פורום פסיכולוגיה קלינית

מה קורא כאשר המטופל אוהב את המטפל? היכולה להיות המשכיות לטיפול?

ד"ר שלום שוב, אני רושם לך שוב בקשר להודעה הקודמת שלי. לצורך העניין אתאר את בעייתי.אני כבן 23. בעקבות דברים ומקרים מסויימים מהעבר שלי (לא משהו גורלי אבל למשל דברים שהרגיזו, הכעיסו, או תסכלו אותי,אפילו אם הם סתם קטנים ופשוטים), עוברות לי בראש כל מיני מחשבות על אותו מקרה, שחוזרות על עצמן שוב ושוב וגורמות לי למועקה ומצב רוח רע. האם טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור במקרה שלי? ואם כן, איזה סוג טיפול יכול להתאים במצב זה? תודה רבה.

שלום אני מטופלת תקופה ארוכה (כ-6 שנים)כנגד דיכאון וחרדה אך אני כשאני קוראת הודעות של האנשים שיש להם הפרעה גבולית, נראה לי שאני מרגישה כמותם, בעיקר הרגישות והריקנות. האם אחרי טיפול ממושך של כ- 6 שנים, המטפל יכול לדעת אם המטופל סובל מהפרעת אשיות גבולית או שיש לו קווים גבוליים? המטפל אומר שלי אומר שאני לא סובלת מזה כי אני לא עושה לו הערצה ופיחות ערך ולא גורמת נזק לעצמי. תודה

המטפלת שלי לא מדברת איתי בגלל שכביכול פגעתי בה. אני מרגישה שהמטפלים יושבים במגדל שן ואינם יכולים להבין את הסבל שמטופלים כמוני עוברים- רגשות חזקים מאוד, תלותיות בלתי אפשרית. אודי, האם אתה מאמין שיש אנשים שאי אפשר לעזור להם, אלו שלא ניתנים לטיפול? כך אני מרגישה. שעבורי זה בלתי אפשרי להיות בקשר טיפולי בגלל חסכים קשים וחסר בדמות אם הגורמים לי להתנהג בצורה נזקקת, תלותית ומצוקתית.

לא אודי אבל... מה זאת אומרת שהמטפלת שלך לא מדברת איתך...? היא הפסיקה את הטיפול? וכמובן שאני לא מבקשת את התוכן, אבל היא לפחות אמרה מה, כביכול, היה פוגע לדעתה במה שאמרת או עשית? היא הסבירה לך את הצד שלה?

רק מילה קטנה.. אני חושבת שזה נורא קשה להרגיש את מה שאת מרגישה. ועוד יותר קשה להרגיש כך ולהסתובב עם השם שבחרת לך.. לא מצליחה לחבר בין מה שכתבת לשם שבחרת .. מרגישה שלו הייתי במקומך היה לי קשה להרגיש אשמה, והייתי מרגישה יותר במגננה, או מורחקת.. האם גם איתה את מרגישה אשמה? עושה לי עצוב שכך את קוראת לעצמך כאן.. כמו אות קין :-( האם זו התחושה שאת מסתובבת איתה? אשמה?.. (קשה נורא..) כש/אם תרגישי שזה מתאים ונכון לך, את יודעת מה לעשות :-).. (לא חייבים תמיד להישאר מחוייבים לשם..) מצחיקה הקירבה בין 'שם', 'אשם' ו'השם'.. אחסוך מכם את משחקי המילים והשירים ;-) ס?גול

לסגול, על השבר הבסיסי שמעת? כך אני מרגישה. לא אהובה ולא מוכלת ויותר מזה לא מסוגלת להרגיש אהבה. אני פצועה ומורחקת. תודה על האטימולוגיה של השם אשם וכמובן "השם".

שלום רב, האם נכונה הטענה (שמושמעת על ידי אנשי מקצוע מומחים) שהפרעות דיסוציאטיביות כמו דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה הינם הפרעות מסובכות לטיפול ושיחידי סגולה הם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שבאמת יודעים להתעסק איתם ויש להם ניסיון בכך? (ושטיפול אצל מישהו שלא מספיק מיומן ומקצועי בתחומים אלו יכול גם להזיק!) אם כן, כיצד אוכל לדעת איזה פסיכולוגים/פסיכיאטרים מתמחים באמת בטיפול בהפרעות כאלה ויש להם ניסיון מוכח בתחום?

יעקב שלום, באתר של עמותת ט.ד.י (טראומה דיסוציאציה ישראל) תוכל למצוא מידע על הפרעות דיסוציאטיביות כמו גם רשימת מטפלים העוסקים בתחום.

שלום, אני לא יודעת אם זה המקום המתאים לכתוב, אבל מקווה אולי יוכלו לעזור לי. אני בת 24, ואני נמצאת במצב שאני מרגישה שאני חייבת שינוי, אני עובדת במשרה מלאה שלא מאתגרת אותי, (מזכירה) ומשעמם לי רוב היום, ואם אעזוב אותה אז לאן? אני גם סמסטר ראשון סטודנטית לפסיכולוגיה וחינוך באונ' הפתוחה, כי לא הצלחתי להתקבל לשום מקום אחר. ואם אעזוב את העבודה, עכשיו עוד יש ל יזמן ללמוד בעבודה ואינני מנצלת זאת. אני מרגישה שאני לא רוצה ויכולה ללמוד, אני גם לא מאמינה בעצמי, שהתחלתי ללמוד לבחינה (שנכשלתי) התחלתי לבכות, ואינני זוכרת איך לשנן וללמוד, יש הרבה חומר ואני ישר נהיית חרדה ולחוצה. אני לא עושה את התואר כי אני רוצה, אלא כי אני חייבת שיהיה לי ביד משהו, כדי שאוכל להתקדם, כי בימינו קשה להתקדם בלי תואר, וגם תואר ראשון כיום לא תמיד פותח דלתות, לא רק זאת. אני גם יודעת שאני לא הולכת להיות פסיכולוגית ומורה, ובעצם אינני יודעת במה אני רוצה להתעסק. זו תקופה שמאוד מטרידה אותי, ואני צריכה שינוי, אבל אני יודעת שאני לא רוצה לעזוב את הלימודים, ואני לא יודעת איך לדחוף את עצמי. מילא, הייתי טובה במשהו והייתי מתקדמת, אבל גם שום דבר לא מעניין אותי. לפני שנים רציתי ריפוי בעיסוק לגיל הרך, פסיכולוגית ויועצת קלינאית אחרי שידעתי שלא אוכל להתקבל וויתרתי על זה. ויש לי זמן ללמוד, אני יכולה ללמוד בעבודה ובבית, אבל אני לא יכולה, אני הולכת לפסיכולוג, אבל אני לא מוצאת איתו את התשובה והפיתרון. אני רוצה להתקדם ולעשות, ואני מרגישה תקועה. ולא יודעת מה לעשות וכבר מה לחשוב.

ל., חברה יקרה שלי, תודה ששמת לב. כתבת. התקרבת. נגעת. תודה על המילים. אנא סלחו לי... לא מסוגלת להיות במסיבות, לא כל שכן בנשף... זה כמו להפיל עליי לפחות קוב בטון. בכל אופן, אם ישנה פנטזיה כלשהי ובאשר תימצא בי פנימה - ככל הנראה אשמור לי בלבי. ו... אודי, חייבת לומר שזה כל כך מרגש ומקל לראות שאתה מעלה הודעות באופן שוטף. כלומר, לפחות עד עכשיו זה די התאפשר, לא מובן מאליו ולא דבר של מה בכך - אז תודות רבות רבות. בוקר mimosa pudica

אודי יקר, רק עוד דבר קטן לומר - אני שמחה שאתה לא ממש מתערב בדברים, אלא נותן להם פשוט להיות נוכחים (כשאח"כ באחריותנו להביאם לשיחות כך שיהיו מעובדים ומדוברים אצלנו גם בטיפולים שלנו...). אני מניחה שבמקביל ישנה גם ציפיות ומשאלות לכל מיני דברים וגם שלל אכזבות. כמו בכל דבר... זה ממש יפה :-) - הדרך שלך מחזירה את השיח בין המשתתפים לפורום (אפילו אם נראה שאני כותבת לעצמי מול עצמי ופחות מעורבת, אבל רואים זאת בין אחרים. זה נחמד). קרוב יותר לריל טיים, הרבה יותר טבעי. במתכונת הקודמת היה מסובך לי יותר להחזיק רצף של טוב וקשר ככה והוא אבד. קטיעה לא קלה שעוררה תסכולים וכעסים למינהם. בקיצור, לפחות עכשיו, ובין אם מעורבים כאן גם ניחוחות של התלהבות של רעננות והתחלה חדשה (דבר גדול בפני עצמו), זה ממש קל ומשוחרר יותר. איני יודעת כמה אמשיך לכתוב כאן, אשאר, אלך, אולי אשוב... אז יאללה בי ושוב תודה על המקום (ובכאב של ויתור הרשיתי לעצמי גם לקחת) (mp)

אז עכשיו מנסה קצת לספר על עצמי. לא שיש לי בעיה לספר על עצמי. רק שיש שתי מגבלות: אחת- זה סיפור ארוך שתיים- לשמור על האנונימיות שלי פה בפורום. אז פחות או יותר אני אספר שעברתי התעללות מינית בילדות מחוץ לבית, ובבית היה גם לא פשוט, יש לי שני הורים בעייתיים מאוד. מפה לשם פניתי לעזרה כשהייתי בכיתה ט', דרך יועצת בי"ס, ומאז אני נמצאת בטיפולים עם הפסקות, אבל החלפתי לא מעט מטפלים/ות. וגם היה לי מטפל מקסים, שהבעיה בגדול הייתה שלא הצלחתי להגיד לו כל מיני דברים חשובים, עד שכבר לא יכולתי לדבר. זה פחות או יותר. היום בגיל 25 אני תובעת את מי שפגע בי מינית, והעו"ד שמטפל בתיק הזה דורש שאהיה בטיפול, והאמת שאני רוצה לקבל עזרה, אבל כבר לגמרי התייאשתי מלחפש מטפל/ת. כל הזמן אני מתאכזבת. מטפלות-נשים לא יכולות להכיל וכל הזמן כועסות עליי שהסיפור שלי מורכב, וזה נורא פוגע. אני כבר לא מופתעת מזה, אני כבר רגילה שזו התגובה שלהן. ההלם הזה. פשוט נמאס לי. וכן אני שונאת את המסגרת הטיפולית, לבוא פעם בשבוע 50 דק' ולהישאר לבד כל השבוע. אני גם אף פעם לא יודעת מה אני אמורה להגיד בפגישה ומה לא, כלומר איזו אינפורמציה חשוב להגיד ואיזו לא. לא יודעת. אני מאוד מאמינה בטיפולים אלטרנטיביים, יותר נכון במטפלים/ות אלטרנטיביים, כי שמתי לב שהם פשוט עושים את זה מכל הלב ובאמת רוצים לעזור לך. מה דעתך? איך מוצאים מטפל/ת?

היי מישהי, אני לא מגיבה בד"כ להודעות פה, אבל משהו בכתיבה שלך (הכנות והישירות) נגע בי מאוד. אני מקווה שזה בסדר שאני נדחפת לך להודעה. רוצה רק להגיד לך שאני חושבת שמאוד מגיע לך טיפול טוב, מכיל, שלם. עלתה בי תחושה מעט "שלילית" ממה שכתבת, שאולי נואשת מהמושג טיפול, או טיפול טוב, ואני רוצה להגיד לך שיש דבר כזה. יש מטפלות שיכולות להכיל, להיות שם מתי שאת צריכה ולא רק במשך 50 דקות פעם בשבוע. ואני חושבת שמאוד מאוד מגיע לך טיפול כזה ולכן אני מקווה שלא תתיאשי ותמצאי אותו. הוא קיים. אני יכולה להגיד את זה מנסיוני האישי, וגם לי יש "סיפור". מעבר לזה, כתבת על אנונימיות. אני כמובן לא יודעת את הסיפור שלך אבל אני רוצה להגיד לך שמהבחינה הזו הוא לא משפיע, כי אנחנו כאן. לא משנה מה הסיפור. ואני מקווה מאוד שתוכלי להרגיש את זה, שאת יכולה להוציא כאן כל מה שאת רוצה ואנחנו לא הולכות לשום מקום. מקווה שתמצאי אנרגיות מחודשות לחיפוש, ושתרד קצת תחושת ה"פשוט נמאס לי". בינתיים, חיבוק ממני. סיון

תודה שאת מנסה לעזור. הפתיעה אותי ההודעה שלך פה, לא ציפיתי שלמישהו באמת אכפת. הערה קטנה, מקווה שלא תיפגעי חלילה, זה לא קשור אליך. אני לא סובלת "חיבוקים", פעם בפורום של נפגעות כולם ידעו שאסור לכתוב לי "חיבוקים". מי שפגע בי כשהייתי ילדה נהג לחבק אותי הרבה, וזה דוחה אותי היום. לקח מעל 10 שנים להבין שבחלק מהפעמים כשבהם הוא היה מחבק והוא גם שפשף את הגוף שלו בגוף שלי, שהוא אונן באמצעותי. אין לך מושג איך זה נורא פתאום להבין מה שבאמת קרה. 10 שנים שלא הבנתי למה הוא שפשף את הגוף שלו בגוף שלי, ולמה היה לו מבט עצוב בעיניים, ואני רק ריחמתי עליו שלא יהיה עצוב, לא הבנתי למה הוא עצוב. אז ילדה קטנה לא יודעת את זה. אז לקח מעל 10 שנים להבין מה באמת קרה. שונאת את העולם הזה. זה כאמור רק חלק מהסיפור שלי.

