פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

או שמא כבר החל לזרוח וכמעט אפשר לצפות בו. גם בגלל הקרבה יחסית שקשורה למסלולו האליפטי, ובהיותו סמוך לאופק הוא יראה לנו גדול יותר. מהתופעות שקורות פעם ב. אמנם מרשים פחות מההתקבצות שהייתה לאחרונה, אבל מספיק. תשאלו למה זה קשור לכאן? לא, זה אולי באמת לא קשור. מצד שני, בעצם די (מאד) כן. לפחות לגבי התקבצות נגה/צדק/ירח - קצת ידוע לי מה היא אומרת (גם) לי מבחינה רגשית בעולמי. איך ההתקבצות ההיא "חיכתה" לי שם (לא ידעתי עליה, אך לא יכולתי שלא להבחין בה וללכוד אותה). היה זה אירוע שהסית את תשומת לבי וההתלהבות הקטנה עזרה לי לשכוח לרגע. אחר-כך, שוב, חזרתי לפחוד כל-כך. לאירועים ותופעות מסוג זה יש לפעמים נטייה להצליח להגיע אליי ולרגש. אפילו אל ליבי האטום. הם מחזיקים אותי כאן איכשהו. לא רבים האירועים שמצליחים לגעת, דלים מאד, וחבל, חבל שהתגובה דועכת וקמלה במהירות הבזק... ובכל זאת, אמהר לצאת לחזות בו, בירח ה"גדול". "לא היה לו אפילו חבר, בעצם למעט הירח" ושאלת השאלות: האם הקשר בין האיש ל - מישהו-ממשי-שאינו-ירח ילך ויתפתח? http://www.youtube.com/watch?v=k5cUWnL7LDo
שלום לך. ותודה על התזכורת... מייד רצה החוצה לחזות בפלא. ומעניין לשמוע מאיזה מקום את מתחברת לתופעות הטבע הללו, שמצד אחד הן כל כך שייכות לעולם הגדול והמופלא שבחוץ, ומצד שני מצליחות להדהד במקומות כ"כ מוכרים ואישיים בחייך. מקווה שזכית לתחושות מיוחדות בעודך צופה בהתרחשויות שלמעלה, ומקווה שתמשיכי להקשיב לדיאלוג המעניין הזה שבין עולמך הפנימי לעולם החיצוני. לילה טוב ומאיר... מלי.
שלום, אני מחפשת פסיכולוג קליני באזור המרכז, שעובד עם מאוחדת או שמוכן לתת הנחה משמעותית לסטודנטים. תודה
שלום מיכל. מקווה שתזכי להמלצות מתאימות במייל שלך. בהצלחה, מלי.
הי מלי מה שלומך? איך עבר עלייך השבוע? איזה כייף שהגיע סופ"ש.. נכון מלי?.. אפשר אולי לנסות קצת לנוח מהעבודה המטורפת של השבוע.. אני מוצאת את עצמי נקרעת בעבודה... נכון שזה החודש האחרון של השנה וכל המאמצים וההשקעה מרוכזים במיוחד בו.. אבל מרגיש לי שזה קצת מעבר.. נתנו לי תפקיד נוסף (ולא, אני לא מקבלת כלום בעבור העבודה הנוספת שאני עושה- לא קידום, לא שכר, לא שום הטבה באשר היא.. אני כן מקבלת התנגדות מהאנשים שאיתם התחלתי לעבוד במסגרת התפקיד החדש, עקב השינויים שהבאתי איתי, שלשמם המנהלים הכניסו אותי לתפקיד הזה. אני מקבלת הרבה ארס, כעס. הם מדברים עלי כמה אני רעה). הפכתי להיות הכבשה השחורה בין המנהלים לבין העובדים שאמורים לקבל את השינויים שנעשים. המנהלים יודעים שאני עובדת טוב, שואפת למצוינות זאת אני.. אז מוסיפים.. עוד ועוד ועוד.. רמזתי למנהלת שגם לי יש גבול.. רמזתי שאני קרובה להישבר ולקרוס שם מבחינת עבודה.. אבל היא אמרה שאני בסדר, ושלי זה לא יקרה, שאני חזקה, שאני מסוגלת, שאני יכולה.. תמיד אני יכולה.. הכל.. את יודעת מלי.. היום זה בדיוק 5 שנים מאז התחלתי את הטיפול הנוכחי... אני חושבת.. הייתי אמורה "לחגוג".. לא?.. אחרי כל כך הרבה זמן.. היה אמור להיות משהו טוב יותר.. לפחות בקצת.. הייתי אמורה להרגיש קצת יותר טוב, להיות מסוגלת לדבר עם המטפלת, גם אם לא בחופשיות גמורה, לפחות לדבר.. הייתי אמורה להיות מסוגלת להעלות נושאים שמטרידים אותי או שסתם בא לי לדבר עליהם.. הייתי אמורה להיות קצת פחות מפלצת.. לא מלי?.. כנראה שלא.. כי המציאות היא אחרת לגמרי.. במיוחד לאחרונה.. אני חזרתי לפגוע בעצמי שוב בעוצמות ובתדירות גדולה... נפלתי שוב לבור ההקאות.. לבור החתכים.. המפלצת תופסת מקום יותר ויותר גדול.. במקום שהיא תחלש.. חמש שנים... ואני ישבתי היום שם בחדר.. על הרצפה (כמו תמיד) מפנה חצי גוף אליה וחצי שני לכיוון הדלת.. שותקת. שותקת את עצמי. את החתכים. את ההקאות. את הרצון לשקט. לנוח. את הרצון והצורך להיעלם לעצמי מעצמי. למות. אני תוהה מלי.. עד מתי?.. היא אמרה.. שהיא מאמינה בי.. בנו.. שאפשר יהיה לעשות שינוי.. שינוי לטובה.. לא כמו השינוי הנוכחי.. שינוי שהביא אותי להתפרצויות.. לאיבוד שליטה.. פעם מלי.. פעם הייתי שותקת, בולעת. שולטת בהכל. היום.. היום יש הרבה התפרצויות.. אולי כאלה של זעם.. כאלה שאין לי שליטה עליהן.. את יודעת מלי.. הייתי מעדיפה לחזור למקום הקודם.. של השליטה.. של היכולת לבלוע את הכל.. ולשתוק. כואב לי מלי. כל כך כואב. הבפנוכו מתכווץ בכאב חד וחזק. מיואשת לגמרי מהכל. בעיקר מעצמי. תראי כמה כתבתי לך מלי.. סליחה על זה.. סליחה על ערבוב הדברים, חוסר הבהירות, על הבלגאן. סליחה שאני משגעת אותך כל פעם מחדש. ואת.. תמיד פה.. תמיד מבינה.. תמיד מקבלת.. תראי הנה אני המפלצת. סליחה מלי שיר
שיר יקרה. נשמע לי שיש לך כעת הרבה זירות התמודדויות מציפות וחסרות שקט בחייך - בעבודה, בטיפול, בעולמך הפנימי. אני מבינה את הכאב והמצוקה, ושומעת עד כמה את מייחלת לשקט, למנוחה, לשלווה. עם זאת, אני שומעת על הדילמה בין "לבלוע הכל" לבין "אובדן שליטה" וחושבת ששתי האסטרטגיות הללו, אם אפשר לכנותן כך, הן די גרועות לך, ושבעצם לבחור ביניהם זה די מצומצם ומוגבל. אני רוצה לעזור לך לחשוב שיש איזשהו אמצע, אפור אפשרי, שבו ניתן להכיל עם איזון בין ספיגה לאובדן שליטה, ושנדמה לי שאולי זה מה שיעזור לך להרגיש יותר טוב. הדרך לשם לא פשוטה, ובוודאי צפויים לך עוד רגעים לא קלים שבהם תמצאי את עצמך שוב ושוב מתנסה בשחור ובלבן, אבל אני שומעת את המלחמה שאת מנהלת בטיפול, ואת השותפה העיקשת לצידך, ומאמינה שאת יכולה למצוא גם דרכי ביניים, שבהם תרגישי הרבה הרבה יותר טוב. לילה טוב, מלי.
מלי אני מוצפת. המטפלת שלי בהריון. נשמע אחלה אבל אני מרגישה שהשמים נפלו עליי. לא יכולה לחשוב איך אני לא אראה אותה 3 חודשים. אני רוצה לעזוב אבל יודעת שיהיה לי קשה מידי. היא יודעת על כל הסערה שמתחוללת בי בעקבות ההריון שלה. אני מרגישה דבילית להרגיש כאילו אני ננטשת. היא מצידה לא ממש מתרגשת היא אמרה שעברנו מספיק דברים ביחד ( 4 שנים) כדי שאני אדע להסתדר גם בלעדיה. (אולי זה לא ממש מדוייק אבל אלה היו רוח הדברים). אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד עם רגשי אשמה על ההתנהגות שלי,מבינה שהריון הוא הדבר הכי טבעי ותקופה נהדרת ( מנסיון :)) ומצד שני לא מסוגלת להרגע מרגישה כמו ילדה קטנה ( שנושקת לגיל ה-40)... אולי יש לך איזה רעיון?
שלום עננית. הריון של מטפלת היא תקופה מטלטלת ומסובכת בקשר. נוסף "שלישי" בחדר ובקשר הכ"כ אינטימי, והרבה דברים שאולי כבר התארגנו והסתדרו (כמו למשל תחושת בטחון ויציבות) חוזרים להיות שוב מעורערים. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר היא להשתמש בתחושות סביב ההריון בשביל לראות אלו חרדות ומחשבות זה מעורר בך. את מתייחסת לחווית הנטישה, ונדמה לי שאת מדליקה פנס באיזור המוכר לך מעברך, שכעת חי בך מחדש. נשמע לי שכעת יש לך הזדמנות לעכל, להתבונן ולרכוש תובנות חדשות על עצמך ועלייך בקשר (ואולי דווקא ממקום שכבר חש בבטחון ובאמון). נשמע לי שדווקא במקומות הללו ניתן לעשות עבודה משמעותית, ולמרות הקושי - לצאת מהמשבר עם כוחות ויכולות חדשים. בהצלחה, מלי.
בוקר נפלא לכולם. יוצאת להפסקה קצרה ואשוב עוד מס' שעות, אז גם אמשיך לענות על כל ההודעות שהתקבלו... להתראות עוד מעט, מלי.
אבל... כל פעם כשאני נכנסת לאתר. אני נתקלת בהודעה חשובה על הפס האדום, ותוהה עד מתי צוות דוקטורס יודה לליאת מנדלבאום על פעילותה וכו וכו.. ומדוע בעצם, צוות דוקטורס אינו מפנה מקום לברך את המנהלים החדשים, בברכת ברוכים הבאים, והצלחה בתפקידם החדש וכו וכו.. נכון, את זה היו צריכים לעשות כבר קודם.. מלי, באמת שאין לי מושג למי להפנות את הסוגיה הזו, ואת בטח לא הכתובת. רק לומר שזה צורם כל פעם מחדש. שבת שלום לכולם.
שלום לך. אני מודה לך על תשומת הלב, ומבינה שאת מרגישה שאולי יש כאן דברים שמתפספסים. ספציפית, השאלה שלך רלבנטית, אך נוגעת בעניינים טכניים, שמנהלי האתר פחות קשורים אליהם (אלה הודעות שנכתבות ומוסרות ע"י מפעיל האתר הכללי), ועם זאת, אני שמחה שלפחות כאן, מעל הפורום, יכולת להאיר את עיניינו בנושא, ולהסב את תשומת ליבנו. לילה טוב ותודה, מלי.
מלי, רק לצעוק פה לתוך השקט שרוצה למות. לא אומרת זאת כביטוי לקוני ולעוס, אומרת מתוכי, בכל הכנות מלי רק רוצה למות. ולא מתוך אי שפיות,דכאון או בוחן מציאות לקוי, זו הבנה אמיתית והחלטה שקטה בתוכי שרק רוצה למות. צריכה עוד קצת זמן כדי להחליש את רגשות האשם להגביר את ה "מגיע לי" ולעמעמם רעשים פנימיים אחרים. סליחה על שהבאתי הנה את הייאוש שרית יום הולדת שמחה, מצחיקה, נעימה ומלאה פרחי בר שיהיה לך, חייים ארוכים ומלאים יקרה. שבת טובה
נגרה יקרה. צר לי שהתחושות שלך היום קשות. אני שומעת את הרצון להעלם, להפסיק את הזמזום הפנימי והחיצוני, את הרעש הבלתי פוסק שאיננו נותן מנוח. אני יכולה רק לדמיין כמה לא קל לך עכשיו, וכמה התחושות בתוכך מכאיבות ומייסרות. אני רוצה להזכיר לך שהרגשת זאת בעבר, ושאת יכולה גם להרגיש אחרת. אינני יודעת האם היה לכך טריגר חיצוני או פנימי כלשהו, אבל אני יודעת שצריך לתת זמן כדי שדברים יעוכלו, יירגעו, ואולי ניתן יהיה להסתכל עליהם באופן יותר סבלני ורך. אני רוצה לבקש ממך לגייס כעת את הקולות בתוכך ששומרים עלייך, שמופקדים על החלק בך שרוצה לחיות, לנסות, להלחם, שזוכר פתרונות אחרים. אני בטוחה שזה לא קל כעת, אבל אני חושבת שאת חייבת עכשיו לשמור על עצמך. ואם את מרגישה שאת כרגע אויב גדולך מדי של עצמך, אני מציעה שתפני לאדם שאת סומכת עליו ותשתפי אותו, ושתשעני על כל מי שאת יכולה עד שהמשבר והתחושות הרעות יחלפו. מחזקת אותך מכאן, ומבקשת שתחזיקי מעמד... מלי.
מצד אחד את מברכת אותי , מביאה איתך את הקולות הככ רכים שבתוכך.. מצד שני היאוש משתלט עלייך.. אךך איזו אמביולנטיות אה ?.. ככ מבינה אותך נגרה יקרה , ככ מבינה , אולי תצליחי להיות גם רכה כלפי עצמך , קצת?!!! כמו שאת אליי ?.. בבקשה ?... אני יודעת עד כמה הקולות האלה ששואבים יכולים להיות חזקים.. אני יודעת.. אני רוצה לנסות למשוך אותך קצת.. בעדינות.. רוצה שה"מגיע לך" .. יתרחק מכאן .. שהתחושות המקבלות בתוכך יקבלו מקום גדול יותר . אל תצערי על היאוש , הוא גם חלק ממך.. וחוצ ממנו אני רוצה להזכיר לך ..יש בך עוד ככ הרבה חלקים אחרים וטובים.. אני חותמת על כך. כאן איתך. מחבקת מרחוק ..יכולה לקוות שתחזיקי מעמד.. תשמרי על עצמך. תודה על האיחולים .. באמת תודה. שרית
נגרה ..... לא הגבת למלי אז דאגתי...מקווה שאת פחות כואבת ושתדעי שאת לא לבד! שיהיה לך שבוע קל וחמים מחבק וביחד....(((((((((((((((נגרה))))))))))))) שלך דלית
אז בואי נעלם אל מקום שלא קיים אל מעבר להרים אל מקום שאין בו זמן נטעם מעט מרחב נשכב קצת על הגב נחיה את חלומינו ליבנו לא יכאב רק את ואני נעוף לחופשי ניגע באחד כאב אל הצד מעל עננים נוסיף ציפורים עולים ודואים נביט על הכל מזווית קצת יותר בריאה מזווית קצת יותר בריאה אז בואי... נבנה את ארמוננו נחווה את קיומנו נלמד אחד את השני ביחד את ואני נשתול בו את צלנו נקטוף את פירותנו נטפח אהבתינו נגדל את ואני רק את ואני נעוף לחופשי ניגע באחד כאב אל הצד מעל עננים נוסיף ציפורים עולים ודואים נביט על הכל מזווית קצת יורת בריאה מזווית קצת יותר בריאה אז בואי... בואי נעוף לשם...
