פורום פסיכולוגיה קלינית

אני ובעלי נשואים טריים, כחצי שנה. היום הופתעתי לגלות במחשב שלנו לינקים לאתרי פורנו.. מאוד נפגעתי מכך, שכן היחסים ביננו מעולים ויש המון אהבה, שיתוף ורגישות בינינו, וגם הסקס מצויין (אחרי הכל, זוג צעיר...) אם כך, אז מדוע הוא מרגיש צורך לחפש "תחליפים אינטרנטיים?" האם אני צריכה להסיק מכך שאני לא מספקת אותו ? האם אני צודקת בכך שאני מרגישה כ"כ נפגעת? תודה, דנה

דנה שלום, אני מבין את הפגיעה שחשת. את מרגישה שאולי הוא לא מרוצה צהקשר ביניכם, שזה לא מספיק לו, שאת לא טובה מספיק עבורו. זו הרגשה לא פשוטה וחבל להישאר איתה לבד. אני חושב שחשוב שתדברו על זה. תאמרי לו מה את מרגישה, אולי גם הוא יאמר לך מה הוא מרגיש. נסי להקשיב לו באמת. כי בעיניי לפחות הדבר החשוב ביותר בזוגיות, ולעיתים הקשה ביותר הוא היכולת לתקשר ולדבר על הכל. זה הדבר שאתם צריכים לפתח ביניכם עוד ועוד, כל הזמן. אני מנסה לומר שייתכן שהאפשרות שאת מעלה לגבי מדוע הוא גולש לאתים אלו היא נכונה, אבל ייתכנו גם אפשרויות נוספות, ולכן חשוב שתדברו ושתאמרי לו גם מה הרגשתך בעניין. דרור

שלום לדוקטורים מה עושה מטפלת כשמספרים על רצון למות פוחדת שהיא תרצה שאלך לבית חולים או שתלשין עלי... איך פסיכולוגים מטפלים במטופלים שרוצים להתאבד! אני פוחד שהיא תפחד ותעזוב אותי ותודה רבה על התשובה

חיים שלום, אתה שואל שאלה מורכבת, והתשובה לה משתנה ממקרה למקרה. אבל בעצם אני שומע אותך שואל האם המטפלת שלך יכולה לשמור עליך מפניך ואיך שומרים מבלי לפגוע. אתה מפחד שהיא תיבהל ותעזוב, אתה מפחד גם שהיא תיבהל ותפגע בך על ידי שיתוף גורם חיצוני לטיפול. אני חושב שזהו גם נושא לטיפול מדוע אתה חש שמסביב לך לא מצליחים להכיל אותך. בכל מקרה, במקרים מסויימים יש צורך לפנות לגורם חיצוני (משפחה, בית חולים ועוד), אבל לדעתי לפחות זה לא קורה מבהלה וחוסר אונים, אלא מתוך מחשבה אמיתית מה יכול לשמור עליך בצורה הטובה ביותר. יחד עם זאת האפשרות הזו היא בוודאי לא האפשרות היחידה, לרוב הטיפול יתמקד במחשבות האובדניות, בניסיון להפחית את הכאב, בניסיון למצוא דרכי התמודדות נוספות. אני מבין עד כמה זה מבהיל לספר למישהו משהו כל כך אישי, אבל אני חושב שיש סיבה שסיפרת. שאתה רוצה וצריך עזרה, שאתה רוצה גם לחיות ומחפש דרך לעשות זאת. אני אומר זאת כי אולי חשוב שתאפשר לה ולך ביחד לנסות ולמצוא את הדרך הזו. דרור

ת'צמע ממני זה טעות לספר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

דרור, דרור, דרורררר.. מחפשת מילים איך להביא את עצמי לכאן. מחפשת ולא מוצאת. פגישה (((קשה)))) היום.. יצאתי ממנו ורק הקאתי .. הקראתי לו את כל התכתובת האחרונה ביננו .. דרור . .לגבי ציר מרחק וקרבה אלייו .. אבל לא בדיוק הייתי שם.. הכל תקוע עוד בתוכי .. אין לי כח .. רק צחוק של ייאוש כבר מתגלגל לו בתוכי .. כזה שכובש את כל מקומי .. חלקה אחר חלקה..בנפש שככ רעועה... מחניקה את הדמעות בתוכי . .ושרירי הלחיים שלי כבר "מנוונים"..נתפסים לי מכאב נפשי. אני בתוך הזכרונות .. הזכרונות בתוכי .. אבא שלי .. היה אמור לשמור עליי.. דרור .. הוא היה אמור לשמור עליי.. אני רוצה , לעצור,לקפוץ,לברוח, מכל הזכרונות ..מכל הכאבים.. אבל אי אפשר .. כאילו וצריך להמשיך , אסור לעצור בתחנות. אני מנסה להגיד לך מה עובר עליי דרור .. ,אבל המילים נתקעות, נבלעות בתוכי .. הן ..אחוזות אימה קפואה .. לו רק יכולתי לצעוק כאן עכשיו את המילים הכואבות שבתוכי . לו רק יכולתי ..לספר למישהו ולא להשתיק .. לו רק .. אבל אני לא פה בכלל .. זאת לא באמת אני . שרית.:-(

שרית שלום, נשמע שאכן הייתה פגישה קשה היום אבל גם מאוד חשובה. פגישה שמן הסתם הכאיבה מאוד, עוררה מחשבות רבות, זכרונות וריחד איתו גם את הקונפליקט המוכר האם להעלות את הכאב או להשתיק אותו. את מדברת על זה גם כאן. אני מבין את הכאב, הפחד וכן גם הייאוש, שלמרות הכל זה ממשיך להכאיב. אבל רציתי לומר לך שנראה לי שאת מצליחה להביא את הקשיים הללו לטיפול ום לכאן. אני מקווה וגם חושב שבטיפול את תצליחי להיתמך ולהתמודד עם השלב הקשה הזה. אני בכל מקרה, מזמין אותך להיעזר גם בפורום ברגעים הקשים הללו. דרור

ערב טוב אני בטיפול שלושה חודשים...לא נראה לי שהמטפלת מתאימה לי איך אפשר לדעת שזה טיפול שטוב לי? מתי נכון להחליף מטפלת? בברכה חדווה

חדווה שלום, ככלל אני חושב שטיפול מתבסס על היכולת לדבר. לא תמיד זה קל או אפשרי בתחילת טיפול. אבל חשוב לדעת שכאשר את מדברת ומעלה דברים את מרגישה שקיים ניסיון אמיתי להבין אותך. שמתאפשרת יכולת לדבר על הדברים, גם על מה שקורה ביניכם,גם על ההרגשה הלא טובה שלך כלפיה. לכן זוהי גם עצתי, דברי עם המטפלת על הרגשתך. נסי להבין איתה מה קורה לך, זה גם יכול לתת לך אינדיקציה טובה איך את מרגישה בטיפול וגם מחשבה משותפת מה כדאי לעשות. דרור

נילי.. נסי לחשוב.. באמת.. לא סתם כואבת לך הבטן ככה.. לא סתם בלסת עכשיו בשונה מהרגיל, 'קצת' יותר מידי אוכל מהצורך הטבעי שלך בו.. בקשת 'ממנו' שימלא אותך במקום כל החסר.. אה..?? אני משתדלת לא להיות עכשיו יותר מידי צינית כלפי עצמי. מנסה. הבסיס ציני. אפשר לומר שהעיקר הכוונה לא להיות. יש מצב..? רע לי בנשמה כבר יותר מידי זמן.. ועל כן הבליסה.. קשה עלי הייתה לי המטפלת. חזרתי אליה אחרי החופשה שיצרתי עם תובנות חדשות ונראה היה ש..הופ! אנחנו כבר עולות על איזשהו מסלול.. בשונה מהיער המטורף השחור והמפחיד ההוא, שצעדנו בו.. עד.. עד ש..ששלחתי לה הודעה נואשת מהמקום שנתן לי להסכים ולראות אותה באור אחר, יותר רך, פחות מפחיד.. ולא הייתה תגובה. מילא, אם היה זה כלל ברזל. אך מעולם לא. הרגשתי נבגדת. הרגשתי שעד שהצלחתי לנסות להתקרב למקום המפחיד כל כך, קבלתי סטירה בבפנים.. נכון, יכול ואני מקיימת פה חעברה כלשהיא ומוטב שאבינה (אם בכלל אפשר, אם בכלל אתן לעצמי.. - תת מודע ארור) בהקדם האפשרי.. אך על הדרך, לפני שאגיע אליה ואשפוך את ההר געש שבי, כולל לבה רותחת לקינוח, עלי לפחות לנסות להבין מה קורה בי. גם אם זה לא ציווי, זה בהחלט רצון. אולי כדי לנסות ולהרגיע.. כי חבל. אני לא הזבל של כל המסחריות הזאת באוכל ואני לא אמורה להיות המפרנסת של תעשיות הפחמימות הריקות למינהן. אין שום סיבה בעולם בשבילי לטחון את עצמי בגלל מה שאני חווה עם עצמי. ואם זה קורה, לא לחינם גם לא סתם. כבר נאמר שמחשבה נהפכת למעשה מהר מכפי שאפשר לשער.. כנראה שיש עוד עבודה לעשות לקראת התואר המיוחל: 'מיומנות טיפול עצמי' מה שבטוח מלמד אותי בינתיים, זה החיים ותהליכו ה'אהוב' עלי כל כך.. הי.. לכן בחרתי בו.. לא..?? ((((((((((((((((דדייייייייייייי))))))))))))))))))) איייייייייייי.. פתאום אני תופסת עד כמה אני לא מאפשרת עכשיו.. עד כמה הציניות מהווה מחסום, קיר לישועה (?) אולי נגד? מנסה להיות טובה ולא לאכול את עצמי בחיים עכשיו.. (אני חלבון, לא פחמימה – יכול להיות לבריאות.. לא??) (ושוב, תופסת את עצמי צינית..) רוצה לצאת אך באופן כמעט אוטומטי חוזרת לשם.. זה באמת אוכל מוכר. מזה לא בריא אבל מוכר. מאוס אפילו הייתי אומרת.. אולי נעשה נסיון נוסף עכשיו נילי...? מה את אומרת..? תנסי.. רק להיות עם העצב של הבליסה.. נכון.. חנקת את עצמך.. עם אוכל.. כי עלו שם דברים שהיו בהחלט קשים לך.. (הופס.. המחשבה בורחת לציניות.. נילי.. חזרה ל'שביל'..) אה.. איפה היינו..? דברים קשים שעלו... נכון נילי.. וכאב לך.. כאב לך כל כך.. כאב לך כי נעלבת ממנה כל כך.. כואב לך כי את בכלל, ב-כ-ל-ל לא מבינה את החיים הללו.. נכון.. הרבה פעמים את פשוט רוצה למות.. שיגמר וזהו.. שלא כל דבר פעוט יטלטל אותך כמו שקורה כבר הרבה זמן.. נכון.. (אוייייייייש..!!! מעייף להיות כל כך רכה עם עצמי!!! זה בושות ככה..??) קשה לך מאוד להתרכז בעבודה.. קשה לך לצאת לעבודה.. למרות שאני יודעת עמוק בפנים שזה די מה שמחזיק אותי.. לקום כל בוקר, לישון (לפחות לנסות..) כל לילה.. משהו במונוטוניות הזאת שאולי שומרת עלי..?? אויש נילי.. את נאנחת ולא לחינם. לא רק להיות לבד, להרגיש כל כך לבד עם הכל.. לא פשוט לנסות להחזיק את עצמך בחיים.. נכון שעכשיו ממש ברגע זה בא לך להפסיק לנשום.. את באמת מאוד נסערת עכשיו.. סערת רגשות.. זה מציף אותך.. תנסי להמשיך לכתוב.. אל תברחי עכשיו עם הכאב החוצה.. תוציאי את מה שאת יכולה.. את כ-ל מה שאת יכולה... נילי.. בשבילי אם לא בשבילך... את יודעת שיש בך גם כוחות.. נכון.. לפעמים את בטוחה שהם נעלמים כפי שהם באים.. .אך מי כמוך יודע... הרי נשארת בחיים עד היום..?? דיייייייייייייייייייייייי דרורררררררררררר די! די! די!.. לא צריך לחיות כדי לשרוד. צריך לחיות כדי להתמלא. לפעמים אני מרגישה שהכל עולה בי. מקודם טחנתי עם אוכל, עכשיו בא לי להקיא את הנשמה. לפעמים גם האוכל טעים ומזין.. האוכל.. בד-י-ו-ק כמו החיים.. דרור.. מסכים לעזור לי עכשיו להחזיק את נילי..?? היא כבדה לי מאוד.. אני מחזיקה בה אך היא עוד מעט קט נופלת.. ידי נחלשות. אל תשאיר אותי לאנחות כמו המטפלת (איתה אני כבר ידבר). בבקשה.. ~נילי~

נילי שלום, אני מבין את הכאב והאכזבה שלך ממה שהרגשת כדחייה של קריאה שלך לעזרה, קריאה ממקום נואש כדברייך. אני מסכים איתך שככל הנראה יש כאן מעבר, משהו שקשור להעברה,, ואני בטוח שזה ידובר בטיפול. בינתיים אני מבין איך זה לא מפחית מעוצמת הכאב, תחושות הריק שרצית למלא, ואולי גם תחושות קשות כלפי עצמך כלפי הרצון שלך בעזרתה, או כלפי כך שסמכת עליה. מהדברים שלך ניכר מאמץ עז, שאני מברך עליו, לחשוב להבין, לא לברוח מהכאב, ומנגד גם לנסות, למרות שזה לוקח לשם, להרגיש שלא הכל אבוד. שגם אם היא אכזבה הפעם, עדיין חשוב להסתכל על היכולת שלך לבקש עזרה, אגב, גם כאן בפורום. אני חושב שלא ירדתם מהמסלול שעליתם עליו, מסלול שנשמע לי חשוב, אבל לא הכל במסלול הזה יהיה קל. המסלול הזה דורש ניסיון משותף להתמודד עם המכשולים והאכזבות שיעלו, ועדיין להמשיך. אני מקווה שתוכלי להמשיך ולתת מקום גם לצד הזה, שמרגיש ורואה את הדברים גם כך, דרור

שלום, זקוקה לעזרה. בסוף השבוע היו לי פלאשבקים מאירוע כלשהו. הייתי רוצה לדעת מהו פלאשבק, מאחר ולא בטוחה אם זה פלאשבק או היזכרות רגילה. מה ההבדל בעצם בין להיזכר ללחוות פלאשבק. יש איזה שהם הצעות התמודדות בזמן אמת, כשזה קורה? ישנה אפשרות לשלוט בכך או כחסרת אונים מחכה שזה יחלוף? האם אנשים סביבי יכולים לחוש במה שקורה לי? מה אם זה קורה בתוך פגישה טיפולית, מה אז עושים (בעיקר כשהזמן הוא שרירותי ואין שליטה על "הטיימינג" של הפלאשבק). מעבר לזה - פלאשבק יכול להיות מצב בו אין תמונות מן האירוע רק את התחושות שנלוו לאירוע? מה מעורר פלאשבקים? אפשר להשתגע מעוצמות או תדירות הפלאשבקים?. יש משהו בפלאשבק שנורא מבייש לשתף בו, למה?. בכלל אשמח לקבל מעט עזרה וכלים. תודה

...שלום, פלאשבק הוא חוויה מחדש של האירוע כאילו הוא מתרחש כעת, מחליף את המציאות העכשווית לזמן מה. זאת בהבדל מזיכרון בו ברור שהוא התרחש בעבר, ולרוב החדות שלו נמוכה בהרבה. זו חוויה שאינה נעימה, היא מעוררת כפי שאמרת תחושות חוסר אונים, לעיתים בהלה מעצם חווית הפלאשבק. לכך מצטרפת החוויה עצמה שחווים אותה מחדש שלרוב מערבת אירוע טראומטי כלשהו. ישנן מחשבות רבות מה גורם לפלאשבקים. חלקם הגדול מתעוררים בתגובה לגירוי שמזכיר משהו שהיה בעת האירוע המקורי. זה יכול להיות מראה, קול ריח ולעיתים אפילו רגש דומה. לעיתים קרובות לא שמים לב לעצם הדמיון ונוכחות הגירוי הדומה. אחד הדברים שעושים בטיפול הוא הניסיון להבין מה עורר את הפלאשבק. מחשבה נוספת היא האירוע הטראומטי לא עובד, ובאופן לא מודע אנחנו מנסים לעבד אותו שוב ושוב מחדש. שוב, בטיפול ישנו ניסיון שיטתי לעבד את האירוע בצורה מודעת ולהביא כך להפחתה בפלאשבקים. זו אולי גם עצתי מה ניתן לעשות, להיכנס לטיפול ולנסות לעבד את האירוע שחווית בעברך. דרור

מה, זהו דרור? - בטיפול מעבדים...ואז...מפחיד כמה כוח נותנים לשעה הטיפולית.. כידוע, מטופלים לא חיים 24/7 בתוך הטיפול, כך שההתמודדות היא יום יומית ולילית. שאלתי היא - איך מתמודדים לבד מחוץ לטיפול, לעזאזל זה נשמע כאילו הזמן קופא מחוץ לשעה הטיפולית – אז לא, החיים ממשיכים "בחוץ". מתנצלת אם התסכול מורגש, או אפילו מעט מן חוסר האונים והכעס, ואולי אפילו חוצפה מצידי שלא להודות על התשובה, אך בסך הכול אשמח לקבל מעט כלים להתמודדות עצמית, זה מחבל לי בשגרה ובכלל המצב כפי שהוא מחורבן לגמרי. ממש איכסה איך שאני מתלוננת כאן. תודה