יש לי שאלה ולא יודעת אם מתאים לפורום הזה. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חורקת שיניים במצבי עירנות (לא ברור לי אם גם בשינה) האם זה קשור לבעיה פסיכולוגית/בתחום הרגשי? איך יכולה להפסיק זאת? גם ברגע שאני מודעת לזה, מתקשה להפסיק וגם חוששת שאנשים בסביבתי רואים זאת. אודה לך אם תעזור לי במציאת פתרון. תודה

יש לי מספר שאלות שמטרידות אותי ואודה לך מאד אם תוכל לענות עליהן. 1. אם תוכל להסביר את האיפיון 'קווים גבוליים' ? 2.והאם רגישות יתר או תגובות רגשיות חזקות למצבים, מהוות תכונה של אישיות גבולית? 3. מה הטיפול באנשים המגיבים כדפוס בצורה רגשית מוגברת? 4. ואם הפרעת אישיות גבולית יכולה "לעבור"/להיעלם בעקבות טיפול?? סליחה על ריבוי השאלות . ותודה!!

כתבתי לך משהו(קצת באיחור) מתחת לעץ של "איך אפשר" בתשובה להודעתך...

אני כבר עונה לך כאן במקום שם. מעולם לא כתבתי כאן, לפחות לא באופן "רשמי" מהן האבחנות שלי... תמיד נראה לי שזה יהיה מן מצב של לפני-אחרי, ואני לא רוצה את זה. אבל אני יודעת מה זה לא להיות קיימת (פשוטו כמשמעו). ואני גם יודעת, שאני יכולה לבחור, לפעמים... אני באמת חושבת, שהצעד שעשית, שוויתרת על ה-X לטובת חיפוש אחר משהו אחר, נוכח יותר, הוא התחלה של משהו - בשבילך בלבד; לא בשביל העקביות פה בפורום, או כדי להקל על המשתתפים האחרים, אלא אך ורק בשבילך. אולי, אם תצליחי למצוא לך זהות קבועה, אפילו אם רק פה בפורום, יהיה לך מקום אחד שבו את יודעת שאת קיימת - כאן. העובדה שכל מה שאנחנו כותבים נשאר פה, לא מאפשר לאבד את הקיום הפורומי, את הזהות הפורומית. מי שאנחנו כשאנחנו פה. באשר לטיפול הסוער שלי... יש פחות דרמות לאחרונה וטוב שכך. הבפנים שלי אף-פעם לא ממש רגוע... כנראה שלזה לא יהיה פתרון לעולם. בדיוק היום, בפגישה, דיברנו על העובדה שאין בי תקווה... היא חושבת שכן, כמובן. אבל רק היא. עובדה שאפילו הפסיכיאטר הבריז ונעלם. חג-שמח...

תודה שענית לי (מוכיח את קיומי...) ותודה על דברי החיזוק והעידוד. צודקת שלפעמים זו בחירה שלנו ואפשר לעזור לעצמנו להרגיש קיימים. אמנם ויתרתי על הX שמשמעו מחיקה אבל יש בי הרבה חלקים בעיתיים , שלא יכולה להביא את כולם כמרוכזים באדם אחד--- זה פשוט יהיה בלתי נסבל לאודי וליתר המשתתפים. אז עדיין יש חלקים המיוצגים בשמות אחרים. מרגישה כל כך חולה ומיותרת בעולם כבר כל כך הרבה זמן. לא יודעת אם זה ישתנה אי פעם. עצם זה שכתבת שאת מבינה מה זה להרגיש לא קיימת - ריגש אותי כי התחושה שאני לא מובנת (גם למטפלים) מאד דומיננטית ומבודדת. את "משדרת" הרבה בטחון עצמי שלא חשבתי שזו הרגשה מוכרת לך. כמו כן כמובן שלא ציפיתי ולא מבקשת שתחשפי את עצמך באבחנות וזה גם לא נכון לזהות אדם ע"פ אבחנות או תיוגים אחרים. מבינה שיש אצלך פחות דרמות בטיפול ומקווה שיהיה פחות סוער לך גם בפנים אבל עם זאת - חי. לגבי התקווה - מילה יפה שלא תמיד מדברת אליי אבל כנראה שצודקים האומרים ש'כל עוד אדם חי - יש תקווה'

חשוב לציין שניסתי להשאיר מכתב זה בפורום פסיכאטריה ללא הצלחה. אמא שלי נכנסה לפני כ10 ימים לניתוח שמוגדר קל לטחורים,לאחר הניתוח הרופאים אמרו שעבר בהצלחה אך פתאום ראו פירקוסים מוזרים מאיזור הסרעפת ,בהתחלה היו השערות על חומר הרדמה ,לאחר מכן השערות נפשיות עד שכבר לא ניתן להבין מה בדיוק ההשארה נעשו בדיקות שקשורות לגב (הייתה גם הזרקת אפידורל לפני ההרדמה ),עד עכשיו הכל יצא תקין אך כבר 10 ימים שנמשכים הפירקוסים שמעייפים אותה עד מאוד ,מטרידים אותה .נתנו לה הרבה מאוד משכחי כאבים כמו וליום וכו שהיו מרגיעים את הפירקוסים אך החליטו להפסיק לתת (בגלל סכנת ההתמקרות ) המשפחה חסרת אונים ואצל אמא שלי ניקרים סימני יאוש. האם מישהו מכיר את התופעה ? מה עושים בשביל להפסיק אותה? בתודה רבה מקווה לתשובה דחופה

שאולי תפני - לרופא נוירולוג או לרופא משפחה שיפנה למי שצריך. לא מומלץ לטפל בזה דרך אינטרנט!! השאלה אם מדובר בכלל בפרכוס? האם אובחן על ידי צוות רפואי? האם יש שינוי במצב הכרתה באותו זמן? לא כל כך ברור אם ואיך שחררו אותה מאשפוז?? בכל מקרה אם מדובר בשינוי במצבה או בכל מצב של ספק - כדאי לשקול פנייה לחדר מיון. ואגב, ואליום היא תרופה הניתנת (גם) לפרכוסים, כטיפול מיידי. רפואה שלמה.

חג פורים שמח לכולם!! ברוח המשחקית שאודי הכניס לפורום, הנה עוד משחק מצחיק במיוחד: http://www.akinator.co.il/ ולמי הייתי מתחפשת? "מי את?" שאל הזחל. "זו לא הייתה פתיחה מעודדת לשיחה..א- אני בקושי יודעת, אדוני,השיבה בביישנות מה, ברגע זה - לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר, אבל אני חושבת שהשתניתי כמה פעמים מאז" "למה את מתכוונת? אמר הזחל, בחומרה. "הסבירי את עצמך!" "אני חוששת שאני לא יכולה להסביר את עצמי, אדוני, אמרה, מפני שאני לא אני עצמי, אתה מבין" "אני לא מבין" אמר הזחל. "אני חוששת שלא אוכל לנסח את זה יותר ברור" ענתה בנימוס רב, "מפני שראשית כל, אני לא מבינה את זה בעצמי; ולשנות גדלים כל-כך הרבה פעמים ביום, זה דבר מביך מאוד, לא? "לא", אמר הזחל. "טוב, אולי עוד לא נוכחת בזה", אמרה; אבל כשתצטרך להפוך לגולם - והרי יום אחד זה יקרה לך, אתה יודע, ואח"כ לפרפר, אני משערת שתרגיש קצת מוזר, לא?" "בכלל לא" אמר הזחל. "טוב, אולי אתה! תרגיש אחרת", אמרה, "כל מה שאני יכולה להגיד זה, שאני הייתי מרגישה מוזר מאוד". "את!" אמר הזחל בבוז. "מי את"?? חג פורים קסום ומופלא לכולם נשיקות אופיר

הייתי יוצאת מהקבר כשלד ורואה מה קורה עם כולם. זה לא תחפושת - קפצתי למשחק תפקידים, מימשתי התאוות. חלום. ליום אחד תחפושת... להיות אשה רזה מאוד, שתמיד היתה רזה, ולהתלבש ברישול גלילי כזה, מכוון, זרוק מוקפד. ואז אם כבר, אצא עם העדר של העיזים... איתגר אותי המשחק שלך אודי, אבל כלא מזוהה, או כמזוהה חלקית אם נורא אתאמץ, זה לא אומר כלום לאף אחד. במחשבה שניה הייתי מתחפשת לשיפוצניקית ומתחתנת עם עצמי עץ הזית

גנבת לי את התחפושת! שלד!!!חלום!!!, מתוך תקווה שאלוהים לא יתבלבל, ויקח אותי סוף סוף! וכמובן עם רווח כפול,ש-ל-ד!!! כמו שחולמת להיות. טוב נו, אחשוב על תחפושת אחרת.

וואלה נכון, גם אני הייתי רוצה להיות אישה רזה מאוד מאוד. ממש חלום. חבל שגם בפורים אי אפשר להגשים אותו.

היום, קצת בצער, הסתכלתי מחלון האוטובוס החוצה וגיליתי שאני מקנאת קצת בזקנים ובאמהות ממש אחרי לידה. כי יש להן סיבה לגיטימית לקחת צעד הצידה ממרוץ החיים ולשבת קצת "בצד".. להתבונן בלי ממש לקחת חלק פעיל בשגרה השוחקת. בגיחוך חשבתי לומר שהייתי מתחפשת למיטה, כי היא לא צריכה לצאת מממנה אם לא בא לה :-) היא-היא המיטה.. או אולי לסלע גדול ועתיק, בעל צורה עם אופי, וזוג עיניים. רק לשבת שם, מאות ואלפי שנים, ולהסתכל על העולם שמתרוצץ סביבו. קצת עצוב, לא? אולי הרעיון הוא דווקא להתחפש לחלקים היותר חיים שבך? או דווקא למה שאתה לא..? למה שקשה לך להיות..? אז אולי דווקא לאיזו דמות נשית במיוחד?..לא, לא... אין לי רעיון... כל דבר שאני חושבת עליו גורם לי לרצות לברוח. אולי לגנן או חשמלאי או אינסטלטור. אולי למכונאי רכב. משהו עם הרבה לכלוך וידיים רחבות וקשות קצת. מישהו עם הבנה מעשית וטכנית.. חזק וגדול שלא פוחד להתלכלך. מגיע כשהוא מגיע- קובע ב-10:00 מגיע ב-13:00- לו"ז משל עצמו :-) כן, זה דווקא מתאים לי. יותר מתאים לי מבלרינה, אמנית (או זונה..). אולי הייתי צריכה להיות בן :-( משחק נחמד, אודי.. נחמד מצידך שחשבת עלינו! :-) פורים שמח, ס?גו?ל

היי אודי, מנסה להשתלב בפורום... יום אחד אני גם אמצא לעצמי כינוי נורמלי. לענייננו: תחפושת שמתאימה לכמה אנשים, למשפחה הורים+ילדים, זוגות, שלישיות, רביעיות ולאנשים שצריכים להתמודד עם בעית פרופורציה (לוקחים הכל ללב, לא יודעים לקחת דברים בפרופורציה...) אז אפשר להתחפש לבבושקות. לבוש זהו, רק בגדלים שונים. אני בכלל עסוקה בלשכנע את בן הזוג שלי לבוא איתי למסיבה. יש כמה מסיבות טובות, ולא בא לו שנצא. ואני מאוד רוצה לצאת. אבל כנראה שהוא יקבע וכנראה שפשוט נישאר בבית. אני מנסה להיות יצירתית לגבי תחפושת זוגית איתו. אז יש את ההצעה שרשמתי ובנוסף חשבתי להתחפש איתו לעמי ותמי, פשוט לקנות מלא ממתקים ולהדביק על עצמנו, נראה לי הכי כיף. אני כמובן תמיד אוהבת להתחפש לתינוקת... במשך כמה שנים תמיד התחפשתי לתינוקת. הכי כיף להרגיש ילדה, קוקיות... מה זה אומר עליי?! שאני יותר מידי ילדותית?!