היי מלי, כל פעם שהפסיכיאטרית מתקשרת אלי כדי להזיז תור או בנסיבות אחרות היא לא שואלת לשלומי. מדברת ישר ולעיניין כאילו היא לא מכירה אותי ואחרי זה אני מרגישה כזו מועקה כאילו לאף אחד לא אכפת ממני. למה אני לא מצליחה להתגבר על ההרגשה הזו? היחסים ביננו קורקטיים לחלוטין, אני לא אוהבת אותה לא אוהבת ללכת אליה ובכל זאת זה עושה לי רע.
עננית יקרה. אני יכולה בהחלט להבין את הרגשתך - נדמה לי שאנחנו מצפים מאנשים בכלל, ומאלה המופקדים על עולמנו הנפשי, בפרט, לגלות אמפתיה, אכפתיות ועניין בנו. הצורך שלך בענין ובהכרה טבעי לגמרי. אינני יודעת מדוע הפסיכיאטרית שלך נוהגת בריחוק ובקרירות, אך אני מבינה שאת לוקחת זאת באופן אישי. אני רוצה להזכיר לך שישנם אנשים שמטיבם קרירים ומרוחקים, ואני תוהה עד כמה את יכולה לחוות את שהמצב ככזה שנגרם בגללך, ועד כמה את יכולה לראות זאת כקושי שלה. נדמה לי שהמקום הזה, שבו היא מתעלמת ממך, מוכר ל מקשרים אחרים, ומקבל משקל גדול ונתפס כפוגע במיוחד. הייתי מציעה לך להבין יותר מהו המקום הזה, ואם את בטיפול - לפתוח זאת שם. לילה טוב, מלי.
שלום בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי, ועכשיו אני מרגישה שאני זקוקה שוב לטיפול. אבל מצד שני אין לי את הכוחות... האם יש לכם עצות- מה עושים במצב כזה? רק מהמחשבה על טיפול אני נעשית סחוטה (יותר מהעייפות ששורה עלי בתקופה האחרונה). תודה
שלום לך. אני שומעת מפנייתך את אובדן הכוחות והצורך בעזרה, ועם זאת את התחושה שפנייה לטיפול, ואולי גם המצאות בטיפול יכלו את האנרגיה שאולי עוד יש לך. אני חושבת שאי פנייה לטיפול במצב שלך רק תחזק את חוסר הכוחות והייאוש, וגם את תחושת חוסר האונים. אני מקווה שתמצאי קול בתוך שיוכל לגייס אותך חזרה לטיפול ולהשקעה בחיפוש, מתוך מחשבה שזו כנראה הדרך הכי טובה לעזור לעצמך כרגע. אני מייעצת לך לנתח את המצב שלך באופן רציונלי והגיוני, ולהבין שרק כך תצליחי לחלץ את עצמך. בהצלחה, מלי.
שלום מלי בני בן ה-5 זקוק למישקפיים. יש חשש כי מדובר בעין עצלה,והוא הופנה במקביל להמשך בדיקות במרפאה. בגיל כזה להרכיב משקפיים זה לא כל כך פשוט ואפילו מפריע. ידוע לי שבגן הילדים מעירים הערות ולועגים לילד עם משקפיים. כיצד אפשר ללמד ילד בן חמש להתמודד עם משקפים בגיל זה וכן עם הצקות של ילדים? תודה
שלום רותם. הפורום השכן שלנו מתמקד בפסיכולוגיה של ילדים, ואולי כדאי שתיוועצי גם שם. על כל פנים, הסיטואציה של הרכבת משקפיים בהחלט תלוית מתבונן (..) - אם ההסתכלות שלך על כך תהיה כעל חריגות ופגם שמזמין הצקות, זה גם המסר שילדך יקלוט, מאידך, תוכלי אולי לחשוב על כך שהמשקפיים הופכים אותו לילד מיוחד, שרואה הכי טוב, ושיש לו משהו שאולי גם שאר הילדים היו רוצים... יש היום לא מעט גיברי תרבות עם משקפיים (הרי פוטר...) ובהחלט הם יכולים להתפס כאביזק "קולי". אני גם יודעת על "מסיבות משקפיים" שעורכים לילדים, שבהם מציינים את קבלת המשקפיים בטקס חגיגי... אני חושבת שאם את תוכלי להתייחס למשקפיים באופן פחות טעון ומבהיל, ילדך יקבל זאת באהדה. בהצלחה, מלי.
הי מלי, רק תיקון קטן... אני מקווה שאני לא טועה (בעצם, אני מקווה שאני כן טועה), אבל כבר כמה זמן שאין פורום ילדים שכן. לא בדוקטורס, בכל אופן.. את לא היחידה כאן שמפנה אליו, אבל נדמה לי שהוא כבר לא קיים. (אבל יש אחרים). ולגבי הילד, אם אכן מדובר בעין עצלה אז משקפיים כנראה כבר לא יעזרו.. אז אולי כל העניין יחסך ממנו. גם אצלי גילו מאוחר מדיי את עניין העין העצלה, וניסו את עניין המשקפיים והפלסטר על העין.. זה לא ממש עזר. מה שכן, אין לי זכרונות קשים מהחוויה של ללכת עם משקפיים. זה לא היה הכי כיף בעולם, אבל באמת לא משהו שנחקק לי כנורא ואיום. אני חושבת שהיום יש יותר מרכיבי משקפיים בגיל צעיר, אז אולי זה יקל על העניין. אני גם חושבת שלא תמיד צריך למהר לפחד בשבילו- לפעמים גם ילדים שבריריים מתגלים כמסתדרים בעצמם לא רע אם נותנים להם הזדמנות. אני לא בטוחה שצריך למהר ולהפוך את נושא המשקפיים למסיבת "הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים".. אבל כן חשוב לדבר על זה. לשאול אותו איך הוא מרגיש עם השינוי, לאהוב אותו הרבה, לא לפחד לדבר על הפחדים שלו, וכן- גם לצבוע כמה מהדברים בצבעים בהירים ומאירי עיניים יותר. להתגלגל איתו לאט, לתת לו להרגיש שאפשר לדבר על הכל, רק למקרה שהמשקפיים יקשו כמו שאת חוששת והוא יחזור מתוסכל מהגן. הוא נשאר בדיוק אותו ילד- נחמד ומצחיק וחכם וכל מה שהוא, רק שעכשיו הוא אולי יראה קצת יותר טוב. אם הוא לא יעשה מזה עניין זה לא יהיה עניין גם אם יציקו לו בהתחלה. שווה לשאול אותו איך הוא רוצה שיתייחסו לעניין המשקפיים- אולי יהיה לו יותר קל אם הגננת תגיד כמה מילים ביום הראשון, אולי כל ילדי הגן יכולים להרכיב משקפי-פלסטיק צבעוניות ביום הראשון, בשביל הכיף ובשביל שלא ירגיש זר :-) אולי מלי צודקת וזו יכולה להיות חוויה נחמדה של להיות מיוחד.. שיהיה בהצלחה!
שלום, חלמתי חלום עלי ועל המטפלת שלי. אשמח לקבל פירוש. אני והמטפלת במיטה, ערומות, נוגעות אחת בשניה. המטפלת נותנת לי מין אוראלי. והתעוררתי.. נ.ב. שתינו נשים
שלום לחולמת. אכן חלום מעניין... פרושים לחלום הם תמיד מתוך האסוציאציות ועולם התוכן של החולם, לכן אני מזמינה אותך לחשוב מה בעיניך מבטא החלום, אילו רגשות התעוררו בו, ועד כמה הם מוכרים לך מהטיפול ומחייך, מה הרגשת שרצית שיקרה בחלום, עד כמה זה התממש ואיך הוא נגמר מבחינה רגשית, ושוב - עד כמה הרגשות הללו מוכרים לך מהקשר עם המטפלת ומקשרים אחרים בעולמך כרגע. אני תוהה גם איזה שם היית בוחרת לחלום, והאם השם שבחרת מעלה לך אסוציאציות, מתקשר למשהו שקורה כעת בחייך או בטיפול. אני חושבת שהחלום קשור לאינטימיות, קרבה ומיניות, ושיהיה משמעותי לדבר עליו בטיפול, ולחשוב ביחד מה הקולות שעלו בו. בהצלחה, מלי.
היי, תודה. אולי זה קשור אבל יצאתי מהפגישה האחרונה בהרגשה מאד טובה- שהיא תמיד תלווה אותי ותהיה איתי, ותעזור לי וכד'...מה את אומרת? אולי עכשיו זה קצת עוזר? יש לציין שאני סטרייטית לגמרי. לאחרונה אנחנו מדברות על מין בפגישות.
הפורום מתמלא לו בכחול של מלי... אחרי יומיים של ריקנות, זה נעים לעין... היום רק באתי לשבת פה קצת, בצד. מבטיחה לא להפריע לך לענות לאחרים. אני רק רוצה קצת נוכחות שתפר את הלבד שלי, הפנימי. היא בחופש. קצרצר אמנם, אבל בבירה אירופאית קפואה. היום מצאתי את עצמי חושבת עליה ומקווה שהיא לבושה מספיק חם... אז מחר אין לנו פגישה, ובודד לי. היה משהו מאוד רך וקרוב בפגישה האחרונה, ואני מרגישה שאני מתרפקת על זה, כמו על זיכרון רחוק. רק לפני כמה ימים זה קרה... אני לא באמת לבד על המרבד (לילך, הכותרת היא מחווה לכבודך :-) כמה נעים לקרוא אותך בנינוחות ובקרבה של הטיפול הנוכחי...). החתולים הרכים-רכים המתוקים שלי איתי. איזה חיות מדהימות. אין כמו להתכרבל איתם בפוך כשקר... ומה שלומך את? נועם
נועם יקרה. שלומי מצוין, ונשמע שגם את מצליחה להכיל (אוף, המילה הזאת...) את הריחוק הפיזי מהמטפלת. מזמינה אותך להתכרבל כאן, להתחמם פה, אולי אפילו להצטרף מדי פעם לקולות המתחממים האחרים. שיהיה בוקר מעולה, מלי.
מלי, את מקסימה אמיתית... אני (ונמש החתול) חייכנו מאוד למקרא תשובתך (טוב נו, רק אני חייכתי. הוא ישן...). אין ספק ש"הכלה" (על כל הטיותיה) היא מילה מעצבנת למדי, יחד עם "עוצמתי" ו"להחזיק". :-))) כיף שאת פה... שבת נעימה שתהיה, נועם
יש לי ככ הרבה מה לכתוב לך . אבל הראש ככ עמוס שאני לא זוכרת מה אני רוצה לומר.. בא לי להעלם קצת .. להצטמצם ..לא להיות .. לא יודעת . תחושות כאלה ..עצובות. אני עצובה . הנוכחות שלך בדכ מצליחה לתת בי איזו סוג של הקלה , עוד קצת אויר לנשום.. אני מנסה להיות פה .. לידך.. עברנו .. אני והמטפל , וזה ככ שונה .. החדר ככ שונה .. זה אומנם "חדר ילדים" .. הוא פסיכולוג ילדים .. אבל ככ קשה לי להתחבר .. לקח לי שנתיים רק להתרגל למקום .. אוףףף מלי זה ככ לא זה . בא לי להרים ידיים ולהגיד .. "דייי... לא רוצה אותך יותר".. לא רוצה את השינוי הזה , את המקום החדש, מרגיש ככ ציבורי , חסרה האינטימיות של הבית .. ההתנגדות הזו בתוכי ככ משתלטת. אני עוד מעט בת 31 ,לא עוד הרבה - מחר...!!! ואני עדיין מרגישה בתוכי ממש ילדה הקטנה (כל התהליך הטיפולי שמוציא ממני את הילדה הקטנה שבי .. גורמים לי להרגיש כזו ) זה רק מראה לי עד כמה הנפרדות שם אצלי ביני הגדולה.. לקטנה הוא עצום .. מרגיש לי עדיין בחפירה עצמית , חופרת ללקט..בקרקע של געגועים לילדות..שהייתה , פירורים ..שהוטמנו בשתיקה, פירורים .. של אמא שלא ראתה , פירורים של הדחקה ושכחה. פירור ועוד פירור של מעשה שלא גונה , של מה שבדיוק קרה .. ומכל אותם פירורים אני מנסה ללוש לי פת חדשה של ילדות אחרת ...? ככ רוצה כבר להיות במקום שקט , ככ מרגישה שאני מחפשת את עצמי .. מרגישה אבודה ... ובמקום לשמוח מחר שאני חוגגת 31 .. מלי ..במקום לשמוח .. שהקמתי משפחה מקסימה ותומכת ,שיש לי המון חברים, אנשים טובים שפגשתי , שנותנים לי הרגשה של .. ביטחון ואהבה מראים לי עד כמה אני מוכשרת , ומוערכת על ידם .. במקום זה ..אני עדיין ממשיכה לכאוב ..? יכול להיות , שזו הדרך, הדרך לעבור "דרך הכאב" .. הכאב הזה שאמור לפתוח עבורי את שער הגיהנום האינסופי הזה שבו אני נמצאת .. אז מה מאחלת לעצמי ?...הלוואי ותהייה בי כבר שלווה אמיתית .. רגיעה ..בנפש שהחלומות והסיוטים והכאבים יניחו לי לנפשי , ששאפסיק להרוס את עצמי , שאפסיק להאשים את עצמי במה שקרה, שאסלח לעצמי ..שאוכל לסמוך ולהאמין באנשים (אפילו קצת יותר).. ששמחת החיים תחזור בחזרה לתוכי ... (((((ושלא אשבר מכל התהליך הקשה הזה שאני עוברת ..))))))) הלוואי . איזה ברכות משונות מלי , אה?.. כנראה התבגרתי מהר מידיי .. תודה מלי , שאתם כאן , דרור , את ודוד.. והחברים שתומכים..שמלווים אותי בתהליך הכואב הזה. מחבקת אותך שרית
שרית יקרה. הרשי לי להניח בצד לרגע את קולות העצב והבהלה, ולארגן לך חגיגה קטנה בינינו, מגיע ליומולדת שלך להיות קצת במרכז, לא?. אני חושבת על כל מה שעברת לאורך השנים, שרובן, כך נראה, היו לא קלות, ומאחלת לך שביום ההולדת משהו חדש, אחר, יוכל להוולד מתוכך. שתוכלי להתחיל מהתחלה, לתת לעצמך עוד הזדמנות לחיים אחרים, מלאים, מרגשים. מקווה מכל הלב שתצליחי לשמוע את הקולות החיוביים שצמחו בך, אלה שמסרבים להשלים עם מה שאחרים הפכו אותך להיות. שיהיה לך המון מזל טוב, תחייכי ותצחקי הרבה, ביומולדת וכל השנה, והלוואי שביום הולדת הבא תוכלי להסתכל אחורה, ליום הולדת 31, ולהגיד לעצמך בסיפוק איזו דרך ארוכה ומשמעותית עשית מאז. אז תדמייני זר גדול של בלונים, והרבה נרות על העוגה ממני. תאחלי בשבילך את מה שהכי הכי תרצי שיקרה לך השנה, ומעני את המשאלה ממני אלייך. מזל טוב!!!!!!!!! מלי.
היי שרית, מאחלת לך מכל הלב את כל הטוב שרק אפשר וגם עוד קצת. שכל מה שאת רוצה ומייחלת יתגשם כמה שיותר מהר. אם הייתי יכולה הייתי נותנת לך במתנה כמה חבילות של שוקולד פרה עם סוכריות קופצות- פשוט עושה שמח וכל המתוק הזה שיכנס ישר ללב. שבת שלום ומבורך.
