פורום פסיכולוגיה קלינית

מלי יקרה.. כמעט ושלא יכולתי להתאפק, שלא לבוא לפה אלא רק אחרי שסיימתי לקפל את הכביסה.. אבל הצלחתי.. הנה אני פה, והכביסה מקופלת כבר.. את יודעת..? תמיד קינאתי באלה שהצליחו להביא לפה גם קולות מהשגרה הבריאה יותר, ולא רק קולות של כאב.. הפעם, אני חושבת, אביא גם אני קצת קולות אחרים מבדרך כלל.. לא שהמצב שונה, לא שאני מבינה יותר את החיים, לא שאין לי צלקות על הגוף ואפילו קצת יותר מזה.. אולי היתה זו שנת הלילה.. (?..?? מוזר שאני אומרת זאת, הרי חלמתי חלום לא קל על המטפלת שלי..) או אולי זה ערוץ המוסיקה הקלאסית שדולק מזה כמה שעות.. אולי זה השעה המוקדמת של היום, האור.. אבל, בכל אופן, משהו קורה לי הבוקר. אני כל כך מפחדת, באופן תמידי, לפגוש את השעות היומיומיות הללו, עם כל התוכן שהן מביאות איתן, אם זה בריק טוטאלי, מוחלט. אם זה בעומס רגשי מופרז.. אני תמיד מפחדת משעות, מהחיים. היום בבוקר קמתי בחשש, שואלת את עצמי מה יביא יום זה, כיצד אעבור אותו, האם הוא באמת יהיה כשלון ( = קשה) כמו ימי סופ השבוע הסטנדרטיים הללו, הגורליים..?? אין לי מושג איך, משום שבדרך כלל תחושות אלו מביאות אותי למקומות נמוכים יותר ויותר, ולמרות זאת, היום, פתאום עלה בי הצורך לעשות לעשות לעשות.. אפילו אם העשייה היא רגילה וממש לא אחרת, כביסה למשל.. הרבה פעמים ניתן לראות אנשים שמעסיקים את עצמם נונ סטופ מתוך פחד לפגוש את שבפנים. בא נאמר שאני פגשתי די והותר להיום. שלא הייתי בעשייה גם כי לא יכולתי להתעלם ממה שהיה בפנים וגם כי 'הוא' מנע ממני להתעסק בדברים אחרים.. מתוך כך, העשייה של הבוקר, היום, הייתה ממקום בריא לחלוטין. ממקום שדומה לעשייה שחייבת להתקיים בכדי לצאת מדכאון. עשייה שדוחה את הבילוי במיטה, ובמקרה שלי, עשיה שדוחה את הסבל הבלתי יתואר הזה, של הקיום שלי. וזה בסדר, לעכשיו. כי אם לא אנוח מעצמי, לא אהיה. אני מופתעת. אלו מילים שלי..??? אני חושבת על הניגודיות (או לא) של התכתובת שלי פה אתמול, לנגרה ולמתענינת, כזו אמביוולנטיות.. כמעט ושאי אפשר להבין איך היא מתקיימת. איך אפשר להרגיש גם ככה וגם ככה.. (האם אני מתנצלת..?) אז מזל שעכשיו אני מרגישה ככה, שוב, כפי שכבר ציינתי. ככה, ניתן לנוח.. ואני יודעת עד כמה אני צריכה את המנוחה הזאת.. כל כך צריכה, עד לגל הבא (שאגב, יכול לבא בעוד כמה דקות או שעות..) פתאום צלילי המוסיקה מתחדדים להם באוזני, כאילו מבקשים את מלוא תשומת ליבי, מנסים הם להסיט אותי מהקולות הקשים שמזדחלים להם, לתוכי, יחד עם תחושות האמביוולנטיות.. אקשיב למוסיקה, אתייחס אליה, אבל חשוב לי שהיא תדע, שהיא לא מבטלת לגמרי את התהיות העמוקות.. אבל מדוע שוב חזרתי לשם.. חשבתי מלי שאפרוס פה את צלילי הצליליים יותר וצורמנים פחות..? (למה צורמנים..??) ובמקום, תראי מה יוצא לי..? שוב.. לפה ולשם.. את עדה לשינויים הקיצוניים שלי, שאני.. ממש ברגעים אלו.. אוףףףףףףףףף אולי כדאי שאחזור לעשייה..? אך פתאום אין לי כח. הנה, יצאו להן קרני שמש, שברחו אחרי רגע.. אולי אדבוק בהם, לפחות כאשר הם הינם.. אולי אעזר בשמש העדינה הזו, של החורף..?? מעניין יהיה לראות, איך אתקדם (או לא), לאחר מה שיצא ממני פה.. בכל אופן מלי.. כן יצאו להם גם כמה קולות חיוביים.. נכון..?? והעיקר, (אומר זאת בעיקר לעצמי) מישהו ציין פה השבוע (אם אני לא טועה), שגם הסיזיפיות הכרחית להתקדמות, היא ממש חלק ממנה, בדיוק באותה מידה בה הטוב מסמל צעדים קדימה. אז אני מתקדמת..?? זה עוזר כי כבר לא יכולה להמשיך אם היאוש הזה. מזל שיש לי עכשיו את הרגעים הללו. חשוב לי לחוות אותם, במלואם. אבל אין דבר כזה. לפחות מנסה..?? מלי'לה.. אוףףף.. וגם חיוך נוסף, יחד.. מסכימה להכיל אותי..?? אני יודעת שתסכימי. מה את אומרת..?? שיהיה לנו סופשבוע טוב בכל המובנים.. ושקט, מהמלחמות הארורות הללו.. (או חוזק..? לשרוד אותם..? – דו משמעי..) שולחת נשיקת פרפר עדינה (מכירה..? זאת הנשיקה עם הריסים.. =0)) וחיבוק עדין עוד יותר.. של שבת שלום.. אני, ~נילי~.

נילי יקרה. שמחתי לקרוא את מה שכתבת, ואני מקווה שזה עדיין מחזיק מעמד. אני חושבת שזה משמח לשמוע שהיית יכולה להמצא במצב אחר, כזה שהוא לא רק ריק ולא רק הצפה. אני חושבת שהמצבים הללו הם לא רק פסק זמן בין התקופות הרעות והקשות, אלא גם ביטוי או אפשרות למקום אחר שאת יכולה לשהות בו, מקום נפשי ופנימי שמצליח להחזיק חוויה שהיא אפשרית, לא צוללת לרע, לא נשברת בהעדר הכלה. כשקראתי את מה שכתבת חשבתי שאולי יעזור לך לזכור שכנראה יש בך הרבה חלקים ואזורים פנימיים. חלקם, בוודאי, אזורים של דכאון וכאב, והם מוכרים לך. חלקים אחרים יכולים להיות אזורים של שקט, תפקוד, אולי גם סיפוק ושלווה, שאותם, כך נראה לי, פגשת הבוקר. האזורים הללו לא מבטלים זה את זה, והם לא "או או", אלא גם וגם, ולפעמים (ויהיה מעניין להבין מתי) מעל אזור מסויים מאירה השמש, ואילו האזורים האחרים קצת בחשכה, עד שיגיע תורם להיות במרכז. אז מקווה שתהני מהתחושות והאזורים החדשים, ושהסופ"ש יעבור באופן הכי נעים שאפשר. לילה טוב, מלי.

האם דיאטנית מוסמכת/ רשאית לתת CBT לחולה בהפרעת אכילה? תודה מראש על תשובתך.

שלום עמית. עד כמה שידוע לי, כל אדם, לכאורה, רשאי לתת טיפול, השאלה היא איך הוא מגדיר את עצמו. אם היא מגדירה עצמה כמטפלת או פסיכולוגית, הרי שמדובר בהונאה. אם היא טוענת שהשתתפה בהשתלמויות או לימודים בתחום - דרשי ממנה לראות תעודות המעידות על כך, ושקלי (או בדקי) עד כמה הן מקצועיות ורלבנטיות בעינייך (האם הן ממקום מוסמך, רציני, מקצועי וכו'). זה בהחלט מקובל ולגיטימי, ויחסוך את תחושת הספק שיש לך.

סליחה אם לא אכתוב ברור, המילים שלי קופאות אל מול הכאב שמרגישה עכשיו ,הן רחוקות ממני אלפי שנות אור,מחליטה שאני עוזבת את המסע הזה שנקרא אני= אני עוזבת את הטיפול ,זה בכלל לא בשבילי אני לא אוהבת את מה שאני רואה בי , היום אני מבינה יותר מתמיד שהוא שונא אותי מעצם היותי מי שאני .ובא לי רק לברוח מעצמי.

שלום חן. אני מבינה שאת נסערת וכואבת, ושכנראה קרה משהו בטיפול, מול המטפל, שנחווה עבורך כבלתי אפשרי. ברגעים כאלה יש לפעמים נטייה לחשוב ש"עכשיו הבנו מה באמת קורה", שמה שהיה עד כה היה זיוף או לא אמיתי, ושאין אפשרות לתיקון או לסליחה. אני חושבת שדווקא ברגעים הללו חשוב לקחת נשימה ארוכה, ולמרות שזה מאוד לא פשוט - לנסות לבדוק את מה שאנו מרגישים מול האדם השני. אני חושבת שדיאלוג פתוח ביניכם יהיה משמעותי, ויוכל לעזור לך לעכל ולהבין דברים, ואולי גם לתפוס אותם אחרת, באופן אפשרי יותר. אני מציעה שתקחי את סוף השבוע כאיזשהו פסק זמן שבו הדברים אולי יישקעו, ושבהמשך תנסי להאבק בקולות המיואשים, הנוטשים, הפגועים בתוכך ולהתנסות בחוויה אחרת. בהצלחה וסופ"ש רגוע, מלי.

היי, אז כך הייתי רוצה להתדוות על משהו שאני לא גאה בו (חיפשתי כומר אבל אין כל כך בנמצא) בכל אופן, אני גדלתי עם אב אלים מאוד... זה לא היה נחמד בקיצור, בכל אופן... יש עכשיו פרויקט ב ynet שעוזר לילדים שנמצאים במצב בו הייתי בתור ילדה, אני שמחה שעוזרים לילדים האלה, אני גם מרגישה שזה נותן לגיטמציה לי בתור אדם, אשה לכל החלקים שבי גם כאלה שהייתי אמורה להסתיר ועכשיו מעלים את העניין הציבורי הזה לכותרות. אבל מה שאני לא גאה בו זה שאני מקנאת בילדים האלה. אני קוראת על זה שהם מקבלים משפחות אומנה ואני כל כך מקנאת בזה שמישהו טרח להגן עליהם פיזית ולומר להם שהם לא זבל, שהם חשובים מספיק כדי שיתנו להם קצת יחס חיובי, הגנה ובית. אני שמחה בשבילם. אבל אני כל כך מאוכזבת על זה שאני גם מקנאת... קיוויתי שאני יותר טובה מזה.

שלום אבי"כ. מצער לשמוע שחייך התחילו באופן כ"כ כואב ובלתי אפשרי. אני מניחה שלא היה פשוט לגדול, לצמוח ולהתפתח בתנאים הללו, ושאת נושאת עימך את הצלקות עד היום. אני חושבת שהיכולת שלך, וגם הנכונות שלך להודות בקנאה היא מעוררת התפעלות. אני שומעת את החלק הכנה, האותנטי שבך, שלא מצליח להיות נדיב במקומות שבהם הרגשת שנגזל ממך. אני חושבת שקנאה באה במקומות שבהם אנו פוגשים משהו שלנו אין, וכ"כ היינו רוצים בו. נדמה לי שאם היית גדלה בבית נורמלי, לא היית חשה את אותן תחושות כלפי הילדים בפרוייקט, אבל עבורך זוהי תזכורת חיה ושורפת למה שלא היה לך, למה ולמי שלא ראו, שמעו, עזרו, למה שלא ניתן לך והיה מגיע לך. לילה טוב, מלי.

היי מלי טוב לראות אותך כאן.. מה שלומך מלי?.. איך עבר לך השבוע? טוב שהגיע סופ"ש.. נכון מלי?.. אפשר קצת לנסות להרפות מהכל.. או לפחות לא לעבוד כל כך קשה.. היה לי שבוע מאוד עמוס וקשה.. גם פיזית - המון שעות עבודה.. אבל בעיקר נפשית.. המטפלת אמרה לי שכשעובדים כל כך הרבה (יותר מ 12 שעות ביום) וכשלא אוכלים, ולא ממש ישנים טוב.. סף הרגישות עולה.. מאוד.. ואולי זה קצת מה שקרה לי.. ואולי היו דברים נוספים.. שהביאו אותי לרצון ולצורך לפגוע בעצמי.. מלי.. אתמול קרה לי משהו.. ש.. אני אפילו לא יודעת איך להגדיר אותו.. הייתי אתמול במצב נורא לא טוב.. רציתי רק לפגוע בעצמי.. לא יכולתי יותר להחזיק שום דבר בתוכי.. התקשרתי למטפלת.. למזלי היא חזרה אלי לפני שהספקתי לעשות משהו.. כשהתחלנו את השיחה אמרתי לה שלא תחפש סיבה למצב שלי, שלא קרה לי שום דבר שצריך לגרום לי להיות במקום רגשי שכזה.. אבל היא התעקשה.. שגם אם אם אם לא קרה משהו מבחוץ, הרי שברור שקרה משהו בבפנוכו שלי.. בהתחלה לא הסכמתי איתה.. אפילו די עצבן אותי שהיא אמרה שבטוח קרה משהו.. אבל אז.. באמצע השיחה.. פתאום.. סיפרתי לה משהו שעלה בי באותו רגע.. משהו שקרה לי בעבודה.. סיפרתי לה על משפט מפגר שמישהו אמר לי.. (מה"חכמים" האלה.. שכשקר לך נורא, רוצים "לחמם" אותך...) שבשניות העלה בתוכי את הזונה, את השרמוטה, את המפלצת שאני.. כמובן שהיא הסבירה שמשפט כזה יכול להביא נפגעת למקומות מאוד לא טובים.. והסבירה עוד כל מיני דברים.. אבל מלי.. אחרי שסיפרתי לה.. משהו פתאום נרגע בי.. כמו בקסם הבכי נרגע.. יכולתי לנשום.. כל הרצון והדחף לפגוע בי כמו נעלמו... ואז אמרתי לה.. ש.. נרגעתי.. פתאום נשמעתי כל כך אחרת.. משהו בי הפתיע אותי.. מאוד.. אני עד עכשיו לא מבינה את זה.. קשה לי להסביר את ההרגשה שהיתה לי.. זו פעם ראשונה שהרגשתי ככה.. קצת מפחיד אותי להגיד, אבל היה בזה משהו טוב.. ומלי.. היא אמרה לי שהיא גאה בי.. שהצלחתי להתקשר אליה לפני שפגעתי בעצמי.. שמעתי בקול שלה שהיה משהו מאוד טוב באופן שנרגעתי.. בתהליך שקרה.. (אם אפשר לקרוא לזה תהליך..).. מפחיד.. כבר אמרתי, אני יודעת.. לא בטוחה שהצלחתי להעביר את שרציתי, אבל.. אתמול כל כך רציתי לשתף אותך וכל כך התאפקתי.. ועכשיו זה יצא ככה מבולבל ולא מובן.. אבל קצת בסדר לי עם זה.. ועד שזה ישתנה.. (וכן, זה יכול תוך שניות להשתנות) אני אלך עם זה.. בינתיים.. : ) שיר

שיר יקרה. שלומי טוב, ושמחה לשמוע שגם את ככה (ומקווה מאוד שזה לא השתנה...). נדמה לי שמה שקרה לך עם המטפלת הוא ציון דרך חשוב בנסיון שלך להרגיש יותר טוב. נראה שיכולת לתת קצת מקום, ליצור רווח, בין התחושה הרעה לבין הנסיון לפגוע בעצמך, ובמקום הזה, שאפשרת, הקול של המטפלת יכל היה להשמע, להדהד וגם להרגיע. אני נורא מקווה שתוכלי לזכור את זה בפעם הבאה שתרגישי לא טוב, ובמקביל - שהחוויה הזו תוכל להכנס לשק "הדברים הלא ברורים מאליהם", הדברים שאת מצליחה לשנות. שיהיה סופ"ש רגוע, שקט ונעים, מלי.

הי מלי, קפצתי וראיתי כאן נוכחות וזה עורר בי חיים. נזכרתי בימים בהם היינו שולחים הודעות, וגם כשהפורום היה סגור ההודעות היו מופיעות במרחק זמן לא רב מידי, והיינו יכולים עדיין להתמסר (תרתי משמע, אני חושבת) בתוך המשמרת בפחות תחושה של קטיעה ובהרגשה זורמת יותר. אני יודעת שלפעמים זה קורה ולפעמים פחות, ומבינה לגמרי שלא תמיד מתאפשרים ימים כאלה. אבל כשכן - זה ממש נחמד. ועל אף שאולי לא באמת יקרה דבר כזה עכשיו, יכולתי לדמיין לי שהיה, כדי להשמיע לי ברכת בוקר טוב שלי. (אשת בוקר)

אשת בוקר יקרה. שמחה שקפצת להשמיע איחולים לבוקר טוב, ושמחה שהיום אני כאן כדי לקבל ולהחזיר חזרה. מצד שני... אוכל לחזור לפורום שוב רק מחר (ולכן היה לי חשוב להיות נוכחת לפחות בבוקר...), ככה שתחושת ההמשכיות נקטעת מעט... בכל מקרה מקווה שיהיה יום מצוין ושקט, מלי.

תודה מלי יקרה, "כל מה שרציתי זה בוקר טוב". קטן כזה עם משמעות ענקית כזאת :-) ווואי, הנה, במקרה אפילו עברת שוב בסביבה. וכעת שוב בוקר. המממ. אולי אוכל (גם, או לפחות בשלבים ראשונים) לקבל את ברכת פתיחת היום המיוחלת, מהאיש, מאותו איש שאצטרך להעז ולהתקשר אליו למטרה זו. האיש הזה שעובד איתי על הנפש. ו... הי, יש אפילו סיכוי שלפעמים זו תהיה שיחה ישירה. הנושא כמובן דובר בינינו. דובר גם דובר. הוא הזמין אותי לא מכבר להתקשר, להשתמש בו ברגעים כאלה, וממש ממש לאחרונה יש לנו נוהג חדש שגם קובע זמן התקשרות ביום מסוים, מעבר לפגישות. נוהג שנקבע אחרי ששנים בטיפול לא העזתי להרים טלפונים בכלל. ככה זה - עקשות וגאוות ה-לבד הארור שלי במצבי דחק. מי יודע, אולי מתישהו ברכה שכזו תוכל להיות מוחזקת אצלי לקצת יותר מעשירית שנייה, ואולי מתישהו אוכל להרגיש בית וחום ושייכות (ולא רק זעם על קיום) במקומות נפחיים מציאותיים. ואז... גם בבית שלי. לא שאני בדיוק מצליחה לראות זאת באופק, אבל יש בינתיים מישהו שמנסה להאמין. ולך, מלי יקרה, מאחלת המשך משמרת נעימה ולכולנו סופשבוע נעים, שקט ורגוע (א.ב.)

היי מלי, מקווה שאכן זו את היום. כל כך רגילה בזמן האחרון לאכזבות. ננטשתי על ידי המטפלת ואף אחד (כולל מטפלים) לא רוצה "לאמץ" אנשים פגועים ודפוקים. מרגישה על פרשת דרכים.. או שממשיכה ואז מחליטה שלא זקוקה לטובות מאף אחד וצריכה לסמוך רק על עצמי (וזה קשה) או שמוותרת. ואולי בשתי האופציות, מוותרת.. על קשר עם אנשים. איבדתי את האמון. לפחות יש אפשרות לקשר וירטואלי, כך לא רואים את הכיעור החיצוני והפנימי. והדחייה , גם אם ישנה, אינה בלתי נסבלת תודה, מיקה (לשעבר x )

שלום מיקה. אני שומעת את הבדידות, את הפגיעה, את הערך העצמי הנמוך, וכואב לי - בשבילך ואיתך. אני מבינה שכנראה היו הרבה נסיונות בדרך שלא צלחו היטב, ושכנראה יש משהו לא פשוט בקשרים שאת יוצרת. עם זאת, אני חושבת שבוודאי יש מטפל/ת מתאימ/ה בשבילך, ושעדיין אסור לך להרים ידיים. נדמה לי שיש כל מיני סוגים של מטפלים, ואני בטוחה שאם לא תאבדי תקווה, תמצאי גם את זה שיתאים לך - שמוכן להתאמץ כדי לפגוש אותך במובן הרחב של המילה, ושיוכל לעזור לך להתאמץ לא לוותר עליו. אני מקווה שתמשיכי לחפש ולרצות, בעיני, שם כנראה יש ניצוץ של אמונה ואופטימיות שאסור שתכבה. בהצלחה, היי חזקה, מלי.

