אותם אנשים באירוע (או אירועים) שבו היה מבהיל או מסוכן מדי להיות ער למתרחש, להיות "בתוך" הסיטואציה. נפגעי טראומה (נפגעות ניצול מיני, נפגעי טרור וכו') מגיבים לעיתים בתגובות דיסוציאטיביות כדי להרחיק עצמם מהחוויה הבלתי ניתנת לעיכול ועיבוד, ולאחר מכן מפעילים את המנגנון הזה באירועים בלתי נסבלים עבורם. להתראות, מלי.

מרגישה בדידות עמוקה. קשה לעשות הכל לבד, להיות לבד, לחשוב לבד, אפילו כשאני עם אנשים, צוחקת ומדברת - אני לבד. כשאני בטיפול, מנסה לדבר - אני לבד לא מצליחה להרגיש את האחר, את מי שאיכפת להם, אם אכן יש כאלה. אחרי מות ההורים, אין לי מישהו קרוב נפשית, יש משפחה מסביב, אבל רוב היום אני לבד וזה מקשה עלי. וזה גרם לי להפחית בקשר עם אנשים, אירועים משפחתיים, לא טוב בסביבת מספר רב של אנשים. המטפלת מנסה לדחוף אותי לעבוד מחוץ לבית, לפגוש אנשים, אבל בכל פעם שאני מצליחה להתחמק ממפגש חברתי אני מעדיפה זאת. לא שיש לי פחד מאנשים, אבל הם פשוט לא מעניינים אותי, אין לי עניין בסיפורים, ובקשקושים.

שלום נעמה. הכתיבה שלך מעבירה היטב את חווית הבדידות, את הכאב שבלהיות לבד, אבל גם את הקושי שבלהיות ביחד. עבורך הבדידות היא מקום מייסר ומכאיב, ועם זאת נשמע כי גם המעט "ביחד" שאת חווה נחווה כסתמי ולא מחייה. סיפרת שאת חשה כך בטיפול, ואני מניחה מכך שהחוויה הזו, של הבדידות, כנראה עמוקה ובסיסית. גם במקומות שבהם יש אפשרות לפתח אינטימיות, קשר וקירבה, את מוצאת עצמך מבודדת, לא נוגעת ולא ננגעת. קישרת זאת למות ההורים, ואני תוהה האם הכרת בעבר חוויה אחרת, מהו השבר שסדק את היכולת שלך להיות בקשר, מהי הבועה הזו שאת מכניסה עצמך לתוכה, והיא כ"כ עצובה ומנוכרת, ועם זאת כנראה גם שומרת ומקנה בטחון – מהסביבה, מרגשות שקשה לפגוש, מהשקעת כוחות. אני מקווה שהטיפול שאת עוברת יעזור לך לרצות יותר ויותר להציץ מהבועה, ואולי בהמשך גם לצאת, להיוולד ממנה. אני משערת שתצטרכי, בעזרתה של המטפלת שלך, לעבוד קשה על הקשר ביניכן, במאמץ לא להיבהל מהתחושות והרגשות שעולות בו, ולהבין למה הן קשורות. אני שומעת גם את הדיכאון שמתחת לבדידות, ומציעה לך לדבר עליו בטיפול, ואולי גם לשקול עזרה תרופתית. מקווה שתוכלי בהמשך להרגיש אחרת, מלי.

סיפרתי פעם למטפלת שלי שקשה לי מאוד אחרי הפגישות. שאני מתעצבנת, מאבדת איזון, לפעמים שוברת דברים, לא מצליחה לעבוד לכמה ימים אז היא אמרה לי שזה לא טוב ואולי צריך להפסיק קצת, או אולי היא לא מתאימה לי, או שצריך להאיט את הקצב. ומאז אני לא מספרת לה את זה, ואני אומרת שבסדר שהתרגלתי, אבל האמת שלא! עדיין קשה לי נורא, כמה ימים אחרי הפגישה איתה! מה אני אמורה לעשות עם זה? והאם זה יעבור לי?

שלום דינה. נשמע כי ניסית לשתף את המטפלת שלך במצוקה שאת חשה לאחר, ואולי בעקבות, הטיפול, ונענית, בחוויה שלך, בתגובה של בהלה, התרחקות ודה-לגיטימציה. אני שומעת ממך שבחרת להסתיר את תחושותייך, ולהסתגל לדרישות ולחוקים, אך כעת את מוצאת עצמך, בצדק, בודדה ומבולבלת. בעיני חשוב מאוד שתחזרי עם התחושות הללו לטיפול, ותנסי לברר את החוויה הזו לעומק. בדקי שוב עם המטפלת שלך למה התכוונה בדבריה, ייתכן שפירשת לא נכון את כוונתה ואת המסר שניסתה להבין. נסי לדבר איתה על המלכוד שאת נמצאת וחשבי איתה כיצד הוא ניתן לפתרון במסגרת הטיפולית. אם הפרשנות והניתוח שלך את דברי המטפלת היו מוטעים, נראה לי חשוב להבין מה שמעת ממנה ולמה, וכיצד אולי ניתן להבין את הדיאלוג (הישיר והעקיף) ביניכן. בהצלחה, מלי.

