פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אמא שלי בת 60. לאחר כריתה של גידול במוח באונה הפרונטלית. סובלת מאפתיה ודיכאון. סבלה מדיכאון גם לפני הניתוח.מצבה הנפשי ממש לא טוב. אנחנו רוצים שיראה אותה מישהו. שמענו שיש נורופסיכולוגים או נוירופסיכיאטרים. האם כדאי לפנות אליהם או שאפשר גם לפסיכיאטר רגיל או פסיכולוג רגיל? מאוד זקוקים להכוונה. תודה מראש

http://zugiut65.blogspot.com/

האם לכולנו מותר להתחיל לצרף קישורים לבלוגים? שלנו, של שכננו, של חברינו הטובים.... מותר?

הי, קשה לי לצחוק איתי,אני לוקח הכל ברצינות כמעט כל דבר ומילה וקשה יל לזהות צחוק או רצינות,כלומר ההבדל בינהם.אצלי הכל נלקח בחשבון ברצינות. מה עושים ?(חשוב לומר שיש לי רגעי צחוק,אבל הרוב השולט הוא הרצינות ) היחסים הבינאישיים שלי לא ברמה גבוה ואפשר לומר ברמה נמוכה. אני אמנם חברתי וחביב על הבריות אבל היחסים הבינאישיים לא מוצלחים,בדיוק כמו שחשבת לטעמי.אני יודע לזהות ברוב המקרים רגשות האדם האחר שעומד מולי שוב,ברוב המקרים ,וקרו מקרים שבהם לא יכולתי להפגין את כישורי אלו.ובסוף,נפגעתי

לילה... אני מקווה ששלומך בטוב. נראה שכדאי לעבור לקומה גבוהה יותר, לפני שהשרשור ההוא ייעלם לעמוד אחר. אני מניחה למחשב לנוח חלק מהלילה, אחרי שאני מבקרת בכל המקומות החשובים. וגם מעדיפה, כאמור, להקדיש את הזמן לספרים ולפעמים גם לתשבצים למיניהם. יש עבודה בלילות - בעיקר בכל מיני מוקדים (כמו 106 של העיריה, מוקדי אבטחה למיניהם וכד'). אבל רק המחשבה על להרוס לעצמי את הלילות עם עבודה, גורמת לי לרצות לזחול מתחת למיטה. לא, לא. ממש לא רציתי עוד דו-קרב איתה. לכן הבאתי את סוגיית הפרשנות הזו לפה. אבל, כמו שאפשר לראות, העניין נפתר. עד הרגע שבו היא תחשוב שאני מתחרפנת שוב. גם אז היא לא באמת יכולה לכפות עליי משהו, אבל לא יהיה קל. אז אני מקווה שיהיה בסדר. ד"ר הודיני, שזה הפסיכיאטר הקודם (אודי, אין צורך למחוק - זה לא השם שלו), פשוט נעלם לי מהחיים. זה לא שאני הברזתי. אפילו המטפלת שלי לא מבינה מה קרה לו. רק שלי זה בכלל לא מזיז. ולמה לא מישהו חדש? הפסקתי לספור אותם לפני הרבה זמן! נמאס לי מהם! פתרונות הם לא מצאו עבורי. אף-אחד מהם! אז אני מחכה שימציאו איזו תרופה חדשה, ואולי אז אשקול טיפול פסיכיאטרי נוסף. זה נכון שאנשים מושפעים מאוד מאירועים חיצוניים. אבל הם בוחרים איך להתמודד עם האירועים הללו. אבל זה גם נכון שלא הכל בחיים מושפע מבחירה. טווח הבחירה מתרחב ומצטמצם בהתאם לכל מיני נסיבות חיים. בשבילי קריאה זה כמעט הכל (בנוסף לבע"ח). תחומי העניין נרחבים מאוד. יותר קל לציין מה אני לא קוראת: אם מישהו שמכיר אותי יביא לי רומן-רומנטי, אפסיק לדבר איתו לצמיתות ולאלתר! בעיניי רומן-רומנטי זה לא ספרות!!! כל הז'אנר של העידן החדש? איכס! לא! מה זה? "עשה זאת בעצמך"? לכמה אנשים זה באמת עובד, חוץ מאלה שכתבו את הספרים? אפילו פאולו קואלו נחשב אצלי למחוץ לתחום, וזה אחרי שדווקא ניסיתי לקרוא אותו. התאכזבתי קשות! מה עוד? אה, כן. לא מעניין אותי כל מיני אוטוביוגרפיות של פוליטיקאים שחצנים, פלצנים ומלאים בעצמם (לא אציין שמות, כדי לא לפתוח איזה דיון פוליטי משעמם ומייגע). הסטוריה? תלוי של מה ומי. וחוץ מזה בערך הכל עובר אצלי. ולגבי "עיר הבקיע" - מד"ב. מהטובים והמוכרים שיש. לא הצלחתי להשיג את הצמד, אלא רק לפני זמן מה. עד שהפורום נפתח מחדש מצאתי את עצמי, לפעמים, חושבת ש"הלוואי ומלי-דוד-דרור היו פה" (בהתאם ליום, כמובן). אבל לא ממקום של געגוע, אני לא מתגעגעת. ואת צודקת! - אודי, זה לא יפה... אנחנו ממתינות לברכות סיום חיוביות ואופטימיות! מה, אין לך רעיונות? להת' לעת עתה, TM.

היי זו שוש, אז מה שלומך? אז ככה , אני כמובן ממשיכה לקרא אותך בשקט הנצחי שלי, וכן, גם מצליחה להשתעשע קצת במילים שלך, (במובן החיובי כמובן),החל מהבקיאות הגדולה שאת מגלה כאן, וכמו כן,מהקלות בה את לוקחת את עעמך, כמעט בא לי לומר לך שאני קצת מקנאת(איך אומרים מקנאה או מקנאת, אף פעם אני לא יודעת להחליט - אודי!) ואם כבר להיות במצב נפש לא מי יודע מה, אז לפחות להיות קול..כי אני אני את חיי לוקחת, מה זה בכבידות.. טוב, לא בשביל זה נכסתי למען האמת,כשמזכירים סספרים אני לא יכולה להמשיך ולשתוק, רשמת איזה ספרים את אוהבת לקרא, ובעיקר איזה לא, ומרוח הדברים, אני יכולה להסיק מה אכן תאהבי, לא מזמן סיימתי לקרא ספר, שקראתי, בעצם, בפעם המי יודע כמה, ספרה של גין אוסטן - גאווה ומשפט קדום. יש לי הרגשה שדוקא כן קראת , כי קצת קשה לי לדמיין מצב, שמי שתאב ספרים לא יקרא אותו. בכל מקרה , הספר הזה ועוד רבים בסגנון דומה, אני אוהבת לחזור ולקרא בהם, בעיקר בעיתות של שפל..- מומלץ! אם את אוהבת ספרים שהם גם רומן וגם הסטוריה, אני יכולה להמליץ על רבים וטובים באמת, לאחרונה זהו סוג הספרים שאני מחפשת. גם ספרי ביוגראפיה על אנשים גדולים(לא פוליטקאים חלילה) שעשו הסטוריה יכולים להיות מענינים ומרתקים באותה מידה. באמתחתי רשימה ארוכה, אם תרצי אמליץ לך בכיף. אודי- אני מקווה שזה בסדר, כשמדובר בספרים ולא בשירים.. קריאה נעימה, ויום נפלא לכולם. שוש.

הי. איך אצלך? הומור עצמי זה סימן חיובי אצלי. כשאני מאבדת אותו זה מעיד על נסיגה למקומות לא טובים. באופן מפתיע, את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן עדיין לא קראתי. יש לי אותו בבית - קניתי אותו אחרי שהוא יצא לאור בהוצאה מחודשת לפני כמה חודשים - אבל עדיין לא הגעתי אליו. רשימת ה"אני רוצה לקרוא" נוטה להתארך כל הזמן. העובדה שבשנים האחרונות מוציאים לאור מחדש קלאסיקות היא מהלך גאוני! סוף-סוף יש אפשרות להיחשף לכל מיני יצירות מופת, שעד עכשיו הגישה היחידה היתה לגרסאות מצונזרות שלהן. וכך יצא לי לפגוש את "מאהבה של ליידי צ'טרלי", "האמן ומרגריטה" (שהיה ידוע בארץ בתור "השטן במוסקבה") ועוד עוד... בין היתר, גם רומנים הסטוריים אני קוראת, זה ברור. אני משתדלת להתאים את מה שאני קוראת ל-state of mind שבו אני נמצאת. כשבאופן כללי אני במצב לא מזהיר, גם ככה הריכוז שלי הוא ריכוז של כלבלב בן חודשיים (אין!)... ומאחר שאני מתקשה לוותר על ספרים, אני בוחרת אז ספרי מתח או כל דבר בסגנון, שלא צריך לחשוב על התוכן. אם יש לך זמן, חשק וסבלנות להכין רשימת מומלצים, אשמח לקבל אחת כזו...

הי טימי ( מעדיפה את הניק האופטימי (; ) המממ, גם לי קצת קשה שלא להגיב להודעתך, אני סטודנטית לספרות... יש המוווווווון ספרים מדהימים, לפעמים עצוב לי שאני לא אספיק לקרוא את כולם... אבל האהובים עלי..טוב, גם מהם יש המון. אבל "יש אלוהים" ו - "מילכוד 22", כשמתחשק להרגיש נורמאלי, ו - "ספר הדקדוק הפנימי" וכל גרוסמן - כשמתחשק להרגיש לא נורמאלי...ו - "על החיים ועל המוות" של יורם קניוק, אוטוביוגרפיה מדהימה.."דופק", ספר קטן ויפייפה שגיליתי בפספוש בחנות ספרים יד שנייה, "זרה בגן עדן" של רות אלמוג, "רומן רוסי"..אוי, נראה לי שכדאי שאפסיק, אני נוטה להיסחף בהתלהבות. אבל אלו ספרים ממש טובים וקולחים. תהני... אופיר

כל כינוי מתקבל... אני ולימודי הספרות נפרדנו לאלתר כשסיימתי י"ב. עשיתי 5 יח"ל ספרות וזה הספיק לי. הספיק לי שאומרים לי "למה התכוון המשורר"... הספיק לי שאומרים לי מה לקרוא ומתי... אני זוכרת, שלפי תכנית הלימודים היינו צריכים לקרוא את "החטא ועונשו" בתקופה מסוימת; אין לי משהו אישי נגד דוסטוייבסקי ו/או "החטא ועונשו", אבל אני הייתי אז בתקופה לא טובה (בלשון המעטה) ולצלול לתוך היצירה הזו היה עבורי משימה בלתי אפשרית! ולכן קריאה היא עבורי תחביב. לא, יותר מתחביב - אוויר לנשימה (וזה משפט משמעותי כשהוא בא ממישהי עם אסטמה :)). וגם אני תמיד מרגישה, שאני במעין מירוץ של להספיק ולקרוא את כל מה שאני רוצה. אבל בשלב מסוים למדתי לעצור. הרי לכל ספר יש את המקצב שלו. לי יש את הקצב שלי. כל ספר שאני מספיקה לקרוא הוא רווח נקי בשבילי. את רשימת הספרים האהובים עליי יהיה קשה לכתוב כאן... לא את כולם אני תמיד זוכרת ברגע נתון, אבל יש לי אותם בבית. ביניהם אפשר למצוא את "קן הקוקיה" של קן קיזי, "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב, "ג'וני שב משדה הקרב" של דלטון טרמבו, "תוף הפח" של גינטר גראס ו... עוד ועוד. בהחלט קל להמשיך בהתלהבות. אגב, "דופק" שכתבת עליו, זה הספר של יניב איצקוביץ'? כזה ספר בעטיפת קרטון ירוקה? או שמסתובב אי-שם עוד "דופק" אחד? תודה.

הי twisted mind אמאלה, מה בית חדש? מה שוב פעם מעבר... גם אם זה רק בין עצים, עדיין צריך להתרגל למיקום החדש (הפרסומות נראות מכאן אחרת לגמרי). והעץ הזה הוא בכלל שתיל קטן- את בטוחה שהוא יצליח להחזיק את שתינו בלי להתמוטט (ואל דאגה- אם הוא יתמוטט זה יהיה בגללי...) אבל האמת שהיה ממש ממש כיף להכנס לפורום ולראות את שמי בהודעה הראשונה (נכנסתי קודם, עכשיו סופסוף מספיקה לכתוב)- אז אולי אני אתרגל לבית החדש כי נאים השכנים בעיני. AND speakink of neighborsאיך את מסבירה את זה שאת לא מתגעגעת לבעלי הבית? אולי תלמדי אותי טריק, איך אפשר להעזר, להיות יחד בלי להטרף אח"כ מן הצורך? איך אפשר לא להתגעגע? כשנכנסתי וראיתי את שמי, חשבתי האם מיד לפתוח, או להתחיל עם ההודעות האחרונות "and save the best for last". בסוף הצלחתי להתאפק. איזה כיף! בד"כ אני לא אדם שמצליח להתאפק... צריכה הכל במיידי. והיתה לי הרגשה טובה לקרוא את ההודעות בידיעה שעוד מעט הסבלנות תשתלם. לטרוף את כל העוגה או לנגוס ממנה באיטיות, פירור אחרי פירור... זאת השאלה! סתם. אני לא קוהרנטית במיוחד. חושבת גם על הטיפול שלי. הוא די בהתחלה. ואני רגילה להתאהבות וטריפה מטורפת. ופתאם אין שם את הדברים שגורמים לי להרגיש ככה. ולא חשבתי שאני יכולה להיות בקשר בלי הדברים האלה. אבל יש שם דברים אחרים. כאילו יש שם כל מיני פירורים עדינים של דברים שאני רוצה לקבל. מוזר לי המפגש הזה. כאילו אם אני מרגישה אבל לא בעוצמות אדירות אז אני לא בטוחה שאני מרגישה... לגבי עבודה בלילות, אני חשבתי על עבודה קצת יותר רווחית ממוקדי שירות, כזאת עם לקוחות, ושאפילו לא נותנים בסוף חשבונית מס... ושיש המקבילים עבודה זאת לעבודת הפסיכולוג... אני נורא נהנית מן ההמלצות כאן. גם אני עשיתי לי לופ מהנעימה ששלחת והיא עשתה הרגשה טובה. ונורא מתחשק לי גם לשתף אותך ואת אופיר ואת כולם בעצם בספרים שאני קוראת (אופיר- הרשימה שלך נשמעת מצויינת, אני כבר מתכננת לקרוא מתוכה מה שעוד לא קראתי), אבל אני פוחדת שיכירו אותי לפי זה... אני פרנואידית? אני היחידה כאן שכל הזמן מתה מפחד שאין לי מושג מי קורא את הדברים והאם הוא מזהה אותי.... אני בן אדם מאד דיסקרטי במציאות, והאפשרות שכל הדברים שאני מסתירה יתגלו, ועוד בצורה כזאת, שדי אין לי שליטה עליה... זה מעסיק עוד אנשים חוץ ממני? אני כל כך כועסת (בשבילך) על ד"ר הודיני שלך... אני לא יודעת הרבה מה היה שם הקשר, אבל המקצועות של העזרה הנפשית הם מקצועות עם המון אחריות ואני לא מבינה איך יש כאלה שמרשים לעצמם להיות כאלה חסרי אחריות. טוב, הפעם אני אמצא מה לאחל לסיום. (כנראה אודי לא מסנן את ההודעות של שתינו מלכתחילה ולכן הוא אף פעם לא קורא אותן עד הסוף ולא שם לב שאנחנו מבקשות "קצת יחס חם"). שהשתיל ששתלת, יגדל ויצמיח ענפים. שונים ומגוונים. כאלה שאפשר להגיע מהם לעצים אחרים. לדלג בינות הענפים. ולהרגע... להתראות גילי

