פורום פסיכולוגיה קלינית

איך אפשר לסבול אותי.... התקשרתי אליה בבוקר שאני עומדת לחתוך והיא הייתה איתי כמו תמיד עכשיו עוד פעם מרגישה את זה לא יכולה שש פעמים ביומיים להתקשר אליה עד כמה היא עוד תוכל לסבול אותי? דרור!!((()))))))))))) מה עד כמה מותר להתקשר אולי ימאס לה כי בבוקר בצהריים ובערב זה...איכסה

מירי שלום, לשאלתך, אין כלל קבוע כמה אפשר להתקשר, לרוב מדובר בהסכם בין המטפל למטופל. אבל את למעשה שואלת כמה עוד היא תוכל לשאת אותך על כל הכאב והקושי שאת מביאה. אני מבין את החשש שלך, ייתכן ובעבר התכאכזבת במקרים דומים ואת חוששת שאת עומדת לאבד אותה שוב, לכן עצתי היא להביא את החשש הזה לפגישה הקרובה. לראות ביחד מהו הדבר שאת מרגישה שאת לא יכולה לסבול בעצמך ולכן גם היא לא. לשאלתך אם להתקשר כרגע או לא, שוב, בהתאם למה שאת מרגישה ומה שנהוג ביניכן. דרור

אני מפחדת!!!!!!!!!מאז שהודיעו על גיוס מילואים חושבת על מה יהיה אם יגייסו את המטפל שלי?????????????????????מה יהיה איתי?

לירון שלום, אני שומע את החשש שהמטפל שלך יילקח ממך, מטפל שאת כנראה קשורה אליו מאוד וזקוקה לו מאוד. אני יכול להבין את החשש הזה, החשש מהלא נודע וממשהו שאי אפשר להתנגד לו שלא תלוי גם לא במטפל שלך. אבל בינתיים נסי לראות כיצד הדברים מתקדמים, שתפי אותו בדאגות שלך, אל תשארי עם זה לבד. דרור

בעבר עברתי טיפול בשיחות אצל פסיכולוגית מוסמכת. כבר יותר מ-10 שנים אני מטופל אצל פסיכיאטרית ולקחתי את כל הסוגים , כולל שילובים של מספר תרופות בעיקר מהדור החדש ללא הטבה משמעותית. נוסף לזה בזמן השימוש בתרופה איבדתי את החשק המיני כמעט לחלוטין ובתקופה זאת לא היו יחסים ומן הסתם גם לא מערכות יחסים עם נשים. אחד הדברים שמדאיגים אותי במיוחד הוא סף גירוי נמוך. אני מתכוון שאני" פתיל קצר" ביותר ומילה שנזרקת לא במקום עלולה להוביל בקלי קלות לתיגרה שעלולה להסתיים ממש לא טוב. זה עלול לקרות גם על הכביש כשנהג לפני נוסע לאט כמו דביל ועקב כך אני מפסיד בגללו את הרמזור .זה מעורר בי עצבנות מטורפת. או מישהו שעושה שטויות בכביש עד כדי סיכון חיי אדם . או מישהו שנתן לי צ'ק שחזר ומתייחס לעיניין כאילו שום דבר לא קרה ואני צריך לרדוף אחריו ,זה מטריף אותי ואחרי זה אני כמובן מחפש נקמה ,אחרת אני לא נרגע .אני לא מפחד לאבד את חיי במקרים כאלו וזה מאוד מדאיג אותי . יכול להיות שאם הייתי נשוי עם ילדים אז הייתה לי יותר אחריות. כל עוד ולקחתי את התרופות כמו לוסטרל ,פרוזק ,סימבלטה ועוד ,הייתי זומבי ,אדיש לחלוטין ,אבל ללא כל ספק סף הגירוי עלה. בתאום עם הפסיכיאטרית הפסקתי לפני שבועיים את הטיפול התרופתי בגלל חוסר הטבה . אני חושש שמשהו יקרה ,שיהיה ניצוץ קטן באוויר שידליק אותי ומכאן המרחק למשהו פיזי קצר ביותר . אין לי תיקים במשטרה ורוב הזמן אני משתדל לשלוט על המזג שלי ,אבל עכשיו אני מרגיש שאני לא בשליטה וזה מאוד מדאיג אותי. כיצד טיפול בשיחות יכול להועיל ואיך הוא בעצם פועל ?

ראובן שלום, אתה מודאג ממצבך ומהתיאור שלך נשמע לי שבצדק. אתה חושש שלא תצליח לשלוט בדחף שלך לפגוע באחרים במקרים מסויימים וממהשאתה מתאר אתה כבר מספר פעמים היית על הסף אם לא חצית אותו. מעבר לטיפול תרופתי שהוא חשוב במקרה כזה, טיפול בשיחות יכול ללכת לשני כיוונים כיוון אחד, הבנת המשמעות של פגיעה עבורך, מדוע מי שחותך אותך בכביש גורם לך לתגובות רגשיות כל כך חזקות, כיצד אתה מפרש זאת והאם אתה תוכל לפרש זאת אחרת בעזרת טיפול. אפשרות שנייה היא למידת דרכים להשהות תגובה. אתה מתאר בעיה בה אתה תפעל לפני שתחשוב, ישנן טכניקות התנהגותיות להשהיית תגובה, לאפשר לך להירגע מעט ולהיות במקום בו אתה כותב כרגע - כמתבונן מהצד שאינו רוצה להיות אלים. אבל, חשוב שתהיה בטיפול גם תרופתי וגם פסיכולוגי, דרור

היי דרור , רע לי , זה תקופה כזאת שנמשכת כבר כמה שנים (אני בת 25.5) , שפשוט אני סובלת לחיות , הכל מסביבי בסדר , ואני גם מתפקדת באופן נורמלי לחלוטין , אבל אין לי כוח לחיים , זה ממש מרגיש כמו מאמץ נפשי לעבור כל יום (אני עושה את זה כי צריך ) ולא שהחיים שלי באמת כאלה קשיים , סתם הכל מפחיד אותי ומלחיץ אותי (גם שאין סיבה אמיתית ) , ורע לי , לפעמים רע לי יותר לפעמים קצת פחות , אבל אני לא מצליחה להנות מהחיים , פשוט נמצאת כאן כי אין אלטרניטבה אחרת. אני כבר שנתיים בטיפול , אבל אני לא מבינה איך זה אמור לעזור לי פחות לסבול ... יש לך רעיונות מה אפשר לעשות שאני אפסיק לסבול כל כך ? זה עדיין נחשב דיכאון שזה נמשך שנים ? ..

יובל שלום, לא קל לקרוא את הדברים שלך, בעיקר כאשר את מרגישה ששום דבר לא ממש עוזר לך. ועדיין הייתי שמח לשמוע קצת יותר על מה כן קרה בשנתיים בהם את בטיפול? האם ישנם דברים עליהם את יכולה להצביע ששינו משהו, אפילו אם החמירו את הרגשתך כרגע? אני שואל את זה כי לא לגמרי ברור לי מה גורם לתחושה, לסבל שלך. בהחלט ייתכן שזה משקף גם את הרגשתך, שיש שם משהו לא ברור ואז כמובן הייתי ממליץ למקד את הטיפול בכך, בניסיון למצוא מה גורם לך לתחושת חוסר הטעם הזו. לגבי שאלתך האחרונה ישנם סוגים שונים של דכאון, לא נכון יהיה מצידי לקבוע מכאן האם את סובלת מדכאון, ואם כן מאיזה סוג, אבל כן ישנם סוגי דכאונות הנמשכים זמן לא קצר אם כי עצמתם אינה גבוהה כשל דכאון אקוטי. דרור.

קודם כל תודה על התשובה .. אני בטיפול שנתיים , שמה שהשתנה קרה בדיוק הפוך ממה שרציתי שיקרה לי , דברים הפכו להיות מוסבכים יותר . ואני לא ממש מצליחה להסביר את עצמי שם , ואנחנו לא מדברות על דברים קשים - אני חושבת שגם שם זה דיי תקועה . (מעבר לתלות ענקית שקיימת ) , היא מאוד סבלנית ונחמדה אלי , למרות שאני לא מצליחה לשתף פעולה ולדבר איתה על דברים , או שאני לא מצליחה להסביר את עצמי , או שאני פשוט מרגישה שמה שיש לי להגיד לא מספיק חשוב או שפשוט לא מוצאת את המילים הנכונות , אבל אני מרגישה שהעולם הפך להיות אפילו מסובך יותר אחרי שנתיים בטיפול , ואני לא מאשימה את הטיפול - אבל זה פשוט ככה .. גם שם כמו בחיים אני לא מבינה מה אני עושה .. (אני פשוט מרגישה שתלוייה בה מיידי ).. אתה חושב שיש סיכוי שזה אי פעם ישתנה ?!

קראתי היום כתבה בידיעות על רגשות שמטפלים מרגישים כלפי מטופלים, הם כתבו שם שהטיפולים שמצליחים בדרך כלל הם אלה בהם המטפל מצליח להרגיש אהבה כלפי המטופל... אבל לא נראה לי שהמטפל שלי אוהב אותי והאמת אני גם לא רוצה שיאהב אותי אני פשוט רוצה להיות בסדר ולטפל בעצמי, יש לי סיכוי לטיפול מוצלח גם בלי רגשות שכאלה מצד המטפל? אני ארחיב ואומר שיש לי ממש בעיה להתמודד עם האנשים שכן מראים חיבה כלפי באופן כנה .. אני לא רוצה לסחוב עוד כזה דבר על הגב. ועוד משהו, למה אתם כל כך נהנים ממטופלים סובלים, יש לי הרגשה שככל שהמטופל סובל יותר הפסיכולוג חושב שהטיפול מצליח יותר... אני לא אתפלא את מסתתרת החדרים של פסיכולוגים דלת סתרים למרתף עינוים. טוב, אבל כל אחד והתחביבים שלו, אני לא שופטת, לילה טוב

אבי"כ שלום, סוף דברייך שיש בהם לא מעט הומור השאיר אותי עם חיוך והרגשה נעימה. אחרי שחשבתי לומר לך זאת חשבתי שבעצם על זה את מדברת דרך הידיעה בידיעות, ועל כך שאת לא בטוחה שזה מה שאת רוצה בטיפול, ואני יכול להבין אותך. בעיקר אם אני מבין נכון את הרצף בו כתבת את הדברים. את אומרת שקשה לך כשמראים לך חיבה או אהבה גם בטיפול, שבטיפול ישנה גם הנאה מצד המטפל לראות את הכאב שלך. כלומר הוא אוהב אותך כשאת סובלת, רק כשאת סובלת ומתוך זה. ובתנאים כאלו אני יותר ממבין מדוע את רוצה להישאר ולהסתדר לבד. אבל, וזה בהנחה שעד כאן משהו מהדברים שלי מוסכם עלייך ולא העפת אותי מכל המדרגות, אני מציע לך לנסות ולחשוב האם זוהי אכן הדרך היחידה בה ניתן לאהוב אותך - רק כאשר גורמים לך לסבל? וזה יכול להיות נושא טיפולי מרכזי כרגע. דרור

דרור? עם חיוך? יש חיה כזו?

הצחקת אותי:-) אז זו הדלת המוסתרת אצל המטפלת שלי:-)

הממממ קודם כל אני לא חושבת שהפסיכולוג אוהב אותי כשאני סובלת, והאמת גם לא כשאני לא סובלת, אני לא מרגישה שזה רגש לגיטמי מצד פסיכולוגים כלפי מטופלים שלהם ואם הם מרגישים כך שישמרו את זה לעצמם חיבה זה הגיוני ואנושי אבל אהבה זה מוגזם ולא במקום אני מקווה שהכתבה ייצגה רק מיעוט מטפלים ושרוב הפסיכולוגים (בעצם לא משנה לי הרוב כל עוד גם שלי) מסוגלים לטפל טיפול מוצלח גם בסתם אנשים רגילים (כמוני) שאין להם רגשות יוצאי דופן כלפיהם, הכתבה מרמזת שכשאין רגשות אהבה הטיפול לא יכול להצליח ואני מקווה ולכן בוחרת להאמין שזה לא נכון. אבל הניחוש שלך חצי קלע, אני לא מרגישה שהפסיכולוג שלי אוהב אותי כשאני סובלת אבל זה כן מתאר איך שאני רואה את היחס של אבא שלי אלי, זה לא שהוא תמיד אוהב אותי כשאני סובלת זה רק שהוא שונא אותי כשאני מאושרת, לא משהו אישי הוא פשוט מקנא בכל מה שזז (בהנחה שהתזוזה היא לא לכיוון תהום פעורה) אז זהו, אגב זה לא יהיה נושא מרכזי בטיפול, גם בגלל שיש נושאים אחרים וגם בגלל שלמדתי לקבל את אבא שלי איך שהוא ואני יודעת שזה לא אישי.

דרור.. אהבתי!! החיבה שבתשובתך, יפה לך!!!

מה עושים עם חוסר יכולת לחכות... שמטפל ישוב מחופשה? שתגיע כבר הפגישה? שדברים ישתפרו לטובה? שיבוא מישהו להציל ? ועוד ועוד אי שקט מסחרר ומטריף!

x שלום, שמתי לב שאני מתקשה לדעת האם כותב פונה אליי או כותבת, ייתכן ויש לכך משמעות וייתכן שלא. בכל מקרה אפנה לכותבת, ובמידה ואני טועה אני מתנצל מראש. לא קל להתאפק, להרגיש שקיים צורך עז שמישהו כבר ישנה את הכל, יעצור את המירוץ, ואולי אפילו ההדרדרות שאת חשה. מן הסתם כדאי להביא את השאלה הזו לטיפול, אבל מעבר לכך שווה לחשוב מה זה עבורך שיצילו אותך, מהיכן ההרגשה שאת מתקשה לעזור לעצמך, לפחות בזמן שבין הפגישות. בעצם אני אומר, כיצד ניתן להצליח לאזן בין ציפיות חשובות מטיפול לעזרה, לבין היכולת שלך לעזור לעצמך, ולהיעזר מפגישה לפגישה - התשובה שלי היא על ידי הפנמה הדרגתית של מה שקורה בפגישה, הפנמה של המטפל למשל כך שתוכלי להחזיק אותו גם בין הפגישות ואז גם פחות לתלות תקווה בפגישה עצמה שבה יקרה משהו מיוחד אלא לראות בטיפול כתהליך מתמשך, הנבנה על הפגישות אך הרבה על מה שקורה ביניהן. דרור

שלום רב, אני גבר גיי באמצע שנות החמישים לחיי. לאחרונה הצטלבו דרכיי עם חברת נעורים בגילי, שהתגרשה. שמחתי מאוד לחדש את הקשר. היא מאוד אינטליגנטית ומשכילה, עוסקת במקצוע מכובד, אך לאחרונה שיתפה אותה במשהו שמעורר בי רתיעה וחשש. מסתבר שהיא יוצאת להליכות ספורטיביות עם שכן נשוי. היא הרבתה להדגיש את מצבה הכלכלי הקשה ואת מעמדו הכלכלי הגבוה וכן את קמצנותו. בתחילה היה ביניהם איזה "משחק" שהוא נותן לה עיסוי והיא "עושה לו ביד" בתמורה, בהמשך הופיעה דרישה למתנות מצידה ובסופו של דבר התייעצה איתי על דרישת תמיכה בת 500 ש"ח לחודש תמורת קיום יחסי מין איתו. באותו שלב הבינה מעצמה שמשהו לא כשורה ונסוגה בה מהתכנית הזו. לפני שבוע עדכנה אותי שבכל זאת דרשה ממנו 1,000 ש"ח לחודש תמורת קיום יחסי מין והעסקה נכנסה לפועל. תוך כדי כך סיפרה שבעבר היה לה רומן עם גבר נשוי ובפעמיים הראשונות בהן קיימה יחסי מין דרשה וקיבלה ממנו 250 ש"ח עבור כל פעם. אני גם דואג לה וגם לעצמי. גם אני "אמיד" אף שאין בינינו קשר מיני, אבל אני חושש שמא תחושת הקיפוח הטבועה עמוק בנפשה עלולה לגרור דרישות לא סבירות גם כלפיי. בנוסף, איך שהוא כל היחס שלי אליה השתנה. האם קיום יחסי מין תמורת תמיכה כספית היה אכן נחשב בעיני הפסיכולוגים סוג של הפרעת אישיות או פרברסיה? האם יש מקום לחששותיי? תודה, אמיר

אמיר שלום, אתה מתאר תחושות לא נוחות שעולות בך מול התנהגותה של ידידתך וחששות שמא גם אתה תפגע מכך. ועדיין אתה לא בטוח האם זה בסדר להרגיש כך. ובעיניי זהו הדבר המרכזי, שאתה נמצא עם מישהי שהתנהגותה מפריעה לך ואתה מתקשה לסמוך על עצמך ולהכריע כיצד לנהוג. חשוב לי לומר זאת, כי ניתן לדבר עליה והאם היא בסדר או לא, סובלת מהפרעה כזו או אחרת, או לא, ועדיין השאלה תישאר כיצד אתה מרגיש עם ההתנהגות שלה. הפתרון לשאלה זו מצוי אצלך ובדרך בה אתה מרגיש מולה - כרגע נשמע לי שלא נוח לך בחברתה. דרור

שלום יש לי חברה טובה (נשואה) איתה אני בקשר אינטנסיבי שעתי מאוד קרוב ועמוק. רוב השיחות העמוקות על טיב הקשר וה"עלינו" מתבצעות בSMS ונאמרים בהם דברים אישיים (הבעת חיבה, רגש, געגוע וכו'). כמו כן ישנם מעשים אשר מצביעים על חיבה חזקה ואינטימית (קניית הפתעות, דאגה לבריאות וכו') מצד החברה. אך במעט שאנחנו מבלות יחד פנים מול פנים, נראה מרחק בשפת הגוף ובאופן הצגת המלל בשיחה. שאלתי -מכיוון שנושא רגיש בגלל ההבדלים בסטטוס, מעבר לשאלה ישירה ושיחה בנושא (שתעשה), מבחינה פסיכולוגית, האם שפת הגוף בפגישה היא הקובעת או הנאמר/נעשה בשאר הזמן? האם שפת הגוך מעידה רק על מבוכה או ריחוק? למה עלי ליחס חשיבות גדולה יותר על מנת לקבוע האם הנל מצביע על יחסים רומנטיים של מעבר לחברות? שאלה נוספת, האם מבחינה פסיכולוגית ניתן לאמר כי לכל מחשבה או מעשה יש סיבה עמוקה, מודעת או לא מודעת של האדם אשר חושב/מבצע אותה? או שיש מחשבות/מעשים/אמירות שהם בהגדרה של "סתם"= ללא משמעות מעבר? תודה.