אני עובד שנתיים במקום עבודה שהוא כל מה שאני תמיד רציתי ואפילו שלא ידעתי שרציתי והייתי אמור לרצות. רק שבמשך שנתיים אני חושב בערך כל יומיים שהנה מחר יבוא היום שבו יגלו מי אני באמת וכמה אני לא מתאים. אז בעצם יוצא ששנתיים אני עדיין עובד אבל לא נהנה באמת ממה שיש. כשחשבתי עם עצמי היום אז הבנתי שמה שמקפיא אותי זה חוסר האפשרות לתקן. כלומר אם הייתי מרגיש שטועים ומתקנים וככה זה אז הייתי יכול לצפות ליום המחר. אבל ההרגשה היא אחרת.. גם אם יש ידיעה שלא באמת יפטרו אותי מחר. חוץ מזה יש את הקטע של דימוי עצמי שישר יורד בגלל דברים שאחרים בכלל.. לא מבינים מה אני רוצה. יש משהו שאני יכול לעשות עצמאית ? יש שיטה ? תודה.

שלום נעלם. נשמע שהגעת לכמה תובנות חשובות ועמוקות, וזו בהחלט תחילת הדרך. לצערי, אין "כדור קסם" שמאפשר להתעורר "בריאים", אבל הבעיות והקשיים שאתה מעלה בהחלט מעוררות שאלות שאולי היכולת להתעכב עליהם, להבין אותם לעומק ולמצוא להם מענה אחר מזה שהיית רגיל עד כה, יוכל להביא לשינוי בהרגשתך. אני תוהה, למשל, מתי והיכן למדת שטעויות הן פתאליות, הרסניות? אני מתארת לעצמי שחיית בסביבה שבה על טעויות שילמו ביוקר, ואני יכולה לדמיין שהיית חרד מ"לעשות את הדבר הלא נכון". בדומה, אני שומעת שכנראה יש חלקים בתוכך שנחשבו ל"לא ראויים", "לא מספיק טובים", מעוררי דחייה. אלה הם קצות חוטים לשאלות שאתה מעלה, ואני מציעה לך להעזר באיש מקצוע כדי להבין אותם יותר לעומק ולאפשר לך לאמץ תובנות, הרגשות ותפיסות חדשות על עצמך ועל העולם, ולהנות מההשגים שכנראה יש באמתחתך. בהצלחה, מלי.

זה צריך להגיע לטיפול באמת.. בינתיים יש את ההארות העצמיות האלה מדי פעם שלרגע מסנוורות לטובה, גם אם "תחושת החולי" נשארת, אם כי נדמה לי שלא באותה עצמה כמו מקודם.. תודה.

דוד אולי יש לך הסבר למה שקורה היום בפורום - כלבים, חרדונים מצויים...ממש גן חיות פה. כל עוד לא תכניס לכאן חיות טורפות אני בסדר :-). אגב, בדקת שכולם מחוסנים? בץ

שלום לצב הים נכון, היה יום חייתי היום..אבל כל צב מוזמן לכאן ללא חשש, בקצב שלו, עם שיריון או בלי. אני מבטיח הגנה בפורום מפני חיות טורפות מכל סוג שהוא.. להתראות דוד

את בסדר..??????

נגרה פה למטה מתחת ל"שקט"....גם אני לא ראיתי אותה ים זמן נילי מה איתך?

נילי לא אני לא בסדר. תודה על הדאגה. הרשיתי לעצמי לענות בכנות לשאלתך. וכמובן, מה שלומך? באמת. negra

ת'אמת, אין לי בדיוק מילים. לפחות לא ברגע זה. יש יותר מידי הרבה סערות, יותר מידי שאלות, תהיות. הכל כואב הכל צורם הכל חד הכל חותך ועם זאת יש רגעים בו אני כן מסכימה לטפל בעצמי. זה שונה לי, זה מפחיד לי. התקדמות רק לכאורה. (?) שום דבר לא יקח ממני את הכאב הקיומי הכאוטי שאני. הבלתי נסבל הזה. ואז, שוב אני מוצאת את עצמי שואלת.. ל מ ה???????? לכל הרוחות, ל-מ-ה???????????? שאלה, שנדונה מראש לכשלון. כמו הרבה דברים אחרים. ~נילי~

אני דואגת לשתיכן!!!!!!!!!!!!!!!

אף פעם לא היה לי דיכאון יום הולדת... תמיד עובר ממש בקלות, אפילו די בכיף.. גם כשאני לא מגלה לאף אחד, כיף לי להרגיש יומולדת עם עצמי הפעם זה שונה.. :-( כל היום רק מניתי באזני עצמי כמה אני לא מספיק טובה בכמעט כל דבר שחשבתי עליו וכמה אין לי סיכוי. יום שלם של "אין לך סיכוי" זה לא כיף גדול.. ממש לא יכולה לחכות כבר למחר... כיף חיים (צרות של מפונקים "יומולדת"...*&^$#@%!!*&#@ !!! כמה אלימות יכולה להתחבא בתוך ביישן אחד)..

שלום " " הודעה עצובה שלחת..ועדיין, חשוב לי לומר לך שיום ההולדת הוא אכן יום שלא פעם מעורר רגשות של דכדוך ועצב, ומעודד התמקדות דווקא במה שחסר, במקום ביש..זהו יום שכמעט מזמין גם את החלק הזה..ניתן אכן להתנחם בכך שמחר הוא יום חדש, ושבימי ההולדת הבאים, אולי תשובי לתחושת הכיף ולהתבוננות דווקא בדברים בהם את טובה ושבהם כבר הצלחת לעשות דבר או שניים.. להתראות, ולמרות הכל - מזל טוב! דוד

צאצא של חורף יקר, בבוקרו של יום, לא בטוחה אם אדבר לעניין בכלל, אנסה לגשש, אולי זו הספרה החדשה שרואים מקדימה, אולי זה קשור למשאלות של קרבה וביחד ונוכחות והמשכיות ומשמעות, דווקא חושבת, בטוחה כמעט, שישנן בפנים ציפיות, תקוות, כאלה נפחיות ובהמוניהן, שיש להם נטייה להיערם ביום אחד עם תאריך מיוחד, כי לימדוני להבין, שזה מה שמזמין אותם, את הייאוש ואת הבלתי נסבלות וגם מזמין את כוח המחץ המוכר במלוא הדרו. אולי לכבוד היומולדת, כמתנה, אפשר להיזכר גם שיש טיפול אמיתי טוב וקרוב כזה שיכול לעזור להגשים חלק מאותן משאלות ביחד (איזה פחד) גם אם נדמה שמאוחר יחסית, ומה שיקרה אינו כפי שהיה יכול להיות אלמלא... אז אלחש בעדינות "יומולדת לך, ילדה יפה " ילדה, כן, עדיין גם ילדה. לפחות ילדה במובן זה שיש בה רעננות וגמישות ויש לה לאן לצמוח. קפיצה מפחידה בגיל, המממ... אני מקווה שגם מלי, מטפלים, ומטפלות וקרובים אחרים יסייעו להחזיק תקוות כאשר הן קצת נשמטות, והי, תמיד ניתן לסנן שיחות (תופעה שמורה במיוחד ל"רגזני" יומולדת), אבל בכל זאת אני מקווה שהיום תאפשרי בכל זאת, תני צ'אנס, אולי תופתעי, ואולי בסוף גם תצליחי להרגיש באיזה מקום בפנים שאת לא רוצה שהיום יסתיים... למען החיים

תודה... תודה שזיהית, תודה שהגבת.. אתמול היה משבר גדול. כל היום החזקתי חזק ובערב צנחתי למיטה מוקדם מאוד וקיויתי (אבל לא באמת) לא להתעורר ליום החדש, שבו כבר אהיה גדולה באמת. אז זה היום, היום הגדול.. תמיד אני מחכה לו קצת, מרגישה חגיגית כאילו זה היום "שלי" שכולם נכנסים אליו בלי לדעת שהם מבקרים בכלל ביום שלי.. :-) אפילו רק המחשבה הזאת משמחת אותי בדרך כלל... אבל הפעם זה שונה והמעבר לגיל החדש קצת מעציב אותי. מרגישה סוג של Game Over איכשהו.. הרוב מסביבי כבר במקום אחר, ילדים ומשפחה, כריזמטיים או כריזמטיים למחצה, ולי זה לא כל כך מצליח.. מאכזבת את עצמי. ויש ימים, כמו ביומולדת, שקשה במיוחד לחייך כשמסביב מדברים רק על חתונות ולידות. ויש דברים שלא ישתנו לעולם, ולא חשוב כמה אני רוצה להתקדם ולהיות במעמד קצת שונה. בעבודה למשל, חוסר ביטחון גדול מדיי תמיד ילווה אותי, כנראה. כמו לנסוע עם מקלות בגלגלים.. גם אם אני לא עומדת במקום וכן מתקדמת קדימה, זה פשוט לא אותו דבר. יש ימים שזה קשה במיוחד.. שהפחד על שאולי לא הבנתי מה צריך לעשות ואולי לא הייתי בסדר, ואולי אומרים מאחורי גבי דברים אחרים ממה שאומרים לפני בטני.. יש ימים שזה קשה.. רק עצם העובדה שאלה מחשבות שאני חושבת יכולה להביא אותי לדמעות.. סוג של רחמים עצמיים אולי.. מאוד לא נעים. לא מצליחה לקבל החלטות חשובות כבר מלא שנים... ממשיכה להתגלגל, אבל יש ימים כאלה, את מאוד צודקת, שבו המאזן נעשה בצורה חדה מאוד. בלי לב וסלחנות מוערמים כל המינוסים והחוסרים, ונשכחים הפלוסים וברגע אחד נשמע הדנדון האלים של המאזניים הנוטות לצד אחד ובעקבותיו הצליל הצורם של Game over ואני לא באמת מבוגרת עכשו, ושום דבר לא השתנה משלשום... לא יודעת... מייאש להיות בן ל. ... כי כל פעם שאני גם קצת ילדה אני מצליפה בי, לפעמים חצי הצלפה לפעמים הצלפה שלמה. ואני קצת ילדה הרבה פעמים... חלק מהזמן סתם כי לא נעים לי להיות החלטית ובטוחה בעצמה וחלק מהזמן כי אני לא מסוגלת להיות כזאת. ואולי זה אותו הדבר בעצם. לפעמים בא לי להיות החלטית, עניינית, יבשה, חסרת חוש הומור. לא להיות נחמדה, לא לעורר חיוכים באחרים, לא לספוג שום דבר. לחתור קדימה כל הזמן. פשוט לעבוד. נטו לעבוד. ואני גם חושבת על אמא שלי, שפתאום יש לה ילדה בת 30 וגם זה תוך שנייה מביא אותי לדמעות.. כאילו כואבת במקומה את השינוי הזה, שכבר אין לה ילדה קטנה של אמא.. ואז כואבת קצת על עצמי, שאני מתקשה לכאוב את שלי בלי לכאוב את גם את שלה. שזה כל כך מובנה כבר.. אולי דווקא צריך לשמוח על קשר כזה? ... (מנסה לחשוב בקול).. לא יודעת.. לפעמים חבל לי שתמיד אהיה אני.. שאין אפשרות לגוון קצת.. אני חושבת שרוב הזמן אני די בסדר.. אני גם מכירה אותי יותר ויותר טוב עם הזמן וקל יותר לעבוד עם המוכר, אבל לפעמים, פעם בכמה זמן, אני מרגישה שחבל לעבור חיים שלמים ולהיות רק אתה. שזה בזבוז גדול. חבל שאי אפשר להיות עוד דברים לפעמים. ולא באופן התפתחותי ומדורג, אלא בבום. כמו לעלות על מתקן, גלגל ענק למשל, או הכסאות המעופפים, וכעבור זמן לרדת ממנו. אני סתם מקשקשת... חבל שהזמן זז רק קדימה ושאי אפשר לזוז איתו לאן שרוצים לפעמים. לחזור להיות ילדה קטנה לשבוע. אולי להעיז שם קצת-קצת יותר. להציץ הצצה חטופה באני-אמא, רק כדי להירגע קצת.. לדעת שזו אופציה אפשרית.. שזה לא יושב עליי מצחיק.. חבל שמכאן אני רק אגדל ואגדל ויהיה פחות זמן לעצור רגע.. סתם לשכב באמצע שדה, להתבונן בעננים ולספר בקול סיפורים בלי ששמים לב.. לתת לזמן לעבור בלי לספור אותו. מכאן הזמן יזוז יותר ויותר מהר, ובעוד שבוע אתעורר ואהיה בת 35, עוד שבועיים אהיה בת 40. הייתי רוצה להחליש קצת את עיני הזקנה שלי, שלפעמים מביטות בעולם כאילו מפרספקטיבה של בת 70.. שכולם סביבי בגיל של ילדיי. שאני מביטה בהכל וחושבת שחבל שלא הספקתי גם... אני כותבת מפוזר, וחבל שאני בכלל כותבת... (אבל ככה יצא..) חבל שאני מרגישה צורך להסביר ולהתנצל.. זה לא סוף העולם, בסך הכל יומולדת.. והיום כבר הרבה יותר טוב מאתמול בדרום ובצפון פגזים ואני עסוקה בעולם הקטן שלי, כאילו כרגיל.. זה לא בדיוק כך, אבל אני בכל זאת מתנצלת אם כך נראה.. לא רציתי לכתוב. אני חושבת שכתבתי בלי אינטראקציה היום. (זה מורגש?) מצחיק.. בשאלה הקטנה הזו יצרתי אינטראקציה.. טוב. אני משעממת את עצמי בהודעה הזו, אז אסיים ואלך. אני

http://www.youtube.com/watch?v=ewRdf9GWuSo&feature=related

שלום לאנטי-אנטיוכוס ראיתי שצירפת קטע של כריס רוק, אבל לצערי לא הצלחתי לשמוע את הדיבור בו. מקווה שאחרים יצליחו. אני מתאר לעצמי שמדובר במשהו מצחיק - וצחוק הוא אחד מדרכי ההתמודדות המוצלחים ביותר, ולא משהו שיזיק לנו בימים אלה..כך שגם מבלי לשמוע את תוכן הקטע - תודה. להתראות דוד

בהמשך לשאלתי מאתמול...ובתגובה לתשובתך - למה אתה לא אומר משהו ממשי.........תמיד תשובות של פסיכולוגים הן עמומות ויש להן תכונות של בומרנג..ציינתי שדיברנו והיא יודעת והכל.אבל אין מוצא.האם לדעתך יש צדק בדבריי וייתכן שהיזדקקות כזו צריכה להיות אזהרה ורומזת שהקשר פוגע בי? והאם אפשרי שהיא תיחלש? ומה אפשר לעשות שיהיה קל יותר?נסבל?

שלום לאחת אני מבין שתשובתי לא הייתה לרוחך וכנראה גם די הרגיזה אותך. עדיין, התשובה שלי לא השתנתה ולא מצאתי בינתיים תשובות ברורות יותר או כיוון שאני יכול לומר לך ללכת בו. המומלץ, בעיני, הוא לנסות ולבחון את הקשיים בתוך הקשר הטיפולי, ובתוכו גם למצוא את התשובות לשאלותייך. לא נשמע לי שאת נמצאת כרגע בסכנה כלשהי מבחינת הקשר, אבל איך אני יכול לדעת בוודאות? מי שיכולות לדעת טוב ביותר הן את והיא, ומכאן באה ההמלצה שלי להחזיר את הדברים לטיפול. ואני מקווה שמתוך הדיבור על הקושי, על ההתלבטויות והחששות, עם הזמן גם הן יהפכו קלות ונסבלות יותר. להתראות דוד

כבר הרבה זמן לא היה רגוע ככה... הבנתי שזה לא עצם הביטול של הפגישה ההיא, מיום ראשון. זה היה יותר מזה. כל ההתנהלות העקומה שלה. ואולי יותר מזה... כמו כלי קשת שנותר עם מיתר אחד, ולבסוף גם זה פקע... אז את המנגינה הזו דווקא אפשר להפסיק. זה היה חיוני יותר מאוויר. הבנתי גם, שמה שקרה ביום שני היה מעין פרובוקציה מצידה, נסיון לסחוט ממני תגובה... כמו שכתבתי במשמרת של דרור - היא התקשרה אליי בבוקר, בשעה שהיא יודעת(!) שאני ישנה ושהנייד שלי מושתק... מן הסתם לא עניתי לה... (יתרה מזאת, אני תחת השפעת התרופות... אפילו האזעקות לא מעירות אותי... אם לא ייפול לי גראד על הראש, לא אתעורר... ) אז במקום לתת לי צ'אנס להתעורר ולראות שהיא התקשרה, היא פשוט התקשרה לאמא שלי... ברור שכעסתי כששמעתי את זה מאמא שלי... אבל התאפקתי, לא יצרתי איתה קשר... בדיעבד הבנתי שלזה היא חיכתה - שאצור איתה קשר, אפילו כועס... אבל החלטתי להתעלם ממנה. חייבת מנוחה מוחלטת. ספגתי כל-כך הרבה בחודשים האחרונים ו... די. לא יכולה יותר. אני לא מסוגלת לסבול יותר את כל הכשלים שלה. את כל המקומות שבהם היא לא מסוגלת להכיל יותר. שהיא מתפרצת עליי (עם או בלי סיבות). נכון שהיא אנושית ומותר לה לטעות... אבל... כמה?! ואיך?! אז לפגישה של אתמול לא הגעתי. אני לא מתכוונת להגיע יותר. לא מסוגלת לראות אותה, לשמוע אותה/ממנה. כלום. הסאה גדושה כבר מעל ומעבר... הקש ששבר את גב הגמל הגיע כבר מזמן, אבל השתדלתי להתגבר ולנסות להמשיך בכל זאת... המיתר שפקע סדק משהו הרבה יותר מהותי. משהו עמוק בפנים. ואני חייבת לציין, שלמרות זאת, מאז שהחלטתי להתעלם יותר רגוע לי. סוף-סוף קצת שקט. בלי המנגינה ההיא, שכבר לא נשמעה כמו לחן מוכר, אלא דיסוננס צורמני שמכאיב באוזניים.

שלום לך נשמע שאת בתקופה עמוסה ורבת התרחשויות, שחלקה מתרחש מול המטפלת, חלק שתואר במשמרות קודמות, שאינן שלי. אינני יודע בדיוק מה העניין, אבל התחושה העוברת אליי היא בעיקר של כאב, הדיסוננס הצורמני הזה שצורם באוזניים ומכאיב בלב. יש גם פעמים כאלה, של יציאה מקצב, של אובדן המנגינה. שוב, מבלי להכיר את כל התמונה, ההמלצה שלי, בדרך-כלל, היא לנסות להתחבר מחדש, למצוא יחד את הזמזום המשותף, את המנגינה המוכרת, השומרת, שלעיתים באמת יכולה להתגלגל למשהו פחות נעים ומוכר. להתראות דוד

לא, לא... זה בדיוק העניין דוד... שום כאב עכשיו, רק שלווה שהיתה חסרה לי הרבה זמן, ביחס לטיפול ואליה... כמה שניסיתי להחזיק מעמד, לפעמים - כידוע - בשביל שתינו... אבל לא עוד. החלטתי לשחרר את עצמי מהעול הזה. עייפות החומר כנראה. ראיתי דברים שקורסים כתוצאה מעייפות החומר... ותחזוקה לא נכונה... שילוב קטלני למדי. אני לא אטען בהתלהבות רבה שיותר טוב לי עכשיו. אבל הוקל לי. כל כל הוקל לי, שאני מצטערת רק על דבר אחד - שלא עשיתי את ה-CUT הזה מוקדם יותר! ואולי זו אופוריה ראשונית שתחלוף מתישהו... אבל עד אז... עד אז אני מברכת על השקט הזה.