היי רציתי להתייעץ לגבי משהו- הייתי בעבר כ 5 שנים בטיפול. לקח לי כמה שנים להיתפח וכל הזמן עלה נושא של אמון במטפלת. עברתי תקופה קשה בחיים ומעבר לכך היה בי הרבה מאדכעס עליה שהיא לא בודקת לעומק דברים, שהיא לא מספיק מבינה אותי ולא מנסה לברר. לפני מספר שנים סיימנו את הטיפול- אני הייתי תקופה ארוכה עם המון כעסים ועצב עליה ובכלל והיא הרגישה שהיא לא יכולה לעזור לי יותר. מספר חודשים לאחר סוף הטיפול התחלתי לעכל את זה שהוא נגמר. וככל שאני חושבת על זה יותר אני מרגישה פגועה ונטושה. מרגישה שעם כל האהבה שלה וכל הדרך שהלכנו יחד, והלכנו אכן יחד דרך ארוכה מאד- היא פשוט ויתרה עליי, על לנסות להילחם על הקשר, להבין ולהגיע אליי,. אני לא מצליחה להשתחרר מהחוויה הזאת למרות שניסיתי ויש תקופות שאני לא חושבת על זה . היה ניסיון לדבר איתה אבל זה לא סיפק אותי. כואב לי גם שלא אכפת לה שאני מסתובבת ככה בעולם כאובה והיא לא יוזמת מספר פגישות כדי לדבר על הדברים לעומק, לא רוצה בכך. אני מרגישה שהבנאדם שחשבתי שילך איתי ותמך בי זנח אותי ולא אכפת לה באמת ממני. ושהיא הייתה חלשה בשבילי כמו כולם, בעצם. זה גרם לי לחוסר אמון בכך שמישהוא אי פעם ילך איתי את הדרך שלי ואני לא בנאדם תלותי בכלל.להפך ולכן זה כואב עוד יותר.כאילו- מה כבר ביקשתי? א ני גם מרגישה שהקושי הזה, הכאב והוקנפליקט שקשור לקשר איתה- אי אפשר לעבוד עליו או לא נכון לעבוד עליו עם מטפל אחר כי הוא לא יבין. שזה חייב להיות מולה, כי היא יודעת בדיוק מה היה בינינו והיא תוכל לענות הכי טוב, להתייחס, לדבר על הדברים איתי. האם אני טועה? תודה על תשובה

שלום לך, נשמע לי שבטיפול שהיית בו נוצר קשר משמעותי עם המטפלת. הקשר הזה הסתיים בנקודה מסויימת, ומהדברים שאת מביאה לכאן נשמע שהסיום והפרידה הולכים איתך עד היום ביחד עם תחושה של נטישה, של היעדר אכפתיות מצידה, ואולי אפילו הטלת ספק עד כמה היה לה באמת אכפת ממך. אלו תחושות ושאלות קשות, ייתכן והן מעוררות ממך גם כאבים מהעבר, אבל כרגע מרכז הכאב הוא בתחושות מולה. אני לא בטוח שרק מולה אפשר לברר מה קורה או קרה ביניכן, אבל בהחלט ניתן לבדוק את זה גם איתה. לפנות מחדש לטיפול להביא את ההרגשה שלך שננטשת, שלא היה אכפת לה ולכן לא יזמה פגישה ולהבין מדוע את חושבת כך. הרי זו לא בהכרח האפשרות היחידה. אני כן חושב שיש שם משהו שעוד זקוק להתייחסות, לעיבוד נוסף והייתי ממליץ שתיכנסי לטיפול אצלה או אצל מישהו אחר. דרור

תודה דרור על התשובה... שכחתי כנראה לציין שהייתי אצלה בפגישה . אמרתי מה שישב לי על הלב . התשובה שלה הייתה שהיא כנראה לפעמים פספסה אותי , לא הבינה מספיק ולא הייתה מספיק חזקה בשביל להתמודד עם הבעיטות שלי והבדיקות שלי ולראות מה מתחת. היא לא הסכימה שאחזור אליה לטיפול מתוך פחד שדברים שלא הלכו יחזרו על עצמם . בכיתי הרבה אחרי שהיא אמרה לי את זה. הרגשתי דחויה מאד. כאילו אין לי איפה לדבר על מה שאני מרגישה מולה. אני מרגישה כאב גדול בגלל הקרבה והקשר המשמעותי שהיה לי איתה משך שנים. כאילו-אם היא לא הצליחה- מי כן? ולמה היא לא עשתה עם עצמה עבודה כדי כן למצוא את הדרך ולעזור? אולי זה אומר שאני לא מספיק משמעותית בכל זאת? מעבר לכך, קשה לי שדרכינו נפרדו והייתי רוצה איזשהוא קשר איתה בהמשך החיים. לשמוע את עצתה מדי פעם, לשתף. ואני לא יודעת אם לבקש את זה אחרי שהיא ענתה - לא - על חזרה לטיפול אצלה או פשוט לוותר ולא לדבר/ להתראות לעולם?

מלי יקרה, מנסה להחזיק בתוכי את התחושות המעורסלות מאתמול .. את הנוכחות המיטיבה שהייתה בתוכי בתום הטיפול .. אבל עדיין , משהו שם חוסם .. בראש סולם העדיפויות שבי עומד ..הפחד מקרבה , דומה שהקרבה ביני לבינו זה הדבר שהכי מעסיק אותי .. בשבועות האחרונים מלחיצ אותי מלהמשיך בתהליך מולו .. מאיים עליי מלהפגע שוב כאילו ועל ידו.. רוצה להרגיש את הקרבה הזו אלייו , לאחרים שסביבי, רוצה את תדר החיבוק הזה ממנו בתוכי , החיבוק במילים , הנוכחות המגנה .. אבל שוב ככ מפחדת .. כל טוב שאני מרגישה בתוכי .. מרגיש כפוגע וחודר .. כל קרבה .. מאיימת ומפחידה .. ואני עומדת במקום . לא יודעת איך לצעוד מכאן.. הגעתי איתו לשלב בקשר הטיפולי שבתוכי הוא נמצא במקום ככ חשוב ויקר , ומפה , אני מפחדת להמשיך .. כאילו רוצה לברוח , להעלם , להתנתק מהתחושות שיכול להיות לי טוב מולו. כאילו שאסור לי להרגיש ככה , זה מרגיש מושפל , ככ שמרתי על מרחק רגשי ממנו במשך שנתיים וחצי , וזה כאילו והוא פרצ אצלי את המחסומים הכי אישיים , הגיע למקומות שאסור לי להכניס אליהם אף אחד . מול הקרבה שלי עומדים עכשיו אלפי אויבים .. מפחידים , כאלה שמזכירים לי שנאנסתי , שנפגעתי מינית אבא.. כאלה שמטנפים אותי בליכלוך ..עבר כאלה שמלכלכים את היופי הפנימי אלייו ניסיתי להגיע מולו. מרגישה שוב כמו ילדה קטנה , עזובה , בלי אבאמא שיהיו שם .. בלי שום דמות גדולה שיכולה לשמור .. כאילו .. ואסור שיהיה לי גם שומר.. מתרחקת. בעצם מתנתקת. הרי ..שומר יכול לפגוע ?! אז, מה עושים מלי , איך מאפשרים לפחד מהמקום הזה לברוח ממני .. לפחות בכמה צעדים?.. תודה שאת כאן. חיבוק אמיתי ממני שרית

שרית יקרה. כמה משמעותי וחשוב והכרחי מה שאת חווה כרגע. הלוואי ויכולתי להשאיל לך לרגע את היכולת להתבונן על מה שאת מספרת מהצד, לראות את הפוטנציאל לשינוי, את המפגש שאת מעיזה להתנסות בו, ובו טמון הסיכוי לתיקון. אני חושבת כמה המקום שבו את נמצאת כעת מבהיל ומאיים בשבילך, כמה את מסתכנת בלהפגע שוב, ועם זאת, כמה את מוכנה לאפשר למישהו, שכנראה עבר הרבה מבחני כניסה קשים ומייגעים, לנסות להיות שוב במקום הכ"כ מבהיל הזה, אבל הפעם לאפשר לך לחוות אותו אחרת - שולטת, מוגנת, מוחזקת, בטוחה. אני חושבת שבוודאי תצטרכי לבדוק זאת שוב ושוב ושוב. לאפשר למוחך ולנפשך ללמוד נתיב אחר, חדש, מיטיב, של קשר, של יחסים, של עצמך. שמחה כ"כ שאת מוכנה לכך, ועם זאת, מבינה מאוד את הבהלה... מחזקת אותך מכאן וממשיכה ללוות, מלי.

היי מלי, הגעתי לטיפול, לא יודעת אך התחלנו לדבר על מיניות ועל זוגיות ובכלל על התשוקה שלי כלפיו, כלפי המטפל והרגשתי מבולבלת נורא, וככה נפל עלי לפתע עצב נוראי, הרגשתי עצב תהומי. לא יודעת למה ובגלל מה אך העצב ליווה אותי כל הלילה. רק רציתי לספר שאני שם, בינתיים, קשה, אך בינתיים קשה מאוד אבל ביחד. שבת טובה negra

נגרה יקרה. אני נורא שמחה שהלכת לפגישה, ושמצאת בתוכך את האומץ, הכוח והיכולת לשתף במשהו שהיה כ"כ קשה עבורך, ובוודאי גם מייסר להחזיק לבד. אני מתארת לעצמי שלהוציא החוצה זה לא פשוט, יכולה להבין את תחושת הכאב והעצב, ועם זאת, כשקראתי הרגשתי כאילו הורדת מעלייך משא כבד, וכאילו שמשהו בבלבול ובכאוס הפנימי יכולים להיות כרגע בעוד מקומות, ולא רק בתוכך. תודה על השיתוף כאן, ומקווה שלצד העצב תוכלי לחוש גם הקלה וגאווה. לילה טוב ושקט, מלי.

מלי, אחרי כמה ימים מסוייטים ואובדניים בהם לא זזתי בכלל מהמיטה אני הולכת עכשיו להכין בלינצ'ס עם פטריות. איזו התרגשות...זה וגם שאוטוטו מגיע החורף!!! :) סופ"ש נעים וטעים #

סולמית יקרה. איזה יופי!!! נשמע שלא רק האוכל מנחם, אלא שיש לך גם כעת רצון או יכולת לעשות, לפעול בעולם, אולי להיות קצת לבקר בעולם החיים. אני חושבת שזה נפלא, ושלפעמים "הדברים הקטנים" (החשק לבשל, החשק לאכול) מבטאים התבוננות אחרת, אופטימית יותר. תהני, תדאגי לעצמך, תמשיכי לבדוק מה בא לך ומה יכול לגרום לך להרגיש יותר טוב עם עצמך, ותתנהגי לעצמך באופן הכי אמפטי, מקבל ומכבד. מגיע לך... בתיאבון ולילה נפלא, מלי.

שלום לך שוב אני מתגעגעת נורא, אבל לא רואה עצמי חוזרת. אני לא רוצה לחזור לאותו דפוס של התנגדות, והימנעות. לא רוצה להיות רחוקה מעצמי וממנה. לא רוצה להישאר לבד שוב (כי אני לא משתפת אף, ממש, אף אחד) לא רוצה שאתפרש כחלשה, שמישהי שזקוקה לעזרה ואמתיה שלה (כל נראית לי החזרה). התלות בה הורגת אותי, למרות שבפועל, באמת, מה שנעשה בטיפול זה עבודה על הקשר שלנו, יותר מאשר על שאר הדברים התקועים!!! איך פותרים את זה? האם לתת לזה עוד זמן ואז היא "תצא" מהראש שלי? האם פשוט להתקשר ןלהסביר לה מה מפריע לי שם? מה?

שלום נ. נשמע שאת נקרעת בין הרצון לקשר ולקרבה עם מישהי שהייתה משמעותית מאוד עבורך, לבין הצורך להתרחק, להחזיר לך קצת את עצמך, לא ללכת לאיבוד רגשית בקשר שמערב קרבה ואינטימיות. אני חושבת שדרך הקונפליקט הזה, שעולה כעת (וכנראה גם בזמן הטיפול) מול המטפלת שלך, את מספרת על חוויה שמוכרת לך מקשר: איך שומרים על מרחק מתאים, לא קרוב מדי ולא רחוק מדי, מה עושים עם כל הצרכים והכמיהה העזה שאת חשה בקשר, איך מתקשרים ושורדים כעס ותסכול ביחד עם תלות. אני חושבת שבין אם תחזרי לטיפול שעזבת, ובין אם תפני לטיפול אחר, אלה בוודאי הקונפליקטים שצפויים ללוות אותם בקשר, ושרק בעבודה איטית וסבלנית תצליחי לבסס דפוס חדש, אפשרי יותר. במובן הזה, כשאת כותבת "מה שנעשה בטיפול זה עבודה על הקשר שלנו, יותר מאשר על שאר הדברים התקועים" את אולי מפספסת את כך שהעבודה על הקשר שלכן היא בהחלט עבודה חשובה, אולי החשובה ביותר עבורך, והיא בעלת משמעות וערך טיפולי ללא ספק. דרך הקשר עם המטפלת ועבודה עליו את בעצם בוחנת, מאירה ואח"כ גם מאפשרת שינוי בדפוס הקשרים בחייך שאולי את משלמת עליו מחיר כבד. בהצלחה, מלי.

היי מלי , אני בטיפול כבר הרבה זמן , לפני שאני מגיעה לשם עוברים לי הרבה דברים בראש שאני רוצה לשתף אותה ולדבר איתה עלהם , אבל שאני מגיע לשם פתאום אני מרגישה פאטית , ולא מסוגלת לדבר על כלום כיאלו אני בטוחה שזה ישמע לה כל כך מגוכך (וזה כמעט בקשר לכל דבר שאני רוצה להגיד ) , ובטח היא חושבת שאני מדברת שטויות , ובכלל פתאום קשה לי בכלל לחשוב על זה שאני "בטיפול " . (אם אני בטעות רואה מישהו שיוצא לפני מהחדר ההרגשה הזאת עוד יותר מתחדדת - ואני יותר מתבצרת בשתיקה ) , מצד אחד אני מרגישה שאני ממש רוצה וצריכה להיפגש איתה , אבל שזה כבר קורה בפועל אני פתאום לא מבינה מה אני עושה שם , ואני מרגישה כל כך מגוכחת להכריח מישהו זר להקשיב לי .. ואז או שאני שותקת או שאני אומרת דברים שגורמים לי להרגיש יותר רע .. ...ואז אני שוקלת להפסיק לבוא , אבל בסוף תמיד מגיעה . יש לך דרך לצאת מהמעגל הזה ? נ.ב : מאוד מעניין , מלמד מרגש ועוזר לקורא אותך ..תודה :)

כוכבית יקרה. מה שאת מתארת נשמע לא פשוט ומתסכל. נדמה לי שאת נאבקת מול תחושה של "נורא רוצה", אבל כשמגיע הרגע "לא יכולה". אני חושבת שלפעמים אנחנו (מטפלים ומטופלים...) שוכחים כמה הטיפול מזמין למקום מרגש ומשמעותי, ובה בעת מעורר חרדה. אני תוהה מה קורה לך "ברגע האמת", כשאת נדרשת לפגוש חדרים שהיו עד כה סגורים ונעולים בתוכך, ועוד יותר מה את מרגישה וחווה כשאדם אחר נמצא שם בשביל לראות ולהקשיב יחד איתך לאותם מקומות. ממה שאת מתארת, אני חושבת שההתבוננות והשיתוף בוודאי מעוררים ההרבה כמיהה והתרגשות, ובה בעת מבהילים ביותר: מה אם ישפטו אותך? מה אם לא יעמדו במה שאת מספרת? מה אם יחשבו שאת מפונקת? טיפשה? רעה? מה אם את תחשבי את כל אלה על עצמך? אני חושבת שלאט לאט תצברי יותר בטחון ואמון, ותוכלי להרגיש יותר בנוח לספר ולשתף. זהו לא תהליך שקורה בבת אחת, אבל כל ישיבה שלך בחדר (גם אם את שותקת) וכל שיתוף ולו הקטן ביותר, עוזרים לבסס דפוס חשוב (וכנראה חדש), בטיפול ובקשרים בכלל, שבו את תופסת את הקשרים כמקום שיש בו אפשרות לחוש בטוחה ומוגנת, מול אדם אמפטי ומכיל. בינתיים, הרשי לעצמך להשתמש בטיפול כפי שנכון לך, כבדי את הקצב של הנפש שלך, שאולי זקוקה לעוד זמן של אמון, בטחון, יציבות... ונראה לי גם שחשוב, עד כמה שאת יכולה, לשתף את המטפלת שלך במה שהיטבת לנסח כאן. נדמה לי שזה יכול להיות פתח נפלא לשבירה ראשונית של הקרח, ולהתבוננות משותפת על הפער בין המשאלה לקרבה ולקשר לבין מה שקורה לך כשאותה משאלה מגיעה לידי מימוש. בהצלחה, מלי.

שלום שלום מלי, אני בטיפול 4 שנים. לאחרונה אחרי כל פגישה אני מרגישה כמו אחרי תאונה. ממש עשתה לי "פגע וברח". אני מרגישה שאני מזכויסטית שאני ממשיכה לעשות את זה לעצמי. מצד שני הפסיכולוגית שלי היא הדבר הכי הכי טוב שקרה ועדיין קורה לי בחיים. התמיכה שלה והעזרה שלה הם הכל הכל בשבילי. אני אוהבת אותה ומודה לה ועדיין מאוד מאוד צריכה אותה, כי הרבה דברים קשים קורים לי. אבל מצבי אחרי כל פגישה הוא כמעט לפני מוות. לא יכולה יותר להמשיך כך...אז מה עושים? מה? יש בכלל מה לעשות. הפיתרון היחידי שאני חושבת עליו הוא, שאני יכולה לבוא, לראות אותה, לשבת ליידה ולשתוק!! פשוט לא לדבר על שם דבר, כי אם אני מדברת אני חוזרת הביתה פצועה מאוד, פצועה קשה. הפגישה מסתיימת ואני נזרקת לרחוב, לבד, כולי פצועה ומדממת, כולי כואבת מאוד. ממש כמו תאונה "פגע וברח". כמובן לא כוונתי שהיא זאת שפגעה בי, ממש לא. אבל הכל כל-כך כואב, עד שזה בלתי נסבל. וכל מה שאני רוצה אחרי הפגישה זה רק למות ולהפסיק כבר את הסבל הזה שנמשך עד הפגישה הבאה, וכך הלאה וכך הלאה וכך הלאה. כי כל פגישה נגמרת בסופו של דבר. ואחריי כל סיום פגישה כזאת אני לא מסוגלת לחיות.