G שלום, כשקראתי את דברייך מצאתי את עצמי מספר פעמים מייחל להצליח לתת לך תשובה פשוטה חד משמעית, כזו שתבהיר את המצב. אבל אני לא יכול. לעיתים שפת גוף מרוחקת מעידה על ריחוק, אך לעיתים היא מעידה על אמביוולנטיות, על קונפליקט פנימי המתבטא באי עשייה. לעיתים מחשבות הן סתם מחשבות, ללא עומק, או כפי שפרויד אמר - לעיתים סיגר הוא רק סיגר. ולעיתים הן משהו עמוק. אבל אם בכל זאת להעז על בסיס דברייך, ייתכן והחברה מרגישה משהו כאשר היא בנוכחותך, שאינה מרגישה כשהיא לא לידך. ייתכן וזוהי אותה מבוכה הקשורה למיניות, ולקונפליקט שלה, אך גם ייתכן והיא מגיבהלדרך בה היא חווה אותך מולה. כפי שאמרתי אין כאן תשובה פשוטה ובוודאי ששיחה עמה יכולה לקדם את הבנתך בעניין. דרור

היי, התחלתי לרשום לך אבל המחשב שלי היום החליט שיש לו חיים משלו אז הכל נמחק, אני אתחיל מחדש קודם כל אני ממש אבל ממש שמחה שאתה כאן גם היום. מרגישה שלא מצליחה להתמודד עם התחושות הקשות שעוברות בי, למרות החברים הנהדרים והטובים שסביבי ונותנים לי תמיכה מלאה ,אני מרגישה שיש לי מזל גדול שהם איתי והם בחיים שלי ,לא יודעת איך הייתי עוברת אחרת. בכל זאת לפעמים מרגישה ששיגעתי אותם יותר מידי עם השטויות שלי למרות שבשבילי זה לא שטויות אבל כולם מהצד רואים את זה אחרת כאילו אני זו שחרדתית ופסימית יותר מידי, גם אני יודעת בהיגיון ששום דבר לא כזה נורא וזה רק בראש שלי ובמחשבה שלי עדיין אני ממש חוששת בעקבות כל מיני שינויים שאני עוברת עכשיו.... אני רק חושבת על הגרוע מכל ששום דבר לא יסתדר על הצד הטוב ביותר והמחשבות מטריפות אותי,ועד כדי כך שאני לא ישנה או ישנה יותר מידי ואם אני מצליחה לישון זה רק על כדורי שינה, דוד יש דרך להתמודד עם סטרס וחרדות לפחות עד הפגישה יום ראשון, אני חייבת עזרה דחוף בתודה ואשמח מאד מאד לתגובתך,

שלום חן ברור שאת עוברת תקופה לא קלה, ומבחינה זאת הרעיון של הפגישה ביום ראשון נשמע לי בהחלט רעיון טוב. מעבר לכך, קיומם של חברים טובים הוא הדבר הטוב ביותר שיכול להיות לך עכשיו. מתוך הידיעה וההבנה שלך שאת כרגע נוטה לראות דברים בצורה קיצונית וחמורה יותר מכפי שהם במציאות, זה הזמן לפנות לאנשים קרובים, לשתף אותם במצוקתך, ולשמוע כיצד הם רואים ומעריכים את המצב. גם אם התחושות שלך עדיין יסובו סביב חרדה ודאגה, חשוב שתאמרי לעצמך - בראש, בהיגיון - שלהם, כרגע, יש יכולת טובה יותר להערכת מצבך, מאשר לך. אני מקווה שהידיעה הזו, שכרגע עדיף לך להאמין למבט האובייקטיבי מבחוץ ופחות לחרדותייך, תסייע לך גם עם המחשבות המציקות וקשיי השינה. להתראות דוד

דוד ? לא דרור אמור להיות היום?

שלום א. אין מה לדאוג, אבל ראי את הודעתי בעניין, שתי הודעות למטה. להתראות דוד

דרור מה שלומך?... שוב אני ... נעים שאתה פה היום. בדיוק אותך צריכה ! (דרור .. אני מפחדת ..) אתה יודע , אני רוצה לשתף אותך .. האמת היא .. ש.אתמול אחרי הטיפול גיליתי ש.. הוא כבר לא רק ב' שם של מישהו זר בתוכי , לא רק עוד המשגה למשהו שנמצא רק בראש שלי, לא רק דמות צלית / אפלה/ ערטילאית שמשתלבת לצידי כמעט 3 שנים הוא כבר לא רק "איש השיחות" שלי .. זה שמקשיב לי ושותק שעוטף אותי בצרכים הלא הגיונים שלי בנוכחות חמה , בככ הרבה .. מבלי לדרוש ממני בכלל כלום חזרה, הוא לא רק זה שמלווה את העבר הדפוק שלי ..את ההוה והעתיד.. הוא לא רק מילים חלולות , הוא לא רק עוד קיום של שקט דממה , כזה שנשכח ממני בצאתי ממנו - מתודעתי האילמת ששומרת עליי .. פתאום הוא הפך להיות עבורי משהו מוחשי ?... אימאלהההה .. "בשר ודם"?!דרור ?.. הוא הפך להיות לי מוחשי וקיים?! בעל פנים ..עיניים שרואות ?גוף שלם ?נשימה ?נשמה?פתאום הוא אדם?.. לאלאלא ...דרור ..אני לא רוצה אותו אדם. רוצה אותו קיר .. :-(, " דמות כלום " אני ?... אז מה אני עכשיו מולו ?...ילדה אמיתית ? אמא? אשה ? אויר ? כלום?... אני מולו דמות נושמת / קיימת /גברית?! ... הטיפול הוא מציאות ?.. אמת?.. אני קמה מתוך קומה של 20 שנה ?.. של הרדמות טוטאלית ..כזו שמאפיינת אותי במפגשים שנחשבים רק "ריקים"?..."עיוורים" ?!!!!!!!!!?!! אני מפחדת .. דרור.. ככ..ככ !!! מפחדת מהתעוררות הזו , שלי ..שלו אצלי .. מזה שהוא כבר לא רק "קיר".. מזה שהוא לא רק "שם" - בחדר הטיפול .. הוא נמצא בתוכי כל הזמן .. אני מדברת אלייו , משוחחת איתו במחשבות ..לוקחת אותו איתי לכל מקום .. וזה מפחיד לי.מאוד! אני לא רוצה אותו ככ קרוב אליי .. לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות בכלל עם כל ה"אנטי" שלי אלייו ולטיפול .. אלייו ולצד הגברי שריסק אותי שנים. מפחדת ממה שהוא הפך להיות לי .מפחדת מהתחושות האלו . ולא מצליחה להעיף אותו ממני , זה מלחיצ אותי .. זה פשוט מלחיצ. לא רוצה יותר ת'טיפול ..(בוכה בשקט..) לא רוצה אותו .. לא רוצה קרבה , להרגיש , לא רוצה שום רגש אלייו .. הוא לא חלק מחיי , אז איך הוא נכנס לשם .. בלי שום רשות ..למקום הכי הכי שלי בלב ?! וזה המאבקים אצלו .. דרור ..אני משתפת אותך .. זה המאבקים האמיתים שלי .. הכעס שיוצא על מעבר הקליניקה ?... לאלא ..כנראה זה לא רק זה .. הזעם , התוקפנות .. הפחד שלי מהדמות שהוא הפך להיות עבורי . דרור ...? מה יהיה ?.. שרית

שלום שרית כפי שכתבתי קודם, בסופו של דבר דרור לא יוכל להתייחס לתשובות היום. אני מבין שחשובה לך במיוחד הפנייה אליו, ולכן נשאיר אותה בינתיים כך ודרור יוכל להתייחס אליה כאשר ישוב לכאן ביום א'. להתראות דוד

היי דוד .. בהחלט שאשמח לשמוע גם - את דעתך על מה שכתבתי .. עד שדרור יהיה ביום א' . זה חשוב לי. תוכל ?... שבת נעימה שרית

שרית יקרה תודה על מה שרשמת לי :-) כן,לא שיתפתי כאן הרבה לאחרונה אני גם חושבת עלייך מידי פעם ,מי יתן ותתחזקי כמה שיותר מהר ויבואו ימים טובים יותר ,קלים יותר ,עם מינימום של נפילות. אני איתך עם את רוצה חן

שלום שרית ממה שאת כותבת נשמע שחלה תפנית משמעותית בתוך הטיפול ובראייה שלך את המטפל, תפנית שאולי מוקדם עדיין להבין אותה כליל (למרות שאין ספק שהיא כבר מעוררת סערה פנימית ופחד). בתור אדם מהצד אני לא מרגיש שאני יכול באמת לחוות דעה או להתחיל להבין את המתרחש כרגע. אבל יש לי הרגשה חזקה שלא סתם פנית לדרור, ולא סתם על רקע העיסוק שלך בדמות הגברית כרגע בטיפול. כך שאני עדיין מרגיש שהדבר הנכון יהיה באמת לפנות לדרור שוב, ביום א', ולהמשיך איתו את ההתכתבות בעניין. שוב, אני אפנה את תשומת ליבו להודעתך. להתראות דוד

שרית שלום, אני מבין את הפחד שלך, ההרגשהשעכשיו הוא קרוב מדי, הולך אתך לכל מקום ולך אין דרך לשלוט בכך. אבל נשמע לי שזהו תהליך חשוב בטיפול, תהליך בו את מרשה לעצמך להרגיש אותו, להרגיש את עצמך בעצם אמיתית יותר, דמות חיה יותר מעצם החיות שלו. רק שכרגע זה נראה יותר מדי ומפחיד מדי, ובהחלט ייתכן שכן. אם אני מבין נכון את בשלב כרגע בו את מנסה למצוא את המיקום הנכון שלך מולו. ממקום בו הוא היה קיר, מרוחק עליו הוא הפך למשהו חי וקרוב. ובהחלט ייתכן שהכעס היה מאבק על מנת להרחיק אותו ממך. אבל אולי ישנן דרכים אחרות לעשות זאת דרכים שתגלי אותן ביחד איתו בטיפול. כי כרגע זו המשימה של שניכם, כיצד להיות באותו צד, לעבוד ביחד לא אחד מול השני. אני מאמין שזהו שלב בתהליך, מפחיד ככל שיהיה, אבל שלב חשוב, בהצלחה, דרור

אחרי שנים של טיפול בשיחות שלא הועילו התחלתי מחדש במרפאה ציבורית (גם בעקבות היעדר מימון ויאוש מהטיפול הארוך וחסר התוצאות). התחושה המהותית שלי היא שלא משנה כמה אני מדבר ומה אני אומר, אני בכלל לא מרגיש שמצליח להיות מובן כדי שתווצר התחלה של תקשורת אמיתית סופסוף עם המטפלת, הכל נשאר בעיני בגדר "ראשי פרקים" ואין בסיס שממנו אפשר להתחיל להיבנות (ואני מעלה כל מה שרק נראה לי ונדמה לי שנכון ורלוונטי להצלחת הטיפול). נראה לי באינטואיציה שאני מחפש קודם כל תחושת נוכחות וכבר לא מבין אם התחושה הזאת אמורה להיות המטרה של טיפ

שלום רפי אתה שואל לגבי מטרה של טיפול, ונשמע לי שרק אתה תדע מה מטרת הטיפול שלך. ואם אתה מרגיש מוקד, סביב העדר תחושת הנוכחות או העדר הקשר וההבנה, שהופיע גם בטיפול הקודם ואולי גם במקומות אחרים בחייך, הרי שזו יכולה להיות מבחינתך המטרה כרגע. כלומר, ברגע שתרגיש מובן בטיפול אולי כבר פחות תזדקק לו.. לצורך כך, וכרגיל, אני רוצה לעודד אותך לשתף את המטפלת במחשבות הללו ובמה שאתה רגיל שחסר לך, כולל הכל. כלומר, לדבר על הכל, ובגלוי, ולא רק על מה שנראה לך רלוונטי לנושא בגללו פנית. בהצלחה דוד

איך אני יודעת? אמרתי למטפלת שלי שאני רוצה להוסיף עוד פגישה שיהיו שתיים בשבוע היא הסכימה אבל אולי זה אינטרס כלכלי שלה???? אתם כפסיכולוגים הייתם אומרים למטופל שאין צורך שהוא יוסיף פגישה שניה? מתי זה אינטרס כלכלי בכאילו דאגה למטופל.... מתי מטפלים חושבים שצריך שתי פגישות?

שלום ורוניקה את שואלת שאלה מובנת, אבל למה היא מציקה לך רק עם המעבר לשתי פגישות? למה לא לחשוב שגם בפגישה אחת יש אינטרס כלכלי של המטפלת? אני שואל את זה לא לגמרי ברצינות, כי אני די משוכנע שלמרות כוחם של אינטרסים כלכליים, לא זה יהיה השיקול שיכריע את התנהגותה והמלצותיה של המטפלת. על פי רוב מטפלים ממליצים על מעבר לפעמיים בשבוע או בתקופות של קושי מיוחד או נגיעה בתכנים עמוסים רגשית בטיפול, או כחלק מרצון משותף להעמיק בטיפול ולהגיע לחוויה טובה יותר בתוכו. בכל מקרה, אני מבין שהמעבר הזה, למרות שאת זו שיזמת אותו, מעורר בך חששות לפתע, גם ביחס למטפלת. הייתי מציע לך להעלות את התחושות הללו - גם אותן - מולה ולבדוק ביחד את משמעותן בחדר. אלה לא חששות נדירים ומקובל לדבר עליהן, כאשר מתבצע שינוי מעין זה. בהצלחה דוד

מה דוד זה באמת לא כלכלי? יש סיכוי שהיא הייתה אומרת לי שמספיק פגישה אחת?

ורוניקה... הטיפול הראשון שלי היה של שתי פגישות בשבוע, מראשיתו. הטיפול השני שלי היה של פגישה אחת בשבוע. בשלב מסויים הבנתי שזה לא מספיק לי, בעיקר אחרי טיפול של שתי פגישות בשבוע. שאלתי את המטפלת (זה היה טיפול פרטי, בניגוד לראשון) אם יש אפשרות להוסיף עוד פגישה בשבוע, כך שתהיינה שתיים. מעבר לצורך שלי בשתי פגישות, גם האינטרס הכלכלי שלה היה "כן, אפשר." יודעת מה קרה? מאותו רגע ועד סוף הפגישה היא טחנה את הזמן בנסיון להבין "למה את חושבת שאני מטפלת לא מספיק טובה עבורך..." לא היתה משמעות לעובדה שהסברתי לה (למרות שהיא ידעה!), שכבר הייתי בטיפול דו-שבועי ושזה היה יותר טוב לי, לא היתה משמעות לעובדה, שלא ניסיתי להגיד בזה, שהיא לא מטפלת מספיק טובה בשבילי. שום-דבר לא הזיז אותה מהרעיון הזה! התייאשתי. נכנעתי. אמרתי לה" די! בסדר! תעזבי אותי בשקט. נשאיר את זה ככה וזהו." וזו אחת הסיבות, אגב, שהיא לא המטפלת שלי עד היום. היו לה הרבה קטעים כאלה, של לדבוק בתיאוריות כלשהן ולהתעלם לחלוטין ממה שיש לי להגיד, כי אני "לא מודעת" למה שעומד מאחורי מה שאני אומרת. התירוץ הזה של "הלא מודע" יכול להיות נכון בהרבה מקרים, אבל לא כשיטה. נכון להיות אני מטופלת, כבר כמעט 10 שנים, אצל מישהי שגם אצלה הטיפול התחיל בפגישה אחת בשבוע. היום אנחנו נפגשת 4 פעמים, וכל שינוי של מספר הפגישות בשבוע היה מבוסס על החלטה משותפת(!!!). ולגבי האינטרס הכלכלי - היא מאוד מתחשבת וגובה ממני סכום סביר מאוד לפגישה, מאחר שאחרת לא הייתי מסוגלת למממן כזה טיפול אינטסיבי. זהו. קראתי את ההודעה שלך, והחלטתי לשתף. לא יודעת אם זה עוזר לך במשהו או לא...

http://www.macom.org.il/broken.asp

שלום א. צירפת שיר שבוודאי יכול לדבר לרבים, ואני בהחלט מזמין את מי שמעוניין להגיב עליו. בעיני, חלק מכוחו של השיר הוא בכך שהוא פונה למטופלים ולמטפלים כאחד, ונותן תמונה פנימית של חווית הילד בחייו ובטיפול. בלי ספק שיר מעורר למחשבה, ועל כך תודה. להתראות דוד

היי דוד (אם זה אתה שעוד כאן :) , אני קוראת אותך , ובהרבה מהתשובות שלך אני מוצאת מילים והסברים שאני מאוד יכולה להזדהות איתם - ולהגיד כזה אני צריכה , מישהו שיסביר לי את זה ככה... אני בטיפול יותר משנתיים וחצי , ונראה לי שמה שעשיתי בכל התקופה הזאת זה רק להרוס את הטיפול (ככה אני מרגישה ) , אני לא יודעת אם זה רק אני , אבל אני מרגישה שהפכתי אותו ליותר בעיה , מאשר משהו שמועיל .. אני מרגישה שממש נמאס לה ממני (היא אפילו אמרה את זה ) , והמוזר שמחוץ לטיפול אני בן אדם מאוד חבורתי ויש לי הרבה חברים (קשרים ארוכי טווח ) , לא יודעת למה איתה זה לא מצליח לי .. אני כל כך מחכה לפגישות , ושאני יוצאת משם אני כל כך מלאה בשנאה עצמית .. אני לא יודעת להסביר , אבל אני מרגישה איפשהו שהרסתי את הטיפול הזה .. ואני לא יודעת אם אפשר להציל אותו (אני לא מצליחה לדבר איתה על שום דבר מהותי - וכל הזמן עובר לי בראש כמה נמאס לה ממני ..ושאני משתפת אותה בזה אני מרגישה יותר נורא עם עצמי ) , איך הצלחתי להרוס טיפול ? נראה לי שאני משתמשת בו נגד עצמי .. והיא אפילו לא שמה לב .. אתה חושב שאפשר לתקן ..? אולי תלווה לי קצת מהתובנות שלך...