אהלן! מעבר זה שינוי. אני ושינויים זה כמו סרט אימה מהמשובחים שיש ("הצלצול" או "הטינה", למשל). אז מעבר פה, כזה בקטן יחסית, זה משהו שאני עוד יכולה להתמודד איתו בלי להתפרק. לפעמים נדמה, שמרוב פרסומות לא רואים את היער... ובינתיים השתיל הקטן גדל להיות עץ לתפארת, רב ענפים ודיירים שמכבדים את עצם שתילתו. ואני? ביומיום רק קקטוסים שורדים אצלי בכל מה שקשור לעולם הצומח. אז יש לי אוסף קקטוסים מרשים... כשהכלבה שלי היתה צעירה, היא נהגה לאכול אותם משום מה (וגם ורדים)... לא הפריע לה שבמקרה יש להם קוצים, ואף-פעם לא קרה לה כלום. מאחר שהיא לא כלבה מעורבת, אני יודעת שאין לה גנים של עז או גמל, אז לא ברור לי מאיפה באה לה המשיכה המוזרה הזו לאכילת צמחים קוצניים. האווירה בפורום הקודם היתה אחרת, קונקרטית יותר. לפחות עבורי. גם לוקח לי זמן להגיע למצב שבו יווצר הגעגוע... הרבה יותר מדי זמן, אולי. ואולי גם השורשים של זה נטועים אי-שם בטרום-זכרון. אחותי נמצאת במזרח כבר חודש+. אני לא מתגעגעת אליה. לא ממקום של שמחה בגלל שהיא לא. אבל אני פשוט לא מתגעגעת. ולא יצא לי לדבר איתה אפילו פעם אחת, רק להתכתב דוא"לית. כשאני חושבת על זה, געגוע הוא הרי סוג של רגש, לא? והעולם הרגשי שלי מצומצם מאוד עד כמעט לא קיים. יש בזה אבסורד מסוים בהתחשב באלמנטים מסוימים של המחלה, אבל זה כמו לצייר שני גרפים שונים שנמדדים לפי שתי סקאלות שונות. מאחר שאני משאירה אימייל, אני רואה את הודעות התגובה לפני שאודי מעלה אותן בפועל לפורום... יש בזה יתרון וחסרון. חסרון - לפעמים פשוט בא לי להגיב "כאן ועכשיו", ואי-אפשר. ההודעה עדיין לא קיימת בפורום. יתרון - זה מאפשר לחשוב, הרבה פעמים, על התשובה שלי לאותה תגובה. הרי ההבדל בין הכל ובמיידי לבין לאט ובמתינות הוא, שהאפשרות השניה מאפשרת למצות עד תום את הדבר שאותו עושים או שממנו נהנים (או כל אופציה אחרת)... אבל אני הרי לא מחדשת לך כלום... אבל הנה, את מגלה על עצמך, שאת כן יכולה להיות בקשר בלי הדברים האלה. זה לא גורם לך להעריך את עצמך קצת יותר? איזה פסיכולוג עובד בלילות? חוץ, אולי מהמתמחים... ולכן זו יכולה להיות הצלחה פנומנלית! כל ציפורי הלילה שזקוקים/רוצים טיפול, ויותר נוח להם דווקא בלילות; אין להם לאן לפנות... ולכן פסיכולוג, שהוא בעצמו ציפור לילה, יכול להצליח בגדול. אם המטפלת שלי היתה מגיעה לכאן, ברור לי שהיא היתה מזהה אותי! אם היא קוראת בסתר ולא אומרת כלום - יופי לה. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שזה לא מה שקורה. שאף-אחד שמכיר אותי לא עובר כאן בסביבה. במציאות גם אני קנאית מאוד לפרטיות שלי. מעט מאוד אנשים יודעים מה קורה איתי. הדרישות שלי לדיסקרטיות ופרטיות לפעמים מוציאות את המטפלת שלי מדעתה. אבל פה אני לא מניחה לזה להפריע לי... אולי משום שזה הגלגול השני שלי פה, ואז הכל עבר בסדר. זה מאפשר לי להיות רגועה יותר. הלו! הוא לא ד"ר הודיני "שלי". נא לא לשייך לי כאלה אנשים :)... היה שלי, עכשיו כבר לא... היה קשר טיפולי-מקצועי טהור. הגעתי אליו אחת לכמה זמן לביקורת ו/או התאמת טיפול מחדש. הוא היה אחראי על הטיפול התרופתי שלי וזהו. הוא כל פעם אמר, שהוא לא מתערב בכל מה שקשור לפסיכותרפיה (למרות שהוא גם פסיכותרפיסט), כי בשביל זה אני נפגשת עם המטפלת 4 פעמים בשבוע. אז לסיום... שתמשיכי לגלות, בזמן שלך, שאפשר גם בעוצמות שהן לא פול-ווליום. לא חייבים לכרות את כל העץ בשביל להנות מהשלכת... יום נפלא, TM.

הי. תודה לך 'טימי' יקרה, על ההתייחסות להודעתי האחרונה (שכבר התיישנה).תודה ששמת לב. זה היה מאד משמעותי בשבילי להרגיש נראית על ידי מישהו ותודה זו מילה קטנה. -תודה (בכל זאת אומרת אותה שוב..)- שקיבלת אותי כמו שאני. - אני לא עושה זאת בשביל עצמי. קשה לי במיוחד לאחרונה להיכנס פה לפורום. מרגישה נדחקת לפינה, כי אין לי כוחות להיאבק כדי שישמעו אותי (וסליחה מאודי - אבל) מרגישה שזה מה שצריך אפילו פה, כדי לשרוד. גם אין לי כוחות, לשאת את התחושה שניסיתי ונדחיתי/או שהתעלמו ממני. וכמובן שלוקחת את האחריות על כך. בעיה שלי שפשוט נפלתי כך לתוך תקופה שאזלו ממני הכוחות ואולי יותר רגישה. מרגישה לא מספיק טובה בשביל הפורום הזה, כי אין לי כשרון יצירתי לכתוב משהו שנון כמו שאודי אוהב או ידע מוזיקלי יוצא דופן שירשים אותו. מצחיק . כאילו נדרשים תנאי קבלה כדי להיכנס לפה.. וגם בהם לא עומדת (לא חדש לי להיכשל). מתנצלת אם אני ב"תקופה אגוצנטרית". פשוט אזלו לי כל הכוחות.

הי. משום מה נתפסתי למה שכתבת - "ידע מוזיקלי יוצא דופן"... טוב, לי יש? לא! יש מוזיקה שאני אוהבת לשמוע, שעושה לי טוב. מוזיקה לכל מצב רוח. אני לא מבינה בקולנים ולא יודעת לקרוא תווים. אין לי שמיעה מוסיקלית ואני זייפנית איומה! אבל בטיפול אנחנו מתקשרות, לפעמים, גם באמצעות מוזיקה... וזה מוזר, כל היום אני חושבת לעצמי, שכבר זמן מה לא יצא לי לשמוע נעימה כלשהי, שאני מאוד אוהבת... אז שמתי אותה ב-youtube, בחרתי סגנון חי יותר, עם ליווי, הפעם... עבורי זה רק מדגיש את הנעימה עצמה ואת מה שהיא מסמלת. ואז קראתי את ההודעה שלך. והחלטתי פשוט לצרף לך את הקישור ל-youtube: http://www.youtube.com/watch?v=CAsTHHh3ZG0 אגב, תגלי שזו נעימה מוכרת מאוד... הרבה מכירים אותה, ורק לא יודעים לקשר בינה לבין שמה (The Lonlely Shepherd) ולבין האמן (Zamfir). שמעתי אותה אלפי פעמים... אני פשוט שמה על Repeat כשאני במצב רוח ה"זה". וככל שמקשיבים יותר, ככה שומעים את הבדידות שהחליל מעביר... יש לי אפילו תמונה בראש - הרועה יושב לבד על גבעה, מתחת לעץ ומחלל. למרגלות הגבעה רועה לו העדר בנחת. ושום דבר לא מפריע את התמונה השלווה הזו. מיקה... אני לא חושבת שמצפים ממך פה למשהו "יוצא דופן" - הבנה במוסיקה או שנינות כלשהי. רק תהיי את כשאת יכולה להיות. זה הכל. בלי להתנצל על כלום.

תצחקי אבל אני מאד אוהבת מוסיקה. גם פעם ניגנתי.. והיום בעיקר נהנית מהאזנה. וללא מוסיקה , אני חושבת שלא הייתי חיה היום... בתקופות הכי "נמוכות", המוסיקה הוציאה אותי ועדיין(!) ממצבים קשים עם עצמי. בכל אופן את נעימת הרועה של זמפיר, מזמן לא שמעתי והיה לי ממש כייף ומרגיע להאזין לה שוב בזכותך. מרגישה שחוזרת מחופשת מחלה... לאט לאט חוזרת לעצמי היותר שפוי ופחות קורבני (מקווה שלאורך זמן-זה כבר לא כ"כ בשליטתי) תודה שהיית שם בשבילי. מקווה שאת מרגישה טוב. לפי פעילותך החיובית בפורום נראה שכן. לא תמיד מגיבה, אך אוהבת לקרוא את שאת כותבת. שיהיו לך ימים טובים ויפים.

היי. זו פשוט מין תקופה כזאת... גם כמו שאולי הבנת, הייתי פעם X . לא יודעת למה , אבל מאד מהר מרגישה מחוקה. לעיתים תוהה אם באמת קיימת.. יכולה להעביר יום שלם, במקום עבודה ואח"כ בבית בלי לדבר כמעט ומבלי שיפנו אליי. לא שזה מה שרציתי לומר לך... רק שזו לא בעיה שלך ויודעת שאתה עושה את המקסימום שאתה יכול. תודה, מיקה. (ואולי "התפזרתי" עכשיו כדי להרגיש נוכחת)

מיקה יקרה, אם אפשר אצטרף לרגע... רק לומר לך, שאפילו שהפורום מתקדם פה בקצב בלתי עקיב לי וההמולה גדולה, קשה לי לא לשמוע דווקא את הקולות החרישיים-צועקים של מי שמרגיש נעלם ונבלע. ולהגיד לך עוד משהו, גם מי שמנסה לעשות מופעי קרקסנות כדי להרשים, (משערת שאני נכללת שם) זה אולי טוב בשביל התחלה, ואולי גם לא (מתוך חרדה להיתקל במגבלות ולא לעמוד בציפיות הגבוהות שהוצבו לכאורה), אבל אחר-כך אנחנו הופכים להיות השכנים המוכ?רים ההם, ואותו היי של ריגוש של התחלה מתמתן, ולהערכתי גם רוב הזמן נשאר מתון עם פיקים של דברים מרגשים קצת יותר מזמן לזמן. אבל אנחנו עדיין קיימים, וככל הנראה, מישהו זולתנו זוכר אותנו בנפח לא זניח של זמן פשוט כמו שאנחנו. אני מקווה... היי בטוב. לכולם יש מקום, "רק" צריך לקחת... יודעת שלא פשוט, מקווה שיהיה בסדר. (mp)

הי mp , צדקת באומרך שלכולם יש מקום ובאמת לכל אחד יש זכות להביע את עצמו באיזו צורה שיבחר. (בתנאי שיעמוד בכללים..). ואם מדובר בהפגנת כשרון מסויים אז הן הוא והן כולנו נתרמים מזה. וכאן חייבת לציין הערצתי מהידע שלך במחשבים כי אני ממש בורה בתחום. הקושי שלי הוא בהרגשה בסיסית שלי ולכן ברגע שיש התעלמות מהודעות ולא תמיד כולם נענים (ואני בהם) אז אני מרגישה מאויינת (אם יש מילה כזאת), כי תלויה (ושוב, בעיה שלי) בהתייחסות של אחרים ונמוגה כשהיא איננה (גבולית?). נכון גם שהתרגלתי בפורום הקודם, שכל הודעה וכל מילה זוכה להתייחסות ולאמפתיה. אבל שם היו שלושה אנשים וכאן אדם אחד, שכל הנטל רק עליו ועושה כמיטב יכולתו.ומי יודע מה יותר טוב ממה? זה כמו הורים מגוננים-יתר והורים שמתעלמים (2 קיצוניויות)- שניהם מזיקים. אבל הורים שיודעים מתי לנהוג כך ומתי אחרת - הם ההורים המודעים והבריאים. ולנו נותר רק לנסות ללמוד מכל דבר.. ערב נעים

מיקה ו - mp רציתי לכתוב לכן שחבל על כלכלת האסימונים, אבל אז ..נזכרתי איך חשתי בתקופה שליאת, ואחר כך אורנה, ואחר כך מלי, היו פה..והרגשתי כל כך בלתי נראת.קשה לי אפילו להסביר למה, כנראה שלפעמים יש לאנשים מסוימים חיבור טוב יותר, ותמיד רציתי שיהיה לי את השיח היותר אישי. ואני שמחה שיש לי תקשורת טובה עם אודי...דווקא בתקופה האחרונה לא מתאמצת, כותבת מה שבראש שלי..אבל אני בטוחה שיש פה לכולם מקום, ואני מקווה שתדעו שאני חושבת שכולן פה יקרות... שלכן אופיר

ניסיתי כמה פעמים לנסח לך תשובה, ולא הלך... ועכשיו ככה נכנסתי לפורום וראיתי שיש אולי עוד אנשים שמרגישים כמוך. אני מקווה שהדברים שלי יעזרו לך, ולהם. תראי, קודם כל יש משהו במה שאת מרגישה. מה שלי אישית קסם פה בפורום זה דווקא כן זה שיש שימוש בשנינות והומור. זה בהחלט דבר שמקל על הכאב. אז בהחלט יכול להיות שלך מתאים ניסוחים "פשוטים" יותר ו"קונקרטים", וזה בסדר גמור. הכי חשוב זה תמיד לראות את הכוונה. מסכימה איתי שבסופו של דבר, ההתייחסות של אודי, התגובות שלו- הכל מגיע מכוונות טובות? ואף אחד לא רוצה לגרום לך להרגיש שכביכול יש פה "תנאי קבלה" או משהו דומה. ואני בכלל חושבת שלכל בנאדם יש כשרון יצירתי, ובמיוחד אנשים שמסוגלים לכתוב על עצמם, ועל הדברים הכי אישיים שלהם. עוד נקודה חשובה: נכון שיש פה את הבעיה שיש לא מעט פניות, ואודי, כמנהל הפורום, לא מספיק לענות מייד לכולם, אבל עצם זה שהוא עוצר פה כמה פעמים ומציין שהוא יגיב לכולם זה מקסים בעיניי. ההתחשבות הזאת. הידיעה שיש אנשים שמחכים להתייחסות שלך, ושאתה מתנצל שאתה עסוק וכשתתפנה תשיב ותנסה לעזור. ביננו, כמה אנשים בחיים עצמם (ופסיכולוגים בפרט) יודעים להתחשב ובאמת מציינים בכנות שהם רוצים לעזור לך?! אז הוא בסה"כ בנאדם ואין לו אפשרות 24 שעות ביממה לענות, אבל כל הכבוד שהוא עוצר לרגע וכותב שהוא יענה, ושבאמת אח"כ הוא חוזר לכולם ומתייחס לכל ההודעות וכן עוזר לכולם. הלוואי שהסובלנות הזאת הייתה הצרה היחידה שלנו בחיים :)

לפני כמעט שנתיים התברר לי שיש לי הפרעת אישיות. זה מלבד עוד כמה דברים. זה אומר שאני לא שפויה? יש רגעים שאני באמת חושבת כך בעיקר שאני פוגעת בעמי,או מדמינת כל מיני דברים... וגם רציתי לשאול מה גורם לך להקשיב לאנשים ולענות להם? אנשים לא עושים שום דבר בחינם!אין דבר כזה "רצון טוב"

תסמכי עליי. כי אני לא. ויש הבדל של שמיים וארץ בין לחיות עם הפרעה לבין להיות לא שפוי.

אמנם לא אודי אבל מרשה לעצמי לענות בינתיים עד ש... (וזה יכול להיות הרבה זמן, אם כי ל"חדשים" הוא נותן קדימות גבוהה יותר מטעמי חוסר זמן כנראה) בכל אופן הרשי לי להרגיע אותך שאת שפויה, וכי רוב בני האדם העסוקים בשאלה זו הם שפויים . לגבי הפרעת האישיות, אז סליחה שמזלזלת (אבל זה מניסיון מר)זה סתם ניסיון תיוג , כי רוב בני האדם אם לא כולם (אני כמובן ביניהם) שרוטים במידה זו או אחרת ואם תויגת, כנראה שהיה זה מטעמי נוחות של מטפלים-- כשיש מקבץ של תכונות המאפיין טיפוס אישיות מסויים, יותר קל להגיד במילה אחת את סוג הטיפוס/ההפרעה ולא את שפע התכונות, והמורכבויות שיש באישיות אחת. כמובן שיש לטפל בכל מה שמפריע לתיפקוד ובוודאי שבמחשבות אובדניות. בהצלחה!