שלום לך. נשמע שבטיפול את נפגשת עם חלקים קשים וכואבים בעצמך, שאולי עד כה נמנעת מלפגוש. אני שומעת את דרך הייסורים שאת עוברת, ובמקביל גם את המשמעות שיש לטיפול עבורך, וחושבת כמה חשוב שאת מצליחה לראות את שני הצדדים של המטבע. נדמה לי גם שדרך המחשבה על "להעביר את הטיפול בשתיקה" את בעצם מנהלת דיאלוג עם הקול בתוכך שחושב שאולי עדיף להמשיך להדחיק, לשים בצד, לא לתת מקום לדברים הקשים. אני חושבת שחשוב מאוד שתדברי עם המטפלת שלך על התחושות הקשות שאת מרגישה. חשוב שתבינו את המשמעות שלהם, ומה את מספרת דרכן על מה שקורה לך כשאת נותרת לבד עם תכנים, רגשות וזכרונות הקשים. אני חושבת שאולי תוכלו ביחד גם לנסות לבדוק מה, אולי, יכול לעזור לך להרגיש פחות במצוקה אחרי הפגישה. לפעמים, למשל, אני מוצאת שעוזר לעצור את הפגישה 5 או אפילו 10 דקות לפני הסיום, ולהקדיש את הזמן הנותר לסיכום, לדיבור על איך את מרגישה או מה הולך לקרות לך כשתצאי. לפעמים זה עוזר להרגיש בפחות עוצמה את הפער בין הביחד ללבד, ועוזר לעשות עיבוד ראשוני של מה שהיה בפגישה באופן שאח"כ, כשאת לבד, הופך ליותר אפשרי עבורך לעיכול. אני בטוחה שתוכלו לחשוב על עוד דרכים שיקלו עבורך את ה"בחוץ". ועוד דבר לסיום. אני חושבת על כך שאת כותבת שאחרי כל פעם כזו נדמה לך שאת הולכת למות. והנה, את שורדת היטב, ממשיכה להגיע לטיפול ולהתעקש על תהליך לא פשוט בכלל. נדמה לי שיש לך הרבה יותר כוחות ממה שאת חושבת, ושאת לא ממהרת לוותר.אני מקווה שאת מצליחה להיות גאה בעצמך. מאחלת לך הרבה שלווה, ובטוחה שאת עוברת תהליך חשוב והכרחי. בהצלחה ולילה טוב, מלי.

זאת רק כותרת מזויפת ואני מאד רוצה שההודעה תעלה. היא מיועדת למשתתפי הפורום בעיקר וגם עבורך מלי. מה דעתכם על הכותרת ועל מי שמנסה לנצל את הפורום הסגור למטרות ולא פעם אחת? בחרדות שלי יש דבר כזה. אפשר לנחש מה מניע אבל משהו מרגיז אותי בדרך. מלי, אשמח לשמוע גם מה דעתך אם תוכלי לשתף איך את חושבת לנהוג מול ניסיונות אם היו או יהיו, והאם את נעלבת מהיחס ככה.

שלום לקוראת לעזרה. לא אחת אני נתקלת בהודעות מהסוג הזה, והן בהחלט מהווה דילמה. מצד אחד, אני שומעת את בקשת העזרה, ורוצה לכבד את הרצון של הכותב. מצד שני, אני חושבת שזה קצת מפספס את רעיון הפורום שהוא מסגרת שמושתתת על העקרון של שיתוף וקהילה, וגם שאולי מסתתרות מאחורי הבקשה הזו צרכים או משאלות אחרות, מנוגדות, שההענות לבקשה כפשוטה עלולה לפספס. אני מודה שטרם גיבשתי עמדה אחידה בנושא, וכרגע אני מחליטה בכל מקרה לגופו - לעיתים מעלה (אם אני מאמינה שהנזק קטן מהתועלת) ולעיתים לא. אני תוהה לגבי הדרך שלך, ומה את מבקשת לבדוק מולי. נדמה לי שאת מחפשת אחר אישור לסוג של נוכחות, אבל אני מודה שאני לא מצליחה להבין לגמרי מה את שואלת או מבקשת. אני גם תוהה לגבי הדרך בה בחרת להתנסח: דיברת על ניצול, ועל "משהו שמניע" והתקשיתי לרדת לסוף דעתך. אני חושבת שכמו הרבה צרכים, גם כאן יש כנראה צורך שמבקש להשמע, ושמחייב אותי, כמטפלת וכמנהלת פורום, לשקול ולהגיב בדרך שתהיה הנכונה ביותר עבור הכותב. לא ממש מתקשר לי לניצול או שימוש לרעה... ואני גם חושבת על השם שבחרת, ושאולי את קוראת לעזרה בדרך כלשהי. אני מפספסת משהו? להתראות וסופ"ש נעים, מלי.

שלום מלי, אני נמצאת בטיפול דינאמי כשנתיים. כעת קיבלתי הצעת עבודה שדורשת ממני לעמוד מול קהל ואני פחדנית לא קטנה...איך מטפלים בזה כמה שיותר מהר? יש דרך? כדורים? משהו? HELP....

שלום לבכלל לא פחדנית... פחד קהל, או בשמה הפסיכיאטרי "פוביה חברתית" הוא חרדה מפני דיבור בקבוצה.זוהי אחת החרדות השכיחות והמוכרות (ובגלל זה מאוד הסתייגתי מהשם שבחרת...). אנשים שחרדים מהסיטואציה הזו מדווחים על מגוון סימפטומים כשהם נדרשים לדבר מול קהל (למשל: הזעה, דופק מהיר, דפיקות לב מהירות וכו', לא בהכרח כל הסימפטומים, אך כאלה ה"שייכים לאותה משפחה"), ובמקביל מתאמצים להמנע מסיטואציות המעלות את אותה החרדה. את מטופלת בטיפול דינאמי, שבטווח הארוך יכול להיות מאוד משמעותי בהקלה או הכחדה של החרדה הזו, היות והוא מאפשר בנייה של בטחון עצמי וערך עצמי, שמשחקים תפקיד גדול וחשוב בחרדה החברתית. עם זאת, כשנדרש טיפול מהיר ותוצאות מיידיות, כדאי לשקול טיפול קוגניטיבי, שבו ההתמודדות היא מול הסימפטום. הרעיון בטיפול כזה הוא להפגיש אותך באופן הדרגתי אך נחוש, ותוך ציודך בכלים קוגניטיביים מתאימים (הרפייה, דמיון מודרך, משפטים מרגיעים, ליווי וכו') עם הסיטואציה המפחידה כשלעצמה, מתוך הנחה שכאשר תתעמתי איתה באופן הדרגתי, ומתוך חוויה של ליווי והרגעה, תוכלי במהרה להתגבר על המכשולים. מנסיוני, טיפול כזה יעיל ביותר, ובשילוב עם כדורים להפחתת חרדה ניתן להגיע לתוצאות בהחלט משמחות ומפתיעות. בכל מקרה, הייתי ממליצה לך לחשוב על כך עם המטפלת שלך, ולהתייעץ איתה לגבי האופציות שהיא הייתה ממליצה מהכרותה איתך. בהצלחה, מלי.

שלום! מעניין איך זה להוולד להורה מטפל. האם אתם המטפלים יותר נזהרים איתם? ובעזרת הידע שלכם מנסים לא לעשות את הטעויות שאחר כך לא יגרמו לילדכם לפתח הפרעות שונות? חוסר תפקוד? הייתי רוצה,הייתי רוצה להיות ילדה של הורה מטפל... כי יש הרגשה שאפשר לשתף בדברים(למרות שגם ככה זה התפקיד של הורה) ובכל זאת זה אחרת... אשמח לתגובה:) יום טוב!

נערה יקרה. המשאלה-פנטזיה להוולד להורה של מטפל מוכרת ומשותפת לרבים, בעיקר למטופלים שחוו או חווים טיפול משמעותי וקשר מיוחד עם המטפל/ת שלהם. קל לחשוב שילדות לצד הורה מטפל היא ילדות שמלווה בחוויה של הכלה, רגישות, אמפתיה, פתיחות... אינני יודעת איך זה מרגיש להיות ילד של מטפל, אבל אני חושבת שבוודאי לצד היתרונות הללו, יש גם חסרונות או מחיר. נדמה לי שהנטייה לחפש אחר פרשנות, לראות "מעבר", להתעקש על הפשר והעומק שבכל דבר יכולה להיות מייגעת ולפעמים מציקה... אבל כנראה שאת השאלה הזו צריך להפנות לילדים של מטפלים. אגב, נעשו על כך לא מעט מחקרים, ואם תרצי, אני בטוחה שתמצאי את ממצאיהם בחיפוש בגוגל. וכמובן, אי אפשר בלי ההתייחסות האישית, ובלי התהייה מאיזה מקום השאלה הזו מגיעה אצלך. נדמה לי שדרכה את מביעה משאלה וחיפוש אחר הורות אחרת מזו שחווית, הורות שנתפסת כאידיאלית. לצד המשאלה הזו את מספרת על חוויה של קשר טיפולי קרוב ומיוחד, אולי אפילו רצון להיות הילדה של המטפל/ת שלך, ולקבל אותו/אותה כל הזמן, ובקשר מחייב ואינטימי יותר של בת-הורה. נשמע לי מעניין ומשמעותי לדבר על הפנטזיה הזו בטיפול ולהבין אותה יותר. לילה טוב, מלי.

הוא פשוט לא מפסיק לנסות הוא טוען שהכול ישתפר והשתפר ושאיך אני יכולה לזרוק את 3השנים שלנו ואיך אני מוותרת ומסביר כמה זה עמוק אצלו וכמה הוא אוהב ומוכן לעשות בשבילי מה שבאמת נכון אבל אני כרגע מאוד כועסת סגורה ורוצה קצת חופש לעצמי לא יודעת מה יהיה בעתיד פשוט דברים מסויימים לא מרשים לי לנסות שוב מה עושים איך מחליטים החלטה נכונה מה עלי לשאולי את עצמי בברכה ותודה מצקרב לב על ההקשבה והייעוץ

שלום עדי. פרידה היא דבר קשה ומכאיב, והיות ואת היוזמת שלה - היא בוודאי גם מלאה לבטים וקונפליקטים והמון בלבול. אלא תחושות מכאיבות מאוד, אך בלתי נמנעות, לצערי. נשמע שאת צריכה קצת פסק זמן ומרחק כדי להבין מה מתאים ונכון לך. נדמה לי שבעצם את מבקשת להתבונן על הדברים ממרחק ובאופן פחות אמוציונלי, ובדרך זו להבין או להצליח לחבר דברים שבהתנהלות היומיומית עם בן זוגך לא הצלחת לעשות. אני חושבת שהתהליך הזה, של ה"התבשלות" וההתבוננות הרגועה יותר חשוב, ומקווה שתרשי לעצמך לפעול עפ"י הלב שלך, ולהתמקד כרגע במה שמרגיש לך הכי נכון ומתאים עבורך. בהצלחה, מלי.

שלום, הבת שלי בת 14 סובלת מבעיה רפואית גסטרואנטרולוגית כבר חצי שנה. עדיין לא יודעים מה יש אצלה ולכן הבדיקות נמשכות. מצב זה גורם לה לדיכאון תמידי ולעצבנות יתר. היא מתעצבנת מהר על דברים קטנים ומתחילה לצעוק ולהתפרץ. היא כל הזמן רבה איתי ועם בעלי בכלל לא מדברת. אני לא יודעת איך להסתדר איתה ומה לעשות בעיניין. בנוסף, בגלל הבעיה הרפואית [בעיקר עצירויות, כאבי בטן וגזים] היא נמנעת מלצאת. היא בקושי מסוגלת ללכת לבית-הספר. יש לציין שיש כל תקופת זמן מסויימת סוג של 'שבירה' והיא פשוט מתחילה לבכות. היא משוחחת עם פסיכולוג אך לא נראה שינוי בעייניין. מה אתם מציעים לעשות ? תודה רבה !

שלום לך. נראה כי אתם מתמודדים עם קשיים ומצוקה כמשפחה כרגע, והעובדה שבתכם בטיפול פסיכולוגי, נוסף לבירור הרפואי, בהחלט חשובה. אני חושבת שלוקח זמן לראות ולהבחין בשינויים בעקבות הטיפול, גם למטופל עצמו, ובוודאי לסובבים אותו, שאינם שותפים למה שמתרחש בתוך חדר הטיפול. לעיתים מדובר בתהליך שינוי ארוך וקשה, שדרושה מולו סבלנות רבה (שהרי אם השינוי היה קל ופשוט, לא הייתם זקוקים לאיש מקצוע). אני חושבת שחשוב שתהיו בקשר עם המטפל/ת של בתכם, בידיעתה כמובן. בפסיכותרפיה של קטינים מקובל לעשות פגישות משותפות או פגישות עם ההורים לצורך עדכון ומשוב הדדים, וגם לצורך הדרכה (מה לעשות, איך להגיב). נראה לי חשוב שתפנו את השאלות לפסיכולוג שמטפל בבתכם, היות והוא זה שיכול לתת עליהם את המענה הטוב והמהימן ביותר. בהצלחה, מלי.

אני לא בטוחה שפניתי למקום הנכון, אך מקוה שכן ינתן לי מענה למה שמטריד אותי. אני נשואה 16 שנה , אמא ל-3 ילדים מקסימים ובעל שלכל הדעות מקסים (בעיני אחרים ובד"כ גם בעיני). היחסים ביננו יודעים תקופות נפלאות עם המון המון קרבה ,חום ואהבה, אך מנגד יש תקופות שאני מרגישה שאני פשוט שונאת אותו .אני שונאת את האגואיזם שלו, ההתרכזות בעצמו, העבודה- שניכר שהיא כל עולמו.עם זאת הוא הכי אוהב אותי בעולם, טוען כל הזמן שאני חשובה לו והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. במהלך החגים היינו ביחד, בילינו והיה לנו כייף ונעים וכמובן למשפחה ככלל. הבעיה שהוא הולך לישון מאוד מאוחר שתיים שלוש לפנות בוקר כי הוא משחק במחשב, גם גולש באתרים שבעבר עיצבנו אותי מאוד...אני לא מבינה למה אני לא מסוגלת להבין ולהכיר בצורך שלו במשחקים הליליים הללו גם לאחר שהוא מספר ימים "הקריב" למעני והלך לישון מוקדם באופן יחסי. למה אני חווה את זה כסוף העולם כשהוא נכנס לישון מאוחר. הכי מעצבן אותי במידה ולמחרת יום שישי ויש לנו סידורים ואפילו נופש שלשם כך צריך להתארגן ולצאת מוקדם .אני לא מבינה למה הוא לא יכול להתחשב בי ובילדים ולישון כמו בן אדם מספר שעות הגיוני בכדי שיהיה לו כוח לנהוג. אני אומרת ומדברת איתו על כך אך הוא אומר שהכל שטויות ואפשר לחשוב מה קרה יש לו מספיק כוח להכל ומקסימום נעצור בדרך להתרעננות. למה אני מרגישה שהשמים נופלים כשהוא נכנס לישון לפנות בוקר ובמחי יד שוכחת את כל הטוב שהיה עד כה.יש לעיתים ימים רצופים, אפילו שבועות שהוא לא הולך לישון איתי ומבלה מול המחשב...

שלום נועה, וברוכה הבאה לפורום שלנו. את מספרת על זוגיות שבה לצד אהבה ואינטימיות, יש גם כעסים גדולים, ותחושה של מתח ותסכול. אפשר לקחת את מה שאת מספרת להרבה כיוונים, ובוודאי שהחלקיות של המדיה הזו מאפשרת לי להשען רק על המידע המתומצת שסיפרת לי. בכל זאת, אשתף אותך בשתי מחשבות-כיוונים שהיו לי כשקראתי את שכתבת. ראשית, תהיתי לעצמי האם אופי הקשר הזה, השנאה והכעס לצד האהבה והקרבה, והתקופות של ההתקרבות ואז הריחוק, מוכרים לך מקשרים אחרים, נוספים, בחייך, בעבר או בהווה. לא תיארת את האופן שבו את מרגישה ומתנהלת מול קשרים משמעותיים אחרים בחייך (הורים, חברות וכו'), וייתכן ששם נמצא "קצה חוט". אנחנו מגיעים למערכת הזוגית עם משקפיים מסויימים, שגורמים לנו לתפוס, להרגיש ולהתנהג באופן מסויים. הרבה פעמים הקשרים בחיינו משתחזרים, וכאשר ניתן למצוא את הדפוס המשותף (למשל: התרחקות והתקרבות, פחד מביטוי של כעס ומצוקה, היכולת לתקשר חוסר שביעות רצון וכו') ניתן גם להבין את מקורו, מחד, ולנסות לבדוק דרכי הסתכלות ופרוש אחרים, מאפשרים יותר, מאידך. שנית, תהיתי לגבי הפתיחות והיכולת שלך ושלכם לתקשר בתוך הזוגיות. אני שומעת אותך נעלבת, כועסת וסובלת. בלי קשר לדרך שאולי את מפרשת את הדברים, הרי שחשוב שבן זוגך ישמע, יכיל ויכבד את הכאב שלך, ושביחד תחשבו על דרך שבה תרגישי רגועה יותר. מהאופן שבו תיארת את הדברים היה נשמע לי שאולי בתוך הביחד הזה של הזוגיות, יש גם מקומות שאת מרגישה מאוד בודדה, וחשוב שתוכלו להבין ביחד את מקור התחושה הזו, ותנסו להבין מה קורה לך ולכם ברגעים הללו. כמובן, מזכירה לך שטיפול אישי או זוגי יכול לעזור לך להאיר יותר את הנקודות הללו (ובוודאי עוד נקודות) ולהקל על הקושי שאת חווה. בהצלחה, מלי.