היי לא יודעת למה בחרתי לכתוב לך... מרגישה הזדהות עם הדברים שכתבת.... מרגישה כל כך רע, הראש כל כך עמוס ולא מצליחה להוציא את הדברים.ראיתי שכתבת שהיה לך יום הולדת 31. גם לי היה לא מזמן ועדיין מרגישה ילדה. גם לי יש משפחה, אני נשואה לבחור נפלא, יש לי תינוק. יש גם חברים. אבל הרבה פעמים אני נופלת לתוך הדיכאון, חרדה, מחשבות אובססיביות ושום דבר ממה שיש לי לא מוערך. הבעיה שהמצבים האלה קורים כל שבועיים בערך ואולי אפילו לעתים קרובות יותר (לא מצליחה לחשוב, הראש עמוס מדי). כותבת את הדברים האלה וחושבת למה אני מעמיסה עליך, יש לך מספיק צרות משלך ובכל זאת ממשיכה...אולי תכתוב משהו... 6 שנים בטיפול פסיכולוגי (מספר שנים גם נטלתי תרופה נגד דיכאון ןמחשבות אובססיביות). 6!!! שנים, נשמע המון! מטפל מעולה, יש ביננו חיבור טוב אך לאחרונה עולות יותר ויותר מחשבות אולי הוא לא יכול לעזור, אולי טיפול פסיכולוגי בכלל לא יכול לעזור ברמות כאלה שגעון (אני קוראת לזה). כנראה אחזור לקחת תרופות. כל כך הרבה השקעה בטיפול, כל כך הרבה מאמצים ואני חושבת שאני מטופלת אידיאלית (לא מפסידה מפגשים, גם כשלא בא לי אני הולכת, אומרת אולי בכל זאת זה יעזור וכו') אבל ההתקדמות כל כך אטית וגם המטפל אומר משהו בי עושה את זה נורא לאט. לפעמים נדמה לי שאולי באמת עברתי משהו קשה בילדות כי אין לי כל כך זיכרונות מהילדות. אני נחנקת מרוב הדברים שמציפים אותי, כל כך נחנקת שלפעמים יש לי כל מני מחשבות. דיברתי עם המטפל שלי על אמא שלי ואז הוא אמר לי שלפי מה שאני מספרת כנראה שיש לה הפרעת אשיות גבולית וזה מוטט אותי. נראה לי שגם אבא שלי סובל מאיזשהי הפרעה אשיות, נראה לי סכיזואידית אני פוחדת מכל הדברים האלה כי הם יכולים להיות תורשתיים ואני כל הזמן מפחדת על הילד שלי שהוא קיבל משהו מהדברים האלה ואי אפשר לגדל ככה ילד כל הזמן בפחד ובעלי לא יודע באמת כמה אני סובלת, שכל שבועיים בערך אני מרגישה שאני מתפרקת ולא יודעת מי אני כבר ולפעמים מרגישה שאני כאילו חיה באיזה סרט ואני לא באמת נוכחת במציאות ואני לא יודעת איך לספר לו את המצוקה שלי ואני מרגישה שאני נחנקת, נחנקת ורע לי לא יכולה לכתוב יותר סליחה שזה ארוך ולא מסודר ותודה
ככ מרגש מליייי..... תודה , תודה , תודה !!!! בחיי... שהפתעת אותי , :-)))) הצלחת .. חבלז... מחייכת אלייך וצוחקת .. מנסה לחבק אליי את כל מה שאיחלת .. אמן .. את מקסימה !!!!!! אוהבת.
שלום, נדמה לי שכתבתי פה בעבר. בשנים האחרונות הייתי בקשר עם גבר שגדול ממני ב-10 שנים. היינו בקשר לא מחייב. לפני חצי שנה היה לנו ריב וביקשתי שלא יתקשר יותר ופעם אחת כשהוא התקשר אמרתי לו דברים נורא פוגעים (גמד, זקן, מכוער, טיפש כמו נעל ועוד...). רק רציתי שהוא יעזוב אותי לנפשי וחשבתי שאם אעליב אותו זה יקרה. הסתבר שלא והבן אדם יצא למסע נקמה נגדי. הוא התחיל "לטפטף" לי שאני מכוערת בכל דרך אפשרית אפילו שקיבלתי חיזוקים מהסביבה זה לא עניין אותי ונכנסתי לתסביך רציני. הפסקתי לעבוד (כי התביישתי שיסתכלו על הפרצוף שלי), צבעתי את השיער עשרות פעמים והסתגרתי בבית. השפלתי את עצמי בכל דרך אפשרית מולו, התקשרתי עשרות פעמים כי הייתי צריכה את האישור ממנו, ורק ממנו, שאני לא מכוערת. הבנתי שזה נקמה כי כשאני הפסקתי להתקשר הוא כנראה "נבהל" והתקשר בעצמו, ושוב, נפגש איתי, שכב איתי ואמר שאני מכוערת. זה נמשך כחצי שנה כל ההשפלה, עזבתי את העיר אפילו כי אנשים סביבי ראו מה נהיה ממני (ממש השתגעתי) וחזרתי לבית של אמא שלי. עכשיו אני במצב גרוע. אני לא מצליחה להוציא מהראש את כל הפאדיחות ואיך אנשים סביבי ראו אותי משתגעת והוא בטח גם חושב שאני חולת נפש למרות שהוא אשם בהכל!!! החברה היחידה שלי ניתקה איתי את הקשר. ניסיתי לחדש אבל היא מנפנפת אותי בעדינות. אני לבד!!!!! אני לא מצליחה להוציא את המחשבות מהראש ומפחדת שאפגוש את כל האנשים האלה בעתיד והם בטח צוחקים להם. מה עושים במצב כזה??? והאם הגיוני שגבר שחושב שאני מכוערת יהיה מסוגל לשכב איתי שעות מבלי להפסיק? אני לא בחורה שיטחית והמראה החיצוני מעולם לא עניין אותי. הוא פשוט ירד עליי והשפיל אותי בכל דרך אפשרית.
שלום טרודה. נראה שעברת משבר לא פשוט לאחרונה, וחשוב שלמצוקה, לכאב ולבלבול שלך יהיה בית, מקום להשמע ולהראות. נראה לי חשוב שתפני לעזרה מקצועית, שתעזור לך לעכל ולעבד את החוויה שעברת ולהבין איך ניתן לשקם ולארגן את חייך ואת נפשך, וגם איך להמנע מהישנות של מקרים דומים בעתיד (כלומר לראות איפה אולי גם לך יש אחריות או חלק במה שקרה). בהצלחה, מלי.
עד השבוע האחרון הייתי בטיפול אצל מישהי מדהימה. הפסקתי את הטיפול מסיבות אישיות. בכל אופן תודה על התגובה.
אשמח לקבל תגובה גם ממך. בעבר עזרת לי מאוד. תודה
הי. כדאי לך לשוב ולהעלות את השאלה במשמרת שלו. אני בטוחה שיענה בשמחה, לילה טוב, מלי.
שלום דוד, רק להגיד שלום וטוב לראות אותך... חזרתי מיום ארוך-ארוך ואני שוקלת ללכת לישון כבר מעכשיו.. לא בטוחה שזה חוקי, אבל .. הממ :-) לידי מונחת הקבלה הראשונה שכתבה לי החברה החדשה שלי.. קיפלתי אותה ל-8, כך שרק את שמה אני רואה.. כל השבוע אני מתבוננת בשם שלה ויוצא לי מן "הממ :-)" כזה, עם חיוך :-) לפעמים בא לי לשים את שמינית הקבלה שלי בכיס האחורי של הג'ינס ולקחת אותה לעבודה איתי. לפעמים אני שמה אותה על שולחן הלילה שליד המיטה ומרגיעה את העיניים על השם שלה.. משהו בשם שלה מרגיע אותי. כבר הרבה זמן שזה כך- עוד לפני שהכרנו ממש. כמו מנטרה מרגיעה. היא מעדיפה שאכתוב כאן פחות. האמת שגם אני. אבל היום אני עייפה במיוחד ונגמר השבוע ו.. אוי! יום חמישי היום! זה בכלל היום של מלי :-) התבלבלתי :-) אז שלום למלי, מה שלומך? (ואם אפשר- דרישת שלום גם לבחור של יום רביעי..).. אוי, זה שונה לעבור לכתוב למישהו אחר באמצע :-)) מצחיק.. אני בעצם לא כותבת שום דבר, רק דיבור-מלמול של עייפים לפני השינה, בסיכומו של שבוע.. היה שבוע מלא התרחשויות.. היא נחמדה, גברת עיני כלניות שלי.. מאוד נחמדה.. היא כל כך מדברת אליי שהיא משאירה אותי חסרת אויר לפעמים.. רק מההתרגשות של 'איך ידעת להגיע אליי ככה?' אבל קודם דבר שאכתוב ירחיק אותה ממני.. יהפוך אותה למילה כתובה, אפילו לנחלת הכלל, והיא כל כך אישית לי.. אני שמחה שזה כך. האמת שגם אין לי צורך גדול לשתף בה. טובה לי התחושה של שתיים.. זה טוב לי.. ויש המון דברים לספר לה, על השבוע החדש שהתחיל.. הלוואי ששיירת נמלים שקטה תוביל ממני את המילים אליה, תישא אותן בלי שאתאמץ, בלי שאשים לב.. שאבוא בלי תכניות.. לשבת, להניח את הגוף שם איך שיהיה נוח לגוף להתפרקדן, ולנשום נשימות עמוקות, כמעט יש?נות, בלי להבחין במילים שמתמלמלות ממני, בתפיפה חלושה ונמסרת.. כמו חול ים מבין האצבעות ברוח. :-) מזמן לא עשיתי את זה כאן.. את השמאלץ הזה שלי ;-) עייפה ומתמסרת, כך אני מרגישה... חיוך עצל של עייפים ;-).. יום חמישי ארוך ונחמד.. מחר כבר יום שישי.. מחר אפשר לנוח ליל מנוחה, ...
ערב טוב. מרגש לקרוא על הקשר שנרקם ביניכן, שנדמה שתופס מקום משמעותי בחייך ובליבך. אני חושבת על הצורך שלך להתבוננן בקבלה, אפילו לשאת אותה עמך (ולמה לא בעצם?) ומבינה כמה היית רוצה שהקול שלה ילווה אותך גם מעבר לפגישה. אני חושבת שזו התחלה מצויינת, ומאמינה שבהמשך הקול שלה ילווה אותך, ימצא מקום בתוכך, גם ללא האמצעים הקונקרטיים (כמו הקבלה). בינתיים, שיהיה לך סופ"ש רגוע ושליו, מלי.
תודה לך, מלי :-) נעים לקרוא אותך הערב... אחרי מקלחת חמה נפקחו קצת העיניים אז שבתי לכאן לראות אם את ישנך.. והנה את פה :-) אנצל את השרשור כדי לרמוז על כן-לא-שחור-לבן שנשכחה כנראה, בלי כוונה.. רדי לבדוק, היא מחכה.. ליל מנוחה, ותתלבשי טוב- קר שם בחיפה הרחוקה, (לילך)
הי דוד, אני מבינה למה מטופלת תאהב כל כך את המטפל שלה (העברה, תלות וכד'). אך מה שאני לא מבינה זה איך זה שמטפל אוהב כל כך ואיכפתי כל כך כלפי המטופלת שלו. וזאת לא על רקע רומנטי ולא מתוך אינטרס כלכלי או אינטרס כלשהו אחר. אני מעוניינת לדעת מנקודת המבט שלך איך זה שנוצר קשר של רגשות עזים ואינטימיות נקיה בין מטפל למטופלת (כאמור בכיוון ההפון העניין די ברור). ועוד דבר קטן, האם רחמים כלפי המטופלת קשורים לאיכפתיות הזו? האם קרה לך שהיה איכפת לך ממטופלת באופן מיוחד והאם רחמים ונטיה להיות "המושיע" היו קשורים לכך? תודה.........................
שלום יעל. למרות שהפנית את השאלה לדוד, אשמח לענות עליה, ואם תרצי, תוכלי כמובן לשאול שוב את דוד במשמרת שלו. אני חושבת שהקשר הטיפולי מעורר הרבה רגשות ויוצר קרבה ואינטימיות. ממקום כזה, האחר הופך למשמעותי, חשוב, יקר. היות ויש שני אנשים בקשר, הרי שטבעי ששני הצדדים יחושו כך, ללא קשר למידת הצורך, התלות או האינטרס. ממש כמו שילד יכול לאהוב את אימו, והאם אוהבת את ילדה, או כמו שתינוק קשור למטפלת שלו, אך גם היא נקשרת אליו, כך גם בסיטואציה הטיפולית. וכמובן, אני מזמינה אותך לחשוב מדוע השאלה הזו מעסיקה אותך, ומה, אולי, היא מבטאת או משקפת בהתנסויות שלך. נדמה לי שאת תוהה עד כמה ניתן לאהוב או להקשר אלייך באופן שאינו אינטרסנטי, לא מתוך רחמים כלפייך, וקשור לאיכויות שאת מביאה לקשר. אני חושבת שכדאי שתתעמקי יותר במשמעות של השאלה הזו עבורך. אני מאמינה שדרכה בוודאי תוכלי להבין דברים משמעותיים על עצמך בכלל, ועל עצמך בקשר בפרט. לילה טוב, מלי.
שלום רב, חרדה חברתית במקטם העבודה- למי אני יכול לפנות ? פסיכולוג קליני?פסיכותרפיסט? לאיזה סוג של מטפל? יש כללים שיכולים להנחות לאיזה מטפל לפנות בעניין החרדה החברתית? תודה רבה.
שלום ניר. חרדה חברתית היא תופעה שכיחה ולמרבית השמחה בהחלט ניתנת לטיפול. כל פסיכולוג יוכל, כמובן, ללוות ולסייע בטיפול בתופעה. למיטב ידיעתי קיימות גם קבוצות טיפוליות בנושא, ונראה לי שזו יכולה להיות דרך התמודדות מתאימה. בנוסף, הייתי מציעה לך לשקול האם מתאים לך יותר טיפול דינאמי או קוגניטיבי-התנהגותי, ולפנות למטפל בהתאם לכך (תוכל לקרוא בהתכתבויות שונות בפורום על הרווח והמחיר של כל טיפול). בהצלחה, וכל הכבוד על ההחלטה להעזר (שבוודאי לא ברורה מאליה כשמדובר בחרדה חברתית), מלי.
היי מלי, בשבוע שעבר קראתי את התשובה שלך (לא יודעת אם את זוכרת) אבל לא הספקתי לענות, אז חזרתי כדי להגיד לך תודה, שאת מקסימה ושממש נגעת בי. ההודעה שלך הוציאה ממני דמעות וזה באמת ארוע חריג. עצוב שהיו לך כלכך הרבה מילים חמות בשבילי ולי אין כאלה לעצמי בכלל... סיון
הי סיוון. אני מאוד מעריכה את זה שחזרת לכאן כדי להודות לי. מקווה שהמנגינה שלי תמשיך ללוות אותך, ושתוכלי, אולי, לחשוב עליה ברגעים שאת לא מצליחה למצוא מילים מרככות ומלטפות מתוכך. לילה טוב, מלי.
מלי שלום אני מחפשת המלצה לפסיכולוגית באזור השרון . האם ניתן לכתוב לך למייל?
הי. ניתן לכתוב לי למייל, אבל נראה לי יעיל יותר אם תתני את כתובת המייל שלך, ואז עוד אנשים מלבדי יוכלו לצרף את המלצתם. לילה טוב, מלי.