אולי הייתי מתחפשת להומלסית..?! לאיודעת. מראה כזה של .. זרוקה , בגדים קרועים , מוזנחת ..,תלושה .. בלי אפ אחד ..ליד , עם יד שמושטת לעבר האחר ..ומבקשת עזרה.. הממ... מצחיקה את עצמי בפורים .. אודי ..מותר לא ?.. :-) משהו כמו .. להרגיש לפחות יום אחד את המציאות החיצונית מתנגשת חזיתית עם המציאות הפנימית ... כי הפערים בשתי העולמות שבי ..משגעים אותי. שרית

בגלל שאמרת הומלסית, רציתי קצת לתקן את המושג איך שהוא אצלי, וזה בגלל שהייתי שם כמה שנים. דווקא היה עם בגדים סבירים. בעולם היום יש הרבה קומבינות בשביל להתרחץ ולכבס וגם להיכנס למחשב באינטרנט. את רחבת הבטון והחצץ שלי גם שמרתי נקייה. הקטע האכזרי של ההומלסיות - שום יד מושטת לעזרה והכל היה בהיחבא. הומלס בנשמה שחי על אפס ולא מרשה. את לא רוצה להיות שם, גם לא בפורים.

אם היה לי אומץ הייתי מתחפשת לעצמי... יום אחד להיות באמת אני ,אמיתית לחלוטין. אבל אם היה לי אומץ , כנראה שלא הייתי אני...חח

אוי ווי, אני נאנחת, אבל אנחת רווחה פולנית, כמה נעים שוב להכנס לכאן (: ופתאם קצת כמו שאופיר מתארת, אני רוצה כל הזמן לכתוב, וקצת מרחמת עליך אודי, אז קצת גם שומרת בפנים. והנה מסיבת תחפושות. אני גם רוצה לבוא! במיוחד בגלל שבאף מסיבה אמיתית לא נהנתי, ודווקא כאן נראה שיכול להיות כיף! אז בחג הזה אני אסתובב עם מטה קסמים, מטה שיעניק לי כ-ל מ-ה ש-א-נ-י ר-ו-צ-ה אז למי שיפגוש אותי, אני הולכת לצאת לרחובות, כולי עטופה, אפופה, נעלמת כמעט, על מנת לרכוש לעצמי את זהותי החדשה. וכאשר במהלך טיוליי אתצפת על אדם בעל תכונה אליה אני כל כך כמהה, נגיעה של המטה בתכונה שלו (כי לכל תכונה יש מקום בגוף), והתכונה תשכפל את עצמה (כמה שאני טובה, לא משאירה את האנשים הטובים חסרי כל, למרות שאם הייתי רוצה, גם את זה לעשות הייתי יכולה) . ולאט לאט, במעלה הרחוב, ארכוש לי חוכמה, טוב, נעימות, יכולת להיות נאהבת, הומור, יופי, שקט, וקורטוב של משהו מסקרן ולא מוסבר, שיגרום לכולם להמשך ולפש עוד עוד כדי להבין את אותו הדבר. ואז אדביק את המסכות חזק חזק- שלא ירדו לעולם! חג פורים שמח! גילי גילי

למשהו שלם. לא מושלם... אין כזה דבר... אבל שלם. פאזל שכבר הרכיבו ולא חסר בו שום חלק. פאזל של סטריאוגרמה. זהו זה.

ראיתי את רעיון המשחק שלך דקה לפני שהייתי צריכה לעזוב את מסך המחשב. 'אוקי', אמרתי לעצמי, נחשוב על זה תוך כדי העיסוקים ואח"כ נחזור לשתף. האמת אודי..? הדבר הראשון שעלה לי בראש היתה זונה. לא 'הייתי רוצה להיות זונה' אלא; 'אני זונה' נקודה. היה לי קשה לכתוב את זה פה. בכלל, היה לי קשה לדעת שזאת המחשבה הראשונה שעלתה בי בעקבות שאלתך. אבל מה לעשות..? זה מה היה..? היה. ומדוע בסוף כתבתי את זה פה..? משום שחשוב לי להיות כנה. כנה קודם כל עם עצמי ואח"כ לא לפחד מלהביא את זה החוצה, שהרי ש-ם הטיפול הראשוני (הפנימי כמובן). אז.. כן. הוא עשה לי את מה שעשה. וזה לא מקרי שהדבר הראשון שחשבתי עליו הוא; 'אני זונה'. זה כבר אומר הרבה.. אוף. אם נלך לכיוון חיובי יותר, כנראה שהייתי רוצה להיות פסנתר.. אני מכורה לפסנתר. לא יכולה בלי. לפעמים יש לי cravings כל כך דחופים.. זה יכול להיות אפילו מצחיק.. :) הפסנתר מבחינתי הוא ממש כלי לנפש.. אולי באמת הייתי רוצה להיות כלי לעצמי.. אני חושבת שאני עובדת על זה יפה..וכל הכבוד לי על כך! משחק יפה הבאת לנו פה.. בהחלט מעורר מחשבה. זה טוב :) אז פורים עליז מצחיק ושמח.. ובא נקווה שהhang over לא יהיה כל כך גרוע.. כן.. ? :))))) ~נילי~ נ.ב. שרית, נפגשנו.

רק המארח נשאר בג'ינס וחולצה.. שים עליך משהו, אודי :-) למה אתה היית רוצה להתחפש? לילה טוב בנתיים...

מטיפולים פסיכולוגיים... באים פעם בשבוע, נשארים כל השבוע לבד... למה זה טוב??? למה סתם להכאיב לי?

אני כמו "ילדה" פוחדת לגדול, רוצה להשאר ילדה. גם אני סובלת מאנורקסיה - הרצון להשאר בגוף של ילדה. שטוחה ולא מפותחת. זה נשמע תינוקי -אני לא כזו, אך אני אחת שמפחדת להתמודד עם החיים. אני עוד מעט בת 20 ומרגישה שהחיים גדולים עלי. היה לי קשה לקבל את המחזור הראשון - הרגשתי קטנה ולא בשלה ופתאום ילדונת בת 13 שנהפכת לאישה ! הירידה שלי במשקל ביטלה את הסימנים האלו שמעידים על גדילה. כשנהייתי בת 18 הרגשתי זעזוע - בגלל שגם לפי החוק חושבים שאני מספיק גדולה ויכולה להיות אחראית לעצמי. ( ויכולה לשבת בבית סוהר אם עשיתי עברה על החוק) אני לא יכולההההההההההההההההההההה! אני עדיין קטנה! חשוב לי להדגיש -בחיי היום יום אני עצמאית ובכלל לא תלותית, אף אחד לא חולם שאלו המחשבות שלי, אך הן קיימות, ואני מנסה להלחם נגדן בכל הכח. כיום אכן אני נראית ילדה בת 15, אך זה לא נותן מענה לפחד האמיתי שלי. אנני רוצה לגדול, אך אנני יכולה להלחם בחוקי הטבע, עלי לקבל את זה! אני רוצה לעשות דברים בחיים שלי, להתחתן, ללדת ילדים - זו תכלית חיי אבל פוחדת! פוחדת להיות אחראית לשלומם של ילדיי , לחינוכם, לאושרם וכן בכל דבר! אני מקווה למצוא את הכח למשש את שאיפותיי בחיי סתם מחשבות...... מחשבות שחיות בתוכי ומנתבות את חיי....

מענין אותי מה ענית לה..... אך אני לא מוצאת את זה,איפה זה נמצא? מה התאריך?

איך מטפלים בסטרס שקשור למצבים סטטיים ( ציפייה בחוסר סבלנות לסרט/ פקק שייגמר ) ? מה עושים אם רוצים להעלים טראומות+מחשבות לא רצויות מהעבר ולמה משמשת היפנוזה ?

חג שמח, עם משלוח מנות מיוחד .. עטוף בנייר צלופן צבעוני ומרשרש .. עם נצנצים וסרטים זוהרים .. אליך אודי, ואל שאר החברים היקרים בפורום , משלוח שמכיל בתוכו .. המונים של אושר ,בריאות , חיוכים , שמחה , אור ואהבה .. וגם .. חופש , סבלנות , אומצ, כח ,כנות , אמפטיה .. ו'ים ' של אמונה ותקווה .. הממ.. יש שם גם עוד פתק קטנטנן .. שמזכיר ואולי בעצם ..(רק ) מבקש... שרק בפורים נדע להתחפש .. שבשאר הימים .. נהייה מי שרק אנחנו באמת ..!!! שרית. נ.ב.. בילבי יקרה , את חסרה כאן .. נעלמת .. נאלמת ? את פה עדין ?.. קוראת? - השמיעי .. קול.

..אני חייבת לך חיוך..! אחד כזה ענק :))))))) לא ידעתי ממי הגיעה ההודעה הנעימה הזאת, המאחלת לכולנו חג פורים שמח.. ואז, תוך כדי קריאה נפגשתי במשפט הבא: "משלוח שמכיל בתוכו .. המונים של" אמממ.. חשבתי לעצמי.. 'המונים'.. מילה כזאת מתוקית :).. - זה בטוח שרית! מתיקות של מילים יש בך. שפע של נתינה ואמת. אז זהו, גמני מצטרפת לברכות.. ומאחלת לכולנו להצליח לדעת מהי שמחה.. שמחת אמת. שמחת הלב. שמחה כזאת, שגורמת להרגשה, שאפשר לחיות. שזו שמחה לחיות. הלוואי. ~נילי~

חיבוק אמיתי ממני אלייך מעומק הלב, חג שמח .. והכי שמח שרק אפשר. אוהבת. שרית נ.ב.. ילא בואי לנשף תחפושות של אודי .. (רעיון ממש נפלא אודי .. כל הכבוד על היצירתיות ורוח החיוך שאתה מביא לכאן..) למי את מתחפשת ?.. אני .. הממ.. אחשוב על זה ואכתוב אחכ .. נפגש שם :-)

שלום שמי גלית בת 28,אמא לבן שנה ו3 ובהריון.נשואה באושר , יחסים תקינים מאושרים ומלאי אהבה. מזה שנים שאני מתעוררת באמצע הלילה אבל לא תמיד,ואז קופצת למטבח לאכול משהו כמו: עוגיה, פרי , אפילו פרוסת לחם עם גבינה. אני מדברת על שעה 3 4 בלילה, כאשר קמה לשירותים או להאכיל את הילד.אבל עוד לפני כן עוד בהיותי רווקה היתי קמה לאכול.אני לא בחורה שמנה, יש לי גוף יפה, אבל קראתי מחקרים בו רשום שזה תסמונת אכילת לילה בדרך כלל מקושרת עם לחץ נפשי ועם דיכאון. האם זה נכון? כי אני לא בחורה דכאונית.יש לי ממש שמחת חיים. עם זאת יש סיפור מאוד עצוב ומכוער במשפחתי, סיפור שאני יודעת עליו מגיל 18 וכל המשפחה יודעת עליו.יכול להיות שזה קשור לבעיות אכילה בלילה. בנוסף אני רוצה לציין שגם אמא שלי מתעוררת לאכול בלילה לפעמים וגם אחותי בת ה 19. מה דעתך?