אני חושבת עליך. מה איתך..? השקט שקט מידי.. תני אות חיים, יקירה. ~נילי~

הי נילי יקרה פלשתי לעציץ הזה, כי חששתי שאם אגיב בעץ שלי אז לא תשימי לב. ..סתם תהיתי מה שלומך? את שואלת לשלומן של הרבה משתתפות בפורום.. מה איתך? איך עובר לו החודש הראשון של האביב...? ((: יום מקסים אופיר

אודי שלום , וברוך הבא (כן אני יודעת שאני קצת בדיילאי ) מקווה שאתה מסתדר עם המשימה הגדולה שלקחת על עצמך לבד בלי לחלוק עם עוד שותפים שיהיה המון בהצלחה . יש לי כל מיני בעיות שאני מניחה שאם הייתי כותבת אותם כאן ההמלצה שהיית נותן לי היא להתחיל טיפול שיעזור לי לפתור אותם , הבעיה היא שאני כבר בטיפול (3 שנים ), וטרם הבנתי איך זה עובד , ומה צריך לקרות בטיפול כדי שכל הסיבות שבגלל התחלתי יפתרו , בנתיים זה לא ממש הולך . אני באמת מנסה להבין מה אני עושה לא נכון , ואיך משתמשים בזה . אולי יש לך הוראות שימוש בשבילי ?

שלום למישהי, הצלחת להוציא אותי מהקריאה הפסיבית. יש משהו בהודעה שלך שמאוד נגע בי. אני אחלוק איתך את הוראות השימוש שלי, ואולי אודי יוכל להוסיף לך גם משלו מאוחר יותר... אז ככה: 1. להגיע לפגישות באופן סדיר. 2. להמשיך ולהגיע, במיוחד כשממש ממש לא רוצים להגיע. 3. להגיע גם (ואולי בעיקר) כששונאים וכועסים על המטפל/ת. 4. אין דבר כזה לא נכון בטיפול. 5. כל מה שאת צריכה זה *להיות* שם. לא רק פיזית. 6. זה בסדר לבכות, זה בסדר לשתוק. 7. זה בסדר להלחם בתלות במטפל/ת ובטיפול. גם זה חלק מהעניין. 8. דברים גדולים מתחילים לזוז כשמרפים סוף סוף מהמאבק הזה. 9. להתמסר זו לא מילה גסה. 10. לדבר. לדבר על כל מה שעולה בך. גם אם זה מרגיש טיפשי, גם אם זה לא *ה*נושא שבאת לטפל בו. הכל קשור, וכל שיחה שלא תהיה שם תקדם אותך. 11. תסתכלי אחורה, לאיך שהיית כשהתחלת את הטיפול. האם באמת דבר לא השתנה, או שהמצב הוא שהבעיות אותן הגדרת לא נפתרו? 12. ס ב ל נ ו ת אני יכולה לספר לך שגם אני בטיפול כבר שלוש שנים, וגם אני עוד לא פתרתי את הבעיות שהגדרתי כבעיות בפגישה הראשונה שלנו. א ב ל - התקדמתי בהמון דברים אחרים בחיים שלי, ואין לי ספק שבסוף אני אצליח. סבלנות... ולך אודי, אני אנצל את ההזדמנות להגיד ברוך הבא (גם כן באיחור). כתבתי פה לא מעט בעבר, ובנתיים נכחתי כאן כקוראת בלבד. רק רוצה להגיד שהאווירה כאן נעימה מאוד מאוד, ושאני שמחה שזה כך. זה פורום מיוחד מבחינתי, והוא נהיה חמים ונעים מאז שבאת... המשך שבוע נעים, נועם

נועם נעימה.. מעניין.. בעבר, עד כמה שאני זוכרת, לא תקשרנו.. אבל תמיד היה לי נעים לקרוא אותך. גם הפעם :) אז רק באתי לספר לך בשקט בשקט :) אומרים ששמו של האדם מעיד עליו.. במקרה הזה אני מאמינה (ויודעת) שגם לשם וירטואלי יש משמעות :) שיהיה יום טוב בריא ומאיר לכולנו, ~נילי~

היי נועם , ממש תודה על התגובה שמחתי לקרוא ,הרבה מההוראות שנתת לי אני ממש מבצעת למופת - אני מגיעה לפגישות באופן סדיר מספר פעמים בשבוע , כשאני לא רוצה להגיע אז אני בטוח מגיעה :) בתלות כבר הפסקתי להילחם היא ניצחה אותי מזמן (למרות שמיידי פעם אני מנסה לפתח תוכניות סודיות ולברוח ממנה אבל בסוף היא תמיד מנצחת ) . בד"כ אם כבר אני מדברת זה על דברים ממש לא קשורים ואני מרגישה כל כך רע עם עצמי בסוף הפגישה . וגם לאחרונה מכול מיני דברים שהיא אמרה אני מבינה שהיא גם כבר לא מאמינה שאפשר לעזור לי ...ויש דברים שאני לא מסוגלת להגיד לה - למרות שהם לא כאלה טראומתיים אבל יש לי מין מחסום כזה שלא נותן להן לצאת . אבל איך אני יודעת מה היה היום אם לא הייתי 3 שנים בטיפול אם הייתי מרגישה אותו דבר , רע יותר או אולי אפילו טוב יותר ?! וכמה סבלנות צריך של עוד 3 שנים ? ...

היי אודי, סליחה מראש אם אני מתבכיינת ואם אין לי ממש שאלה ספיציפית , רק משתפת כי קשה להחזיק מעמד. מרגישה שמושכת בחוזקה חבל דמיוני שקשה לאחוז בו ונגמרים לי הכוחות לאחוז,וכשיגמרו הכוחות הכל יתפרק.אני אתפרק.אגיע למצב של שבירה ומפחדת אפילו לחשוב מה יקרה. מפחדת להגיע למצב שאני אתמוטט מרוב עומס מצטבר.. לא יכולה להחזיק מעמד,למרות שמנסה .מרגישה שממש שונאת את עצמי עכשיו,שונאת זה עוד מילה עדינה,אני פשוט מתעבת... המטפל אומר לי שאני צריכה להתייחס לעצמי יותר בסלחנות ובחמלה,כי יש לי ביקורת מאד שלילית כלפי עצמי,אבל אני לא יכולה לא לכעוס על עצמי ולא לשנוא את עצמי. גם עכשיו אני מרגישה סלידה איומה מעצמי שאני בוכה ומתבכיינת.רק השד יודע מה ירגיע אותי. ואיך אפשר בכלל להירגע? נראה שרק בעולם הבא אני אצליח להגיע למנוחה ולחוש הקלה במצב. אני לא מתכוונת לפגוע בעצמי בשום שלב אז לא לדאוג, אבל אני יודעת שרק זאת הדרך להקלה. המצב שלי כבר סופני שרק נשאר לחכות למוות...

היי אודי, תודה על הרצון שלך לעזור ,אתה יודע זה אמנם פורום אינטרנטי אבל מבינים מבין השורות שחשוב לך,אז תודה על כך. העובדה שאני מרגישה שאכפת ממני ושחשוב למישהו זה כבר התקדמות וזה כבר עוזר במעט. מחוץ לפורום קשה לי לשתף אחרים בתחושות הקשות שלי כי אני לא יודעת איך יגיבו, זה אולי קצת חבל כי ככה אני מונעת מעצמי את האפשרות להיעזר,לקבל את התמיכה לה אני זקוקה ואז אני נשארת לבד עם מטענים כבדים לשאת על הכתפיים. וזה מאד לא פשוט המצב.

אודי, אל תכעס, אבל מבהילה אותי קצת התגובה שלך למישהי כאן כמה עצים מתחתיי (שכחתי איך קראה לעצמה). אני יודעת שאני לא נמצאת מאחורי הקלעים לקרוא את כל ההודעות שהחלטת לצנזר, ואולי יש לך את כל הסיבות להיות כל כך תקיף. אופן הניסוח שלה באמת יכול לעורר התקוממות כזאת.. אבל למה אתה כועס כל כך מהר..? זה קצת מפחיד אותי.. טון כזה גורם לי להצטמק וכמעט לרעוד מפחד.. איך אדע לכתוב נכון? איך אדע שלא תכעס? בבקשה המצא כמה דוגמאות של מה לא מקובל עליך.. שאדע.. ובבקשה-בבקשה.. אל תכעס כל כך, זה מפחיד :-(

אודי :-( כנראה שאני לא מבינה אם כך... :-( האם במקרה לא העלית את הודעתי בנוגע לתגובתך שם למטה, או שלא במקרה? הודעתי לא הייתה אלימה, מזלזלת או פוגעת :-( בסך הכל כתבתי שנעלבתי קצת מהתגובה שלך.. אם לא במקרה ההודעה שלי לא עלתה אז אני נעלבת קצת יותר ובאמת לא בטוחה איך עושים אחרת.. לא אומר יותר מזה עד שתספר לי מה קרה.. אולי זו בכלל טעות.. אני

ואכן היה אלים כלפי הודעותי שלא היתה בהן שום אלימות כמו זו שהוא הפגין. וזה אכן מבהיל ומפחיד...

הי ילדה עדינה ורגישה, תראי, זה קצת כבד מה שאומר, אבל בעקרון, כשמטפלים בחלקים נרקיסיסטים זדונים, איכשהו ובאיזה מקום צריכים להיות מאד יהירים מולם ולהחזיר שיקופים בכדי לנפץ את הדבר הענק שהם מנפחים ולהחזיר אותם למימדים של בני אדם "כמו כולם". זה נורא קשה לכל הצדדים. למעורבים ולמתבוננים. ואיך מקטינים בהלה? אני חושבת שאם מכירים בכך שבכל אדם, אפילו בעל הצדדים הרכים והנעימים ביותר נחבאים גם קולות נוקשים כאלה - גם בך, גם בי, בכל מנהלי הפורומים, בהורים שלנו, במטפלים האהובים שלנו, גברים, נשים, בכל אחד - זה יכול להניח את הדעת. וצריך גם לזכור שעפי"ר ובמצבים בריאים החלקים הללו יושבים להם בשכבות תחתונות בשקט. אני חושבת שהתפיסה, הקבלה וההפנמה של העובדה הזו לא תמיד קלה, אך מרגיעה חרדות ומאבקים פנימיים. ממיק חביבה שלי, שימי לב אם את לא מזדהה עם הקולות ההרסניים הללו יותר מידי וכך מכווצת את עצמך. אם את זוכרת, גם ליאת האהובה אמרה שהאחריות על העלבון היא על הנעלב... אז... שימי לב אם זו בעצם את שלוקחת משהו (שבאמת הוא כזה, או לא באמת כזה, זה לא משנה) שימי לב אם את לוקחת דבר שכבר חלף או לא קשור אליך ומשתמשת בו כדי להמשיך ולהכאיב לך לעצמך, וממשיכה להתייסר ולהתפרק. שימי לב גם מתי זה קורה לך. מתי החרדות שלך גוברות והרגישויות דקיקות דקיקות. יפתי, חשבתי על החלום הקסום שלך, חלום לשמור בקופסא קטנה ומרופדת בענני כבשים קטנטנות לבנבנות. אבל בוודאי שחלום כזה מעורר חרדות. משאלת התקרבות והתמזגות אל מול הפחד שבמציאות תמצאי את הגבול, שתגלי שהאחר שונה ממה שציפית ואפילו מאד שונה... וזה נכון, יהיה גבול, אבל משמעותו לא תהא נטישה מוחלטת, או נתק מוחלט. יהיה מרחק של קיום בטוח לשניים נפרדים. חוצמזה, שלדעתי לנפרדות יש משמעות רק כאשר נכנסת צלע שלישית, אבל טוב, זה כבר נהיה מסובך מידי. וכל כך בא לי פשוט לרשום את השם המלא שלך, הרגיל והאהוב, שבאמת, כמו שנכתב לך, מעורר המון רוך סביבו. היי חזקה ואני מקווה שתדעי למצוא את המידה הנכונה לך מול האינטרנט ולא להתחרפן יותר מידי. מבלבל. נכון... בי נשמה

המילים שלך יקרות לי מאוד. ממש תודה.. האיסוף מחדש שלי מכל הפינות.. איך היה לך כוח לעשות את זה בשבילי?.. התחברתי להרבה מהשאלות והדברים שכתבת. חיבקתי את המשפט הלפני האחרון בהכרת תודה וחיבה גדולה :-) התעייפתי מעצמי כאן וקשה לי לכתוב אותו. אולי ניק באמת היה מקל עליי.. ניק נולטה. אבל ניק זה שם של בן.. לא יודעת,.. כמעט רשמתי את שמך הקודם קודם :-).. אשפיל מבט ואודה שאני לא מצליחה להשתלב יותר. שזה הרבה מדיי מאמץ. כמעט מרגישה צורך לבקש, אם מותר, להסתכל פה רק עלייך.. לעלות על הכבל המתוח, אי שם במרומי אוהל הקרקס, ולא להסתכל למטה או לצדדים. רק עלייך. צעד אחרי צעד פנימה. מפחדת להתחיל מחדש.אולי עדיף לחפש את מה שצריכים במקומות אחרים. קשה לי פה קצת. אבל גם עם השלישייה הקודמת, שעזבה, היה לי קשה. כאילו רק עם הראשונות שלי אני מצליחה לדבר. (את ביניהן..) עצוב קצת. אני לא מבינה את כוונות המילים. לא מצליחה להתחבר למילים של אודי. נורא לא נעים. אולי אני כבר לא מתאימה לכאן. אולי זה בסדר גמור. אני מרגישה שבכל שיחה שאתחיל יש אפשרות שאפגע. שלא אבין נכון. שאדקר. ואז אאלץ לעשות בפניו ובפני עצמי כאילו הכל בסדר. כאילו הבנתי. להגיד ששטויות, לא מעליב בכלל, נחמד מצידך שאתה אומר, תודה על התגובה ותשומת הלב. אבל בפנים לא להבין כלום, להרגיש חסר גדול ובהדרגה גם כעס או תסכול. רציתי להיות פה אף אחד, לא ליצור קשר, ולכתוב רק לאודי. פשוט לא מתחברת.. אולי זה סימן ללכת? לא יודעת מה עוד קושר אותי לכאן. למה אני לא מתחברת? למה לוקח לי כל כך הרבה זמן? וכן, זה מאוד מוכר מפעם.. מאוד מאוד.. וברירת המחדל העתיקה, לחייך חיוך נינוח ולהכריז ש"בטח, שטויות, אין שום בעיה", מכאיבה לי כשהיא נעשית אופציה גלויה גם בגרסא הוירטואלית שלי. אולי אסתפק במטפלת שאיתי.. וכמה בא לי לגלות לך את שמה...(אסמוך על יכולת הניחוש שלך) כאן אשחרר חיוך קריצה ;-) את מחזירה לי את פעם... וכמה הייתי רוצה לדעת להסתגל יותר מהר.. אודי, אל תיקח שום דבר מהדברים שכתבתי באופן אישי, בסדר? ממיק :-) כל כך הרבה מילים קטנות ומחממות לב בא לי ללקט מתוך ההודעה שלך.. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. (תני יד..?) חיוך של ביישנים, תודה :-) אני

הי חמדתי והי אודי, קבלו התנצלות... פתאום תפסתי את עצמי בראש אוי אוי... הודעתי הקודמת נכתבה עם מעט מידי סייגים, ורבים בה אי הדיוקים... אז, סורי, התרברבתי לי שאני יודעת, אבל מסתבר שלא ממש... בקריאה חוזרת, חלק ממה שכתבתי אפשר לפרש לא טוב. מה שנראה לי בהודעתי הקודמת באג רציני שדורש תיקון ועליו אתמקד, הוא השימוש במילה יהירות בפסקה הראשונה וכנראה שגם שאר המשפט שנלווה לה... ב"יהירות" משתמשים כמושג שיש לפניו סימן מינוס, דבר ללא גבול, אז במחשבה שנייה, היא לא מתאימה, אולי ההיפך הגמור בעצם, משום שלומר יהירות זה גם לא לקחת בחשבון שישנה אפשרות לא להצליח כמצופה וגם הרבה מעבר. אז במקומה נכון היה יותר לרשום "עזות מצח" או "אומץ". אחר-כך גם חשבתי שאולי היה חשוב לרשום קצת בדרך אחרת ולומר - שאם מי שמולך מודע ומכיר את מגבלותיו (למשל כמה הוא יכול להכיל או לספוג) ושם את הגבול הזה, בכך למעשה הוא מראה לך שהוא אדם בשר ודם ולא נותן לצד שמולו להמשיך עם אשליית הכל יכולות שלו. גם עכשיו קשה לי לדייק מספיק, ובכל זאת משהו. על המשפט הלפני אחרון הייתי חוזרת באהבה רבה, ואם כל מה שרשמתי גם-כאן-גם-שם בלתי עכיל, מקווה שאותו כן תוכלי לקחת לך. שלך, (mp)

הי mp רציתי לומר שגם שהדברים לא אלי נכתבו. בכל זאת יכלו לרגש גם אותי. בטח כיף להיות ילדה עדינה ורגישה כשמתבוננים עליה דרך העיניים שלך... גילי

מקווה שאתה לא כועס. לא העלית את ההודעה שלי. (כן העלית הודעות שנכתבו מאוחר יותר). זו היתה הודעה מנג'סת? הבנתי שאתה מבקש תזכורות אם אנו רוצים שתענה להודעות שלא התייחסת אליהן? טעיתי? ואולי גם את זאת לא תעלה...?