שלום * אני לא יודע אם יש לי תובנות להלוות, אבל אני כן יודע שמה שנראה לעיתים קל מבחוץ הוא הרבה יותר קשה ומסובך כאשר הוא חלק מקשר טיפולי ריגשי. לנו פה קל יחסית לתת נקודת מבט חיצונית, או לנסח דברים. אבל הדברים הללו, לפחות בעיני, הם לא מה שמביא לשינוי המשמעותי. מה שמביא לשינוי הזה הוא בדיוק מה שאת מתארת - טיפול קשה, חורק שיניים, בו את מתמודדת עם תחושות נוראיות לגבי עצמך, לגבי ההרסנות שאת חשה שאת מביאה איתך ולגבי הקושי המציף אותך כאשר את מדברת על כל זה. כי למרות הקושי הזה, הנגיעה במה שאת מרגישה, מה שאת חוששת שאת עושה וכיצד זה גורם לך לחוש כשאת מדברת על זה, נשמעים לי הרבה יותר חשובים עבורך מכל תובנה שאוכל להלוות. ואולי היא שמה לב, ואולי לא, אבל אני לא בטוח שיש מה לתקן, אלא בעיקר להמשיך הלאה, עם כמה שיותר כנות ואומץ ומוכנות לגעת, ובסופו של דבר, אני מאמין שזו אכן הדרך המובילה למקום הנכון ביותר. בהצלחה דוד

למה אני לא מצליחה לראות את החלק החיובי בזה ? ... (שייאשתי אותה ואותי..)

שלום, רציתי לשאול מספר שאלות- 1. האם מותר להקליט את המטפלת בעת הפגישה? 2. האם אתה כפסיכולוג היית מתיר דבר כזה? 3. האם לדעתך יעיל להקליט ולשמוע לאחר הפגישה את דברי המטפלת(לפחות לבעלי זיכרון קצר) חג חנוכה שמח! (-: תודה

שלום שרון אין איסור על הקלטה של פגישות (בידיעה כמובן), אבל אני, כפסיכולוג, מעדיף לברר היטב את הסיבות להקלטה. לאחר מכן, אם מובנת יותר הבקשה, ניתן להחליט יחד על הכדאיות של העניין. בנוגע לשאלתך השלישית, אולי זה יפתיע, אבל אני לא חושב שהקלטה יכולה לסייע בעניין הזיכרון. לי יש אמונה בכך שפעמים רבות דברים נכנסים פנימה בכל מקרה, והשאלה מה זוכרים וכיצד היא כבר שאלה אחרת, הקשורה יותר לתחום הרגשי ופחות להקשר של הזיכרון. מבחינתי, מה שצריך להיזכר לא נעלם. לכן, על פי רוב, גם לא נראה לי בחיוב הנושא של הקלטת הפגישות. להתראות וחג שמח גם לך דוד

שונאת את הנסיעה המטורפת הזו ברכבת הרים. כל פעם שנראה שמתחילים לעלות מעיפים אותך בחזרה למטה.חזק. מהר. שלא תחשוב אפילו שכמעט הצלחת.צריכה לסיים את הקשר הטיפולי מטעמי אתיקה( מתחילה ללמוד במקום שהוא מלמד.)קשה כ"כ. מתחרטת אולי שהתחלתי ללמוד. בינתיים זה הרגשה שהוא מנסה להתנער ממני ואני עוד נתלית, צריכה זמן. איכסה!!!!

שלום ........ כן, נשמע שאת לפני התמודדות לא פשוטה. אני מקווה עבורך שהפיתולים הספציפיים הללו של הנסיעה יעברו בכמה שפחות ייסורים ושכאשר הנסיעה תעצר, ותרדי ברגליים כושלות אל הרציף, תרגישי לא רק זעזוע אלא גם הרגשה של משהו שנלמד, משהו שקיבלת בכל זאת, מהנסיעה המטלטלת הזאת. בהצלחה דוד

דוד... אוףףף עובר עלי יום מתיש.. לא פשוט לי בכלל.. אני כולי פגיעות, שברירית קצת מרוסקת הרבה עצובה וגם קצת קצת בסדר. אני כולי אמביוולנטיות. קשה לי עם כל קשת התחושות והרגשות הללו. קשה לי להכיל את כל הצדדים שבי, שאני, להיות גם השחור, גם הלבן ו..גם האפור.. כל היום רציתי לבכות, הבכי עלה לי למעלה לגרון.. ואני לא בכיתי.. ואני לא בוכה.. אבל כל כך צריכה.. אוףףף.. דוד.. ((((((((((((((((נ ש י מ ה ע מ ו ק ה)))))))))))))))))) ... .. . ... .. דוד.. יש לי כל כך הרבה שאלות על כל המערכת השיקומית כאשר היא יוצאת מגדר ה'פרטיות'. מטפל אשר מטפל במוסד שיקומי, חייב להשתתף בישיבות צוות אשר דנות בכ-ל המטופלים כולם. המטפל משתף את כל הצוות ברשמיו (כנראה) ומסתבר ששאר חברי הצוות משתפים בין אם זה באינפורמציה הטיפולית הנתונה בידם, ובין אם מדובר בדעתם האישית, לגבי התקדמות הטיפול של מטופל ספציפי. במצב שכזה, נפרצת בעצם (לדעתי) הפרטיות הטיפולית בין המטפל למטופל כך שאינטימיות שבקשר, אינה (אולי) יכולה להתקיים באותה מידה בה תוכל להתקיים בקשר פרטי יותר. הכיצד אם כן, יעילות טיפול שכזה..?? אני מבינה שיש צורך, למען התקדמותו של המטופל, לגבש דעה מגובשת בהקשר לטיפולו, בעצם לטפל בו בצורה אינטנסיבית ומקיפה. אך, הכיצד יכול הקשר הפרטי במערכת שכזו, לקיים אינטימיות, פרטיות (על כל המשתמע מכך) אשר מביאה בעקבותיה שיתוף פעולה, הדדיות, פתיחות (תכונה חשובה מאוד לטיפול טוב) אמון ורגיעה של 'לסמוך' 'לדעת שאני בידיים טובות'.. יכול ותטען שכל זאת יכול להתקיים למרות שהטיפול אינו פרטי לחלוטין, אני איני מצליחה (לגמרי לגמרי לא) הכיצד מתקדמים ככה. שהרי אני מרגישה שהאינטימיות נפרצת, אפילו אינה יכולה להתקיים משום ש'סדוקה' כבר מראש.. אני מרגישה פרוצה לרוחות דוד. אני ל-א מרגישה מספיק בטוחה. אני מרגישה מסכנה. מטופלת. דוד.. אני יודעת שכל זאת דנים בטיפול, ואני עושה זאת.. אך עדין.. איני מבינה.. וזה כואב לי.. וכבר ככה כואב לי עכשיו מספיק.. לא צריכה שיוסיפו עלי עוד כובד. אני לא חזקה עכשיו.. אני לא יכולה לסחוב כל כך הרבה.. דוד... אוףףף (קול חלש) אני עייפה נפשית, נפשית.. גם פיזית.. כל הפאקינג מלחמות האלה בתוכי. אני רבה עם עצמי אני בועטת לפעמים גם מנחמת אני לא דוחפת (קדימה) אני שוקעת אני רומסת אני נרמסת אני פוסעת שלוש פסיעות אחורה, חצי פסיעה קדימה, ארבע פסיעות אחורה, שבע קדימה, שלושים מליון ואחת אחורה, ואפס קדימה.. אתה מצליח להבין איפה אני עומדת.. ?? (קול שקט, אולי מיואש..?) אתה רואה.. כמה שזה קשה.. ומתיש.. ועצוב עמוק כבר ככה.. אוףףףףף דוד.. זהו.. כבר אין לי הרבה מילים עוד.. נראה לי הבהרתי את התשישיות דיו.. אכשיו התשישות גם מבקשת ממני להתנמס.. וגם קצת לחפש עירסול מבחוץ.. אז זה מה שאני עושה.. מנסה בכל אופן.. חיבוק חלש, נשען.. (אם מותר..) (Enter אחר מיותר קצת מרוחק, בכל זאת קרוב, אך כמעט תלוש.. אחרי הכל, מרגישה זרה לעולם..) ~נילי~

שלום נילי נשמע שאת מרגישה רחוקה ותלושה ואולי בעיקר לבד. אני שומע ומבין את הקושי שלך עם המסגרת הטיפולית, אבל חשוב לי להדגיש שהסיבה לדיונים בצוות אינה מפאת רכילות או מניע אחר דומה. התועלת המיוחדת הגלומה ב"מקום מטפל" (במקום טיפול אישי בלבד) היא בדיוק היכולת הזו להעזר בצוות והמצב בו, ברמה מסויימת, יש יותר מאדם אחד המשתתף בטיפול ובהחזקה של העוצמה הרגשית היוצאת במהלכו. כך שמעבר לשימוש בחשיבה של צוות יש שימוש במשאבים הרגשיים של הצוות, מה שמאפשר, במצב האופטימילי, יכולת החזקה והתמודדות רגשית חזקה בהרבה מצד המטפל. ומעבר לכך, עוד הבהרה: גם בדיונים אלה, הדיון אינו נכנס למילים מדוייקות או לתוכן הספציפי של פגישות בהכרח. אלא, יותר כחלק ממחשבה כללית על האדם וכיצד ניתן לסייע לו. אני מרגיש שאני נותן לך קצת תשובות קונקרטיות, בזמן שאת אולי זקוקה בעיקר לעידוד או נחמה, אבל חשוב לי להעביר את הפוטנציאל הגלום דווקא בטיפול במסגרת ואת התועלת המיוחדת בו, שאינה בהכרח מתבססת על הפרת הסודיות והאינטימיות. מקווה שתרגישי טוב יותר בהמשך. להתראות דוד

אני בהליכי גירושין ומחפש פסיכולוגית או פסיכולוג מומלצים..

שלום למחברת אם תכתבי על אזור בו יוכל להיערך הטיפול ותצרפי כתובת מייל, יישלחו אלייך ישירות המלצות מתאימות. להתראות דוד

אני לא יודעת איפה אתה גר אבל אני שמעתי מחברים על פסיכולוגית מצוינת באזור כ"ס. קוראים לה רבקה דר

ראשית, רוצה לאחל לך חג חנוכה שמח! מקווה שעובר עליך חג חמים וטעים :-) ולשאלתי - אני מהבוקר מרגישה דחף לפגוע בעצמי (אני עושה את זה לפעמים) מתחולל בתוכי מאבק בין כוחות האור והחושך ונורא בא לי הפעם שאלו הראשונים ינצחו. הבעיה שאני מרגישה אי שקט כזה, מעין קריז, ואני לא יודעת איך לגרום לתחושה המאוד מאוד מאוד לא נעימה הזאת לעבור (חוץ מלעשות את המעשה...שמביא לסוג של הקלה). מה היית ממליץ לי?

שלום לך ראשית, מעבר לכל עצה או מחשבה כללית, הייתי מציע לך לקחת את הקושי הזה לטיפול ובו לבדוק בצורה ספציפית ומדוייקת כיצד את מצליחה להתמודד עם הרצון לחתוך. מעבר לכך, אני חושב שיש רמז, ממה שאת כותבת, כי את מרגישה שאין לך באמת דרך אחרת להתמודד עם התחושות מלבד פגיעה עצמית, וכי אם לא תעשי זאת התחושות הלא נעימות לא יפסיקו לעולם. את המחשבה הלא נכונה והלא אדפטיבית הזו את חייבת לעצמך לבדוק בכנות ובאומץ. כלומר, לא לחתוך ולצפות במה קורה לתחושות האלה וכיצד זה קורה. מעבר לכך, במידה ויש לך אפשרות "להפנות מבט" לכיוון אחר - חברתית, יצירתית, או אפילו דרך כתיבה לעצמך או כל דבר בו את יכולה לשקוע, הרי שתנועה מעין זו (המבוססת, אגב, על עקרונות של תפיסות רוחניות מהמזרח) יכולה אולי גם היא לסייע לך בהתגברות על הרצון לחתוך. ושוב, מעבר לכל זה, לדבר על זה, שוב ושוב, בטיפול. להתראות וחג שמח ומוצלח גם לך. דוד

דוד שמחה שאתה פה גם היום. ברשותך (ורק אם יש לך זמן), הייתי רוצה לדבר איתך קצת על ה"מחשבה הלא נכונה ואדפטיבית" שאם אני לא אחתוך אז התחושות לא יחלפו לעולם. ברור לי שזו חשיבה קיצונית ולא רציונאלית אבל מצד שני יש את מה שאני מרגישה - האי שקט הזה הזמזום שלא מרפה. עד שאני לא מגרשת את הזבוב הענק והמעצבן הזה אני לא מסוגלת ל"הפנות מבט" או להסיח את עצמי, אפילו לא לראות טלוויזיה! אני לא מכירה הרבה אנשים שלא היו לוקחים אקמול אם היה מתפוצץ להם הראש מכאבים... . אם אני לא חותכת אז האי שקט רק הולך ומתגבר אני מתחילה לבכות, לרעוד ו"רואה" סרטי אימה מחרידים שבהם אני הבימאית, המפיקה ולצערי גם הכוכבת. זה "גומר" לי ימים שלמים שבהם אני פשוט כמו איזה ג'אנקי בקריז, בקושי מתפקדת. לא יודעת איך לצאת ממעגל הקסמים האכזרי הזה ובטיפול גם כן לא הצלחתי לקבל עדיין קצה של חבל הצלה... . קצת עצוב ומייאש. אממממ.. טוב זאת בעיקר וונטילציה... לא מצפה באמת שתפרום בהינד "שלח" אחד את הפלונטר הזה. אבל אולי בכל זאת תוכל לשפוך פה קצת אור מניסיונך המקצועי (מניחה שעזרת פעם לאדם אחד או שניים עם דפוס חשיבה והתנהגות דומה לשלי)... . תודה וסופ"ש מצויין

יש לי פחד עם כל מיני דברים חדשים התמודדות איתם- הבנה(דוגמא שאיבה) ולכן אני מתעניינת בהם ברגע האחרון בעלי חושב שזה בגלל עצלנות ואנו כל הזמן רבים על כך איך אני משנה את החלק הזה באופי?

שלום לאלמונית 12 לא נשמע לי כי הקושי שלך נובע מעצלנות אלא מהפחדים שלך. זו התמודדות נפוצה לדחות דברים לרגע האחרון, כדרך להימנע מהמפגש עם משהו מפחיד (וברגע האחרון כבר לא ניתן להימנע יותר). על מנת לשנות זאת חשוב שתהיי מודעת לדפוס ההתנהגות (ההתמודדות) הזה שלך ותחשבי כיצד את מצליחה למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם החרדות - או בעזרת טיפול או בכוחות עצמך. בהצלחה דוד

כל הכבוד עלהמסירות בשמירה ובאי הפקרת "המוצב". ולשאלת היום - האם בולימיה היא דבר שיכול לחלוף לחלוטין? ואם חוזרת בגיל מבוגר בעיתות מצוקה? על מה יכולה להעיד? חוץ מעל תקיעות ורגרסיה איך אפשר להתמודד עם הדחפים המגעילים האלה!!?

שלום X ראשית, תודה. מעבר לכך, ביחס לשאלתך חשוב לומר כי התקדמות פעמים רבות אינה ליניארית, והיא כוללת בתוכה רגעים של נסיגות, בצד ועל רקע ההתקדמות הכללית .יש אנשים לא מעטים הנפטרים לחלוטין מהבולימיה, ויש כאלה השבים אליה, אכן בתקופות של לחץ ומצוקה.אני מניח שחזרתה אכן מסמנת את זה - תקופה של מצוקה- ושייתכן והבולימיה משמשת מעין דרך התמודדות עם המצב, שגם אם אינה מוצלחת כנראה וקשה למצוא טובה ממנה באותו הזמן. העיקר, לדעתי, הוא לא להגדיר אותה כ"מגעילה" , מה שנותן לה כוח ומעצים אותה, אלא לנסות להתבונן עליה יותר ללא שיפוט או ביקורת וכך להבין טוב יותר אותה, את סיבת שיבתה ואת סוד כוחה. להתראות דוד

לא מרגישה שזו דרך התמודדות אלא עוד דרך לפגוע בעצמי. מרגישה אלימות פנימית. כל כך נמאס לי ובא לי להקיא מעצמי

אני מחפשת דרך שכל העצב וכל הכאב הזה יפסיק אבל זה לא עובר אני לא יכולה יותר אני מרגישה שאני הולכת להתמוטט אין לי רצון לעשות שום דבר מלבד לישון וכשאני מנסה אז כל המחשבות מציפות אותי והכל כל כך קשה לי ואין בי כבר כוח לנשום יותר כל כך כואב לי כל כך חונק עכשיו מרגישה שעם זה אני לא אצליח להתמודד הכל נראה פתאום ממש קשה כבר לא בטוחה בעצמי כבר לא בטוחה שיש למה להתאמץ עצוב לי עכשיו כאילו מישהו מת... עצוב לי לא יכולה יותר די מוזר לרשום כאן אחרי ממש הרבה זמן,צריכה קצת להניח את הראש לא יודעת למה אבל כאן מרגיש לי טוב... אין לי מושג למה סליחה חן

היית חסרה ..באמת שלא שיתפת כאן הרבה , חשבתי עלייך .. צר לי לשמוע את התחושות הקשות שאת חווה ... הלוואי ויכולתי אני להקל עלייך.(את עדיין בטיפול?) נותנת לך יד .. ומקווה שהתחושות האלה מעט יתמעטו. שלך,שרית

שלום חן צר לי לשמוע על עד כמה עצוב לך. אני רוצה לעודד אותך להמשיך ולמצוא מקומות תומכים, מקומות בהם את מרגישה שאת יכולה לחוש בטחון ולהניח את הראש, להרפות את השרירים ולהקל קצת על המתח. מקומות כאלה חשובים כל-כך בחיים, וחשוב למצוא אותם, כמו-גם לא לוותר על קיומם. להתראות דוד