שלום אודי, מה היית עושה אם לא היה לך תחום עניין בולט שהיית רוצה להפוך למקצוע? הרבה דברים היו מעניינים אותך, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל שום דבר לא במידה שממש גורמת לך לרצות להשתקע בתחום. יש לי תואר שני בתחום שקצת מעניין אותי, לפעמים יותר ולפעמים פחות, ואני לא יכולה ממש לחיות ממה שאני מרויחה מהתחום שלמדתי- למרות שזה כן תחום פרקטי שיש בו עבודה. אני כבר 7 שנים בערך חושבת וחושבת במה אני רוצה לעסוק "כשאגדל", ובאופן מאוד לא נוח נדמה לי שגדלתי. שאני כבר גדולה. ועדיין אין תשובה.. זה נושא שמתסכל אותי מאוד מאוד. כרגע אני מרגישה בזבוז גדול, חוסר כיוון, כישלון ועוד כל מיני מילים טובות ומועילות. זה מתווסף לכך שאין לי חברים ואין לי חבר ואני גרה עם שותפים ולא יכולה להרשות לעצמי אחרת. רוב הזמן אני אומרת לעצמי שהכל בסדר ויהיה בסדר, אבל יש ימים שזה מעורר בי הרבה כעס. כי למה בעצם שיהיה בסדר? לא טיפוס כל כך כועס, אבל כנראה שגם טיפוסים לא כועסים קצת כועסים לפעמים. ואם רק היה על מי... גם זה יכול להכעיס טיפוסים לא כועסים. שאין ממש על מי. אקצר קצת את ההתחכמויות העצובות ואשאל מה דעתך: אם אין לי עניין בולט בתחום עיסוק ספציפי, ומאוד מאוד חשוב לי ביטחון כלכלי- האם לוותר על עניין לטובת הכנסה? האם לחזור ללימודים, ללמוד תחום שבחיים לא הייתי חושבת ללמוד, רק כי יש סיכוי טוב להשתכר בו כמו בן אדם, ואולי איזו תקווה לעניין באופק, איכשהו? האם זה נשמע הגיוני? לפעמים אני מרגישה שזה הדבר הכי טוב שאוכל לעשות למעני, שאודה לעצמי אחר כך שהייתי פרקטית וחושבת לטווח רחוק, ולפעמים אני מרגישה בגידה גדולה בעצמי. שאני מוכרת את עצמי בכסף.. החלטה בלתי נמנעת, או אין ברירה. אני לא יכולה להמשיך לחיות מכלום שקל בחודש.. מה אתה היית עושה?

אודי, אתה מאוד צודק... קשה לי עם תחפושות, כנראה.. קשה לי להגיד "זאת אני". קשה לי להיות מזוהה עם מקצוע מסוים, על שלל המאפיינים שמלווים אותו- תוכן, שיוך, משכורת, יוקרה.. אני לא עומדת במקום, אמנם, אני לומדת כבר 7-8 שנים, אבל הפחדים מכרסמים, וחוסר היכולת לומר "אני ____" מונעים ממני להשתקע במקצוע אחד. כל הזמן בולשת למשהו אחר. אחר לגמרי. גם "משהו נחמד עבורי", כמו שכתבת, זה משהו שקשה לי להגדיר מהו. שום דבר לא בדיוק ולא מספיק. מייגע נורא, והעתיד מפחיד אותי. העצה שלך טובה מאוד, אני רק צריכה להתאמן בליישם אותה. לפעמים באמת בא לי להיות גנן, חשמלאי, אינסטלטור או מכונאי רכב. פורים שמח, שורוק

שלום רב ד"ר, האם טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור במקרה של מחשבות אובססיביות וטורדניות?

הי אודי... מוזר, אף פעם לא כתבתי כאן כל כך הרבה בעבר..מקווה שזה לא מרגיש מוגזם מדי...אמנם ברור לי שזו עוד דרך לברוח מלשבת על הלימודים, אבל לא רק. יותר נעים פה כשיש רק מנהל אחד לפורום, וגם שהאווירה נרגעה, אז בכלל.. ומרגיע אותי לכתוב פה בשבוע האחרון, שהמחיקה מצד המטפל מרגישה לי ככ חזקה ( ניסיתי לפנות אליו בכל מיני דרכים, אך הוא התעלם ), שפשוט שומעים אותי, את מה שאני אומרת, שומעים באמת. כבר התחלתי לחשוב שוב שאני משוגעת והרבה זמן לא הרגשתי ככה. זה מן סיטואציה גרוטסקית כזו, כמו כל מיני סיטואציות נוראיות שעוברות לנו בדמיון, שאתה פונה לאנשים אבל הם ממשיכים לעשות את שלהם כאילו אתה לא קיים, ואתה צועק ומנופף בידיים וכלום. פעם זה היה ככה עם ההורים שלי. הייתי אומרת להם פגעתם בי, אז הם היו אומרים לי - לא פגענו בך, את מעוותת כל דבר. בסוף זה הפך ל: לא אמרתי לך שאת לא הבת שלי יותר, את מדמיינת דברים.. ועכשיו שוב, היאוש המתגבר הזה, והפחד, איך פתאום הוא לא שומע? הבן אדם שהקשיב לי ואהב אותי יותר מכולם??איך? אז רק לכתוב פה. פשוט עוזר...אמרת שאתה רוצה לשמוע עוד, לא? (; מתחרט? בהרגשה שלי זה אפילו עוזר לי ללמוד, להציץ פה מדי פעם.. אז תודה אופיר

אודי חמודי :)

רק רציתי לבקש... כשאני כותבת הודעה, אני מצפה קודם כל לתשובה שלך. ומשום מה יש לי הרושם שברגע שאחד המשתתפים מביע דעתו ומגיב על הודעה, אתה רואה את העניין "כסגור" ולא מגיב בעצמך. (תקן אותי אם אני טועה?) בכל אופן זה מותיר אותי בהרגשה של תסכול וגם קצת פראנויה - שאף אחד לא יגיב לפני שתגיב אתה. ושלא תהיה אי הבנה - שמחה לתגובות של המשתתפים ואף רואה זאת כמחמאה (בד"כ) , אבל בבקשה שלא יהיו במקום המענה המקצועי שלך. בתודה!

כל כך מוזרה שאפילו אתה לא מבין אותי... או לפחות את המשפט האחרון. כשכתבתי פראנויה -- התכוונתי לפחד שמישהו יגיב לפניך ולא לפחד שאף אחד לא יגיב להודעתי. מכיוון שלהרגשתי כאשר אתה רואה שמישהו עונה - יש יותר סיכוי שלא תגיב כלל. ואולי זה נוגע ברצון האמביוולנטי להרגיש שייכת ובפחד להיות שייכת וכן בפחד שאני לא נראית , לא קיימת , לא חיה!

יש פה אנשים קבועים? ותמיכה הדדית? או שזה רק ייעוץ אינפורמטיבי?

מצטערת אם פגעתי כאן במישהו. אם חיבלתי באתר מבלי לקחת שליטה ולהתבונן בסבלם של אחרים. אני אדם מושחת, לא אתי, לא מוסרי שאין לו אמפתיה כלפי סביבתו. אני לא מסוגלת לראות את האחר וזהו הפגם הפסיכולוגי שלי. אני מבקשת אודי שתעלה את הודעתי לאתר. אני שואלת אם מישהו כאן יכול לסלוח לי, לקבל אותי, לפתוח איתי דיאלוג. כמה כוחות הרסניים ומושחתים יש בי... "נקודה טובה ועוד נקודה טובה ועוד מעט ואין ר?ש?ע התבוננת על מקומו ואיננו.." רק אדם טוב ומורכב באמת, מסוגל לראות את הטוב באחר על אף רשעותו... מישהו כאן יכול לסלוח לי?

=הוכיחי עצמך באופן מעשי

היי לך, אני חושבת שאת מבקשת משהו לא פשוט בכלל. בתור התחלה אולי תגידי באיזה שם השתמשת? מיה

למיה שלום, קשה לי לומר באיזה שם השתמשתי כי הדברים קשים מאוד ואני מפחדת מעצמי. הסתפקתי רק בכך שעשיתי דברים נוראים כאן באתר וביקשתי סליחה ומקווה בכל מאודי שימחל לי.

הי, אותי לא מעניין לדעת מי היית קודם. היי מי שאת רוצה להיות עכשיו! נסי אותנו ואת עצמך ויהיה בסדר. לא כל כך מבינה, אודי, למה חשוב גם לך לדעת מי הייתה 'אשמה' בגלגולים אחרים שלה בפורום. אתה לא מבקש מאף אחד אחר כאן לספר באילו עוד שמות הוא כותב לפעמים (ובצדק). על אף שזה יכול לסקרן, זה לא כל כך חשוב. המידע הזה לא יוסיף לך ממש, כך נדמה לי. אולי רק יקשה עליך לקרוא אותה להבא כמו חדשה.. יאללה, אשמה, רוצה להצטרף- לכי על זה! יתנהגו אליך כמו שתתנהגי לאחרים, אז פשוט תשתדלי יותר. לא צריך להיות נחמדים כל הזמן, אם זה לא הסגנון שלך, אבל לפחות לכבד ולא לפגוע. זה באמת המינימום. צ'ירס, שםחדש

"רק אדם טוב ומורכב באמת, מסוגל לראות את הטוב באחר על אף רשעותו..." האם העובדה שאני אדם מורכב, יותר ממה שאפשר לדמיין, אכן גורמת לי לחשוב ו/או להאמין שהכושי יהפוך עורו והנמר חברבורותיו...? אני משערת, ואולי טועה (ואת באמת מוזמנת לתקן אותי), שאת היא לא אחרת מאשר "דקדנס". כפי שנכתב כבר, אני חושבת שלכל אחד מגיעה הזדמנות שניה להוכיח את עצמו... חלפו הימים שבהם העלו מכשפות על המוקד, והעובדה שהן אכן מתו הוכיחה שהן לא היו מכשפות. מה גם, שהההודעות עוברות סינון בכל מקרה. הדלת לדיאלוג פתוחה... השאלה מהם הדברים שיעברו דרכה...

מה זה משנה מי הייתי? אני מבקשת לצמצם רשעות נגדי, מספיק הייסורים שעברתי על התנהגותי. וכן אודי, אני מוכנה לקחת אחריות והצעד הראשון בכך היה לכתוב את הודעתי. אני כ"כ מודה לך "אחת מכאן", על החמלה שהפגנת כלפי. את לא יודעת כמה עזרה שאבתי ממנה. כרגע לא מוכנה לגלות שום דבר, רק מבקשת סליחה ומחילה ומוכנה להשתנות.