מלי שלום תודה על התשובה המפורטת. אבל אני כנראה לא חוויתי תחושות השפלה והקטנה כפי שאת אומרת ועל כן חשבתי לברר באמצעות היפנוזה (ראיתי באינטרנט שיש פסיכולוגית אחת שעושה היפנוזה) ולגלות את אותם הגילגולים הקודמים שלי בהם הייתי עבד לגבירה. מה את חושבת? הנקודה היא שזה לא זכור לי כחוויה רעה אלא להיפך אותה גבירה בעצם מביאה לי שקט נפשי ואני שמח שהיא מאפשרת לי. משחר נעורי התפעלתי מהכישרון של הכלב לזכות באהבת גבירתו, מהאופי החיובי שלו, ממסירותו האין סופית, מהאופן בו הוא מקבל את הדין, ממנהגו האבירי ללקק את היד המושטת ולכשכש בזנב אפילו כשכהוא נאלץ לספוג עונש על מעשה או על מחדל.ואף אני רציתי להיות הכלבלב האהוב של אמא. והיום אני עצמי רוצה לנהוג כמותו - להיות כלבה הצייתן של גבירתי. לצאת מגדרי בשמחה כשהיא מזהה בי את התכונות הכלביות שכה אהבתי. להבין מהו חפצה האמיתי... זה לא כאילו שאני מרגיש שפגעו בי

שלום עובדיה. טיפול בגלגולים קודמים איננו גישה פסיכולוגית, ולעניות דעתי איננו שייך לפסיכולוגיה הקלינית, שמתאמצת (גם אם לעיתים בהצלחה חלקית בלבד...) להיות תיאוריה מדעית, שעונה על דרישות נוקשות של כלים ורעיונות העומדים במבחן המחקר ובחשיבה רציונלית-אקדמית (חזרה לגלגולים קודמים הנם תפיסה מיסטית-רוחנית, שאמונה בהם, נכון לעכשיו לפחות, לא עמדה בהוכחה המדעית). בנוגע לאמירתך כי לא חווית חוויות של השפלה או הקטנה בילדות, הרי שזהו דבר שיש לברר לעומקו בטיפול. המשיכה המינית והעיסוק נושאי גבירות ואדונים מרמזים על ניסיון מסוים במערכות יחסים מוקדמות, שהתבססו על דפוס דומה. ייתכן שאותם זכרונות אינם נגישים לך כעת, ולעיתים נדרשת תקופת טיפול ארוכה כדי להיות מודעים להם ולהצליח למצוא את הקשר בינם לבין החוויות בהווה. בעיני עבודה פסיכולוגית מקצועית יכולה לתרום לך מאוד. בהצלחה, מלי.

היי מלי אני לא יודעת אם קיבלת את ההודעה שלי...שלחתי אותה בשבוע שעבר, אך את לא היית פה...ולכן שלחתי אותה שוב גם אתמול בלילה (28.8) האם קיבלת אותה...

שלום נועה הגבתי על פנייתך. מצטערת אם הרגשת שהמענה מתעכב. להתראות, מלי.

שלום לך, אני בטיפול אחרי שהחלטתי להתמודד עם נושא ההתעללות שעברתי. במשך שנתיים וחצי שאני בטיפול הייתי עסוקה יותר בקשר שלי עם המטפלת, באיך היא תגיב, מה היא באמת חושבת עלי, לא כמטפלת, ואיך להתנהג בתוך הפגישה. אני כל הזמן מעירה לה שאני לא מרגישה מוחזקת, שאני צריכה יותר תמיכה אבל אין לה זמן לעוד פגישה בשבוע ואם זה קורה והיא אכן מוצאת שעה כזו, אני מבטלת.!! מבחינתי להיות מוחזק ונתמך משמעתו גם תמיכה פיזית. פעם אחת היה לי האומץ וביקשתי ממנה חיבוק בעת שנשברתי אצלה, היא הסכימה מיד וחיבקה אותי ממש חזק ולא נתנה לי להרפות. ביקשתי להפסיק אז היא ביקשה להישאר עוד קצת אצלה. זה היה הזמן היחידי שהרגשתי שאני כן מוחזקת (גם כשהיא מחזיקה לי יד), אבל שאלתי היא, האם היא באמת חיכתה לרגע שאיבקש כי היא לא תבקש זאת? האם באמת איכפת לה כל כך ממנה? או שהיא עשתה זאת רק בשביל "ההצגה"? עכשיו אני עסוקה באיך לגרום לה לחבק אותי שוב! ובטח אם תפני אותי אליה, היא תטען שכן איכפת לה ממני. לא נראה לי שיש מטפל שידחה מטופל ויגיד לו שהוא עשה זאת רק בכדי לספק את מבוקשו.!!! אני ממש מבולבלת.

שלום שירה. נראה לי שעבורך, החיבוק פתר צורך רגעי, אך לא ענה על צורך עמוק יותר. כך, כשהמטפלת שלך חיבקה אותך, הרגשת מוגנת, בטוחה, "מוחזקת" יותר, ועם זאת, נשמע שהרגשות ביסודן לא השתנו (ואולי אף התעצמו?) - האם באמת היה אכפת לה? האם היא עשתה זאת רק משום שביקשתי? האם יש בינינו משהו אמיתי או מזויף? משום כך, אני מציעה לך להתבונן במה שאת צריכה ומבקשת ובקונפליקט שמשתקף שוב ושוב: מחד את נזקקת, צריכה קרבה וקשר, חייבת להרגיש שאת חשובה ושאכפת לאחר ממך. מאידך את מוצאת עצמך שוב ושוב בתחושה שאת לבד, נשמטת, שאת לא באמת חשובה או מלווה את האדם שמולך בקשר. יתירה מכך - כאשר את זוכה למענה מותאם "כמו שרצית" (לכאורה), הקונפליקט הזה מתגבר ביתר שאת, ואת מתחילה לחשוב על האחר כמי שמציג וכאדם שאיננו אמין ושלא ניתן לסמוך עליו. נדמה לי שדרך כך את משרטטת חוויה של קשר שחשוב להבין את מקורה, ואת האופן שבו היא משתחזרת בקשרים נוספים בחייך. כנראה תצטרכי לחוש שוב ושוב את הצורך, ביחד עם התסכול והכאב, עד שתוכלי להיות גם במקום אחר, שבו את צריכה ומקבלת באופן מותאם, נוגע ומרגיע באמת. בהצלחה, מלי.