שלום רב, הפסיכולוגית שלי ואני מדברים על העלאת תכיפות הפגישות מעבר לפעם בשבוע. אני מסכים עקרונית עם הרעיון אך יש לי עם כך בעיה. מבחינת התשלום יהיה קשה לי לעמוד בזה (גם במתכונת הנוכחית זו הוצאה ניכרת בשבילי אני צעיר ולא נעזר בהורים). אני מתקשה להעלות זאת בפניה לדבר על בעיות כספיות וגם לא מעונין לבקש ממנה "הנחות" ברור לי שהזמן שלה יקר ואני לא רוצה להמעיט בערכו. יש לך עצה מה אוכל לעשות? מה נהוג במקרים כאלה? האם בדרך-כלל המחיר נשאר קבוע למרות העלייה במספר הפגישות? תודה מראש על תגובתך.

שלום ירין. אני תוהה מדוע אתה מתקשה לדבר על התשלום בטיפול. אני משערת שאולי אתה מרגיש שיש דברים שהם טאבו, שאסור או מסוכן להעלות, ושהם יכולים לערער את איכות ויציבות הקשר. דווקא משום כך הייתי ממליצה לך לדבר על כך, ולבדוק מהם המקומות שבחוויה שלך אין להם מקום בתוך קשר, ומה קורה לך כשאתה מובך, מתבייש וכו'. אני בטוחה שתזכה הן למענה טכני והן להזדמנות לבחון ולהתבונן ביחד על הדרך בה אתה שומר על האחר ועל עצמך בתוך קשר. ולשאלתך באופן קונקרטי - כל מטפל קובע לעצמו את התמחור, ואת האופן שבו מטופל משלם על פגישות דו שבועיות. אין חוק או נוהג אחיד. עם זאת, אני תוהה לגבי הדרך שבה נראה לך נכון להתמודד עם המצב. הרי אם אתה לא רוצה הנחה, וכן רוצה, וצריך, טיפול כפול, מה הדרך שאתה מציע לפתור את המבוי הסתום? (ושוב, מזמינה אותך לחשוב, לבד ובטיפול, מדוע קשה ולא ראוי לרצות או לבקש הנחה. מה זה דורש ממך, איפה זה שם אותך, בתחושות שלך, ומדוע זה כ"כ בלתי אפשרי). בהצלחה, לילה טוב, מלי.

שלום שאלתי היא כיצד מחזקים הערכה עצמית אם אני באמת לא חושב שאני עד כדי כך שווה? ז"א תמיד יש כאלה שיודעים יותר ממני,יותר יפים ממני וכו'. אני חושב שאני סבבה אבל ממוצע לגמרי(אולי טיפה מעל) אבל כל פעם שיש מישהו שנראה טוב יותר או בעל ידיעות רחבות יותר אני מתבאס אם אני מסתכל על ניטשה מולי-איך אפשר בכלל להשוות?הרי אני בור ועם ארצות לעומתו זה מפריע לי שאני לא יודע הכל ואני אוהב גם לרדת על עצמי בצחוק בציניות מה רע כל כך בזה זה מצחיק.

שלום יוני. השאלה שאתה מעלה מעסיקה רבים (וטובים...), ואני לא בטוחה, לצערי, שיש נוסחת קסם להעלאת הבטחון העצמי. אני חושבת שחשוב להבין שתחושת הערך העצמי היא סובייקטיבית (יש אנשים יפים וחכמים שממש לא מרגישים כך, ולהפך) ולכן פחות קשורה למציאות ויותר קשורה, ככל הנראה, לדרך בה תפסו אותנו והעריכו אותנו בילדות. אם שמענו וקיבלנו את המסר, באופן גלוי או סמוי, שאנחנו יפים, חכמים, מעניינים וכו', הרי שסביר שנגדל עם התחושה הזו. הטענה היא שההורים, בילדות, מהווים את המראה של הילד: הוא מסתכל בעיניהם, ולומד איך הוא נראה (מבחוץ ומבפנים). החוויות הללו, בהיותן ראשוניות, מושרשות בנו עמוק, והשינוי הוא בד"כ איטי ודורש תהליך התבוננות והעמקה. אני חושבת שבטיפול ניתן בהחלט לבסס תחושת עצמי ראויה ומוצלחת יותר, ועבודה (עצמית או בתוך קשר) על הקולות השיפוטיים, הביקורתיים, שבתוכך ובמחשבותייך, ונסיון להשמיע לצידם גם קולות מתפעלים ומעריכים, יכול לעזור לך להרגיש יותר טוב. ולגבי הציניות - בד"כ ציניות היא דרך לדבר על דברים כואבים, פגיעים, מתסכלים. הציניות שלך כנראה פועלת מאותו מקום. נראה לי שאם יכולת לפגוש את אותם מקומות באופן רגשי ישיר יותר, בלי צורך להפוך אותם ואותך לבדיחה, היה לך קל יותר, והיית יוצא נשכר יותר. אגב, פעם מישהי אמרה לי שלתת מודע אין חוש הומור, ומה שאתה אומר מתקבע בו, גם אם הוא בצחוק או בציניות. נקודה למחשבה... בהצלחה, מלי.

יש לי שאלה. למה תמיד צריך לחזור אחורה לילדות? למה בטיפול דינמי תמיד מחפשים וחופרים עד שמגיעים לתוצאה שההורים הם האשמים? אתם כמטפלים ועם כל הידע וה"חוכמה" כביכול שלכם, גם לכם לפעמים יוצא ילדים בעייתיים - נכון? מה הבעיה בלהיות קשור בהורים? מה הבעיה בלאהוב את ההורים ולהפסיק לתפקד לתקופה מה כשהם עוזבים את החיים? אני מנסה איפה הם טעו ואני לא מוצאת. ולא מצליחה להאשים אותם בזה שהחיים שלי חרא. והיא (המטפלת) כן רוצה להגיע למסקנה זו, ובגלל זה הגענו לצומת דרכים בטיפול. הרבה דברים לא מובנים לי ואשמח את תבהירי לי קצת מהעניינים. תודה

שלום מיקי. את נשמעת לי כועסת, ונראה לי שחלק מהניסוחים שלך בוודאי מביעים תסכול בשל האופן שבו את תופסת את הדברים. אנסה להבהיר את העמדה שלי. אני חושבת שבטיפול אין חיפוש אחר "אשמים". אחרי הכל, זהו תפקידם של עורכי דין, שופטים ובתי משפט. אבל נדמה לי שאנחנו, המטפלים, נשענים על ההבנה, שהיום כבר מגובה במחקר רב, שההורים הם אלה שמעצבים את האישיות של ילדיהם, והקשר עם ההורים הוא המודל ליחסים שילווה אותנו לאורך קשרים אחרים, נוספים, בבגרות. דפוס הקשר עם ההורה גורם לנו לראות את העולם במשקפיים מסויימים - האם אני ראוי לאהבה? האם בטוח להזדקק בקשר? מה יקרה לי אם אביע רגשות קשים מול האחר? מה מותר ומה אסור לי לרצות או לדרוש בקשר? מי ומה מצופה ממני במערכת יחסים? כל אלה שאלות שהקשר המתמשך עם ההורה נותן להם מענה, ושאח"כ זהו "ארגז הכלים", הציוד שבאמתחתנו בקשרים הקרובים. נדמה לי שהנסיון להבין לעומק את הקשר עם ההורים לא בא במטרה להרשיע ולגזור את דינם, אלא נועד לברר לעומק מהם הדפוסים שנלמדו, כך שבהמשך ניתן יהיה לשנות את החלקים הבעייתים או המשובשים שבהם. בכל מקרה, אני מחזירה אותך, כרגיל, לחדר הטיפולים. אני ממליצה לך לפתוח בטיפול את התחושות הללו ואת חוסר שביעות הרצון, גם כדי לזכות ליצור דיאלוג בתוך הטיפול על משהו שמטריד ומציק לך, וגם, אולי, כדי לנסות ולבדוק מה התחושות הללו מספרות מעבר לתכנים הספציפיים (אולי מדובר בתחושות אשמה, עיסוק בכפייה מול צורך לרצות, בלבול וחוסר מובנות בקשר). בהצלחה, מלי.

מה שלומך?.. יש לי עוד שעה טיפול .. השבוע היה ככ קשה .. אני לא יודעת איך ללכת אליו , איך אוכל לדבר בכלל. הבטן מתהפכת . בגרון יש חנק נוראי . מפחדת .. אני בוהה לי בחדר. בוהה לי סתם ככה , נעלמת , מתנתקת.. בורחת .. רק לא להרגיש .. מרגישה ממש איך יוצאת מהגוף שלי .. כדי לא לחוות כאב .. מחפשת איזה מקום מקלט .. להחזיק את מה שכן נשאר שם בתוכי .. אוייי מלייי .. תהייה כאן איתי ..בבקשה. שרית .

שרית יקרה. בוודאי כבר אחרי הטיפול. מקווה שגם התחושות הרעות והחרדה התחלפו בתחושה נעימה ונינוחה יותר. חושבת עלייך - כמה חוזק צריך בשביל לא לתת לתחושות הללו להכניע אותך, בשביל להלחם בהן ולנצח... כ"כ מקווה שנוחמת ועורסלת, ושיש מקום יותר שקט בתוכך כעת. מכאן שולחת ברכת לילה טוב הכי מתכוונת שאפשר, שיהיה לילה רגוע ונעים, מלי.

:-) .. מחייכת אלייך , חיוך רך ונעים ושולחת לך חיבוק ארוך .. ונעים אכן כן.. אני אחרי .. עכשיו הגעתי. הוא הצליח להיות הכי מכוונן אליי .. ונתן לי לצאת משם בתחושה מעורסלת ושומרת.. לעומת שבוע שעבר .. שפרשתי כאן מולך.. הכאב שם .. אבל .. אני לא רוצה כרגע לנבור בו, רוצה עם התחושה הנעימה להכנס למיטה ולהרדם , והלוואי ואצליח . ומחר , אנסה לכתוב מחדש. תודה שאת כאן. מעריכה המון את מילותייך אליי, את מצליחה לחמם את הלב..מרחוק - קרוב. נ.ב.. לבחורה שכתבה לי .. איפה אני .. אז הנה אני כאן :-).. תודה על האיכפתיות .. שרית

היי מלי מאתמול כבר היה בא לי לצעוק לך : "מליייייייי".... אבל קצת הצלחתי להתאפק... :-) כל כך שמחה לראות אותך כאן.. מלי.. את בטח לא זוכרת את שקרה לי שבוע שעבר.. (יודעת שזה לא פשוט עם כל המטופלים, הכותבים, העבודה והחיים בכלל..) בכל מקרה, מלי.. מאז שהיתה לי פגישה שבוע שעבר, שהיתה מאוד מאוד לא טובה.. הדברים רק הלכו ונהיו גרועים וקשים יותר. מלי.. השבוע הזה.. הכל היה בתוכי.. כמו כדור שלג.. שמתגלגל בירידה תלולה.. תופס תאוצה.. וגדל וגדל.. ואי אפשר לעצור אותו.. היה לי משבר מאוד גדול מול המטפלת.. כל כך נפגעתי ממנה, שלא הצלחתי לשלוט בעצמי ובמה שמרגיש לי.. בתגובות שלי... השארתי לה הודעות מאוד קשות.. שאני עוזבת את הטיפול, שהיא שברה אותי.. ועוד כל מיני כאלה.. (קצת הרבה מתביישת בעצמי עכשיו..) ובאמת גם לא הלכתי לפגישה שהיתה לנו.. וזה הוביל למקום עוד יותר כואב וקשה מולה.. ולא פחות מול עצמי.. מלי.. שבוע שלם ייסרתי את עצמי והענשתי את עצמי על דברים שרצו לי בראש, וכנראה שהם לא ממש נכונים.. לגבי המטפלת ואיך ומה שהיא מרגישה כלפי.. וחושבת עלי... שבוע שלם הייתי במצב ממש ממש רע.. כשאני משאירה לה הודעה, והיא משאירה לי הודעת תגובה, וכך חוזר חלילה.. עד ש.. בסוף החלטתי לענות לה לטלפון.. וקצת דברנו.. והיא קצת הסבירה.. ופתאום.. כאילו אני אדם אחר לגמרי.. משהו בי כל כך נרגע.. כל כך הרגיש אותה מכילה.. קרובה... דואגת.. אוהבת.. אפילו הצלחתי לקבל את המילים שלה ממש כשהיא אמרה שהיא אוהבת אותי המון המון. משהו בשיחה הזאת איתה, היה טוב.. היה מרגיע.. מלי.. איך זה שאני יכולה לתת לשיחת טלפון אחת לגרום לי להרגיש כל כך אחרת, באופן כל כל קיצוני?.. וכן, זה יכול להיות לשני הכיוונים... וכן.. אני יודעת.. הפרעת אישיות גבולית... או משהו כזה.. נכון?... אני יודעת.. ואני שונאת את זה.. והנה זה מביא אותי למחר.. מחר צריכה להיות לנו פגישה.. וכשדברנו בטלפון אמרתי לה שאני אשתדל לבוא, אבל אני לא מבטיחה.. יש בי עוד את החלק הזה, שלא ממש רוצה ללכת.. אולי לא ממש מסוגל.. ללכת.. להיות שם בחדר... איתה.. לבד.. להסתכל עליה.. שהיא תסתכל עלי.. משהו בי לא מסוגל לעשות את זה.. ואני לא יודעת מה לעשות.. כי אולי יש חלק שקצת כן רוצה.. אני יודעת שתגידי לי כן ללכת.. אבל המבוכה.. והבושה.. והכעס על עצמי.. והחלק שנפגע ממנה.. הם כולם עוד קיימים בתוכי.. ובעיקר הפחד.. פחד ששוב אהרוס.. ששוב אתרחק.. מלי.. לא יודעת כל כך מה.. ואיך.. מרגיש לי כל כך מבולבל בבפנוכו.. ונראה לי שגם מה שכתבתי מבולבל לא פחות.. אני מניחה שאי אפשר בכלל להבין אותי.. סליחה שיר

שיר יקרה, בוודאי שאפשר להבין אותך, ואפילו מאוד להזדהות עם מה שאת מספרת. אני חושבת שלפעמים הסרטים שאנחנו יוצרים בראש יכולים להיות מלאים, עשירים, עם תפאורה מפוארת ושחקנים דרמטיים... וכל התסריט המורכב הזה פשוט לא קשור למה שקורה במציאות. מילה, מבט או הערה יכולים להיות הטריגר לסרט שלם, ושיחת טלפון קצרה, מילה מנחמת או פשוט הזדמנות להסתכל קצת למציאות בעיניים מחזירות את הסרט למקומו הראוי - משהו שנבנה והוסרט בראש שלנו, בד"כ מתוך עולמנו ונסיוננו בעבר, ובלי לתת למציאות לבלבל אותנו... אז אני כ"כ שמחה שיכולת לתת למטפלת מקום להשמיע ולתקן, להחזיר אותך לקשר ביניכן, שבוודאי יש בו רגעי אכזבה, משבר וכעס, אבל נשמע שגם המון קרבה ואכפתיות. נראה שגם כשאת שוכחת זאת, היא ממשיכה להחזיק את הקשר והמשמעות שלו עבורכן, וזה בוודאי דבר יקר מאוד בשבילך. וכ"כ מקווה שתוכלי ללכת מחר לפגישה, לראות את מי שעד לא מזמן הייתה ה"מפלצת" בסרט שלך, ולהבין למה ואיך הפכת אותה לכזאת, וגם מה היית צריכה בשביל לחזור לראות אותה באור האמיתי. ובעיקר מקווה שתלכי לפגישה כדי שתראי, כמו שכבר כתבתי היום, שבקשר אין "מפסידים" ו"מרוויחים" ושלרצות להתקרב מחדש (ולהודות בכך, קודם בפני עצמך, ואח"כ בפני הפרטנר) זה מקום של חוזק, אומץ ובשלות, ולא של חולשה. בהצלחה, לילה טוב, מלי.

את יודעת מלי?.. גם כשנורא קשה בינינו?.. אני תמיד רוצה ומחפשת את הקרבה שלה.. לפחות חלק ממני, שהוא בכלל לא קטן, מרגיש ככה.. ולפעמים כמה שאני אומרת לה שאני רוצה לעזוב, להתרחק, לא רוצה לראות או לשמוע אותה.. זה בדיוק ההיפך ממה שמרגיש לי... כאילו.. כמה שמרגיש לי שאני רוצה אותה, כך אני יכולה להגיד לה שאני לא רוצה אותה בכלל ולא את הקשר ולא כלום... מה שכן, זה באמת תמיד מרגיש לי כחולשה שלי, אני מרגישה לפעמים ברגעים מסוימים, בהם אני כל כך פגועה ממנה ועדיין בתוכי מחפשת את הקרבה אליה ואותה, פתטית, חלשה, ובלי טיפת ערך עצמי... ואז אני גם מחפשת איך "לשלם" על זה בתוכי... אבל.. בראש אני יודעת שאת צודקת.. רק שבבפנוכו זה מרגיש קצת אחרת לפעמים.. מלי.. רציתי לספר לך.. שהלכתי היום לפגישה.. ואני לא מצטערת על כך.. אני אפילו שמחה שהצלחתי ללכת.. להיות שם.. לשמוע אותה.. ואפילו קצת לדבר.. אמנם לא בדיוק על הדברים שקרו, אבל על דברים לא פחות חשובים... היתה פגישה בחלקה לא קלה מבחינת דברים שעלו, והכאב חותך עכשיו כמו להב בבשר החי. אבל בכל זאת מרגיש לי כאילו אני יכולה להמשיך לנשום.. לפחות לעוד קצת זמן... מלי, מקווה שיהיה לך, ולכולם כאן, סופ"ש נעים ושבת שלום שיר

כוס אמק כל העולם הזה נימאס לי מהחיים המגעילים האלה!!!!