דוד, קצת הרבה לא נעים לי לכתוב על הקורה אותי כשאנשים לוקים בחרדה יומיומית וחיילנו פוגשים את הפחד מהמוות ואת המוות עצמו. אך הנה אני, פה, כן מביאה עצמי בשקט הרועש שלי. מצבי רע מתמיד לא יודעת לכתוב לך את המילים הנכונות כדי להיעזר. לפני שבועיים דיברנו (אני ואיש השעה)על הפסקת הטיפול, החלטתי לסיים את הטיפול ואז לסיים את חיי, המטפל שלי יקר לי מדי מכדי למות לו בתוך הטיפול. לאחר הפגישה ה – לכאורה אחרונה החלטנו שנמשיך בטיפול. דיברנו על כך שאני במצב אובדני ביותר, דיברנו על אפשרות להתערבות תרופתית, באחד הערבים השבוע כשהרגשתי על ערש דווי סימסתי לו שקיימתי יחסי מין מגיל שש. בפגישה שלאחר הסמס הרגשתי כה מבויישת ומלוכלכת – שאמרתי לו שהסמס היה שיקרי ושככל הנראה אפשר והייתי קצת פסיכוטית. האמת היא דוד שהסמס לא שיקרי, פשוט הרגשתי מולו כל כך אחרת, הרגשתי לא שווה, חולה, מלוכלכת שהעדפתי את העיניים שלו, את המבט שקדם לסמס. אפשר ותגיד שהמבט הוא פרשנות פנימית שלי-אולי, ובכל זאת לא יכולה לחשוב עליו חושב עלי את מה שאני חושבת על עצמי. אמרתי לו שחושבת על המוות 24/7 (יש רשת כזו לא?) נעים לי - עד כמה שאפשר להגיד נעים, שהוא לא פועל מהחרדות שלו ומסוגל לאפשר לי לדבר על המוות בלי סייגים. מה שבעצם רציתי לשאול הוא כלום, סתם רציתי להניח פה את הבלבול. כמה טיפשי וחולני יהיה זה לומר לו שבעצם לא שיקרתי והשקר הוא כשאמרתי ששיקרתי....גם כך השפיות לא ממש בשפע לאחרונה. האמת היא דוד שלא נראה לי שהוא האמין לסמס, בתחושה שלי שהוא לא מאמין למילה שאני אומרת, גם אני לא ממש מאמינה לו כשהוא נראה מכוונן ומגויס באמפטיה שלו. דיברנו על כך שאם אני מרגישה שאני מסוכנת לעצמי אז להתקשר אליו, בעבר יכולתי לעשות שימוש בהצעה הזו, כיום גם כשאני מרחק קפיצה לכביש – מתה מבושה להיעזר בו, בראשי חושבת על כמה אני פתטית, חלשה ואבסורדית ועד כמה לעזאזל אין לי זכות להפריע לו בחייו. ובתוך כל זה שכחתי לשאול לשלומך. negra

אוי נגרה.. מילים קשות.. קשות מאוד אפילו.. אבל את פה.. מה זה אומר..? (בעדינות, רטורית כמובן..) ... .. . אין הרבה מילים להוסיף.. היי חזקה עד כמה שאפשר.. ~נילי~

בנות..... ----------------------------------------------------------------------------------------- איזו תמיכה מחמם את הלב! דווקא נילי נגרה ושרית עם כל הכאב מחזקות זו את זו... נעים ועצוב לקרוא אתכן! ----------------------------------------------------------------------------------------

שלום negra מבין הדברים שאת כותבת, אני נאחז בעיקר בתיאור הקשר בינך לאיש השעות השלך. קשר במובן הכמעט קונקרטי, כי לפי תיאורך נשמע שהטיפול קושר אותך לחיים, מהווה מעין חבל מחזיק גם ברגעים בהם הפיתוי לקפוץ הלאה הוא גדול מנשוא. וזו אסוציאציה פרטית שלי, אבל אני חושב על חבל טבור - הדבר היקר הזה שמחזיק את העובר מחובר לחיים ומלווה אותו עד לשלב הלידה, אז הוא יכול להינתק ממנו ולפגוש מבט קרוב לראשונה בחייו. אולי אסוציאציה לא קשורה, כנראה מוגזמת, אבל היא עלתה בי ברגע זה..את כותבת על עוד דברים משמעותיים, שמקומם בתוך הטיפול ובוודאי הם מעוררים רמה גבוהה כל-כך של כאב וחרדה שאין פלא שהם מקשים עליך להיפגש עם המבט ודוחפים אותך הלאה. אבל משהו עדיין מחבר ביניכם, והמשהו הזה נשמע לי בעל חשיבות רבה מאוד. ועוד מילה - את כותבת על כך שהוא לא פועל מהחרדות שלו ומאפשר לדבר על המוות. בפורום, לעומת זאת, נראה לי שיכולת ההכלה היא בכל זאת מוגבלת יותר ולכן נאלצתי למחוק חלק מדברייך, כפי שבווודאי שמת לב. חבל לי על כך, אבל אני מקווה שתוכלי בכל-זאת להמשיך ולהביא מעולמך - גם פה וגם למיכל המוצע לך בטיפול. אני בסדר, אגב. תודה על השאלה. להתראות דוד

דוד..... מהתשובה שלך לנגרה..... אפשר לראות התייחסות רק למטפל הקסום שלה ומה איתה?

דוד, תודה על ההשקעה והמחשבה בתשובתך. האסוציאציה אינה מוגזמת אם כי הייתי מתייחסת אליה בהקשר אופטימי פחות. לבסוף, אכן, לא היה ראוי להביא הנה את מה שמחקת , נראה כי שכחתי לרגע שיש כאן צופים נוספים. שבת טובה negra

אויי נגרה יקרה , מה אומר ?.. מה אומר שלא נאמר ?... המחשבה הראשונה שעולה בי היא של אופפפ אחד גדול .. אני יכולה להושיט לך יד .. ולחבק חזק חזק ...ואולי לבכות יחד איתך .. ככ כואב לקרוא את המצב הסיזיפי הזה בחייך.. לא יודעת מה להגיד .. מלבד .. שאני באמת קוראת אותך (תמיד) , כאן איתך , גם אם בשקט... גמאני .. חצי רגל כאן .. חצי בעולם אחר .. (ולא .. עולם לא ורוד)..מבעבעת כולי .. אולי אכתוב למלי מאוחר יותר .. כי עוד מעט הטיפול .. והרעש שבחוצ מול הכאילו שקט בתוכי כואבים לי ככ.. והמילים נתקעות, מקווה שתחושי טוב יותר ופחות מפורקת.. בחיי שמקווה .. אני דואגת לך .. שלך , שרית

הי למי שקורא, רציתי להשתמש בפורום כאילו היה מעין יומן קטן. לנסות שוב ומעט לרגע. קניתי אתמול כרטיס לוטו, וכמו רוב הכרטיסים לא זכה בפרס משמעותי. אופס... מידי פעם (אפשר לומר שנגד ההיגיון, אז מה) אני קונה כרטיס לוטו. אנשים קוראים לזה לקנות אשליה. האם אפשר לראות בפעולה הזו משהו שגם מייצג מן סוג של תקווה? נראה לי שגם. ובטיפול? אני מקווה שהטיפול הוא הימור עם סיכויים ריאליים יותר, ושמה שנראה כהפסד (ויתור / פרידה ועוד כל מיני מילים), עוד עשוי להתגלות כרווח גדול מצד שני. כזכייה. זכייה טובה ויפה לטווח ארוך ושההשקעה הייתה משתלמת. מכירה כבר - יש בי קול שמתבונן על הטיפול שלי כעל זכייה ייחודית בלוטו, ויש קול אחר, מנוגד, שמושך חזק לעבר האחר. קול שזועם על מה שנלקח (בד"כ שלל אשליות), מסרב בכל תוקף ומוחק את שקיבל. קול שרומס עד עפר וחוגג "ניצחון". אז לפעמים כשאני חושבת על זכייה בלוטו אני מדמיינת טיפול טוב שאוכל להחזיק מספיק ובאמצעותו לבנות בסיס, להחליט ולהמשיך הלאה. וכמו קודם, חושבת בהקשר זה גם על פרידות. כואבות אבל אפשריות. וגם... לפעמים, ובעוצמות נוכחות וכבדות משקל, אני מוכנה לשלם את כל הכסף לרוצח שכיר שיגמור עניין. 'עקיפת פרידה' הייתי יכולה לקרוא לזה. אתמול בבוקר זו הייתה מחשבה "וודאית". אבל אז אני מפחידה את עצמי שאדון-(קורליאונה)-המניאק יהיה מספיק לא נחמד כדי לברוח עם כל הכסף ולהשאיר אותי בחיים. באסה. לך תצפה מטיפוס כזה לשמור לך אמון. חח עכשיו, ממרחק, אפשר לצחוק על זה. אבל ברגע ההוא, זה היה לגמרי לא מצחיק ואפילו מסוכן. ולפעמים, לפעמים אנ'לא מרוצה מכך שאחרי תקופה ארוכה של טיפול עדיין לא קרו כל מיני דברים, כי אי אפשר באמת לבנות חיים רק על דמיונות. הזכרתי זאת פעמים רבות כאן, ושוב אומר - אני זקוקה מאד לתמיכה אנושית ממשית, אבל מחוץ לטיפול. צריך להוציא את פירות הטיפול לאור והרבה יותר ממה שנעשה עד כה. זה בעייתי לי ביותר. סכר. הופ. פרשן שלי (המטפל) אומר שאני מביאה הרבה יותר מידי רפש מורעל לפגישות ומתפלשת בו, ואת הטוב והיפה אני מסתירה. וזה בסדר, מוכר לי. מוכר גם מוכר. אם כי לא תמיד מספיק להכיר. חשבנו האם לחלק קצת מלב האיכס, למשל, כאן בפורום. אבל לכאן לפני כולם, והיום, אחרי שעברתי כל מיני הליכים טיפוליים - נראה לי שאשתדל לא להביא (אני מתכוונת לרגשות שהם יותר בזמן אמת). מה גם, שאיכשהו אשמח לגלות שסוג הודעות כאלה בכלל לא יועלה לפורום. אז אנסה להימנע מכך, גם משום שאני יודעת מה הפרשנות של הדברים, ואני מצליחה להתבייש לפעמים, להתבייש מאד (בושה זה טוב בעקרון, אבל גם לזה צריך להיות גבול...); והן מסיבות נוספות שאת חלקן אני מצליחה להבין. יודעת שיש משהו בכתיבה שמתוך החולי משהו מאד מפתה ומלהיב בדרכו המשונה, ובה בעת מאד מרתיע ומעורר סלידה. ובכל זאת אני מקנאה באופן הרסני משהו... והנה אני קופצת שוב. הופ. האיש-אחד הזה ואנכי שונים כל כך. כל כך שונים. ובכלל אפשר לשאול מה לי ולפסיכולוגיה. הוא אומר שבנקודות רבות אני יודעת לטפל בעצמי הרבה יותר טוב ממנו. שבזכות העובדה שהוא הקשיב וראה אצלי עוד בהתחלה פנטזיות ריפוי למגוון מצבים, הוא הסכים לטפל בי. ועדיין, הייתי רוצה מאד שיהיה שם מישהו אחר שיצליח לגעת די קרוב. כן, שתהיה איזו אשליית התמזגות לרגע. טוב, עולם שלם, ים חרדות, ומחשבה נוספת כמעט אמרה לי למחוק. זה "פשוט" שאני לעתים קרובות לא יודעת איפה אפשר למצוא מילים טובות. בעצם, זה לא עניין של למצוא, כי אם רק פתוחים לכך, מצליחים לראות ידיים מושטות לשלום ולעזרה ולא רק אוחזות בחרבות. אז, זה יותר השימוש שאעשה בהן. מילים שארשה לעצמי לקחת ולא לברוח או להיהרס מהן. ... מישהו כועס שעדיין אחרי כל הטיפול העמוק הזה אני נמשכת בצורה איומה לרעלים של פעם ולא מרפה. את המשיכה אני מבינה עד מאד, אך במקום שבשלב זה אתפוס את עצמי, אעצור ואומר די, כשאני מבינה עד כמה זה מטורף או מעוות, כולל הקושי להפסיק, עדיין קורה לא מעט שאני לא עוזבת אחיזה וזה נמשך הרבה יותר מידי זמן ויותר מידי פעמים. התמכרות ארורה. ודווקא בתכלס איני אלכוהוליסטית וגם לא חותכת את עצמי. המישהו הזה היא ככל הנראה גם אני, אבל גם מי שעבד איתי כל כך קשה ועשה את הדרך הארוכה הזו הכי עקב-בצד-אגודל שיכול להיות. גם הוא כועס. לפחות הוא מודה באומץ ובהגינות ברגש שמתעורר בו פנימה. הנחתי פה קצת-הרבה מילים לבינתיים. כרגיל, מן עדות לי. לכאשוב למחשב תעבורנה שעות וסביר ביותר שאהיה במקום אחר אחר. תודה של בינתיים <קליק> <שלח> (mp)

ערב טוב mp את כותבת 'אני נמשכת בצורה איומה לרעלים של פעם ולא מרפה. את המשיכה אני מבינה עד מאד'...ואני תוהה לתובנותייך בעניין. מה את 'מרוויחה' מכך, מהי המוטיבציה הפנימית שמניעה את אותה משיכה והאם יש בכוחן של תובנות כאילו או אחרות לאפשר מעט רגיעה. הרהורים שעלו בי בעקבות דברייך.

הי ת., וואי, זה סיפור מעט-הרבה מורכב שלא אוכל לפרט כאן, וקצת, אני חושבת שלחלק מזה כן יש איזה מענה במה שרשמתי קודם. בנוסף, יש קצת דברים מציאותיים שלא תורמים במיוחד לרגיעה. אעפי"כ ולמרות הכל אנחנו עדיין מנסים. האמת, שבאופן יחסי יש שיפור מהרגעים הקשים של שלשום לאלה של היום שלמחרת. למרות שאני יודעת שעוד יהיו ימים כאלה וכאלה. תנודות. תודות רבות שהצטרפת וקראת. (mp)

יקירתי, יוצאת לרגע מהמסתור כדי לשלוח אלייך מילה טובה. או שתיים... איכשהו המילים שלך כל כך נוגעות בי תמיד. אני גם מוצאת בהודעה הזאת שלך, איזו מן שלווה לא מוכרת, תקווה (הלוואי ואני צודקת...), למרות המילים הלא פשוטות בכלל. כשאת כותבת ש*עדיין* לא קרו לך דברים, אני אומרת לעצמי: 'עדיין... היא מאמינה... פעם זה לא היה ככה'. מילים שלי עם עצמי... מאחלת לך לזכות בגדול. בכל סכום הפרס. יהא הפרס הרצוי אשר יהא. הלוואי... מושיטה לך יד (שום חרב, רואה?) ד"ש לכולם :- ) שלך יעלה. אורחת לרגע.

איזה יופי ששתיכן כאן. גם אני מצטרפת ליעלה, מרגישה את המילים שלך רגועות-מרגיעות יותר. נינוחות, גם אם התוכן לפעמים סותר את התחושה. גם איזכור של הכעס שלו, אבל ממקום מבין ומקבל, לא כועס ונעלב... המילים שלך תמיד תמיד נשלחות ישר אל תוך הלב. ויעלה יקרה, כמה נעים לראות אותך כאן... חיוך גדול למראה השם, ציפייה מתרגשת לקרוא את המילים. והלוואי והיית באה יותר (את, וכל השאר מפעם...) בגירגורים של אושר וחמימות, נועם והחתולים (כן, אנחנו כבר ברבים...)

יעלה אהובה, אין כמו מילותייך. כמה טוב שבאת :-) מה שלומך, יקירתי? את זוכרת... וואו. כן, כתבתי בעבר על המון פספוסים. באמת היו. היו ואבדו. חשובים שבהם לא ייתקיימו. ולמרות זאת, באופן מוזר שכזה, לפעמים מצליחה להאמין שיש דברים שעוד ניתן להשיג. ו... בדיוק שם אני צריכה את המציאות בחוץ. איך אני מסדרת את זה? שאלת המיליון דולר... ממני |השם האמיתי שלי רשום כאן|

שלום ל-mp את פורשת כאן מגוון מתחושותייך סביב הטיפול, החיים והקשר ביניהם..אין לי מחשבה אחת מאגדת בין הדברים, מלבד זאת שבהתלבטות בין הטיפול לחיים שבחוץ, אולי הפורום יכול לשמש גם כאיזה מרחב ביניים, כמיכל משמר ומחזיק למחשבות ולרגשות שחלפו בך הבוקר ובינתיים כבר אולי התחלפו..כפי שאת רואה, היומן שלך, האישי-פומבי, זוכה כאן לתגובות ולעניין, ואת מוזמנת להמשיך ולהעביר אלינו עוד מעולמך, בין אם יהיה בצד הטהור יותר, ובין אם יותר בצד הרפש. להתראות בינתיים דוד

שלום. אני בת 26. יש לי חבר 5 חודשים בן 37.אני משכילה,הוא ללא תואר. כבר בפגישה השניה הוא סיפר לי כי הוא גרוש-היה נשוי למשך שנה בגיל 30. אני עדיין גרה בבית. בת בכורה. לא סיפרתי להורי שהוא גרוש שכן יש להם דעות קדומות מאוד קשות בנושא, ובנוסף לא ידעתי בהתחלה לאן הקשר יוביל והחלטתי לספר רק אם אראה שזה מתקדם לכיוון רציני. ובכן, זה רציני מבחינת שנינו. הורי קצת התנגדו לקשר עוד לפני שפגשו אותו, אך הבליגו. לפני כחודשיים פגשו אותו. ומאז מאוד מאוד מאוד מתנגדים לקשר בינינו. בגדול אומרים שהוא לא לרמה שלי(לא ממש מכירים אותו, לאחר היכרות של שעה, אלא לפי הפרטים היבשים על הנייר-גיל, ללא תואר, עומד עכשיו להקים עסק ,כך שמבחינתם יש כאן גם עניין של חוסר יציבות כלכלית). לאחר קשיים רבים רבים וחודשיים נוראיים אמי מוכנה לתת לו הזדמנות שכן ראו שאיני מוותרת.אבי עדיין מתנגד אך נראה כי אימי מדברצ איתו והוא יתרצה. הבעיה היא שהם שאלו אותי מס פעמים איך זה שהוא לא היה נשוי ושאבדוק היטב כי יתכן שהוא מרמה אותי והוא גרוש. פשו לא יכולתי לספר את זה. התייעצתי שלשלום ם עם קרוב משפחה וסיפרתי לו הכל וגם הוא בדיעה שאין שום אפשרות שהם יקבלו את זה אם ידעו שהוא גרוש. אני מרגישה ממש רע. ראשית,אני עכשיו מאוד מפחדת שקרוב במשפחה יגלה להורי שהוא גרוש. ושנית, אני מרגשיה רע כי אמי עכשיו עושה מאמצין אדירים מבחינתה לקבל את הקשר ולשכמע את אבי אך בועל אינה יודעת את כל האמת ואני שיקרתי לה. אני פשוט בחרדות כל הזמן. חשבתי לספר להם אחרי שיקבלו אותו,אבל עכשיו אני ממש פוחדת מהתגובה שלהם שרימיתי אותם. מצד שני,אינני ילדה.אני רשאית להחליט מ טוב עבורי.אין לו ילדים, כך שבחינתי א הוגן לשפוט אותו ולקטלג אותו כאדם סוג ב מכייון שהוא גרוש. מה היית ממליץ לי לעשות. ברור לי שאם אספר להם -הם פשוט יתנגדו לקשר בתוקף ום ככה מאוד קשה לי עם העובדה שככ התרחקנו בחודשיים האחרונים אני והורי). אודה לכל סוג של תשובה.. יום טוב

שלום לילך אני מבין שאת בעמדה לא פשוטה, עם הרבה התלבטויות. האמת היא שאני לא משוכנע ששאלתך קשורה לתחום הפסיכולוגיה הקלינית, כך שאוכל לענות לך יותר באופן אישי ולא בהתבסס על ידע מקצועי כלשהו. נשמע שאת נקרעת בין הדמויות החשובות בחייך וחוששת לאבד כל אחת מהן. עדייין, במידה והקשר הוא אכן רציני, הרי שקשה לי לראות כיצד תוכלי להמשיך בו מבלי לספר את האמת בשלב מסויים להורייך. וככל שהזמן יעבור מבלי שהם ידעו את האמת, כך קשה יהיה יותר לספר אותה והחששות שלך והקושי שלך בעניין יגברו. מצד שני, נראה לי חשוב שתתכנני היטב כיצד לספר, באיזו דרך, בנוכחות מי..כך שלדעתי נשמע כי עדיף יהיה לחשוף את האמת, אם כי השאלה כיצד ובאיזו צורה תצטרך להיעשות לפי הערכתך והיכרותך עם המצב. להתראות דוד