בוקר. 1) כשהיא אומרת "אני מבינה אותך" זה מעצבן אותי. אני מרגישה שהיא אומרת זאת כדי להשתיק אותי. כי בעצם היא לא עושה כלום חוץ מלהבין אותי. אני לפעמים אפילו מנסה להפחיד אותה וזה בעצם בכדי להעיר אותה לטלטל אותה בכדי שתרגיש עד כמה רע לי. אני לא רוצה שרק תבין אותי. לכן אני לפעמים מגזימה בלתאר לה את מה שקורה לי במהלך השבוע בין הפגישות. 2) ההתנתקות השבועית מוציאה אותי מדעתי. כי כל פעם שיש פגישה אני מרגישה כאילו שזו הפגישה הראשונה. אז כל הלחץ חוזר אלי. ולוקח לי משהו בסביבות 20 ד' עד חצי שעה להירגע ולפעמים אני לא שולטת בזה אז קמה והולכת. 3) לפעמים אני מרגישה שהיא ממש קרובה ממני ואיכפת לה, ולפעמים אני מרגישה שזה סתם, שזו העבודה שלה ולא משנה מה יקרה לי. כלום לא יזיז לה. דיברנו על זה והיא תמיד טוענת שאיכפת לה מאוד וזהיא חושבת עלי..... אני מאמינה שזה רק שקר. אני העבודה שלה ולא ישנה מה, היא תמיד תסתכל עלי כעבודה שלה ולא כמשהו אנושי.

שלום לך. את מתארת תחושות קשות וסותרות מול המטפלת שלך. מצד אחד עולה הצורך העצום בקירבה ואינטימיות, והתחושה שהקשר ביניכן משמעותי ביותר. מצד שני את חשה ריחוק, חוויה שלמטפלת שלך לא באמת אכפת ושהיא לא באמת מבינה. אני משערת שהחוויה הזו מוכרת לך בקשרים נוספים: מחד תחושות של קרבה ואינטימיות, ומאידך חוויה של בדידות וחוסר קשר. אלה תחושות שחשוב מאוד להבין בטיפול. אולי תוכלי לסמן את הקשרים בעברך ובהווה שהיו כאלה, ולהבין יותר מה הטלטלה הרגשית שאת עוברת בקשרים, בדרך לחוויה מאוזנת ורגועה יותר. נשמע שדרך הטיפול והקשר עם המטפלת שלך את משחזרת חוויות רגשיות שעוברות עלייך בקשרים קרובים, ודרך הקשר הטיפולי משתקף הקושי שאת חווה כאשר את מרגישה שהאחר נמצא במרחק שאינו מדוייק לך, שאולי את לא מובנת או לא חשובה. להתראות, מלי.

אני בטיפול בערך 3 שנים. אני שואלת אותה כל פעם מחדש אם אנחנו צריכים לסיים את זה - הטיפול והיא אומרת שלא. יש שתי בעיות: 1) רק לאחרונה התחלתי קצת לדבר. כל הזמן הזה (3 שנים) עבר בלהתרגל לשבת מול מישהו ולדבר איתו על הרגשותי. עבר בבריחה מאמצע הפגישות ואיך ללמוד להישאר עד הסוף למרות הכאב (למרות שזה ממש לא עוזר)... הרבה ביטולים, הרבה שקט, מעט בכי (פעם אחת בשלוש השנים)... 2) כשהיא מייעצת לי להישאר אני תמיד מתחילה לחשוד שהיא רוצה שאני אשאר בגלל הכסף ושחבל לה לאבד לקוח. אני לא רואה עצמי חוץ מאשר לקוח. למרות שאני מחכה לפגישה כל שבוע. ועוד בעיה שאני מפחדת לעזוב (כאילו שאני מחכה שהיא תגיד לי להישאר), מפחדת שיהיה לי רע, ואז לא יהיה לי האומץ לחזור אליה או לאף טיפול אחר (כי יש לי את הנטיה להיות קשה עם עצמי).

שלום ג. נשמע שאחרי תקופה של היסוס, פחד ובושה, הצלחת לראות בטיפול מקום בטוח, משמעותי, אינטימי. תקופה ארוכה בדקת, התלבטת, פחדת, וכעת נשמע שחלה תזוזה משמעותית. אני תוהה מדוע דווקא עכשיו את עסוקה בשאלות על פרידה. על פניו, הטיפול כעת נמצא בשלב קריטי עבורך, שרחוק מתחושה של מיצוי ומימוש. אני חושבת שאולי בכך את מספרת מה קורה לך בקשר כשאת מתקרבת, סומכת, מתנסה בחוויה של קירבה ואינטימיות. נשמע שהמקום הזה מלחיץ ומסוכן עבורך, ואת מגיבה ברצון להתרחק ולהמנע, ובתחושות קשות או ביקורתיות לגבי האחר בקשר ("היא רק רוצה את הכסף שלי"). אני חושבת שאם תצליחי לחשוב ולדבר על כך בטיפול, תוכלו (את והמטפלת שלך) להבין יותר טוב מה את מרגישה בקשר, ממה את נבהלת, ומה יכול לעזור לך להרגע. באופן הזה תוכלי להשתמש בתחושות שעולות בך בקשר עם המטפלת כדי להבין טוב יותר מה קורה לך בקשרים. בהצלחה, מלי.