סתם מישהי... הודעה קצרה אבל נשמע שאת לא כ"כ בטוב... מקווה שמשהו בכתיבה הצליח להרגיע, ובהחלט מזמינה אותך לשתף יותר. לילה טוב, מלי.

היי זאת אורטל מהאי מייל... רשמתי את זה כי אני במצב של יאוש! כרגע מחפשים לי פסיכולוגית במרכז...

הי מלי, כידוע אחד מעקרונות היסוד של טיפול הוא החופש שיש למטופל להתבטא ולומר גם דברים שלא היו זוכים ללגיטימציה במקום אחר. בכלל זה הבעת רגשות "שליליים", האפשרות להיות "לא נחמד" לפעמים, פ??טור מהצורך לר?צות את המטפל כדי להתחבב בעיניו וכדומה. שא?לתי היא, האם בכל זאת יש קו אדום כלשהו שעל מטופלים לשמור לא לחצות, ואם כן, מי מגדיר אותו? האם זה תלוי בכוח הסבל של המטפל וביכולת האישית שלו להכיל תכנים "קשים", או אולי יש נורמה מסוימת המקובלת על מטפלים אשר מעבר לה הם לא מוכנים לאפשר התבטאויות מסוימות? הרקע לשאלתי: לאחר תקופת רגיעה ביחסי עם המטפלת, אני מרגישה שעלי להיות זהירה בדיבורי כדי לא להישמע שוב תוקפנית כלפיה (קבלתי ממנה הערות על כך.) אשמח אם תעני לי על השאלות הנ'''ל בלי לשלוח אותי חזרה לטיפול כדי לברר מה השתחזר בו, ואם אני מכירה את ההרגשה הזו ממקומות אחרים בחיי...; -))

שלום עוד מטופלת. אני מניחה שכמו ביחסים באופן כללי, גם בטיפול יש גבולות שאולי יותר קשורים לאיך אומרים מאשר למה אומרים. נדמה לי שטיפול אמור וצריך לאפשר לחוויות קשות, כעוסות, מאוכזבות וכו' לעלות, אבל שגם אז, השאלה היא עד כמה הן מאפשרות ומזמינות תקשורת. קללות, למשל, הן דוגמא טובה לביטוי של כעס שלדעתי מולו יש קו אדום. לא על עצם ההרגשה, אלא על הבחירה לומר את מה שמרגישים בדרך שמשפילה ולא מכבדת את האחר. אני יודעת שזו דוגמא קיצונית, אבל אולי דווקא בכך אני מצליחה להבהיר את הנקודה. אני בכל זאת מחזירה אותך לטיפול, אבל דווקא ממקום שחושב שאולי במקרים שבהם המטפלת שלך מעירה לך על התוקפנות, תוכלו שתיכן לנסות העצר ולחשוב מה בעצם ניסית להגיד, ואיך ניתן היה לנסח או לתקשר זאת בדרך אפשרית יותר (ובהמשך - מדוע את בוחרת בדרך תוקפנית מסויימת להעביר מסר, שכנראה יכול היה גם להשמע באופן פחות בוטה). בהצלחה, מלי.

הי מלי נעים שאת כאן, וכיף לקרא אותך. רציתי לשאול אותך, שאלה הקשורה לדכאון. כמו כולם, אני יודעת שדכאון היא אחת ממחלות הנפש, וכפי שאני מבינה,ירדה במצב הרוח ללא סיבה הנראית לעין. אך מה בנוגע לדכאון הנובע ממצבי רוח ירודים, ולא חסרות סיבות שיכולות לגרום לכך. כמו למשל,כשלון מ.. אכזבה מ..או מצב סטאטי בחי שאיני מרוצה ממנו, הגורם לי להרגיש רע בכל פעם שאני נזכרת בו ועוד.., אני שואלת כי אצלי המד הזה המעלה או מוריד את מצב הרוח שלי די רגיש, ומדברים של מה בכך, אני עוברת בקלות יחסית ממצב למצב. אני תוהה ביני לביני האם יש בי נטיה להקלע למצבים דכאוניים, או סתם מצבי רוח מחורבנים.. ואיך בעצם יודעים ? מבלי להכנס לקטע של אבחון מקצועי, ויותר בקטע של תהיה על קנקני.. מקוה שלא עשיתי סלט מהענין , ואשמח לקצת אנפורמציה בנושא. ריבי .

הי ריבי. אני מנסה, כמוך, להתרחק מהאבחנות, ולחשוב ביחד איתך מה בעצם את מספרת. נשמע שיותר מהדכאון עצמו, את מודאגת מהשינויים המהירים ברגשות שלך, וכנראה גם מהתחושה שאת מאוד פגיעה ורגישה, ושדברים "קטנים" לכאורה יכולים בבת אחת לגרום לך להרגיש רע. כשקראתי מה שכתבת חשבתי שבעצם את מבקשת איזה "עוגן" יותר מוצק וברור (מנברזל במקום מפלסטיק...) של מי את ומה את מרגישה, כדי שלא תטלטלי ותזדעזעי מכל גל בים. זוהי משאלה חשובה ומשמעותית מאוד, כי היא מספרת על הרצון והצורך שלך להיות פחות מוצפת מדברים, ופחות פגיעה ורגישה. אין לי נוסחת קסם לכך, אך מנסיון אני יודעת שטיפול יכול בהחלט לעזור לבסס תחושה כזו. נדמה לי שיהיה חשוב להבין מדוע צמחת עם עור כה דק, היכן אולי ניתן להתרחק קצת מהסיטואציה ופחות "לטבוע" בה (מעניין, הרבה מטאפורות של ים. האם את מתחברת להן?), ומה המחיר, וגם הרווח של החיים כך (אני מתארת לעצמי שהרגישות והפגיעות הן לשני הכיוונים, ושאת אדם שמאוד קולט ומרגיש אחרים, בעיקר חוויות רגשיות). מקווה שנתתי מענה מספק, המון בהצלחה, מלי.

שלום, אני בטיפול. והטיפול תקוע יותר משישה חודשים. אני מרגישה שאני סתם משלמת כסף. אני לא מדברת הרבה, והיא נמאס לה לנהל את העניינים בטיפול. אני מתנגדת הרבה והיא נמאס לה להיות סובלנית. בקיצור כל אחת מאשימה את השנייה, וזה פשוט לא זורם. אני לא מרגישה שום שינוי, לא בהתנהגותי, לא בתפיסת יאת העולם ולא את החיים בכלל. וכל שאר הדברים בחיי גם תקועים, וחוץ מזה הטיפול הפך לנטל- למשהו כואב בשבילי. זה הטיפול הראשון בחיי ואחרי הרבה מחשבה והתלבטות. מההתחלה אמרתי לה שקשה לי לשתף ולדבר, והיא טענה שזה יעבור לי. והנה עברו שנתיים ואין שיפור משמעותי. אני תלויה בה מאוד, ועל מנת לבדוק את עצמי ואת היכולת שלי להתרחק ממנה, ביקשתי עכשיו חופש של שבועיים. - אני פשוט לא יודעת אם אני אתנהג כך גם עם מטפלת אחרת? (יש לי חברה פסיכולוגית, ולפני שפניתי לטיפול דיברתי איתה וזה זרם יותר מאשר עם המטפלת הנוכחית). - אני לא יודעת אם אוכל לעבור את כל התהליך מחדש? - אין לי כוח לתרגל למישהי חדשה? - אין לי כוח להיאבק ולהתנגד יותר? אני לא יודעת מה לעשות???????

שלום יפה. קראתי את שכתבת, וחשבתי על כך שנתת הרבה סיבות ללמה לעזוב את הטיפול, ובכל זאת, את בטיפול במשך שנתיים, והעזיבה לא קלה לך. כנראה שיש גם הרבה גורמים שמשאירים אותך בטיפול, והופכים את הקשיים והמחיר (תרתי משמע) לכדאיים (בינתיים לפחות). נראה לי שחשוב להבין גם מהם הדברים שאת כן מקבלת בטיפול, מה משאיר אותך שם, ומדוע ברשימה של הבעד והנגד את בוחרת להדגיש את ה"אין" והחסר. אני חושבת שהתלות והקשר למטפלת אינם דבר של מה בכך, ואולי מאחוריהם מסתתרת תחושה שלמרות הכל - יש שם מישהי שמקשיבה, מכילה, מלווה אותך, וזו הרגשה משמעותית וחשובה (וגם מרפאת מאוד). אני מציעה לך לבדוק, עם עצמך ובטיפול כמובן, מה גורם לך לרצות להשאר ומה מעודד אותך לעזוב, ומנסה להבין האם מדובר בסיבה שקשורה למטפלת הספציפית שלך, או לחוויות ותחושות המוכרות לך מקשרים אחרים (התחושה שהקשר הופך לנטל, שאת שם למרות שעדיף היה לנתק, שאת יוצאת מופסדת וכו'). מעניין גם אם היית יכולה לחשוב על מה היית רוצה לשנות, למשל מה היה בשיחה עם החברה שתרם לך ושאת מרגישה שאת פחות מקבלת בטיפול. נדמה לי ששווה לתת סיכוי לשינוי, והנסיון להגדיר מה חסר לך יעזור לך ולמטפלת שלך להבין יותר טוב מה מתאים לך. בהצלחה, מלי.

אני אנסה לספר את כל הסיפור, ומראש אני חושבת שלא יהיה ממש סימן שאלה בסוף. אני חושבת שאני יודעת מה אני צריכה לעשות, אבל או שאני פוחדת או שלא רוצה או שניהם. אז מדובר בעבר של שנים רבות עם דסטמיה וגלים של דכאון מאג'ורי, ואני לוקחת תרופה עקב כך כבר ארבע שנים ונסיונות להורדת מינון הסתיימו במינון גבוה יותר. ועכשו או יותר נכון לפני כמה חודשים התווספה לאבחנה גם דו קוטביות ונוספה עוד תרופה, ואחרי חודשים מאוד קשים ומבלבלים היתה תקופה טובה. מאוגוסט. מעבר לרגיעה נעלמו כל המחשבות המסכסכות, הקוראות לפגיעה בעצמי, אבל חודשיים הם כנראה זמן רב מידי לטוב, ושוב כבר כמה ימים או אולי קצת יותר אני חשה בזרועות המערסלות של הרצון הזה לפגיעה, ואני מתייסרת בין ההתמסרות לחיבוק או עמידה איתנה. איכשהו בטיפול אני לא מצליחה לומר מפורשות מה קורה. בן זוגי אומר כלאחר יד כבר היינו בזה כל כך הרבה פעמים - זה יעבור, ומציע התעסקות במשהו אחר, ואני נוקבת לעצמי תאריכים: רק עד כאן ואז, אולי גם זה ואז. צריך כאן סימן שאלה?

שלום נס קטן (איזה שם חמוד...). נשמע שאת סובלת, ובאופן כלשהו בודדה סביב המצוקה שלך. את מבודדת את החוויות הקשות מהטיפול, וכנראה זוכה למענה חלקי מאוד גם מבן הזוג. אני תוהה בעצב "מי מטפל בך", חוששת שאולי הקושי לדבר על כך ולשתף אחרים משמעותיים בחייך מעצים ומקצין את מצבך. למעשה, האבחנה הדו-קוטבית היא חדשה, ומעמידה את הטיפול בך באור חדש לגמרי. ההצלחה של התרופה בתקופה האחרונה מעודדת מאוד ומרמזת שכנראה זהו הטיפול היעיל עבורך, והנפילה כעת היא כנראה שלב שתצטרכי לעבור ולאחריו תרגישי טוב יותר, בתקווה שבאופן יציב וממושך יותר. אבל, כ"כ חבל לי שאין שם מישהו שיכול להתבונן לך בעיניים, להגיד לך זאת באופן מרגיע ומלווה, ולהכיל את הקושי שאת חווה כעת (שגם בפעם המאה נשאר כואב ומייסר). אני מציעה לך בחום לשתף את המטפלת במה שאת עוברת, לדבר עם החבר על מה את צריכה ממנו (הוא בוודאי יצטרך להיות לצידך ברגעים קשים נוספים, וחשוב שילמד איך הכי נכון לתמוך בך) ומאוד מקווה שתצליחי להתעודד ולראות במשבר הנוכחי משבר חולף, בדרך לימים טובים יותר. תרגישי טוב ובהצלחה, מלי.

כן הלבד. הלבד הוא החבר הטוב. נניח והייתי עכשיו שמחה. סתם שמחה מאוד. הייתי אומרת לכולם, וכולם היו שמחים בשמחתי. הצד השני הוא בלתי אפשרי. לומר שרע. לומר שלא רוצים להיות. החבר, בן זוג, אני נשואה לו ואנחנו ביחד עוד מעט כבר שני עשורים וילדים. זה סוג ההתמודדות שלו. זה לא פשוט איתי. כמו גם שזה פשוט נפלא. הפינה של השטיח מתרוממת והנה נטאטא לשם את הכאב, וזה יעבור. איך אפשר לומר לבן זוג שזהו. ברמה קונקרטית אני מתפקדת, רחוק מטוב אבל מתפקדת ויש ניצוצות שמחפים על הכל. ביני לביני אני חוזרת עוד ועוד למחשבות האובדן, לשאלה מה הטעם.. אני שואלת את עצמי מה אני רוצה. מה אני רוצה ממך, וחושבת שאולי חופן. חופן מהמילים הכל כך פשוטות ונכונות שאת מפזרת פה, בקלות ובנדיבות. אני צריכה לומר לה אני צריכה יותר לשתף אותו אולי לחייג את המספר של הפסיכיאטר זה כל כך כבד אולי אפילו בלתי אפשרי כבר אמרתי תודה?

שלום לך. קראתי חלק מהשאלות ומהתשובות בפורום זה ואני חייבת לציין שהתשובה הייתה, לפי דעתי, ברמה מאוד גבוהה ומיקצועית ועל כן , ברשותך, אשאל שאלה שמטרידה אותי. כנערה מתבגרת חוויתי אובדן של בן משפחה קרוב (אח), עברו מעל 10 שנים מאז, אני כבר בחורה בוגרת ונשואה. התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי לפני כ - 4 חודשים. אחת המטרות שלשמה הלכתי לטיפול היא לשוחח על האובדן. אציין כי זהו נושא שמעולם לא שוחחתי עליו באופן מעמיק או אפילו שיטחי, לא מדברים על כך בבית, לא משוחחת על כך עם חברים ואפילו לא עם בעלי, ואם כן אז ברמה מאוד שיטחית. אני מגלה התנגדות רבה מאוד בטיפול הפסיכולגי, וכשהמטפל אפילו מזכיר במשפט את האובדן אינני מצליחה להירדם בלילות. כמובן שלא אמרתי על כך למטפל. אני מסוקרנת לדעת האם זהו אבל לא מעובד או אבל מושהה? עברו הרבה שנים מאז שזה קרה. האם זה פשוט בגלל שאני מאוד מתנגדת בטיפול או שאולי המטפל לא מתאים?

אנונימית יקרה. נשמע שגדלת בסביבה שבה דיבור על האח המת היה בגדר טאבו. להזכיר, לדבר, בוודאי לבכות עליו היו נחשבים כ"לא ראויים" וכנראה מביישים, מביכים, מחלישים וכו'. בוודאי מסתתרת מאחורי הגישה הזו עמדה שמתייחסת אל המוות והאבל כאל משהו שההתמודדות הטובה ביותר שלו היא ע"י הכחשה, "מחיקה". בוודאי בהמשך הטיפול תוכלי להבין יותר מדוע זה היה המסר (הגלוי או הסמוי) בבית. ייתכן וזה קשור לאישיותם של הורייך, לנסיבות מותו של אחיך וכו'. בכל מקרה, ניתן לשער כי כילדה הפנמת שאסור להתעכב, קונקרטית ורגשית, על המוות הכואב הזה. כעת, משאת מתעמתת עם המוות של אחיך בחדר הטיפולים, סביר להניח שהרגשות עולים בעוצמה רבה, וכנראה גם האינסטינקט של "לא לדבר" ו"אסור להרגיש" צף בעוצמה. נדמה לי שבתהליך ארוך ואיטי תוכלי להרשות לעצמך לאט לאט לפגוש שוב את אחיך - בחייו ובמותו, ואולי גם לפגוש את עצמך - הפעם ללא חדרים חשוכים וסגורים בנפשך, שהכניסה אליהם עד כה הייתה אסורה. בהצלחה, אני משערת שעומד לפנייך תהליך קשה אך מרגש וחשוב מאין כמוהו. מלי.

שלום לך שוב, איך אני אחזור אחרי שזו אנ ישביקשה להפסיק.? מה אני אגיד לה עכשיו? ובכלל אין לי חשק ויש בי המון כעס אחרי התגובה שלה!! איך את תראי מטופל שחוזר אליך אחרי שהוא ביקש להפסיק? באמת! בשיא הכנות? איך מטפלים רואים בחזרתם של מטופלים שביקשו להפסיק טיפולים באמצע או אחרי ריב מסוים אבל לא יכלו להמשיך הלאה לבד? אני רוצה לראות את זה מהצד השני לא מהצד שלי. אודה לך על תשובה כנה ואמיתית.