שלום רב אני מחפש האם יש שם לתופעה אשר ממנה אני סובל : אנירגיש מאוד, נעלב כועס ומסיק מסקנות מרחיקות לכת וזאת אפילו מאנשים הקרובים אלי ושאני יודע שאין בכוונתם להעליב אותי. הרגישות הגבוהה גם באה לידי ביטוי בתשומת לב לכל פרט ולו הקטן ביותר בהתנהגות הסובבים אותי כגון תנועות גוף,פרצוף, וכ"ד. והכל מלווה במטח, לחץ, וחרדות. בקיצור אני מחפש שם בכדי שאוכל לקרא על כך עוד חומר תודה מראש

תודה רבה אני אתחיל לחפש חומר בנושא

שאתה מעלה רק הודעות מאנשים קבועים, ולא מתייחס אל כל השאר. קרה כבר מספר פעמים שכתבתי משהו ולא העלית אותו. אני מחרימה את הפורום הזה כי הוא בהחלט לא דמוקרטי, לא חופשי ודוחה מעליו את כל מי שהוא קצת אחר. אני לא מסכימה לזה. גם את ההודעה הזו לא תעלה? אתה יודע, שיש אנשים שחושבים קצת אחרת ממך... זה מבטא את האגו הגברי שלך, אם היתה פה אישה, זה היה הרבה יותר בוגר ומאפשר. השאלה שלי היא מדוע אתה עושה זאת, מדוע אתה מתעלם כך מההודעות שלי? האם גם את ההודעה הזו לא תעלה? שוב? יש פה קולות שרוצים מנהל/ת נוסף- מדוע אתה לא יכול לקבל ביקורת?

ששוב לא הצלחת לקבל ביקורת (ולו גם כזאת שמעודנת). אז זה הפיתרון שלך? שאזרק מכאן ואחפש משהו אחר? למה אי אפשר להגיע לדיאלוג בנושא, למה יש לך צורך לצנזר כל מה שיש בו ביקורת ולחלוטין לא מה שאתה מכנה, "ניאוץ", או "השמצה", אלא רק בקשה לשמוע גם צדדים יותר מאתגרים.

אודי, אני צריכה שתעזור לי להבין משהו, לפני שנפתחת עוד חזית ביני לבין המטפלת; סוף סוף קצת רגוע בטיפול... אז ככה - ביום שישי היא אמרה, שמבחינה אתית היא חייבת שיהיה לה גיבוי פסיכיאטרי. אמרתי לה שתראה לי איפה זה כתוב, והיא הסכימה. ביום ראשון היא אמרה, שהיא לא מצאה את זה. אבל שהיא תדבר למחרת עם היועמ"ש של ביה"ח שבו היא עובדת. במקביל, שעממתי את עצמי שוב (כי אני כבר מכירה את רובו)בקריאת הקוד האתי של הפ"י - אין שם שום התייחסות לגיבוי פסיכיאטרי שכזה. אתמול היא שלחה לי מייל, עם קישור, לחוק הפסיכולוגים והתייחסות לסעיף 9ב'. בשביל לחסוך קריאה משעממת של כל החוק, כמובן, להלן הציטוט הרלוונטי: (ב) לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני, ולא יתן פסיכולוג קליני טיפול כאמור למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורני, אלא לאחר שרופא בדק אותו בסמוך לתחילת הטיפול וקבע את הטיפול הרפואי הדרוש לו. לדבריה, היועמ"ש מפרשת את הנ"ל כך: "כיוון שההנחה היא שמחלת נפש הינה בעלת רקע אורגני, הרי שלא יכול פסיכולוג לטפל בחולה נפש ללא הנחייה ברורה מרופא המוסמך לתחום, כלומר פסיכיאטר". אז השורה התחתונה היא, שלמרות הטענה הראשונית שלה, היא לא יכולה לכפות עליי טיפול פסיכיאטרי, נכון? לא מבחינה אתית (אין התייחסות בקוד האתי) ולא מבחינה חוקית. החוק לא מדבר על ליווי פסיכיאטרי צמוד, אלא על בדיקה וקביעת טיפול מתאים. אם אחרי כל ההודעה הארוכה הזו עדיין לא הלכת לאיבוד, אני מקווה שתצליח להאיר את עיניי בסבך הבירוקרטי הזה... (ואגב, אני יודעת שחלק ניכר מהלחץ על ליווי פסיכיאטרי נובע מתוך דאגה שלה, ולא קשור לחוקים ואתיקה - אבל זה כבר שייך להודעה אחרת.)

היי TM רציתי לעזור לך עם תשובה קונקרטית, לפחות מהפן החוקי, אבל עד כמה שראיתי בחיפושיי נושא הפרשנות של החלק הרלוונטי אלייך בסעיף 9(ב) לא עלה לדיון, והעיסוק בו בבתי משפט הוא בעיקר סביב תחילת הסעיף - מי רשאי לטפל. מה שכן אוכל להגיד הוא שהמסקנה שלך ש"השורה התחתונה היא, שלמרות הטענה הראשונית שלה, היא לא יכולה לכפות עליי טיפול פסיכיאטרי", בהחלט לא נובעת בהכרח מהסעיף. ניתן לפרש אותו בדרך הבאה: פסיכולוג קליני לא יטפל במקרה של "חשד אורגני", אלא לאחר שרופא (פסיכיאטר במקרה הזה) קבע את הטיפול הדרוש לו. כלומר: אם פסיכיאטר יקבע שהטיפול הדרוש לך הוא טיפול פסיכיאטרי, אפשר לפרש את הסעיף כך שאסור לה לטפל בך אם לא מתקיים הטיפול שקבע הפסיכיאטר, או במילים אחרות - היא יכולה, תיאורטית, להגיד: או שעושים מה שהפסיכיאטר אמר, או שלא אוכל לטפל בך. מה שאני מנסה להגיד זה שהפרשנות שלך אינה האפשרות היחידה, ושבהחלט יכול להיות שהיועמ"ש צודק (בעיקר לאור תפקידו והידע שכנראה יש לו). מקווה שעזרתי, לפחות בחלק הזה.

הי. זה מה שיפה כל-כך בחוקים. על-פניו הכל כתוב חד וחלק. אבל הם נתונים להרבה פרשנויות והבנות אישיות. כמו שכתבתי לאודי, היא הבינה שהיא טיפסה על עץ גבוה מדי; מבחינה חוקית/אתית יבשה, היא לא יכולה לדרוש ממני כלום! היועמ"ש של ביה"ח יכולה להגיד מה שהיא רוצה, וזה עדיין לא רלוונטי. עובדה שהמטפלת שינתה את העמדה שלה. סוגיית ה"חשד האורגני" פחות עקורנית כי אין שום חשד. על זה יש הסכמה מלאה של שתינו. אני חולה, אני לא מתווכחת איתה על זה בכלל. ברמת העקרון, אני מקבלת את הטיפול התרופתי שנתן לי הפסיכיאטר "הודיני" - הורדתי מינון של אחת התרופות כי היא גרמה לי להרגיש לא טוב (משהו בקצב לב) מחד, והיא לא מועילה לי מאידך (זו לא המצאה שלי - יותר ויותר מסתבר שפשוט מאוכזבים ממנה). העובדה שהפסיכיאטר החליט להיעלם מטרידה אותה יותר מאשר אותי - הייתי המטופלת הראשונה שלה שהגיעה אליו לטיפול (דרכה). מאז יש לה כבר עוד מטופלים שהולכים אליו; מטריד אותה שהוא פשוט מסוגל להתפוגג ככה. בעיה שלה מולו. ממש לא מפריע לי שהוא נעלם לי מהנוף. בכל אופן, לא מזיק לרענן מדי פעם גם את ההיבטים החוקיים. לא משהו שאני עוסקת בו בד"כ... זה בהחלט היה דיון מגוון ומרענן. תודה.

הי אודי. כן, היא הבינה שמההיבט החוקי-טכני היא קצת הסתבכה עם ההצהרות שלה. היום הפזמון היה קצת שונה. בין לבין היא זרקה משהו על חוק חולי נפש - שזה בכלל משהו מופרך לחלוטין בהקשר הזה של טיפול פרטי. היא לא רוצה להגיע למצב של מל-פרקטיסינג, זה ברור. היא גם אומרת את זה בעצמה. אבל סוגיית החובה השתנתה - זו כבר לא "חובה אתית/חוקית", אלא תחושת החובה האישית שלה ללחוץ עליי לחזור לטיפול ומעקב פסיכיאטרי. היא יודעת מה אני לא רוצה. כשאמרתי לה - בהקשר של פסיכיאטרים - שהיה לי מספיק, היא אמרה בעצמה שזה אפילו יותר מדי אבל... בשלב זה היא החליטה לשים את נושא הגיבוי הפסיכיאטרי בצד. אמרה שאני אמשיך לנהל לעצמי בעצמי את הטיפול התרופתי. אבל אם בהמשך היא תחשוב שזה לא יוכל להימשך ככה, שהמצב שלי יחייב - לדעתה - חזרה למעקב, היא שומרת לעצמה את הזכות לדחוף אותי לכיוון הזה שוב. ורק שיהיה ברור - "לדחוף" אומר להתיישב על עורק הצוואר ולא להרפות. ואז מתחיל להיות, אהמ..., מעניין בפגישות.

אשמח אם תוכלו לנדב לי מידע: אני מתלבטת מאוד כרגע (ונוטה לכיוון החיובי) בקשר לכדורים נוגדי דיכאון/ חרדה. הפסיכולוגית שלי תומכת מאוד ברעיון ואני מסתייגת.. אז כמה שאלות טכניות - איך זה מתנהל, בד"כ, פגישה עם פסיכיאטר? אני אצטרך לפרוש בפניו הכל או שהוא פשוט יתן לי מרשם? וכמה פעמים צריך להפגש איתו? הרי בהנחה שלפן ה"נפשי" קיימת כתובת, האם זה ישאר "רפואי" בלבד? העניין השני הוא כספי, בהערכה גסה - כמה עולה פגישה עם פסיכיאטר (פרטי), וכמה הכדורים עולים? ואודי היקר, אשמח לשמוע גם את תגובתך. לילה טוב :-)

אז ככה... פסיכיאטרים שונים מאד אלה מאלה (כמו רוב בני האדם). אחדים יפגשו איתך בפגישה הראשונה לפגישה של שעה וחצי בה יקחו סקירה מקיפה ואחדים ישאלו כמה שאלות קצרות ותצאי לדרכך אחרי רבע שעה. חלק ישאלו יותר על הפן הנפשי והפסיכולוגי של איך את מבינה את הקשיים שלך וחלק יתמקדו בתיאור הסימפטומים. לרוב פסיכיאטרים ירצו לעקוב אחרי מתן התרופה, לכן מקובל כשאת מתחילה תרופה חדשה להיות במעקב טלפוני להודיע אם זה מסתדר, וכשהכל בסדר לרוב להגיע בערך אחת ל 2-3 חודשים. לגבי הכסף- פגישה עם פסיכיאטר יכול לעלות למיטב זכרוני בין 500-700 ש"ח. אולם אם יש לך ביטוח בריאות משלים, את יכולה להפגש באופן פרטי עם רופאים אלו במחיר מסובסד- צריך לברר בקופה שלך. מחיר התרופות תלוי אם אלו תרופות שבסל הבריאות או לא. מקווה שעזרתי.

אני חושבת, שאם בסופו של דבר הנטייה לכיוון החיובי תנצח, זה יהיה צעד מאוד משמעותי ואפילו אמיץ - אז Go girl! תחשבי על זה ככה - להפסיק תמיד אפשר. אם, מאיזושהי סיבה לא צפויה, יש תופעת לוואי ממש איומה (לא נתקלתי, אישית, בכזה דבר בנוגדי דכאון... ועברתי כמעט את כל מה שקיים בשוק) - אפשר לנסות משהו אחר. אז בגדול אין פה מה להפסיד, רק להתחיל ולראות מה קורה בהמשך... בגלל שתי הסיבות הנ"ל. אני חושבת שאת שאר הפרטים כבר קיבלת בשתי התשובות הקודמות. אבל אם יש עוד משהו שאת רוצה לדעת - צברתי יותר מדי נסיון מעשי, לצערי - רק תשאלי.

טוויסטד מיינד... זה משעשע אותי, חייבת להודות (ולהתוודות) - זו אני מההודעה שלך למעלה (בנושא הפרשנות). זה נראה לי מצחיק, יצא לכל אחת מאיתנו לתת לשנייה מילה בתחום שהיא בקיאה בו (ואני מתכוונת לזה בצורה הכי טובה שאפשר!) :-). תודה על האפשרות לשאול, אני באמת אשמח לדעת עוד קצת.... קודם כל, כמו שאמרתי, הכסף עלול להוות מכשול. אין לי מקורות מימון גדולים, ויחד עם זאת אני לא רוצה לעשות משהו דרך הקופה/ ביטוח משלים כפי שהוצע לי למעלה, כי למדתי על בשרי מה יכול לקרות עם רישומים רפואיים. אז אם אני מתכוונת לעשות הכל באופן פרטי לחלוטין, יש לך הערכה על ההוצאה הצפויה לי בחודש? ועכשיו, משהו יותר פנימי (אם זה בסדר). איך זה מרגיש? אני יודעת שזו אמורה להיות רק סטיגמה, קראתי אינסוף כתבות בנושא, אבל אשמח לתשובה ממקור ראשון - זה באמת לא "מוחק" רגשות? כי זה נראה לי חסר טעם, נכון שלא אהיה עצובה אבל אם גם לא אהיה שמחה? אני מאוד מסכימה עם מה שאמרת - שתמיד אפשר להפסיק. הבעיה שלי היא בעיקר להרשות לעצמי להתחיל.... בכל אופן, המון תודה. (וגם תודה רבה לאודי ול"תרופות"!)

בבקשה --- אם רק תוכל לכשתתפנה מעיסוקיך הרבים, להתייחס להודעות ההמשך מה 15-03 של אופיר, mp (בכותרת "ועוד יותר שאלות"), מיקה, מחוק, חולם חסר ואולי יש עוד שאני פספסתי(?) וכן להודעות המשך מה 16-03 של : אנונימי, ח. תודה רבה !!!