שלום מלי, אני בטיפול כבר כמעט 3 שנים. לאחרונה אני מצליחה להעלות שברי זכרונות של חוויות מיניות שנכפו עלי בילדות המוקדמת. כמובן שאני עוברת תקופה לא כל כך טובה, כי העיסוק בזכרונות הללו גורם לי לקשיי שינה, ולכל מיני תחושות פיזיות לא נעימות. אני די מצליחה לדבר על הדברים, אם כי לפעמים היא אומרת שאני מדברת מתוך ניתוק, והיא מנסה לשקף לי את המקומות האלה ולחבר אותי חזרה כשזה קורה. אני בשנות העשרים המאוחרות, ומעולם לא הייתה לי מערכת יחסים זוגית, אני נמנעת בכפייתיות מלהגיע למצבים שעלולים להיות מיניים. בעבר חשבתי שטיפול מיני יפתור את הבעיה (לא קישרתי לזיכרונות) והייתי בטיפול אצל מטפל מיני, ועם סרוגייט. הטיפול הוכרז כמוצלח, אבל לא היה שום שינוי בדפוסי ההמנעות שלי ולכן הגעתי למטפלת הנוכחית. לאחרונה אני מרגישה שהטיפול בשיחות לא מספיק לי. קראתי קצת באינטרנט ומצאתי שיש שיטת טיפול שנקראת "מגע בטוח" שמאוד עוזרת לאנשים שעברו טראומה מינית. העלתי את האפשרות לשילוב שני הטיפולים, אבל המטפלת שלי היתה נגד. מה את חושבת על השילוב בין טיפול במגע לבין טיפול בשיחות? אין לי כל כוונה לעזוב את המטפלת או להחליף אותה, אני מדברת על הוספה של טיפול במגע לטיפול בשיחות. האם את יכולה להמליץ על שיטות אלטרנטיביות שידועות כמסייעות בהקלה של סימפטומים פיזיים הקשורים לחוויה של התעללות? ובכלל, אודה לך לכל מחשבה שעולה בך בנוגע למצבי. ערב נעים, רונית

שלום רונית. אינני מכירה את השיטה שסיפרת עליה, אבל אני רוצה לשתף אותך במחשבות שעלו בי סביב מה שתיארת. סיפרת שאת נמצאת בנקודה משמעותית, גם אם קשה ומכאיבה מאוד, בטיפול. את מתארת תקופה שבה את מצליחה, לראשונה בחייך לגעת בזכרונות שהודחקו, ולקשר ביניהם לבין קשיים בחייך. טיפולים קודמים שעברת לא קידמו אותך בנקודה הזו, ונשמע שהחוויה הטיפולית כעת חדשה וחשובה. לפיכך אני שואלת את עצמי מדוע דווקא כעת את מבררת לגבי טיפולים נוספים, אחרים. אני תוהה אם בכך את מסמנת, לך ולמטפלת שלך, את הצורך שלך בהחזקה הדוקה, צמודה ותכופה יותר. האם את מספרת כך על הקושי לתת אמון, על אינטימיות שאת חשה צורך לסדוק או להפר, על מקום קרוב שמתחיל להחוות לא רק כעוזר ומקדם, אלא גם כמלחיץ וחלקי לצרכייך. אני שומעת אותך מתקשה לסמוך, להאמין שגם אם מדובר בדרך ארוכה וקשה, השינוי המיוחל יגיע בסוף. אני חושבת שאלה שאלות שחשוב שייעלו בטיפול, ושיעזרו לך להבין יותר טוב מהו הדפוס שאת מפעילה בקשרים, מפני מה את חוששת, ומה האמצעים שאת נוקטת כדי להמנע מכך. אני חושבת שחשוב לשמור על האינטימיות והייחודיות שנוצרה בטיפול, ועם זאת לתת לשאלות הללו מקום, מתןך הנחה שהן משקפות תהליך שאת עוברת. בהצלחה, מלי.

ערב טוב מלי, קודם כל אני רוצה להודות לך על התשובה המפורטת. רק לידע כללי, יש פה הסבר על מגע בטוח - http://www.macom.org.il/safe-touch.asp הנחתי שתקחי את הכיוון של בדיקה איתי מדוע דווקא עכשיו זה עולה, ורציתי אולי לפרט קצת כדי לכוון למקומות שעדיין נותרו אצלי ללא מענה. זו אינה הפעם הראשונה שאני מעלה את האופציה לשילוב של טיפול במגע. זה כבר עלה בעבר בתקופות סוערות יותר בטיפול, והמטפלת נימקה את התנגדותה בכך שהיא חושבת שזה יציף אותי יותר מידי. אז הסכמתי איתה בסופו של דבר, והעלנו את התדירות של המפגשים לפעמיים בשבוע. היום אני נמצאת במקום אחר, אני חזקה הרבה יותר, מסוגלת להכיל את מה שעולה בי בצורה טובה יותר, ובמסגרת ההתמודדות שלי עם ההמנעות, אני מוצאת שאני מחפשת את המגע, אבל מבועתת מהאפשרות שאמצא את עצמי במצב בו לא אוכל לשלוט בקצב ההתקדמות. כמו כן, הרבה פעמים עולים בי זכרונות פיזיים שמחזירים אותי לגמרי לטראומה המקורית, גם כשזה חיבוק חברי מאדם שאני סומכת עליו. לכן עלתה בי המחשבה לנסות ולטפל בזכרונות הגופניים במסגרת טיפולית, כי אני לא מרגישה שאוכל לעשות זאת בקשר זוגי רגיל. כל השאלות שהעלת בתשובתך מדוברות ביני לבין המטפלת מאז העלתי את הנושא לראשונה. אשמח למחשובותייך... שבת שלום רונית