תודה שענית מה דעתך למרות שכנראה הנושא לא קשור לפסיכולוגיה. אני מניחה שאכן אספר להם כי באמת שאיני רואה דרך אחרת לצאת מזה. אולי בנוכחות בן משפחה.אני עוד צריכה לחשוב על זה.זה יהיה קשה. אני חייבת לציין שפתאום המחשבה על כך שהם ידעו הכל קצת מרגיעה אז אולי זה אכן הפתרון הנכון. תודה

מה טוב בו? מה את אוהבת בו? אולי תתאמני כאן ותסבירי לנו את הצדדים החיובים שלו

שלום לדוד, קוראים לי כתם ואני ידידה השעיר, הג'ינג'י והנאמן של מאוהבת (מה לעשות - אף אחד לא מושלם...). שמעתי ממנה עליך ועל הפורום שבחים רבים וטובים והחלטתי גם אני לאזור עוז ולפנות אליך להתייעצות. העניין הוא כזה - אני קצת דואג ל-מ' שלי...בזמן האחרון אני מרגיש שמשהו עובר עליה. לא יודע להגדיר בדיוק מה זה ה"משהו" הזה...היא פשוט איננה כתמול שלשום. פעם, היא הייתה משחקת איתי הרבה, יוצאת איתי לטיולים ארוכים בפרדס, היו לה המון מרץ וחיוניות והצלחתי להעלות חיוך על שפתיה בקלי קלות... . הו, איך אני מתגעגע לימים האלה. כיום כל שנותר מהם הוא זיכרון רחוק ומתוק. והאמן לי דוד, ניסיתי ה-כ-ל: ליקקתי לה את האף והפנים, עמדתי על רגליי האחוריות, הצעתי לה את העצם שלי במתנה, נבחתי וכשכשתי נלהבות, אך כל מאמציי העלו חרס :( אך אינני מתייאש כלל וממשיך לחפש דרכים ורעיונות חדשים ויצירתיים, ולו רק בכדי ש-מ' תצליח ליהנות שוב מהאהבה הרבה, חסרת התנאים, שאני מרעיף עליה כל הזמן. ואף על פי שאני יודע שזה לא תלוי בי ושזה לא ממש באחריותי...אני ממשיך להתאמץ כי אני באמת זקוק לה ובלעדיה - וזו כלל לא קלישאה - חיי הם חיי כלב. תהיתי אם אולי גם לך יש איזה רעיון בשבילי, משהו שעדיין לא חשבתי עליו, במישור היישומי, כזה שעונה על ה"HOW" (או על ה-"האו האו" – כי זה מה שאני מבין...:)) מודה לך מראש על העצות. בכשכושי זנב נמרצים ו...חיוך!, כתם נ.ב.: ד"ש חם לשאר המשתתפים על ארבע בפורום...(ובמיוחד לג'ינג'יים שביניהם). אני מחזק אתכם בהתמודדותכם ומאחל לכולנו כי לא ירחק היום בו חברינו האנושיים יהיו שמחים (ושפויים!!!) שוב.

שלום כתם נעים להכיר. אני מבין היטב את המצוקה שלך. לא קל להתמודד עם המצב איתו אתה מתמודד, כאשר אתה מפגין מולו איכפתיות ומעורבות ראוייה להערכה. אני מניח שאולי קרו דברים בחייה של מ' שאינך מודע להם ושמשפיעים על מצב רוחה, וחשוב אולי גם להכיר בכך. מעבר לכך, ועם כל הרצון הטוב שלך, לעיתים נביחות, לקוקי פנים והצעת עצמות, פשוט אינם מספיקים. הייתי מציע לך לנסות לברר על כתובת טובה לטיפול רגשי עבור ידידתך, ואולי גם לחפש פסיכולוג כלבים מקצועי עבורך - בוודאי לא קל לשאת לבד את משא הדאגות וניסיונות העידוד שלך.. להתראות בינתיים דוד

שלום דוד, ראשית, ברצוני להודות לך על התייחסותך הרצינית והמקצועית. תגובתך האמפתית מחזקת ואף מגבירה את האמון שלי במין האנושי בכלל ובפסיכולוגים קליניים בפרט. אני בהחלט מתכוון לערוך, בזמן הקרוב, שיחה ב-4 עיניים (ושש רגליים) עם מ' ולשתף אותה ברגשות שלי ובהמלצותיך החכמות בנידון. היא מעולם לא שמעה אותי מדבר עברית ואני חושש שזה עלול לעורר בה רגשות לא פשוטים, אך הנושא הוא מספיק חשוב בכדי שאקח את הסיכון הזה (במקרים מסויימים אם אין סיכון אז אין סיכוי...). באשר למשא הדאגות - הוא אכן אינו קל, במיוחד אם מוסיפים אותו ל-17 הק"ג שאני שוקל ובהתחשב במבנה גופי הצר... . לפיכך ובעצתך, אני שוקל בחיוב פנייה לפסיכולוג כלבים מקצועי ופונה אליך ולשאר המשתתפים בפורום בבקשה להמליץ לי על אחד שכזה המקבל באיזור 30 ק"מ מרצועת עזה (ראו כתובת הדוא"ל שצירפתי). תודה בינתיים, כתם המג'ונג'ן

לא מבינה את מה שקורה כאן בהתכתבות הזו? מה נהיה?

הכלב (ובעליו) במצוקה. מה נשמע לך מוזר או מאיים, ולמה?

אני אני עוד מעט בת 21 ואני רוצה קצת לשתף על הבעית ביטחון עצמי שלי, יש לי בעיה עם הבטיחון עצמי שלי. אני חושבת שזה נובעה מכל מיני תוחמים,מציינת שהבעית בטחון עצמי שלי,שהיא אפילו "מגבילה" אותי להבעיה רגשות טובים/לא טובים לאנשים. יש לי קצת בעית דיבור אם נקראה לזה כך,יש לי בעיה עם להגיד נכון מילים שיש בהן את האותיות ש,ס..שאני שתמיד זה נישמע שאני אומרת אותן לא נכון,והבעיה שאני שומעת נכון-אבל אני הוגה אותן לא נכון וזה לפעמים קשה אנשים לא מבינים מה אני אומרת ומה אני רוצה ויש כאלה שצוחקים.זה מתחיל לאט לאט לחלל לי בלב ,וזה מציק . בילדותי נסיו לטפל לי בזה אך ללא הצלחה. יש לי בעיה,שאני מפחדת לפעמים אם אדבר בקבוצה ואגיד משו וכולם יסתכלו,או שאגיד משו שלא ממש נכון או לא ממש קשור אנשים יערו לי על זה,או לא התייחסו בכלל. ויכלת להיות שכל זה מתקשר *לבעיה הרפואית שלי (שקשה לי לשתף אותה מול פורומים) אם זה בסדר .שזה קצת מפריע לבטחון עצמי ואלה ההשלכות.כפי שצייתי למלעה. בצבא טיפה עלה לי הביטחון עצמי,אבל עדיין יש מצבים שאני מרגישה בטיחון עצמי ירוד, שקשה לי להגיד במילים ,בקול מה שאני חושבת,מה שאני מרגישה. אני מנסה לשפר את זה. וזה חשוב לי. אך,לא ממש מצליח.אני רוצה קצת לשתף על הבעית ביטחון עצמי שלי, יש לי בעיה עם הבטיחון עצמי שלי. אני חושבת שזה נובעה מכל מיני תוחמים,מציינת שהבעית בטחון עצמי שלי,שהיא אפילו "מגבילה" אותי להבעיה רגשות טובים/לא טובים לאנשים. יש לי קצת בעית דיבור אם נקראה לזה כך,יש לי בעיה עם להגיד נכון מילים שיש בהן את האותיות ש,ס..שאני שתמיד זה נישמע שאני אומרת אותן לא נכון,והבעיה שאני שומעת נכון-אבל אני הוגה אותן לא נכון וזה לפעמים קשה אנשים לא מבינים מה אני אומרת ומה אני רוצה ויש כאלה שצוחקים.זה מתחיל לאט לאט לחלל לי בלב ,וזה מציק . בילדותי נסיו לטפל לי בזה אך ללא הצלחה. יש לי בעיה,שאני מפחדת לפעמים אם אדבר בקבוצה ואגיד משו וכולם יסתכלו,או שאגיד משו שלא ממש נכון או לא ממש קשור אנשים יערו לי על זה,או לא התייחסו בכלל. ויכלת להיות שכל זה מתקשר לבעיה הרפואית שלי.שזה קצת מפריע לבטחון עצמי ואלה ההשלכות.כפי שצייתי למלעה. בצבא טיפה עלה לי הביטחון עצמי,אבל עדיין יש מצבים שאני מרגישה בטיחון עצמי ירוד, שקשה לי להגיד במילים ,בקול מה שאני חושבת,מה שאני מרגישה. אני מנסה לשפר את זה. וזה חשוב לי. אך,לא ממש מצליח.

שלום טלי אני מבין שאת סובלת מבטחון עצמי נמוך, שקשור לחרדות שונות ולחשש פן תמשכי לעצמך תשומת לב לא רצוייה. נשמע לי שכדאי לך לפעול בשני מישורים: ראשית, לפנות לאיש מקצוע מתחום קלינאות התקשורת על מנת לטפל בבעיית ההגיה שלך. אני מבין כי בעבר ניסיונות טיפול בכך נכשלו, אלך זה לא אומר כי עלייך לוותר על התקווה. לפי תיאורך נשמע כי ניתן לשפר את המצב, ואולי כדאי לך לברר אפשרויות טיפול דרך קופת החולים שלך. את מדברת גם על קשיים אחרים המעיקים עלייך, ופוגעים גם הם בבטחונך. בהקשר זה נשמע לי כי כדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, אולי באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית, על מנת לנסות ולהפחית את המחשבות המערערות ולמצוא שם כלים להרמת בטחונך העצמי. להתראות דוד

הי דוד, הרבה זמן לא כתבתי ,אז ראשית השאל לשלומך. המטפלת שלי יוצאת לחופשה של שבועיים בחו"ל. כ"כ ריק עצוב כואב וקצת כועס בפנים (לא האמנתי שאצליח להרגיש כעס כלפיה הרי אני כ"כ אוהבת אותה). אני בטיפול אצלה כשנתיים עקב אובדנים רבים בסביבתי הקרובה וחשבתי שעם הזמן הפרידה כשהיא יוצאת לחופשה תהיה קלה יותר ולדאבוני לא כך הדבר. לא דיברתי איתה על כמה קשה לי הנסיעה שלה ,אלא רק בפגישה האחרונה והפגישה היתה לי מאוד קשה. מחר אמורה להיות הפגישה האחרונה לפני הנסיעה שלה וכתבתי לה שאני לא הגיע היות וזה קשה לי מידיי והיא בתגובה כתבה לי שהיא מחכה לי ומקווה שאגיע ונדבר. למה היא לא יכולה להבין את הקושי ולכבד ואת ההחלטה שלי,מה לעשות?!? לילה טוב,איריס

שלום איריס אכן עבר זמן רב, אני בסדר גמור, תודה על השאלה. אני מבין שהנסיעה של המטפלת מקשה עלייך מאוד, ונדמה לי שאת כבר יודעת שהדבר הזה לא קורה לראשונה או במקרה, אלא שהוא בזיקה עם נושאים אחרים שאת מתמודדת איתם. האמת היא שלי נשמע חשוב וטוב שאת מצליחה גם לכעוס עליה, בזמן שאת גם אוהבת אותה. אנשי יכולים הרי לאהוב ולכעוס באותו הזמן..ולגביה, אני מנחש שהיא מבינה את הקושי שלך, מכבדת אותו, אבל לא רוצה להיכנע לו, לא רוצה שהוא יגבר על שתיכן יחד. ונשמע לי שאין באמת הצדקה שהוא יגבר עליכן ועל הקשר ביניכן. לפעמים לפגוש את הקושי ישירות הוא משהו מאוד מפחיד ולא פשוט, אבל אולי פחות מפחיד ממה שמדמיינים ובהחלט משתלם. בסיכומו של דבר אני חושב שחשוב שתעשי את הדבר הנכון לך - ואני מאמין שתבחרי היטב. להתראות דוד

הי דוד רק רציתי להגיד תודה,שמחה ששמעתי בעצתך. במיוחד אהבתי את "תעשי את הדבר הנכון לך-ואני מאמין שתבחרי נכון" ((-; לילה טוב,איריס.

שלום אחותי בת 18 תולשת את שיערות ראשה לאחרונה זה הגיעה למצב של קרחות בראש מה ניתן לעשות? למי ניתן לפנות בנושא? תודה יעל

שלום יעל ראשית הייתי פונה אליה. שואל על מצבה ומדוע היא תולשת את שיערה. במידה והיא מתארת מצוקה רגשית או דחף חזק סביב העניין, נראה לי שיש מקום לפנות לייעוץ רפואי - תלישת שיער מסוגים מסויימים היא תופעה מוכרת וישנם כלים שונים על מנת לטפל בה. להתראות דוד

שלום אחותי בת 18 תולשת את שיערות ראשה לאחרונה זה הגיעה למצב של קרחות בראש מה ניתן לעשות? למי ניתן לפנות בנושא? תודה יעל

שלום רב לך יעל, תופעת תלישת השיער מוכרת וניתן בהחלט לטפל בה. ראשית אני מציע לך להכנס לאתר www.articles.co.il לסיווג כותבי מאמרים מומחים ולקרוא מאמר שכתבתי בנושא . הטיפול שאני ממליץ באופן עקרוני מבוסס על פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית ממוקדת וקצרת מועד. אשמח לקבל ולת יותר פרטים לכתובת האימייל שלי . בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום!שמי ברוריה ויש לי בעיית שבירת שיער ואני מחפשת יעוץ לבעיה שלי הייתי רוצה שתיצרו קשר איתי לטל-0544437834

היי , אניכמעט שנתיים בטיפול פסיכודינמי , הפסיכולג שלי עכשיו החליט שלדעתו אני צריכה טיפול תרופתי , אני מאוד נגד ולא מעוניינת , ממש לא באה לי לפתח תלות בתרופה , ורק המחשבה על זה גורמת להרגיש רע עם עצמי , האם זה אני לא אקבל את דעתו ולא אנסה לקחת טיפול תרופתי זה אומר שאין טעם להמשיך גם בטיפול , ואולי זה אומר שגם הוא הרים ידים והחליט שהפיתרון היחידי בשבילי הוא בתרופות , מה דעתך? יש דרך אחרת לצאת מדיכאון שנמשך המון המון זמן ?

מניסיון אני יכולה לומר לך- תסרבי לכדורים. הם מכרים, משבשים, תנסי שהפיתרון יבוא מבפנים , מכח הלב והמחשבה. הפסיכולוגית שלך רוצה לאבטח את עצמה..אבל למה על חשבונך. האם לבת שלה , אם היתה במצב שלך, היתה מציעה בכזו קלות כדורים. תאמיני לי- אל תקחי!!!! קל להתפתות, להשאיר הכל בידי הכימיקלים הללו- אותי זה הרס, הפיל, שיבש חשיבה וזיכרון, הביא אותי להשמין. בכל אופן- זו הצעתי לך. בהצלחה.

ראשית כל - מיה: האם הנסיון שלך מעיד על הכלל? אני בעצמי מקבלת 3 תרופות. זה נכון שלפעמים לוקח זמן למצוא את התרופה הנכונה, זו שמועילה מחד ואין לה תופעות לוואי בלתי נסבלות מאידך... טיילתי הלוך ושוב בויה דולורוזה עד שהגעתי לקומבינציה הנוכחית... זו שאלה של רווח והפסד לטווח הארוך. וחוץ ממני, הרבה מאוד אנשים שאני מכירה לוקחים (או לקחו בעבר) תרופות... ולא, אנחנו לא חולקים פסיכיאטר... ועצם העובדה שחלקם כבר לא לוקחים את התרופות היום מעידה על כך, שא. זה לא ממכר!; ב. לעתים צריך לקחת אותן רק לפרק זמן מסוים ואז כבר אפשר להפסיק, כך שאפילו זה לא תמיד לכל החיים. אם התשובה שלך היתה מבוססת על נסיון חיים של יותר מאדם אחד (את) ויותר מקבוצת תרופות אחת (הממכרים היחידים בחבורה הם הבנזודיאזפינים - המרגיענים למיניהם ממשפחת הוואליום), אז היתה בה הצדקה... סתם להפחיד אנשים נראה לי מיותר. ומיכל - מעבר למה שכתבתי למיה: אני מבינה את ההתנגדות שלך לתרופות. שנים ניסו לשכנע אותי. שנים אמרתי לא. או שהתחלתי והפסקתי אחרי זמן מה. הקזתי דם לכמה וכמה מטפלים עם ההתנגדות הזו. אבל מאז למדתי ש: א. כאמור לעיל - כל התרופות האלה לא ממכרות (עובדה שהפסקתי כל פעם מחדש, ובקלות רבה). ב. שום דבר, בניגוד למה שמיה כתבה, לא השתבש אצלי יותר ממה שכבר היה משובש, ושבגללו הייתי צריכה את התרופות האלה מלכתחילה. וזה נכון, רגב, לגבי כל מי שאני מכירה ומקבל/קיבל תרופות. ג. מרבית הפסיכיאטרים מאוד פתוחים היום לגבי ההסתייגויות השונות מכל מיני תופעות לוואי. הם מיידעים מראש, וגם תמיד אפשר לשאול, מהן תופעות הלוואי הכי נפוצות שמתלוות לכל תרופה ואם יש פתרון או לא. ד. ולכן - את תמיד יכולה להתחיל טיפול תרופתי ולראות מה קורה. כי באותה מידה את גם תמיד יכולה להפסיק. כי תזכרי - את לא יכולה להתמכר לכדורים האלה! הם ממש ממש ממש לא ממכרים!!! מיכל, תני לעצמך צ'אנס, אין לך מה להפסיד. את יכולה רק להרוויח או, בסופו של דבר, להישאר בנקודת המוצא.

שלום מיכל אני מבין שהנושא של הטיפול התרופתי מעיר בך שאלות מעשיות (האם ניתן להתמכר לתרופות, למשל) ורגשיות כאחד. גם את אלה וגם את אלה הייתי מפנה אל המטפל, לבחון יחד איתו עד כמה חששותייך מוצדקים, מהיכן הם נובעים ועל מה ביכולתך להתגבר. לגבי ייאושו קשה לי כמובן לענות, גם זו שאלה שתצטרכי להפנות אליו, אבל חשוב לי לומר שההפנייה לטיפול תרופתי בהחלט אינה עדות לייאוש המטפל. פעמים רבות היא יכולה דווקא להגיע משיקול מקצועי או מהביטחון להיעזר בכלים שונים על מנת לשפר את המצב. ואכן, דיכאון ממושך הוא מצב ממנו קשה להיחלץ ללא טיפול תרופתי, ולו לתקופה מוגבלת. בקיצור, נדמה לי ששווה לך לברר עוד בנוגע להצעת המטפל לפני שתכריעי לכיוון כזה או אחר ותחושי שזה הזמן להרמת ידיים. להתראות דוד

קודם כל תודה לכולכם על התגובות , הרעיון של טיפול תרופתי עלה לפני כשנה וחצי , אני מאוד נלחצת , נבהלתי ואפילו במידה מסויימת נעלבתי , אני ?? טיפול תרופתי ?! מה הוא חושב שאני משוגעת . אני יודעת שזה לא קשור , ואני בטוחה שזה גם עוזר להרבה אנשים , אבל עדיין זה משהו שמפחיד אותי , גם עצם הרעיון קשה לי איתו , וגם הצד הפרקטי של איך הגוף שלי יגיב לי , וחוץ מזה הכדורים לא יכולים לפתור לי הרבה בעיות אחרות , היום אני יכולה להבין למה הוא מציע לי את זה , אבל עדיין קשה לי לקבל את זה . שמחתי מאוד לקרוא את כולכם ואני אשמח לקרוא מקרים של אנשים שניסו כי באמת אני מאוד מבולבלת .