בוקר טוב, מקווה ששלומך טוב ושהפורום יחזור לתפקוד היום.. לפני שבוע שלחתי לך מכתב אישי במייל (שמופיע בכרטיסך) ולא קיבלתי תשובה. א. מקווה שזה בסדר לשלוח לך למייל האישי ב. חוששת שאולי כתובתך אינה מעודכנת ?? ג. על סף פניקה שזה לא הגיע לידיים אחרות!!!??? התקווה האחרונה שלי - שטרם הגעת לזה, מפאת חוסר זמן אולי? אני במתח נוראי - אנא, תני לי תשובה מהירה שיהיה לך יום נעים!
הי Q. אפשר לשלוח לי למייל האישי, אבל חשוב לזכור שהקשר בינינו שייך לפורום, ולכן מתנהל כאן. לעיתים יש מקרים חריגים, אבל בד"כ אני מפנה חזרה להתייחסות באתר. עם זאת, אינני מתעלמת ממיילים, ולא זכור לי שקיבלתי אחד כזה ממך. אני מזמינה אותך לשלוח שוב למייל, אם נראה לך שלא יהיה מתאים להתייחס לכך כאן. כתובת המייל שניתנת בכרטיס, כמובן, מעודכנת. לילה טוב, מלי.
היי מלי, ממש מודאגת מכך שהמכתב התעופף לו, מי יודע לאן... מפחיד!!! כי כמובן שלא הופעתי בכינוי המופיע לעיל ופרטיי האישיים - שם ושם משפ' מופיעים שם.. בבקשה להתייעצות בנושא מאד מאד אישי ודחוף. זה היה ב 04-12-08 . אם הייתי יודעת על הסיכון , לא הייתי עושה זאת ובטח שחוששת לנסות שוב. בכל אופן תודה.
היא רוצה כנות. היא שואלת "על מה את חושבת?" "איפה את עכשיו?" אומרת "תגידי. תגידי הכל. גם אם זה לא מסודר. גם אם זה מבולגן ולכאורה לא קשור לשום-דבר". ואז היא מתפוצצת לשמע הדברים. זה לא נראה לה. וככה זה לא מתאים לה. ההוא סתם מעצבן אותה. ומה פתאום אני בכלל מרשה לעצמי להגיד דברים כאלה?! אז אני שותקת ומסננת. לפעמים גם לא מסוגלת יותר לחשוב. או לא מסוגלת לרסן את הracing thoughts האלה שממררות לי את החיים בתקופות מסוימות. אבל אני לא אומרת אותן; קשה לסנן אותן או למיין. עדיף לא לקחת סיכונים. ואז היא אומרת, שחבל על הזמן שעובר בלי לדבר... היא צודקת. אבל אני לא תמיד מסוגלת להתמודד עם הנוירוזה שלה (היא מגדירה את עצמה ככה, לא אני המצאתי לה משהו יש מאין), עם הטמפרמנט שלה ועם העובדה שבתקופות מסוימות יש לה עומס עמוס במיוחד בעבודה (טוב, עבודות... היא עובדת, מתוך בחירה, ביותר ממקום אחד) ואז הסטרס נותן את אותותיו, ואני שנחשבת - וגם זה לדבריה - כתופעה מיוחדת, איכשהו תמיד הופכת להיות המקום בו הסטרס הזה מוצא דרך החוצה... סביר להניח שלא רק אני... אם כי לטענתה "מה שקורה לי מולך ואיתך לא קורה לי עם אף-אחד אחר!!!" וזה כולל מטופלים אחרים ובכלל, אנשים אחרים בסביבה שלה (משפחה, חברים)... היא אומרת לי את זה בגלוי. אז אני צריכה למצוא את המינון הנכון לשתינו. ואין לי מושג איך אני אמורה לעשות את זה. ללכת on the edge, על חודו של התער, כשמלכחילה היא אמורה לספק את היציבות ולא אני... אני יודעת שאני לא יציבה, אז איך מצפה לזה ממני?! ועוד בשביל שתינו...
שלום t.mind ,(לא כל כך אוהבת את הכינוי שלך - מוח "מעוות"??) רק רציתי לומר שממעקב אחר הודעותייך , המוח שלך ממש הגיוני ואת כל כך חכמה וידענית שזה מעורר הערצה. לכן גם חשבתי שאולי המטפלת שלך , לא מתאימה לך, אלא אם כן מה שהיא עושה - זה על מנת להעצים אותך ולתת לך להרגיש אחראית על עצמך. אבל גם עליה?? יכול להיות שהיא בן אדם טוב אבל נראה שבנקודה העכשווית היא צריכה לטפל בבעיות שלה עם עצמה (ושלא תבלבל שזה קורה לה "רק איתך".. -שתיקח אחריות על תגובותיה ושתברר עם עצמה ולא איתך - מאיפה זה מוכר לה וכדומה). זה לא עניין שלך. את צריכה משוב מקצועי. הרי את לא משלמת לה על מנת לטפל בה. ממה שאת כותבת כבר כמה זמן , נשמע שהמצב התהפך ולא ברור מי המטפל ומי המטופל. גם יכול להיות שאני לא מכירה את כל הפרטים ושאני טועה, מתוך רצון באמת כן - לעזור. אז מתנצלת אם זה כך. גם חושבת שמסיבות אתיות, מנהלי הפורום כאן לעולם לא יציעו לך לחשוב על החלפת מטפל. וגם אני לא יודעת באמת איזו מערכת יחסים יש לך עם המטפלת. ומה שיודעת זה רק ממה שאת מספרת ואולי זה רק מידע חלקי וזמני שלא מבטא את כל המכלול.. רק מבקשת שתחשבי קודם כל על עצמך ועל טובתך! סופשבוע נעים.
הי. אני חושבת שאת מנהלת דיאלוג חשוב, משמעותי, גם אם קשה ומכאיב, מול המטפלת שלך: איך מביעים, מחצינים את הרגשות, משתפים, ועם זאת מבלי לפגוע, מבלי לחצות את הגבולות, מבלי להרוס את האחר. אני שומעת אתכן מנסות ביחד לחפש את הדרך הנכונה להכיל את שני הקולות הללו, שלעיתים הם כ"כ מנוגדים. זה כנראה לא פשוט לאף אחת מכן, ועם זאת אני חושבת שאולי תצליחי בסוף, בתהליך איטי ועיקש, ללמוד להיות בקשר בדרך יותר אפשרית ויותר ניתנת לעיכול - לאחר ולא פחות עבורך. תחזיקי מעמד ושיהיה לילה טוב, מלי.
הגוף רועד רועד רועד דופק הלב משתולל מרגישה איך הלב עומד לצאת ממקומו ואני רק רוצה שייעצר שלא יפעם בכלל הראש מסוחרר רוצה לפגוע רוצה להרוס רוצה להשמיד שתפסיק לרעוד כבר היד שונאת שהגוף מגיב עוד ליפני שפגעתי ומגיע לו מגיע לו מגיע לו שיסבול שיכאב לו כמו שלי כואב שיפגע שיהרס זה מגיע לו שונאת אותו שיבין כבר שלא רוצה בו לעולם שיעלם שיצתמק שיגווע שיקח אותי פעם אחת ויחידה למקום טוב בו יש שקט רק שקט שנמות ביחד שנפגע אחד בשני עד הסוף עד הסוף עד הסוף שונאת אותו שונאת אותי שונאת אותם שונאת את כל העולם
נקודה יקרה. אני שומעת אותם מנהלת מלחמה קשה מול חלקים בעצמך, חלקים שלך. אני מבינה שכנראה למדת לשנוא ולכעוס עליהם, אולי כי קשה לכעוס ולשנוא כ"כ מישהו אחר, שהתעלם, שפצע, שאכזב. אני חושבת שזה בטח דיאלוג שמוכר לך היטב: כוחות האור מול כוחות הרוע בתוכך. ואני רוצה להזכיר לך שכל החלקים הללו הם את ושלך, ושיש בך כנראה את הקולות הכועסים והמוקיעים, אבל בוודאי גם את אלה המגוננים, המלטפים, המקבלים. אני מקווה שלאט לאט תוכלי למצוא את האיזון בין שניהם. לילה טוב, מלי.
עצוב שאתם לא פה. וכואב לי נורא . וזה בלתי נסבל. פשוט כואב.
הי ש. אכן ימים עמוסי שיבושים, ואני מתארת לעצמי שלא היה פשוט לראות פורום שקט. מקווה שהתקלות מאחורינו, ושיהיה אפשר להיות שוב ביחד. לילה טוב, מלי.
שלום לפורום לצערי, גם היום ממשיכים השיבושים באתר "דוקטורס" ואין אפשרות כרגע להעלות הודעות חדשות ולהתייחס אליהן. מנסים ללא הרף לשפר את המצב, וברגע שתהיה אפשרות לכך, נחזור למצב הרגיל והמוכר. עד אז לילה טוב לכולם, בתקווה שנתראה שוב, מוקדם ככל האפשר. להתראות דוד
שוב שלום לכולם אנשי האתר ממשיכים לנסות לשפר את המצב. ברגע שיהיה אפשרי נשוב כאן לפעילות כרגיל. בינתיים, מהצד השני של החומה, אפשר רק לשלוח איחולי החלמה מהירים לאתר ולאחל לילה טוב וחלומות פז לכל אנשי הפורום. להתראות בינתיים דוד
(ולאו דווקא למחשבים) הוא היה קצת חולה http://tinyurl.com/5lrbjs והזמינו רופא http://tinyurl.com/6owxa7 ואנחנו מקווים ש http://tinyurl.com/6xlk3t כי רציתי לאחל בוקר טוב לעצמי וללכת לדרכי http://tinyurl.com/64ljl8 וחוץ מזה, בחיי שתקלות מחשב יכולות לשמח אותי מאד לפעמים. איש ומחשב בחולשותיו, מגבלותיו וחסרונותיו.
היי דוד, אני מבינה למה מטופלת אוהבת ואיכפתית כלפי המטפל (העברה, תלות וכד'), מה שאני לא מבינה זה איך זה שהאהבה והאיכפתיות הם הדדיים גם מצד המטפל? איך נוצר קשר כזה של רגשות עזים ואינטימיות בין שני אנשים זרים לכאורה, לא על רקע רומנטי ולא על רקע של אינטרס כלכלי או אינטרס כלשהו אחר? האם לך יש או היה מטופל/ת שאהבת ואיכפת היה לך במיוחד? האם רגשות רחמים היו קשורים לאיכפתיות הזו? אני רוצה להבין איך זה שנוצר קשר כזה ואיפה רחמים נכנסים לעניין?
שלום לשואלת את שואלת שאלות מעניינות, חלקן גם אישיות למידיי. אנסה לענות כמיטב יכולתי וככל שארגיש נוח. התופעה של איכפתיות ומעורבות בקשר אכן אינה מוגבלת למטופלים בלבד. פעמים רבות מטפלים ומטפלות מוצאים את עצמם מרגישים טווח נרחב של רגשות כלפי היושב מולם. ואיך אפשר אחרת? ההקשבה, ההכרות ההולכת ומעמיקה והתגובה הרגשית כלפי התכנים העולים בהכרח מערבת את המטפלים בקשר. יש אינטימיות מיוחדת בקשר טיפולי - היא אינה אינטימיות של זוגות, היא לעולם אינה (אסור שתהיה) אינטימיות מינית, אבל היא בהחלט קיימת. וזו בעיקר אינטימיות של שותפות, בעיני, של חוויה אותנטית ועזה ששני אנשים עוברים יחד והיא מקרבת ביניהם, או יוצרת קשר ביניהם, בהכרח. וביחס לדברים אלה, שאני כותב, בוודאי שאינני יכול להוציא את עצמי מכלל זה: מטופלים שונים מעירים רגשות של קרבה עזה ואיכפתיות גם בי ותקופות שונות, מול מטופלים שונים, נוגעות ברבדים עמוקים של קשר. אבל דווקא בקשר לרחמים - רגש שמטופלים חוששים ממנו לא אחת - נדמה לי שיש פחות מקום בהיווצרות הקשר והקרבה הזו. יש משהו מרחיק ברחמים, משהו מעמדה של למעלה, או של שונות (אתה תכופות מרחם מתוך מרחק ובטחון, גם אם מוטעה; כשאתה קרוב ומבין אינך יכול שלא להזדעזע, או לחוש חלק מחוויית האדם, אבל אינך במרחק הבטחון של הרחמים), שאינני מקשר אותה בדרך-כלל לשלבים מגדלים או משמעותיים של טיפול ובוודאי שלא לאיכפתיות ואהבה. כך שאם יש רחמים, לפחות לדעתי, הם מאפיינים יותר את תחילתו של קשר, את המבט המרוחק יותר, החיצוני, לפני שהקשר באמת מעמיק. זהו, אלה תפיסותיי, לפחות כיום, לגבי הנושא. מקווה שעניתי על שאלותייך. להתראות דוד
אוףףףףףףףףףף בא לי לצעוקקקקקקק פשוט ככה נמאס לייייי צריכה לקבל החלטותתת המשףך לימודים עוד הזדמנות לזוגיות לאחר 3 וחצי שנים פתאום הוא מופיע לי אחרי חודש שלא דיברנו שאני האחת וכו....ואני לא יודעת מה אני מרגישה מבולבלת כול כך....כבר לא חושבת שאני רוצה ועם זאת עדיין חושבת על זה גם עצוב לי שיהיה לו עצוב וגם אני כנראה אהיה מדוכאת זמן מה כי בכול זאת תקופה לא קצרה עברנו יחד חייבת לעבור דירה פשוט לא יכולה לראות את אבא שלי מול העיניים פשוט מתוסכלת עצובה אובדת עצות של ממש מרגישה קנאה כול הזמן באנשים מתייעצת יותר מידי מצטערת ששיתפתי אחרים ביותר מידי פרטים על הזוגיות שלי:(
שלום ירין ברור שאת בתקופה מבולבלת מאוד, תקופה עם המון מחשבות,רגשות והתלבטויות. תקופות שכאלה מעיקות לא פעם כאשר הן מתרחשות, אך בדיעבד מתגלות גם כתקופות חשובות של גילוי עצמי והתפתחות. הייתי רוצה להתייחס בקצרה למה שאת כותבת על כך שאת מתחרטת ששיתפת אנשים רבים בחייך. נכון שבתקופות שכאלה יש לעיתים משהו מעמיס בעצות שונות מאנשים שונים ולעיתים יש את הנטייה להתפזר ולהוציא אנרגיות בכיוונים שונים ולא תורמים בהכרח. אך עדיין, נדמה לי שדווקא בתקופה כזו יש מקום וחשיבות להתייעצות עם אנשים קרובים ולדיבור על ההתלבטויות, דבר שלא פעם עוזר, ולו רק מהניסוח שלהם לעצמך והשמיעה של ההתלבטות בקול רם. החושב מכל, אולי, הוא נושא המינונים והסינון של אלה התורמים תגובות שאינן מסייעות לך. אך לאחר שעשית את מלאכת הניפוי, כן נשמע לי שיש מקום להעזר באנשים קרובים, בדעותייהם ובעצותייהם. בהצלחה דוד
שלום לכולם, כפי שבוודאי שמתם לב האתר עושה שדרוג במערכת דבר שגורם לקשיים בכניסה והעלאת הודעות. אנסה להשיב על תגובות שנכתבו עד 10, מחר. דרור
הם שידרגו, ובשדרוג ניקו את קור העכביש האחרון שחיבבתי. זה שבאופן מדומין נתליתי עליו והצלחתי ליצור קשר. אין לכם מושג על מה דיברתי, ההצעות הפסיכולוגיות המוכרות והמתבקשות לא במיוחד חברות שלי עכשיו, וההודעה הזאת נכתבה באופן מנותק, מה שמסביר את נוכחותה לרגע.