שלום ליבי. אני חושבת שהיכולת להתחרט, להסתכל על דברים מחדש ולשקול אותם שוב, לנסות להתבונן אחרת על הדברים, כל הדברים שכנראה את שוקלת לעשות כעת, היא יכולת חשובה ומעוררת הערכה. נדמה לי שלהתלבטות סביב חזרה לטיפול את מביאה את הדפוס שלך שביחסים, ובוודאי בריבים, יש מנצחים ומפסידים, צודקים וטועים, חזקים וחלשים. מהמקום הזה, לרצות להיות שוב ביחד נתפס אצלך כסימן של חולשה. מעניין יהיה בהמשך לבדוק את מקורו ועוצמתו של הדפוס הזה בקשרים שיצרת ושאת יוצרת, ומה המחיר שאת משלמת על כך (ואני מהמרת שזהו מחיר גבוה). ובינתיים, נסי לחשוב על יחסים כעל שני אנשים שמנסים להיות יחד. לפעמים מתקרבים ולפעמים מתרחקים. הצורך בקרבה אינו מעיד על חולשה, להפך, ואני בטוחה שהרצון שלך לשוב ולהעזר יענה באופן אמפתי ממישהי שהכירה אותך היטב, ובוודאי גם הצטערה על ניתוק הקשר ועל ההעלמות שלך. אני בטוחה שתוכלו לדבר על כך ולהבין זאת ביחד מאוחר יותר. בינתיים פשוט נסי להלחם בתחושה שאת מפסידה, וחשבי כמה את מרוויחה. בהצלחה, לילה טוב, מלי.

שלום שוב. קודם כל טעית בשם שלי. אני "נ" ולא "ליבי" כמו שפנית אלי נראה לי התבלבלת מרוב ההודעות. בכל מקרה כתב בתשובתך "ובוודאי גם הצטערה על ניתוק הקשר ועל ההעלמות שלך" איך אני אדע זאת, אם היא לא אומרת זאת, אלא דווקא הרגשתי שממש כיף לה להפטר ממני. קשה לי עם התחושה הזו שאני לא רצויה אצלה בגלל השקט שלי (וזה רק חיצוני, מפנים אני אש וכעס) או בגלל שאני מתנגדת לה (ברוב אני רק רוצה שתחבק אותי) והיא יודעת את כל סיבות ההתנהגויות שלי, אבל תגובתה הקרה והבלתי סימפטת "בסדר" שיגעה אותי והוכיחה ל ישאני באמת לא רצויה אצלה וטוב שזה הגיע ממני ולא ממנה. מה עושים?

סליחה על ריבוי ההודעות היום... (באישקט פנימי...) רציתי רק לשאול אותך אם אפשר לדעת פחות או יותר את גיל הפסיכולוג על פי מספר הרשיון שלו? שמתי לב שככל שהמספר נמוך יותר - הפסיכולוג ותיק יותר במקצוע (?) חשוב לי מטפל/ת שיהיו מבוגרים ממני... תודה ושבת שלום

ליבי שלום. אף פעם לא חשבתי על זה... אני מניחה שהמספרים הולכים ומתקדמים, ככה שיש הגיון במחשבה שלך, אבל לא יותר פשוט (ובטוח) לשאול את המטפלת העתידית לגבי נסיונה, ולהדגיש שזה שיקול חשוב בפנייה שלך? בטוחה שתזכי למענה. להתראות, מלי

שלום, אני מטופלת כבר כמה שנים אצל פסיכולוגית מקסימה והקשר בינינו חם וקרוב. לאחרונה נוצר קשר ביני לבין הבת שלה דרך אתר פסייבוק (יש לנו מכירים משותפים). אין לנו קשר מלבד זה שאני יודעת שהיא מבת שלה ומעולם לא מתקיימה בינינו שיחה. אני מרגישה שהעובדה הזאת רובצת לי על הלב מביוחד שפער הגילאים בינינו גדול ואני לא מרגישה שום צורך להיות איתה באיזשהו קשר. רק הידיעה שיש ביני לבין הפסיכולוגית שלי את הסוד הזה מכבידה עלי מאוד, האם לשתף אותה בזה? ואיך לעזאזל עושים את זה? תודה, נענע

נענע שלום. כמו כל נושא שלא מדברים עליו, גם מה שאת מספרת נשמע כמו סוד שעלול לגדול לממדים של "פיל בחדר" (וכנראה כבר גדל). אני חושבת שלשתף את המטפלת היא הדרך הטובה ביותר. סיפרת שיש ביניכן קשר קרוב, ואני בטוחה שמעבר לפורקן של הסוד, תוכלו גם יחד להבין את המשמעות שלו עבורך. נשמע לי שהדרך הכי קלה לספר דברים היא פשוט... כמו שהם. ספרי לה מה שקרה, ועל ההתלבטות/הפחד לשתף אותה. ניסחת את זה כאן היטב, ואני בטוחה שתוכלי לעשות זאת גם בפניה (אם זה ייקל עלייך, אולי אפילו תיעזרי בפנייה שלך כאן). בהצלחה, מלי.

היי, למישהו יש אולי המלצה לפסיכולוג שמתמחה בטיפול הזה ללא כדורים ? הייתי בייעוץ פסיכולוגי אך כשהפסקתי עם הכדורים הפיסוכלוגית פשוט אמרה שהיא מפסיקה את הטיפול כי היא "לא רוצה לקחת סיכון, שהתהליך יהיה הרבה יותר איטי" וכו' /: לא שאני מבינה למה, הכדורים גם ככה לא השפיעו עליי וניסיתי כמה סוגים. תודה מראש.

שלום מורן. אנא צרפי מייל, וכתבי את האיזור הרצוי של המטפל, ומקווה שיעבירו לך המלצות. בנוגע לטיפול התרופתי - נשמע שכנראה המטפלת שלך סברה שהוא הכרחי עבורך. באופן כללי ההמלצה היום היא לשלב טיפול קוגניטיבי עם טיפול תרופתי (זה נמצא כיעיל ביותר). בהצלחה, מלי.

כיצד מחליטים אם אדם מתאים לטיפול קוגניטיבי- התנהגותי? האם נטיה לתלות יתר וחוסר יכולת הכלה עצמית - אינדיקציה לכדאיות טיפול כזה? או דווקא להיפך ? מעיד שלא יוכל לעמוד בו? האם שנים של טיפול דינאמי ללא הטבה משמעותית - מראות על העדר פוטנציאל להצליח בטיפול קוג. התנהג.??

היי, רשמתי לך בעמוד מאחור בהמשך לשיחתנו בסופ"ש האחרון, האם ראית?

הי. לא בטוחה... בדקי אם עניתי, ואם לא אנא שלחי שוב. מלי.

היי מלי, רציתי לדעת, אלו השערות/מחשבות יש לך לגבי מחשבות על המטפלת בזמן אינטימי עם בן זוג. תודה

היי מלי, כמה חיכיתי שיגיעו אחרי החגים. אחרי החגים סוף סוף מעסיקים אולי יחזרו אלי ואולי אני סוף סוף אצא מהמועקה של חוסר הידיעה לגבי בטחון תעסוקתי. קיבלתי טלפון היום, שאולי ייקח אותי לכיוון קצת שונה. ההחלטה צריכה להעשות בימים הקרובים, הם מחכים ממני לתשובה ואם אסרב הם ילכו לחפש מישהו אחר. זה משהו שרציתי הרבה זמן, אבל פתאום עכשיו נראה פחות מתאים למקום שלי בחיים. או שאולי אני פשוט מפחדת. לא יודעת. הפגישה הטיפולית זזה השבוע, והתקיימה היום. דיברתי עם המטפלת על נושא ששב ועולה, כל פעם קצת אחרת. זה משהו שמאוד קשה לי, וקשור בחויית עבר טראומטית. הצלחתי לספר לה שאני מאוד רוצה שהיא תהיה איתי שם. בשלב מסויים של השיחה עלו לי דמעות, דווקא כשדיברתי על משהו נורא טכני. כמעט התחלתי לבכות, בלי להבין בכלל מאיפה זה בא ומה הקשר. קצת אחר כך, היא אמרה לי מה היא חושבת על הצפת הרגש הפתאומית שלי, והסבירה אותי לעצמי כל כך יפה, כל כך מדויק. אז כבר עלו דמעות חדשות, אבל הפעם גם הייתה הבנה... היא עדיין קצת חולה, אבל הסבב הנוכחי הרבה פחות גרוע מהפעם הקודמת. לפחות בקטע הזה אני כבר לא מודאגת. אני נורא עייפה. כל הזמן. דווקא בשבוע ומשהו האחרון קורים לי הרבה דברים טובים. הרבה דברים שהיו תקועים משתחררים. וכל מה שבא לי לעשות הוא להתכדרר פנימה ולישון. אפשר לנוח פה קצת? אני מבטיחה לישון בשקט ולא לנחור... נועם אפש

נועם יקרה. נשמע שמשהו מתחיל להרגיש יותר מסודר, יותר מאורגן. אפילו הכתיבה שלך הפעם נחוותה ככה... מקווה שזה מספר על מקום שקט או ברור יותר. בהחלט מוזמנת לנוח (גם) פה. להתראות בינתיים, מלי

היי שוב, מקום שקט או ברור יותר... הלוואי. נראה לי שאפשר לקרוא לזה "צרות טובות", אם כי הביטוי מעצבן אותי. איך צרות יכולות להיות טובות? מסתמן שהטיפול שלי עומד להסתיים בקיץ. זה עוד המון זמן, ועוד רגע קל... אם מה שאני רוצה יצליח, אני כנראה אבלה את השנתיים הבאות במגורים ועבודה בחו"ל. אני הכי רוצה את זה בעולם, כל עוד אני מדחיקה לחלוטין את העובדה שאני אצטרך להיפרד מהטיפול והמטפלת... אבל זה באמת עוד רחוק, ולא סגור סופית. אני אוכל להתחיל לבכות באופן רשמי כשאני אקבל תשובה סופית. אז לא באמת ברור מה קורה, ואי הוודאות מחרפנת אותי. גם קשה לי עם חיפוש העבודה בלי ידיעה ברורה של כמה זמן יש לי, לכמה זמן אני יכולה להתחייב למקום עבודה חדש. אני לא אוהבת לשקר, אבל כרגע אני גם לא חולקת את האופציה של העזיבה בקיץ עם מקומות עבודה פוטנציאלים. אולי זה רק ה"אובר" פולניות שלי, אבל זה קשה לי. זוכרת את ההתכתבות שלנו שבוע שעבר? כתבת לי אז שהיית רוצה שאני אתעקש איתך על מענה שמתאים לי. אז יש לי שאלה בקשר לזה - אני מרגישה שאני לא יכולה להגיד לך מה אני רוצה, או צריכה. כאילו אם אני אגיד לך, ואת תלכי לכיוון, זה כבר לא יהיה שלך, ואני מרגישה שזה יהיה מזויף. איך בעצם אני יכולה לדעת שהגדרת רצונות וצרכים (ולא רק פה כמובן, אלא גם אל מול המטפלת שלי) לא תביא למין מקום של ריצוי מצד הצד השני, מה שייאבד את המקום האישי? לא בטוחה עד כמה אני מובנת, אבל אשמח למחשבותייך בנושא. חיוך נועם

שוב ושוב ושוב ושוב זה יגמר מתישהו מלי את פה איזה קול שפוי בטירוף הזה דחוףף

נקודה יקרה. שוב, בדקה ה-90, שמחה שעוד מספיקה לאחל לך לילה טוב ושקט, לקוות איתך שהסחרחורת תרגע, ושתוכלי להנות מהיום שיבוא מחר. בינתיים לילה טוב וחלומות פז, מלי.

רק ש... זו לא סחרחורת זוהי מציאות מרה דוחה וכאבת כל כך ונקודת היציאה הבאה הקרובה היחידה היא המוות אבל אפילו עד שם זה נצח בילתי נסבללללללללללללללללל

היי מלי , אני בטיפול שנתיים וחצי , ואיכשהו אני לא מצליחה להבין את עצמי , ולהבין את הטיפול , ולהבין איך אני והטיפול הזה מתחברים אחד לשני . וממש לא מצליחה להסביר את עצמי ( כנראה שגם כאן לא ממש ) . יש לי כל מיני בעיות שבגללן פניתי לטיפול אבל איכשהו שאני שם , אני לא מצליחה להסביר אפילו לא לעצמי מה אני עושה שם , כי כיאלו הכל בסדר איתי ובו זמנית הכל לא בסדר . אני חושבת שאנחנו דיי תקועות כי אני לא מצליחה לדבר איתה , היום אני פחות מבינה את עצמי .. וכל הזמן אני מחליטה להפסיק ללכת כדי להפסיק לתסכל את עצמי ואותה (אני חושבת שגם היא מיואשת ממני ) אבל התלות חזקה ממני .. אני לא יודעת אם הצלחת להבין משהו ממה שכתבתי , אבל אני באמת לא יודעת אם להמשיך בטיפול שאני לא מצליחה להשתמש בו (לא כי אני לא רוצה אני פשוט לא מצליחה ) , או לעזוב (שאני לא חושבת שאני מסוגלת אני קשורה אליה מיידי ) , איך עושים סדר בכל הבלאגן הזה שיש לי בראש..

שלום מבולבלת יקרה. אני חושבת שטיפול מערב כמעט תמיד בלבול. הרבה פעמים מגיעים עם קושי אחד, ופתאום מסתבר שיש דברים עמוקים, מורכבים ומשמעותיים מעבר, קצת כמו לרצות לכבות שריפה במקום אחד, ולגלות שבעצם יש המון שריפות מסביב. אני חושבת שהגילוי הזה, שבעצם יש שריפות רבות וקשות שצריך להתחיל לכבות הוא מבהיל, משתק, מכעיס, ואולי זה קשור למה שאת חווה כרגע. נדמה לי שהצורך שהכל יתחבר ויהיה ברור ומובן קשור למשאלה שהדברים יהיו פחות מורכבים ועמוקים ומסובכים בחייך, וכנראה כך הם נחווים כעת. חשוב מאוד בעיני שתדברי על הבלבול והתחושות הקשות שבתוכך עם המטפלת, וביחד תנסו אולי להבין מה הן מספרות על עולמך הפנימי ועל חייך. לילה טוב, מלי.

אני משתפת אותה במה שאני חושבת , אבל אני רק יותר מבולבלת אני לא מרגישה שאני מגיעה לתובנות בעקבות הטיפול , רק נסחפת למערבולת רגשות בנוגע לטיפול (הפך להיות גם סוג של בעיה) , אני חושבת שהתחברתי קצת לשאלה של ליבי שאיך יודעים אם זה משהו שאמור לקרות בטיפול , או שזה באמת לא מוביל לשום מקום חוץ מלהרבה בילבול .. הלוואי וידעתי כבר יותר משנתיים שאני כל הזמן שאולת את עצמי או זה אני או היא או "אנחנו " .. לא יודעת.. המון תודה בכל אופן .. יש לי תחושה שאשאר תקועה בשלב הזה לעד..