היי פניתי לטיפול מפני שהיה לי קשה בהרבה תחומים בחיים ואין לי מי לשתף. רציתי מישהו שיתן את הדחיפה, את הכוח ואת הרצון להמשיך הלאה . הבעיה היא שאני בטיפול ארחת ממה שאני בחיי היומיום. עם החברים אני עליזה ומדברת על כל הנושאים בעולם אבל לא עלי. עם המשפחה גם. אצלה אני שותקת, אני מפוחדת, מקופלת בתוך עצמי. אני לא מצליחה להבין (גם היא לא) אם זה פחד ממנה, או ממה שאני אחשוף, או מהשיתוף עצמו שאני לא רגילה אליו. יש ימים שאני צוברת אומץ ומשכנעת את עצמי שאני חייבת לשתף, כי אחרת אני אשאר תקועה, אבל ברגע שאני נכנסת הכל נעלם, ואני עסוקה יותר באיך להתחמק מהשאלות שלה, ואיך אפשר לעבור את ה-50 דקות. לא משנה כמה היא תנסה לשכנע אותי שזה המקום שלי, אני לא יכולה להיפתח. מתי או איך או האם תהיה נקודת תפנית שבה אוכל להיות כמו האחרים. פשוט לדבר ולשתף ולזרום.?

שלום לילי. נשמע שבטיפול שלך כעת את נאלצת להתמודד עם המקום שממנו הצלחת להמנע עד כה בחייך - המקום שבו את נחשפת, נותנת לרגשות, למחשבות ולזכרונות לצוף ולעלות. בעוד במקומות אחרים יכולת לחפות ולפצות על כך באמצעים המוכרים לך היטב (עליזות, תקשורת), הרי שבטיפול את והמטפלת שלך מתעקשות לפגוש את המקום הזה, שהוא כנראה מאיים, מפחיד או מבייש. את מפעילה את הדרכים שאת מכירה כדי להמנע מכך (לשתוק, להתחמק), ובכל זאת שתיכן לא מתייאשות. בעיני זוהי דרך חשובה, שאם תצליחו לשרוד אותה, לא לוותר ולא להתייאש, תוכלו בסוף, לאט לאט, בהדרגה, להתנסות בתקשורת אחרת, אינטימית ופתוחה יותר. אז גם אולי תגלי למה היה כ"כ מפחיד ומסוכן לגעת בדברים הללו, שמהם את כ"כ מנסה להסתתר כעת. אני מציעה לך להמשיך להלחם, לבוא ולהיות גם כשקשה, לא לוותר לעצמך ולא לוותר על עצמך. להאמין שלפעמים כדי לגעת במשהו מאיים כ"כ, צריך הרבה זמן לפחד, להתגונן, לא להתקרב. אני מאמינה שבתקופה הזו נבנה מקום של אמון, בטחון ואינטימיות שייאפשרו לך אח"כ משהו חדש. אני תוהה האם את יכולה לדבר בטיפול על התחושות הללו (הפחד, ההתרחקות, הרצון שתגמר הפגישה) ולהבין אותן יותר (מה מפחיד אותך שיקרה? מה את חוששת שתרגישי? האם את חוששת מתגובתה של המטפלת? וכו'). אלה תחושות שהדיבור עליהן יכול להיות משמעותי ומאפשר. בהצלחה, מלי.

שלום רב, אני גבר בשנות ה-50 שלי, עברתי בחיי טיפולים רבים, ועקב אירועי חיים קשים שפקדו אותי בשנים האחרונות וגם קושי גדול לחזור לטיפול, התחלתי לפני מספר חודשים בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית התנהגותית-קוגניטיבית. הגישה הטיפולית הייתה פחות חשובה לי וחיפשתי מישהו שיקשיב לי ויפגין איכפתיות, כך שלא אהיה לנטל גדול מדיי על מעט החברים שיש לי. אני חייב לציין שאכן נתקלתי ביחס אמפטי מצד הפסיכולוגית, אך אליה וקוץ בה. הפסיכולוגית עצמה אימצה לעצמה כדרך חיים, שפולשת אל הטיפול, את התפיסה הבודהיסטית, בעוד אני אדם שכלתני ורציונאלי ביסודי. גישה זו אינה מדברת אליי, אני מרגיש שמדובר במיסטיקה, כאמור לא חשוב לי שהטיפול לא יהיה התנהגותי-קוגניטיבי, אך אינני בנוי לספיגת התפיסה הבודהיסטית, בוודאי שלא בתוך הטיפול. העליתי את נושא ה"רוחניות" של הפסיכולוגית במספר פעמים בינינו ועל פניו נדמה היה שהיא הסכימה להימנע מכך, אך זה חזק ממנה והיא תמיד חוזרת אליו כל הזמן. אני מודע לכך שבימינו מיטשטש הגבול בין גישות רוחניות למיניהן ובין הפסיכולוגיה. גם הבנתי שחלק מהגישות הפסיכולוגיות אימצו לעצמן עקרונות בודהיסטיים ואחרים (למשל, mindfullness בתוך טיפול התנהגותי דיאלקטי), אך עליי זה לא עובד, זה מקומם אותי ואני לא מתחבר לזה. דבר נוסף שמפריע לי הוא נטייתה המוגזמת לטעמי של הפסיכולוגית להביא דוגמאות אישיות מחייה, כולל פירוט של קשייה והצורה בה היא התגברה עליהם בעזרת הגישות שהיא מציעה לי. כל ניסיונותיי לומר לה שהיא אדם אחר ומה שעזר לה לא יעזור לי בהכרח לא הועילו. על אף כל אלה, אני מרגיש שאין לי כוחות נפש להחליף מטפל שוב ואני מוצא את עצמי "לכוד" בתוך פגישה ספק טיפולית, ספק מטיפנית, אחת לשבוע, כשציפייתי היא שרק יהיה שם מישהו שיוכל להקשיב לי. אודה לך על התייחסותך. גבי