נילי קודם כל, אני מתנצלת על תגובה קצת מאוחרת.. רק עכשיו קראתי... את שואלת שאלה מאוד גדולה.. שאלה שגם אני הייתי שמחה לדעת את התשובה עליה.. את שואלת איך אני מצליחה לתפקד ביום-יום.. וכשקראתי חייכתי... אני לא בטוחה לגבי המילה "מצליחה"... ומה זו בעצם הצלחה?.. לקום כל בוקר? להתארגן? ללכת לעבודה? לבצע את העבודה? לחזור לבית ו"להעביר" את שארית היום?.. אני לא בטוחה מה זה אומר.. אני רק יודעת שאפשר לראות את זה בדרכים שונות... אני יכולה להגיד לך שיש ימים שאני עובדת "מנותקת"... כל זמן שאני בעבודה, אני מתפקדת בצורה הטובה ביותר... יש שיגידו עובדת מצטיינת... זה איזשהו חלק בי שמנותק מכל מה שמרגיש לי, חלק "נפרד" שפועל באופן אוטומטי... יש ימים שאני לא מצליחה לתפקד.. בכלל.. אני מגיעה לעבודה ולא מסוגלת לעבוד.. אני מנסה איכשהו להעביר את היום... (ברור שלפעמים אני יורדת על עצמי שאני בעבודה אבל לא עובדת כמו שצריך וכמו שאני מצפה ממני.. אבל.. לפעמים אין ברירה...) יש ימים שאני באיבוד רציני, ואני מרגישה שאני על סף התפרקות... בעבודה (והאמת שגם מחוץ לעבודה)... במצבים מסוימים, אני מתקשרת למטפלת, משאירה לה הודעה... ובד"כ היא חוזרת אלי ועוזרת לי לפקס את עצמי.. עוזרת לי לעשות סדר, לנשום, לווסת (אני שונאת את המילה הזאת)... לפעמים אני פשוט נשברת.. והדמעות מציפות.. ואז אני בורחת לשירותים... עד שאני קצת יכולה לנשום... לפעמים אני פשוט מאבדת שליטה, אני מתרגזת, מתעצבנת, אני לפעמים אפילו מרימה את הקול שלי... (וכן, אחרי כמה דקות פתאום הקיצוניות השניה מגיעה ואני רוצה למות מהתגובה שלי)... לפעמים אני פשוט מתמודדת בכך שאני אומרת ש"לא אכפת לי מכלום"... אני אפילו מדברת על זה שנמאס לי מהעבודה.. שאני רוצה לעזוב... (אף אחד שם לא יודע שזה בגלל שנמאס לי בכלל מהכל ושאני מעדיפה להישאר בבית, במיטה, מתחת לשמיכה...למות)... ויש את הימים (וזה הרוב) שבהם אני לא רק "לא מצליחה", אלא אני ממש נכשלת... שאני לא מצליחה להכיל ולהתמודד עם התנודות הקיצוניות.. ימים שהכל נראה רק שחור (אפילו הלבן מתחבא) ימים שזה או הכל או כלום- עם בחירה מודעת ב"כלום", ימים שבהם כדי לעבור אותם אני פוגעת בעצמי, או במקרים הטובים יותר מנסה ליצור קשר עם המטפלת... כמו שאת רואה.. אני לא באמת מצליחה לתפקד ביום-יום כמו שכולם מתפקדים... לרוב, אני איכשהו שורדת את הימים... לפעמים בדרך אחת, לפעמים באחרת... נורא קשה לי להתמודד עם ההתנדנדויות והקיצוניות שבמצבי הרוח.. עם הנפילות המאוד מהירות שלי... עם אי היכולת לווסת (אמרתי כבר שאני שונאת את המילה הזאת, נכון?..) אני מאוד נעזרת במטפלת שלי.. למזלי יש לי מטפלת מדהימה.. היא פתחה בפני אפשרויות רבות.. שמאוד משפיעות על המצב שלי... היא נמצאת בשבילי המון.. והכי מזל?.. שהיא לא מפחדת ולא מתייאשת מהיאוש שלי.. היא מבינה אותי, את היאוש, את ה"חשיבה" שלי בשחור לבן (או בעיקר שחור), את השינויים הקיצוניים ברגשות, בתחושות, במחשבות... הקשר שיש לי איתה הוא קשר מאוד טוב, עמוק, משמעותי.. וזה גם קצת עוזר.. הזכרת את היאוש.. והאמת היא שגם אני נמצאת בתקופה כזו.. תקופה של יאוש מאוד מאוד עמוק... יאוש שלא אחת מביא אותי להרים ידיים ולהגיד שאני לא רוצה יותר כלום.. (לא עבודה, לא טיפול, לא משפחה, לא אותי עצמי...) לגבי השאלה שלך אם אי פעם תוכלי לתפקד כמו שצריך.. תאמיני לי שגם אני שואלת את עצמי לא פעם.. בדיוק את אותה שאלה.. ולרוב אני "מחסלת" את עצמי בתשובה שלילית, די חד משמעית.. אחרי הכל אני "הפרעת אישיות גבולית" אבל.. המטפלת שלי מאמינה אחרת.. היא מאמינה שאני יכולה ללמוד לווסת... אני לא יודעת למה, אבל היא באמת מאמינה בזה.. והאמונה, הרצון והנכונות שלה לפעמים לפעמים קצת מצליחים לגעת בי... פתאום אני שמה לב שכתבתי מגילה יותר מידי ארוכה... ואני בכלל לא בטוחה שהצלחתי לענות לך... אני לא בטוחה שזה בכלל מה שהתכוונת...אני מקווה שכן, אבל אם לא אז.. מצטערת... ניסיתי.. : ) אסיים בזה שאגיד לך שאני קוראת אותך תמיד.. ואת בטח יכולה לנחש שאני מזדהה לא מעט... ו... מקווה שהלילה עבר לך בסדר (כמובן יחסית).. ושהלילה הנוכחי יהיה לך לילה טוב, שקט ורגוע.. שיר

שיר יקרה, כתבת מדהים ומקרב. מילים שמתארות אותך כאדם ככל אדם. בריא וגם חלש. מתחבר מתפרק. רגיל. כמו כולם. בסדר, אנחנו יודעים שהקצוות קיצוניים הרבה יותר, אבל באופן כללי זה כל כך אנושי להיות שם וגם שם וגם שם... נשמתי לרווחה - סוף סוף הכותרת היא לא "אין". זה שינה המון. שתדעי.

שלום לקוראת בפורום.. קודם כל תודה רבה.. האמת שדי הפתיעו אותי התגובות.. בכלל... אני אגלה לך.. שאחת התפילות שהכי חוזרות בבפנוכו שלי, זה שאהיה וארגיש "רגילה" שאהיה וארגיש "כמו כולם"... אז באמת תודה על המילים ובכלל על היחס.. לגבי הקצוות והקיצוניות.. אולי המודעות שלי לעניין זו התחלה בדרך להתמודד איתם?... אולי.. ודבר אחרון.. לגבי הכותרת.. האמת היא שהיה לי נורא נורא קשה לשנות אותה.. הסיבה היחידה היא ש.. לא היתה דרך אחרת שנילי תדע שכתבתי אליה.. אז.. אני מתנצלת מכל הלב אם הכותרת הרגילה שלי מעלה תחושות לא נעימות או משהו כזה.. באמת סליחה.. זה פשוט ש.. בינתיים זה מה שמרגיש בתוכי.. ואני לא ממש יכולה לשנות את זה.. אז סליחה.. שיר

אני מקוה שאת עדיין כאן.. האמת מזמן רציתי לכתוב לך...פשוט לא יצא.. והנה זו ההזדמנות להצטרף, ולהזדהות עם כל הסבל והמכאוב שאת נושאת אתך. אני קוראת אותך תמיד, לא נבהלת מהאורך.. כפי שאת מציינת - מגילות, את מענינת, ממוקדת , כנה אמיתית,ו.. מקסימה, לא מתחברת לדימויים השליליים שאת שאת מצמידה לעצמך, ובכוחם של המילים שאת משאירה כאן,(וגם מבעד למסך..) את מעוררת התפעלות על כח העמידה שלך, מול מאבקים יומיומיים ולא פשוטים. שמחה בשבילך שזכית במטפלת מצוינת, שמצליחה להחזיק בך ואותך, ובעיקר-מאמינה בך. מכאן מחזיקה לך אצבעות, שולחת לך המון כוחות, ובעיקר- אל תתיאשי!! מקוראותייך הרבות.

היי למצטרפת... קודם כל, רוצה להודות גם לך.. על ההתייחסות והמילים.. זה מאוד נגע בי.. אז תודה.. שמחה שיצאה הזדמנות כזו, וכתבת לי.. אני אהיה כנה איתך, ואגיד לך שהיה לי מאוד קשה לקרוא את המילים שלך אלי.. היה לי קשה להבין ולקבל את כל המילים החמות, הטובות, החיוביות שהפנית אלי... להכיל את זה... קשה לי.. כי אני לא רואה את עצמי ככה.. זה כאילו מדברים על מישהו אחר לגמרי.. שלא קשור אלי.. כי אני.. אני רחוקה מלהיות כל הדברים הטובים שאמרת.. לא ידעתי, לא חשבתי, לא תארתי לעצמי שקוראים אותי.. ושהדברים שלי אומרים משהו למישהו.. שהדברים שלי איכשהו מצליחים לגעת כך או אחרת, באחרים.. עם כל הקושי שבדבר, הצלחת לגעת בי, בבפנוכו.. אז.. שוב.. תודה לך.. מכל הלב.. שיר

שיר ... (אנחת הזדהות עמוקה).. קראתי את מילותיך בשקיקה, כאילו המחישו הן בדיוק מפליא (וכואב), את תחושותי וההתמודדויותי (נו) היומיומיות. זה לא שיהיה לי הרבה מה לומר, חוצ מלציין שאני מודה לך בכנות, על תשובתך. כן. היא כן ענתה לי. עזרה לי להוסיף עוד כמה תובנות. אני צוחקת לעצמי משום שחשבתי (אין לי מושג איך), שהמציאות היומיומית, לפחות לפחות שלך, אולי קצת יותר זוהרת משלי. למרות הקושי הכאוטי והעמוק, שמתגלה בכתיבתך.. ואני, אני מגלה בעצם עד כמה אין באפשרותי לברוח מלהתמודד.. עד כמה אני יכולה לכאוב (וע"י זה לשאוף..??אולי?? ל.. אחרת..??) אך העבודה תהיה סזיפית בתוספת מנה טרופה לצידה.. עד כמה ידי כבולות, ועד כמה המטפלת מנסה לעזור לי לצאת ולהשתחרר מן הכבלים החזקים הללו.. המסעירים.. והאם, האם אני באמת מאפשרת לה לפרום את הקשרים הללו..?? או לפחות ללמד אותי איך לשחרר אותם, ולו במעט..??..??!!!?? הלב שלי מתכווץ עכשיו, בכאב עמוק עמום וחזק.. את בטח מבינה אותי. אני שואלת את עצמי.. איך זה שאני כן עזבתי את העבודה שלי בעקבות סולם גהנום הרגשות.. אני שואלת כי אני בודקת.. בודקת עם עצמי. מה שבטוח לי זה שעכשיו, אם לא אטפל בעצמי (כמו שאני עושה) אין. לא יהיה עוד נילי לעולם. אני לא בטוחה אם זה לא מפחיד אותי, או אם זה מפחיד אותי מאוד. עדין לא גבשתי עמדה. זה מסביר את עובדת היותי כותבת עדין. אבל חשוב לי לציין (גם ל..הזכיר לי..?) שזה שאני מטפלת בעצמי עכשיו, גם אם אני לא בטוחה שיש טעם, גם ע-צ-ם הטיפול הוא התקדמות בשבילי. עשייה מקדמת. אומנם אחד קדימה אלף אחורה, אך כבר נאמר, כשקשה, סימן שאנחנו בעליה. נדוש אומנם, אך לפחות לומר זאת.. היאוש אוכל אותי. אני לא יכולה איתו כבר יותר. הוא לא עוזר אותי כל כך מהר. כמו בוץ הוא. נדבק. מתיש, מלכלך. לפחות מנסה.. ושוב בכאב לב העמוק הזה.. מרגישה..?? אז אולי היה זה צעד נכון שעזבתי את העבודה.. ימים יגידו.. אני רוצה לצרף את הלינק הבא, זהו שיר של להקת (נראה לי) PULUMB, שם השיר הוא: In Your Arms , מדובר בשיר שאמא שרה אל ילדה, מרצון להגן עליו, עד כמה שהיא יכולה.. השיר מעלה בי תחושת ערסול אשר מלווה בכאב האמיתי הזה, אותו אני כל כך מכירה.. אולי הוא יעשה לך קצת טוב.. אולי יביא לך נחמה.. אני, כך בכל אופן מקווה.. אז הנה לך: http://www.youtube.com/watch?v=ARAJ7uwnhYU והלוואי ויהיו ימים רגועים יותר.. ומי כמוך יודע.. היי ברוכה שיר יקרה, ושוב, תודה. ~נילי~

נילי.. האמת.. לפעמים לא צריך להגיד הרבה.. וזה הכי בסדר.. שמחה שכן הצלחתי לענות לך, שהגעת לעוד כמה תובנות.. לפעמים יש לנו נטייה לחשוב שלאחרים קל יותר, אולי הם יודעים טוב יותר להתמודד.. שהם חזקים יותר.. אבל לאט לאט אני מבינה שזה לא נכון.. זה לא עובד ככה.. נראה לי שבסופו של דבר לכל אחד יש את הדברים שלו איתם הוא צריך להתמודד.. ואנחנו.. אנחנו "זכינו" בהפרעה כזאת.. שיש לה שם מסוים.. ומאפיינים מאוד מעצבנים.. וצריך ללמוד ולעבוד הרבה וקשה כדי להצליח בסופו של דבר להתמודד איתה.. האמת היא? שכך או כך אנחנו מתמודדות.. לפעמים בצורה טובה יותר כלפינו ולפעמים פחות... תדעי לך נילי.. שלטפל בעצמך זה דבר מאוד מאוד גדול.. ובכלל לא ברור מאליו... כל יום שהולכים לפגישה.. שמנסים.. שרוצים שיהיה אחרת.. כל רגע כזה הוא לא מובן ולא ברור מאליו בכלל.. את צריכה להיות גאה בעצמך.. על הלחימה שלך.. על השאלות שאת שואלת את עצמך.. על הכנות שלך מול עצמך.. לגבי היאוש.. אמרתי לך.. מבינה אותך מאוד מאוד.. יש לי המון תקופות כאלה.. שבהן אני לא רואה כלום חוץ מיאוש.. בתקופות האלה באמת הרבה יותר קשה לעשות משהו.. אבל כשעושים זה עוזר.. ויש דברים שאנחנו כן עושים בזמן היאוש.. כמו לכתוב כאן.. כמו ללכת לפגישה בכל זאת.. כמו עוד דברים.. אני לא יודעת מה קרה בדיוק עם העבודה שלך.. אבל אני באמת באמת מאמינה שיש דברים שקורים כי כך צריך להיות.. (ואנחנו רואים את זה בסופו של דבר רק ממרחק רב..) אני מקווה שדווקא עכשיו תמשיכי לטפל בעצמך.. ואני מאמינה שהנושא של עבודה יסתדר לך.. שוב כתבתי המון.. אז אסיים.. בדבר אחרון... אני מאוד מאוד מתחברת לשירים.. הם הכי נוגעים בי.. אז תודה על השיר.. התמונות מדהימות.. והשיר לא פחות.. והנה שיר אחד בשבילך.. שיר שמאוד נכנס לי לבפנוכו.. (אני לא יודעת לצרף קישור, אז שמה את הכתובת.. http://www.youtube.com/watch?v=IdeMkywlS54 שיר

אני אוהבת את הפסיכולוגית שלי ומאמינה בה.ככל שיותר נעים לי בחיקה העוטף (מטאפורי כמובן) כך ההיזדקקות גוברת עד כדי מצוקה גדולה וייאוש ריקנות ואבדן.הדינמיקה הזו גורמת לי לחשוב שאולי זה לא טוב לי, ולמרות שאני זקוקה לה ורוצה להיות לידה עוד ועוד - דוקא בגלל זה- אני צריכה להתרחק.נוכחותה טובה,אך לעולם לא מספיקה - אני כל הזמן רוצה עוד ועוד..וזה מכאיב חונק.הסברתי לה את זה אבל זה מכעיס אותה וגורם לה להיות מרוחקת ותכליתית.ואני רוצה שהיא תתקרב..ותעטוף.ואז אני עוד יותר לבד. אני לא יודעת איך לפתור את זה.שיפסיק לכאוב.

שלום לאחת נשמע לי שאת מתמודדת עם שאלות של קרבה ומרחק, אינטימיות וחשש, בתוך הקשר הטיפולי שלך. אינני יכול לחשוב על הצעה אחרת מלבד להמשיך ולבדוק את הרגשות האלה במקום בו הם מתעוררים ומול האדם מולו הם מתעוררים. את כותבת שהיא הופכת מרוחקת ותכליתית ומה שזה עושה לך. האם אמרת לה זאת? נשמע לי שעיבוד של הקשר (והפלונטר) הריגשי עמו את מתמודדת יכול לסייע לך בהרגשתך בטיפול, ואולי לא רק בו. להתראות דוד

שלום, אני מבקש לקבל המלצה באופן דחוף לפסיכולוגים\יות באזור רמת גן שעובדים עם קופות החולים. תודה מראש

שלום גלעד אנו לא ממליצים ישירות בפורום על מטפלים ספציפיים. אם למישהו מהפורום יש המלצה, הוא מוזמן לשלוח אותה לתיבת הדואל שלך. כמו-כן הייתי ממליץ לך לחפש בקופות עצמן רשימת מטפלים ולנסות להקטין את המבחר על ידי שיקולים גיאוגרפיים, או כל שיקול אחר הנכון לך. להתראות דוד

אני בחורה בת 26 סטודנטית לתואר ראשון ואני חושבת שאני חסרת אחריות לחלוטין. לפני חצי שנה קניתי פלאפון בהוראת קבע בלי לשלם כלום למרות שאינני עובדת והוריי בקושי מפרנסים אותי ואת אחי הסטודנט.ובחודש הראשון דיברתי חיפשתי מישהו שיעזור לי בלימודים וחצי חודש מהחודש הבא שלחו לי 1000 שח לשלם לא שילמתי בסוף החוב הגיע ל4000 שח אחרי שתבעו אותי כולל שכר טרחת עו"ד הוצאות גביה וכו...הבעיה גם שהיה לי חוב די גדול לבנק עקב בקשתו של בעלי לעשות מסגרת....וכל משפחתי שואלת אותי איך הסכמת לכזה דבר היית צריכה להגיד שאת לא מסכימה.הוא אמר שהוא מעוקל ואינו יכול לפתוח חשבון כשיתחיל לעבוד בהתחלה לא הסכמתי והוא לא רצה להפקיד משכורת בחשבון אימו ובסוף נפלנו לצרה הזאת.אני חושבת שאז היתי צריכה להגיד לו לגרש אותי...כי לא נראה לי הגיוני להכריח את אישתך לעשות מסגרת בחשבון פרטי שלה כאשר היא אינה עובדת ולומדת....אם ככה הוא מתחשב בי היה עדיף להתגרש כבר על ההתחלה. הבעיה הכי קשה ושבאמת מוציא אותי מטומטמת זה כיצד קניתי פלאפון בהוראת קבע כאשר יש לי המון חובות ואין הכנסה.מה אני עושה עם עצמי? איך משתפרים? אני מאוד מעונינת להתחיל להיות אחראית לפחות בעיניני כספים....אין לי כסף לפסיכולוג....משפחתי מאוד כועסת עליי וחושבים איך סטודנטית יכולה להיות כ"כ מטומטמת ולנהוג בכזה חוסר אחריות?ואומרים שבכלל אי אפשר לסמוך עליי ובצדק.....הצילו איך משתפרים???(בעלי ואני התגרשנו....לא רק בגלל הכסף היו מיליון בעיות )אני מעונינת לדעת להתנהל כספית ....

שלום שני נשמע שאת מתמודדת עם לא מעט קשיים ונדמה לי שמילים כמו "מטומטמת" או "חסרת אחריות לחלוטין" לא יקדמו אותך בפתירת הקשיים הללו. לעיתים הוצאת מופרזת של כסף מכסה על רגשות לא נעימים, שמחפשים דרך ביטוי או כיסוי, ושקניות מסוגלות לעיתים להקל עליהם לזמן קצר. במקום לבקר את עצמך, נשמע לי חשוב שאת מכירה בכך שאת נמצאת בבעייה, ושתחפשי דרכים אופרטיביות לפתור אותה במידת האפשר. גם ללא פסיכולוג, את יכולה לפנות לאדם עליו את סומכת, ולבקש את עצתו ביציאה מהמצב ובגיבוש דרך התנהגות אחראית ומתאימה יותר. על-ידי בניה של תוכנית מדוייקת ומציאותית מבחינת ההוצאות והתייעצות עם אנשים אמינים, אני מאמין שתוכלי למצוא את הדרך להתגבר על הקושי הנוכחי ולהתמודד גם עם שאר השינויים בחייך. להתראות דוד

האם דפוס מחשבות אובדני, מעיד על הפרעת אישיות גבולית?