שלום לך את כמובן צודקת וחלק מהודעתך, אם לא כולה, נשארה לא מפוענחת בעיני. עדיין, אני תוהה האם את מתייחסת לחוויה של העזרות בפורום, לחוויה כי יש כאן משהו מחזיק, ולו שברירי ומאיים להיקרע. והשדרוג, שסילק את החוט הזה, השאיר אותך תלוייה באוויר, או במעין תחושת נפילה. אני מקווה שאם אכן בכך מדובר הרי שתראי בתשובה זו מעין ניסיון לטוות מחדש את אותו קור שנקרע, ניסיון לתפוס אותך שוב ולהחזיר לך חלק מתחושת הקשר, רופפת ולא בטוחה ככל שתהיה. להתראות דוד
אני דווקא זוכרת שדיברת על הגירסא הישנה/קודמת אליה הצלחת להגיע מכאן.. את אלופה. אף לא ידעתי על מה בדיוק את מדברת ואיך את מגיעה למקומות של מאחורי הקלעים, נעה בגמישות בין התפאורה שמאחור, חדרי ההלבשה, השקט והרעש האור והצל.. זה כשרון מיוחד, את יודעת.. קור העכביש המוכר עשה לך תחושה של בית.. אבל אולי הבית מוכר מספיק גם בלעדיו? ואולי תמצאי ענפים חדשים לבנות בהם בית, להתחבא בין העלים כשצריך ולצאת כשמוכנים.. פרידות זה קטע קצת קשה.. אני מקווה שמעבר לשדרוג הלא נעים את בטוב.. חיוך מוכר :-) אולי סוג של קור..אולי.. ל.
אני בת 27. לכאורה במצב מצויין , בעלת מקצוע מכובד, עבודה...משפחה מקסימה רק שאני הייתי קורבן לניצול (התעללות מינית) מצד סבא בגיל צעיר ביותר (4? ). כלל כפייה של מין אוראלי אנאלי וחדירה וגינאלית. מבחינת הסימפטומים הכרוניים,ף חוסר זיכרון לפני גיל 18, הפרעות אכילה, אובדנות, פגיעה עצמית, והאבחנה האחרונה הפרעה דיסוציאטבי. יש לי מטפל מדהים ופסיכיאטרית אך נגמר מה שהם יכולים לתרום,\ אני בגיל שסביבי אנשים מתחתנים, נכנסים להריון ולי פילו לא היה קשר אמיתי אחד. אני מרגיזה שהכל הרוס. למען האמת הייתי מעגדיםה למותץ (התאבדות אינה אופציה בשל ההשלכות המשפחתיות) אני שונאת את החיים. אני רוצה להעלם!!!!!!!!!!!!!!! דניאל-מיכל
אם אין לך זכרון לפני גיל שמונה עשרה איך את יודעת מה עשה לך? דרור מה זה הפרעה דיסוצאטבי?
שלום חלי הפרעה דיסוציאטיבית היא הפרעה המוגדרת על-פי קריטריונים שונים והיכולה להוות חלק מאבחנות פסיכיאטריות שונות, כמו גם לעמוד בפני עצמה. באופן כללי, מדובר במצב בו חלקים נרחבים של החוויה ושל הזכרון אינם זמינים למודע ומתרחשים (או התרחשו בעבר) מתוך חוויה של ניתוק מהחלק העיקרי של התודעה. במידה ודבר זה מתרחש שלא כתוצאה ממצב פיזיולוגי כלשהו, או כתוצאה משימוש בחומרים שונים, הרי שיש יסוד לשער כי הוא נובע מגורמים פסיכולוגיים הנמצאים בעברו של האדם. להתראות דוד
בוכה בשבילך ואיתך
מיכל שלום, הדברים שאת אומרת הם קשים, ואני מרגיש קצת חסר מילים, מה כבר אוכל לומר שיעזור, שלא נאמר לך שיעמוד מול התחושות הקשות הללו והייאוש המתלווה אליהם. אני מבין שאת חשה כרגע שאי אפשר לתרום לך עוד, אבל אולי כן ניתן לאפשר לך לבטא את הכאב, לבטא אותו בנוכחות מישהו שיוכל לעמוד בו גם אם זה יהיה קשה. שתוכלי לדבר עוד על מה שעברת ובהמשך תוכלי לאפשר לעצמך להרגיש מספיק יכולה להתמוד עם הזכרונות גם לפני גיל 18. דרור
שלום רב לך דר גליקסמן, לאחרונה אני סובל מהתקפי זעם בלתי נשלטים המציקים לי מאד. רופא המשפחה המליץ לי לפנות לטיפול %
שלום רב לך צחי, התקפי זעם בלתי נשלטים נובעים כמובן מגרויים סביבתיים ופנימיים שונים ומגוונים. ראשית אני ממליץ לך לפנות לרופא המשפחה שלך לצורך ביצוע בדיקות דם מקיפות הכוללות גם TSH T3 T4 FOLIC ACID ,B12 וזאת לצורך בדיקת האיזון הביוכימי בגופך. במידה ואכן יתגלה חוסר איזון כל שהוא ניתן לטפל בזאת בצורה מהירה ואפקטיבית. המצב הכלכלי , החברתי והביטחוני בארץדורש יכולת התמודדות אישית שאינה קיימת אצל כל אדםת קשיים ביכולת התפקוד מובילים לרמת תיסכול גבוהה , המובילה לכעס עצמי ועל הסביבה ומכאן הדרך להתקפי זעם קצרה. השורה התחתונה ניתן בכל זאת ללמוד כיצד לשלוט על אותם התקפי זעם באמצעות פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית בשילוב שיטת הביופידבק . העיקרון הוא לבנות תכנית טיפולית ולהתאימה לך באופן אישי. מדובר בטיפול קצר מועד וממוקד. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים במידת הצורך . תוכל ליצור עימי קשר באמצעות האתר שלי www.gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן
ד"ר גליקסמן הנכבד, פשוט טלפטיה- חשבתי על השאלה ששלחתי וקיוותי כי אמצא את תשובתך וראה זה פלא תשובתך הופיעה במלוא הדרה. אעשה את שהצעת ואעדכן אותך כבקשתך מודה לך מקרב לב על התיחסותך הרצינית ותשובתך הברורה בתודה והערכה צחי
שלום דרור אני כותבת מתוך כאב עצום, על הדבר שמעולם לא חשבתי שייתכן, לא חשבתי שכך ינטוש אותי האדם שהפך להיות אחד היקרים לי בשנים האחרונות. ניסיתי הכל, שלחתי לו הודעות סמס, מיילים, התקשרתי והשארתי הודעות קוליות..הוא לא עונה, החליט יום אחד למחוק אותי, וכל כך בטחתי בו. איזה מטפל משאיר בן אדם בדיכאון שאומר שהוא במצוקה וזקוק לעזרה? בן אדם שהבטיח שהחדר שלנו הוא בית, שאנחנו משפחה. המילים האלה מהדהדות עכשיו ריקות..כן, משפחה, בדיוק כמו זו האמיתית שלי. כמה עצוב. מנסה להבין מה עשיתי..הייתי בדיכאון ולא הצלחתי להגיע שתי פגישות ומאז התפרק הכל. אסור, אסור לאבד שליטה אפילו לרגע אחד. כולם פה כל כך עצובים, נילי שסיפרה לפני כמה שבועות דבר כל כך מזעזע ( נילי, מצטערת שלא הצלחתי להיות עצובה איתך, חזקה איתך..) למה העולם כל כך פוצע, פוגע שורט? למה מטפל שתמיד התקשר אחרי פגישה שלא הגעתי, תמיד חזר לטלפונים, תמיד הבין שחרדת נטישה היא הסיוט שלי, עושה לי את הדבר שהכי כואב לי. שלחתי לו הודעות שהוא מעך לי את הלב אחרי כל כך הרבה זמן שלקח לי לבטוח בו, שאני צריכה אותו ולמה הוא מחק אותי? דממה. מנסה להאחז בחיים, אבל הקנה האחרון שהחזקתי בו נשמט ואני עייפה.כבדה מדי לעצמי
אולי קרה לו משהו?
אופיר שלום, כואב לשמוע את התחושות שלך, את ההרגשה שנשארת לבד, שסמכת ונפגעת. אני שומע בדברים שלך גם אי הבנה מדוע הוא עשה זאת, מדוע דווקא הוא שהיה צריך לשמור עלייך פגע בך. אני לא יודע מדוע, הדברים כפי שאת אומרת אותם אכן מעלים סימני שאלה. אבל עדיין חשוב לי שלא תישארי לבד, במיוחד עכשיו. אם את לא מצליחה או לא רוצה לחזור לטיפול אליו חשוב שתפני לטיפול אחר, עם כל הקושי שאני בטוח שיש בדבר. דרור
הי דרור קשה להגיע לאתר בימים אלה, אבל אתה הצלחת להגיע אליי..תודה על המילים החמות..כן, זה נורא, וזה מבלבל..כבר קיבלתי המלצה למטפלת אחרת, אני יודעת שאני לא יכולה כרגע להיות לא בטיפול, קבעתי איתה לעוד שבוע, אבל זה מרגיש כל כך מוזר והזוי, כאילו אני מחליפה אותו, ואי אפשר להחליף אותו, עדיין מנסה לאסוף את השברים. דרור, תודה שאתה פה.. אופיר
אופירי מותק אולי פשוט תלכי לשם...הוא בטח לא עזב את הקליניקה:-)
מנסה לחשוב יחד אתך. אולי חשבת גם את על אותה אפשרות . לגשת אליו פיזית לקליניקה, ולבדוק מדוע הוא נוהג כפי שהוא נוהג. ובטח לא להמשיך ולהתעלם. אולי זו הצעה נאיבית משהו..והעניין מורכב יותר.. בכל מקרה ניסיתי..
יש לי שאלה בבקשה האם לא קורה לך לפעמים שאתה מגיע לפורום ורוטן במחשבות שהפלת עליך תיק בזה שהתנדבת ואתה צריך לענות לענות על כל השאלות שאנשים צברו בסוף השבוע? והאם קורה שאתה רואה הודעה של מישהי וזה מעורר בך רגשות לא נחמדים אבל תענה לה בחיבה למרות הכל? אתה לא חייב לנו כלום, אז למה?
שלום לך, אני אתחיל דווקא מנושא ההתנדבות, אני חושב שמעטים הדברים שאנו עושים בחיים מבלי לקבל עליהם תמורה כלשהי. כך שהמילה התנדבות יכולה לפספס את המטרה כאן. אני מקבל מהפורום לא מעט, גם אם לעיתים זה לא פשוט (מעניין אגב שדווקא כשאת שואלת את זה האתר נקלע לקשיים טכניים שמקשים גם עליי). לגבי הנחמדות, גם כאן אני רואה את תפקידי כאן בניסיון לחשוב על הפנייה, כיצד ניתן לעזור לפונה לחשוב עליה גם כן ובמידת האפשר לתת תשובות. אין כאן התנחמדות בעיני. ולבסוף, מרגע שלקחתי על עצמי לנהל את הפורום אני מחוייב להיות מקצועי כפי שאני רואה זאת, וזה אומר גם להתמודד עם רגשות שונים שעולים כאן. דרור
שוב פה איתך, במשמרת שלך..(מעיקה שאני?) מנסה לדבר אל עצמי דרכך..בדכ מצליחה. מנסה להבין ..איך שנים של הבנה ..והשלמה ?.שנים של ידיעה..שהכניסו לתוכי .. שאי אפשר באמת ל"אהוב" אותי , להיות איתי .. מבלי להפגע .. מהווים עכשיו צומת של חוסר ודאות להמשך הקשר הטיפולי שלי. מנסה להבין עד כמה אני "מאיימת" באמת והורסת כל דבר. ספגתי לי המון תובנות ..כואבות מילדותי .. בדרכים שהחדירו לי .. בדרכים שונות ומשונות. מרגישה איך משחזרת אותם מחדש עכשיו בקשר הטיפולי. אתה יודע,תמיד ידעתי ש.. הקרבה שבי מאיימת. המילים שלי מאיימות . השתיקה שבי מאיימת. הכאב שלי מאיים. הצרחה שלי מאיימת. הישירות שבי מזעזעת. ההתערטלות המילולית שלי .. מביכה .. עייני מדברות במקומי ..מאיימות על כל סדר נעים וטוב. מבטי החודר ..מפשיט לו את שקרי "סביבתי". שמיעתי החדה ..המיוחדת היא כזו ש(((רק )))) בוחנת,בודקת, מערערת את כל את "מנעולי השתיקה" האפשרים .. מילותי - (אמיתותי) ..מסכנות להן שקרים איתנים. זעקתי הנואשת לאהבה מיטיבה , מפילה לה .. חומות אטומות. אני מאיימת..כן אני מאיימת. או אולי בעצם דרור, אני מסוכנת? מזמן כבר יש הבנה בתוכי שאסור שתהא לי .. שום ציפייה((((( לקרבה ,לנוכחות , לאהבה מיטיבה)))))). טוב בעצם כן דרור .. יש בי (((((ערגה))) מטורפת לזה , אך בחיי שלא ציפייה. יש בתוכי תמיד אבל תמיד .. ציפייה שוב - לפגיעה.מכה.דחייה.נטישה.(בעיקר נטישה) אלה ..נאמנים לי כבר שנים ..במיוחד מהאנשים הכי קרובים. הפגיעה , הדחייה, הנטישה .. כאילו ולא מאחרים אף פעם לבקר אותי - הם חלק מאוד נכבד מחיי.. ביננו לעולם לא התאכזבתי מהן..:-( ופתאום כאילו מבלי לצפות, ..הוא משנה לי את זה .. עם הכעס העצום שמלווה אותי בטיפולים האחרונים אצלו- אצל איש השיחות שלי .. כאילו יש שם .. איזה חלק שמנסה בו .. להרעיף בי איזו נוכחות מיטיבה שלו ?.. רצון שלו כן.. להתמודד יחד ? להלחם איתי ?..למרות? מן הרגשה של .."טונות" הכלה , למרות ..שאני מנסה בכל כוחי להרוס אותו ואת הטיפול? (אני מקללתבכוונה , מדברת לא יפה , מתנהגת בחוצפה ..) והוא .. שם?..איך זה יתכן...?!. אני מרגישה שאני עומדת הפעם בצומת מסוכנת ...לא יודעת מה לעשות . מרגישה ממש חסרת אונים . לא יודעת לאן לפנות. איך להמשיך. עומדת כאילו מול איזה נחשול מטורף..כזה עצום .. שמפחיד אותי מאוד .. ו..דרור, הפעם אני באמת לא יודעת איך לנווט אותו אצלי .. זה מגיע יחד עם "מקהלת הקולות" המתנגדים בתוקף להאמין שהוא לא יפגע בי שוב. כאילו איבדתי את האמון שלי בו , כאילו הוא מרגיש לי חסר יציבות .. לא אחראי.. פוגע .. כאילו שאר הדברים שהיו בו עד לפני ההודעה על ה"מעבר" הזה.. פשוט נמחקו .. מצד אחד הוא פגע בי .. מצד שני הוא מנסה להיות איתי. איך זה מסתדר?!!!! ולמה כל הדבר הזה נחווה אצלי בעוצמות כאלה מטורפות? אני מפחדת.דרור.. מהמעבר איתו. שצריך להיות כבר ביום חמישי הקרוב . היום הייתה פגישה אחרונה בקליניקה בבית. כאב לי נורא .. אבל שיחקתי לו שהוא לא מזיז לי . יצאתי ממנו ואז רק בכיתי בטירוף.. אולי חצי שעה בלי הפסקה באוטו.. התפרקתי כולי . לא מאמינה שיוצאות עוצמות כאלה של כאב , אכזבה, יאוש , פחד ..מעצמי.לא מאמינה שיש בי עוד דמעות .. מפחדת מכל מה שקורה לנו שם בקשר בשבועיים האלה..(עד שהרגשתי שקט ובטחון איתו). אני מפחדת. מהחוסר יציבות בתוכי . מכל סימני השאלה . מהדברים שנשארים עמומים ולא החלטיים . מכל מקהלת הקולות בתוכי . ממאבקי הכוחות .של הילדה הקטנה שבי . מהיאוש והתסכול ששואבים אותי. מהכללל ... דרור..זקוקה לך. חיבוק. שרית
שרית שלום, נשמע שהמעבר שהוא הודיע עליו העיר בך תחושות קשות של חוסר אמון, אי יציבות ותחושה שהוא פוגע בך. התחושות הללו מבלבלות מאוד, ואני חושב שדווקא עכשיו, ההישארות בטיפול הבחינה של מה עובר עלייך, דווקא מולו חשובה במיוחד. חשוב שתצליחי לתת לעצמך לבכות מולו, לא לנסות ולהראות שלא אכפת לך, כי אכפת לך ואת יודעת את זה וחשוב שתדעי שגם הוא יודע ורואה. חשבתי גם על התחושות שלך שאת מסוכנת ועד כמה חשוב להבין מהיכן התחושה שאת, לאחר הפגיעות שעברת, דווקא את היא המסוכנת להיות בקרבתה. ושוב, אני מבין עד כמה קשה להיות בטיפול עכשיו, אבל יש ביניכם קשר משמעותי שאני חושב שיכול להתמודד עם זה. דרור
אנ מאוד מדוכאת היום ואני שונאת את זה! אין לי שום סיבה להרגיש כך אבל אני מרגישה כך, אני שונאת את חוסר השליטה שלי ברגשות ובתחושות שלי. אני לא מדוכאת בראש, אני יודעת שאני בסדר, אבל הגוף שלי רוצה להכנס מתחת לפוך ולהשאר שם. איך אני מפסיקה את זה? איך אני יכולה לשלוט בזה?