אודי אולי זה בגלל שבכיתי יותר מדי? אולי זה בגלל שאמרתי לו שהוא הקולן שלי? אמרתי לו שהוא הקולן שלי..זה מכשיר שמנגן את התו לה באוקטבה רביעית בפסנתר, ולפיו מכוונים פסנתרים..ושהוא הקולן שלי, כי הוא עוזר לי לכוון את הצלילים השונים שבי..מאז הכל התחיל להתקלקל אולי הברחתי אותו כי אהבתי אותו יותר מדי? למה אני לא מצליחה להפסיק לבכות ולהתאבל? למה הכל נעשה שחור? אני הולכת כל היום ומרגישה שאני מרחפת בקליפ של פינק פלויד, וגם לי בא ליפול כמו שלד ולנוח לתמיד. http://www.youtube.com/watch?v=tkJNyQfAprY

על הפרק שהיה עם המטפל הבלתי יציב הזה. השלמה עם סיום הקשר הזה, תעשה לך רק טוב. יודעת שקל לומר זאת מבחוץ, כמו שאומרים... אבל אני לא בדיוק שם (בחוץ) כי גם אני חוויתי "בגידה" דומה ממטפלת ועדיין מתקשה להשלים עם זה. מה שעזר לי ועוזר לי להמשיך הלאה, זו התחלה של קשר טיפולי חדש. שנכון! מאד קשה לבנות אמון מחדש אבל זה שווה. וזה הכרחי. אף אחד לא יכול לעשות זאת למענך, אז עשי זאת למען עצמך. בבקשה...? הוא ממשיך בחייו ואת - מגיע לך טוב והרבה יותר טוב. ליהיא.

הי ליהיא קודם כל..תודה על העצה. אני עושה את זה, בתהליכים. מנסה לשים עליו נקודה, ממשיכה לחיות את החיים ( בשבילי זה לא טריוויאלי, אני יכולה גם לשכב במיטה ולבהות בתקרה כמו עציץ ). אני מאוד גאה בעצמי שאני ממשיכה ללמוד ולעבוד בשתי עבודות, וגם להנות מהן, אני הייתי מאוד מאוד תלויה בו, זה היה שלב בטיפול שאחרי הרבה זמן הצלחתי להוריד את כל ההגנות ולהיות לגמרי חשופה מולו, וזה ריסק אותי, כי זה החזיר לי טראומות מטורפות, אבא שלי יום אחד גם..העיף אותי מהבית וההורים שלי לא דיברו איתי במשך הרבה מאוד זמן, גם זה היה מאוד פתאומי, וזה קשה, התחושה הזו שוב..שאני אויר). אני עוד לא מרגישה שאני מסוגלת להתחיל טיפול חדש, ואני רוצה להגיע לטיפול חדש בלב שלם. בינתיים אני עושה יוגה ולוקחת הרבה נשימות יוגיות מלאות (:. הסיבה שאני כותבת פה ככה, זה : א. כדי לא לכתוב לו! את זה..ויש רגעי שבירה. ב. לא להתעלם מהרגשות שלי, ולתת להכל לצאת, ופה זה אפשרי. ג. לקבל תמיכה.. בחוץ אני מתפקדת, ופה אני מתפרקת..אני מכירה את עצמי, אני ממשיכה להתנהג כאילו כלום לא קרה, עד שהפער בין החוץ לפנים נהיה כל כך גדול, ואני חוטפת קריז ומנסה להתאבד. אני מתגברת עליו..לאט לאט.. לא מוכנה לעזוב לגמרי עדיין.לא יכולה. בינתיים אני שמה שלוש נקודות...

http://he.wikipedia.org/wiki/Comfortably_Numb

זה גם הקטע האהוב עליי..((: הקטע עם הגיטרה יפיפה..

אודי, נעלבתי מההודעה שלך ואני בכלל לא אופיר. ההודעה שלה לא הייתה על פינק פלויד :-( וגם לא על קולנים או סולואים של גיטריסטים מוכשרים.. נשמע שאתם שותפים לטעם במוסיקה ולמוסיקה בכלל (וזה מצוין), אבל היא כתבה הודעה עצובה, בודדה וכואבת ואתה כתבת הודעה שמחה ומתמוגגת מסולואים ועניינים שלא קשורים לתחושה שלה. כמעט נשמע כאילו כל כך נהנית שכתבת אל עצמך.. אף מילה אחת על הכאב שהיא מרגישה..? קצת נעלבתי, אני מודה.. ובכלל לא בי מדובר... ר&ב

כל כך עצוב היה לי לקרוא אותך.. הייתי חייבת להגיב.. לומר לך שאני קוראת אותך.. גם אם אני לא תמיד מגיבה. לומר לך שאני פה, ואת אולי קצת קצת פחות לבד..? חשבתי לעצמי.. מדוע השירים היותר יפים הם השירים הכל כך כואבים..?? תוך כדי צפייה בקליפ של השיר, ראיתי עד כמה אני מזדהה עם הציפור שעפה לה בחופשיות, בשמים כחולים.. כאשר אט אט היא נהפכת לדמות שאינה חייה באמת,דמות ציורית.. ואז, מתוך הציור, מקום שלכאורה אין בו נפש, משטח וזהו.. יוצא הרגש הכי עוצמתי.. והציפור מתפוצצת בעוצמה בלתי מובנת.. דם נזרק בצעקה אילמת, החוצה.. כן.. זה כאב. אבל אני לא אשכח את הסוף של הקליפ. את המפלצת המיוסרת, המצליחה להסיר את המסיכה.. נכון.. כל אחד יהיה קשוב לקצב שלו.. זה חשוב. חשוב מאוד.. אני רק שמחה שהם כן סיימו ככה את הקליפ.. אחרת, האמפטיה שלי אליך הייתה מובילה אותי למקומות חשוכים.. (שלי..) ואני, אני רוצה גם להיות עם האחר, גם להיות עם עצמי.. וגם.. גם להשאר חזקה..! שמרי על עצמך אופיר. שמחה שאת פה. ~נילי~

איך ומה לומר ולשוחח עמו, לנו זה נודע מהורה של בת מכיתתו שבה בני הנחה אותה איך להגיע "לציצי גדול" ושתראה שם איך עושים ילדים? מחר בבוקר בכוונתנו לדבר עמו על כך איך ומה לשוחח? אנא תגובתך אנו לחוצים מכך אשמח לקבל למייל התייחסות ילי

אני בת 17.. יש לי רקע פסיכולוגי לא קטן סבלתי מדיכאון במשך רוב שנות הילדות שלי וכשהתבגרתי גם נהייתי יותר ויותר חרדתית. הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית במשך שנה, עזבתי בגלל שהרגשתי שזה לא מועיל לי ומבזבז לי הרבה זמן והרבה כסף לחינם. אני מטופלת בכדורים נגד דיכאון וחרדה.כעיקרון יש לי שתי בעיות, אחת היא החרדות. אני סובלת מOCD שמתבטא בכך שאני לא יכולה להסתכל על כתב היד שלי כי תמיד יש מילים או כמה מילים שנראות לי נורא (או שיש אותיות שלא מובנות, או אותיות שלא מודגשות...) וזה מוציא אותי מריכוז לגמרי עד כדי כך שאני ממש לא מסוגלת להתרכז בתוכן וזה גורם ללמידה שלי לקראת מבחנים להיות כמעט בלתי אפשרית. יש לי את הבעיה הזאת עוד מכיתה ז' והיא רק הלכה והחמירה עם השנים, הפסיכולוגית לא הצליחה לעזור לי ואני מרגישה שהכדורים ממש לא משפיעים עליי עד כדי כך שפשוט הפסקתי לקחת אותם (קבעתי תור לפסיכיאטרית שלי כדי להתייעץ מה לעשות). הבעיה השנייה והיותר חמורה שבגללה פניתי לפה היא הקושי שלי בריסון עצמי. אין לי אמות מידה בשום תחום בחיים שלי, אני לא מצליחה לשים גבולות לדברים שאני אוהבת לעשות ונהנית מהם וקשה לי לעצור את עצמי כשיש מולי פיתויים. זה מתחיל מאוכל, אני אוכלת המון גם כשאני לא רעבה סתם בשביל הכיף, ולא מצליחה לשים לעצמי גבולות לגבי כמה איך ומתי לאכול. אני פשוט אוכלת מה שבא לי כמה שבא לי מתי שבא לי בלי לראות בעיניים. זה ממשיך במחשב, טלוויזייה, מוזיקה ושינה שזה בערך מה שאני עושה כל שעות היממה. אני לא לומדת, לא עוזרת בבית ולא עושה שום דבר מועיל לא לסביבה ולא לעצמי כי אני דוחה את הכל לאח"כ רק כי זה לא משהו שאני נהנית לעשות. אני יודעת להבחין בפרופורציות של דברים ובמתי משהו עובר את הגבול ומתי לשים סטופ, אני פשוט לא יכולה ליישם את זה על עצמי ולשלוט בעצמי. לא רק שזה הורס לי את החיים זה גם מעיק ומתסכל ממש ברמות מטורפות. בבקשה אל תגידו לי לחזור לפסיכולוג כי אין לי כסף ואין לי כוחות נפשיים להתחיל את הכל מחדש. האם יש שיטות כלשהן שאני אוכל להתגבר בעזרתן על יצר ההרס העצמי שלי?

שלום לך אני איתך,רובנו נמצאים באותו מצב במודע או שלא במודע. החלטתי שאפשר אחרת העניין לדעתי הוא שזה לא האוכל או הטלוויזיה אלא השיחה הפנימית שלנו עם עצמנו כשאנחנו עומדים מול המקרר, הטלוויזיה, למשל אני רוצה לאכול עוגה {עשר חתיכות...לפרק אותה..}מיד בא קול שלוחש לי ת-ע-צ-ר-י זה לא יביא אותך על סיפוקך זה לא ימלא את הריקנות שאופפת אותך ואז אני חונקת את הקול הזה ומסתערת על העוגה... קחי תרגיל לעצור רק רגע אחדלפני לשהות בשיח הפנימי הזה {ואפשר להמשיך לאכול} גם אני יעשה את זה

היי א מקריאה של ההודעה שלך עלתה בי שאלה, מקווה שזה בסדר לשתף אותך בה. כתבת: "אני אוכלת המון גם כשאני לא רעבה סתם בשביל הכיף, ולא מצליחה לשים לעצמי גבולות לגבי כמה איך ומתי לאכול. אני פשוט אוכלת מה שבא לי כמה שבא לי מתי שבא לי בלי לראות בעיניים. זה ממשיך במחשב, טלוויזייה, מוזיקה ושינה שזה בערך מה שאני עושה כל שעות היממה." הדברים שציינת שאת עושה, שהם כל מה שאת עושה (אוכל, מחשב, טלוויזיה, שינה), הם (לדעתי האישית) לא הביטוי המובהק ל"כיף". כלומר, אני יכולה לחשוב על דברים שיכולים להסב הנאה מאוד גדולה (ומהצד השני אולי גם נזק גדול) לעושה אותם. דווקא אכילה מרובה, שינה מרובה וכו' מתקשרים אצלי למשהו אחר, שאינו בהכרח חוסר גבולות ונהנתנות הרסנית. מה שאני מנסה לומר זה שעולה תחושה מאוד חריפה של ביקורת עצמית מההודעה שלך, וכשקראתי אותה לא הרגשתי שמדובר במישהי חסרת פרופורציות שמוכנה לעשות רק מה שכיף לה. אולי מישהי קצת עייפה, מישהי שקשה לה עכשיו. את חושבת שגם את יכולה להסתכל על עצמך במבט מעט יותר רך? סלחני? מקווה שעזרתי. סיון.

כל הזמן באי שקט. עם צורך לזוז גם כשלבד (..ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה.....). כארי בסוגרו. גם כשמדבר בטלפון זה בהליכה מחדר לחדר.גם קשה לי:לחכות בתורים,להמתין לתשובות, לחכות שדברים ישתפרו. קשה לי להרגיע את עצמי. טיפול לא עוזר. תודה סליחה

איך אפשר להיכנס לתכניה של הכנס?? תודה

http://www.hebpsy.net/tempFiles/37S6xRZKI4ufucTQCoW4.pdf

לאודי, אותי זה מביך לקרוא הודעות כאלה,חשבתי לעצמי מעניין איך אתה מרגיש שאחרי שכתבת שתהיה בכנס יש כאחה שמחפשים איפה הכנס ומה התכניה וכו'. לפני כמה ימים לילך חיפשה את הכנס והתייחסה אליו וכעת מישהי אחרת שאלה איפה משיגים את התכניה. זה לא קצת מלחיץ אותך? לי זה היה גורם להרגשה לא טובה. סליחה אם הייתי כנה מדי בשאלתי. מיה

על העדכון! ולמיה מה שמסקרן אותי זה התוכן ולא המיקום, כי נושאי פסיכולוגיה תמיד עניינו אותי. ברור שמלכתחילה אודי הרבה יותר חשוף מבחינה אובייקטיבית כי זהו טבעו של הקשר בין מנהל הפורום לבין משתתפיו וזה גם משרת אותו במובן מסויים. אני מוצא שזו סקרנות טבעית לדעת בפני מי אנו נחשפים, חוץ מלכל העולם ואשתו...

מבינה שאתה בכנס ומקווה שאתה נהנה וממצה כל רגע לטובה. מבקשת הפעם עצה בעניין הקשור לזה אני "קלה להכעסה" . נורא מהר ניצתת וכועסת במשך שעות על דברים של מה בכך ונורא לא נעים לי אח"כ על ה"אובר ריאקטינג" שלי ועל העכרת היחסים הרבה פעמים לתמיד (גם אם מתנצלת לאחר מכן). האם זה גנטי/בלתי ניתן לשינוי? או שיש לך איזשהו טיפ שיכול להקל עלי (ועל סביבתי...) את החיים?? תודה מראש.

צהוריים טובים, אני (26) ובן זוגי (28), נמצאים במערכת יחסים די הרבה שנים ולפני כמעט שנתיים עברנו לגור יחד. בן זוגי אדם שמצבי רוח שלו מתחלפים בתדירות יתר ובעיקר למצבי רוח אומללים ומלאי זעם .המצב רוח מעליז ושקט יכול ברגע אחד להפוך לסערת רגשות שגם אם אני באיזה שהוא אופן מנסה להרגיע את הרוחות אחרי משהו שטותי יכול שוב פעם לחזור למצב הקודם ואף חמור יותר. המצבי רוח אלה היו אצלו תמיד רק כשעברנו ביחד ראיתי עד כמה זה חמור וקשה להתמעודד עם זה. בדרך כלל הוא מגיע עצבני מעבודה או משחק כדור רגל בטלויזיה לא היה טוב או שהתחביב שהוא מתעסק (נגינה בגיטרה) לא הלך לו ואז מתחילה החגיגה... הוא מסביר לי התרעיד אותו בעבודה ואני מנסה בסבלנות ובסובלנות להרגיע אותו ולמצוא פתרונות לבעיות. אך, זה אינו עוזר הרבה ואז הוא בשיא הזעם יכול פשוט לשבור איזה שהוא חופץ העומד בדרכו או להכות בקיר עם רגל/יד וזה מסתיים בשתיית כוסית של אלכוהול.. הוא יודע שאני נורא לא אוהבת כשהוא שותה ולכן, מנסה למנוע זאת איך זה מעורר עוד יותר רגשות זעם מצידו. והוא אומר שהוא לא אלכוהליסט אלא הוא שותה מדי פעם שהוא מרגיש בצורך להשתחרר וזה רק נותן לו הרגשה של שיחרור עצבים ולא יותר מזה. שתיית אלכוהול היא אומנם לא בתדירות גבוהה אבל בכל זאת אינה נעימה לי. בערך פעם פעמים בשבוע תלוי בעצבנות. כשהוא בשיא הזעם שלו ומכה חפצים או קיר אני לא אומרת לו כלום כי אני יודעת שזה לא יעזור וגם אני לא יודעת איך להתנהג במצב כזה לכן, אני נותנת לו להרגע לבד. וגם אני ... קצת מפחדת ממנו כשהוא כזה. לא הוא אף פעם לא הרים עלי את היד וגם לא יעשה זאת ואם זה יקרה אז לקשר שלנו מיידית יגעיה סוף. איך אני לא יודעת איך להתנהג ומה לעשות כשהוא ככה. מה שעוזר לו בנוסף לאלכוהול להרגיע את הרוחות זה ספורט .אך גם אחרי ריצה או שחיה הוא יכול להגיע עצבני כי משהו לא הצליח לו. המתקפות הזעם אילו גם הופכות אצלו גם לצעד האחר של מטבע הוא מתחיל להתנהג בילדותיות. המנגנון ההגנה זה, מתבטא אלצו בבדיחות שהוא ממציא וצוחק אליהם לבד ובעוד כל מיני שטיות שעבורו הם מציחקים אך אותי מפחידים.. הוא אומר לי תמיד שאני הרוגע שלו בחיים והוא לא הסתיר ממני שהוא "קצת לא נורמלי" ואם בחרתי בו ואני ממשיכה איתו אז נועדתי" ליסבול אותו". איך הכוחות הנפשים שלי ניגמרים מאז שעברנו הוא נהפך למטופח ויותר רגוע ואני להפך מוטשת נפשית ואינני כבר כזו מטופחת.. מעבר למצבים אילו יש בנינו הסכמה ואהבה איך אינני יודעת איך לעזור לשנינו במצב זה.ככל הנראה הוא מודע על הבעיה שלו אבל אינו רוצה לכחת אחריות לכן, הוא איננו רוצה ללכת ליעוץ פסיכולוגי. הסיבות שאני איתו היא עקב האהבה שיש בינינו וגם אני לא יכולה שוב פעם להתחיל קשר חדש ולא רוצה להשאר לבד כי גילי רק הולך קדימה וגם אני רוצה כמו כולם להקים משפחה.אני מבינה שלא בכל מחיר אני צריכה להחזיק בקשר זה וזה לא נכון גם לעשות. אני רואה אותנו כחתן וכלה וגם ההורים , איך מצידו בנתיים יש לנו זמן והוא לטענתו עדין לא בשל. אמא שלו אמרה לי שהמתקפות זעם היו אצלו גם בגיל ההתבגרות והיא איננה ידעה איך להתמודד איתו במצבים כאלה. התיקווה האחרונה היא העיצה שלך, אנא תעזור לי.