25.12.08 דוד.. אולי בהשראתה של לילך (תודה לילך =0)) ברצוני לשתף אותך במשהו טוב שקרה לי ממש לפני שעה קלה. יצאתי לבקר את חברתי הטובה מאוד, הייתי צריכה להרגיש טוב בלב.. כל כך נעים לי בסביבתה, ובכלל, להיות עם אנשים אוהבים (מה לעשות, חייבת להודות) ואהובים בחג הביתי הזה.. זה חשוב.. תמיד חשוב.. אבל במיוחד במיוחד בתקופה כזו.. כמו שאני עוברת.. היום אפשרתי לעצמי קצת יותר.. מן הטוב... (איזה פחד.. איזה כיף.. איזה פחד!) נכנסתי פנימה, נרות החנוכה הפיצו אור מכיוון עדן החלון, סופגניות טריות הונחו אחר כבוד על השולחן במטבח, במבחר טעמים עשירים, (מילוי ריבה, ריבת חלב, גבינה בולגרית וגבינה צהובה!!!) כולם היו בבית, הילדים שחקו מטקות עם כדור שהוא בעצם סוף של בקבוק פלטסיק (כמובן, הכדור אבד מזמן), הקטנה הסתובבה בין כולם.. היה נעים.. אכלתי שתי סופגניות קטנות יחסית.. היה טעים בטירוף.. (משתדלת לא להתחרט עליהן.. חנוכה.. אוכל.. איזון.. לא צריך להבהל.. נכון דוד..?) בשלב זה, חברתי יקירתי חיממה עבורי ירקות מבושלים.. (צריך קצת סיבים תזונתיים לאזן את השמן.. אוףףףףף לא אוהבת את המחשבות האלה..!) ישבתי לי ליד השולחן, נינוחה, מוכנה לאכול כמו שצריך (ולאו דווקא מדובר בהרבה מלא אוכל).. פתאום שמעתי קול מתוק מתוק.. 'נילי, נו.. את באה כבר לקלח אותי..??' זו הייתה הקטנה שהסתובבה ממש קודם לכולם בין הרגליים.. איזה מותק היא.. בובי אני קוראת לה.. 'בובי, עוד שתי דקות ואני כבר באה אליך' אמרתי. אין ספק.. היה מערסל לקלח אותה.. התרטבתי כמובן מההשפצות העדינות שלה.. אחרי הכל, אין לי עדין ילדים משלי (חברתי מבוגרת ממני במספר יפה של שנים) אבל מה שהכי חשוב, שקרה היה אחרי המקלחת, עטפתי אותה בעדינות בחלוק מגבת הענק והצבעוני שלה, הרמתי אותה בעדינות, בתנוחת עובר.. ועל פי בקשתה יצאתי לסלון, לשבת קצת יחד, חבוקות.. אתה יודע דוד.. זה היה ערבב בי כל כך הרבה רגשות.. כולן הייתי אומרת, היו על הפן החיובי, גם עם מדובר ברגשות קשים.. זהו סוג של חוויה מתקנת עבורי, איפהשהוא כנראה.. אני לא מצליחה להבין איך בדיוק אך אני יודעת שכך אני מרגישה.. אמשיך ואספר מה עורר מה: כאמור, חבוקות ונינוחים על הספה בסלון; 'נילי,' קראה לי הקטנה תוך כדי שהיא מתקרבת אל אוזני, כאל לוחשת סוד 'נילי, עוד מעט אני יעשה כאילו אני בוכה, כמו תינוקת טוב..? ואת תרגיעי אותי ותשאלי אותי למה אני בוכה, טוב..?' צחוק מתוק מהול בעצב מילא את חלל החדר, זו הייתה אני.. לא ידעתי איך להגיב.. התחושה הברורה היחידה שהייתה לי באותו הרגע, ללא ספק, הייתה הידיעה שלא אאכזב אותה עכשיו, במקום שאכזבו אותי, בילדותי.. אתה מבין דוד איפה זה נוגע.. ??? בקיצ', היא החלה 'לבכות' כך שעכשיו 'תפקידי' היה 'להרגיע' אותה ו'לשאול, לדרוש בשלומה'.. תכל'ס, לערסל אותה.. חברתי שישבה גם על הספה, לצידנו, פלטה בצחוק מתגלגת; 'רגרסיה, אה..?' צחקנו.. זה היה כל כך מתוק.. וכל כך.. עצוב גם.. (כמובן רק בלב שלי.. לא כלפי חוץ..) מעין תחושה של אבדון מהולה בעצב עמוק, תחושת פספוס, מחשבה של: 'איזה עולם חרה..' 'כל כך לא פיר..' 'לי לא היה את מה שיש לה..' ותוך כדי מחשבות אלו, התקיימה החמימות המיוחדת הזו, ששמורה לחגים, לתחילת חורף ו.. גם ל'דאגה' שלי אל הקטנה.. לעירסול שלנו יחד.. ואפילו לצחוק.. בין אם היה הוא משוחרר לחלוטין, ובין אם התקיים בכדי להוות מעטה למצוקה שלי, לכל קשת הרגשות הפנימיים שלי.. על כל המשתמע ומתרחש מכך.. זהו דוד.. מעניין מה תחשוב.. הכי חשוב היה לי לשתף אותך.. מרגישה קצת שמגיע גם לך, אחרי התשובה שלך אלי בשבוע שעבר.. חששתי כשכתבתי לך.. לא הייתי בטוחה אם ארגיש יותר טובבזה שכתבתי לך על תחושותי גם בהקשר לדיון אז.. לא שזה לא לימד אותי כמה עבודה עוד יש לי.. אבל.. הייתה מאוד כן איתי.. אני מאוד מעריכה זאת.. אפילו שמחת שחזרתי אליך בהקשר.. אתה יודע עד כמה זה היה משמעותי בשבילי לשמוע.. לא רק שכבדת את תחושותי, אלא גם הצלחת לערסל אותי בתשובתך.. אני זוכרת שאחרי שקראתי אותה, דקה לפני שהלכתי לישון, הרגשתי שניתן לי להניח את ראש על הכרית, ניתן לי לשחרר את שרירי התפוסים.. ניתן לי להרפות קצת.. להיות מוחזקת.. אז תודה דוד יקיר.. מקווה שגם לך (זה אומר שלי היה נעים היום!!! אני עדין מעכלת.. קשה לי עם זה אבל בחיית רבק נילי.. פרגני לעצמך קצת.. ) נעים וחמים.. ו.. טעים!!! (בלי רגשי אשמה, כן..??) תודה שהקשבת.. לילה לילה.. חיוך רך, נעים.. ~נילי~

שלום נילי עבר כבר הלילה, אבל הסיפור שלך בטח לא מוגבל מבחינת הזמן ומבחינת החוויה החיובית שאת מתארת ושמאוד עוברת דרך הכתיבה. גם אני שומע את הסיפור שלך בפני עצמו, כמשהו מרגש שקרה לך ושחיבר אותך לעצמך וגם למקום הנתינה שלך וגם כהמשך של ההתכתבויות שלנו מהתקופה האחרונה. ובאמת, במקרה הטוב אנו מוצאים בעצמנו את המבוגר המחזיק ואת הילד הכמה לערסול, ובסיפור שלך נשמע שהצלחת להתחבר לשני אלה יחדיו. ואולי מכאן כוחו - כוחו עלייך וכוחו שעובר בהודעה. ואולי יש פה גם המשך של הדיון הקודם שלנו - והדגמה שלך של כוחות הריפוי והטיפול הנמצאים בתוכך. להתראות בינתיים דוד

דוד... שלום... האמת היא.. אני לא בטוחה מה אני רוצה לכתוב.. זה פשוט ש.. מרגיש לי נורא לא טוב.. היום בכלל, וכרגע בפרט.. הדבר היחיד שעובר לי בראש כרגע זה לעשות משהו.. ויודעת שצריכה את המטפלת.. ויודעת שאם אתקשר אליה היא תהיה איתי ובשבילי.. אבל לא רוצה להתקשר אליה.. היא כבר דברה איתי בבוקר, כשהייתי במצב קצת יותר טוב.. ולא מסוגלת להתקשר אליה עכשיו.. אני לא יודעת מה קורה איתי.. סליחה. לא שאלתי כלום.. סתם מעיקה כאן ומציקה.. לא כותבת שום דבר חשוב או ראוי.. סליחה דוד

שלום שיר אני חוזר אליך אחרי יום, ומקווה שעם הזמן שעבר גם הרגשתך השתפרה. לפעמים פשוט צריכים להוציא דברים החוצה, ולא תמיד אפשרי לעשות זאת במסגרת הטיפול. כך שאין בעיה עם מה שכתבת - את בהחלט מוזמנת להמשיך לשתף בפורום ואני מקווה שגם פה יהיה מקום שיסייע לך בימים קשים. להתראות דוד

דוד הרבה זמן לא כתבתי במשמרת שלך.. אני כותבת בד"כ כשמלי כאן.. אולי מפחדת להעיק גם עליך ועל דרור.. לתפוס יותר מידי מקום במהלך השבוע.. להרוס גם לכם.. מספיק שמלי סובלת אותי וממני.. אבל אתמול כבר לא יכולתי יותר.. וכתבתי.. לך.. קראתי את שכתבת.. והאמת היא שהזמן לא ממש עשה את שלו.. לא במובן החיובי.. להיפך.. זה כבר יומיים שמרגיש לי שהכל עולה בתוכי.. הכל מציף.. הכל קורה.. דבר אחר דבר.. גם בתוכי - בבפנוכו שלי, גם בחוץ.. כמו סרט נע.. שלא נח לרגע.. זו הרגשה קשה.. וזה מתיש... זה גומר את כל הכוחות עד לטיפה האחרונה... אני תוהה למה ואיך באים ימים כאלה.. למה ואיך השרשרת הזאת של האירועים, הרגשות והתחושות לא נגמרת.. אני מרגישה שאני לא מצליחה להתמודד יותר.. שהכל יותר מידי לי.. אני לא יודעת איך להתמודד.. והאמת שאני בכלל לא בטוחה שאני כבר רוצה ללמוד.. חזרתי לפגוע בעצמי.. בתדירות מאוד גבוהה... אין לי כח יותר לשום דבר, במיוחד לא לעצמי. אין לי כח יותר למפלצת שאני. אין לי כח יותר

כבר אמרתי כן ל-ECT. זה לא בידיים שלי עכשיו. מחכה לתשובות מהפסיכיאטר. ואולי בעצם לתשובה מהותית אחת - האם אפשרי לעבור את סדרת הטיפולים בביה"ח שבו המטפלת עובדת או לא. למען האמת, יצא ככה ששניהם עובדים בביה"ח החולים הזה, ויש לו say די רציני שם, אבל גם עד גבול מסוים. אבל אם זה יהיה "כן" זה הכי טוב לי, היא תהיה אחראית על הטיפול שלי שם. מחלקת ה-ECT שייכת למחלקה בה היא עובדת. ובכל אופן, זה יהיה במסגרת טיפול חוץ. אם זה יהיה "לא", אז אני מוותרת על הטיפול הזה. ובינתיים זה לא כן ולא לא. מחכה כבר שבוע. יודעת שגם לא אין עדיין את התשובה. והסכמתי רק בגלל שלא נותרה לי שום אפשרות אחרת (וכן, למרות זאת אני מוכנה גם לוותר). ואני באמת לא יודעת למה אני כותבת... סתם לשתף, אני חושבת... לא יותר... בתקופה האחרונה הכל הולך ומסלים ומחריף כל כך. אני לא בונה על זה, שאפילו ECT "יתקן" את הכל. אבל אני מקווה שהוא יקל אפילו קצת, וזה ייתן לי מרחב נשימה. אפשרות להתארגן קצת אחרת. בינתיים זה בלתי אפשרי. אם זה יועיל בכלל... למדתי להיות סקפטית כלפי כל הטיפולים הרפואיים האלה... תוצר של אכזבה מתמשכת משלל התרופות שעברו עליי והשאירו אותי עם רשימה ארוכה של תופעות לוואי בעיקר.

שלום לך זה בסדר גמור שאת כותבת. לעיתים פשוט חשוב לשתף, ואני מניח שאת לא מעט במתח סביב השאלה של תחילת הטיפול, ולאחר ההחלטות החשובות שעשית. נותר לי רק לאחל לך בהצלחה ולקוות עבורך שאי-הוודאות תתפוגג במהרה. מלבד זאת, את מוזמנת כמובן להמשיך ולשתף כאן, בלבטים או מתחים דומים. להתראות דוד

היי, חלמתי עלי ועל המטפלת חלום מיני למדי: שתינו שוכבות במיטה ערומות, והמטפלת בשלב כולשהו נותנת לי מין אורלי... על מה זה יכול להעיד?

שלום שפרה אני מבין שחלום כזה יכול להעלות שאלות לגבי משמעותו ואולי גם מעט להבהיל. במקומך לא הייתי מודאג מידי, אלא לוקח את החלום לטיפול, מספר עליו למטפלת ומשם בוחן, יחד איתה, את משמעותו לעולמך הפנימי ולקשר ביניכן. בהצלחה דוד

דוד, מה שלומך? על הטיפול שלי לא אכתוב כאן... איכשהו נבנה שם משהו כל כך אישי ופנימי, שכל דבר שאכתוב עליה ועלינו ירגיש לי כמעט כמו חילול של המשהו הזה, העדין. כאילו צריך ש-4 כפות הידיים, שלי (המצאתי לי עוד 2 :-)), יהיו עסוקות בנר האישי-אינטימי הזה שנדלק לנו, שהוא לגמרי של שתיים, ולא במשחק בשעוות של אחרים.. אז אכתוב רק משהו מהשוליים... רק אכתוב שאני מרגישה ברת מזל. נשמע קצת תלוש לכתוב את זה דווקא פה, אבל מישהי, זקנה למדיי, שפגשתי בחו"ל, ועולה בי מלא פעמים כדוגמא לכוח סיבולת, ליצר חיים, להרפתקנות, להתעקשות להתקדם ולראות עוד קצת עולם.. המישהי הזו הפתיעה וכתבה לי מייל, מהצד השני של העולם, 3 חודשים אחרי, רק כדי לדרוש בשלומי ולספר לי עוד קצת מהעולם שהיא רואה.. על עלים שמחליפים צבעים ובתים עתיקים שזכתה לגור בהם, על הטחב וחריקות העץ, על זקנים ממנה, בני 100 ומשהו, שזכתה להכיר.. היא אדם שתמיד עולה בי בהקשר לעבודה קטנה ואיטית שקל מאוד לוותר עליה או לבטל אותה "לא התקדמות בכלל", אבל אם מתמידים בה מביאה אותנו רחוק. היא מבוגרת בת 70 ומשהו, שתמיד הצביעה גבוה למעל?ה ההרים וקבעה לעצמה שלשם היא רוצה להגיע. (למרות שאנחנו, חבורת הצעירים, לא היינו להוטים לטפס על כל גבעה..). היא תמיד צעדה בצעדים קטנטנים ומדודים, עם משאף בכיס, לא עצרה כמעט לנוח- רק המשיכה בצעדיה הכמעט לא מורגשים ובסוף הגיעה. לפעמים 10 דקות אחרי כולם, אבל היא הייתה שם. לא מוותרת על עלה, ציפור או אבן, נחושה לראות הכל. כל כך קל לי לוותר כשהכל נראה סיזיפי, או לבטל צעדים פצפונים ולקרוא להם בשם המעליב "שום דבר".. אבל הזקנה הניו-זילנדית הזו יודעת דבר או שניים על התמדה ורצון.. זה לא קשור לכלום- פשוט בא לי לשחרר הצהרה (הצהרה זה קצת גדול מדיי..) שאני ברת מזל :-).. ברת מזל שנשארתי איפשהו בזיכרון של אחרים ושהם חשבו עליי מספיק כדי "להרים מייל" ולשאול מה נשמע.. כאילו מישהו הרים קצת ויצר חרכים בתריסים מדומים בעולם, ופסי אור חמימים וקרובים מפלסים דרך ומשרטטים לרגע תמונות של שלג וקריסמס מתקרב, מעולמות מקבילים :-) לא קשור לכלום... אולי סתם רציתי לקרוץ פה קצת.. להעביר את הפסים הלאה.. תמיד נרגשת מאוד ממחוות כאלה של קשר.. זה אף פעם לא עובר על ידי.. סליחה אם זה לא ממש קשור לכלום. לא תמיד הכל קשור. :-) מקווה שקר אצלך פחות מאצלי.. בברכת "בנג בנג לאקי לוק" (אם כבר "מה הקשר?", אז עד הסוף.. לא?) הישאר חמים ;-) לילך

לפעמים זה מפתיע באיזו מהירות אפשר לעבור מלאקי לוק לצל המנוקב שלו, אתה יודע? יום שלם שפוף רק בגלל הערה קטנטנה של מישהו (נחמד דווקא) על כך שהגעתי מאוחר קצת לעבודה היום.. לא רק היום.. קשה לי בבקרים.. והבושה גדולה.. ומשם כבר הכל השתבש לי.. הצטברו עוד הערה או שתים כאלה, מכאיבות, על נושאים רגישים לי אחרים.. בימים האחרונים דימוי הגוף שלי מטריד.. מבייש וכמעט מגעיל.. ממש בלי סיבה.. יש מקומות שהייתי שמחה לו מישהו אחר היה יכול לקחת את הגוף שלי אליהם, בזמן שאני אחכה בנחת על ספה עד שיחזור. ומוטב על הספה שלה, שלא אתפוגג לי בנתיים.. זהו. אשלח ודי. הבטחתי לעצמי עוד אחד קצר וזהו. חבל שאני לא יכולה לחכות לה בסבלנות.. איי מעגלי ההלקאה האלה מזינים את עצמם כל כך יפה, אני ממש רווה מהם נחת.. (סתם..לא ממש.. ;-)

לילכונת, אני לא אקח את הגוף שלך, אבל כן אחייך אליך חיוך רחב, כזה חם, עם חיבה... את לא תתפוגגי... דווקא כאן את מורגשת, נוכחת. הציפיה הזאת יכולה להכאיב לפעמים. מי כמוני יודעת... אבל אז הזמן שלנו איתן מגיע, ואיתו אנחת רווחה-הקלה על המקום שלנו שם, איתן. בנתיים אני איתך, טוב? חנוכה שמח... נ.

שלום לילך אני מבין שבדיוק פיספסתי את הרגע החמים והמשמח ועברתי, יחד עם הודעתך השנייה, למצב הקריר והשפוף יותר. האמת היא שאני מרגיש שלשתי ההודעות שלך מגיעה התייחסות יותר משמעותית מזו שלי, בוודאי בשעה מאוחרת שכזו, אבל אולי לכן חשוב וטוב כל-כך שיש לך את הספה, עם האור החם והרך המקיף אותה..תראי, אלה מעגלים של אור וחושך, אדם וצל, ואף אחד מאיתנו לא יכול להימנע מהם. כל מה שניתן לעשות הוא לנסות להישאר כמה שיותר בצד המואר של המעגל, לקבל את נוכחות הצל כעובדה, אבל לנסות ולתת לו להשתלט כמה שפחות..כך שאני בעיקר מקווה עבורך שהמעגל ימשיך בסיבובו, ויביא אותך למקום מופז וחמים יותר. להתראות דוד

הי וחג אורים, כתבתי הודעה עוד בראשית השבוע ותכננתי לשמור אותה למשמרת של היום. חשבתי שרציתי כל כך. שפצרתי אותה ביום ראשון, ועוד קצת בשני, ועוד קצת היום בבוקר, ממש נהייתה מפלצת כמו כמעט תמיד... ו... לא יכולתי לשלוח אותה. לא יכולתי... אז במקומה באה זו, לעדות שמשהו תוכנן והיה ממישהי שלא מכירים ולא באמת צריכים ומן הרצון לא נותר מאום. אך, הנה, משראיתי שמשהו הגיח לו כאן, רשמתי דבר קטן ולשם הפגת סקרנות - נושא ההודעה היה תקיעות מול שינוי שרציתי לבחון בי.