מי כמה למה מתי ואיך השאלות רצות לי בראש ואני כבר לא כל כך בטוחה במילים שאני עוצרת, אוצרת. ריק שמסמל חידה, תסבוכת, תעלומה, בלבול שנהפך לאיבר.. אחד שלא רואים בו אך מרגישים ונושמים אותו היטב. אור שהוא חושך וחושך שהוא שקוף, דרך נעלמת, נותנת למה שכן קיים ממנו לאותת לסימני מערבולת.. שאיבה, הקאה ולעיסה מונוטונית. הכל קורה סביב, הקול הורג, כמו תמיד. קו דק חד מתמשך וצורם --------------------------- לא נגמר, לא דומע רק מדמם, ללא הבנה איפה הכל באמת התחיל.. עכשוויות מדומה, קיומיות כלל לא נבונה. טיפשה הייתי אומרת או ההפך, מחוסר ברירה: קיומיות טרופה, חכמה עד לכדי תחכום, על לכדי טמטום. לאו דווקה מובן אך ברור שמבולבל. מילים מילים מילים מה הן אומרות. מה הן שוות. לא מצליחה לנסות, לא מצליחה להראות, להראות, נעלמת.. דום. אומרים שבשעת מעשה, משהו עמוק גדול וכואב עומד על הפרק וכדי להמנע ממנו, נעלמים למציאות הכתובה לעיל. אומרים שאז הפחד מנסה להתל בי אומרים שאז אני בורחת מי אמר שאומרים שאפשר להתמודד מי אמר שבא לי על הפרק הזה אבל מה שכן אמרו לי, זה שאין דבר שעולה אם לא מסוגלים להתמודד איתו. איך מסבירים מצב זה בדיוק...??? יותר מידי הרבה זמן (בשבילי) שלא כתבתי פה.. עוד מעט שבוע.. אולי הרבה משום כל מה שעולה בי לאחרונה.. אך מה משנה הסיבה.. אני עכשיו מוצפת ומחר חוזרת אני לטיפול.. לאחר החופשה שלקחתי.. שלא ברצונה ודי לא בהסכמתה (המאולצת משהו..?).. נפשי חשקה לבטל אך היותי אינו מאפשר לי.. ליבי מת למשוך רק עוד מעט את הגבולות.. לראות מה עוד יכול לקרות לנו בקשר.. ואני בשלי.. "נילי, לא הגיע הזמן ל'התבגר'? אם אפשר בכלל..??" מה בכל אופן פרוש הבגרות..?? בני אדם אנו, חיות המוגדרות כחכמות יותר משאר היצורים.. איך בדיוק? הרי המחשבה קיימת, הדיבור גם כן.. ונתונים אלו אכן מרוממים אותנו גבוהה יותר משאר היצורים הקיימים על פני תבל אך גופנפש אחד הוא.. מדוע אם נתנה לנו מתנת הנשימה, איננו משתמשים בה כולה..? מי מאיתנו מאפשר לעצמו לנשום נשימות ע מ ו ק ו ת וא מ י ת י ו ת.. לא רק שימלאו את בית החזה אלא שתגיעה הנשימה מטה, עד לאיבר המין..?? כמה מאיתנו ב-א-מ-ת מאפשרים לעצמם לאכול בדיוק כפי שגופנו מבקש..?? כמה מאיתנו מכבדים את המכונה המשכללת הזאת, הינה אנו, המכילה את המחשבה והדיבור ומאפשרת להן להמשיך להתקיים, להיות ה'מרומם'..?? כל כך קשה לנו לתת למיניות שלנו לפרוץ, להתקיים, להיות משמעות החיים.. להגיע מעבר למיניות בכלל.. כל כך קשה לנו להזין את עצמנו באהבה.. כל כך קשה לנו לאהוב, לקבל את עצמנו.. כל כך קשה לנו לאכול את הדבר הנכון, בזמן הנכון.. בכמות הנכונה.. כל כך קשה לנו הגופניות.. דמויי גוף וכדומה.. כל כך קשה לרבים מאיתנו, המחשבה.. כל כך קשה לרבים מאיתנו הדיבור.. כל כך קשה לנו להיות.. פשוט.. ברגיעה.. במה אם כן מרוממים אנו..?? הרי הנעלה מכל אינו משמש אותנו בכבוד.. הוכחה לכך הינו העולם בהתגלמותו היום.. השחיתות.. כמות הפסיכולוגים ההולכת וגדלה משום הדרישה בכך (לא קונה את ההשכלה המתרחבת).. כמובן בהסתכלות כוללת של עיני הקטנות.. מצב נתון של בלאגן. כיאוס. מהומה. הרי שאנו, קשים לנו. ההקשבה הראשונית ליצוריות שבנו לרוב אינה מתקיימת, הכיצד נוכל להתרוממם ולהיות המרומם ולרומם את המרומם גם כן.. מעבר למה שניתן.. לקחת את המתנה.. להיות המתנה עצמה.. מחסומים מחסומים מחסומים.. אבות שעשו לבנים שעשו לבנות לבני בניהן ולבני בני בניהם... האנושיות (תרגום = הקושי) שבנו עובר מדור לדור כאשר הרוב נוסע ברוורס כאוטי אחורה וצימוק קטן, מנסה לדחוף קדימה.. שוב.. העולם בהתגלמותו היום.. המרומם נדחק לפינה שקטה ואפלה עם דלת הסגורה על רב בריח, חתומה בחותמת המלך. 'אנחנו' הקיים שם ומקווה להיות מגולה.. חלקנו מוארים לקונספט על ידי שיטות כאלה ואחרות, אופנות (אופנות!!!!!!) הבאות והולכות, 'הסוד' אם אפשר (דו משמעי, רב כיווני..) מנסים.. אם זה במדיטציות.. בטיפול, בהודו, במודעות, בקוסטה ריקה פצ'ה ממה (טיוהר), בכל 'רוחניות' מכל סוג שהוא.. יש כאלה המתענינים בקבלה, ביהדות.. והכל מתתנגד להכל.. ואני צמאה, נחנקת בתוך תוכי לבירור עמוק, משמעותי.. ובמקום, יוצאת אני יותר סבוכה מאשר 'כניסתי'.. לא ברורה בכלל (אפשר לשמוע.. חיוך קט, עצוב..) כואבת, דואבת בנשמתי. אין לי מושג איך לפרוק אין לי מושג איך למצוא מה הלז, הכאב שקיים בתוכי, הבלבול המזין אותי כפי שצבע מאכל רעיל, 'יזין' יצור.. מהסוג ה'הוא'.. המוגדר כ'מרומם'.. כ.. - אדם??... זוהי לא רק שאלה של מהות, זוהי שאלה עמוקה יותר מכך ואין לי מושג איך לומר אותה, להגדיר אותה. גם לא לעצמי. אין לי ספק שהמחשבה שלי הינה תוצאה של הנפש שבי שחוותה את אשר חוותה.. (((((((((((((((((((צעקה חדדדדה שואבת, עמוקקקההההה))))))))))))))))))) אין לי ספק שהאני שבי הינו השלכה, תוצאה. משום מה אין לי ספק ברור אך יש בי ספק חד. וההוא, ב-ר-ו-ר. עד לכדי כאב. כן, כאב. כ—א—ב!!!!!!!!!!!!!! לכן אני פה. פה, בפורום.. פה, עכשיו, בעולם.. לכן נילי??? האם 'שומעת' אני את דברי..?????; ל-כ-ן?????????? לא תכננתי להתפלסף.. רק רציתי כל כך רוצה בפשטות, ר-ק, לדבר.. ובמקום, יצא לי בתיאוריה.. ממקום שהוא הכי אני. רק שלא ברור לי מהו.. מה הטעם אם כן..? מלי, לא הייתי פה.. את חסרה לי בראש, חסרה לי היציבות.. אם יש דבר כזה בכלל.. אני באה לפה ולא חושבת שיש מענה למועקה הקיומית על כל הרובד הרגשי והמחשבתי שהיא פותחת, הכל כך לא מרומם.. פאקינג טיפול.. מבחינתי הבסתה נסגרת אם לא נסגרה וירטואלית, מזמן.. מרגיש כמו מילים אחרונות.. לפני נעילת דלת מהותית. ~נילי~

נילי יקרה. תודה על שהשארת את הדלת פתוחה עבורי, ולו לקצת. שומעת את הבלבול, הכאוטיות, הפילוסופיה שנוגעת-לא נוגעת, ספק מקרבת ספק מרחיקה, חושבת כמה את מבקשת עכשיו, גם אם לא באופן ישיר ומודע, שקט, ארגון, סדר. מרגישה שאת צריכה עכשיו יד בטוחה ואוהבת, וקול מבחוץ שמתעקש שהכל יהיה בסדר, עד שתוכלי להגיד זאת לעצמך. שמחה על חזרתך לטיפול מחר, מרגישה שתהיי פחות לבד עם מה שעובר עלייך. ובינתיים, כאן, מקווה שאת שומרת על עצמך, סוגרת דלתות אבל פותחת אחרות, ובעיקר - שומרת על תקווה ואמונה שעוד תרגישי אחרת. לילה טוב ושקט, מלי.

היי מלי מה שלומך? אומרים שהחגים נגמרו, עד שלא אלך לעבודה שלושה ימים ברצף ולא אחשוב שכל יום הוא יום שישי-לא אאמין :-) מחר יש לי טיפול, לאחר שבועיים שלא היה. כל היום מדגדג לי באצבעות לסמס לו ולבטל. לא רוצה ללכת, אין לי מה להגיד, או שבעצם יש כל כך הרבה שאין לי כוח להתחיל, כאילו בא לי להישאר עם הבלון הנפוח בתוכי, כאילו זה עמוס מדי לפגישה. אבל סיכמנו בינינו שגם אם רוצה לא לבוא יותר, או רוצה לבטל-בכל מקרה להגיע ולדבר על זה. שונאת להבטיח כי אז חייבת לקיים. נו טוב מילא, אולי רציתי לשמוע ממך תלכי. לא יודעת אבל ממש לא בא לי כלום-לא בא לי עם טיפול ולא בא לי בלי, לא בא לי ללכת לעבודה וגם לא להישאר בבית, כאילו לא בא לי להיות בשום מקום. תגידי מלי, זה שאני אומרת למטפל שלי שמאוד רוצה לשכב איתו, את חושבת שזה בסדר לדבר על זה, אולי זה מביך אותו, אולי אני בוטה מדי? לא יודעת מה מותר מה אסור, מה כבר יותר מדי לדבר עליו. מה מטפל מרגיש כשמטופלת אומרת לו באופן ישיר כל כך אמירות מיניות? אשמח אם תספרי לי מה האפשרויות שעולות בך. מעבר לזה רציתי לשאול אותך משהו, מתנצלת מראש על התעוזה שבשאלה או אם אני נשמעת מלוכלכת-מדי לילה כשאני במיטתי, אז מרגישה כאב עז בגוף, לא יודעת לומר אם זה כאב נפשי או בכלל מה קורה לי, אז מתחילה לחשוב על המטפל שלי ועל הקרבה שלו, לפתע מרגישה עוררות מינית ורק כשמפנטזת עליו ומגיע לסיפוק אז הכאב בגוף נעלם כלא היה, זה כמו צורך בסקס אך לא בדיוק, כמו צורך בנחמה שלו וגם אז זה לא מדויק, אולי תוכלי להעלות כמה רעיונות. עדיין מאוד רוצה לא ללכת יותר למטפל, משום מה ה "לא אכפת לי מהטיפול" מאפשר לי לא לבטל. הבלבול בתוכי מוציא אותי מדעתי, כבר לא יודעת כלום בנוגע לכלום, מה מרגישה, צריכה ובכלל מי אני? קשה מדי. תודה מלי (negra)

שלום נגרה. אכן חזרה לשגרה... כמו כל שינוי, גם חזרה לשגרה לוקחת זמן. אני כ"כ שמחה על ההסכם עם המטפל שלך. שמחה כי הוא שומר עלייך מהתפרצויות ואימפולסים, ושמחה כי באופן מסוים הוא נותן לך חופש. כתבת שאת לא יודעת מה להחליט, והנה, בעצם, את כפופה להחלטה והסכם מהעבר, משוחררת מהצורך להתלבט, לקבוע ולבטל, להתייסר מה מתאים לך. האם את מסוגלת לראות בכך מעמסה שיורדת ממך? בכל מקרה, נשמע שהמטפל שלך מעביר לך מסר ברור ועקבי - שניתן וחשוב לדבר, ושהוא שם לשמוע ולהכיל, גם את הדברים הקשים, המסובכים והמבולבלים. נשמע לי כמו קרקע בטוחה ויציבה להעלות שאלות קשות, אפילו כאלה שנוגעות אליו. מקווה שתצליח להשתמש במרחב שניתן לך - להפגש, לדבר, לשתף, להתבונן ביחד. ובינתיים, מאחלת לך לילה טוב ורגוע, מלי.

איזה יופי של מחמאות נתת לו, למטפל, קצת פיספסת אותי, לא נורא זה בסדר, רגילה, ככל הנראה הבלבול שלי מבלבל. תודה בכל מקרה.

מלי... מה את אוהבת בפורום? מה נותן לך הפורום שאת לא מקבלת, או מקבלת פחות, בטיפול (אם בכלל)? נעים לך כאן, איתנו?.. וגם- איך מהצד שלך, של מטפלת, משתלבים הטיפול והפורום? האם גם לך קל יותר לדבר כאן מאשר שם? או להפגין משהו שבטיפול מסובך יותר? ל.

שלום ל. חייבת להודות שחייכתי כשקראתי את שאלתך. אולי כי אני לא רגילה לשאלות כאלה, ואולי דווקא כי אלה שאלות שאני מרבה לשאול את עצמי, ואני מופתעת לראות שהן מנוסחות ע"י מישהי אחרת... אנסה לענות בכנות, למרות שמאוד יכול להיות שעוד שבועיים (או יומיים) יהיו לי מחשבות ותובנות אחרות... נדמה לי שהפורום הוא עבורי דומה מאוד לטיפול, אבל דורש ממני כמטפלת עמדה קצת שונה. אני יותר מלווה או מתבוננת מהצד, ופחות חלק מהתהליך עצמו. במובן מסויים אני כאן השלישי ולא השני. זה נעים, ומוזר ומגביל בו זמנית. נדמה לי שזה הופך את השהות כאן למשמעותית בדרכים אחרות, שאני לא בטוחה שאני עוד יודעת לנסח. אני לא בטוחה שכאן יותר קל לי לדבר, אבל גם לא בטוחה שיותר קשה... פשוט אחר. אני חושבת שאני מביאה לכאן את הקול שלי כמטפלת, ומקווה מאוד שמעיזה בפני המטופלים כמו שאני כאן. אני חושבת, עם זאת, שיש משהו במפגש של פנים אל פנים, שמערב גם הבעות ושפת גוף, וכמובן הכרות ממושכת ואינטנסיבית יותר, שמאפשרים חופש יותר גדול, ואולי באופן כלשהו גם מנעד יותר רחב של תגובות. בפורום אני מצטמצמת למילים. במובן מסוים זה מצמצם, ובמובן אחר זה מכריח אותי להתמקד ולהתחדד. מעניין, בטח אחזור לתשובה הזו פעם, בעתיד, לראות מה השתנה אצלי... לילה טוב, מלי.

תשובה מעניינת, מלי :-) תודה... תודה ששיתפת במחשבות שלך ותודה על הכנות .. את יודעת, לפעמים נדמה לי שזה מה שקצת היה חסר בטיפול שלי. היה לי חסר לשמוע איך הצד השני חווה את מה שקורה. איפה הוא נמצא. לא רק מה היא שומעת שאני מרגישה, אלא מהן המחשבות שלה. אבל אולי זה עניין של סגנון ולא

מלי, אני בכל זאת חוזרת לשאול שוב... (נדבקת וממאיסה את השאלה גם עלייך אולי.. מקווה שלא..) קראתי אותך שוב, כמה שעות אחרי, והייתי רוצה- אם תרצי ותסכימי- לשמוע עוד על "אני יותר מלווה או מתבוננת מהצד, ופחות חלק מהתהליך עצמו".. איך זה להיות חלק מהתהליך עצמו בטיפול? האם גם שם את לא מלווה ומתבוננת מהצד? במה זה מתבטא, בשבילך, להיות חלק מהתהליך עצמו, ולא מהצד.. וגם... יש תהליך? האם בתחילת ההיכרות עם מטופל חדש את בונה מעין "סכמה" כללית ומאוד גמישה וניתנת לשינוי ופיתוח של "תהליך"..? האם להיות "חלק מהתהליך עצמו" מערב יותר מאשר להקשיב לו מתפתח..? האם את חושבת שהטיפול הוא גם סוג של הדרכה והכוונה, גם אם מאוד בקטנה, ולא רק ליווי והתבוננות משותפת? (האם אפשר שלא?) ואני תמיד חשבתי שמטפלים לא עושים כלום חוץ מלסחוט תפוזים טעימים :-))..כמו בפרסומת.. ;-) אני מתכוונת לשאול- האם תהליך טיפולי הוא משהו מתוכנן.. משהו שיש לו תכנית כללית שהגה המטפל, גם אם רק באופן מעורפל ונתון לשינוי? האם ברוב הטיפולים ה"תכנית הטיפולית" היא משהו שמדובר במישרין?... אם אכן קיימת תכנית כזו, אז אני תמיד קיבלתי את הרושם שהיא סוג של סוד של המטפל, שמדבר עליה במקומות אחרים (עם עצמו או בהדרכה) אבל לא עם המטופל- כמו אמא שלא מתלבטת עם הילד על איך לגדל אותו.. משהו לא מדובר.. (ואם זה כך- אז למה, מלי?) כאילו מעדיפים לנסות לגרום למטופל להרפות מתכניות ותהליכים טיפוליים ופשוט לשתף ולהעביר את המטפל דרך מחשבות.. "לטייל בשדות בשקט ובמתינות ולקטוף פרחים".. האם זה לא יותר מרגיע לדעת שיש תהליך/תכנית טיפולית כללית, שמתפתחת ומשתנה כמובן- אבל שיש למטפל רעיון. שהוא יודע מה הוא עושה? לי זה היה חסר מאוד.. הרגשתי שאני מנסה הרבה פעמים ללקט רמזי

מלי, אני בכל זאת חוזרת לשאול שוב... (נדבקת וממאיסה את השאלה גם עלייך אולי.. מקווה שלא..) קראתי אותך שוב, כמה שעות אחרי, והייתי רוצה- אם תרצי ותסכימי- לשמוע עוד על "אני יותר מלווה או מתבוננת מהצד, ופחות חלק מהתהליך עצמו".. איך זה להיות חלק מהתהליך עצמו בטיפול? האם גם שם את לא מלווה ומתבוננת מהצד? במה זה מתבטא, בשבילך, להיות חלק מהתהליך עצמו, ולא מהצד.. וגם... יש תהליך? האם בתחילת ההיכרות עם מטופל חדש את בונה מעין "סכמה" כללית ומאוד גמישה וניתנת לשינוי ופיתוח של "תהליך"..? האם להיות "חלק מהתהליך עצמו" מערב יותר מאשר להקשיב לו מתפתח..? האם את חושבת שהטיפול הוא גם סוג של הדרכה והכוונה, גם אם מאוד בקטנה, ולא רק ליווי והתבוננות משותפת? (האם אפשר שלא?) ואני תמיד חשבתי שמטפלים לא עושים כלום חוץ מלסחוט תפוזים טעימים :-))..כמו בפרסומת.. ;-) אני מתכוונת לשאול- האם תהליך טיפולי הוא משהו מתוכנן.. משהו שיש לו תכנית כללית שהגה המטפל, גם אם רק באופן מעורפל ונתון לשינוי? האם ברוב הטיפולים ה"תכנית הטיפולית" היא משהו שמדובר במישרין?... אם אכן קיימת תכנית כזו, אז אני תמיד קיבלתי את הרושם שהיא סוג של סוד של המטפל, שמדבר עליה במקומות אחרים (עם עצמו או בהדרכה) אבל לא עם המטופל- כמו אמא שלא מתלבטת עם הילד על איך לגדל אותו.. משהו לא מדובר.. (ואם זה כך- אז למה, מלי?) כאילו מעדיפים לנסות לגרום למטופל להרפות מתכניות ותהליכים טיפוליים ופשוט לשתף ולהעביר את המטפל דרך מחשבות.. "לטייל בשדות בשקט ובמתינות ולקטוף פרחים".. האם זה לא יותר מרגיע לדעת שיש תהליך/תכנית טיפולית כללית, שמתפתחת ומשתנה כמובן- אבל שיש למטפל רעיון. שהוא יודע מה הוא עושה? לי זה היה חסר מאוד.. הרגשתי שאני מנסה הרבה פעמים ללקט רמזים מבין השורות שלה כדי לדעת מה היא רואה ולאן היא חושבת שחשוב שאתקדם.. איכשהו, היה לי קל יותר לסמוך על המטפלים שכאן כיוון שהם הצליחו לשרטט, גם אם באופן מאוד כללי ומעורפל,מתווה כללי ל?דרך.. כך לפחות ידעתי שיש כזאת. שיש תכנית. ואולי אני סתם "ייקית".. :-) לא יודעת.. בתקווה שההודעה תגיע במלואה הפעם...(קל נורא לזהות אותי כך, זה די קשה..) ליל מנוחה (וסליחה על כל ההודעות היום..) לילך

אחרי שנתיים ומשהו טיפול הודעתי למטפלת שאני עוזבת. התשובה שלה הייתה "בסדר" ושהיא תהייה שם ברגע שאצטרך. וכאילו שהיא חיכתה לזה. חיכתה שאני אעשה את הצעד הזה. אני יודעת שאני עייפתי אותה, כי אני מתנגדת ושותקת המון בטיפול אבל לא ציפיתי לכזה קור רוח.