שלום X בהחלט לא. דפוס אובדני יכול לנבוע מדיכאון חוזר, מהתמודדות מייסרת עם קושי נפשי או גופני, או מסיבות שונות אחרות. על מנת לאבחן הפרעת אישיות גבולית יש צורך בקריטריונים אחרים, שדפוס אובדני אינו המייצג הבולט ביותר שלהם דווקא. להתראות דוד

בחודשיים האחרונים אני חשה עצבות תהומית, שאיני יכולה לשלוט עליה. התחושה מלווה בהרגשה מוזרה של זרות של העולם . כאילו משהו לא מוכר. כל לילה אני מתפללת שהשינה תימשך לנצח. אבל אני קמה מחדש לתהומות, לעוד יום שיגרתי.. שום דבר לא חשוב באמת..אני באמת מרגישה שמיציתי. אין כעס על זה, פשוט הרגשת מיצוי אמיתית.אפילו בעצם לא עצבות- פשוט מיצוי. בלילות, אני מנסה בכח המחשבה לעצור את פעימות ליבי, בתקווה שמתישהו זה יצליח. כדורים לא עשו את שלהם (שכן ניסיתי ולצערי לא הלך)- פשוט להעלם!!!!למה אלוהים לא לוקח אותי אליו!!!!!!!!

שלום לך את כותבת על הרגשתך בחודשים האחרונים, אך אינך כותבת איך הרגשת מוקדם יותר והאם קרה משהו שתרם או גרם להרגשה הנוכחית. אני מבין שאת סובלת, אבל בניגוד אליך אני בכלל לא משוכנע שמיצית או שאין לך אפשרות לשפר את הרגשתך. נשמע לי שאת סובלת מכאב נפשי ממשי, כזה שיש צורך בניסיונות טיפול אינטנסיביים על מנת להקל עליו. אינני יודע האם את שוקלת טיפול תרופתי, או פסיכותרפיה, אבל ברור לי שכל עוד לא מיצית את כל האפשרויות הרי שמוקדם מידי להתייאש. הייתי מציע לך לפנות לטיפול, לבחון את האופציה התרופתית ולהעזר בשיחות - ורק לאחר מכן לבדוק שוב את שאלת המיצוי והייאוש. להתראות דוד

אז ניסיתי טיפולים (די בכח) לאור ניסיונות חוזרים ונשנים שלי לסיים את הגיהנום בו אני חיה. אני שונאת בני אדם באופן כללי, העולם הזה דוחה אותי, שונאת אפילו את האויר פה. למעשה עכשיו כביכול אני במצב מצוין, חזקה מתמיד..אף אחד לא באמת יודע מה עובר עלי..כולם חושבים שעברתי את התקופה הרעה.מצליחה . תבין, אני מרגישה בתוך תוכי ובאמת ובתמים כי אלוהים רוצה אותי איתו..ששם יש לי יעוד יותר טוב..אני פשוט מרגישה שאלוהים נתן לי עוד קצת זמן כדי שאוכל לסיים את חיי לא בשפל אלא דווקא ממקום של חוזק. לא היה צריך לקרות כלום- אני פשוט באמת מאמינה שמקומי כבר לא כאן... אני מקווה שאלוהים באמת ירצה אותי ויקח אותי אליו. נראה לי שהוא באמת אוהב אותי.ורוצה שאני אהיה שלו..... טיפולים,פסיכולוגים,תרופות- תסלחו לי כל חובבי הפסיכולוגים- אבל בסופו של דבר- הם לא רלוונטים בכלל בהחלטות שלכם.

דרור מקסים, כבר מלא זמן שלא כתבתי לך, כתבתי פה בשם "פרח" , אני לא בטוחה שאתה זוכר, הגיוני אם לא.. עבר מלא זמן. בכל זאת- התגעגעתי... אני לא עובדת כבר יותר מחמש שנים.. מישהי מהמושב שלי התקשרה ואמרה שהיא שמעה שאני אוהבת כלבים.. ורוצה שאני אבוא לאלף לה את הכלבים לתחריות.. היא אמרה שהיא תיתן לי הנחיות.. כמה שעות בכל יום. אני בהיסטריה ! לא מהכלבים, למרות שאין לי שום ניסיון באילוף, אלא מהשיח.. אני יודעת שהיא תושיב אותי ותדבר איתי ובטח תשאל מה אני עושה ומה עשיתי וזה ממש מלחיץ אותי.אין לי מה לספר. אין בזה היגיון נכון? אני לא רוצה לעמוד במצב הזה.. זה מביך נורא לעמוד בפני אנשים ולהגיד שאני לא עושה כלום. במיוחד בפניה- היא אישה מוכרת, מקצוע מכובד מאוד. לא יודעת, ממש מתהפכת לי הבטן. לא מבינה למה. לילה טוב יעל

יעל זה שם מקסים... נעים שחזרת, ברוכה השבה! אחזיק לך אצבעות

הי יעל / פרח יקרה, גם אני זוכרת אותך מפעם. אז גם עכשיו הצלחת עד מאד לגעת בלבי. מאמינה בך. ובתקווה.

שלום יעל, שמתי לב שבהודעת הסיום שלי אתמול קראתי לך פרח למרות שהזדהית בשם אחר, כנראה שאני זוכר אותך כך. זה באמת מצב מאוד לא נעים להישאל מה את עושה ולא לדעת מה לענות, לכאורה שאלה כל כך טריוויאלית ואני מבין את הלחץ שלך. אבל לעיתים קרובות נראה לנו שאנו שקופים, שישימו לב לדברים שמטרידים אותנו ושאנו לא יודעים איך להתמודד איתם. אבל למעשה לא ברור בכלל שהיא רואה בפגישה כראיון עבודה. ייתכן שהיא תתעניין במה שאת עושה אבל כשאלת נימוסין. הרי היא זו שפנתה אלייך בבקשה שתעזרי לה. כך שנסי לחשוב גם איך היא רואה את השיחה ונראה לי שזה יקל מעט. בלי קשר ההרגשה שאת הולכת איתה שאת לא עושה שום דבר, ולכן גם מתביישת מאוד היא הרגשה מאוד לא פשוטה ומבלי קשר לשיחה איתה הייתי חחושב מה ניתן לעשות איתה. דרור

דרור היקר , מה שלומך? .. זה מרגיש שככל שאני מתחזקת , נפתחת, מרגישה מעט הקלה .. ומשתנה כאילו גדל בתוכי במקביל החלק הזה שרוצה להפסיק הכל , לנוח , לעצום עיניים. כאילו שהחלק הזה בתוכי מתעצם משום שקשה לי להביט במציאות שממנה באתי השילוב הנוראי הזה .. של אבא טוב .. שהופך לגבר פוגע .. בעצם אבא קרוב שהופך לגבר זר, חיים שלמים בבית שהיה חסר גבולות לחלוטין.. ואינאמא עצום שנחווה בתוכי .. זה שילוב של ידע והכרה חודרים וכואבים בתוכי בצורה בלתי נסבלת. זה מרגיש כמו אגרוף ישיר למפתח הלב. להביט לכל זה בעיניים ..ולהמשיך במקביל להאחז בחיים .. זה הזוי .. זה אבסורד.. לפעמים אני תוהה איך באופן פרדוקסלי ..נראה וככל שאני מרגישה את איש השיחות שלי קרוב אליי .. כן אמנם בתקופה לא קטנה ..כמעט 3 שנים ככל שאני מרגישה יחסית בטוחה אצלו , מוגנת .. שמורה .. גדלה החרדה העצומה שבי ..מקרבה , אמון , נטישה ואז אני הופכת למשהו אחר .. אני מתרחקת ממנו , הודפת אותו , ומנסה לפגוע בו .. אני הופכת לשטן בהתגלמותו - לילדה הרעה שהייתי.. ככל שאני מרגישה שהוא שם בשבילי ..והוא שם.. ככל שאני מעבירה אותו אלפי בדיקות / בחינות .. כדי לבדוק את טיב נוכחות מולי ..(ממש מסכן.. ) בו בעת ..גדלה בי חרדה מטורפת שמא הוא גם יהפוך מאדם ככ משמעותי ויקר עבורי לזר ..פוגע .. אני חרדה ככ שמא אאבד את הקשר הזה שבניתי מולו בככ הרבה "דם ויזע".. כל הקשר הזה שנבנה שם ביננו ..יחד .. חרדה כאילו הכל שם ישבר יזוז.. יתפרק . אתה יודע דרור , יש כאלה שיוצאים למסע מסיבות ככ שונות .. מסיבות של חיפוש אחר ..ממון , השגים , הצלחות .. מסיבות של להכיר אנשים שונים .. תרבויות .. ואני .. מה אני ?.. מי אני ?... אני יצאתי לחפש את עצמי במסע אל ?... - עבר הלא נודע ?..! לחפש את עצמי מחדש? למצוא את הילדה האבודה שבתוכי. אני יצאתי למסע הזוי ומוזר .. בו אני מבקשת להיות שוב שרית האמיתית שבי . לפני כמעט 3 שנים לא ידעתי ... לאיזה מסע אני הולכת להכנס .. לא ידעתי שאכנס למבוי כזה מפחיד וכואב . היום אני מבינה ככ הרבה . היום אני יודעת ככ הרבה . ועדין לא מצליחה לומר המון דברים. המון דברים שנפתחו בי בגלל הטיפולים והתגלגלו בי .. שינו אותי והפכו אותי לממש בל היכר .. לשרית אחרת. כזו שאני מפחדת ממנה . כזו שקשה לי לקבל אותה. אני תוהה .. כמה זמן עוד יארך המסע הזה .. אל עבר הלא נודע ? האם המסע הזה הוא בכלל "פרי הדימיון שבי " (כמו שאמרו לי שהייתי קטנה) .. דרור, כל החודש האחרון הזה , עם מעבר הטיפול למקום אחר, עם כל הכעס והתוקפנות שעולים בי בטיפול אל מול המטפל , כל הפחדים והספקות והחששות האלה .. אני מרגישה פשוט תקועה שם.. ואין איך למשוך אותי . . המחשבות שלי מפוזרות . לא הצלחתי להביא את עצמי אפילו לכאן בכתיבה .. לא מצליחה להביא מלבד כעס כלום לחדר הטיפול . כאילו משהו השתבש בי . חוסר מיקוד טוטאלי .. המילים תקועות .. כאילו ויוצא רק גמגום. כאילו זוכרת ולא זוכרת .. עולה על זכרונות .. מעגלת פינות .. לא יודעת מה קורה לי .. עומס?... הוא בכלל מאמין לי ?.. לכל מה שעובר עליי? אני מבוהלת. מעצמי . מהתהליך . מהמטפל . אני לא מצליחה להגיד לו את זה כמו שצריך. רק הגוף כואב לי אצלו . ואני ככ צריכה אותו .. ובמקום זה אומרת לו " דיי ב' .. דייי..מיצינו תטיפול .. אתה לא יכול לעזור לי .. אתה מאיים עליי , מפחיד אותי .. וכו'".. מה קורה לי דרור..? ואיך זה שאני מצליחה להביא את עצמי ממש כאן עכשיו מולך להסביר .. ולגעת במה שבאמת כואב .. ואצלו .. בטיפול שהיה אתמול..כלום???? רק כעס, כאב , אשמה .. זעם...ותסכול אוףףף. נמאס לי. שרית

שרית שלום, אני ש ומע אותך מאוד כואבת, מבוהלת ומבולבלת. את מצביעה על התחושה שלך שככל שאת מתקרבת את מרגישה את הפחד עולה בך. אבל למרות שכתבת שאת לא מצליחה לעשות סדר במחשבות בכל זאת הצלחת להביא מחשבה שנראית לי חשובה מאוד, המחשבה שאת מפחדת מהקרבה ממנו דווקא מהמקום שחושש שגם הפעם הקרוב לך ביותר יפגע בך באופן המשמעותי ביותר. את מבינה את זה ומבקשת ממנו להתרחק כדי שלא תפחדי. אני מבין את הפחד שלך, ונראה לי חשוב להיעזר בהבנה שלך על מנת לראות לא רק את נקודות הדמיון המבהילות, אלא גם את נקודות השוני. וגם אותן את מסנת - את זו שיצאת למסע הפעם. את זו שמחפשת להבין, לדעת, וגם להתקרב. הפעם הקשר נוצר, לאחר זמן רב ומבחנים רבים, בשונה מאז שהקשר היה קיים ונפגע בכל פעם. אני לא יודע מדוע כאן את מרגישה שאת יכולה להתבטא יותר, כנראה כי גם כאן הקרבה ולכן גם החשש נרדמים כקטנים יותר. דרור

מתוקה,תחזיקי מעמד,רוצה לומר שאת נראית ונשמעת היטב כאן ואני בטוחה שגם אם זה לא נראה לך אז גם מול המטפל המיוחד שלך,הלוואי והייתי יכולה להקל על הכאב הבלתי הגיוני שלך הלוואי והיית מצליחה להשתחרר מהפגיעה הארורה הזו שעשו לך אני מאמינה שאת תצליחי להגיע למקומות רכים יותר עוקבת אחריך כאן שנתים קוראת ומפעם לפעם נפעמת מכוחות הנפש שלך מהיכולות והמסוגלות להביא את עצמך בצורה כלכך כואבת וחשופה לפורום ולהשאר עוד חזקה אני מבקשת רשות לחבק אותך.מותר לי? חברה קבועה שאכפת לה

מה עושים שהפסיכולוג(ית) לא מבין אותך , אני אומרת לה כל מה אני חושבת , אני לא מצליחה להסביר את עצמי והיא לא מבינה אותי .. ונראה לי שגם אני הפסקתי להבין ...

שלום לך, זו חוויה מאוד לא נעימה להרגיש לא מובנת. על פניו הנטייה לומר אם היא לא מבינה אותך מה את עוד עושה שם. וייתכן ולבסוף זו תהיה המסקנה. אבל לפני כן אני מציע לבחון מה זו אי ההבנה הזו, את מה היא וגם את לא מבינות והאם זהו לא שלב אותו אתן צריכות לעבור ביחד, להרגיש שאפשר להישאר עם חוסר הוודאות וחוסר הידיעה הזו בינתיים. הרי אם היית מבינה את הכל לא היית זקוקה לה. בעצם אני מציע לבדוק האם היא לא מבינה כי היא לא מנסה, כי את לא מעניינת אותה. או שיש שם ניסיון ואכפתיות רק שקיים קושי אמיתי, שחשוב להישאר איתו. דרור

דרור.. בפעם הראשונה ששיתפתי אותך במחשבותיי לגביך (זוכר..?), לא בדיוק ענית לי אלא יותר התייחסתי לדברי האחרים. האמת, התפלאתי. חשבתי שזה יעניין אותך. אולי אפילו קצת התאכזבתי. היה בי קול אז שאמר לי; ' מה את מצפה..? זה לא אמיתי פה – זה לא ממשי'. ועכשיו כשאתה התייחסת (בשבוע שעבר).. זה עושה לי טוב. אם כך, אין לי מושג מדוע כל כך הרבה מתעורר בי כאשר אתה על הפרק. זה מעניין באמת (ואני שמחה שגם אתה חושבת שזה מעניין – כי אז אני לא לגמרי לבד פה) משום שלמלי ודוד אני כן חשה חיבה אמיתית אבל איתך.. מה קורה לי איתך..?? שאלה טובה. אולי העובדה שהיה לי מאוד קשה איתך בהתחלה, מבחינת האישיות שהעברת וירטואלית (ויש דבר כזה..), קשורה להשתלשלות העניינים. באופן כללי, קשה לי עם אנשים אדישים. מסתבר שהדרך בה אני פוגשת 'אותם', פוגשת אותי במקומות קשים ועמוקים מאוד. מקומות בו אני מבוהלת מכך שלא מתרגשים ממני. כלומר = אני לא מזיזיה להם = לא אכפת להם ממני = אני ל-א שווה. אני צריכה לדעת שאני שווה. כל אדם באשר הוא צריך לדעת שהוא שווה משהו. שאיפה היא להצליח להיות במקום שכזה ממקום פנימי בטוח, נינוח, אסרטיבי, שקט, אמיתי. פה, מולך, עכשיו, אני מרגישה משהו טוב שקורה לי. מלראות אותך תחילה, כבן אדם מאופק מאוד (האם לומר 'יותר מאופק מן הרגיל, היה יכול להיות יותר מנומס דרור..? אני שואלת באמת, משום שאני אף פעם לא יודעת אם להיות כנה איתך במילים מדויקות, זה בבחינת חוסר 'דרך ארץ'), מרוחק יותר מן האחרים, אולי אפילו קצת קר..? (סליחה דרור סליחה) אני רואה שמבחינתי, הייתי צריכה קודם כל לבנות קשר איתך (אפשר..?) ורק לאחר מכן כשהתחלתי ל'הרגיש' אותך או שאולי חשבתי שאתה מתחיל 'להרגיש' אותי, יכולתי לראות אותך באור אחר.. בנוסף, יכול להיות שזה שאני מצליחה בתקופה האחרונה להבין את האכפתיות שלך כלפי (על סמך הרגש והדמיון שלי בלבד (אתה רואה? אני עדין מוצאת ספק בדברי. אמביוולנטיות!!!)), למרות שלא ראיתי את הקרבה שלי אליך בדרך בה אני רגילה לראות אותה ואף לדרוש אותה, כן מצאתי אותה לאחרונה אצלך, ממקום יותר בוגר בי, ממקום אחר בי. חדש לגמרי. אולי בגלל זה..?? אוי דרור.. תופעה מעניינת עבורי =0) אתה יודע..? מוזר לי שאני מנהלת דיון שכזה במסגרת שכזו, בכלליות, בנוסף לידיעה שהצד השני, אתה דרור, אינו באמת אמיתי לי (שהרי אנחנו לא באמת בקשר טיפולי), חוץ מהרגשות שהם אמיתיים לגמרי. אז אתה ממש אמיתי לי או לא..? לא ברור לי. טוב, מברברת פה הרבה .. למרות שזה נראה לי התפתחות חשובה.. אעבור חזרה לנושא נוסף, משבוע שעבר עליו 'דברנו'. טיפול קוגניטיבי התנהגותי לדבריך, הינו בעצם סוג של פסיכותרפיה מעשית. מדוע אם כן אמר לי המטפל שלי שמשום שאני חווה פגיעה עצמית, לא חכם יהיה לטפל בי בשיטה זאת משום שהמניע עמוק יותר. ז"א טיפול באופן מעשי – אינו יכול לפתור את הבעיה במקורה. לדעתו. במילים אחרות, הוא השתמש באבחנה שלי (אישיות גבולית) כתירוץ להתעקשות לטיפול פסיכותרפיה מעמיק בלבד. ואני ממש לא אוהבת את זה. זאת דוגמא מוכחת לכך שאבחנות מגבילות את הריפוי. והשאלה המתבקשת מכאן היא: "מהו הריפוי הנכון למצב ספציפי?" כמובן שדברנו על זה בנינו (המטפל ואנוכי) והוא עדין חושב כך, בגבול הרעיון של טיפול דיאלקטי התנהגותי. בכל אופן, אני ממש מבולבלת. מבולבלת כי אני לא מבינה אם הפסיכותרפיה הזאת קורבת אותי עמוק בתוך עצמי, עמוק יותר מבור שאני יודעת לחפור, כי אני לא יודעת מה נכון לי וכי לעזאזל, אין לי כח לעזוב טיפול רק כדי (אם יוחלט) להיות מטופלת בשיטה דיאלקטית התנהגותית. אז מה באמת נכון (ופה השאלה יותר תיאורטית)..? דרור.. היום אני עצובה עצב עמוק. ז"א, עכשיו אני ככה. עוד רגע מה יהיה..? יש בי צורך עז (ורצון) לפגוע בעצמי עכשיו. אך.. משום מה אני נמצאת במקום מעצבן בו אני גם בוחנת את הרגשות שלי בנושא (למרות ממש, אבל ממש לא מבינה אותם לעומק חוץ מההבנה השטחית שאני אולי 'כועסת - זועמת עם או בלי סיבה) וזה רק מוסיף לצורך לפגוע.. אבל אז, שוב, אני מנסה לבחון מה קורה לי.. וכך חוזר חלילה. יש לי כבר סחרחורות ובחילות וזה כקצפת לעוגת הכאב הקיומי הכאוטי, זו אנוכי.. לא עוגה טעימה, בלשון המעטה.. בניגוד לרצון ולצורך לפגוע בכדי להרגיש כאב ממשי יותר, לאחרונה אני מרגישה שאני בגוף של עובר (תינוק שעדין לא נולד), על כל המשתמע מכך. אני מרגישה קטנה ומאוד פגיעה, אני מרגישה שהעור שלי דק כקרום. אני יודעת שכל הנימים והגידים שלי בולטים, עדינים ומפחדים מאוד מפגיעה.. (דו משמעי דרור..) ועל שום כך, אני כל כך פגיעה שאני לא מעיזה לגעת בעצמי. מעיזה ולא מעיזה. צריכה ולא מעיזה.. מן מצב כזה מטורף של עוצמות כל כך גבוהות.. אתה מצליח להבין בכלל את הכאבבב שלי דרור..??? (((((((((((((((((((אתה מצליח לשמוע אותי דרור..???))))))))))))))))))))) אני חושבת לעצמי עכשיו עד כמה אני מרגישה בצעקה 'רשמית' (ז"א מרגישה אטומה מבפנים – לא בוכה מבחוץ, רק מדממת בפנים) כשאני כותבת על הרגשות הקשים הללו, ולא כל כך תמהה על כך. הרי שזוהי דרך לא להיות עם הכאב. להתנתק. בעצם לפגוע..??? זהו להיום נראה לי. אני מרגישה מסוכנת לעצמי ועוד יותר מסוכנת בגלל שאני אוהבת את התחושה הזו. לפחות אותה אני יודעת להרגיש. תעזור לי בבקשה דרור.. רק הלילה.. (עד שבוע הבא =0), כן..?) מרגישה קרובה יותר אך מרוחקת יותר כי שיתפתי מעומקים שבי ומשום זאת הדגשתי את הזרות שלי לעולם :(((((((( ראש מורכן, גוף כמעט שבור, עם פלסטרים, מנסה לפחות להרים את הראש מעל למים.. ~נילי~ נ.ב. מילותיך אתמול נגעו בי, יחד עם הקושי, היו למשען אמת. אז תודה..