שלום לך אני קורא את הודעתך ולא יכול שלא לתהות האם את בעצם לא מתארת דפוס של משהו שקורה לך שוב ושוב בחייך. התכוננות, ציפייה, הכנה, ואז מגיחה המודעות העצמית החריפה מידיי, הפסילה העצמית, ומרוב שאת חוששת לחשוף את מה שאת מביאה (שכבר הפך מפלצתי בעיניך) את נסוגה לאחור, מסתתרת ומסתירה. ויחד עם זאת, מעט חושפת, לא? קצת רומזת, מפיגה סקרנות ומגבירה אותה באותו הזמן...ובמקום להיות זו שמחפשת, את הופכת להיות זו שמחפשים אחריה. זו טקטיקה טובה על מנת להרגיש בטוחה, בשליטה יחסית. בוודאי, אף אחד לא יכול ללעוג לך, או לבקר אותך כשאת "אף-אחד" (אגב, האם את יודעת שאודיסאוס השתמש פעם בדיוק באותו כינוי על מנת לחמוק ממפלצת מפחידה במיוחד?). אבל אני חייב לומר לך - הטקטיקה הזו מאפשרת לך להיות מוגנת. אבל היא לא תאפשר לך לגדול. היא מאפשרת לך לא להתמודד עם המפלצת, אבל בטווח הארוך היא רק מגבירה את השליטה שלה עלייך. את חשבת על תקיעות מול שינוי - נדמה לי שאולי זה יכול להיות מקום טוב לבדוק את המושגים הללו. בהצלחה דוד

הי דוד, אני עושה "העתק הדבק" של ההודעה המקורית... לא נגעתי במקור כפי שהיה, לפני ששלחתי את ההודעה בראש עץ זה. אז בשביל להשלים קצת, וכן, בוודאי דפוס חוזר, מודעות עצמית חריפה, הגנה שלא מאפשרת לגדול ודברים נוספים שכמובן נאמרו על ידך. לב החרדות ... לא חושבת שמחפשים אחריי, לא באמת, (אם כי משאלה כזו, ככל הנראה, קיימת ומאוד) ועכשיו, ולא רק עכשיו, חרדה מפני הכניסה של המעבורת לתוך אטמוספירת כדוה"א, וגם... מנסה לזכור שכל זה הוא רק דימוי... הנה: ... ציטוט ... הי , אני משתתפת שמבקרת בפורום לעתים במשך השנתיים האחרונות (בערך), אפילו כתבתי כאן די הרבה. עפי"ר איני משתמשת בכינוי קבוע. משתתפי העבר אם עדיין מבקרים כאן, קצת "מכירים" אותי. אני מהמבוגרים יותר, כך נראה לי, ונמצאת בטיפול עומק מספר שנים. בסוף שבוע שעבר הועלה כאן נושא השינויים בטיפול, וזה נושא שמאד מעסיק אותי. אני יכולה לנקוב ברשימת השינויים הקשורים אליי, חלקם חיצוניים, מופיעים על פני השטח, חלקם פנימיים ומסווים. החלק המוסווה והנעלם מן העין - לעתים בידיעה, וגם, ככל הנראה, נסתר אפילו מפניי עצמי, בלא דעת. תהליך מוכר שקשור לחרדות חזקות מן העבר. כמו-כן, יודעת שבתקופה הזאת שאני רושמת כאן הייתה נסיגה בטיפול שלי אפילו למקומות גרועים מאלו של התחלת הטיפול. יודעת שישנם שלבים כאלה, כך לעתים קורה בתהליכים טיפוליים. בכל זאת, במהלך התקופה הזו תהיתי אם מישהו "מבחוץ" (מישהו זולתי שאינו הטיפול ואינו מישהו מהעבר הרחוק) הצליח לשים לב למשהו אחר בי, לטובה גם לרעה, או, לא זה ולא זה, מה והיכן בדיוק. לעתים, מצער אותי לשמוע שכלל לא יודעים על נוכחותי או קיומי, ולכן, אין מה לומר גם על שינוי. כתבתי הרבה במשמרות של המנהלים כולם, ואיני בטוחה כלל שקוראי הפורום ו / או המנהלים השונים יודעים לחבר את החלקים ולהבין שהם ממני. (זאת החרדה שאולי הכי מאפיינת אותי גם כאן וחוזרת על עצמה, השינוי היחסי אולי מתבטא בכך שאני מכירה את זה...) המילה הזאת, "לחבר" איך שאני משתמשת בה, נפרמים החוטים הדקיקים. מעניין אותי לשמוע מאנשים שעברו טיפול על השינויים, ועדיין, זה יותיר אותי מבולבלת. בלבול על שום מה? מפני שאני לוקחת בחשבון שיש מי שמשקיע מאמצים רבים לצורך הסתרת השינויים, ויש מי שיציג את השינויים שעבר כגדולים משמעותיים ועמוקים יותר מכפי שמישהו זולתו שמכיר (ועם זאת מבין ואובייקטיבי) יבחין בהם. וכן רציתי לומר קצת מחשבות. נראה לי, בפרק זמן קצר יחסית, שהוא התחלת טיפול (לצורך העניין בוא נאמר - שנה) עפי"ר קשה להגיע לעומקים של ממש ולחולל שינויים ברמה בסיסית יותר. לדוגמא - לדעתי, ובד"כ, מי שבאופן מובהק ודומיננטי מתנהג את הרגשות שלו, עדיין לא מצליח לעשות את השיפט וממש לדבר אותם ועליהם תוך פרק זמן כזה. וגם, לדעתי, התובנות נמצאות עדיין קרוב מידי לפני השטח, הן יותר מדוקלמות, אבל לא מתיישבות ממש מבפנים כחלק טבוע בך. אני לא בטוחה שתוך שנה, אדם עם בעיה רצינית יסכים להתבונן על עצמו מבחוץ ולראות ולהודות בקיומם של חלקים פחות נעימים בו (אפילו המכוערים ביותר שבהם, הדוחים ומעוררי הסלידה), ולהבין שתגובות מסוימות שלו גוררות על באמת פידבקים בעלי מאפיינים די דומים מהסביבות השונות של האדם. לא קל, מאד לא קל לקחת את האחריות, המדודה, מבלי להריץ אותה לכיוון ה"יותר מידי" - מה שהופך אותה לאשמה. בנוסף, בעיניי, וכפי שלמדתי מהטיפול, חלק מאי ההכרה הזו, מההכחשה, הדחייה, היא להלביש על עצמך את הכותרת שכולך גועל נפש אחד גדול, כשהנכון יותר הוא (ככה אומרים לפחות) לראות שיש בך חלקים איכסה, אי אפשר לברוח מהם, ועימם יש בך גם חלקים אחרים. מקרבים ומזמינים משהו בריא יותר. הייתי רוצה לשמוע ממך, דוד, בהיותך מנהל שכבר יש לו ותק בפורום, ובהנחה שאתה אולי איכשהו עוקב אחרי הודעות של משתתפים (בעצם משתתפות) קבועות - האם אתה מבחין בשינויים של משתתפות דרך הכתיבה שלהן (אני מניחה שהתשובה תהיה חיובית) אבל בעיקר מה שחשוב לי לשמוע הן דוגמאות. ממש הייתי רוצה לשמוע על מספר דוגמאות יותר ממוקדות ופחות כלליות. ו... מדוע, בין השאר, העליתי את השאלה? ניסיתי לחשוב, שאולי, לפעמים מרגיז אותי (ככל הנראה, קנאה/בוז מהולים בגאווה וגם אוי לב?ושה) שמישהו מספר על תמורות גדולות, כשלמעשה מדובר בשינויים שהם יותר על פני השטח; ואילו אני, שחלו בי שינויים עמוקים של ממש שומרת עליהם מכל משמר ובסוד. הם אינם יוצאים לאור. במידה מסוימת זה נכון גם לגבי חשיפת עוצמות הכאב, הנזקקות ועוד. ושוב, אחזור על עצמי ואומר - הלוואי, הלוואי שכבר יכולתי לבכות, להישען, להרפות (מאובר שליטה, כביכול...), לכתוב את הכל בשלוש מילים במקום המוני המונים שקשה למצוא בהן את הלב. וגם זה מן סוג של הגנה... ... סוף ציטוט ... על החיים F1

אני כמו הילד מהסיפור "הילד הרע" של לאה גולדברג.. ..לפעמים זה פשוט לא אני, זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים. .... וזה בדיוק הילדה הרעה שנמצאת היום ככ בתוכי , לוקחת בי כמעט את כל המקום שנשאר.. דוד.. אתה יודע שמתי לב שאני נמענת ממש בכח לכתוב כאן בימים שלך , אני כותבת בעיקר לדרור ולמלי .. אין לי מושג למה .. אתה באמת מאוד חביב ונעים .. אבל איכשהו תמיד נרתעת לשים את הכאב שלי מולך ..(לאיודעת למה, אולי אחשוב על זה ) .. בכז .. היום החלטתי שאני מנסה להיות פה גם איתך ..במשמרת שלך .. למרות..שקשה לסבול אותי. הימים לא עוברים.הרגעים כאילו תקועים .הכל מרגיש אותו הדבר.שוב פעם אני כאן .. כן שוב כותבת .. והתחושות מרגישות ככ קשות. משהו הפסיק לעבוד בי. מצב הרוח שלי משועמם ממני. אני מפוהקת מעצמי. נשחקתי. ה"עוקץ" הידוע שלי אבד.. אני שוב ככ אנמית. מנותקת. בנפילה - לא ברורה. אני חושבת שאני בן אדם ככ רציונלי ורגשי ברמות .. אבל כל מה שעולה בי , כל הידע על עצמי .. ההזכרויות ..והאכזריות שחוויתי מתורגמים עלידי למצב "אוטומט". הפכתי להיות "ילדת בועה" . כזו שמוגנת מהעולם בחוץ.. כלום לא נוגע בי. כלום לא חודר אליי .. אני אטומה . אני אנסה להסביר יותר.. אני מרגישה שאחרים סביבי חווים שמחה .. אני חווה מולם דיכאון או עצב.. שאחרים חוווים מולי עצב .. אני חווה שמחה ..עילאית ? כאילו והעולם הפנימי והחיצוני לא רק קשורים בכלל ..לשום דבר הכי אבסורד זה .. שברגעים של עצב .. המוח שלי מוציא את קלטת המוזיקה הכי טובה שלי .. הראש מבקש לראות סרטים הכי מצחיקים .. הכי לא קשורים למה שהולך סביבי ו..אני מרגישה ש"חוגת הרגשות "שלי יורדת למקום הכי נמוך.. אני יורה מהבטן בלי חשבון למצב הספציבי בכלל. אני כותבת לך את זה ואני מנסה בעצם להבין למה זה קורה לי שברגעים הכי קשים אני מרגישה שאני בשליטה טוטאלית , קרה כקרח.. מוכנה לקבל רק את חיי ההדחקה שלי. אני חיה באיזה סוג של הכחשה עם עצמי .. העולם רע , החיים האלה דפוקים ..ושום דבר כבר לא נכנס אליי ..כלום לא משתלט עליי בבטן. מה שהכי מוזר זה שכל זה קורה כלפי חוצ, כשבו בעת הטיפול שלי בחודש האחרון נמצא במקום של (((((((( "הצילו" - )))))) שם הכל נחווה בעוצמות מטורפות .. שם חוזרת רק הילדה הרעה שבי לתפקד בכל הכח .. שם היא מרגישה , כועסת , בועטת .. שם היא משהו אחר לגמרי .. איך אתה מסביר את זה דוד? אני מרגישה שאם יהיה עכשיו איזה שיר עצוב ברדיו .. אני ישר יתחיל לבכות ולהתחבר ומצד שני .. להתחבר לעצב של אחרים - נראה לי כמו בעיה גדולה .. זה פאטי לא להיות שם בשבילם ולעשות בדיוק ההיפך ומצד שני לשמוע נניח " מה אברך" .. בתחנת רדיו .. ולהתחיל לבכות. אני מנסה לדבר אל עצמי .. "שרית זה יעבור .. גם היום הזה יעבור ..זה בסדר לא להרגיש כלום" .. אני כאילו מטפסת בתוכי על הר גבוה בין פסגה תמירה לבין תהומית סופית ... מצבי הצבירה שלי הם "נורמליות אדישה" - סוג חדש של המצאה פרי דימיוני :-). מישהו "דפק " לי את החיים בגדול .. המישהו הזה זה אבא שלי .. והידיעה הזו קשה לי לעיכול . האונס הדפוק שעברתי ברחוב .. חשבתי שזה הכי נורא שיכול להיות .. אבל ..עם ההתעללות שחוויתי בבית ..אני פשוט שווה שרית חסרת הערך .. אז זהו , האושר יצא ממני לטיול ארוךךךךךך שנתי ... המערכת שבי כבר לא סופגת..כלום .אני מנסה להאחז בו .. להזכר ברגעים טובים .. אבל זה מתרחק ממני .. כאילו אני נמצאת בתוך חלום .. אני נלחמת לאחוז בו , אך הוא נשמט לי מבין היידים.. ואולי זה בעצם הנורמלי ?... אולי אני מתחילה להיות בריאה ?... חה צוחקת לעצמי .. אולי אני סופסופ הכי בריאה שיש?.. !!!!! ככה צ"ל ?..זו הדרך להתמודד עם העולם ?.. עם החיים ?.. נמאס כבר לנפח בועות סבון ולהתחבא מאחוריהן .. נמאס לי להיות כמו "בת יענה" .. להסתכל על הכל מלמעלה .. הגיע הזמן להיות רק בת זונה ..(מצטערת).. כנראה שזה חלק מהתוקפנות והכעס העצומים שבי , אלה שחשבתי שנעלמו.. שהיו בשנה הראשונה בטיפול - הנה הם שוב פה..באו לבקר אותי .. אתמול ..אני ובן זוגי נסענו יחד באוטו . באחד הרמזורים שעצרנו , בן זוגי ליטף אותי , החזיק לי את היד והסתכל עליי במבט מלא אהבה .. המבט התמידי שלו עליי - כזה שאומר "כמה את יפה, מיוחדת ומדהימה .. אני אפילו לא מבין איך זה שאת שלי.." שאלתי אותו באותו הרגע בתמימות "תגיד .. לא עבר לך כבר הקטע הזה ?" מה נסגר איתך ?... והוא ענה ... "תחשבי איך היית מרגישה עם זה באמת היה עובר לי ..." חשבתי לי וישר שלפתי .. "הקלה"..ראיתי בעיניו את העצב והפגיעה .. הממ..ניסיתי להסביר את דבריי ולהיות מכווננת יותר " הממ.. אולי ..אני אהייה עצובה קצת , אבל אחוש הקלה".. הוא נשאר בהלם. דוד, איך אפשר להסביר לו שאני לא מסוגלת לשאת את מבטו הנוצצ הזה כבר עליי?... איך אסביר לו שאני לא יכולה להסתכל על עצמי .. אחרי הידע של מה שעברתי ..י ש בי מקום שלא מסוגל לקבל שיש כבר אהבה אמיתית .. כזו שלא נגמרת ..כזו שלא כואבת ..הרי תמיד משהו מחכה בי ל..פגיעה .. ל..משהו לא צפוי שיגיע וירמוס.. אני תמיד בכוננות .. לא יכולה לחוש רגעים טובים ויפים יותר מידיי זמן .. הוא המשיך ואמר .. " אבוד לך שריתי .... זהו .. את תקועה יחד איתי לנצח :-) " .. "אני לא מוותר עלייך , לא אפסיק לעולם לאהוב אותך " "את הכי יקרה לי בעולם" .. ואני .. ממשיכה לשתוק ..שתיקה כזו כואבת..ותוהה לעצמי .... יש דבר כזה ?.. אהבה מיטיבה. איך בכלל אפשר להכיל אהבה כזו בתוכי .. שיש בי רק ילדה אחת קטנה ורעה ? תודה שקראת. לילטוב, שרית

שלום שרית נדמה לי שהיה לך הרבה להוציא, הרבה שהצטבר בפנים, ואולי המשא הזה היה כבד מדיי מכדי לסחוב אותו לבד בפנים, עד המשמרת של מלי. את מוזמנת כמובן לכתוב פה גם במשמרות שלי ולחלוק את מחשבותייך ואת הרגשות המטלטלים אותך. אבל אני חושב שאולי כדאי לך להרהר גם במה גורם לך לכתוב במשמרת כזו ולא אחרת. את כותבת על הילדה הרעה בתוכך, שאת מרגישה שאפשר רק לא לסבול, ומתקשה ליישב אותה עם האהבה שאת מקבלת בכל זאת, אהבה שאולי מגיעה ל"ילדה טובה", מישהי שאת לא מרגישה מחוברת אליה עכשיו. ופה יש אולי פיצול שמקשה עלייך בחיים, אמונה שהטוב והרע לא יכולים להתיישב יחדיו, והפיצול הזה אולי גם מטלטל אותך להרגיש טובה לחלוטין או רעה לחלוטין - אין שניהם ביחד ואין אפשרויות ביניים. ובהקשר הזה, אולי כדאי לך גם לחשוב על העמדה השונה שלך מול המנהלים פה, כיצד את מרגישה שאת מביאה את עצמך ולאיזה יחס את זוכה בין המשמרות השונות, ואולי מתוך המחשבה הזו תהיה לך עוד דרך לחבר את הניגודים, להרגיש שלמה יותר, לא רק "רעה". להתראות דוד

היי, בוקר טוב .. תודה על התגובה . אני מקווה שלא פגעתי במשהו מדבריי? כי באמת שלא הייתה בי כוונה כזו , אין לי שום דבר נגדך. אתה אדם נעים שכיף לקרוא אותו ,ובקלות אפשרי גם לחבב אותו .. :-) לא מוצאת סיבה ללמה נמנעתי לכתוב כשאתה כאן.. אולי היה בי איזה צורך לפחות טבילת אש .. מישהו מוכר יותר - כמו דרור שהמון זמן מכיר אותי בכתיבה כאן .. ומלי .. שהצליחה להוות לי דמות נשית שככ חסרה (במקום ליאת שהייתה כאן..) והצליחה להגיע אליי.בככ מדויקות . הימים שלהם הם ימי הטיפול שלי .. אולי זו איזו רגיעה שמתאפשרת לאסוף את עצמי בידיעה שהם כאן. מקבלת את הזמנתך..להביא את התחושות הכואבות גם שאתה פה - אולי באמת שהייתי זקוקה לאישור הזה שזה בסדר ?.!. יכול להיות . בכז ..הצלחת להתחבר אליי במילותייך , הצלחת לקרוא אותי בתחושות .. למרות התחושה שלי שאני (רק) בלתי נסבלת.. תודה ..דוד.על הנוכחות . יום נעים וחם יותר :-) לי קררר... שרית

חייבת לתקן, כי איך אפשר לומר על השיר המקסים שהוא סיפור. לאה

תהיתי אם טיפול פסיכולוגי, עלול להפוך לדרך לברוח מהתמודדות עם המציאות? כי בדרך כלל נמשך המון זמן (שנים..) ואולי ...סליחה אם נשמעת מעצבנת....... - אפילו ממכר????!!!!!!!!!!!!!