אתמול הייתי אצל איש החיזוק שלי .. אבל כאילו לא בא לי לכתוב עכשיו על " איש השיחות שלי , איש החיזוק שלי " .. כמה נפלא הוא .. בא לי לחפש מילים רחוקות , כדי שארגיש פחות קרובה אלייו . אני כועסת עלייו . מאוד.מתוסכלת , מבולבלת , מפחדת ..וזה מדהים איך הוא האיש שמקבל אצלי הכי הרבה מקום .. בבפנים ..בתחושות . אתה יודע אודי , הייתי ככ זקוקה לטיפול הזה אתמול, קראתי אותי כאן לא מעט בימים האחרונים , כולי בעבעתי בתוכי , עצבנית , הכל כואב , מציק , לא מתפקד, כאילו לא מצליחה להדביק את עצמי לקצב המציאות היומיומי עם כל מה שחווה . אז נכון שישר הגעתי והתלוננתי , כמה נמאס וכמה מפוהק בי .. כל המצב ... ונכון שזה גם לא משו חדש .. ובמקום שהוא ישתוק .. שתיקה כזו שלא מתאפקת ועצורה מלהגיב , שתיקה כזו שרק מקשיבה למילים שלי , לכאב ולבלבול ..לחוסר אונים .. הוא באמצע כלום אומר :" אני רוצה שתדעי שזו בחירה שלך אם להיות כאן , או להפסיק את הטיפול" אפשר לדבר על זה .. להיות עם זה ולהבין מה זה אומר לגביך" כאילו מה ?... מאיפה הבאת את זה ? הוא משיב .. "אני חווה אותך כאילו אני מחזיק אותך בכח כאן ".. (כן לפני כמה פגישות אמרתי לו ? "אוףףף תעזור לי לשחרר אותך כבר מתוכי" אבל לא בטוחה שבאמת התכוונתי לזה ) ואני ?.. מאיפה זה בא עכשיו ?.. עכשיו לנסות לפרש ולהתמודד עם זה , זה ממש עוול עבורי .. כל התהפוכות שאני עוברת .. רק זה עכשיו חסר לי , החוסר ודאות ...אם הוא כאן , אם הוא ישאר .. אם הוא לא יתיאש וינטוש שאלתי בכעס .. מה אתה מנסה לומר לי עכשיו ?.. "בדלת אחורית" ?.. ולא בישירות ..?! כעסתי עליו ככ , מה הקטע שלך , במקום להתמקד במצוקות ובתחושות הכואבות ולא חסר כאלה מה אתה נכנס למקום כזה זה האישיו שלנו עכשיו??? אתה כאילו משחק אותה נחמד ?.. שאתה לא מחזיק אותי בכח , שאני יכולה בכל רגע לעזוב ?.. בשקט לעצמי אני אומרת .. גם אם אני רוצה , אני לא ממש יכולה .. וגם אם אני יכולה הנזק מול התועלת תהא עצומה . שאלתי אותו יש משהו שאתה יכול להגיד ולא להשאיר עמום כזה ? אף פעם אין לך תשובה של כן / לא .. מה יהיה ?.. אתה בכלל רוצה להיות איתי? או שהתעייפת ממני ?.. אז הוא משיב ..תראה כמה כעס יש לך , אי אפשר לנהל שיחה ממקום כזה כל מה שאגיד את תתקפי אותי ותפרשי את זה אחרת .. הרי אני לא אמרתי שום דבר כזה אז למה את חושבת את זה ?.. זה מה ששמעת אותי אומר ?.. לא מה פתאום .. רק הזכרת לי את זכות הבחירה שלי להיות פה ...מגחכת לעצמי .אז בשביל מה ? במקום לקבל אותו חם , מקבל , קרוב .. חווה אותו מרוחק כזה .. "מנתח" מידי וחודר במילים שפוגעות ..לאיודעת .. אולי נצליח לנהל את השיחה הזו שתהייה פחות כועסת , פגועה , חה..אני .. עונה .. אתה לא מבין שתמיד אהייה ככה זה הבסיס שלי .. השאלה איך אתה מתעל את הדברים שלא ישארו רק ככה . הטיפול הסתיים .הוא מלווה אותי למטה . והמחנק בגרון עצום .. כן יש טיפול ביום ראשון .. אבל בשביל מה להתאמץ.. הרי האכזבה תגיע לא ?.. היא חייבת .. מורגלת פגיעות שאני. וככ אין לי מקום לפגיעות בתוכי . עוד אחת - וכזו של נטישה מהאדם שהכי יקר לי . (ששש לא מגלים אבל הוא הכי יקר) ..בסהכ רציתי אותו קשוב לכאב ולבלבול .. שלא ישאל שאלות מורכבות מידיי , שלא יפרש או ינתח על דעת עצמו .. מה אני רוצה .. אני מרגישה שחסרה לי תחושת "רצויה" שם. כאילו הוא שם זה הרי ברור ..מכבד, לא מבטל , ולא אכנס לדוגמאות הקטנות של איך שהוא מראה את זה , אבל יש משהו בו שחסר לי ככ , משו כמו לשמוע את המילים המופרשות האלה .. בלהגיד "אני כאן .. נוכח" בשבילך!!! באופן החלטי כזה .. אני כאן איתך , מוכן להקשיב לך ..למרות כל הקשיים שמסביב .. חסרה לי התגובה הנוכחת הזו ..שמעידה על אסטרטיביות ממנו בכדי לשרוד את האמון שהתערער לי בבפנים. היתה לי תחושה שמצאתי בו איזה סוג של שקט .. למרות כל הטלטלות הרגשיות שאנחנו חווים בטיפול. בוא נגיד אודי , שהטיפול שלנו לא משעמעם בכללללל... היה בו משו שכן החזיק אותי למרות כל הקיטורת שהוצאתי עליו , למרות כל התהפוכות שאנחנו חווים יחד .. 3 שנים .. וואו מערכת יותר מורכבת מזוגיות .. והנה עכשיו זה כאילו נסדק .. בא ממקום מפתיע .. ככ לא צפוי .. ככ זורק את הבפנים שלי ומתיש אותי ככ.. אין לי כח להתעסק בזה..בחיי תגיד לי, אודי יקר, זו רק החרדת נטישה שלי שמהדהדת בי ?.. האם אני מבחינה בין מה שבאמת עובר עלינו שם .. או שזה רק דימיון .. שמפרש ישר (((פגיעה))))) תזהרי.. האם הוא ניסה להעביר לי איזה מסר סמוי של אין לי כח יותר , תקומי ותלכי את ?... אוף.. אודי .. תודה שאתה פה. שבת טובה. שרית

הי שרית, כמטופלת שמשתתפת בפורום, יש לי איזה רעיון שהתעורר ביחס למה שכתבת. נסי לחשוב עליו, אולי תוכלי למצוא כאן משהו מתאים לך. בכל אופן, אני מעלה אותו לפורום, מאחר שייתכן שקוראים נוספים ימצאו בו עניין. את יודעת, המון מזכירים גם פה בפורום את הנושא של שחזורים ועוד כל מיני מילים מעולם הטיפולים הדינאמיים. כלומר, אומרים שהמאפיינים שהיו בקשרים של פעם באים לידי ביטוי בתפיסה של הקשר (גם) מול המטפל. ככה שאם בעבר הקשרים שלך התאפיינו, לדוגמא, בתחושה שאת כבולה אליהם בכוח מבלי יכולת להיחלץ ולחוש נפרדת, אז הרבה פעמים אפשר לחוות אותו סוג קשר (ואף לצפות לו ולזמן אותו בצורה חזקה ובאופן לא מודע) גם מול הפסיכולוג, וזאת, למרות שהקשר החדש, בפרט, *אינו* כזה. אז יכול להיות שהפסיכולוג שלך מנסה לעשות דבר חשוב מאין כמותו, לתקן ולהבהיר לך שהקשר איתו, למשל, שונה, ובהמשך ישיר הוא מנסה להעביר אליך אחריות שקשורה לטיפול *שלך* (ובכלל לחיים שלך). אני חושבת שצריך גם לשים לב, ולא לבלבל בין אחריות לאשמה. נדמה לי שליאת היקרה פעם אמרה, שלפעמים כאשר המטפלים מנסים להעביר אחריות למטופל, והמטופל מתבלבל מול זה ומסרב, יכול להיווצר מצב בו המטפל יחווה בעיני המטופל (בניסוח עדין) כלא ממש אמפתי. בכל אופן, נראה לי שאם הקשר יציב דיו, עוברים גם את זה וחוזרים לרגיעה. עד לפעם הבאה. ות'אמת - וכן, מותר להגיד - זה נכון שהמטפלים מנצלים (והכוונה - לטובה) את העובדה שיש כבר בסיס חזק לקשר כדי לבצע כל מיני פעולות מכאיבות (למשל, להדגיש פתאום מאמצע שומקום את הנפרדות, ולהגיד מילים משלו, שלא בהכרח מתלכדות עם מה שציפית לו מבפנים) אך צריך לזכור שהפעולות הללו מקדמות מאד ועוזרות לגדול. זו הבחירה שלך ללכת וגם לחזור. להיפרד ואחר כך לשוב להיות קרובה יותר. כמו בכל קשר בריא. ללכת - כי זה בסדר ומותר, ולא בגלל שאת לא רצויה, ולחזור - גם כי זה בסדר, ולא על ארבע כי את תלויה אך ורק בו. וכן, תלות, במידה זו או אחרת, בוודאי ישנה בכל קשר, ואנחנו יודעים שבטיפול היא עשויה להיות מודגשת יותר בשלבים מסוימים. בנוסף, לפי מה שאני מבינה, הטיפול הוא גם מיכל אבל לא רק. הטיפול גם מחזיר אליך משהו מעובד, עם ניסיון לדייק עד כמה שאפשר בעיתוי. ככה עולים במעלה המדרגות ומתקדמים. וגם, הטיפול לאט לאט מלמד אותך להיות מיכל לעצמך. טיפין טיפין, לא תמיד נחמד עם זה, אבל הכרחי לצמיחה. ושרית, לפי מה שאת מספרת יש לכם קשר טוב טוב. תראי, בכל זאת נבנה קצת (וכנראה שיותר מקצת...) אמון בשנים שלכם ביחד. ואת יודעת, מפה זה נראה שהפסיכולוג שלך מאד מקצועי, ממש ראוי להערכה ויש על מי לסמוך, אז כנראה ששווה לנסות להקשיב גם לזוויות אחרות, למרות שבמבפנים מה זה בא לבעוט. אני חושבת שאת כבר יודעת את זה. בהצלחה (mp)

תגובתך לגמרי נוגעת. עשירה ומרגיעה . תודה רבה . זה בהחלט נתן .. לקול נוסף וחשוב להאבק באחרים שבי במהלך הסופש, ואולי .. יותר מזה , לבוא היום לטיפול .. ולנסות ..להשאיר מעט את הדלת שבי ..פתוחה .. מעריכה , חג שמח, שרית

הי אודי (:,אני בן 23 .יש לי בעיה ואשמח לחלוק איתך ולשמוע את דעתך בנושא. אני מרגיש כי אני ילדותי.זה בא לידי ביטוי:בבדיחות שאני אוהב לצחוק מהם,לדבר הרבה ולומר את דעתי על נושאים שלא שאלו אותי.קופץ מנושא לנושא.לא בטוח על זהותי מבחינת אישיות. קל דעת ואני מרגיש כי לעיתים בקלות ניתן לשכנע אותי למרות שיש לי דיעה מסוימת על נושא מסוים. אני בהחלט רוצה לשנות את המצב הנ"ל. אודי,מצב זה קיים ולא משתנה . דעתך ? וכיצד אני יכול להתבגר ?

אודי שלום! (סליחה על האורך אך זה חשוב) אני בחור בן 28 ושיש לי פחד משינויים והחלטות בנוגע ללעצמי. מאז ומתמיד אני זוכר ויודע שהיה לי קשה לקבל החלטות בנוגע להתנהלותי. בהרבה מהמקרים הייתי מרוב מחשבות וניתוח התוצאות שמשמעות מכך הייתי בסוף מכבה את הכל ומחליט שלא להחליט. זה מתחיל מדברים קטנים כמו לקנות בגד חדש ועד לבחירות של קשר רומנטי, למידת מקצוע וכו' אני יודע שהדימוי העצמי הנמוך שליגרם לכך שבכל פעם שהגעתי לשפל חדש הייתי בוחר בחירה אימפולסיבית רק לשם הבחירה. ראוי לציין שהיום אני יודע שאין לכך כל בסיס. אני בחור חברותי, נאה, אינטליגנטי, רגיש, סיימתי את לימודי באוניברסיטה בהצטיינות. אני יודע שטיפול בגיל צעיר היה מקדם אותי מהר יותר אך ראוי לציין שבשנה וחצי האחרונות התחלתי להתמודד עם הפחדים שלי בכל התחומים וראיתי כי חל שיפור: לאחר חזרתי מטיול ארוך בחו"ל חזרתי לבית הוריי ונשארתי שם שלוש וחצי שנים. היו סיבות הגיוניות להשארותי (לא כסף, אלא צורך אמיתי לעזרה בבית) אך בתוכי ידעתי שחשובה לי עמצאותי ובכל זאת פחדתי לעזוב - אני יודע שיכולתי למצוא פתרון ביניים של לגור מחוץ לבית אבל יחסית קרוב -אבל כרגיל השתפנתי!!! דבר שגרם לי לתחושה של חוסר בטחון ולא הייתי מסוגל לפתח קשר רגשי עם מישהי בגלל זה דבר שכרגע מאוד מציק לי. לפני כשנה וחצי יצאתי מהבית -הייתי חוזר בסופי שבוע וגם את זה התחלתי לדלל. בסיום לימודי התחלתי תהליכי קליטה בכמה מקומות עבודה. בנוסף התחלתי, לאחר מספר נסיונות כושלים מחוסר התאמה, קשר טוב עם בחורה שהרגשתי איתה ממש טוב. למרות שהיא הזהירה אותי שהיא מתוסבכת וללא נסיון של קשר ארוך וקשר מיני לא לחצתי וזה הדבר האחרון שהטריד אותי כי היה ביינו חיבור מדהים. לאחרונה היא החליטה לסיים את הקשר כי היא לא מרגישה שזה נכון ובנוסף תהליכי הקליטה בשלוש מקומות עבודה ויש לי תחושה שדווקא שחשבתי שהכל מתחיל להסתדר הכל התחרבש במכה אחת. הייתה לי תקופה לא קלה ואני יודע שהנסיבות הפעם באמת לא תלויות בי הן העבודה והן הקשר עם הבחורה. אבל זה התחיל להעלות בי תעיות של האם זהו צחוק הגורל? אני צריך עזרה להתמודד עם זה או פשוט לקבל את זה שיכול להיות שבאמת למרות רצונותי להתקדם בחיי הפעם זה לא תלוי בי?

הי אודי השבוע הראשון של הפורום הגיע לסיומו, ופתאום עלתה בי שאלה...מה קורה בשבת? כשדרור מלי ודוד היו פה, הייתה "מתכונת שבת"..עכשיו הפורום פועל כל השבוע? מן הסתם גם אתה צריך חופש, ונראה שהולכת להיות שבת יפה (: תודה על המילים אתמול, עזרו לי מאוד, וקלעו לתחושה שלי, תודה שאתה רוצה לשמוע ולא נרתע מכל השחור הזה.( היום מרגישה טיפה יותר טוב ) שבת שלום אופיר

הי אודי אכן השבת נעימה והשמש מחממת, וכולם זקוקים לחופש.. אך לא התיחסת ספציפית לעניין שבתות וחגים, האם הפורום יהיה סגור במתכונתו הרגילה(כבימים עברו) או מה יהיה, כשהשמש תהיה פחות נעימה ופחות מחממת, בימי סגריר, למשל? סתם מתבדחת... סוף שבוע מקסים שיהיה לך, ושבת נפלאה.