שלום לכולם, התוכלו להמליץ על מוקמות טובים לטיפול קבוצתי באזור המרכז או בדרום הארץ? בתודה מראש.

או בניסוח המגניב של גילי "ממש רולטה רוסית כאן" :-) אז לכל מי שעוד לא מכירים את הבעיה הזו - זה עניין כללי מוכר... להקטנת הסיכויים - שווה לרשום את ההודעה במקום נפרד כמו וורד או תוכנת מייל או ווטאבר, ואז להעתיק את התוכן לתיבת ההודעה ולנסות לשלוח; חוצמזה, שגם במקרה ששוכחים ליישם, אפשר לנסות לחזור לעמוד הקודם/הבא - לפעמים מה שנרשם משתחזר. אז נכון שבכל מקרה זה לא באמת סוף העולם, אבל במצבים נפשיים רגישים אפשר לחוות אפילו תקלה פעוטה כזו בכאב ועוצמה שקשה להפיג. אז אם אפשר להקל במעט... הודעות "טכניות" שבעצם מדברות המון נפש, והפירוש המתבקש ממש תחת היד P-: שיהיה יום נעים (mp)

אהלן mp ממש מביאת הפתרונות שאת... כל הכבוד! עכשיו השאלה המתבקשת - מדוע אני כותבת לך את ההודעה באתר ולא מיישמת את ההצעה שהצעת... האם זה בגלל שלמעשה לכל דבר יש סיבה ואני והפרעת האישיות הגבולית שלי אוהבות לחיות על הקצה (וכמו שנאמר- זו לא אני, זו היא ) או שאולי חיות שאינן מסוגלות להשתנות אנחנו (או כלל החברה, ולמי שלא מספיק עם האבחנה אז רק אני וההיא מהפסקה למעלה), וזה לא ממש משנה אם יביאו לנו את הכפית לפה, עדיין נמצא את עצמנו באמצע המדבר (מתעלמים מהכפית) בחיפוש אחר טיפת מים. ומעבר לפרשנויות. תודה על העצה- אני באמת אנסה ליישם. מיאמר שאי אפשר להשתנות! גילי

... מאידך, מעקפים זה נורא מכביד ולא נוח, ואולי גם בשיקול כולל יעיל פחות, אז מבחינה זאת נורמלי ובריא לבחור בדרך המלך, הגם שבעת שלום יש בה מעת לעת שודדים... בוקר טוב לך גילי יקרה ולכולם (mp)

באמת אודי, אתה הולך מחיל אל חיל, הולך לכנסים, חוזר, מעלה הודעות , משיב,(בחן רב)והכל בטווח של זמן סביר ומניח את הדעת. ולזכותך יאמר,שהפורום הזה נעשה מעניין יותר ליותר, ולא, זה לא מובן מאליו, אני בטוחה שאתה משקיע לא מעט מזמנך היקר. ובזמן הקצר, והמבורך שאתה אתנו,אני מקווה שאתה גם נהנה. תודות מכולנו, ויישר כוח!

היי אודי, אני לא מפסיקה להרגיש עצבות ולבכות,פשוט הדמעות יורדות לי בלי שליטה מהעיניים, המילים תקועות ולא יוצאות , לא רוצה כלום, רק לישון ואם אפשר כבר לא להתעורר , נמאס לי מהעבודה ומהכל,למרות שהעבודה מסיחה את הדעת ו מהווה סוג של בריחה מהדיכאון שפוקד אותי ,כי אני עסוקה בעבודתי ופחות בדכאונות ובאיך שרע לי, ,כל הזמן מרגישה שבא לי לצרוח ששום דבר לא בסדר,היום בעבודה בלי רצוני הרגשתי שהמסיכה המחויכת מתחילה להתקלף,וירדו לי דמעות פתאום,אמרתי שאני לא מרגישה טוב ושורפות לי העיניים וניסיתי לא להתפרץ בבכי שם,כבר לא מצליחה לעמוד בזה הלהחזיק את הראש מעל המים הופך לקשה יותר ויותר ,אני כבר לא מסוגלת. כבר כמה ימים שלא דיברתי עם ההורים שלי ,עם חברים שרגילה לדבר איתם כל יום,כל כך עסוקה באיך שרע לי ובאיך לנסות להתמודד עכשיו עם הכל,שמתעלמת לחלוטין ממי שמראה דאגה כלפיי,והכי גרוע שלא אכפת לי להתנתק ולא לראות איש ורוצה כל הזמן שיעזבו אותי ,רוצה רק שכולם ילכו ולהיות לבד וזה רק מעצים את התחושות הקשות.אני לא יודעת איך אעבור את השעות הקשות והימים הבאים לא יכולה יותר ,באמת לא יכולה. סליחה שאני מציפה.

http://dislekt.blogspot.com/

זה לא מאמר, אודי, זה בלוג. ולדעתי הוא קצת חד צדדי או מגמתי ומציג תמונה חלקית מאוד של הדברים. כנראה שיש לגד סיבה לרצות להראות את מי שבאמת נזקק להתאמות (לא הקלות) כמוותר לעצמו. 10% מהאוכלוסיה מתמודדים עם דיסלקציה. אי אפשר לקרוא לזה מעט. ועוד לא הזכרנו את בעלי הלקויות האחרות.. מי שמעבד מידע יותר לאט וניתנת לו הארכת זמן על מנת שישלים את מחשבותיו בזמן שהוקצב, או מי שקריאתו רצופת שגיאות וניתנת לו אפשרות של הקראה, אינו מקבלת זכויות יתר אלא ניתנת לו האפשרות להשוות, עד כמה ניתן, את תנאי הפתיחה במבחן. יש תעשיית אבחונים והתאמות, זה נכון, אבל אפשר לומר משהו נגד זה ולא נגד מי שאכן באמת נזקק להתאמות. אתה מחזיר אנשים לארון כשאתה קורא להם בשמות.

היי שאלה , ארוע שקרה באדם בעבר הרחוק - וגורם לו להיות אדם רעב למין חולה סקס והכי חשוב- לגוון - לא להתחייב... מודע לזה מכיר בזה ולא מתנצל מגדיר את עצמו "דפוק" ..מתריע מראש..מיידע .. אבל האמת הוא אחלה בחור מה יכול להיות אירוע שכזה? בחור בן 30-35 מה יכול להיות האירוע? איזה טראומה עבר? לאיזה סוג של התנסות זה קשור?? והכי חשוב - איך ומאיזה כיוון מושיטים יד לעזרה? הכוונה? ואם לא עזרה - איך הכי נכון להבין אותו ולא לעשות יותר גרוע? תודה

קודם כל תודה על התגובה המהירה בכל זאת.. בערך כיוון ? איזה סוג של חוייה.. בערך... משהו לפי הספרים .. ידוע שחוייה כזו וכזו מובילה להתנהגות שכזו תודה

הייתי רוצה לדעת לגבי הבחנה פסיכו-אקטיבי

מלי... ראשית כל, מדובר בהפרעה סכיזו-אפקטיבית. זו הפרעה שנמצאת בין סכיזופרניה להפרעה בי-פולרית (מניה-דפרסיה), ומפה נובע השם שלה. מבחינה "דירוג": היא נחשבת כפחות חמורה מסכיזופרניה אבל קשה יותר ממניה-דפרסיה. ההיבט של ה'סכיזו' יכול להתבטא בדלוזיות (מחשבות שווא), הלוצינציות (שמיעת קולות, למשל) ושאר דברים שמאפיינים סכיזופרניה. ההיבט של ה'אפקטיבית' (אפקט במובן של רגש) מתבטא בתנודות של מצב הרוח, כפי שבא לידי ביטוי במניה-דיפרסיה. האבחנה עצמה לא פשוטה לזיהוי, יש תנאים מסוימים שצריכים להתקיים, כדי שאדם יאובחן כסכיזו-אפקטיבי ולא כסכיפורן או כבי-פולרי.

שלום קודם כל אגדיר את עצמי אני בת 38 אמא וגרושה כ-8 שנים(גירושים לא פשוטים) התחתנתי בגיל צעיר ועברתי נישואים לא פשוטים פשוט גהינום. אני נראית טוב ותמיד היו לי מחזרים אך במשך שנים דחיתי אותם בעקבות פיטורים התחלתי פתאום להרגיש את הבדידות ואת הצורך בבן זוג שיחלוק את הנטל גם ריגשי וגם כלכלי איתי. נכנסתי למעין מעגל שאני מאוד פוחדת מצד אחד מזוגיות ומצד שני יודעת שזה הדרך הנכונה ומרגישה שלא טוב היות האדם לבדו. איך יוצאים מזה איך נותנים שוב אמון באדם אחרי חויות לא פשוטות (יש בי פחד נוראי להישרף שוב) תודה יעל

תודה רבה לד"ר אודי עזרתה לי מאוד (עם המילים החמות) כן ירבו אנשים כמוך.... יעל

אני נשואה + 3 ילדים, עובדת ... (עבודה בטוחה אך לא מאתגרת לחלוטין) בחצי שנה האחרונה תקף אותי מעין דיכאון מלווה בחרדות (בשעות הבוקר). אני מתפקדת כרגיל (פחות או יותר) אולם אין לי הנאה ואין לי חשק ליזום כלום. אני מרגישה שאני מסתכלת על החיים מבחוץ כשמשמעות החיים פתאום לא ברורה לי ולא מובנת מאליה. ניסיתי ללכת לפסיכולוגית (כ 15 פגישות) ואני חייבת לציין שלא רק שלא עזרה לי אלא שהשחיתה לי במידה מסויימת את זכרונות הילדות. אינני יודעת מה גורם למה... האם החרדות לדיכאון... האם הדיכאון לחרדות... האם הדיכאון לאובדן המשמעות בחיים ... האם אובדן המשמעות לדיכאון... מגוון הטיפולים מהממוסדים ועד לאלטרנטיביים הוא אין סופי... אני רוצה להתחיל לזרום שוב עם החיים. מה עצתך (מלבד כדורים ...) תודה

דגנית,מה זה משנה מה גורם למה ? לשם מה ההתעסקות הפילוסופית הזו? באמת מגוון סוגי הטיפולים והמטפלים הוא אינסופי עד שגעון יש רק את מה שאמרת בסוף ,אני רוצה לזרום שוב עם החיים" למה התכוונת?

האם יכול להיות שהדיכאון ואובדן המשמעות נגרמו מחרדה ואז אני צריכה לטפל בחרדה בדרכים המתאימות לטיפול החרדה. האם יכול להיות שהדיכאון והחרדה נגרמו מכך שאני פתאום לא רואה את משמעות החיים ואז אני צריכה למקד את המאמץ בחיפוש אחר משמעות מספקת. האם יכול להיות שיש אצלי איזה חוסר איזון (דיכאון) שגרם לחרדה ולאובדן משמעות ואולי אם אצליח להתגבר על הדיכאון לא יעלו לי שאלות כמו מהי משמעות החיים. השאלה שלי מציפה את הבלבול שלי בבחירת סוג המטפל שיכול לעזור לי לברר עם עצמי מה העיר את המשבר הנוכחי (והיחיד בחיי ואני מקווה שהאחרון...) וכשאני אומרת לזרום עם החיים אני מתכוונת שאני רוצה לשמוח מכל שטות כמו שהייתי קודם ... להנות מהעולם מהילדים מהאנשים מהמצבים וכו'

היי אודי, רוצה לשאול אותך שאלה: במהלך הטיפול, שבמשך הזמן עבר כבר בין הרבה ימים ושעות, יצא לי לראות כבר לא מעט מטופלים שלה, כאלה שלפניי וכאלה שאחריי. נושא "קנאת האחים" עלה פה הרבה פעמים בפורום, אבל אני מעולם לא הרגשתי אותו. הם תמיד היו בשבילי רק אנשים, מחוסרי שם ופנים (שניתן לזכור) לא כאלה שתופסים את המקום שלי, או שיותר חשובים ממני. כל זה נכון עד לחודש האחרון. השעה שוב השתנתה, ואיתה - ה"זו שלפניי". ולראשונה אני מוצאת את עצמי בוחנת אותה, קצת מתחרה איתה בתוך הראש שלי.... לא יודעת לגמרי לתאר. אציין שהיא די צעירה יחסית למטופלים שראיתי עד עכשיו, כנראה יותר צעירה ממני. בקיצור - מה זה אומר?? ניסיתי לחשוב על כמה כיוונים, אין לי אחיות - ככה שלשבלונה הזו זה לא נכנס, ואני כאמור צעירה (מאוד) ככה שלא נראה לי שזו קנאה מהכיוון הזה... אשמח לשמוע קצת מה אתה חושב.

אנסה להסביר יותר טוב. יצאתי מנקודת הנחה שאני *משליכה* משהו על הבחורה הזו, ושיש בה משהו (למראית עין לפחות) שהוא שונה משאר המטופלים שראיתי, שלא עוררו בי אף תגובה. וזו הייתה כוונתי בשבלונה של "אחיות", אני מקנאה כי אנחנו חולקות את תשומת הלב של "אמא" (מה, שכאמור, אני לא חושבת שרלוונטי). אם, כמו שאתה אומר, מדובר בשאלות של "ראויה" ו"מעניינת", מדוע זה עולה דווקא עכשיו, ודווקא איתה? זו הייתה השאלה שניסיתי לשאול בהודעה הראשונה.... תוכל להבהיר לי קצת אודי?