שלום גבי. הרוחניות מחלחלת לאספקטים רבים בחיים, ובכללם לגישות טיפוליות מסויימות. עם זאת, חדוב לציין שמדובר בזרמים מסויימים בתוך הפסיכולוגיה, שאינם בהכרח מייצגים את הגישה הפסיכולוגית הדומיננטית, והם תופעה לא שכיחה מאוד. אני מציגה זאת כך כדי שתדע שבחרת (במודע או שלא, בטעות או שלא...) בגישה שאיננה ה"זרם המרכזי" ואיננה מייצגת את עקרונות הטיפול הפסיכותרפויטי הקלאסי. ולעצם העניין - נשמע שפנית לטיפול מתוך קושי לתפוס מקום בין החברים, ומתוך רצון להשיג מקום עבורך, שבו אתה, חוויותיך ורגשותייך יהיו במוקד, ללא צורך לשמור על האחר, וללא צורך להתבייש או לחוש אשם על כך שהמרכז הוא אתה. אני שומעת מהתיאור שלך את הטיפול שלמעשה תחושות אלה משתחזרות גם מול המטפלת. גם שם אתה חש שאינך המרכז, שיש דברים אחרים (תיאוריות בודהיסטיות, חייה האישיים של המטפלת) שבאים לפני או במקום הצרכים שלך, ושגם שם צריך לוותר או להתכוונן לאחר כדי להיות בקשר. אני תוהה האם הדפוס הזה מוכר לך, ומה הוא מספר עליך ועל חייך. יתירה מכך - אני שומעת כמה קשה, למרות התסכול והאכזבה, לשים את הגבול האישי ולהחליט שמגיע לך יותר, שמגיעה לך חוויה אחרת. אני מציעה לך לבדוק שאלות אלה, ומקווה שתצליח הפעם לתת לעצמך חוויה אחרת בקשר - חוויה של הכלה, הקשבה, ואמפטיה כשאתה, רגשותייך וחייך במרכז. בהצלחה, מלי.

והחום בחוץ משפיע? ומתנהגים מוזר?

שלום קוני. השאלה שלך לא מפורטת מספיק כדי שאוכל להשיב. נסה לנסח בצורה ברורה יותר למה כוונתך בסהרורי, מוזר, או חום שמשפיע, ואנסה להבין למה אתה מתכוון. להתראות, מלי.

אז ככה אני כאילו אף פעם לא מסיימת דברים כמו שצריך נגיד עכשיו אני בקורס מסויים של לימודים וכול הכיתה סיימה רק אני לא אני בת 25 כול כך עצוב לי כאילו שום דבר לא אמיתי אצלי אני מרגישה שאני תמיד צופה מהצד על החיים שלי לא באמת מרגישה שאני חייה אותם וככה יוצא שאני מקנאה המון בחברות שלי אני מתוסכלת מהמצב מה עושים ?????אני די אובדת עצות רוצה לחיות להרגיש להיות אמיתית לא לפספס דברים ואת כול החיים מצפיעיה צדדית אשמח לכול תשובה ועצה מקצועית המון תודה

שלום נטלי. המצב שאת מתארת באמת נשמע כואב. את מתארת הרגשה של חיים שאת לא בתוכם, שיש בהם עצב וסבל, ותחושה של ייאוש וריק. אני שומעת אותך מבקשת משהו אחר לעצמך, וזו נקודת התחלה חשובה. אני תוהה האם לך יש הסבר לתחושות שציינת. האם את יודעת מדוע את עצובה? מדוע החיים חולפים לידך? מדוע את מתקשה לסיים דברים? האם זה תמיד היה כך, ואם לא - ממתי את זוכרת את התחושות הללו ואיך את מבינה אותן? אני חושבת שהדרך הטובה והייסודית ביותר להתמודד עם התחושות הללו היא דרך פנייה לטיפול, שם תוכלי לברר את מקורן, בדרך לשינוי אמיתי. כשהעצב, הכאב והייאוש יהיו יותר מובנים לך, יהיה להם "שם" ו"כתובת", תוכלי, כך אני מאמינה, להרגיש שאת חייה את חייך במלואם, פחות לקנא, ויותר לשמוח. בהצלחה, מלי.