נילי שלום, את כותבת על ההרגשה שלך כלפיי, על הפגיעה שחשת ממני משום שלא הגבתי אלייך כפי שאת רגילה, והדרך שעשית עם עצמך כדי להרגיש שההתייחסות שלי אלייך אינה אומרת שאינך שווה דבר. אני מוסיף לכך, גם אמירה שבכל קשר ווירטואלי או לא יש שניים. כך שבוודאי שייתכנו עוד מסקנות אפשריות מלבד היותך לא שווה ואני שמח שהצלחת להרגיש אחרת. אם אני מזהה נכון הצלחת להרגיש אפשרות של רגש שמתפתח ולא רק קיים מאליו מלכתחילה. את שואלת שאלה תיאורטית האם טיפול דיאלקטי התנהגותי טוב יותר מטיפול דינמי עמוק כאשר מדובר בשאלה אובדנית. יש הטוענים כי שיטת ה DBT יעילה ביותר בטיפול בהפרעת אישיות גבולית ובפגיעה עצמית. מנגד יש הטוענים כי טיפול דינמי יכול להשיג אפקט לא פחות טוב. אישית אני חושב שטיב הקשר שנוצר בין המטפל למטופל יכול להוות גורם מרכזי בטיפול. ואת זה את יכולה לקבוע האם להישאר אצלו או לא. אבל אם את נשארת להישאר עם מה שהוא יכול לתת לך - טיפול דינמי ולא להיאבק על מה שהוא לא יכול. לבסוף, את מתארת מצב קשה בו את נמצאת, רוצה למות אך גם מנסה בכל דרך לשמור על עצמך, כולל לכתוב כאן. נשמע לי שזה חשוב שתאפשרי לעצמך להיעזר, בפורום ובכל מסגרת אחרת. שתנסי להבין ממה בדיוק את נהנית בהרגשה הזו וכיצד את יכולה לעזור לעצמך לשלוט בהתנהגות בכדי לא להגיע להתנהגות אובדנית. לילה טוב, דרור

1.מה הסיבות המניעים הפסיכולוגים שמביאים גבר לרצות להיות עבד של מלכה? 2. מה הסיבות שיכולות להיות ,לרצון לשלוט במיטה? בברכה שיר

שיר שלום, קצת קשה לתת הסבר אחיד המביא לרצונות לשלוט או להיות נשלט. אבל בחלק מהמקרים ניתן לדבר על הנאה הנגרמת מתחושה של כאב, או השפלה. דבר שלעיתים מתפתח בשל יארוע או אירועים בילדות המוקדמת שכרכו כאב עם הנאה. ניתן גם לחשוב בהקשר זה על הקושי לעשות הבחנה בין מיניות לתוקפנות. נכון שבמקרים רבים יש עירוב בין מיניות לתוקפנות, וזה טבעי, אך אם הבנתי נכון את שאלתך כאן מדובר על מקרים קיצוניים יותר. לבסוף גם שאלה של ערך עצמי באה לידי ביטוי במין. דרור

שלום, אני סובל מהתנהגות כפייתית אך לצערי אני אדם ללא הרבה כסף, ובירור עם הקופת חולים העלתה כי פגישה עם פסיכולוג תעלה לי כ 150 ל 40 דקות. מה שאומר ש 2 או 3 פגישות יעלו לי סכום שאני כרגע לא מסוגל לעמוד בו. רציתי לדעת האם יש מקום בו אפשר לקבל עזרה בסכומים קטנים יותר. בתודה מראש.

אבנר שלום, מעבר לטיפולים פרטיים מטעם קופות החולים, ישנם מרפאות לבריאות הנפש של כללית, ושל משרד הבריאות המציעות טיפול בחינם. נכון שלעיתים יש רשימת המתנה ארוכה אך שווה לנסות ולפנות. בהצלחה, דרור

ערב טוב דרור איזו הפתעה עבורי לגלות שאתה זוכר משתתפות קבועות חוץ מ (לא ארשום כדי לא ליצור בעיה). יש יופי בתשובות הצנועות שלך וזה משאיר אצלי המון מקום לסקרנות. שכולנו נחזיק מעמד בימים אלה

E שלום , נעים לשמוע את הדברים שלך, ואני מצטרף לתקווה שלך שימים אלו יעברו עלינו בשלום ככל האפשר. דרור

דרור, התרככת בתקופה האחרונה, אתה יודע? משהו בך נעשה זורם ופשוט ואישי-אנושי.. כאילו סוף סוף, אחרי שנתיים כאן, הצלחת קצת להשתחרר מהאיפוק והריחוק שהפגנת..(או כך לפחות חויתי אותך.. כזר..). סלח לי ואל תיפגע, אבל הרבה יותר יפה לך ככה! באמת! קל יותר להתחבר אליך והמילים שלך נוחתות איפשהו, ולא ניתלות על ענפים מרוחקים.. נעים לקרוא אותך, לילה טוב :-)

בני בן החמש חווה טרואמה מכלב בסביבות גיל שנה. הכלב קפץ עליו בפראות. מאז ועד היום בני מפחד מאוד כמעט מכל חיה. הוא חושש ללכת ברחוב פן יעבור איזשהו חתול או כלב. לפני השינה הוא שואל על האיברים כמו: שיני חתול/כלב, עוקץ של דבורה וכו' וחווה את העולם כמסוכן ומפחיד בגלל נוכחותן של החיות בו. מה לדעתך הטיפול המומלץ לגיל הנוכחי ולבעייה שתוארה?

שלום לך, בשפה הרשמית הבן שלך סובל מפוביה ספציפית. חת השיטות שנחשבת ליעילה בטיפול בפוביה היא השיטה הקוגנטיבית התנהגותית - הכחדת הקשר בין הגירוי שרכש את הכח המפחיד, למשל איברים של חיות, לבין הרגש שמתעורר - פחד. נסה לברר באיזור מגוריך על מרפאות המטפלות בחרדה בילדים, או מטפלים מרטיים המטפלים בילדים בשיטה קוגנטיבית התנהגותית. דרור

שלום, יש לי אחות גדולה ממני בת 28 רווקה,שעושה חיטוטים בארונות וזורקת כל דבר שלא נראה לה שלא שייכים לה,החל מבגדים נעליים ישנות כל דבר שלא נראה לה למרות שזה עדיין במצב נהדר בשביל המשתמש שהבגדים הם שלו,כמו כן ניירות מסמכים,שעדיין צריכים אותם היא מעיינת בהם למרות שהם לא שייכים אליה בכלל. וכשהיא מחליטה שזה לא מתאים היא זורקת ולא יודעים מה לעשות עם זה לפעמים היא זורקת מסמכים חשובים. שצריכים להשתמש בהם לטווח ארוך, היא מתנגבת בנייר גליל כמעט שלם וזורקת לשירותים,מגבונים לוקחת מלא וזורקת, יחד עם זה היא נוהגת לשתות אלכוהול,וזה הורס את אמא שלי כל פעם שהיא זורקת לה דברים שלה.עשרות פעמים הזהרנו אותה אך שום דבר לא עוזר. מה עושים? תודה

שלום לך, מהתיאור שלך נשמע שאחותך סובלת מהפרעה נפשית כלשהי המקשה עליה לנהוג באופן המתאים לסביבתה. במקרה זה הבית שלכם. אם זהו אכן המצב חשוב להיות ברורים איתה, להבהיר שהתנהגות כזו אינה מקובלת ואם תמשיך כך לא תוכל לגור עוד איתכם. אם אין ביכולתה לשלוט על עצמה חשוב להפנותה לטיפול ובמקרה הצורך, על אף כל הקושי בכך להביא להוצאתה מהבית עד לאיזונה לפחות. אבל בינתיים נסו להיעזר בטיפול נפשי עבורה. דרור

אמי לא בדיוק תומכת בי בכל מיני מצבים, את נכדתה היא מאוד אוהבת חמותי היא אדם בהרבה יותר אמפתי מאשר אמי וכל פעם כשחמותי רוצה לעשות דברים קרובים שלא עשיתי אותם עם אמי, זה פשוט מכעיס ומרתיח אותי מה אני עושה בעלי קורא לזה התחשבנות , אבל לדעתי זה יותר עמוק איך אני מתמודדת עם המצב?

שלום לך, אני מקווה שאני מדייק אבל נשמע לי שכאשר חמותך מנסה לעשות איתך דברים שלא עשית עם אמך מתעורר בך כעס על כך בדיוק. שלא עשית את זה עם אמך, כעס על אמך, אבל כעס שמופנה כלפי חמותך שאולי לרגע מרגישה כמי שמנסה לקחת את מקומה של אמך. שהרי ממנה היית רוצה אמפתיה. בעצם אם דייקתי עד כאן יש כאן מצב בו את מקבלת מה שאת רוצה אבל לא ממי שאת רוצה. הדרך להתמודד היא לאפשר לעצמך לקבל מה שאפשר ממי שמוכן ויכול לתת. בכדי שתוכלי לאפשר לעצמך את זה ייתכן ותצטרכי לפנות לטיפול. דרור

כיום אני אמא לתינוקת מתוקה בת 3 שבועות ואני אוהבת כל רגע. היה לי איזה יום קשה שתינוקת לא רצתה לקחת בקבוק_אני מניקה(אני חזרתי לקורס) והתקשרתי לאמא שלי לספר ציפיתי שהיא תגיד שזה יסתדר ואהיה בסדר, והיא התחילה הרצאה כמה קשה לגדל ילדים, ושזה לא טוב שאתן לה בקבוק ושאני רק אניק אותה היא פשוט לא תמכה בי ואחרי שיחת טלפון בכיתי אני לחוצה מהמצב אמנם אני לא גרה בדרום-אבל יש סיכוי שיקחו את בעלי למילואים פעם קודמת שנפלו טילים על חדרה, היתי בהיסטריה נוראית ורק נרגעתי אחרי גין כרגע אסור לי לשתות אלכוהול, מה עלי לעשות כדי להוריד רמת הלחץ?

שלום לך, את מדברת על שני גורמי לחץ מרכזיים שמעסיקים אותך כעת - התינוק והמלחמה. כל אחד מהם בנפרד יכול להעמיס רבות על המשאבים שלנו ואני מבין את המתח שאת מצויה בו. לגבי ההתמודדות עם התינוק, נשמע שכרגע את מנסה להתמודד בכל דרך, בעזרת קורס בעזרת אמא אבל לעיתים יש ימים קשים. נסי לאות האם מעבר לאמא את יכולה למצוא חברה עמה את יכולה לדבר. חברה שאולי תוכל לתמוך בך יותר. לגבי החרדות מהמלחמה, את מתארת חרדה מהמלחמה הקודמת שמתעוררת מחדש. חשוב שתנסי בממד של המחשבות לראות שלמעשה הפעם אין סכנה ממשית על בית, שבעצם הפחד שלך מוזן ברובו מהפעם שעברה. מעבר לכך נסי לתרגל נשימות עמוקות במשך כעשר דקות בכל פעם, כפעמיים ביום ובוודאי בעת לחץ. אם כל זה לא עוזר, נסי לפנות לסיוע מקצועי. דרור

ילדתי בת ה-10 מתנהגת בצורה שמטרידה אותי . לאחרונה ראיתי משחק בינה לבין חברתה, בו היא מבקשת מחברתה לשבת עליה. כך נתקלתי בכמה "משחקים" בינה לבין חברותיה בהן היא מבקשת "להכאיב לה" בצורות שונות. גם מאביה היא ביקשה לשבת עליה. לא דיברתי עם בתי על העניין. מדוע זה קורה והאם זה מעיד על הפרעה פסיכיאטרית? כמו כן, מהן הסיבות שבגינן היא מתנהגת כך?

שלום לך אמא, אני מבין את דאגתך, את רואה את בתך משחקת במשחק שלא מובנת לך הסיבה לו והיא חוזרת עליו ואת מודאגת. לילדים יש דמיון פורה והם ממחיזים אותו לעיתים במשחקים, לעיתים בעלי גוון מיני ולעיתים בעלי גוון אלים. מהתיאור שלך נשמע ששני המרכיבים נוכחים. עדיין אני מניח שאת שואלת האם יש כאן משהו חריג. אני לא יכול לקבוע מכאן, אבל ישנם כמה כללים שניתן לבדוק אותם ובמידת הצורך לדבר ולשאול אותה ואף להפנותה לטיפול. אבל דבר דבר. ראשית האם את מזהה חזרתיות במשחקים, האם הם דומים מאוד זה לזה, כמעט זהים מבחינת ההמחזה ומבחינת המיקום שלה במשחק? האם היא משחקת גם משחקים אחרים? מה תדירות המשחקים האלו? אם את מתרשמת שהתשובות נוטות לכיוון הגבוה כדאי לנסות ולדבר איתה לשאול האם היא רוצה לשתף במשהו שעובר או עבר עליה. אם בשלב זה עדיין יש חששות כדאי לפנות לאיש מקצוע. דרור

דרור תודה על תשובתך. אכן אני רואה חזרתיות במשחקים. כמעט בכולם היא מבקשת שישבו עליה, גם אם מדובר במשחק שלה ושל חברתה על ספסל ברחוב, או בחדרה. תדריות המשחקים חוזרת על עצמה ונראה שהיא רוצה להרגיש תחושת כאב,שככל הנראה "מרגיעה" אותה. אני חוששת שחוותה התעללות כלשהי ובאופן הזה היא מבטאת את המצוקה שלה. אודה להתייחסותך.

לא יכולה יותר. חייבת הפסקה ממנה. היום לא היתה פגישה... עוד אחד מהביטולים שלה, של הרגע האחרון... למען האמת, לא אכפת לי גם אם הסיבה, תיאורטית, הכי מוצדקת שבעולם (נגיד ש...)... אני לא מתכוונת להגיע גם לפגישות הבאות. עוד לא הודעתי לה... גם ככה לא קורה כלום בטיפול... חבל לי על הזמן (של שתינו) ועל הכסף... גם נמאס לי. האמת הכי בסיסית היא שפשוט נמאס לי מהכל.

שלום לך, נשמע לי שהמטפלת שלך פגעה בך מאוד היום בכך שביטלה. את שמעת אותה אומרת לך שאת לא חשובה בעצם, שניתן לבטל. ובמובן הזה את צודקת - זה לא משנה מה הסיבה את עדיין נפגעת. כתגובה לכך את מנסה להמנע ממקום שפוגע בך, אבל תוך כדי זה אני שומע אותך מנסה למחוק את החלק השני של התמונה - שהוא גם עוזר לך. מההתרשמות שלי כאן בתקופה האחרונה הרגשתי שהטיפול הזה חשוב לך, והוא חשוב בדיוק בשביל הרגעים האלו בהם את מרגישה נפגעתץ חשוב כדי לדעת שזו לא כל התמונה. או לפחות להשהות את ההחלטה שלך עד שתדברו. דרור

שלחתי לה איזשהו SMS בלילה. אני יודעת שהנייד שלה סגור, ושזה לא מפריע. הודעתי לה שאני מוותרת על הכל... ביחס לטיפול, זה היה המשך של SMS אחר, מהצהרים. היא התקשרה אליי הבוקר, בשעה שהיא יודעת שאני ישנה, ולכן הנייד שלי מושתק. מן הסתם לא עניתי לה... אז החצופה הזו התקשרה לאמא שלי, להגיד שהיא דואגת! אז עכשיו אמא שלי יושבת לי על הוריד...! באיזו זכות היא מתקשרת לאמא שלי? מי נתן לה אישור בכלל?! ממתי מותר לה להתקשר למי שבא לה? אני מתעלמת. די. עד כאן. אני לא מתכוונת להגיב. לא רוצה שוב הסברים. דרור, אני מתארת לעצמי שתכתוב, שאני צריכה להעריך את זה שהיא דואגת ושאכפת לה... אבל אני לא יכולה. לא בכדי נאמר, שהדרך לגהינום רצופה כוונות טובות... וגהינום לא חסר לי גם ככה, אני לא צריכה שהיא תוסיף שמן למדורה.

שיר יקרה.. אני קוראת אותך ומתרגשת לראות עד כמה אני חווה המון דברים כדרך שאת חווה אותם. גם לי שמו את התווית 'גבולית'. אני תוהה, הכיצד את מצליחה לתפקד ביום יום, (עבודה וכו') כאשר את נתונה לסערות אמיתיות וקשות (ומסעירות..) כל כך..??? אם בכלל..? (אני זוכרת שספרת על הקונפליקט בעבודה) אני שואלת אותך, ממקום מאוד אישי שלי.. אני נמצאת בנקודת מצב בה היאוש היא המילה הכמעט יחידה שאני מכירה. אני נמצאת במקום בו או הכל, או לא כלום. המקומות האלה לא חדשים לי. הם אני. הם מי שאני צריכה להתמודד איתם, יום יום שעה שעה שניה שניה.. :(((( ואני, עכשיו ממש בימים אלו, עזבתי עבודה למופת, והכל בגלל שאני פשוט כבר לא מסוגלת. לא מסוגלת לתפקד עם כל הסערות הללו, החוויות הפנימיות שעולות בי בעוצמות. לא מסוגלת לווסת. וכפי שכבר ציינתי, אני תוהה; האם אי פעם אוכל לתפקד כמו שצריך..?? האם יש ריפוי ל'גבוליות' הקשה והמאוסה הזו..?? תראי, אם לא מתאים לך לענות לי ברמה האישית, אני מכבדת. בכל אופן, אשמח מאוד לשמוע את קולך, שהרי אין חזק יותר ממי שחווה על בשרו את הקושי האמיתי.. היי חזקה שיר.. מזדהה עם הכאב שלך, מעומק הלב והנשמה, ~נילי~

דרור.. האם תוכל להתייחס למה שכתבתי לשיר, מהצד המקצועי שלך.. האם תוכל להתייחס ליאוש שלי..? תודה דרור.. מחר אכתובת את מה שכתבתי לך בהמשך לשבוע שעבר.. לילה שקט דרור.. :((((( ~נילי~

נילי שלום, את מעלה שאלה מורכבת ביותר, האם יש פתרון לסערות הפנימיות שאת חווה. את מרגישה כרגע שאין, שאולי תצטרכי להרגיש כך כל חייך וזה מייאש אותך ואני יכול להבין את זה. את מתארת כיצד זה פוגע בתחומים רבים בחייך, מקצועיים ואישיים כאחד. מתוך לקיחת סיכון שאיראה לרגע לא מבין, אומר שאני דווקא חושב שניתן לצמצם את עוצמות הרגשות הללו, אולי לללמוד לווסת אותם בעזרת טיפול. אבל ברור לי שזה קשה, לעיתים זה מרגיש בלתי אפשרי. אלא הצמתים החשובים ואת נשמעת כמי שנמצאת באחד מהם. עצם היכולת להמשיך, אם זה בטיפול ואם לא יכולה להוות שינו י כשלעצמה. לסיכום, אני מבין את המקום המיואש שלך, הוא לגיטימי לגמרי, אבל אני שומע גם צד המבקש להיאחז בתקווה, גם אם לעת עתה מישהו אחר מחזיק בה. דרור

היי נילי, רציתי להפנות את תשומת לבך, שיתכן ושיר לא תקרא את מה שכתבת לה, כי.. א. שיר כותבת כאן בדרך כלל בימי חמישי - אצל מלי. ויתכן ואינה מבקרת כאן בשאר ימי השבוע. ב. לקח לי קצת זמן להבין (עד לפתיחת ההודעה) שפנית לשיר (בכותרת), מאחר ואת האות למד לפני המילה שיר, קראתי בפתח ( - ) ואז כמובן שהמשמעות משתנה. אבל גם יכול להיות שאני טועה. יום חמים ונעים לשתיכן.