היי אודי רציתי לספר לך שיש לי חרדת בחינות נוראים שבגללה אני אפילו לא מצליחה ללמוד למבחן בנוסף לכך יש לי ADD ואני סובלת מדיכאונות הולכים וחוזרים אחרי טיפול תרופתי. תמיד הצטיינתי אבל הכל בלחץ לחץ לחץ.. יש מבחן - יש לחץ - לא מצליחה ללמוד - נשארת בבית - חוטפת דיכאון מעין שרשרת כזו שחוזרת על עצמי מאחר ועוד חודשיים בגרויות נכנסתי שוב לפאניקה הזו שלא נותנת לי לישון בלילה. אני חייבת עזרה זה פוגע לי באיכות החיים תודה מראש.. לחוצה

כבר חודשים אני מחכה לחלום עליה.. סקרנית לגבי האופן בו תשורטט דמותה בחלומי.. והלילה זה קרה :-) התעוררתי בתחושה שהיא הייתה שם, אך לא זכרתי את הפרטים. נשארתי עוד כמה רגעים במיטה, מנסה לשכנע את הערנות שמפציעה מהמזרח, שעוד יש כמה רגעים של חושך.. לשכנע אותה שאני עוד מנומנמת דיי כדי לאפשר לי לטייל עוד רגע קט בין התמונות הקפואות בזיכרון, להסיט בזהירות קורי העכביש, לפני שתהפוך הערנות דף ליום חדש. וזה הצליח.. ;-) מצאתי את עצמי במיטה גדולה ורחבה, נרדמת כמו ילדה לצידה, מקשיבה, כמו מבעד לערפל השינה הסמיך, לפטפוטיה עם מי שאיתו היא חולקת את המיטה. נרדמתי לקולותיה הנמוגים.. :-) יש תחושה כל כך בטוחה בהירדמות מהסוג הזה, כמו של ילד.. כמו.. "אמא שרה לבן בלילה, אמא כאן לידך כל הזמן.." (של אביתר בנאי). בתמונה אחרת שהצלחתי לחלץ מהשיכחה, התעוררתי ומצאתי במיטתי קוביית שוקולד עטופה בנייר צבעוני, עליו כתבה לי איחול לבוקר טוב.. לא זוכרת מה כתבה יותר אבל הייתה שם המילה "שלנו".. משהו מביחד.. אני חושבת שחיברתי את הכנס שלך, אודי, עם הסיפור על הזוג המאמץ.. הייתי בדרכי לכנס חשוב, בו היה עליי גם להציג משהו משלי, וכיוון שהיא אשת אקדמיה בעצמה, נשארתי-אומצתי על ידה ללילה.. אני זוכרת את עצמי גם יוצאת מביתה, ואותה קוראת לי מהרכב בו ישבה. מזמינה אותי להיכנס לרגע. קראה לי כדי לשאול אותי, כמו ליישב את ההדורים לגבי משהו, לברר שאני בסדר בתחילת יומי.. חמודה כזאת :-) משמח אותי מאוד החלום הזה.. על המטפלת הקודמת תמיד הייתי חולמת חלומות בעלי נופך שונה לחלוטין.. תמיד ההקשבה שלה הייתה נתונה לי באופן חלקי, או לחילופין, היו איתנו בחדר עוד אנשים שתיווכו לי אותה, חצצו בינינו. תיפעלו אותי בשמה. שבוע טוב, ח.מ.

התגובה שלך מצחיקה קצת... כאילו כתבת לי "טוב, זו הודעה די ברורה: את סובלת מחרדה ודימוי עצמי נמוך. זו בעצם הודעה שמצטרפת לעוד הרבה הודעות אחרות כאן. אבל טוב לדעת." :-)) לגמרי בחיוך, אודי! אני יודעת שאין הרבה מה לכתוב על הודעות מהסוג הזה, סתם הצחיקה אותי קצת ההשוואה... :-) נתראה

הי רציתי לשאול האם יש אפשרות שתהיה רובריקה שבה יופיעו ההודעות האחרונות שהופיעו בפורום כך שהגולשים לא יצטרכו לחפש אחריהם

אפשר לתת למחשב לחפש... עד שתחזור האפשרות של קישורים שהופכים לסגולים אחרי שביקרנו בהם - אפשר להיכנס לעמוד החיפוש: http://www.doctors.co.il/xFF-Find,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html להקיש במלבן של "טקסט לחיפוש" את אותיות הא"ב: א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת ו... קליק (הכל כבר מוכן) :-) מאחר שברוב ההודעות שלנו יש לפחות אות אחת בעברית, נקבל כמעט הכל, לא ניתן בדרך זו לחפש תווים (*&^%^&$@^#%$). ושימו לב שברשימת התוצאות מתקבלות ההודעות לפי הסדר בו הן נשלחו למערכת ולא לפי הסדר בו הועלו, אז פה יש לנו הזדמנות גם להשתמש קצת בזכרון האנושי שלנו... ולא שזה כל כך משנה בעידן החדש של הפורום, כי בדרך של אודי היקר, זה די מסונכרן וחופף, ועל כך תודה ענקית! (mp)

היי, גם לי יש שאלה טכנית, רק אם זה בסדר ? האם יש דרך למחוק את כל המילים שנרשמו בחלונות של "שם המחבר" ו"הנושא" שהמחשב שומר בזכרון. אני מקווה שהשאלה הובנה.ועוד יותר מקווה שיש לך תשובה. ורק אם אפשר תשובה פשטנית ומובנת. המון תודה!

את פשוט גאון, mp! פשוט גאון! :-)) תודה על הטריק המקסים

תגיד אודי, עדיין מגיעות לפורום הרבה הודעות פוגעות שאתה צריך לסנן או שהלא רצויים הבינו את הרמז....

חתולים מתים מעקשנות!

ערב טוב twisted mind וכולם העתקתי את ההודעה מהשירשור למטה, בין מיקה ובין twisted mind, אני מקווה שכאן ההודעה לא תעלם. לא רוצה לפגוע ולא רוצה לדבר בשמך, אבל מרגישה שהצורך להמציא לך שם חיבה הוא בריחה מהתתמודדות עם מה שאת אומרת על עצמך. קשה לי עם השם שבחרת לך וממה שהספקתי לקרוא אותך, יש הרבה שמות אחרים שהייתי נותנת לך, והלוואי ויבוא היום וגם את תתני לעצמך שם אחר. אבל... יש את ה- refraiming הפסיכולוגי שבו הפסיכולוג עוזר לך לראות את הסיטואציה אחרת, ויש את המצב שהפסיכולוג פשוט לא שומע מה את אומרת על עצמך. גדלתי בבית שבו אני כל הזמן אומרת "רע לי" ומקבלת תשובה ש"הכל בסדר, אין סיבה שיהיה לך רע". אולי לכן כל כך צורם לי שמנסים לייפות לך את השם. אני מתנצלת אם זה לא מתאים לך מה שאני כותבת ואשמח לשמוע אותך. ואם מוצא חן בעיניך השינוי אהיה בין הראשונים שמצטרפים לקרוא לך טימי. אבל רוצה גם להשמיע בשבילך קול שזה בסדר להשאר twisted mind. אודי, כרגיל, אשמח לשמוע גם את דעתך. אם זו לא טירחה (-: גילי

הי אודי, האם תסכים לשתף במחשבות שלך סביב עניין הניקים? מה מעוררים בך הדיונים שהתפתחו כאן? יום עבודה ארוך בשבת... ואתה ממש עומד בו בגבורה! :-) שיהיה לך שבוע נעים וטוב, (לילך)

הי אני עונה לך כאן למעלה. כבר עניתי והכל נמחק. איזו באסה. אני אנסה לשחזר. כתבתי שכיף לי שאת אני ואודי כאן ביחד בפורום בשעת לילה, שאפשר לעשות לנו מין after party של אחרי פורים/ טרום פסח/ או משחק ניחושים של מיהו המלקוש-הגשם האחרון (תמיד כילדה הטריד אותי שיודעים מי הראשון אבל לא מי האחרון, וכדאי לדעת שהוא היה האחרון צריך לחכות).אפשר גם להציע הצעות אחרות למסיבות. לגבי הודעתך, אני שמחה שלא פגעתי ושאת מסוגלת לראות הודעות שפונות אליך בשמות אחרים בלי להמחק. כמה חשוב.עוד חשבתי כשקראתי את הודעתך, שדווקא בגלל שאת בד"כ לא מראה כאן את הצדדים "המעוותים" חשוב לי לשמור על השם שלך. לכן בטח תביני את הרצון שלי להמשיך לקרוא לך בשמך. אני מרגישה שלנתינת שם יש המון חשיבות. זה יצירה של משהו חדש. ממש כמו להביא ילד לעולם. אני לא יודעת איך אי פעם אני אצליח לבחור לילד שם, אפילו לדובי שלי התקשתי בנתינת שם... אני זוכרת את ההתכתבות שלך למשל עם מלי כאן בפורום, ולי נורא היה מפריע שהיא לא כותבת, כהרגלה , "twisted mind היקרה" , אני חוויתי את זה כהתעלמות מהשם שלך. שמת לב לכך? זה הפריע לך? ולסיכום (אני כותבת מהר שלא ימחק שוב), אם תחליטי להביא חלקים אחרים לכאן, אני רוצה לקוות שזה יעזור. מתוך המציאות הנפשית והחיצונית שלי אני מרגישה שאין משהו שאת יכולה לומר שיזעזע אותי, ואני אומרת את זה כדי לנסות לכתוב לך שאת לא לבד ושכל מה שתביאי יפגוש בפורום הזדהות (שאולי תוביל להקלה). להתראות גילי

קשה לדחות סיפוקיםוקשה לחכות לתשובות,שהזמןיעבור,שדבריםישתפרווזה מה שגרםלי פעםלנסות להתאבד וזה מה שגורם ליעכשיו לנסות להרגיע את עצמי עם תרופותרק צריך להיזהר שלא להיסחף,להפעיל את הבלמים הכיחזק שאפשר

הי אודי אני חושבת שאני מייצרת אנטגוניזם לא ברור לי איך ולמה אולי אפילו לא אנטגוניזם, אלא אדישות שהיא יותר גרועה מאנטגוניזם תמיד אמרתי שאני מעדיפה שיצרחו עליי, שישנאו אותי, שיזלזלו בי רק שלא יהיו אדישים אליי המקום הזה של האין רגשות מפחיד אותי קר שם אני לא מצליחה להבין את עצמי. וקר לי עכשיו (גם יורד גשם )-זה דווקא קר טוב... אפשר כמה מילים חמות? איך היה הכנס? שיהיה ערב טוב אופיר

חבל מאוד

הי... אני? מייצרת חום מבפנים..באמת? (באמת??) טוב, גם אתה..הכישרון הוא שלך אבל כי אצל אנשים רגילים צריך רק לנשוף כדי שיופיעו ניצוצות לך יש כישרון אמיתי, להדליק אש מפחמים רטובים.. אתה ממש משענת בתקופה האחרונה..אני יודעת שזה מוזר, כי זה רק פורום, אבל אני מנסה לשחזר איכשהו את האמון שלי כדי לחזור לטיפול חדש, ובינתיים זה מעורר בי אימה מישהו שהכרתי ככ טוב ריסק אותי אז מה יהיה עם מישהו שאני לא מכירה? שוב להתחיל לבטוח? זה קשה ): אבל אני ככ זקוקה לחום הזה ( שיותר קל להפיץ מלקבל ) אתה חושב שיש לי עוד סיכוי לקבל טיפול? מרגישה שנכשלתי באיזשהו מקום מרגישה גם אשמה..מנסה להבין מה עשיתי, כדי לא לעשות שוב.. נסחפתי רק רציתי לומר תודה אז תודה ויום נעים אופיר

צריכה עזרה..מרגישה שוב בגל חרדה.. אולי בגלל תקיעות וגרוע מזה - נסיגה. כאילו שום דבר לא השתנה ב 20 השנה האחרונות ולמרבה הצער זה לא ב"כאילו"... עדיין מפחדת מהחיים, מהמוות. טובעת. נחנקת! הצילו

אודי תודה. עוזר לי לדעת שאתה כאן.שאתם כאן. גם אם זה רק מוכנות וירטואלית.אולי זה הדבר הכי יציב שיש לי כרגע. פוחדת לנשום-מפחדת להרגיש.אחוזת אימה מהגלים המציפים. מעדיפה לצוף מעליהם...בשינה רגועה במידת האפשר...סליחה אם מתנתקת...

אין לי מה לחפש כאן אז למה אני בפורום כל הזמן?

היי, אני בטיפול בערך שנה, בזמן האחרון חושבת יותר מדי על הפסיכולוגית והטיפול. חושבת עליה........הרבה. על השיחות שלנו- על השיחות שהיו ושיהיו... לא מפסיקה לחשוב עליה. זה הגיע למצב לא טוב. כמו אובססיה כזו? רצון שיגיע כבר היום...השעה איתה. צורך עז לדבר איתה. זה מציק לי. זה מפריע לי. אני מוצאת את עצמי חושבת ומוטרדת רק בזה ולא יכולה לעשות שומדבר אחר...זה פוגע בתפקוד היומיומי שלי. כן.....אני יודעת וקראתי לרב שממליצים ביותר לספר ....... אבל...איך? כבר הרבה זמן אני רוצה לספר לה ולא יכולה, פשוט אין מצב שאוכל לספר לה. אני מתביישת נורא. אז מה אני עושה? כל עוד זה ככה אני מרגישה שאני מבזבזת את כספי לשווא... כי הדבר האמיתי שמפריע לי עכשיו- עליו אני פשוט לא יכולה לדבר. תודה מראש לכל מי שיוכל לעזור...

אני לא בטוחה אם בסוף אשלח את ההודעה הזאת או לא. מוצאת את עצמי כותבת, לא יודעת למה ולא יודעת למי. לא רוצה שיגיבו. כאילו מחפשת את הדרך להקיא את הדברים החוצה ממני. מה שלא ממש עוזר כרגע בהקאה אמיתית. בזמן האחרון הפגיעה העצמית נעשתה תכופה, עוצמתית ומגוונת יותר. אני יודעת שזה מתגבר בזמנים שהשנאה העצמית עולה על גדותיה. תמיד אני שונאת את עצמי, אבל יש פעמים שאני פשוט כבר לא יכולה או מסוגלת להכיל ולהתמודד עם השנאה והתעוב העצמי. הפנטזיה הכי גדולה שלי היא שאוכל לעזוב אותי, להתרחק ממני. והרי שזה יכול לקרות רק כשאמות. קצת מצחיק, מימוש פנטזיה במוות. אני לא יכולה יותר להמשיך לסחוב יום ועוד יום. לא יכולה להמשיך להראות מבחוץ ש"הכל בסדר", לא יכולה להמשיך ללכת לעבודה. לא רוצה להמשיך. כל מה שרוצה זה למות. והכי קרוב לזה, אם אני לא אעשה מעשה, זה לשכב במיטה, לישון כמה שיותר, אבל להישאר במיטה. דיכאון? בריחה? שיהיה. לא ממש אכפת לי, ובעצם ממש לא אכפת לי. אין לי כח יותר ואין רצון. מרימה ידיים. נותנת למפלצת לתפוס את כל המקום שהיא רוצה וצריכה מכאן והלאה. לא נלחמת בה יותר, שתעשה בי מה שהיא רוצה. איך שהיא רוצה. מתי שהיא רוצה.

שיר.. קראתי את ההודעה וממש כאב לי, התחלתי לחשוב, למה יותר אנשים לא מגיבים ? ולמה אני לא יכול לא להגיב לזה? אני רק יגיד לך, אני מרגיש את הכאב שלך.. הלוואי ויכולתי לקחת חלק ממנו אלי. לא שחסרות לי בעיות, שנאה עצמית אצלי זה כבר עניין של מסורת. למה הייתי לוקח את הכאב אם הייתי יכול? כנראה שאיפושהו אני רוצה להפוך לגיבור שתמיד חיפשתי לעצמי...

אתה גיבור.. ואם אתה יכול להיות גיבור לאחרים, אין ספק שאתה גיבור לעצמך.. לפעמים לא ממש מרגישים בזה, כשזה כלפי עצמנו.. ולגבי למה יותר אנשים לא מגיבים?.. זה בגלל שאני מפלצת.. ולא קל להתמודד עם המפלצת שאני. למה אתה כן הגבת?.. אני מניחה שיש לכך הרבה סיבות.. אני יכולה רק לשער.. אבל אני בטוחה שאם תחפש אותן היטב, תמצא אותן בתוכך.. התשובות שם.. תודה על הרצון לעזור, ועל שהיית כאן.. גם אם אתה לא יכול לקחת את הכאב שלי.. או את חלקו.. זה כנראה משא אישי שהלך, הולך וילך איתי לכל מקום כל החיים.