שלום לבת את מעלה בכמה מהחששות הנפוצים ביחס לטיפול. החשש מפני "ללכת לאיבוד" בתוכו, לאבד בשלו עצמאות ו"להתמכר" למה שהוא מציע. כמו בכל חשש, גם בחששות אלה יש גרעין של אמת, אלא שגרעין זה סביר ונפוץ הרבה פחות ממה שנדמה. מרבית האנשים אינם מגלים את עצמם מכורים לטיפול או משתמשים בו לבריחה מהמציאות. למעשה, מרבית המטופלים מגלים בשלב מסויים את היכולת של הטיפול לסייע להם להתנהל בצורה טובה יותר בתוך המציאות דווקא. ועדיין, אם במהלך הטיפול עולה תחושה של שימוש בפגישות על מנת להימנע מהתקדמות, כלומר, על מנת להנציח מצב ולא לשנותו, הרי שזו היא אחריותו של המטפל (ושל המטופל) להתייחס לכך בגלוי, להבין את המתרחש ולנסות לשנות את המצב. כלומר, גם אם מתרחש דבר שכזה בטיפול הרי שהוא מהווה חומר להבנה ולשינוי ולא הופך את הטיפול לחסר ערך או מזיק חלילה. להתראות דוד

אני מתגעגעת כל יום למטפל שלי רוצה להיות שם כל הזמן לא רוצה לעזוב חושבת על הטיפול ועליו המון זה לא התמכרות?

כול פעם הוא מבטיח להשתנות מצד אחד הוא בנאדם הכי מדהים בעולם ואני אוהבת אותו ורגילה אילו ומצד שני הקירבה הפיזית כמו למשל להתכרבל ביחד במיטה או לישון יחד הוא פשוט לא מסוגל כול פעם מוצא סיבה אחרת שהוא לא ישן טוב וכו איך בנאדם יכול בלי המגע האנושי שבין בני זוג אמורה להיות כול כך טבעית???? אני לא מדברת על סקס כי דווקא פה זה בסדר אבל מה הלאה האם אני צריכה לךבחור אם אני מוכנה להתפשר חסרים המון דברים איתו דיברנו והוא מבין ורצה לשפר אבל כלום בינתיים לא השתנה ודי נמאסז לי לדבר על זה פשוט חסרת כוחות מה אני עושה??? פשוט אובדת דרכים!!!!!

שלום נטלי נדמה לי שכבר נכתב פה בעבר - אולי אפילו לך? - על החשיבות של לשנות את מה שניתן ועל הקבלה של מה שלא ניתן לשינוי. וגם נכתב, אולי, שכל מערכת יחסים מורכבת, בין השאר, מפשרות ודורשת עבודה קשה ומתמשכת. אני מבין את ההתלבטויות שלך ואת המאמץ שמחשבות אלה גוזלות ממך, אבל נשמע לי שאת צריכה להמשיך ולנסות ולהבין את מה ששומר אותך בתוך הקשר, את מה שדוחף אותך החוצה ומי מהם חזק יותר. לאחר שתגיעי להבנה ברורה יותר ביחס לשאלה זו, תדעי גם היכן להשקיע את כוחותייך. בהצלחה דוד

אני ב"דיכאון"(שונאת ת'מילה הזאת)כבר יותר משנתיים. אפילו השתכנעתי לפני חצי שנה והתחלתי לקחת כדורים. כ"כ להסביר את זה. אין לי כח אלי. נמאס לי ממני. אני מתאמצת להתקדם, לצאת מזה אבל זה עוטף ולא נותן.כמו איזה תמנון רב זרועות שכל פעם שתתחמק מאחת תתפוס אותך אחרת. זה כמו לחיות בצל הסכנה. כי גם אם יש יום טוב, מרגישים את זה מרחף, מאיים. מגיעה לקצוות קשים.ובנוסף, נאלצתי, מסיבות"אתיות" להוריד את מספר הפגישות שלי עם המטפל. אני מרגישה שהוא היה רוצה לסיים לגמרי ואני לא נותנת. נדבקת, מציקה, מעיקה. בקיצור- איכס,איכס ואיכס.

שלום לך אני מבין את תחושת האיכס, אבל נשמע לי שדווקא ההתעקשות שלך "להידבק" ולא לוותר (שכמובן יכולה להיות החוויה האישית שלך בלבד) היא כוח שלך, משהו המאמין עדיין באפשרות של מוצא ולא מתייאש מהטיפול. פעמים רבות בתוך תקופת דיכאון קשה לראות את הסיום או להעריך נכונה את האפשרות של שיפור. ועדיין, רוב האנשים מצליחים לצאת מהדיכאון וחשוב שגם את תשמרי את האפשרות הזאת בראשך, גם אם הלב מתקשה יותר כרגע לקבל אותה. הטיפול התרופתי, הטיפול בשיחות (ואכן, נשמע לי שחבל על הירידה במספר הפגישות), הם הכלים הטובים ביותר לסייע לך להתקדם לעבר תקופה טובה יותר, והייתי מציע לך להמשיך ולהעזר בהם ככל הניתן. למרות הייאוש, נדמה שאת בדרך הנכונה. להתראות דוד

דוד שלום וחג שמח. האם טיפול קוגניטיבי התנהגותי יכול להחליף ט' תרופתי (בחרדות)? ובמה תלויה יעילותו? האם עוצמת החרדה (אם גבוהה) או משך החרדה (אם ממושכת) יכולים להגביל את היעילות או לחייב הוספת טיפול תרופתי? האם כשטיפול רגיל (דינמי) לא משיג תוצאות, ההמלצה היא על C.B.T? תודה.

שלום x טיפול קוגנטיבי אינו בהכרח תחליף לטיפול תרופתי. הוא יכול להיות במקביל לו, או ללא ליווי תרופתי, הכל בהתאם להמלצת המטפל והערכת ורצון המטופל. אולי יהיה נכון לומר שבמקרים חריפים יותר של חרדה קשה יהיה להסתמך על הטיפול הקוגניטיבי בלבד, וסביר שיהיה צורך לשלב גם טיפול תרופתי כלשהו. עדיין, הגורם שיקבע ביותר את בחירת סוג הטיפול ואת יעילות הטיפול הקוגניטיבי היא המידה בה המטופל "מתחבר" לשיטת טיפול זו ומוכן להשקיע בה את המאמץ הנחוץ. במידה ודבר זה קיים הרי שסיכויי ההצלחה עולים פלאים. ולסיום, גם כאשר טיפול דינמי (שאגב, אינו "רגיל" יותר או פחות מטיפול קוגניטיבי) אינו מביא לתוצאות כדאי לבחון מדוע זה התרחש וכיצד כדאי להמשיך. שוב, בהתאם להערכת המצב של המטפל והמטופל ייבחנו אפשרויות של הפסקת הטיפול, מעבר למסגרת טיפולית אחרת, למטפל אחר או לאופציות אחרות. טיפול קוגניטיבי יכול לעיתים להיות ההמלצה להמשך הדרך, אך זו בהחלט אינה האפשרות היחידה. להתראות דוד

היי, יש כל מיני בחורים שמתעניינים בי כי אני נראית להם נורא מגניבה ומעניינת, אבל את האמת שאני לא כזו מעניינת, וגם אני מרגישה ככה. בתקופה האחרונה גם לא ממש מעניין אותי כלום, אני מוצאת את עצמי בחברת אנשים ואין לי שום דבר לומר להם (וזה לא כי הם לא מעניינים אותי או כי הם "לא האנשים הנכונים" אלא כי פשוט אין לי מה להגיד) וזה כולל חברים ממש קרובים למשל. אני ממש מרגישה כמו טאבולה ראסה, והבחורים האלה שמתעניינים בי, אני יוצאת איתם (כל אחד לחוד וכל מקרה לגופו כמובן) ואז הם מגלים שאני לא חכמה או לא מעניינת וזורקים אותי ונשבר לי הלב מהם ואני ממש מאבדת את הביטחון העצמי שלי. אני יודעת שהם זורקים אותי בגלל זה, היה אחד שאפילו אמר את זה וכמה שנעלבתי וכעסתי הרגשתי במקום מסוים שהוא צודק. ואני מרגישה כאילו מי שממשיך לכאורה להתעניין בי עושה זאת רק כדי לשכב איתי (היו כאלה שהמשיכו איתי את הקשר רק כדי להפגש ולשכב, למרות שלא היו הרבה כאלה אבל היו גם מהמעטים...). זה גורם לי לאבד את הביטחון העצמי שלי ולתהות האם זה כל מה שאני שווה? אני כבר ממש מעדיפה להסתגר בבית מאשר לצאת לאירועים חברתיים מחשש שאני אשב שם ולא יהיה לי מה להגיד אני מרגישה שאיבדתי לחלוטין את הכישורים החברתיים שלי, שאני שוחה בתוך הכלום של עצמי. כשבחור מתעניין בי בהתחלה זה מפחיד אותי לצאת איתו כי אני מפחדת שהוא יתאכזב, אני יודעת שלפעמים ברושם הראשוני אני נוטה להציג את עצמי הרבה פעמים בתור משהו שאני לא, אני לא עושה את זה בכוונה של ממש, אולי לפעמים מעצימה את האישיות שאני לא אבל זה נעשה בסוג של טבעיות וזה פשוט יוצא ככה ואז אני יוצאת איתו וכעבור זמן מה מתאהבת ואז הוא שובר לי את הלב כשהוא מתאכזב ממני, אני רואה את המבטים שלהם עלי כשאנחנו מדברים אני רואה איך הם מתאכזבים לגלות שאני לא כזו מעניינת או חכמה כמו שהם חשבו. ולא מתוך חוסר ביטחון עצמי - אני גם חושבת שאני לא מעניינת. וזה לא רק תקף לבחורים, אלא תקף גם לחברותיי - פשוט אין לי על מה לדבר איתן. עם חברות של שנים, עם חברות חדשות, לא משנה. פשוט אין לי מה להגיד. אני יושבת שם כמו נעל ואו מדברת על הבעיות בחיים שלי (וכמה אפשר לדבר על הבעיות בחיים) או שומעת מה יש להן להגיד (וגם זה בקושי, אני נוטה יותר לדבר על הבעיות שלי וגם על זה הן כועסות). אני לא מתעניינת יותר בכלום, לא בספרים, לא בקולנוע, לא במוזיקה, לא בתרבות, לא במה שקורה, לא בחיים של החברים שלי, אפילו בעבודה - אני מרגישה שאיבדתי עניין וזה לא שאיבדתי עניין ואני צריכה מקצוע חדש או משהו (גם במצבי קצת קשה להחליף מקצוע כאילו כלום), פשוט מרגישה כאילו אני מתרחקת מהכל וזה רק נהיה יותר גרוע, כאילו איבדתי את הכוחות למה שיש לחיים להציע לי ושום דבר פשוט לא מעניין אותי ואני לא יודעת מה לעשות. כמה עוד אפשר להמשיך ככה? הבעיה היא שגם כשאני במודעות לגבי זה אני לא ממש רוצה לשנות את זה, כאילו נוח לי במקום שלי למרות שאני סובלת, כאילו כמו שאין לי כח להכניס לחיים שלי מידע ולהתעניין בדברים גם אין לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם כל זה. אני מרגישה כאילו אני נועלת את עצמי בחדר וזורקת את המפתח לאנשהו ואין לי שום כוונות לצאת מהחדר אלא להשאר עם עצמי ולהרקב עם עצמי ועם הכלום שיש לי להציע לעולם. בנוסף יש לי בעיות דיקציה ואני מרגישה שאני לא מצליחה לבטא את עצמי בע"פ, דווקא בכתב אני מתבטאת מעולה (...) אבל בע"פ יש לי המון טעויות בהגייה, זה נשמע כאילו אני לא יודעת לדבר, יש לי טעויות בהגייה של שמות של אנשים, של שמות תואר, מילים שנחשבות לכאורה למסובכות יותר ועוד וזה עוד יותר גורם לי לרצות להתחפר בעצמי ולא לצאת החוצה כי זה מבייש וזה דבר שאני יודעת שקשה לתקן בפרט בגילי...

שלום למישהי את מתארת תקופה לא קלה העוברת עלייך, תקופה המתאפיינת בערעור הבטחון העצמי ובפגיעה בתחושת החיות וברצון שלך למצוא עניין בעצמך ובאחרים. אני מבין שתחושות אלה אינן מאפיינות אותך תמיד, אלא מהוות יותר חלק ממשהו שהתפתח בתקופה האחרונה. על רקע זה הייתי מייעץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, על מנת להבין טוב יותר מה מתרחש לך בחייך וכיצד ניתן לשפר את הרגשתך. להתראות דוד

היי דוד, חלק מהבעיות היו קיימות עוד לפני אבל עם השנים כנראה שנוצר פער מאוד גדול ומה שלכאורה העסיק אותי או מילא את החללל שבי כבר לא מעניין יותר. מעבר לכך בעיות הדיקציה היו קיימות מאז ומעולם אבל בשנים האחרונות זה החריף כי אני מרגישה שאני לא מסוגלת לנהל שיחה מבלי לטעות בלפחות הגייה של מילה אחת (וזו לא מילה אחת בסופו של דבר זה הרבה יותר מזה). אני פשוט מרגישה סתומה לגמריי. לפני כמה שנים היו לי תחומי עניין מגוונים אבל כעת זה נראה שאני נופלת בתוך חור שחור

נתקלתי היום במקרה בכתבה... קוראים לה "על "אשמתו" של הקורבן"... תראה מה כתבו שם... "סיבה אחרת לשיתוף הפעולה היא כיוון שהן, הילדות, יכולות ל"סובב אותו (את האב או הדוד) על האצבע הקטנה" כשהן מוכנות לשכב איתו. ילדות קטנות זוכות ליחס מועדף במשפחתן. הן זוכות לפינוק. הן זוכות לאהבה. הן זוכות לכך שהן הופכות למיוחדות. " דרור הכתבה הזאת מוטטה אותי.... זה נכון? ועצם העובדה שמישהו כתב את זה ומישהו אחר איפשר לפרסם את זה באתר של חדשות.... איך זה יכול להיות...

שלום לך, אני בהחלט יכול להבין איך כתיבה שכזו יכולה לטלטל. אני לא יודע מי כתב והאם לכך הייתה כוונתו. אבל בכל מקרה הבעיה המרכזית בעיני בכתיבה הזו היא בכך שהיא הופכת את הנפגעת לשותפה פעילה, יוזמת ונהנית. לעיתים קרובות נטען שהפוגע משדר לנפגעת שהיא מיוחדת עבורו, שזה הסוד שלהם ואף נותן מתנות פינוקים ויחס מיוחד, עובדה זו יכולה רק לבלבל יותר את הילדה ולא לאפשר לה להיות חד משמעית בנוגע לתחוש/ה שמשהו לא בסדר קורה. לכך כמובן מוסיפה העובדה שלעיתים הסביבה אינה רואה או מטפחת את המיתוס שמדובר בקרוב משפחה דואג ואכפתי. ושוב, אם כך נכתבו הדברים הרי שיש בהם עיוות משמעותי ופוגע בעיניי. דרור

קראתי את הכתבה שפורסמה באנרג' במדור ניו אייג'. הכותב מנסה להציע גישה חדשנית לטיפול בטראומות, כלומר לנסות לגרום לקרבן לקחת אחריות על הטראומה שהוא נקלע אליה - על מנת להשתחרר ממנה. להגיד שהילדות לכאורה גם סבלו אבל גם נהנו (כי הן קיבלו מתנות וכו' ונהנו מזה) ולכן הן לא לחלוטין קרבן. (זו לא דעתי כמובן אלא דעת הכותב, אבל התיאוריה שלו מעניינת). האם בתור איש מקצוע היית תומך בגישה כזו?