אודי שלום, יש לי בעיה קשה. עם אנשים קרובים ואהובים, אני נתקפת התקפי קנאה המוציאים אותי מדעתי. כך גם קרה בטיפול- ככל שהקשר נהיה יותר קרוב כך גם אני מתנהגת באופן בלתי רציונאלי- עם התקפי קנאה כלפי המטפלת ורכושנות. יש לציין שאני מודעת לכך שהתנהגותי אינה רציונלית, אך כשמגיע כאב כזה בגלל סיטואציה מסוימת, אני שוב נתקפת בזעם אדיר ולא יכולה להתגבר עליו מהר, אלא שלוקח לו זמן לשקוט. יש לציין שאני לא אדם אלים ואף פעם לא אעז לפגוע באמת באף אחד אלא שיש לי התנהגות שלעיתים היא קיצונית ואני מפחדת מעצמי וממה שאני מעוללת. אני אדם רגיש מאוד שלא יכול להיות בקשר קרוב בגלל הרגשות הקשים שמתעוררים בי- אינטנסיביות, אובססיביות, קנאות, רכושנות ופחד אמיתי וקיומי. כך גם קורה בטיפול ואני מפחדת שהמטפלת תשנא אותי ותזרוק אותי גם היא מהטיפול. יש לציין שאני לא מטומטמת ויש לי משאבים מנטאליים רבים, אך כשזה מגיע לקשרים קרובים אני אינפנטילית ברמה של ילדה בת שש. האם לדעתך מצבי הוא בלתי הפיך? האם לדעתך יש לי עוד תקווה? מצטערת על המלל הרב, פשוט הבעיה דחוקה ובוערת. אשמח לתשובתך האדיבה, רנית

פשוט קינאתי לא יכולתי לשלוט בזה אספר בקצרה אני אחות של מישהו וחבר שלו שהוא חתיך הורס בעיני כולם הכיר את חברה שלי לפניי ואז היא מאוד רצתה והוא לא ממש התלהב וכו..ואז לאחר תקופה מסויימת יצאנו יחד כולם והתנשקנו וזה הרגיש טוב כך קרה כמה פעמים לאחר זה פתאום אני מגלה שהוא ממש מביע עניין בחברה שלי ואני ממש נפגעתי פתאום תפסה אותי קינאה חשתי שאני לא מספיק יפה פחות מושכת אף על פי שאני די נראית טוב אבל האגו והקנאה הרגו אותי כמובן הוא לא יודע מזה וגם היא לא פשוט נאכלתי עם עצמי והרגשתי נורא כיום עברו שבועיים ואני פשוט לא יכולה להוציא את זה מראשי פשוט לא וזה משפיע עליי לרעה מאוד מה עודים איך אני מתמודדת????

אודי שלום, ראשית, נראה כי לא ברור לחלק מהאנשים כאן מדוע הפורום הפך להיות מסונן. בגלל מישהי אחת שהיתה קצת שלוחת רסן, כל המשתתפים צריכים להיפגע? יש משהו נעים בחויה הבלתי אמצעית שבה ההודעות עלו באופן מיידי לאתר. הרי לא ממש התייחסו להודעות שלה אלא קומץ אנשים מזערי שחשב כמותה. שנית, רציתי לשאול על ההפרעה הגבולית ומדוע קשה כ"כ למטפלים לטפל בה? האם ניתן לטפל בהפרעה ואלו התנהגויות היא מבטאת - באופן יותר מורכב ומפורט מזה שבדי. אס. אם? האם לדעתך ,ריפוי ההפרעה תלוי בסוג המטפל, ובעמידתו במצבי לחץ כאלו או אחרים? האם אתה כמטפל נתקל באנשים בעלי ההפרעה הזו ומה זה עושה לך? אשמח מאוד לתשובה מעמיקה בנושא.

אני דווקא מהחלק האחר של האנשים כאן, שהעדיפו לא לחזור כל זמן שהפורום היה פתוח לכל המי ומי... לא שיש לי בעיה עקרונית עם כל המי ומי, רק עם אלה ששכחו שהם לא לבד כאן. או שזכרו את זה; אבל הדרישה שלהם לתשומת לב, על חשבון כל היתר, היתה פולשנית מדי. חשבת על זה, שיש אנשים שיש להם מספיק משל עצמם, והם לא צריכים להתמודד גם עם הפרעות פה בפורום? שהפורום אמור, לפי הגדרתו, להיות מקום תומך ונעים (ולא, כמובן שלא כתחליף לטיפול או תוספת "טיפולית") ולא זירת היאבקות? אני לא רואה בהחלטה של אודי "עונש קולקטיבי", כפי שנכתב פה. מבחינתי זה רק איפשר לי לחזור... ואני מניחה שלא רק לי כפי שלאט לאט מסתבר. חושבת, שבמאזן של רווח והפסד, פורום שעובר פילטריזציה הוא אולי לא מיידי, אבל מזמין יותר ו"בטוח" יותר. סופ"ש נעים לך.

בדברי על ענישה קולקטיבית כוונתי הייתה - לאי מתן מענה על תשובותינו באותו היום ודחייתו ליום המחרת.- לא רואה את הקשר בין "סגירת" הפורום לבין מתן מענה להודעות שכן רצויות באותו היום. אנשים כאן חיכו למענה הזה הרבה זמן - כך אני הרגשתי בכל אופן. נ.ב אני הייתי מהחלק שנאבק על "סגירת הפורום" (לא בשמי הנוכחי) שהייתה הכרחית לדעתי וטוב שנעשתה גם אם באיחור מה..

היי ענת סליחה שמתפרצת.. אבל.. ברגע שראיתי את הצירוף "הפרעת אישיות גבולית" לא יכולתי להתעלם.. מצרפת קישור (מקווה שאצליח) לראיון של ד"ר יפעת כהן ופרופ' אלי זומר. הם מדברים על "טיפול דיאלקטי התנהגותי" ומתייחסים שם לא מעט להפרעת אישיות גבולית.. אני חושבת שתוכלי למצוא שם כמה דברים מעניינים, ואולי גם מענה לחלק מהשאלות שיש לך.. http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=726 מסתבר שלא קל לטפל בהפרעת אישיות גבולית, אבל זה כנראה אפשרי.. אולי היום, יותר מתמיד.. אי חושבת שרצוי מאוד שיהיה מטפל עם הרבה סבלנות, רצון ונכונות.. ואולי בעיקר מבין..ומכיל.. ואני יכולה להגיד לך מנסיון, שהקשר עם המטפל מאוד מאוד חשוב.. ואולי אפילו הכי חשוב.. יש שאומרים שהכי מעניין לטפל באנשים שיש להם הפרעת אישיות.. אף פעם לא משעמם איתם.. (חברה אמרה לי את זה, אבל אולי היא סתם ניסתה לעודד אותי :) סליחה שנדחפתי שיר

שיר שלום, מכירה על בוריה את המשנה של הטיפול הדיאלקטי- התנהגותי, כמו גם את הראיון עם ד"ר יפעת כהן, שלא ממש מחדש ולא ממש אהבתי את שאלותיו של המראיין מסיבות שלא אפרטן כאן. רציתי לומר לך ששאלתי את השאלה הזאת בעיקר כי אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי ועם הפצעים שנפערים בי בקשרים קרובים ובעיקר בקשר הטיפולי, עד כידי כך שאני חושבת שאני לא ניתנת לטיפול. פשוט כי אני לא מסוגלת להתקיים בטיפול- הכל כ"כ קשה עם הרגשות הקשים האלו שעולים בי- של אובססיביות, של קנאה, של כעס בלתי סביר. איך אפשר להסתדר עם זה? אני מודה לך על הנכונות והעזרה. יש לומר שאני לא מאמינה שמצבי יוכל אי פעם להשתפר. כאילו כולם בסדר ומתונים ואני כ"כ הרסנית.

המטפלת שלי בחופש!!!!!!!!!!!!!! בחופש - - - ב-ח-ו-פ-ש!!!!!!! עכשיו אני יעורר דרמה, אח"כ, אולי בעוד כמה ימים, אני ארגע. אבל עכשיו אני בדרמה. אוףףף ~נילי~

איך ולמה לא אישרו את החוק שאומר שלמטפלים אסור לקחת חופש? ואם הם בכל זאת לוקחים חופש, אז שיקחו את המטופלים (או לפחות חלקם?) איתם.. לא?.. נילי יקרה, אני יודעת שזה אחד הדברים שיכולים להיות הכי קשים.. המרחק מהמטפל, ה"ניתוק" ממנו (גם אם לזמן מוקצב מסוים) ובעצם הידיעה שהוא "איננו".. משהו נקטע גם ברצף.. ובכלל, זה לא נעים, לא נחמד והכי לא כייף שהאדם שאנחנו מלאים רגשות כלפיו ותלויים בו במידה כזו או אחרת, פשוט הולך לנוח לו במקום אחר (בלעדינו).. אני יודעת שזה גם יכול להוביל למחשבות ורגשות קצת קשים, אולי דברים שהצלחנו קצת להרגיע ולעבוד עליהם, פתאום מתעוררים להם.. אני יודעת שזה יכול לעשות בלגן בבפנוכו.. אני מקווה שאת יודעת שאת לא לבד.. לא לגמרי.. אנחנו פה.. גם אני פה איתך.. אם תרצי.. אני יודעת שזה לא אותו דבר, אני יודעת שזה לא ממש מרגיע.. וזה בטח לא מספיק.. אבל אולי זה קצת קצת יכול לעשות משהו לבפנוכו.. להרגיע טיפטיפונת.. שולחת חיבוק.. שיר

הי נילי שבת יפיפיה, שאני מבזבזת על מאמר מייאש בפילוסופיה ( מה ההבדל בין subjectus ל - subjectum ??? )..קצת קשה לי להגיב להודעות שמתייחסות לחופש, את יודעת..אבל, בכל זאת מקווה שגם את מוצאת טעם לחופש, שאולי גם את מוצאת בו חופש ל, ולא רק חופש מ.. מציעה לך לעשות משהו כייפי, לראות סרט אהוב שאפשר לראות בפעם המאה בלי למצמץ, או לצאת לטיול או לשבת בבית קפה עם חברה טובה..ואני מקווה שהחופש לא ארוך מדי, חופשונת (: ולבסוף אצטרף לאודי ואגיד - god damned!! זה באמת מבאס.. אוהבת אופיר

לפחד מהסוף , מהמוות ובמקביל כל כך לרצות בו ?! לפנטז על דום לב - [במקרה הטוב] שפשוט ישים לסבל הזה סוף? איך אפשר??? כמה אפשר!!!!!!! לא נשאר בשביל מה

מה זה "חיים"?? כבר שנים שאני רק "מתקיימת"

שלום לך, אני בת 19, אני חייבת שתעזור לי להגדיר מה שיש לי, וגם שתגיד לי מה לעשות. לפני כחצי שנה נכנסתי לעבוד במקום לוחץ עם הרבה אנשים, מאז אני כל הזמן ניסיתי לרצות אותם והוצאתי מעצמי מעל ומעבר לכוחותי (הפיזיים והנפשיים), לאט לאט הצטבר לי לחץ בחזה, והדבר שהכי מפריע לי זה, שמרוב שהייתי כל-כך לא טבעית ולא הייתי עצמי, התחילה לי תופעה שמפחידה אותי: כשאני מדברת עם אנשים אני מרגישה ניתוק ולא מרגישה מחוברת לעצמי, כאילו מרוב רצון לרצות את הסביבה שלי איבדתי את עצמי. כתוצאה מכך התחילו לי חרדות, לחצים, אני כל הזמן בוכה ומרגישה אבודה, אין לי תאבון לכלום. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על המצוקה שלי, וזה בעצמו מגביר את החרדה אני מפחדת שהמצב יחמיר או לא ישתפר מהי התופעה הזאת ומה אני צריכה לעשות. (האם לקחת את התרופות נגד חרדה שהרופאת משפחה נתנה לי?) מצטערת על האריכות אבל אני כל-כך מיואשת תודה.