אבי"כ שלום, את כותבת על התחושה שדברים קורים לך מבלי שאת יכולה להבין, לא מבינה מדוע לפתע את מדוכאת. זו תחושה קשה, להרגיש שאי אפשר לשלוט על עצמנו, שהדברים לא מובנים לנו בעיקר בתוכנו. את שואלת איך אפשר לשלוט בזה, זו שאלה חשובה שהתשובה עליה מצויה לדעתי בניסיון מתמשך לבחון מה קורה בתוכך, האם באמת אין סיבה לשינויי מצב הרוח, האם ניתן להבין אותם ולקשר אותם. אבל אולי בראש ובראשונה לבדוק מדוע כל כך קשה לך עם עצמך, עם הדרך בה את רואה את עצמך. דרור
תודה אבל מה הקשר לדרך בה אני רואה את עצמי? אגב אני מרגישה הרבה יותר, בסוף פשוט הלכתי לסרט לבד כדי להפסיק לחשוב על זה ולהתעסק במשהו אחר שתופס את כל תשומת הלב שלי וזה עזר
שונאת את החיים שלי, שונאת את עצמי, שונאת את האוויר שנושמת, שונאת את המחשבות שלי, הצרכים שלי, השגעון שלי, שונאת את הילדות שהייתה לי, שונאת את העבר, הווה, העתיד. שונאת לקום בבוקר וללכת לעבודה ששונאת, שונאת לקיים יחסי מין עם זה שאוהבת, שונאת את הגוף שלי שחיה בתוכו, שונאת את זה שלא מצליחה לאהוב את עצמי, שונאת את הטיפול, שונאת פסיכולוגיה בגרוש, שונאת מתנשאים, חכמים, חייכנים, שונאת את אלה שאוהבים את לא משנה מה, שונאת שאוהבים אותי שונאת שאוהבת חזרה. שונאת אופטימיות ותקווה מלאכותית של אלו שלא מכירים כאב, שונאת הטפות מוסר על כמה החיים יכולים להיות אחרת. שונאת את אלו שמבינים הכול ולא יודעים כלום, שונאת שהרצון למות נחשב לא נורמאלי. אני נשמעת כמו השיר הטיפשי שאומר " אני שונא אנשים בעיקר חלשים שבמקום לדבר הם שותקים" שדרך אגב שונאת אותו גם. שונאת את הפורום הבכייני הזה, שונאת שכותבת פה למנהלים שמשקפים לי כמראה שבורה את מה שלא רואה. שונאת את זה שלא הצלחתי למות השבוע, שונאת שהתחלתי למות, ניסיתי לקחתי בלעתי, שונאת את זה שלא הלכתי עם זה עד הסוף, שונאת שאני פחדנית שעדיין פה. שונאת את זה שכשכותבת שונאת אז נשמעת כועסת כשבעצם רציתי לכתוב כואב. זהו.
השיר אומר: "אני שונאת אנשים אנשים חלשים שבמקום לדבר הם זזים"... וזה נכון...
שלום לך, כשקראתי את הדברים שלך הרגשתי שאני מתקשה למצוא מה לומר. כל דבר שחשבתי עליו נשמע היה לי לא מספיק, לא מספיק כדי לענות על מה שכתבת, לא מדוייק מספיק. כיצד לא להיות מתנשא ועדיין לאפשר התבוננות, כיצד להחזיק תקווה אך לא להכאיב בכך כיצד לומר שאני דווקא שמח שבסופו של דבר לא פגעת בעצמך, ממקום שלא יחווה כמרוחק ולא מבין. כיצד אני מעביר את הרגשותיי כך שהן יובנו כפי שהתכוונתי להן. ולמה אני מייגע אותך בסיפורים על הרגשתי? משום שבסוף דברייך חשבתי על כך שאת אומרת כי בדברייך את רוצה לומר שכואב לך, להעביר עד כמה כואב לך אבל ההרגשה היא שאת לא תהיי מובנת שאת תישמעי כמתקיפה וכועסת. בעצם חשבתי כמה לעיתים קשה להרגיש שהצד השני יכול להבין ולהרגיש. הדברים שלך בסוף באמת עזרו לחדד את התחושה שלך, אני מקווה שגם הדברים שלי יגיעו כפי שהתכוונתי, ואם לא אשמח אם תוכלי לומר לי. דרור
?????????????????????????????????????????????????????? באיזה קלות מתייחסים פה לנסיון התאבדות? יש דרך לאתר את הכותבת ולשלוח אליה מישהו כמו שעשו לנילי? זה במידה והכותבת בחיים עדיין ולא התאבדה כבר או שתתאבד מחר מי יודע? ????????????????????????????????????????????????????
היי דרור.. יש לי כל כך הרבה נושאים עליהם הייתי יכולה לדבר עכשיו.. אולי בגלל זה.. כדאי שאמעיט.. אולי בגלל זה כדאי שאספר שפשוט נמאס לי לחשוב ולהיות עם כל הדברים שאני. לא שרוצה אחרת.. פשוט רוצה מנוחה. גם מעצמי. אני מותשת. אני עייפה.. עייפה כל כך למרות שעכשיו ממש עכשיו קמתי מ 5 שעות שינה.. אני פשוט מותשת כי זה מתיש לחיות. דרור... יש לך סיבה טובה מדוע חיים אנשים...?? מדוע אני לא רואה אור או לא מסתפקת היכן שאנשים מסתפקים. אני לא מבינה את כל הפילוסופיה שרבים ניסו להבינה, העומדת מאחורי סוד החיים. אכן, החיים הינם סוד עצום בשבילי, שקטנה אני מלהבינו. קטנה אני מלהכילו.. אז זהו דרור.. לא הרבה אני אעמיס עליך היום.. מרגישה שכבר מעמיסה הרבה על עצמי, ועל אחרים.. רק קצת מחשבות שגדולות עלי בכמה מידות.. ועוד קצת אפיסת כוחות.. אין לי כח. אני מותשת דרור.. אני כל כך צריכה לנוח.. מנוחה אחרת הפעם. חיוך עצוב כזה.. ומבט עייף כל כך.. ~נילי~
נילי שלום, אני שומע את העייפות שלך, ואי הרצון שלך להעמיס עליי אולי מתוך הרגשה שזה יעייף גם אותי. אבל בכל זאת חשבתי על השאלות שלך, ויש משהו שנשמע שהוא באמת מעייף כאשר שום דבר לא ברור מאליו, כלום לא בא בקלות.והמחשבות שכן עולות מכבידות ונראות ללא פיתרון. אני יכול לחשוב על סיבות מדוע לחיות לא יודע אם הן טובות או לא, גדולות או לא, אבל אני תוהה האם את יכולה לבדוק עם עצמך ואפילו כאן מה הסיבות שלך. גם אם הן לא נראות חשובות או מיוחדות, שווה לתת להן גם כן מקום לצד סיבות אחרות שעולות בשל הקושי שהחיים מזמנים. דרור
היי דרור , רציתי לשאול האם בכול קשר טיפולי חייבת להתפתח תלות ? מה גורם למטופלים מסויימים להיות יותר תלותיים מאחרים ? ואיך אתה בתור מטפל מתמודד עם מטופל מאוד תלותי שמנסה ליצור איתך קשר כל פעם מחדש מעבר לשעה של הטיפול ?ומה עושים כשהתלות מזיקה לטיפול ? תודה.
מיכל שלום, תלות היא חלק בלתי נפרד מטיפול לפחות לפי גישות טיפול מסויימות. התלות מאפשרת לאדם להתמסר לטיפול, ולהסיר מעט מההגנות. יחד עם זאת החוויה של תלות עלולה להיות מכאיבה ומפחידה, בעיקר כאשר היא טומנת בחובה גם חשש מנטישה. אנשים שונים זה מזה ברמה בה הם חוששים מנטישה והקשר שלה לתלות ואמון, ולעיתים הטיפול מתמקד ביכולת לסמוך, לתת אמון ולהתמוד עם חרדת הנטישה הטמונה בתלות הנוצרת. לדעתי כל מגע בין מטפל למטופל צריך להיות מובן בהקשר הטיפולי שלו. כך שרצון של מטופל ליצור קשר מעבר לשעה צריך להיות מדובר בטיפול, לנסות להבין מה המשמעות שלו בעיקר מבחינת הקשר בין המטפל למטופל. דרור
שלום אני בן 29 שמנותק חברתית ואף פעם לא היו לי חברים מגיל קטן אני ביישן ושתקן ורגיש מאוד ומאוד פגיע ומהר לוקח ללב ומהר מאבד תקווה אם נכשלתי בעניין מסויים אני גם מאוד עצבני ויש לי התפרצויות זעם חזקות יש לי כעס חזק על מצבי ועל האנשים שמסביבי ועל הגורל אני לפעמים מכה את הראש שלי בקיר וזורק חפצים ומכה את ידי בשולחן אני מסתגר בבית באופן מלא פשוט אני מרגיש שאני לא יכול לצאת מהבית כי אני לא רוצה לפגוש אנשים ומרגיש בושה בקרב אנשים בגלל מצבי
אורי שלום, אתה מתאר את המצב שלך ואת הכאב שהוא מסב לך, ואני חייב לומר שדבריך נגעו בי. נשמע שיש משהו במפגש חברתי שמאיים עליך, גורם להתפרצויות ותחושת בושה קשה. עצתי היא לנסות לפנות לטיפול ואולי אפילו בשני שלבים. בשלב הראשון טיפול פרטני, במהלכו תנסה להבין מה מסעיר אותך כל כך במפגש בין אישי, בשלב שני ובמקביל לשלב גם טיפול קבוצתי שנראה לי שיכול להיות משמעותי עבורך. דרור
אני בת 35 נשואה +2 אני סובלת מדיכאון ..טופלתי טיפול קצר בעבר הרחוק אצל פסיכיאטרית של הקופה אבל הפסקתי מחוסר יכולת כלכלית לעמוד בתשלומים.לפני כחצי שנה פניתי לרופא משפחה וקיבלתי כדורי שינה וריסיטל בשל איבחון של דיכאון.לפני כשלושה חודשים ניסיתי להתאבד בעזרת כדורים.אך ללא הצלחה.יום לאחר שהגעתי לביתי מבית החולים החלו הטלפונים משרותי הרווחה לצלצל..מדאגה לילדי.לאחר מספר שיחות עם העובדת הסוציאלית פניתי לקופת החולים על מנת לקבל סיוע רפואי מפסיכיאטר של הקופה.לפני כחודש הייתי בשיחה אצל פסיכיאטר..הוחלט לא לאשפז אותי בשל עצם היותי מודעת לבעיה ומוכנה לקבל טיפול.הומלץ כי אגש לתחנת בריאות הנפש באזור מגורי(תחנה שברשות הממשלה)ושם אקבל טיפול כדורי ושיחתי.פניתי אליהם..ועד היום למעלה מחודש ועם כל זה שהתרעתי על כוונותי האובדניות..ועל השפעת הדיכאון גם על ילדי..אף אחד טרם התקשר וקבע מועד אפילו לא לשיחת מיון..לשאלתי :האם אין זמן "תגובה"שאמורה רשות כזו לתת מענה?אני מודעת לתורים הארוכים שיש אבל ..כשהכתובת רשומה על הקיר יש סידרי עדיפויות לא?! אשמח לתשובתך
מירי שלום, את מודאגת ממצבך, ומההשפעה שלו על ילדייך ומדברייך אני מבין שניסית לקבל עזרה אך עד כה ללא הצלחה. זה נכון שמרפאות לבריאות הנפש עמוסות עד מאוד. יחד עם זאת גם שם ישנה רמה מקצועית שנעשה נסיון לשמור עליה. עצתי היא שלא תחכי עד שיקראו לך, נסי, עם כל הקושי שבכך, להגיע לתחנה להתריע על מצבך ולדרוש שפסיכיאטר יראה אותך בהקדם. כמעט בכל תחנה יש פסיכיאטר תורן הרואה מקרים דחופים באותו יום. הגיעי לתחנה ודרשי לראות אותו, גם אם תיאלצי לחכות מספר שעות לשם כך. אם כל זה לא יעזור פני לחדר מיון פסיכיאטרי, ודווחי על מצבך. בהצלחה, דרור
שלום רב, אני סובל מעצב לא מוסבר,חוסר ריכוז, חוסר מוטיבציה ורצון לעשות דברים,פשוט בלי חשק, בתקופה האחרונה תחושה זו התחזקה, אני מתקשה להרדם בלילה וגם אם אני ישן הרבה אני עייף רוב הזמן, תחושה זו חזקה מאוד מהרגע שאני קם והולכת ונחלשת במהלך היום. לפני 6 שנים הייתי אצל פסיכיאטר עקב משבר עמוק שנבע מאובדן של מישהו שקרוב לי, הייתי על סף תהום ולאחר התלבטות ארוכה וכן קריאה מרובה על הסימפטומים החלטתי ללכת לפסייאטר ולקחת תרופות. הטיפול עזר מאוד ולאחר 3 שנים הפסקתי. אינני יודע אם זה קשור לאותה תקופה ולעצם העובדה שהסיכוי שדבר כזה חוזר בעתיד יחסית גבוה. בכל אופן מכיון שרגע אני חש בעצבות מתמשכת שאני מגדיר כדיכאון קל עד בינוני איני רוצה להמתין יותר אבל גם לא רוצה טיפול שמלווה בתרופות סינטטיות. שקלתי לקחת רמוטיב אך לבסוף בחרתי בדבר היותר "טבעי" טבליות st. jhon's wart של חברת GNC(אותן רכשתי בחו"ל מאחר והן לא מורשות בארץ). ברצוני לדעת ,מאחר וזה ללא פיקוח, מה דעתכם צריך להיות הטיפול וכמו כן מה המינון עליו הייתם ממליצים?(מומלץ בין כדור אחד לשלושה ביום) האם להתחיל עם כדור אחד ואז להמשיך ליטול שניים? אם כן לאחר כמה זמן? תודה מראש,