היי, לאיודעת איך לפתוח את זה בפנייך , זה אמור להיות קל שזה אינטרנט והחשיפה פחות חודרת. כאילו מרגישה שפה במילים ..אני הכי מדויקת על הקצוות שאני חווה . לרגעים אני באושר הכל עילאי ולרגעים אני בעצב תהומי . אוף דרור , לא הולך לי כלום. הטיפול ממש מגעיל . אני הפכתי אותו לכזה . הכעס על המעבר לא עוזב אותי. וזה איכשהו תירוץ להרוס את הקשר . אני מנסה בכל מחיר. לפגוע בו . להתנהג כמו "מפגרת". לא אכפת לי מכלום . אבל בעצם ככ אכפת . אתמול הייתי שם . ככ כעסתי שכלום לא הצליח לצאת ממני מלבד "אני שונאת אותך ובא לי להרוג אותך" וואו איזה מילים , איך אפשר להגיד את זה לאדם שהכי יקר לי ?..( ששש.. לא מגלים) . אוי דרור , משתדלת להמנע ממילים חלולות גם פה .. חשבתי שהמוחות שלי ושלו יפגשו בדרך הקשה הזו שכן נצליח לעבור את הגל הסוחף הזה , התמסרתי לעבודה הטיפולית מולו, כאילו ואני בוטחת בו בלב שלם .רק כאילו . שאבתי מכאן המון כח בדרך.. מהמילים הרכות שכן היו והחזירו למקום . השארתי כאילו את הספקות שלי בניסיון קשה , כל הזמן בצד.ניסיתי להאמין בבפנים שאפשר לצלוח את הכאב הזה , את הכעס , הזעם, אבל אני מרגישה שאני הופכת את זה היום למשהו אישי .. כאילו מנסה לפגוע בו בכל מחיר , ובעצם כל מטרת הטיפול הייתה לתקן את שיחזורי העבר . במקום זה אני פשוט משחזרת את הכעס אליו ומוציאה את זה עלייו ככ אמיתי . זה הפך להיות אמיתי מידיי.אימאלה .. זה ממש מפחיד . ההתנהגות שלי. הוא מיצדו מזכיר לי שהוא כאן , למרות התוקפנות והכעס ושהוא מסוגל להם .. אני מרגישה שחדרתי מתחת לשיריון שלנו , שאחז בנו , מרגישה שהפכתי את הטיפול לזירה אישית .. כאילו הכאב שלי האישי הפך להיות רק סביבו .אתה מבין אותי ? אתה יודע דרור , הילדה הקטנה שבי ככ התנחמה אצלו, והפחד בעקבות המעבר , הפחד להנטש מהדמות שהוא הפך עבורי ככ חזקה .. עד שאני מרגישה את עצמי ממש מפרפרת שם.. לא למדתי מעולם לבטוח בשום ידיים אחרות , אחרי כל הפגיעות שחוויתי , אצלו , כאילו והייתי שוב ילדה קטנה , נתתי לו להחזיק עבורי את התקווה , הייתי הילדה הקטנה זו שלא מצליחה לחשוב בהיגיון בריא , במונחים של "גדולים" על אמון מלא . דרור.. החשדנות שלי מעורערת בכל .המון בו. אני קוראת כל ניואנס , כל תחושה כל הבעה בצורה אחרת , דואגת תמיד שמא שוב אפגע!!!!מכינה את השטח לפני .. פוגעת כדי לא להפגע!!! יש בי עמידות עיקשת של חוסר אמון שנטבע בי , שבעצם לא שייך לתקופה הזמן הזו איתו אלא לשם .. לעבר .. אבל זה מתפקד כאילו כאן ועכשיו מולו . יש בי ילדה פצועה , שהזדחלה לתוכי על ארבע , היא מוציאה ממני רוע נוראי בטיפול .. אותה ילדה נאחזה אצלו בתקווה לא כדבר מובן מאליו. אתה יודע, בטיפול הייתי כמו תינוקת , התקדמתי בצעדים לאט לאט , שבקושי ניתן היה לראות .. לא ציפיתי ממנו לשום תובנה בוגרת .. והיום אני מרגישה שהמילים שנאמרות שם על ידי קשורות רק לרגשות העבר שלי .. לכאב האיום שבי , לא מדובר ב"התנגדות" לטיפול אלא בהמנעות טבעית שלי לצד הגברי שריסק אותי שנים . דרור , מה אני עושה לו?..מה אני עושה לעצמי ?.. אני רק הורסת.. אני לא מסוגלת להגיע ביום חמישי אחרי איך שהתנהגתי שם, לא מסוגלת להסתכל אלייו ..אני מרגישה שיצרתי קרע בקשר הטיפולי ?... כל החלקים האלה של כעס ויאוש וזעם כלפיו .. ככ הזויים ...סימסתי לו ככ הרבה סמסים כועסים .. והוא ככ שומר על הטיפול .. לא מחזיר לי כפל כפליים , רק סופג..ואני יודעת שאני מתנהגת נורא אבל לא מסוגלת להפסיק .. הבטחון כאילו ונעלם. התנודות הקיצוניות האלו , העליות וירידות אני יודעת שהם מהמקום של אמון רע שנטבע בי , אבל אני לא יודעת איך לתקן את זה .. אני ככ רוצה לבוא אלייו ביום חמישי וסיים את התלות הדפוקה הזו בו , רוצה להגיד לו לךךך כבר ממני .. אני מרימה ידיים. 3 שנים של טיפול ומהחלק הזה אני לא יודעת איך להתעלות . זה הזמן להודות בתבוסה ? תודה שאתה קורא אותי .. (עוד סובל אותי . כן .. פה בפורום ..המון זמן ..) איך אתם עושים את זה ... חיבוק , שרית.

שרית שלום, אני שומע את הכאב העז שאת חשה ותחושת חוסר האמון שאת חווה כיום. את מנסה להבין האם הכאב הזה הוא אישי מולו כפי שהוא נחווה או שהוא על אז, על הפגיעות שעברת. נראה לי שהוא גם וגם, את נפגעת מהמטפל שלך, הוא אכזב אותך, עשה משהו לא צפוי מבחינתך. את מגיבה על כך, אבל אני מסכים איתך שהעוצמות החזקות שאת חשה קשורות גם למה שהיה אז ולמי שפגע בך אז. אמרתי בעבר ואני שב ואומר, זו תקופה קשה אבל אני שומע שהוא מוכן להיות איתך בתקופה הזו, ונראה לי מאוד חשוב שתצליחי להישאר עם כל הקושי שבכך, גם אם תבטאי עוצמות רגש חזקות מאוד מולו. כשתצלחו את השלב הזה ואתם תצלחו אותו, תהיה לכך משמעות גדולה ביותר. דרור

חג שמח אני התחלתי טיפול ורציתי לדעת אם מטפלים חושבים על הפגישה הקודמת תוך כדי פגישה שלאחריה..... אם לא איך זה? אם כן אז מה קורה? מישהו יכול להסביר קצת?

בן שלום, אני שומע אותך מוטרד מהמקום שלך אצל המטפל שלך, בין אם לאחר שאתה יוצא מהטיפול, האם עדיין הוא חושב עליך, ובין אם כאשר אתה יושב מולו ותוהה האם הוא עדיין חושב על הטיפול הקודם ולא עסוק בך. זו שאיפה טבעית לרצות שהאדם ממול, בעיקר מטפל יהיה עסוק רק בי. כמו בכל דבר אין אף פעם לא ודברים קורים. אבל לרוב המטפל עסוק במטופל שיושב מולו. אין המשמעות שהמטופל הקודם נמחק, אלא שנעשה ניסיון לעיתים מכוון להקדיש את מלוא תשומת הלב למטופל שיושב באותו רגע בחדר. ישנם מטפלים שלוקחים הפסקה כזו או אחרת לשם כך כדרך לעשות זאת למשל. דרור

אני לא רואה את השאלה שלי?

שלום לך, לא ברור לי על איזו שאלה אתה מדבר. אך ייתכן ושלחת הודעה בשבת, אז הפורום אינו פעיל והודעות שנשלחות אליו אינן מועלות. דרור

בני בן 8 לאחרונה משקר המון וממציא סיפורים ומעשיות שלא נבראו מעולם, כולם פרי דמיונו. בנוסף לכך גם גונב ומתרץ שמצא את הדברים הללו. זה התחיל בדברים קטנים שתפסתי אותו "על חם" והעמדתי אותו על השקרים שלו, הוא קיבל עונשים וזה לא עזר רק החמיר. לצורך אבחנה אתן מספר דוגמאות ממקרים שקרו לאחרונה: 1. הגיע הביתה שמח וצוהל עם סיפור שמורה מחליפה הגיע לכיתה וערכה לתלמידים חידון והוא זכה ב-4 מחקים (חדשים וזהים). לאחר ברור עם חבר מהכיתה חשכו עיניי "לא היה ולא נברא" - אחרי ויכוחים (הוא מנסה להאמין בשקרים שלו) איימתי שמחר אני אערוך ברור עם אותה מורה מחליפה הוא נשבר והודה ש"מצא את המחקים". ואני תוהה איך מוצאים 4 מחקים זהים וחדשים בניילון? 2. מצאתי בקלמר שלו מספר טושים חדשים. כשנשאל מניין הטושים? ענה לי תשובה מקורית ושיקרית:"המורה לאומנות ביקשה שנשמור את הטושים בקלמר האישי במקום בכיתת אומן". מיד הבחנתי שזה שקר!!! שוב ויכוחים, הוא מאמין בשקרים שלו ומתעקש שדבריו אמת עד שאני עושה את עצמי מחייגת למורה והוא נשבר ומודה :"מצאתי את הטושים" 3. הגיע עם חב' קלפים של כדורגל הביתה וטען שמצא אותם בהפסקה בביה"ס. הבן שלי השני גולל סיפור אחר:"אמא הוא גנב מילד והילד בכה בהפסקה..." הבן הקטן שלי טלית שכולה תכלת בחיים לא שיקר, ילד ביישן וישר. ואילו הבכור שובב ומתגלה כילד תחמן, שקרן וגנב לצערי :-( 4. רשם על הקיר בבית בטוש איזה משפט וכהטחתי בו על המעשה הוא הכחיש שזה לא הוא...הבן הקטן שלי רק בכיתה א' ועדיין לא רושם בכתב עגול!!! אז מי יכול לרשום מלבדו??? הוא התעקש ובכה שזה לא הוא... עד שאמרתי לו שיש מצלמה נסתרת בבית בגלל כל השקרים שלו ואני ניגשת לבדוק מי אחראי על הקישקוש הזה הוא הודה במעשה והצטער. הסברתי לו מספר רב של פעמים שאני אכעס יותר מהשקר מאשר המעשה. לא לקחת שום דבר שלא שייך לו. גם אם הוא מוצא דבר מסויים לא להביא הביתה כלום!!! לגשת למורה ולמסור לה שתשים בפינת אבדות. לא לקחת גם מילד שנותן לך אפילו פרור של עוגיה - ככה הבהרתי לו בשיחה. אחרי עונש כבד שהוא קיבל על שקרים וגנבות והוא הבטיח להשתנות ולא לשקר אני ממשיכה לגלות שקרים: אמא אין שיעורים (כשיש שיעורים), "מצא קלמר" עמוס בציוד והביא הביתה - כמובן שלמחרת כבר החזרתי לביה"ס, המשיך בסיפור שמורה נתנה לו פרס ומסתבר בברור קצר שהוא לקח מילד אשר הביא לו להשתמש (כדור קטן)וטען בפניי הילד שהכדור אבד לו ובנתיים החביא את זה והביא הביתה! החזרתי לילד והתנצלתי בשמו... מה עושים? אני אובדת עצות! חשבתי לקחת אותו לתחנת המשטרה בכי שיפחד ויבין את חומרת המעשה. מה עושים עם שקרים כרונים? אני לא מעוניינת לשתף את המחנכת / יועצת ביה"ס מהבושה ומתיוג בני כגנב של ביה"ס. אני חייבת לציין שלילד לא חסר כלום. הוא הילד היחידי בבי"ס שיש לו 2 קלמרים מפוצצים בכלי כתיבה. דאגתי לקנות לו שלא יחסר לו כלום ושיהיה לו "אובר" בכדי למנוע ממנו לקחת / "למצוא" ציוד ולהביא הביתה. אבל אני רואה שההתנהגות שלו חולנית, הוא יותר מדי חומרי רוצה עוד ועוד ועוד ולא מסתפק בכמות האדירה שיש לו. קניתי לו 8 מרקרים, חבילת טושים של 24 צבעים, 24 עטים צבעוניים ריחניים, 12טושים כמו עטי לבד, עטים זוהרים, עטי פיילוט בכל הגוונים, עט עיפרון +חודים ב-4 גוונים, מחקים מכל הסוגים מחדדים שונים. כל מה שהוא בחר בחנות כלי כתיבה דאגתי לקנות לו שימלא 2 קלמרים ולא יגיע למצב שיחשוק בפריט של חבר. אבל אין לזה סוף ממה זה נובע? גם בבית אם אני מחלקת לו ולאחיו פריט מסויים קנוי וזהה במשקל ובאריזה הוא יצטרך לבדוק אותו מליון פעם ולהחליט ראשון איזה לקחת למרות שהפריט זהה בכל המובנים מדובר במעדן מילקי, חטיף (הוא ירשרש 2 שקיות זהות לחלוטין ויחליט איפה יש יותר למרות שהסברתי לו שזה ארוז בחברה לפי כמות מדוייקת), ועוד דברים בסגנון... תודה על העזרה והמקום לשפוך את הלב

שירלי שלום, אני שומע את הדאגה שלך ואת תחושת חוסר האונים שאת מעבירה. ההרגשה שאת מגדלת ילד שלמרות כל מה שאת מנסה לתת לו מתנהג בצורה לא מקובלת. אבל מבלי לגרוע מהתחושות שלך, ומבלי להתיימר ולקבוע שאני יודע מדוע הוא עושה זאת, רציתי להזמין אותך לחשוב על מה שקורה לך מולו. בכל אחת מהדוגמאות שנתת אמרת שלאחר עימות והפחדה של בנך הוא נשבר. כלומר יש משהו בהתנהגות שלו שמוביל אותך לחוות את עצמך כיריבה שלו, יריבה שצריכה להכניע אותו. את אומרת שאת שבה ומענישה אותו, שבה ושואלת אותו מהיכן קיבל את הדברים אבל לא ברור האם הצלחת, ואני חושב שזה לא קל, לדבר איתו על מה גורם לו לעשות את זה? ישנן סיבות רבות אפשריות. ייתכן והוא חש שהוא צריך לקחת משהו כי הוא חי בחוויה שחסר לו (לא משנה מה המצב האמיתי), ייתכן והוא עושה זאת כדרך לביטוי כעסים ומצוקות, ייתכן גם שזו דרכו למשוך תשומת לב. אני לא יודע, אבל בכל מקרה עצתי היא בוודאי לא לקחתו למשטרה, אלא לנסות לדבר איתו ואם זה לא יעזור לפנות איתו לטיפול, ואולי גם יעזור לך להתמודד עם הקושי שהוא מביא. דרור

שלום, אני בן 23 וסובל ממצב רוח ירוד מזה כ5 חודשים, (אולי דכאון, אינני יודע). מצב מדוכא רוב שעות היום, לא נהנה מפעילויות שנהניתי מהן בעבר. העידר שמחה מאירועים משמחים, חוסר ריכוז. אני אמנם ישן ואוכל בצורה סבירה-טובה. בנוסף בעקבות המצב הזה מלוות אותי חרדות מסויימות. יש מספר גורמים שאני חושב שהם הגורמים למצבי. אני רוצה להתחיל טיפול אבל לא יודע לאיזה סוג של מטפל לפנות, לא יודע אם להתחיל בטיפול בגישה הדינאמית, קוגנטיבית התנהגותית וכו'. כמובן שאני מחפש טיפול כמה שיותר יעיל, מהיר ומומלץ. מה דעתכם?

אבי שלום, אתה מתארת מצב לא פשוט שעובר עליך מזה חמישה חודשים. אני חושב שחשוב שאתה שוקל כניסה לטיפול בשלב הנוכחי, ונראה לי שזה יכול לעזור. לגבי סוג הטיפול, אני חושב ששני סוגי הטיפול שציינת מאוד יכולים לעזור לך. אני אישית מאמין בטיפול בגישה פסיכודינמית. אך בוודאי שגם טיפול בגישה קוגנטיבית התנהגותית יכול להיות מאוד יעיל. אני מקווה שאני לא מרתיע, אבל ייתכן ובמנוסף לטיפו פסיכולוגי יהיה טעם בטיפול תרופתי במקביל, בהתאם להערכת המטפל. שילוב שכזה יכול להיות שילוב מועיל ביותר. דרור

שלום, יש לי שאלה אמיתית אם כי אולי לא מתאימה לרוח הפורום. האם מטופלת אובדנית ששוקלת התאבדות אך אינה מעוניינת בפגיעה במטפלת שלה - האם נכון לסיים טיפול כדי להקל על המטפלת, כלומר האם זה אגואיזם לשמו להתאבד במסגרת טיפולית? מה קורה למטפל שמאבד מטופל מעבר לאי נעימות או מעט עצב? תודה

נגרה.... מה קרה לך? דואגת!!!!!!!!!

כלום,פשוט כלום. הוא עובר הלאה כמו גדול. שיפסיקו לספר סיפורים כמה אנחנו חשובים להם, ברגע אחד בשבריר של שניה הם לא זוכרים אפילו,בין אם תעזבי ותתאבדי ובין אם תתאבדי בטיפול מבחינת המטפל היה נגמר עוברים הלאה. וזה בדוק!!!

N שלום, נשמע לי שאת חוששת לפגוע במטפלת שלך, כה חוששת עד כי יש בך חלק המעדיף להישאר לבד בתקופה בה נשמע שאת זקוקה לליווי למישהו שיהיה שם, יהיה מסוגל להכיל את התחושות הקשות שלך כלפי עצמך ומשאלות המוות שלך. נשמע לי שהעובדה שאת חושבת על המטפלת שלך אומרת שהיא חשובה לך (אני מנחש שגם ההיפך נכון), והקשר הזה יכול להיות משמעותי מאוד בתקופה הנוכחית. אני חושב שאולי גם מעבר לדאגה עבורה ישנה גם משאלה לא להיות חייבת דבר לאיש, להרגיש שלאף אחד לא אכפת, זה כואב יותר אבל גם מפשט במידת מה. ובכל זאת אני חושב שאכפת לה ואני שומע שגם לך אכפת ממנה, אז לא, לא הייתי מייעץ להפסיק טיפול מסיבה זו. דרור

נגרה מתערבת ועונה לך: אני חושבת כמו דרור שאם היא חשובה לך גם את חשובה לה תחשבי על זה שאת מתאבדת והיא מקבלת הודעה על הלוויתך את חושבת שזה יזיז לה? ולנקודה אני חושבת שאת טועה נגרה תשמרי על עצמך!

זה הכל? רק המטפלת חשובה? חוץ מהמטפלת יש וואקום אנושי? לא שאני מזלזלת בחשיבות שיש למטפלת בחיים שלך - זה חשוב, אפילו מאוד. אבל העלית בעצמך את שאלת האגואיזם - זה לא רלוונטי כלפי אף אחד אחר מלבד המטפלת? סתם סקרנות טהורה, לא שאלה ממקום שיפוטי בכלל, באמת שלא. קטונתי מלשפוט אנשים במצבי חיים כאלה או אחרים.

אולי היא חושבת גם על אחרים מאיפה את יודעת שזה רק על המטפלת?

תגידו מה נהיה איתכם? זה בכלל לא השאלה! השאלה היא למה בן אדם רוצה למות ולא המטפלת או לא המטפלת! כולכם מתעסקים מה תרגיש המטפלת במקום מה היא מרגישה:-( לנגרה.... כואב לי הלב בשבילך ובבקשה אם לא חושבים עלייך תחשבי על עצמך....