הי אודי שוב פה...מה שלומך? היום החזקתי איש מער"ן בטלפון איזה שעה בבוקר, הייתי במצב על הפנים, רציתי לבלוע מלא כדורים.בסוף הצלחתי להקים את עצמי והלכתי לראיון עבודה כמדריכה באיזשהו ארגון לנוער בסיכון. מדהים אותי לפעמים שאני שוקלת מאה טון, הפנים שלי מרגישות כאילו הם הולכות לקרוס כמו סכר מרוב דמעות שמסתתרות מאחורי הפרצוף שלי, הכל תפוס וכבד, ואני מצליחה איכשהו להחזיק מעמד בעולם הזה. אבל כלכך מתעייפת, צריכה שמישהו יתפוס אותי, וכרגע מרגישה שנפלתי לאחור, סומכת עליו שיתפוס אותי והוא עזב, נותרתי עם זעזוע מוח ולב. בא לי לצרוח האאאאאאאאאאאאאאאאאאאא! אלוהים, כמה שהגעגוע כואב, זה מרגיש כמו מוות, איך משתחררים מהמוות? אני לא אורפאוס ואין לי מושג איך לצאת משם. כשכתבת לשיר שיש עוד אמצעים להשתחרר מהכאב..איזה? כואב לי כואב לי להיות בלתי נראית על ידו כואב לי כואב כואב די

התוכל לענות להודעתי מאתמול 04.03 ב18.32 ? תודה.

היי אודי, לשאלות שהופנו אלייך מאתמול ?

הבנתי .. סדר התגובות למענה שלך שונה מהרגיל ..:-) אבל אתה בהחלט בסדר לגמרי.. תודה :-)

מוגן יותר,נעים יותר והרבה פחות מפחיד.

להיות יותר חופשי? לדעתי היה בו משהו מהקסם כשהיה יותר חופשי- עולם דמוקרטי באמת , שבו יש מקום לכל הקולות, גם למי שכינית אובססיבי או נוגע ללב בחוסר האונים שלו. גם לו יש מרחב קיום ובטח את הסיבות שלו. מדוע להצר את צעדינו החופשיים?

מרגישה כל כך לבד. כולם נטשו. אף אחד לא רוצה לעזור!! או שאף אחד לא יודע לעזור? לא מוצאת עוד טעם

גם אני. בייחוד ממה שקורה כאן למעלה.

סגור או פתוח? שקט לא נעים....

הפסיכולוגית פגעה בי. אני אפילו לא יכולה לקרוא לה מטפלת. הפסיכולוגית "שלי" פגעה בי נורא. והכאב חונק. והכאב חותך. אם היא מנסה לגרום לי להפחית פגיעה עצמית, היא רק גורמת לזה להתגבר. מעדיפה את כאב ההקאות. החתכים. אני שונאת את עצמי שנאת מוות בזה הרגע כל מה שרץ לי בראש זה לגמור עם הכל. בעיקר עם עצמי. כל גופי ונפשי משוועים למוות. חידלון. "או שזה הזמן למות, או שזה הזמן רק לשלם את המחיר"."ובשבריר שניה מתרסקות עיניך, ואתה נהיה אבוד לרגע, לרגע שוב אבוד".

הי שיר קראתי את דברייך ורציתי לנחם. רציתי להיות לך מלי. אז אני מנסה לשלוח לך מילים משיר של שלמה ארצי ומקווה שיגיעו אלייך: כבר יבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם מקול. מה עוד נבקש, אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל. את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים. ושולחת גם משאלה משלי- שיחזור הבית שלנו... מקווה שלא התפרצתי. גילי

גילי.. ממש לא התפרצת.. להיפך.. הצלחת לגעת בי כל כך.. כשקראתי את שכתבת משהו בי, למרות המצב שהייתי בו, התרגש.. המילים הגיעו אלי.. הן תמיד מגיעות.. יש בהן מן הקסם לדעתי.. תודה.. תודה על הרצון, ועל הנוכחות.. שיר

שולחת חיבוק מנחם.. מקווה שהמחשבות הרעות האלה ידעכו ויפנו מקום לדברים אחרים, פחות הרסניים. מכירה ככ את הרצון הזה להכאיב לעצמנו בגלל..ויש ככ הרבה סיבות .. אוי שיר יקרה .. נסי להמצא במקומות בטוחים - פחות לבד, שתפי אנשים שיכולו לתת לך עוד טיפה של כח. שמרי על עצמך. בבקשה..

קשה לגרום למחשבות האלה לדעוך.. קשה לצאת מהמקום הזה.. קשה לנסות להמשיך לנשום.. והכי קשה לפעמים לנסות לעצור מלפגוע בעצמי.. במיוחד כשהכאב כל כך גדול.. וכמו שאמרת, לא חסרות סיבות.. תודה על החיבוק.. מקווה שיהיה לך סופ"ש נעים.. קצת רגוע.. כזה שיהיה אפשר קצת לנשום בו ואולי גם להתמלא מחום השמש והחוץ.. שיר

שיר..... אין לי מילים. אני י-ו-ד-ע-ת מה את מרגישה. אני בוכה תוך כדי שאני כותבת לך. הגרון שלי נחנק. אני רוצה שיהיה לך טוב. אבל אולי זה לא מספיק. אני רוצה לחבק אותך, את הלב שלך, את האין שאת מרגישה.. אני רוצה לחבק. אם את מרשה.. הגרון נחנק.. הכל אמיתי. כל כך אמיתי.. שמרי על עצמך.. אפילו אם זה אומר שרק תנסי.. טוב..? שהלילה עבור בשלום.. ~נילי~

נילי... יקרה... את יודעת איך זה אצל אנשים כמוני?.. עם הפרעת אישיות גבולית.. שהכל כל כך קיצוני אצלם? אני יודעת שאת יודעת.. את יודעת נילי.. גם המטפלת רוצה שיהיה לי טוב.. אבל זה לא מספיק.. כנראה, כמו כל דבר אחר, רצון של אחרים בלבד איננו מספיק.. צריך גם את הרצון שלי.. והאמת היא.. שאין לי רצון.. וגם אין בי כבר כח.. הכל מספיק לי.. הכל יותר מידי לי.. הלילה עבר בשלום.. בערך.. אני כאן.. אז זה בטח אומר שהוא כנראה עבר בשלום בסופו של דבר.. לא?.. תודה יקרה.. על החיבוקים.. ועל הכל.. שיר

לא רציתי ללכת לפגישה היום. אתמול השארתי לה הודעה שזה נראה לי לא נכון ומיותר, שאין טעם שאבוא. שהיא בשלה ואני בשלי, וכאן זה מסתיים. כי אף אחת מאיתנו לא מוכנה לזוז מהעמדות שלה. אמרתי לה שאני לא רוצה לפגוע בה ואני גם לא רוצה להיפגע יותר. היא התקשרה אלי הבוקר ובקשה שבכל זאת אגיע. שמעתי בקול שלה, בטון הדיבור במילים שאמרה, את הבקשה הגדולה שאגיע למרות ועל אף.. אז הלכתי.. אני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש עכשיו.. מה אני אמורה לחשוב.. היא אמרה שהיא לא מוכנה לוותר על לטפל בי.. היא לא מוכנה לסיים את הטיפול בי.. היא לא רוצה שאלך.. ולכן, היא זזה מהעמדה שלה.. היא קבלה את העמדה שלי..היא בקשה שניתן נסיון למה שאני חושבת ומרגישה שנכון.. ונבחן את הדברים בעוד כשלושה חודשים.. אני לא יודעת איך להכיל ולהתמודד עם דברים שהיא אמרה.. היא לא חסכה במילים על איך שהיא מרגישה כלפי.. על האהבה שלה אלי, על האכפתיות כלפי... אני יודעת, אני מרגישה (רוב הזמן) שיש לה הרבה רגשות חמים וחיוביים כלפי.. אבל היום המילים שלה היו.. גדולות.. נאמרו באופן כזה שלא ניתן לערעור (לפחות כרגע זה מה שמרגיש לי, ואני יודעת שעוד מעט אוכל להגיד שכל מה שנאמר היה פיקציה ולהרגיש לגמרי אחרת). אני לא יודעת איך ומה לעשות עם כל מה שאמרה.. היה לי קשה מאוד לשמוע את הדברים.. מעבר לזה שאני לא מצליחה להבין איך מישהו יכול להרגיש או לחשוב ככה כלפי, אני לא מצליחה להבין איך אדם כל כך חכם ומדהים כמוה יכול.. כתבתי הרבה.. יותר מידי.. אני עדיין בתוך מערבולת.. ולא רק שהיא לא נרגעה אחרי הפגישה יום, נראה לי שהיא נעשתה גדולה יותר.. שיר

למה עונש קולקטיבי?

שלום לך, פורום זה נתפש זמן רב כפורום רציני, הן מצד הפונים, והן מצד המשיבים. אני מופתעת מההודעות המשונות שפורסמו כאן לאחרונה, ומקווה שזו תופעה שולית חולפת. חייכתי כשקראתי את ההודעה שלך.. מצפה לנו מנהל פורום מאוד אותנטי ופתוח:) בהצלחה, noa

בוקר אור אודי יקר, בוקר טוב גם לכל מי שיבחר להקשיב, וגם לי... חשבתי על ימי הפורום הספורים הראשונים שעברו עליך, עלינו... ימי השתוללות, התפרעות, כעס, אכזבה, רתיעה, התשה, חוסר אונים אולי, ועוד ועוד. אולי היו אומרים שזו תמימות חסרת תקנה, אולי מעין אוטופיה, אך קיוויתי שנצליח להתנהל באופן סביר בפורמט שניסינו. דמיינתי לרגע שיהיה שם איזה מקום שיוכל להיות גם עבורי מעין מרחב קטן של חופש יחסי. כבר נוכחתי רבות לדעת שזה לא תמיד אפשרי בעולם אינטרנטי שקל לנצל אותו לרעה ולהוציא מאיזון, ובכל זאת, "פשוט" אני מחפשת, עוד מחפשת, לעתים בעוצמות, מרחב עם מאפיינים כאלה, מרחב שאוכל לחוש בו חופש ורוגע (בשילוב של פנים וחוץ אני מניחה), משהו שאינו דל מידי, שאמצא בו משהו יחסית משביע ומספק. התשובה אמנם לא תימצא כאן, אבל, כן, יש לזה ביטוי גם פה. קצת היה חבל לי. המממ... זה מה יש. בכל זאת המטרה היא לאפשר קודם כל מרחב עבודה, תמרון והשגת מידה מסוימת של שליטה. אני גם שמחה שלקחת קצת מרחק לנשום אוויר, כך נראה לי. נוכח מה שראיתי בימים האחרונים פה, חשבתי קצת לספר ולחלוק (נושא די טחון ולעוס אצלי בפגישות...) על מה שהתעורר בי למראה פני השטח. התעורר, אמר את דברו, נרגע ונח. אז הרצתי לי את התקליט המוכר ההוא על שליטה ועל צרות עין, על יהירות זועמת וגדלו?ת נפוחה, על סגידה למוות ולשמד, על ההתמכרות למגעיל, לדוחה ולרקוב והנמק; על הקולות אחוזי הדיבוק, העורכים מחול שדים לכבודו של ההרס המושלם, ההתלכדות וההתמזגות עימו; על כוחות מאיינים (מלשון אין) שלא מאפשרים, לא מתירים לנשום או לגדול ולצמוח, מתעקשים בכל אונם על הנצחת הקיים, מתעבים את החדש והשונה, מתנגדים, תוקפים, כובשים, כובלים, דורסים, רומסים, מוחצים בשצף קצף, מפתים למלחמה; על קולות חודרניים חדים, חמדנים ובוזזים, על הקולות שבזים לתלות באשר היא, עמוסי לעג לנזקקות ולהתמסרות, ולרוך ולאהבה. "הם", המתקמצנים ברגשות עוטפים ומחזיקים, נטולי החמלה והרחמים. "הם", העיוורים נוכח מצוקה. "הם", שלא מוכנים לקבל את הנפרדו?ת של הזולת, מאווייו, כמיהותיו ורצונותיו. מדכאי יצרים וצרכים, חוסמי גישה וקשר. שם "מלמעלה". כן, מחשבות קיצוניות שלוקחות אותי עד לשואה הגדולה ההיא... לשנאה אין גבול. לאהבה - יש. ונזכרתי בסדק והשבר, ובניסיונות הבלתי פוסקים לרצוח את שביבי התקווה. וסגירת החומות, מעלה שוב לרגע ייאוש כבד משקל עד למאד... ואז שוב שקט כזה. ולסיכומו של דבר נזכרתי באותו יופי "במעטה הרך של השלג הלבן, המכסה סלעים קשים", כדברייך... :-) אני יודעת שבסביבה החיצונית שלי, על אחת כמה וכמה היום, אין דברים כאלה בסדר גודל כזה, או במימדים שהזכרתי. גם מניחה שלמציאות הפנימית שלי הייתה, גם בזמנים ההם, נטייה להקצין עוד יותר את שהיה רע מאד ממילא. אז צריך להצליח להיפרד, להישאר יציב, צריך להצליח לשמור על הטוב. לשמור על עצמנו. להכיר ולהסתדר עם מצב של שלום. להצליח להמשיך הלאה. וזהו. בוקר ליום חדש. אודי, עדיין ממשיכה להחזיק אצבעות ולאחל בהצלחה בי (mp)

אלא עד שאודי בונשטיין יגדיל ויאמר כאן אמת. אנחנו מחפשים את האמת. למי שיש בעיה עם אמת, שיחפש את עצמו במקום אחר. חדלי מהתקווה עד יעבור הזעם.