רן שלום, אני מבין את החשש מתרופות פסיכיאטריות. אבל עדיין תהיתי מדוע אתה לא שב ומקבל טיפול תרופתי שבעבר עזר לך. טיפול שלדעתי יכול להיות לך יעיל ביותר גם כיום. לשאלתך, אני לא רופא, וגם לא כל כך מתמצא בתרופות מהסוג עליו אתה מדבר כך שאני לא יכול להמליץ לך על מינון. אני כן הייתי ממליץ להתייעץ עם רופא כלשהו (עדיף פסיכיאטר) בנושא זה, בעיקר מאחר ואין פיקוח על התרופות כדבריך. ושוב המלצתי היא להיעזר בטיפול שהוכיח את עצמו בעבר עבורך. דרור
כל חיי הייתי אדם שמח, מאושר, פה ושם מדי פעם כאשר עלה משהו שלילי על סדר היום הייתי מושפעת מזה... לא משהו רציני. אני בת 28 בחורה בריאה,עוסקת בספורט פעילה ובסה"כ בסדר. בעברי, בסביבות גיל 16 עברתי הטרדה מינית מאוד חמורה, ולא טופלתי על ידי אף גורם מקצועי, פשוט נתתי לדברים להחלים מעצמם, נתתי לזמן לעשות את שלו. וככה עברו להן השנים והמצבור הזה של הדברים רק מחריף. כשהגעתי לצבא, הדברים התחילו להשתנות, שמתי לב לזה שהתבגרתי המון ועדיין דברים נשארים כמות שהם.עברתי תקופה מאוד קשה של חוסר הערכה עצמית ושינאה עצמית מאוד חריפה. אחרי שנה בצבא פניתי לטיפול קב"ן והייתי בטיפול במשך כמה חודשים. כשהשתחררתי הטיפול הופסק והדברים אומנם קצת השתפרו אבל עדיין המטען הזה לא נעלם. כיום, וזה קורה לעיתים מאוד קרובות, אני מוצאת את עצמי מאוד דיכאונית, לרוב מדוכדכת, שלילית, עצובה, בוכה המון, מתקשה לתקשר עם הסביבה, כועסת המון, מתעצבנת בקלות ועוד ועוד... ברצוני לציין שלאחרונה הייתי נתונה במערכת יחסית וגם היא הסתיימה בעקבות המצב הנפשי שלי (אם אפשר לקרוא לזה ככה) המון פעמים אני כועסת ורגע אחרי כבר לא יודעת בדיוק על מה, אותו דבר לגבי רגישות לסביבה, המון פעמים בלי סיבה מוסברת... אני מבולבלת המון פעמים תוך כדי או אחרי הבכי ולא מצליחה לזוכר בכלל ממה הכל התחיל.... אני מאוד מושפעת ממה שקורה מסביב אבל מאוד, ואין לי שליטה על זה. רגע אחד אני אומרת לעצמי שכן ורגע אחרי נכנעת לזה... מצבי הרוח שלי משתנים בצורה מאוד דרסטית מקיצון לקיצון וזה ממש מפחיד אותי. אני סוחבת איתי המון מטען. בימים אלו אני עובדת המון שעות, ואני בטוחה שגם לזה יש השפעה רבה על מצב הרוח שלי כי אני נתונה תחת המון לחץ, העבודה שלי מאוד מאוד מלחיצה... אני אובדת עיצות... כבר לא יודעת איזה שינוי לעשות על מנת להתחיל ולמצוא תשובה... ברצוני לדעת אם זה קשור באיזו שהיא צורה לפסיכיאטריה, כי כבר התחלתי לחשוב שאני משוגעת, או שמשהו ממש לא בסדר איתי... זקוקה לעזרה בהדקם האפשרי. תודה מראש,
א' שלום, את כותבת על התחושות הקשות שמלוות אותך כיום, כשנשמע שבעיקר מעיקה עלייך התחושה שאת לא מבינה מהקורה לך. מדוע את בוכה, מדוע את כועסת כל כך, מדוע הדברים שקורים לך מסביב משפיעים עלייך כל כך. משהו בסיסי בבטחון שלך נסדק, את מגיבה לזה, לכאורה הכל המשיך כרגיל, הסביבה וגם את. אבל משהו קרה לך, משהו שלא קיבל התייחסות מספקת, משהו שאני מניח שמשפיע גם על הדרך בה את מרגישה כלפי עצמך. ואת הולכת עם הכאב הזה לבדך. אני שמעתי שהיית בטיפול, ושהוא עזר לך. נראה לי שנכון יהיה אם תשובי ותפני לטיפול. תתני מקום לתחושות שעולות בך, למה שקרה לך. דרור
ד"ר מלי שבוע טוב תודה לך על תשובתך. שאלתי היא האם את יכולה להמליץ לי על יעוץ משפחתי שיש בו גם פסיכולוג קליני? שבו נוכל להגיע לטיפול, גם בתי וגם אנו ההורים, מקום קרוב למקום מגורינו פ"ת, או בסביבה. תודה מראש האמא
שיר שלום, אני מבין שאת שואלת בהמשך לדיאלוג שהתפתח עם מלי והיא תהיה כאן ביום חמישי. לשאלתך, אני מזמין את חברי הפורום לשלוח לך המלצות מניסיונם למייל האישי שלך. כרגע לא עולה לי לראש פסיכולוג העוסק בטיפול משפחתי באיזור זה. אנסה לברר ואם אשמע אשמח להמליץ לך. דרור
שלום רב לדר מלי מרקוביץ / לתורן באשר הוא: שאלתי זו : אני יודעת שתפקיד אב במשפחה חוץ מפרנסה / כיהון כשר חוץ וכדומה הנו לשמש כעין "אחראי על " טיב היחסים בין בני משפחתו. לדוגמא, אם קיימת אי הבנה מהותית בין הבת לאימה, עד כדי אוירה לא נעימה, (וזו אףלאחר שהאם ניסתה בכל כוחה ל "הסתדר" עם הבת ), ************* בקצרה, ידוע לי שאב המשפחה עשוי לתרום בכך שינסה להרגיע הרוחות לברר , להבין ליישב ההדורים. ******************************************************************** במצב בו לאורך השנים אב המשפחה כראש הארגון מוושך ידו מכל אפשרות לברר ולפשר ולגשר ( בהקשרים דומים ), גוברת המרירות נגדו בנושא. ****************************************** * כיצד ניתן להתבונן על הרעיון בעזרתך ? תודה מקרב לב.
מלכה שלום, נשמע שאת מרגישה נטושה במערכה לבדך, זקוקה מאוד לבעלך שיהיה שם לצידך יגבה ויקל על העול מעלייך. כועסת עליו על שהוא לא שם, נמנע מלהיכנס למקום הזה. ואכן זהו מצב לא קל. אבל חשבתי על ההגדרה שלך אותו כראש משפחה המתערב כאשר מתעורר קושי, מה מקומו כאשר אין קושי, בחיי היומיום הסדירים של המשפחה? האם גם שם הוא נעדר ואם כן האם גם שם זה מפריע לך. נראה לי שבכדי לנסות ולשנות את המצב חשוב בראש ובראשונה ליצור יכולת דיבור בינך לבינו. לא רק בעיתות משבר, אלא בכלל. להבין כיצד הוא רואה את מקומו במשפחה. וכיצד את היית רוצה לראות את מקומו. ייתכן שגם אז עדיין לא יהיה שינוי מהותי אבל שווה לנסות. דרור
שונאת את עצמי, מאוד. מתביישת בקורות החיים שלי לא טובה או מוכשרת בכלום לא גאה בשום דבר שעשיתי או בשום החלטה שקיבלתי אי פעם לא מוצאת את עצמי מיציתי את כל דרכי המוצא מהמצב מותשת מהשנאה העצמית הזאת, מהסלידה שלי מעצמי. מה עושים? טיפול? ניסיתי, עזר באופן זמני, נאלצתי להפסיק ועכשיו הכל קורס שוב? רעיונות אחרים?
שלום י. כואב לשמוע שזו ההרגשה שמלווה אותך. אני תוהה האם את באמת מאמינה שיש אדם שהוא רק כשלון טהור, שיש בו רק מגרעות וחוסר, שאין בו או במה שעשה דבר אחד טוב, חיובי? האם את יכולה להסכים איתי שבוודאי אפשר לתאר אותך בצורה יותר מורכבת, שמכילה, קרוב לוודאי, נקודות חולשה, אבל ללא ספק גם נקודות חוזק, כשרון, חיוביות? אני מתארת לעצמי שאת כבר יודעת שלפעמים הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו צובעת לנו את המציאות. כשהערך העצמי והדימוי העצמי נמוכים, קשה לשפוט ולקטלג את עצמנו באופן מיטיב. אני רוצה לעודד אותך לחזור לטיפול, כדי שיהיה מישהו מבחוץ שיוכל לעזור לך להרכיב משקפיים אחרות, ולהסתכל על עצמך באופן פחות שיפוטי ומבקר. הרי מגיע לך גם לאהוב את עצמך. בהצלחה, מלי.
מלי אני משתגעת לא יכולה להרגיש עוד
נקודה יקרה. כמו לכוכבית וכמו לשיר, גם לך אני רוצה להעביר מסר של אופטימיות ותקווה. מקווה שהאור שבקצה המנהרה ימהר להגיע, ושבינתיים תעשי הכל בשביל להקל על עצמך. הלוואי שתרגישי טוב יותר בהמשך, מחזקת אותך מרחוק, מלי.
מה עושים שניגמר כל הכוח להכול ?
שלום כוכבית. אני מצליחה לשמוע את המצוקה, הכאב, הקושי. בטוחה שלא קל לך, ושאת סובלת. אני רוצה מכאן, מבחוץ, לעודד אותך שאת עוד תרגישי אחרת. אני מתארת לעצמי שכבר היית במצבים כאלה בעבר, ואולי אפילו בגרועים יותר, ובשלב מסויים יכולת כבר להרגיש אחרת. בטוחה שגם כאן מחכים לך עוד ימים אחרים, טובים יותר, אופטימיים יותר. בינתיים תצטרכי להיות חזקה ולשרוד את המשבר. קחי נשימה ארוכה, נסי להקל על עצמך, ומקווה שתמצאי במהרה גם אזורים של שלווה ושקט. היי חזקה, תרגישי טוב, מלי.
מנסה לא להתייאש. באמת. היום היה קצת אחרת... היא נסתה למשוך אותי למקום שבו אגיד לה, מה לדעתי קרה לה (שוב!) מולי בשבוע האחרון. סירבתי. פשוט סירבתי. היא שאלה אם אני חושבת, שהיא איבדה את הסבלנות. עניתי לה "אם ככה את אומרת..." היא ענתה שהיא לא אומרת, שהיא שואלת... לא עניתי לה. נמאס לי מזה. יש גבול גם לשיתוף הפעולה שלי עם כל הפעמים שהיא freaking out... היא דיברה פעמיים עם הפסיכיאטר... כשהגעתי אליו השבוע הייתי מלאת היסוסים וספקות... לפי מה שהיא אמרה לי, התמונה שהצטיירה אצלו - כתוצאה מהדברים שהיא אמרה לו - היא שאני בוודאי לגמרי out ולא רק שירדתי מהפסים, אלא גם התרחקתי מהם אלף שנות אור... ואז הבנתי, שהוא לוקח את הדברים שלה בערבון מוגבל. כל-כך הוקל לי. אמרתי לו שהיא כבר שבועיים לוחצת על ECT, ושציפיתי לשמוע ממנו שזה הפתרון. הוא אמר לי, שמותר לה להגיד את זה, אבל הוא הרופא והוא מחליט וזה עדיין לא הפתרון. עדיין לא... שתי הפגישות האחרונות אצלה היו, שוב, דם ואש ותמרות עשן... נשמע דרמטי אבל זה נכון... ביום שלישי, בערך 3/4 מהפגישה היא זעמה עליי. לאחר מכן היא הצהירה "די. אני לא מתרגזת יותר!" ואז התחילה להסביר לי שהיא בעצם כבר לא יודעת מה לעשות. שנוכח המצב היא מרגישה תסכול ועצב... ואז התחילה לבכות... ואז עברנו את השלב הזה... עברנו לשלב ה"אני מתקשרת, מיד אחרי שאת יוצאת מפה, לפסיכיאטר, כדי לדווח לו על הפגישה הזו. ואני אומרת לו שככה אני לא מוכנה להמשיך! ואת תלכי אליו, ואת תגידי לו שאת רוצה ECT!"... כן, ממש רצתי אליו בתחינה נואשת שזה מה שאני רוצה. אתמול היתה פגישבה נוספת של קריזה מתמשכת עליי... נשארתי אדישה אל מול הזעם הזה. כבר לא מפריע לי יותר. והיום... שוב ד"ר ג'קיל... רק שהפעם אני נותרתי עם השיתוק והשתיקה... מה כבר יכולתי להגיד כשבעצם אני לא יודעת, מה יעורר את הזעם מחדש? לא אכפת שהיא מתרגזת... אבל לא בשביל זה אני באה... מלי, אמרת פעם למטופל (לא חשבת בינך לבינך, אלא ממש אמרת) - "אני כבר לא אוהבת אותך, כבר לא אכפת לי ממך ולא אכפת לי אם תשב ותשתוק פגישה אחרי פגישה"?
twisted mind שלום. נשמע שיש הרבה עוצמות בטיפול, והרבה חלוקה של "טוב" ו"רע", ושל "טובים" מול "רעים". אני שומעת כמה כאב וכעס יש מול הטיפול, אבל בטוחה שאת מחזיקה גם רגעים אחרים, נוספים שלכן יחד, ואולי אלה הם שמאפשרים את המשך הקשר גם כשיש משברים וסערות וכשנדמה שלא ניתן יהיה להתגבר עליהם. נשמע שהרבה דברים קורים לשתיכן בקשר, ושאולי לפעמים חלק מהקונפליקטים והסערות שמתחוללות בתוכך מבוטאים דרכה - דרך כעס עליה, הפחד, הזעם, ואולי עוד רגשות. נראה לי חשוב להבין את זה יותר, לראות את זה בהקשר של קשרים אחרים שאת יוצרת בחייך, וגם, אולי, להבין יותר טוב מה את כן מקבלת שם. מקווה שבהמשך יהיה לכן יותר פשוט, ושתרגישי טוב יותר, מלי.