חג נרות שמח ראיתי עץ עם מלא אנשים אז באתי.... אני אגיד לכם שבסוף אלה שמתאבדים נשכחים כלא היו...... אנשים כמו נגרה הנשמה מתים בשקט בלי שלמישהו יכאב:-( אני כבר כמה שבועות רואה את נגרה מדברת על המוות..... וזה העיוורון כשמתים סביבי אנשים:-( אולי תכתבו לה משהו מעודד במקום לדבר על המטפלת לי זה עצוב שאני לא מכירה מי כותב ומה כואב זה מזוכיזם לקרוא פה!

חג נרות שמח ראיתי עץ עם מלא אנשים אז באתי.... אני אגיד לכם שבסוף אלה שמתאבדים נשכחים כלא היו...... אנשים כמו נגרה הנשמה מתים בשקט בלי שלמישהו יכאב:-( אני כבר כמה שבועות רואה את נגרה מדברת על המוות..... וזה העיוורון כשמתים סביבי אנשים:-( אולי תכתבו לה משהו מעודד במקום לדבר על המטפלת לי זה עצוב שאני לא מכירה מי כותב ומה כואב זה מזוכיזם לקרוא פה!

האם המשבר הכלכלי גורם למטופלים לנשור מטיפול? איך הפסיכולוגים מרגישים את המשבר? האם באים לקראת מטופלים או מציעים הנחה? האם גם אתם בחרדות?

הפסיכולוגים ויועצי הכספים הם אלו המרוויחים העיקריים פה בסיפור. כולם לחוצים, לכן כולם פונים לטיפול. כולם צריכים יעוץ לגבי כל ההשקעות שלהם, לכן הם פונים ליועצי כספים.

שלום לך, המשבר הכלכלי הוא עולמי והוא משפיע על כולנו כמעט, בצורה כזו או אחרת. אני מבין מדבריך שאתה שוקל לפרוש מהטיפול בשל המשבר הכלכלי, אך גם תוהה האם יש טעם לשתף את המטפל שלך בכך, האם יש טעם לבקש הנחה כלשהי. מאחר ואני חושב שעל הכל אפשר וחשוב לדבר, גם על כסף, ומאחר וקורה משהו בעולם, שמשפיע, וכפי שאתה אומר מעורר גם חרדות, אני מציע להעלות בפני המטפל שלך את הנושא. כל מקרה לגופו וכל מטפל לגופו, אבל נראה לי שווה לנסות ולא לקבל החלטה חד צדדית. דרור

המשבר הכלכלי גרם לזעזוע גם בטיפול שלי. עלו מחשבות על עזיבה, חיתוך חד או על שינוי מתכונת. הנושא דובר בטיפול וזה היה חשוב. במקרה שלי, שמנו לב בטיפול, שפעמים רבות סביב קושי כלכלי חריף ואמיתי, מתעוררים על פני השטח ומשתחזרים קשרים פנימיים מפעם בעוצמות מירביות. כך שמעבר לקושי האמיתי ניתן לבחון גם את התופעות הנפשיות שנקשרות, אותם רגשות שבגללם (וגם דרך הקושי האמיתי באופן עקיף) מתעוררות המשאלות לנתק (לשבור את הכלים... ראה להלן :-)) או הקלה וקונפליקטים אחרים. והנה במקרה גם מצאתי עכשיו את הכתבה הזו http://news.walla.co.il/?w=/4560/1402554 *(ניסיתי מספר פעמים לשלוח את ההודעה, ומקווה שכעת זה יצליח...)

חג שמח לכולם אני בטיפול שלושה חודשים ולא מרגיש שיפור, כאילו אין משהו שהשתנה. כמה זמן לוקח טיפול יכול להיות שהוא רק רוצה למשוך אותי כדי להרוויח כסף? כמה מטפלים אומרים נגמר הטיפול ומוותרים על התשלום?

עידו שלום, טיפול בנוי לדעתי בראש וראשונה על אמון, לעיתים לוקח זמן רב עד שמתבסס אמון. להרגשתי אתה מתקשה לבטוח במטפל שלך, לחשוב שיהיה כנה איתך, שירצה בטובתך ולא יראה בך רק מקור הכנסה. ואת שאלת האמון חשוב להעלות גם בטיפול. מעבר לכך מטפל מודיע על סיום טיפול מצידו (למעט אילוצים טכניים) כאשר הוא מרגיש שאינו יכול לעזור עוד למטופל, מכל סיבה שהיא. השאלה היא האם אחרי שלושה חודשים זהו המצב, שוב שאלה שחשוב לבדוק איתו בטיפול. דרור

הייתי בשבוע שעבר אצל פסיכולוג בשיטה אנליטית או משהו כזה אני חשבתי שאני בא לאחד שייעץ לי איך ומה לעשות ומה שהוא אומר שהפטרון אצלי ורק להסתכל עלי מבעד למשקפי הקריאה שלו ולומר כן וההא לא יודע מה לעשות האם לנסות עוד פגישה אחת או שתיים או שכבר עכשיו זה מספיק לראות שיטה אחרת ואיזו שיטה היא יותר טובה לפעמים יש לי מחשבות אובדניות לא ניסית אף פעם לעשות הוא רוצה שאלך לפסיכיטר במקביל נראה לי שהלחצתי אותו עם המחשבות שיש לי האם טיפול קוגנטיבי יכול לעזור ואיפ יש האם דרך קופות החולים זה קיים

ש, שלום, אתה אומר שהגעת עם ציפיות מסוימות לקבל ייעוץ ובמקום זה הוצע לך סיוע בחיפוש אחר הפתרון בתוכך. בעיני זוהי הצעה מיוחדת שיכול להיות בה פתרון אמיתי לתחושות שלך. אבל אני שומע אותך מתלבט לגבי הטיפול הזה, לא בטוח שזה מה שאתה רוצה ועדיין נראה לי, שיש טעם להיפגש פעם נוספת עם המטפל הזה ולראות האם באמת כל מה שקורה שם זה שוא אומר אהה. תמיד תוכל להחליף טיפול, וכן יש טיפול התנהגותי קוגנטיבי דרך קופת חולים. דרור

שלום לדוקטורים שמי לאה אני אמא לבחורה בת 32 שמאובחנת כאישיות גבולית וחרדות לאחר שלושה אישפוזים ושישה ניסיונות אובדניים נמצאת אצל פסיכולוגית שנתיים מטופלת בליתיום שלושה חודשים פעם בחודש פסיכיאטר לאחר התקף פסיכוטי חריף היא מתדרדרת ופוגעת בעצמה ואנו ההורים לא יודעים מה לעשות עוד שמענו על מרכז אופק המטפלים במצבה השאלה היא האם עזיבת המטפל הוותיקה ומעבר לאופק יעזור לה אנו מיואשים וחוששים לחייה. איך עוזרים לבחורות שסובלות מהפרעה כזו יש מרפא לזה? כל עזרה תתקבל בברכה

לאה שלום, את מתארת מצב לא פשוט בכלל, ודאגתך יותר ממובנת. תהיתי האם שיתפתם אותה בדאגתכם, לא ממקום שיפוטי אלא ממקום מבין ודואג? האם התלבטתם איתה מה אפשר לעשות כולל השאלה שהעלית כאן? ככלל ישנן גישות שונות לטיפול בכלל ולהפרעה זו בפרט, מרכז אופק עוסק באחת מהן ה DBT. עצתי היא ראשית לשתף אותה בדאגה להתייעץ איתה מה לשות, אולי לשתף את המטפלת שלה בהתלבטויות כולל החלפת הטיפול. אבל שוב, אם היא מרגישה שקיים קשר טיפולי חזק והיא אינה מעוניינת לעזוב אני חושב שלא יהיה נכון שהיא תסיים את הטיפול, אלא שתקבל החזקה כמה שיותר צמודה לפחות בתקופה הקרובה. דרור

תודה לך אדוני היא בטיפול אצל הפסיכולוגית ארבע פעמים בשבוע המטפלת מאוד מסורה ואנו בקשר איתה בעתות משבר מה שקורה הרבה הילדה לא מוכנה לעזוב את הטיפול המטפלת מעבר להמון אהבה אליה אינה מסוגלת לתת יותר הפסיכיאטר דווקא בעד להשאיר אותה אצלה מאחר והוא חושב שעזיבה שלה את הטיפול יגרום לה לזעזוע מאוד קשה הילדה לא עובדת אין לה חבר היא חייה איתנו איך עוזרים לה? תודה רבה

אני מעל שנתיים בטיפול עם מטפלת נפלאה. רק שבפגישה האחרונה מאד התאכזבתי מדבריה: לפני כשבועיים לא הגעתי לפגישה מאחר וכעסתי עליהשבוע קודם לכן ושבוע לאחר מכן הגעתי, וגם השבוע. שאלתי אותה אם היא התגעגעה אלי כשלא הגעתי. היא התחילה לשאול אותי איך אני מגדירה געגעוע. אמרתי לה שמתגעגעים למישהו שאוהבים, מישהו חסר לך וכד'. לדעתה געגוע קיים בין אמא לילדים, בין חברים,בן זוג, משפחה וכד' (כלומר היא לא התגעגעה). במקביל היא אמרה שכן אכפת לה ממני, היא דואגת לי וכד'...(אך לא געגעוע!!!) למה? למה? למה? מטפלים לא מתגעגעים למטופלים שלהם? או כל מטפל אחרת?או בגלל שהיא פולניה היא ככה(:

פעם בחודש זה לא טיפול!

נופר שלום, קראתי בקפידה את דבריך בנוגע לגעגוע, את כותבת שמתגעגעים למישהו שאוהבים, שהוא חסר לך. נראה לי שרצית לדעת האם המטפלת שלך הרגישה בחסרונך, האם היה לה אכפת כאשר כעסת עליה ובחרת לא לבוא. אך למרות זאת כאשר אמרה שאכפת לה ממך זה עדיין הרגיש חסר משום מה ואני תוהה מדוע. האם הצלחת לשמוע בדברים שלה גם דברים מקרבים ולא רק את מה שחסר היה שם? בנוסף תהיתי מדוע הרגשת צורך להביע את הכעס שלך על ידי היעדרות, ומדוע את מרגישה בטיפול שאפשר להראות לך שאכפת ממך רק כאשר את נעלמת וחוזרת. דרור

שלום, אני בת עשרים ושבע סטודנטית שנה א" אשתדל לקצר וסליחה מראש נטו אני בטיפול כבר ששה חודשים הגעתי כדי להבין למה לא סבלתי לחיות עם אמא ובתוך הבית וחיפשתי בריחות..וזה גרם גם לגלות עוד דברים עליי שתקועים בחיים שלי,וכן הצלחתי במידה מסויימת בטיפול,בינתיים אני נפגשת עם הפסיכותרפיסתית פעם לחודש (בעייה כלכלית), קשה לי למקד את השאלה בצורה נכונה כדי לקבל מענה נכון,אבל איך אני אדע או ארגיש שהטיפול כן עוזר לי ושהמטפלת היא כן מספיק נותנת מעצמה ועושה את זה בצורה נכונה? אציין שאני מטופלת דרך קופת חולים כללית. אני בתור מטופלת מרגישה הרבה שתיקות במהלך הפגישה שלנו (לחכות לי להעלות נושא.. במקום לזרז עניינים ולדאוג שהיא לא תפספס עניין כלשהו אצלי)וזה מעצבן ומלחיץ לפעמים. איך לגרום לה לעזור לי יותר (לדוגמה באיך להתחיל קשר זוגי)? שאלה אחרונה,האם זה נכון להישאר בטיפול ולקחת את המטפלת כמורת דרך לחיים(מכאן אני יכולה להמשיך הלאה לבד עם החוכמה שרכשתי בחיים ומהטיפול).? או שזה אינדיבדואלי,ואין שום רע בזה! מקווה להבנה ותגובה מספקת תודה רבה.

שלום לך, אני שומע בדברים שלך התלבטות האם הטיפול מתאים לך, האם הקצב שלו נכון ועוד. אלו שאלות חשובות שכמובן נכון לדון עליהם בטיפול, אך אני מרגיש שכאן הקושי האמיתי, את מתקשה להרגיש שהמטפלת שותפה שלך בתהליך, שהיא אינה משקיעה מספיק, לא יוזמת דיה. נראה לי חשוב להבין מה בדיוק קורה ביניכן. מהיכן הספקות שלך, למרות האמירה שאת רואה התקדמות, ואולי מעבר לכל ניסיון להבין מה הדינמקה הזו אומרת עבורך ומה חלקך בה. הבנה של שאלה זו חשובה ביותר ויכולה לקדם חלק משמעותי מתחושת התקיעות שאת חשה. דרור

שלום , יש לי שני בנים הבחור בן 4 והקטן בן 3 . אימי היקרה נהגה מגיל חצי שנה לקנות לאורי ואביב מתנות והרבה (לא חשוב אם המתנה היא ב 10 ש"ח או ב100 ש"ח ). מכיוון שאנו גרים במרכז והיא בצפון ולא יוצא לה לראות אותם באופן יום יומי היא נהנת מאד לקנות להם מתנות וכמובן שהם ממש נהנים מהעניין . בזמן האחרון (בן 4) כאשר אני מגיעה לגן הוא תמיד שואל "אמא מה הבאת לי מתנה " הסברתי לו שיש לאמא כסף היא קונה ושאין אז לא קונים והוא הבין את העניין מהר מאד כשבאנו לאמא שלי בהפתעה ולא היתה לה מתנה עבורו הוא ממש התחיל לעשות סצנה . אמא שלי התחילה לקבל תגובות "מהנשמות הטהורות -הסביבה " שהוא אוהב אותה רק בגלל המתנה ,כמובן שלאמא שלי זה לא מפריע מה יגידו הסובבים ולכן היא ממשיכה לפנק ותפנק כל חייה את הנכדים. אני כותבת אלייך כי לי זה הפריע ההתנהגות של הבחור הייתי שמחה לקבל הכוונה בנושא . תודה רבה רבה

שלום לך, אני לא בטוח מי זה הבחור אבל אני משער שאת שואלת מדוע הוא הגיב כך. אני מניח שניתן לחשוב על מספר סיבות כגון ההקושי של ילד בגיל כזה לעמוד בפני סירוב שאינו רגיל לו. אבל חשבתי שזה מעבר לכך, הבן שלך התרגל לקבל משהו באופן קבוע ולפתע ללא הסבר הוא אינו מקבל אותו. ייתכן ועבורו בשלב מסויים לראות את סבתא נקשר עם מתנה, ואולי אפילו סיבה לראות אותה נקשרה בכך. כאשר משהו שאנו מתרגלים אליו נלקח לפתע זה יכול לעורר כעס. וזה מובן. המלצתי היא לגוון ולעיתים לא לתת לו מתנות, זה יכול גם להחזיר משמחת ההפתעה שבקבלת המתנה. דרור

.

דרור.. קודם שלחתי לך סתם נקודות כי לא ידעתי איך לאמר את הכיאוס הזה הוא אני. ואז מיד אחרי ששלחתי לך זאת, ובל נשכח את הפרצוף העצוב כל כך, לסיום, עלה בי כל הכתוב מטה; זה לא באמת משנה מה המשקל העכשיווי. המשקל יכול להיות בעל BMI גבוהה ומסוכן כפי שה BMI יכול להיות נמוך מן הממוצע. אני פאקינג כועסת על המשקל שלי. דרור. יש לי מספיק על הלב. שומן הוא רק עוד 'מגן' so to speak, עוד שכבה, עוד הסתרה, עוד דרך התמודדות קלוקלת. וזה בעיה. כי בהסתכלות כוללת, הכל קלוקל. ומן המעט, שעדין לא נכנס תחת קטגוריה זאת, איני מפיקה סיבה משמעותית, המספיקה עבורי, בכדי לא לבטל, לא למחוק, לא להעלם. אתה יודע.. למות. דרור. נמאס לי. נמאס לי לראות את עצמי ככה נרקבת, לא בשלה לעולם הזה.. ועוד איני מרגישה מוטיבציה בשיפור. או שאולי פשוט איני יכולה. מה שמוזר זה שאני כן עובדת עם הנפש שלי, רק שנראה לי שיש ביננו חוסר תקשורת מאיים. מחסומים קירות ומשמעויות נעלמות. אתה יודע עד כמה זה מייאש..????????????? אני אפילו לא מבינה מדוע אני כותבת פה עכשיו.. והרי אתה תביע אמפטיה (או שלא) ואני אשאר עם כל הרע שאני. אני עדיין ארצה למות. כןןןןןןןן ל-מות. אין לי סבלנות לתהליך הזה. ו..רגע! עוד בעיה; התהליך הזה הוא החיים. בא נאמר שאעבור שלב אחד (אם בכלל) כן? אח"כ יש עוד מדורים של גהנום. ואם אני זאת שמביאה הכל על עצמי (או שממש ממש לא..), הכיצד אוכל לצאת מכל הסבך הזה. זמן בחודש זה לא תרוץ, הרי לכל יום היסטריה משלה. נמאס לי דרור. נ-מ-א-ס ל-י.. ... .!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מי ירימני..?? מי יושיעני.. והרי אני נדונתי מראש, לכשלון, לדראון, לחנק.. ל.מוות. ~נילי!~

נילי שלום, כשקראתי את הדברים שלך הרגשתי סוג של מלכוד, מלכוד שאולי גם את מגישה אותו. הרגשתי שבכל מקרה הדברים שלי יעוררו כאב, ישאירו אותך לבד. אם לא אצליח להבין אותך, לא אהיה אמפטי בוודאי שתישארי לבד. אבל גם אם כן אצליח עלולה להיווצר הרגשה שאת נשארת עם הרע בתוכך, למרות מאמציי להראות את הטוב, ואפילו למרות מאמציי שבתוכם אולי יש ביטוי לטוב. ייתכן ופיספסתי בכך, אבל אם לא, הרי שהמקום הזה בו את בכל מקרה מפסידה, בין אם מולי או מול אחרים ובין אם מול חלקים בתוכך מכאיב מאוד. אני מבין את הרצון שלך להפסיק את הכאב בכל דרך, את ההרגשה שגם אם עכשיו תצליחי להתמודד כל חייך תמשיכי לסבול. אבל ייתכן וכרגע השאלה היא האם יש בך גם חלק שרוצה להוריד את הכאב, שמוכן לבדוק האם ניתן להפחית אותו לרמה נסבלת לפחות בשלב ראשון. האם יש בך חלק שמאמין שאת יכולה להתיידד יותר עם חלקים בתוכך. דרור