חלמתי עליה הלילה....בזמן שאנחנו מדברות היא נוגעת בי (מלטפת לי את הרגל) ובחלום זה לא מרגיע או מגעיל אותי זה רק מוזר מאוד ואני לא מבינה למה היא עושה את זה.... התעוררתי בטלטלה כזו - זה הבהיל אותי שחלמתי עליה, זו הפעם הראשונה. מלי מה החלום הזה אומר? וזה דבר נורמאלי לחלום על המטפלת? ולא, אני לא אעלה את זה בטיפול ולא אספר לה. זה מביך... לכן אשמח לתשובה (עד כמה שניתן) ממך.

שלום מישהי. החלום שחלמת מעניין מאוד. הוא כנראה מחובר לחוויה או לצורך שלך מול המטפלת, שצריך להבין יותר כדי לנתחו. אני רואה בחלום עיסוק במגע ובקרבה (שלא חייבת להיות דווקא מינית), וגם תחושות או רגשות (בטיפול ואולי בכלל) שהן מוזרות עבורך, לא נעימות ולא מגעילות, אך עדיין "ללא שם". אני בטוחה שאפשר לקחת את החלום למקומות נוספים... (למה הוא מתקשר אצלך? מה האסוציאציות שעלו בך?) בעיקר אני ממליצה לך לדבר עם המטפלת על החלום. מבוכה היא רגש נורמלי. יתירה מכך, התייחסות לכך שאת מובכת יכולה לעזור לכן להבין טוב יותר מה ומתי מביך אותך בקשר, ומה את עושה כשאת מרגישה זאת. אני בטוחה שתצאי נשכרת מהדיבור איתה על החלום, ושתוכלו לבהין ביחד מה הוא מסמל עבורך לגבי הקשר איתה ולגבי קשרים בכלל.. בהצלחה, מלי.

שלום רב, השאלה שלי נוגעת לאמי, שהינה כבת 55 אני בת 24. אימי הינה דור שני לשואה, ואמה, סבתי, סובלת מבעיות של פרנויה ועצבים. לאמא שלי יש התקפות זעם מאז היותי כבת 7, 8 היא אדם משכיל, נעים ומרשים, אך ברגעים כאלה "היא לא רואה בעיניים". ניסיתי להתעמת איתה כדי שתכיר בכך שיש לה בעיה, ותנסה לפתור אותה, האמת שאני בעצמי לא יודעת איך, האם פסיכולוג יעזור? או קבוצת תמיכה? העניין הוא שהיא בטיפול כרגע אצל פסיכולוגית, אך לדעתי אינה מודה בבעיה ומספרת עליה, ולכן אי אפשר לזהות את הבעיה! כיוון כפי שאמרתי, היא בד"כ מקסימה ומרשימה. הערב היא התקיפה אותי בצורה מפחידה מאוד, היא היכתה את הדלת עליי בכוח עד שהזכוכית בדלת עפה והתנפצה. מה לעשות.... לנתק איתה קשר? אני באמת אובדת עצות כאן. אני מחד, לא יכולה לחיות במקומה ולפתור לה את הבעיות מאידך, סובלת ממנה מאוד ולא יכולה להמשיך לסבול! (ועדיין אוהבת אותה). תודה רבה על ההתייחסות, אני מודעת לכך שזאת שאלה מורכבת.

שלום מיק. השאלה שלך היא אכן מורכבת, בעיקר בגלל שהיא נוגעת בקושי לגבי עזרה לאדם במצוקה שלא מכיר או מודע למצוקתו, או שמסרב לטפל בה. התפרצויות הזעם של אמך מצביעים על כך שהיא סובלת. ייתכן שמדובר בכעס וסערת רגשות שהיא איננה מודעת להם או מפחדת להתחבר אליהם, וברגעי הכעס מאבדת שליטה. הטיפול הפסיכולוגי בהחלט אמור לעזור לה. גם אם כרגע היא איננה מתייחסת לכך באופן ישיר, הרי שבאופן עקיף קרוב לוודאי שהיא משתמשת בטיפול כדי להרגע ולמלא כוחות, ולכן יש סבירות גבוההה לכך שתוכל בהמשך להיות רגועה יותר. הייתי מציעה לך לדבר איתה על כך כשהיא רגועה, והאווירה ביניכן נינוחה. חשוב שהשיחה לא תהיה תוקפנית ו"מוחקת", אלא שתנסו להתבונן ביחד על מה שקורה, ואולי גם לתכנן מה יעזור לה ולך בהתקף הכעס הבא. עם זאת, נותרתי עם שאלה לגבי הקשר ביניכן. היות ואינך קטינה הרי שאת יכולה לווסת ולמנן את הקשר איתה, ולשים את הגבולות שלך (למשל, אם את חשה לא נוח ולא בטוחה בבית, אולי כדאי שתשקלי מגורים לבד). אני תוהה מדוע את ממשיכה לשמור על הקרבה והתלות, גם כשאלו מכאיבות או מתקיפות. בהצלחה, מלי.