היי מלי, מזמן לא כתבתי פה וגם היום ניסיתי שלא אבל זה חזק ממני, חלק מהתשובות שלך פה היום העלו לי את גוש הדמעות, שאני מנסה למוסס, גבוה במעלה הגרון. הדברים אמנם לא נכתבו אלי אבל המילים הכל כך פשוטות (לכאורה) שלך היום נגעו בי בפנים בפנים ומשום מה, למרות שהן כל כך רכות וטובות, זה דווקא עשה לי קצת עצוב. אני לא יודעת בדיוק למה, אולי בגלל שאני רוצה את הנגיעה הזאת מקרוב, אבל לא נותנת לאפחד להתקרב ובמקום זה מחפשת או יותר נכון דורשת את תשומת הלב הזאת פה (אוף איתי, אני לא אוהבת שאני ככה) במרחב הלא ממש אמיתי הזה. וגם רציתי לומר לך שאני זאת מהנעליים, זוכרת כשרק הגעת והיה פה שיח שלם על הנעליים שאת נכנסת אליהם? אז לפני כמה זמן כתבתי לך שנשמע שיש לך אחלה נעליים שבעולם ולא הבנת את כוונת המשורר (הלוואי שהיה לי את הכישרון, להיות משוררת). שתהיה שבת של מנוחה טובה ושל שלום לך מלי ולכולם. ילקוט הרועים
ילקוט רועים יקרה. חבל שאת לא יכולה לראות עכשיו את החיוך שלי... האמת היא שחשדתי שזאת הכוונה, בעיקר כי אני זוכרת היטב מה שכתבת ביומי הראשון, כשעוד הייתי קטנה ומפוחדת, והמשפט על הנעליים הנכונות מהדהד בתוכי עד היום. אז תודה על אז ותודה על היום! אני שמחה שהמילים שלי נוגעות בך, וקצת מצטערת על כך שלא באופן ישיר (למרות שבעצם זה מה שכן אני מנסה עכשיו...). אני מבינה שאת מבקשת קרבה, מגע, מישהו שידבר אלייך, אלייך באמת. ונדמה לי שאת רומזת שיש לך מעט מזה, או יותר מדי פספוסים, ואני שמחה שאת יודעת לנסח - לעצמך, כאן ואולי גם במקומות אחרים, מה את צריכה. אני חושבת שגם אם כרגע לא תמצאי את המישהו המדוייק עם המילים המדוייקות, עדיין תוכלי להיות את זו שרואה אותך, שפוגשת, שמדברת אל המקומות בתוכה שמבקשים חיבוק. מקווה שיהיה לך קל בהמשך, ותקפצי לבקר לפעמים... מלי.
שלום רב יש לי בעיה רצינית, עם בתי שהיא בת 23. כבר למעלה מ5 שנים שיש לה התפרצויות זעם עם אלימות, ולפעמים על דבר הכי שטותי. השבוע היה משהוא רציני, עם אביה, שביקש ממנה להוריד את הרגליים מהשולחן, וזה התפתח, לתגרת ידיים. אציין שזאת בחורה שסיימה את לימודיה בהצטינות והיא מקובלת בחברה. אבל בבית מגיל 13 ועד היום, המצב לא טוב. לא מעניין אותה כלום, לא תורמת בדבר, לא עוזרת, ומקבלת הכל באפשרויות שלנו. בני לבין בעלי גם אין יחסים טובים, אבל אף פעם לא הגענו לאלימות. אני במצב נפשדי רע מאד מהמצב, והייתי רוצה לשמוע, לאן כדאי לפנות שיהיה טיפול אישי לבת, וגם לנו כמשפחה. בתודה מראש האמא שמיואשת מהחיים
שלום אימא. נראה שהמצב אצלכם בבית יוצא מכלל שליטה, ומגיע למקומות שחשוב לשים בהם קו אדום. מה שאת מספרת על מה שקורה עם בתך מטריד מאוד בשני הבטים - ראשית, נשמע שאתם סובלים, ושהמצב יכול להתדרדר עד לרמה בהחלט מסוכנת ושאסור להסכים לה. שנית, ייתכן והאלימות שבתכם מציגה מבטאת מצוקה שחשוב לטפל בה. אני מציעה לך לפנות לטיפול, אולי כדאי לחשוב על טיפול משפחתי, אבל ראשית חשוב שיהיה כזה, ושם, ביחד עם איש מקצוע, תוכלי לאט לאט לטפל בבעיות - אלה של הבית, ואלה שלך. שיהיה המון בהצלחה, מלי.
שיר יקרה. צר לי שכך את מרגישה. אני מבינה, למרות שלא פרטת, שאת לא מרגישה בטוב עכשיו. אני מקווה שככל שהזמן חולף את מתעודדת, ומאמינה שתרגישי יותר טוב בהמשך, בתקווה שהשבת שמגיעה תאפשר לך שקט ומנוחה. תחזיקי מעמד, מלי.
מלי יקרה .. זה כאילו שחשבתי ושאני מנותקת .. אבל זה בהחלט לא נראה לי מה שקרה לי אתמול בטיפול!!!! . כן ..אני זוכרת הכל . התנהגתי כמו ילדה קטנה , התנהגתי ממש לא יפה, מודה.. פעם ראשונה שהרשתי לעצמי להיות חוצפנית ברמות .. ? את לא תאמיני מלי .. גם אני לא מאמינה על עצמי , אבל פשוט קיללתי אותו , קיללתי .. כעסתי .. אמרתי בלי חשבון מה שבא לי .. והוא .. אני עדין בשוק , ישב בשקט , הקשיב , אפשר לכעס הנוראי הזה להיות שם? .. חה .. מצחיק .. את לא תאמיני , אבל .. אמרתי לו שאני שונאת אותו .. שילך להזדיין (מצטערת , אבל זו האמת).. אמרתי לו שאני כועסת עלייו מאוד , שהוא פגע בי .. והוא .. אני לא מבינה את זה .. אמר שזה הישג מבחינתו ?..... היכולת הזו .. שאני מאפשרת לעצמי .. לבטא את עצמי .. ?... דייי נו ..בחייאת ..שהוא מבין שאני בודקת אותו , אם הוא יכול להיות איתי גם ככה .. ו זה בסדר מבחינתו .. לא ידעתי אם לצחוק.. הישרתי מבט אלייו , אמרתי לו .. מה כבר יכול להיות ?..מה תעשה תעיף אותי מהטיפול ?.. אז תעיף... גם ככה זה מה שרצית לעשות לא ?..אז אני אמשיך..כי לפחות עכשיו .. לפחות תהא סיבה לזה .. והוא שותק .. רגוע .. (מאיפה כוחות הברזל הזה ?.. והסבלנות?) הזויייי.. באיזה שהוא שלב נרגעתי .. הגוף נרגע מהתזוזות .. הקור בגוף נפסק ... הרגשתי שהייתי צריכה את זה ,לפרוק ככה בכעס מולו ?.. אךךך בהחלט .. עצוב , לא זוכרת את עצמי מתנהגת ברמות כאלה בחיים מולו, או בכלל בחיים שלי .. ומצד אחד אני מאוד מכבדת אותו ומעריכה ומצד שני יוצא ממני כזה רוע אלייו איך?... בלתי נתפס..בעצם לא בלתי נתפס , הכעס בתוכי ככ אצור .. אבל אלייו ?.. איך העזתי ?... עוד אמרתי לו.. אתה יודע .. בטח מחר אכתוב למלי (כן .. את מדוברת שם ביננו ).. "איזה מגעיל התנהגתי" .. ואני אצטער על זה שאצא מפה .. אבל .. עכשיו בא לי להתנהג ככה .. והוא מבחינתו .. אמר ..אז בסדר .. תתנהגי ככה .. איך העזתי לומר לו שאני שונאת אותו .. אךךךך רק הצליל של זה מזעזע אותי , אני לא באמת שונאת אותו מלי .. אבל כועסת עלייו .. מסתבר שכל העצירת/אצירת רגשות הזו שלי .. החוסר אותנטיות בכונה ..שאני מנסה מולו זהו ..כבר לא מצליחה .. כנראה שהייתי בניתוק מולו .. חלק מהפעמים , אחרת אין לי הסבר איך מגיעות עוצמות כאלה של אכזבה וכעס.. ניתוק רגשי ?.. מנגנון ההגנה הקבוע שלי. כזה שמועיל, מבחינות מסוימות, לפחות ברמה המיידית, של "כאן ועכשיו" שצריך אותו ... אבל מזיק, לטווח הארוך יותר. הנה - לראיה - אתמול .. ניתוק כזה שכאילו נותן לי למשך מספר ימים, אולי אפילו שבוע/ שבועיים נותן לי מנוחה מהרגשות. ימים של שקט, אך זהו שקט לכאורה בלבד. כי כעבור מספר ימים הכל פורץ ממני חזרה, ובדרך כלל בצורה מאסיבית וקשה הרבה יותר...אז זה היה כאילו שקט שלי לפני הסערה?..כי הנה .. הסערה יצאה החוצה מתוכי אתמול ישירות לידייו ..אחרי הניתוק הרגשי ?..סערה שמוכרת לי, ומניסיוני-קשה לי מאוד להתמודד איתה. והוא הצליח ?... מה נסגר איתכם הפסיכולוגים ?... איך אתם עושים את זה ?.. אני יודעת שהנהגתי בצורה מאוד אימפולסיבית, ובדיעבד מעט מתחרטת עליהם. למרות שמרגישה הקלה .. אבל השקט שהיה .רק ניתק אותי רגשית מהחוויה אלייו , ואחרי אתמול הכל התפוצץ מהפנים שלי החוצה ..הרגשתי חיות ?.. הזויי .. והנה אני שוב מרגישה ככ פגיעה .. גם אם אני משחקת אותה מולו שלא. מלי ,אני מרגישה שמשהו לא בסדר בתוכי. (טוב זה לא חדש).. אבל הבעתי מולו הרבה רגשות מרוב הכאב הגדול, וזה כולה מעבר .. אה .. מה נסגר איתי?.. , ובכל זאת-אני מרגישה במערבולת עם עצמי .מן מועקה. של למה אני מתנהגת ככה . זה קיים בי כאילו "נטול סיבה", אבל ביננו אני יודעת שהמעבר שלו כרגע זו הסיבה האמיתית, אוףףף.. מצד אחד אין בי רגשות , כל מה שעובר עליי לא יכול לצאת ממני חוצ מהכתב כאן .. ורק אחכ .. עובר איזה "עיבוד" שבו אני מצליחה לדבר את הדברים .. ואילו במקביל בתוכי מתנהלת כזו מלחמה סוערת.... את מבינה אותי מלי ?...כי אני לא.. העולם החיצוני והפנימי בפערי שמיים וארץ. איך חיים ככה ?...ככ הרבה שנים.. שנים שבהם ניתקתי את עצמי מלהרגיש דברים , שגרמ לי שנים של רייקנות טוטאלית.. ? כמו אז באונס / בבית ?.. אז .. מרוב הכאב הגדול למדתי לשים חומה שמפרידה ביני לבין הכאב ופשוט הייתי נמצאת לי בעולם אחר , משהו הזוי .. עכשיו מלי , אני ככ מפחדת לגעת בכאבים עצמם , את יודעת .. אני מפחדת לקרוא את המילים שלי כאן .. כדי לא לחוות שוב את תחושת הפחד מהאמת שמשתלטת עליי , מיום שני ..אני מחורפנת .לא יודעת מה קורה איתי, יותר מידיי דבריים מנסים לצאת ממני החוצה ,יותר מידיי שינויים, כבר כתבתי לך על זה . יותר מידיי שאלות ביני לבין עצמי , אוףףף ... מלי ..איך הגעתי להרס עצמי כזה עם עצמי ...כל השנים? איך זה שמעולם לא נתתי לזה מקום ..?...כמעט ולא סיפרתי.. לאנשים הקרובים אליי , לא ביקשתי עזרה , כי מה ?... פחדתי .?... לא נתתי לאונס בחיי שם ומקום ראויים והיום בנוסף הידיעה על הפגיעה בבית .. אני משלמת על זה ...ככ יקר.. מליייי...הדחקתי.. ככ הרבה הדחקתי ,כל הזמן הזה ..ככ הרבה עבר , עד שהיום הכל צף בעוצמות כאלה שקשה מאוד לרסן , הגוף הזה בוגד בי .. מדבר במקום... , איך אפשר לתקן ככ הרבה .. .?... איך?.... אני מרגישה שאני לא חושבת בהיגיון, חושבת כל הזמן רק על כל מה שעשו לי , וזה ככ כואב לי ,כשמרגישה שהלב שלי פשוט נשבר ..כל פעם מחדש. אני מנסה לקום ולא ליפול .. רוצה להאחז במשהו .. אבל תמיד כשאני חושבת שאני מצליחה ..זה שב בי , ומכה בחזרה הכאב..הזה, מליי.. הכאב ככ גדול..הוא לא מתחשב בי ..לוקח ממני הכל. מפחדת מלי , מכל התהליך , דייי אני יודעת שלעסתי את עצמי כאן טו מאצ ..אני יודעת .. אני מצטערת ... אבל, אני לא רוצה לאבד שליטה , מרגישה שעושה צעד אחד קדימה, והולכת שלושה אחורה. כאילו והסיכוי לנצח במערכה הזו עם עצמי ככ קלוש .. אני ככ חלשה ... ויחד עם זאת ככ מפחדת לטעות בדרך הזו .. רוצה לעצום את עיני ..., לא בא לי לראות כבר כלום, לא לשמוע , לא להרגיש , דייי לעוצמות האלה .. רוצה רק לברוח אל מקום שקט .. אבל , איפה הוא ?... סליחה על העומס פה.. תודה שקראת למרות.. חיבוק, שרית
שרית יקרה. המערבולות הללו בין לא להרגיש כלום, לבין פתאום, בבת אחת, להרגיש הכל, הרבה, בלי וויסות, כ"כ קשים, כ"כ מטלטלים. אני שומעת אותך נעה בין שתי האופציות הללו, נבעטת מהניתוק לעוצמות, וחוזר חלילה. אני תוהה ביני לבין עצמי מתי את נחה, מתי את מספיקה להתרומם ולקחת אוויר, לפני הגל השוטף הבא... אני חושבת שאת יודעת היטב כמה חשוב שיש לך מקום, ואפשרות, ומטפל שיכול להכיל את שני הקולות: זה שמרגיש וזה ש(כאילו) לא. ועם זאת, אני שומעת כמה זה מערער אותך, וכ"כ מבינה את הצורך שלך במציאת האיזון. ואת יודעת מה? יש איזון. יש איזשהו מרחק אפשרי בין להרגיש, לחוות, לתת לדברים להיות בנו, לבין לשמור מרחק, לא להיות מוצפת, להכיל. ואני מאמינה שאת נמצאת עכשיו בתהליך שיעזור לך להגיע למרחק הזה, שיעזור לך למצוא את קו האמצע שאת כ"כ צריכה. ובדרך יהיו עוד התנתקויות והתפרצויות, קרוב מדי ורחוק מדי. כ"כ הרבה דברים בעבר לא שברו אותך, אל תתני לזה לשבור אותך (בעצם, אני יודעת שאת לא נשברת...). מקווה שהצלחתי למצוא מילים לליבך, ובעיקר שאת מצליחה לנוח, עד הגל הבא... להתראות, מלי.
היי מלי, מה שלומך? אני ממשיכה את המגמה החיובית, בהמלצתך מארחת את ה"טוב" הכי טוב שאפשר כדי שירצה להישאר עוד ועוד, אני אכיר אותו טוב יותר, אתחבר אליו, אראה שנעים לי להיות במחיצתו, אעשה עוד דברים בזכותו... אז בהמלצת המטפלת פניתי לטיפול קבוצתי. לצערי הקבוצה לא הצליחה להתרומם בשל פרישת חבריה. אבל הצלחתי לגלות את הפוטנציאל הרב הטמון בקבוצה. היום אני מחפשת קבוצה להצטרף אליה באיזור הקריות אפשרי צפונה יותר, או חיפה. אם יש לך המלצות, מצ"ב המייל שלי. תודה ושבת שלום, שירה.
הי שירה. כיף לשמוע ממך, וגם לדעת שהמילים שלי פגשו משהו בתוכך... אני שמחה על ההתנסות החיובית בקבוצה, ובהחלט מזמינה אנשים להמליץ לך על קבוצה פעילה שתוכלי להשתלב בה. גם אני אחשוב על אפשרויות... בינתיים סופ"ש מקסים ושקט, מלי.