שלום, שמי יונית,כבת 29, עוסקת בתחום ההוראה בבית ספר תיכון כבר 4 שנים. כילדה הייתי מאוד מאוד ביישנית,חסרת בטחון עד כדי הגזמה ,לא משתתפת בכיתה,כמעט ללא חיי חברה. בתקופת התיכון ובמהלך שירותי הצבאי הייתי מדברת מאוד מהר ולאור הערות מצד משפחתי ולתקיפות בנושא זה מהורי התחלתי לגמגם. לאחר שירותי הצבאי,כנראה בעקבות שינוי גישה, הגמגום הלך ודעך ונעלם כלא היה תקופת זמן. כלומר הוא ככל הנראה נבע ממצב נפשי ומרגישות יתר. לפני מספר חודשים התחלתי להרגיש שאני מדי פעם נתקעת או חוזרת על אות או הברה וניגשתי ליעוץ פסיכולוגי. הפסיכולוג שלי לאחר 6 מפגשים טען כי אינני מגמגמת כלל וכלל וכי החשש מהגמגום נובע מחרדה שמקורה במקום אחר ולא אפרט כאן את מקורה. אני מנסה להתגבר על החרדה אך לעיתים תוך כדי דיבור בפני הכיתה אני מרגישה כאילו המילים הולכות להיתקע או להעצר. אני חוששת מכך ונזכרת בדברי הפסיכולוג שלי שטוען כי רק אני זו ששומעת או רגישה לאי הדיוקים בדיבור. כיצד אוכל להתגבר על כך ? אודה לעצתכם.

יונית שלום, נשמע לי שאת בתהליך טיפולי שמטרתו היא בין היתר להבין את מקור החרדה וכמובן גם להתגבר עליה. עצם המחשבה שעולה בך שזה רק החשש שלך חשובה. מעבר לכך מחשבה נוספת שאת יכולה לבדוק איתו היא מה התסריט הגרוע ביותר, מה את הכי חוששת שיקרה? ואז לחשוב כיצד את יכולה להתמודד עם זה. ברגע שתרגישי שאת מתמודדת גם עם התסריט הגרוע ביותר רמת החרדה תרד, וגם אם תחששי שאת עומדת לגמגם זה לא ייראה גרוע כל כך. דרור

יש לי דיכאון עמיד . זאת הייתה מסקנת הפסיכיאטר לאחר 7 שנים של טיפול בכדורים שונים. כרגע אני ללא כדורים ,עצבני ,ממורמר ,חסר שקט ,מאוד לא רגוע ומרגיש שיושבים לי הרבה כעסים על הלב (חלק מתנסחים-כבד). אני מעוניין לפרוק אותם. בהתחלה חשבתי ללכת לפסיכיאטר של הקופה(מכבי) ,שם פגישה ממוצעת עולה בערך 160ש"ח ל-45 דקות . אני לא יכול להרשות לעצמי ,אני כרגע מחוסר עבודה ואני חייב לשמור על כל אגורה. חוץ מיזה ,45 דקות עוברים כמו שנייה ואני צריך משהו יותר אינטנסיבי עם מחיר סמלי. האם בריאות הנפש שנמצאת במקום מגוריי (חולון) יכולה לטפל במצבי על בסיס של מספר מפגשים בשבוע ,איך עושים את זה למי פונים ועד כמה זה יכול לעזור ? אני אדם אינטילגנטי ,לא חולה נפש חלילה ,פשוט נמצא בדיכאון (מג'ורי) וזקוק לתמיכה נפשית אינטסיבית של כמה פעמים בשבוע

שלום לך, מרפאה לבריאות הנפש מספקת לרוב מפגש על בסיס שבועי. אבל לעיתים במרפאות ישנן אפשרויות שונות להגבירר את מינון המפגשים, כמו מחלקה לטיפול יום, או קבוצות משתתפים המתארגנות בהנהלת המרפאה. נסה לפנות ולראות מה הם יכולים להציע לך. בכל מקרה, שווה לחשוב גם על מפגשים שבועיים אם לא יתאפשר בשלב ראשון מעבר לכך. נשמע לי שתוכל להפיק תועלת גם מכך. דרור

שלום רב. אני מעוניין לברר אם להערכתך, כפסיכולוג, אני כשיר לגיוס לצה"ל. למותר לציין כי דבריך לא יובאו לציטוט בפני כל גורם, ואסתמך עליהם אישית בלבד בשל קשיים עתידניים שאני הולך ונחשף אליהם מדי יום ביומו. בכדי שעצתך תהיה נכונה ככל האפשר בשל הנסיבות, ובכדי שאוכל לאפשר לעצמי לעשות את ההחלטה הנכונה (פנייה לקב"ן ובקשה שלא להתגייס/להתגייס), אפרוש בפניך את מרבית מסכת חיי בשורות הבאות. אני כיום בן 18. מעולם ולא העליתי ולו אות מהמילה הומו לא בכתב ולא בעל-פה, ולא בקרב אף אדם שהכרתי בהיכרות רחוקה כקרובה. החיים שלי הם משחק מתמשך, משחק של ההוא המאופק, האינטליגנטי, המרוחק מאוד, המנותק-חברתית בהרבה מקרים והמבודד חברתית במקרים אחרים. אין בכוח המילים לתאר את ההרגשה לשחק משחק שלעולם לא נגמר. אך זוהי לא הבעיה היחידה שלי, ולמען האמת היא בבחינת צרות של עשירים. כשהייתי קטן חוויתי התעללות פיזית שכללה הכאה חוזרת ונשנית של שני ההורים, שתמיד תמכו זה בזה תוך כדי הכאה; התעללות שהחלה ב"כאפת חינוך" ונגמרה בכל המקרים במקלות, סירים, חגורות או אגרופי "חינוך", במשך שעות ארוכות. ההתעללות הפיזית לוותה בהתעללות מילולית, וחייתי תוך הרגשה שימיי ספורים בשל איומים על חיי במשך שנים רבות (עד כיתה ח', עוד משאני זוכר את עצמי). בשני מקרים אחד ההורים ממש כמעט הרג אותי, אבל עצר בזמן. מעולם לא דיווחתי לרשויות ואין בכוונתי לדווח. סיבותיי עימי, והאמן לי שהן טובות. זכורים לי כשני ניסיונות התאבדות מאותה התקופה, האחד כשהייתי בן 9 לערך, השני כשהייתי בן 11. בשני המקרים בלעתי כמות רבה במיוחד של כדורים מארון התרופות, ולמזלי (?) לא היה לי הידע לבלוע את התרופות הנכונות. ההכאה פסקה בסביבות כיתה ח', ומאז מצבי הנפשי השתפר, אך עדיין פוקדים אותי הלילות הארוכים והזוועות שחוויתי. אל תוך כל זה נשלח אליי צו גיוס ראשון בתחילת השנה שעברה. הגעתי ללשכת הגיוס, ושיחקתי אדם מעורה חברתית, ממוצע ביותר, הן מבחינת השכלה והן מבחינת השייכות ל"מיינסטרים". החייל בראיון קנה בנקל את הסיפור שלי – סיפור הנער הממוצע - וכששאל כמה חברים יש לי, וסיפרתי לו כמה אני נהנה עם 7-8 חברים כל שבוע, בעיקר בימי שלישי, בביטחון שרק שנות ניסיון מקנות, כבר ראיתי ששכנעתי אותו שאין כשיר ממני לגיוס. ואכן נשלחו לי צווים שונים מאז ועברתי מיונים רבים. אני כרגע קרוב מאוד לגיוס בתפקיד עורפי במקצוע כלשהו. האור שבקצה המנהרה תמיד היה בשבילי יציאה מבית ההורים, ממקום שהוא מאוד קיצוני, מיושן וחשוך, מקום בו חוויתי דברים נוראים, למקום טוב יותר. דאגתי העיקרית היא שצה"ל לא יהיה מקום טוב יותר, וששם אצטרך גם להמשיך לשחק את אותו משחק ארור, וגם להיות מבודד חברתית במשך שלוש שנים תמימות. אני לא בטוח שאוכל לשרוד בנוסף לתלאות שכבר עברתי, ואלוהים (לבדו) עדי שעברתי, עוד אכזבה שכזאת, ואני די בטוח שאם צה"ל היה מודע לעשירית ממסכת חיי, לעולם לא הייתי מוגדר "כשיר לגיוס". איני רוצה להפוך לעוד נתון בסטטיסטיקת המתאבדים של צה"ל, אך איני רוצה גם להיות מוגדר כמשתמט. אבקש את חוות דעתך המקצועית – האם לפנות לקב"ן ולבקש שלא להתגייס, או להתגייס למרות הכול ולנסות לעבור את זה.

רון שלום, אתה מתאר מסכת חיים מורכבת, שבדרך כלשהי גם נשמרה בסוד. היכולת שלך לשמור זאת בסוד מעידה שזה היה מאוד חשוב לך שזה יישאר כך, וגם שיש בך לא מעט כוחות על מנת להגשים את המשימה הזו. כעת לפני הגיוס עולה בך השאלה האם הצבא יהיה מקום שימשיך את הכאב או שדווקא יאפשר שינוי. בכל מקרה אתה חושש שתיאלץ להמשיך לשחק את המשחק של להחביא מה שאתה באמת מרגיש ללא שתהיה לך תמיכה. זה מצב כואב ללא קשר לצבא. אבל אתה מזהה נכון שלעיתים במסגרת צבאית, ישנה חשיפה ללחצים קיצוניים ולא תמיד הכרחיים. לכן המלצתי לך היא שלא תיקח את האחריות עליך להחליט האם ובאילו תנאים הצבא מתאים לך. אלא תפנה לקב"ן, תראה בו כמעבר לפוטר משירות (כי אכן תפקידו הוא עזרה נפשית) וביחד תראו מה יכול להתאים לך, האם ישנן הקלות שיכולות לעזור וכן הלאה. בראש ובראשונה זה יעזור לך להוריד מעט מהעומס של לשאת את הכל עליך. אני שמח לשוב ולייעץ לך בהמשך אבל נסה גם להיעזר בבריאות הנפש של הצבא, יש שם אנשי מקצוע טובים מאוד. דרור

רון יקר, קראתי אותך בנשימה עצורה, הכאב והעומס הנפשי שחוית ועדיין חווה מהדהד ונוגע. ובכל זאת, הפגיעה וההתעללות, לא פגעה ביכולתך להתבטא באופן רהוט ואנטלגנטי, ואני חושבת לעצמי , כולה בן 18.. רון, רציתי לומר לך בקשר לצבא, נכון שגיוס זה חויה של פעם בחיים עם כל מה שמשתמע מכך, אבל צריך להגיע למקום ההוא עם חוסן נפשי,(ולא כאילו.) ונשמע שאתה די מפוקפק וחסר בטחון - ובצדק, להמשיך ולשחק את מה שלא אתה, ודי בקלות ניתן לגלות זאת. אתה בסך הכל די צעיר, והצבא יכול לחכות לך,(וגם אם לא, אז לא נורא.) ובנתיים להכנס למסגרת טיפולית אינטנסיבית ומעמיקה, לפי תאורך עברת חיים לא פשוטים, ולא נראה לי שתוכל בכוחות עצמך בלבד, (גם לא עי "משחקים") לצאת מהסבך שנקלעת אליו, ובטח לא באשמתך. רון - המון הצלחה!!

אני נמצאת בטיפול אצל עובת סוציאלית כמעט שנה. תוך כי הטיפול מאוד מאוד ניקשרתי ריגשית במטפלת שלי. אני כתבתי לה ואמרתי לה לא פעם עד כמה היא הפכה למרכז חיי. אני אוהבת עד כדי דיכאון עמוק שנכנסתי אליו. אני לא לסבית, ולא רואה בה משהו מיני. אני רואה בה כדמות של אמא, שכל מה שאני מייחלת רוצה שהיא תאמץ אותי לליבה מבחינה רגשית. אני אמרתי לה שאני רואה בה יותר ממטפלת. והיא יודעת את הרגש ואהבה החזקה שיש לי אלייה. הגעתי למצב שאני ממתינה לה שעות שהיא תסיים את עבודתה רק כדי לראות אותה יוצאת לרכב שלה. אני זה כבר לא אני. כל מה שמעניין אותי זאת רק היא. אני גרושה כשנה עם ילדים, עובדת מתנהלת בהישרדות יומיומית.

נתי שלום, אמרת שהיא יודעת כיצד את מרגישה כלפיה אבל לא סיפרת כל כך כיצד הבנתן את הרגש הזה שהתעורר בך. בעיני חשוב לנסות ולהבין מה קורה שם, גם כי זה מפריע לך בחיים ובטיפול, אבל גם כי אולי יש שם משהו משמעותי שקורה. בתקווה שאני לא נגרר לפסיכולוגיה בגרוש תהיתי האם הסמיכות בזמן בין הגירושין לכניסה לטיפול קשורים. והאם ההרגשה שלך, שמשהו בטיפול, במפגש עם המטפלת מרגש אותך, גורם לך לתחושה שיש מעבר לרק לשרוד את החיים קשור לתחושות החזקות שאת מרגישה כלפיה. אם תרצי לשתף עוד אני אשמח לשמוע ולהבין. דרור

אני בת 31 בקרוב עוסקת בניהול מחלקה חשובה במפעל יצרני ניראית טוב, אינטיליגנטית ואוהבת להנות מהחיים ולהתפתח יש לי תכונה שלא כ"כ ברורה לי- נטיה למתוח את החבל כדי לראות עד לאן אפשר למתוח אותו. בהתנהגות הזו אני לומדת הרבה. אך, יודעת שזה יכול ל ה ר ו ס לי את מה שאני רוצה לבנות או בונה. מה דעתך על כך? מהו הגורם/ השורש לדפוס התנהגות הזה? תודה:) ד"ש

ד"ש שלום, נראה לי שהבסיס לצורך שלך למתוח את החבל לעיתים עד לנקודה בה הוא נקרע קשורה לקושי שיש לך עם אמון, ורצון ללמוד עוד ועוד על אדם מסויים האם את יכולה לסמוך עליו. הבעיה היא שלעיתים את לומדת לאחר שהחבל נקרע שנכון היה שלא סמכת כי אז היית נופלת. אני מודה שמרבית דבריי כאן מבוססים על השערה משום שאין לי הרבה מידע מתוך דברייך. אבל אם דבריי מדברים אלייך שווה אולי לבדוק מדוע קשה לך לסמוך. דרור

ברגע שגבר מחזר אחריי אני פוחדת שהוא עושה מתוך רצון לעשות לי טובה וברגע שהוא לא מעוניין אני רוצה אותו מאוד איך אפשר לצאת מזה ומה שקורה בסוף זה שבאמת לא רוצים אותי

שלום לך, את מעלה דפוס שזיהית אצלך, ושמפריע לך. לעיתים ניתן לראות דפוס כזה כטקטיקה הקשורה ל"קשה להשגה" כלומר כל דבר שאינו בנמצא שווה יותר. אני לא יודע אם זה עונה במדויק על ההרגשה שלך, משום שלשם כך צריך לשמוע יותר אבל אני מנחש שזה קשור לשאלת הערך העצמי שלך. את כמה את מרגישה בטוחה בעצמך, מושכת מעניינת ועוד. אם את לא מרגישה כך, את לא מרגישה שזה סביר שמישהו מתעניין בך. אם זיהית את הדפוס הזה, נראה לי חשוב שתתני עליו את הדעת ואולי תיעזרי באיש מקצוע על מנת להבין את המקור לו וכיצד לנהוג אחרת. דרור

שלום יש לי בעיה ולא יודעת לפתור אותה אני בת 29 אחות של תאומה ותמיד הינו ביחד משך כל השנים למרות כל אחת לקחה מסלול חיים אחר אבל תמיד הלכנו ביחד קנינו ביחד מבלות עם חברות ביחד יושנות באותו חדר וכל אחת מדברת מה שקרה לה באותו יום עד ש ..... עד ששידכו לי בחור להכיר אותו ותמיד היא זאת שהמשפחה משדכים לה בחורים ולא מקבלת את זה ותמיד הכירו לה בחורים ויצא שכולם לא מתאימים לה ומדי פעם נתנו לי להכיר מני בחורים וגם לי יצא לא מתאים עד שהכרתי אני את הבחור המתאים והמושלם בשבילי מצאתי בו את החלק השני שלי והתארסנו וכאן הבעיה אחותי עדיין לא מעכלת את זה וכל פעם כשאני מבלה עם הארוס שלי עושה בעיות משפחה וגם לי ניסית להציע לה לבלות איתנו והיא תמיד מסרבת ואמא שלי יש לה בעיה בריאותית קשה וסופגת את כל הכאב וההורים שלי נותנים לי את כל החופש להנות עם הארוס שלי וכל פעם כשאני חוזרת נוצר ריב לפעמים מגיעה לריב פיזי וכל השמחה עם הארוס שלי הופך לעצב וכאב בסוף היום והוא קצת ערבתי אותו בבעיה שלי ומנסה לתמוך בי . ונשאר זה לחודשים וגם משהו חשוב שאחותי עובדת ומתקדמת בעבודה שלה עובדת משמרות ויש ימים שגם היא חוזרת מאוחר וכשמגלה שאני ביליתי עם הארוס שלי עושה בעיה ועוד משהו יש לה חברה שתמיד היו מבלות ביחד אבל בזמן האחרון החברה עבדה אז התרחקה קצת ממנה . השאלה שלי איך להתמודד עם זה ?? איך להוציא את הקנאות מאצלה שכבר הפכה לדיכאון אצלה ומרירה למשפחה ?? תנו לי פתרון איך למצוא פתרון עד שהיא תמצא את הבחור המתאים שלה ועד אז מה לעשות

אימי שלום, קנאה בין אחים ואחיות, ובעיקר תאומות היא דבר לא פשוט. את מתארת דפוס התנהלות דומה כל החיים, ואפילו העדפה שלה בתחום מסויים ולפתע הכל מתהפך כך שניתן להבין מהכין זה מגיע אצלה. עדיין זה בוודאי לא מצדיק התנהגות כזו. כשקראתי את דברייך הנתי מדוע זה כל כך מציק לך, ובכל זאת חשוב שתקחי בחשבון את האפשרות שייקח זמן עד שהיא תתגבר על זה אם בכלל. ושיש גבול למה שאת יכולה כדי להשפיע עליה. ראשית את יכולה לקחת אותה לשיחה, רק שתיכן, לומר לה מה את מרגישה, לשמוע מה היא מרגישה וכיצד אתן חושבות שניתן לנהל את המצב מהמקום הזה. מעבר לכך, אני לא בטוח שניתן לעשות הרבה בחלק שלה. אבל בחלק שלך נסי לקחת בחשבון את האפשרות שהיא לא תתגבר ולראות כיצד את מתמודדת עם זה שטוב לך גם אם זה לא עושה לה טוב. דרור