שלום נ. אכן נשמעת תגובה מאכזבת ומתסכלת. נשמע לי שמול תחושות כאלה הדרך הטובה ביותר היא לחזור לטיפול ולהפנות את השאלה והכעס שלך כלפי המטפלת. נראה לי שמתוך שיחה כזו יוכלו לצמוח ולהתבהר הרבה דברים, ושתוכלי אולי דרכה ובעזרתה להבין מה קורה לך ולה בקשר איתך. לילה טוב, מלי.

מלי יקרה, מקווה שאת בטוב. אני לא משו בכלל...הכל כל כך הפוך אצלי לאחרונה ....כשצריך לישון אני ערה, כשאני רוצה להתקרב אני מתרחקת, כשאני נזקקת אני בועטת, כשאני רוצה להגיד שאני אוהבת אני "מתנהגת" שונאת, כשמראים לי אהבה זה מרגיש לי דוקר וחונק, כשנדרש ממני לאסוף את עצמי ולתפקד, לעשות זינוקון בעלייה, אני עוזבת את הדוושות ומורידה אמברקס, כשאני כל כך רוצה קצת להרגיע, לפרוק, כלום לא יוצא, כאילו הבכי הוא רפלקס שנכחד או שגזע המוח של הנפש שלי כבר לא מתפקד... ורע לי ברמות שאין דברים כאלה...הכל מעורער, מעוות, צורם, מסוייט. אני נרדמת לפנות בוקר מותשת מהניסיון שלי לשרוד את המתקפות הפנימיות ומתעוררת אחה"צ ל"קולה" של רגל שמאל שלי שלא מרפה וקוראת לי לפגוע בשלמותה... בקיצור סרט אימה שמתקרב כבר לרמה של יצירת מופת. גיהנום מושלם. אני כל כך משוועת שמישהו יצעק כבר Cut (ובבקשה, בבקשה שהוא לא יישתמע לשתי פנים), שיושיט יד שתלחץ לי על הלב ותעצור את הדימום. ס ו ל מ י י ר נ ו

סולמית יקרה. יש ימים או תקופות כאלה, שנדמה כאילו משהו משובש בדרך שבה אנחנו רואים, מרגישים, חווים, שופטים. זו הרגשה נוראית כי מצד אחד זו את, שסובלת, שכורעת תחת הלחץ והעצב, ומצד שני יש שם מישהי שמרגישה ומגיבה כ"כ אחרת, הפוך. ונשמע שבתוך השיבוש הזה, בתוך הקונצרט הצורם הזה, את מבקשת שישתיקו את המוזיקה. רוצה לצעוק לך את ה"די" שאת כ"כ מבקשת, אבל חושבת שאולי הוא יצטרך לבוא מבפנים כדי להשמע, וגם אולי שיהיה מדובר בתהליך (כן, שוב המילה המעצבנת הזאת...) שלאט לאט תוכלי להרגיש פחות מבולבלת לעצמך, ופחות מיוסרת. מאחלת לך בכל ליבי לילה טוב ושקט, מלי.

מלי, לאט לאט זה כנראה לאט מדי בשבילי... אני כבר מתנדנדת על הקצה. תודה בכל אופן, #

שלום מלי, רציתי לדעת באופן עקרוני, האם לעולם אינכם מפנים אדם מתלבט לטיפול בגישה אחרת מהגישה הדינמית והאם תמיד אתם מעודדים המשך טיפול ולא הפסקתו?? ולא החלפת המטפל? שמתי לב לכך, מהתשובות שאתם נותנים גם לפונים אחרים. לכן כמעט יכולה לנחש מה תהיה תשובתכם - שתמיד מעודדת לדבר על הבעיה בטיפול - גם כשהבעיה היא בתקשורת עם המטפל (קצת אבסורד לא?) איך אני יכולה לדעת שאתם (וסליחה שאני פונה פה ברבים) אכן חושבים על טובתי ולא מוגבלים מכל מיני שיקולי אתיקה? נכון שלעיתים הרצון להפסיק, נובע מיאוש וחיזוק המטופל להמשיך נותן לו תקווה..במיוחד כשלמטופל יש דפוס התנהגות של בריחה. השאלה הגדולה : האם זה תמיד נכון?! - עם דגש על "תמיד" או שלעיתים צריך למנוע ממטופלים את האשליה לשיפור , במיוחד כשהם מציגים קושי ממושך להשיג איזשהו שיפור בטיפול או קושי לתקשר עם מטפל מסויים.

שלום ליבי. את שואלת שאלות משמעותיות, ואענה לך עליהן מנקודת מבטי. ראשית, אני לא נוהגת להמליץ על סוג טיפול בד"כ (לא זוכרת הפנייה קונקרטית ל"טיפול דינאמי"). למען האמת, אם תציצי בכרטיס הביקור שלי תראי שלצד הטיפול הדינאמי אני גם מטפלת בגישה הקוגניטיבית, ובהחלט חושבת שיש מקום וחשיבות לשתי הגישות. לגבי שאלת עזיבת הטיפול. גם כאן נדמה לי שאני בד"כ מעודדת לחזור לטיפול ולדבר על כך. סביר להניח שבחלק מהמקרים תוצאה של דיאלוג יכולה להיות לכאן או לכאן. עם זאת, נדמה לי שהמסר העיקרי הוא שעל פרידה, כמו על שאר הנושאים, חשוב להיות בדיאלוג שבו שני שותפי הקשר בוחנים ביחד את שמתרחש. אני חושבת שהרבה פעמים התחושה שעולה היא שהחשיבה על עזיבה היא כבר החלטה, ומקבלת ביטוי התנהגותי של "לחתוך ומייד". אני בעצם מזמינה להתבונן ולהבין את הצעד הזה בתוך הטיפול (גם אם מממשים אותו בסוף). אבל, לשאלת ה"תמיד", אני חושבת שבהחלט ייתכן שאני מפספסת לפעמים. זה קורה ויקרה, ולכן אני מקווה שהתשובות שלי זהירות דיין ומעבירות את המוגבלות שבהן, ושבסופו של דבר אני אולי עוד "עין מלווה" או "מייעצת", אך בהחלט ייתכן שגם אני טועה. לילה טוב, מלי.

מלי, בוקר טוב, מקווה שהבנת שלא התכוונתי להעביר ביקורת , כי מאד מעריכה אתכם כמנהלי הפורום אתם עושים עבודת קודש! ותודה - זו מילה קטנה בשבילכם. אולי דיברתי מתוך ה"פצע" שלי ואם תרצי לקרוא את התכתובת ביני לבין דרור... פשוט אובדת עצות ומתקשה להחליט בנוגע להמשך טיפול ובכלל ואולי בעצם , איבדתי את האמון בעצמי בכל מקרה שיהיה לך יום נפלא!

היי מלי, כל כך רוצה לכתוב כאן, אבל המילים יוצאות בקושי הן בשל עוצמת הכאב והן בשל התחושה שאפילו המילים שלכם כבר לא יצליחו להקל. לפני הטיפול הכאב היה חלק מחיי היום יום, היום כשהוא מגיע זה ברמות גבוהות יותר, למרות העובדה שאני נמצאת בטיפול, כי אני יודעת שיכול להיות אחרת. אני מכוונת למצב האחר, עושה שינויים, אני מעיזה, מתעקשת על הטיפול, מתעקשת על עצמי ו.. אוף!!! כמה זה יכול להיות קשה. מרגישה שפשוט מצליחה לאמלל את עצמי שוב ושוב. כאילו דבר לא השתנה, אבל כן השתנה ומשתנה. עשיתי כבר המון שינויים פנימיים עם עצמי, ועכשיו מתרגמת אותם למציאות. במיוחד בקשרים עם בני המין השני. קשה לי ואני מקבלת מהסביבה כל פעם את הקושי בחזרה. הכל סובב במעגלים, הכל הולך לאט, עם התנגדות, הכל מצריך מאמץ כל כך גדול. כאילו אני נלחמת. אבל נגד מי? ולמה? למה מלחמה? אני בן אדם של שלום. זה ייגמר יום אחד? מרגישה לבד וזרה. לבד בעולם הגדול וזרה לאחרים ואפילו לעצמי. יום אחד הרגשתי ש"אני זה אני" וזה היה כל כך נהדר להרגיש את זה, התחושה הזאת אבדה לי, ופתאום נראה לי שאני שוב פעם לא יודעת מי אני בכלל. רק הכאב מצליח להגדיר אותי. כל כך הרבה מתרחש בעולם ולי כאילו אין קשר אליו, אני לא נמצאת בתוכו. נראה לי שאם אעלם לא אחסר לאף אחד. כואב לי עוד יותר שאני חושבת את המחשבות הללו ואף מעלה אותם בכתב. כל כך רוצה לכתוב באופן אופטימי, חיובי, על רגעים טובים, על התקדמות ועל בריאות נפשית מיטבית. מצטערת. תודה, שירה.

שלום שירה. אי אפשר לטעות בדרך שאת עושה. נשמע שאת חווה כעת הרבה מצוקה וכאב, ועם זאת, רוב המכתב שלך משקף תחושות ורגשות אחרים, אזוריים נפשיים שהיית בהם ונחרטו בתוכך. וכעת, הכאב גדול, אבל יש לצידו תקווה או ידיעה שיכול להיות אחרת. אני חושבת שזה הישג גדול - לזכור בתוך הרע את הטוב, אולי לזה מתכוונים כשמדברים על "לראות את האור בקצה המנהרה". אני מקווה שאת זוכרת שאם חווית או הרגשת משהו בעבר, כנראה שהוא קיים, וכנראה שיש לך את היכולת להרגיש אותו (משהו שאני בטוחה שבעבר היה פחות ברור). מקווה שהחלק הקשה והכואב יתחלף מהר באור שבקצה, ובינתיים - ממשיכה ללוות... מלי.

אני בהריון בחודש שמיני, אני לא פוחדת מלידה טבעית אבל יש לי פחד לגבי שהכל יהיה בסדר עם התינוקת(אחרתי לא ידעת איך אוכל להמשיך לחיות- אני אחרי הפלה בעבר) ויש לי פחד לגבי ניתוח קיסרי אם אצטרך- לדעתי זה יכול לגרום לי לדיכאון איך אני מפסיקה לפחוד?

שלום אלמונית. חרדות ופחדים בזמן הריון ולפני לידה הנם דבר טבעי ומוכר, הדרך בה נפשך מתכוננת ללידה ולשינוי המתקרב (ממש כפי שגופך מתכונן לכך). לאור הטראומה שעברת, בוודאי ניתן לצפות כי התהליך של ההריון והלידה מציף חששות ופחדים שאולי בעבר יכולת יותר "לדחוק הצידה". הייתי מציעה לך לדבר ולשתף כמה שיותר בחששות ובפחדים, בעיקר מול דמויות שמהנסיון שלך יוכלו לשמוע באופן מכיל ולא שיפוטי את פחדייך. גם השתתפות בקבוצה של נשים לקראת או לאחר לידה יכולה להיות מקור לעיבוד ושחרור של הלחץ והחרדות. אם את מרגישה שאת בכל זאת לא נרגעת - שקלי לפנות לאיש מקצוע שילווה אותך בתקופה הקרובה, ויעזור לך לחוש גם את השמחה וההתרגשות, לצד הפחדים והקושי. כמובן, את מוזמנת גם כאן לשתף יותר. בהצלחה, מלי.

דרור לפעמים נראה שאתה משיב לחברות קבועות שכותבות הרבה זמן כאילו אתה לא מכיר אותן בכלל או שאתה לא יודע שהן כתבו פה גם אלה שיש להן שם קבוע ורגיל ולא כינוי שקשה לחזור עליו זה באמת בגלל שאתה לא מכיר כי יכול להיות שהן לא כותבות הרבה בימים שלך?

ק. שלום, שאלתך הפתיעה אותי מעט משום שלא שמתי לב לכך אבל זה בהחלט אפשרי. ייתכן וההסבר שהצעת אפשרי, אני אנסה לחשוב על זה בכל מקרה. נראה לי מהשאלה שלך שיש משהו בדפוס שאת מציינת שמפריע לך ואני תוהה מה זה, האם היית יכולה לומר היכן זה פוגש אותך ומפריע לך? דרור

שלום, בתי בת ה- 4 ושלושה חודשים, ילדה אהובה, מקסימה ורגועה, בעלת כושר ביטוי יוצא דופן, לאחרונה מבקשת כל הזמן למשש שוליים של בגדים, במיטה בלילה, ותוך כדי פעילויות אחרות. אני מנסה למנוע ממנה בעדינות וברוך תוך כדי משיכת תשומת הלב לדברים אחרים. האם אני טועה? האם להניח לה להמשיך? ומה מראה רצון זה של הילדה? יש לציין שבשינה היא גם חורקת שיניים לפעמים. תודה, תמיר.

תמיר שלום, הייתי מבקש ממך לחשוב ראשית האם בעבר בתך אהבה למשש דברים שונים. האם היה לה חפץ כלשהו (חיתול בד, בובה) שהיא נהגה ללכת איתם. ככלל מישוש בעיקר לפני השינה, כאשר המתח עולה, הוא תופעה נורמלית. לעיתים זה שמיכה ובמקקרה הנוכחי ייתכן וזה בגדים. כרגע, מהמעט שאתה מספר אני לא רואה סיבה לדאגה, או מקום לתת משמעות לחפץ אותו היא מבקשת למשש- בגדים. כמובן כל זה בהנחה שהדבר לא חוצה גבולות שלך או של מי מבני משפחתך. דרור

והאם עדיף לנסות למנוע בצורה לא מורגשת, או לתת לה להמשיך...?

טוןב אז ככה אתחיל שלא אתבלבל ואשכח נפרדתי מחבר שלי לאחר 3 שנים בא מיוזמתי פתאום לאחר שבועיים וחצי הוא מתקשר ומבטיח להשתנות ומקיים עכשיו אספר שהוא פשוט יכול להסב לי רוגע כלכלי אני לא מאוהבת אני אוהבת אני לא יודעת אם אני רוצה להתפשר כלומר הוא בחור מדהים שיעשה בשבילי הכול אני נהנת איתו כייף אבל עם זאת עזבתי בגלל המון סיבות ונתתי המון הזדמניות אני מבולבלת לקחת ריזיקה לעוד צאנס?.הוא הבאנדם שלי??אני כול כך כועסת עכשיו ומבולבלת כרגע אמרתי לו שאני צריכה זמן ואנחנו לא חוזרים פתאום כול כך מרגיש שונה אז למה אני כול כך עצובה שזה נגמר אפילו שזה בא מהכיוון שלי מה עושים איך מגיעים להחלטה מה עליי לשאול ת עצמי?? אשמח לתגובות ועצה מקצועית בברכה חג שמח שנה נפלאה!

עדי שלום, את מתארת בדברייך סוג של קונפליקט בין החלק שבך שרוצה להיפרד, שלא רוצה להתפשר לבין חלק שמרגיש אולי בנוח, אולי בטוח. חלק שמרגיש שאת אולי עלולה להחמיץ כאן משהו ואת לא יכולה לדעת מראש. זה אכן קונפליקט לא פשוט. והשאלה שאולי את יכולה לשאול את עצמך היא כיצד את מדמיינת את חייך בלעדיו וכיצד את מדמיינת איתו. אני מניח שזה לא כל כך פשוט, חלקים מהקונפליקט יעלו גם בשאלה הזו. אבל היא יכולה להוות התחלה של תשובה עבורך. בכל מקרה אני חושב שבאמת יש לך זמן שאת יכולה לקחת אותו, בין אם בלהיות איתו ובין אם לא ולהמשיך ולבדוק עם עצמך מה היית רוצה. דרור

אל תצחקו עלי אבל... בזמן האחרון יש כמה אנשים שנעלמו וזה מעורר אצלי חרדה גם ככה אני אדם חרדתי: איפה אופיר, <>, בילבי, סנקה, א.ב., נילי? חלק מהם דיברו על התאבדות! אולי קרה להם משהו ומפחיד אותי שאנשים ככה לא קיימים יותר....אני מחפשת אותם פה והם נעלמו:-(

חברה קבועה שלום, אני מבן את הדאגה שלך, לעיתים אנשים משתפים כאן בפורום בכאבים שלהם, במחשבות ואף בתוכניות שלהם. לא תמיד קל להחזיק את זה בעיקר שהידיעה מיהו האדם, האם הוא בסדר, האם פרש מהפורום או שמשתתף בו בשם אחר, ואולי נעדר דווקא משום שכרגע מרגיש שאין לו צורך בכך. אני שומע בדברייך גם בקשת הרגעה מאותן משתתפות שהזכרת, אני דווקא זוכר כתיבה של חלק מהן בשבועות האחרונים. אבל שוב אני מבין את הדאגה שלך, דרור

יקרה אני פה בריאה ושלמה:-) את נילי ראיתי השבוע וגם את אופיר. סנקה ו <> הם אותה אחת והיא פה איתנו רק בשם אחר אם היא תרצה היא תספר לך:-) ולא לדאוג יקרה כולם בסדר. שלך בילבי ילדת הברזל

חברה קבועה יקרה.. חיממת את ליבי עם הדאגה.. אני פה ושם אך בו זמנית בשומקום.. קיימת, אך לא. ~נילי~