תודה לך דוד על התייחסותך לשאלתי, רציתי לציין שביתי לא חושבת שיש בעיה,היא נהנית להעניק ולתת אבל לי ולכל הסביבה הקרובה זה כבר נראה ממש מוגזם שתמיד צורכי הזולת הם במקום ראשון ובעצם לא ניתן לומר שיש משהו שהיא עושה לעצמה בשביל עצמה, אנחנו מדברות ע'כ והיא כאמור טוענת שאין שום בעיה ושאנחנו קצת "לא נורמליים" שרואים את זה כבעיה-את הדברים האלה היא כמובן אומרת בחיוך טוב לב . כואב לי שהיא לא דואגת לעצמה רק לזולת , היא לא תלך לטיפול כיון שלא רואה בכך בעיה, אך רציתי לקבל איזשהו כיוון שיוכל לשנות ,לפחות מעט -את המצב

שלום יעל. היות והמכתב שלך הוא חלק מההתייעצות שהחלה עם דוד, אני מציעה שתחזרי אליו במשמרת שלו, או שתפרטי לי שוב את הסיבה לגביה את מעוניינת להתייעץ ואשמח לעזור. להתראות, מלי.

שלום, אני בטיפול שנתיים וחצי. לפני כל פגישה עדיין יש לי לחרדה נוראית (שלשול, יובש בפה, עצבנות יתר..כאבי בטן). המטפלת כבר מכירה את זה, אבל שום דבר לא עוזר. אני לא מפחדת ממנה, אבל אני כן מפחדת מהתכנים שיעלו, מהדברים שיחשפו, מהכאב שאשאר איתו... היא מנסה עכשיו ללכת בקצב שלי, כי בהתחלה היא לחצה, ופתאום היא שמה לב לזה, אבל עדיין עם האטת הקצב, הכל עדיין כואב לי. לא מצליחה להשתחרר אצלה, יושבת כאילו שאני בחדר חקירות. עד כמה אני צריכה לתת לעצמי זמן? להמשיך? לוותר?

שלום נועה. מגע עם זכרונות, מחשבות או רגשות קשים יכול להיות כואב ומטלטל. כדי לתת להם לעלות צריך בטחון ותחושה שאת סומכת - לא רק על המטפלת שלך, אלא גם על עצמך. שלא תשברי, שלא תתמוטטי, שתוכלי לעמוד במה שייקרה. התחושות הללו, של בטחון, אמון וכוחות, הן תחושות שנבנות לאט לאט, ולתהליך הבנייה שלהן יש חשיבות עצומה. בתהליך הזה את מאפשרת לעצמך ללמוד ולתרגל חוויה נפשית אחרת, חדשה, שונה מזו שהכרת במשך שנים. כל אלה דורשים סבלנות והתעקשות. אני מאמינה שתוכלי בהמשך להסתכל אחורה ולראות את התהליך שעברת, גם אם נדמה ש"כלום לא משתנה", ושהחרדה והפחד לא פוחתים. אני מציעה לך לדבר על כך בטיפול, לשתף את המטפלת שלך בקושי כך שלא תהיי בו לבד, וכדי שתוכלו ללמוד ממנו עלייך ועל הקשיים שלך. ובעיקר - אל תתייאשי. בהצלחה, מלי.

יש לי אח שגר איתי בבית ועם ההורים איתי עוד שתי אחיות הוא כמעט בן 18 יש איתו בעיה. הוא בן אדם פרובלמטי. בזמן האחרון ובכלל יש לו התפרצויות זעםואין לו שליטה על ההתנהגות שלו הוא הרביץ לאחותי הקטנה כמה שנים הוא הרביץ לאחותי הגדולה ועכשיו בגלל הקריזות שלו הוא מרביץ לי בגלל שאני מטרה קלה. כשאני אומרת לו תשלוט בעצמך הוא אומר לי אני לא רוצה והוא מאיים שהוא יביא לי מכות ואפילו הרביץ לי כמה פעמים. אני במלכוד ההורים שלי מפחדים ממנו האחיות שלי מפחדות ממנו הוא שיחד אותם שיגידו שאני זו שמרביצה לכולם . אין לי מה לעשות יש מוצא מהמצב הזה?

שלום לפי תאורך, נשמע שאת ושאר דיירי הבית נמצאים במצב של איום וטרור מתמשך. העצה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא לפנות למשטרה, על מנת להציב לאחיך גבולות ברורים של מה מותר ומה אסור ועל מנת להגן על שלומך. ברור לי שזהו פתרון מסובך מאוד, אבל אין לי עצה אחרת, או מחשבה מתחום הפסיכולוגיה, שתוכל לסייע לך. בהצלחה דוד

שלום שלום אני לא יודעת אם את בסביבה, את לא כותבת בזמן האחרון...מה שלומך? מקווה שאת נהנת בארצות הקור ( כל מקום שיורד בו גשם בשבילי כרגע הוא ארצות הקור, פאקינג חם פה! ) אם יוצא לך, שלחי דרישת שלום ועדכוניישן (: ובכל מקרה, שולחת לך אחת משלי... אופיר

eize kef li!!! first of all, thank you Noam, for sending me the link :-)) warms my heart! i haven't seen a computer in a while AND that's my first time... eize kef lehikanes kacha :-)) I am doing ok, not in cold places at all- i am in a desert AND it's more than 35 degrees here... hot like hell.. and yet, it can still rain from time to time.. bizar, i know.. Thank you so much for thinking of me- it's so nice.. i can't tell you how much i enjoyed your surprise :-) I am doing ok most of the time- i really get to see beautiful places, AND yet... you know, there is always a "and yet".. i am different. that's all i can say. i sink into myself more often than others around me, interact less.. i don't know.. sometimes fantasy day-dreaming is easier than the possibility of being rejected.. oh well, but why think of it now.. i am ok. really. Hope you are too, despite the heat.. Thank you again for calling me back in, it's a great comfort not to be forgotten sorry for all my spelling mistakes :-) the internet is on time so i won't re read it :-) Take care! all of you :-) Lilach