אני נערה בת 16 נכנסתי לכל עניין הלימודים בגיל צעיר ( 5 ) ולכן יוצא לי בעוד שנה לסיים את התיכון עם תעודת בגרות מעולה.. אמנםבהצטיינות אך בצער. אני מרגישה עדיין ילדה זוכרת את היום הראשון בכיתה א' .. והנה הכל עומד להיגמר. ולאחר שאסיים מה אעשה? יש גם פרק זמן של כמעט שנה על הצבא. מה אעשה עד אז? אני כל כך עצובה ובוכיה. לאחרונה זה מציק לי במיוחד. לעצור את הזמן לא אוכל.. אך איך להתמודד? יש לציין שאני חליתי בדיכאון קשה מאוד בגיל 14 -15 וטופלתי תרופתית.. נכון לעכשיו אני בלי כדורים אבל כל חופשה של כמה ימים בבית בלי מסגרת אני נכנסת לדיכאון עם עצמי.. מה אוכל לעשות? איך להתמודד עם הקושי במעבר הזה? אני אהיה רק בת 17 .. אני לא רוצה לעזוב את בית הספר.. אני לא רוצה.

היי, אני ממש מבינה את הצער שאת מרגישה ואת הפחד מסוף תקופה יפה שעומדת להסתיים. אני חושבת שגם מי שסיים את תקופת התיכון בשנתון שלו מתרגש, מפחד, היה רוצה עוד קצת זמן להישאר שם במקום המוכר והבטוח הזה. לרוב החבר'ה אין יותר מידי זמן לחשוב על זה כי הגיוס המתקרב מביא איתו התרגשות חדשה. לדעתי דווקא את קיבלת מתנה מדהימה- שנה שלמה שאת יכולה לבחור ולהחליט מה תעשי איתה ובה. שנה שלמה להמשיך לצמוח ולגדול, להתעמק במה שמעניין אותך באמת, לפתח את העצמאות האישית שלך ועדיין להרגיש את הביטחון של הבית. נשמע לי חוויה שיכולה להיות ממש כייפית ומעצימה. יש המון מסגרות לחבר'ה שדוחים את הצבא בשנה- מכינות קדם צבאיות שבהן גם לומדים, גם מטיילים, גם מתכוננים לצבא וגם חיים עם קבוצה של אנשים מכל הארץ. יש מכינות כאלה לדתיים, חילונים, מכינות מעורבות של דתיים וחילונים. יש גם גרעיני שנת שירות של חבר'ה שמתנדבים שנה לפני הגיוס במקומות שצריך בהם אנשים טובים שרוצים לתרום לחברה וגם ללמוד לחיות ביחד במין קומונה (תחפשי בגוגל מכינות קדם צבאיות וגרעיני שנת שירות) ויש גם את כל הדברים שאודי כתב- מקווה שתמצאי משהו שידבר אליך ויעשה לך טוב. בהצלחה רבה!

שלום אודי אני מצטער מראש על המכתב הארוך נורא. אני בחור בן 32 כמעט ויש לי בעיות קשות בנוגע לזהות המינית. לא פניתי בכוונה לפורום הומואים. כל הנושא של הומואים מוציא אותי מגידרי ואפילו קשה לי לבטא את המילה הזאת.התחלתי לחוש משיכה מהסוג "הלא נכון" כבר בגיל ההתבגרות כשהמשיכה היא עד היום ספציפית לגברים עם שיער קצר בלבד ז"א כל גבר עם שיער ארוך לא מגרה אותי כלל ולא משנה הגוף שלו. מעולם לא באתי באינטימיות עם אישה כל פעם שכבר היה מצב הרגשתי שמשהו עוצר אותי מלשלוח את היד וכיום הבושה מהבתוליות שלי בגיל כזה לא מאפשרת לי לנסות לראות אם יש סיכוי בכלל. אני לא מקבל את ה"ברכה" שקיבלתי מבורא עולם אני לא מסכים איתה, הומוסקסואליות זה דבר לא נכון מבחינתי שלא מוביל לשום מקום, ולכן אודי מעולם גם לא באתי באינטימיות עם גבר למרות שהמשיכה קיימת,לצערי הרב מאוד מאוד. כל מה שרציתי בחיי זה להקים משפחה לגדל ילדים לאהוב מישהי אחת עד עמקי נשמתי ולהתגבר על מכשול המשיכה הלא נכונה שאני חש, תוך כדי שהיא תדע שזה קיים ותקבל אותי ככה. כרגע המצב לדעתי הוא פוביה מסקס ופוביה מנשים בפרט. כל פעם כשרוצים להכיר לי מישהי אז אני בורח פשוט פחד ענק שאני לא מסוגל ושאני לא אצליח להימשך. אני בנאדם משפחתי וחברי שמאוד מאוד אוהב לתת ולעזור לאהובי ואוהבי. טיפלתי 7 שנים באבי החולה שהיה מונשם בבית כתוצאה ממחלה ניוונית.נחשפתי איתו למצבים קשים שאני לא מאחל לשונאי.הוא נפטר לפני 3 שנים ואני מודע לכך שהחבאתי את בעיותי מאחורי הטיפול באבא. ככל שחולפות השנים אנשים סביבי מתחילים ל"הריח" דברים בקשר אלי הרי "לא יכול להיות שהוא לבד כל השנים". התנתקתי מהמון חברים בשנתיים האחרונות כי הרגשתי ש"עולים עלי"... כיום המצב הוא לילות קשים חוסר ריכוז בעבודה חוסר תיאבון לפעמים והרגשת בדידות איומה. החבר הכי טוב שלי שהוא גם השותף שלי לדירה כרגע, הוא האדם היחיד ששמע ממני על בעייתי וגם זה לקח 5 שנים של הכרות עד שבשעת מצוקה פתחתי את הפה מולו וזה היה לילה מלא בכי ורעידות בכל הגוף. כל מילה שהשתחררה היתה כמו אבן כבדה שזרקתי מהלב.אני באמת לא יודע מה לעשות ולמי לפנות אני זועק לטיפול זועק לעזרה. לא רוצה לחיות עם גבר למרות התשוקה שקיימת. אני לא אהיה גאה עם בסופו של דבר אמצא את עצמי חי עם גבר ואהיה מבוייש מהמשפחה והסביבה. אני כן אהיה גאה עם אצליח לשאת ילדים על הידיים ולאהוב בחום את אימם. אני מרגיש שבמידה ואגלה חוסר משיכה מוחלט לנשים אז הלך עלי ולחיים אין טעם וזה כל כך מפחיד אותי המחשבה על כך כמו שמפחיד אותי להזדקן בבדידות ואם אתה שואל אותי אודי במה אני בוחר אז תשובתי היא שאני רוצה לבחור בחיים בלבד אך כרגע אני כבוי. אני יודע שאין פה ניסים אבל אם יש איזושהי דרך שאתה יכול לעזור לי, אין מילים לתודה שאחוב לך. מצטער מאוד על המכתב הארוך והמבולבל (אם אתה עוד איתי בכלל...) ובבקשה רק אל תשלח אותי לפורום הומואים אני לא מסוגל להיות בעולם האפל והמכוער הזה. לפעמים כשאני ישן באים לי חלומות בהם אני מאושר אפילו חלומות שאני מנשק אישה אבל היקיצה מסבירה הכל,ומעירה אותי למציאות של עוד יום של מחשבות וחסר תקווה. תודה למי שהקשיב לי רק בריאות ואושר לכולם שתהיה. אסף.

הי אסף המכתב שלך ריגש מאוד ונגע בי. אני חושבת אישית, שאם היית בן אדם שיכול לשקר לעצמו, ולבגוד בתחושות שלו, כבר היית שם מסיכה על הפרצוף ולוקח לך אישה ומוליד לה ילדים. אבל אתה לא מסוגל להתפשר ורוצה למצוא משהו שיביא לך אושר. לדעתי יש פער מאוד גדול בין מה שהלב שלך חושב לבין מה שהשכל שלך חושב שטוב ונכון. מאוד קשה להתנער ממה שמכתיבים לנו מגיל קטן שנכון וראוי ( תראה את דני שכתב מתחתיך - רק שבמקרה שלו "ברור" לכולם חוץ מלו, שמן הסתם גם אם צועקים לו יומם וליל דמויות סמכותיות שהוא צריך למות, בעצם יש לו זכות קיום מלאה ). פה כבר נכנסת דעתי האישית, בתור בן אדם ששואל הרבה שאלות, בתור תל אביבית (: ובתור מישהי ששומעת כמה אתה כואב: שחיים רק פעם אחת, וחבל, ממש חבל שתיתן לנורמות חברתיות להכתיב לך מה נכון לך. אני יודעת שאתה מאמין שהומוסקסואליות היא דבר רע. הייתי מציעה לך לקרוא את הספר של פוקו "על המיניות", כי הוא מאיר עיניים. כל ההפיכה של ההומוסקסואליות להיות "מהות" הבן אדם, התחילה מסיבות פוליטיות לחלוטין לדעתו, כי ברגע שהנצרות איבדה מכוחה, וכבר לא היה את אקט הוידוי, ואי אפשר היה לדעת מה אדם עושה במיטתו, "הטביעו" את האקט המיני על המצח - היום הומוסקסואל הוא לא רק מישהו ששוכב עם גבר במיטה - "יש לו לבוש מסוים", "הליכה מסויימת" וכו' וכו' - "אפשר לזהות אותו", ולגנות אותו..בעיקר כדי שכולם יוכלו להמשיך לייצר ילדים, שיעבדו ויביאו כסף למדינה. אני חושבת שלקרוא על ההיסטוריה של המיניות ואיך היא נראתה פעם, יכול להיות מועיל...תנסה. מקווה שתמצא את הדרך שלך. אופיר

איך אפשר להתמודד בבית שבו מקללים אותך מגיל קטן? שכל הזמן אומרים לך כמה אתה רע,חרא, זבל והלוואי ותמות. איך אפשר לגדול כך ולהישאר נורמלי? איך אפשר לא לרצות למות כשכל הזמן אומרים לך הלוואי ותמות.

אודי, מסכים לספר קצת על היפנוזה? האם זה עדיין עובד עם שעון-כיס זהוב או כסוף..? :-) איך זה עובד? איך נראית פגישה טיפוסית כזו? האם אתה עצמך עברת פעם היפנוזה?.. איך זה מרגיש מבפנים, לא כמטפל? האם יש בזה משהו שעשוי להפחיד? עד כמה אתה ער למה שקורה סביבך, למה אתה פחות ער? כמה אתה זוכר ממה שקרה (ובעצם איך אפשר לדעת..?). למה דומה החוויה הזאת- האם יש משהו ביומיום שדומה קצת, במשהו, לחוויה של היפנוזה? מה אתה אוהב בזה? האם תזכור את כל השאלות כשתבוא לענות? אתה חושב שהייתי צריכה לסנן ולשאול בשתי הודעות? או אולי לכתוב בחרוזים, כדי שיהיה לפחות נעים ומסתלסל יותר? :-) לא נורא, שאלתי אז שאלתי... ענה על מה שתוכל, אם תרצה.. תודה- קובוץ

תודה אודי! אני זוכרת סיפורים על כך שאנשים בהיפנוזה יכולים להכניס את ידם לכוס עם מים רותחים ולא לחוש כאב. או שהמהפנט יאמר להם שקר בחדר, גם אם חם מאוד, ולבקש מהם לגשת לפתוח את החלון- וכך אכן יקרה. האם למהפנט באמת יש כוח כזה על המהופנט? האם, כמו בנסיעה ברכב, אפשר to snap out of it, באופן מיידי אם עולה סכנה לתאונת דרכים, או אם קורה "בחוץ" אירוע לא צפוי? שוב תודה, קובוץ

דר' שלום רב, שמי דני ואני בן 17, רציתי לספר לך קצת על חיי האישיים אשר בסופה רציתי לשמוע דעתך האם אני באמת זקוק לייעוץ ו/או טיפול פסיכולוגי. מאז שעליתי לחטיבה (גיל 13) אני מרגיש שמשהו התחיל להשתנות בי. החברים שהיו לי לא נשחבו בעיניי חברים תמיד חשבתי את עצמי למנודה והתחלתי להוריד את הדימוי העצמי שלי. היו מצבים שהייתי בוכה בלי סיבה, מעולם לא הייתה לי חברה, אני לא אוהב ללכת עם החברה למסיבות למרות שמבקשים ממני, ואני לא מוצא ריגוש בשום דבר חוץ מכמה דברים כמו למשל העניין הכלכלי.. מהגיל הזה עד הימים האלו המצב הנפשי שלי הלך והחמיר.. זה התבטא גם במחלות פיזיות כמו דלקת של קרום הלב ותת פעילות של בלוטת התריס היפרסומניה ואינסומניה, טכיקרדיה וברקיקרדיה ועוד.. אני יכול לדבר עם מישהו להגיד לו שלום שלום.. ופתאום יש לי את ההרגשה הזאת שאני רוצה פשוט לקום להתעמת איתו.. אני פשוט מאוד מתעצבן ללא שום סיבה! הדבר הכי מפחיד שאני יכול לספר לך הוא.. שכמעט כל חודש כמעט אני חושב על איך יהיה אם נשי קץ להכל כל לילה לפני השינה אני חושב מה אם? ואיך? ולמה זה דווקא קורה לי? אני ממש מפחד שיום אחד אני יעשה את זה.. דר' יקר.. אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי, באמת שאני כבר מתחיל לפחד.. השאלה שלי האם לדעתך אני צריך לגשת לטיפול רפואי..ואם כן איך אני עושה זאת..? והאם אפשר לעשות זאת מבלי קופת החולים..? אני באמת מצטער אם חפרתי לך יותר מידי.. אבל שבאמת אני חייב לעשות עם ז משהו לפני שאני אעשה משהו שאני אתחרט עליו

התחלתי טיפול אצל מטפל חדש, וכבר בפגישה השלישית הודיע לי כי ייתכן ויאחר לפגישות מעת לעת, ויודיע לי על כך.אמרתי לו שאני לא אוהבת לחכות והצעתי לאחר את הפגישה במעט מראש, אך זה לא התאים לו. בפגישה הבאה הוא באמת אחר בכמה דקות והודיע על כך. זה נראה לי מאד לא מקצועי ולא מכובד שמטפל יאחר. אמרתי לו את זה. בנוסף צלצלתי אליו בוכה כשהיה לי רע, ובפגישה הוא הציע לי שלא לצלצל למטפל..(אליו) אלא לדבר רק בטיפול. זאת משום שבטלפון אמפתיה היתה ממנו והלאה.. דעתי האישית שהוא לא מקצועי, קצת מזלזל . מה דעתך? בתודה.

הי קים, יש לי באג רציני שקשור לאיחורים... אולי אפילו סוג של אובססיה - אני שונאת לאחר! זה מכניס אותי ללחץ נוראי. ומאידך אני גם שונאת שמאחרים לי. כשקראתי את ההודעה שלך חשבתי לעצמי, שאני אצל מטפל כזה לא הייתי נשארת! זה לא אומר שאני מציעה לך להפסיק אצלו את הטיפול, ממש לא. אבל כן חשבתי לעצמי, שאולי תנסו להזיז את הפגישה למועד אחר לגמרי, כזה שלא כרוך בהגעה שלו ממקום אחר או באופציה של איחור מצידו? וגם, ואני מתנצלת אם זה נשמע בוטה (זה אחרי שאני מנסה לעדן קצת את המחשבות שלי), מה זו האמירה ה...אומללה הזו שבטלפון האמפטיה ממנו מהלאה? באמת כדאי שתדברי איתו על תחושת הזלזול שלך... אני יכולה להבין אותה... ואני יודעת, שלא הייתי מחזיקה מעמד ככה בטיפול, אלא אם הייתי נכנסת לבירור מעמיק.

הי twisted mind תודה על תגובתך. תודה גם לאודי , כמובן. מאוד נגע לי שהתייחסתם לכתוב. החלטתי להפסיק את הטיפול, הייתי צריכה לגבש דעה, אבל תחושת הבטן שזה לא מתאים כבר היתה מגובשת. אני יודעת שיש מטפלים שלא אוהבים שמתקשרים אליהם כי זאת פריצת גבולות, ויחד עם זה אני חושבת שמטפל צריך "להיות" שם כשצריך , גם אם זה לא "מצב חירום", כי הרי מצבי חירום הם סובייקטיבים..