לך.. לפעמים אני חושבת לעצמי, שאם יש משהו כיפי בפורום הזה, זה להכנס ולקרא אותך, את תפיסת עולמך הכ"כ מיוחדת.את הרגישות שלך וההבנה לכל מה שזז סביבנו, והיכולת לבטאם במילים ששיכות לך בלבד. אני מאוד שמחה שלא נטשת את המקום, כשנראה היה שכל רצונם של הפוגעים היה לחסל את הפוטנציל היחודי שהיה פה, ולהבריח מכאן את התום היופי, וכל דבר נפלא שצמח כאן, וזה כולל את הבנות החביבות שכתבו כאן, שחלקן כבר עזבו.. אני בטוחה שעוד נשמע ממך.. שיהיה לך בוקר נפלא ומרענן.

שוב אני.. וזה רק העיניים שלי שנראות "דומעות".. אי אפשר לגמרי לזהות שהבכי בא ממקום אחר. זה הלב שבוכה מכאב. הייתי בטיפול "מגע " היום , במקביל לטיפול הפסיכולוגי אני עוברת טיפול במגע , אבל זה לא בדיוק מגע .. כי עדין לא מאפשרת לשום מגע להתקרב אליי, זו מין התבוננות נוספת כמו דימיון מודרך, נשימות , התחברות לגוף.. ובחודשים האחרונים , נפתחו שם דברים קשים .. המוזר הוא שאני נכנסת למעין "טראנס" עמוק ?.. ולשלבי ילדות מוקדמים ולא מזהה כאן / שם.. הרבה .. מלא לא מזהה לרגעים את המקום כאילו מערבבת עבר הווה .. ולוקח זמן עד שהמטפל מחזיר אותי ..למקום ..בטוח בתוכי . תוכל להסביר לי איך זה קורה ? הבלבול הזה .. התחושה שיושב מולי אדם אחר .. שמרגיש לי וה"פוגע" ?.. תוקף?... ולא כזה שמטפל בי ומנסה לעזור?.. הניתוק הזה , והחזרה למקומות חשוכים זה הגיוני?.. יש בי מהצהרים תחושות עצומות של להקיא. הלוואי והייתי מצליחה להקיא אותי מעצמי . ככ חשוך לי שם בפנים.כאילו האור כבה . שבאתי להניח מולך מילים .. ועוד מילים .. רק מילים .. כאלה שאולי יעיפו את הזכרונת שחודרים ..בברוטליות כזו אליי .. לרגעים אני ממש מפחדת שעוד יצרבו עליי הזכרונות האלה ולא אצליח להשתחרר מהן. כאילו ישאר עליי חותם של אז ולא של עכשיו , מבין אותי בערך?.. את הפחד מהטראנסים האלה?... זורקת בימים האחרונים כאן מולך, כאב ככ מבולבל , ביננו - אתה יכול להעמיד פנים .. ששום דבר מכאן לא נאמר על ידי. סתם עברתי פה .. להשיל מהעומס..:-( מהרהרת בתוכי. אם היה אפשר להמלט. אבל לאן ? בחוצ מפחיד לי . בבפנים כאילו הכל מסוכן . אז לאן ? מנסה להשען פה קצת. המקום הזה היה משענת בימים הכי קשים שלי . ומה שקורה בפורום כאן בימים האחרונים מבלבל נורא, כל הרעש והצילצולים הפך את המקום לככ מפחיד לכתוב .ההגנה שהייתה פה התרופפה ?.. אודי , איך תחזיר את המקום להיות שומר מחדש?.. עדין מחפשת מישהו חזק שיגן מפני כל הזכרונות האלה שחודרים בלי לשאול אם אני רוצה אותם. יש בתוכי מלא בכי , דמעות אצורות ..וזה שורף ככ . בטיפולים הבטן כואבת ככ שאני מרגישה ששריפה ענקית משתוללת בי. מפחיד.. רוצה להקיא אודי , מסתובבת בתחושה של רוצה להקיא. להקיא זכרונות של ילדה בת 9 ?.. 12?.. להקיא בכלל. להקיא מחשבות אסורות ופחדים , להקיא את כל הכאב המטורף הזה ממני . והמילים ממשיכות לקפוצ בי .. להשתולל .. והכאב כאילו חזק יותר מהן שקשה לי להניח אותם במדויק . ובבטן יש לי תחושה של כאב ובחילה עצומה. יש המון כעס.ובושה .והמון שאלות של למה.למה ענקי כזה. וזה מרגיש ככ ריקני . אבל האבסורט הוא שהריקני יושב יחד עם תחושות מלאות של כאב ופחד . איך זה מסתדר , האמביולנטיות הזו? אני שפויה? אתה יודע ,לגמרי הייתי רוצה להאמין שיכול להיות גם אחרת. מתאמצת , מגיעה לכל טיפול , לא מחסירה .. משתדלת בין לבין להאחז , לכתוב - להוציא ממני , ואתה יודע הייתי בטוחה כל הזמן 3 שנים .. שהביחד ...שם..שאני מנסה בקשר הטיפולי , יכול להביא לי גם אחרת. לא רק כאב .. אבל.. האבל עדין עם שלוש נקודות..מתערער בי מהר כל פעם כרגע במיוחד. אני לא יודעת מה לעשות. עצוב לי נורא.בנאלי , שחוק , אבל ככ אמיתי. וקשה לי להאחז בידיעה שהביחד יקל כי כואב לי עכשיו נורא.ובא לי לבטל את הטיפול הנוסף השבוע . די לטיפולים כבר. הבכי חזר . הילדה הקטנה שבי הופיעה, זו שהייתה חסרת אונים מדברת בי , במקומי.. הכאב הזה על מה שהיה שם .. על מה שכבר לא יהיה לי .. האין עצום. אני שוכחת כבר את היש. אוףףףף. קורה לי דבר ככ מוזר בטיפולים. יד ימין משתתקת ויחד עם זאת קפוצה. היד כאילו באגרוף.. שומרת על משהו .. ואני לא מצליחה לשחרר אותה.אני כאילו מחזיקה משו.. בעצם לא כאילו. אני מחזיקה. יש לי מפתח ביד . זה מרגיש ככה . אין לי מושג מה זה אומר . אבל זה אמיתי .ואני מפחדת מהגוף שלי . להביט ביד ובכלל.יש זכרון שעולה לי ומכניס אותי לשם בחזרה .מקפיא לי את הגוף מחדש.. וזה הזוי .. אני לא יודעת איך זה יעבור . היד מדברת במקומי ? זה יעבור בכלל? אוף. פשוט כואב. כואב. כואב. פאקינג כואב. סליחה. בלי תגובות לא קשורות. ככ מפחדת להביא את עצמי לכאן. עם כל הרעש שיש פה. עם האנשים ששוכחים שיש כאב ואדם אמיתי מעבר למילים. ואני מנסה ..לאט ? למרות . תודה שאתה מקשיב. אני

נראה לי שיש לי טחורים, וכל כך התביישתי שלא הצלחתילספר לרוקחת וביקשתי עדינול לתינוקות. זה בית מרקחת קטן ומיד יצאו מחדר צדדי עוד 3 רוקחות והוציאו לי כל מיני תכשירים וחומרים, דומים לעדינול.... כל כך מביך. רציתי לצאת מזה וכבר לא יכולתי אז קניתי משהו ויצאתי. קצת בכיתי בדרך הביתה. כל כך מעליב. אם לפחות היה לי תינוק. אבל אין. אני לא יודעת ללכת לרופאים מהסוג הזה. וגם לא מהסוג ההוא. :-(

מתוקה... אין לך מה להתבייש, זה פצע בטוסיק. אם היה לך פצע בברך היית מתביישת? בתור מישהי שהייתה לה פיסורה ( אותו הדבר כמו טחורים רק עמוק יותר וכואב יותר! ), אני אומרת לך אל תסבלי, ואל תתביישי בגוף שלך, טפלי בו. את אותו רוקח את תראי בדיוק שתי דקות, את הכאב תרגישי הרבה אחרי. חבל.

את בעצמך מתוקה תודה!!

בא לי לבכות המילה ההיא מביכה אותי, זאת עם ה-ט' הלוואי ולא היה לי גוף בכלל, אני מרגישה ממש לא יפה, וזה גורם לי לגחך על עצמי ולרמוס אותי על האמירה הכל כך של בנות הזאת. אין לי כוח כבר. לא מרוצה מהחיים שלי בכלל. אני סתם טווה תכניות אבל אין לי סיכוי. אפילו לבקש משחה בבית מרקחת אני לא יכולה.

מה דעתך על טיפול תרופתי והאם אתה בקלות ממליץ על טיפול זה (בדיכאון למשל) בשילוב עם טיפול פסיכולוגי או שמנסה להימנע ממנו כמה שאפשר? מה האינדיקציות שמביאות אותך להמליץ על ט. תרופתי אם בכלל?

מוזר אודי, איך אינך מבין שהסוסים והרוכבים (כאחד) דוהרים לכוון אחד בלבד- אל עבר פי תהום. אולי המקום לא חשוב לך מספיק על מנת להפסיק את ההדרדרות, אך אני מניחה שהמקצוע בו בחרת יהיה חשוב לך דיו, מכדי להופכו לחוכא ואיטלולא, בעיני הנכנסים לכאן. הפורום הזה הפך כבר מזמן למקור של בידור ושעשועים,ומה שנותר הוא לשנות את שמו - שוק הבידור - אולי?? כתבת שאתה מאמין באנשים, אין פסול בזה,ודוקא אתא כפסיכולוג יודע, שאמון, כמו כל דבר בחיים צריך שיהיו לו גבולות וסייגים. ואם איני טועה, אתם הפסיכולוגים מאוהבים במיוחד במונח "גבולות" בעיקר..כשהנכם מגבילים את הטיפול לחמישים דקות בלבד- וחלילה לא דקה אחת יותר - למשל.. שיהיה לך יום נפלא, ומהנה.

אני כמו "ילדה" פוחדת לגדול, רוצה להשאר ילדה. אני סובלת מאנורקסיה - הרצון להשאר בגוף של ילדה. שטוחה ולא מפותחת. זה נשמע תינוקי -אני לא כזו, אך אני אחת שמפחדת להתמודד עם החיים. אני עוד מעט בת 20 ומרגישה שהחיים גדולים עלי. היה לי קשה לקבל את המחזור הראשון - הרגשתי קטנה ולא בשלה ופתאום ילדונת בת 13 שנהפכת לאישה ! הירידה שלי במשקל ביטלה את הסימנים האלו שמעידים על גדילה. כשנהייתי בת 18 הרגשתי זעזוע - בגלל שגם לפי החוק חושבים שאני מספיק גדולה ויכולה להיות אחראית לעצמי. ( ויכולה לשבת בבית סוהר אם עשיתי עברה על החוק) אני לא יכולההההההההההההההההההההה! אני עדיין קטנה! חשוב לי להדגיש -בחיי היום יום אני עצמאית ובכלל לא תלותית, אף אחד לא חולם שאלו המחשבות שלי, אך הן קיימות, ואני מנסה להלחם נגדן בכל הכח. כיום אכן אני נראית ילדה בת 15, אך זה לא נותן מענה לפחד האמיתי שלי. אנני רוצה לגדול, אך אנני יכולה להלחם בחוקי הטבע, עלי לקבל את זה! אני רוצה לעשות דברים בחיים שלי, להתחתן, ללדת ילדים - זו תכלית חיי אבל פוחדת! פוחדת להיות אחראית לשלומם של ילדיי , לחינוכם, לאושרם וכן בכל דבר! אני מקווה למצוא את הכח למשש את שאיפותיי בחיי סתם מחשבות...... מחשבות שחיות בתוכי ומנתבות את חיי....

לפעמים אני תוהה אם אכן כל-כך טוב להרגיש...אני חווה רגשות בצורה מאד עוצמתית שאני חושבת לפעמים הלוואי שלא הייתי מרגישה. איך מתמודדים , למשל, עם כאב בצורה חזקה...... -אני כ"כ רגישה שאני מעדיפה לא לחוות בעוצמה לא רגשות חיוביים ולא שליליים. מה אתה חושב על זה??